בלוגים ששרון קוראת » ‫מדע בזיוני

13:38

‫כנס כנס תרדוף‬

דבר ידוע הוא שמלבד שמפניה וקוויאר, אוכל החינם האקדמי המצוי נהנה משלל הטבות נוספות – גולת הכותרת היא נסיעה לכנסים*. בכל פעם שהייתי מספר לסבא ז"ל (פרופסור לפיזיקה) או לסבתא (פרופסור לספרות) שאני נוסע לכנס ("התקבל לי מאמר") הם היו צוחקים עלי, אומרים שזה באמת יפה מאוד, ושואלים מה עם פירסומים אמיתיים, היינו כתבי עת (ז'ורנלים, בלעז). זאת יש לדעת – בתחומי המחקר שלי כמעט אף אחד לא מפרסם בכתבי עת. יש מספר קטן של כנסים איכותיים ולשם מכוונים את המחקר. מאמר לא מתקבל לכנס על סמך אבסטרקט מעורפל ומפתה אלא על סמך המאמר המלא ובתהליך שיפוט עמיתים (עיוור לגמרי או עיוור בעין אחת) בדיוק כמו בכתבי עת. כלומר העבודה נשפטה על ידי שלושה עד חמישה מומחים, ואם המאמר התקבל אזי הצגת המאמר בכנס היא חובה. לקובץ הפיסרסומים של הכנס (פרוסידינגס, בלעז) יש פחות או יותר מעמד של כתב עת. מכאן נגזרים שני דברים – האחד הוא שחיי האקדמיה מחייבים שליחה לכנסים (publish or perish, נהוג לומר) והשני הוא שהכנס הוא הדרך העיקרית להציג לקהילה את המחקר המופלא-פורץ-הדרך-ומשנה-העולם שלך. בפוסט הזה ארביץ את משנתי ואחלוק מתובנות הכנסים שלי (ובמילים אחרות – דווקא הייתי שמח לשמוע את דעתכם, חוויותיכם וניסיונכם, אולי הפוסט והתגובות עוד יועילו למישהו).

<הסתייגות> לכל קהילה ותת קהילה אקדמית תרבות משלה אז אסייג ואומר – הכנסים עליהם אדבר הם כנסים במדעי המחשב (ובייחוד עיבוד שפה ורשת) ויכול להיות שהם שונים מאוד מכנסים בתחומים אחרים במדעי המחשב או כנסים במדעי הרוח והחברה. כמו-כן, נקודת המבט שלי היא נקודת המבט של סטודנט לדוקטורט – כזה שמחפש את מקומו בקהילה ומשלב מסויים מתחיל לחשוב גם על היום שאחרי, כלומר על הפוסט-דוקטורט ('בתר' דוקטורט, אני מת על המילה הזו, ובכלל על מילה ארמית ארכאית שנתפסת כעברית טהורה יותר ממילה אנגלית כמו 'פוסט'-דוק). </הסתייגות>

לכנס הראשון בחיי הגעתי עם שתי הנחות יסוד מוצקות: א- באת כדי להציג את העבודה שלך כלומר להסביר בדיוק, אבל בדיוק (שלא לומר בדיוק מדעי), מה עשית, וב- באת הנה ללמוד, כלומר להקשיב רוב קשב וריכוז לכמה שיותר הרצאות. היום, אחרי כמה וכמה כנסים ההנחות האלו התערערו ברמות שונות.

יחסי הציבור של המוות**

זמן ההרצאה בכנסים הוא עד עשרים וחמש דקות. כלומר הרבה פחות – שמונה-עשרה או עשרים דקות להרצאה ועוד כחמש דקות לשאלות מהקהל. זה מלחיץ. בכנס הראשון שהייתי רעדתי כולי. לא הבנתי איך אפשר לסכם מחקר של חודשים (עבודת המסטר שלי) בעשרים דקות. איך אסביר בדיוק את הנוסחה ואת המשמעות של כל פרמטר. איך אסביר למה השקעתי חודשים ונוסחאות בפרמטר בודד ולכאורה שולי באלגוריתם הסופי. איך אספיק לשכנע למה הבעיה היא קשה, מעניינת ומאתגרת. איך אספיק לפרוש בפני הקהל את כל התוצאות ולנתח אותן באיזמל חד – להצביע על הבדלים דקים מן הדק שמשקפים תובנות עמוקות מיני ים. הייתי לחוץ. תרגלתי את המצגת (כן, אנגלית) שוב ושוב עם עצמי. עשיתי חזרה מול קבוצת המחקר וקיבלתי על הראש. שיניתי את סדר הטיעונים, שייפתי את האנגלית, הוספתי וגרעתי ובעיקר למדתי בעל פה את מה שאומר בכל שקף עמוס מלל וקטן פונט. וישנו כמובן הפחד המשתק שמא מישהו מהנוכחים, מומחה בתחום, ישאל פתאום שאלה מפתיעה שתשמוט את הקרקע תחת המחקר, ותותיר אותך בוש ונכלם וחסר אונים (בפברואר האחרון, ערב נסיעה לכנס, חלמתי שאני מגיע ערום לבית הכנסת).

הצד השני של מטבע ההרצאה הוא הנוכחות בהרצאות אחרות. בכנס הראשון שלי הרגשתי החמצה. סימנתי עיגולים בתוכניה ואחוז אמוק התרוצצתי מהרצאה להרצאה, מעדיף את אלו שנראו קשורות יותר למחקר שלי ותמיד מרגיש שאני מפספס הרצאה חשובה בסשן המקביל. בהרצאות ישבתי, אוזני כרויות, מנסה לא לפספס מילה של הדובר – להבין לעומק מה הוא עשה שם – להשכיל וללמוד – חוויה שהתבררה כמתסכלת במיוחד. לפעמים קשה להבין את האנגלית הרצוצה או את המבטא של הדובר, לפעמים ההרצאה בנויה גרוע או שמחקר מתברר כמשעמם, לא רלוונטי (לי) או חלש, אבל במרבית הפעמים פשוט צריך הכירות אינטימית עם הבעיה הספציפית ועם הספרות הרלוונטית – הכירות שבוודאי חסרה לסטודנט צעיר. וממרחק הזמן אני מבין שהיא גם חסרה למרבית הנוכחים – ותיקים כצעירים.

ואז נפלו האסימונים בקול תרועה וצילצול. ראשית – מרבית הנוכחים בכנס, מבריקים ככל שיהיו, בכלל לא מתעניינים בעבודה שלך. לרוב אלו שנקלעו אליה במקרה (כי הכותרת נשמעה מעניינת או כי הם נשארו באולם מאז הסשן הקודם) אין את הרקע, אורך הרוח והיכולת הקוגניטיבית לשמוע שעות רצופות של הרצאות מחזית המחקר. זה פשוט מתיש, מעייף וסוחט.

שנית – המטרה בכנס היא לא (רק) לקנות ידע חדש ולהכיר מחקרים אחרים. המטרה גם אינה להסביר את פירטי הפרטים (מעוררי הגאוה) של העבודה (פורצת הדרך, משנת העולם) שלך. מטרת העל בכנסים היא יחסי ציבור במובן העמוק והחיובי של המושג. המטרה היא לחשוף כמה שיותר אנשים למחקר שלך ולקיומך האקדמי האיזוטרי. המטרה היא לגרום לכמה שיותר אנשים להשקיע מזמנם ולקרוא את העבודה שלך אחרי הכנס (כאלו יהיו מתי מעט). המטרה היא שתיחקק בזיכרון וכשסטודנט בסטנפורד (או בביר זית) ירצה לעבוד על נושא קרוב אז המנחה שלו יגרד בפדחתו ויגיד – "אם אני לא טועה הייתה עבודה רלוונטית של אחד מהאוניברסיטה העברית, דור או צר או זר או צור, משהו כזה. תחפש". והמטרה כמובן היא שכשתחפש מארח לפוסט דוקטורט ותכתוב אימייל מגומגם לפרופסור מקורנל הוא יענה לך שבוודאי שהוא מכיר את העבודות שלך.

התובנות האלו שינו אצלי את ההיתנהלות. במצגת, במקום להתרכז בפרטים (ישמרו לג'וב-טוק) עברתי למבט על שמסביר מה הבעיה שאני עובד עליה, למה היא חשובה/מעניינת/מרתקת/מאתגרת/כל התשובות נכונות אני ממשיך בסקירה מהירה ושיטחית של האלגוריתם, רק ממקם אותו בשכונה הנכונה, ועובר להצגת התוצאות ולדיון בתוצאות חריגות/מפתיעות וניתוח טעויות. המטרה היא לגרום לעניין תוך תקווה שמי שבאמת מתעניין בנושא (ואולי עוד כמה נוכחים מהפריפריה) יקראו את המאמר. בפרסום קוראים לזה פרומו. או טריילר.

את הריצה מהרצאה להרצאה החלפתי בשיחות מסדרון. שיחות על קפה, יין או בירה – שיחות בהם אני מציג את עצמי ואת המחקר שלי, שואל על העבודה של אחרים, מצביע על נקודות משותפות ותחומי עניין משיקים ומציע שיתופי פעולה לעתיד הקרוב או הרחוק. כמובן שאני עדיין נכנס להרצאות ומקווה ללמוד אבל אני כבר לא רץ בטירוף לכל הרצאה חצי רלווניטת ולא מתאכזב מדי מהרצאה חסרת השראה.

כנס מוצלח, מבחינתי, הוא כזה בו הצלחתי לעורר עניין מסויים בעבודה שלי ושמעתי לפחות הרצאה אחת מעוררת השראה, כלומר פוקחת עיניים – כזו שנותנת לי רעיון חדש למחקר או מרחיבת אופקים באופן שמאפשר טוויסט משחרר במחקר התקוע שלי עצמי. זה כמובן לא קורה בכל כנס אבל אשרי המאמין.

התגובות לרשותכם – תובנות, השגות וחוויות ייתקבלו בשימחה כמו גם השוואות לתחומים אחרים.

*ולמי שלא הבין, כנסים אמנם יכולים להיות מהנים במיוחד ולספק חוויה תיירותית וגרגרנית מיוחדת, אבל בד בבד הם גם מלחיצים ותובעניים ומתישים. הרצאה מדעית בפני קהל ביקורתי יכולה להיות חוויה מפוקפקת שדורשת הכנה מדוקדקת, וגם "פרסום עצמי" ויצירת קישרי עבודה לא באים כבדרך אגב אלא מערבים אותנטיות קלילה עם פסאדה רצינית, ידענית (אם גם צנועה) וממוקדת מחקר – גם זה דורש מאמץ נפשי לא מבוטל.
**טוב, לא מוות, אבל זה השיר שבצבץ במוחי.
ללא כוכביות – ובזאת אני מודיע על ייסוד תת קטגוריה חדשה – כנסים. הכנסתי לשם כמה פוסטים ישנים ויש לי עוד כמה חובות להשלמה.

Permalink for '‫בשבתך, בקומך, בלכתך בדרכים ובעבודה‬'

13:03

‫בשבתך, בקומך, בלכתך בדרכים ובעבודה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

הפוסט הזה הוא סוג של תגובה מהורהרת, מבולבלת ולא נחרצת לשני פוסטים חזקים: הקומדיה הארץ לעולם לא-ית של שחר ועל מחיר הבוהמייניות של איילת – שניהם מדברים על המתח שבין החלום ושברו**** – הפער הקצר בין הפנטזיה ההיפסטרית למציאות הסחית, בין הבוהמייניות לבורגנות הכמעט בלתי נמנעת. שניהם מדברים על המחיר(ים) בהימנעות מהבורגנות ועל הפנטזיה לגשר על הפער – להיות בדרכים גם כשאתה בבית. או להפך. לא לחשוב על the road not taken, גם לא לא לחשוב על הדרך האחרת אלא לאחד את הדרכים. לקחת את שתיהן.

מעין מבוא (1)

ליונה וולך מחזור שירים קצר בן שלושה שירים: 'בורגני', 'בורגני אחר' ו'עוד בורגני'. ללמדך שבסופו של דבר כולם בורגנים. "כמו כל בורגני קטן / אתה פוחד להתנשק בכנסיית הקבר / סוגר לי כפתור דמיוני בחולצה / ובפרצוף מפוחד מביט לצדדים / אולי מישהו לא ראה כמה שאתה בסדר." נפתח השיר הראשון.
"בורגני סוטה/ הוא דווקא יתנשק בכנסיית הקבר / בכוונה בכוונה תחילה / מתוך / דחף / שאין לעמוד בפניו /במזיד / לפי תואי / מראש / יביים את עצמו /לקלקל באותה צורה / את תואר הבורגנות" נפתח השיר השני.

מעין מבוא (2) [תוספת מאוחרת]

"יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב" (מתוך הפוסט של שחר. משפט אחד שמסכם את כל הפוסט הזה, אבל אני לא בטוח שאנחנו קוראים אותו אותו דבר).

תכנון קריירה – you got to serve somebody

אני כל כך זקן, כך שאני זוכר את פיצוץ הבועה הראשונה, אי שם בתחילת שנות האלפיים. עובדי הייקט שבעים גילו פתאום שהבוס רק חיכה לתירוץ להתייעל. עובדים פוטרו, בונוסים נחתכו. המשכורות לעובדים שנשארו ירדו. בחלק מהחברות לא הייתה ברירה. אפשר היה להתייעל או לסגור את הבאסטה. בחברות אחרות זה היה ניצול ציני של המצב – שוק של עובדים שהפך לשוק של מעסיקים. האופנה אז הייתה להכריז על מותו של תכנון הקריירה. ההכרה במוות הזה נבעה מההבנה שלא לעולם חוסן והשוק גם מתכווץ לפעמים, אבל בעיקר מתחושת הבגידה – איך המעסיק שתמיד דיבר על "משפחת העובדים" מעיז לפטר. כמובן שהאכזבה הייתה גדולה יותר אצל אלו שקנו את הלוקשים האלו מלכתחילה. ההכרזה על מותו של תכנון הקריירה לא סימנה רק חוסר אפשרות אלא גם חוסר חשק. לא רק חוסר מחוייבות לטווח ארוך ולקיחת השליטה לידי העובד (עלק) אלא בעיקר יאוש.

אבל פראיירים לא מתים אלא רק מתחלפים וכך, אחרי עשור, מכריזים בכלכליסט על מותו של תיכנון הקריירה:

"אז איפה אתה רוצה להיות בעוד חמש שנים?", שאלתי את ריצ'ארד, מועמד לתפקיד מנהל לקוחות אצלנו. הוא חייך אלי בנימוס אמריקאי, שבתרגום לעברית זה פשוט צחק לי בפנים.
ריצ'ארד, בחור מבריק בן 28, לבוש חליפה יוקרתית וסניקרס לבנות, הספיק מאז הקולג' להיות מנהל תיקי לקוחות בליהמן ברדרס ולהקים סטארט־אפ שיודע לחזות מראש מתי יהיו כרטיסים זולים למופעים בברודווי. אם הייתי שואל אותו את אותה שאלה ב־2008, הוא אומר, התשובה היתה כנראה מסלול קידום, בונוס שנתי ומשרד פינתי, אבל היום הוא בעיקר רוצה לעשות דברים מגניבים. למרות שהייתי המראיין, לא יכולתי שלא להרגיש הזדהות.
"עמדתי בשירותים, שטפתי את הפנים וראיתי במראה שני בנייני קלפים נופלים ומתפוררים, כמו התאומים", תיאר לי ריצ'ארד את אותו יום דרמטי ב־2008, כשמקום העבודה שלו קרס. "כל החלומות שלי מתקופת הלימודים, כשישבתי על הבר עם חברים ותיכננו איך נקבל עבודה מדהימה וכל הבנות ירצו אותנו – הכל נעלם. הבנתי שמעכשיו אנהל את הקריירה שלי על בסיס שני שיקולים בלבד: אעשה רק מה שאני הכי טוב בו ורק מה שכיף לי".

כך נפתח הטור של ערן גפן*, כולו הלל ושבח לשינוי בשוק העבודה ולתפיסת חוסר המחוייבות (שמוצג כמחוייבות טוטאלית לעצמי) : "אעשה רק מה שאני הכי טוב בו ורק מה שבא לי". והמשפט הקליט והממותג הזה מקומם אותי עם הבטחת הכזב האמריקאית שלו ומהדהד לי את החלום ושברו בפוסטים של שחר ואיילת. המשפט הזה הוא הרי המפתח לכל אותם אודישנים של דאחקה בתחילת כל עונה של אמריקן איידול שם עומד בחור נטול כל כישרון וממרר בבכי על זה שלא התקבל לתוכנית למרות ש"תמיד אמרו לי כמה אני שר טוב, ואני הרי כל כך כל כך רוצה את זה אז מגיע לי" (למשל, אחד מרבים). זו הרי אשליה רומנטית. כי לא לכל אחד כישרון מיוחד ולא כל אחד יעבוד בעבודה המרגשת שתמיד חלם עליה. לפעמים הוא יתפשר בגלל חוסר כישרון, לפעמים בגלל זוטות כמו ביקוש ואילוצי החיים – חשבונות, וחינוך לילדים וביטוח בריאות וכו'.

והחלום האמריקאי הקלאסי – זה של מתמודדי תחרות הכישרונות של הריאליטי-TV ושל מתמודדי המציאות החוץ טלוויזיונית, הוא חלום כוזב ואכזרי שמאפשר רק למתי מעט לזרוח. הבעיה היא לא עם מיעוט הכוכבים אלא עם תעשיה שלמה שנבנית על החלומות. תעשיה שלמה של פימפום חלומות שמאפשר ניצול בוטה במקרים מסויימים וניצול עקיף על ידי צרכנות ניחומים במרבית המקרים. בשוק העבודה זה מאפשר ניצול בוטה בהרבה, כי אחרי שהרוח החופשית (free spirit) שעושה-רק-מה-שהיא-טובה-בו-ורק-מה-שבא-לה מגלה, באיחור ניכר, שהדברים בהם היא טובה לא ממש מפרנסים, ושחיתולים לילד צריך לקנות – כח המיקוח של הרוח החופשית שהפכה למחפש העבודה כבר קטן בהרבה. הוא מבוגר יותר, חסר ניסיון ולחוץ על הכסף – מה שמאפשר למעסיק לשלם הרבה פחות ולדרוש הרבה יותר – יותר משמרות, יותר תפוקה מק-ג'ובית, פחות היתאגדות, ופחות אופק לקידום.

כלומר העידוד הרומנטי של הרוח החופשית הזו, למשל בכתבה בכלכליסט, היא בעצם הנצחת כוחם של התאגידים במסווה של עידוד לעצמאות, במסגרת מכירת החלום לאינדיווידואליות. הסיפור-מיתוג של ריצאר'ד (בחור מבריק בן 28… בעברו מנהל תיקי לקוחות בליהמן בראדרס, סטרטאפיסט ואינדיבידואליסט שמכריז על עצמאות) הוא בסך הכל זריית חול.

בספר (המצויין והראוי לפוסט) קיצור תולדות האנושות כותב יובל נח הררי:

החיים במסגרת המשפחה והקהילה היו רחוקים מלהיות גן עדן הרמוניהמשפחה והקהילה היו עשויות למשטר ולדכא את היחיד בצורה ברוטאלית … השוק שלח את הפרסומאים שלו כדי לחסל מסורות קהילתיות ולהחליף אותן באופנות מסחריות. אבל זה לא הספיק. כדי להשלים את מלאכת הריסתן של המשפחות והקהילות היה צורך בסוסים טרויאניים. או אז פנו המדינה והשוק לבני האדם בהצעה שאי אפשר לסרב לה: "תהפכו להיות אינדבידואליים", אמרו המדינה והשוק לבני האדם. "תתחתנו עם מי שאתם רוצים בלי לשאול יותר את רשותם של ההורים. תעבדו במה שאתם רוצים, גם את זה לא מוצא חן בעיני זקני העדה. תחיו איפה שאתם רוצים גם אם לא תוכלו להגיע בערב שבת לארוחה משפחתית. אתם כבר לא תלויים בקהילה ובמשפחה. אנחנו, השוק והמדינה, ניקח על עצמינו לדאוג לכל צרכיכם. נספק מזון, חינוך, בריאות רווחה ותעסוקה. נדאג לפנסיה, לביטוח, לשיטור ולביטחון**.

בינתיים קנו קוקה-קולה. ו-LDC, וסט כלי אירוח חדש לחג. וגם על הפנסיה תשלמו. ומיסים לשיטור וביטחון. ותקריבו למולך. ותדברו על המולך כפי שהוא מתווך בתוכנית ריאליטי רוויות פרסומותת בפריים-טיים. ותוך כדי דיבור על המולך כבר לא תשימו לב לפעולה המוכנית של ההקרבה. בעצם, עזוב אותך מקוקה-קולה (טעם החיים), ובכלל "עזוב מפרסומות, אתה יודע מה טוב בשבילך – רק ספרייט" (פרסומת מהמילניום הקודם).

ההכרזה על מותו של תיכנון העבודה מקוממת אותי. לא בגלל שהיא לא מקורית וחוזרת בכל משבר. לא כי האבחנה לא נכונה – היא נכונה, שוק העבודה אכן יציב פחות ודינאמי יותר. ההכרזה גם לא מקוממת רק בגלל שאותו ריצ'ארד החופשי והנערץ על ערן גפן, שיחרר את עצמו לחופשי מהסיבות הלא נכונות – לא בגלל שהסתבר שהחברה בה עבד (ליהמן בראדרס) עשקה לקוחות וכי המודל העיסקי של התאגיד האמריקאי הפך למבוסס על חמדנות ועושק – אלא כי מקום העבודה קרס ואבד הביטחון. כי הסתבר שהוא לא יכול להגשים שם את חלום הקולג' כ"שישב על הבר עם חברים" ותיכנן "איך נקבל עבודה מדהימה וכל הבנות ירצו אותנו", בלי שום רטרוספקטיבה מוסרית על ניהול והתנהלות. האימפריה הפיננסית הוכחה כלא יציבה מספיק. פשוט כך. (וזה, בפני עצמו מקומם מאוד).

ההכרזה מקוממת אותי בגלל שתחת מעטה החופש המיידי מסתתר דיכוי עתידי בלתי נמנע. כי כשאתה חלק (מוצדק ובלתי נמנע) משוק העבודה אתה בורגני, ואפילו כשאתה חושב שאתה 'סוטה' כמו ריצ'ארד, אתה בעצם עדיין בורגני – בורגני קטן. כי בעצם, כמו שהבין קרואק – אי אפשר לפסוח על שתי הסעיפים. או שאתה עובד או שאתה בדרכים. וגם אם אתה חושב שאתה "עובד בדרכים" כמו שמציע ערן בכלכליסט, אתה מנציח את המערכת, אתה משרת אותה ולא (רק) היא אותך. הרשימה בכלכליסט מקוממת אותי כי בניגוד לפוסטים של שחר ואיילת, ערן גפן מנסה למכור לי שהגישור על הפער קל מאי פעם. קל-כליסט.

choose your future – choose life, או שלא

*גילוי נאות, אני לא מכיר את ערן גפן ואני לא מכיר את החברה שלו. אני גם מפרגן לו הצלחה, אקזיט-הנפקה וכו', אבל כותרת התפקיד שלו קצת מקפיצה אותי. "מייסד ומנכ"ל FanGager הפועלת מניו יורק, שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת למותגים לנהל את המעריצים שלהם בפייסבוק ובטוויטר.", כלומר אני חושב שיש משהו מעוות בכל הרעיון של מותג שמנהל את המעריצים. נפרק לחלקים – לא מוצא חן בעיניי הרעיון הנפוח של מותג, לא הרעיון של מעריצים** של מותג, ולא שגוף אמורפי כמו "מותג" בכלל מנהל אנשים, כלומר לא בדיוק אנשים אלא מעריצים, כלומר לא אנשים אלא צרכנים.
אבל הטייטל מסביר למה ערן מתפעל מחוסר המחוייבות האסרטיבית של אותו ריצ'רד בעודו עיוור לחלוטין לזה שזה לא משרת את האימסבידואל אלא את התאגיד, את ה"שוק", את המוצג.
**בניגוד לרושם השיטחי שיוצרת המובאה הזו, הספר הוא לא פמפלט פלסתר כנגד המדינה התעשייתית החדשה אלא ספר שמכיר במורכבויות ודקויות.
***כן, אני מבין שהמילה מעריצים לקוחה מז'רגון הרשתות החברתיות שם עוקבים ומעריצים. על הטרמינולוגיה הזו כתבתי קצת כאן: על טוויטר וגבולות המגלומניה.
****'החלום ושברו' אני מאוד אוהב את הביטוי השגוי הזה. במקור החלום ושברו=החלום ופתרונו/הסברו. כיום זה החלום והוויתור עליו. די מתאים לפוסט עם נטייה סוציו-בלשנית, אני חושב.

Permalink for '‫Clowns to the left of me‬'

12:12

‫Clowns to the left of me‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

אל מניפסט צבא הליצנים הגעתי דרך ציוץ של מרמיט. יש במניפסט הזה משהו שובה לב – מושך. קשה שלא להזדהות עם מידה של אנרכיזם ליצני. קשה לא להזדהות עם מי שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. קשה שלא להזדהות עם הליצן העצוב – האנדרדוג שנאבק בשררה ובשרירותיות. מניפסט צבא הליצנים פועל כי הוא עושה שימוש מבריק במותג הליצן. למעשה, מניפסט צבא הליצנים הוא יאיר לפיד – אוסף אמירות חלולות וסותרות, רצף קלישאות יומרניות מרוחות בשכבה עבה של זחיחות שתאפשר ניגוח מתמיד של המבקרים. "מה? אתה קראת את זה ברצינות? לייטן-אפ, מאן, אנחנו בסה"כ ליצנים, לא התכוונו."

ובניסוח המתרגמים-מעבדים (הדגשות שלי):

…אנחנו צבא משום שרק צבא (אם כי שטותי ומגוחך) מסוגל להכריז על מלחמה אבסורדית נגד מלחמה אבסורדית אחרת. אנחנו צבא מכיוון שליצן בודד עשוי לכל היותר לעורר חמלה, אבל גדודים של ליצנים ממושמעים יכולים לשמש סכנה של ממש. …

אני בהחלט מסכים שבליצנים יש גם סכנה. בעיקר ברגע שהם הופכים לגדודים ממושמעים. או-אז מליצן בודד שמאתגר את המחשבה ומצביע על הגיחוך שבדברים בסדר הקיים, הם הופכים למעוותי מציאות שלא מאפשרים לא שינוי ולא דיון.

מניפסט הליצנים הזכיר לי את הסצינה המהפנטת בסוף בלו-אפ (Blow Up, יצרים) של אנטוניוני (1966):

הליצנים האלו עוטפים את הסרט. הם מופיעים בסצינת הפתיחה*, מגיחים בנסיעה פרועה ברחובות לונדון ומגיחים שוב למשחק הטניס בסצינת הסיום. בין לבין, הגיבור, תומאס, צלם נחשק, מסתובב במסיבות דקדנטיות, הופעות רוק (היארד בירדס מנפצים גיטרה), ואורגיות עם דוגמניות. אה, כן, ויש את מה שמניע את העלילה – הרצח שהיה או לא היה ונתפס או לא נתפס ברקע המגורען של צילום פפראצי של מריבת אוהבים בפארק. כלומר בהגדלה (blow up) של התמונה, ברקע המגורען תומאס רואה אדם מחזיק אקדח שמסתתר מאחורי שיח ולידו מוטלת גופה. השכנה ,לעומתו, לא רואה שם כלום מלבד כתמי רורשאך מגורענים. אבל יש מישהי (קורבן הפפראצי) שנחושה להשיג את הנגטיבים שאכן בסוף נגנבים מהסטודיו.

במשפט אחד פשטני – הסרט עוסק בתפיסת המציאות - מציאות-דימיון-מציאות מדומיינת. במסיבה, למשל, אחרי דיון במשמעותו של ציור אבסטרקט שתלוי על הקיר (הצייר לתומאס "They don't mean anything when I do them. Just a mess. Afterwards, I find something to hang on to, like that leg. Then it sorts itself out and adds up. It's like finding a clue in a detective story"), תומאס פוגש את האקסית/מאהבת/סתם דוגמנית על ש~~בעל~~צילם פעם. "חשבתי שאמרת שאת בפריס" הוא אומר לה. "אני בפריז עכשיו" היא אומרת לו באדישות, מסטולה בעליל, מעבירה ג'וינט. תומאס מסרב לשאכטה , אחרי הכל, הוא בענייני רצח ומציאות ולא בענייני מסיבות, סמים והזיות.

השיא הוא כמובן סצינת הטניס שחותמת את בסרט (ותסלחו לי שאני הולך להסביר כאן את מה שכולכם ראיתם**). תומאס חוזר לשוטט בפארק, שם אירע לכאורה הרצח. הליצנים משחקים טניס. בלי כדור. שניים משחקים והאחרים עוקבים בעיניהם אחרי מעוף הכדור. תומאס בוהה בהם בהשתאות מרוחקת. המצלמה עוקבת בזום אחרי האין-כדור שמוטח מצד לצד. בשלב מסויים (2:22 בסרטון המאומבד) נוצר מגע – הליצנית מרימה כדור מפינת המגרש, ליד תומאס. "מה אפשר לעשות…" היא מסמנת לו בפנטומימה. הוא מגיב בחיוך דק. אחד הטניסאים חובט חזק מדי והמצלמה עוקבת אחרי האין-כדור שעף גבוה מעל לגדר המגרש, נוחת על הדשא ומתגלגל הרחק מהמגרש. "לך תביא-לך תביא. תחזיר את הכדור" מסמנים הליצנים. תומאס מתלבט ובסוף נכנע לגדוד הליצנים – מתרחק, מתכופף – מרים את הכדור וזורק אותו חזרה למגרש.

המשחק מתחדש. סוף***.

*כל הציטוטים ותאורי הסצינות הם מהזיכרון.
** זו כמובן התחכמות – ובזה בדיוק עוסק הסרט – במה שכולכם לא/ראיתם.
*** לא בדיוק סוף. למעשה הסרט נמשך עוד כמה שניות. מוזיקת ג'ז עליזה מלווה את ההכרעה של תומס להצטרף למשחק, ניגוד מושלם לשקט הפנטומימי של הטניס. המצלמה על תומאס. היא מתרוממת ומתרחקת לאט וכל מה שרואים זה את תומאס – קטן ובודד**** כל כך על כר הדשא הענקי. (החלק הזה ביוטיוב קיים רק בסרטונים שלו ניתנים לאימבוד. למשל כאן).
**** וזה כבר מחייב לשנות את המילים: clowns to the left of me – jokers to the right – here I am stuck in the middle alone.

Permalink for '‫פוליטיקה דיגיטלית -על חשבון מי הבדיחה?‬'

21:17

‫פוליטיקה דיגיטלית -על חשבון מי הבדיחה?‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

הפוסט הזה התחיל כערימה מגוונת אבל הלינק הראשון נשא אותי למחוזות אסוציאטיביים ואקטואליים וכך אתם מקבלים פוסט בנושא אחד שיקר לליבו של הבלוג – הקשר בין כריית מידע, פרטיות, התאמה אישית ופוליטיקה.
[הערת המערכת - הפוסט נערך, נארך, מוקד וכו'. לא דומה הגירסא הראשונית של אתמול לזו של היום. ]

בפוסט באלוהים אנחנו בוטחים – האחרים הביאו את הנתונים בפלוג (הבלוג הפוליטי המעולה), כותבת טל שניידר על ספר חדש שסוקר את שיתוף האזרחים במדיניות ציבורית בעידן הדיגיטלי. כותרת הפוסט מיוחסת בספר (לפי שניידר) לציוץ של מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו-יורק. (בפועל בלומברג עצמו ממחזר אמירה ידועה של W.E. Demming). הפוסט (וכנראה גם הספר) מעניין ואופטימי וגם חשוב ורלוונטי, בעיקר למי שמתעניין בשקיפות ובמעורבות אזרחית.

אלט-טאב: עם זאת, אני חייב לספר כאן קוריוז קטן, לפני שנתיים נכחתי בפאנל ממשלת ארה"ב ומדיה חברתית. הפאנליסטים היו אחראי הניו-מדיה בבית הלבן, ראש מחלקת מדע וטכנולוגיה ב-CIA ואיזה ראש מחלקה מה-NSF. הם סיפרו שם על היוזמה של הבית הלבן לפתוח פורטל בו יוכלו האזרחים להעלות נושאים בוערים לדיון ואפילו להצביע על החשיבות שלהם כדי לזרז דיונים והליגי חקיקה בקונגרס. משהו כמו כתוב-לחבר-הקונגרס-שלך אבל אבל בקנה מידה גדול ובשקיפות. הפורטל היה הצלחה כבירה. עלו בו נושאים מנושאים שונים, חשובים גם איזוטריים, כדרכם של אמריקאים משוגעים לדבר. בפעל העיר ראש הניו מדיה של הבית הלבן תוך הינהוני זעף מנציג הCIA, הנושא שזכה להכי הרבה הצבעות היה ליגליזציה של מריחואנה. הם לא יכלו לומר אם זה באמת נושא בוער או סוג של דאחקה ציבורית.

