בלוגים ששרון קוראת » ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

Feeds

30784 items (16526 unread) in 102 feeds

• 2jk.org:: Intellect or Insanity (477 unread)
• Absolut Carmel (18 unread)
• AlleyMule
• ‫Connected (95 unread)
• ‫Morning Candy‬ (493 unread)
• ‫OMG (17 unread)
• ‫We CMS‬ (142 unread)
• ‫ברמה העקרונית (14 unread)
• ‫גם-שם (292 unread)
• ‫האויב הציני (3 unread)
• ‫הבלוג של אלית (35 unread)
• ‫הבלוג של רן יניב הרטשטיין / Ran Yaniv Hartstein's Blog (76 unread)
• ‫המכללה‬ (107 unread)
• ‫הסיפור האמיתי והמזעזע של‬ (175 unread)
• ‫הפנקס הפתוח‬ (80 unread)
• ‫הפרדוקס‬ (21 unread)
• ‫הצלחת המעופפת - לא מדע בדיוני‬ (96 unread)
• ‫יונית מוזס‬ (40 unread)
• ‫לא שומעים!‬ (266 unread)
• ‫מדע בזיוני (120 unread)
• ‫פרסום גרילה באינטרנט - ינאי הנגבי (65 unread)
• ‫רויטל סלומון‬ (208 unread)
• ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬ (138 unread)
• Bitterness Inc. (37 unread)
• Candy's mini blog (60 unread)
• CityMule - 'Brief Mainstream Reviews for the Masses'
• Content / Interactive (3 unread)
• Hope is the thing with Feathers (26 unread)
• It's All About Causality
• Press REC & PLAY (9 unread)
• rez plz (4 unread)
• shuru HABITU oor oo (32 unread)
• The Collective Blog feed (10 unread)
• The Daily Dolly (73 unread)
• things.co.il (62 unread)
• Touching Is Not Permitted (89 unread)
• TumbLizard (1 unread)
• xslf.com
• Yellow Spot (2 unread)
• אלעד בבלוגלי (127 unread)
• אנחנו בדרך להיות פרה קדושה (13 unread)
• אנקדוטות (58 unread)
• אסכולת הכורסא (518 unread)
• בטחון בתנועה (67 unread)
• בלוג דמיוני (104 unread)
• בלוג זה לחלשים (48 unread)
• בלונדינית בעיר הקודש (12 unread)
• בצק אלים (50 unread)
• ברכה גולשת בבלוגלי (2 unread)
• גרבילים של תשוקה (31 unread)
• דברים קטנים (136 unread)
• דברים קטנים באמת (18 unread)
• דיליש
• הבלוג של אחי דקר (61 unread)
• החברים של ג'ורג' (697 unread)
• החיפוש אחר המשהו (14 unread)
• היתוך קר למפגרים (1373 unread)
• המרתף (87 unread)
• המשתה - אייל גרוס (40 unread)
• הרהורים של אבא (177 unread)
• ואן דר גראף אחותך (86 unread)
• וובסטר 3 - חנן כהן (225 unread)
• זו ש -.- .- -. (40 unread)
• חדל קשקשת ברשת
• חדר 404 (2154 unread)
• חומוס להמונים (192 unread)
• חורים ברשת (2802 unread)
• חיבור (19 unread)
• טייק 2 :: יעל הראל (16 unread)
• טל גלילי (138 unread)
• ישראלים באפלה (109 unread)
• כוסית עם אובססיית שואה
• כי וטרינר חייב להיות משוגע
• כרובית ירדה לעולם (7 unread)
• לא יפה, לא אופה ולא מוצצת
• לא רואה בעיניים (96 unread)
• לחתוך את הקיווי (11 unread)
• לטאת האמבט
• ללא אליבי (30 unread)
• מִלָּה (14 unread)
• מהדורה אחרונה (177 unread)
• מתעוררת למציאות (108 unread)
• נגיסה מהתפוח (1 unread)
• ניימן 3.0 (411 unread)
• נפלאות התלונה (11 unread)
• סטארטר (45 unread)
• סימן שאלה (29 unread)
• סינמסקופ (1104 unread)
• עוד בלוג תל-אביבי (164 unread)
• עומר קפלן (36 unread)
• עונג שבת (270 unread)
• עלילות נויפלד בעיר זרה
• עתיד מזהיר (19 unread)
• פיראנה קארינה (40 unread)
• צריכה לחשוב על זה (681 unread)
• קודח (2 unread)
• רק אי שפיות (60 unread)
• רק רשת (1 unread)
• שידורי ניסיון (147 unread)
• שתי האגורות שלי (1 unread)
• תודעה כוזבת (261 unread)
• תעשו לט גו

‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬ (138 unread)

• May 02, 2012
• 21:03

  ‫וכך נולד הצבע האפור‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  מאז שנפרדנו בפינת הרחוב הלך לי המצברוח. הלך. נסעתי כל הדרך הביתה בדממה. בחדשות דיברו על משהו. תמיד מדברים שם על משהו. לעולם לא נגמרים להם הנושאים לשיחה.
  כשהגעתי לירושלים, לחניה, הבן שלי טייל עם אמא שלי בחוץ. הוא התרגש לראות אותי, ואני, לראשונה מזה המון המון זמן, לא ממש התרגשתי לראות אותו.
  מאז שנפרדנו בפינת הרחוב אני מרגיש שהחיים מלאי אבק. זה מוזר, זה היה רק לפני כמה שעות, וכבר הצבעים נעלמו. הכל רגיל. רגיל כל כך.
  באזור יהודה הלוי, קצת לפני חניון הרכבת, פתאום התחיל להתנגן ברדיו dream on של אירוסמית'. בפעם האחרונה ששמעתי את השיר הזה, נדמה לי, הייתי עוד לפני הצבא. פעם, מאוד אהבתי את השיר הזה. הוא מתנגן ברדיו אך לעיתים נדירות. ודאי לא באמצע היום, ודאי לא באמצע המיינסטרים. והנה, פתאום, וסטיבן טיילר בקול צלול של פעם, של 1973, שנה לפני שנולדת, מתחיל לקרוע את הגרון.
  ופתאום כל מיני דברים צפו ועלו, והתערבבובובו התבלבלולולו התפרפרורורו כל היום. איפה אני ואיפה החלומות שלי. איפה החלומות שלי ואיפה הפחדים שלי. ומה בכלל החלומות שלי, וממה בכל הפחדים שלי.

  מאז שנפרדנו, רק לפני כמה שעות, בפינת הרחוב, לא טוב לי. לא טוב.

  

  
• 8:15

  ‫אפס אחד‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  בשביל לפתור את הבעיות של רשות השידור צריך לסגור אותה ולפתוח אותה מחדש. הקלידו את המשפט הזה בגוגל וראו מה קורה. בפעם האחרונה מצאתי 15 אלף תוצאות למשפט הזה. כרגע בראש הרשימה מככבת חברת הכנסת יוליה שמאלוב ברקוביץ, עד שיבוא מישהו אחר שיתמוך ברעיון.
  עכשיו מחקו את המלים "רשות השידור" ובמקומן בדקו כמה פעמים אמרו את המשפט הזה על הכדורגל הישראלי. ועל רכבת ישראל. ועל חברת החשמל. ועל הכנסת. ועל הצבא. ועל שוק העבודה הישראלי. בכלל, המשפט הזה כל כך מוצלח, הנוסחה הזו כה מנצחת, שאפשר בקלות לומר אותה גם על מערכת החינוך, על מערכת הבריאות, על קליטת העלייה, על התחבורה הציבורית, על היישובים הנחשלים בפריפריה, על הביטוח הלאומי, על שוק ההון, על גופי הפנסיה, על השסעים בחברה הישראלית, אפילו על הסכסוך.
  בעצם, אם נסכים להודות, רבים מאיתנו מסתובבים כבר זמן רב מדי עם איזו תחושה כללית לא נוחה של "הדרך היחידה לפתור את העסק הזה הוא לסגור ולפתוח מחדש". אלה האנשים שגדשו את הרחובות בקיץ האחרון, וממשיכים לעשות זאת מאז.
  הריסטארט הוא הפתרון היחידי. כמו הטכנאי שמספר לך באדיבות שאחרי שבדקת שהכבל מחובר, ושההגדרות מכוילות ושהנוריות מהבהבהות ובכל זאת האינטרנט קרס, הפתרון היחידי הוא לנתק את הראוטר מהזרם, לחכות 30 שניות ולחבר מחדש.
  הריסטארט הוא קסם שאין מי שיודע מה פשרו. כיצד זה ניתוק זרם, המתנה של 30 שניות ואז חיבור מחדש מצליחים להפיח חיים חדשים במה שעד לרגע היה גוש אלקטרוני על סף קריסה. מה יש בניתוק הזה, בהמתנה ובחיבור מחדש שמצליחים להחיות תהליכים שכבר היה נדמה שלא יצליחו להסתדר שוב מחדש בסדר הנכון. מה יודעים האלקטרונים והפרוטונים על האפס, הרווח והאחד שהופכים אותם לנוסחה המודרנית, הטהורה, של האלכימאות.
  הריסטארט יהיה הדאוס אקס מכינה שלנו. אין לנו זולתו פתרון טוב יותר. כל דרך אחרת לתיקון המצב הסתיימה עד כה ברפורמה, שהובילה לעוד רפורמה, שיחדיו חוללו עוד רפורמה. חיינו הפכו לחוק הסדרים אין סופי. לכן מוטב כבר להודות שמאסנו ברפורמות, קצנו בתוכניות, נשבר לנו מהוועדות. כל השרטוטים היפים על הלוחות המחיקים כבר לא עובדים. הפלונטר שקרוי מדינת ישראל והחברה הישראלית כבר מסובכים ומסואבים מדי.
  אנחנו רוצים ריסטארט. אנחנו רוצים לנתק מהזרם, להחזיק את האוויר בריאות למשך 30 שניות, ולחזור לנשום מחדש. לגלות איך נראים החיים עם מערכת בריאות בריאה, שמאפשרת לקבוע תור לבדיקה בפרק זמן סביר במקום לשלם אלפי שקלים באופן פרטי ולהגיע לתור למחרת; עם מערכת חינוך נאותה, שמקנה ערכים של קידמה ומחנכת לביקורתיות ולעצמאות מחשבתית במקום להיכנע לאנג'דות חינוכיות ופוליטיות שמתחלפות ברגע, שמכבדת את מוריה ואת תלמידיה; עם כדורגל נורמלי, עם שחקנים שיודעים לרוץ ולמסור, בלי עסקנים, עם קהל שאוהב לבוא למגרשים ולא פוחד לגמור את היום באיכילוב; עם מערכת פוליטית מתקדמת, שמקדשת את האינטרס הציבורי ואת האינטליגנציה ואת הדמוקרטיה, במקום חבורת העלובים, הנרפים, והמורמים מעם שקוראים לעצמם נבחרי העם; עם ביטוח לאומי שמעניק רשת ביטחון סוציאלית אמיתית למי שהכי נזקקים לה מבלי להעביר אותם מדורי ייסורים של הוכחות ומבחנים רק בשביל לזכותם בפרוטות עלובות; עם מערכת פנסיה יצירתית שיודעת לאפשר לכל אחד ליהנות כמו שצריך מפירות עמלו במקום לשרוד על פנסיה מצומקת; עם תחבורה ציבורית יעילה שמגיעה מכל מקום לכל מקום בפרק זמן סביר במקום לשלם 75 שקל על הזכות לנסוע כמו בן אדם בנתיב המהיר בכניסה למטרופולין החשוב במדינה בשביל לא לעמוד בפקקים; עם שוק הון שיודע לקחת חסכונות של אנשים ולבנות מהם אימפריות עסקיות שמעסיקות אלפי עובדים, מפרנסות משפחות ומעלות את רמת החיים במקום לחלוב את המשקיעים על מנת לשלם משכורות עתק לבכירים.
  ואפילו עם שידור ציבורי תקין, נקי מהשפעות פוליטיות וכזה שנותן תמורה בעד האגרה. לא עוד ארץ נהדרת, תנו לנו רק ניקוי ראש.

  

  
• April 30, 2012
• 21:34

  ‫צדק חברתי עם קריצה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  היום בבוקר התפרסם טקסט שלי בעיתון על איך המכרז החדש של משרד החינוך להעסקת מורי הקבלן הוא רק מראית עין של צדק חברתי, אבל למעשה אותה שיטה ישנה מבית מדרשו של משרד האוצר: את השירותים שהמדינה אמורה להעניק צריך להעביר לקבלנים פרטיים, ולשלם להם מעט ככל האפשר. אני שם כאן את הגרסה הגולמית. הגרסה הערוכה, כפי שהופיעה בעיתון, נמצאת כאן. קריאה מהנה
  ====

  0.
  בעוד כשלושה שבועות, ב-20 במאי עד השעה 11:00, שיטת תקצוב סדרי העדיפויות של הממשלה תעמוד בפני מבחן מעשי. הרחק מהזרקור התקשורתי, שליחים שונים יגיעו אל תיבת המכרזים של משרד החינוך בבית מחניים ברחוב שבטי ישראל 34 בירושלים, וישלשלו לתוכן כמה מעטפות חומות חתומות.
  אבל, אם במקרה אף שליח לא יגיע, ואף מעטפה חומה לא תתקבל, אפשר יהיה לדעת מיד האם משרדי הממשלה – החינוך והאוצר במקרה זה – הצליחו לפגוע פגיעה נוספת בשירותים החברתיים שהמדינה אמורה להעניק לתושבים, או שמא התגלה סדק ראשון בשיטה. שפני הניסוי התורנים יהיו מורי הקבלן של ישראל, שיגלו האם הקבלן שאמור להפעיל אותם החליט לשחק לפי הכללים, או לשבור אותם.

  1.
  מורי הקבלן, שבאוקטובר 2011 יצאו למאבק ציבורי על תנאי ההעסקה והשכר שלהם, הם המורים המלמדים במסגרת תוכנית היל"ה. מאז שנת 2000 התוכנית מעניקה מסגרת חינוכית לנוער מנותק ב-160 יישובים בארץ. אלה ילדים בגילי 14-18 שמערכת החינוך לא יודעת להתמודד איתם, איבדה אותם, הרימה לגביהם ידיים. 5,500 תלמידים תלמידים שאין להם שום מוצא אחר מלבד הרחוב. התקציב השנתי הכולל של התוכנית הוא כ-70 מיליון שקל לפי פרסומים בנושא (משרד החינוך סירבו לנקוב במספר המדויק). לשם השוואה, תקציב משרד החינוך כולו ב-2011 עמד על 36 מיליארד שקל. תוכנית היל"ה היא טיפה בים התקציבי.
  עובדי התוכנית, 1,600 במספר, רובם מורים ומורות, הם עובדי קבלן. במכרז הקודם של משרד החינוך, משנת 2009, זכתה החברה למתנ"סים, שמעסיקה את המורים בהעסקה קבלנית. בעבר הפעילה את התוכנית רשת אורט.
  לפני ארבעה שבועות משרד החינוך פרסם מכרז חדש להפעלת התוכנית, לתקופה של שנה עם אפשרות להארכה של 4 שנים נוספות. והנה, בעקבות המאבק של מורי הקבלן, המכרז החדש שונה בתכלית מהמכרזים הקודמים. במידה רבה, הוא מדגים פעם נוספת, שהישגים תקציביים משיגים כאן רק בכוח, רק לאחר מאבק.
  להבדיל ממכרזים קודמים, במכרז החדש המורים יזכו לראשונה למשכורת גלובלית עבור 12 חודשי עבודה, כמו מורים רגילים שמועסקים ישירות על ידי משרד החינוך. כמו כן, הקבלן יחויב להעניק להם קרן השתלמות, לשלם להם החזר נסיעות, ולהעיק תנאים סוציאליים נוספים. במובן זה, מדובר בשיפור תעסוקתי עצום.

  2.
  עד כאן נדמה שמדובר בסיפור סינדרלה. המורים עבדו בתנאים לא תנאים, יצאו למאבק וניצחו את השיטה – המדינה פרסמה מכרז שמבוסס על שיטה חדשה לגמרי.
  אבל הסיפור לא מסתיים כאן. שכן בדיקה מעמיקה של המכרז מגלה שהדבר היחידי שהשתנה בשיטה הוא מראית העין. כלומר, משרדי החינוך והאוצר רוצים להצטייר כחברתיים, ולכן הם משפרים משמעותית את שיטת ההעסקה של המורים ואת תנאי ההעסקה שלהם. אבל לשיפור הזה אמורה להיות עלות תקציבית שהמדינה תצטרך לשלם. כאן בדיוק מגיע התרגיל, כאן בדיוק חוזרת השיטה הישנה: התעריף לשעת עבודה של מורה שהמדינה מוכנה לשלם כמעט זהה לחלוטין לתעריפים שהיא קבעה במכרז הקודם.
  לדוגמא, מורה עם תואר ראשון וותק של עד שלוש שנים יקבל משכורת חודשית של 4,385 שקל (לא כולל החזר הוצאות טלפון, דמי הבראה, הפרשה לקרן השתלמות ולקופת גמל). הואיל ומשרה מלאה של מורה מוגדרת 96 שעות חודשיות, המשמעות היא התעריף לשעה של מורה כזה עומד על 46 שקלים. במכרז הישן, מורה עם תואר ראשון וותק של עד 5 שנים קיבל 50 שקל לשעה. כך שלמעשה, במכרז החדש יש ירידה של 4 שקלים לשעה.
  גם עבור מורים עם ותק ארוך יותר התשלום לשעה נשאר פחות או יותר אותו הדבר כמו במכרז הקודם. כך מורה עם תואר ראשון וותק של 13-20 שנה יקבל 6,657 שקל בחודש שהם 69 שקל לשעה. במכרז הקודם, מורה זהה היה מקבל 70 שקל לשעה. שקל יותר לכל שעה.
  לכן, בזמן שתנאי ההעסקה השתפרו, תנאי השכר נשארו כמעט זהים. המשמעות: המדינה משפרת את תנאי המורים, אבל לא מוכנה לשלם על כך. המדינה מצפה, אולי, שהקבלן יספוג את ההפסדים.
  ואכן, יש רק שלוש אפשרויות שבהן המתמטיקה הזו מסתדרת: או שהקבלן שייגש למכרז ייקח על עצמו את ההפסדים – אפשרות לא סבירה – או שתהיה פגיעה באיכות השירות שניתן לתלמידים או שתהיה פגיעה תעסוקתית במורים (למשל, על ידי העסקת כמות קטנה של מורים או כמות גדולה במשרות חלקיות בלבד). זה התרגיל של האוצר: להצטייר כחברתי, אבל לא לשלם.
  מלבד זה, גם במכרז החדש ישנם סעיפים רבים בתנאי ההעסקה שהמורים עדיין מתקוממים עליהם: הגדרה ששליש מהמשרה לפחות תוגדר על בסיס שעות שהתשלום עליהן יתבצע רק אם הן נעשו בפועל, או חוסר הבטחה לרציפות תעסוקתית משנה לשנה.

  3.
  זו לא הפעם הראשונה שבה משרדי הממשלה, ובפרט משרד האוצר, מפעילים את השיטה הזו – לקבוע תעריף כה נמוך במכרז של שירות לציבור שלא מאפשר איכות מספקת. רק שבפעם האחרונה שזה קרה – במכרז למתן שירות סיעודי לקשישים – האוצר מצא את עצמו חוזר עם הזנב בין הרגליים לשולחן השרטוטים.
  זה קרה במאי 2011. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי תעריפי האשפוז הסיעודי במכרז שפרסמה המדינה ב-2007 היו נמוכים מדי מכדי "לאפשר קיום בכבוד לקשישים בבתי אבות סיעודיים" ולקו ב"חוסר סבירות קיצוני". זאת בעקבות עתירה של קבוצה גדולה של בתי חולים סיעודיים שזכו במכרז אבל טענו שהם אינם יכולים להעניק שירות ראוי במחיר שקבע האוצר.
  במשך שנים, בדיונים בכנסת ובבית המשפט, טען האוצר כי התעריף סביר, אך סירב להציג בפני בית המשפט את שיטת החישוב. רק לאחר שאולץ לעשות כן התברר כי התחשיב הראשון היה שגוי והתבסס על מחירים ישנים. כעת, כשנה לאחר פסיקת בית המשפט, ולמרות שהמדינה ערערה על ההחלטה, התפרסם מכרז חדש לאשפוז הסיעודי. הפעם, ראו איזה פלא, התעריף שקבעה המדינה היה גבוה ביותר מ-10% מהתעריף במכרז הישן. גם במקרה של האשפוז הסיעודי, רק הפעלת כוח מאסיבית – דרך בית המשפט – הצליחה לכופף את השיטה.

  4.
  כמו במקרה של האשפוז הסיעודי, גם המקרה של מכרז מורי הקבלן מהווה שעת מבחן לשיטת תקצוב סדרי העדיפויות. שכן המדינה רשאית להפריט שירותים שהיא אמורה לספק לתושבים, אבל אסור לה לפגוע באיכות השירותים האלה רק בשביל לחסוך כסף.
  הואיל והמחיר שהגופים שייגשו למכרז יהווה 60% מהשיקולים של המדינה בעת בחירת הזכיין, לתעריף לשעת עבודה של מורה יש משקל מכריע. זה נכון שהמדינה אינה חייבת לבחור את ההצעה הזולה ביותר, אבל זו אפשרות תיאורטית להפליא. המדינה מעוניינת לשלם כמה שפחות עבור השירות. לכן לגופים שייגשו למכרז יש תמריץ להגיש את ההצעה הזולה ביותר, קרי, לנקוב בדיוק בתעריפים שהמדינה מציינת במכרז, שזהים לתעריפים במכרז הקודם.
  בפני החברה למתנ"סים, ובפני כל גוף אחר שיירצה לגשת למכרז, קיימת אפשרות נוספת. לכופף את השיטה. באמצעות עתירה לבית המשפט או באמצעות אמצעי לחץ אחרים, החברה למתנ"סים יכולה להחליט שהתעריף שקבעה המדינה אינו מספיק בשביל להעניק למורים את תנאי ההעסקה הנאותים וגם לשמור במקביל על איכות השירות מבלי לפגוע בתלמידים.
  למשל, החברה למתנ"סים יכולה להחליט לא לגשת למכרז בכלל. ואמנם, האחראית על תוכנית היל"ה בחברה למתנ"סים ליאורה שני אמרה ל"כלכליסט" כי החברה עדיין לומדת את פרטי המכרז ולא ברור אם תיגש אליו. מקור אחר בחברה ציין כי הסוגיה העיקרית אותה החברה בוחנת היא כיצד ניתן לעמוד בתנאי ההעסקה החדשים בכפוף לתעריפים הישנים.
  אם לא ייגש למכרז שום גוף אחר, ולא יהיה מי שייתן את השירות לנוער המנותק, אולי משרדי החינוך והאוצר ייאלצו להבין שאין מנוס מלשלם עוד קצת כסף. אחרת, שומו שמים, המדינה עוד תיאלץ לספק את השירות הזה בעצמה.

  5.
  ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי "המכרז שהחדש להעסקת מורי היל"ה גובש במטרה ברורה לשיפור תנאי ההעסקה והשכר של המועסקים במסגרתו. בין התנאים החדשים: הרוב המוחלט של המורים יועסקו בהעסקה משרתית שיש בה הגנה על שכרם וזכויותיהם, וכן הם יקבלו תוספות כגון קרן השתלמות, החזר הוצאות נסיעה וחופשות. תוספות אלה לא ניתנו במסגרת המכרז הקודם". עוד נמסר מן המשרד כי משום שמדובר בהליך מכרזי תלוי ועומד לא ניתן להשיב על נושא התמחור ושעות הלמידה מעבר לאמור לעיל.

  

  
• April 22, 2012
• 16:46

  ‫משל מטודיקיס‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  הנה מה ששלחה לי עכשיו חברה יקרה:

  סאביאס מטודיקיס, יווני בן 44, התאבד היום בגלל המשבר הכלכלי (בתחילת החודש התאבד מול הפרלמנט היווני רוקח קשיש שלא נשאר לו כלום מהפנסיה).

  הוא היה מהלוחמים הגדולים במדיניות הצנע, זה מה שהוא כתב ב-2008 (תרגום חופשי, מהיר ולא מוקפד מספרדית):

  "אלימות זה לעבוד 40 שנה בשביל שכר זעום ולא לדעת אם באמת תזכה לראות קצבת זקנה

  אלימות היא האג"ח הממשלתיות, הפנסיות שנשדדו, ההונאות בבורסה

  אלימות היא המחויבות לקחת משכנתא ולשלם עליה ריבית כאילו היתה זהב

  אלימות היא זכותו של המנהל לפטר בכל רגע שיחפוץ

  אלימות היא האבטלה, חוסר הביטחון התעסוקתי, ה-700 יורו בחודש ללא ביטוח לאומי

  אלימות היא 'תאונות' העבודה, שקורות מפני שהבוסים מנסים לצמצם את ההוצאות על ביטחון העובדים

  אלימות היא לקחת תרופות פסיכיאטריות ותוספי מזון כדי להתמודד עם שעות העבודה הבלתי נגמרות

  אלימות היא להיות מהגר שחי בפחד מתמיד שבכל רגע יגרשו אותו מהמדינה

  אלימות היא מה שחווה מי שנאלצת להיות בו זמנית עובדת שכירה, עקרת בית ואמא

  אלימות היא כשתופסים לך בישבן בעבודה ואומרים לך: 'תחייך, גם זה לא יישאר לך לתמיד'"

  שבוע טוב.

  

  
• April 03, 2012
• 23:29

  ‫הבהרה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  בהמשך למצגת "3 שנים לממשלה" שהופצה היום מלשכת ראש הממשלה, הרי הבהרה:

  במקום "שיעור אבטלה של 5.4% בשנת 2011"
  היה צריך להיות כתוב "שיעור האבטלה ב-2011 היה 5.6% אבל בתכל'ס זה קשקוש כי עובדה שבשבוע האחרון, כשהלמ"ס שינתה את שיטת מדידת האבטלה, פתאום קפץ שיעור המובטלים לשיעור של 6.5% בפברואר 2012";

  במקום "בשנה האחרונה הופחת המס על הדלק ב-88 אגורות לליטר"
  היה צריך להיות כתוב "המס על הדלק, שגם קרוי בלו, הופחת בשנה האחרונה ב-22 אגורות בלבד. מלבד זה, הבלו לא עלה בינואר 2012 ב-40 אגורות כפי שתיכננו במקור בזכות המלצות טרכטנברג, כלומר כתוצאה מלחץ ציבורי. זאת לאחר שבשנת 2011 הוא דווקא כן עלה ב-20 אגורות אבל אחר כך הוזל בחזרה אחרי שהעם אמר את דברו. אבל מי בכלל מחבר הוזלה בפועל עם אי העלאת מס? וחוצמזה, הפחתה נגזרת של רכיב המס במחיר הבנזין נובעת מכך שמלכתחילה יש כפל מס בבנזין, משום שרכיב המע"מ נגבה גם על רכיב הבלו. לכן, ירידה בשיעור המע"מ מתוך מחיר הבנזין אינה מהווה שום הפחתת מס, אלא תוצאה בלתי נמנעת של הורדת מחיר הבנזין. וממילא, מע"מ הוא לא מס רק על דלק. שיעור המע"מ בישראל עומד על 16%, לאחר שהממשלה הנוכחית העלתה אותו מ-15.5% ל-16.5% בתחילת דרכה, הפחיתה אותה בהמשך ל-16%, הבטיחה להפחית חזרה ל-15.5% בתחילת 2011 אבל לא הבטיחה לקיים";

  במקום "מחירי החשמל חזרו לרמתם לפני ארבע שנים"
  היה צריך להיות כתוב "מחירי החשמל עלו בשנה האחרונה בכ-25% (וזה לא הסוף) לאחר שלפני שנתיים הם הוזלו ב-10%. במלים אחרות, מחירי החשמל חזרו לרמתם לפני ארבע שנים אחרי טיפוס כלפי מעלה, לא אחרי ירידה כלפי מטה";

  במקום שבו נכתב "דוגמאות לפרויקטים בתחום תשתיות התחבורה שהתבצעו השנה: מסילת הרכבת ת"א-ירושלים"
  לא היה צריך להיות כתוב שום דבר, אחרת זו בדיחה ממש לא מצחיקה;

  במקום "זו ממשלה שעושה"
  היה צריך להיות כתוב "זו ממשלה שעושה אחרי שמצמידים לה אקדח של לחץ ציבורי לרקה";

  עם האזרחים הסליחה, אבל הנה פיצוי לחג – סרטון הומוריסטי (שמבוסס באופן בוטה על הקניין הרוחני של קופת חולים כללית):

  

  
• March 18, 2012
• 0:51

  ‫משל הרדיאטור‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.
  אתמול אחר הצהריים, ממש באמצע החלמונים, התקלקל המיקסר. ככה זה, מיקסר של 150 שקל, מפתיע שהחזיק 5 שנים. מה עושים כשמתקלקל המיקסר באמצע החלמונים ואתה גר בירושלים, בגלות, והחברים היחידים שלך כאן נסעו אל מחוץ לעיר? הולכים לשכנים.
  לשכנה בקומה מעלינו, זויה, לא היה מיקסר. זה לא הדבר היחידי שלא היה לה. גם חימום לא היה. והואיל וזו הייתה שעת צהריים מוקדמת יחסית, וההסקה המרכזית של הבניין (שגם ככה בקושי מחממת) לא מתחילה לפעול לפני חמש, והואיל והיה קור כלבים בחוץ, זויה ישבה בדירתה במעיל וקפאה מקור. ובכלל, היה משהו עצוב למדי בדירה שלה. ריקה, שקטה, חשוכה. חשמל – לחימום או לתאורה – עולה כסף, אתם יודעים. יותר ויותר כסף.
  זויה היא אחת השכנות הנחמדות שיש לנו בבניין, אם לא ה. אישה תמירה בשנות ה-60 לחייה, חיה לבדה בדירה שכורה, מטפלת מהבוקר ועד שעת לילה בנכדתה בת ה-3, מבתה היחידה, אם חד הורית. בקרוב, סיפרה לנו, תעבור לדירה שכורה אחרת, בפסגת זאב, בשביל להיות קרובה יותר לבת.

  2.
  הביקור בדירה של זויה היה לא נעים. זה נכון, יש משפחות שגורלן גרוע עוד יותר, ובכל זאת, המסקנה שמשהו מקולקל בשיטה שלנו היא בלתי נמנעת.
  החברה המערבית היא חברת שפע. היא כזו, באופן גובר והולך, לפחות מאתיים שנה. חיסונים, סניטציה, מיכון, פיתוח תחבורה, תקשורת וחינוך, ועוד סדרה ארוכה של המצאות וחידושים, העלו את רמת החיים בחברה המערבית בכמה וכמה סדרי גודל. באופן כללי, בממוצע, החברה המערבית הצליחה לגבור על חיי המחסור ולספק לחבריה מחסה, מזון, ביטחון ובריאות, ועוד הרבה יותר מזה. דאגות הקיום נפתרו.
  רק שזה, כפי שכל בר דעת יודע, נכון רק בממוצע. באופן כללי. באופן פרטני, דאגות הקיום רחוקות מפתרון בעבור שכבה אדירה של עניים, בכל אחת ממדינות המערב, קל וחומר במדינות המתפתחות. רעב, חוסר גישה למים נקיים, מגיפות, היעדר ביטחון אישי ועוד שורה של חוליים איומים אחרים מאיימים על עשרות אם לא מאות מיליונים של אנשים ברחבי העולם, גם במדינות המערב.

  2.5
  ובזמן שאותם אנשים נאבקים במאבק קיומי יום יומי, יש בעולם גם אנשים אחרים. שכן אם להקצין, וכדאי להקצין, מחקר מקיף שערך האו"ם שפורסם בסוף 2006 הראה שה-1% העשירים ביותר על פני כדור הארץ מחזיקים בכ-40% מכלל הנכסים העולמיים. ה-10% העשירים ביותר מאוכלוסית העולם מחזיקים יחד ב-85% מכלל הנכסים העולמיים. זה אומר שכל יתר ה-90% – קרי, חמישה מיליארד וארבע מאות מיליון בני אדם (המחקר נערך על בסיס נתוני שנת 2000) – מחזיקים ב-15% מהנכסים העולמיים בלבד. למושג "פערים חברתיים וכלכליים" קשה למצוא הגדרה ממשית יותר. והסיפור הזה נכון כמובן לא רק בראייה גלובלית, אלא גם כשבוחנים כל כלכלה בפני עצמה (למשל, בישראל ובארה"ב).

  3.
  והנה הפואנטה. קפיטליזם, קרי כלכלה שמבוססת על מערכת של שוק, היא כלי, לא מטרה בפני עצמה. היטיב לנסח זאת חתן פרס נובל לכלכלה ל-2001 ג'וזף שטיגליץ (אחד מדובריה הרהוטים והבולטים של תנועת Occupy Wallstreet):

  "להשקפתי, [כלכלת] שוק היא רק מכשיר. מכשיר מאוד עוצמתי ואפקטיבי, שאפשר להשתמש בו לטוב או לרע. ההחלטה כיצד להשתמש בו היא תוצאה של תהליך פוליטי. לאלה שמתנגדים לקפיטליזם בגלל תוצאותיו השליליות אין לרוב מכשיר חלופי במקומו. כל מה שהם רואים הוא שהאופן שבו משתמשים בקפיטליזם מוביל לתוצאות שאינן מקובלות מבחינתם. במידה מסוימת אני מסכים איתם, אבל אני לא יכול להאשים את המכשיר. אותו פטיש שאפשר לבנות איתו בית יכול גם לשמש בשביל להרוג מישהו. לא צריך להרוס את המכשיר, רק צריך לוודא שמשתמשים בו בדרך הנכונה".

  לקפיטליזם, כמו לכל שיטה כלכלית אחרת, יש מטרה והיא הקצאת משאבים. חסידיה האדוקים של השיטה הזו מימין מאמינים שהתערבות מינימלית של רשויות המדינה בשוק יאפשרו לו להגיע להקצאת המשאבים היעילה ביותר. עכשיו רק נותר לפרש את המשמעות של המילה "יעילה".
  מה שבטוח הוא שנתוני המחקר של האו"ם – 1% שולט ב-40%, 10% שולטים ב-85% – מראים שהקצאת המשאבים הקיימת – אפילו אם מישהו סבור שהיא יעילה, צודקת או מוסרית – היא רחוקה מלהיות אופטימלית.
  היא אינה אופטימלית מהסיבה הפשוטה שלמרות שאנו חיים בחברת שפע, חלקים נרחבים מהאוכלוסיה אינם נהנים מהשפע הזה, אפילו לא מחלק קטן ממנו. בחברה שבה הומצאו חיסונים נגד מחלות קטלניות, אין צידוק מוסרי לכך שחלקים עצומים מהאוכלוסיה אינם נהנים מהם. בחברה שבה הומצאו טכנולוגיות לגידול תבואה חקלאית בכל עונה ובכל מזג אוויר, ולשינוע אותה סחורה מצד אחד של העולם אל הצד השני, אין שום צידוק מוסרי או כלכלי לכך שמאות מיליוני אנשים נאבקים ברעב קיומי, וחלק גדול מהם מפסיד במאבק הקיום הזה כל העת.
  בשורה התחתונה, משהו בשיטה שלנו התעוות לחלוטין כשהמשמעות של ירידה של 10% במדד מחירי המזון העולמי היא 10 מיליון אנשים שמצטרפים למעגל העוני, רק בגלל שכמה ספקולנטים שיושבים בסיטי של לונדון – שמשתכרים מאות אלפי פאונדים בשנה כל אחד – פתחו פוזיציה פיננסית על סחורות שהגיעו מלכתחילה להיסחר בבורסה בשביל להבטיח שלא יהיה מחסור במזון. ההיגיון הקפיטליסטי המודרני יצא מדעתו. לא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה.

  4.
  אנחנו עובדים. אנחנו עובדים קשה. החברה שלנו מעודדת עבודה. היא מעודדת מאמץ קולקטיבי במסגרת מנגנון השוק שמטרתו לשפר את איכות החיים של כולנו. זה אמור להיות שווה את זה. במידה רבה, נוכח עליית רמת החיים המטורפת בעולם המערבי במאתיים השנים האחרונות, זה אכן שווה את זה. אבל אם מסתכלים בתמונה הכוללת ממרחק קצר יותר, מתחילים לראות את הפגמים שבה.
  גם מבלי לקדם מהפכה סוציאליסטית, אפשר לומר שליישום המודרני של הקפיטליזם בתקופתנו, שהביא לעלייה ברמת החיים, יש מחיר כבד. נטל העבודה נופל (פחות או יותר) על הכלל, תוך ויתור על חיי משפחה שמוחלפים בחיים בפחד מתמיד מאובדן מקום העבודה או כושר העבודה. המחיר הזה היה נסבל לו כל מי שנושאים בנטל, ואיתם כל מי שהיו נושאים בנטל לו רק היו יכולים (ילדים, קשישים, נכים ובעלי מוגבלויות) היו נהנים מהפירות הכלכליים של אותה עבודה קשה. אלא שהנתונים, כאמור, שונים לחלוטין (לא מיותר לחזור על המספרים האלה – 1% שולטים ב-40%, 10% שולטים ב-85%). וזה עוד מבלי להזכיר מחירים סביבתיים ואחרים.
  במובן הכי בסיסי, הכי פשוט, הקפיטליזם המודרני לא מצליח למלא את יעודו המקורי. הוא אינו מצליח להבטיח חלוקה יעילה של משאבים, במובן האנושי של המושג יעילות. לאמור, אם זויה צריכה לשבת בקומה מעלי ולקפוא מקור משום שאין לה די כסף לשלם על חשמל לחימום למרות שעבדה כל חייה, זאת למרות שעלות יצור החשמל פחתה במאתיים שנה האחרונות בצורה מעוררת השתאות, זה סימן שמשהו דפוק בשיטה. דפוק דפוק דפוק.
  העובדה שאנחנו חיים ברמת חיים גבוהה פי אלפי מונים מזו שהיתה מנת חלקם של אבות אבותינו לא עוזרת לנו לקנות במכולת, לסגור את החודש, למלא את מיכל הדלק, לשלם את חשבון החשמל, לרכוש דירה, לחסוך לילדינו, להבטיח להם חינוך נאות, בריאות טובה, ועתיד ראוי.
  באופן פרטני, במיקרו, משהו דפוק. מישהו אחר נהנה מעמל כפינו יתר על המידה. אחרים, רבים מדי, כלל לא משתתפים בנטל ונהנים בכל זאת ממנעמיה של רשת הביטחון הסוציאלית שהמדינה שאנו חיים בה פרשה מעלינו. רבים עוד יותר כושלים יום יום תחת מאבק קיום שכבר היה אמור להיעלם מן העולם בשנת 2012 הודות להתקדמות הטכנולוגית. משהו דפוק.

  כי כשטים שייפר, יוצר הקווסטים האגדי, מצליח לגייס מהציבור הרחב יותר מ-3 מיליון דולר בשביל לפתח קווסטים בזמן שאותם מיליונים היו יכולים לסייע לאנשים בצד השני של העולם ליהנות ממים זורמים – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
  כי כשהפוליטיקאים בארה"ב מצליחים לגייס מהציבור הרחב מיליארדי דולרים בשביל לנסות להיבחר בזמן שהשד יודע כמה אמריקאים מתים ברעב או בקור או מהיעדר טיפול רפואי – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
  כי כשכל יום צה"ל זורק טונות של שאריות אוכל לפח בזמן שאחרים מתחננים לאוכל – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
  כי כששיש בישראל משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים אבל הן עדיין נמצאות מתחת לקו העוני – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
  כי כשחברת רותם אמפרט בנגב (מקבוצת כימיקלים לישראל) היא צרכנית המים הגדולה ביותר בישראל בפער עצום מכל היתר אבל המדינה מטילה עלי מס בצורת ומבקשת ממני לחסוך במים – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
  וכשמדינת ישראל מעלה שוב ושוב ושוב את תעריפי החשמל רק בגלל שהיא לא השכילה עם השנים להתקשר עם עוד ספקי גז טבעי אלא התקשרה רק עם ספק הגז המצרי בגלל קשרים פוליטיים ואחרים עם יוסי מימן ועכשיו יש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להדליק רדיאטור למרות הקור – זה סימן שמשהו ממש דפוק בשיטה. דפוק דפוק דפוק.