טל אמנם מתמקדת בפתיחות שלטונית ושיתוף אזרחי, אבל הציטוט של בלומברג מכוון רחוק בהרבה – ובעצם לכיוון ההפוך. לא מדובר כאן בשקיפות ופתיחת התהלך הדמוקרטי לאזרח אלא ליצירת קמפיינים פוליטים מוכוונים אישית (personalized). בעידן בו אפילו הטלוויזיה הרב ערוצית נרמסת תחת גלגלי היוטיוב, קמפיינים פוליטיים הופכים יותר ויותר אישיים, תוך הפרות מסויימות (לאו דווקא פלילית) של פרטיות ועם שימוש מאסיבי באלגוריתמים לכריית מידע. הנה סקירה של התחום (באתר של חברה שמתמחה בזה). כלומר אם אני ממילא לא רואה טלוויזיה וממש לא איכפת לי מהפלות אז די מטופש להשקיע כסף בזמן אויר יקר ולשדר תשדיר אחיד ("סקר מצא שזה מה שחשוב לרוב הציבור") שלעולם לא אראה בטלוויזיה ואם הוא יצוץ לי בטיוב הוא יותיר אותי אדיש ("למען עתיד ילדינו, קדימה, ביחד"). נתוני הגלישה שלי, הסטטוסים בפייסבוק, ציוצים בטוויטר, נושאי הכתיבה בבלוג, קורות החיים בלינקד-אין, החברים ברשתות החברתיות, מקום המגורים, למי הצבעתי באמריקן איידול, הספרים שאני לא קורא, סוג הפורנו שאני צורך – כל אלו יוצרים תמונה די מדוייקת של מי אני-מה אני-דעתי על הפלות ועל המלחמה בעיראק/אפגניסטן/איראן. ולא רק דעותי נחשפות כך אלא גם באילו נושאים (שחשובים לי) אני ניתן לשיכנוע. ניתוח התוכן שלי מלמד גם על אסטרטגיית הפניה הנכונה – האם אגיב טוב יותר לפניה סנטימנטלית (המועמד מחזיק טלה/תינוק על רקע שדה חיטה), "עניינית" (המועמד בחולצה תכלת מופשלת שרוולים על רקע מפעל שבבים) או עניינית באמת (אין מועמד, יש גרפים ונתונים והצעות חקיקה). האם אגיב טוב יותר למילים כמו 'עתיד מדהים' או למילים כמו 'עתיד [השלם את מילת התואר המתאימה]'. בקיצור, כמאמר דמינג/בלומברג In God we trust; all others must bring data.

אם חשבתם שזה רק שם – מעבר לים (זה התחיל כבר בבחירות לנשיאות ב-2004) – תחשבו שוב. ממש היום אנחנו רואים חדירה של זה גם אלינו כש'ביבי' פונה אלינו אישית בפייסבוק ומתייחס ספציפית לאירועים בחיינו ולתחומי העניין שלנו. זה כמובן הפך די מהר לבדיחה (מם, אם תרצו), בכל זאת, הרי ברור שביבי לא באמת מתעניין בחיבתי לבונדג'. למרות ההודעה הממוענת אישית ומתייחסת לפרטים בפרופיל שלי ("אני רואה שאתה אוהב להיות נשלט, אני חובב שליטה – עשה לי לייק והצטרף לקהילת המזוכיסטים הגדולה בישראל") אין כאן פניה אישית. אמנם הפניה הראשונית הזו מעט מגוחכת, אבל בשנים הקרובות השיטות יהפכו למתוחכמות יותר ולמגושמות ושקופות פחות ואז הבדיחה תהיה על חשבונינו.

כדאי להעיר, אגב, שהפניה של ביבי מתוחכמת בהרבה ממה שנדמה. זו לא סתם בקשת חברות, ולא שיווק אינטרנטי שמטרתו להגדיל את מספר מתפקדי הליכוד בצורה מידית דרך חברות בפייסבוק. הפניה הזו מאפשרת לכורי המידע של ראש הממשלה לעקוף את מדיניות הפרטיות (הלא ממש קיימת) של פייסבוק. כרגע קיר הפייסבוק שלנו חשוף רק לחברים (שיכולים להנגיש אותו הלאה הלאה בבלי דעת). מי שיהפוך לחבר יאפשר לכורי המידע לאסוף את כל המידע שצויין לעיל – מי אתם, הסטטוס, הקיר על שלל מריחות הגרפיטי שעליו, הקישורים שמעניינים אתכם, התמונות להם עלישם לייק – כל מה שיאפשר לסווג, לתייג ולמסגר אתכם – כל מה שיאפר קמפיין ממוקד ומותאם אישית בבחירות הבאות. אז כן, הבדיחה היא בהחלט על חשבונינו.
[אני סתם יורד כאן על ביבי, ראשון הפוליטיקאים הישראלים להבין את חשיבות כריית המידע. בשנים הקרובות יעשו את זה כולם - ציפי ליבני האישה שהיא מוסד, אהוד ברק, שלי יחימוביץ' ואפילו דב חנין. זה בלתי נמנע.]

עד כמה רחוק אפשר להגיע עם זה? הנה טעימה: רשת Target האמריקאית יודעת מתי אתם בהריון. סיפור משעשע ומטריד על תיכוניסטית שקיבלה הביתה קופונים למוצרי תינוקות. האב הזועם התקשר למנהל הסניף האזורי להתלונן על כך שבטרגט מעודדים קטינות להיכנס להריון. המנהל הנבוך, לא מודע לאלגוריתמיקה ולכריית המידע המתוחכמת של הרשת התנצל והבטיח לברר את מקור הטעות. אחרי שבוע הוא התקשר לאבא להתנצל שוב והופתע כשהאבא התנצל בפניו "בינתיים דיברתי עם ביתי והסתבר שהיא אכן בהיריון". הסיפור המלא ועוד על כריית מידע: How Target Figured Out A Teen Girl Was Pregnant Before Her Father Did (דרך הטוויטר של מיכאל).

עדות נוספת לשוק שהולך בכיוון הזה היא מדיניות הפרטיות החדשה של גוגל שנכנסה אתמול לתוקפה – נושא שאי אפשר היה להתחמק ממנו בגלל אינספור התראות בכל השירותים של גוגל ואינספור כתבות בכל עיתון. "השינוי מחוץ לשם פישוט מדיניות הפרטיות ואיחוד המדיניות לכל השירותים" כך אומרים בגוגל. אבל לאיחוד יש גם היבט נוסף והוא איחוד הסיגנאלים. עד עכשיו לא תמיד יכלו בגוגל להצליב מידע בין השירותים השונים. המדיניות החדשה מאפשרת להצליב מידע ובכך ללמוד על המשתמש הרבה יותר. זו לא רק קפיצה כמותית אלא איכותית מאחר והיא מספקת תמונה מורכבת על אישיות המשתמש – תמונה מורכבת שאמנם מאפשרת תוכן רלוונטי יותר (ואחיד יותר) אבל מאפשרת גם פירסום אישי וממוקד. ממוקד מאוד. לא עוד התאמת פירסומות לפי מילות מפתח בג'ימייל – מעכשיו התאמה לפי המצב רוח, החברים, הסרטונים, החיפושים וכו'.

ועכשיו לפוליטיקה לא דיגיטלית בעליל – לרגל עשרים שנה למותו של מנחם בגין כותבת אוה אילוז על חווית המזרחיות שלה: עייפנו מהעדתיות – איך נפסלתי פעמיים מלהיות מזרחית. (קריאת חובה).

[ההפניה האחרונה היא שריד מהערימה המקורית. שאר ההפניות הלא קשורות, הלא הן גוף הערימה, יגיעו מחר. או שלא.]

23:03

‫ערימה משהו‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

ושוב מיון ערימה משופע לינקים לכתבות, תמונות סרטים וריפרורי שירה – על ההבדל בין הרשתות החברתיות השונות, מה אפשר לעשות עם הרבה דטא ומי הרע בסיפור הזה, יום עיון לזיכרו של טיורינג, שירים (פופ) בשפת הסימנים, שפה לוקאלית, מחאה צרכנית ופוליטיקה. מאיר ויזלטיר ודליה רביקוביץ' מפציעים בין השורות. בסוף השבוע הזה תישארו מול המחשב ולא תזדקקו לתחבורה ציבורית בשבת.

קהילת הטוויטר אוהבת לטפוח לעצמה על השכם החתרנית ולומר שאת אמא לא תמצאו בטוויטר (לשון אחר: "אל תעשו טוויטר בעברית, כל הערסים יגיעו"). אז אמנם טוויטר מלא זבל חסר משמעות על ליידי גאגא או ג'סטין ביבר, אבל תמונה אחת שווה אלף מילים ומדגימה את ההבדל – חיפוש תמונות בנושא 'יוון' בטוויטר לעומת חיפוש בגוגל (זה תלוי גם בענייני פרסונליזציה, אבל ננייח לזה לפוסט אחר שכבר מתוכנן). הקליקו על התמונה להגדלה. (דרך gilad@).

ואם כבר תמונות ורשתות חברתיות – הסבר מקוצר על ההבדלים בין הרשתות החברתיות השונות:

אוהב דטא לא ישבע דטא

ומה עושים עם כל הדטא הזה שמגיע מרשתות חברתיות, מתוכן בכלל ומנתוני גולשים? ומי אלו האנשים שעושים את זה? הבלוג עוסק בזה לא מעט, אבל הנה כתבה מה-NYT ודי מדהים (ומחריד) כמה שהיא לא ביקורתית, למעט פסקה וחצי שעוסקות בטעויות אלגוריתמיות אבל לא בסיכון ובהשלכות החברתיות בשימוש באלגוריתמים שדווקא לא טועים: the Age of BIG data

ועוד מה-NYT – איך אפשר לעבוד על גולשים ואלגוריתמים: For $2 a Star, an Online Retailer Gets 5-Star Product Reviews, ובאותו הקשר ראוי לקשר גם לשני פוסטים מן העבר: המקרה של זין בעין בע"מ והמקרה המוזר של הזאב בשעת לילה.

החכם באדם כבר אמר שאוהב דטא לא ישבע דטא, וכך אנחנו מתבשרים שגוגל משתינים על המשתמשים ועושים האקינג למנגנוני האבטחה של ספארי ושל האינטרנט אקספלורר כדי לאסוף עלינו עוד קצת דטא (או בלשון גוגל: לשפר את חווית המשתמש גם בדפדפנים נחותים). הבעיה היא לא פרצת האבטחה (כלומר זו בהחלט בעיה, אבל זו בעיה שמיקרוסופט ואפל צריכות לפתור במקום להתבכיין) – הבעיה היא שמשתינים על היוזר התמים שבוחר במפורש באופציה נטולת קוקי'ס. גוגל יודעים את זה ומכניסים את הקוקי בהיחבא – התנהגות שמתאימה לאחרון ההאקרים ולא לחברת ענק דו נו איוול וכו'.

מבחן טיורינג

יש, כמובן, מי שאשם ביכולת הזו לעבד ביג-דטא ולהסיק ממנו תובנות מרחיקות לכת. קוראים לו אלן טיורינג והשנה ימלאו מאה שנה להולדתו (וארבעים ומשהו שנה להתאבדותו). לכבוד טיורינג רב הזכויות יתקיים בבר אילן כנס מכובד בנוכחות חוקרים מובילים וכ-ו-ל-ם מוזמנים להרשם.

דיאלוג של חרשים

איתמרק כותב בדגש קל על שפת הסימנים של החרשים (שהיא שפה חיה לכל דבר, כולל דיאלקטים וסלנג שמתפתח ומשתנה). והפעם הוא מביא קליפים בהם שרים בשפת הסימנים. לעצלנים שבקוראים, אני מביא כאן שני קליפים כטיזר (בפוסט שם יש עוד):

ועכשיו לכו תקראו את הפוסט (אתפוס רימון ביום שמש יפה) ואת הדיון בתגובות ואל תשכחו לדרוש מאיתמר לכתוב יותר על שפת הסימנים.

העיר שנבנתה ארעי

בהכל דיבורים: מה עובר על העברית התל אביבית כותבת נטע הלפרין על השפה התל אביבית – מה זה והאם בכלל יש דבר כזה. (רמז – הדעות חלוקות). מרואיינים שם כל החשודים המיידיים מרוביק רוזנטל ואבשלום קור (ד"ר ללשון שמכונה בכתבה 'אייקון וינטאג' לשוני') ועד גיא אסיף. רק אוסיף שגם עבדכם רואיין לכתבה הזו (לא ברור על תקן מה) ובסוף לא נכנס. אולי כי על השאלה "יש בעיניך אייקונים שאפשר לסמן בהקשר לדיבור התל אביבי?" הוא ענה "בטח, אני".

זוהי יפו, ילדה

אהבת תפוח הזהב

קוראי הבלוג השקדנים בטח זוכרים מה דעתי על מחאת הקוטג' ושאר מחאות וחרמות אינסטנט אימפולסיביים (בזמנו לא החרמתי את תנובה ומאז ועד היום אני משתדל למעט בקניית תנובה ולקנות חלופות. אני עדיין מחרים את ארומה תל אביב בגלל הגזענות של הבעלים ואת קסטרו בגלל פארת הפרווה). אז עכשיו העם פצח במחאת פסק זמן ואני רוצה גם. כחלק מאסטרטגיית אלוף בצלות ואלוף שום אני מכריז על מחאת אהבת תפוח הזהב שאהב את מכהו – למה בארצינו ממותגת הJAFFA ומשופעת ההדרים שהפכו לנדלן צריך לשלם 27.9 שקלים לשני ליטר של מיץ תפוזים טבעי בעוד 1.9 ליטר של טרופיקנה עולים בארה"ב שלושה דולר (12 ש"ח) בלבד?! הפיצו, רטווטו והצטרפו למחאת תפוח הזהב ויחסי ה-S&M שלו עם הצרכן.
[עוד כרזות תפוזים ונוסטלגיה אישית ויפואית בבלוג של לולה]

למה לי פוליטיקה עכשיו?

אפרופו קמפיינים ומעורבות פוליטית – הפעם ברצינות: דובי קננגיסר ויהונתן קלינגר רצים לעבודה, כלומר מעמידים עצמם לבחירה בפריימריז. לא שיש סיכוי שאצביע לעבודה אבל, כמו שנהוג לומר במקומותינו, שניהם בהחלט ראויים+, ואני בהחלט מעדיף עבודה שאלו הם נבחריה*. כדי להבין מה הם מוכרים ומאיפה הם באים תקליקו על השמות שלהם ולא על 'רצים לעבודה' שמפנה לעמוד הפייסבוק של הקמפיין. בהצלחה.

* אם כי נראה לי שהם הפייגלינים של העבודה – אלו שמנסים להשתחל פנימה באיגוף קיצוני. מבחינתי זה סבבה.

Permalink for '‫יאיר לפיד והעמק המוזר-מופלא (the uncanny valley)‬'

14:55

‫יאיר לפיד והעמק המוזר-מופלא (the uncanny valley)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

על הקשר בין יאיר לפיד לאח הגדול, לגרפיקה ממוחשבת, רובוטיקה ובינה מלאכותית (לא, הוא לא המועמד שלי לתפקיד שר המדע).

יאיר לפיד הוא קריקטורה, שטחית וגרוטסקית. לא פלא הוא שמה שהולך היום זה להיכנס באמ-אמא שלו. ובצדק (לכו על זה, חבר'ה). הוא הרוויח את זה ואני לגמרי בעד. מדובר בתופעה מזיקה במיוחד לציבוריות הישראלית. בדיוק כשצו השעה הוא מעבר מפוליטיקה שבטית של ספירת ראשים דמוגרפית לפוליטיקה חוצת מגזרים של עמדות, שבה לא רק השייכות המולדת קובעת את דפוסי ההצבעה אלא אשכרה אפשר להשתכנע לעבור מעמדה אחת לאחרת, כמו שאמור להיות בדמוקרטיה אתם יודעים, בא הטיפוס הזה ומנחית עלינו עוד מפלגה מגזרית, ש"ס לבנה שכזאת.

אבל אני לא יכול להתחמק מהשאלה – של מי הקריקטורה הזאת? ומהתשובה הבלתי נמנעת שזאת קריקטורה שלנו, של הישראליות ה"חילונית" וה"ליברלית" שחושבת את עצמה ל"מעמד בינוני". ואולי, חלק מהזעם כלפי לפיד נובע לא רק ממודעות פוליטית מפותחת אלא גם מכך שכמו כל קריקטורה, לפיד מציב בפנינו מראה. מעוותת אמנם, אבל מראה. ואנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו רואים שם.

כך כותב שלום בוגוסלבסקי (מראה מעוותת) ועובר לנתח כמה מהעמדות ה"קריקטוריות" של לפיד שבמובנים מסויימים הוא באמת סוג של ייצוג ישראלי ממוצע שמשקף איזה מעמד ביניים מדומיין. אבל המרכז-ממוצע הזה, כדרכם של ממוצעים, לא באמת קיים. אני רוצה לקחת את התובנה הזו של שלום צעד נוסף אחורה. כלומר להביא את לפיד צעד נוסף מהדמוניות אל הנורמליות. נורמליות במובן הסטטיסטי.

The Uncanny Valley

העמק המוזר-מופלא הוא הנקודה הפרדוקסלית שבה סימולציה של המציאות היא כל כך טובה עד שהיא הופכת ללא טבעית ולקריפית (כך מגדירים יפה בכתבה ישנה בסלייט: the Undead Zone – why realistic graphics make humans look creepy). ה"עמק" הזה הוא העמק השלילי המתקבל בגרף ה"אנושיות" של דמויות מלאכותיות כפונקציה של הדמיון שלהם לדמות מציאותית. (הגרף הזה הוא גרף היפותטי-מתודי והוא לקוח מהערך בויקיפדיה. מעניין אם מישהו עשה מחקר אמפירי, זה בטח קלי קלות עם הטורקי המכני).

אלגוריתמים ליצירת אנושיות (גרפיקה, רובוטים, בינה מלאכותית) פועלים נכון מבחינה סטטיסטית. 'נכון' – כלומר הם מנסים למזער את הסטיה מאוסף דגימות רלוונטי ולבצע החלקה סטטיסטית כדי ליצור את האפקט האנושי. הגישה הזו שמאפשרת לנסח את הבעיה כבעיית אופטימיזציה נכונה מבחינה מתמטית מתנפצת אל סלעי המוח האנושי שבעצם עושה את זה כל הזמן כחלק מעיבוד המידע ותיחזוק המערכת האונטולוגית. ההבדלים הקטנים שנשארים אחרי העיבוד המלאכותי המתוחכם זועקים לעין (בעצם למוח) יותר מאשר אי התאמות גדולות אותם המוח פוטר מיד כ'רעש' כ'ייצוג' או כ'קריקטורה'.

בגדול (ובאופן מאוד לא מדויק שהמצאתי וניסחתי לצורך הפוסט הזה), תאוריית העמק המוזר שיש לה שורשים כבר אצל פרויד טוענת שכשהבדל בין המסמן למסומן ברור אז המוח מסוגל להתגבר על הפער ולהתייחס למסמן כאילו הוא האובייקט "אמיתי", מאחר וברור לגמרי שבעצם יש כאן רק מסמן. אבל כשההבדל בין האובייקט המלאכותי לזה ה"אמיתי" הוא דק מן הדק אזי מחד המוח לא מצליח לסווג את האובייקט המלאכותי כמלאכותי, אבל מאידך כל האינסטינקטים זועקים שיש כאן זיוף וחוסר התאמה.

אבל למה לדבר רק על גרפיקה ממוחשבת כשאפשר לדבר על בני אדם. קחו לדוגמא את אביבית מהאח הגדול. בעוד אנחנו עוברים בשתיקה לנוכח הדמות השמאלית בצמד התמונות שלעיל, התגובה לצילום הימני נובעת אך ורק מהעובדה שאביבית היא טיפוס בשר ודם שעשה את הצעד אל עבר הייצוג המלאכותי. מצד אחד המוח מסווג "אנושי" ומצד שני חוסר ההתאמה לסכמה ה"טבעית" (במקרה הזה דווקא הקירבה למלאכותי, מעין תופעת העמק המוזר במהופך) מניף דגלים נויירוניים אדומים. התוצאה היא תחושה מוזרה, קריפית, לעיתים עד כדי גועל ורתיעה.

יאיר לפיד כפיתרון כוזב לבעיית אופטימיזציה

ועם תחושת הרתיעה נחזור ללפיד. המראה הלפידי הפלקטי עוד איכשהו עובר. כקריין חדשות אנחנו (חלקנו) מוכנים לקבל דמות משוחת ג'ל, מוטת כתף וזקורת גבה. הבעיה של לפיד היא שהוא נופל בעמק המוזר של התוכן. התוכן כה שטוח, מלאכותי ומסונתז וכל כך מנסה להיות אנושי ולהתחבב על מרכז מדומיין עד שהתוצאה פשוט מעורר קבס בגלל המוזרות העל טבעית שלה. בדיוק כמו דמות הגרפיקה הממוחשבת שנוצרה ממיצוע מתוחכם של דגימות סטטיסטיות משוכללות כך גם התוכן הלפידי. ובדיוק כמו שההצלחה הסטטיסטית (פיתרון בעיית האופטימיזציה) מביאה לדמות ממוחשבת כמעט אנושית באופן שמקפיץ את כל חיישניי האזהרה שבמוח – כך גם לפיד עם המסר המסונתז שלו.

לפיד הוא ללא ספק בעל איכויות קומיות-קריקטוריות ("אחי העבדים") , אבל הוא לא רק קריקטורה לא מחמיאה של עצמינו, כמו שטוען בוגוסלבסקי. למעשה, הקיום הפוליטי הלפידי הוא בעצם הפוך מקריקטורה – לפיד, גם אם מבחינתו-עצמו הוא אותנטי וכלל לא ציני, הוא פשוט זיוף סינתטי כה משוכלל וכל כך דומה לישראלי הממוצע (האחוס"ל המדומיין והלא-באמת-קיים) עד שהוא תקוע בעמק המוזר ומעורר בצופה תחושות מוזרות. לו הייתי יועץ פוליטי הייתי אומר לו להתלכלך קצת, להפסיק לנסות לעשות אופטימיזציה של מיזעור הסטיות מהמרכז הישראלי - במקום לסנתז דמות אופטימלית כדאי להכניס קצת רעש למערכת. זה עובד באלגוריתמים וזה עובד גם בחיים. (באופן אירוני, לחטוף מכות זה צעד בכיוון).

אבל לא נראה לי שזה יקרה. הכתבה בסלייט שעוסקת בתופעת ה-uncanny valley במשחקי מחשב עם גרפיקה מתקדמת מסיימת בנימה פסימית שמתאימה גם לכאן, לפוליטיקה ולסטנדרטים המקומיים:

Unfortunately, though, gaming's Uncanny Valley could be here to stay, simply because players have become used to it. In the real world of plastic surgery, face-lifts used to look horrifically strange but now go unnoticed. Likewise, we've played with dead, fish-eyed characters for so long that they seem kinda normal. Creepiness, like beauty, is in the eye of the beholder.

[הערה: אני לא באמת מבין בפסיכולוגיה, אפיסטמולוגיה או גרפיקה ממוחשבת. אם פישטתי מדי או סתם דיברתי שטויות אנא תקנו בתגובות]

Permalink for '‫עזרתכם דרושה בתיקון עוול היסטורי‬'

16:03

‫עזרתכם דרושה בתיקון עוול היסטורי‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

באופן מקרי, בדיוק היום קצת אחרי כתיבת הפוסט נכנעה גם המערכת הביורוקרטית אחרי חודשיים של התכתבות ("אני פונה ללב שלכם" כתבתי להם לפני כמה ימים. בערך). ההפניה האוטומטית מאתר הרפאים לאתר החי והנושם הוספה אחר כבוד. מסקנות? ~~אין מסקנות~~ תמיד לשמור גישת אדמיניסטרטור לאתר שלך, למחוק עקבות ולהשמיד אתרי רפאים. ותודה לכל מי שהגיב מהר ונענה לבקשה.

ובכן, הבעיה היא כדלקמן – יש לי שני אתרים אקדמיים, האחד Oren Tsur מעודכן בפרסומים האחרונים, נראה סביר ונקי וגם יושב על שרתי האוניברסיטה העברית והשני (שלא אתן אליו לינק) לא מעודכן, נראה כמו הצרות שלי (כלומר הטמל של תחילת המילניום) ונמצא על שרתי האוניברסיטה של אמסטרדם שם עשיתי את התואר השני ב-ILLC (המכון ללוגיקה, שפה וחישוביות). בגלל שאני עצלן מטבעי, עד לשנה האחרונה האתר המעודכן היה זה ההולנדי ואילו על שרתי האוניברסיטה העברית היה רק עמוד שמפנה (auto redirection) לכתובת ההולנדית.

לפני שנה ההולנדים שינו את מבנה האבטחה שלהם והפרידו את הגישה לשרת מהגישה לאימייל וכך איבדתי את היכולת לערוך את האתר ההולנדי, כלומר אין לי יותר הרשאות ל-ssh ו-ftp.
למה זה בכלל משנה, אתם שואלים – ובכן אני מחפש לי משרת פוסטדוק ולהוותי אני מגלה שאבוי, חיפוש בגוגל נותן את דף הרפאים ההולנדי במקום הראשון ואני, עד אנא אני בא עם הצורה המזעזעת שלו ועם העובדה שהוא פשוט כבר לא משקף את העבודה האקדמית שלי. הדף העדכני מופיע רק במקום הרביעי.

ביקשתי סיסמה חדשה אבל כבר חודשיים אני מקבל הפניות מעגליות שאומרות שבשביל לקבל סיסמה אני צריך לגשת ל-X או לכתוב ל-Y שבתורו מפנה אותי ל-Z שאומר שצריך לגשת ל-X ורק אם אתה מועסק במכון וכו'. "אז רק תשנו את קובץ האינדקס או או פשוט תמחקו את החשבון בעצמכם," התחננתי – אבל ההולנדי עומד עם האצבע בחור (זה שמאחור) ועומד בפרץ – לא נותן לטיפה של גמישות לעבור את סכרי הביורוקרטיה.

ישבתי וטיכסתי מני עצות: להתנקש בפופטיץ או בסילביה (אבל הם בהפסקת תה), להחשיד את ההולנדי כספאם כדי שיעיפו אותו מתוצאות החיפוש (אבל אולי גוגל יענישו גם את האתר החדש בגלל חפיפה בתכנים), לספק טובות הנאה מהסוג האירוטי לעובדים בגוגל כדי שישנו את האינדקס (הקטע האירוטי לא מדבר אל גיקים שכאלו), לפנות לשגרירות ההולנדית (עוד ביורוקרטיה), לפנות אל המלכה ביאטריקס חובבת היהודים (איבדתי את הטלפון שלה) וכו'

כמוצא אחרון אני נפנה לטקטיקה הטובה והישנה של הקישורים. וכאן אתם נכנסים לתמונה – בעלי בלוגים ואתרים שיש להם מקום קטן ללינק – את חצי המלכות אתן למי שישים לינק לאתר הרלוונטי. הכתובת בלינק צריכה להיות www.cs.huji.ac.il/~oren והטקסט צריך להיות השם שלי באנגלית Oren Tsur. אני מקווה שמספיק לינקים שכאלו יצליחו להביא את האתר החי למקום הראשון על חשבון אתר הרפאים.

לכל העוזרים והתומכים - רוב תודות, שתזכו לחיים טובים ומאושרים ומארה תיפול על ראשי שונאיכם.

9:11

‫WSDM 2012 חלק ראשון‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

הגיע הזמן לסקירת כנס Web Search and Data Mining (ובקיצור WSDM, מבוטא ביומרנות עם כיסוי, כמו וויסדום, חכמה) שבדיוק הסתיים בסיאטל. על האווירה, האנשים, תהיות על עתיד האקדמיה בעולם של חברות ענק וכמובן גם סקירה חלקית של המחקרים שהוצגו.

אני רוצה להתחיל בכמה מילים על האווירה דווקא. הכנס הזה היה אחד הכנסים הכי כיפיים והכי סוציאליים שהשתתפתי בהם. האנשים היו סבבה ומינון השיחות המחקריות והכלליות היה מעולה. בדרך כלל האירוע החברתי הרישמי בכנסים מסתכם בסעודת גאלה חגיגית ונפוחה. לא הפעם. מארגני הכנס מצידם דאגו לזה שבכל ערב יהיה לפחות אירוע חברתי אחד אם לא שניים ותודה מיוחדת למארגנים ד"ר איתן אדר מאוניברסיטת מישיגן וד"ר ג'יימי טיבן (Jaime Teevan) מייקרוסופט ריסרצ' (MSR) שדאגה שבשום רגע נתון לא יהיה אדם שהאלכוהול נפקד מידו ("שילמנו מראש על אלכוהול באלפי דולרים אז תשתו"). תודה גם לאחראים על התוכן האקדמי – ד"ר יואל מרק (Yoelle Maarek) שעומדת בראש חטיבת המחקר הישראלית של יאהו ופרופסור יוג'ין אגישטיין (Eugene Agischtein) מאוניברסיטת אמורי (לא האמורי הזאת).

אנשים

כמו שבטח שמתם לב, הרכב הוועדות היה חצי מהאקדמיה וחצי מהתעשיה (כולם עם דוקטורט, אחרי הכל זה כנס מדעי). בפגישה העיסקית דיווחו על כמה מספרים: 340 משתתפים (כלומר לא כנס ענק ACL-סטייל, אבל בהחלט לא קטן), 140 מהמשתתפים מהאקדמיה ו-180 מהתעשיה (איפה נעלמו עוד 20?! אתמהה). היחס הזה מעט מפתיע. בכנסים אחרים הוא הפוך או נוטה אף יותר לטובת האוניברסיטאות. ושוב, המספרים משקפים את הבעיה היסודית במחקר החדש – החברות שולטות על כמות הנתונים הבלתי נתפסת ועל משאבי החישוב המטורפים שנדרשים בשביל לעבד את הנתונים. הנושא הזה ראוי לפוסט שלם בסיגנון "האקדמיה לאן", אבל רק בשביל לסבר את האוזן כמה מספרים: בחטיבת המחקר של יאהו ישראל כמה עשרות חוקרים, כולם בוגרי דוקטורט, חלקם כבר לימדו (עדיין מלמדים) במוסדות אקדמיים. תפקידם לבצע מחקר אקדמי והתפוקה שלהם נמדדת בדיוק כמו באקדמיה – על פי מספר הפירסומים ויוקרתם של הפורומים בהם מתפרסמים המחקרים. כמה עשרות דוקטורים זה יותר ממחלקה אקדמית. באופן רישמי לגוגל אין בארץ חטיבת מחקר, אבל גוגל העולמית היא המעסיק הגדול ביותר של דוקטורים, שמועסקים כמהנדסים ומפתחים קוואזי מחקריים. ויש את IBM ומייקרוסופט ובאופן מפתיע אפילו לג'נרל מוטורס יש בארץ קבוצת מחקר קטנה שעוסקת ב… עיבוד שפה. אני לא חושב שהיו מספרים כאלו של חוקרים בתעשיה מאז הלאמת המחקר האקדמי במלחמת העולם השניה. אין ספק שקורה כאן משהו גדול שישפיע על המחקר שיעשה בעתיד. כאמור – פוסט יעודי בוא יבוא ותובנותיכם בתגובות כאן בבקשה.

The Doctoral Consortium

ד"ר סו דומיי (Susan Dumais), גם היא מ-MSR ארגנה מפגש אינטימי של סטודנטים בשלבים מתקדמים של הדוקטורט עם חוקרים מובילים מהאקדמיה והתעשיה. מלבד הנחיה ויעוץ פרטני, כל סטודנט הציג את העבודה שלו ואחר כך היו כמה פנלים שדנו בהבדלים בין מחקר אקדמי למחקר ב"תעשיה" – נושא שכבר מזמן הבטחתי לכתוב עליו, אפילו בפסקה למעלה – היתאזרו נא בסבלנות. קיצור הדברים למי שלא יכול לחכות – במחקר בתחומים האלו, משיקולים של פרטיות ("פחחח") ותחרותיות הדטא זמין בעיקר לחברות ענק ולא לחוקרים צנועים במגדל שן סגפני. זה לא עניין רק של דטא אלא גם של כח חישוב מספיק כדי להתמודד עם עיבוד של טרה-בייטים של דטא. והחוקר המסכן – אנא הוא בא אם לא ימכור נשמתו לשטן גדול כזה או אחר? אולי יעסוק בתאוריה או ישכיר נשמתו לתקופה קצובה. כמובן שאחרי זה הלכו לשתות. בקטנה. כי בערב מחכה מסיבת הפתיחה.

את מסיבת הפתיחה פיספסתי כי ישבתי בקפה היפסטרי משהו (ומעולה בניגוד לצפוי מקפה אמריקאי) עם שני גוגלים צעירים שפגשתי – אחת מגוגל ב-NYU, בדיוק סיימה דוקטורט בקולומביה והשני, בדיוק סיים בברקלי ועכשיו עושה פוסט דוק בגוגל במאונטיין וויו. השיחה קלחה שעות ואת המשתה (מילה מצחיקה, במקור banquet) הרשמי פספסנו.

תוכן

אני אדלג על תיאור המסיבה ב-space needle (יותר מדי סקוצ', גם אם זה רק גלנפידיך) או על מסיבת הריקודים שאחריה במועדון קטנטן בסימטאות השוק המפורסם (יותר מדי וודקה ובירה) ונעבור לסקירה מקוצרת של מאמרים שמשכו את תשומת ליבי.

[הבהרה: הסקירה הזו היא אישית ולא ממצה. יופיעו בה המאמרים וההרצאות מהם נהניתי כי הם קשורים לתחומי המחקר שלי או כי הם קשורים לתחומי עניין שלי. כמובן שיש מאמרים מצויינים אותם פספסתי בגלל קוצר הזמן לעקוב אחרי כל מאמרי ה-spotlight sessions, בגלל הנגאובר או בגלל שיחות מועילות במסדרון, שיחות שאני מקווה שיניבו שיתופי פעולה פוריים, כמו-כן, ייתכן שהסקירה המקוצרת קצת חוטאת למחקר המתואר - הסקירה היא בעקבות ההרצאות וורפרוף מהירעל המאמר וטרם הספיקותי לקרוא הכל בעיון].

Nowcasting macroeconomy with search engines data הכנס נפתח בהרצאת key note של פרופ' האל ואריאן (Hal Varian) הכלכלן הראשי של גוגל. האמת שקצת עופפתי בגלל הג'טלג, אבל בכללי ההרצאה הייתה מרתקת והראתה איך אפשר לזהות התאמות בין דפוסי גלישה תוך שימוש בגוגל טרנדס. הנושא היה האם אפשר לחזות את העתיד בעזרת העבר הקרוב מאוד, למשל, לזהות מיתון מתקרב על פי נפח החיפושים בנושא מסויים. ההרצאה התחילה באילוסטרציה של תבניות חיפוש מחזוריות, למשל, לחיפוש המדאיג "civil war" יש שיא מחזורי פעם בכמה חודשים. בדיקה מעמיקה יותר מגלה שהמחזוריות של השיאים האלו מתאימה למועדי סוף הסימסטר, או-אז גדודים-גדודים של תלמידי קולג' צריכים להגיש את העבודות שלהם ומי יעזור להם אם לא גוגל. עוד אנקדוטה משעשעת (במידה) היא שהתבנית של חיפושי מידע על אבטלה מתאימה לתבנית של חיפושים פורנוגרפיים (כלומר גרפי החיפוש על מראים תבנית דומה על ציר הזמן) יותר מאשר תבנית החיפושים למציאת עבודה. מעבר לאנקדוטות האלו, ראינו איך על ידי ריגרסיה פשוטה ונירמול מתוחכם של תבניות החיפוש מאפשרים להסיק הרבה מידע מעניין וחשוב. [הערה: לצפות בווידאו של ההרצאה כשיעלה לרשת].

Auralist: Introducing Serendipity into Music Recommendation של .Zhang et al הציע שיטה לגיוון ההמלצה במערכות המלצה. אהבתי את המאמר הזה בגלל שהוא נגע בנקודה שבדרך כלל מתעלמים ממנה והיא החתירה של מערכות המלצה להמליץ על "ממוצע" ההעדפות של הקליקה שלך ובכך בעצם לסגור אופקים במקום להרחיב אופקים. במילים אחרות – מערכות המלצה לא נותנות המלצות נועזות אלא שמרניות. לשמחתי, בכנס דווקא היו עוד כמה עבודות שצעדו בכיוון הזה וזה אולי מסמן את תשועתה של האנושות מהדיקטטורה הממוחשבת ששואפת למזער את הטעות הממוצעת על ידי שאיפה אל הממוצע. המאמר מציע כמה אלגוריתמים לגיוון ההמלצות ומדווח על כמה ניסויים שמראים שההמלצה המגוונת מועדפת על ידי המשתמשים יותר מאשר המלצה השמרנית. [כבר מזמן אני מתכנן לכתוב על זה פוסט או סדרת פוסטים ואולי עכשיו זה יבוא].

Probabilistic Model for Personalizing Web Search של Sontag et al. מנסה לשפר את תוצאות החיפוש, בעיקר של חיפושים דו משמעותיים (למשל יואב גולדברג), על ידי שימוש בהיסטוריית ההקלקות של המשתמש (בניגוד לאלגוריתם הרגיל שעושה שיקלול הקלקות של הרבה משתמשים) ובמודל שפה שנבנה על פי היסטוריית התוכן המוקלק. שימו לב לאופן בו המאמר הזה מתכתב (לא במודע) עם המאמר הקודם. באופן עקרוני אפשר להתייחס למנוע חיפוש שעושה התאמה אישית (personalized reranking) לתוצאות החיפוש כמערכת המלצה שממליצה על הלינקים הרלוונטיים. אהבתי בייחוד את השילוב של מודל דיסקרמינטיבי עם מודל גנרטיבי כי לשפר את התוצאות ולהימנע מהגזמה בהתאמה האישית. קצת חסרה לי במאמר התייחסות ל"אורך" ההיסטוריה. כלומר האם היסטוריה ארוכה עדיפה על קצרה? האם מעבר להיסטוריה באורך מסויים כבר אין שיפור? או שאולי דווקא במקרה של התאמת תוצאות חיפוש לשאילתות רבות משמעות יש חשיבות דווקא לעבר המאוד קרוב, כלומר בד"כ סביר שאם אני מחפש 'יואב גולדברג' אני מתכוון לרעי הדוקטור – מומחה לNLP ולפרסינג, אבל אולי אם חמשת החיפושים האחרונים שלי היו קשורים לסלבריטאים, אז אולי הפעם בחיפוש של 'יואב גודלברג' אני מתכוון לדוגמן.

הפוסט כבר התארך והתייגע אז עד כאן חלק ראשון של הסקירה. היכונו לחלק ב' – (מלא וגדוש בסקירות מאמרים נוספים) ו/או לביאת המשיח.

Permalink for '‫ירונה כספי – מאפיה של אישה אחת‬'

12:39

‫ירונה כספי – מאפיה של אישה אחת‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

קול באישה ערווה

[בעיקר על ירונה כספי אבל גם פטי סמית, סוזן וגה, קרוסלה, אסנת הראל ואחרות מתארחות כאן בפוסט. תאמינו לי, כדאי לשים אזניות וללחוץ על הלינקים]

ירונה כספי היא הזמרת הכי טובה שאתם לא מכירים. אני לא בטוח שהמשפט הזה מקורי, נדמה שכל מי שמתייחס לירונה כספי מכריז דיסקליימר שכזה. בירונה כספי נתקלתי במקרה. או למעשה היא נתקלה בי. בדיוק לפני שנה. המקום: הבארבי. ההיתרחשות: ביציאה מהופעת ההשקה של האלבום השני של איטליז אנחנו נכנסים למונית. אנחנו, כלומר אני ובעלת השליטה. גשם שוטף ולפתע בחורה בלונדינית שואלת אם אכפת לנו להציל אותה מהגשם ולחלוק מונית. נהג מונית קשה-יום מנסה לסחוט עוד כמה שקלים מהנוסעת המתווספת. מתפתח דין ודברים מסויים שגווע לדיון מקוצר בהופעה של איטליז. ואז, במין ביישנות, הנוסעת אומרת שאם אהבתי את איטליז, אה.. היא בדיוק הוציאה אלבום בהפקת אור בהיר מאיטליז ואולי נרצה לשמוע גם אותה. "ירונה כספי," היא ענתה בשם שצילצל מוכר אבל לא זכרתי מאיפה. אבל בשביל זה, הרי, יש גוגל.

בגוגל סיפרו שזה אלבום שלישי: אגו. ושהוא ניתן להאזנה מלאה באתר שלה. הקשבתי והתמכרתי – אחד האלבומים הטובים ששמעתי בשנים האחרונות. שילוב נדיר של טקסטים נפלאים, הגשה מרגשת – כנה, צועקת, בועטת ואירונית, גיטרות לראש ועיצוב עטיפה מזעזע.

חייבת שיר בשביל לחיות
חייבת שיר בשביל לשתות
ולאכול אין מה לדבר
צריך עכשיו פזמון חוזר
דופק חזק וממהר
דופק חזק וממהר

חייבת שיר, חייבת שיר
חייבת שיר בשביל לחיות
חייבת שיר בשביל לשתות
חייבת שיר, חייבת שיר
עמוק אל הורידים
רק ככה ממשיכים
חייבת שיר
….

חייבת שיר שיעיר אותי
חייבת שיר שיאיר אותי
מ ה מ ה שיממון
חייבת שיר שיוציא אותי
ל ל ל ל לחופשי
(חייבת שיר, אגו)

מאפיה של אישה אחת

והיא חייבת שיר. לפני כמה שבועות הוציאה ירונה אלבום חדש, רביעי (!). אלקטרוני. של שירי משוררים. מה אומר – אני אמנם אוהב גיטרות אבל גם האלקטרוני עובד. ובעיקר עובדת השירה שנותנת משמעות לשירים של רפי ויכרט, ויסלבה שימבורסקה, דוד אבידן ועוד. השיר החביב עלי הוא 'כישוף' המהפנט (של רחל חלפי). אני שומע אותו בלופ ולא יכול להיתנתק.

אודה ואבוש שמאז ששמעתי את אגו לא הצלחתי להגיע להופעה. בחיי שניסיתי, אבל תמיד צץ משהו. או נפל משהו. דדליין, כנס, גשם, שלג, אש, צדק חברתי או עייפות החומר. אבל לפעמים המאפיה נותנת הצעה שאי אפשר לסרב לה. אז הגענו להשקת האלבום. הקהל היה מעט מבוגר בלבונטין 7. ואי אפשר לומר שהיה צפוף. אלו לא נתוני פתיחה מבטיחים להופעה בועטת. והיו קצת תקלות בקלידים – אחד הכלים העיקריים הדומיננטיים באלבום החדש. אבל הגיטרות היו מעולות והשירה טובה יותר מבהקלטות האולפן. והאנרגיה מהבמה ירדה אל הקהל כמו עשן סמיך והסתירה את הקרחות המנומנמות.

ירונה אוהבת שירה ונותנת כבוד למילים. היא תגיד את מה שחשוב לה וכך ("נעשה איזה ניסוי קטן"), היא מבצעת שיר קשה רק עם קלידים שתקועים על אפט יבבה קומית (בטח יש לזה שם מקצועי) והתוצאה קצת סוריאליטית ומשובבת. "אז אין לנו קלידים ואני מאוד רוצה לשיר את השיר הנפלא הזה" היא אומרת על חוף של רפי וויכרט היא מחליטה לשיר אותו א-קפלה. א-קוהונס. ויש גם קאבר בועט לכוכב הקופים של פורטיס, וירידה פלרטטנית לקהל (היה הרבה מקום להסתובב) והשמחה רבה.

[בנגן זה דווקא קאבר מצויין לדבש מהאלבום השני].

קטנות בעקבות ההופעה

- מילא שאלוהים פישל בשואה, אבל זה שלבונטין לא מתמלא בהופעה שכזו זה כבר ממש מעורר הירהורי כפירה.
- כשהיא מדברת, ירונה נשמעת ממש כמו רונה קינן, בעיקר באופן המבוייש שבו היא מודה לנגנים. הקול והטון כמעט זהים.
- למעשה ירונה היא התפתחות של רונה קינן של קסיוס וההכרה שלי נמוגה. הדיקציה המוקפדת, החשיבות של המילים, החבירה למשוררים, אבל תוך שימור החיספוס של רונה הצעירה (הא! רונה וירונה. מזכיר לי את זה).
- גם יובל אראל מסקר את מופע ההשקה ומצלם חלק מההופעה.
- ירונה כספי היא אחת* הזמרות הטובות. עכשיו אתם מכירים.

*יש עוד כמה: פטי סמית (פוסט שלי בעונג), סוזן וגה, גרייס סילק, רונה קינן המוקדמת, מריאן פיית'פול המאוחרת, לפרקים PJ הרווי, לפרקים אחרים טורי איימוס…

—————-

ואם כבר זמרות טובות – ביום רביעי (מחר, 25.1, בתשע וחצי) תופיע אסנת הראל בקפה ביאליק. אסנת היא המטפלת המיתולוגית שלנו (אפרופו זמרות ומטפלות, מטפלת אחרת, מיתולוגית קצת פחות פגשתי פעם אחרונה בהופעה של קרוסלה. היו לנו אחלה מטפלות). בכל אופן, אסנת הראל – ההופעה תהיה אקוסטית (עם גיטרה, קלידים וכינור) ובקליפ החזרות הבא אתם יכולים להתרשם מהשירה הנקיה והחודרת ואל תתנו לשקט המדומה להטעות אתכם. משוט (מילים: אסנת הראל, לחן אסנת הראל ואורן סלע):

2:26

‫מיון ערימה 1618‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

ובמיון הערימה השבוע – על טכנולוגיה ועיצוב, הדרת נשים עקיפה וישירה, שפה ורשתות חברתיות וגם שירה (טוב, נניח).

טכנולוגיה, עיצוב וההמון

בין שתי ערים, כותב טל מלך עילם ומציג את דילמת הפשוט ומוגבל לעומת מסובך ופראי בעיצוב מערכות מחשב (כמובן שיש לא מעט מערכות שהן מסובך ומוגבל). איכשהו זה מגיע לפילוסופים צרפתיים וריבוד חברתי. פסקה לדוגמא:

וכאן נשאלת שאלת מיליארד הדולר: האם הם (פוקו, דרידה ושות' א.צ.) עושים את זה בכוונה כדי להיות פלצנים, או האם באמת יש דברים שאי אפשר להעביר בצורה פשוטה? האם מערכות המידע בתוך ארגונים הן מורכבות יותר כי באמת התהליכים שם מורכבים יותר מאשר כל הדברים שפושטו עד עכשיו? או שאולי, בשני המקרים, אנחנו תקועים בסיפור של עצמנו, שלא מאפשר לנו לפשט דברים, לפרק אותם לאטומים קטנים של פעולה או רעיון, קטנים ויעילים אבל פחות מרשימים?

הציטוט שלעיל קצת מרדד את הדיון, כי הוא מניח שפישוט הדברים הופך אותם לפחות מרשימים ואילו הדיון שם מתקיים גם אם נניח שהפישוט הופך את הדברים ליותר מרשימים, לפחות מבחינה ויזואלית.

רנדז (מייקל לופ) כותב A Design Primer for Engineers ובו הוא מנסה להסביר לגיקים (האלו מהמערה) מה עושה המעצב ואיש השימושיות ומה הם צריכים לעבוד ביחד. הפוסט הזה הוא קריאה משלימה ללינק הקודם והוא בהחלט קריאת חובה לאלו מכם ששואלים את עצמם את השאלה – מעצב גרפי? מה הוא יכול לעשות בפוטושופ שאני לא יכול לעשות ב-GIMP? ומה זו בכלל שימושיות.

Prior to Steve Jobs’ return to Apple, there was a decent centralized usability team equipped with those fancy rooms with one-way mirrors and video cameras. I’m certain these folks did significant work, but when Jobs returned, he shut it down and he cast the design teams to the wind. Each product team inherited part of the former usability team.
Now, I arrived after this reorganization occurred, so I don’t know the actual reasoning, but I do know I never saw those usability labs used once and I would argue that in the past decade Apple has created some of the most usable products out there. My opinion is that the choice to spread the usability design function across the engineering team was intended to send a clear message: engineer and designer need to party more… together.

[הערת מערכת: בזמן האחרון לופ הולך ונהיה קצת טרחן וגם הפסקנות שלו מתחילה להעיק. כמו-כן, אפרופו שימושיות - מתי הוא יהפוך את כותרות הפוסטים ללינקים?!].

מספיחי הדרת הנשים העקיפה יותר ופחות

ואם הזכרתי את פוטושופ, אז אסור לפספס את Adobé – מוצר הטיפוח האטלטימטיבי:

משום מה אני זוכר שזו הייתה ג'ימי לי קרטיס שהצטלמה או-נטורל כמחאה על השיפוץ שלה באחד המגזינים או אחת הפרסומות. היא דאגה שהצילום יתפרסם בדיוק בזמן הפיסרסום המלוטש (לא מצאתי בגוגל. אולי זו מישהי אחרת?).

ב-Jezebel, שמכריז על עצמו כמגזין Celebrity, Sex, Fashion for Women. Without Airbrushing, כותבים כל הסירטון החמוד של הילדה שמוחה נגד המגדריות בצעצועים (דרך בעלת השליטה שפתחה בלוג מקצועי Oracle Forms Community, תעקבו אם אתם בקטע של מסדי נתונים או אורקל):

וקצת באיחור, הנה פלאש-מוב המרגשים והמוצדקים:

את הפלאש-מוב הבית שמשי הזה תיכננתי לשתף בפוסט שלם על פלש מוב והחד פעמיות שלו, שהיה אמור להיות הקדמה לפוסט על תיאטרון אימפרוביזציה באופן כללי – פוסט שבעצמו היה אמור להיות הקדמה לפוסט על אמנות גנרטיבית ובלשנות חישובית. אני עוד אגיע גם לזה, ובינתיים – היציאה האחרונה של ImprovEverywhere, טרי משבוע שעבר – No Pants Subway Ride 2012:

ומספיחי המחאה

ליף תרצה בתשלום: בגלובס מראיינים את רועי נוימן "הדובר של המחאה החברתית" שמעיד שהוא חולם "על חברה משלי – 'רועי נוימן יחסי ציבור בע"מ', אולי דובר של חברה גדולה", ואז קולט את הטעות היחצנית של דובר המחאה ונסה למזער נזקים, ומוסיף "למרות שיש לי בעיה לעבוד אצל הטייקונים". ראיון מלא אגו שפשוט נתקע בגרון. מסקנות – לשדרג את פויר, גיבור מעמד הפועלים (דרוש לינק), מכותב הנאומים של דפני ליף לדובר. האגו עדיין יהיה שם אבל לפחות יצטרף אליו גם כישרון ואמונה בצדקת הדרך. הצעה לדיברור: "אני שיכור ומאוחר / ויש לי עבודה מחר" (נאג' חמאדי).

אקדמיה רשתות חברתיות וכו',

language is a social art, בציטוט הזה נפתח המאמר Mark my words! Linguistic style accommodation in social media, של כריסטיאן דנסקו-ניקולסקו-מיציל ואחרים (אלו שנשאר לשם שלהם מקום). קראתי את זה כשזה התפרסם לפני שנה ועכשיו הגיע הזמן לקריאה מחודשת בעיון. אמנם אקדמי אבל קריאה מומלצת לכל המתעניינים בשפה, ברשתות חברתיות ובדינמיקה של שימוש בשפה בקהילה. מאמר המשך נשלך ל-WWW 2012 ובעוד שבוע נדע שהתקבל (הסיכוי הוא 100%, מהכירות עם עבודות קודמות של הכותבים מיציל, קליינברג, לי ופנג).

Free online Natural Language Processing Course

ועוד אקדמיה להמונים – עוקבי הטוויטר (או דגש קל) שבכם כבר עודכנו שאוניברסיטת סטנפורד מאפשרת קורס עיבוד שפה (NLP) שיועבר חינם אונליין. את הקורס יעבירו כריס מנינג ודן זו'רפסקי, מבכירי אנשי נ-NLP. ממש עכשיו קיבלתי אימייל שמספר שנרשמו כבר 45000 משתתפים. וואו! תנו קפיצה לדף הקורס כדי להתרשם.

ונקנח בבדיחה - שימעון פרס

נשיאנו האהוב כתב שיר (עיני ביתא ישראל) לילדה אתיופית אותו הלחין עידן רייכל. השיר כמובן עלוב ביותר ומזל שעבדכם, בור סוד שאינו מאבד טיפה (אבל רק אם היא מיותרת לחלוטין) זוכר את נאום ההשבעה לנשיאות שם אמר פרס: "לא חלמתי להיות נשיא [כיחכוחים בקהל], חלומי כנער היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים". ובכן – מזל שהחלום לא התגשם. אם כי גם כנשיא הוא לא משהו. אולי כדאי שינסה להיות רועה צאן.

רגע, עידן רייכל? אתיופים? גזענות? מ.ק. 22:

16:08

‫מיון ערימה 1588‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

ושוב מתקרב סוף השבוע והגיע הזמן לערימת לינקים: על פוליטיקה, עיתונות ובלוגרים (ביחד ולחוד), על הבטלה המאומצת באקדמיה ובכלא על מדרשי חז"ל, מדור שירה, על רדיו, פרסומות וגם על טוויטר (פרסומת). לכל ישראלי מגיע לכלות את זמנו על הלינקים האלו.

פוליטיקה, עיתונות ומחנאות ובמילים אחרות – תחפושת מבריקה

למי שפיספס את הסערה של שלהי שנה שעברה - גל חן כותבת על המסגד בטובא-זנגריה, עובדות שלא מסתדרות ומהות העיתונות. הפוסט זיכה אותה בתואר יקירת הימין (היא בכלל לא ידעה שהיא כזו) ובקללות וגידופים משמאל. ואז גם מימין. הפוסט עצמו מרתק ורלוונטי וחורג בהרבה בהעניין הנקודתי בטובא-זנגריה (מהות העיתונות…) והתגובות המשונות (או שמא דווקא צפויות?) מטרידות לא פחות.

ונמשיך בעיתונות (ופוליטיקה) בכיסוי תרבותי

שחר (תודעה כוזבת) כותב על השימוש הישיר בשואה בשיח הישראלי. כלומר הוא כותב על השימוש העקיף והמתוחכם, שהרי שואה לאור יום זה די וולגרי (ע"ע הילד החרדי): ויימאר, הגודווין של האינטלקטואלים.

מגדל השן

עידן לנדו שישב בכלא על סרבנות מתקומם על קיצוץ המשכורת שלו (ניכוי זמן הישיבה בכלא). בפוסט מחקר אקדמי – עניין מוזר ומופלא הוא כותב יפה על מהות המחקר האקדמי. קריאת חובה לאקדמאי המתחיל, לחוקר בפוטנציה ולאלו ששואלים את עצמם מה הוא בכלל עושים שם במגדל השן חוץ מלכתוב פוסטים.
ואם כבר, משהו ישן יותר, תמים, ילדותי ובמובן מסויים פרובוקטיבי להכעיס, תרומה שלי למדריך המפוכח לתלמיד המחקר: בשבחה של בטלנות אקדמית. והאמת, למרות שזה מפלטו של הנבל, גם יש בזה משהו. או בציטוט מהפוסט:

אלא שבטלה היא מדרון חלקלק, בעיקר כשיש אילנות גדולים להיתלות בהם ולהתנדנד בניחותא, ואני עוד לא גיליתי את האלגוריתם שימקסם את הפרודוקטיביות, כלומר פונקציית ה-min-max שמקצרת את תקופות ה"בטלה" תוך מיצוי המקסימום היצירתי…
… אוסקר ווילד במשפט אופייני וטוען ש"בטלה מוחלטת היא המלאכה הקשה ביותר בעולם, הקשה ביותר והאינטלקטואלית ביותר". בטלנות וויפסנה.

מדרש

אפרת היא הדרשנית החביבה עלי. פוסטי המדרש שלה (ולא רק) הם מאירי עיניים, משעשעים, מודעים לעצמם, מלאים אמפטיה ונותנים השראה אפילו לציניקן מדרשים שכמוני – אחד שבדרך כלל פוטר מדרשי פליאה כקישקוש, פסיכוזה תלמודית, סתם משהו שעבר זמנו, בקיצור כקוריוז. בפוסט פתאום הבנתי היא מתייחסת למדרש על התלמידים שהתחבאו תחת המיטה של הרב וצפו בו ובאישתו עושים מה שרבנים עושים במיטה. (חבל שהתגובות שם עוסקות, רובן ככולן בחלק הראשון של הפוסט). רק שתכתוב עוד אם בעלה ירשה לה.

עט באישה ערווה (לפעמים עט זה רק עט)

רב בשם ברוך אפרתי כותב בעניין הקרן החדשה, קולך, ונאמני תורה ועבודה (אתם לא באמת צריכים להיכנס לקישור, אלא בשביל להתעצבן) ומכריז: "לא לקרוא עלון 'קולך', לא להתקרב לעיתון 'מקור ראשון'. לא להצטרף ל'נאמני תו"ע', וודאי לא להעמיק במשנת הרופא המבולבל שהזכרת.". הוא כותב זאת בעקבות שיר שהופיע בגיליון קולך לפני שבועיים. אפרתי, להזכיר, גם טוען שאנחנו הרגנו את ישו ושאנחנו צריכים להיות גאים בזה ושלא נאמין להכחשות ה-PC של האפיפיור. איש מוזר. בכל אופן, לכבוד הרב אפרתי וגם בגלל שהשיר ה"פורנוגרפי" ב'קולך' דווקא לא רע קבלו אותו כאן – לתלות מילים, חוה פנחס-כהן (שני שמות משפחה?! פמיניסטית מופקרת!):

לֶאֱסֹף אֶת הַכְּבִיסָה הָרְטֻבָּה בְּיָד אַחַת וְלִתְלוֹת מִלִּים
חֻלְצָה לְבָנָה, סָדִין וְצִפָּה, גּוּפִיָּה וְעוֹד מַגֶּבֶת כְּחֻלָּה, חָזִיָּה שְׁחוֹרָה
וּפֶרַח. הֵן מֻנָּחוֹת זוֹ לְיַד זוֹ וּבוֹנוֹת מִשְׁפָּט וְרוּחַ פְּנִימִית
עוֹבֶרֶת בֵּין הֶחָזִיָּה לַתַּחְ תּוֹנִים וְעוֹבֶרֶת בֵּין הָאוֹת הַפְּרוּצָה לָאוֹת הַסְּתוּמָה
כְּמוֹ זְרוֹעוֹת הַסְּגוּרוֹת עַל כְּלוּם וְאַחַר כָּךְ בֵּין הַשּׁ וּרוֹת
לְטַאטֵא אֶת הַצְּעָדִים הַנִּסְתָּרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִשַּׁבָּת
עַל הָרִצְפָּה שֶׁמִּתַּחַת לַשֻּׁלְחָן.

שָׁפַכְתִּי אֶת הַבְּרָכָה מֵהַכּוֹס שֶׁצּוֹבַעַת בְּאַרְגָּמָן
אֶת הַכִּיּוֹר וְכָל שֶׁסְּבִיבוֹ, בְּרָכָה שֶׁנִּשְׁפְּכָה – מַה דִּינָהּ .
בְּגֵו יָדַי אֲסַפְתִּי מֵהַמַּפָּה אֶת פֵּרוּרֵי הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הַחַלָּה
וּסְחָבָה קְמוּטַת פָּנִים עָבְרָה עַלהַ שֻּׁלְחָן כְּעוֹבֶרֶת עֲבֵרָה
בֵּינָהּ לְבֵין בּ וֹרְאָהּ .

[מכאן והלאה - אין לי כח למחוק את הרווחים שנוספו בהעתק+הדבק - תתאמצו בסגמנטציה או תקראו בפדפ כאן. א.צ. ]
פָּ רַ שְׂ תִּ י לְ קִ פּ וּל מִ י שֶׁ מַּ תְ חִ ילָ ה בְּ -מ' פְּ תוּחָ ה וּמִ סְ תַּ יֶּמֶ ת
כְּ מוֹ בַּ יִת שֶׁ הַ דֶּ לֶ ת בּ וֹ פְּ תוּחָ ה בְּ שׁ וּלֵ י הַ מַּ גֶּבֶ ת אִ ישׁ מֵ ת
בְּ תוֹךְ שַׁ רְ ווּלֵ י הַ חֻלְ צָ ה וּבֵ ין הַ קְּ פָ לִ ים מָ צָ אתִ י מִ לִּ ים נִ מְ לָ טוֹת
מֵ רְ דִ יפוֹת שֶׁ גָּזַרְ תִּ י עֲלֵ יהֶ ן וּמִ תְ חַ בְּ אוֹת בַּ כִּ יסִ ים
שֶׁ ל שִׂ מְ לַ ת יְלָ דוֹת אוֹ מִ כְ נַס גֶּבֶ ר שֶׁ כְּ בָ ר הָ לַ ךְ מִ פּ ֹה.

בַּ כִּ יס שֶׁ ל הַ גִּ 'ינְ ס גִּ מְ גּ וּם מִ לָּ ה בִּ לְ תִּ י פּ וֹסֶ קֶ ת, וְדָ בָ ר שֶׁ נִּשְׁ אַ ר
בְּ קֵ פֶ ל הַ מִּ כְ נָס עִ ם אֲדָ מָ ה מְ לֵ חָ ה מִ נַּחַ ל צִ ין
וְחִ בּ וּק שֶׁ לּ ֹא הֻשְׁ לַ ם וְ נִשְׁ אַ ר בַּשַּׁ רְ ווּל וְשַׁ ד יָמִ ין וְשַׁ ד שְׂ מֹאל
נִ כְ נְ סוּ לְ תוֹךְ כְּ פָ פוֹת שֶׁ חָ זְ רוּ מִ טִּ יּוּל בַּ מִּ זְ רָ ח הָ רָ חוֹק
וְאִ שָּׁ ה שֶׁ הוֹלֶ כֶ ת בִּ סְ פִ ינָה לְ עִ יר זָרָ ה וּלְ צִ דָּ הּ מְ תִ יקוּת.
בְּ שַׁ רְ ווּל יָמִ ין שֶׁ ל סְ וֶדֶ ר יָרֹק: הָ רִ ים
וּבְ שַׁ רְ ווּל שְׂ מֹאל: הוּא לֹא יָבוֹא.
מִ תּ וֹךְ צַ וְּארוֹן הַ מְּ עִ יל מָ שַׁ כְ תִּ י פִּ טְ מָ ה לְ יַד הַ כַּ פְ תּ וֹר
הָ רִ אשׁ וֹן: תְּ נִ י וּבְ תוֹךְ הַ שֵּׁ נִ י: לִ י. בַּ כִּ יס, יָשַׁ ב זְ מַ ן
שֶׁ נִּ רְ אָ ה כְּ מוֹ גַּמָּ ד זָקֵ ן וְצָ חַ ק.

עֲרֻמָּ ה עָ מַ דְ תִּ י מוּל עֲרֵ מַ ת הַ בְּ גָדִ ים שֶׁ הִ לְ בִּ ישׁ וּ מִ לִּ ים
וּבִ קַּ שְׁ תִּ י לֶאֱסֹף פֵּ רוּרִ ים מֵ הַ שֻּׁ לְ חָ ן אֶ ל חֹד הָ עִ פָּ רוֹן
נִ קִּ יתִ י אֶ ת הַ סִּ ירִ ים
מִ שְּׁ אֵ רִ יּוֹת וּמָ שַׁ כְ תִּ י תּ וֹלָ עִ ים מֵ רֶ סֶ ק עַ גְ בָ נִ יּוֹת
שֶׁ כָּ תְ בוּ לְ עֵ ינַי בְּ לָ בָן עַ ל אֲדֹם אִ טְ רִ יּוֹת.
שִׁ פְ שַׁ פְ תִּ י אֶ ת הַ מִּ כְ סִ ים וְחִ כִּ יתִ י שֶׁ תָּ בֹאנָה הַ מִּ לִּ ים
מִ תּ וֹךְ הַ קֶּ צֶ ף וְהַ מַּ יִם בְּ רֶ צֶ ף שֶׁ יֵּשׁ לוֹ מַ שְׁ מָ ע לִ שְׁ מֹעַ
כְּ מוֹ דֶּ רֶ ךְ , מִ דְ רֶ כֶ ת דְּ רִ יכוּת וּבֶ רֶ ךְ .

הופיע בקולך מס' 147.

רדיו, מיסחור ולבנת פורן

אריק גלסנר, מבקר חופשי, מסביר למה אפילו את רדיו 88FM הוא כבר לא מסוגל לשמוע. וכן, יש לזה קשר לג' יפית ולפרסומות המזעזעות של לבנת והקריין המלאכותי שמרים לה להנחתה רדודה.

ציף ציף מעל רציף

את חשבון הטוויטר שלי פתחתי לפני שלוש שנים כשרציתי dישה ל-API של טוויטר (spritzer, gardenhose). החשבון נח די מנומנם עם עמה עשרות טוויטים לשנה, רובם ריטווטים. אבל בחודש-חודשיים האחרונים נפרץ הסכר של מה שהחל כניסוי והנוכחות הטוויטרית גברה עד שהגיע הזמן לפתות גם את קוראי הבלוג לעקוב בטוויטר: OrenTsur@.
וכדרכם של רוכלים שמציגים את מרכולתם המפוקפקת (העגבניות הטובות למעלה, הרקובות מתחת), הרי לכם מקבץ מציוציי בימים האחרונים:

נאמן ("הדתי השפל", טוקבק בהארץ) מכנה את הארץ 'דר שטירמר' (לכאורה). בהארץ זועמים: "הוא לא יודע שעכשיו אנחנו עדיין שופר ההדוניזם הוויימארי?!"

@hmason @t_crayford
>> s = '\n1abc22abc3,4,5\n6'
>> sum(map(int,re.sub(',+',',', re.sub('[^\d+]',',',s)).strip(',').split(',')))

בעונה החדשה, השערוריה תפרוץ כשהאח הגדול יבדוק סאונד עם "פרוצה-לכי אחורה-שיקסע" במקום עם ה"אני אשחק לך עם הבולבול בין השדיים" הקלאסי. #נאורות
RT כשהדלתות יפתחו, יכנסו להם "המנהיג", הכוסית, ההומו, הדתיה, הפרחה הצעקנית, המופנם, העילג וכולם ינסו לעמוד במשימת התקציב. שלום לך כנסת ישראל
מזל שדרוקר סגר בהפועל ירושלים (ערוץ 10 קנה זכויות שידור?) #קו_שלוש_מאות_זה_לא_אני_זה_אחי_אהוד
ההשוואה בין טניה רוזנבליט לרוזה פרקס היא מופרכת (אחת היא פאב תל אביבי והשניה רודפת פרסום). אבל נעמה מרגוליס מזכירה לי את רובי ברידג'ס.
טישטוש בין שירה לחיים: מוצא את מוצא אל הים בתחתית הערימה בשירותים. זה בטח היה משעשע את ויזלטיר שדווקא את הספר הזה קוראים על אסלה תל אביבית.
RT ‎@tsooff‏ בוא נראה אם הבנתי. מיחזרת ציוצים לתוך פוסט, ואז מיחזרת קטע מהפוסט חזרה לציוץ. אתה יותר ירוק מאל גור

אני הייתי @OrenTsur, תודה רבה ושבת שלום.

Permalink for '‫הכיבשה שכבשה: יוליוס קיסר cognitively revisited‬'

15:50

‫הכיבשה שכבשה: יוליוס קיסר cognitively revisited‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

לפני כמעט שנה כתבתי על עלילות יוליוס קיסר והכבשה. תזכורת: בניסיון לתרגום הביטוי veni, vidi, vici מלטינית לעברית פלט גוגל "באתי, ראיתי אני כבשה". מצחיק ומביך, לא? כתבתי אז על אלגוריתם התרגום ואיך סדרה של צעדים סטטיסטיים גרמה לשיבוש – שיבוש מביך פחות מזה שנראה במבט ראשון, ובציטוט מהפוסט:

זה מוזר מעט (רק מעט) פחות כשמבינים שלא מדובר בכבשה (בעעעעעעעע, sheep) אלא בהטיית עבר במין נקבה של השורש כ.ב.ש. (conquered)…
טוב, אז אנחנו כבר באותו שדה סמנטי, כלומר עוסקים בנצחונות וכיבושים אבל מה עם ההטיה המוזרה וחסרת ההקשר (וההסכמה, agreement) "אני כבשה"? כלומר אם מדובר בגוף ראשון ("באתי", "ראיתי", "אני") אז למה הפועל בגוף שלישי "[היא] כבשה"? ושאלה שניה – למה החליט המתרגם שמדובר כאן בהטיית נקבה ("באתי", "ראיתי" הם נייטרליים)?