  אני לא מתיימר כלכלן גדול בכלל, אבל לכל הפחות יש סיכוי השיטה הנוכחית הגיעה הכי רחוק שהיא היתה יכולה עד שהטבע האנושי – הרע מנעוריו – עיוות אותה כך שתחמוס את זיעתם של הרבים לטובת גמחותיהם של מתי מעט. אני תוהה מתי מישהו משפיע באמת יתחיל לקחת ברצינות את האפשרות הזו. אולי נראה ניצן ראשון לזה אם הכלכלן ג'פרי סאקס באמת ייבחר לנשיא הבנק העולמי הבא.

  

  
• March 15, 2012
• 0:46

  ‫היצע שיוצר את הביקוש‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  פרולוג
  ב-4 בדצמבר 2007, עת הייתי עיתונאי בן שלושה שבועות בלבד, נכחתי בדיון בוועדת הכספים. היה זה אחד הדיונים הראשונים שיצא לי לצפות בהם בגוף ראשון, והוא היה כל כך עוצמתי, כל כך תיאטרון-אבסורדי, שהוא הותיר בי רושם עז.
  בימים אלה, כשאני מחפש ברשת חומרים מחומרים שונים, פתאום נתקלתי בפרוטוקול של הדיון ההוא. קראתי שוב ושוב, ונזכרתי עד כמה הזוי היה הדיון ההוא.

  רקע קצר
  הדיון היה חלק מדיוני חוק ההסדרים לשנת 2008. הדיון הספציפי הזה הוא על אחד הפרקים המורכבים והקשים ביותר בחוק ההסדרים, שעיקרו הסדרת שיטת ההתמחרות בין קופות החולים לבין בתי החולים. סביר להניח שיש בערך 14 אנשים במדינה בכל רגע נתון שבאמת מבינים לעומק את העניין הזה, רובם ככולם לא נכחו בחדר במהלך הדיון, וממילא לאף אחד מהם אין זכות הצבעה בכנסת ישראל. מתוך הח"כים שנכחו בדיון, אני ספק אם מישהו מלבד יעקב ליצמן וחיים אורון הבינו משהו בנושא. אבל זה לא באמת משנה, שכן הדיון היה בעיקר בשביל הפרוטוקול, שכן ממילא בעת ההצבעות הגיע יו"ר הקואליציה דאז אלי אפללו, על שפמו ופמלייתו, כשהוא מחליף כמעט את כל חברי הוועדה בח"כים צייתניים מהקואליציה על מנת לוודא שהסעיפים מאושרים בלי בעיה.

  השורה התחתונה, למי שלא יצליח לצלוח את השורות הבאות, היא כזו: מבחינת האוצר, אסור שיהיה היצע גדול מדי של שירותי בריאות, שכן – רחמנא ליצלן – התושבים עוד ירצו להשתמש בהיצע השירותים הזה (למשל, במכשירי MRI). לכן, מבחינת האוצר, צריך לוודא שההיצע לא משתולל. והואיל וההיצע הוא בתי החולים והרופאים שבו, צריך לוודא שמי שמשלם את החשבון (קרי, קופות החולים, שממומנות בידי הציבור) לא מתנדב לשלם יותר מדי. ואיך עושים את זה? יוצרים מנגנון שבו לא משתלם לקופה לממן יותר מדי שירותי רפואה לחולים, על ידי העלאת המחירים של אותם שירותים. פשטות מופלאה. וכעת לגרסה הארוכה.
  
  הדמויות
  רביב סובל – אז סגן ראש אגף התקציבים במשרד האוצר וכיום סמנכ"ל הכספים של סיטיפס, מפעילת הרכבת הקלה בירושלים – היה הדמות הדומיננטית ביותר בדיון ההוא, ובכלל בכל דיוני חוק ההסדרים שנכחתי בהם. אביר השוק החופשי
  ח"כ פרופ' יצחק בן ישראל – ח"כ מטעם קדימה ששרד קדנציה אחת בלבד, וטוב שכך (בשבילו, לא בשבילנו. הוא דווקא היה מהטובים). כיום יו"ר סוכנות החלל הישראלית
  רובי ריבלין – מוותיקי חברי ועדת הכספים בים באוויר וביבשה. כיום יו"ר הכנסת ושואף להיות שמעון פרס
  יעקב ליצמן – כנ"ל, אבל עם שטריימל. כיום סגן שר הבריאות

  1. פנים, חדר ועדת הכספים, יום
  רביב סובל, גבר בשנות ה-30 לחייו, רזה, אסרטיבי וחובש כיפה סרוגה, יושב על יד שולחן ועדת הכספים, סמוך לכיסא היו"ר. חברי הכנסת יושבים בצידי השולחן. מאחוריהם, מכל הכיוונים, יושבים, עומדים, מסתודדים ומסתובבים ערב רב של בעלי עניין ואינטרס שהגיעו לצפות בדיון.

  סובל: בוקר טוב לכולם, הכנו מצגת כמו משרד הבריאות על מנת שבתום הישיבה הזו יוכלו להבין מהו הסדר הקפינג, מה המטרות שלו, מה אנחנו מציעים וכאשר נעבור לשלב הפורמאלי והמתחייב של הקראת הסעיפים, כולם יבינו את הבנת הנקרא של הסעיפים.

  מישהו מעיר הערה לא חשובה. סובל מגיב בנימוס וממשיך בפרזנטציה.

  סובל: חשוב שנבין קודם כל למה הממשלה מביאה את הסדר הקפינג, הסדר שמלווה את מערכת הבריאות בעשור האחרון בווריאציות שונות. המטרה המרכזית שלו היא נטרול כשל השוק המרכזי שקיים במערכת הבריאות – היצע שיוצר את הביקוש. המאושפזים והחולים נמצאים בבתי החולים. בית החולים ורופאיו הם הקובעים את היקף השירותים שיינתנו, את מספר ימי האשפוז, את השאלה אם החולה ינותח או רק יקבל טיפול אנטיביוטי ואולי יצטרכו ניתוח ואולי לא. כל הדברים האלה הם החלטות רפואיות באחריות בית החולים. בסופו של יום, קופת החולים שנדרשת לשלם את חשבונות האשפוז מנסה להפעיל בקרות שונות על בתי החולים אבל עדיין היא רודפת אחרי…

  ח"כ יצחק בן ישראל, גבר בשנות ה-50 לחייו (לפחות), חמוש בזקן עבות ובמשקפיים, מזדעק וקוטע את סובל.

  בן ישראל: אתה אומר שיש יותר מידי בריאות בארץ?

  סובל תוקע בו מבט קר, תוהה למה צריך להפריע לו, ואז עונה בקול שקט.

  סובל: אמרתי שהספקים הם אלה שקובעים את היצע יוצר ביקוש.

  בן ישראל (לא מוותר): זה אומר שיש יותר מידי קופות חולים, בריאות, יותר חולים.

  סובל: ביקוש לשירותים הרפואיים לא למחלות. המחלות לא עלינו נגזרות מלמעלה, השירותים הרפואיים שיינתנו בגין אותם מחלות. בתי החולים, הרופאים, חברות התרופות הם צד ההיצע של השירותים הרפואיים, מכוני רנטגן זה צד הספקים, יש את צד הלקוחות, הם הביקוש.

  בן ישראל: אם ההיצע יוצר את הביקוש אתה אומר שיש יותר מידי יחסית…

  סובל: הם לא מייצרים את החולים הם יוצרים אתה ביקוש.

  2. פנים, חדר ועדת הכספים, יום.
  10 דקות מתחילת הדיון, והמסובים אל השולחן מתחילים להתעייף. ח"כים קמים, יוצאים, מסתובבים בחוץ, עונים לשיחות טלפון. בין האורחים הרבים שנדחסים בחדר הדיונים הצפוף של הוועדה עוברת עובדת קפיטריה ומחלקת פחיות משקה בחינם מתוך שקית זבל שחורה. ח"כ ראובן ריבלין נחלץ לעזרתו של ח"כ בן ישראל.

  ריבלין (לסובל): האם הרופאים של האוצר יהיו אחראים מי בא לבקש באמת ומי בא סתם כי יש ביקוש? איך נמיין? אם אני חולה מי יקבע את זה?

  סובל: הרופא.

  ריבלין: איזה רופא? הרופא הוא ההיצע. למה שיהיו שמונה רופאים שיקבעו, שיהיו שלושה שיקבעו, אני מצטרף לחוק ההסדרים ומביא למדינה תועלת בחיי אם לא בחיי לפחות במותי. אתה מדבר על היצע וביקוש ברמה מקרו כלכלית כשמדברים פה על חיים ומוות של אנשים. תגידו לי אם זה היה מהתקופה של ביבי, אני אדבר עם ביבי ואשאל אותו אם הוא באמת התכוון לזה.

  סובל: זה עוד מהתקופה של חיים רמון.

  ריבלין: כשאתה בא ואומר שמדובר בהיצע וביקוש, צודק חבר כנסת בן ישראל…

  בן ישראל: זה אומר שהאוצר מניח שיש יותר מידי רפואה במדינה, אני שואל על מה ההנחה הזו בנויה.

  סובל: אנחנו לא מניחים שיש יותר מידי, אנחנו מניחים שיש יכולת…אני מנסה לצמצם…

  אחרי הערת שוליים של אחד מחברי הוועדה האחרים, ח"כ יעקב ליצמן, לימים סגן שר הבריאות, מתערב בדיון בהערה שעוד תתברר כאירונית.

  ליצמן: צריך להסביר לרביב שהתקופה שהיו בה הכי פחות בעיות זו התקופה של שביתת הרופאים.

  ריבלין: אנשים פחדו למות.

  3. פנים, חדר ועדת הכספים, יום.

  מחלקת הפחיות סיימה והלכה. הדיון ממשיך. הלחות בחדר מטפסת. רביב סובל עובר למתקפה ניאו-ליברלית.

  סובל: ברגע שאנחנו מתחילים להתערב ביחסים בין מבטח לספקים אנחנו עלולים ליצור מצב שקופות החולים יעדיפו לרכוש יותר מידי שירותים בבתי חולים, אם המחיר יהיה יותר מידי זול. אפשר לתת לו יותר שירות בקהילה, או שירות במקומות אחרים.

  ליצמן: אתה מתכוון שנכנסים בריאים ויוצאים יותר חולים?

  סובל: לצערנו אפשר להשאיר אנשים בתי חולים במקום לתת להם שירות מיטבי במקומות אחרים. אני התאשפזתי פעם אחת, ניסיתי לברוח משם והרופאים השאירו אותי.

  סובל מסתכל מסביב לראות אם מישהו צחק. דממה. הוא ממשיך. הדיון הופך למיטיבי לכת, אבל זה החלק החשוב שלו, שמתמצת את תפיסת העולם האוצרית במיטבה.

  סובל: זו דוגמא של המנגנון שאנחנו קובעים. המנגנון מגדיר לכל קופה ולכל בית חולים סכום, הסכום הוא הקפ, בעברית תקרה. כל שירות של מבוטחי קופת החולים שצורכים בבית חולים מסוים עד לאותה תקרה, קופת החולים משלמת בגינו מחיר מלא על פי מחירון משרד הבריאות. על כל יום אשפוז שהמבוטחים צורכים, על כל ניתוח או ביקור במרפאה הם משלמים על פי המחירון.

  ועכשיו הוא מתקרב לפאנץ' ליין.

  סובל: לכל בית חולים בכל קופה נקבעת אותה תקרה, ועד אליה, בגין כל שירות, משלמים מחיר מלא. ברגע שבית החולים מתחיל לספק שירותים בהיקף שעולה על התקרה, הקופה משלמת בגין כל יום אשפוז או שירות נוסף שמבוטחי הקופה מקבלים בבית החולים, אך ורק 30% מהמחירון. זה המחיר בעבור 13% נוספים מעבר לתקרה שנקבעה.

  והנה זה בא.

  סובל: כאשר בצריכה מעבר לאותם 113%, המחירים עולים ל-50% ובהצעה החדשה [קרי, זה מה שהאוצר מנסה לעשות במסגרת חוק ההסדרים] זה עולה ל-65%. המטרה היא למנוע מצב בו האינטרסים מתהפכים וקופת החולים, כשהיא רואה מחירים נמוכים מידי, יתבטלו לה האינטרסים והתמריצים להוציא מבוטחים שניתן לתת להם שירות מיטבי במקומות אחרים, היא תשאיר אותם בבית החולים.

  דממה. בחדר הדיונים מושלך הס. במרחק, ערן צור מחבר עוד שיר.

  אפילוג
  לא אלאה אתכם עוד הרבה. אומר רק שבשלב זה הדיון החל להתפזר, אבל זו היתה הרוח הכללית שלו, שמתמצית יפה גם בדו שיח הקצר הזה שמגיע בהמשך.

  סובל: מה שמונח בפני חברי הכנסת היא קודם כל ההארכה של ההסדר הנוכחי בשלוש שנים נוספות, שינוי של שיטת העדכון של הקפ שעוד נרחיב עליה. בפעם הראשונה אנחנו מתחילים להחריג שירותים מתוך הסדר הקבע בהתאם לעוצמת כשל השוק, צריך להבין שהכוח של בתי החולים לקבוע את הפעילות משתנה בהתאם לסוגי השווקים.

  בן ישראל: זה לא כשל שוק, זו הנחה פריורית שהמדינה אומרת אין לי הרבה כסף אני רוצה להוריד את שירותי הבריאות, אז קוראים לזה כשל שוק.

  סובל: הנחה פריורית שקיימת כמעט בכל כלכלת הבריאות בעולם.

  בן ישראל: כל דבר הוא כזה, תסגור את האוניברסיטאות לא יהיה ביקוש לאוניברסיטה, תסגור את בתי הספר לא יהיו תלמידים.

  

  
• March 13, 2012
• 22:09

  ‫75%-125%‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  0.
  היום שחרר בנק ישראל עוד קטע קצר מתוך הדו"ח השנתי המלא שלו שיתפרסם בסוף החודש. והפעם, בדקה מחלקת המחקר בבנק ישראל את מצבו של מעמד הביניים. לפחות למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שגוף מחקרי רשמי מטעם מדינת ישראל חוקר באופן מוגדר את מעמד הביניים, תפנית מבורכת למדי. ארבעת העמודים ששחרר בנק ישראל כהודעה לעיתונות בעניין, והסטטוס הקצר ששוקי גלילי פרסם בפייסבוק שלו, גרמו לי לחשוב.

  1.
  שוקי כתב כך:

  שימו לב להגדרת מעמד הביניים לפי בנק ישראל: 75-125% מההכנסה החציונית. כלומר, אם אתם מרוויחים 4000 ש"ח לחודש אתם "מעמד ביניים" לדעתם.

  שוקי סוג של צודק.

  1.5
  באפריל 2011 הוצאנו את מוסף מעמד הביניים של כלכליסט. נקודת המוצא לעבודה על המוסף הזה, הייתה ראיון שערכתי (יחד עם אמנון אטד) עם סמנכ"ל המחקר של הביטוח הלאומי, ד"ר דני גוטליב. הגענו אליו כי הוא היה היחידי שהצלחנו למצוא שבדק את מצבו של מעמד הביניים (אם כי לא בשליחות רשמית של הביטוח הלאומי, אלא סתם "על הדרך", מתוך עניין אישי).
  אצל גוטליב למדנו שאכן הגדרת מעמד הביניים הוא נושא שנמצא במחלוקת מחקרית. ההגדרה הקלאסית, ככל שאפשר לקרוא לה כך, אכן מגדירה את מעמד הביניים כמי שמשכורתם נעה בין 75%-125% מהשכר החציוני במשק. כך שזו לא גחמה של בנק ישראל, אלא הגדרה מקובלת בעולם.
  אלא שכל מי שעיניו בראש וארנקו בכיסו מבין שההגדרה הזו בעייתית, כפי ששוקי מציין בצדק. על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה, מעמד הביניים הישראלי מתפרש בהתאם להגדרה הזו על פני עשירונים 4-6, בערך (נכון לשנת 2011). קרי, בין משכורת חודשית (ברוטו, לאדם) של 4,190 שקל ל-6,983 שקל. כלומר, מי שמשתכר שכר המינימום צריך להיות שמח בחלקו – הוא מהווה את השכבה התחתונה של מעמד הביניים. נו באמת.

  2.
  גוטליב וחוקרים אחרים הבינו היטב שיש בעיה עם ההגדרה הזו. למעשה, אחת המסקנות המהותיות של המחקר של גוטליב היתה שבשנים האחרונות מעמד הביניים בישראל פשוט נעלם. הוא לא קיים יותר (הנתונים שלו מגיעים עד 2008 ובימים אלה הוא משלים את הבדיקה גם לשנים שחלפו מאז). בישראל של היום קיימים שני מעמדות, כך על פי המחקר של גוטליב: המעמד הנמוך, והמעמד הגבוה. מעמד הביניים התפזר אל תוך שניהם. החלק התחתון של מעמד הביניים מזדהה יותר עם השכבות הנמוכות, והמעמד הבינוני גבוה (עשירונים 6-8) מזדהה יותר עם המעמד הגבוהה (עשירונים 9-10). במלים אחרות, החברה הישראלית הפכה לקוטבית יותר, מנוכרת יותר.
  את הראיון המלא שלנו עם גוטליב אפשר למצוא כאן (אחד החביבים עלי). הראיון איתו נערך בסביבות חודש פברואר 2011, והתפרסם כאמור באפריל. לקראת סוף הראיון, כששאלנו אותו מה יקרה למעמד הביניים הישראלי בעתיד, הוא אמר לנו כך:

  "אם נמשיך ככה, אין לדעת מה יקרה. עשר שנים קדימה, אם המגמה תימשך, איפשהו זה יתפוצץ. כיום זה קורה במדינות ערב, אבל לך תדע, מחר יכול לקרות גם פה משהו שישבור את גב הציבור. אי אפשר לחזות מאיפה זה יגיע, וכשזה יקרה לא ישנה לאף אחד מה היה הטריגר הראשוני".

  ב-14/7 התברר, בדיעבד, שהוא צדק.

  3.
  דרך אחרת להימנע מהבעייתיות של הגדרת מעמד הביניים היא פשוט לשנות אותה. על פי הגדרה מרחיבה יותר, מעמד הביניים כולל את מי שמשכורתו החודשית נעה בין 75%-200% מהשכר החציוני. כשמשתמשים בהגדרה הזו, גם עשירונים 6-8 נכללים בה, ופתאום נוצר מעמד ביניים רחב. אבל זה בסדר, כפי שהראו נתוני בנק ישראל מהבוקר, גם העשירונים האלה מתקשים לעמוד בקצב עליות המחירים.
  על פי נתוני בנק ישראל, החל משנת 2007 העלייה בהכנסה נטו של משק בית במעמד הביניים היתה קטנה מהעלייה במחירי הדיור, המזון, החשמל והמים. למעשה, כבר משנת 1997 מחירי החשמל, המים והגז (וגם מחיר שירותי הבריאות, עובדה שלא תפסה כותרות משום מה) עלו יותר מאשר העלייה בהכנסה. הסעיף הכבד שנוסף מ-2007 הוא סעיף הדיור, שבמידה רבה היה זה שהכריע את גב הגמל.

  4.
  באופן אישי, אני נוטה להתחבר יותר לתזה של גוטליב. הרחבת ההגדרה כך שבאותה הקבוצה יכללו גם עשירון 4 (כאמור, הכנסה ממוצעת של 4,000 שקל בחודש ברוטו) וגם עשירון 8 (הכנסה של יותר מ-10 אלף שקל בחודש ברוטו) נראית לי כמו דאוס אקס מאכינה של מישהו. הראשון רחוק שנות אור מלסגור את החודש, והשני מצליח איכשהו, בעור שיניו. מבחינת אורח החיים שלהם, אין להם המון דברים משותפים (מלבד בעלות על מקרר ומכונת כביסה. כך על פי הלמ"ס).
  לכן, לדעתי, כבר מוטב להביט למציאות בעיניים ולהבין שחייה של משפחה בעשירון 4 הם חיי מצוקה, וחייה של משפחה בעשירון 8 הם חיי הישרדות ותו לא. בתווך שבין המצוקה הקיומית למלחמה יום יומית שלא לטבוע אין כלום חוץ מפוסטרים זרוקים על הרצפה של בנימין נתניהו מהבחירות הקודמות, וארגזים עם פוסטרים חדשים שעוד יגיעו לקראת מערכת הבחירות הבאה.

  5.
  המוסף ההוא, אגב, היה אחד הפרויקטים שהכי נהניתי לעבוד עליהם לעיתון, יחד עם אנשים טובים נוספים. בעיקר זכור לי הראיון שעשיתי (יחד עם תומר זלצר והדס שפר) עם הפסיכולוג ישראל כ"ץ. ראיון שנתן לי להבין שאני חלק מדור שמפתח לעצמו מעין בעיית קשב וריכוז קיומית בניסיון לשרוד. הנה ציטוט קצר:

  "אחד הפרמטרים שהשתנו באופן ניכר בקרב מעמד הביניים בישראל הוא היציבות. בעשורים הקודמים חתרו לעבודה במקום קבוע. בשלושת העשורים האחרונים, המעבר לכלכלת שוק וההפרטות הוסיפו לאי־היציבות בצורה דרמטית. הממשלה יצאה מהתמונה, ולעובד יש תחושה שאין באמת מי שדואג לו. מבני ההתקשרויות עם עובדים הפכו ארעיים, ורבים עובדים במקצועות חופשיים או כעובדי קבלן. התחושה של רבים היא אי־ודאות: יש סבירות לא קטנה שיפטרו אותך או שתעזוב לבד את החברה. זה הגיע למצב שאם אתה נשאר באותו מקום עבודה הרבה זמן, מתחילים לשאול אותך 'למה נתקעת?'. יש לחץ מובנה לזוז, לא להישאר תקוע".

  6. ריכוז לינקים:
  מוסף מעמד הביניים
  הראיון עם דני גוטליב
  הראיון עם ישראל כ"ץ
  וטור שלי שכתבתי למוסף ההוא
  המחקר של בנק ישראל מהיום
  נתוני מנהל הכנסות המדינה (ובעיקר לוח ה-10)

  

  
• February 19, 2012
• 16:16

  ‫המממ‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.
  קוראים לי שאול ואני בן 31 וחצי. מחרתיים הבן שלי יהיה בן שנתיים. לפני 18 יום בדיוק התחיל לכאוב לי מאוד הראש. למעשה, הוא כל כך כאב שבתוך קצת יותר מ-24 שעות מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה הניורוכירורגית בהדסה עין כרם עם חשד לדימום מוחי תת עכבישי.
  כן, זה קצת מוזר לבחור בן 31 לסבול מדבר כזה, אבל זה קורה. הגוף הוא רק מכונה. והואיל ולרוב המצב הזה מוביל למוות, מאותו הרגע שהחשד עלה מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה, מרותק למיטה, בקושי מצליח להרים את הראש. כך זה נמשך במשך כמה ימים, שבהם גם עברתי צינתור מוחי, עד שלבסוף שוחררתי הביתה. הכאבים, עם זאת, לא נעלמו. מאז עבר שבוע וחצי, ואני שמח לומר שלפני יומיים החל שיפור משמעותי, אני מקווה שהוא יימשך.

  1.5

  בשנתיים וחצי האחרונות אני משמש כראש מערכת החדשות של כלכליסט. זה תפקיד מדהים. אני נהנה מכל רגע ממנו, גם מהרגעים שאני סובל, ויש כאלה. זה תפקיד מדהים. עוצמתי. ורסטילי. מאתגר. מלמד. מעשיר. נותן לך כוח בידיים שיכולת רק לחלום עליו. אני מת על התפקיד הזה.
  הגדרת התפקיד שלי, אם עושים לה רדוקציה דמגוגית משהו, היא להיות טרוד. תפקידי הוא להיות טרוד. כשלאיש מסביב לא אכפת מה יהיה מחר הסיפור המרכזי של העיתון, זה התפקיד שלי למצוא אותו. להחליט מהו. לברוא אותו, אם צריך, ולא חסרים ימים כאלה. ואחר כך גם למלא עוד 9 עמודים. ולכתוב איזה טור על הדרך. ולערוך את עמוד השער. ולתכנן את הפרויקט הגדול הבא של העיתון, להוציא אותו לדרך, ולוודא שהוא קורה. אני מת על התפקיד שלי, אם לרגע מישהו חושב שאני מנסה להתלונן חלילה. אבל גם התפקיד המדהים הזה יכול להיות מעייף לפעמים.
  בשנתיים וחצי האחרונות אני עובד המון. אני יוצא מהבית בסביבות השעה 08:30, שם את הילד בגן, וממשיך לעבוד. אני מסיים לעבוד בסביבות השעה 20:30, לרוב אחרי שלא הספקתי לאכול ארוחת צהריים, ונוסע הביתה. אני מגיע הביתה לרוב בין 21:30-22:00. הילד, לא מיותר לציין, כבר ישן בשלב הזה, והאישה יושבת על הספה עם הלפטופ ומשלימה את שעות העבודה שהיא נאלצה להפסיד בשביל להוציא אותו מהגן, בשביל שהקריירה שלה לא תיגדע כי אפילו שירות המדינה לא יודע להתאים את עצמו לחיי משפחה תקינים. לרוב היא ממשיכה כך עד אחת בלילה.
  בימי חמישי אני יוצא מוקדם, לוקח את הילד מהגן, ומבלה איתו כמה שעות. בשבתות אני רואה אותו, למעט בשבתות שאני עובד בהן, שזו כל שבת שלישית. אז, אני משכיב אותו לישון בצהריים, ורואה אותו שוב רק למחרת.
  אני מבלה על הכביש כל יום לפחות שעתיים במצטבר. שעתיים זה המינימום. לפני הנתיב המהיר זה היה לרוב יותר משלוש שעות. הנסיעה בכבישי ישראל, בייחוד בבוקר, בייחוד בכניסה לתל אביב, היא תענוג מפוקפק.
  אני טורח לציין את כל העובדות האלה רק בשביל להזכיר לעצמי בקול רם מה עשיתי בשנתיים וחצי האחרונות. ככה, למקרה שאתהה שוב מאיפה צצו לי כאבי הראש האלה. וממילא, הסיפור שלי לא מיוחד בשום צורה. אני מניח שהאנשים שקוראים את השורות הללו, ודאי אלה שיש להם ילדים, יכולים להזדהות בקלות, או אפילו לחשוב שאני צריך להיות שמח בחלקי.

  2.
  אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש לאחר שאושפזתי עם החשד לדימום במוח הייתה "איזה מזל שלא לקחתי משכנתא". אני לא מנסה להישמע מלודרמטי, זו באמת היתה אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש. מי שקצת עוקב יודע שפוזי ואני השתעשענו לא אחת ברעיון של לקנות דירה, אך עם זאת מעולם לא הצלחנו להתרומם הרבה עם החלום הזה מעל לקרקע המציאות.

  דירה עולה כסף. למעשה, המון כסף. אפילו דירה צנועה. ההון העצמי שלנו קיים, אבל ממש לא מספיק לשום דבר. המשכנתא הממוצעת שנצטרך לקחת, אם הבנק בכלל יסכים לתת אותה, תהיה לפחות מיליון שקל. זה המינימום ממש. סביר להניח שהיא תהיה יותר בסביבות 1.2-1.5 מיליון. משכנתא כזו פירושה שעבוד של 6,000 שקל (פלוס מינוס) בחודש לתקופה של 30 שנה ויותר. לכן, בכל פעם שהדיון על הדירה נהיה ולו חצי פרגמטי, הפחד מפני ההשתעבדות הטוטאלית הזו לתקופת דור שלמה הצמית אותי. לא הייתי מסוגל אפילו לחשוב על עצמי חותם על הדף.

  באקלים התעסוקתי הישראלי הנוכחי, לקיחת משכנתא שכזו היא בעבורי להפוך את חיי לחלום בלהות מתמשך, אין לי הגדרה אחרת. שכן, כמו שהחיים מוכיחים היטב, בכל יום אדם עלול להתעורר עם חשד לדימום מוחי תת עכבישי, לאבד את היכולת לעבוד – באופן זמני או לצמיתות – ואז מה? איך בדיוק המשכנתא תשלם את עצמה? ואפילו אם נמכור את הדירה בשביל להחזיר את המשכנתא, מה אז? איפה בדיוק נגור?

  3.
  היום, רק בשביל ליישר קו, אנחנו גרים בדירה של סבתא שלי עליה השלום. וכשאני אומר "היום" אני מתכוון בשבע השנים האחרונות. בכל שנה אנחנו אומרים שזו השנה האחרונה שלנו, אבל אנחנו לא מצליחים לצאת. למען האמת, אין לי שום מושג איך אדם יכול להרשות לעצמו לשכור דירה, לא רק לשלם משכנתא.
  זה מצבו של איש מעמד הביניים. אפילו של אחד כזה שמשתכר לא רע למחייתו, אבל יודע היטב שהעסק הזה עם תלוש השכר החביב הוא רק זמני. מתישהו "החגיגה" הזו תסתיים. או שיבוא מישהו צעיר וזול יותר, או שיקרה לך משהו ואז העבודה תזרוק אותך כאילו מעולם לא היית קיים. כך או כך, אין לך ביטחון תעסוקתי, ולכן אין לך ביטחון בכלל. מי שלוקח משכנתא בתנאים האלה, מי שמסוגל להבטיח למישהו אחר משהו לתקופה של 30 שנה, הוא בבחינת משוגע עם קבלות מבחינתי.

  4.
  אפרופו כסף, את הצנתור המוחי שעשינו בבית החולים בזמן האשפוז, עשינו באופן פרטי. כלומר, היו מצנתרים אותי בכל מקרה, אבל שילמנו על הזכות לבחור מי יהיה המצנתר, בשביל שהוא יהיה הטוב ביותר. היה סיכוי שהוא היה מצנתר אותי בכל מקרה, אבל כשאתה יכול, יש דברים שאתה לא מעוניין להותיר ליד המקרה.
  ובאופן פרטי, הצנתור עלה 62 אלף שקל. הוא ארך 30 דקות. חתיכת דיל. מתוך זה, קופת החולים משתתפת במרבית הסכום, כך ששילמנו לבסוף 5,000 שקל בלבד. אחלה דיל. למרבה המזל, את הצנתור החוזר – בעוד שבועיים, לערך – הקופה כבר תממן באופן מלא. יופי של דבר.
  לפני ששוחררתי, הרופא שלח אותי לבדיקת MRI. הוא ביקש לעשות אותה בתוך שבועיים, ולאחר מכן לחזור אליו למרפאה, בשביל לשלול את האפשרות של גידול במוח. אז התקשרנו לקבוע תור ל-MRI. אמרו לנו, ב-30 במרץ. אמרנו, "אבל הרופא ביקש בתוך שבועיים". משכו בכתפיים. "זה מה יש". אגב, למי שתהה מדוע לא עשו לי MRI בזמן שהייתי מאושפז, הרי שגם לזה תשובה כלכלית. כשהחולה עובר את הבדיקה היקרה הזו בזמן שהוא מאושפז, מתברר, הוא מקבל פחות כסף מקופת החולים. עדיף לו לשחרר את החולה ורק לאחר מכן לערוך את הבדיקה.
  על כל פנים, אחרי משיכת לא מעט חוטים, הצלחנו להשיג תור ל-MRI בתוך שבוע בלבד, באופן פרטי כמובן, בבית החולים אסותא ברמת החיל. עכשיו, לאחר הבדיקה, צריך לחזור את הרופא ולהראות לו אותה. לשלול את הגידול, כאמור. אז ניסינו לקבוע תור לרופא. במוקד זימון תורים אמרו שהתור הקרוב הוא באוגוסט. אמרנו, "אבל הוא ביקש לחזור מיד אחרי ה-MRI". משכו בכתפיים. "זה מה יש אם אתם לא הולכים באופן פרטי". "ובאופן פרטי, מתי יש תורים?", שאלנו. "אפשר מחר", הייתה התשובה.

  5.
  אני לא לגמרי יודע מה הסיפור שהתכוונתי לספר כאן. אני מניח שלא חידשתי הרבה למי שגדל בישראל בשלושים השנים האחרונות או יותר. נדמה שהדברים לא נעשים טובים יותר. עדיף להיות חולה עשיר מאשר חולה עני. ועדיף להיות לא חולה בכלל, כי אחרת לך תשלם על הבדיקות ותחזיר את המשכנתא וכל זה. זה לא כאילו שמישהו מחכה לך עם זר של פרחים ויסדר לך את החיים מחדש כאילו היו כרית שרק צריך להתפיח במקרה שיקרה לך משהו ותאבד את היכולת לעבוד. אני אפילו לא רוצה לדמיין מה היתה מנת חלקי לו הייתי זקן, ערירי, עני, חולה כרוני, וכו'. סביר להניח שלא משהו.
  זו תחושת האיום הקיומית שמרחפת כל הזמן מעל לראשו של מעמד הביניים הישראלי, גם אם לרגע הוא אינו מודע לה, או מעדיף להדחיק כי היה יום נחמד בעבודה או כי הילד אמר משהו מצחיק. במצב הזה – שבו אתה עובד הרבה יותר מדי שעות בשביל לפרנס את המשפחה שלך שאתה בקושי רואה רק בשביל להגיע לבסוף לבית חולים עם איזה מצב רפואי מפחיד שבכלל לא היה אמור לקרות לך לו היית מנהל אורח חיים נורמלי ושם להבין שמזל שלא קנית דירה למשפחה שלך ובמקביל לגלות שאם אין לך כסף אז סביר להניח שהלך עליך – כבר עדיף שתבוא הפצצה האיראנית ונגמור עם כל זה. ואם זה לא מספיק, אז דעו לכם שבשבוע שעבר מערכת החינוך ציינה את יום גוש קטיף.

  שבוע טוב.

  Share on Facebook

  
• February 16, 2012
• 13:08

  ‫8 תובנות קצרות מ-15 ימים של כאב‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.
  העבודה לא מגדירה אותך. גם לא החברים שלך. אפילו המשפחה לא. גם לא מה שעשית בצבא, או בתנועה, או כשהיית קטן. גם לא הזכרונות שלך, ולא השאיפות שלך. לא מה שאתה אוהב, לא מי שאתה שונא. לא מה שהצבעת בבחירות, לא מה שכתבת אתמול בעיתון. הדבר היחידי שמגדיר אותך הוא הגוף שלך. אתה רק מה שהגוף שלך מאפשר לך להיות, לא מילימטר מעבר לזה.

  2.
  יש לך חברים ומסביבך אנשים שאוהבים אותך. תזכור את זה, כי בקרוב יהיו שם פחות. לאנשים לא חולים, לאנשים בלי כאב, יש סבלנות מוגבלת לדברים שנתקעים. אתה נתקעת. לכן הסבלנות שלהם, באופן טבעי, תסתיים בשלב כלשהו. הם מצפים שתחלים. ככל שהכאבים שלך ימשכו, כך היכולת שלהם להמשיך ולהתעניין בהם תפחת, והם ימשיכו בזרימת חייהם, זולת מתי מעט. הם, המעטים מאוד, הלא מתייאשים, ככל שישנם כאלה בכלל, אלה החברים האמיתיים שלך.

  3.
  נורא קל לשמור על ראש חיובי כשהוא לא כואב. נראה את כל הפלצנים אחרי שעתיים של כאבים.

  4.
  מתרגלים לכאב. בערך. זה קצת קשה להסביר. הוא לא נעשה כואב פחות, ולא קל יותר לתפקד תחתיו. פשוט מתרגלים, איכשהו, לקיומו.

  5.
  אין דבר בעולם שחשוב יותר מהבריאות, זולת משפחה תומכת.

  6.
  האייפון הוא ידידו הטוב ביותר של האדם הכואב.

  7.
  למשפטים כמו "יהיה בסדר", "זה חייב לעבור", "אתה תראה שזה יעבור", אין משמעות נבואית אמיתית. באותה מידה היו יכולים להגיד לך "אתה תראה שיום אחד תאכל תפוח".
  אנשים שאומרים את המשפטים האלה אומרים אותם כי זה מה שהם חושבים שצריך להגיד, לא כי הם יודעים משהו שאתה לא. להיפך, סביר להניח שהם יודעים פחות. אבל זה מה שהם היו רוצים שיגידו להם לו הם היו במצבך. תיקון: זה מה שהם חושבים שהם היו רוצים שיגידו להם לו הם היו במצבך, אין להם מושג קלוש מה הם באמת היו מרגישים לו הם היו במצבך.
  עם זאת, זכור שמאותו הטעם ממש גם למשפטים כמו "זה בחיים לא ייגמר", "החיים שלי הלכו", "זה ישאר איתי לנצח", אין שום משמעות נבואית אמיתית.
  האמת, בשלב הזה, היא פשוט לא מנת חלקך. לכן, זה עניין של בחירה אקראית לחלוטין במה להאמין – בשיפור קרב, או בחיים של כאב. ייתכן שלבחירה כזו תהיה השפעה על מצבך הפיזי.
  וייתכן שלא.

  8.
  סביר להניח שאחרי 30 יום של כאבים יהיו לך תובנות שונות.

  Share on Facebook

  
• February 02, 2012
• 0:10

  ‫לפוזי‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  לזו שאהבה נפשי, אי שם בדרך להודו הרחוקה:

  הערב, כשעמדנו שם בשדה התעופה, רוחי נדדה בזמן שמונה ומשהו שנים לאחור, לשדה התעופה ברחאס על ידי מדריד. גם אז עמדנו נבוכים משהו, זה מול זו, צעירים ונמרצים בהרבה, בלב שדה תעופה הומה, ונאלצנו להיפרד.
  אני זוכר איך ניסיתי לשחק אותה אדיש. קול. קר רוח.
  זובי. ברגע האמת נשברתי ובכיתי כמו ילדה. כשהלכת. כשנעלמת בין נחילי האדם. בדרכי חזרה אל המטרו. לאורך כל הנסיעה בחזרה לעיר. לגובה כל גרם המדרגות שהוביל לדירה. במשך כל השבועות שחלפו עד שחזרתי ארצה. הדמעות לא הפסיקו.

  שם, במדריד, בבדידותי בדירה ההיא שעד לאותו רגע היתה שלנו ופתאום היתה רק שלי מבלי שארצה בכך, הבנתי שאת חייבת להיות אשתי. איך אפשר שלא. את בשר מבשרי, את אחוזה בנימי נשמתי. קיומך השתרג בשלי עד לאין מפריד.

  הערב, אחרי שנעלמת מאחורי הזכוכית, חזרנו הביתה. צעדנו יד ביד – אלון ואני – בדרך הארוכה חזרה אל המכונית. כל הדרך הוא קשקש. אבא, הנה מדרגות קטנות. אבא, הנה חנות. אבא, הנה מכונה שמכניסים כרטיס. אבא, הנה האוטו. הלכנו יד ביד, ואני חשבתי עליך. ועליו. ועלינו. ועל כמה שאני אוהב אותך. ועל כמה שאני מברך את כל אותם רגעים, צירופי מקרים, צמתי החלטות שהובילו להחלטות אקראיות, עד שלבסוף פגשתי בך.

  סעי לשלום אהובה שלי וחזרי בשלום. בלעדיך ריק הבית והלילה קר.

  Share on Facebook

  
• January 24, 2012
• 0:00

  ‫אפקט ליבק‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.
  ביום שישי האחרון הלכתי לכנס היסוד של ארגון העיתונאים החדש שהתקיים בתל אביב, וחטפתי את הדיכאון של החיים.

  בסוף הכנס, אחרי שורה לא קצרה של עיתונאים שעלו ודיברו, עלה לבמה אדם מבוגר, נמוך, לבוש ברישול משהו. זה היה אלכס ליבק. באופן שנראה כמו ספונטני, ליבק פתח את סוגרי ליבו. בנאום אסוסיאטיבי וקצר מאוד, הוא חשף מספרים, סיפר שלאורך כל הקריירה שלו כצלם עיתונות – שזיכתה אותו בפרס ישראל – לא זכה לעבור משכורת חודשית של 10 אלף שקל ברוטו, ונתן עוד כמה מספרים מבהילים. ובעיקר, ליבק שימש בגופו מעין תחזית חיה למה שבסבירות גבוהה יהיה גם מנת חלקי בעוד עשור מהיום (אם להיות אופטימי, זה יכול לקרות הרבה קודם), אם אחליט להישאר במקצוע.