כאמור, את ההסברים האלגוריתמיים אפשר לקרוא בפוסט המקורי. הנושא המעניין שלא נדון שם הוא לא הביצועים המוזרים של התוכנה אלא דווקא הביצועים המוזרים של הקורא הנבון. בפוסט הזה אני מתמקד בגורם האנושי ומשער השערות בלשניות-קוגניטוביות באשר לטעות.

את ההשערות האלו, העליתי כבר אז באזני יובל מהדגשים הקלים ובאזני אחותי שנחרו בבוז, הציעו הסברים אלטרנטיביים והצביעו על פגמים (מדומים!) בתאוריה שלי. מאחר ואני לא זוכר (הדחקתי) את הביקורות, אני פורש את התיאוריה בפני הקוראים הנאמנים. אם יש לכם מה לומר – ברינג איט און.

ראשית חכמה – הקדמה קוגניטיבית – priming (הא! משחקי המילים)

בפסיכולוגיה הקוגניטיבית, priming או הטרמה פירושו (מויקיפדיה העברית):

הפעלה חלקית של ייצוגים או אסוציאציות בזיכרון, לפני ביצוע פעולה או משימה. לדוגמה, בניסויים שנערכו, התבקשו נבדקים לקבוע אם מחרוזת אותיות מסוימת היא מילה תקנית בשפה נמצא, כי זמן הקביעה למילה 'אחות' התקצר אם קדמה לה חשיפה למילה כגון 'רופא'. הטרמה היא הפעלה זמנית של סכמה קוגניטיבית.

כלומר, המילה 'צבא' מהווה הטרמה למילים כמו 'מלחמה', 'ניצחון', 'הפסד', 'כיבוש' וכו' ולכן בהינתן המילה 'צבא' המוח יזהה (יפרש/יקלוט/יצרף) את המילה 'מלחמה' לפני שיזהה את המילה 'מסעדה'. נחזור לדאחקה על התרגום של גוגל. האפקט הקומי שהפך את התרגום לויראלי (בחוגים מסויימים) נובע, כמובן, מההיכירות המוקדמת עם הביטוי הלטיני ותרגומו העברי אל מול האקראיות בתרגום של גוגל. היינו סלחניים בהרבה אם התרגום היה "באתי ראיתי היא ניצחה". היינו מרימים גבה אלגוריתמית ופוטרים את זה בהסבר יבשושי על ,תרגום מכונה סטטיסטי שמבוסס על עצי גזירה לעומת כזה המבוסס על תבניות. אבל כיבשה?! נו באמת.

ההכירות עם הביטוי המקורי והציפיה לתרגום סביר ומוכר לא יוצרת רק את האפקט הקומי אלא יוצרת גם הטרמה (אנחנו מצפים ל"באתי, ראיתי, ניצחתי", או ל"באתי ראיתי, כבשתי"). ועם ההטרמה באה גם המוזרות הקוגניטיבית. למרות שיש הפעלה של השדה הסמנטי ה"מלחמתי", אנחנו קוראים את המשפט המגוחך והלא סביר "באתי ראיתי אני כיבשה" (בלי י') במקום את המשפט המגוחך והסביר יותר "באתי, ראיתי, אני כבשה (conquered)".

לכיבשה יש יתרון על הכיבוש. "באתי, ראיתי, אני כבשה" הוא משפט חסר משמעות, אבל הוא תקין תחבירית (בדיוק כמו אותם רעיונות חומסקיאניים ירוקים חסרי צבע). התקינות הדיקדוקית, כך נראה, מועדפת על ידי הקוראים (כלומר על ידי מנגנוני העיבוד של המוח) על פני מנגנון ההטרמה, וזאת למרות שהטרמה היא פעילות מוחית אינסטינקטיבית ולא מודעת לעומת תקינות דיקדוקית שמצריכה מאמץ קוגניטיבי רב יותר (אני לא משוכנע בחלק האחרון של המשפט).

המדגם הלא מייצג של אנשים שפגשתי קראו כולם כיבשה (וכך כנראה קרא כל מי שהעביר את בשורת הבדיחה). אף אחד, מלבד הבלשנים (החישוביים) לא עצר אחרי דקותיים ואמר "רגע, זה בעצם כבשה ולא כיבשה". התקינות הדיקדוקית ביטלה לחלוטין את אפקט הפריימינג*, אפילו במחיר יצירת משפט מופרך סמנטית. בעיניי זה די מדהים. ואם אני לא טועה זו גם תובנה בלשנית-קוגניטיבית חדשה**.

——-

*עמרי מעיר שאולי המילה כיבשה שייכת גם היא לשדה הסמנטי של מלחמה. כיבשה כמטאפורה לפחדנות.

** טוב, אולי לא כל כך חדשה. בדיוק מצאתי את המאמר הלא חדש הזה שיכול להיות מאוד רלוונטי. אבל הוא ארוך ומרוטש ולא הספקתי לקרוא את כולו ולהחליט אם הוא תומך בתיאוריה או שהתיאוריה סותרת אותו: Automatic Access of the Meanings of Ambiguous Words in Context: Some Limitations of Knowledge-Based Processing
(PDF של 3.2 מגה, Cognitive Psychology, 1982)

ויש כמובן הסבר נוסף ופחות מרעיש – הפריימינג לא מתבטל לחלוטין אבל המרה של "באתי ראיתי אני כבשה" למשפט המוכר דורשת יותר מדי צעדים (באתי, ראיתי, אני כבשה ← באתי, ראיתי, אני כבשהתי ← באתי, ראיתי, ~~אני~~ כבשתי) ולכן, למרות הפריימינג, הנתיב המהיר של המוח מעדיף את המשפט חסר המשמעות אך התקין תחבירית על הכיבשה. ברגע שהתקבל משפט סביר מספיק (אני כיבשה?!), נזנחים מסלולי העיבוד/פרשנות המקבילים (אני-היא-כבשה/ניצחה).

14:36

‫מגילת דני עקשני‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

12:24

‫לא חברה, לא משחקת‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

10:12

‫ערימה #24328‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

על המניאקיות של ג'ובס, על אינטואיציה ו(אי)-רציונאליות, רשתות חברתיות וחומסקי (ביחד ולחוד) ועוד: נושאים מתועבים ושחוקים יותר ופחות – עוד מיון ערימה מעורר מחשבה (כל"ר שרפאש"ב וגז"ב*) בצוק העיתים ודחק הזמנים.

לא סחבק

הספר (הרשמי!!1) על סטיב (ג'ובס, לא סילבן) עומד לצאת וכולם מנסים לגזור קופון על המשיח. ב-Fortune פרסמו כתבה מעניינת: the Trouble with Steve Jobs ובוב סוטון, אחד המרואיינים, מרחיב בבלוגו: asshole, jenuis or both? ודן שם בתכונות המנהיג – והאם להיות חרא של בן אדם זו תכונה נרכשת (כוח משחית), תכונה הכרחית, כדי להגיע לתפקיד, תכונה הכרחית כדי לשרוד או אולי דווקא תכונה מעכבת. ציטוט לא משקף: "One little quirk I noticed about Jobs at the nursery school and at a party where both of our kids attended is that he seems to like to sit on the swings, which I found rather charming"

וכבונוס מהארכיון (של הבלוג): כוח – מה הוא עושה למוח – כתבה ישנה (2010) בכלכליסט על הקשר בין כוחניות למבנה האישיות ומבנה המוח. וגם על ההחלטה הכנראה לא אינטואיטיבית בכלל שהצילה את אפל.

(אי) רציונאליות

ג'ובס ידוע באינטואיציות המצויינות שלו (NeXT, למשל), נדמה לי שהוא גם דיבר על זה בנאום סטנפורד הידוע. והנה, בכלכליסט, איך האינטואיציה עובדת ראיון עם פרופ' דניאל כהנמן ובו הוא מקדם את ספרו (שעוד לא יצא) 'לחשוב לאט ומהר'. הראיון (אורן הוברמן) מרתק ואני מחכה לספר בכליון עיניים (גם מסיבות מקצועיות שעוד יידונו כאן בבלוג – למידה, קוגניציה ומיזעור שגיאות).
ובכלל, אני מקנא באורן הוברמן על סידרת הכתבות/ראיונות המופלאה (ואפילו פיאסקו הפטריות) שהוא עושה בכלכליסט.

ההמון הנבער והקישקושים הדיגיטליים שלו

בהארץ מתרגמים מהניו-יורק מגזין (יה בייבי!) את המדע המדוייק של הציוץ – פרופיל מרתק על טוויטר כחברה, על חברה עם טוויטר ועל "הקומה השלישית המיסתורית" א.ק.א – מה שהם היו רוצים לעשות עם שטף המידע הזה (כסף, דה!). ציטוט: "השאפתנות, וחלק מהרטוריקה [בטוויטר א.צ.], הן בקנה מידה גוטנברגי, למרות שבמקום התנ"ך, יש את ביונסה".

ונמשיך עם ציטוט נוסף (ממקום אחר):

Well, let’s take, say, Twitter, it requires a very brief, concise form of thought and so on that tends toward superficiality and draws people away from real serious communication […] It is not a medium of a serious interchange

כך אמר נעם חומסקי (גם הוא לא סחבק) בראיון בשנה שעברה ועל דברים דומים הוא חזר גם לאחרונה.

בכתבה מסלון.קום (תודה יובל): Why Chomsky is Wrong About Twitter מסבירים, ובכן, למה חומסקי טועה בקשר לטוויטר. אבל מסבירים את זה בצורה מלומדת ותוך נימוקים מוסריים.
ולסיום – שאלת תם – האם התקשורת היומיומית שלנו (לפחות של מי שאינו פרופסור ב-MIT או ב- HIT או כותב בלוג כל"ר שרפאש"ב וגז"ב*) עמוקה לאין שיעור מהציוצים השדופים בטוויטר?

————
*כל"ר שרפאש"ב וגז"ב – כמוהו-לא-ראיתם, ששום-רסס-פיד-אינו-שלם-בלעדיו וגם-זה-באנדרסטייטמנט.

0:50

‫פתח לנו שער‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

סטיב ג'ובס, עמוד הבית של אפל, היום קוראי הבלוג השקדנים בוודאי זוכרים שאני לא מסמפט במיוחד את אפל ומדיניות הגן הנעול שלה. גם לא את סטיב ג'ובס, שגם בביוגרפיות אוהדות מתואר כגאון עם חזון אבל גם כדיקטור כפייתי וקפריזי. בכל זאת, באופן מפתיע למדי, אני חייב להודות שהרגשתי עצב מסויים כשקראתי על מותו.

האינטרנט מלא עכשיו בסיכומי החיים וההישגים של ג'ובס. הנה, למשל, הניו-יורק טיימס בסקירה גרפית של נקודות ציון ג'ובסיות. כולם מדברים על המהפכות – הפרסומת המהפכנית למקינטוש, האייפוד, האייפון, האייפד וכו'.
בפוסט הזה אני רוצה לכתוב על החלטה עיסקית שאיכשהו נשמטה מכל הסקירות האלו. אני מאמין שההחלטה הזו הייתה אחת הנועזות בקריירה של ג'ובס ושלמעשה היא זו שהביאה את אפל להיכן שהיא היום.

הביאה השניה של ג'ובס לאפל נתפסת כתחיה הגדולה של חברה אבודה ומרוסקת. האייפוד נחשב למוצר המהפכני שהוציא את אפל מהבוץ. אני לא חושב שזה נכון. כלומר האייפוד, ללא ספק, היה מהפכני. הוא גם היה הנגן הפופולרי ביותר, המעוצב ביותר ואחד הגאדג'טים הנחשקים (סקר קולג'ים מראשית המילניום הראה שלהסתובב עם אייפוד נחשב קול יותר משתיית בירה. אל יהי הדבר קל בעיניכם במדינה בה האלכוהול מותר לשתיה מגיל 21 ובאופן מסורתי נחשב כדבר הקול ביותר שסטודנט בקולג' יכול לצרוך). האייפוד גם הגדיר סטנדרט חדש של שימושיות שחילחל אל האייפון והאייפד. אבל האיפון עצמו התחיל ככישלון מסחרי (גרף המכירות מויקיפדיה).

כלומר בשנתיים הראשונות לחייו האיפוד לא הצדיק את ההייפ סביבו. מי שמסתכל על המכירות ב-2001-3 לא יכל היה לצפות את ההתאוששות המופלאה של אפל (ב-2010 היא עקפה את מייקרוסופט והפכה לחברת הטכנולוגיה עם השווי הגבוה ביותר).

אז מה בעצם גרם למהפך ואיך זה קשור לאייפוד?

המדיניות המוצהרת של אפל תמיד הייתה (ועודנה) גן סגור. החומרה של אפל. התוכנה של אפל. החיבורים של אפל (בלי דיסקטים, בלי USB, חיבורי פייר-ווייר וכו'). מי שקונה מוצר של אפל חייב להצטרף לכת ולקנות את כל החבילה. כך היה גם עם האייפוד הראשון שהתחבר למחשב בעזרת חיבור firewire שלא היה הסטנדרט במחשבים אישיים. וזה לא היה רק החיבור המוזר אלא גם התוכנה. אפשר היה להשתמש באיייפוד ולהעלות עליו שירים אך דרך התוכנה שהופצה עם מערכת ההפעלה של אפל. זה לא מפתיע, בהתחשב ב-DNA האירגוני שדוגל בגן סגור ושיווק אגרסיבי שנועד לפתות משתמשים אל הגן. מחשבי אפל היו מוצר נישה של גרפיקאים ופריקים לדבר ולכן, באופן טבעי, את האייפוד החדשני (מהפכני וכו') יכלו לקנות רק משתמשי אפל וותיקים. אף אחד לא רצה לקנות נגן מוזיקה ב-400$ ולהוסיף עוד כמה אלפים על מק.

המהפך

ואז יצא הדור השני של האייפוד ואיתו שינוי מדיניות מפתיע, שכנראה עלה לג'בס בבריאות. הדור השני התממשק גם עם מחשבי PC. אפל עוד לא ייצרה תוכנה בגרסה ל-PC אבל היא תמכה ב-jukebox שעבד גם על ווינדוז (ומאוחר יותר הפיצה גם גירסאות אייטונס לווינדוז). לראשונה בתולדותיה פתחה אפל שער לגן הסגור ופרמה את עיסקת החבילה של מוצרי אפל. ההחלטה הנועזת הזו, מהפכנית בהרבה מהאייפוד, האייפון או האייפד, היא זו שגרמה למהפך במכירות ובמעמדה של אפל.

ההחלטה הליברליות הזו, אביב התוכנה, הייתה משמעותית לפחות בשלושה אופנים:
1. פתאום התרחב השוק וכל משתמש ביתי יכל להתבשם מהקוליות של אפל בלי לקחת משכנתא (ולוותר על האקסל).
2. הפופולריות של האייפוד הביאה את האייטונס כמעט לכל מחשב ביתי אמריקאי – מה שהפך את אפל לאחת מספקיות התוכן הגדולות ואיפשר לאפל להרוויח הון לא רק ממכירות הנגן (חומרה) אלא גם ממכירת תוכן (מוזיקה, סרטים).
3. כמו דילר ממולח שבהתחלה מציע את את הסם בזול – כך גם אפל – ברגע ששברו את מחסום הנישה עם מוצר יחסית זול (רק כמה מאות דולר) – המכורים התפתו והבשילו לקנות מוצרים אחרים ויקרים יותר כמו מקבוק (וכמובן אייפון ואייפד).

יש בזה מן האירוניה שאפל שמגדירה את עצמה כחברת חומרה מוקפת חומות, קמה לתחיה דווקא בזכות תוכנה שחרגה ממדיניות החברה. למען האמת, דווקא ההחלטה הקטנה והחריגה הזו, שנהגתה בלית ברירה מול כישלון האייפוד, היא זו שהופכת את ג'ובס לאיש חזון כל כך מרשים* – אחד כזה ש-put a ding in the universe ולא רק בנישה צרה.

ובערב יום כיפור אי אפשר שלא לסיים במילים, אולי המצוטטות ביותר, של ג'ובס מהנאום רב ההשראה שלו בסטנפורד (2005): stay hungry!
צום קל.

——

* טוב, חזון היה לו תמיד, עוד לפני הביאה השניה. אנחנו כמובן זוכרים לו את אפל בגראז', את החלונות והעכבר [באדיבות זירוקס] ואת פיקסאר.

פתח לנו שער הוא חלק מתפילת נעילה. הביצוע הנפלא בנגן באמצע הפוסט הוא של אורנה זכאי (אזהרה: לחיצה על הלינק תפתח דף עם המילים והסבר רקע אבל עם נגן שמתחיל אוטומטית [וניתן לעצירה]. הביצוע המצמרר בלינק הוא של אשר היינוביץ).

11:55

‫א' איפקס ב' זה בית‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

מנטרה – מבוא במקום סירטון

הידעת שחלב טרה נותן קצף טוב יותר להפוך?! באחד הקטעים המבריקים מהעונה הראשונה (?) של קצרים יושבים החברה במשרד ומתלחשים על השינויים שמכניס במשרד הבוס שבדיוק חזר מואר מהודו. "אומרים שנדפק לו שם השכל" הם מרכלים. ואז נכנס מושונוב בשרוואל וחולצת שאנטי לבנים, מכנס את כולם ומודיע שמעכשיו יום העבודה יפתח במדיטציה. הוא מושיב את כולם במעגל בישיבת לוטוס, ידיים בגיאן מודרה, ומבקש שכולם יחזרו על המנטרה (מוחלפים מבטים נבוכים): "כסף…כסף…כסף…כסף…" (מבטי הקלה).
[מי שמוצא לינק תבוא עליו הברכה והשפע הקוסמי].

כמובן שהקטע הזה הזכיר לי מאוד את סטיב ג'ובס ובשנים האחרונות אין מתאים ממנו לתאר את הבן דוב.

יועצים

יש לי חבר קנדי שעבד בעבר כיועץ במקינזי ישראל. הבן אדם חובב יוגה ומדיטציה, גידולים אורגניים, איכות סביבה וכו'. הוא גם בן אדם טוב ומוסרי – חיובי בד"כ. על כתפיו הטלתי את האחריות לאירועי הקיץ האחרון. הרי ברור שמחאת האוהלים שאבה את כוחה מתחריר ומההצלחה של מחאת הקוטג'. מחאת הקוטג', מאידך נתחילה כתוצאה מהייעוץ השגוי (לפחות בדיעבד), האנטי סוציאלי, הציני והמרושע (לא רק בדיעבד) שנתנה מקינזי לתנובה. "אם היית נשאר במקינזי," אמרתי לו "לא היה סיכוי שהיית כותב דו"ח התייעלות כל כך ציני. ואם הדו"ח היה יותר אמפתי ופחות פוגעני לא היו מתעוררות מחאות הקיץ, לפחות לא באותה עוצמה." אני לא בטוח שהוא הבין את הבדיחה.

הגבינה עם הבית

גבינת קוטג', כידוע, היא הגבינה עם הבית. הזיהוי הזה כל כך חזק עד שלפני כמה שנים החליטה תנובה על מיתוג מחודש (בעקבות פרשת הסיליקון? הרכישה של אייפקס?) וסמל הבית הוסף גם לגבינה לבנה וחלב.

לגדול בבית ישראלי. מצא את ההבדלים.

מחאת הקוטג', ולא מחאת האוהלים, היא בעצם הקרב על הבית. לא רק על יוקר המחיה ועל המחסור בדיור בר השגה (מה שזה לא יהיה) ועל צדק חברתי אלא על הבית הסנטימנטלי. אנחנו לא אוהבים לצאת פראיירים. כלומר, בכלל לא איכפת לנו לצאת פראיירים (אנחנו חותמים על התחייבות לספק הסלולרי, לאינטרנט, לכבלים וכיוצא בזה החלטות צרכניות, פוליטיות וחברתיות ושאר דרכים עצלות בהם אנחנו מכלכלים את חיינו) אבל אנחנו לא אוהבים שמנפנפים לנו עם זה בפנים. משך שנים מעלים לנו את המחירים (בצדק ובחמדנות) ואנחנו שותקים, אבל כשהציניות מגיעה מהבית – מהמותג שמספר לנו כמה הוא הבית שלנו – אנחנו מתקוממים.

——-

1. הפוסט בעקבות אחוס"ל מפוכח וההערה שלו (בתגובה שם) על הפער בין דימוי האוטו-שלנו-גדול-וירוק (או דימוי הבית של כולנו) לבין אייפקס-דפוק-וזרוק בע"מ.
2. אפרופו קטע המנטרה הנעלם מקצרים, גם את הפירסומת הזכורה לרע לגבינת יוגה של תנובה לא מצאתי. שם, בטייק-אוף לא רלוונטי לכשהרי פגש את סאלי יושבים חבורת מודטים מהמהמים ובינהם גונחת בקול בחורה. בזכות הקוטג' כמובן. כסף, סקס, ניו אייג'. כל סדרת גבינות היוגה, כנראה נולדה רק כדי לעקוף את רשימת המחירים בפיקוח, שהרי קוטג' עם קצת יוגורט הוא כבר לא מוצר בסיסי.
3. גם אני ברכות לשלמה רודב על מינויו לתפקיד יושב ראש תנובה מטעם קבוצת אייפקס וכו' וכו'.
4. איפה האשל שלי?!

10:38

‫מהר מאוד סכין בשבילך‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

Permalink for '‫in heart I'm a muslim , משחק רמדאן, או: מה יודעות עליך חברות הסלולר‬'

13:26

‫in heart I'm a muslim , משחק רמדאן, או: מה יודעות עליך חברות הסלולר‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

מה הקשר בין רמדאן, פרטיות ומדיניות שימוש דרקונית ואיך אפשר לעשות מזה כסף.
משחק רמדאן. את הסמס הראשון קיבלתי בערך לפני חודש.

פרס ראשון במשחק רמדאן יונדאי i10! לחצו send או חייגו ******1900. בתשלום

זה די הצחיק אותי. אם כי לא הבנתי למה מישהו חושב שאני קהל היעד של משחק רמדאן. לא הבנתי לאיזו מין רשימה נקלעתי בטעות, ובכלל – אם כבר רמדאן – למה הסמס בעברית ולא בערבית.

ואחרי כמה ימים קיבלתי עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד.
בשיחה עם אורנג' (בנושא אחר) סיפרתי דרך אגב על העניין, הבעתי את תמיהתי ופליאתי על הצירוף הכפוי לרשימה הזו וביקשתי שיפסיקו לשלוח. הנציגה התנצלה, אמרה שזו בטח טעות (אני חושב שהיא חשבה שכלקוח קצת נעלבתי שאורנג' זיהו אותי כערבי) התנצלה עוד פעמיים, הבטיחה שיסירו אותי מהרשימה ובקשה שאם אמשיך לקבל אעדכן אותם.

אינטרמצו מוזיקלי:

אז קיבלתי שוב. ושוב. ושוב. ועדכנתי אותם. הפעם הם אמרו שהם לא בטוחים שזה נשלח מאורנג' ושהם יבררו מי מחזיק את מספר ה-1900 הזה ויעדכנו אותי.

טוב, אז כמובן שלא באמת מפריע לי שהמערכת זיהתה אותי כבן דוד, כמו שאומרים בירוק. אפשר לומר שזה מסקרן ומטריד אותי. זה מסקרן אותי כמי שמתעסק קצת בדטא-מייניג ומערכות המלצה – כלומר איך הוחלט לשייך אותי לקבוצה כזו או אחרת – איפה הכשל האלגוריתמי (הרי ברור לי שלא מדובר כאן במוקדן מבולבל אלא במערכת אוטומטית). וזה גם מטריד אותי כצרכן וכאדם שחרד לפרטיות שלו – בעיקר כזו מופרת על ידי תאגידים וחברות ענק.

ואז, באמצע דיון אלגורתמי על רשתות חברתיות נפל האסימון. אני אמנם לא נרשם לאף קבוצה, לא מסמן מה התוכן המועדף עלי (גם כשמבטיחים לי 60 דקות חינם) ומשתדל לא לגלוש דרך הפורטל הסלולרי אלא דרך רשתות WIFI, אבל אני לפעמים מדבר בסלולרי. יותר נכון, אני מדבר בעיקר בנסיעות (שעה אבודה לשעת עבודה וכו'). והנסיעות שלי הן תל אביב-ירושלים, פעמיים בשבוע, דרך כביש 443. איכשהו יוצא שבדרך מתל אביב אני מדבר בעיקר בחצי השני של הנסיעה ובדרך לתל אביב אני מדבר בעיקר בחלק הראשון של הנסיעה. כלומר הנפח העיקרי אל השיחות שלי מתבצע בתאים סלולריים שנמצאים בשטחים. די ברור שמערכת דטא מיינינג שהאינפוט שלה הוא שאני משתמש בעיקר באנטנות בשטחים, משתמש מעט באנטנות בתמוחי הקו הירוק ולא משתמש בכלל באנטנות שממוקמות בהתנחלויות תזהה אותי כלקוח פלסטיני.
[מצד שני, יש את נתוני הלינק הסלולרי שמקשר בין המכשיר לאנטנה/ות הקרובה/ות כל זמן שהמכשיר פועל ולא רק בזמן שיחה. מצד שלישי, זה המון דטא ואולי במפתחים באורנג' חושבים שנתוני החיבור בזמן שיחה רלוונטיים בהרבה וגם קומפקטיים בהרבה.]

אם ההשערה הזו נכונה, זה אומר שאורנג' עושים שימוש מסחרי במעקב אחרי נתוני המיקום של המשתמשים. אני חייב להודות שזה הפתיע אותי. כלומר אני יודע שאפליקציות יעודיות עוקבות אחרי (אחריכם) ושולחות נתוני מיקום, אבל הנתונים נשלחים רק כשהאפליקציה פועלת והם מבוססים (בעיקר) על נתוני הג'י.פי.אס במכשיר (ניתן לכבות אותו). כאן מדובר בנתוני הסיגנל הסלולרי והאנטנות אותם אי אפשר להסתיר אם מדברים במכשיר (כידוע, אם המכשיר כבוי+הבטריה בחוץ קצת קשה לנהל שיחה).

ואני לא יודע מה מעצבן יותר – שאורנג' עושים שימוש במידע הזה ומעבירה אותו לצד שלישי (בהנחה שה 1900 הנ"ל לא קשור לאורנג') או שאורנג' עצמה מנסה לדחוף שירותים אחרים בתשלום.

אורנג', כנראה, מכוסה. מתוך תנאי השימוש (אלו תנאי השימוש באתר, אני מניח שסעיפים דומים מופיעים בהסכם השירות שלא מצאתי זמין):

כדי לספק את השירותים וכדי לספק לך שירותים מותאמים אישית, אנחנו צריכים לאסוף ולעבד נתונים על השיחות שתבצע ושתקבל, על המסרים שתשלח ותקבל, ועל שאר השירותים שתשתמש בהם וגם על מיקומך בארץ או בעולם. בכפוף להוראות הדין, פרטנר תשתמש בנתונים למטרות חיוב על השימוש בשירותים (כולל משלוח חשבונות ומידע אחר), לשם ניהול הרשת ושיפורה, כדי לספק לך שירות מותאם אישית, כדי לספק לך שירותים ומוצרים שתזמין או שתשתמש בהם, כדי למנוע גניבה והונאה ולמטרות אבטחה, כדי לספק לך מידע על השירותים שלנו ולהעניק לך הטבות שונות למטרות שיווקיות, כדי לטפל בתלונות ולמטרות סטטיסטיות שונות.

טוב, אז בענייני הפרטיות כל מה שאפשר לומר זה מודעות-מודעו-מודעות או כניעה. אבל אם נדלג בקלילות מעל פולמוס הפרטיות – עבירה על חוק הספאם יש גם יש (תודה לך י. על היעוץ המשפטי והפניית תשומת הלב לחוק הספאם). הסמס נשלח ללא הסכמה. הוא ממשיך להישלח למרות שביקשתי (מאורנג') להפסיק עם זה. ואין בו אפשרות להסרה. ומי שעובר על חוק הספאם משלם.

והפרצה הקטנה הזו, הדרך לעקוץ חברה גדולה, נותן משמעות חדשה למשפט האחרון מ- Babelogue, משם לקוחה כותרת הפוסט (והאינטרמצו המוזיקלי):

We worship the flaw, the belly, the belly, the mole on the belly of an exquisite whore.

אז אכן מצאנו את החור (פגם, flaw) וברור לנו מי כאן הזונה.

פוסטים קשורים:
- זו שטות לתת שירות – קצקצר על היבטים מוסריים בכריית מידע.
- מה גוגל יודעים עלי – מדריך למשתמש התמים (וזה עוד פוסט תמים).

9:31

‫זה הכל חנות‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

אתמול, כנראה בפעם הראשונה בחייו, יצא לדיקטטור הקטן (הגדול, בן 3.4) לראות פרסומות טלוויזיה. התגובה שמילאה אותי גאווה: "מה זה?!" הוא אמר בפליאה מעורבת באכזבה, "זה הכל חנות!".

האמת שאין לי מושג באיזה חוש הוא תפס את זה ומאיפה הגיעה המיאוס המובנה. או שחושיו מחודדים בצורה מעוררת הערצה, או שכולנו נולדים כך לפני שהמערכת מעוורת אותנו ומרגילה את מערכת העיכול שלנו לצרוך רק זבל.

כמעט בכל דיון על ה"מהמפכה" אני בסוף מוצא את עצמי נואם שעיקר האנרגיות צריכות להיות ליצירת מודעות צרכנית ולהפחתת הצריכה. reduce, reuse, recycle – אתם יודעים. "הטלוויזיה המסחרית היא אבי אבות הטומאה," אני נואם. "הפרסומות הם אם כל חטאת". (כאן היה אמור לבוא פוסט מתוכנן על פרסומות, ואולי הוא יכתב בעתיד).

וציטוט לסיום. בהמדינה התעשייתית החדשה (1967) סוקר ג'ון קנת' גלברייט את השינויים הכלכליים/תעשייתיים/חברתיים שהביאו עלינו את התאגיד (או שנגרמו מעליית התאגיד) ושמבדילים את החצי השני של המאה העשרים (המאה הקפיטליסטית) מהחצי הראשון:

עוד שלושה השגים שייכים פחות למזמור ההישגים המקובל [הישגי הקפיטליזם. א.צ.]. ראשית היה עוד גידול רב משקל במנגנון השידול והטפת המוסר* הקשור במכירת טובים. מבחינת עלותה והכישרון העומד לרשותה מתחילה פעילות זו להתחרות יותר ויותר עם המאמץ המוקדש לייצורם של טובים. מדידת חשיפותם, ורגישותם, של יצורי אנוש לשידול זה היא עצמה מדע פורח.

ואת זה הוא כתב כבר בשנות השישים**.

* תרגם את זה יפה אהרון אמיר?! מעניין אותי מה היה כתוב במקור. הטפת מוסר?!
** הוא לא מתייחס לפרסום במיאוס (מוחלט). הוא סוקר את השינויים ומנסה להסביר אותם. מדע הפרסום, כך הוא טוען, מחוייב המציאות בעולם של טכנולוגיה מורכבת. חברה שמשקיעה שנים במחקר ופיתוח (מכונית היברידית, למשל, או יוגורט) חייבת לדאוג לזה שההשקעה בפיתוח תשתלם. את זה היא עושה בעזרת פירסום אגרסיבי וקבלת ביטחונות מהממשלה (מימון המחקר "לצרכים ביטחוניים", למשל) – מה שדופק את העיקרון המרומם של השוק החופשי. (זה היה סיכום של 400 עמודים לשני משפטים).

Permalink for '‫*Remember what the Dormouse said‬'

7:25

‫*Remember what the Dormouse said‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

Permalink for '‫סרקזם – בין ג'ז לפורנוגרפיה (וידאו ההרצאה מערב 11:11)‬'

12:03

‫סרקזם – בין ג'ז לפורנוגרפיה (וידאו ההרצאה מערב 11:11)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

Permalink for '‫הזירה האלטרנטיבית (או: מה זה בכלל הטוויטר הזה)‬'

17:29

‫הזירה האלטרנטיבית (או: מה זה בכלל הטוויטר הזה)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

[על טוויטר, שיח, היררכיות, מהפכות ועוד מגוון הפניות אקדמיות מלומדות ששום ספריה של מומחה או חובב מדיה חברתית אינה שלמה בלעדיהן]

יש באויר מין דיבור כזה על שיח חדש במדיום חדש. ההיררכיות נשברו. מדובר בשיחה. עולם ישן עדי יסוד נחריבה. וכו'. בחובבניות מסויימת אני אקבע את נקודת ההתחלה לקמפיין הבחירות של אובמה. "הוא משתמש בטוויטר הזה" התפעלו העיתונאים שמחפשים סיפור חדש ומודרני למשיח חדש ומודרני. בכל מהדורת חדשות מעודכנת היה אייטם על טוויטר. מאות מאמרים נכתבו על טוויטר והשימוש בו והחשיפה של טוויטר הרקיעה שחקים. עזרו לזה גם אשטון קוצ'ר בעל מיליון העוקבים וגם החשבון של אופרה ווינפרי שהיה פעיל לשבועיים וחצי. ואז הגיעו הבחירות באיראן והעולם חגג על מהפכת הטוויטר (שכמובן לא הייתה). ואז הגיעה כיכר תחריר והעולם (המערבי, כן?) נאק באורגזמה על מהפכת הפייסבוק*. ואז הגיע רוטשילד ואיתו הגיע, למשל, גם יובל דרור שכותב על עירית לינור וקובי אריאלי (עליהם כותב דרור שהם "אב-טיפוס של עיתונאים שמשוכנעים שהשמש זורחת מישבנם התקשורתי"):

קשה לחשוב על דוגמה מוצלחת יותר לפער שבין העולם הישן, זה שאריאלי ולינור מייצגים, לעולם החדש, שהם כלל אינם מבינים. התפיסה הקלאסית של אמצעי התקשורת ההמוניים היא שהם שומרי הסף של הידע החדשותי. למעשה, לעיתונאי ולעורך המסורתי יש מונופול על ההחלטה מה הן "חדשות", וחשוב מכך, מה הן "חדשות חשובות". כיצד ידעו עד לפני עשור אחד או שניים שאירוע חשוב קרה? הוא פתח את מהדורת החדשות ברדיו ובטלוויזיה, ובעיתונים הוא הגיע לעמוד הראשי. זה עד כדי כך פשוט. אלא שאריאלי ולינור, תוצר מובהק של תפיסה מיושנת שבהדרגה הולכת ונמחקת אפילו מספרי הלימוד…

…המהפכה הזו מייצרת אינספור קישורים, אייטמים, טקסטים ודיונים סוערים המתנהלים בפלטפורמות חלופיות לאלו של אמצעי התקשורת המסורתיים…

ובכן (כיחכוח של חשיבות עצמית), לא איש בשורה אנוכי. אין לי כאן תובנות חדשות ומבריקות על מהות הטוויטר, לא קביעות נחרצות בדבר שיח חדש** וגם לא איפיון מלומד של "גורמי הכח החדשים". אבל יש לי כמה וכמה לינקים למאמרים (כולם ב-PDF) שמציירים תמונה מעט שונה.