  ליתר דיוק, הדברים הכנים של ליבק היו כל כך מבהילים, שממש הרגשתי כאילו מישהו הדליק איזה שלט מהבהב וקולני בתוך המוח שלי, שמאז לא חדל לצעוק עלי – אקזיט! תמצא דרך לאקזיט, ומהר!

  2.
  אני לא באמת חושב שההתאגדות החדשה יכולה, ולכן גם לא תצליח, לשנות את המצב הזו מיסודו. היא לא תהפוך את העתיד המקצועי שלי כעיתונאי למבטיח, או מובטח. שום דבר לא יצליח לעשות את זה בעולם שבו העיתונות היומית המודפסת נמצאת במגמת ירידה לטובת מדיות אחרות. זה לא הולך לקרות.
  ההתארגנות הזו אולי – בדגש על אולי, ממש ממש בדגש על אולי – תצליח לשנות במשהו את שיטות ההעסקה הפסולות שיש שבענף הזה, שכגע הן בכל מקרה לא מנת חלקי, למזלי. המשכורות בכלכליסט הן גבוהות יחסית לענף, לפחות ככל הידוע לי, אם כי כולנו היינו שמחים להשתכר יותר, כי אנחנו באמת ובתמים עובדים קשה בשביל לייצר מוצר איכותי כל יום. אבל סולידריות זה דבר חשוב, אז הלכתי לכינוס, ואני שמח שהלכתי ואני אשמח אם ההתארגנות תגדל ותשגשג גם אם הישגה היחיד יהיה בסופו של דבר הגדלת הסולידריות.
  ובכל זאת, מובן לי היטב שאם אבחר להישאר במקצוע הזה, הרי שבעוד עשר שנים או פחות, כשאהיה בסביבות גיל 40, וכבר אהיה יקר מדי באופן משמעותי למערכת, הביטחון התעסוקתי השברירי שלי יתנפץ אל קרקע המציאות. את השברים יאסוף איזה בחור אחד, כשרוני, חרוץ ונמרץ, כנראה גם בלי ילדים, שיידע לעשות את העבודה שלי טוב ממני, ובשליש מהמשכורת. אין לי שום ספק שזו התחזית לגבי. אני לא מוצא סימנים רבים שמעידים אחרת. זה לא קשור בכלל לעיתון הספציפי שאני עובד בו, ומרגיש בו מצוין ונהנה ממה שהוא מציע לי, במישורים רבים. זה קשור לענף בכללותו, והוא אינו מבשר טובות.

  3.
  וכאן ילדוש נכנס לתמונה, וכל אח או אחות פוטנציאליים שלו. אבא שלו אמור לפרנס אותו, לדאוג לכל צרכיו. איך אבא שלו יעשה את זה בגיל 40 כשיוחלף? האם לא עדיף לילדוש שאבא שלו יתחיל לתכנן את האקזיט כבר עכשיו? האם לא עדיף לילדוש שכבר עתה אבא שלו יחליף מקצוע, למקום שבו העתיד התעסוקתי יציב יותר, גם אם מכניס פחות?
  אני לא יודע מה התשובה לשאלה הזו, והחיים הם הימור אחד גדול בכל מקרה. וממילא, אין לי מושג מה עוד אני יודע לעשות מלבד מה שאני עושה. וממילא בשוק העבודה הישראלי המודרני, לפחות במגזר הפרטי, אין ביטחון תעסוקתי בשום מקום. כולנו עלים נידפים ברוח, ניתנים לקימוט והשלכה לסל האשפה בהבל פה של מישהו. קיומנו המקצועי הוא בגדר הטעות הסטטיסטית שיכולה להתהפך על ראשנו בכל עת. פלא שאני מפחד לקחת משכנתא ל-25 שנה.

  4.
  תוך כדי כתיבה נזכרתי שפעם כבר כתבתי דברים דומים, שאפילו התפרסמו ברבים, הנה כך:

  אני פרזיט. הוריי חינכו אותי לעצמאות, ויצאתי פרזיט. אני פרזיט כי אין לי ברירה אם אני רוצה לשרוד. בעוד שבועיים אהיה בן 31, נשוי עם ילד בן שנה וחמישה חודשים, ובכל זאת פרזיט. זה שבע שנים אני חי בדירה של אבא שלי בירושלים. זה שבע שנים אבא שלי משלם משכנתה על הדירה שלו בפתח תקווה ולא מקבל שכירות על הדירה שלו בירושלים, שהיתה שייכת לסבתי המנוחה, כי אני התנחלתי לו בדירה.
  אני חי עם התחושה הלא נעימה הזו מדי יום. קם איתה בבוקר, הולך לישון איתה בלילה. ולא נעים לי, לא נעים לי בכלל, ואין לי ברירה.
  אין לי ברירה כי אני יודע שבשביל לקנות דירת 4 חדרים בסיסית – לא בתל אביב חלילה, אלא באחת מערי הלוויין – אני צריך משכנתה של יותר ממיליון שקל. ובשביל משכנתה כזו אני צריך להתחייב לשלם לבנק כ־6,000 שקל מדי חודש במשך 25 שנה לפחות. 6,000 שקל במשך 300 חודשים. וזו בריכה שאני פוחד לקפוץ אליה, כי אין שום ביטחון בעולם שאוכל לשלם כל כך הרבה כסף במשך כל כך הרבה זמן.
  וזו השורה התחתונה והאומללה של מחאת האוהלים. בדיוק כמו בקוטג', מובן מאליו שגם מצוקת הדיור היא רק חלק מבעיה רחבה יותר. שורש הבעיה הזו נעוץ ככל הנראה בעובדה שאף שאני צעיר ומוכשר, והספקתי להשקיע את הוני ומרצי ברכישת השכלה, מבנה שוק העבודה במשק הישראלי ב־2011 אינו מקנה לי שום ביטחון תעסוקתי. אף שאני אוהב את עבודתי מאוד, אין איש שערב לי שאמשיך לעשות אותה במשך 25 שנה, ודאי שלא ברמת השכר הנוכחית. ביום מן הימים, נאמר עוד עשור, אהיה מבוגר מדי ויקר מדי. ואז יגיע בחור צעיר, נמרץ ומוכשר. וזול. אני אוחלף, והמשכנתה תישאר.

  סליחה על הבעבוע. פשוט אפקט ליבק רובץ לי על הנשמה מאז יום שישי והייתי חייב לשתף בזה מישהו.
  לילה טוב.

  Share on Facebook

  
• January 17, 2012
• 21:54

  ‫נתניהו, האביב הישראלי בפתח‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  4 סיבות מדוע ל-2012 יש פוטנציאל נפיץ להפוך לשנת שינוי
  (היה בעיתון)

  1.
  כי דיוני התקציב יתחילו בחודש אפריל, ואין מי שיפספס את ההזדמנות הזו לגרוף הון פוליטי. ככל שהחודשים יחלפו, הדיונים האלה יהפכו לפומביים יותר וקולניים יותר. ככל שהשבועות יתקדמו, הדרישות התקציביות של חברות הקואליציה השונות לכינון "צדק חברתי" יצטברו, והמספרים שיעופו בחלל האוויר יגיעו למיליארדים.

  המציאות, כרגיל, תהיה במקום אחר. בזמן שהשרים יעמידו פנים שהם עסוקים בשינוי סדרי העדיפויות, פקידי האוצר יגחכו בשקט. הם יודעים היטב שגודל מגרש המשחקים התקציבי שעומד לרשות השרים הוא זניח, אם בכלל.
  בצמרת האוצר מכנים זאת "התקציב הגמיש". זהו חלק התקציב שאינו משועבד לטובת תשלום משכורות, עמידה בהתחייבויות קודמות וכדומה, והוא מסתכם במשהו כמו 20 מיליארד שקל, פלוס מינוס. בשנת 2012 עומד תקציב המדינה, כולל תקציב הפיתוח, על 398 מיליארד שקל. מה שאומר שמרחב הגמישות של הפוליטיקאים לשנות את סדרי העדיפויות מסתכם לכל היותר ב־5%. זהו.

  על חמשת האחוזים הבודדים האלה אפשר לנהל מלחמת חורמה, ואין סיבה לאפשר לפוליטיקאים ליצור מראית עין כאילו שהם עושים זאת, משום שהם הישראלים הישנים. השיטה שלהם כשלה.

  הצעד היחיד שהוכיח את עצמו עד כה היה היציאה לרחובות. למעשה, בשבוע שעבר נתניהו עצמו העניק את האישור לכך שהוא מבין רק כוח, כשגרם לממשלה לאשר קיצוצים לטובת מימון חינוך חינם לילדים בגילי 3–4. אילולא התיישבו 14 איש בקצה שדרות רוטשילד ביולי אשתקד, ולולא הצטרפו אליהם 400 אלף איש למאבק, נתניהו לא היה משנה ולו פסיק ממדיניות הקטנת השירותים הממשלתיים שאותה שכלל בנחישות מאז היה שר אוצר.

  משום כך, כשיתחילו דיוני התקציב לשנים 2013–2014, שהם למעשה הדיונים על קביעת סדר העדיפויות של המדינה, יש לציבור לפחות 400 אלף סיבות לחזור ולצעוק שהעם דורש צדק חברתי.

  2.
  כי נתוני המאקרו יהפכו לגרועים יותר, והנטל על מעמד הביניים יהפוך לכבד יותר. הנה כמה דוגמאות. על פי תחזיות שונות, שיעור האבטלה השנה צפוי לעלות ל־6.8%. על פי נתוני הלמ"ס, שמתפרסמים באיחור אחרי המגמות הכלכליות בשטח, האבטלה עדיין יורדת. נכון לרבעון השלישי של 2011, שיעור האבטלה עמד על 5.5%. במילים אחרות, אם התחזיות השחורות יתממשו, המשמעות היא תוספת של 40 אלף איש למעגל האבטלה. אלה יהיו האנשים שההבטחות של נתניהו ושל שטייניץ לא שוות עבורם דבר. פוטנציאל התסיסה החברתית של ההרעה הזו במשק גדול מאוד.

  מלבד זאת, בעיית מחירי הדיור לא נעלמה לשום מקום. רצף הצעדים הממשלתיים בשנה האחרונה הביא לכך שהקבלנים הפסיקו את הבנייה, משום שהם מבינים שהמחירים עלולים לרדת. במקביל, דרישות בנק ישראל גרמו לבנקים לעצור את המימון שהם נותנים לקבלנים. במילים אחרות, צד ההיצע נעצר. מנגד, הביקוש לא נעלם – קל וחומר על רקע הורדת הריבית – וגדל כרגיל. הציבור הישראלי עדיין מחפש ברובו דירות 4 חדרים, רצוי באזור המרכז.

  התוצאה היא אחת: גם אם בשטח רואים קיפאון בענף, ואולי ירידה שולית, מתישהו בעתיד הלא רחוק המחירים יחזרו לעלות. אם כבר היום הזמן הדרוש לרכישת דירה בישראל הוא 7.7 שנים, הייאוש של הזוגות הצעירים ושל מעמד הביניים הולך להעמיק. הייאוש הזה, סופו להתפרץ.

  ואם אלה לא מספיקים, גם יוקר המחיה לא נעלם. העלאת תעריפי החשמל על ידי הממשלה בשיעור מצטבר של 25% בתוך פחות משנה, חלק גדול מזה בתקופה של שיא צריכת החשמל, שוחקת את ההכנסה של מעמד הביניים. כך גם העלאת תעריפי הארנונה בתחילת השנה, שצפויים להתעדכן שוב לקראת האביב. וגם הנדנדה במחירי הדלק מורטת את עצביו של הציבור הישראלי: חרם נפט על איראן עלול להביא לנסיקת מחיר הדלק, שכבר עתה עומד על 7.23 אגורות לליטר בתדלוק עצמי. ואלה רק הדברים שמושפעים ישירות בידי הממשלה. עוד לא הזכרנו את עלויות גידול הילדים ואת התחרותיות הנמוכה בשוק שמקפיצה את מוצרי המזון, שוחקת את הפנסיה בדמי הניהול ומייקרת את עלויות הבנייה. בשורה התחתונה, החיים רק יהפכו יקרים יותר ב־2012, לא להפך.

  3.
  כי טבלאות שכר הבכירים יתפרסמו בסוף חודש מרץ הקרוב, ויחשפו עד כמה הפערים החברתיים התרחבו גם בשנה החולפת, דווקא בזמן שהזעקה של מעמד הביניים הגיעה לשיא. איך בזמן שמאות אנשים הקימו אוהלים ברחבי ישראל, מנכ"לים ובכירים של החברות הגדולות במשק לקחו לעצמם שכר שגבוה במאות אחוזים מהשכר הממוצע בחברה שאותה הם מנהלים, באין מפריע.

  יש שיראו בתיאור הדברים הזה צרות עין, רדיפת עשירים, פגיעה ביכולת לעשות עסקים. סיכוי גבוה שכך בדיוק סבור ראש הממשלה, שכן הוא הצליח לעכב עד כה את הצעדים להגבלת שכר הבכירים במשך כמעט שנתיים, שמתוכן במשך כמעט שנה נמנע מלהצביע בממשלה על אישור המלצות ועדת נאמן להגבלת שכר הבכירים, ועדה שאותה מינה בעצמו.

  דווקא דפוס ההתנהגות השקוף של נתניהו מסגיר את העובדה שמדובר בנושא עקרוני שאסור להרפות ממנו. אילו היה מדובר בנושא שאפשר היה לפתור בעוד כמה מאות מיליונים להרגעת מפלגה חרדית זו או אחרת, או סקטור כזה או אחר, נתניהו כבר מזמן היה פועל, ומוציא כמה הודעות לתקשורת.

  אלא ששכר הבכירים הוא לא עניין תקציבי, ולנתניהו אין שום פתרון קל לשלוף מהשרוול. לכן, למרות הקופון הציבורי שהוא יכול לגזור, נתניהו אינו מצליח להפוך את עורו. הוא אינו יכול לצאת נגד השוק החופשי, זה שמתגמל את המנהלים הבכירים בנדיבות. הוא אינו מסוגל לעמוד מול היד הנעלמה ולומר לה די. זה גדול ממנו, זה מעבר לכוחותיו. לכן הוא גורר את העניין במשך יותר מתשעים שבועות. באביב הזה, כשנושא שכר הבכירים יחזור לכותרות, הביקורת הציבורית תהיה מופנית כלפי מי שהיה בכוחו להקטין את הפערים, אבל העדיף לתת להם לגדול.

  4.
  כי מתחת לפני השטח כוחות המחאה עוד ממשיכים לעבוד, להכין את התשתית לגל הבא. במתואם או שלא, הזרמים השונים של המחאה החברתית מקיימים בימים אלה הכנות אחרונות לקראת הגברת האינטנסיביות של פעילות השטח שלהם, כל אחד באפיק אחר.

  עיקר הפעילות הזו תתמקד בהפצת מידע כלכלי־חברתי ברחבי ישראל באופן בלתי אמצעי וניפוץ מיתוסים כלכליים שמפזר ראש הממשלה. המטרה היא לצרף את הציבור, ולו באופן רעיוני, לטובת החתירה לשינוי. מי שסבור שהאנשים שמנהלים את פעילות השטח הזו נמאסו מזמן וצריכים להתבגר, שוכח את האדרנלין ששטף מאות אלפים בקיץ האחרון כשהם הבינו שהם לא לבד. מי שסבור שהאנשים שמנסים לשנות צריכים למצוא לעצמם עבודה ולעזוב אותנו לנפשנו, סתם מרכין את ראשו בפני השיטה ונותן לה לדרוך עליו בדרכה לניצחון. מי שחושב שממילא כל קריאה לשינוי נדונה לכישלון, שייזכר שהציבור הישראלי כבר קטף הישגים השנה: הפחתת המסים הבלתי צודקת ומגדילת הפערים של נתניהו הופסקה על אפו וחמתו, העלאת המסים על הדלק בוטלה, נמצא כסף למימון חינוך חינם לילדים בגילי 3–4, ועוד שורה של שינויים מבניים יצאו לדרך ואולי יבשילו להישגים בעתיד. במילים אחרות, הציבור הישראלי הוכיח השנה שאפשר, ולכן אין סיבה לחזור ולהאמין אחרת.

  זרמי המחאה האלה, שכאמור מכינים את תשתית ההתגייסות ליום פקודה, עשויים להרים את ראשם מחדש עם בוא האביב. הטמפרטורות יעלו, תלמידי הגן יזמרו על יציאה מעבדות לחירות, ועונת המלפפונים בתקשורת תחזור. הקרקע תהיה מוכנה לגל נוסף. הפעם יש סיכוי שזה ייגמר בבחירות.

  Share on Facebook

  
• January 16, 2012
• 23:24

  ‫בעיה בתקשורת‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  הודעה לתקשורת שהגיעה הערב מלשכת ראש הממשלה. לא נגעתי

  מזכיר הממשלה קיים דיון ראשון של הצוות לחיזוק מעמד השפה העברית

  היום, כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, קיים מזכיר הממשלה עו"ד צבי האוזר דיון ראשון של הצוות לחיזוק מעמד השפה העברית.
  המזכיר סיכם כי יבחנו צעדים לקידום השפה העברית באמצעות האינטרנט וכלי התקשורת. המזכיר סיכם כי יבחנו צעדים לקידום השפה העברית באמצעות האינטרנט וכלי התקשורת. המזכיר סיכם כי יבחנו צעדים לקידום השפה העברית באמצעות האינטרנט וכלי התקשורת. המזכיר סיכם כי יבחנו צעדים לקידום השפה העברית באמצעות האינטרנט וכלי התקשורת.
  הדיון נערך לאחר שהציבור נקרא להשתתף במיזם ולשלוח רעיונות, שיתווספו לפעולות שהממשלה יזמה בעניין – קיום הכינוס השנתי לשפה העברית, הענקת פרס הלשון העברית על שם אליעזר בן-יהודה והנפקת בול לציון מעמדה של הלשון העברית.

  במהלך הדיון הדגיש מזכיר הממשלה האוזר את החשיבות של כלי התקשורת והאינטרנט בקידום השפה העברית, וביקש מהגורמים המקצועיים לבחון רעיונות שונים כגון פתיחת אתרים ללימוד עברית ומילונים לשימוש בחינם: "על מדינת ישראל, בה חיים רוב דוברי העברית על פני האדמה, מוטלת המשימה לשמור על השפה ועל שימוש ראוי בה. ערכנו היוועצות ציבורית והגיעו עשרות הצעות ורעיונות שייבחנו במהלך השבועות הקרובים. רבים מהם נוגעים לתחום התקשורת, האינטרנט והמרחב הציבורי".

  Share on Facebook

  
• January 04, 2012
• 0:25

  ‫היה שווה לקום בבוקר‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  מתוך סקירת העיתונות היומית באתר העין השביעית, 3/1/2012 (ההדגשות הן שלי):

  "כלכליסט" ממשיך לבחון את גבולות השיח ומפרסם גם הבוקר, בכפולה הפותחת, מאמר מתורגם מה"בוסטון ריביו". הפעם, מאמר מאת פרופ' קנת ארו, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1972, שיוצא נגד תאוות הבצע של הפיננסיירים וקורא לעגן בחקיקה אופן התנהלות אחראי ונאות בתחום השירותים הפיננסיים.

  אתמול ב"כלכליסט" פורסם באותה מסגרת מאמר מאת כריסטובל יאנג מאוניברסיטת סטנפורד, שקרא להגביר את נטל המס על העשירים. "אין מה לדאוג, העשירים לא יברחו", קראה כותרת המאמר, ולא היתה זו אמירה בעלמא. היא התבססה על מחקר שערך יאנג יחד עם צ'רלס וארנר, ונועד לבחון את השפעות מדיניות המס על העשירים במדינת ניו-ג'רזי.

  "גילינו שמאז שהוטל מס על עשירים במדינה ב-2004, מספרם צמח ב-38%", כותב יאנג. "[...] במונחים של הגירת מיליונרים החוצה ופנימה, השפעתו של המס החדש היתה אפסית. [...] 70 מיליונרים עזבו את המדינה על פני ארבע שנים ולקחו איתם 16 מיליון דולר בהכנסות שנתיות ממסים, אולם המס החדש גייס מיליארד דולר במקביל. ניו-ג'רזי היא מדינה זעירה. תושבים רבים יוכלו לנוע כמה עשרות ק"מ ולמצוא את עצמם במדינות עם מס נמוך יותר על עשירים, כמו קונטיקט או פנסילבניה. אז אם מס על האחוז הבודד של עשירים עלה יפה בניו-ג'רזי, אין סיבה להאמין שהוא לא יעבוד במדינות אחרות".

  במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כותב גדעון עשת על מחקר אחר, שערכו תומס פיקטי, עמנואל סאיז וסטפני סטנצ'בה, ובחן באיזו דרגת מס יחדלו העשירים לעבוד. מסקנתם היא כי "הטייקונים ימשיכו לפעול כלכלית גם אם המס יהיה גבוה בהרבה ממה שהוא היום". באחרונה, מזכיר עשת, טורפדה הצעה להעלות את המס על העשירים בישראל ב-2%. עשת מעלה את האפשרות להטיל על העשירים מס שולי בשיעור של 91%.

  המדור הקבוע של עשת מתפרסם בעומק המוסף "ממון". סדרת המאמרים המתורגמים מה"בוסטון ריביו" מתפרסמת בכפולה הפותחת של "כלכליסט". זהו הבדל משמעותי המצביע על פער בהצהרת הכוונות של שני העיתונים. כשבכל העיתונים הכלכליים תהיה אפשרות לקרוא בעמודים המרכזיים דעות כמו אלה של יאנג או עשת, נדע שהשינוי בשיח הכלכלי תפס אחיזה. כשזה יקרה, יגבר גם הסיכוי שבפקולטות לכלכלה יעזו לפתוח צוהר לדעות המערערות על הדוגמה השלטת.

  התרגשתי עמוקות. באמת. ואני חב חוב גדול לעורכים שלי, שנותנים לי שטח פעולה נרחב כל כך לעשות את הדברים האלה בעיתון, מתוך אמונה שזה משרת את ציבור הקוראים ולו במקצת.

  Share on Facebook

  
• December 29, 2011
• 23:51

  ‫הערת שוליים על ועדת סל התרופות ועל צדק חברתי‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  ביומיים האחרונים קרו כל מיני דברים ששווים התייחסות, אבל אני כבר עייף. אז רק כמה מלים על המלצות ועדת הסל להרחבת סל הבריאות (בשמו הפופולרי, סל התרופות), לשנת 2012 (הטבלה המפורטת נמצאת כאן, למי שמעוניין). אני לא מתיימר להבין משהו ברפואה, או בתרופות שאינן אקמולי, אז אני אצטט את הידיעה שעלתה הבוקר בדה מארקר, ואתייחס למה שכתוב שם כנכון מבלי שבדקתי:

  לסל נכנסו שלוש "תרופות יתום" למחלות נדירות ביותר שפוגעות במספר קטן מאוד של חולים ומחירן גבוה. כך, למשל, נכנסה לסל התרופה סולריס, תרופת יתום מצילת חיים למחלת כיליה גנטית – בעלות של 2 מיליון שקל לחולה, לשמונה חולים בשנה. כן נכנסה התרופה אורפדין לתסמונת גנטית נדירה בה חולים 17 אנשים בשנה – שעלותה 520 אלף שקל למטופל.

  כדאי להתעכב על זה רגע. עבודת ועדת הסל היא עבודה קשה. הם צריכים לבחור. מגבלת התקציב שהם רואים לנגד עיניהם נוקשה להפליא. על דלתותיהם מתדפקים לחצים מסחריים כבדים. אין פלא שעבודת הוועדה נעשית בחוסר שקיפות, הם לא היו מצליחים לזוז מילימטר אם דלתות הדיונים היו פתוחות.
  והנה, למרות המגבלות, הוועדה החליטה השנה לשים 16 מיליון שקל מכספי הציבור (16 מיליון מתוך 300 מיליון כלומר 5.3% מהסל כולו) על תרופה שעשויה להציל את חייהם של שמונה חולים בישראל. רק שמונה חולים. 8.8 מיליון שקל נוספים החליטה הוועדה להעניק ל-17 חולים במחלה נדירה אחרת. סה"כ כ-25 מיליון שקל – 8.3% מהסל – ל-25 חולים – פחות מפרומיל מהאוכלוסיה בישראל.

  הנימוקים להחלטה החריגה הזו באים לידי ביטוי בפסקה הבאה, שאין לי מושג מי הכתיב אותה אבל הוא עשה עבודה הסברתית נפלאה:

  נושא מימון תרופות היתום, שעלותן למטופל מגיעה עד מיליוני שקלים, עורר דיון סוער בוועדה סביב השאלה עד כמה רחוק צריכה ללכת המדינה במימון תרופה לחולה הבודד. השיקול שהכריע את הכף היה שמדובר בחולים שלרוע מזלם חלו במחלה "הלא נכונה" ואין להם כל סיכוי לממן בעצמם את התרופה שעשויה להציל את חייהם, ולכן על המדינה לממן את תרופתם כפי שהיא מממנת תרופות זולות יותר למחלות נפוצות.

  האמת היא, שהתרגשתי מאוד כשקראתי את השורות הללו. בהנחה שאנחנו מקבלים את הדברים כהוויתם, ואין לי סיבה להניח אחרת, זו ההתגלמות המוחלטת הראשונה של צדק חברתי שיצא לי לראות בעיני מאז הקיץ האחרון. סולידריות אמיתית. הכלל למען הפרט. כסף ציבורי למען מטרות ראויות. הייתי שמח להכיר את האנשים שחתומים על ההחלטות האלה, הייתי שמח להכיר את עשרים וחמשת האנשים שיקבלו את חייהם במתנה הודות להחלטות הללו.
  לילה טוב.

  Share on Facebook

  
• December 09, 2011
• 0:39

  ‫אוף מכובס‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.
  השבוע ביום רביעי בשעה 16:03 נשלחה מדוברות משרד האוצר הודעה רשמית, על נייר עם לוגו של המשרד, ההודעה הבאה:

  י' בכסלו התשע"ב
  6 בדצמבר 2011
  דב. 2011-3453

  הזמנה לתדרוך עיתונאים

  תדרוך עיתונאים בנושא תקציב הביטחון – שקיפות ובקרה יתקיים מחר יום ד' ה-7.12.11 בהשתתפות הגב' מיכל עבאדי בויאנג'ו, החשבת הכללית, ויריב נחמה, סגן בכיר לחשבת הכללית
  התדרוך יערך בשעה 12:30, בחדר ישיבות 2, במשרד האוצר בירושלים
  נא אשרו הגעתכם מראש בטלפון : 02-5317201
  לפרטים נוספים: בועז סטמבלר, דובר משרד האוצר

  2.
  לא הייתי בתדרוך עצמו, אך לא היתה לי שום בעיה לדעת מה נאמר בו. כיצד? משום שכך התחילה הידיעה שהופיעה זמן לא רב לאחר התדריך באתר גלובס:

  "תקציב הביטחון מהווה 16%-18% מתקציב המדינה בעשור האחרון – כרבע מתקציב המשרדים. מעבר להיעדר פיקוח אזרחי יש בעיה שאין שקיפות וזה משפיע על היכולת לנהל מדיניות מאקרו ולקבוע סדרי עדיפויות. אני מודה שמערכת הביטחון אינה מערכת רגילה והיא אכן זכאית לגמישות תקציבית יוצאת דופן, אבל השאלה היא מה המינון ומה המידה. אין כאן פרופורציה" – כך אמר היום (ד') בכיר מאוד במשרד האוצר בנושא תקציב הביטחון.

  הממ. בכיר מאוד במשרד האוצר, מעניין מי זה יכול להיות. הידיעה הזו כמובן לא הופיעה רק בגלובס. דיווח זהה הושמע גם בגלצ, והתפרסם הבוקר בדה מארקר. לא חיפשתי במקומות נוספים. בכל הדיווחים מדובר בבכיר או בבכירים באוצר.

  2.
  נשאלת כמובן השאלה, מדוע? מדוע לא ציינו העיתונאים שהבכיר באוצר הוא החשבת הכללית. שבכיר נוסף הוא סגן החשבת הכללית? משום שבתדריך, שאליו הזמין משרד האוצר באופן רשמי רק יום קודם לכן – מה שאומר שלו רציתי הייתי יכול לפרסם יום קודם לכן את עצם העובדה שהולך להתקיים תדריך בהשתתפות אותם בכירים באוצר – נאמר לכתבים שהתדרוך הוא אוף רקורד (למרות האירוניה שכרוכה בעובדה שמדובר בתדרוך על כך שבמשרד הביטחון אין מספיק שקיפות). הכתבים הסכימו לתנאי. אלה שלא הסכימו לקבלו, פשוט לא פרסמו את הדברים.

  3.
  רק שזהו לא אוף רקורד, אלא סתם זלזול באינטלגנציה של הציבור ופגיעה בו. זה לא שהכתבים הגיעו למקור הבכיר, חלבו ממנו את האינפורמציה אבל מוכרחים לשמור על האנונימיות שלו ממגוון של סיבות. ההיפך הוא הנכון. אוף רקורד הוא כלי עיתונאי חשוב שנועד לשמר את היכולת להמשיך ולחשוף חלקים חשוכים עבור הציבור. הוא לא נועד לשמר את הפחדנות חסרת החינניות של פקידים כלשהם שרוצים שכלי התקשורת יילחמו את המלחמה עבורם.

  Share on Facebook

  
• November 20, 2011
• 21:46

  ‫השיטה ניצחה, השיטה תמיד מנצחת‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  (אחרי שכתבתי את הטקסט הזה, נתתי לפוזי לקרוא. היא סיימה, הרימה גבה והמשיכה הלאה. אז החלטתי שזה לא מספיק טוב לעיתון. קריאה נעימה)

  1. מנואל
  על מה חשב פרופ' מנואל טרכטנברג כשישב בגפו בחדר העבודה שלו לפני שמונה שבועות וליטש ליטושים אחרונים את סעיפי המלצות הוועדה לשינוי כיוון כלכלי-חברתי? האם שמע באוזניו את משק כנפי ההיסטוריה? או שמא דמיין את תגובות הפוליטיקאים? האם חשב שהציבור הישראלי עבר שינוי תודעתי כה עמוק שאין מנוס משינוי דומה בשיטה עצמה? האם חשב שאחרי שיגיש את המלצותיו לראש הממשלה, יקרא זה האחרון לאהוד ברק, לאלי ישי, למשה גפני. האם דמיין כיצד נתניהו ידפוק על השולחן ויכריז בפניהם, בפרץ מנהיגות שכמותו לא ידע, שזהו זה – עד כאן. הציבור נקעה נפשו, הגיעה העת לשינוי, והגיע הזמן שיפנימו זאת כמותו. וכשחשב כל זאת, האם הפרופסור חייך בינו לבין עצמו בסיפוק?

  2. אהוד
  על מה חשב אהוד ברק כשקרא את המלצות טרכטנברג? האם חשב לעצמו, 'זה לא מספיק, צריך להגדיל את מסגרת התקציב. צריך לתת יותר לציבור הישראלי'. ואולי חשב לעצמו, 'טוב מאוד שרוצים ליצור מדרגת מס נוספת לעשירים. אין סיבה שלא אתן כתף למאמץ הלאומי'. ואולי בכלל הרהר, 'ההמלצה לקיצוץ בתקציב הביטחון היא המלצה ראויה מאין כמותה. פייר, אם הייתי חושב על זה בעצמי, הייתי מציע את זה לראש הממשלה כבר מזמן'. ואולי סתם הניח את הדו"ח לידו על הספה, הרים את הרגליים על שולחן העץ, הדליק את הטלוויזיה ואז נזכר בצער שלא הביא משהו קר לשתות מהמטבח.

  3. אלי
  על מה חשב אלי ישי כשקרא את המלצות טרכטנברג? האם חשב לעצמו, 'הנה, סוף כל סוף מישהו שם לב שאם הציבור החרדי היה נושא יותר בנטל, לכולם היה קל יותר, ואיכות החיים של החרדים עצמם היתה משתפרת. כבוד למנואל'. ואולי חשב לעצמו, 'טוב מאוד שמישהו מציע לחתוך את הקצבאות בהדרגה לתלמידי הישיבות. באמת אין סיבה שכולם ימשיכו ללימודים תורניים גבוהים. בתכל'ס לא כולם עילויים גדולים'. ואולי בכלל הרהר, 'ההמלצה לתת לחרדים פטור מהשירות הצבאי ובכך לאפשר להם להצטרף לשוק העבודה היא המלצה גאונית. לו הייתי מבין זאת בעצמי, כבר הייתי מאשר אותה בממשלה לפני חודשים במקום לאיים במשבר קואליציוני'. ואולי סתם הניח את הדו"ח לידו על השולחן, שלח יד לסדר את הכיפה על הראש, הוציא מהמגירה את טיוטת דו"ח מבקר המדינה על השריפה בכרמל ואז נזכר בצער ששכח לצלצל לעו"ד אסף פוזנר לבדוק אם שמע משהו חדש.

  4. בנימין
  על מה חשב בנימין נתניהו כשמינה את ועדת טרכטנברג? על מה חשב נתניהו כשקיבל לידיו את המלצות הוועדה שבעה שבועות לאחר מכן? על מה חשב ראש הממשלה ב-8 השבועות שחלפו מאז? האם חשב 'אסור לי לאשר את ההמלצות בממשלה בפזיזות. זה עניין רציני, קיומי, אחראי. אני חייב לגלות מנהיגות, שליחות, אחריות. זהו רגע דרמטי, מכונן, היסטורי. חבל לתת לו לחלוף. כדאי למשוך אותו לנצח'. על מה חשב ראש הממשלה כשהבטיח לאשר את הדו"ח במקשה אחת, ומיד לאחר מכן פיצל אותו לרסיסים קטנטנים, נוחים למסמוס, לקרקוס, לפספוס. האם חשב לעצמו 'הכי טוב ככה. זה הכי דמוקרטי. ככה כל אחד יוכל להוציא משהו מהדו"ח ולשים בצד. למען עתיד ילדינו, למען ביטחון נכדינו, למען המחאה של נינינו". ואולי סתם הניח את ההמלצות על שולחן הגינה, לגם מן הלימונדה, ואז אחז בחזרה בביוגרפיה של הרצל, סידר את משקפיו על חוטמו, ומיד שקע בתנומה עמוקה ושלווה.

  5. ישראל
  על מה חשבנו כשנטענו אוהלים בשדרות רוטשילד וברחבי הערים. על מה חשבנו כשיצאנו שבת אחרי שבת לכיכרות ודרשנו בצעקות צדק חברתי. האם חשבנו 'זהו, עכשיו בטוח משהו יקרה. לא יכול להיות שהם יתעלמו מכל כך הרבה מאיתנו'. ואולי חשבנו לעצמנו, 'יחד יש לנו כוח שאי אפשר לעצור. זהו, שינינו את התודעה, נשנה גם את המציאות, נראה מי יתעסק איתנו עכשיו'. ואולי הרהרנו, 'מעניין אם השארנו את הגז פתוח'.
  על מה אנחנו חושבים עכשיו, כשאנחנו לא יוצאים לרחובות? על מה אנחנו חושבים היום, אחרי שראינו, אחרי שידענו טעמה של תקווה. האם אנחנו חושבים, 'הכי רחוק שהצלחנו להגיע הוא הקמת ועדה עם כוונות טובות והמלצות לא מזיקות שאפילו אותן אין סיכוי לממש. אולי כדאי שנקפל את הציפיות בחזרה לקופסה, ונרכין את הראש בפני השיטה'. האם אנחנו חושבים, 'אי אפשר לנצח את השיטה, מוטב להיכנע לה. מוטב לא לצפות, ולא להתאכזב. לחזור לקיום כנוע תחת פקידים אטומים מדי, אנשי עסקים חופשיים מדי ופוליטיקאים עלובים למדי'.
  ואולי אנחנו סתם מחכים לאיזו ילדה חדשה – איילה, שירה או אביגיל – שתסחף אותנו אחריה ותיקח אותנו שוב אל הרחובות. שתהיה לנו עמוד העשן לפני המחנה, כי לבד אנחנו לא מצליחים להקים את עצמנו מהספה אחרי עוד יום עבודה ארוך, כשהילדים סוף כל סוף הלכו לישון, ואוטוטו חוזר האח הגדול לחיינו.

  6. אלון
  על מה יחשוב הבן שלי בעוד שלושים שנה, כשיבין שאבא שלו לא עשה את הכל בשביל להבטיח לו עתיד ראוי. האם ידון אותי לכף חובה? האם יחשוב 'זה לא תמיד היה ביכולתך, אבא. אבל היה קיץ אחד, כשעוד הייתי תינוק קטן, שלרגע הכוח עבר מהמעטים בחזרה לרשות הרבים. אז, ברגע ההוא אבא, נחלת את הכישלון החרוץ ביותר שלך. אז, כשהציבור חזר להיות הריבון על חייו, לא הצלחת להכניע את השיטה. יכולת לשנות את העתיד שלי, אבא, אבל לא היית מוכן לעשות בשביל זה את הכל. השתכרת מהר מדי מהכוח שלך, האמנת יותר מדי שבלי שינוי של השיטה הפוליטית תוכל להשפיע על משהו, נרדמת מוקדם מדי בשמירה כשניסית לחזור לחיים שלך בתקווה שהאפקט של הקיץ יעשה את שלו, ולבסוף נתת לשיטה לנצח.

  Share on Facebook

  
• September 20, 2011
• 11:10

  ‫לפוזי‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.
  ספטמבר, 2001. לילה. אוגדת איו"ש מתנמנמת. המסדרון הארוך של הבניין המנדטורי ריק. פלורסנטים מהבהבים בתקרה זמזום עצל. ואז, הדלת הראשית לבניין נפתחת. ואת צועדת פנימה, ללובי. פונה שמאלה, וכעבור רגע אנחנו ניצבים זו מול זה.

  2.
  אני כבר לא זוכר את כל השבילים שפסענו בהם יחד. את המקומות שביקרנו בהם, את הדברים שעשינו. את הבגדים שקנינו, את כדורי הגלידה שחיסלנו, את הקירות שצבענו, את הרגעים שאהבנו. עשר שנים הן המון זמן אהובתי, והזכרון האנושי הוא ספוג מחורר.
  אבל הנפש, הגוף, זוכרים את הכל גם אם אני איני זוכר. שהרי הגוף כבר קיבל איזו עווית, איזו עקמת, בצורה שמשלימה את צורתך. והנפש כבר חוותה איזו סטייה, איזו תפנית, והשתרגה כמו צמח מטפס על כתליך.

  3.
  פעם, עוד לפני שהכרנו, אני זוכר שישבתי איזה בוקר על יד שולחן הכתיבה בדירה שאבא שלי גר בה אז. הייתי בצבא, עם אישה אחרת, וחיכיתי למשהו. הסתובבתי קצת לבדי בין החדרים, ואז התיישבתי לכתוב כמה מלים על פתק. כתבתי משהו על כך שדירה סטרילית כל כך, רהיטים נקיים כל כך, חדשים כל כך, מעידים על קיום שאין בו חיים.
  בסופו של יום, החיים הם פסיפס של כתמים. של אוכל, של הפרשות מצחינות, של דם, של סיגריות, של קיא, של זיעה. הבגדים שלנו, הדירה שלנו, האוטו, התיקים, הרצפה, התקרה, הכל כבר מלא כתמים וסימנים. ואין דבר שמשמח אותי יותר מאלה מדי בוקר, מאשר הכתמים האלה. כי אני יודע שאנחנו חיים, ושחיינו המשותפים שבנינו יחד מתעשרים עוד ועוד.

  4.
  הטקסט הזה רחוק מלהיות טקסט טוב, או אחד הטובים שכתבתי. ככה זה כשאתה מפנה את מעיין המלים שפועם בך למעוזות סתמיים כמו ריכוזיות ומצוקת הדיור – הטוב שבך מתייבש. וגם עוד לא אמרתי שום דבר על ילדוש, ועל האושר שמתפרץ בי בגלים חזיריים כמעט כשאני רואה אותך מטפלת בו, ומשחקת איתו, ורוקדת איתו, ומצחיקה אותו, ואוהבת אותו. והוא אותך. והוא אותנו. ולא הרחבתי על כמה שאנחנו שונים, עשר שנים אחרי, וכמה שעוד נהיה שונים בעוד עשר שנים. וממילא, המלים אינן יכולות להכיל את מה שיש בינינו.