המאמר What is Twitter, a social network or a news media? (פורסם ב-WWW 2010 וכבר מאות ציטוטים וקריאת חובה לכל מי שרואה עצמו מומחה או מתעניין ברשתות חברתיות) הוא הראשון שעושה בדיקה רצינית לטוויטר. לטענת הכותבים הם בנו גרף חברתי שמבוסס על כל המשתמשים בטוויטר מההקמה ב-2006 ועד לאמצע 2009. הטענה העיקרית היא שהטופולוגיה של הגרף (כלומר ממוצע היחס בין עוקבים לנעקבים) מראה שטוויטר היא לא באמת רשת חברתית במובן של חברים ושיחה אלא רשת, מעין פירמידה, שמשמשת בעיקר להפצת ידיעות חדשותיות (ואני מתקן – חדשות ורכילות סלבס).

הדטא נאסף על ידי ברנדן או'קונור מקרנגי מלון: [www.ark.cs.cmu.edu]

יש לי בעיה מסויימת עם המחקר הזה, כלומר עם התקפות שלו למה שקורה היום בטוויטר. המחקר מבוסס על 106 מיליון טוויטים. לשם השוואה, יש לי קורפוס שמכיל רק כ-10% מהסטרים של טוויטר רק מהמחצית השניה של 2009 ויש בו 417 מיליון טוויטים (ועוד היד נטויה, ב2010 הזרם רק גדל). יש כאן שינוי בסדר גודל עצום וכלל לא ברור האם התובנות שהיו רלוונטיות למאמצים המוקדמים (ועדיין 106 מיליון טוויטים) רלוונטיות לטוויטר כיום.

כמו כדי לענות על חלק מההיסתייגויות שלי התפרסם לאחרונה (טרי טרי, זמין מהשבוע, יתפרסם באופן רישמי רק בעוד חודשיים): Do All Birds Tweet the Same? Characterizing Twitter Around the World. המאמר מציע ניתוח סוציולוגי כמותי (מעט שיטחי) שמבוסס על עיבוד של חמישה מיליארד*** (5,270,609,213 !!!) טוויטים (שצוייצו בשנת 2010). המאמר מנתח דפוסים חברתיים (וגם סנטימנט שיטחי) בקהילות הטוויטר בעשר מדינות בהן טוויטר נפוץ במיוחד. באופן לא מפתיע, ישראל לא אחת מהמדינות האלה ובאופן לא מפתיע מסתבר שהמאפיינים של קהילות הטוויטר שונים בין מדינות. אפריורית ולפי תחושה הייתי אומר שבישראל קהילת הטוויטר היא מהפחות היררכיות והיא יותר קהילתית (כלומר הגרף החברתי צפוף). מאידך – קהילת הטוויטר הישראלית היא קטנטנה וגם אם היא משמשת בעיקר לשיחה ודיון (ולא להעברת חדשות ולא לדאחקות), וגם אם מתרקם לו שם שיח חדש – ההשפעה של קהילת הטוויטר הישראלי היא שולית. בטוויטר דב חנין הביס את חולדאי במרוץ לראשות העיר ודיור בר השגה מוצע כבר שנים, מאז שהרסו את כל מגדלי היוקרה).

שני מאמרים נוספים שמשלימים (אהמ, אהמ) את התמונה הם Meme-tracking and the dynamics of the news cycle (פורסם ב-KDD 2009) ו- Modeling Information Diffusion in Implicit Networks (פורסם ב-ICDM 2010). המאמר הראשון עוקב אחר האבולוציה של השיח בבלוגים ובין היתר בוחן גם את יחסי הגומלין שבין המדיום המסורתי (עיתונים, טלוויזיה) לבין הרשתות החברתיות. הניתוח מעלה בבהירות שהמדיום המסורתי מקדים את הדיון בבלוגים ומכתיב את הנושא. "השפעה", אגב, לא נמדדת בחשיפה לה זוכה המקור אלא בהשפעה על השיח לטווח ארוך, כלומר עד כמה הנושא החדש מחלחל ומתפשט ברשת. המאמר השני מבצע ניתוח עדין יותר ומסייג את הקביעות של הראשון – ההשפעה תלויה בנושא. בענייני כלכלה ועסקים, למשל, אלו סוכנויות הידיעות ואתרי החדשות שמכתיבים את השיח, ואילו בעינייני ספורט ופוליטיקה אלו סוכנויות הידיעות והבלוגים המקצועיים (בסלון.קום והפינגטון-פוסט). בכל הנושאים, לאחר זמן שוככת ההשפעה של ה"ממסדיים" והדיון עובר בצורה מוחלטת אל הרשתות החברתיות שם מתפתחים מיני תתי שיח בעלי השפעה מקומית בלבד.

כמה הסתייגויות סדרתיות מלופפות:
1. כל אחד מהמאמרים האלו בוחן פן קצת שונה ואף אחד לא מציע ניתוח של הגורמים כולם.
2. אף אחד מהמאמרים האלו לא דן ברשתות החברתיות הישראליות.
3. אני מניח כאן (אין לי נתונים כמותיים) שקהילות הרשת הישראליות הן ייחודיות במובנים מסויימים. להוציא את פייסבוק ההמונית יותר (והדלילה כgרף חברתי, ושעיקר כוחה החברתי-מהפכני הוא בדפי אירוע מרובי חברים), טוויטר (וגוגל+) היא קהילה קטנה ויחסית דחוסה (יחסית. דחוסה במובן של טופולוגיית רשת) והשפעתה מוגבלת. מאוד.
4. על הוולווט-אנדרגראונד טענו (נדמה לי שברולינג-סטון, אבל לא מצאתי) שהם אמנם מכרו רק ארבעת אלפים אלבומים מהבננה, אבל שכל מי שקנה את האלבום הקים להקה. זו גם ההגדרה של 'השפעה' במחקרים שצוטטו לעיל. אולי כזוהי ההשפעה של קהילת הטוויטר הישראלית על עיתונאיה הדלפונים? מסופקני.
5. כי בעצם, כמו אותם אלו שהשמש זורחת מישבנם, בלשונו של יובל דרור, גם אני חושב שה"מהפכה" מקבלת במדיום המסורתי כיסוי ואהדה חסרי תקדים. כלומר עד לסיפור הבא של עונת המלפפונים – המעצר של מרגול שתופס את הכותרות הראשיות ואת אלו שאחריהן ואלו שאחריהן (והמחאה? עמ' 12 בידיעות, עמ' 14 בישראל היום ובמעריב [העין]).
6. מה שאומר שגם אם מתקיים בטוויטר שיח חדש ו"אינספור קישורים, אייטמים, טקסטים ודיונים סוערים המתנהלים בפלטפורמות חלופיות לאלו של אמצעי התקשורת המסורתיים." – הדיונים האלו מצומצמים ביותר וההשפעה שלהם (אם בכלל) עוברת דרך התיווך של התקשורת הממוסדת.
7. כלומר, המחקרים שמובאים כאן אמורים לשמש נקודת מוצא להבנת הדינמיקה עיתון-המון ולא לחתום את הדיון הזה.
8. ויובל דרור, ראוי לקריאה, כי הניתוח שלו על תרומתם המוגבלת של הממסדיים דווקא נכון ומטריד. ובמובן הזה – the revolution will not be televised.
9. ומה עם מחקר כמותי של הרשת הישראלית? אולי כשיהיה זמן.

* את ההסתייגות הזו כתבתי כבר אז: "למען האמת, אני לא באמת יודע כמה תרמו פייסבוק וטוויטר למהפכה הזו. יש לי הרגשה שהתרומה הזו, כפי שהיא מוצגת לנו (במערב), מנופחת משהו. מעין פוסט-פוסט-קולוניאליזם שאומר – ראו ראו את הערבים האלו, גם את המהפכה הדמוקרטית שלהם הם בעצם חייבים לנו, לדמוקרטיה שלנו ולטכנולוגיה החופשית שאנחנו מספקים להם ובלעדיה/נו לא היה קורה דבר."

** שיח חדש. אני רואה את זה גם אצל קרן נויבך המעולה – כמה וכמה פעמים היא כבר דיברה על השפה החדשה שיצרה המהפכה (שעוד לא הייתה). הכמיהה הזו לשפה חדשה היא מתמיהה ממש. במובלע יש כאן הנחה פוסטמודרנית חזקה שהשפה אין עוד מלבדה וכל שינוי מציאות חייב לגרור עימו גם שינוי חד של השפה (או להפך). רק לי נראה שאפשר לעשות מהפכה בשפה ישנה?

*** כבר הרבה זמן (מאז שביליתי 4 חודשים ב-Yahoo! Research) אני רוצה לכתוב על הבעייתיות בעיבוד כמות כזו של מידע ואיך זה משפיע וישפיע על חלוקת המחקר באקדמיה מול המחקר התעשיה.

Permalink for '‫מה שיותר צפון יותר כחול‬'

21:47

‫מה שיותר צפון יותר כחול‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

אומרים שביבי והמפגינים לא מדברים את אותה השפה. אומרים גם ששטייניץ והמפגינים לא חיים באותה ארץ. על היחס בין שפה לתרבות, בין תרבות לשפה, ההשפעה של השפה על המח והתפיסה ואיך אפשר בלי קצת דם לקינוח הדבש ובלי רכילות אקדמית. רשימת הקריאה הכי שווה שתמצאו היום ברשת, ללא כל צל של ספק ושמץ של הגזמה.

מה שיותר כחול

לפני כשבועיים כלכליסט שיחקו אותה ופרסמו ראיון נפלא שערך אורן הוברמן עם גיא דויטשר. אורן נתן לדויטשר כבוד ובעיקר נתן לו לדבר וכך קיבלנו ראיון שהוא יותר כתבה (של דויטשר): למה אין כחול בתנך? (ומה אפשר ללמוד מזה על אבולוציה, בלשנות וההיסטוריה של מדעי המוח). רוצו לקרוא אם עוד לא קראתם. הכתבה, אגב, באה לקדם את בראי השפה, ספרו האחרון והנפלא של דויטשר (שתורגם לעברית ממש לאחרונה).

בראי השפה

סקירה די מקיפה על הספר בראי השפה תמצאו (כמובן) בבלוג דגש קל. התפתח שם גם דיון מעניין בתגובות (בניגוד לתגובות המפגרות בכלכליסט) ויש אפילו תגובה של דויטשר (והבטחות ללא כיסוי שנותן בעל בלוג צנוע זה). בקיצור – רוצו לקרוא על הספר.

אם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא

ב-YNET התקנאו בראיון בכלכליסט (קינאת סופרים תרבה חכמה. מש"ל.) והביאו מאמר (מתורגם, אני מניח) של לארה בורודיצקי – הצ'ילבה של דויטשר: כיצד השפה מעצבת את המחשבה (ואיך זה קשור לסגן נשיא ארה"ב לשעבר, דיק צ'ייני?). נו – רוצו לקרוא גם את זה – זה נותן זווית מעט שונה שמשלימה את התובנות בראיון בכלכליסט.

צהוב-ירוק-אדום (הערת שוליים)

אחרי שקראתם את שלושת הרשימות שלונקקו כאן לעיל אתם כבר מומחים לענייני שפה ותפיסה ואתם לא צריכים לקרוא אף ספר (סתם, סתם) מה שמשאיר לכם זמן לקצת צהוב (שדווקא מופיע בתנך בהקשר של צרעת). בטח כבר הבנתם שדויטשר ובורודצקי חוקרים את אותו הנושא (דויטשר הוא בלשן ובורודיצקי פסיכולוגית). מלבד המחקר המרתק, שניהם גם מפליאים לכתוב הן אקדמית והן פופולרית (בעיניי לדויטשר ייתרון בזירת הכתיבה ולבורודצקי יתרון בזירת המגדר [יגידו זאת כל מזילי הריר שיצאו מההרצאה המרכזית שלה ב-ACL בחודש שעבר]). בקיצור שניהם משחקים על אותן משבצות ואין סכין מתחדדת אלא על ידך חברתה, קינאת סופרים תרבה חכמה, _________ [הכנס מכתם שחוק] ואי אפשר להם לשני אלו ללא קצת צהוב וירוק.

העניין החל ברשימה של דויטשר לקראת יציאת הספר (בראי השפה, באנגלית) שהתפרסמה בניו-יורק טיימס: ?Does Your Language Shape How You Think (כותרת הרשימה של בורודיצקי ב-YNET נשמעת דומה באופן מחשיד) .דויטשר, אבוי, לא הזכיר את בורודצקי במאמר ב- NYT (הוא דווקא כן מצטט ודן באריכות בכמה מאמרים שלה בספר). כיוון שבארה"ב בורודצקי מוכרת בהרבה מדויטשר החלו הבלוגים המדע-פופולריים לסעור (למשל כאן וכאן בעיקר בתגובות). חלקם זעקו את זעקתה של לארה וחלקם טענו שמדובר ברשימה מדעית-עיתונאית-פופולרית ואי אפשר לצפות לרשימת קריאה והפניות לכל המחקר הרלוונטי. הדיון הזה שהתפתח בהחלט מעניין ורלוונטי לכל עורך של עיתון-מדעי-פופולרי. אבל יש גם טוויסט.

בשלב מסויים קץ דויטשר עצמו בדיון והכריז ברשימת תגובה ארוכה (שוב ב-, NYT, ארוך, מעט טרחני, אבל שווה) שלא האיזכור של בורודצקי נשמט בהעברה של תקציר הספר לעיתון של הזכיר את בורודיצקי לא מכיוון שהאופי הפופולרי של הכתבה משמיט ריפרורים רבים אלא מכיוון שלטענתו בורודצקי בסך הכל שיחזרה (והרחיבה) עבודות של אחרים, אותם הוא הזכיר, ובכל אופן, העבודה שלה פחות רלוונטית לאותה רשימה עיתונאית. בום וטראח.

באמת שאין לי עיניין להיכנס בעובי הקורה – מי צודק בטענותיו, מי ערך מחקר מקורי, מי רק "שיחזר" – מי ונבר ובעיקר – מי חיבר טוב יותר את הנקודות. בחיי שאני חושב ששניהם נפלאים. חלק מחשיבותו של הצהוב-ירוק הזה הוא בדיון הדי מקיף שהוא פתח על כתיבה פופולרית, אבל אני חושב שיש כאן משהו עקרוני עוד יותר שמפריע לדויטשר – סוג של שיטחיות שפושה, לדעתו, במחקר המודרני (ועיין ערך הקונפליקט המחקרי בין האבא לבן בהערת שוליים). אני רוצה לצטט כאן חלק מתגובה שכתבתי לפוסט הסקירה בדגש קל, למעשה לפני שהייתי מודע לכל עניין דויטשר-בורודיצקי, עליו סיפר לי המנחה שלי כשדיברנו על הספר:

… אני רק רוצה להוסיף שנראה שדויטשר מתנקם בלא מעט בלשנים. בהפגנתיות הוא מקפיד לתת את הקרדיט לאנשים אחרים מהמקובל ובעצם לומר שהבלשנים הפופולריים (?!) של ימינו לא תמיד באו עם רעיונות מקוריים ושהם שכחו (או "שכחו") לתת את הקרדיט לחוקר הנכון. …

התחושה הזו עולה בבירור מקריאת הספר (שם בורודיצקי בניגוד לאחרים דווקא נהנית מיחס מועדף). פולמוס דויטשר-בורודיצקי והערות רבות בספר מראות שיש כאן גישה שיטתית שמטיפה נגד שיטחיות במחקר האקדמי האמיתי ולא רק בדיווח הפופולרי על המחקר. במובן מסויים, אומר דויטשר במובלע שהדיון על ציטוטים במאמרים פופולריים בכלל מחטיא את הנקודה. בכל אופן, השיטחיות במחקרית הזו (שיטחיות טבעית, בגלל השאיפה למקוריות בכל מחיר, בגלל עומס המידע) בהחלט ראויות לפוסט בפני עצמו ולא רק להערת שוליים ארוכה בפוסט. בעצם כבר עשו (גם) על זה סרט.

22:20

‫סופרנובה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

או היתוך קר למפגרים.

סופר נובה מויקיפדיה

בעיקרון אפשר לומר שאני מזניח את חובתי האבהית לדווח בבלוג על (להתגאות ב) התפתחות הילדים. כלומר קטגוריית הדיקטטור הקטן די שוממת. את פניני החכמה של הדיקטטורים אני רושם רק לפרקים, כלומר שולח להם אימייל כשאני זוכר (לכל אחד מהם נפתחת תיבת ג'ימייל עם הולדתם והיא אמורה לרכז את כל פניני הלשון, התמונות והשטויות. אמורה.) ובכל זאת, לעיתים קורה שאחד הדיקטטורים מריץ אותי למחשב, לבדוק פרט זה או אחר לפני שאני משבש עליו את דעתו* (והרי שבשתא כיוון דעל – על).

בכל אופן, תוכנית הלילה של הדיקטטורים (הגדול בן שלוש וחמישה חודשים והקטן בדיוק בן שנתיים) מובנית לפרטיה כמו תוכנית קרב של מצביא פרוסי ומתקתקת כמו שעון שוויצרי (נניח). התוכנית כוללת כניסה למיטה – מחזור שירים (שמע ישראל, המלאך, wish you were here, ולבסוף mr. tambourine man על פי דרישה מפורשת), ואז שני סיפורי בוב הבנאי. לסיפורי בוב הבנאי יש תבנית קבועה: אני שואל אותם מה צריך לתקן והם בוחרים משהו (האור, הדלת, החלון, הזנב של הנחש [אל תשאלו], המגירה, המיטה וכו') ואז אני מספר על השבר הגדול (מסר חינוכי שקשור לדברים שהם שברו או תקריות כמעט ונשבר), שואל "ומי יכול לתקן?" ואז הם אומרים שבוב הבנאי, כמובן בעזרתם האדיבה של הדיקטטורים (וונדי? she is on vacation, הם מבהירים לי).

ומעשה שהיה הלילה כך היה. מה מקולקל? שאלתי כהרגלי.
"הכוכבים,"נעניתי, "שנים גדולים ושניים קטנים".

ואני, תמים שכמותי, מתחיל בלספר על הכוכבים שמודבקים על התקרה וכבר לא מזהירים כזוהר הרקיע. "לא-לא," הם אומרים, "לא בתקרה – הכוכבים למעלה בשמיים".
"אבל הם גבוהים מדי – בוב לא יכול להגיע אליהם. צריך חללית – אנחנו לא יכולים לתקן אותם עכשיו".
אוי כמה תמים שהייתי. "יש לבוב הר גבוה-גבוה – הוא יכול לטפס עליו לכוכבים". בהמשך הסתבר שבוב שומר את ההר הזה במחסן וזה בעצם כמו סולם אבל הרבה יותר גבוה. שאלתי אם הוא שמע משהו כזה בגן והוא אמר שלא. הוא המציא עכשיו.

בשלב הזה התחלתי להתבלבל בין מקורות האנרגיה של כוכבים, כוכבי לכת וירחים, ביקשתי סליחה ואמרתי להם שאבא הולך רגע למחשב לבדוק איך מתקנים כוכב.

טוב, מכאן קצרה הדרך להסבר על היתוך גרעיני (דברים מתנגשים חזק חזק ויוצא מזה הרבה אור) ועל איך שהכוכב הפסיק לזהור כי נגמר הדלק הגרעיני ובוב מטפס על ההר כדי להתקין בטריה גרעינית חדשה (גם כאלו יש לו במחסן, מסתבר, כך טוען הדקטטור הקטן הגדול) וכך מתחדש הזוהר וכולם הולכים לישון מרוצים.

מחר אשאל אותו אם הוא זוכר מה זה היתוך גרעיני. נראה אם אני אזכור.

*אחרי שבתגובה לשאלה למה המים יורדים באמבטיה עניתי לו שזו הגרביטציה** וכשהוא שאל מה זו גרביטציה בטעות אמרתי לו שהגרביטציה נגרמת כתוצאה מהכח הצנטרפוגלי (התכוונתי בכלל לצנטריפטלי) ודילגתי על ההסבר האמיתי – משיכה של מסה גדולה, בלי קשר לתנועה סיבובית.

** ומאז כשהוא מפיל משהו מהמדף (=זורק כדור בכוונה בשביל להפיל צעצוע שנענש בהרחקה) הוא מחייך ואומר לי שזה לא הוא אלא הגרביטציה.

8:39

‫אולטימטום‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

10:12

‫עברית אינטרנטית‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

על מילים חדשות (במדיום חדש)

ביום שישי התקיימה בדיזינגוף סנטר ההשקה של הספר עברית אינטרנטית של כרמל וייסמן ואילן גונן (הוצאת כתר, בעריכת רוביק רוזנטל). הייתה השקה (בהנחיית רוביק רוזנטל). לא הייתה שמפניה (הזדהות עם מחאת הדיור?) ועבדכם הנאמן (שאיחר כי לא מצא את הדיסק-און-קי שלו) נשא כמה מילים (יחד עם עוד כמה וכמה אנשים טובים שחלקם כמו ד"ר תמר עילם גינדין ויובל פינטר מוכרים לקוראי הבלוג וחלקם כמו בנות טיורינג או חנה בית הלחמי, מוכרים פחות).

בכל אופן, בהקשר של הספר דיברתי על האבולוציה של שפה ואיך נוצרות ומשתנות מילים חדשות בטוויטר, כמובן תוך תהייה עד מה שקורה בטוויטר משקף את התפתחות השפה באופן כללי (באקדמית – האם זה אותו מנגנון רק עם סט אילוצים מעט שונה או שמדובר על מנגנון שונה לחלוטין). באתי עם מצגת אבל מקרן אין, כך שנאלצתי לאלתר ולשנות ולדבר קצת על T9. יצא הפסדי בשכרי ועקב שאלה של רוביק רוזנטל גם הסברתי בלשנות חישובית מהי (בשיטחיות מרובה). לשואלים, הבטחתי שאעלה לבלוג את המצגת שלא הייתה. ואני, שהאמת נר לרגלי, מקיים את ההבטחה.

ולמי שרוצה לראות מה היה צריך להיות – אני מצרף כאן את המצגת. אני מקווה שהיא תהיה מובנת למי ששמע את ההרצאונת. בכל מקרה – מומלץ לקרוא גם את הפוסט מה זה FF לעזאזל? כרקע/קונטקסט).

המצגת מועלית כאן כ-PDF ומומלץ לצפות בה כמצגת (ctrl+L): על מילים חדשות (במדיום חדש)

אם לא הייתי עצלן הייתי כותב סקירה על הספר (תיכף אחרי הסקירה על בראי השפה של דויטשר, שהיתה נכתבת מיד לאחר הביקורת על ישראלית שפה יפה של צוקרמן, שתוכפת ובאה אחרי שאני ממלא את ההבטחה לכתוב על גילגולי לשון [נר לרגלי, אמרתי למעלה]). צדיקים, כידוע, מלאכתם נעשית בידי אחרים והרי לכם סקירה מקיפה בדגש קל וסקירה סוציולוגית יותר אצל גלעד סרי לוי – את ההמלצות החיוביות (והמנומקות!) תמצאו שם, בדגש ואצל סרי לוי.

Permalink for '‫sympathy for the devil‬'

11:53

‫sympathy for the devil‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

זה התחיל בתור מיון ערימה וקיבל תפנית נוסטלגית. אז הערימה קוצצה, הופרטה וחולקה ונשארנו רק עם ענייני מוזיקה וכסף. בגארדיאן כותבים על אותנטיות והתמסחרות ותוהים האם אפשר לא להתמסחר: the grand rock'n'roll sellout (דרך עונג שבת[אייטם 46]). ויחד עם פסטיבל העשרים שנה לנירוונה, זה הכניס אותי לרוח נוסטלגית מעט (ואסוציאטיבית הרבה). תנו-לי תנו-לי כוכב נולד (תיסלם, הגרסה המסחרית).

נתחיל משתי פיסות דילניות אותנטיות. האחת, מנותקת מכסף ופרסומות נותנת את הקונטקסט לשניה. ראשית חכמה – דילן במנצ'סטר:

ועכשיו, קבלו את הסודות של "למי קראת יודה?!(איש קריות)" דילן:

ולדילן היו עוד כמה שכאלו. זה כמובן מזמין פרודיות, למשל המבריקה הזו "now prepare to see the other side of bob dylan… it's all right ma – I'm only eating":

(ושימו לב לתגובות ביוטיוב – אנשים חושבים שזה אמיתי. לא ברור אם זה כי הם מטומטמים או כי עם דילן הכל אפשרי. איך אמרה עליו ג'וני מיטשל – "הוא תמיד היה רק שקר והטעיה").

וזה לא רק דילן. הנה ג'וני רוטן עושה מעצמו צחוק בפרסומת ל… חמאה.

ואיגיפופ, הסנדק של הפאנק, עושה פרסומת לביטוח (יש סדרה של כאלו, כל אחת מופרכת יותר מהקודמת):

סדרת הפרסומות הגרוטסקיות הזו מחזירה אותי לתהייה של הגארדיאן האם אפשר גם אחרת. והיא גם מעלה עוד שתי אסוציאציות (הבטחתי אסוציאטיבי). הסרט taking woodstock הוא סרט חביב ביותר. משעשע, נוסטלגי (היה משהו הוודסטוק הזה), מוזיקה מעולה – כל אלו הופכים אותו לסרט נחמד מאוד. שני אלמנטים הופכים אותו למעניין בהרבה – יותר מנחמד+. האחד הוא שאין שם ולו צילום אחד של הופעה מהפסטיבל עצמו – רק המסביב ועוד חיקויים של כמה אימאג'ים איקוניים. השני, נעדר מכל דיון וודסטוק אחר שראיתי, הוא הדגש על האלמנט המסחרי של וודסטוק: המארגנים, התשתית הכלכלית, הכסף שרצה/ניסה לעשות כל אחד מהמעורבים והמארגנים. אחד הדימויים החזקים שם הוא מייקל לאנג, ה"מפיק" של האירוע, לבוש כאחרון ילדי הפרחים, נוחת בשטח במסוק, כאחרון הדונאלד טרמפים. הנה הטריילר:

והנה איך שנגמר כשמפיקים לקחים מהכאוס הוודסטוקי והופכים את חוסר המסחריות לדגל – פסטיבל אלטמונט, אתם יודעים – כך גמרו לנו את ה'קיץ של אהבה' (צמרמורת בכל פעם שאני רואה את זה):

תנו-לי תנו-לי כוכב נולד (תיסלם, הגרסה המסחרית), או בניסוח של פנקיסטי הבית – הקלאש במש-אפ של koka-kola ו-death or glory:

Elevator! Going up!
In the gleaming corridors of the 51st floor
The money can be made if you really want some more
Executive decision-a clinical precision
Jumping from the windows-filled with indecision

I get good advice from the advertising world
Treat me nice says the party girl
Koke adds life where there isn't any
So freeze, man, freeze

…

'N' every gimmick hungry yob digging gold from rock 'n' roll
Grabs the mike to tell us he'll die before he's sold
But i believe in this-and it's been tested by research
That he who fucks nun will later join the church

Permalink for '‫הגברת הראשונה במבט אירוני‬'

12:05

‫הגברת הראשונה במבט אירוני‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

בחיי! למי שהגיע/יגיע לבלוג בגלל 11:11, עוד פוסטון בענייני דיומא: האם, כמו פורנוגרפיה, אירוניה היא עניין של גאוגרפיה? של זמן ותקופה? של אוירה תרבותית? של מצב נפשי? תהיות עמוקות מני ים.

כשמתעסקים בסרקזם ואירוניה ומנתחים משפטים אירוניים, יש נטיה לראות את העולם במשקפי האירוניה. פתאום כל משפט תמים הופך לאירוניה מתוחכמת – דק מן הדק. זה גורר, כמובן, פרצי הכחשות והבהרות שמתקבלים בתורם כאירוניה של הפוך על הפוך על הפוך על הפוך, כמעט פרדוקס השקרן.

א': זה רעיון גדול!
ב': די! אתה עושה צחוק.
א': אני רציני לגמרי.
ב': אני כבר אף פעם לא מסוגל לדעת מתי אתה צוחק ומתי רציני.
א': אני תמיד רציני. אי פעם אמרתי לך משהו שלא עמדתי מאחוריו?!
ב': זה בדיוק מה שאני אומר.

ואם זה נראה לכם דמיוני אז נפנה לגברת הראשונה – ג'ודי ניר-מוזס-שלום.

הברנז'ה געשה לרגע סביב הטוויט הבא של גשנ"מ:

איזה כיף להתעורר עם ביקורת כזו, ועוד בהארץ

שצוייץ בתגובה לביקורת טלוויזיה קטלנית וסרקסטית שכתבה מיה סלע בהארץ. מהמעט שאני מכיר את הגיגיה של גשנ"מ, אני די משוכנע שהיא לא בדיוק מאור הגולה, אבל אני גם די משוכנע שהציוץ הזה היה אירוני. מי שכלל לא משוכנע שלג'ודי יש יכולת מינימלית לזהות מתי שוחטים אותה הוא אמיר בן דוד שכתב בטיים-אאוט טור בשם הגיע הזמן לבשר על מותן של האחיות התאומות אירוניה וסרקזם – הרשתות החברתיות חנקו אותן*. בן דוד באמת לא מאמין ביכולת של הקוראים לזהות סרקזם ולכן הטור הסרקסטי שלו מלא בסימונים רטוריים שמדגישים כל משפט סרקסטי. הוא לא מסתפק בזה ובסוף פסקה סרקסטית הוא כותב את הכוונה במפורש. דוגמא – בבקשה:

אם תרצו פרשנות מקורית לביטוי מתוחכם כלשהו, קשה להאמין שהפרשנית הראשונה שתפנו אליה תהיה דווקא ג'ודי שלום ניר מוזס. למרות שהיא אשת שר ואשת חברה ואשת תקשורת ואשת חיל היא מצליחה להתנהל בעולם בתמימות מעוררת השתאות, מצוידת במודעות עצמית של ילדת גן פעורת עיניים.

מה בעצם קורה כאן (שיח-ווויז)? הוא פותח בהקטנה מפורשת אם כי באנדר סטייטמנט (אם תרצו… קשה להניח…), ואז עובר להגזמה כה פראית של סגולותיה התרומיות של הגברת (אשת… ואשת… ואשת… ואשת חיל), כך שחס וחלילה לא נתבלבל ונחשוב שיש שמץ של אמת ולו באחד מהסופרלטיבים. בסוף, כדי שאפילו הקורא קהה המח ביותר יבין, הוא מסכם וקובע מפורשות שיש לה "מודעות עצמית של ילדת גן" (ועוד פעורת עיניים). ממש טכניקה של מימיקת פנים וצחוקים מוקלטים. ועכשיו השוו את הפסקא הזו של בן דוד לציוץ הקצר והאלגנטי של גשנ"מ.
(אגב, לפי התיאור של מיה סלע, גשנ"מ דווקא ירדה על נתניהו באמצעים רטוריים די דומים לאלו של אמיר בן דוד. אירוני משהו).

אבל אולי בן דוד צודק והנחת המוצא שלו, שג'ודי לא מסוגלת למבע סרקסטי (יען כי לדעתו היא מטומטמת מדי וחפה מכל תחכום לשוני)? אולי דווקא אני זה שנותן לה להנות מחזקת החפות (של החפות מתחכום לשוני)? באמת שלאלוהים פתרונים. הפרשנות הזו תלויה במילוי פערים.

מילוי פערים ופרשנות אירונית

אחד המאמרים המכוננים שקראתי הוא המלך במבט אירוני של מנחם פרי ומאיר שטרנברג. קראתי את המאמר כשהייתי תלמיד ישיבה (אלוהים, לפני יותר מ15 שנה…) והוא שינה את הצורה שבה קראתי ספרות ולמדתי תנך. אני לא ממש אגזים אם אומר שהוא שינה את שיטת לימוד התנך בישיבות ההסדר**. במאמר מדגימים פרי ושטרנברג את שיטת תורת הפערים שלהם דרך ניתוח השיר יונתן הקטן ובעיקר תוך ניתוח מקיף של סיפור דוד ובת שבע (ואוריה ונתן). בקצרה – הם טוענים שסיפור בת שבע מלא פערים (מכוונים?!) ושמילוי סביר שלהם מטעין את הסיפור במשמעות חתרנית במיוחד כי הוא מצפה אותו בשכבות רבות של אירוניה שמהוות ביקורת נוקבת (גם אם לא מפורשת) על דוד המלך. (המאמר די ארוך אבל מומלץ מאוד לכל מי שמתעניין בספרות או תנך [ועוד לא קרא אותו]).