  5.
  גם הרווחים שבין המלים אינם יכולים.

  6.
  מזל טוב אהובה שלי. אני אוהב אותך בכל נימי נפשי. את האחת והיחידה בשבילי. אור יומי, אם בני, משוש חיי.

  נ.ב
  מצטער שאני חוזר גם הלילה כל כך מאוחר. בתור פיצוי, הנה שיר במתנה ליומולדת:

  Share on Facebook

  
• July 27, 2011
• 7:30

  ‫מעגל‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1. אני פרזיט. הוריי חינכו אותי לעצמאות, ויצאתי פרזיט. אני פרזיט כי אין לי ברירה אם אני רוצה לשרוד. בעוד שבועיים אהיה בן 31, נשוי עם ילד בן שנה וחמישה חודשים, ובכל זאת פרזיט. זה שבע שנים אני חי בדירה של אבא שלי בירושלים. זה שבע שנים אבא שלי משלם משכנתה על הדירה שלו בפתח תקווה ולא מקבל שכירות על הדירה שלו בירושלים, שהיתה שייכת לסבתי המנוחה, כי אני התנחלתי לו בדירה.

  אני חי עם התחושה הלא נעימה הזו מדי יום. קם איתה בבוקר, הולך לישון איתה בלילה. ולא נעים לי, לא נעים לי בכלל, ואין לי ברירה.

  אין לי ברירה כי אני יודע שבשביל לקנות דירת 4 חדרים בסיסית – לא בתל אביב חלילה, אלא באחת מערי הלוויין – אני צריך משכנתה של יותר ממיליון שקל. ובשביל משכנתה כזו אני צריך להתחייב לשלם לבנק כ-6,000 שקל מדי חודש במשך 25 שנה לפחות. 6,000 שקל במשך 300 חודשים. וזו בריכה שאני פוחד לקפוץ אליה, כי אין שום ביטחון בעולם שאוכל לשלם כל כך הרבה כסף במשך כל כך הרבה זמן.

  וזו השורה התחתונה והאומללה של מחאת האוהלים. בדיוק כמו בקוטג', מובן מאליו שגם מצוקת הדיור היא רק חלק מבעיה רחבה יותר. שורש הבעיה הזו נעוץ ככל הנראה בעובדה שאף שאני צעיר ומוכשר, והספקתי להשקיע את הוני ומרצי ברכישת השכלה, מבנה שוק העבודה במשק הישראלי ב-2011 אינו מקנה לי שום ביטחון תעסוקתי. אף שאני אוהב את עבודתי מאוד, אין איש שערב לי שאמשיך לעשות אותה במשך 25 שנה, ודאי שלא ברמת השכר הנוכחית. ביום מן הימים, נאמר עוד עשור, אהיה מבוגר מדי ויקר מדי. ואז יגיע בחור צעיר, נמרץ ומוכשר. וזול. אני אוחלף, והמשכנתה תישאר.

  2. כדי להגיע להבנה הזו, שהבעיה של מעמד הביניים עמוקה ויסודית הרבה מעבר למצוקת הדיור, אנחנו צריכים לעבור תהליך עמוק ויסודי של התפשטות. של קילוף שכבות. השכבה הראשונה היא שכבת המיקום. אנחנו רוצים לגור במקום שטוב לנו. לא רחוק מדי מהמשפחה, לא רחוק מדי מהעבודה. במקום שיש בו חינוך טוב לילדינו. במקום שיש בו חיי תרבות מתאימים לנו.

  זה שבע שנים אני חי בירושלים. בשנתיים האחרונות אני עובד בתל אביב. אני עושה זאת כי המדינה, או השוק החופשי, או השד יודע מי, לא יודעים לאפשר לי מספיק מקומות תעסוקה בעיר מגוריי. אי לכך, יוצא שאני ממלא את מכל הדלק פעמיים בשבוע. אני עושה זאת כי המדינה לא דאגה לתשתיות תחבורה מתאימות. רכבת מהירה בין תל אביב לעיר הבירה של מדינת ישראל היא דבר יקר, ולפי אומדני האוצר לא בטוח שתחזיר את ההשקעה. אז לא עושים. גוררים רגליים. מעכבים תקציבים. מתעכבים. בינתיים, שייסעו העובדים ברכב הפרטי שלהם, יפקקו את הכבישים, יזהמו את האוויר, אבל העיקר שימלאו דלק וישלמו מס. הרבה מס.

  ובשביל לשלם מס צריך לעבוד. הרבה. שני ההורים. ובשביל לעבוד צריך למצוא סידור לילד. אבל המדינה לא דאגה לנו לפתרון לגידול הילדים במחיר שפוי. ההקרבה העצומה שכל הורה חש על בשרו מדי בוקר כשהוא מפקיד את הילד במשפחתון או בגן הפרטי כנראה לא נספרת על ידי המדינה. כנראה לא מכומתת בספרי התקציב. אז לא משתלם למדינה להקים מסגרות במחיר נורמלי לפעוטות. אז אנחנו משלמים. הרבה. בקרוב נשלם אפילו יותר.
  ואלה רק השכבות המיידיות: תעסוקה, תחבורה, גידול ילדים. כל זה עוד מבלי שנגענו בשירותי החינוך, הבריאות, התרבות. כל זה עוד לפני שנגענו במרקם השכונתי, בתופעות של התחרדות ושל התנחלות. כל זה רק ברמה הבסיסית ביותר בסולם הצרכים של מאסלו.

  3. סיפוק הצרכים הבסיסיים האלה עולה הרבה מאוד כסף, אם בגלל אזלת היד המכוונת של המדינה ואם בגלל רמת התחרותיות הנמוכה בענפים שונים במשק. כך או כך, התוצאה היא אחת: אנחנו נדרשים לשלם המון, מדי חודש, על סיפוק הצרכים הבסיסיים שלנו. וגם לזה תוצאה אחת: אנחנו נדרשים לעבוד הרבה. המון.

  אם מסתכלים על נתוני ה-OECD שהתפרסמו לאחרונה, ישראל מדורגת במקום הרביעי מהסוף בין 34 מדינות הארגון במדד האיזון בין העבודה לפנאי (work life balalnce). הסיבה לכך זוהרת כשמש: אנחנו עובדים יותר ביחס לאזרחי המדינות האחרות ולכן מקדישים פחות זמן פנוי למשפחות שלנו ולעצמנו. אנחנו לא עושים זאת כי אנחנו אוהבים לעבוד יותר מבני עמים אחרים. אנחנו עושים זאת כי המדינה לא מספקת לנו מספיק שירותים, כי המחירים גבוהים, וכי אנחנו נדרשים לפרנס חלק גדול מדי באוכלוסייה שאינו עובד.

  לכן, כשראש הממשלה ושר האוצר מתגאים בשיעור האבטלה הנמוך בישראל – והוא אכן נמוך – יש לנתון הזה גם פנים אחרות. מלבד העובדה שהוא אינו משקף מהימנה חוליים קשים בשוק העבודה הישראלי, הוא מזניח את העובדה שלמרות שאנחנו עובדים קשה, והרבה מדי, אנחנו לא זוכים לביטחון תעסוקתי. כל יום הוא יום חדש. בכל יום הקריירה שלנו יכולה להגיע לקצה. בכל רגע יכולה החברה להיסגר, או שמישהו יחליף אותנו. זו חרדה תמידית שאנחנו חיים תחתיה. בתעשייה, בהייטק, בעיתונות. אפילו במגזר הציבורי, למעט בגופים שבהם ועד העובדים נהנה מכוח רודני כמעט.

  החרדה הזו מכניסה אותנו לדיכאון או ללחץ, ואת אלה אנחנו מצליחים להדחיק בשעות ארוכות מדי של עבודה. בדרך, אנחנו מצמצמים עד למינימום את היכולת שלנו לראות או להבין את התהליכים הכלכליים והחברתיים שמניעים את המכונה הזו. ובכך, כמה עצוב, מעגל האבסורד הושלם.

  4. לכן אין שום צ'אנס שבעולם שתוכנית דיור כלשהי – ולו המבריקה ביותר בעולם – תעזור למעמד הביניים. חינכו אותנו שנלמד, ונעבוד, ונצליח. אבל זה היה שקר. או שהמציאות השתנתה. כי לא משנה כמה אנחנו משכילים וכמה קשה נעבוד, ואפילו אם נצליח לחסוך פרוטה לפרוטה, לעולם מחירי הדיור ימשיכו להתרחק מהיקף חסכונותינו בקצב גבוה בהרבה מקצב החיסכון עצמו. את זה ראש הממשלה, ודאי שר האוצר שלו, לא מבין, או לא מעוניין להבין.

  זו הסיבה שיהיה עצוב מאוד אם גל המחאה הנוכחי יסתיים ללא אפקט פוליטי רב עוצמה. אין מדובר רק בהקדמת הבחירות. ממילא קשה לראות גורם בממשלה שיש לו אינטרס בהקדמת הבחירות, ולכן הן לא יוקדמו. מדובר בחריש עמוק, מחשבתי ומעשי. מדובר בשינוי סדר העדיפויות הלאומי כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקציב המדינה, שהוא הכלי החשוב ביותר שקיים בידי הממשלה בשביל לשרת את אזרחיה.

  בשביל לשנות באמת את סדרי העדיפויות במדינה צריכים כולם להבין שהשיטה הנוכחית לא יכולה להמשיך ולקיים את עצמה לאורך זמן. הסיפור הזה כבר סופר הרבה יותר מפעם אחת, אבל אולי סוף סוף הוא יחלחל אל התודעה: יש מספיק כסף בקופה הציבורית אבל הוא מושקע בחוסר יעילות משווע (תחום החינוך או הבריאות) או שהוא מופנה ליעדים פוליטיים למהדרין (מפעל ההתנחלויות) או למגזרים בלתי יצרניים (התמיכה במערך התורני) או שהמדינה פשוט מתנערת מאזרחיה (בשירותי רווחה שהיא מעבירה לאחריות המגזר השלישי). המספרים האלה מסתכמים בעשרות מיליארדים מדי שנה.

  אחוזים בודדים מהסכומים האלה, לו היו מושקעים ביעילות ובמקומות הנכונים, היו מאפשרים לנו לספק את צרכינו מבלי שנעבוד כל כך הרבה לשם כך. ואפילו לא היה אכפת לנו לשלם מסים.

  שינוי סדר העדיפויות מהיסוד, שהוא מה שאנשי האוהלים מייחלים אליו וקוראים לו ולא איזו מלאכת טלאים בתחום הדיור, לא יכול לקרות ברגע. הוא יקרה אם ורק אם פקידי האוצר יחושו בנוח להרפות את היד הקפוצה. וזה יקרה אם ורק אם הם יידעו, הפקידים, שאפשר לסמוך על הפוליטיקאים שלא יהפכו את התקציב למערת פריצים.

  כשיובטח להם שנבחרי הציבור שלנו אחראים לפעולותיהם ולכספנו. אבל לשם כך אנו נדרשים לבחור באחריות ובתבונה את נציגי הציבור שלנו.

  (הופיע בעיתון, 27.7.2011)

  Share on Facebook

  
• July 22, 2011
• 21:20

  ‫על הספה האדומה בסלון‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  אלוני, אתה יודע איך קוראים לראש הממשלה שלנו?
  —
  אלוני, לראש הממשלה שלנו קוראים ביבי.
  פיפי.
  לא, ביבי.
  פיפי!
  לא אלוני, ביבי. זה כמו פיפי של ערבים.

  (דברים שלימדתי את אלון, שנה וחמישה חודשים)

  Share on Facebook

  
• July 07, 2011
• 8:54

  ‫על הכעס‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.
  בכל יום שישי מעמד הביניים מת מחדש. זה קורה כשאתה ניגש לקופה ומתחיל להוציא את הדברים מהעגלה. בזמן שהקופאית מצפצפת אותם על המסוע, אתה עושה הכל בשביל להילחם בדחף האיום להגניב מבט אל מסך המחשב.

  רק לא לראות את המספרים רצים, את השורה התחתונה תופחת. מדי פעם אתה נכנע ליצר הארור ונכווה מיד. 200 שקל. 250 שקל. ריבונו של עולם, מה כבר לקחת? קוטג', ביצים, גבינות. והנה זה כבר 300 שקל. והרי ידעת מההתחלה שזה לא ייגמר בפחות מ-350 שקל. אם נאלצת לקנות הפעם גם חיתולים או מזון תינוקות, לא תצא בפחות מחצי אלפייה. כשהקופאית מושיטה לעברך את החשבונית, אתה זורק הצצה נואשת ברשימה. אולי בכל זאת תמצא איזו טעות. אולי תצליח לגלח איזה שקל או שניים, כאילו שזה מה שיושיע. בזמן שאתה בולע את כבודך למשמע השאלה "רגיל או תשלומים", אתה מוכן להישבע לעצמך שממש לא מזמן המחירים לא היו כאלה, שהיית יכול להיכנס לסופר מבלי לצאת עם גיהוץ בגובה של כמה אחוזים טובים מהמשכורת שלך. אתה מוכן להישבע לעצמך שעד לפני רגע לא היה כאן יקר כל כך. וזו אותה תחושה שמלווה אותך כשאתה ממלא דלק, או מגלה בתיבת הדואר חשבון או שניים לתשלום.

  תחושת הבטן הזו אינה מוטעית. האינפלציה המצטברת בישראל בחמש השנים האחרונות הסתכמה ב-16.8%. המדד הכללי אינו חזות הכל. מדד מחירי המזון בחמש השנים האחרונות, כולל הירקות והפירות, עלה ב-29%. במילים אחרות, קנייה שבועית של 200 שקל לפני חמש שנים עולה היום 260 שקל. מי שקנה ב-500 שקל, משלם היום 645 שקל. עבור אדם מהקצה התחתון של מעמד הביניים, קרי מהעשירון השישי, מדובר ב-10% מהכנסתו החודשית. כל קנייה שבועית בסופר, ארבע קניות כאלה והלכו 40% מהמשכורת.

  2.
  לרוע המזל, זה לא סוף הסיפור. נתוני הלמ"ס מראים שמשפחה ממוצעת ממעמד הביניים הולכת ושוקעת באוברדראפט שלא ברור איך אפשר לצאת ממנו. החשבון כל כך פשוט, שזה מבהיל. הכנסתה החודשית (נטו) של משפחה ממוצעת מהעשירון השישי עמדה ב-2008 (השנה האחרונה שיש נתונים לגביה) על 11,263 שקל. מנגד, הוצאותיה החודשיות של אותה משפחה על מוצרי צריכה הסתכמו ב-12,333 שקל. בשורה התחתונה, משפחה כזו נכנסת מדי חודש למינוס של קצת יותר מאלף שקל. בכל חודש. זהו מינוס של יותר מ-12 אלף שקל בשנה, בכל שנה. אגב, הריבית הממוצעת על המינוס, נכון למאי 2011, עמדה על 10.93%.

  בעשירון התשיעי, הקצה העליון של מעמד הביניים, המצב משקף תמונת ראי מדויקת: בידי משפחה ממוצעת בעשירון זה נשאר עודף של כאלף שקל מדי חודש. בסוף כל שנה יכולה כל משפחה כזו לצבור כ-12 אלף שקל. זה אמנם לא סכום גדול במיוחד, שיתבזבז כולו ברגע אם יתקלקלו מכונת הכביסה והמקרר, אבל הוא מראה איך פועל מנגנון העמקת הפערים בקרב הציבור הישראלי. אין פלא, אפוא, שבסקר "מבחן ה-8,000" של "כלכליסט" מהחודש האחרון עלה כי 40% מהציבור יתקשו מאוד, אם בכלל, לעמוד בהוצאה לא מתוכננת של 8,000 שקל.

  אולי זו הסיבה שבגללה מחאת הקוטג' עשתה את מה שמחאות צרכניות חילוניות לא עשו לפניה. מעמד הביניים הישראלי רווי. הוא כמו אגם שעומד לעלות על גדותיו, לפרוץ את הסכר ולשטוף איתו הכל. כל טיפה נוספת שיתיזו עליו עלולה להביא לאסון. את הניצנים לכך היה אפשר לראות כבר בפברואר, כשהציבור הישראלי אמר לא לממשלה שניסתה להעמיס על גבו עוד 20 אגורות לליטר דלק. היה קשה להאמין ש-20 אגורות הן שיצליחו להוציא את הציבור הישראלי האדיש מכליו, אבל זה עבד, כי במצב הנוכחי כל אגורה מספיקה כדי לשבור את גב הגמל. כמה ימים של מחאה ציבורית עשו את שלהם, ושר האוצר וראש הממשלה התקפלו. משמרות המהפכה של מעמד הביניים רשמו ניצחון קטן, אך חשוב. הניצחון השני, והחשוב יותר, התרחש לפני שבוע, כשהציבור הישראלי הצליח להוריד על ברכיו שתיים מהחברות הגדולות במשק – תנובה ושטראוס. אחרי שבועיים של חרם צרכני, שהצליח לגבור על הנטייה הישראלית לנפח סיפור למשך יום או יומיים ואז לעבור לסיפור הבא, נכנעו ענקיות המזון ללחץ והורידו את מחירי הקוטג'.

  3.
  אודה ולא אבוש: הניצחון הזה שינה בי משהו. עד לאותו רגע ביום חמישי שעבר, לא חשבתי שמחאות צרכניות יכולות להיות אפקטיביות בישראל 2011. הופתעתי. יותר מזה, הרגשתי רוממות רוח של ממש מכך שהציבור הישראלי הצליח לעשות משהו ביחד. אם לחטוא במילים גסות, הבנתי פתאום את פירושה של סולידריות. אם להשתמש במטפורה של מישהו אחר – פתאום הבנתי איך נראה קפיטליזם מנקודת מבטו של הקונה ולא של המוכר. קפיטליזם שנזכר שמלבד צד ההיצע, יש גם את צד הביקוש. אבל מעמד הביניים עדיין רווי, עדיין מאיים לפרוץ. לכן, במקום לחכות לפעם הבאה שתבוא – והיא תבוא – את המומנטום הציבורי צריך לנצל עכשיו כדי להוכיח אחת ולתמיד שמעמד הביניים אינו אסקופה נדרסת.

  אלה היו כמה שנים של התייקרויות בלתי פוסקות. רובן ככולן, בדרך זו אחרת, התממשו פשוט כי אפשרנו לאנשים אחרים לחגוג על גבנו. מוצרי מזון רבים התייקרו בעשרות אחוזים, מחירי הדירות עדיין מטפסים בלי גבול, החשמל, המים, הדלק שעלה לשיאים חדשים וגם בעולם הפיננסי, שמסובך בהרבה מעולם הקוטג', דמי הניהול עולים בלי די. אפילו ההתנהלות הפרועה של הבנקים למשכנתאות שדחפו את הציבור לקחת משכנתאות צמודות לפריים, גרמו לכך שכיום, אותו ציבור נאלץ להתמודד עם גידול בלתי פוסק בהחזרים החודשיים בשל עליית הריבית.

  הכל עולה, הכל מתייקר ולכולם יש סיבות מצוינות: הביקושים העולמיים למזון גדלים, הבצורת מכה באזורנו, היצע הנדל"ן קטן מהביקוש. אם יש משהו שמחאת הקוטג' הוכיחה הוא שלכל התייקרות יש כתובת, אלא שלרוב הציבור הרחב לא יודע מהי. במחאת הקוטג', הכתובת היתה ברורה להפליא – זהבית כהן ועפרה שטראוס – ולכן היא היתה אפקטיבית. כך גם במקרה של העלאת המס על הדלק. ביתר המקרים, הציבור לא הצליח למצוא את האחראים, את אלה שגרגרנותם מצליחה להוציא לנו מהארנק עוד כמה שקלים מדי חודש, ולכן הציבור לא הצליח לפעול.

  4.
  לא עוד. אם מעמד הביניים רוצה לעמוד על שלו, להוכיח גם לפוליטיקאים וגם לתאגידים הגדולים שכוחו במותניו, הוא חייב לדעת בפני מי הוא עומד. הוא צריך לדעת שמאחורי המחירים המופרזים שאיתם הוא צריך להתמודד מדי יום יש אנשים עם פנים ושמות. דווקא בתקופה זו הבנק הבינלאומי החליט לייקר את עמלת דמי ניהול ניירות ערך ב-4% ללא הצדקה נראית לעין. "כלכליסט" חשף בימים האחרונים שעמלה זו חולבת מהציבור מדי שנה 840 מיליון שקל. בעליו של הבנק הבינלאומי, צדיק בינו, צריך להיות הכתובת של המחאה הצרכנית הבאה. ואם קשה מדי להחרים בנק, יש פתרונות: בינו מחזיק גם בקבוצת פז; אפשר להחרים את תחנות הדלק שלו ואת חנויות yellow עד שיימאס לו, כמו שנמאס לתנובה, שטראוס וטרה.

  בינו לא צריך להרגיש לבד. דמי הניהול בקופות הגמל התייקרו בחמש השנים האחרונות ב35%. שני הגופים הגדולים בשוק זה הם בתי ההשקעות פסגות ואקסלנס. בעליו של הראשון היא קרן אייפקס, שאותה מנהלת לא אחרת מזהבית כהן. הבעלים של אקסלנס הוא יצחק תשובה. שניהם צריכים להיות יעד לחרם ציבורי. לשיעור המע"מ המופרז שאנו משלמים על כל דבר שאנו צורכים יש שני אחראים – ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ. גם הם צריכים להוות מטרה.

  זה הזמן לעמוד על שלנו. להחרים. למחות. זו לא שנאת עשירים, זו הגנה עצמית. הנטל שסוחב מעמד הביניים מכריע את גבו בכל העולם. אין שום סיבה להתנתק מהגל הזה. סטפן הסל, נביא מהפכת מעמד הביניים שמתחוללת ברגעים אלה בספרד, קרא לזה "זמן הזעם". אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים, המשמעות לא תשתנה. זה הזמן שלנו להפנים שהכסף שלנו, שעבדנו עבורו שעות רבות כל כך תוך הקרבה משפחתית גדולה כל כך, נועד להגשים את צרכינו ורק אותם, לא את הגרגרנות של אחרים. זה הזמן שלנו לומר להם די. צאו לנו מהארנק, צמצמו את שולי הרווח המנופחים שלכם, שאו על עצמכם את העלויות, תבינו שגם אתם חלק מהציבור הישראלי. תנו לצרוך בשקט, לפני שנתחיל לצרוח בקול רם.

  Share on Facebook

  
• June 19, 2011
• 22:52

  ‫מלים‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.
  לו הייתי נערה מתבגרת הייתי בוכה על כל שאפאחד אינו מבין אותי. אבל אינני נערה מתבגרת, וממילא אפאחד לא מבין אפאחד.

  2.
  יש בקרים שאני חושב על מפרצת. מפרצת במוח. אני מדמיין בבהירות כיצד אני יושב בישיבה, סביבי אנשים מדברים על דברים פחות חשובים, ואז פתאום הכל מתערפל ואני נופל לרצפה. ראשי נחבט במרצפות ודם סמיך נוזל לי מהאף. בשבריר השנייה הראשון כולם עדיין המומים. זה שדיבר אחרון משתתק. דממה.
  ואז מישהי צועקת, ומישהו אחר מתחיל לגמגם. ועוד מספר שניות חולפות ומישהו בעל תושיה מזמין אמבולנס. אבל זה כבר לא משנה. לא לי, בכל אופן. אני כבר עם המפרצת. ומפרצת במוח על הבוקר זה סימן די מובהק לזה שהולך להיות לך יום לא משהו.

  3.
  אני לא מאד אוהב את מי שגדלתי להיות. אדם חמור סבר, חמוץ נפש, קמוט גבות ומצח, קפוץ חלחולת. לא זה האיש שרציתי להיות. ואולי מעולם לא ידעתי מי ארצה להיות.

  4.
  אני צריך שתצעק עלי. אני צריך לשבת לפניך, בפניך, בגבי אליך, ושתצעק עלי. אתה תשפיל אותי, ואני אהיה דמות חנוך-לוינית כפופה, מגובנת, שעירה, מוכת קלקול קיבה. אתה תצעק עלי. תגדף אותי. תתיז עלי רסיסי רוק. אתה תגער בי ותורה לי ותנזוף בי ותוכיח אותי. אתה תחבוט בי ואני אפול עם הכיסא לרצפה. ואתה לא תצטער. וגם לא אני. במרחק אולי יתנגנו צלילי פסנתר.

  5.
  סרט מקרי שראיתי בטלוויזיה, משהו על ניו יורק, היה בדיוק במקום פתאום. אלה היו הניואנסים כנראה. הוא הצליח ללכוד את הבדידות האנושית, האוניברסלית, באופן מזהיר. כמו טיפת ענבר גדולה שנקרשה סביב עכביש מקרי.

  6.
  לפני הרבה שנים, לפני כמעט מחצית מחיי, כתבתי סיפור קצר. זה היה אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי. אני לא זוכר בדיוק על מה הוא היה. אני רק זוכר שהיה שם תיאור מפורט, אולי נוגע ללב, אולי סתמי, מי יודע, של אדם שבנה את ביתו ממלים. מלים כמו ״חלון״, ״דלת״, ״ארובה״ וגם ״נברשת״. אבל זה לא ממש משנה. הסיפור ההוא מזמן כבר הלך לאיבוד, וכך גם האיש שכתב אותו.

  Share on Facebook

  
• April 19, 2011
• 22:10

  ‫סתם, בלי כיוון‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  בזמן האחרון – אם להיות אמיתי, כבר הרבה מאד זמן – אני מרגיש כל כך קפוץ עד שנדמה לי שאני צריך לשבור דיסטנס עם עצמי. תמיד הייתי מאד ממוקד משימה, ובזמן האחרון – אם להיות אמיתי, כבר המון המון זמן – אני ממוקד משימה עוד יותר מבעבר. אני קם בבוקר. המשימה: להתעורר. מיד אחר כך, המשימה: לשים את אלוני במשפחתון. ואז: להתקלח, לשטוף בקבוקים ולהספיק לצאת בזמן לעבודה. בהמשך זה נהיה אפילו אינטנסיבי יותר, כשאת כל שעותיי בעבודה אני מקדיש לחלוטין למשימה: להוציא עיתון וללכת הביתה. חדוות העשייה, אם להודות על האמת, עודה נמצאת שם, אבל ברוב הזמן היא עמומה, ספק מובנת מאליה ספק ממתינה לאירוע משמעותי שיחזירה לקדמת הבמה לכמה דקות.

  כשאתה ממוקד משימה עד כדי כך, אתה עלול לשכוח בדרך בשביל מה לקחת על עצמך את המשימה מלכתחילה. אתה שוכח את האנשים שבדרך. אתה שוכח את המוצר שאתה מייצר. זה לא משהו.
  עובדים איתי לא מעט אנשים בעבודה. די הרבה, אפילו. אני רואה אותם הרבה יותר שעות ממה שאני רואה את משפחתי, את חבריי. חלק לא מבוטל מהם אנשים יצירתיים, ססגוניים, מעניינים. ואף על פי כן איני מצליח לזכור מתי ניהלתי עם מי מהם שיחה רצינית, מעמיקה או מעניינת שלא על ענייני עבודה או על עניינים אופרטיביים שנגזרים מהעבודה. גם זה לא משהו.
  ובכלל, נדמה לי שהשיחה המעניינת האחרונה שניהלתי עם מישהו – וכשאני אומר שיחה, אני מתכוון לזה ששני הצדדים מקשיבים זה לזה, שכל צד לוקח את השיחה מהמקום שהצד השני הפסיק ומקדם אותה הלאה והלאה, משהו שאתה יוצא ממנו עם תובנה כלשהי, ולא רק פטפוטים חד צדדים ריקים שכל כולם "אני ואני ואני ואני" – הייתה עם אריאל, איפהשהו בשנה האחרונה לתואר. זה ניחוש גס, אמנם, אבל אני מניח שהוא לא רחוק מהאמת. די מדכא, אם אני צריך להודות. אומר משהו עלי, אומר משהו על החיים שלי, אומר משהו על מידת הקרבה – כלומר הריחוק – שלי כלפי האנשים שסובבים אותי מרבית שעות היום. זה בכלל לא משהו.
  אני לא נהנה להיות אדם מרוחק. באופן מוזר, העובדה שאני כותב כאן את עצמי, ויודע שאנשים קוראים (לפחות חלקם, לפחות חלק מהדברים), ואחר כך עובדים איתי, מדברים איתי ויוצא באלה, באין מפריע, דווקא החשיפה הזו גורמת לי עוד יותר מרוחק מהם. רוצה לומר: כבר כתבתי הכל, על מה עוד נותר לדבר אם לא על עבודה, או חיתולים או על המחסור הכרוני בשעות שינה. ובכל אופן, אני לא נהנה מזה. לא מההסתובבות במשך היום בפנים חתומות, לא מדחיקת כל האישי הצידה, לא מהאני הרדום שמתפרץ בעבודה הזו לעיתים מתוך האני היום-יומי.
  וזה מוזר, כי אני בכלל בנאדם שאוהב לנוח. לא לעשות כלום. להירדם מול הטלוויזיה באמצע היום.

  ויותר מכל, לא הייתי רוצה שזו דמות האב שאלוני יגדל בצילה. הייתי רוצה שיראה בי יצור חברותי, מתעניין, מחייך. בעיקר משום שהייתי רוצה שיהיה כזה בעצמו. אז הנה, מסקנה אופרטיבית אחת מכל זה: אנחנו חייבים לחזור מהגולה הזו שנקראת ירושלים. מספיק. לחזור לגור בקרבת בני אנוש. למען עתיד ילדינו.

  Share on Facebook

  
• April 09, 2011
• 10:16

  ‫כוס אומו ועם הבית‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  דווקא יש לי המון מה להגיד. המון. ודברים שווים. מעניינים לאללה. אוצרות של ממש בלומים בי, אין לתאר. על תהליך ההתחרדות המדהים של הגבעה הצרפתית ומדוע הוא בעצם כשל שוק וגם על הפחד הנורא להיכשל כאבא שצף בי ככל שבעיית האכילה של אלון גוברת. בקיצור, המון המון דברים.

  אבל בערבים אני שפוך מעייפות, ובבוקר אני שפוך מעייפות וצריך להצליח להסתכל בזווית העין על אלון ובעוד רגע כבר צריך לנסוע לתל אביב, לעבודה. הו.

  בקיצור, בעיה.

  אבל בשביל שאתם, הקוראים, לא תצאו בלי כלום, הריני להציע משחק:

  נסו להכריע מה הייתה תוכנית הילדים שאהבתם יותר מכל. נסו לחשוב על זה ממש לעומק, להבין איזו מהתוכניות טבעה בכם חותם שלא דהה עד היום. האם היה זה הפרק ההוא בקוסם מארץ עוץ, בעונה השנייה כשהם חזרו לארץ עוץ, כשדורותי מנסה להבין מהו הפסל האמיתי היחידי בחדר שכולו אנשים שהפכו לפסלים?

  נוסטלגיה נעימה והמשך שבת שלווה.

  Share on Facebook

  
• April 03, 2011
• 21:52

  ‫הפרעת קשב חמורה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  היום ערכתי שני ראיונות, בשתי ערים שונות, לפרויקט אחד ספציפי שיראה אור בעיתון בעוד זמן מה. מוקדם לספר את מי ראיינתי (עם כתבים נוספים) ועל מה. אפשר רק לומר כבר עתה שמשני הראיונות יצאתי מדוכדך עד עפר.
  הדכדוך הזה אינו הכרחי. אני בוחר לראות את התובנות שעלו בראיונות הללו באור שחור. זו לא הפעם הראשונה. ראיונות או שיחות שקיימתי בעבר עם אנשים שונים במסגרת העבודה שלי בנושאים שקשורים בעתיד החברה הישראלית הובילו אותי תמיד לתחושת דכדוך איומה. התחושה הזו התגברה פלאים מאז שאלון נולד והפכה לדיכאון ממש.
  אחת המסקנות האפשריות מהעניין הזה שמוטב לי להפסיק לקיים את הראיונות הללו. מסקנה אפשרית אחרת היא שאולי כדאי שאתעניין בטיפולים תרופתיים אפשריים. ומסקנה שלישית היא שכדאי שאקח את העניינים לידיים, אפנה לי איזה סופשבוע אחד מהעיסוקים השוטפים, ואשב לחקור ברצינות את אפשרויות ההגירה שעומדות לרשותי, בהנחה שישנן כאלה.

  כשהייתי צעיר יותר, נאמר לפני חמש עשרה שנה לערך, דעתי על אנשים שבוחרים להגר מישראל, הייתה שלילית מאד. קיצונית ממש. הדעה הזו החזיקה מעמד גם במהלך השירות הצבאי, אולי אף התגברה. מיום שהשתחררתי היא קהתה, עד שנעלמה לחלוטין, והתחלפה בדעה הפוכה לגמרי. אנשים שנשארים היום בישראל, ואני בתוכם, אנשים משכילים, מוכשרים, שמכירים את הנתונים הדמוגרפיים, החברתיים, ומבינים את ההשלכות שלהם על איכות חייהם, על טיב החברה שתתבסס כאן בעוד עשוריים, האנשים האלה מאובחנים על ידי כבעלי הפרעה נפשית קשה, בעלי אישיות גבולית, על סף הטירוף ממש.
  אין תוחלת לקיום שלנו כאן. כן, ייתכן שדור ההורים שלנו אמר את אותם הדברים, והנה שום דבר איום לא קרה. ייתכן. ייתכן גם שלא. זה בעיקר לא טיעון רלוונטי, אלא אם אנחנו מאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. וכן, ייתכן שאני צובע את העתיד בגוון שחור מדי. ייתכן שהמגמות תתהפכנה, או תתמתנה, או השד יודע מה. ייתכן שהחרדים יצטרפו למעגל העבודה בהמוניהם, שמפעל ההתנחלויות יחליט על פירוק מרצון, שיצמח כאן זן חדש ומופלא של פוליטיקאים ושל דמוקרטיה. ייתכן. ייתכן גם שיש אלוהים, אבל מאד מאד לא סביר.
  לכן, מבחינתי, בנקודת הזמן הנוכחית, באני העכשווי, אין תוחלת לקיום שלנו כאן. או, לכל הפחות, אין תוחלת לקיום שלי ושל משפחתי כאן. זה לא מקום טוב להיות בו. זה מקום לא טוב להיות בו, וכנראה שזה יהיה מקום גרוע יותר לבני, ולילדי העתידים לבוא.

  ולא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, במובן מטאפורי. אין לי אלטרנטיבות ממשיות שאני יכול להצביע עליהן. נכון, לא בדקתי את הדברים לעומק. אבל מטיב המקצוע שאני עוסק בו, ובהנחה שאני רוצה להתפרנס בכבוד, קשה לי לחשוב על אפשרויות תעסוקה רציניות שיכולות לחכות לי מעבר לים. המממ, בעיה. וגם, וזה מוזר לי להודות, כנראה שהיה לי קשה להיות רחוק מדי מהמשפחה שלי. כן, כנראה.

  בקיצור, מדובר בצומת. אני בן 30, נירית תהיה בת 30 בספטמבר. אלוני כבר בן שנה. הקריירה שלי בחיתוליה אמנם אבל כבר הספיקה להתבסס די יפה. זה בדיוק הזמן לחשוב היכן אני רוצה להיות בעוד עשור, והיכן הייתי רוצה שאלוני יהיה בעוד 17 שנה, כשחובת הגיוס הישראלית תחול עליו, או בעוד 29 שנה, כשיהיה בן גילי. מי אני רוצה שיהיו החברים שלו, איך אני רוצה שתיראה החברה שהוא יחיה בה, מה אני רוצה שתהיינה אפשרויות התעסוקה שלו. האם אני חוסם את העתיד שלו בכך שאני נשאר כאן? האם אני דואג ברצינות לעתידו כשאני נשאר כאן?

  אני לא יודע. אני רק יודע שאני נמצא בצומת. וכשאני חושב על כך, אני נכנס לדכאון. וכשאני מדבר על כך עם אנשים אחרים, אני נכנס לדכאון. וכשאני שומע אנשים חכמים, אנשים שיודעים להיות מגובים בנתונים ולא רק בתחושות, כשאני שומע אנשים כאלה מדברים על כך, אני נכנס לדכאון. איך שלא יהיה, אני נכנס לדכאון.

  הדכאון הזה, כפי שלמדתי היום באחד הראיונות שקיימתי, הוא המנגנון שגורם לי להמשיך לזוז. להיות בפעולה, לחשוב כל הזמן על המטרה הבאה, על הפרויקט הבא, על העיתון הבא, על היום הבא. העיקר להיות בתזזית, העיקר לא להיתקע במקום, העיקר שלא יהיה לי זמן עם עצמי לעצור ולחשוב ברצינות, מעבר לשורת סטטוס אקראית בפייסבוק. אולי בגלל זה קניתי אייפון. בשביל שכל הזמן יהיה לי משהו לעשות, להכחיד בו את הזמן, העיקר שלא אחשוב. העיקר שלא יהיה לי פנאי לגלוש לדכאון.

  לילה טוב.

  Share on Facebook

  
• February 28, 2011
• 23:45

  ‫ברווחים הצרים‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. הילד שלי ישן והפוסט הזה עלול להיות ארוך. ואולי לא. כלומר, יש לי הרבה דברים על הלב, והרבה דברים מבעבעים בבטן וצריכים להתפרץ כבר תקופה ארוכה. אבל השפתיים קפוצות, והיד מאוגרפת. כך שאולי כל המלל הזה ייגמר די מהר, וכל המרה השחורה, המהולה באסימפטוטות מפתיעות של אושר, תישאר בפנים ותמשיך להבאיש.

  ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. הוא מנוזל, וקשה לו לנשום. מדי פעם הוא משמיע איזה חרחור או אנחה, ואני משתיק את הטלוויזיה ונדרך. אל הבית חזרתי אך לא מזמן, כרגיל. בכל יום אני מרגיש כמו סוליה משומשת, כאילו נשחקו ממני עוד כמה מילימטרים. אולי בגלל זה הולכים ומנמיכים קומה ככל שמזדקנים. מי יודע.

  ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. לו כבר היה מצויד ביכולות מתמטיות בסיסיות והיה מנסה לחשב בכמה ימים מתוך השנה האחרונה ראה את אבא גם בבוקר וגם בערב, המספר הזה היה מסתכם בפחות מ-52. לו כבר היה מצויד בציניות שמאלנית מרירה ומרושעת ודאי היה מפטיר איזה דבר ביקורת על התפוררות מעמד הביניים והשתלטות הפוסט-מודרניזם על החיים המודרניים. ואולי טוב שהוא עדיין לא שם.

  ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. לפעמים, כשהוא ישן, הוא משרבב שפתיים ומטה את הראש הקטן שלו אחורנית. הוא נראה כמו אפון פלא, הילד שלי. כזה שאם אשתול אותו בקרקע, יצמח עד השמיים. כשהוא מחייך, נפשי מחייך איתו. כשהוא צוחק, כל הרוע שבי נמס כמו קפה של בוקר. כשהוא זומם מזימת תינוקים מתוחכמת – לפתוח את המגירה בסלון ולשפוך את תכולתה על השטיח, או למשוך לחתולה בזנב – ההתקיימות המשעממת שלי עוצרת נשימתה ומתבוננת בהשתהות בפלא הזה, שיציר חלצי הוא.

  ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. אבא שלו עייף. עייף. עייף. מהמירוץ. מהכבישים. מהריבים בעבודה, ובבית. מהשגרה הנמרחת. מההתאיידות הפתאומית של הפנאי. מהפרסומות המטומטמות בטלוויזיה. מהבינונית שמציצה מכל עבר. מהסיזיפיות שבעבודה. מהעבדות שבעבודה. מהמין האנושי. מכל מה שהוא אנושי. מהצפיפות. מהרשעות. מעליבות הקיום שסופה להיגמר באי שליטה על סוגרים.

  ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. עוד שנים ארוכות לפניו, הלב מקווה. הוא עוד יגדל. וילמד לדבר. ויגבש זהות עצמאית. ואולי יתנכר לאבא שלו, ואולי יאהב אותו בכל ליבו. והוא יהיה יפה תואר. תמיר ונשגב. והוא יהיה דעתן. ועקשן. ויידע להקסים בעיניו הכחולות. יום יבוא ויזמום מזימות בלתי תינוקיות בעליל. כיצד לכבוש את ליבה של החיילת ירוקת העיניים ומשוכת השיער שמשרתת איתו באוגדה ומסרבת להתקרב אליו. יכתוב לה סיפור קצר. ויתכנן בפרוטרוט פגישה מקרית באחד הערבים.

  ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. הוא כמו מלאך קטן, הילד שלי. אני זוכר שהמחשבה הזו חלפה בראשי שעות ספורות אחרי שבא אל העולם. גם אז היה ערב. לפני שיצאתי מבית החולים לכיוון הבית עברתי שוב בתינוקיה. האחות העייפה הפנתה אותי אל אקוואריום הזכוכית הקטן בו הוא נח. גם אז שרבב קצת את השפתיים והיה חלבי וירחי. הבטתי בו ארוכות, לא מצליח להפנים את שרשרת הפלאים שהתחוללה מוקדם יותר באותו ערב. הבטתי בו ארוכות וגם אז חשבתי "מלאך".

  ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. אבא שלו כבר מרגיש אבא שלו. זה לקח קצת זמן, אבל זה בא. ועכשיו אבא שלו היה שמח לקצת יותר זמן להיות אבא שלו, וקצת פחות זמן להיות אורח נוטה ללון שרואה אותך רק ברווחים הצרים שמבליחים בתוך מירוץ הימים. ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר.

  תישן ילד שלי. תישן. תישן בשלווה. מחר, כשתקום, אבא יוציא אותך מהמיטה. הוא יקח אותך על הידיים אל החלון, יפתח את התריס וזיק של אושר יתגנב אל ליבו כשיראה בפעם המאה איך אתה מתפעם מחדש אל מול העולם הנגלה אליך מן החלון. תישן ילד שלי. תישן. הלב של אבא מגיר טיפות עגולות של סבלנות וציפייה במיוחד בשבילך.

  אייפון בוי

  Share on Facebook

  
• January 20, 2011
• 23:16

  ‫בחזרה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  אלון שלי, ילד שלי, אהוב שלי, משוש חיי, בבת עיני, נשמת אפי, יקיר נפשי.

  אתה ישן עכשיו. אתה ישן עכשיו ונשימתך כבדה. טובע בשמיכה, נאבק בעדינות בנזלת. נאנח לעיתים או מפהק. אתה ישן עכשיו ואני חושב מחשבות איומות.
  לא רק עכשיו. גם בבקרים אני חושב מחשבות איומות. ואולי בעיקר בבקרים. מיד אחרי שאני מוסר אותך למטפלת וחוזר הביתה להתקלח, רגע לפני שאני נכנס לחדר האמבטיה, בעודי בשירותים עם העיתון של הבוקר, אני חושב מחשבות איומות. מחשבות נוראות. אני מדמיין כיצד אתה מת מוות פתאומי, אלים ונורא. מת בתאונה. מת ממחלה זיהומית נדירה. מת ממחלה ניוונית חשוכה. מת. חדל מלחיות. מת. הולך לי. מת. מותיר את קיומי חלול וקטום.
  אני יושב בשירותים בבקרים וחושב כיצד אתה מת, ואתה עוד לא בן שנה. ואני עצוב. ואני בוכה. ואני מנגב את הדמעות. ואין איש בבית מלבדי.

  גם בערבים, שעה שאני נוסע בחזרה לביתנו מן העבודה, אני חושב מחשבות איומות. מחשבות שחורות של ליל. אני מדמיין כיצד פוזי מתקשרת אלי, בהיסטריה, בצרחות איומות, בבכי של נשמה נקרעת, ומספרת לי שאתה מת. מת. נפלת. או שנפלה עליך דלת פלדה כבדה. או שהגיע רכב במהירות ודרס את עגלתך ואותך. או שהחלקת באמבטיה וטבעת למוות. או שלא התעוררת משנתך בלי סיבה.

  אתה ישן עכשיו, ילד שלי, אהוב זעיר. אתה ישן ואמא שלך לא בבית. אמא שלך לא בבית ואני מדמיין כיצד היא לעולם לא חוזרת. אני מדמיין כיצד היא נהרגת בתאונת דרכים מחרידה בעוד שמורות עיניה נעצמות והיא שוקעת בשינה שלווה ממנה לא תתעורר. ואתה ואני, ילד שלי, שנינו נשארים לבד בעולם הזה, למאבק חסר סיכוי באיתני הטבע ובאיתני החיים. בסוף המאבק הזה ניכנע, גופנו יקמול, נשמתנו תתפורר וקיומנו ייגדע. זכרנו יתאדה ברוח כמו מעולם לא חיינו, או כמו היינו נפיחה סתמית בתחתוניו הרפויים של היקום.
  

  Share on Facebook

  
• November 08, 2010
• 13:23

  ‫שיחות סגורות מאד‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  אמש נחתה בתיבת הדוא"ל של הכתבים הכלכליים הודעה מדוברות משרד האוצר בעקבות דברים שפורסמו בחדשות ערוץ 2. הנה לשון ההודעה:

  ‏‏‏ל' חשון תשע"א
  ‏07 נובמבר 2010

  הודעה לעיתונות
  לשכת שר האוצר שטייניץ מכחישה בתוקף את הפרסומים לפיהם קיים הסכם לגבי האברכים

  לשכת שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, מכחישה בתוקף את כל הפרסומים בכלי התקשורת לפיהם נחתם הסכם המסדיר העברת תקציב בגובה 110 מיליון שקל לטובת הסדרת המשך העברת הכספים לאברכים הלומדים בישיבות.
  מלשכת שר האוצר נמסר כי "לא נחתם כל הסכם עם יו"ר ש"ס או עם כל גורם פוליטי אחר בנושא זה. מדובר בניסיון פתטי נוסף של גורמים בכנסת להרוויח כותרת ולהסית ציבור שלם כנגד הממשלה".
  מלשכתו של שטייניץ נמסר עוד כי שר האוצר אמר בשיחות סגורות שהוא אינו מתנגד להסדיר את הנושא באמצעות הליך חקיקה כפי שקבע בית המשפט העליון לפני מספר חודשים.

  לפרטים נוספים- יובל לידור, יועץ התקשורת לשר האוצר 050-6237081

  אה וואלה? בשיחות סגורות זה היה? איזה מגניב. ממש מידע פנים. עכשיו אני מרגיש עיתונאי מקצועי.

  Share on Facebook

  
• October 16, 2010
• 13:15

  ‫הפואטיקה של לוח המודעות‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  0.0
  "שלום עליכם, מלאכי השרת, מלאכי עליון, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"
  (השכנים מלמעלה, זמירות לשבת)

  0.1
  "כביש ירושלים תל אביב עמוס ממחלף בן גוריון ועד מחלף קיבוץ גלויות. באיילון צפון ממשיך העומס ממחלף קיבוץ גלויות ועד מחלף רוקח"
  (גלגלצ, זמירות ליום חול)

  1. נקודת הזינוק
  "במרכז תל-אביב, בסמוך לסינמטק, שוכנת הדירה, שכבר במבט ראשון מפתיעה בעיצובה המודרני המהפנט. במבט שני תגלה/י שהדירה נוחה הן לרווק התל-אביב והן למשפחה האורבנית. תבואו ולא תתאכזבו."
  (תל אביב, רחוב לסקוב, 4 חדרים, 2,000,000 שקל)

  2. צפונה

  2.1
  "דירה מושקעת ומרווחת, תכנון מצויין, מטבח משודרג, מזגן מיני מרכזי + דמפר, מרפסת ענקית 24 מ"ר, 2 חניות מקורות, בניין בן 4 שנים, עורפית, מפרטי."
  (הוד השרון, רחוב סתיו, 4 חדרים, 1,700,000 שקל)

  2.2.
  "חודש לאחר מסירה מהקבלן דירה מוארת,שקטה,כיוון דרום מערב ,בריזה קבועה,מושקעת מטבח חדש ,ארון הזזה חדש בחדר הורים, פרויטק אשדר וקאנטרי קנטרי צמוד למגרש חניה מאחור."
  (נתניה, רחוב הנופר, 4 חדרים, 1,400,000 שקל)

  2.3
  "דירה יפה שמורה עורפית מזגנים,טאבו."
  (חדרה, רחוב ירושלים, 4 חדרים, 920,000 שקל)

  3. נגבה

  3.1
  "דירה מסודרת, באזור שקט, לרציניים בלבד! דוד שמש,חימום גז,מזגן מרכזי,חניה בטאבו,3 כיווני אויר."
  (חולון, רחוב אלחריזי, 4 חדרים, 1,500,000 שקל)

  3.2
  "דירה במצב מצויין יפייפייה- לאחר שיפוץ ,קרמיקה +חדרי רחצה +כולל יחידת הורים +מקלחת+ושירותים +מזגן מיני מרכזי +סורגים לכל הבית , אזור מצויין +בתי ספר וגני ילדים ,קרוב לכביש431 ,רכבת ושרותי הסעות למרכז העיר"
  (ראשון לציון, רחוב יונה צבי פיינשטיין,4 חדרים, 1,270,000 שקל)

  3.3
  "דירה מרווחת עם חדרים גדולים, מטבח מושקע. נוף פוח (ראו תמונה). שווה לראות ולהתרשם. השכונה במיקום מעולה 5 דקות נסיעה מהכביש 431."
  (רחובות, רחוב ד"ר הרמן מאאס, 4 חדרים, 1,240,000 שקל)

  3.4
  "במרכז גדרה הצעירה קרוב לבית ספר,גני ילדים,פארק ומרכז קניות."
  (גדרה, רחוב אלון, 4 חדרים, 1,200,000 שקל)

  3.5
  "לא להתקשר בשבת."
  (יבנה, רחוב הזמיר, 4 חדרים, 930,000 שקל)

  4. קדמה

  4.1
  "הדירה יפהיפיה עם נוף לפארק פרקטית מיועדת לתכנית פינוי בינוי או לתמ"א 38."
  (קרית אונו, רחוב יחזקאל, 4 חדרים, 1,150,000 שקל)

  4.2
  "מוקמת מעל לפארק כיוונים מערב+צפון+מזרח, מטבח רגבה משודרג, 2 חניות, פרקט, מיזוג מיני מרכזי ושידרוגים נוספים. ללא תיווך!"
  (פתח תקווה, רחוב יעל רום, 4 חדרים, 1,500,000 שקל)

  4.3
  "סורגים, מטבח משודרג, סלון מעוצב, דירה ברמה."
  (ראש העין, רחוב העצמאות, 4 חדרים, 1,350,000 שקל)

  4.4
  "ארון כניסה (צד אחד למעילים וצד שני פונה לסלון עבור LCD) שידת מזנון תואמת מטבח (הכל מנגר), דירה מוארת, שמורה ומטופחת עם שלושה כיווני אוויר . בפרויקט מוצלח ומרווח בשמשוני, חדרים וסלון ענקיים, יחידת הורים גדולה, מחסן גדול חניה מקורה, מרפסת עם נוף לת"א ובן שמן. סורגי טרילידור ורשתות."
  (מודיעין, רחוב אליהו הנביא, 4 חדרים, 1,400,000)

  4.5
  "בבניין 9 קומות באריאל דירה 4 חד +מרפסת לכוון נוף +חניה תת קרקעית+מחסן."
  (אריאל, דרך הציונות, 4 חדרים, 920,000 שקל)

  Share on Facebook

  
• October 05, 2010
• 23:16

  ‫אבא עשיר, אבא אני‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  לפני כמה זמן כתבתי כאן על איזה דיכאון נדלני שאופף אותי. טור שלי באותו נושא שהתפרסם בעיתון היום גרר באופן מעניין 240 טוקבקים. מרבית הטוקבקיסטים שזכו לציון גבוה כינו אותי בכיין ואמרו לי שכל עוד אני מעוניין לגור בתל אביב, אז אין לי אלא לשלם 2 מיליון שקל או יותר על דירה, אז הגיע הזמן שאוציא את הראש מהתחת ואגור לפריפריה.

  אולי זה בגלל ששכחתי לציין בטור שאני בכלל גר בירושלים ושאין לי שום כוונה או רצון לגור בתקופה הקרובה או הרחוקה בתל אביב ושכנותיה.

  ואולי זה בגלל שאני באמת סתם בכיין.

  Share on Facebook

  
• September 25, 2010
• 2:24

  ‫אם למות כמו כלבה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.

  "מחוץ לתל אביב בהחלט אפשר לקנות דירה. הרבה מהמעסיקים מוכנים לתת לעובדים שלהם הלוואות. למשל, גופים כמו הצבא, המדינה ועובדי עיריות נותנים 50-70 אלף שקל כנגד התחייבות ל-5 שנים או כנגד הפנסיה. אין בעיה לאסוף חצי מיליון שקל כהון התחלתי שמספיק לקנות דירת 5 חדרים בפתח תקוה למשל" (מנכ"ל חברת הנדלן גזית גלוב, רונן אשכנזי, גלובס, 25.7.2010)

  
  הבוקר, כשישבתי בשירותים, שמעתי זמירות של סוכות עולות מחוץ לחלון. זה לא מאד מפתיע, בהתחשב בכמות החרדים שאנחנו רואים בשכונה בזמן האחרון. ובזמן שיש מי שזמירות סוכות הללו יזכירו לו את בית אבא, לי זה מזכיר שאנחנו צריכים לעבור דירה, ויפה שעה אחת קודם.
  אנחנו מדברים על זה הרבה בזמן האחרון – על עניין הנדלן – ובכל פעם הייאוש שאני שוקע בו נעשה פחות נוח, כמו פוף מקולקל. מבלי להיכנס לאינטימיות של חשבון הבנק, בואו רק נגיד שאופציית רכישה של דירת 5 חדרים בפתח תקווה לא ממש עומדת על הפרק. גם לא דירת 4 חדרים. הגבול העליון שלנו, פחות או יותר, תחת הנחות מאד מאד מסוימות, ובעיקר תחת ההכרח הכפוי לשעבד את כל העתיד שלנו בשביל לממן צעד כזה, הוא דירה בשווי מיליון שקל. עכשיו תראו לי דירת 4 חדרים נורמלית במחיר הזה במיקום סביר.
  אז עברנו לדבר על שכירות. אבל גם זה התגלה כשיח מאד מייאש. אין לנו רצון לעבור לתל אביב, או לאזור המרכז ממש. אבל חוסר העתיד שמסתמן בירושלים יותר ויותר – אחד מגני הילדים בשכונה הוסב לאחרונה לגן ילדים חרדי - והעובדה שהפקקים מוציאים אותי מדעתי, דוחפים אותנו החוצה מירושלים.
  חשבנו על משהו באמצע, רק לא במודיעין. ולמרות שנדדנו עד מחוזות רחוקים כמו גדרה, שנחשבת מבחינתי לדרום הרחוק, המחירים עדיין לא נראים סבירים. איכשהו 5,000 שקל ויותר בכל חודש בשביל חתיכת בקתה בדרום הרחוק לא נראית לי כמו הצעה אטרקטיבית יותר.
  כך שיוצא שאנחנו חייבים לזוז מכאן, אבל אין לי מושג איך עושים את זה. אני מתחיל להבין אנשים שמגרדים כרטיסים או ממלאים טפסים באופן קבוע. לפחות ככה הייאוש נעשה יותר נוח.

  2.

  "הייתי אבא טוב. אבא שאוהב את ילדיו, מעורב בחייהם ועוזר לאשתו בכל דרך אפשרית. אבל זה בדיוק העניין – הייתי אבא שעוזר לזוגתו, אבא בייביסיטר, ולא אבא שעומד בזכות עצמו. בתוכי תמיד ידעתי שמשהו בסיפור הזה על אבהות אינו אותנטי לחלוטין, וחלק גדול מהתפקידים שביצעתי בבית היו מילוי משאלה, בקשה או דרישה של אשתי ולא באו מהמקום העמוק ביותר שלי.
  "ביום שבת בבוקר, למשל, הייתי יושב על הרצפה ומשחק עם בני התינוק, אך כל חמש דקות מצאתי את עצמי מציץ בשעון באי שקט, מקווה לשמוע את טיפוף צעדיה של אשתי. מתי היא כבר תתעורר, חשבתי לעצמי, בתקווה כמוסה שהתורנות המעייפת הזו תסתיים" (אינטליגנציה אבהית – על אבהות וגבריות מזווית אישית, ד"ר עלי כ"ץ, הוצאת מטר, 2009)

  

  בינתיים ילדוש גדל מיום ליום וכבר הופך לילד ממש. אני כבר מת שתהיה לו רעמת שיער בהירה. בחלוף הזמן אני מרגיש יותר ויותר שהוא צריך אותי פחות ופחות. אני מרגיש איך החיבור שלו לפוזי מתעצם והולך. לפעמים, בלילות, כשאני ניגש למיטתו כשהוא בוכה, שום דבר לא עוזר מלבד החיבוק שפוזי נותנת לו כשהיא גוררת את עצמה מהחדר שלנו אל החדר שלו באפיסת כוחות. גבר לא צריך יותר מזה בשביל להרגיש אפס, יצור שפל ומיותר, בזבוז מרגיז של חמצן.
  ולפעמים, למרות שהוא אהוב לבי, אני מאבד את הסבלנות אליו. אני שונא את עצמי כשזה קורה, ואני מרעים על עצמי ללא קול כשזה קורה, ובכל זאת. מאוחר יותר אני מנסה לשכנע את עצמי שזה נובע בעיקר מהעייפות חסרת הסוף הזו, אבל אני יודע שזה קשקוש. העייפות היא זרז, אין ספק, אבל היא בסך הכל קרדום לחפור בו את מה שמסתתר עמוק בפנים. ומהאמת הזו לא ניתן להסתתר לנצח, אפשר רק לדחות את בוא העימות. ברגעים כאלה, כמעט ללא יכולת להתנגד, אני לא יכול שלא לחשוב על אנשים כמו ישראל ולס. ומשהו, פיסה קטנה, שביב זעיר של משהו בי, מבין את המפלצת הזו שמקננת בו. ובכל זאת, למרות שמדובר ככל הנראה בצרת הרבים, הייאוש לא נעשה יותר נוח.

  Share on Facebook

  
• September 20, 2010
• 10:00

  ‫20.9‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  יומולדת 29 שמח לאהובתי, זו שאהבה נפשי, שבלעדיה איני מי שאני.
  

  ואם כבר, זו הזדמנות טובה להגיד לפוזי כל הכבוד ומזלטוב על הגשת התזה (הניסויית!) שלה, למרות ההריון ולמרות הלידה. סחתיין עלייך. הלוואי והייתי אני מסוגל לחצי ממה שאת מסוגלת. אני אוהב אותך מאד. לעוד שנים ארוכות של אושר, עם הרבה ילדושונים (כלומר, עוד אחד) חמודים וצייצנים.

  Share on Facebook

  
• September 13, 2010
• 23:50

  ‫- 3 -‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  וילבר סובב את ראשו. הוא החזיר את מבטו אל דירתו ההפוכה של ג'ון. הוא סקר את החדר סביבו. בעל הבית, פועל האריזה הזקן עם מחלת החניכיים, היה ודאי חוטף שבץ אילו החליט פתאום ג'ון שהוא עובר דירה. החדר היה מלכתחילה במצב לא טוב, אבל עכשיו, אחרי כל הזמן הזה, הוא היה הרוס ללא תקנה. בכל קיר בו היו פעורים כמה חורים, כמה מהם מכיסאות ומקביים, אחרים מאגרופים קפוצים, שניים-שלושה מנגיחות ראש חוזרות ונשנות. מצבן של התקרה ושל הרצפה לא היה טוב יותר. התנור במטבח היה מנותץ. ג'וקים שרצו בכל פינה. הכיור עלה על גדותיו מכל הכלים שהיו פעם בארון המטבח; כמה מהם היו מכוסים בשכבת שומן קשוי בעובי של כמעט שלושה סנטימטרים, ואחרים נחו שם מלאים בעובש צבור. נתזי רוטב אדום שנקרש היו מרוחים על האריחים הסדוקים. דלת הארון נתלשה מציריה. בית השימוש לא תוקן כלל מהמהלומה שספג ארבעה חודשים קודם לכן. מאז, השתמש ג'ון בשירותים הניידים שבתחנת הדלק בכל פעם שנדרש לצרכיו – או, במקרה של נוזלים בלבד, באחד מבקבוקי הבירה הריקים שהיו זרוקים בחדר לרוב. כל משטח בדירה היה עמוס בהם. הם הועמדו בשורות ארוכות ואחר כך הופלו. התכולה שהיתה בהם החלה לשנות צבע ולהתמצק בכדורים גדולים, כמו מרגרינה בהקפאה. לוחות הרצפה היו רוויים מספיגה חוזרת ונשנית במשך החודשים. החדר כולו הסריח כמו משתנה ציבורית. מבט אחד העיף וילבר סביבו, והוא לא יכול שלא לחשוב שג'ון הפך בהצלחה את פניה של קהילה שלמה לשלוחה של הרגלי משק הבית הרשלניים שלו.

  (מתוך: אדון החצר מאת טריסטן אגולף)

  Share on Facebook

  
• September 12, 2010
• 23:43

  ‫- 2 -‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  רק אחרי הזריחה יכולנו להרהיב לצאת החוצה בכלל. וכשעשינו זאת, היינו סורקים את הרחובות ומתבוננים בחורבן כמו אבות גאים. הטינופת והתוהו ובוהו ששררו שם היו באמת מדהימים. זה עלה על כל ציפיותינו. בתוך קצת פחות מחודש וחצי הפכה בייקר לפח אשפה שלידו נראתה המזבלה עצמה כמו חצר של בית בריביירה. זה היה כאילו נסתם פתאום צינור הניקוז של הקהילה, וכל השפכים והפסולת עלו על גדותיהם וגלשו בגלים בלתי פוסקים של רקב. זה היה תזכורת יעילה למה שהסתתר מאחורי הקלעים בכל נקודת חיבור נתונה: מה נכנס ומה יצא, ומה שיצא, כשנשאר בלי השגחה, לא הלך לשומקום. מכל העברים הוא נח במצבורים, התמקם תחת כובד משקלו שלו, התגבש לגושים פזורים. הוא נמתח לאורך מדרגות של מרפסות, לפני פתחי בתים וגרמי מדרגות, טינף שבילי כניסה סלולים בחצץ ומדרכות ונע תמיד עם הנבירה המתמשכת של אוכלי נבלות בלתי נראים. ברבורי חרסינה וצעצועי אמבט נחו שם מוכתמים בחרדל ובשמן בישול. גני פרחים וערוגות קקטוסים היו מכוסים סמרטוטים ישנים, חכות דיג ובקבוקי תרופות. גפנים ומשטחי קיסוס נצמדו לגדרות מוכתמות, מעורטלים ומפוחמים. טבעות כדורסל ודגלי צבא מוצהבים היו תלויים מעל מכלי אשפה גדושים, פחי אשפה עולים על גדותיהם וצידניות קלקר מתפוררות, וכל הכבודה הזאת פלשה לרחובות, אל מתחת למכוניות חונות, לאורך תעלות ניקוז ובערוגות עצי האורן שלצדי המדרכות. התבוננו בכל עד שהחל להתגלגל הגל הראשון של עומסי הבוקר. ואז עשינו כולנו אחורה פנה וחזרנו הביתה.

  (מתוך אדון החצר, מאת טריסטן אגולף)

  Share on Facebook

  
• September 11, 2010
• 23:42

  ‫- 1 -‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  איש לא הגיע הביתה באותו לילה. לא היתה שום סיבה ללכת, וממילא נהיגה לא באה בחשבון. נשארנו סביב המדורה, כילינו את התבשיל של קרטיס וצנחנו כמו זבובים. מרפי, וילבר, דונקר וג'ון שיחקו פוקר ממושך בחול, ואחר כך צנחו כמו כל השאר קצת אחרי חמש. מרפי זוכר שהוא היה האחרון שנשאר ער. כששכב פרקדן על העשב, הוא לא הצליח לעצור את הדובה הגדולה מלהסתחרר לה שם מעל. כשהתיישב כדי להצליל את ראשו, הוא הסתכל סביבו לאטו ותחושה מוזרה של שלווה הכריעה אותו. בחצר היו פזורים ספלי נייר ואשפה. האש דעכה לערוגה זוהרת של גחלים. כולנו נחרנו, ושכבנו שרועים סביב המדורה ולשונותינו משתרבבות החוצה. היתה לו הרגשה שיהיו אשר יהיו תוצאות הערב הזה – זמנים קשים, רעב, כישלון מוחלט, מאסר, מה שלא יהיה – שגם אם אולי נתעורר למחרת בבוקר מרוחים בטינופת ובווזלין, מכוסים עקיצות חרקים והרוסים מבחילות ומכאבי ראש, שגם אם נצלע איכשהו הביתה כדי להיתקע שם לעוד סבב של הסתגרות, שלא משנה מה יקרה בשנים או בימים הקרובים – הלילה הזה הוא משהו שאיש לעולם לא יוכל לקחת מאיתנו. הוא שלנו עכשיו. ואנחנו נישא אותו עמנו עד סוף חיינו. ואף ששום גורם מבחוץ לעולם לא יבין את ערכו הפנימי, זה לא ישנה דבר. אנחנו נבין. אנחנו נדע. היינו שם. ראינו. זאת כל ההוכחה שתידרש לנו אי-פעם.

  (מתוך אדון החצר, מאת טריסטן אגולף. הוצאת זמורה ביתן והד ארצי, 2001. מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי)

  Share on Facebook

  
• September 02, 2010
• 20:31

  ‫איזה כיף להיות ניר גלעד‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  טור שלי שפורסם היום בעיתון:

  איזה כיף להיות ניר גלעד, מנכ"ל חברה לישראל של סמי עופר. שלשום החליט דירקטוריון החברה שגלעד יקבל אופציות בשווי של 18.44 מיליון שקל בשל "מגוון התחומים הרחב בו עוסקת החברה והמורכבת הגיאוגרפית שלה". יש עוד כל מיני נימוקים, אבל זה לא באמת משנה.
  סיפור האופציות של גלעד לא נגמר כאן. גלעד משמש כאמור כמנכ"ל החברה לישראל, המחזיקה בחברה-בת כיל שם משמש גלעד יו"ר וזוכה לחבילת אופציות נאה נוספת בשווי 14.8 מיליון שקל. וזה עוד לא הכל, כי גלעד מחזיק באופציות נוספות של החברה בשווי של 9 מיליון שקל שטרם מימש. בשורה התחתונה, מדובר ב-42.24 מיליון שקל.
  בשביל להבין עד כמה בלתי נתפס הסכום הזה שהולך כל כולו לאדם אחד, צריך להבין תחילה כיצד עובדת החברה לישראל. החברה לישראל היא חברת אחזקות. מנוע הרווח העיקרי שלה (281 מיליון דולר במחצית הראשונה של 2010) הוא החברה הבת כימיקלים לישראל (כיל), לה נתנה המדינה את האפשרות לחלוב את ים המלח עד כלות תמורת שיעור תמלוגים מגוחך של 5% מההכנסות בשנה.
  המשאב העיקרי שמפיקה החברה מים המלח הוא אשלג, המשמש לתעשיית הדשנים העולמית. ומה עשה גלעד בשנה החולפת בתחום האשלג שהצדיק את מתן האופציות השמנות שקיבל? לא הרבה. שוק האשלג העולמי הוא שוק קרטליסטי בעיקרו. במלים פשוטות זה אומר כך: הביקוש לאשלג נובע מהביקוש העולמי למזון. ככל שישנם פיות רעבים רבים יותר בהודו ובסין, יש צורך ביותר דשנים לצורך גידולים חקלאיים. מי שקובעת את המחיר העולמי של האשלג – חומר דישון מרכזי – היא חברת פוטאש הקנדית, שמווסתת את כמויות הייצור שלה בהתאם לתנאי השוק. כיל, שחקנית האשלג השישית במספר בעולם, היא רק price taker. כלומר, היא רוכבת על המחיר שקובעת פוטאש. זהו, זו פחות או יותר כל התורה כולה. כלומר, צריכת המזון בהודו ובסין עולה, פוטאש קובעת מחיר שוק גבוה יותר לאשלג, כיל ממשיכה לייבש את ים המלח, וניר גלעד מקבל 42.24 מיליון שקל באופציות. דיל נאה לכל הדעות. הייתי מוכן לקחת אותו בעצמי.
  יגידו ודאי בחברה לישראל, התפקיד של ניר גלעד הוא לא רק כיל. נכון. לחברה לישראל יש אחזקות נוספות. חברת בזן למשל, המחזיקה בבתי הזיקוק בחיפה. האמת? גם בזן משמשת מקור רווח לא רע לחברה לישראל (11 מיליון דולר במחצית הראשונה של 2010). ואולי באמת יש מן הצדק הפואטי בכך שניר גלעד יקבל כל כך אופציות, שהרי אחרי ככלות הכל הוא זה שחתום על ההסכם השערורייתי במסגרתו קנתה המדינה מהאחים עופר את חלקם בבזן (26%) תמורת הרבה מאד כסף במקום לקבל אותו כדין בחינם, רק בשביל למכור בהמשך את החברה לאחים עופר בחזרה. אכן, במקרה הזה האופציות הן כמעט בגדר צדק היסטורי.
  ולבסוף, אסור לשכוח חברה נוספת של החברה לישראל – ענקית הספנות צים. חברה שנאלצה להגיע להסדר חובות – קרי, לא הייתה מסוגלת להחזיר את חובותיה במועד שהתחייבה לו – רק לפני עשרה חודשים. גם על כך כנראה חושב הדירקטוריון שצריך לשבח את ניר גלעד. לכן אין ספק, כיף להיות ניר גלעד. ואולי לא. כי אם להודות על האמת, הסיבה האמיתית שבגללה מקבל ניר גלעד כל כך הרבה כסף, היא בגלל שהוא מוכן לעבוד עם משפחת עופר. ואת זה, אני לא בטוח שהייתי עושה גם תמורת 42 מיליון שקל באופציות.

  Share on Facebook

• 11:00

  ‫היא שחורה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  המרה

  Share on Facebook

• September 01, 2010
• 10:26

  ‫התייפחות גברית‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  בוקר. אדם נוסע בכביש מספר אחד. פתאום יוני רכטר בוקע לו מן הרדיו ללא אזהרה מוקדמת:

  ילד הולך ברחוב
  בבוקר בהיר של תשרי
  אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
  גבר הולך אחריו
  משגיח, רואה – לא – נראה
  ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה

  איך עוד שנה פה נפתחת
  כמו כל שנה, בסתיו,
  איך בן הולך לו לבד
  ואב בעקבותיו

  גבר רואה בחשאי
  איך בנו נכנס לכיתה
  גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
  וכבר שרים שם בפנים
  שיר של שנה חדשה
  הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה –

  שוב הם שרים על הגשם
  שוב הם שרים על סתיו
  ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב

  (א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)

  גבר באמצע הבוקר
  גבר בלב חייו
  על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
  והוא זוכר שאביו
  פעם הלך אחריו
  הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

  אך הילדים עוד שרים
  שיר על יורה וחצב,
  וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
  גם אם אלך בגיא צלמוות
  הן לא אירא,
  גם אם אפול פתאום
  יאמר לבי שירה

  כל עוד עולה הבוקר
  כל עוד נכתב הלוח
  כל עוד הולך לו בן
  ואב בעקבותיו
  כל עוד שרים הילדים
  על שנה חדשה
  כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

  כל עוד הים מתעורר
  כל עוד הרוח עולה
  כל עוד על שחור הלוח
  תתנוסס מילה

  (מלים: עלי מוהר האחד והיחיד)

  ופתאום אדם מתחיל לבכות. לבכות ממש. בהתייפחות גברית, כמו שמוהר אולי היה אומר.

  אדם הוא כמו בטריה. במהלך חייו הוא נטען. אמו טוענת אותו, טוען אותו גם האב. והנה, ברבות הימים מעמיד האדם צאצא משלו, שכן אין תכלית לקיומו העלוב ומעורר הרחמים בעולם הזה לבד מהתמשכות גנטית. וילדו רך, עורו לבן, עיניו כחולות ונוצצות, תאבות לדעת, לראות, להבין. והמטען בו נטען האדם – מאמו, מאביו – פוגש את ילדו הרך. ומחשבות צפות בו. מחשבות שחורות של מוות ומחלות וייסורים עד בלי די. מחשבות על ילדוּת בלי אב, על ילדוּת מכונסת בעצמה, מצטופפת בין מדפי הספריה העירונית, בוהה בספרים של תרצה אתר ומייחלת לדבר מה לא ידוע. ולמרות שהוא מאחל לילדו חיים מלאים של אושר, אין הוא יכול שלא לדמיין בעיני רוחו גופות מרוטשות, גידולים ממאירים, מעיים כרותים, יחסים עכורים, שנאה יוקדת.

  ולכן בוכה האדם ובוכה נפשו. בלב כביש מספר אחד. בבוקר האחד בספטמבר, עת הולכים הילדים לגן, לבית הספר. רגע לפני שהוא מגיע לעבודה.

  Share on Facebook

• August 09, 2010
• 12:15

  ‫אירוניה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  אתמול התפרסמה בעיתון שמעסיק אותי כתבה שנוגעת לנושא שקרוב ללבי, תחת הכותרת המבריקה (קרדיט: אמיר זיו) "עובדים יותר, מרוויחים פחות, מתוסכלים לגמרי". אני לא יודע מי זו יונית נפתלי, אבל אני אתן הפעם למלים שלה (מתוך הכתבה שלה), לדבר במקומי.
  לפתיחה, הנה כמה נתונים:

  כמעט מחצית מהעובדים בישראל, 47%, מדווחים כי הם מתקשים לתפקד במשפחה בגלל מחויבויות בעבודה, ו-30% מתוסכלים מכך שאינם מתראים מספיק עם בני או בנות זוגם – כך התברר בסקר החברתי האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). בהתחשב בכך שהישראלי הממוצע עובד יותר מ-43 שעות שבועיות, לעומת 35-32 שעות במדינות במערב אירופה, המרמור אינו מפתיע במיוחד.

  לפרוטוקול – אני עובד יותר מ-43 שעות שבועיות. הרבה יותר. למעשה, אם לוקחים בחשבון את כל השעות שאני נמצא בכביש (בין שעתיים לשלוש כל יום), זה יוצא ממש ממש הרבה יותר. אבל למה להתלונן?

  לדברי מלי אלקובי, מנכ"לית דינמיקס – איזון בין עבודה לחיים פרטיים, יש קשר הדוק בין הדירוג הנמוך של ישראל במדד התחרותיות לנתוני הלמ"ס: "תחושה קשה וגורפת של היעדר איזון בין עבודה למשפחה היא גורם מוכר וידוע הפוגע בהצלחה של הארגון. מחקרים מראים שדווקא ארגונים שעובדיהם דיווחו על שביעות רצון מהזמן המוקדש למשפחה היו בעלי תפוקה גדולה יותר".

  והנה עוד תובנה:

  אחרי 9-8 שעות עבודה רמת התפוקה פשוט יורדת. כאשר הזמן בעבודה אינו מוגבל, והעובדים לא יודעים מתי בדיוק יגיעו הביתה, יש להם נטייה 'למרוח' את הזמן. יש כמובן גם עניין של שחיקה מתמשכת שנוצרת מהאינטנסיביות של שעות עבודה ארוכות. השחיקה פוגעת בתפוקה ומובילה לתחלופה גבוהה של עובדים. אבל מעבר לכל ההסברים לאיך זה קורה, יש נתונים חד־משמעיים על רמת יצרנות גבוהה הרבה יותר בארגונים שבהם יום העבודה אינו גולש מעבר לשעות סבירות.

  ועוד כמה מספרים:

  בארגונים שהתחייבו למדיניות ניהול ידידותית למשפחה התגלה כי לא רק העובדים נהנים: שיעור התחלופה בארגונים כאלה יורד באופן דרסטי, מכ־20% ל־3%; ההיעדרויות וימי המחלה פוחתים בכ-60%; והפריון עולה ב־30%-40%.

  והצעה לסיום:

  אלקובי מייעצת לתת לעובדים שליטה גדולה יותר על הזמן: "צעדים ראשונים יהיו לאפשר עבודה מהבית, לאפשר גמישות בשעות הכניסה והיציאה של העובדים, ולעודד יום אחד שבו נהוג לצאת הביתה מוקדם. את הצעדים האלה צריך לגבות בסדרה של שיפורים באופן הניהול, כדי להבטיח שזמן העבודה ינוצל באופן היעיל ביותר, וה'הכרח' בימי עבודה ארוכים ייעלם".

  Share on Facebook

  
• August 08, 2010
• 23:53

  ‫אח שלי, תראו כמה אני חסר לו‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  אחי שלח לי ברכה ליומולדת. הברכה הגיעה במייל. הנה לשון הברכה:

  שאולי! אתה כבר בגיל של אבהים!

  זהו, אתה לא צעיר יותר, ומעכשיו סיימת את החלק בחייך שבו תפקדת כישות לומדת ונבנית שעיקר מאמציה סובבים סביב פיתוח עצמי ולעשות חיים.

  מעכשיו מתחילה הדעיכה האיטית של הגוף, ההתפשרויות הבלתי נגמרות למען הילדים, ותפקידך כאביזר תומך בחייהם המלאים של ילדיך.

  אט אט יחדלו הדמויות בסדרות הטלוויזיה ובפרסומות להיות בני גילך, והפרסומות היחידות שיהיו מכוונות אליך יהיו לביטוח סיעודי, ויופלה.

  ברוך הבא לתפקידך כשחקן משנה!

  יצאת בסדר גמור, יש לך אישה וילד, ואפילו משרה יחסית מעניינת ביחס למרבית האוכלוסיה שעוסקת בעבודות שאין שום דרך להסביר אותם לכלל הציבור.

  תעשה חיים, תהיה בריא, תשחק עם אלוני, ותהיה אבא נחמד ובעל נחמד.

  אתה כבר אח נחמד, אל תדאג לזה.

  מזל טוב!

  Share on Facebook

  
• August 02, 2010
• 22:02

  ‫על הקו‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  תשע בבוקר. קם אדם בבוקר והלך לעבודה. את הילד שלו הוא ראה בקושי חצי שעה, בין המקלחת למטבח. עכשיו הוא יורד בירידות מירושלים. הדרך ארוכה ומפותלת. עוד מעט יגיע לפאתי תל אביב. ואז יזדחל. ויזדחל. אנשים טיפשים ברדיו יתחלפו אחד בשני. הוא ימשיך להזדחל ולהזדחל. הם יצפרו, ויחתכו, ויבלמו ולא ישתלבו כמו שצריך. והוא יזדחל. כמה שהוא יזדחל. ברמזור האחרון לפני העבודה שלו מישהו יחתוך אותו והוא כמעט יכנס בעמוד החשמל שעל המדרכה. ממש בכניסה לחניון של הבניין הוא ייתקל בפקק נוסף, אחרון, אבסורדי להכעיס. אנשים טיפשים שלא מבינים מה טוב להם יקיפו אותו מכל הכיוונים. הוא יקלל בשקט.

  דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב. השעה כבר שתיים. היום מתחיל לסגור עליו. עם האישה הוא עוד לא הספיק לדבר. הילד אצל המטפלת. הוא יראה אותו שוב רק מחר בבוקר, שוב רק לחצי שעה. דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב. עוד ישיבה. עוד החלטה. עוד ישיבה. עוד החלטה. השעה כבר חמש, היום רחוק מסיום. דברים שעדיף לא לכתוב, דברים שעדיף לא לכתוב.

  דברים שממש עדיף לא לכתוב. הוא מקלל בשקט.

  שמונה בערב, הלילה יורד והאדם יוצא מהעבודה. הוא נכנס לאוטו. אין דלק. עוד עיכוב של עשר דקות. ושוב ירד האוויר בצמיגים. עיכוב של עוד חמש דקות. הוא עולה על הכביש המהיר. הכביש המהיר לא מהיר גם בערב. פקק. הוא שוב מזדחל. מתישהו משתחרר. טלפונים. חם נורא. בחוץ, בפנים, בכל מקום חם נורא. עוד טלפונים. בחורות מאנפפות ברדיו משדרות מוסיקה גרועה. הדרך הזו היא אין סופית. פתאום עוד פקק. ריבונו של עולם, פתאום עוד פקק. הוא שוב מזדחל. עשרים דקות תמימות הוא מזדחל. הוא מקלל בשקט בחלל הסגור של המכונית.