בהקשר שלנו אני רוצה לצטט את הפסקה החותמת את המאמר – פסקה מתגוננת משהו אבל כזו שמהווה מטא דיון על שימוש/פרשנות בכלים רטוריים:

ואם ישאל השואל: מהי ההצדקה לקריאה כזאת של סיפור "פרימיטיבי", שנכתב על-ידי מספר "תמים" בתקופה קדומה, ש"תורת הספרות" שלה אינה ידועה לנו? האם אין כאן, יוסיף המקשן, קריאה של טקסט תנ"כי כאילו נכתב על-ידי נאבוקוב, או עגנון? לשואל זה כך נענה: בסיפור זה, כמו בכל סיפור אחר, מודרני או קלאסי, חייב המפרש לבנות את האינטרפרטאציה המורכבת והמאורגנת ביותר, שתקשר מאקסימום עובדות (פרטים, גוונים, דקויות) באופן השלם, ההגיוני והעשיר ביותר ומתוך תשומת-לב מתמדת לטקסט ולנטיותיו כפי שהן מתפתחות עם רצף הטקסט. לאור זה ההוכחה לנכונותה של גישתנו לסיפור זה היא הוכחה מעשית בלבד: הקריאה מתוך שימת-הלב לפרטים ולדקויות ומתוך הנחת קיומו של העיבוי הסמנאטי של הטקסט "משתלמת" יותר מכל קריאה אחרת, משום שהיא מגישה את הסיפור באופן העיש[עשיר? א.צ.] ביותר, המורכב ביותר, השלם והברור ביותר והמאורגן ביותר.
גילו של הטקסט אינו משנה דבר; מסיפור דוד ובת-שבע עצמו נלמד על הפואטיקה שלו, ממש כפי שעל הפואטיקה של 'לוליטה' לא נלמד מתוך הכרזות של הסופר או של "תורת הספרות" המודרנית, אלא – שוב – מתוך הטקסט עצמו.

טוב, אז זו טענה בדבר החופש האמנותי של המבקר ושל צרכן הספרות שרשאי, משיקולים אסתטיים, לתת ליצירה פרשנות (סבירה) בלי להתחשב בדעתו של הכותב.

וכאן תהייה: מה עם אירוניה וסרקזם בדיבור היומיומי – זה בעל המשמעות המיידית? על איזה רקע צריך להבין אותם? האם אפשר לתת לאמירה משמעות סרקסטית בניגוד לדעתו( המפורשת) של הדובר שמכחיש את הכוונה הסרקסטית? ולהפך – האם אפשר לשלול מהדובר את המשמעות הסרקסטית של דבריו ולפרש אותם באופן ישיר? ובעיקר, מי צודק בפרשנות דבריה של הגברת הראשונה – בן דוד או עבדכם?

אין לי תשובות סדורות אלא רק קרעי תאוריות, מבוססות על גרייס (implicature) ועל מידול השיח כמשחק (עוד לא הצלחתי למצוא שיווי משקל).

——————

הגרלת הכרטיסים ל-11:11 נערכה אתמול בערב, אמנם ללא נוכחות של רואה חשבון ועורך דין אבל בליווי צמוד של פונקציית ה-randonint() של פייתון (לכל מגיב שלא ציין שאינו מעוניין בכרטיס הוקצה מספר[למגיבים כפולים רק מספר אחד]). הזוכה בזוג כרטיסים היא י' חברתה של ט' שנרשמה להגרלה בשבילה (כלומר בשביל י'). הודעה נמסרה למשפחה.

*טוב, אפילו אני חייב להודות שחלק מהמעריצים של הגברת הראשונה ממש לא הבינו את האירוניה בציוץ. מצד שני, אני גם לא בטוח שבן דוד הבין. אז איפה זה שם אותו – איפה זה שם אותי?
**המאמר כל כך חזק בגישת הניתוח שלו, עד שהרב יעקב מידן כתב כתגובה את מגילת בת שבע – חידוש סיגנוני של ממש בהתייחסות הדתית לתנך. (מלבד הפולמוס בעולם הספרותי שכלל מאמרים ומאמרי נגד ב'הספרות'.)

ופוסטים קשורים:
- לא לפני הילדים – קורטוב של רשעות מרנינה – האם (ממתי) ילדים מבינים אירוניה.
- פיל במגדל השן – על תאוריית ההדהוד כבסיס להבנת אירוניה וסרקזם (ועל סרטי ילדים).
- ולא-פוסטים (כן)קשורים – בחיפוש לינק למאמר של פרי ושטרנברג גיליתי שמנחפ פרי הצטרף למועדון של צ'אק נוריס ויאיר לפיד: כל העובדות על פרופסור מנחם פרי. מי אמר סרקסם ולא קיבל?

Permalink for '‫ויאמר אלוהים: כה תאמר היא‬'

23:23

‫ויאמר אלוהים: כה תאמר היא‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

הבלוג מחלק כרטיסים חינם ל11:11, האנגלית היא שפה סקס מניאקית ועוד הודעות מנהלה.

מנהלה 1: ביום חמישי השביעי לשביעי מתקיים ערב 11:11 השני. אני אדבר שם על סרקזם (על מה עוד אני יכול לדבר?!) אבל הערב הזה שווה בזכות הדוברים האחרים. בקיצור, הייתי מוכן לשלם בשביל לבוא. המארגנים מדווחים שכל הכרטיסים נגמרו תוך שעות מרגע שיחרור הכרטיסים, וכאן נכנס הבלוג לתמונה. קוראי הנאמנים – אני שמח לבשר לכם שכדברן, מובטחים לבלוג שני כרטיסים שיוגרלו בין הקוראים (יחד עם לינק לחולצה ותקליט). כל שעליכם לעשות הוא להשאיר תגובה בשם ומלכות או בשם בדוי, רק וודאו שכתובת האימייל שלכם (שלא תוצג) נכונה. הזוכים ברי המזל יקבלו הודעה באימייל ומעל דפי בלוג זה (אם יחפצו בפרסום) מחר בלילה או בחמישי בבוקר. לפרטים, לשמות המרצים ולתוכניה: ערב הרצאות 11:11 של דורבנות ועונג שבת.

ואגב, עוד לא הכנתי את המצגת יען כי עוד אין לי מושג מה בדיוק אגיד. יש לי מצגת מוכנה שמתאימה לאנשי מדעי המחשב, בעיקר כאלו מתחום עיבוד השפה, רק משום מה נדמה לי שלא יהיו הרבה כאלו, מה שיהפוך את ההרצאונת לכללית יותר ופחות אלגוריתמית. כנראה. נראה מה ילד לילה.

אנגלית היא שפה סקס מניאקית: מאמר נוסף שהוצג ב-ACL שתם לפני שבוע (וחצי) הוא המאמר הקצר והחמוד: That’s What She Said: Double Entendre Identification. המאמר מציג אלגוריתם שלומד לזהות אמירות "that's what she said". המאמר הזה קיבל כיסוי נרחב בתקשורת הפופולרית* (לא בארץ. אף עיתון אפילו לא העתיק את הידיעה מחו"ל). קודם כל – נסו ותהנו. כלומר תקראו את המאמר (אני הספקתי רק לרפרף אבל הוא נראה לי די פשוט). מעניין לראות את הדמיון בין שני המאמרים שקיבלו הד תקשורתי. המאמר שלעיל והמאמר על זיהוי אוטומטי של סיגנונות בתנך/תורה עליו כתבתי אתמול (אני פילולוג).

אז ידוע שסקס מוכר. ידוע גם שדת מוכרת. למעשה החיפושים הפופולריים בגוגל הם בנושאי סקס ודת (אולי גם ביחד). אבל מעניין לציין את הדימיון בין שני המחקרים – בשניהם האלגוריתם מבוסס על מתן הסתברות לכל מילה בטקסט ואז חלוקה לפי ההסתברות המשותפת. יש גם הבדלים כמובן. המאמר של קופל ושות' מתוחכם הרבה יותר. הוא מתאים בקלות רבה יותר לטקסטים מסוגים שונים ובניגוד למאמר ה'זה בדיוק מה שהיא אמרה' הוא unsupervised. אתם יכולים לראות זאת כהזמנה לפוסט אורח על זיהוי מחבר, על שפה סקס מניאקית ועל שני המאמרים.

ולמי שלא מכיר, הנה לקט that's what she said מהמשרד (שאי אפשר לאמבד).

*תודה לכל מי ששלח לי לינקים.

מנהלה 2: בימים אלה ממש חידש הבלוג את האיכסון שלו שפג היום (ב dreamhost הנפלאים) ואף העביר (סוף סוף) את רישום הדומיין מ-גו דדי לדרים-הוסט. אם אתם קוראים את הפוסט הזה כנראה שהכל הלך חלק. הסיבה העיקרית להחלפת הרגי'סטרר היא שבגו דדי צריך לשלם בשביל שמירת הפרטיות (כתובת הבית שלי והטלפון היו חשופות לעין כל) ואילו בדרים-הוסט זה חינם. ואפילו הרישום חינם כי בכל שנת איכסון מקבלים דומיין נוסף חינם.

מנהלה 3: בהן צדקי אני מוכן להישבע שכשהיתחלתי את הפוסט היו לי שלוש הודעות מנהלתיות. אני כבר לא זוכר מה היא השלישית. אבל בגלל שהתפנה סלוט להודעה, אצא בקריאה נרגשת להפיץ וללנקק את הפוסט על שיטת החביתה (מצליח) של חברות הגז. אני מניח שהוא יעניין ויעזור ויחסוך כסף גם לאנשים מחוץ למעגל הקריאה הרגיל של הבלוג.

11:45

‫אני פ-י-ל-ו-ל-ו-ג*‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

הפוסט הזה לא באמת קשור לסרט הערת שוליים. משהו קטן על מדעי המחשב בשירות מדעי הרוח, על הסכיזופרניה של הבלשנים החישוביים ועל התנך (איך אפשר לשכוח את ספר הספרים).

לא איש מדעי המחשב. פילולוג. או להיפך.

~~היום~~אתמול פורסמה בהארץ כתבה על התוכנה שקבעה ("תוך דקות"!) שהתורה נכתבה על ידי כמה מחברים. כך מכריזה הכותרת. לכו תקראו את הכתבה התוכנה פסקה תוך דקות: לתורה כמה מחברים (או עדיף, לכו לקרוא את המאמר Unsupervised Decomposition of Documents into Authorial Components [פדפ]).

אין לי שום עניין לדון בהשלכות התאולוגיות של המחקר (כי אין לו השלכות שכאלו, האבן עזרא קורא לזה סוד השנים עשר, וברויאר קורא לזה תורת הבחינות, ובכל אופן, אין כאן חידוש מהותי מעבר למה שטוענים חוקרי המקרא וה'אובייקטיביות' של התוכנה לא תשכנע את המשוכנעים).
אני גם לא אכנס לדיון על האלגוריתם והבדיקה שלו (למרות שזה מעניין ויש כאן כמה פכים יצירתיים ומעניינים גם למי שבקיא בספרות המחקרית על זיהוי מחבר). מה שמעניין הוא דווקא המשפט הבא שמצוטט מפי מחברי המחקר (משה קופל, נבות עקיבא, עידן דרשוביץ ונחום דרשוביץ) וממנו נלקחה גם הכותרת:

בכמה דקות הצלחנו לסכם עבודה מחקרית מאומצת של מאות שנים.

מדעי המחשב הוא ענף מדעי מפוקפק למדי. מצד אחד הוא פשוט ענף שאמור להיות משוייך למחלקה למתמטיקה (למשל תאוריה של מדמ"ח) או למתמטיקה שימושית (למשל למידה חישובית או קריפטוגרפיה) ומאידך זה תחום ענק שעושה שימוש בכלים מתמטיים למגוון קרוב מאוד של שימושים שונים. למעשה, מרביתו של המחקר במדעי המחשב הוא פשוט בניית כלים לשימוש בתחומים אחרים. אלא שהתחומים האחרים האלו הם בדרך כלל התחומים שיכולים לדחוף השקעות וכך נולדו תוכנות סטטיסטיות, תוכנות ניהול תהליכים וסיכונים, ותוכנות שונות לשימוש רפואי כמו הדמיה, או גרפיקה מתקדמת, עיין ערך פיקסאר. (כמובן שאין כאן זלזול בפיתוחים/תחומים האלו שכלל אינם טריוויאליים ודורשים מורכבות מתמטית מרשימה).

מדעי הרוח דווקא לא זכו להנות מתרומת הכלים של מדעי המחשב. אין שם כסף. אבל המגמה הזו מתחילה להשתנות. המשפט שצוטט לעיל מדגיש את הנקודה הזו – מדעי המחשב בשירות המחקר העיוני, במקרה הזה – פילולוגיה של המקרא.

[פתח סוגריים: זה זמן טוב למעין רפלקסיה מחקרית. בפסח דיברתי עם קרוב משפחה שהתעניין מה בדיוק אני עושה שם (ואיך אפשר לעשות מזה כסף). ניסיתי להסביר לא שאני מנסה להסיק מסקנות על שימוש בשפה ועל העיבוד הקוגניטיבי של תקשורת מילולית ואני עושה את זה על תוכן גולשים כמו טוויטר וביקורות באמזון אבל הדומיין הוא שולי, ומה שמעניין אותי זו השפה (למרות שאני לא ממש בלשן).
"אהה," הוא אמר באכזבה מסויימת, "אז מה הקשר בין מה שאתה עושה למדעי המחשב? בעצם אין שום קשר. אתה בעצם מין בלשן".
"כן, בערך," אמרתי לו, אחרי שכשלתי בלהסביר לו מעט על הכלים החישוביים בהם אני משתמש ועל כך שהמחקר שלי מבוסס על שימוש נכון באלגוריתמים קיימים ועל פיתוח של אלגוריתמים חדשים (אפשר להכניס כאן הסתייגות).
סגור סוגריים.]

כאמור, המגמה מתחילה להשתנות מעט. בכנס ה-ACL (האגודה לבלשנות חישובית) של שנה שעברה זכה בפרס מאמר שבחן תאוריות ספרותיות על קשרים חברתיים בתקופת המעבר לערים תוך שימוש בכלים לעיבוד שפה ולניתוח רשתות חברתיות (ויש גם הסתייגות מאירה של האל דאום III)**.

לפני כחצי שנה התחילו ב-NYT סדרת כתבות שמאוגדות תחת השם Humanities2.0. אחת ההכתבות הכלליות יותר מתחילה כך:

A history of the humanities in the 20th century could be chronicled in “isms” — formalism, Freudianism, structuralism, postcolonialism — grand intellectual cathedrals from which assorted interpretations of literature, politics and culture spread. The next big idea in language, history and the arts? Data. … This alliance of geeks and poets has generated exhilaration and also anxiety.

(מתוך הכתבה Digital Keys Unlocking Humanities' Riches)

ובעצם, זו זעקת הקרב של של ברית המשוררים והגיקים היא – זעקתו של בר-אבא – אני פילולוג!
(והזעקה הזו או דומות לה לא באמת יפתרו את הסכיזופרניה המחקרית של הבלשן החישובי, אבל לפחות יש להם סקס אפיל בראבאי מסויים).

———

גילוי נאות: מאחר וקהילת הבלשנות החישובית בארץ היא די אינטימית (כבר לא) אני מכיר את מרבית המעורבים במחקר. כמו-כן, משה קופל הוא חבר בוועדת המעקב העליונה של הדוקטורט שלי.

*הערת שוליים, כמובן. בסוף הוא חוזר בתור ספוילר קטנטן. (ואגב, הבוז לקליין).
**המממ, עכשיו אני רואה שאת הדיווח על המאמר על ניתוח רשתות חברתיות ביצירות ספרותיות חתמתי במילים: "זה מה שאני קורא מאמר עם השלכות מעשיות. הקץ להנדסה! ריתמו את האלגוריתמיקה לטובת מדעי הרוח!". הנבואה שנתנה לשוטים.

Permalink for '‫גז, מצליח, נכשל (שיטת החביתה)‬'

12:20

‫גז, מצליח, נכשל (שיטת החביתה)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

במסגרת עונת המלפפונים הארוכה שנחתה על הבלוג נותר רק לתת שירות למנויי הפרו המשלמים, שלא תגידו שאין תמורה לאגרה. ואולי הפוסט הזה יחסוך לכם מאות רבות של שקלים וארוחת ערב נטולת חביתה. והפעם – גז. ושמישהו ירים את הכפפה ויגיש איזו קובלנה ייצוגית (או מה שמגישם במקרים כאלו).

ההודעה נמצאה בתיבת הדואר והכריזה שעל פי החוק הלקוח חייב בבדיקת גז תקופתית אחת לחמש שנים וחברת הגז מספקת שירות זה בחינם ונא לתאם זמן. בטיחות מעל הכל, אז תיאמנו. והגיע הבוחן, הרים את הכיריים, בדק את הצנרת ואמר שהכל בסדר – ועכשיו הוא יורד למטה לבדוק את הבלונים.

"לא תקין" הוא פסק. "התקן* מדבר על מרחק של שלושה מטרים מחלון מרתף ואילו אצלכם זה 2.69 מהחלון". צריך לנתק את הגז במקום.

וכאן הלקוח התמים שרואה איך נגוזה לה החביתה של הערב ואיך, חמור מכך, הוא עומד נכלם בפני הילד בן השלוש שדורש פסטה ("ובסקוויט. ושוקולד. וזהו!") מתחיל להילחץ.
"מה אני עושה?" אני שואל אותו. והוא מסביר שאפשר להעתיק את הבלונים (לפי איזשהו תקן) או לבנות קיר קטן שיגדיל את המרחק מהחלון (לפי איזשהו תקן אחר) ובכפוף לאישור של וועד הבית. "וכדאי שזה יהיה מישהו שמבין בתקנים של הגז" ממתיק הבוחן של חברת הגז, "שלא יהיה מצב שתשלם מאות שקלים על העבודה ובסוף נבוא ולא נאשר אותה כי זה לא על פי התקן".
"אהה," אני מבין את הרמז, "יש קבלנים שלכם, או כאלו שאתם עובדים איתם?"
הוא אומר שיש ושצריך להתקשר לברר.
"ותגיד," אני שואל, "זה לא אתם צריכים לעשות את זה על חשבונכם? הרי אתם אלו שהתקנתם את הבלונים לא לפי התקן*…"
"שאלה מעניינת," הוא מיתמם (או שמא זה היה אותנטי), "יכול להיות, אני באמת ממליץ לך לברר. אני רק בוחן בטיחות."

אז ביררתי. כלומר זו הנקודה בה הצרכן התמים-מבוהל-נטול גז-ונטול חביתה נלחץ ומתחנן לחברת הגז – "יעלה כמה שיעלה רק אל תשאירו אותי בלי גז". אבל אני, שאמון על דחיינות ובזבוז זמן על מחקרים שלא בנושא הדוקטורט, התחלתי לחפור במסמכים ותקנונים של משרד התשתיות ואיגוד התקנים. באתר של משרד התשתיות מצאתי את החוק והתקנון:

אופן התקנת ברז הגז
מיקום ברז הגז ועלויות העתקתו
התקן מחייב כי ברז הגז ימוקם בקרבת המתקן הצורך גז. חשוב לציין שיסוד זה בתקן לא השתנה משנת 1987. במקרים מסוימים מתגלה כי מערכת הגז הותקנה מראשיתה בצורה לא תקנית ולא בטיחותית, מבלי שהצרכן ביצע שינויים כלשהם בביתו. במקרה כזה, מן הצדק הוא שעלויות תיקון הליקוי יושתו על מי שהתקין את מערכת הגז בצורה לא תקנית. באשר לעלותו של התיקון, משרד התשתיות הלאומיות אינו מפקח על תעריפיהן של חברות הגז, שהן חברות פרטיות הפועלות בשוק תחרותי.

התקשרתי לפז גז ואחרי שנבחתי קצת על מוקדנית נבוכה וחביבה ("על פי תקן ישראלי ת"י 158 חלק 2… אני אתבע את החברה, אותך, את הבוחן, את שר התשתיות ואת הכיבוש שאשם בכל") היא הבטיחה שתברר ותחזור אלי. והיא אכן חזרה אחרי עשר דקות ושאלה אם אעדיף להעתיק את בלוני הגז או לבנות קיר והכל על חשבון החברה.

הבהרה: אני לקוחות גז של חברת פז-גז. וכל המתואר לעיל, לשלילה (שיטת מצליח) ולחיוב (התגובה המהירה והחביבה של שני ממוקד השירות) מתייחס לפז גז בלבד. אין לי שום מידע לגבי מה שקורה בחברות אחרות ואשמח לשמוע בתגובות. בכל אופן, איכשהו, מהכירותי עם מנטליות העסקים הישראלית, אני לא באמת מניח שיהיו כאן הפתעות מרגשות.

——
בפרק הצרכנות הבא: פניני שיחה עם שירות הלקוחות של אורנג' ואיך זה שהחברות רק גובות כסף בטעות ומעולם עוד לא נרשם זיכוי שגוי. פרומו – המוקדן: "האמת שאני באמת לא מבין מה קורה כאן בדף החשבון אבל הרבה אנשים מאוד מקצועיים עבדו על דרך ההצגה הזו ואני בטוח שהיא הגיונית ונכונה". אהמ…

Permalink for '‫הזבל של הרווארד או של אפל?‬'

11:28

‫הזבל של הרווארד או של אפל?‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

16:53

‫ציטוט‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

Permalink for '‫איש השנה, הדינוזאורים והטכנולוגיה‬'

23:46

‫איש השנה, הדינוזאורים והטכנולוגיה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

פוסט ובו הכותב מגיב באיחור לא אופנתי לעניינים שבאופנה – פייסבוק והאייפון כמותגים.

מרק צוקרברג* הוא איש השנה (של ה-TIME) לשנת 2010. אני מניח שאני לא מחדש לאף אחד וההצתה הפלורוסנטית הזו תמוהה מעט. אתם צודקים. את הפוסט הזה תכננתי לכתוב עבר לפני חודשיים (וגם אז זה היה באיחור של שבועיים). למעשה, במידה מסויימת, המציאות של החודש האחרון מתקפת** ומייתרת אותו. רבים וטובים ליגלגו על הבחירה הזו בצוקרברג. מי זה בכלל צוקרברג הטייקון הקונפורמיסט לעומת מהפכנים משפיעים כמו ג'וליאן אסנג' וליידי גאגא? אמרו. פייסבוק זה הרי כל כך אלפיים ושמונה, תהו אחרים. רק אני (נניח), איש נטול חשבון פייסבוק, טענתי שדווקא כן.

בזמנו, רציתי להצדיק את הבחירה ולכתוב שדווקא שנת 2010 הייתה השנה של פייסבוק. זו לא הייתה שנת החדירה ל"שוק" ואולי גם לא שנת הגידול המשמעותית ביותר במספר המשתמשים (אולי כן), אבל זו הייתה השנה בה פייסוק חדר למיינסטרים השמרני. זו הייתה השנה בה פייסבוק הפך משירות מגניב יותר או פחות בו משתמשים צבאות של תיכוניסטים וסטודנטים לשירות בו משתמשים גם אמהות. הגושפנקא לחדירה של פייסבוק כגורם דומיננטי בחיים הייתה האימו. על ידי המפרסמים ועוד יותר מכך על ידי החברות. המשפט "בקרו אותנו בעמוד הפייסבוק" הפך לעוגן קבוע בכל מודעת פרסומת. כשהדינוזאורים מאמצים את פייסבוק (כטכנולוגיה וכמותג) סימן שמשהו השתנה (לא ברור לי מה), סימן שזו השנה של פייסבוק.

ואז הגיע חודש פברואר והמהפכות (בינתיים רק בלגאן) בעולם הערבי. מהפכת הטוויטר והפייסבוק הן מכונות בפי כל. "אנחנו אנשי הפייסבוק" אומר הכיתוב הערבי בתמונה (מתוך הראיון כך צפינו את המהפכה בהארץ של סוף השבוע). אז כן, גם להדלפות וויקיליקס היה, אולי, חלק במהפכות האלו, כך לפחות אומרים חלק מהפרשנים (החלק השני אומר שכמעט ולא הודלף דבר שלא היה ידוע זה מכבר. החלק השלישי אומר שויקיליקס זו בכלל מזימה ציונית). אז איש השנה או לא איש השנה?

"always on the cutting edge… discovering facebook only weeks after your grandmother" מברך אסנג' את TIME בפרודיה הזו על TIME ועל צוקרברג. אבל הרי זו בדיוק הנקודה. הסבתא:

משהו קטן על אפל ומיתוג
באותה נימה, עוד פוסט-פונד שהתעקש לא להיכתב עד היום ובו תובנה טרוייאלית על ההצלחה הפנומנלית של האייפון. הדבר שהכי הפתיע אותי בעניין האייפון הוא לא התורים הארוכים והמכירות בחו"ל וגם לא הסכמי ההפצה הדרקוניים שנחתמו בארץ. ההצלחה המדהימה במיתוג של אפל היא שעוד בטרם נחתו האייפונים בארץ יצאו החברות הגדולות בפירסומים אודות אפליקציית האייפון שלהם. אני משוכנע שעלות פיתוח האפליקציה לא מצדיקה את עצמה. כמה אנשים כבר מתחברים לבנק X (או לפיצוציה של משה) דרך אפליקציית האייפון. אבל הזיהוי הזה של "אנחנו-יש-לנו-אפליקציית-אייפון-משמע-אנחנו-קיימים", קיימים כלומר מתקדמים ומגניבים פשוט הדהימה אותי. הנכונות של החברות לעשות פרסומת (חינם?) לאפל רק כדי למתג את עצמם היא לא פחות מפנטסטית. אלו שוב הדינוזאורים שמתעוררים מרבצם ומראים לנו שהמהפכה קרתה. שהכיבוש הושלם.

ועדכון מהיום. ראיתי היום פרסומת לנגב – חברה לאריחים. לא בדיוק הייטק. לא, אין לנגב אפליקציית אייפוד וגם לא דף בפייסבוק (לפחות לא בפרסומת בטלוויזיה****) אבל הלוגו של נגב מופיע על המסך ומודגש בתנועת שתי אצבעות שעושות את תנועת הזום-אין המוכרת של המולטי טאצ' של אפל. ממש הייטק הנגב קרמיקה האלו*****. מדהים.

* יאללה, זאקרברג ולא צוקרברג, אם תתעקשו. ואם תתעקשו אומר גם קד'אפי. קד'אאאאאאאאפי.
**למען האמת, אני לא באמת יודע כמה תרמו פייסבוק וטוויטר למהפכה הזו. יש לי הרגשה שהתרומה הזו, כפי שהיא מוצגת אלינו (במערב), מנופחת משהו. מעין פוסט-פוסט-קולוניאליזם שאומר – ראו ראו את הערבים האלו, גם את המהפכה הדמוקרטית שלהם הם בעצם חייבים לנו, לדוקרטיה שלנו ולטכנולוגיה החופשית שאנחנ מספקים להם ובלעדיה/נו לא היה קורה דבר.
***הכנס שלוש כוכביות במקום רנדומלי בטקסט והשלם כאן: _______________
****באתר של נגב דווקא יש לינק find us on facebook.
***** כמובן שיש קשר הדוק בין נגב קרמיקה להיי-טק וטכנולוגיה ובעיקר לבעיות אלגוריתמיות וחישוביות: %D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A8#.D7.A9.D7.
A2.D7.A9.D7.95.D7.A2.D7.99_.D7.9E.D7.AA.D7.9E.D7.98.D7.99.D7
.A7.D7.94_.D7.94.D7.A7.D7.A9.D7.95.D7.A8.D7.99.D7.9D_.D7.91.
D7.A8.D7.99.D7.A6.D7.95.D7.A4.D7.99.D7.9D" target="_blank">בעיית הריצוף.
ופוסט קשור: השיק של הגיק – על הסרט הרשת החברתית וקלישאות גיקאיות.

Permalink for '‫יוליוס קיסר, הכבשה ומעמד האישה‬'

13:03

‫יוליוס קיסר, הכבשה ומעמד האישה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

שירות התרגום של גוגל (כמו כל תרגום מכונה) הוא מקור לא אכזב לשעשועים וכך בזמן האחרון קיבלתי גם ממיכאל וגם מיואב את הטיפ הבא – נסה לתרגם את veni, vidi, vici מלטינית לעברית. אז ניסיתי. התוצאה המשעשעת עד למאוד היא "באתי, ראיתי, אני כבשה". מוזר מאוד, כמובן.

זה מוזר מעט (רק מעט) פחות כשמבינים שלא מדובר בכבשה (בעעעעעעעע, sheep) אלא בהטיית עבר במין נקבה של השורש כ.ב.ש. (conquered). ושוב אתן כאן את ההסבר המוכר לעייפה לקוראי הבלוג הוותיקים – תרגם מכונה מתבסס על שכיחויות מילים, ביטויים ומבנים תחביריים בקורפוסים מקבילים. כלומר כדי לתרגם תרגום יחסית מוצחל המחשב צריך "ללמוד" להכליל מהרבה מאוד דוגמאות של משפטים דומים בשתי השפות. אבל אין מספיק דוגמאות תרגום מקבילות בין עברית ללטינית ולכן בגוגל משתמשים בשפה אחרת כפרוקסי. התרגום מתבצע מלטינית לאנגלית וכך veni, vidi, vici הופך ל I came, I saw, I conquered (גוף ראשון, perfect [איך אומרים בעברית perfect form?] של הפעלים venire, videre ו- vincere. אותנו מעניין כאן הפועל vincere שמובנו גם לנצח וגם לכבוש (מונחים די קרובים, לפחות לפי תפיסת הביטחון שגורסת שאפשר לנצח רק בעזרת החזקת שטחים).
מילים אנגליות אחרות שהתגלגלו מ-vincere הן הפועל to win ושם העצם victory (שהגיע דרך victoria ו- victorem).

טוב, אז אנחנו כבר באותו שדה סמנטי, כלומר עוסקים בנצחונות וכיבושים אבל מה עם ההטיה המוזרה וחסרת ההקשר (וההסכמה, agreement) "אני כבשה"? כלומר אם מדובר בגוף ראשון ("באתי", "ראיתי", "אני") אז למה הפועל בגוף שלישי "[היא] כבשה"? ושאלה שניה – למה החליט המתרגם שמדובר כאן בהטיית נקבה ("באתי", "ראיתי" הם נייטרליים)?

מי שיודע באמת איך פועל מנוע התרגום של גוגל הוא פרנץ אויך (Franz Och). אנחנו, לעומת זאת, רק בענייני השערות. ברגע שמנוע התרגום מזהה את המילה conquered הוא מחפש אותה בהקשרים השונים. באנגלית הפועל to conquer משמש בעיקר לתיאור כיבוש של שטח כלומר בהקשר של מלחמה אמיתית (הוא משמש גם בצורה המטאפורית 'לכבוש את ההר') ואת השטחים כובשות מדינות. ניזכר שמנוע התרגום פועל בצורה סטטיסטית ולכן כיוון שרוב הכיבושים נעשים על ידי מדינות, בקורפוס המקבילי אנגלית-עברית המילה conquered תתורגם לעברית בהטיית נקבה. כיוון שההטיה האנגלית היא בעבר (וכך כנראה גם רוב המופעים), אזי נשמרת צורת העבר וכיוון כנראה שרוב המופעים בקורפוס מתארים ש"מדינה א' כבשה את מדינה ב'" מקבלת ההטיה חסרת הגוף conquered תרגום לגוף שלישי. וכך מתקבלת צורת גוף שלישי-עבר-נקבה: כבשה.

יש כאן מעין הסבר לסטטיסטיקה שגרמה לשיבוש. יש כאן הסבר שמראה שהתרגום לא כל כך רחוק ולא מדובר כאן על כבשה (בעעעעע) ובכל זאת יש כאן משהו מאוד מאכזב – חוסר היכולת להתאים את ההטיה לשאר הפעלים ושמות העצם במשפט גורמת להרמת גבה. יכול להיות שחריגות ההסכמה האלו קיימות רק בתרגום לעברית שהיא שפה סקס מניאקית ומאותגרת סטטיסטיקה מקבילית. אבל אולי לא. כאמור, לאויך (ואולי לקוראים כאן) הפתרונים.

עד כאן הסבר מייגע משהו ל ענייני תרגום ספציפיים. מתחת למכסה המנוע מסתתרת תופעה מעניינת עוד יותר והיא (וגם זה לא חדש לקוראי הבלוג, אבל זה מה שהופך את הרשימה הזו מתאימה ליום האישה שעבר עלינו לטובה) – מנועי תרגום מבוססי סטטיסטיקה מאמצים בחום את הגישה הדסקרפטיבית והלא טהרנית לשפה – הם "לומדים" את השפה כמו שמשתמשים בה ולא לפי כללים נוקשים. כך יוצא שמערכות ממוחשבות משקפות (ומנציחות?) סטריאוטיפים (סטראוטיפים?) מגדריים.

כמה קוריוזים על התרגומים הסקסיסטיים הבאתי כאן: תרגום ותרבות: מין מגדר ומודל שפה עם דוגמאות שונות ומשונות כמו I drive a car שמתורגם ל'אני נוהג במכונית' לעומת I don't know how to drive שמתורגם ל'אני לא יודעת לנהוג".
ועל עוד כמה קוריוזים ומוזרויות תרגום, בעיקר בתרגומי שמות ועניינני agreement, כתבתי כאן: what's in a name?
ועוד ענייני תרגום מכונה תחת הקטגוריה תרגום.

16:25

‫ומה זה FF#, לעזאזל ?‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

על פסיכופת שאוסף טרמפיסטים בטנדר חבוט, על הפצה ויראלית של רעיונות (בטוויטר), מבנה מול תוכן וגם סוג של הערה לא ברורה על שילוב של מחקר כמותי ואיכותני. פוסט לא קוהרנטי, מעט המחזיק את המרובה (שעליו עוד לא חשבתי).

כחלק מהמחקר שלי אני משחק לאחרונה עם האשתגס (hashtags) של טוויטר. המוטיבציה השאפתית היא לבחון תבניות של התפשטות רעיונות ברשת חברתית. memes, אם תרצו. בדרך כלל מקובל להתחקות אחרי מבנה הרשת החברתית שמאפשר את התפוצה יוצאת הדופן (המאמר המכונן הוא maximizing the spread of influence through a social network של קמפ, קליינברג וטרדוש). מהזווית החברתית, במובן המתמטי, השאלה מוגדרת באופן הבא – בהינתן מבנה של רשת חברתית (גרף) ובהינתן רעיון להפצה – איך אפשר לבחור את מספר היוזר/ים (צמתים) המינימלי שאם "ידבקו" ברעיון, ההפצה תהיה היעילה ביותר. שאלה הזו מרתקת, ללא ספק. בעיקר אם אתה מפרסם, ספאמר או מומחה לפרופגנדה. (האחרון שעבד על זה [פוסטדוק של קליינברג] קיבל מיד משרה בסטנפורד, ללמדכם על העניין הרב בהפצה וויראלית של מוצרים ורעיונות [וללמדכם גם על יוקרתו של קליינברג ועל ההנחיה המצויינת שלו]).