  לבסוף אדם מגיע הביתה. תשע וחצי בערב. הוא זורק את הדברים בשקט על הרצפה בכניסה. חם נורא. מוריד את הבגדים. נכנס על קצות האצבעות אל חדרו של הילד. הילד ישן כמו מלאך. עיניו של האדם מתרגלות לאט לחושך. הוא לא טעה, הילד שלו ישן כמו מלאך. מחר יחייך לו בבוקר חיוך מתוק שכולו אומר "אבא שלי – אבא שלי – התגעגעתי אליך". האדם נאנח. משעין את הראש על מעקה המיטה הקטנה. משהו בפנים זועק בו. זועק לו "זה לא בסדר כל זה, לא יכול להיות שכל זה בסדר. זה לא יכול להיות". הילד שלו ישן. עיניו עצומות. האדם רוצה לנשק אותו ביד בזהירות, אבל הוא פוחד פן הילד יתעורר. אז הוא מסתכל עליו בשקט ולא נוגע. הוא מקלל בלי קול.

  Share on Facebook

  
• July 31, 2010
• 22:33

  ‫אבא ואמא וארטיק‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  ובזמן שבדרום הארץ מתחילה עוד מלחמה (בכל זאת קיץ), אלון הקטן והחמוד יתחיל מחר פרק חדש. מחר, יום א', אלוני יילך בפעם הראשונה למשפחתון שלו, שם הוא אמור לבלות את השנה הקרובה. או כמו שאמא שלי אמרה בסוף השבוע הזה די בצדק: מעכשיו זו תהיה מסגרת רודפת מסגרת.

  בשביל קצת לבלבל את היוצרות, ביום רביעי הקרוב, אחרי שלושה ימי הסתגלות במשפחתון, ניסע שלושתינו – אלון, פוזי ואני – לפריז. הייתי בפריז בפעם האחרונה לפני 18 שנה בדיוק. חגגתי שם יומולדת 12. הסיטואציה אז הייתה קצת אחרת. אמא שלי לקחה אותי איתה לאירופה במסגרת טיול מאורגן. בפריז, ביום ההולדת, בערב, הלכנו למועדון לילה פריזאי. נשים בלי הרבה בגדים העלו אותי לבמה ונתנו לו עוגת יומולדת. באופן מוזר, הדבר היחידי הנוסף שאני זוכר מהאירוע הזה הוא ששכחתי שם את הסוודר עם הפילים. שנאתי את הסוודר עם הפילים.

  אוגוסט מתחיל בעוד כמה שעות. הלחות הצליחה לטפס עד ירושלים. אני אוהב את חודש אוגוסט. הוא חם, ונולדתי בו. את אוגוסט 2003, כמעט את כולו, בילינו פוזי ואני בפירנצה. שכרנו דירת חדר מיניאטורית וחמה להפליא בפיאצה די סניוריטה, הכיכר בה ניצב (העתק) הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו. הייתי בן 23. מדי בוקר הייתי יורד לכיכר ויושב על יד אמני הרחוב. בשלב מסוים הכרתי את המופעים שלהם בעל פה. פוזי הייתה יושבת לעיתים על ידי ורושמת את הפסלים שבכיכר במחברת שלה. אוגוסט בפירנצה היה חם ולח בצורות בלתי סבירות, וחלק גדול מתושבי העיר סגרו את הבאסטות שלהם ונסעו למקום אחר, להתקרר. אנחנו הסתובבנו ברחובות וחיינו את הרגע, את הרגעים. היינו הולכים לסופר הכי רחוק בעיר רק בגלל שהיה בו יותר זול. קונים פקורינו אמיתית ועגבניות טריות ובזיליקום נהדר וחוזרים לדירה לבשל במטבחון הפצפון ולאכול על יד שולחן הגמדים שעמד בצמוד למיטה. בערבים היינו יוצאים להסתובב בכיכרות, להביט בצייר שריתק את העוברים והשבים ברישומי הגיר הגדולים על המדרכה.

  שלוש שנים אחרי כן, שוב באוגוסט, כבר היינו בסין. ביום ההולדת שלי עלינו על החומה הגדולה. את החתול שלנו מאו השארנו בירושלים עם שני חברים שישגיחו עליו. התגעגעתי אליו מאד. הרגשתי שאפאחד לא מכיר אותנו כמו שאנחנו מכירים אותו. שאפאחד לא מכיר את הצרכים שלו כמו שאנחנו מכירים, את השטויות שלו, את המחוות שלו.

  באוגוסט 2007, שנה לאחר מכן, נסענו שנינו לאמסטרדם. זה היה לפני שהמשכתי משם לקמינו דה סנטיאגו. כבר היינו מאורסים. ישבנו על יד האגם בוונדל פארק, על הספסל. פוזי שכבה על ברכיי. ישבנו וחשבנו איך נערוך את החתונה שלנו. באוגוסט לאחר מכן כבר היינו נשואים טריים.

  באוגוסט הבא אלוני יהיה בן שנה וחצי. הוא כבר יילך, ויקשקש, ויגיד אבא ואמא וארטיק.

  Share on Facebook

  
• July 26, 2010
• 4:00

  ‫03:00‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. משהו אצלו לא בסדר. אולי הוא חולה. הוא ממשש את עצמו, לבדוק אם הוא עדיין חי. הוא עדיין חי. אמצע הלילה. כואבת לו הבטן. הוא צריך להשתין. הוא צריך להבין מדוע הוא התעורר. מדוע חם כל כך בחדר, ומי לעזאזל כיבה את המאוורר.

  אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. אשתו יהודית ישנה לצידו. היא שמנה והיא נוחרת. יש לה בעיה של פוליפים. הוא התחתן איתה לפני חמש עשרה שנה רק כי אבא שלה הבטיח לו שיסדר לו עבודה בעסק המשפחתי. יש לו מפעל לכובעים ברמלה. כלומר, היה לו מפעל לכובעים לרמלה. בדיוק אחרי שהאיש התחתן עם יהודית, חודשיים אחר כך, באו ערבים והציתו את המפעל. ולא היה ביטוח. הלכה העבודה. עכשיו האיש תקוע עם יהודית, וכבר אמצע הלילה, והיא שמנה והיא נוחרת כמו חזיר.

  אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. הוא נזכר שכצמן ביקש ממנו להניח את הדו"ח על השולחן שלו עד שמונה בבוקר, והוא לא הספיק. עכשיו אמצע הלילה. הוא לא יודע מה לעשות עם זה. אמצע הלילה. אין תחבורה ציבורית והאוטו במוסך ואין לו איך להגיע למשרד. הוא מקלל את עצמו שהוא לא סיים את הדו"ח לפני שיצא, אבל הוא היה מוכרח לחזור הביתה. הוא פשוט היה מוכרח. הוא ישב במשרד, והסתכל על השעון והזמן לא זז, ונהיה לו חם, ונהיה לו חם ממש, וכל האנשים האלה, כל העובדים מסביבו כל הזמן באו ונכנסו ויצאו ובאו ונכנסו. הוא הרגיש הוא משתגע. הוא הרגיש שאם הוא לא חוזר הבייתה תיכף ומיד, סיכוי סביר שמישהו יסיים את היום הזה בחדר המיון של איכילוב. זה מה שהוא הרגיש. זה, וכמיהה דהויה ועצובה לפרילי בטעם תות באריזת פלסטיק לבנה וישנה.

  אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. איך הוא הגיע למיטה הזו. זו לא המיטה שלו. וזה לא החדר שלו. וזו לא האישה שלו. זו בכלל לא אישה, זה גבר, וגם הוא לא שלו. הוא מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה. על אדן החלון שוכב חתול ומנמנם. הוא זוחל בשקט אל מחוץ למיטה. לובש את התחתונים, לובש את המכנסיים. לוקח חולצה מן הקולב ושם על עצמו. הולך בשקט לסלון. גורב גרביים. נועל נעליים. מסובב את המפתח ויוצא בלאט אל חדר המדרגות החשוך.

  אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. הוא ניגש אל המקרר, לוקח לגימה מבקבוק המים. אחר כך הוא ניגש לארון במסדרון, מוציא את הרובה, מוציא גם שלוש מחסניות. הוא משעין את הרובה אל השולחן שבכניסה, מתכופף אל התיק ומכניס את המחסניות אל התא הקדמי. הוא סוגר את הריצ'קץ' וחוזר למיטה. רגעים ספורים לפני שהוא נרדם הוא עוד מספיק לחשוב לעצמו, "איזה מזל, כמעט שכחתי".

  Share on Facebook

  
• July 25, 2010
• 22:42

  ‫מדכדכת אותי המחשבה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  הבוקר, מוקדם, הרבה לפני שיצאתי לעבודה, בער בי משהו בבטן, מלבד המעי הרגיז. רציתי לכתוב. גם ידעתי מה אני רוצה לכתוב. רציתי לכתוב פוסט, תחת הכותרת "מדכדכת אותי המחשבה". פוסט מבריק, רפטטיבי, כזה שכל תת-פרק שלו מתחיל במשפט "מדכדכת אותי המחשבה". היו לי המון מחשבות מדכדכות הבוקר. הן כבר היו מסודרות אצלי בראש בסדר לירי מבריק, שאותו רציתי להעלות על המסך. זה היה גאוני. זה היה סוחט דמעות.

  אבל המחשב היה כבוי. והוא כבר די ישן. ולוקח לו המון זמן לעלות. אז דחיתי את זה. אמרתי לעצמי, שטויות, תגיע לעבודה ותכתוב את זה שם. מהר, לפני שמתחיל היום.

  אז נסעתי לעבודה. היום לקח לי רק שעה וחצי להגיע. הפקק התחיל רק ממחלף שפירים. איחרתי לישיבת המערכת בכמה דקות, למרות שיצאתי מהבית שעה וארבעים לפני הזמן.

  בעבודה דבר רדף אחרי דבר. הזמן שלי התנדף ברוח מרגע שנכנסתי למערכת. בשלב כלשהו גם הלך המיזוג, ואיתו גם היכולת שלי להמשיך לחשוב.

  הערב הגעתי הביתה מוקדם יחסית, ב-20:30. שעה לפני שאני חוזר בדרך כלל, שתיים עשרה שעות בדיוק אחרי שיצאתי מהבית. הבן היקר שלי כבר ישן. הספקתי לראות אותו הבוקר ער למשך חצי שעה בערך. אולי מעט יותר. ככה זה כמעט בכל בוקר. הוא רואה אותי פעם ביממה. אין פלא שהוא מתרגש כשאני ניגש למיטה שלו בבקרים. בעוד שבועיים אהיה בן 30.

  מדכדכת אותי המחשבה.

  Share on Facebook

  
• July 21, 2010
• 6:37

  ‫לך לעזאזל, מר איצקוביץ‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  0.

  אחד הדברים שגורמים לי לאהוב את העבודה שלי, הוא העובדה שלמרות שאני רק ילד בן כמעט-30, יש לי יכולת (לפחות חלקית) לקום בבוקר, ובדרכי לעבודה להחליט מה יקראו למחרת עשרות אלפי זוגות עיניים ויותר, רק בגלל שמשהו ממש ממש עצבן אותי באותו בוקר.

  זה לא קורה המון – שחדשות נולדות מתוך הבטן – אבל זה קורה. וכשזה קורה, כשחדשות נולדות מהבטן, זה בדרך כלל מרגיש טוב יותר מסתם חדשות.

  1.

  זה מה שהיה אתמול. קמתי בבוקר, קראתי ידיעה בדה-מארקר על עמותת מגדל אור, שבית המשפט המחוזי בחיפה החליט למנות לה מפרק זמני בגלל גירעון מצטבר של 9 מיליון שקל. מדובר בעמותה שמזה עשרות שנים מעניקה במסירות שירותי שיקום לעיוורים על מנת שיוכלו להשתלב באופן נורמלי, או כמעט נורמלי, בחברה הכללית. על שירותיה נסמכים 3,500 עיוורים. לפני שהחליט בית המשפט לפרק את העמותה, הוא ביקש לראות האם משרד הרווחה מוכן לכסות את הגירעון. משרד הרווחה סירב.

  אני ממליץ בחום לקרוא עוד קצת בעניין בעבודה שחורה.

  משפט אחד קומם אותי במיוחד בידיעה שהתפרסמה בעיתון. מנכ"ל משרד הרווחה, נחום איצקוביץ, אמר כי משלם המסים אינו צריך לממן מכיסו את גירעונה של העמותה שהגיע למצבה העגום בגלל ניהול קלוקל מצד ההנהלה.

  2.

  המשפט הזה הרתיח לי את הדם.

  2.5.

  התגובה הייתה שני עמודים בעיתון שמתפרסם הבוקר. והיה גם טור.

  3.

  באמת מר איצקוביץ? משלם המסים אינו צריך לממן מכיסו את כיסוי הגירעון של העמותה שהגיעה למצבה רק בגלל ניהול כושל? ברצינות? חבל שמשלם המסים צריך לממן את המשכורת שלך, מר איצקוביץ.

  תהיתי היכן היית כשמשלם המסים נאלץ לממן מכיסו, מבלי שמישהו שאל אותו, את גירעונות העתק של קופות החולים, או את הסדר פריסת החובות של הקיבוצים, או את כספי מימון המפלגות ומימון הבחירות (שאינם צמודים למדד או נושאי ריבית) או את הגירעונות של הרשויות המקומיות השונות, שהמדינה מעבירה להן מענקי איזון בגובה של מיליארדים מדי שנה, רק בגלל שלא ניתן לפרק אותן כמו שניתן לפרק את עמותת מגדל אור.

  תהיתי היכן היית, מר איצקוביץ, כשמשלם המסים נאלץ לממן מכיסו את בניית ההתנחלויות, את השמירה על ההתנחלויות, את מיגון ההתנחלויות, את הכבישים העוקפים המובילים להתנחלויות, את פינוי ההתנחלויות, את הפינוי מחדש של ההתנחלויות. היכן היית מר איצקוביץ? נמנמת? לא ידעת? לא שמעת? לא שמת לב שאפאחד מעולם לא שאל את משלם המסים מה בדיוק הוא היה רוצה שיעשו עם הכסף שלו?

  4.

  לעזאזל איתך מר איצקוביץ. 9 מיליון שקל זה לא כסף. אם מישהו היה מועל בסכום הזה במשרד הרווחה, אף אחד לא היה שם לב בכלל. זה בקושי עיטוש. תקציב המשרד שלך לשנת 2010 הסתכם ביותר מ-4 מיליארד שקל. התקציב השנתי לאבטחת שר הרווחה בוז'י הרצוג הוא 3 מיליון שקל (והתקציב השנתי של אבטחת כל שרי הממשלה הוא יותר מ-85 מיליון שקל). מה זה בשבילך 9 מיליון שקל? מה הם בשבילך 3,500 עיוורים?

  5.

  ולמרות האטימות הגועלית של מר איצקוביץ במקרה זה, השאלה האמיתית שעומדת כאן על הפרק היא לא עתידה של עמותת מגדל אור, אלא עתיד השירות הניתן היום לעיוורים באמצעות העמותה, והאחריות של הממשלה לתושביה ולשירות שהיא אמורה להעניק להם.

  אם המדינה החליטה שחלק מהשירותים שניתנים לתושביה, ובעיקר לקבוצות החלשות והפגיעות באוכלוסייה, ניתנים באמצעות המגזר השלישי, שנסמך ברובו על מימון ממשלתי, תתכבד נא המדינה ותיקח על כך אחריות. המדינה צריכה לדאוג לפקח ברצינות על העמותות שהיא תומכת בהן, לוודא כי פעילותן תקינה ועומדת באמות מידה מסוימת – ברמת השירות, ברמת הניהול ובפרמטרים נוספים. המדינה צריכה לוודא כי העובדים ומקבלי השירותים לא יהיו אלה שיסבלו במקרה של הנהלה שסרחה באחת העמותות, כפי שאולי קרה במגדל אור. כשם שהמדינה יודעת לפזר מועצה מקומית משום שלא הצליחה לאשר תקציב, למשל, ולמנות תחתיה ועדה קרואה (כפי שקרה למשל בירוחם עם עמרם מצנע), כך היא יכולה לעשות במקרה של עמותות בהן היא תומכת.

  6.

  כל עוד אנו חיים במסגרת של מדינה, הרי שהמדינה אחראית לתושביה, בין אם תרצה ובין אם לא. אין לה כל צידוק אחר. אז כן, מר איצקוביץ, יכול להיות שאתה עושה דברים מדהימים ונפלאים לאורך כל השנה, אבל כאן נפלת. תתפלא, מר איצקוביץ, אבל משלם המסים צריך לכסות את גירעונה של עמותת מגדל אור. היה עדיף אם הסכום הזה היה מגיע מכיסך האישי, מר איצקוביץ, משום שאתה זה שמעלת בתפקידך לאורך השנים כשלא וידאת שהעמותה הזו מתנהלת באופן תקין. אבל כעת, משהגיעו הדברים לאן שהגיעו, לא העיוורים צריכים לשלם את המחיר. כל עוד אנחנו חברה סולידרית, שאינה מתעלמת מאנשים שהגורל היכה בהם – אנשים שכל חטאם הוא שהם דווקא מנסים להשתלב בחברה היצרנית הנורמטיבית – כל עוד זהו המצב, הרי שהציבור צריך לשלם את המחיר הזה. למעשה, אני אשמח שלראשונה ייעשה שימוש נאה בסכומים שאני מפריש מדי חודש למס הכנסה.

  Share on Facebook

  
• July 16, 2010
• 11:30

  ‫תעריפון‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.

  שבוע בחו"ל = 95 סמסים יוצאים + 4 שיחות נכנסות  + 3 שיחות וידאו יוצאות – השתתפות מטעם מקום העבודה (אין לי מושג למה) = 237 ש"ח + 224 ש"ח + 43 ש"ח – 110 ש"ח = 394 ש"ח

  2.

  דקת שיחת וידאו יוצאת = 8.75 ש"ח

  דקת שיחה נכנסת = 3.43 ש"ח

  סמס יוצא = 2.52 ש"ח (הנחה של 2 אג' במקרה של סמס יוצא למנוי בתוך הרשת של העבודה)

  כל המחירים לפני מע"מ

  3.

  בחשבון הסלקום, משום מה, יש גם פירוט לגבי השימוש שלי בסלולרי בזמן שהייתי בישראל. לראשונה, אני נחשף לתעריפים שמשלמת המערכת עבור המכשיר. לא אחשוף אותם כאן, אבל חבר'ה – מדובר בתעריפים נמוכים. ממש נמוכים. ולמרות זאת, התעריף של פוזי נמוך עוד יותר (דקת שיחה יוצאת של עובדי המדינה, כלל עובדי המדינה, עולה 7 אג').

• July 13, 2010
• 22:57

  ‫א"א‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.

  לפני כמה שנים טובות, כשהייתי בעיצומו של לימודי התואר הראשון שלי בירושלים, אירע הצונאמי הגדול באזור תאילנד. לאחר שסיימו לסקר את תוצאותיו ההרסניות של אסון הטבע, עברו כלי התקשורת לעסוק בהשוואות. חלקם ידעו לספר שהצונאמי הגדול ביותר אירע בכלל בסין, מאות שנים קודם לכן, ונהרגו בו מיליון'תאלפים אנשים. אני זוכר זאת היטב כי אחד המרצים שלי בחוג לפילוסופיה באותה תקופה הקדיש את אחד השיעורים שלו לנושא הזה בדיוק. חוסר היכולת שלנו להתמודד עם אירועים איומים ונוראיים במציאות הממשית, הוא אמר, יחד עם עליית תרבות הריאליטי – המציאות החלופית – דחף אותנו למחוזות האסקפיזם המוזרים ביותר, בהם דיבורים בסגנון "כוכב נולד של הצונאמי" הם עניין כמעט טבעי.

  2.

  השבוע קראתי ידיעה מזעזעת במעריב. על פי הידיעה, בישראל יש 11 משרות פנויות מחכות לרופאים המתמחים בתחום רפואת הפגים. אלה הם 10% מכלל התקנים בתחום הזה בישראל. עשרה אחוזים. הסיבה לכך שהמתמחים ברפואה אינם מעוניינים לבחור ברפואת פגים היא כלכלית גרידא – זה לא משתלם להם. השכר נמוך, השעות ארוכות והמשמרות הן מסביב לשעון, ואין אפשרות לעסוק בתחום באופן פרטי, כלומר אין אפשרות לראות ממנו כסף. לכן הם מעדיפים לבחור בתחום הפלסטיקה. מישהו זיהה לפני כמה שנים את המצוקה הזו, והעלה את שכרם של רופאי הפגיות ב-0.7%. באופן לא מפתיע, לא היה די בכך בשביל למשוך למקצוע רופאים נוספים. על פי פרופ' שאול דולברג, יו"ר איגוד רופאי הפגיות בישראל, המשמעות היא אחת והיא ברורה וזועקת: "עלייה בתמותת פגים" בשנים הקרובות. תמותת פגים. אלה הילדים שלנו. הם ימותו רק בגלל שהמדינה הזו לא מזהה כאן כשל שוק, ולא בונה מודל כלכלי אטרקטיבי יותר לדור הבא של הרופאים בישראל.

  3.

  בהמשך השבוע נפגשתי עם אחד הפקידים הבכירים העוסק בפרויקט ירידת צה"ל לנגב, או בשמו האחר "עיר הבה"דים". החזון של הפרויקט המגלומני הזה מדהים – עשרות אלפי אנשי קבע וחיילים בסדיר יעברו ממרכז הארץ לאזור הנגב, ובתהליך הדרגתי של כמה שנים יהפכו את הנגב לאטרקטיבי יותר. כל הצדדים ירוויחו. אלא שהאותיות הקטנות של הפרויקט הזה ייאשו אותי עד בלי די.

  בשביל לקלוט אוכלוסיה גדולה כל כך בפרק זמן קצר כל כך יש צורך בהכנה קפדנית של כלל התשתיות באזור הנגב. במלים אחרות, יש צורך בכבישים מתאימים, בקווי רכבת, במספרים גדולים של אוטובוסים. בנוסף, יש צורך ברופאים, במורים, בבתי חולים ובבתי ספר. אלא שכסף לדברים הבסיסיים האלה – אין. כבר היום, למעשה, הורים שמתגוררים בבאר שבע צריכים להתפלל שהילדים שלהם לא יחלו. כי אז תהיינה להם שתי אפשרויות בלבד – לנסוע עד לסורוקה (בית החולים היחידי בכל הנגב, שבקרוב כבר לא יוכל לעמוד בעומס) או לחכות שלוש שעות לרופא. שלוש שעות. אני לא רוצה לחשוב מה היה עובר עלי בתור הורה ממצפה רמון שהיה צריך לחכות כל כך הרבה זמן בשביל לעזור לילד שלו.

  4.

  אם תוסיפו לנתונים העגומים האלה גם את המספרים של פרופ' דן בן-דוד מאוניברסיטת תל אביב, שמציגים את התדרדרות מערכת החינוך ואת התסריט הברור שבעוד שלושה עשורים הציבור החילוני בישראל יכרע תחת הנטל של פרנסת המגזרים הלא יצרנים באוכלוסיה (בעיקר המגזר החרדי), יהיה לכם כאב ראש גדול, או שתיכנסו לדיכאון עמוק.

  זה בדיוק מה שקרה לי השבוע, וזה למעשה מה שאני סוחב בבטן כבר תקופה ארוכה. ברגעי הייאוש האלה אני נוטה להיזכר בילד שלי, שנולד לפני ארבעה חודשים וחצי. בעיניים הכחולות שלו, בחיוכים שהוא מפזר לעברי בבקרים, לפני שאני יוצא לעבודה. הילד שלי משמח אותי, למרות שמצער אותי לחשוב על העתיד שהוא יגדל לתוכו. הוא משמח אותי, ובימים אלה הוא הופך יותר ויותר לדרך שלי להתמודד עם המציאות.

  ולמה אני מספר את כל זה? כי כשחשבתי על זה הבנתי שהילד שלי, רק שלא יידע, הפך להיות בשבילי האסקפיזם ההוא שהמרצה שלי לפילוסופיה דיבר עליו לפני כמה שנים. הילד שלי הוא הדרך שלי לברוח מהמציאות, לא להסתכל לה בעיניים, לא להתעמת איתה. אסקפיזם-אבסורד, אסקפיזם עם פרדוקס מובנה. משום שדווקא עבור הילד שלי, מקום המקלט שלי, המציאות חייבת להשתנות.

  
• July 07, 2010
• 13:24

  ‫אין הטבה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  האנגלית נהיית ברורה יותר במהלך הקטע, אל דאגה.

• July 06, 2010
• 22:40

  ‫נו, יש הטבה?‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  כאן, כך חשבתי, יהיה פוסט ובו סיכום מחשבותיי אחרי שבוע בדרום אפריקה. אבל, בניגוד למה שטענו חבריי למסע, אני דווקא לא מצליח לאחרונה לבטא את עצמי כל כך טוב, בין אם בכתב ובין אם על פה.

  לפיכך, ולמען לא ייצאו הקוראים בתחושת החמצה, אני מביא כאן פוסטאורח חדשני מסוגו. מדובר בפוסטאורח רב משתתפים, שהתקיים בכלל במנגנון התגובות של הרידר שלי.

  קריאה נעימה

  +++

  הכל התחיל כשאחי הקטן ליאור שיתף את האייטם הבא מתוך וואינט:

  על פי מסמכים סיניים עתיקים קיימות 365 נקודות דיקור, הפזורות על 14 המרידיאנים (קווים דמיוניים לאורך הגוף), וכל אחת מהן קשורה באמצעות מרידיאן לאיבר מטרה מסוים

  בזמן ששיתף את האייטם, כתב ליאור כך:

  דגש על דימיוניים.

  הם בטח ממש עתיקים המסמכים האלה, וכל מה שעתיק הוא אוטומטית נכון, בהתחשב בזה שפעם היו אנשים משכילים מאוד שלא שלא ידעו שום דבר על מחזור הדם למשל, על מבנה היקום, על הסיבה למחלות, או על זה שיצורים חיים לא נוצרים יש מאין.

  היום רופא בקופת חולים אשכרה נתן לי הפנייה לרפואה משלימה. אם קופת החולים לא רק נותנת אמינות לדברים האלה בזה שהיא מכניסה אותה לתוך סל הביטוח שלי, אלה מוסיפה חטא על פשע ומפנה לזה במקום לטיפול יעיל, זה פשוט טירוף גמור. הוא הסכים להפנות אותי לפיזוטרפיה רק אחרי שביקשתי. זה משהו נורא.

  למה לא מחוקקים חוקים נגד זה?

  ואז התחילו התגובות -

  אדר:

  בתור סקפטית חריפה אני רוצה לומר שיש אנשים, שאני מכירה אישית, שזה הדבר היחיד שעוזר להם, ובאופן מיידי אחרי הטיפול. יכול להיות שזה פסיכולוגי אבל אם מסתכלים רק על מדד של כאב/מחלה, זה עוזר כנראה.

  לגבי אסמכתא מדעית לדיקור למיטב ידיעתי זה נושא שחוקרים אותו אבל עדיין לא הגיעו לתשובה חד משמעית.

  לגבי עניין ה"עתיקות", לא כדאי לזלזל בשיטה שמשתמשים בה אלפי שנים – יש לזה משמעויות אמפיריות גם אם לא מוחלטות.

  ליאור:

  כשל לוגי של "סמכות מתוך וותק" הוא אחד הפופולאריים, על אף שהוא טומן בחובו חוסר היגיון כפול, גם בגלל שמן הסתם וותק לא משפיע על אמיתות של משהו, וגם בגלל שללא ספק לפני 5000 שנה הידיעות שלנו על העולם היו פחותות יותר, ולא רבות יותר, בניגוד לאיזה פנטזיה ילדותית שמשום מה אוחזת ב90 אחוז מהאוכלוסיה שפעם היינו ממש נבונים, ואיכשהו כל הידע הזה אבד, יחד עם אטלנטיס, וכלל אוכלוסיית הערפדים. תראי מה זה, 5000 שנה היה פוליו והרפואה הסינית לא הצליחה לרפא את זה, ואז כמה שנים ישבו אנשים על התחת מתוך הסכמה שאשכרה צריך לבדוק את מה שמישהו טוען לפני שמחליטים שזה נכון, ואיזה פלא, יש חיסון לפוליו. בחיי, זה נפלא!

  הבסיס לדיקור, כמו הבסיס לכל רפואה אלטרנטיבית, הוא קשקוש גמור חסר שום אסמכתה שכלל התורה עומדת עליה. בהומאופתיה זה עיקרון ההיפוך והדלדול, כאן זה מרידיאנים, אבל תמיד יש משהו. לפי הגדרה רפואה אלטרנטיבית היא כל מה שלא הוכח, כי כל מה שהוכח חודל להיות אלטרנטיבי, ומיד נהיה תרופה שטבע מוציאה לפועל ומישהו רושם עליה פטנט. לכן, אלטרנטיבי היא מילה מאוד לא מדוייקת לתאר את זה, כמו שאין דבר כזה פיזיקה אלטרנטיבית (פיזיקה אלטרנטיבית היא כישוף), ורפואה אלטרנטיבית היא פשוט "רפואה לא אמיתית." היא לא רפואה, למעשה. היא לא מדע כלל.

  לגבי אנשים שזה הדבר היחידי שעוזר להם: זה לא מדד לכלום. למעשה, אחת הבעיות בדיקור הסיני הזה שלא לוקחים שום מדדים אמפיריים, אלה מסתמכים על שאלות כמו "אתה מרגיש יותר טוב?" "פחות כאבים?" וכדומה. מעבר לכך מאחר ואין כאן לא קבוצת ביקורת, לא ניסיון לבדוק איזה עוד תהליכים יכולים להשפיע על ההרגשה הטובה יותר, אז באמת ובתמים שאין שום סיבה להקיש סיבה ותוצאה מ"הלכתי לטיפול" "עכשיו אני מרגיש יותר טוב."

  אני חושב שזה יכל להיות נהדר אם רפואה אלטרנטיבית הייתה אמיתית. קודם כל, זה היה משנה לחלוטין את כל מה שידוע לנו על העולם, מה שכבר היה דבר מלהיב בפני עצמו. מעבר לכך, היו יכולים להיות לכך סטטיסטיקות מדויקות, ממש כמו בטיפול אמיתי: "ל60% מהחולים הסטרואידים האלה עוזרים, אל תיקח את הסטרואידים אם יש לך בריחת סידן," וכו'. זה יכל להיות מדויק.

  אבל רפואה אלטרנטיבית היא במקרה הטוב דרך פסיכולוגית נחמדה לאנשים בריאים שרוצים להרגיש קצת שליטה על החיים שלהם, ולכן, אם הם ילכו לרפואה אלטרנטיבית (מישהו אמר רפואה מונעת?) הם גם ימשיכו להרגיש טוב, ולא חלילה, פתאום, יקבלו סרטן, או טרשת נפוצה, או איזה רעה חולה אחרת.

  כך שכרגע, הומאופתיה, דיקור סיני, שיטת אלכסנדר, או ללכת עם שקית של קקי על הראש, הכול עוזר באותה מידה. ואני חושב שזה חרפה שהמדינה, שהתפקיד שלה בתור הארגון הוא להגן על התושבים שלה משקרנים, שרלטנים, ולעיתים גם מהטפשות של עצמם, לא עושה שום דבר כדי למנוע את זה.

  אני מצידי אלך בינתיים עם שקית עם קקי על הראש, זו שיטה עתיקה מאוד, שמבוססת על אנרגיות (אנרגיות זה קצת כללי כזה לא? דרורי שאל פעם אם מודדים את זה בג'אולים).

  במקסימום, זה לא מזיק נכון? והכי חשוב, זה עוזר לשמור על יציבות.

  יובל פינטר:

  כן, ליאור משוגע.

  ברוטוס:

  אם שק עם קקי עוזר לך להרגיש טוב יותר – פיזית או נפשית – אם זה מרגיע כאבים שתרופות רגילות לא מרגיעות או תורם לאיכות החיים שלך כאדם בריא ומתפקד יותר, אז כן, לך עם שק עם קקי על הראש.

  לא הכול עוזר לכולם ולא חסרים שרלטנים בתחום כמו בכל תחום אחר, אבל העובדה היא שיש אנשים שזה תכל'ס עוזר להם, כמו שיש אנשים שזה דווקא לא עוזר להם.

  מי שהולך לקבל דיקור או הילינג בשביל לרפא סרטן, עושה שטות לדעתי.

  אבל מי שעובר כימותרפיה שגורמת לו להרגיש חרא אבל רפלקסולוגיה עוזרת לו לתפקד בין הטיפולים, אז אני בעד, ואני גם בעד שהמדינה תעזור לממן את זה. לכן קוראים לזה רפואה משלימה.

  הפנאטיות שלך מצחיקה ומעצבנת אותי בו זמנית. אבל אני עדיין אוהב אותך..

  ליאור:

  אל תבלבל את העובדה שהנושא קרוב לליבי ואני חם מזג עם פאנטיות.

  אני פשוט כל כך שבעתי מדיונים נקיים על העניין שאני כבר מוותר על הצורך לא להיות סרקסטי.

  כאבי גב, כאבי בטן, הכול בא וחולף, גם במחלות כרוניות. יש לי ימים טובים, ויש לי ימים גרועים, והם לא קשורים לכלום, אבל אם הייתי עושה דיקור סיני הייתי עוד בטעות קושר איזה "יום טוב"בטיפול אלטרנטיבי כלשהו שעשיתי אתמול, ואז גם אני הייתי מאותם אנשים ש"זה עוזר להם."

  הערך המוסף היחידי של הדבר הזה הוא פסיכולוגי, ואז כבר עדיף ללכת לפסיכולוג, או להסתכל על הנוף, או לשוחח עם חבר טוב, או כל דבר אחר שהופך אותך למאושר יותר ועוזר לך להתמודד עם המציאות.

  אני מאוד לא בעד שהמדינה תממן את זה כי אז היא מעניקה לזה ציביון של אמינות שלא ראוי שזה יהנה ממנה. לשים דבר כזה לצד רפואה אמיתית משרה את הרושם שמדובר באותו דבר, עם אותם יכולות, עם אותם סטנדרטים, ומרבית האנשים באמת לא מצליחים להבין שלא מדובר ברפואה, אלה במשהו אחר לגמרי, ושוב, המילים הכי ראויות שעולות לי לראש הן "הוקוס פוקוס."

  על אחת כמה וכמה כמו מה שקרה לי היום כשרופא כבר שולח אותך לרפואה שקרית במקום רפואה אמיתית, שזה כבר באמת גובל ברשלנות.

  חוץ מזה הפאנטיות שלי יותר מצחיקה ממעצבנת אני בטוח. מה שמעצבן זה שאני צודק :)

  אדר:

  ליאור, האמת שאין לי כ"כ איך לענות לטיעונים שלך. כל מה שאני אגיד ינבע במקסימום מאינטואיציה, כי אני לא מומחית בנושא רפואה בכלל או רפואה אלטרנטיבית בפרט. האמת, אני גם לא יודעת עד כמה אתה בקיא במחקרים מדעיים שנעשו או לא נעשו בנושא של רפואה אלטרנטיבית או מה השיקולים שהובילו את משרד הבריאות להכניס טיפולים כאלה לסל. אולי אתה מאוד בקיא, אולי לא. אני לא.

  מה שכן, יש לי אחות שעוסקת בשיאצו ועיסוי סיני באופן מקצועי ואני בטוחה שהיה לה מה לומר (אם היא היתה יודעת מה זה גוגל רידר)

  ובכל מקרה – בואו נתאחד כולם נגד שאול כי הוא במונדיאל.

  ברוטוס:

  עלי הפשרה מקובלת.

• July 02, 2010
• 11:06

  ‫חלום בשלוש מערכות‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.
  איש הולך לזונה. זו זונה מקסיקאית, זונה מכוערת, גדולה. זונה שהוציאו אותה מספר של גבריאל גרסיה מרקס. יש לה שערות על הסנטר, ושומה גדולה על הלחי. היא נורא מכוערת. זו זונה בלבוסתה. היא זונה גדולה והאיש קצת קטן. יש ביניהם יחסים חנוך-לויניים. האיש אוהב את הזונה. אני כבר יודע שבסופו של דבר הוא ינסה לשכנע אותו שתיתן לו להישאר לישון. בינתיים, הזונה מפעילה לו מונה, ושניהם הולכים משם.
  אני נשאר לחכות. לא לזונה, לאיש. אנחנו צריכים לתפוס טיסה מאוחר יותר שנינו, אז אני מחכה.

  2.
  בשלב כלשהו נמאס לי לחכות. אז אני עולה לקומה השנייה. קבלנים מסתובבים לאורך המסדרון. מסתבר שמשפצים. זו הקומה השנייה של הבסיס שלי ברמאללה. אחד המפקדים, אני לא מכיר אותו, החליט שהוא נורא רוצה לשנות את העיצוב. שבר קירות, הזמין וילונות צבעוניים.

  3.
  אין לי מה לחפש שם, אז אני יורד למטה, לסופר. מתברר שבזמן שלא הייתי, הפכו את מערכת העיתון לסופר. עכשיו הצוות גם מייצר עיתון, וגם מוכר דברים ללקוחות. צוות הגרפיקה הוצב, משום מה, בקופות. אני ניגש לאחת הגרפיקאיות החביבה עלי, שבדיוק מסיימת להעביר לאישה שמנה מאד את הגבינות שלה, ואני מבקש ממנה שתראה לי את העמודים של העיתון של מחר. היא מסכימה, ואז מתברר לי שבזמן שלא הייתי החליפו את המערכת הגרפית. הגרפיקאית שמחה על כך מאד. היא משוויצה ומראה לי שעכשיו אפשר לגלגל את כל העמודים ביחד, למרות שאין בזה הרבה טעם.
  אני הולך ממנה לגרפיקאית אחרת. השעה נהיית מאוחרת מאד, ואני מבין שאני צריך לסגור את העיתון לבד, למרות שהרגע חזרתי ואין לי מושג מה כתוב בו בכלל. הגרפיקאית מנסה להראות לי את העמודים, אבל היא לא מספיקה, כי היא חייבת לסיים עגלה של גבר מבוגר אחד שכבר מתחיל להתעצבן.
  בזמן שאני מנסה לפייס את הלקוח המבוגר, מגיחים מאחורי שניים מהבוסים שלי. שניהם לבושים בחולצות כחולות, ושניהם מאד מזיעים. אחד מהם מזיע יותר מהאחר. הם מסתכלים עלי, מברכים אותי לשלום, והולכים משם.
  אני נשאר לבדי לסגור את העיתון. נותר לי רק השער, ואין לי מושג ירוק מה כתוב בו.
  הגרפיקאית האומללה מסיימת עם הלקוח הזועם, ושמה על הקופה שלט "סגור". היא מתפנה אלי, ושנינו מתחילים לחשוב מה לעשות בשער.
  בסוף, הדד-ליין חולף, ואין ברירה. אני מחליט להוריד את השער כמות שהוא, כשיש בו
  מילה
  אחת
  בלבד.

• June 24, 2010
• 21:10

  ‫הלכתי למונדיאל‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  תיכף אשוב.

  
• June 22, 2010
• 23:46

  ‫ריח של ילדות‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  פוסטורח של אשתי האהובה:

  אחד הדברים היותר נחמדים בהורות הוא היכולת לחוות מחדש מעט מחוויות הילדות היותר נחמדות שלך.

  אתה קורא לילד שלך סיפור שאהבת או שר לו שיר שמזכיר לך ילדות ומתמלא בעונג.

  אתמול נתקלתי בשיר הזה שאהבתי בתור ילדה, שתמיד חשבתי שהוא בכלל סיפור ולא ידעתי שהולחן ע"י שלמה גרוניך ושרה אותו חווה אלברשטיין:

  אישה באבטיח / נורית זרחי

  אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא
  היו לה שני שרפרפים וכסא ומנורה
  היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון
  ותלתה שם תמונה והכניסה ארון
  וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה
  ופתאום הסתיימה העונה

  הלכה לה אותה האישה
  לחפש לה דירה חדשה
  היא חקרה שאלה
  לא מצאה שום דבר
  רק חדרון בתוך גזר
  ארוך, ארוך אבל צר

  מעכשיו לא היה לה מקום לסלון
  ולכן היא חתכה מחצית הארון
  והכניסה רק רבע כסא וחתול ושרפרף
  מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

  משום מה אני זוכרת שזה היה הרבה יותר ארוך ועם עוד כמה בתים שהיא ניסתה בדרך, אבל אולי זה התארך לי בזיכרון ממרחק השנים.

  דרך אגב, אם מישהו מכיר ספר שירים שנדמה לי שקראו לו "שירים שילדים אוהבים במיוחד", ספרון דק כמעט בצורת ריבוע. אני זוכרת שהכריכה היתה בצבע ורוד עם ריבוע לבן באמצע, אבל ההורים שלי זוכרים משהו ירוק. היו בו את השירים: מה עושות האילות, מקהלה עליזה, יש לי אחות שקוראים לה ליבי, חמש שנים למיכאל, האישה באבטיח ועוד כמה שאני לא זוכרת. השיר האחרון בוודאות היה עייפה בובה זהבה. אם מישהו זוכר, תכתבו לי בבקשה.

  
• June 19, 2010
• 21:08

  ‫משל המערה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  אני לא נוהג לעשות זאת, אבל הפעם החלטתי לחרוג.
  קראתי את טורו של עורך דה מארקר, גיא רולניק, במוסף סוף השבוע של העיתון. הפעם, כמו גם בפעמים אחרות, החליט רולניק לכתוב טור מז'אנר ה"הקורא שואל, העורך עונה". קראתי פסקה אחר פסקה, וראיתי כיצד מנסה רולניק להוליך אותי אל האמת.
  כל העסק הזה הדהד לי כמשהו מוכר. ואז, סתם כך, הבנתי למי רולניק מנסה לדמות את עצמו.

  
• 17:04

  ‫קטע מס' 5‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  אדון הסליחות,
  רחם עלינו, חטאנו לפניך.

  
• 0:54

  ‫הסודות של לאה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  אמש יונתן שאל אותי אם איך זה להרגיש אבא. אני חושב שעניתי שאני לא מרגיש אבא.

  הבוקר, לפנות בוקר, פתאום הרגשתי אחרת. לא יודע, אולי "להרגיש אבא" הוא מה שקורה לך כשאתה שר לבן שלך את ערב מול גלעד, והדמעות זולגות מעצמן.

• June 11, 2010
• 16:23

  ‫מון דיה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  פוסטאורח מיוחד מאת מיכל פ"פ לרגל פתיחת משחקי גביע העולם בכדורגל הבאים עלינו לטובה:

  הייתי בת 13 או 14, גיל כזה שמאיזה זווית שלא תסתכלי על עצמך תרגישי מכוערת ושמנה – ותהיי צודקת במאה אחוז. גרתי עם משפחתי במקסיקו סיטי, ברובע בשם פולנקו, ולמדתי בבית ספר אנגלי שנקרא גריינגייטס. האופנה השלטת של תחילת שנות התשעים לא עזרה במיוחד לדימוי העצמי שלי. נדמה לי שלבשתי מכנסיים קצרים בוורוד פוקסיה באותו יום, אבל יכול להיות שזה היה דווקא ירוק תפוח. החולצה היתה חולצת אביב גפן שסחבתי מהארץ, והשיער שלי היה נפוח כמו תמיד, מעין ג'ופרו שאיבד שליטה. וכך יצאנו לרחוב, משפחה ישראלית בלב עיר של 24 מיליון איש, שהיתה בדרך כלל סואנת, מלוכלכת ומלאת הפתעות.

  אבל זה לא היה יום רגיל. את ההמולה השכיחה ברחובות החליף שקט של יום כיפור מינוס האנשים שבדרך כלל ממלאים את המדרכות. העיר נראתה כמו אחרי הפצצה. כלב לא הסתובב ברחוב, שלא לדבר על מכוניות. בגלל שזה היה סתם יום חול, עד מהרה הרגשנו שמשהו לא בסדר. היתה תחושה לא נוחה באוויר. ואז הגיעה הצעקה.

  היא עלתה בבת אחת מכל הבניינים שסביב. אנשים צורחים, בתחילה לא הבנו אם מפחד או משמחה. מעולם לא שמעתי כזה דבר, כמות כזו של אנשים צועקת בבת אחת. מבט חטוף אל תוך אחד הבתים הבהיר את העניין: משפחות שלמות נאספו סביב מסך הטלוויזיה. אנשים פסקו מעבודתם, כולם היו מרותקים למסך. נבחרת מקסיקו שיחקה במונדיאל, והבקיעה גול.

  אחר כך קרה דבר מופלא: מאות אלפי אנשים זרמו לרחובות. עניים ועשירים, צעירים וזקנים, מילאו את הכבישים ובמיוחד את מרכז העיר, שם ניצב פסלה של האנחל, מגינת מקסיקו. היתה תחושת חג באוויר, תחושת שמחה מתפרצת. כל האנשים האלה, חלקם קשיי יום להחריד, היו פתאום עם אחד, שמח ומסביר פנים.

  וזו הסיבה שהימרתי על מקסיקו במונדיאל הנוכחי. כל כך מגיע להם.

  
• June 05, 2010
• 8:42

  ‫בינתיים‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  החלק שלי במדור חקר ביצועים במוסף השבועי:

   

  ישבתי השבוע בהרצאה של פרופ' דן בן־דוד מאוניברסיטת תל אביב ומרכז טאוב, והתחשק לי למות. עם כל שקף נוסף במצגת שלו, שעסקה בקשר בין מערכת החינוך לשוק העבודה ולעתידה של ישראל – משהו בי התכווץ. הנתונים של בן־דוד מהממים, גם אם אינם חדשים. בריחת המוחות מתרחבת, שיעור האי־תעסוקה במגזר החרדי גדל, הישגי מערכת החינוך מידרדרים. בעוד דור או שניים לא יהיה מי שיחזיק את המדינה הזו על כתפיו. מוטב שכבר עכשיו אקמבן דרכון זר לילד שלי. בן־דוד אמר שהוא מציג את המשנה שלו למקבלי ההחלטות בישראל כדי להביא לשינוי מחשבתי, וביקש שאנחנו העיתונאים נתרום משלנו ליצירת לחץ ציבורי גדול. הוא צודק, אנחנו באמת צריכים לעשות את זה. אבל עמוק בפנים אנחנו יודעים שזו משימה בלתי אפשרית. קשה מאוד לזעוק היום בעיתונות את המסר הזה, וקשה עוד יותר לזעוק מדי יום את אותו מסר, כדרכו של קאטו הזקן. ובכל זאת, הנה תרומתי הצנועה: מוכרחים לשנות את מערך החינוך בישראל ולאפשר עתיד נורמלי לדורות הבאים.

   

  (לקריאה נוספת: הדו"ח של דן בן-דוד לשנת 2009)

  
• May 24, 2010
• 22:55

  ‫עדלאידע‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  אנחנו גרים בגבעה הצרפתית. שש שנים אנחנו גרים כאן, בערך, ועד עכשיו הכל היה שפיר. נו, סוג של, אבל לפחות נסבל.

  כמה ימים אחרי שאלון נולד, לפני שלושה חודשים, הדייר מעלינו עזב ובמקומו נכנסה לדירה אישה חרדית מבוגרת.

  אין לי כוח להרבה במלל על העניין. אגיד רק זאת: השעה עכשיו חמש דקות לאחת עשרה בלילה, הילד סוף כל סוף נרדם, והם יושבים למעלה ודופקים ברצפה. ושרים. ודופקים. ומתפללים וסוגדים. ובעיקר גוררים את הרהיטים בכל הדירה. וככה זה כל הזמן. הם רק באים ובאים, לבושי שחורים, כמו בבדיחה ההיא על כמה פילים אפשר להכניס לחיפושית, רק בלי הפאנץ' ליין.

  קיביניצ'ורט.

  
• May 23, 2010
• 23:33

  ‫מסקנה*‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  לא טוב.

  * הייתי כותב הרבה יותר מזה, אבל נראה לי שלא כדאי.

  
• May 20, 2010
• 18:09

  ‫בחרכים הדקים‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  "תראה, אבא. ההוא נראה כמו פיל!"

  זה נכון, אני חושב לעצמי, הוא באמת נראה כמו פיל. אנחנו שוכבים על הדשא בחצר הקדמית של הבית של ההורים שלי. בבית של השכנים מעבר לכביש מישהו צולה בשרים על האש. מאחורי הראש שלי מונחת קערה עם שאריות שלוליתיות של אבטיח של תחילת הקיץ. הבטן שלנו מלאה והראש שלנו כואב מהשמש, אבל אנחנו ממשיכים לחפש צורות בעננים הלבנים.

  כשהייתי בגילו הייתי ספון בבית, קראתי ספרים. קראתי המון ספרים. היה לי מנוי לספרייה העירונית, ולפעמים הייתי הולך אליה אפילו פעמיים ביום. אפילו הספרנית חשבה שזה חריג. אמא שלי, לעומת זאת, דווקא לא. היא רק הפצירה בי שלא אקרא את הכל הספרים בחושך. אבל קראתי בכל זאת. בסוף יצא שהזדקקתי למשקפיים כבר בכיתה ג', הרבה לפני כל היתר. היום מעטים האנשים שאני מכיר שאין להם משקפיים.

  הילד שלי לבוש בחולצה לבנה ובמכנסיים קצרים כחולים. העור שלו לבן ועדין. הוא חמוד, הילד שלי. צירוף המלים הזה – "הילד שלי" – כמו שייך מילונית לאנשים אחרים. ובכל זאת אני מוצא את עצמי משתמש בו יותר ויותר. הילד שלי, הילד שלי. שלי. הוא הילד, שלי.

  "תראה, אבא. ההוא נראה כמו פיל!"

  האמת שאני לא מוצא את הדמיון, אני חושב לעצמי, אבל לא אקלקל לו את המשחק. אנחנו יושבים על הספסל ברחוב רוטשילד. אני מפצח גרעינים שחורים משקית חומה ויורק את הקליפות על הרצפה. כבר התאספה ערימה מכובדת של קליפות בין הרגליים שלי, וכל העוברים והשבים שעוברים ושבים מולנו תוקעים בי מבט דידקטי חמור. הילד, לעומת זאת, ממש לא שם לב לזוטות כאלה.

  הילד, הוא הילד שלי. אני תקוע איתו. כבר שש שנים אני תקוע איתו. הוא נחמד, אני מודה, אבל למי באמת יש כוח אליו. כל הזמן שואל. כל הזמן מנדנד. בוכה, רעב, משועמם. ילד. כמו כל הילדים. רק שהוא שלי הילד הזה, ואני תקוע איתו. ילד. נחמד והכל, אל תבינו לא נכון, אבל תקוע.

  פעם היו לי חלומות. חשבתי לנסוע בעולם. לראות מקומות. לחצות את אירופה ברגל בשמונה צורות שונות. חשבתי להיות סופר. לכתוב ספרים. יפים. ארוכים. ספרים שיביאו לי זיונים מבחורות שרוצות להרגיש מתוחכמות.

  אבל אז הגיע הילד הזה. נחמד, קטן, שובב. עורו לבן ועיניו כחולות. אשכנזי כזה. ממוצע כזה. מין ילד כזה.

  "תראה, אבא. ההוא נראה כמו פיל!"

  
• May 18, 2010
• 22:18

  ‫מלך קרוקודיל‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  מוקדש לילדוש החמוד – שהיה היום חמוד במיוחד – באהבה גדולה מאבא שלך, שינסה להיות בשבילך מה שאבא שלו לא היה.

  
• May 15, 2010
• 9:56

  ‫בשוק הטי שירטים‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  הקהות הרגשית הזו היא כמו כביש שחור ארוך באמצע הלילה שמישהו שכח לסמן עליו נתיבים ותמרורים. אין לך מושג לאן אתה נוסע, האם אתה הולך או שב, או שאולי אתה בכלל במסלול הנגדי, בדרך המהירה להתנגשות.

  הקהות הרגשית הזו מתפשטת. היא עוטפת אותי כמו שקית ניילון אטומה. כמו מסיכת המגן המשונה שהייתה לליאור במלחמת המפרץ. הופכת אותי לנראה ובלתי רואה. אדים מכסים את זגוגיות המשקפיים.

  ואני פוחד. אני פוחד שהקהות הרגשית הזו תשתלט גם על חלקות טובות ותעקור מהן את מה שמלבלב ופורח. שתעבור את שער הגיא, תעלה במעלה הכבישים החדשים, תזדחל דרך חלונות ביתי, ישר אל חדר השינה, אל עריסת העץ הניצבת על יד המיטה.

• May 07, 2010
• 17:19

  ‫1500 מטר לפני‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  Enclosure: [download | LBL_PLAY]

  Download audio file (04-Nocturne.mp3)
  *
  אתמול, לפנות ערב, נסעתי על כביש מספר 1 בדרך חזרה לירושלים. השמש היתה מאחורי, ובחוץ היה חם. בשלב כלשהו, בזמן שחלפו על פני כמה מכוניות במהירות גבוהה, התחלתי לחשוב מה יקרה אם אמות בדרך הביתה. האם העיתון ירכין ראשו או יסתפק במודעת אבל בעמוד 2, למטה, בצד.
  ואז חשבתי על אלון, ולראשונה נמלא לבי צער כה גדול, עד כי לא מצאתי כל מילה שתוכל לתארו.
  *

  

  
• May 06, 2010
• 11:37

  ‫חרדים לעבודה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  פוסטאורח של אדר:

  ***

  נו, שוב עולות לכותרות אותן עובדות ידועות ומדכאות על האוכלוסייה החרדית בישראל. בתמצית, אם שום דבר לא ישתנה כאן בעשרים שנה הקרובות, אנחנו בצרות גדולות. עם שיעורי ילודה בשמיים, שיעורי תעסוקה ברצפה, בלי שירות בצבא ובלי רכישת חינוך בסיסי במקצועות הליבה, החרדים מהווים היום איום משמעותי על עתידה הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל.

  בניגוד לאוכלוסייה הערבית, שדווקא מראה התקדמות בחלק מהמדדים (עליה בשיעורי תעסוקה, השכלה גבוהה), נראה שהאוכלוסייה החרדית בישראל רק הולכת אחורה בעשורים אחרונים: צניחה בשיעורי התעסוקה של גברים חרדים ושיעורי עוני גבוהים.

  שלשום היה לי העונג לשמוע בגל"צ את טיעוניו הקולחים, המנומסים וההגיוניים של יו"ר ועדת הכספים של הכנסת (טוק אבאוט לתת לחתול וכו') ח"כ משה גפני מיהדות התורה. זה התחיל בהצהרה בסגנון שאולי מארץ נהדרת על כמה שהוא מכבד ומעריך את חברו הטוב רון חולדאי, אבל שהוא קשקשן מטומטם שלא מבין שום דבר ושיסתום את הפה שלו!!!

  אחרי הפתיח הנעים המשיך ח"כ גפני בפרישת מספר טיעונים שאמורים להוכיח שכל המהומה סביב החרדים היא קשקוש גמור. ברשותכם אני רוצה להתמקד באחד הטיעונים שצרם לי באופן יוצא דופן. ח"כ גפני טוען שזה לא שהחילונים הם אלה שמממנים את החרדים באמצעות כספי המיסים. ההפך הוא הנכון – החרדים צורכים מוצרים, ודרך המיסים העקיפים שהם משלמים עליהם (מע"מ), הם הם שמממנים את החילונים!

  אהההה, למה לא אמרת קודם?! אני מושכת את כל טיעוני הקודמים וחוזרת בתשובה במיידי.

  רגע, אבל בעצם:

  1. גם החילונים משלמים מע"מ, לא? ובעצם, בגלל שהחילונים בד"כ משתכרים יותר מאשר החרדים, הם נוטים לצרוך יותר באופן אבסולוטי, ואפילו מוצרים יקרים יותר, וזה אומר שהם משלמים יותר מע"מ מהחרדים.

  2. ובכלל, הכסף שהחרדים מוציאים על מוצרים, הוא לא מגיע לפחות בחלקו מהמדינה? בצורת קצבאות ילדים והשלמת הכנסה? אז בעצם כשחושבים על זה, המע"מ הזה לא שווה יותר מדי אם הוא ממילא מגיע מהכיס של מי שכן עובד, לא?

  3. וגם אם חלק הכסף שמשמש לצריכה לא מגיע מקצבאות אלא מעבודה ממש, כמה מהחרדים עובדים בשחור, מר גפני? הרבה, נכון? עובדים בשחור ולא משלמים מס הכנסה או ביטוח לאומי, ועוד מקבלים קצבה.

  אז לא תודה, ח"כ גפני. אני אוותר על כספי המע"מ היקרים שאתם משלמים, ואקח בתמורה את כל שאר זכויות היתר שלכם. ושנינו נראה מה יוצא במאזן הסופי.

  עוד מילה אחת על ענייני צבא: חלק מהסיבה שגברים חרדים לא יוצאים לעבוד (או שעובדים בשחור), היא שהם לא זכאים לפטור מהצבא אם הם עובדים בגיל הצבא. אולי הגיע הזמן להכרעה קשה בעניין הזה: ככל שהשנים עוברות נראה שהסיכוי שחרדים יתגייסו רק הולך ופוחת, וחוץ מזה, הצבא גם צריך פחות חיילים. ביטול של התנאי ומתן פטור גורף לחרדים הוא אופציה אחת להוצאה של חרדים למעגל העבודה הפורמלי. פתרון אחר הוא פשוט ביטול הפטור לחלוטין וחובת גיוס או שירות לאומי. כל פשרה בעניין הזה תוביל להמשך של הקטסטרופה הנוכחית.

  יש מי שאומר שהמדינה לא תוכל להמשיך להתקיים עם שיעור משמעותי של אוכלוסייה שאינה עובדת ו/או לא משלמת מיסים, כי לא יהיה מי שיתמוך בה. מה שצריך להבין זה, שעוד לפני שלא ישאר מי שיתמוך בחרדים, המדינה תבטל לחלוטין את כל מוסדות הביטוח הלאומי, הרווחה והשלמת ההכנסה למיניהם ותשאיר כל אחד לעשות לביתו. המשמעות של זה היא שמי שבאמת זקוק לסיוע: בעלי מוגבלויות, קשישים, מובטלים אמיתיים, ילדים במצוקה – פשוט לא יזכו לשירותי רווחה ציבוריים. תהיה פה נסיגה למנטליות של צדקה ושל עמותות והיעלמות של הסולידריות הלאומית. לחרדים זה אולי נראה כמו חלום ורוד. לי בטח שלא.

  
• May 05, 2010
• 14:16

  ‫דרושים: חוטבי עצים ושואבי מים‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  טור חדש שלי, שפורסם היום (5.5) בעיתון:

  לפני חודשיים וחצי נולד בירושלים בני בכורי, אלון. אף ששני הוריו אוהבים את ירושלים בכל לבם, הסיכוי שאלון הקטן יגדל להיות ירושלמי גאה הולך ונעלם. נתון שפורסם השבוע באתר ynet מצמצם את הסיכוי הזה במידה ניכרת: על פי בדיקה שנערכה בבתי הספר היסודיים בירושלים, התברר כי רק שמינית, 12.5%, מקרב תלמידי כיתה א' בעיר הם חילונים. צריך לחזור על זה שוב – רק כל ילד שמיני בכיתה א' בירושלים הוא חילוני. היתר – תלמידים חרדים וערבים.
  במצב שבו הביקוש לחינוך חילוני בירושלים הולך ופוחת, איכות החינוך הולכת ומידרדרת באופן הגדרתי כמעט, כי המורים הטובים פונים לחפש עבודה במקום שבו מוכנים לשלם להם יותר, כלומר היכן שיש ביקוש. "נו, אז מה הבעיה?", אמר לי אתמול חבר שסיפרתי לו על כך, "תעברו לתל אביב".
  אבל הבעיה הדמוגרפית־כלכלית שמסתתרת בפסקה הקודמת לא תיעצר בחומות ירושלים, ובסופו של דבר תפרוץ גם את חומות האדישות של תל אביב. המספרים המבהילים שמופיעים מימין, הלקוחים מהמחקר שערך פרופ' דן בן דוד, עלולים לעורר הלך רוח דטרמיניסטי קודר, כפי שעוררו אצלי.
  תסריט האימה הוא כזה: כבר היום שיעור התלמידים החילונים בכלל מערכת החינוך עומד על 40%. בעוד 30 שנה, שיעורם יצטמצם לכ־14% בלבד. לכך צריך להוסיף את העובדה כי היום 65% מהגברים החרדים אינם עובדים (חלקם אינם מחפשים עבודה וחלקם אינם מוצאים).
  התוצאה שמתקבלת: מספרם של "חוטבי העצים ושואבי המים" – קרי: החלק בציבור שעובד, משלם מסים, מניע את הכלכלה קדימה ומחולל צמיחה שמאפשרת עלייה ברמת החיים של רוב האוכלוסייה – מצטמצם במהירות. הנטל לקיים מדינה משגשגת נהפך לבעל משקל כבד יותר על כתפי מעטים יותר. המשמעות: בעוד שלושה עשורים, כשהילדים של היום כבר יהיו אבות טריים בעצמם, המדינה שבה הם חיים עלולה להפוך לנחשלת. למעשה, היא עלולה להפוך למקום לא כדאי, לא מהנה ושלא מתגמל לחיות בו. הגטו הצפוף בתל אביב עלול לנדוד מערבה מכאן, אל מעבר לים.
  אתמול, כשהחלטנו להקים קול צעקה על כך, היו מי שאמרו: "כבר צעקו את זה קודם". זה נכון. למעשה, החלק העצוב ביותר בתסריט האימה הזה הוא שאינו חדש. כבר לפני עשור פנה אותו החוקר, פרופ' דן בן דוד, עם חוקרים נוספים למקבל ההחלטות הראשי דאז, ראש הממשלה אהוד ברק. בדו"ח שהוגש לברק הוצגו רפורמות נחוצות בחינוך ובענפים נוספים, כדי להבטיח שגם בדור הבא המדינה תמשיך לצמוח. אחר כך הונח הדו"ח באחת המגירות, נזנח ונשכח עם אלפי דו"חות נוספים בין חילופי הממשלות.
  לכן, את קול הצעקה צריך להקים שוב ושוב עד שייווצר לחץ ציבורי גדול מספיק על מקבלי ההחלטות, כדי שבאמת יקבלו החלטות. צריך להמשיך לצעוק עד שמישהו יבין, כי אין מדובר רק בבעיה ערכית, רק במערכת חינוך גוססת – מדובר בבעיה כלכלית קיומית כמעט. ציבור שלם של ילדים שאינם מקבלים את הכלים להתמודד עם עולם התעסוקה המודרני לא יוכלו להצמיח את המדינה הזו בעתיד. הקומץ היצרני לא יוכל לשאת לבדו בנטל. ללא התערבות ממשית כעת במערכת החינוך – כזו שנתניהו הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים – לא תהיה תקומה למדינה. את המציאות הזו צריך להדחיק ולשנות כבר עכשיו. ובש"ס היו אומרים: "למען עתיד ילדינו".

  
• May 04, 2010
• 9:42

  ‫חיים, תדליק את האור‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  טור שלי שהתפרסם אתמול (3.5) בעיתון:

  אין ממשלה בישראל. זה המסר הפשוט שעולה מכיוון משכן הכנסת. אין ממשלה בישראל, אחרת אין דרך הגיונית להסביר כיצד ייתכן שחבר כנסת יחיד, פוליטיקאי ממולח ככל שיהיה, מצליח לעצור בגופו ראש ממשלה, שר אוצר ושר תמ"ת ואת פמליית פקידיהם, ולהוריד לטמיון תוכנית ממשלתית שמיושמת זה ארבע שנים ושהמדינה השקיעה בה עד כה חצי מיליארד שקל.

  תוכנית ויסקונסין, או בשמה השני – התוכנית שח"כ חיים כץ הצליח להרוג בלי שאיש עצר בעדו – היא רק משל להיעדר המשילות בישראל. צריך להבין: אין מדובר כאן באיזה כביש או גשר. מדובר בתוכנית ממשלתית שהושקה בשנת 2005 אחרי שעות עבודה רבות של תכנון והתאמה למציאות הישראלית; תוכנית שעברה שינויים מוצדקים במהלך הדרך כדי שתשיג את המטרה שלשמה הושקה – צירוף מובטלים "קשים" לשוק העבודה; תוכנית שיש לה יעדים ברורים ומדידים שהממשלה בודקת באופן שוטף כדי שתוכל לתקן את התוכנית במידת הצורך; תוכנית שנוגעת לחייהם של אנשים, לדיני נפשות ממש; מדובר בנושא שנמצא כה גבוה בסדר יומה של הממשלה עד כדי כך שעלה לדיון בישיבתה הראשונה של ממשלת נתניהו לאחר הבחירות. והנה, בכל זאת, הצליח חיים כץ להרוג את התוכנית בשבוע שעבר. רק השבוע נזכרו בנימין נתניהו ושר האוצר שלו יובל שטייניץ להתרעם ולהזדעם.

  הצורה שבה הצליח חיים כץ להרוג את תוכנית ויסקונסין היא דוגמה יוצאת דופן לאופן הקלוקל שבו פועלת הדמוקרטיה בישראל. כץ משמש כיו"ר ועדת העבודה של הכנסת, ולכן הצעת החוק הממשלתית להרחיב את תוכנית ויסקונסין לפריסה כלל־ארצית (במקום ארבעה מוקדים כיום) הגיעה אל שולחנו לפני חודשים רבים. בסוף שנת 2009 החליט כץ כי אין הוא מאשר את הצעת החוק, אלא מבקש להאריך את פעילותה של התוכנית הקיימת בארבעה חודשים, כדי "ללמוד את החומר בעיון הדרוש".

  ארבעה חודשים חלפו. אם חשבתם שכץ ערך סיורים לרוחבה של הארץ, נפגש עם מומחים, שמע עדויות וקיים עשרות דיונים בנושא – התבדיתם. למעשה, עד לשבוע שעבר לא קיים כץ ולו דיון אחד בנושא. כדאי לחזור שוב: כץ לא קיים אף לא דיון אחד בתוכנית ויסקונסין מאז סוף דצמבר 2009. כעת, ערב מועד פקיעת התוקף של התוכנית, העלה כץ את ההצעה לסדר היום, אולם החליט כי הוא מסרב לאשר לתוכנית הארכה נוספת ולהרחיבה לפריסה ארצית.

  אם חשבתם שההחלטה התקבלה לאחר דיון מעמיק ולאחר הצבעה דמוקרטית בנושא שוב טעיתם. למעשה, כץ מרח את הזמן עד יום לפני פקיעת התוקף של תוכנית ויסקונסין, ולא קיים כל הצבעה על הצעת החוק. הוא פשוט הודיע שהוא מוריד את הדיון מסדר היום. לא הצבעה דמוקרטית, לא דיון ציבורי. כלום. רק דמוקרטיה נוסח חיים כץ, ולעזאזל כל היתר. ועל כך נאמר בסוף ספר שופטים: "ובימים ההם אין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה".

  
• April 29, 2010
• 7:11

  ‫אני טקסט פוליטי‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  קטעים גנוזים מתוך טור דמיוני, בעיתון בדיוני:

   

  1.

  כבר חודשים רבים אנחנו מזהירים מעל דפי העיתון מפני משבר חמור בכלכלת יוון, אבל היוונים הבטלנים האלה בשלהם. מה לא עשינו? מיקמנו כותרות מבהילות בפונט הכי גדול שיש לנו במחשב בעמוד הראשון; שתלנו גרפים עצובים (אך מקצועיים!) באפור ואדום ברחבי העיתון; גיירנו טורי דעה מהאקונומיסט, העיתון הכלכלי החשוב בעולם, שלא תגידו שרק אנחנו אמרנו. אבל היוונים? כלום. ממשיכים לחגוג. ממשיכים להגדיל את החוב הלאומי, ואחרי המבול. בתנאים כאלה, כשאנחנו מזהירים והם מתעלמים – אולי מגיע להם לקרוס.

  2.

  אבל היהירות והשאננות הן לא הבעיות היחידות של היוונים. יש עוד כמה רעות חולות במשק היווני, שגם מפניהן התרענו ושבנו והתרענו, אפילו בטורי דעה יוצאים מגדר הרגיל. היה זה ככל הנראה השילוב בין שכר הבכירים המנופח ומנקר העיניים (טוב-שיש-את-שלי-יחימוביץ-בעצם-לא-טוב-שיש-את-שלי-יחימוביץ-בעצם-לא-ממש-החלטתי-בעצם-בא-לי-מיץ-פירות-טרופיים-על-בסיס-תפוז-אבל-ההיא-בדוכן-בפינה-תמיד-עובדת-עלי-בעודף-וגם-מטפטפת-עלי-מהמיץ), לבין שחיתויות הענק בתחום הנדל"ן, לבין אוליגרכיית הסלולר ההולכת ומשתלטת על המדינה והיקום כולו ובכלל, לבין הטייקונים האלה, הריכוזיים האלה, המגעילים האלה, החמודים האלה שבא לי ללקק אותם, שהם כל כך עשירים, פוי, איכסה פיכסה איזה מאמי, לבין ההתנהלות הבלתי נסלחת של ארגוני העובדים החזקים במדינה, שהביאו את יוון אל עברי פי פחת. כן, זה היה הקומבו בין כל הדברים האלה שמוטט את המשק היווני. ועל כל אלה, על כל אלה, התרענו בחגיגה של צליל וצבע מזה ימים רבים. אבל הכל היה לשווא.

  3.

  אז מגיע להם, ליוונים. שיקרסו. שיקרסו ויקחו אחריהם גם את האיסלנדים (גם לגביהם התרענו), ואת הפורטוגזים (גם עליהם הלשנו), גם את הספרדים (גם אודותיהם סיפרנו), ואת הבריטים והאמריקאים. שיקרסו כולם. אבל שלא יגידו שלא אמרנו. רק שלא יגידו שלא אמרנו.

  כי אמרנו.

  חזינו. צפינו. ניבאנו. ידענו.

  וזוהי התורה כולה.

  
• April 23, 2010
• 0:00

  ‫בית הדפוס של שלי יחימוביץ‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  0.

  זה הולך להיות סיפור קצת ארוך על הרבה קפיטליזם חזירי, הרבה יותר פופוליזם חזירי, ושלי יחימוביץ אחת. זה לא אמור להיות סיפור למיטיבי לכת שמכורים לאוויר שוק ההון, למרות שהוא עוסק בנושאים הקשורים בו, אלא בדיוק להיפך. זה סיפור על איך אפשר לנפח כותרות מפוצצות בעיתון, מבלי שיש מאחוריהן בשורה של ממש לציבור. העובדה שהוא קשור לשוק ההון היא מקרית, לא יותר.

  bear with me.

  1.

  בקדנציה הקודמת של הכנסת, בחודש יוני 2007, חודשים ספורים לאחר פרסום הדו"חות הכספיים השנתיים של החברות הנסחרות בבורסה, הגישה חברת הכנסת שלי יחימוביץ הצעת חוק (זהירות קובץ וורד) תחת הכותרת "הקטנת פערי השכר במשק". לא הייתה זו הפעם הראשונה בה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק שכזו. קדמו לה שתי הצעות חוק של עמיר פרץ, פטרונה הפוליטי של יחימוביץ עם כניסתה לחיים הפוליטיים, עם חברי כנסת נוספים בכנסות ה-15 וה-16.

  1.5

  מטרת הצעת החוק של יחימוביץ הייתה פשוטה. על פי ההצעה, בכל חברה במשק, לא רק בחברות הנסחרות בבורסה, הפער בין השכר הגבוה ביותר המשולם לעובד בחברה לבין השכר הנמוך ביותר המשולם לעובד בחברה (לרבות עובדי קבלן) לא יעלה על חמישים.

  וכך כתבה יחימוביץ בדברי ההסבר להצעת החוק:

  "בשנים האחרונות הרקיע שכרם של המנהלים, בעיקר בחברות הציבוריות, (קרי, כאלה הנסחרות בבורסה), לסכומים אשר הופכים את השכר מחד למסלול עוקף דיבידנד הפוגע ברווחי ציבור המשקיעים, ומאידך, למסלול נפרד ומנותק מכל מסלולי השכר האחרים בחברות.

  […]

  הצעת חוק זו באה לנסות ולמתן מגמה זאת אשר יש קונצנזוס באשר לממדיה הבלתי סבירים, וזאת מבלי לחרוג מכללי השוק החופשי.

  […]

  יש לשים לב כי בפועל אין כאן מגבלה על גובה השכר הגבוה בחברה. תמצא ההנהלה, או ימצא הדירקטוריון לנכון להעלות את שכרו של המנהל נוכח הצלחתה של החברה – יועלה שכרו בלא הגבלה, אלא שלצורך כך יועלה בהתאמה גם השכר הנמוך בחברה.

  באופן כזה יחוזקו גם בעלי דרגות השכר הנמוכות בכך שייהנו מחלק מזערי מהצלחת החברה, יוקטן במידה מסוימת ומצומצמת אי השוויון, ויוצר מנגנון טבעי לריסון שכר בלתי סביר של מנהלים.

  […]

  בעקיפין יושגו שתי מטרות נוספות: האחת- ריסון שכר המנהלים יגדיל את רווחי המשקיעים הקטנים בחברות הציבוריות; השניה- בעלי השכר הנמוך, אשר משתמשים ב – 100% משכרם לצריכה, יגבירו את הפעילות במשק".

  (ההדגשות הן שלי)

  2.

  הנה כמה עובדות לגבי הצעת החוק ההיא של שלי יחימוביץ:

  (א) הצעת החוק זכתה לתמיכתה של ועדת שרים לענייני חקיקה, כלומר שהממשלה החליטה לתמוך בהצעת החוק. עם זאת, נקבע סייג לתמיכתה של הממשלה בהצעה (עניין די נפוץ בקדנציה ההיא של הכנסת) והוא שהמשך הליך החקיקה ייעשה בתיאום בין יחימוביץ לבין משרדי הממשלה הרלוונטיים.

  (ב) הצעת החוק אושרה בקריאה טרומית במליאת הכנסת בסוף חודש אוקטובר 2007 והגיעה לדיון ראשון בועדת העבודה של הכנסת בחודש ינואר 2008. הפרוטוקול המלא של הדיון הזה מרתק (ונמצא כאן למתעניינים), והזכיר לי במשהו את ז'אנר תיאטרון האבסורד.

  (ג) בתום הדיון, קבע יו"ר הוועדה דאז, בעצה אחת עם יחימוביץ, כי הוועדה תמשיך להתכנס ולדון בהצעת החוק לטובת הכנתו לקריאה ראשונה בתוך שבועיים.

  (ד) עם זאת, באופן פלאי, היה זה הדיון הראשון והאחרון בהצעת החוק של יחימוביץ. במקרה גם נכחתי בו.

  3.

  ביום ראשון הקרוב תדון ועדת שרים לענייני חקיקה בהצעת חוק חדשה של יחימוביץ, שמטרתה, כמה מפתיע, להגביל את שכר המנהלים בכל החברות במשק, כך שהשכר הגבוה ביותר לא יעלה על פי חמישים מהשכר הנמוך ביותר באותה חברה. ברוב חוכמתה, הפעם הגישה יחימוביץ את הצעת החוק יחד עם ח"כ חיים כץ, המשמש כיום יו"ר ועדת העבודה של הכנסת.

  הצעת החוק הזו של יחימוביץ וכץ הונחה על שולחן הכנסת ביוני 2009 – שנתיים לאחר שהצעת החוק הקודמת של יחימוביץ, שכמעט זהה לה לחלוטין (השוויתי), הוגשה בפעם הראשונה.

  הפעם, נדמה שהממשלה תתנגד להצעת החוק של יחימוביץ'. כך או כך, תזכה יחימוביץ לכותרות מפוצצות בעיתון, כשהיא נהנית מרוח גבית של הדוחות הכספיים השנתיים שפורסמו בסוף חודש מרץ, והציגו טבלאות שכר מנופחות למנהלי החברות (המנהל שכיכב בראש טבלת השכר, עלות שכרו הייתה ב-2009 כמעט 20 מיליון שקל בשנה, כלומר כמעט 55 אלף שקל ליום. הבא אחריו, 18.8 מיליון שקל בשנה, השלישי ברשימה – 18.6 הבנתם את התמונה).

  3.5

  יחימוביץ מרוויחה מהעניין הזה בכל מקרה, ומדגימה כמה קל לזכות בכותרות אוהדות בעיתון. במקרה שהממשלה תתנגד להצעת החוק, תזכה יחמוביץ לכותרות חיוביות. גם במקרה שהממשלה תתמוך בהצעת החוק, תזכה יחימוביץ לכותרות אוהדות. win-win קלאסי.

  אבל, אם הנושא באמת היה חשוב ליחימוביץ, ממש היה בוער בנשמתה, מה הפריע לה לקדם את הצעת החוק בסיבוב הקודם שלה, בפרט כשהיא נהנתה מתמיכה ממשלתית? יחימוביץ לא פראיירית ומכירה היטב את העבודה הפרלמנטרית. היא חוקקה מספר רב של חוקים בקריירה הפוליטית שלה, ויודעת היטב כיצד מקדמים הצעות חוק בוועדות הכנסת.

  אם כן, מדוע הצעת החוק שלה הגיעה רק לדיון אחד בועדת העבודה ותו לא? מה קרה לאותם שבועיים בהם הייתה אמורה יחימוביץ לתאם את המשך החקיקה יחד עם משרדי הממשלה? כיצד הם התארכו לשנתיים?

  אין לי מושג מה התשובות לשאלות האלה. בשביל לדעת, צריך לפנות ליחימוביץ, ואני מודה שאין לי כוח לעשות את זה. מה שאני כן יודע הוא שנורא קל לקבל כותרות ענק בעיתונים (הצעת החוק שלה זכתה להיות הכותרת הראשית וכפולת החדשות הפותחת בגלובס השבוע, וזכתה השבוע לכפולה נאה גם במארקר, עם תמונות כמובן בשני המקרים). הרבה יותר קשה להיות מנומקים כשמגיעה השעה להגן על הצעות חוק פופוליסטיות מעין אלה.

  4.

  ורק לשם המחשה, הנה קטע קצר ממש מתוך הדיאלוג של יחימוביץ עם שוני אלבק, היועץ המשפטי של רשות ניירות ערך, שהשתתף בדיון ההוא בכנסת ויצא נגד הצעת החוק:

  שוני אלבק:

  […] אם בעל השליטה איננו מקבל השכר, הוא המשקיע היחידי בחברה. אם מישהו השקיע בחברה ‎60%-70% חושב שהשכר הזה ראוי, הוא הנפגע העיקרי, הוא זה שמשלם ‎60%-70% לאותו מנכ"ל. […] כאשר בעל השליטה חושב שזה השכר הראוי והוא מוציא ‎60%-70% מתוך הנכסים שלו, אז כנראה שיש להניח לאותו אדם לשלם את הסכומים האלה.

  […]

  שלי יחימוביץ:

  אבל זה לא הוא משלם את הסכומים האלה. זה אנחנו משלמים את הסכומים האלה.

  שוני אלבק:

  אם הוא בעלים של ‎60%-70% מהחברה והוא יכול לקבל מהחברה דיבידנד, או שהחברה צריכה להציג רווחים, יש לו אינטרס ברור שהשכר יהיה כמה שיותר נמוך. אם הוא חושב שהשכר הזה ראוי, כי מנהל מסוים מביא לחברה הכנסות, רווחים או ערך נוסף שמצדיק שכר של ‎2,000,000 לשנה או ‎10,000,000 שקלים לשנה, אז זה ראוי.

  שלי יחימוביץ:

  בעיני זה לא ראוי נקודה.

  שוני אלבק:

  אני לא אמרתי שזה ראוי נקודה. אני אמרתי, שהעובדה שמישהו מוכן לשלם מסבירה הכל.

  שלי יחימוביץ:

  זה לא מישהו, זה אנחנו.

  שוני אלבק:

  זה הוא בעיקר.

  שלי יחימוביץ:

  אם השכר הוא מסלול עוקף דיבידנד, מי שאמור ליהנות מחלוקת הדיבידנד משלם אותו.