המחקר הוויראלי התמקד כאמור בתורת הגרפים – במבנה הרשת החברתית. מנגד, ענייני תוכן ומשמעות נזנחו בצד הדרך. אבל לא איש חסיד תוכן שכמותי יפקיר פצועים וכך החלטתי להתעסק קצת בתוכן, כמו אותו פסיכופת בטנדר חבוט שאוסף טרמפיסטים בדרכים צדדיות רק כדי לכלוא אותם במרתף טחוב. ניסוח מסויים של הבעיה מהזוית הפסיכו-בלשנית-חישובית הוא: בהינתן נתונים על התפוצה של הרבה האש-תגים (להלן HT), האם נוכל למצוא קורלציה בין תכונות אינהרנטיות ל-HT (ולתוכן הטוויט בו הוא נמצא?) לבין מידת הפופולריות שלו (ואולי גם לתבנית ההפצה). למשל – האם תגים שמורכבים ממילת רגש (sentiment) מאומצים ביתר קלות מתגים אחרים*.

עוד אין לי תובנות מרחיקות לכת, בוודאי לא אלגוריתם לחיזוי התפוצה של meme אבל זה הזמן לספר סיפור על HT אחד ואולי לקבל כמה עצות ותובנות משועלי טוויטר וותיקים שאולי קוראים כאן בבלוג.

במו מחשבי עברתי על 400000000 (ארבע-מאות מיליון! הא לכם! חסידי המחקר האיכותני!) טוויטים של ששת החודשים האחרונים של 2009 וגיליתי שה-HT הפופולרי ביותר הוא FF#. הא?! WTF? שאל את עצמו טירון טוויטר שכמותי. מה זה בכלל FF? לא הועילו לא נחש ולא לחש אלא רק פניה לאלוהי הגוגל. מסתבר ש-FF הוא קיצור של Follow Friday. והנה איך שהכל התחיל בבוקר בהיר של יום שישי:

שימו לב שאין כאן שום HT. אחד העוקבים הציע את התג followfriday#, עוד כמה עוקבים אימצו את ההצעה ופתאום הייתה התפוצצות – בשעות השיא של יום שישי התג הופיע פעמיים בשניה. יום אחר כך התג לא הופיע כלל. אף לא צפצוף של מאמץ מאוחר וחסר מודעות. קול דממה דקה. עד לסוף השבוע הבא. ביום חמישי בלילה התג הפציע שוב, הפעם גם ממצייצים בשפות זרות. וכך שבוע אחר שבוע התג היה מופיע בתדירות פנטסטית ונעלם כלעומת שבא. את הסיפור ההיסטורי הזה מצאתי כאן ויש שם גם הסבר מסויים (אך פשטני) על הסיבה שהתג הפך לכזה פופולרי + השתפכויות על טוויטר כמערכת המלצה משוכללת.

אבל אנחנו בעניני תוכן ובלשנות ומבחינתי הסיפור לא נגמר כאן. שימו לב שהתג הפופולרי הוא FF# ולא followfriday#. למעשה, בדטא שלי (כשישה חודשים אחרי ההתפרצות הראשונה) ספרתי את השכיחויות הבאות:
FF#: 701313
ff#: 217060
followfriday#: 219968
FollowFriday#: 159166
כלומר יש כאן גם תופעה של קיצור והתופעה הזו מרתקת בפני עצמה.

כמדיום להעברת רעיונות, שפה, באופן עקרוני, שואפת לחסכנות. בשפה מדוברת (באופן מילולי) מילים נפוצות וחשובות (כן, לא, אני) יטו להיות קצרות (כמו קידוד בדחיסת קבצים). מילים ארוכות יקבלו תנועות והטעמה שיגרמו לדובר להשקיע מאמץ מינימלי וכו'. התאוריה הזו, מורכבת מעט יותר מהניסוח שלי במשפט האחרון נקראת optimality theory (והדוגמא החביבה עלי מהזמנים שהייתי קורא מאמרים בבלשנות היא "minne-fuckin-sota" ממאמר שמסביר למה אנשים ממינסוטה יגידו שהם ממינ-פקינ-סוטה ולא, נניח, ממי-פאקינ-נסוטה). התופעה הזו קיימת, כמובן, גם בכתיבה. בעיקר כשהכתיבה מעצבנת ובעיקר כשהמדיום מטיל אילוצים שונים ומשונים כמו הקלדה על תשעה מקשי המספרים בפלאפון והגבלת מספר התווים של סמס או של טוויט.

אבל קיומם של אילוצים לא מספיק כדי לגרום למנגנוני השפה לפעול ולקצר. כדי שמילה, תג או meme יתקצרו הם צריכים להיות נפוצים מספיק כדי שיהוו "מטרד" וידרשו קיצור. הם גם צריכים להיות ברורים מספיק כדי שהקיצור יובן. מזלו של ה-followfriday שיחק לו. לטוויטי followfriday יש, בדרך כלל, מבנה קבוע – אוסף @ שמות משתמש (להמלצה) והתג followfriday#. התפוצה הרחבה של התג בצורה הארוכה והמבנה המובן מאליו מאפשרים זיהוי מיידי של followfriday עם FF (ושימו לב שהפופולרי ביותר הוא FF שדורש מאמץ גדול יותר מff [לחיצה על SHIFT]).

למען האמת, ה- followfriday לא ממש מתאים להשערות שיש לי בדבר אופן התפוצה של תגים בטוויטר. זה בסדר. המקרה של הFF נותן תובנות מעניינות מספיק, הן על חריגים מיוחדים התבניות התפוצה והן על תופעות בלשניות מסויימות שנמצאות בבסיס תבניות התפוצה (תודה לכם אנשי המחקר האיכותני). עם זאת, המקרה הזה של ה-FF מגלם בתוכו שילוב מרתק של עקרונות וויראליים של מבנה חברתי, של תוכן (משמעות, מבנה הטוויט) ושל אבולוציה של שפה ואני מרותק. כבר שלושה ימים אני חושב רק על זה. כמעט. בערך. כלומר, גם על זה**.

*טוב, המודל שאני מציע הוא לא כל כך פשטני אבל גם לא מאוד מורכב. אני רוצה לאפיין כל HT על ידי ווקטור של פיצ'רים בלשניים ואז להפעיל מודל רגרסיה שילמד את המקדמים של כל פיצ'ר ויאפשר לעשות פרדיקציה. חלק מהפיצ'רים הם משפחות סנטימנט.
**וגם על ההבדל בין התגים fuckYou (שכיחות: 1622) ו – weHateYouMiley (שכיחות: ~5000 בקומבינציות שונות של אותיות גדולות וקטנות).

13:40

‫הנשים הבוגדות והמהפכה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

נפתח בחידה שובניסטית ידועה*.

בבגדד נשים בוגדות. ליתר דיוק, בבגדד בדיוק 30 נשים שבוגדות בבעליהן. כמו בכל בגידה טובה, כולם יודעים על הנשים הבוגדות האלו מלבד הבעל הנבגד. וזה די טוב לנשים כי בבגדד יש חוק וסדר, כלומר כל בעל שנודע לו שאישתו בוגדת בו חייב לתלות אותה בכיכר העיר עוד באותו יום. התקשורת בין הגברים לא משהו. כלומר הם אולי מדברים על כדורגל ובחורות אבל לא על קרניים ובגידות. בגדד מתנהלת כסידרה ועולם כמינהגו נוהג עד שיום אחד קם הדיקטטור ומכריז – יש כאן בגידות וזה חייב להיפסק.

והשאלה – מה יקרה עכשיו?

והשאלה השניה היא איך זה קשור למהפכות (?!**) בעולם הערבי?

לא אתן אתן את כאן את התשובה המלאה אבל רמז די עבה יושחל כאן ולכן מי שרוצה לפתור את החידה מוזמן לפרוש הצידה ולחזור מאוחר יותר (או לבדוק מה שלום העיניים הכחולות בלא מדוייק). מכאן – ספוילר.

בחידה הזו נזכרתי בגלל המהומות בעולם הערבי. או מדוייק יותר – בגלל הפוסט של דובי האם תהיה מהפכה בישראל? (לכו לקרוא). דובי נותן זוית מעניינת לתפקיד ההפגנות בסוגי המשטר השונים (בתגובות שם יש התחלה של דיון) ובגדול הוא טוען שבמדינה יחסית דמוקרטית כמו ישראל ההמון לא יוצא להשמיע את קולו בכיכרות כיוון שקולו של ההמון נשמע גם מהבית – באינטרנט, מעל דפי העיתונים וכו'. וזו יופי של אבחנה, לפחות מהפן האסתטי. ולמעשה זה בדיוק פיתרון החידה (ואידך זיל גמור).

בתורת המשחקים וב-AI מבחינים בין סוגים של ידע משות: בין shared knowledge לבין universal/common knowledge. כלומר אם גם אליס וגם בוב יודעים את X (נסיך הלבבות גנב את הלביבות) הרי ש-X הוא ידע משותף. אבל אליס לא יודעת שגם בוב יודע את זה ובוב לא יודע שגם אליס יודעת את זה. אבל אם בדרך פלא יוצא לאליס ובוב לדבר על זה או לשמוע שהשני יודע על זה אזי הידע הפך ממשותף (shared) לכללי (universal, common) כלומר יש כאן שלושה סוגים של ידע(ולמעשה יש כאן מספר אין סופי של רמות ידע, אבל יש שלוש עיקריות):

1. אליס יודעת מי גנב את הלביבות ובוב יודע מי גנב את הלביבות.
2. אליס יודעת שגם בוב יודע מי גנב את הלביבות (וגם בוב יודע שאליס יודעת מי גנב את הלביבות).
3. אליס יודעת שבוב יודע שהיא יודעת מי גנב את הלביבות (בוב יודע שאליס יודעת שהוא יודע)
[4. אליס יודעת שבוב יודע שהיא יודעת שהוא יודע...]

זו בדיוק המשמעות של ההכרזה של הרודן שיש בגידות – הידע הופך למשותף ממש, אי אפשר לעצום יותר את העיניים) וזו חשיבותה של הכיכר בה נתלות הנשים, כלומר הכיכר היא המדיום לחלוקת הידע. אם מישהי נתלית כולם יודעים מזה וגם אם אף אחת לא נתלית כולם יודעים מזה (כלומר יודעים שאף אחד לא גילה שאישתו בוגדת בו).

והנה לנו הקישור הנחמד בין תורת המשחקים לפוליטקה של כיכרות אמיתיות, בדיוק כמו שעשה דובי. כיכר העיר משמשת בתפקידה ההיסטורי כמקום המפגש ושיתוף הידע – וזה נחוץ במקומות בהם כיכר העיר לא קיימת במובן המטאפורי בצורה של טוקבקים ב-YNET. או חברויות עמוקות בפייסבוק. או קהילות עוקבים בטוויטר***.

*החידה הזו והפתרון המפורט והמפולפל שלה הופיעו בפוסט הראשון שלי ברשימות. אבל רשימות, אבוי, עבר להנהלה חדשה ואני, אבוי, לא שומר גיבויים מסודרים לטובת הנצח והביוגרף המלכותי וכך אין לי לא לינק ולא קובץ מקומי. רק אומר שאת החידה הזו שמעתי לראשונה כילד מידיד המשפחה (שמאוחר יותר הסתבר שנבגד). לא יכולתי לישון עד שפתרתי אותה וזה לקח כמה שעות טובות. אחר כך נתקלתי בחידה הזו באוניברסיטה מכמה כיוונים שונים – תורת המשחקים, לוגיקה, ,תורת הקבוצות, בינה מלאכותית ואולי אפילו אלגוריתמים. פעם גם כתבתי על זה סמינר בלוגיקה מודאלית.
**עוד לא ראינו מהפכה אמיתית. לא ברור מה קורה בתוניסיה ובמצריים היה משטר בחסות הצבא ונשאר משטר בחסות הצבא. נחכה ונראה.
***והרי לכם גם הסבר שיטחי על למה השמאל כל כך פעיל ברשתות החברתיות (מה זה פעיל? – אפשר להתרשם שהוא תמיד מנצח ולוקח איזה 90 מנדטים) אבל כמעט ולא נראה ברחוב (למרות ששמעתי שמוכרים שם חולצות).

14:00

‫ערימת כלים‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

טוויט אנונימי בו נתקלתי השבוע:

Is there a top ten list about the best top ten lists? Because I haven't seen enough top ten lists on twitter yet in the last week #sarcasm

אני אוהב רשימות. לפעמים הן מאשרות, לפעמים הן מלמדות ולפעמים הן מספקות את התענוג שבנשיפת הבוז. אבל הכי אני אוהב את הרשימות מהן אני לומד משהו חדש. כלי חדש, ספר חדש, זמר חדש. כאלו שלא הכרתי ועכשיו הם משנים לי את החיים מן הקצה. כאלו שאני לא מבין איך עברו חיי לפני כן. (חוץ מרשימות אני גם אוהב דרמה).

בעקבות הבלוגרית ובמסגרת פסטיבל הגיקיות שמתרגש על הבלוג לאחרונה, החלטתי גם אני לתת את רשימת הכלים של שנת 2010. זה משמש להנצחת תדמית הגיק ואולי גם יביא תועלת למישהו שיגלה כלי חדש ושימושי (אני תמיד לומד מרשימות שכאלו). מאחר וזו פעם ראשונה שהבלוג עורך כזו רשימה, אני לא מתחייב שהכלים האלו הם דווקא חדשים-דנדשים-טריים של 2010, וגם לא כאלו שגיליתי בשנה האחרונה אבל אלו בהחלט הכלים השימושיים (גם) בשנה האחרונה.

הערה על אירגון: אפשר היה לנסות לחלק את הרשימה הזו לכלי עבודה מול כלי בזבוז זמן או לכלים מול אפליקציות רשת או לדברים כלליים כמו מערכת הפעלה וכו' הבנתם את הרעיון. הנקודה היא שהנקודת הזמן הזו של התפתחות הטכנולוגיה והרגלי העבודה שלי הכל במגמת עירבוב מתמשך (עבודה, קריאה, בלוגים על טכנולוגיית מידע, על בלשנות, על אקדמיה) כך שגם הרשימה מופיעה כאן בסדר אסוציאטיבי לחלוטין. מכלים למתכנתים, שירותים לצריכת מוזיקה ועד דרכים יצירתיות לשיתוף קבצים ולעבודה משותפת.

Ubuntu 10.4 Lucid Lynx – על סביבות לינוקס אני עובד יותר מעשור. אבל תמיד המחשב הפרטי היה בעיקר לשימוש חלונאי (XP) גם אם הייתה מחיצת לינוקס זנוחה וגם אם הייתי עובד הרבה עם cygwin. אבל ההפצה האחרונה של אובונטו המירה אותי לחלוטין וזה למעשה הפעם הראשונה שאני עובד על לינוקס בכמעט מאה אחוז מהזמן. יש את מרבית הייתרונות של לינוקס (הטרמינל, מערכת הקבצים, הרשאות, ניהול, יעילות וכו') + יתרונות חלונאים והכל בעיצוב מלבב ,תפוחי, כמעט. נתון אחד לסבר את האוזן: ל-XP היה לוקח כשלוש דקות מהסטרטאפ ועד שאפשר היה ממש לעבוד. לאובונטו זה לוקח פחות מעשרים שניות.

Eclipse הוא כלי/סביבת הפיתוח החביב עלי. הוא קרוס-פלטפורם. הוא חינם. הוא יעיל. הוא גמיש ואפשר להעשיר אותו בהמוני כלים נוספים כמו תמיכה ב-CVS או VPN או ב-PyDev.

PyDev הוא IDE (סביבת פיתוח משתלבת?) לפייתון שאפשר להוסיף ל-Eclipse (ע"ע). מעבר לזיהוי השפה והשלמה אוטומטית של מתודות מספריות הפייתון, הוא Pydev מספק גם דיבגר וקונסול כחלק מהאקליפס. אוי כמה שזה נוח (אם כי, בעוונותיי אני עדיין מרבה לדבג עם הדפסות).

NumPy – אם אנחנו בהרחבות אסוציאטיביות שכאלה – NumPy הוא החבילה של פייתון לכלים מתמטיים. בנמפיי מבצעים פעולות יעילות על מטרציות. זה כמעט (אבל כמעט) Matlab. והייתרון הוא שעכשיו אפשר לעשות הכל בפייתון דרך האקליפס ולא צריך להפעיל במקביל כמה כלים ולכתוב בכמה שפות. אני יודע שזה לא ישכנע את חובבי הmatlab אבל אני, שמעולם לא ממש התחברתי לmatlab קניתי. (כלומר זה הכל חינם, כן?)

Kile – ויכוח מר ניטש ביני לבין חברים האם זה קילה או קייל. זה לא משנה שזו סביבה לינוקסית נוחה מאוד לכתיבת מסמכים בלטך (Latex). היא מספקת קיצורים, טמפליייטים לטבלאות ונוסחאות, קומפילציה והמרה בין פורמטים. נפלא. (זה המקום להזכיר את המקבילה החלונאית – WinEdt. היא חינם לשלשים יום ואז השימוש בכפוף לשינוי הרג'יסטרי [אחרת היא מקפיצה חלונות רישום בתדירות הולכת וגדלה])

mikogo – מיקוגו היא אפליקציית רשת לשיתוף דסקטופ. זה כלי נפלא למצגות ודמואים למשתמשים מרוחקים. אתה יכול לשתף את הדסקטופ שלך, שלתת שליטה למשתמש בצד השני או למנוע ממנו פריווילגיות. יעיל וכמובן חינמי.

gmail אין מה לספר על gmail למרות שמידי פעם אני עדיין משתומם לפגוש אנשים ששומרים נאמנות ליאהו או להוטמייל. יאללה – תעברו (טוב, האח הגדול ושליטתו במידע זו בהחלט סיבה טובה לבזר שירותים).

google calendar – הוא בא עם הג'ימייל. הוא מאפשר ריבוי יומנים. שיתוף. וכל מה שצריך מיומן. פשוט מעולה.

mail for exchange – זו תוכנת הסלולר היחידה שתוזכר כאן. לכבוד הזה היא זכתה בגלל שהיא מאפשרת סינכרון דו כיווני של היומן של הסלולרי עם היומן של גוגל (ע"ע) וכמובן גם עם חשבון האימייל של גוגל (ע"ע. אם כי אימיילים שיוצאים מהסלולרי לא יופיעו כנשלחים בגוגל). השיפור העיקרי הנדרש הוא תמיכה גם ברשימת המשימות וסינכרון של רשימת המשימות הסלולרית עם זו הגוגלית. (הסלולרי שלי עובד על סימביאן S60).

google gears – אחד החסרונות הבולטים של שירותי הרשת הוא שהם שרותי רשת. כלומר שצריך חיבור פעיל כדי להשתמש בהם. gears פותר את הבעיה הזו ומאפשר בדיקה של הדואר (שכבר התקבל) ושל היומן גם במצב לא מקוון. שימושי לאללה, בעיקר לנוסעי הרכבת נטולי הסטיק.

google docs – אני משתמש כבד בגוגל דוקס. במסמכים, בגיליונות ואפילו בטפסים. אפשר לכתוב (ולגשת מכל מקום) ואפשר לשתף ולערוך במשותף (וגם לראות את שינויי הגירסאות). מאוד שימושי בעבודה עם קולגות מרוחקים (כלומר אני בבית קפה בתל אביב והם בירושלים. או בבוסטון). אחד החיסרונות היחידים של הדוקס הוא שאין תמיכה של הgears, כלומר אי אפשר לעבוד בצורה לא מקוונת וזה די מעצבן (זה מעצבן עוד יותר בגלל שפעם זה דווקא נתמך וגוגל הפסיקו את התמיכה. אבל קצת קשה להתלונן על ארוחות חינם. למרות שאין חינם כשבתמורה גוגל מקבלים הצצה לאימיילים, ליומן וגם למסמכים שלי. אה, ולתמונות ולחיפושים ולפיד הרסס).

google reader – קורא הרסס הכי נוח ושם נרדף לעודף מידע (למרות שאני לא רשום ליותר מחמישים פידים. כרגע 382 פריטים שלא נקראו). כשנחה עליכם הרוח הרוח אפשר לשחק גם עם הקוסם של הרידר (explore ו-sort by magic). זה נותן תוצאות ראויות ומעניינות ולפעמים קצת מפתיעות.

grooveshark – היינו עם pandora ואחר כך גם עם deezer (אפילו המלצנו על זה במעין רשימה הקודמת) ועכשיו אנחנו עם הכריש שמאפשר סטרימיניג של מוזיקה משובחת לפי בחירה, לפי תחנות או לפי רשימות של יוזרים אחרים. זה יופי טופי עד שיקום הדבר הבא.

wikipedia – הכלי האולטימטיבי למחקר שיטחי ובדיקת עובדות. כן. אני מודע גם לביקורת. אני ניסחתי אותה (בפוסט ישן ואם יורשה גם מעולה, שפורסם ברשימות הישן שאותו, אבוי לא גיביתי).

google – אם כבר נגררנו לטריוויאלי. למרות שנדיר מאוד שאני ממש מבקר בעמוד החיפוש. קונטרול T פותל לשונית חדשה, וקונטרול K מביא אותי לחלון החיפוש בתפריט העליון. משתלב מצויין עם תוסף ה-search keys לפיירפוקס שמאפשר לי לבחור לינק מעמוד התוצאות על ידי הקשת מספר התוצאה. כלומר החיפוש כולו נעשה נטול עכבר.

assembla – שירות SVN חינמי. ממשק הרשת ידידותי ואינפורמטיבי, הנפח גדול ואפשר כמובן להשתמש במגוון כלים להשלמת הנוחות (אני משפמש בטרמינל אבל לחלונות יש את ה- tortoise ). אידיאלי לעבודה משותפת ומרוחקת.

stack overflow – אחרי גוגל וויקיפדיה, stack overflow הוא המקום לחפש בו אינפורמציה גיקית באיכות משובחת. החל משאלות קונקרטיות איך עושים משהו בפייתון או איך מקנפגים את ה-pydev (ע"ע) עם ה-eclipse (ע"ע) ועד לדיונים כלליים יותר על design patterns, אלגוריתמים וייתרונות של שפת תכנות אחת על אחרת. בקיצור, לשם אנ יהולך כשאני צריך עזרה בתכנות.

sendspace – שירות נפלא שמאפשר אחסנה ושיתוף של קבצים גדולים. עד 300 מגה אפשר בחינם. האתר לא דורש רישום ופשוט מספק ממשק להעלאת קבצים ולינק לגישה. אחרי פרק זמן מסויים (חודש?) המידע ימחק. אז לא הייתי מעלה לשם מידע אישי לא מוצפן אבל זה יופי של כלי להעברת רשימות השמעה או קבלי דטא גדולים.

ואחרון אחרון (חביב?):

moleskine – שיא של פלצנות. ואחד הכלים השימושיים בארנל. מולסקין הוא (הם) יצרנים של פנקסים ומחברות במחיר מופקע ואני, כן, מה לעשות, אוהב לשרבט רעיונות, טיוטות והבלים על מחברת מנייר. ומלבד הפלצנות (השיווק המופרך של מולסקין מספר שעל חוברות כאלו ממש עבדו ואן גוך, פיקאסו המינגווי ועוד רבים וטובים ממשה רבנו ועד אובאמה) – הפנקסים שלהם יפים ויזכו אתכם במבטי השתאות מעריצים – הם עמידים ומשתמרים ובניגוד לפנקסים אחרים יחזיקו מעמד שנים גם אחרי תלאות ונדודים.

Permalink for '‫השיק של הגיק (אף מילה על היפה והחנון*)‬'

12:10

‫השיק של הגיק (אף מילה על היפה והחנון*)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

הפוסט הזה נבט כשראיתי את הרשת החברתית. זה היה כבר די מזמן (חודש. כלומר נצח, במונחים אינטרנטיים). מה שדחף את הפרסום הייתה שיחת מסדרון על האמינות של הגיקיות בסרט. לא דנו בגיקיות האוטיסטית של צוקרברג, כלומר ג'סי אייזנברג. ג'סי הוא תמיד חנון אותנטי מאין כמוהו, עוד מהתיכון אז הוא הכניס להריון את ג'ונו (טוב, מה דעתכם על האותנטיות כאן? תמיד יש חריגות). הדיון נסב על האופן הו מוצג בסרט הגיבור הניסתר – הטכנולוגיה. גיקים מרחבי העולם היו מרוצים מהייצוג הטכנולוגי. "אוווו!" הם משתפכים. "אמרו שם את השם המפורש בן חמש האותיות. זה הסרט הראשון בו מוזכרת המילה EMACS". אחרים, פניהם נוהרים, מקלדתם מזהירה כזוהר הרקיע, ממלמלים: "wget, wget, wget, אשכרה ראו אותו כותב פקודות לינוקס אמיתיות ובמקום הנכון". לא עוד שורות מטריקס קריפטיות וחסרות כל היגיון. לא עוד ממשקים גרפיים מרהיבים בינם לבין מערכת הפעלה ערומה אין קשר. לא עוד סתם הקלדות חסרות קשר – כאן מדובר בדבר האמיתי. זהו עולמו של הגיק. ורק אני כאן בשביל לקלקל את החגיגה (שוב).

למען האמת, אחד הדברים שאהבתי בסרט הרשת החברתית הוא ההימנעות היחסית מעיסוק בטכנולוגיה. כלומר היו שם שתי סצנות כאלו (הפריצה למאגרי התמונות ותחרות השתיה-העסקה, גם היא מוכוונת האקינג) ושתיהם היו קלישאתיות עד אימה. אהבתי את ההימנעות היחסית מהעיסוק בטכנולוגיה גם בגלל שכמעט ובלתי נמנע שסצינות כאלו יגררו לקלישאה, למופרך או לקלישאה מופרכת. אבל בעיקר אהבתי את הבחירה הזו כי הרשת החברתית הוא לא סרט על טכנולוגיה אלא על אנשים ועל הצרכים הפסיכולוגיים שלהם, ועוד יותר בגלל שפייסבוק, לפחות בהתחלה, לא הייתה חברה טכנולוגית.

בניגוד, למשל, לגוגל – חברה שצמחה על שירות שבבסיסו רעיון אלגוריתמי חדשני (פייג'רנק), פייסוק נוסדה על שירות שרק עשה שימוש בטכנולוגיה קיימת**. שימוש נכון. שימוש בזמן, שימוש מדוייק. אבל לא היה כאן שום חידוש. הבלוגים, ה-RSS, הצ'ט, הפורומים, האינסטנט מסג'ינג, ו-MySpace היו שם קודם (בהתחלה הייתי קורא לזה My Sface Book). בצדק הסרט לא ממש התמקד בטכנולוגיה.

למעשה, המשפט הגיקי הכמעט יחידי בסרט הוא "It's definitely necessary to break out emacs and modify that perl script". כאמור, המשפט הזה גרר פרצי התפעלות וגם תהיות אמיתיות האם צוקרברג אכן משתמש בemacs. כאילו זה משנה משהו. המשפט הזה, חסר חשיבות ככל שיהיה, נועד, כמובן לייצר אוירה בעזרת באזז וורדס שנשמעות רציניות לאוזן בילתי מזויינת ולא לגמרי מעליבות את הצופה הגיק. emacs. perl. script. ובכן רבותי – מדובר כאן בגיק-האקר רציני. כך מסמן לנו הבמאי, סימון לגיטימי בפני עצמו. בעיברית אגב, המשפט הזה הפך מחסר חשיבות לחסר משמעות. במקור המשפט מעט מוזר אבל אפשרי. משמעותו היא כנראה – טוב, צריך להפעיל/להעלות את האימקס [סוג של תוכנה לעיבוד תמלילים. א.צ.] כדי לשנות משהו בסקריפט הפרל [שפה תכנות. א.צ.]". לגיטימי. ושקול למשפט הבא: "אני צריך להיכנס לעורך של הוורדפרס ולתקן שגיאת כתיב בפוסט".

המתרגם העברי, לעומת זאת, כבר נכנס עמוק לכוונת המשורר ותרגם כך (מזיכרון): "צריך לפרוץ לאימקס ולשנות את הסקפירט של הפרל". מה לעזאזל יש לפרוץ לאימקס. זו תוכנת עריכה. בקוד פתוח. התרגום הזה חסר היגיון לחלוטין. הוא נובע מחוסר הכרה ומחוסר הכרה ובעיקר מזלזול בגיק. כלומר, אם המקור ניסה (והצליח) להיות גיק-פרנדלי, כלומר להיות מעט אמין במעט המקומות בהם בכל זאת הזכירו טכנולוגיה, המתרגם העברי, בצורה מרושלת ודי אופיינית, רומס את הגיק ונשאר עם משפט סתום ומטופש שמשדר אוירה ומוכוון אך ורק לצופה התמים. "צריך לקמפל את ההארד-דרייב ולקנפג את האבטחה הביומטרית של הסקריפט" היה יכול להיות מתאים באותה מידה.

אבל גם הרשת החברתית לא נמלט מקלישאות טכנו-גיקיות. למשל קלישאת החלון.

הוא יושב לחלון

אחת הקלישאות הקולנועיות בתיאור הגיק המתמטי היא רישום אובססיבי של נוסחאות על החלון.

הנה, למשל, הטריילר של הרשת החברתית (מתמטיקה על החלון בשניה ה-16):

והנה עוד דוגמה, הפעם אוטיסט מסוג אחר – ג'ון נאש בנפלאות התבונה (מתמטיקה על החלון בשניה ה-26):

[בטח יש דוגמאות נוספות. בתגובות, אתם יודעים...]

יצא לי להכיר כמה וכמה גיקים ("חוקרי הסתברויות ונוסחאות מתמטיות", WTF?!). אני יכול לומר בביטחון שמעולם לא ראיתי אף אחד מהם משרבט על חלון. לא שירבוט אובססיבי בשעת לילה כשכולם שותים ורק הגיק נשאר לבדו בעולם הפנימי ולא בשעת יום כחלק מרוטינת השירבוט הרגילה. זה לא נח לכתוב על חלון. זה לא נח לקרוא מחלון (בטח לא בלילה). הנה, ניסיתי***:

בשביל זה יש לוח (מהפרוייקט שלי ביאהו! ריסרצ'). ומחברת/פנקס (ניסיון כושל לפרמל בעיה בדוקטורט). וערימות של דפי טיוטה והדפסות כושלות.

שירבוט החלון הוא דימוי חזק ללא ספק. הוא משדר משהו בלתי רגיל. אובססיבי. מופרע. ואי אפשר להתעלם מהסימליות של השימוש בחלון לכתיבת נוסחאות – תרצו, זו דרכו של הגיק להביט החוצה על העולם – רק דרך נוסחאות, תרצו זו דרכו של הגיק להתנתק מהעולם – אפילו החלון לא משמש אצלו למבט החוצה אלא ככלי פונקציונלי לשירבוט רעיונות, מקסימום לאינטרוספקציה. דימוי חזק אבל קלישאה. הנה, בזה הרגע פצחתי בקמפיין להכנסתו לרשימת הקלישאות המוסרטות.

* טוב, למעט איזה ריפרור בלתי נמנע.
** ברגע שפייסבוק גדלה למימדיה המפלצתיים היא גם הפכה לחברה שמתעניינת בטכנולוגיה ובאלגוריתמים. החל מניהול חכם של שרתים ואינדקסים ועד ניתוח המידע ואיפיון המשתמשים והטרנדים. קבלו למשל את זה: What's on your mind? (ראוי לפוסט נפרד).
*** O(E) =m הבדיחה המצויינת הזו באדיבות יואב גולדברג, האיש והחולצה.

1:14

‫גיק‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

ושוב אלו ימי הדדליינים שמתחילים השנה בדצמבר (בד"כ רק בינואר). ביום שישי הקרוב הדד ליין של ה-ACL ואני כדרכי מאחר בנשף. כלומר מי שבנשף בערב שבת מאחר לדדליין בשבת. יש אנשים (כן אני מתכוון אליכם ר', ר', וע') שכבר לפני חודש גמרו טיוטה ראשונה ורק אני תמיד נגרר עד הרגע האחרן. והפעם המצב חמור מתמיד ואפילו טיוטה ראשונה עוד לא מוכנה. כלומר כמעט. חסרות רק התוצאות שמבוששות להגיע.

כבר כארבעים שעות שהלפטופ הנאמן שלי טוחן מאה אחוז CPU. מאה אחוז באופן מילולי. בשני המעבדים. לפני שאני מריץ אפליקציה אני משערך כמה זיכרון עבודה היא תדרוש. הפוסט הזה נכתב דרך כרום כי לשואש חתימת זיכרון גבוהה מדי. אקליפס? הצחקתם אותי. סקריפטים קצרים ושינויים בקוד נכתבים ב-VI (טוב לא באמת, עברתי ל-gedit) או בסקריפטים דרך הטרמינל. השעה דוחקת והמשאבים מוגבלים.

זה שבוע אני חי על אלכוהול וקפה. (מנטל נוט: קום מהמחשב ופרגן לעצמך שוט של Balvenie; בוצע). במוצאי שבת הלכתי לישון בשתיים וחצי אחרי שטחנתי את המחשב והצלחתי לתקוע אותו עם ניצול מלא של הזיכרון (הוא כבר העיף לי תוכנות באופן עצמאי). אתמול הלכתי לישון בשלוש.

ולפעמים יש גם רגעי שמחה גנובים. כמו ההופעה בבית הקפה. כלומר בשש בערב ברחתי מהבית כדי לעבוד בלי שהילדים יפריעו. קפה ועוד קפה וגם בירה ועוד אחת וזה בהחלט משפיע על מי שלא אכל כלום מהצהריים (בית הקפה לא כשר… :| ). אבל פתאום בבית הקפה מתנצלים ומודיעים שיש הופעה. גם אני מתנצל. מתנצל שאני הולך לעבוד להם מול הפרצוף. מגמגם הסבר על הדדליין והילדים בבית. אבל המוזיקה בלייב והבירה (La Trappe) וה-KILE (רק 37 מגה זיכרון) והזיפזופ בין הטרמינלים השונים (אחד לסקריפטים, אחד מדפיס התקדמות ואחד לעדכוני ה-SVN ולקימפול ה-LATEX) הופכים את זה לחוויה רומנטית. בכיף באה לי ההופעה הזו עכשיו. והבירה.