  שוני אלבק:

  נניח שהשכר הוא מסלול עוקף דיבידנד. אם אני בעל ‎70% שליטה בחברה, אני זכאי ל-‎70% מהדיבידנד. אם מישהו מקבל שכר גבוה, אני מפסיד ‎70% מהדיבידנד.

  שלי יחימוביץ:

  אבל אתה מחליט גם לגבי ה-‎30% האחרים.

  שוני אלבק:

  ברור שאני מחליט, כי הקונספט של חוק החברות אומר, שאם יש בעלי שליטה שהוא נושא בעיקר הנטל והוא זה שהשקיע את מרב הכסף, בנסיבות כאלה יש לו זכות הצבעה והוא יכול להכריע.

  שלי יחימוביץ:

  הדברים האלה לא עולים בקנה אחד עם המציאות. גם נציגי המשקיעים המוסדיים, שהם נציגי ציבור, משתפים פעולה עם התרגיל הלא תקין הזה ומאשרים משכורות מטורפות, גם כאשר הם מייצגים את מניות המיעוט שלנו. כל התילי תילים ששמענו כאן הם ללא קשר למציאות.

  (ההדגשות הן שלי. הדגשתי בעיקר את הטיעונים שהצחיקו אותי, שמראים לטעמי איך יחימוביץ מנסה להתמודד עם מהלכים לוגיים בכלים אמוציונליים מוזרים)

  5.

  כל זה עוד לפני שנגעתי בהצעת החוק עצמה, שבאופן אישי אני סבור שהיא שטות מוחלטת. לא משום שהיא מבטאת התערבות בכוחות השוק, אלא משום שהיא מבטאת התערבות לא חכמה בכוחות השוק, מהסיבה הפשוטה שהשוק יידע לעקוף אותה בקלות יתרה (מבלי להיכנס לזה לעומק, גם כיום ישנם מנהלים בחברות רבות שמקבלים שכר נמוך אבל בתכסיסים חשבונאיים כאלה ואחרים מול החברה מרוויחים למעשה סכומים אדירים של כסף מדי שנה, מבלי שהוא נחשב שכר. תופעה שרק תתגבר ותעצים אם הצעת החוק תאושר, כפי שאכן נטען באותו דיון בכנסת).

  6.

  ולסיום, רק למען הסר ספק ומניעת לזות שפתיים: כל האמור לעיל משקף את דעתי ודעתי בלבד, ולא את דעת מערכת העיתון בו אני עובד. אדרבא, בישיבות מערכת לא מעטות של העיתון עלה שוב ושוב נושא שכר המנהלים המופרז בחברות הציבוריות (גם בהקשר של הצעת החוק החדשה של יחימוביץ) בניסיון לחשוב כיצד מטפלים בו מעל גבי העיתון בצורה שתתקוף את התופעה, לא תעודד אותה.

  
• April 16, 2010
• 18:29

  ‫עדכוני עבודה, לא יותר‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.

  בלילה של ה-30 בינואר, לפני שאלון נולד, ישבתי בסלון וסיימתי לקרוא את כל מה שהיה לי ברידר. נירית הלכה לישון, ולי משום מה לא התחשק. אז עברתי לקרוא את הפריטים המומלצים על ידי הרידר עצמו. דפדפתי עוד ועוד בין שטות לשטות, עד שנתקלתי בזה:

  

  התצלומים האלה עשו לי משהו – האופן שבו רגע שקפא ואבד בזמן מולבש על המציאות העכשווית, והדיסוננס בין שני המרחבים האלה. לא יודע, עשה לי משהו.
  שלחתי מייל עם קישור לאמירזיו, עורך המוסף של העיתון, ואמרתי לו שצריך לעשות אחד כזה. ייאמר לזכותו שהוא התלהב, הלך לצוות שלו, והחבר'ה התחילו לעבוד על זה לכבוד גיליון יום העצמאות. אתמול, יום ה', אחרי הרבה עבודה מאומצת של הרבה אנשים טובים, הפרויקט הזה התפרסם. כאן אפשר למצוא את הגרסא האינטרנטית שלו, למרות שהגרסא המודפסת כמובן מוצלחת הרבה יותר (התמונה החביבה עלי היא לא זו ששמתי כאן, אלא התמונה של הנוטרים הבריטים בכניסה לימקא בירושלים).

  

  בינתיים, גם ה-CNN התחיל להריץ פרויקט כזה משלו, בשיתוף גולשי האתר. את התוצאות המוצלחת אפשר למצוא כאן (חביבות עלי במיוחד תמונות מס' 6 ו-14).

  2.
  לפני שבוע פרסמנו בעיתון פרויקט שאני גאה בו למדי, ושנהניתי להשקיע בו כל כך הרבה שעות עבודה ומחשבה – דרוש חינוך פיננסי. שבועיים וחצי מאומצים של עבודה מורכבת, עם צוות כתבים, עורכים וגרפיקאים (ובעיקר אחת מאד מוכשרת) הולידו 13 עמודים מרהיבי עין שאני מקווה שבאמת הועילו למישהו או לפחות שינו דפוס חשיבה אצל מישהו. שמחתי מאד אתמול לשמוע שאחד הבנקים הגדולים מגלה בו עניין מיוחד. ולמרות שהפרויקט הזהיעניין 99.9% מקרב קוראי הבלוג הזה, חשבתי אולי בכל זאת מישהו יתעניין. תהא אשר תהא: אפשר למצוא את הפרויקט הזה כאן. גם במקרה זה, בגלל מחלקת הגרפיקה המדהימה שלנו, הגרסא המודפסת הרבה הרבה הרבה יותר טובה מהגרסא המופיעה באתר.

  3.
  עד כאן. שבת שלום.

  
• April 09, 2010
• 14:09

  ‫אגוזי‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  0.

  הרשימה הבאה הולכת להיות קצת מַלאה. עם הקוראים הסליחה.

  1.

  היום האכלתי את אלון בעצמי בפעם הראשונה. פוזי הלכה לאיזו פגישה, ואני נשארתי איתו למשך כמה שעות. רק ברגע שהתחלתי להאכיל אותו, משימה שהתגלתה כלא פשוטה במיוחד – בעבורו ובעבורי – הפסקתי להרגיש כמו בייביסיטר, והתחלתי להרגיש קצת כמו אבא.

  2.

  מעט מאד דברים שקורים מעניינים אותי באמת. ליתר דיוק, מעניינים אותי יותר מרבע שעה. ענת קם? יצאה לי כבר מזמן מכל החורים. אמא של אלירז פרץ ז"ל מתבטאת כפי שהיא מתבטאת? מעניין לי ת'תחת. הדוסים מפגינים מול מקומות בלתי כשרים בירושלים? ממש מעניין לי את ת'תחת.

  3.

  אני לא לגמרי יודע למה זה ככה. אולי אני יכול לתלות את זה בסוג העבודה שלי. רוצה לומר, אולי החשיפה הבלתי פוסקת לאירועים חדשותיים, הצורך המתמיד לראות את המציאות בפריזמה חדשותית, או להתאים את המציאות לפורמט חדשותי, עשו אותי קהה. אולי העבודה שלי גרמה לי להפסיק להתעניין במשהו שקורה יותר משתי דקות רצופות, פשוט מפני שזה אופיה של העבודה שלי – אחרי העיתון של היום יש עוד עיתון, ועוד עיתון, ועוד עיתון, ועוד עיתון.

  ועוד עיתון.

  4.

  ואולי לא. אולי תמיד הייתי כזה. יובל דרור קרא לי פעם (לא בפניי) ניהיליסט. אני זוכר שנעלבתי אז עד עמקי נשמתי (היום זה היה מעניין לי ת'תחת). אבל אני לא בטוח שזה נכון. אני כן מסוגל לזכור את עצמי מתכעס, מתרגש, מתגאה, מתאכזב לנוכח שלל אירועים בזירה הציבורית/פוליטית/חברתית שעוטפת את עצמי.

  אבל היכולת הזו – לחוות רגש, גם אם שכלי, כלפי משהו – הלכה ונשחקה בי בשנים האחרונות. אין ספק שהעבודה רק זירזה זאת. אני לא יודע לגמרי למה התהליך הזה קרה, אבל הוא קרה. אני לא יכול להתכחש לו. היום כמעט ולא באמת אכפת לי מכלום. מרבית החברים שלי מצליחים לעורר בי רק בבואות של רגש. על אנשים אחרים בכלל אין מה לדבר.

  5.

  כשאלון נולד, בשנייה שהוא יצא, והפך מציפייה להתממשות, בכיתי. זה לא היה בכי ארוך, גם לא קצר. זה היה רגע אחד בדיוק של בכי. אני זוכר זאת בבירור כי הייתי בטוח שאבכה יותר.

  אבל אולי הרגע ההוא, הבודד – סינגולריות של התרגשות – תהיה פתח לשיקום מנגנון הרגש.

  ואולי לא.

  

  
• April 08, 2010
• 23:22

  ‫בקטנה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  כשאנשים קטנים עושים צל קטן זה סימן שהם אנשים קטנים.

  
• April 05, 2010
• 21:24

  ‫הבטחה שקוימה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  והנה, מבלי משים, אך כצפוי, בשעה 21:01 נחתה בתיבת הדוא"ל שלי ההודעה הבאה (ההדגשות במקור):

  בתמונות: השר בן אליעזר בבית משפחת פרס. השימוש בתמונות חופשי, אין צורך בקרדיט.

  השר בן אליעזר בחגיגות המימונה: אחדות ישראל חשובה בימים אלו מול האתגרים העומדים בפנינו

  שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, בנימין (פואד) אליעזר, פתח את חגיגות המימונה הערב (ב'), כבכל שנה, בביתו של חבר מועצת העיר בית שמש, ריצ'ארד פרס. "חג המימונה מסמל יותר מכל את קיבוץ הגלויות שיש במדינת ישראל, ואת הרב-תרבותיות בארצנו", אמר בן אליעזר. "זה מזמן כבר לא חג של עדה אחת, אלא החג של עם ישראל כולו. אאחל רק לכולנו, שנמשיך לחגוג יחד את החג גם בשנים הבאות, אאחל היום יותר מתמיד לאחדותו של העם וליכודו – אחדות שכה חשובה אל מול האתגרים הקשים העומדים בפנינו כאומה".

  אסף

  050-6206616

  להנאתכם הצרופה והשלמה, אני מצרף כאן גם את התמונות. אני תוהה אם בהמשך הערב יגיעו גם תמונות מנתיבות…

  איסרו חג שמח

  
• 10:23

  ‫בטרמפולינה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  מוזר, איכשהו זה עדיין נראה אקטואלי גם היום:

  
• April 04, 2010
• 13:16

  ‫לידיעת הקורא ריצ'רד פרס‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  הזמנה שהגיעה במייל זה עתה (ההדגשות הן שלי):

  שלום רב,

  להלן לו"ז שר התמ"ת, בנימין (פואד) בן אליעזר לחגיגות המימונה מחר (ב') עם צאת החג:

  21:00 – בבית שמש, רח' ביאליק 29 בביתו של ריצ'ארד פרס.

  22:30 – בנתיבות, רח' מלכי ישראל 10 בביתו של שריקי יוסף.

  נשמח לראותכם,

  בברכת חג שמח!!

  אסף

  050-6206616

  הואיל וחשבתי להצטרף לחגיגה של שר התמ"ת, בדקתי בגוגל מפות מה מסלול הנסיעה המומלץ מבית שמש לנתיבות. אלה ההצעות של גוגל (לחצו על התמונה להגדלה, משום מה האמבד של גוגל לא עובד לי כמו שצריך עם המפות):

  

  כיצד יגיע שר התמ"ת ממימונה למימונה?

  והנה, גיליתי לתדהמתי שאפילו אם ייסע שר התמ"ת במסלול הקצר ביותר שמציעות לו המפות של גוגל, הרי שתידרש לו שעה שלמה בשביל להגיע מבית שמש לנתיבות. עכשיו, הואיל ובבית שמש הוא אמור להיות ב-21:00, ואילו בנתיבות להופיע כבר ב-22:30, והואיל ואני מניח שעוזריו הנאמנים של פואד לוקחים לעצמם איזה טווח ביטחון של רבע שעה לפחות, הרי שלשר התמ"ת ישארו 15 דקות בלבד להישאר במסיבת המימונה הראשונה. רבע שעה בלבד, כן כן. לו אני ריצ'רד פרס, הייתי נעלב.

  אם כי, סמוך אני ובטוח כי גם ברבע השעה התמימה הזו יספיק כבוד שר התמ"ת לדחוף לפחות מופלטה אחת (בשביל לא להעליב את המארח שייעלב גם ככה) ולנפק לפחות איזו תמונת יח"צ אחת או שתיים בשביל העיתונים.

  חג שמח

  
• April 03, 2010
• 14:42

  ‫כאן לא היה פוסט על ענת קם‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  ובכל זאת מחקתי אותו.

  חשבתי אולי כך גם אני אהיה מגניב.

  
• March 31, 2010
• 0:19

  ‫אלפיים עשרים ושבע / סיפור לחג‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  אני יושב באוטו מתחת לבניין. בקומה השלישית האור דולק באחד החדרים. אני מחכה לו כבר רבע שעה. זה בסדר, אני אמשיך לחכות עד הבוקר אם צריך.

  זו לא הפעם הראשונה שאני מחכה לו ככה באוטו, אני נזכר בינתיים. לפני כמה שנים, נדמה לי שלוש, הלך עם חברים להופעה בפארק הירקון. היה נחמד לי לראות איך הוא מתחיל להרגיש גדול, תופס עצמאות. הסעתי אותם להופעה. הם רצו לנסוע באוטובוס, אבל התנדבתי, ולשמחתי הם לא פסלו את ההצעה שלי. כל הדרך להופעה דיברו על זמרים ולהקות שלא הכרתי. הורדתי אותם על יד הגשר והבטתי בהם מתרחקים ממני. חבורה של חמישה נערים בחולצות טריקו שחורות. לא חזרתי הביתה. נשארתי לחכות להם שם. גם כשנהיה ממש מאוחר. גם כשנהיה אמצע הלילה. הוא לא ידע שנשארתי. כשיצאו מההופעה, בזמן שהלכו עם ההמון לכיוון תחנת המוניות, ראה שאני עדיין שם עם האוטו. העיר אותי בפנים שנראו לי ברגע הראשון מלאות בושה שאין גדולה ממנה. אחר כך נכנס והתיישב במושב הקדמי, והחברים שלו נדחסו מאחור. תוך כמה דקות הם כבר ישנו כולם, ואני עשיתי את הדרך חזרה לרעננה בשקט מוחלט ובחיוך.

  מוקדם יותר יצא מהבית. אני מקפיד לא לשאול אותו לאן הוא הולך. לא מזמן הבנתי שככל שאשאל פחות כך גדל הסיכוי שאולי תינתן לי אפשרות להצצה פסיבית, כמעט סמויה, אל תוך החיים שלו. לעיתים נדמה לי כאילו הוא יודע שהעובדה שלעולם לא אשאל היא כשלעצמה מה שמאפשר לו לאפשר לי להתקרב אליו, אם אפשר לקרוא לזה התקרבות. אז לא אני לא שואל.

  אחר כך כבר נהיה לילה. פתאום הטלפון צלצל. עניתי בחופזה בשביל שהיא לא תתעורר. הוא נשמע מתוח מן העבר השני של הקו. שאל אם אוכל לבוא לאסוף אותו. עניתי שכן. זרק לי כתובת. רמב"ם 32 תל אביב. "תחכה למטה", אמר. תוך חמש דקות כבר הייתי במכונית.

  כשהיה קטן היינו נוסעים מדי קיץ לבית ינאי. זה היה עוד לפני שאביגיל נולדה, אחר כך כבר לא נסענו כמעט לשום מקום. אבל אז עוד היינו נוסעים. היו לנו זוג חברים קרובים שיחד איתם היינו שוכרים מדי קיץ בית חוף קטן במחיר סביר להתחלק בו, והיינו נוסעים. עבור זוג ירושלמים לשעבר שכמותנו בית חוף היה כמעט כמו שלג בחורף בשביל אנשי המרכז.

  הוא אהב את הקיצים ההם. אהב גם את הבת של החברים שלנו, מאיה. יחד היו אוהבים לסחוב את השמשיות כשהיינו יורדים אל החוף, ולעזור לי להתקין אותן. היינו ממלאים את בסיס השמשיה במי ים, מציבים במקום נוח על החוף, ואז תוקעים את היתד. אחר כך היו רצים שניהם אל המים, שניהם בתחתונים בלבד בלי חלק עליון, ומתחילים להשפריץ. ואחר כך היו מבקשים שאראה להם איך לבנות ארמון בחול, ובהמשך היינו אוכלים ענבים, או מלון מתוק.

  וברגעים ההם היינו רק אבא ובן וגלי הים ושאריות של ענבים על החול. ושום דבר אחר לא היה קיים בעולם מלבד חיוך אין סופי של עיניים כחולות והמגע של עור גופו הרך, התמים עדיין, נוגע בעורי המחוספס. זיפים אל מול חיוך. הוא היה אז בן ארבע, והוא אהב לקרוא לי "אבא, בוא איתי לנָיִם".

  עשרים דקות כבר חלפו. אני מציץ בשעון. בעוד שעה בערך תעלה השמש. אני ממשיך לחכות. האור עדיין דולק בחדר ההוא בקומה השלישית. יתר החלונות בבניין חשוכים, וכך גם בבניינים השכנים. זה רחוב קטן, שקט, בניינים נמוכים וישנים בני שלוש קומות. פחי הזבל מסודרים בשורה על שפת הרחוב, מוכנים. גם אני מוכן. גם אני מחכה.

  ובעיקר היה אוהב כשנשאתי אותו על הידיים. היה אוהב לעשות את עצמו נרדם במכונית כשנסענו חזרה הביתה, והיה ממשיך לעשות את עצמנו גם כשהחניתי את הרכב וקראתי לו לצאת. ואני אהבתי אותו ואת המשחק הקטן שהמציא לשנינו מבלי ששם לב, והייתי מוציא אותו מהספסל האחורי, מעמיס על גבי כמו שק, וסוחב, וסוחב, את כל המדרגות עד הקומה השלישית, מתפלל ללא קול שרק שלא ייגמרו.

  או שלפעמים, בשבתות, היה מבקש שאצעיד אותו ברחבי הבית. הוא היה עומד בפניו אלי אוחז בשתי ידיי, ונעמד על כפות הרגליים שלי. ואז הייתי מתחיל לצעוד ברחבי הבית, והוא היה צוחק עד כדי כך, שהשכנים בבניין ממול, הרחק מהצד השני של החצר, היו יכולים לשמוע.

  או שהיה מבקש שנלך לחפש לו צב.

  בקרוב יעזוב את הבית, אני נזכר פתאום. יתגייס. יקצוץ את שערו, יהפוך אדם אחר. הוא כבר אדם אחר, אני ממשיך ונזכר. העיניים הצוחקות עוד שם, איפהשהו, אבל כל היתר השתנה. הדלת סגורה. הבגדים מסריחים מעשן סיגריות. נערות שאיני מכיר קוראות בשמו בטלפון מדי ערב. בכיור בחדר האמבטיה אני מוצא לעיתים זיפים יתומים. אני מנגב אותם אל הביוב באצבעותיי ונזכר איך גם אני לא ביקשתי מאבי שילמד אותי כיצד להתגלח.

  בקרוב יעזוב את הבית. יתגייס. יקצוץ שערו, יהפוך אדם אחר. יחזור מדי פעם, בשבתות, ויהיה עייף מאד. יזרוק את עצמו בחדר לישון, ובערב ייצא. ואני לא אשן, וגם היא לא. ונמשיך להתרחק, והוא יתרחק מאיתנו עוד. ואחר כך, כשישוב משם, יהיה תקופה מסוימת שוב איתנו, ואחר כך ימריא לאנשהו, או שיעזוב לתמיד.

  אני מתכווץ בכיסא הנהג. הרחוב ריק. אני אוחז בהגה מבלי לדעת למה. אני מחכה לו. אני מחכה לו כבר די הרבה זמן.

  כשהיה ממש תינוק העיניים שלו היו כחולות, והשיער שלו היה תלתלים תלתלים זהובים. הוא אהב כשהייתי מקלח אותו באמבטיה של הגדולים. היה אוהב להשפריץ עלי. היה אוהב כששפשפתי את כפות רגליים שלו עם האבן המיוחדת שלנו, האדומה. הוא היה קורא לי אבא, ואני הייתי קורא לו ילדוש, וכל מיני דברים בעולם נראו כל כך אחרת. אור השמש היה בהיר יותר, והשמיים היו כחולים יותר, ובשבתות מזג האוויר היה מוצלח יותר. הנהגים היו אדיבים יותר בכבישים, התורים היו קצרים יותר בחנויות. העולם היה שטוח יותר, נעים יותר, שליו יותר, צלול יותר. ואני אהבתי אותו, ואהבתי לחבק אותו ולצחוק איתו ולהניף אותו גבוה גבוה ולראות איך העיניים הכחולות שלו נפתחות גדולות גדולות גדולות.

  והוא היה צוחק. וקורא לי אבא. ומחבק אותי. ואני הייתי קורא לו ילדוש ומחבק אותו.

  פתאום כבה האור בחדר ההוא בקומה השלישית. אני נדרך בכיסא הנהג. חולפת דקה ודמות כהה יוצאת מפתח הבית ומתקדמת בשביל אל שפת הרחוב. אני מחכה עוד רגע. הדמות מתבוננת לצדדים. בהיסוס מסוים אני מהבהב באורות הגבוהים של המכונית. הוא מבחין בי ומתקרב. בחולצה שחורה, במכנסיים כהים, בתיק חצי ריק שזרוק ברישול על כתפו האחת, הוא מתקרב.

  הוא מגיע אל הרכב. פותח את הדלת האחורית. לבי מתכווץ בי. אחר כך הוא זורק את התיק אל הספסל האחורי וסוגר את הדלת. לבי מרפה מהתכווצותו.

  הוא פותח את הדלת ונכנס פנימה, ומתיישב בכיסא שעל יד הנהג. הוא סוגר את הדלת אחריו וחוגר את חגורת הבטיחות. ואז, כשהרחוב שקט מאד מסביב, שנינו יושבים רגע ארוך במכונית ולא אומרים דבר. אני כמעט ולא מעז להתבונן בו במישרין, מפחד שישים לב ויתרגז חלילה. במרחק נובח איזה כלב.

  "בוא ניסע, אבא", הוא אומר בקול כמעט לא שלו, ואני מתניע בזהירות את הרכב.

  ***

  

  
• March 21, 2010
• 18:07

  ‫פאגאנים‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.

  בנימין נתניהו הוא גם שר הבריאות, למי ששכח.

  2.

  בעיני, העובדה שהממשלה הצליחה להחליט את מה שהחליטה לגבי עניין מיגון בית החולים ברזילי באשקלון, היא עוד חוליה בצרור שרשראות הסיבה-תולדה הכרוכות זו בזה שחוליה אחרת בהן היא העובדה שנאלצנו לחתוך שחתכנו לילד הטרי שלנו את קצה הבולבול הבריא שלו.

  למי שמסרב להבין ששני הצדדים של המשוואה שווים, אנסה לפשט. הממשלה החליטה להזיז את פרויקט המיגון של בית החולים האשקלוני במטרה שלא לחלל קברים (באופן אירוני, ככל הנראה קברים פאגניים). אחת הסיבות להחלטת הממשלה, ואולי המרכזית שבהן, היא הכבוד להלכה, או הפחד ממנה, או הפחד ממי ששמו עצמם לנציגי האלוהות עלי אדמות, או הפחד מההשלכות של הסתכסכות עם אנשים שכאלה.

  ומהי הלכה אם לא מסורת, מנהגים שהיו נהוגים בידי חבורה שרירותית לחלוטין של אנשים, בורים יותר או פחות, מספר רב למדי של שנים, מסיבות שפעם, בפרה-היסטוריה, אולי היו אקטואליות ומוצדקות למדי, ואולי מעולם לא היו.

  זו גם הסיבה שבגללה נאלצנו לבצע ביצענו לבסוף את מה שקרוי בישראל ברית מילה.

  אם העניין הראשון מקומם מישהו מקוראי הבלוג הזה, הרי שגם העניין השני צריך לקומם אותו, ולו בשביל להיות קונסיסטנטי עם עצמו. אחרת, בעיני, הוא סתם צבוע. ואל תגידו לי "זו רק חבורה של חרדים קיצוניים", כי זו לא. זו ממשלת ישראל, ומרבית השרים שהצביעו בעד ההחלטה מוגדרים "חילונים" לחלוטין.

  3.

  פה היה קטע ארוך על שר התמת פואד בן אליעזר שבקריאה שנייה נראה לי מיותר, סתמי ולא מעניין. אז מחקתי אותו. אבל בשביל לגרות את בלוטות הטעם, ככה הוא היה אמור להסתיים:

  ואני שואל – כמה כותרות יכול שר בישראל לקבל על שטות שכזו. מילא האיש היה ממציא משהו. מכונית מעופפת, מלפפון על בטריות, בורקס שלא נגמר, משהו. אבל הוא כולה טס לסוצ'י. אני די בטוח שחוץ משניים שלושה קונדיטורים באזור, אין ממש הרבה אנשים שיפיקו תועלת ישירה מנסיעת השר בן אליעזר. בפרט כשמדובר באולימפיאדת חורף, ועוד כזו שתתרחש עוד ארבע שנים.

  4.

  עוד ארבע שנים בדיוק הילד שלי אלון ילדוש יהיה בן ארבע וחודש. בשבילו, אולי, נראה לי שאחיה מחדש את הבלוג הזה. בשביל שגם עוד ארבע, ועוד עשרים וארבע שנה יידע בדיוק איך נראית המדינה בה הוא חי.

  

• January 29, 2010
• 19:04

  ‫אמהות גברית‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  את המלים אפשר למצוא כאן.

  (עלי מוהר כמובן)

  
• January 13, 2010
• 0:59

  ‫מרוצה אך עייף‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  היום (ג') נתתי כותרת. כעת פתאום נתקפתי הרגשה שמחר (ד') אנשים רבים לא יבינו את הציניות שבה. את הלגלוג. נו.

  
• January 02, 2010
• 1:28

  ‫צהוב‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  Enclosure: [download | LBL_PLAY]

  הנשים בירושלים יפות יותר בזכות החורף, בזכות השריגים והצעיפים שהן מתעטפות בהם.

  שלשום קיבלתי את ההחלטה הראשונה בשורה ארוכה, כמעט אינסופית, של החלטות עבור מישהו שאיני מכיר עדיין. שורה ארוכה של החלטות שבמהלכה הוא יגדל לשנוא אותי אך לקראת סופה, עת אדעך, הוא יתרכך קצת.

  נדרשתי להחליט מה יהיה הצבע של הכובע שלו.

  Download audio file (adon_ha.mp3)
  

  
• January 01, 2010
• 1:15

  ‫רושעמוכיס‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  (!)
  אני זוכר את הלילה בו המילניום התחלף. זה היה על הגג של מישהו. היינו שם, כולם, ועוד כל מיני אנשים אחרים שלא הכרתי ושאני לא זוכר. הייתי עם אסנת אז, והייתי מאושר. גם היא הייתה מאושרת. אז עוד היינו מאושרים.
  חיכיתי הרבה זמן ללילה ההוא. תקופה ארוכה פחדתי שאהיה תקוע בצבא באיזה מגדל שמירה שכוח. בסוף, איכשהו, זה לא קרה. אני זוכר שאפילו חיברתי על זה סיפור קצר שקראו לו "לפני הפרסומות". האמת? זה היה סיפור לא רע.
  עוד לפני זה, כשהייתי איפשהו בין כיתה א' ל-ג', ניסיתי לחשב באיזו שנה אהיה בן 20. אני זוכר את ההתפעמות שאחזה בי כשהבנתי לראשונה שזה יקרה בשנת 2000. זה היה בשביל ההליכה שעבר בין הבית של אלון זהבי לבין גן מיכל. קרוב לוודאי שהייתי לבד.

  (@)
  הטלוויזיה שלנו משדרת שידורים מטופשים עם מייקל לואיס ואת לידי, ישנה על הספה. אתמול זה הייתי אני שנרדמתי, ואת כעסת. בעוד חודשיים, אם הכל יילך כמתוכנן, יוולד הילד. חודשיים. זה לא הרבה. מוזר, לאחרונה נדמה לי שאני ממש מרגיש כל יום שעובר. כאילו במקום נסתר בגופי נחרץ עוד קו בכל לילה בחצות. עוד קו ועוד קו. עוד סדרה גרועה בטלוויזיה, ועוד אחת. 236 קווים כבר נחרצו. העיקר שקנינו עגלה.

  (#)
  פגשתי אותך באחד המקומות החשוכים ביותר שיצא לי להיות בהם. אני עדיין זוכרת אותך פוסעת במסדרון הארוך של הבניין ההוא, לבושה במדי חאקי בהירים. ארבתי לך במסדרון, ואת לא ידעת. השיער שלך היה אסוף אחורנית לכדי קוקו בלוף. עצרתי אותך במסדרון. נתתי לך משהו במרמה, בתחבולה. ניסיתי לכבוש אותך. בדרך לא דרך גם הצלחתי.
  אחר כך עברו כמה חודשים של ניסיונות להתקרב ושל דחייה ועוד דחייה ועוד דחייה ועוד דחייה.
  ואז היה האולטימטום.
  ובסוף נסענו שנינו לצפון. לגן הנדיב. באופן השחוק ביותר בעולם מצאנו ספסל שהשקיף על הים. את ירושלמית. בעבורך הים הוא כמו מתנה יוקרתית. כזו שמקבלים רק הילדים שיש להם אבאים עשירים. משם המשכנו לכל מיני מקומות, שבינתיים הספקתי לשכוח. אני רק זוכר שבסוף ירדנו אל חוף הבונים. התקדמנו אל עבר הים. עלינו על איזו דיונת חול קטנה. הייתה שם ספה ישנה שעמדה על הדיונה והתפרקה לאיטה מול הים. השמש שקעה. הכל היה יותר שחוק משחוק, יותר בנאלי מבנאלי. אני הייתי עם המצלמה שלי, הישנה, האנאלוגית. צילמתי אותך. הרוח נשבה.
  לא נישקתי אותך כשהשמש שקעה. גם את לא נישקת אותי. זה קרה כמה שבועות אחר כך, במקום מלוכלך וצדדי למדי ביפו, בזמן שחיכינו להצגת היחיד ההיא של ניקו ניתאי. זה היה ב-9/9/01.

  ($)
  יומיים אחר כך נפלו התאומים.

  (%)
  שנה אחר כך ירדתי לבקעה. את כבר הספקת להשתחרר. בקיץ היה לי חם, בחורף היה לי נעים. אחד החיילים שלי איים לרצוח אותי, חייל אחר שלי כמעט הרג אותי במכות, אחר כך הוא דפק את האוטו של הבסיס ואני קיבלתי שבועיים ריתוק בגלל שלא עשיתי לו תדרוך נסיעה. זה היה חודש לפני השחרור שלי. באת לבקר אותי בבסיס. בקרוואן הצה"לי היה חם נורא והמזגן טרטר. חום של בקעת הירדן באמצע הקיץ.
  זמן קצר אחר כך סגן מפקד הבסיס שלי התאבד. הוא היה רב סרן. קראו לו שכיב. שכיב דגש. הוא היה מכפר מע'ר. הוא לא התאבד סתם. כולנו ידענו שהוא יתאבד בסוף. בחיי. כולנו ידענו. דיברנו על זה בגלוי, עד שזה קרה. נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם.
  אחר כך השתחררתי. חודש אחרי זה כבר הייתי על האוטובוס, קו 840, בדרך צפונה אל קריית שמונה, ומשם אל נקודת ההתחלה של השביל. אני זוכר שהאוטובוס חלף על פני התבור, והוא נראה לי גבוה נורא. כמה שבועות אחר כך, יונתן ואני כבר הגענו אליו, טיפסנו, ובדרך למטה הלכו לשנינו הברכיים. לתמיד. בתום 42 יום ולילה הגענו אל הים האדום, מטרים ספורים ממעבר הגבול טאבה. בהמשך אותו היום כמעט הקאתי את נשמתי אחרי ארוחת "בשר ככל יכולתך" מיותרת לחלוטין.
  זמן קצר אחר כך כבר היינו את ואני בדרך לבודפשט, שהתגלתה כעיר המשעממת ביותר בעולם אחרי פתח תקווה. ומשם לפראג, ללילות של כתיבה ושל תסכול ושל הלוך וחזור לאורך הגשר ושל שזיפים ירוקים בוסריים שקטפנו מהעץ ההוא בדרך לתחנת המטרו רייסקה זהרדה. שם התחלנו לחיות ביחד. שם גם רבנו. ריב קשה. את כמעט הלכת. אבל רק כמעט. אחרי כמה ימים בברלין חזרנו לדירה שלנו. ואחר כך היו גם וינה, וקרואטיה, והדירה המופלאה והמיוזעת ההיא באמצע הקיץ בלב ליבה של פירנצה שלעולם לא תישכח. והייתה גם ברצלונה והדירה ההיא במדריד.

  (^)
  ואז חזרת לארץ. אני נשארתי לבד במדריד. לבד בדירה. ישבתי. כתבתי. צרכתי. בקושי יצאתי אל העולם החיצון. אז הבנתי לראשונה שאני לא יכול להיות רחוק ממך. הנסיעה במטרו חזרה אל הדירה משדה התעופה בו עזבתי אותך הייתה ארוכה. המכתב שהשארת אחרייך היה מכאיב. בימים שעברו אחר כך התחלתי לדבר לעצמי עד שגמלה בלבי ההחלטה וקיצרתי. בסך הכל הייתי שם עוד חודש וחצי לבד. זה הכל. לילות בודדים בלונדון, באכסנייה מגוחכת עם אנשים שמנסים לגמור את השבוע, ואחר כך באכסנייה מגוחכת עוד יותר באמסטרדם עם סיימון שהתגעגע לתקופה בה היה ילד.
  אחר כך, שנה וחצי אחר כך, עברנו לגור יחד בירושלים.
  צבענו. תכננו. קנינו. השקענו. העברנו. אכלנו קוטג' מקופסא בחצר האחורית. אהבנו. התאהבנו. בנינו. קדחנו. הברגנו. תלינו. שאבנו. סיידנו. שפכטלנו. ליטשנו. שייפנו. סידרנו. ריצפנו. השקפנו. ניקינו.
  שנה אחר כך לקחנו את מאו.
  שנתיים אחר כך אספנו את קושקה.
  אחר כך הגיע העבודה הזו משום מקום. כמה חודשים אחר כך חזרנו לפראג, הפעם בשביל להתחתן. בין לבין הספקנו להיות פעמיים בסין, אני הספקתי לעשות את הקמינו דה סנטיאגו, ומאו הספיק לאבד 8 סנטימטרים של מעיים.

  (&)
  הלילה, כבר אמרתי, את ישנה על ידי על הספה. על המרקע עדיין משודרת סדרה גרועה, שהחליפה את הסדרה הגרועה הקודמת. השנה התחלפה. גם העשור. כמה זה קל להחליף דקה בדקה, שעה בשעה, יום בלילה, שבוע, חודש, שנה בשנה, עשור, מילניום במילניום.
  לפני שאלך לישון, אחזור על מה שכתבתי פעם אמנם למישהי אחרת, אבל במלים שנראות לי עכשיו כאילו חיכו רק לך:

  (*)

  כשהם מדברים עם אהובותיהם, קולם נעשה נמוך. כאילו אינם רוצים שישמעו את רחשי לבם, או כאילו אינם רוצים שהיא תשמע אותם.
  בין ארבע קירות, על מזרן דק, אני שוכב ומצייר אותך בעיניים עצומות. יושבת על כסא קש. עוטה על גופך השחום, העירום, גופיה אפורה רחבה ומכנסיים קצרים, משובצים בכחול ובלבן. בציור של גוגן ודאי היית מחזיקה איזה פרי אקזוטי בידך הימנית ואחד משדייך היה חשוף. בשיערך היה מין פרח צהוב מזן נדיר, ומבטך היה נעוץ בי. מסביב היו הנערות מסתתרות מאחורי העצים ומתלחשות ביניהן. מרחוק ניתן היה לראות את ביתנו עומד ביער. כולו צהוב עז ודלתו אדומה.
  כשאחזור ואפקח את עיני שוב תהיה התקרה מעלי. עודה מתקלפת ועזובה. ארצה ללחוש את שמך. לדבר בך מילות אהבה.

  )
  שנה טובה, פוזי. עשור נפלא נוסף שיהיה לנו. אני לא יכול לחכות להיות אבא ואמא איתך.
  (

• December 30, 2009
• 11:14

  ‫ארץ. ארץ. ארץ‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  כשנסעתי לעבודה ביום שבת האחרון יהורם גאון זימר ברדיו את "ארץ. ארץ. ארץ". הקשבתי למלים, לראשונה מזה זמן רב מאד, והגעתי למסקנה המתבקשת שמדובר בשיר פשיסטי לעילא, ונזכרתי בשעשוע כמה אהבתי לזמזמו כשהייתי ילד קטן.
  כשהגעתי למערכת ביקשתי מארז שיתרגם את השיר לגרמנית, כי יש לי הרגשה שהוא ישמע כמו המנון המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית. באדיבות ארז, התוצאה לפניכם:

  Ein Land, ein Land ein Land
  Ein wolkenloses blaues Land
  Und die Sonne ist ihr
  Wie Milch und Honig
  Ein Land, wo wir geboren sind
  Ein Land, wo wir warden Leben,
  Es soll sein, was es sein soll

  Ein Land, das wir lieben
  Es ist uns Mutter und Vater
  Ein Land des Volkes
  Ein Land fuer immer
  Ein Land, wo wir geboren sind
  Ein Land, wo wir warden Leben,
  Es soll sein, was es sein soll

  Ein Land, ein Land ein Land
  Ein Strand vor einem Meer
  Mit Blumen und Kindern
  Endlos.
  Im Norden die Kineret
  Im Sueden Sandhuegel
  Die grenzen zwischen Ost und West
  Kuessen sich.

  Ein Land, das wir lieben…

  Ein Land, ein Land ein Land
  Land der Bibel,
  Du bist des Lichtes Ursprung
  Und Sprache des Glauben.
  Ein Land, ein Land ein Land
  Du hast doch versprochen,
  Es sei kein Maerchen.

  Ein Land, das wir lieben…

  
• December 26, 2009
• 1:55

  ‫שלוש אותיות‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  1.

  הנורה החדשה במטבח מפיצה יותר מדי אור.

  2.

  היום נכחתי באירוע מאד מאד מרגש. אירוע נדיר.

  3.

  תעשיית מוצרי התינוקות היא תעשייה נוראית. היא יוצרת דפוסי צריכה המתבססים על רגשות אשמה מזויפים.

• December 25, 2009
• 18:30

  ‫ירקות, בן אדם. ירקות.‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  דוגמניות שהיו כוכבות לרגע ונעלמו, כוכבים בתחילת דרכם, נאיביות ישנה, משרדי פרסום שטרם התמזגו, לוגואים שעברו עוד ועוד מתיחות פנים, מוצרים שהיו להיט ואינם עוד, ילדה של שוקולית, רואים קונים, מרזי מורית, ודורון נשר אחד.

  1984: ההיפראינפלציה משתוללת, ואת אגרת הטלוויזיה מוכרחים לשלם
  

  1988: ירקות, בן אדם -- ירקות!
  

  1992: יאצק מפרסם את הנגב, דטנר מפרסם את משרד התמ"ס
  

  דצמבר 1994: רק 2.32 שקל לדקה בשיחה לארה"ב
  

  אפריל 1995: תור הזהב של ששי קשת
  

  מאי 1995: דודו טופז והצצה רגעית לשטרות הישנים
  

  יוני 1995: טנא נגה! (שווה לחכות לסוף, לראות מה שודר באותו ערב בטלעד)
  

  1996: יותר בריטה, בחור עם שלייעקס וענת אלימלך
  

  1997: קרן מור מקדימה את זמנה ומפרסמת את ויזה כ.א.ל
  

  1998: מעבד אינטל פנטיום 2!
  

  ובכלל, חובבי הנוסטלגיה ימצאו עניין רב בערוץ היוטיוב של הבחור הזה.