למעשה, בהבזק של פיכחון אפשר לומר שרק השילוב של האלכוהול, העייפות, המצב רוח מההופעה המזדמנת והעובדה שה-CPU טוחן, גמרתי לעבור על הטיוטה ואין לי מה לעשות חוץ מלהיסתכל על שורות א-לה מטריקס בטרמינל, רק השילוב הזה מאפשר את הפוסט ההזוי הזה שבטח אסתכל עליו מעט מוזר כשאקרא אותו כשאקום מהשינה. כלומר אחרי יום שישי.

או שאולי כדי ללכת לישון עכשיו. הניסיון מראה שבהיה במסך לא מזרזת את המעבד.

9:23

‫what's in a name?‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

Tis but thy name that is my enemy.
Thou art thyself, though not a Montague.
What's Montague? it is nor hand, nor foot,
Nor arm, nor face, nor any other part
Belonging to a man. O, be some other name!
What's in a name? That which we call a rose
By any other name would smell as sweet.
(רומיאו ויוליה*, כמובן)

על תרגום שמות בגוגל. המוזרויות הסטטיסטיות הרגילות ואולי גם באג.

בעלת השליטה הגאה שלחה את הראיון בכלכליסט למשפחה בחו"ל, חלקם לא קוראים עברית. גוגל טרנסלייט נחלץ לעזרה. במשפטים הראשונים יש ארבעה שמות. שלושה מתוכם מתורגמים/מתועתקים בצורה שגויה, אחד מהם בצורה מופרכת לחלוטין.

ראשית חכמה – צילומסך של התרגום לפני שגוגל יתקנו את האלגוריתם (כן. בגללי, פחחח):

השגיאה הראשונה היא בשמו של הכתב עומר כביר שתורגם ל-Omar. שגיאת התיעתוק הזו מוזרה מעט כי אם היא בנויה על קורפוס מקביל עברי-אנגלי אזי יש הרבה יותר עומר מאשר עומאר (כנראה גם ללא הא'). תעתיק שמות (ותעתיק בכלל) היא בעיה די קשה ולכן יכול להיות שבגוגל משתמשים גם בטבלת שמות כללית ובה שכיחות השם. כל תרגום מקבל איזה פריור או נירמול לפי הטבלה הזו. בטבלה כללית, ברור (כלומר אני מנחש) ש-Omar שכיח הרבה יותר מ-Omer, שהרי אנחנו מדינה קטנה מוקפת אוייבים וכו'.

התעתיק של השם דמיטרי דוידוב הוא כמעט נכון ולכן הוא מוזר – מה פתאום נשמטה שם ה-y מסוף השם דמיטרי? האם בכלל יש כזה שם – Demeter? ההשמטה המוזרה הזו כמעט ושומטת את הקרקע מהשערת השימוש בטבלת שכיחוית של שמות.

אבל הטעות השלישית, השם הנוכח-נפקד – זו המוזרות הגדולה ביותר. אורן צור, זה אני וזה שמי. אורן צור תורגם ל-pine create. לכאורה שגיאה טריוואלית שברורה לכל מי שמצוי אפילו קצת ברזי התרגום הסטטיסטי. ובכל זאת יש כאן שתי בעיות. הבעיה הראשונה היא בזיהוי השם. 'זיהוי ישויות' (Named Entity Recognition) הוא תחום מחקר שמזה בטקסט שמות של אנשים, מקומות, חברות, וכו'. אין לי מושג אם אלגוריתם התרגום מכיל גם שיכבה של זיהוי ישויות אבל אם יש כזו – האלגוריתם נכשל כאן כישלון חרוץ כשלא זיהה את השם ותירגם מאופן מילולי אורן (=עץ אורן = pine) וצור (=create בציווי, במקור צור נכתב בשורוק אבל ניחא). ומעבר לכישלון בזיהוי השם, גם התרגום מוזר(וגם אם בכלל אין שכבה לזיהוי שמות) כי השילוב הזה pine create הוא בעל סבירות כל כך נמוכה עד שכמעט ולא סביר שיתקבל.

אבל המוזרות הגדולה ביותר בתרגום היא שגוגל לא כתב pine create, אלא pine Create, ב-C גדולה. זה באמת כבר נשגב מבינתי. כלומר אם זיהיתם שמדובר בשם (ולכן ה-C הגדולה) אז מה פתאום לתרגם ולא לתעתק ומאידך, אם הלחטתם שזו מילה שראוייה לתרגום – מדוע ה-C הגדולה? ובכלל, על שום מה ההפליה בין ה-pine ל-Create שאחת זכתה להגדלה כשם-פרופר (proper name) והשניה נותרה מבוישת כסתם שם עצם.

לאלוהים פתרונים. או לגוגל. או שהיום זה כבר אותו דבר. בקיצור, אם יש כאן מישהו שמבין בתרגום מכונה – התגובות לרשותך (ניתן להרחבה לפוסט אורח, בכפוף לתקנות).

קצת קשור:
מוזיקה תעתיק ומערכות לומדות.
תרגום ותרבות: מין, מגדר ומודל שפה.
הבשר בא קר – תרגום ממוחשב ותרגום ממוחזר.

*הלינק הזה משעשע (וגם קצת רלוונטי נושא הפוסט) – שיקספיר מופיע שם בשתי עמודות – המקור ובצידו תרגום לאנגלית.

15:39

‫קינאת סופרים‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

הבלוג הזה הופך לנרקיסיסטי יותר ויותר. אבל זה מה שבלוג אמור להיות לא? (רמז: לא). בכל אופן, אני אנצל את ההזדמנות הנקיסיסטית לקדם איזה סוג של פולמוס מדעי.

בכלכליסט התפרסם ראיון איתנו (על SASI, אלא מה). יצא חמוד וגם יצאה לי תמונה פיצוץ (נרקיסיסט או לא?!). רוצו לקרוא: באמת תודה. עם הראיון מגיעים גם הטוקבקים וחלקם פחות נחמדים. אני רוצה להתעכב כאן על טוקבק אחד. לא בגלל המרירות-פאסיבית-אגרסיבית העצובה שהוא משדר (אין לי כח לאד הומינם למרות שאין מקום מתאים מזה) אלא בגלל טענה פוליטית-מדעית שמופיעה בו והיא ראויה לפוסט רציני.

התגובה (מס' 3 של "יוני" [שנראה כמו שם בדוי אז אני מעדיף לקרוא לו איתמר*]) הרי היא לפניכם בשלמותה:

האמת על העבודה של החבר'ה האלה: הייתי השנה בכנס ICWSM ב D.C שבו הוצג המאמר. הדבר היחיד שאהבתי זה את אופן ההצגה של אורן שהיה נחמד עם הרבה בדיחות. הרמה של המאמר נמוכה למי שנמצא בתחום. אין משהו מיוחד באלגוריתם (ועברתי על המאמר) ואי אפשר להסיק שום דבר מהאופן שבו בוצע הניסוי. אני לא מאשים אותם כי מדובר בבעיה לא קלה שאין בנצ'מארקס שאפשר להשתמש בהם לאימות תוצאות ממה שאני יודע.
לא סתם המאמר הזה התפרסם בכנס שהוא יותר קשור למדעי החברה מאשר למדעי המחשב. וזו שנה שניה שהם מפרסמים מאמר באותו כנס. הם כנראה יודעים שבכנסים של התחום (SIGIR, WSDM למשל) היו הורגים את המאמר שלהם.
אני מוכן להבטיח לכם ששום מספר במאמר הזה לא יעבור מבחן רציני. ותחסכו את התגובות של ה"קנאה ושנאה עצמית". אני הראשון להלל עבודה טובה ובטח שמדובר בחבר'ה ישראלים. פשוט זה ממש לא המקרה. מאמר נחמד אבל בטח לא כזה ששווה פרסום כאן באתר.

התגובה הזו ביאסה אותי מאוד. לשעה. כי בכל זאת לא כל יום קם מישהו שנראה כאינסיידר ומכריז קבל עם שהמחקר שלך גרוע ושזה גלוי ל"כל מי שמבין בתחום". אחרי שעה הבנתי שאולי הוא צודק. מילת המפתח היא 'התחום'. והתחום הזה דרוש הסבר.
כאמור, לא אתייחס לטון המריר וגם לא למופרכות של הטענה האחרונה (או הראשונה), אלא למשפט אחד: "לא סתם המאמר הזה התפרסם בכנס שהוא יותר קשור למדעי החברה מאשר למדעי המחשב."

במשפט הזה יש כמה דברים צורמים שמעידים על צרות אופקים ושמרנות אקדמית במובנה הגרוע. כלומר קיפאון. לכל הפחות זה מעיד על אי הסכמה של מהו ה'תחום'. אני מניח שהבחור הזה אכן מכיר מעט את תחומי המחקר עליהם הוא מדבר. SIGIR הוא פורום פירסומי מצויין וגם WSDM הוא לא רע (אם כי קצת קשה להתייחס ברצינות למוניטין של כנס שהתקיים השנה רק בפעם השלישית). אבל אלו הם פורומים שעוסקים בעיקר באיחזור מידע ובכריית מידע. אני מניח שכל אחד שקורא כאן בבלוג יודע שאלו לא בדיוק תחומי ההתעסקות שלי. העניין המרכזי שלי הוא בשפה. שפה ותפיסה. תפיסה היא עניין אנושי של אינטראקציה, כלומר אלגוריתמים סטטיסטיים הם רק כלי. המחקר שלי בכלל לא רלוונטי לכנסים האלו**.

אבל החלק המקומם בטענה הוא הדיכוטומיה המוזרה בין "מדעי המחשב" ל"מדעי החברה". בתחום של הבלשנות החישובית הדיכוטומיה הזו קורסת לחלוטין. שפה היא עניין בלשני, סוציולוגי, פסיכולוגי ופילוסופי לא פחות (כלומר הרבה יותר) מאשר עניין של מדעי המחשב. תוסיפו לזה את עניין הרשתות החברתיות ותוכן גולשים ותקבלו עיסה בלתי ניתנת להפרדה בין "מדעי החברה" למדעי המחשב. לא מעט חוקרים כבר מבינים את זה. הקריקטורה למעלה מדגימה בדיוק את העירבוב הזה. מהם הקשרים בין הפסיכולוגיה של כותב הבלוג לכתיבה שלו? לקוראים שלו? לרשת החברתית שלו? את כל אלו אפשר לחקור בכלים של מדעי המחשב (תורת הגרפים, לינק אנליסיס, דנטימנט אנליסיס וכו') אבל הפוקוס הוא תובנות על האדם ולא (רק) כלי מתוחכם שיכניס עוד קצת כסף לחברה זו או אחרת. בדיוק בשביל זה קיים ה-ICWSM. את ה-ICWSM ("מדעי החברה", בלשון הטוקבקיסט) שקם לפני חמש שנים, יזמו מדעני מחשב שאינם קוטלי קנים. השותפים בהקמה הם חוקרים מברקלי, מקרנגי מלון ומגוגל. אנשים שמבינים עניין. ומבינים גם במחקר איכותי. ומבינים שהרשת מספקת הזדמנות נדירה למחקר אינטרדיסציפלינרי מרתק ומבינים גם שהמפגש הבין תחומי הזה כמעט ולא קורה בפורומים אחרים.

רידוד וריקון מדעי המחשב מהפן האנושי הפך את הכנסים המסורתיים בתחום (SIGIR, למשל), למופת של שיעמום ושל תפירה שמשפרת פרומיל אחוז מתוצאה קודמת. הפוליטיקה הפנימית הפכה את הכנסים האלו לדישדוש במקום וחסמה אותם מבתפתחות לכיוונים חדשים, מעיסוק בבעיות חדשות. כמעט בלתי אפשרי להכניס לשם מאמר חדשני באמת.

ובאופן עקרוני, הטענה של הטוקבקיסט זועקת שצריך לחדד את ההבחנה בין בלשנות חישובית (computational linguistics) לעיבוד שפה טבעית (NLP – natural language processing). בשני התחומים אנשים עושים פחות או יותר אותו דבר. עובדים על בעיות דומות בכלים דומים. ההבדל הוא במוטיבציה ובניתוח התוצאות (ובפתיחות לבעיות חדשות). בעוד אנשי ה-NLP מתעניינים בבעיות שפה אותן יכול מחשב לפתור, כלומר באפליקציות (למשל תרגום אוטומטי, למשל סיכום ביקורות, למשל ניתוח "רגשות") – משימות קשות בהחלט, הבלשן החישובי ינסה להבין איך עושים זאת בני אדם. המודל הממוחשב הוא רק שדה לבחינה איך, אולי, זה קורה במוח. מה אפשר ללמוד מהמודל הסגור והמובן על עיבוד השפה על ידי אנשים. מי שבקיא בפוליטיקה של הACL (association of Computational Linguistics)) היוקרתי יודע שמפורום שעוסק בבלשנות חישובית הוא הפך לפורום שעוסק בעיקר בעיבוד שפה, מה שהביא להתאבנות ולבחינה מחודשת של ההנחיות לקבלת מאמרים. כלומר בשנים האחרונות, אחרי תרומה משמעותית מאוד לעיבוד השפה (שהלכה והתכנסה לשיפורים אסימפטוטיים) הכנס חוזר ונפתח גם לבלשנות חישובית.

חוששני שאת כל זה הטוקבקיסט (אני בטוח שהוא תותח ב-SIGIR) לא בדיוק הבין. קוראים לזה הקונספציה. והתוצאה של זה היא וועדת חקירה. או אם להיתלות באילנות גבוהים – "אותך לוועדת אגרנט".

*סתם, אני לא מכיר אותו ואין לי מושג מי זה.
**והנה התגובה של המנחה שלי (תגובה 14):

תשובה למגיב 3 ליוני מתגובה 3: אני שמח על הקפדתך על רמה מדעית. מדע מחייב תשומת לב לפרטים. כמה עובדות: שים לב שמאמר ההמשך שלנו התפרסם ב Computational Natural Language Learning 2010, אחד הפורומים המובילים והתחרותיים ביותר בתחום (ודאי יותר מ WSDM ו SIGIR). טכניקת התבניות שפיתחנו וישומים שונים שלה תוארו במאמרים רבים, שכולם פורסמו אך ורק בפורומים הטובים ביותר (ACL, COLING, CoNLL, EMNLP). אנו מקפידים על רמה מדעית גבוהה ללא פשרות; הניסויים של דמיטרי דוידוב ז"ל ושל אורן צור הם המקיפים ביותר המתוארים בספרות המדעית. ICWSM הוא פורום חדש ונחמד בדיוק מפני שהוא מדגיש גם שיקולים פסיכולוגיים וסוציולוגיים, בנוסף לשיקולים קלאסיים של מדעי המחשב.
למידע נוסף אתה מוזמן לעיין באתר שלי, www.cs.huji.ac.il/~arir

אבל כמו שאמר לי חבר דוק למדעי המחשב בעצמו "אתם לא יודעים שאין שום טעם לנהל דיון עם טוקבקיסטים?!". אני חושב שלפעמים יש. כלומר אולי לא עם טוקבקיסטים אבל עם טענות עקרוניות. בכל אופן, מסוג הטענות ברור לי שהבן אדם בכלל לא הבין את המאמר. ועם זה אין לי מה לעשות.

ובשולי העניין: אתמול בערב ראיינו אותי בלונדון את קירשנבאום (פרשנינו לענייני סמיילי: למה את מתגוונת כשאת אומרת :)). הייתי לחוץ לאללה מהשידור הישיר ומזה שאני אמור לדבר על מחקר (!) מדעי (!!) במדעי המחשב (!!!) ולהזכיר את המילה אלגוריתם (!!!!) וכל זה בחמש דקות ובלי לייגע את הצופים. היה בסדר.
[הלינוקס שלי מסרב לאפשר צפיה בתכנים של ערוץ 10 אז אנא דווחו אם יש בעיה בלינק.]

12:00

‫שק של סנטימנטים‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

המקרה הבא מרתק הן מהפן הטכנולוגי, הן מהפן האנושי והן מנקודת המפגש בין תאוות הבצע האנושית, הטכנולוגיה השימושית להמונים, החורים המובנים בה, הפסיכולוגיה של הצרכנות ברשת וכמובן, החסמים האלגוריתמיים בדרך לחווית משתמש טובה יותר: על הנוכל שניצל חור מפתיע באלגוריתם של גוגל ומה ש(אי) אפשר לעשות כנגד זה.

את הלינק הראשון לסיפור הזה קיבלתי מיובל – יקיר הבלוג נטול הבלוג. הזוית האנושית היא המקרה של גברת רודריגז שקנתה משקפיים דרך גוגל ונפלה ברשת, כלומר הפכה מוקד להטרדות (איומים פיזיים, הטרדות מיניות והונאה של הבנק וחברת האשראי שלה) בלתי פוסקות מהספק הוירטואלי decorMyEyes (להלן, זין בעין בע"מ). תחקיר ארוך (אך שווה ומעניין) של ה-New York Times מגלה שהנוכל ניצל "פרצה" באלגוריתם הדירוג של גוגל. הנה בתמצית איך שזה עובד (מה-NYT, ההדגשות שלי):

SHOPPING online in late July, Clarabelle Rodriguez typed the name of her favorite eyeglass brand into Googles’s search bar. In moments, she found the perfect frames — made by a French company called Lafont — on a Web site that looked snazzy and stood at the top of the search results. Not the tippy-top, where the paid ads are found, but under those, on Google’s version of the gold-medal podium, where the most relevant and popular site is displayed. Ms. Rodriguez placed an order for both the Lafonts and a set of doctor-prescribed Ciba Vision contact lenses on that site, DecorMyEyes.com.
…
Nice? No.
Profitable?
“Very,” says Vitaly Borker, the founder and owner of DecorMyEyes, during the first of several surprisingly unguarded conversations. “I’ve exploited this opportunity because it works. No matter where they post their negative comments, it helps my return on investment. So I decided, why not use that negativity to my advantage?”

לטובת העצלנים שלא רוצים לקרוא 8 עמודי NYT (וחבל) – כאשר מחפשים בגוגל את שם הספק (זין בעין) אכן מקבלים עמודים על עמודים של תלונות ואזהרות ששומר נפשו ירחק. אבל כשמקלידים שם של מותג משקפי יוקרה מקבלים במקום הראשון את הלינק לחנות (ואחריו לינקים לחנויות נוספות שמוכרות את המותג).

התגובה הראשונה שלי לסיפור היתה "מוזר מאוד". הרי גוגל לא מסתמכים רק על הפייג' רנק העירום שסופר לינקים נכנסים (מאתרים לגיטימיים) אלא על עוד מאוד פקטורים אחרים. גוגל גם עוסקים הרבה מאוד במחקר של sentiment analysis ונראה לי לא סביר שרוח הדברים המלווים את הלינק לא משתקללת במשקל הלינק.

בינתיים גוגל הכניסו תיקון (סודי) באלגוריתם הגירוג שאמור לתקן את העיוות. אבל מה שמעניין את בעל הבלוג הוא למה באמת sentiment analysis לא עזר כאן. התשובה (החלקית) נמצאת בבלוג הרישמי של גוגל שם סוקר אמית סינגאל (Amit Singhal) את שלוש הגישות האפשריות לפתרון הבעיה. אחת הגישות היא כמובן sentiment analysis (שוב ההדגשה שלי):

As it turns out, Google has a world-class sentiment analysis system (Large-Scale Sentiment Analysis for News and Blogs). But if we demoted web pages that have negative comments against them, you might not be able to find information about many elected officials, not to mention a lot of important but controversial concepts. So far we have not found an effective way to significantly improve search using sentiment analysis. Of course, we will continue trying.

אין לי סיבה לפקפק במהנדסים (ובחוקרים) המעולים של גוגל. כלומר עולות לי בראש כמה וכמה היוריסטיקות אפשריות אבל כמובן שאין לי שום דרך להעריך את הדיוק שלהן וכמובן לא כמה קשה לאמץ אותם כסינון לכלל תוצאות החיפוש (scaling up).

המגבלות שבשימוש בsentiment analysis מרתקות אותי וגם הפיתרון החלקי שגוגל תפרו במיוחד בעקבות התחקיר ה-NYT. אבל כמובן שמהזוית הקטנה שלי אני משוכנע שכל זה יבוא מחר אם לא היום ואם עוד לא מחר אז מחרתיים. כלומר sentiment analysis הולך להיות שולטתתתת! אלגוריתמים עדינים ויעילים יותר, כח חישוב גדול יותר וכמובן הצורך. הצורך של משתמש הקשה (אקא – היוזר) והצורך של החברות הגדולות (אקא גוגל/יאהו/מייקרוסופט/פייסבוק) להרוויח בעזרת משתמש הקצה. אפשר לומר ללא היסוס שניתוח התוכן הוא כרגע הצורך הגדול בכלכלת הרשת.

אבל מה כלכלה. הבלוג בכלל מתעניין בבלשנות חישובית. כלומר המגבלות שבשימוש רחב בסנטימט אנליסיס (ניתוח תחושות? כוונות? שמישהו יתן לזה שם עברי ראוי) מעניינות מאוד, אבל אני מתעניין לא פחות בניתוח הפרטני. ניתוח השיח, כוונת הדובר ואיך מעובד המידע במוחו של הדובר (כדי שיהיה מובן לשומע) ואיך נקלט ומעובד המידע במוחו של השומע. הרשת על שימושיה היא בסך הכל מקרה הבחינה – דטא זמין שאפשר לעבוד עליו.

1:24

‫*it's about TIME.‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

את הסיפור הזה בעל הבלוג מספר ברגשות מעורבים. שמחה ומבוכה. בעיקר הפתעה. (וגם תהיות מובלעות על טיבו של המחקר וטבעו של הפרסום [תרתי משמע] והיחס בין מחקר רציני לדעת הקהל).

הקדמה. לפני כמה שבועות יצא לי לשבת בסוג של כינוס-קיבוץ מלגות בו הציגו פרוייקטים נבחרים ומעניינים. אחד הפרוייקטים היה קריאת מחשבות. קריאת מחשבות, קראתם נכון. זה כבר פרוייקט בן כמה שנים שמשותף לתוכנית למדעי המח (ICNC) של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטה אמריקאית. החוקרים מפענחים את הפעילות המוחית של קופים (לא ברור לי אם זה נעשה על יד החדרת אלקטרודות או בצורה פחות חודרנית) ומעבירים אותה למחשב שמבצע את הפעולה. הדבר הזה הוא לא פחות ממדהים. הנה סרטון (שווה צפיה למרות הקריינות האמריקאית. קחו שתי דקות ותחזרו) בו יושב קוף מול זרוע רובוטית שמחזיקה מרשמלו (מסתבר שקופים אוהבים מרשמלו) בכל מיני מיקומים. הקוף רחוק ולא מסוגל להגיע אל המרשמלו אבל הוא בהחלט רוצה. על שולחן בינו לבין המרשמלו מונחת זרוע רובוטית שניה שקולטת את הפעילות המוחית שלו, מפענחת אותה ומתרגמת אותה לפקודה להזזת הזרוע למיקום הנכון, לקיחת המרשמלו והבאתו לפה של הקוף. המחקר הזה העיף אותי לשמיים וריסק אותי לרצפה. הנה אני, עושה דוקטורט בבלשנות חישובית – משחק עם ניתוח טקסטים ו"הבנת" ה"מחשבות" (opinion mining, sentiment analysis) של כותב הטקסט ומולי מישהו עם מחקר אמיתי עם השלכות מדהימות הן על הבנת המח האנושי והן שימושי מאין כמוהו – מחקר שמהווה פריצת דרך בסיוע לנכים, למשל. חזרתי הבייתה שבוז וסיפרתי לבעלת השליטה על הפרופורציות שקיבלתי בחיים.

ועכשיו למעשה שהיה כך היה שלשמו נתכנסנו. הזמן: יום רביעי שעבר, תשע בערב. המיקום: מרכז סוזן דלל. האירוע: פסטיבל הפסנתר. אני מקבל אימייל ובו מציג עצמו בחור אמריקאי שעושה אקזקיוטיב MBA במוסד אמריקאי מכובד. "קראתי על SASI שלך ברשימת 50 ההמצאות הטובות ביותר של שנת 2010 שפורסמה בגליון מיוחד של TIME". בשלב הזה הפסקתי לקרוא. זו הייתה אמצע הופעה והייתי בטוח שמישהו חומד לו לצון. מסתלבט עלי. סיפרתי את האנקדוטה לבעלת השליטה שמיד נכנסה ל-TIME לבדוק הכצעקתה. ואכן צעקתה של בעלת השליטה נשמעה מסוזן דלל ועד לנמל. וזה משמח ומרגש וגם מפתיע ומביך.

מסתבר ש-SASI – האלגוריתם שלנו לזיהוי סרקזם נבחר למקום ה-14 ברשימה. האייפד, למשל, נמצא במקום 35. סוג של אמירת דרשני. עם כל אהבתי וחיבתי למחקר שלי אני משוכנע שיש כמה המצאות חשובות יותר (כלומר בטח יותר מ-14). ע"ע 'פרופורציות' בהקדמה. כלומר אלגוריתם שמזהה סרקזם זה מגניב. וזה מעניין. וזו לא משימה פשוטה. אבל המחקר הזה יהפוך למשמעותי אםכש נבין למה בדיוק הגישה הזו פועלת כל כך טוב בכל כך הרבה משימות עיבוד שפה (בכללן, זיהוי סרקזם) ויהיה משמעותי עוד יותר בעיקר אםכש נלמד מזה משהו על עיבוד השפה במח. על הייצוגים המנטליים ועל העיבוד. בינתיים זה קצת כמו הנובל של אובמה – בוסרי עד כדי גיחוך. והבוסריות הזו מפתיעה עוד יותר כי בכלל לא היינו מודעים לזה שאנחנו מועמדים שם. וכנראה שזה קרה ללא מגע יד מחלקת יחסי הציבור של האוניברסיטה. המנחה שלי סיכם את זה במילה אחת – "insane". (לפני חצי שנה, כשהמחקר דווח ב-SCIENCE הוא סיכם ב"amaizing").

[לחצו על התמונות להגדלה]

[שימו לב גם למספר 12 - ריאות שגודלו במעבדה. פרופורציה. ]

ובכל זאת בחירה שכזו היא לא מעשה שביום יום. ובכל זאת, למרות הרמת הגבה העצמית, אפשר קצת לשמח ובעיקר לקוות שזה יהיה מנוף שיווקי למלגות פוסט-דוקטורטיות ולמשרת פוסט דוק שווה במיוחד. מחקר שימושי.

*לאור ההסתייגויות בגוף הפוסט למותר לציין שהכותרת הזו היא סרקסטית משהו.

13:13

‫ערימה 346-‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

מזמן לא הייתה כאן איזו ערימה טובה לשבת. הלינקים מצטברים אבל הזמן דוחק. בעצם כבר מזמן לא היה כאן פוסט ראוי לשמו. בטח לא כזה על בלשנות, בלשנות חישובית, חשוביות לא בלשנית או סתם פכים אקדמיים (התלבטויות פוסטדוק זה הנושא החם שעוד יבולג בו רבות). אבל אנחנו בענייני מיוני ערימות ואספקת ביטים לקריאה בסופ"ש.

קבלו ערימה חכמה יותר מהארץ, צהובה יותר מידיעות ועם רייטינג כמו של מעריב: על מלאכת הקודש של החילון, ההצגה האנטי-הומאנית הטובה בעיר, מנהלים, דיקטטורים, מרוץ העכברים האקדמי והשקרנים שמקומם לא נפקד. מי צריך עיתון.

מלאכת הקודש של החילון

לפני כמה שנים יצא תרגום חדש לפו הדוב (אבירמה גולן). כשמרן בן שמרנים – נחרדתי. "געוולד!" צעקתי. "צלם בהיכל!" זעקתי. "חמס!" קראתי. "מי להשם אלי!" הכרזתי. איך לקחה אבירמה את דובי-דב-פותה-שיש-לו-רק-מעט-שכל-בקודקודו ויורד במדרגות טפח-טפח-טפח, והפכה אותו לסתם דובון-טיפשון-שאין-לו-שכל-בכלל (ולכן הוא לא מבין את לעולם-אין-לדעת-את נפש-הדבורים וצריך לכתוב לו "אי אפר לדעת אצל דבורים"). וכך מסבירה גולן:

השנים שעברו, העברית שהשתנתה והעמיקה והתעשרה והיתה ללשון מתגלגלת ומצטחקת בקלות רבה כל כך, עשו את פו וחזרזיר ואיה של ישראלית ושפירא קשים וגבוהים ומרוחקים מדי לילדים.

ואז קניתי את פו הדוב באנגלית ומסתבר שבלי קשר לקושי לילדים בני ימינו, דווקא אבירמה תפסה טוב יותר את רוח הספר (טוב, על זה יש חולקים: הללו את פו).

לסיפור פו נזקקתי בגלל הגיחה המחודשת של איש הסוכר. לפני יומיים כתב גלעד צוקרמן כתב הלל לתרגום התנך לעברית (כתבתי על זה קצת כאן). אין לי כח לכתוב שוב על צוקרמן וטענותיו פרובוקטיביות-נדושות ( כאן וכאן). גם אין לי כח להיכנס לפולמוס התרגום. ברשימה בהארץ הביאו קטע תנך מתורגם בראשית ברא וכו'. שימו לב, התרגום הזה כל כך אינפנטילי עד שפו הדוב הידידותי של אבירמה גולן נדמהלעומתו כשפה עילית.

כלומר לא הנגשה של השפה יש כאן אלא רידוד הטקסט מכל אלמט סיגנוני מעניין/חשוב/מסורתי/מאתגר. למעשה הטקסט הופך למיותר. לא סתם קרא צוקרמן בעל האג'נדה לרשימה מלאכת הקודש של החילון. לדידו שנראה שהחילון הוא לא בעצם השינוי של טקסט מקודש (לחלק מהאנשים) אלא חלק מתוכנית להעלמת התנך מהקורפוס התרבותי: הפוך את התנך למפגר (כיצירה ספרותית)->היצירה מיותרת. וצוקרמן בחברה טובה. בגישה הזו בדיוק נוקטים הרבנים החרדים כשהם ממנים רבנים ראשיים. מלאכת הקודש של החילון.

ההצגה הטובה בעיר

בכלכליסט כותבים על המשפט של וינרוט. הכותרת: ההצגה הטובה בעיר. גם אם נניח שהכותרת לא רומזת לאשמתו של וינרוט ולפיקפוק בגרסתו ('הצגה'), הכותרת הזו מקוממת מעט. כלומר זו כנראה באמת ההצגה הטובה בעיר, ובכל זאת – מדובר כאן באדם שנלחם על שמו, מעמדו וחפותו. זו לא בדיוק הצגה. וזה לא בדיוק בידור להמונים. ההפיכה של כל דבר למוצר צריכה בידורי היא מעשה אנטי הומאני ממדרגה ראשונה.

זה הזמן להזיכר בראיון ארוך שנתן וינרוט להארץ לפני שנתיים: שחיתות והון הם השילטון. הראיון הזה מרתק ויש בו גם מן הגיחוך ("אני מרקסיסט") גם אם הוא אותנטי לחלוטין. החלק המעניין ביותר הוא התיאור של וינרוט את הניכור שבחיים המודרניים בכלל ושל חרדילוני בפרט (ושל עו"ד צמרת מרקסיסט [פחחח] בפרטרט). קשה שלא להזדהות עם הטיעונים, אם כי הפאתוס קצת מגחיך את הכל.

ובהערת ביניים פוליטית (מה לעשות, לאחרונה הבלוג גולש מעט לפוליטיקה) – אני מאמין לוינרוט. בניגוד למקרה וינרוט – אני לא מאמין לאולמרט. זו זכותי. ונראה לי שתביעות מופרכות כמו משפט וינרוט מקעקע את הרצינות בה אפשר להתייחס למשפט אולמרט.

יום מאושר לאמריקה?

כשנבחר אובאמה כתבתי "היה זה יום (לא) מאושר לאמריקה כשהעבד הראשון הגיע", פראפרזה על דיוק אלינגטון. כתבתי אז שאין סיכוי שאובאמה יעמוד בציפיות המשיחיות שיצר אצל הבוחרים ושהכישלון המובטח יהפוך את ההישג של נשיא שחור ראשון לבכיה לדורות שתחסום את הדרך לשחורים הבאים. אז הנה אני טופח לעצמי על השכם ואומר – הנה אמרתי לכם.

ועוד צרור לינקים מעניינים:

- רוח מן האוב: גנבות, זונים והאקדמיה ללשון עברית (מי אמר שלתנך אין קשר לעברית עכשווית).

- צביקה רול כותב על מנהלים נרקיסיטיים: מראה מראה שעל הקיר.

- וממש באותו הקשר: כח מה הוא עושה למח? כתבה בכלכליסט על מנהלים ודיקטטורים מסטיב ג'ובס עד קים ג'ונג איל. שני אלו האחרונים (הקישורים, לא סטיב וקים) דווקא משלימים טוב את ענייני וינרוט ואובאמה.

- במסגרת התלבטויות העתיד האקדמי רשימה מרתקת של מאט וולש, פרופסור למדעי המחשב מהרווארד שנמצא עכשיו בגוגל: the secret lives of professors. אם אתם רוצים מבט למרוץ העכברים של הסגל הבכיר הקליקו מייד.

- מור נעמן (מרצה בRutgers) מגיב עם the secret life of ONE professor ומספר על עצמו ועל היתרונות שהוא רואה במרוץ העכברים האקדמי.

- ועוד קצת דם אקדמי לקינוח הדבש – מקרה מרק האוזר (Marc Hauser) התפוצץ בקיץ בקול תרועה רמה. הרבה רפש היה מעורב באופן הפרסום. תזכורת – האוזר, מבכירי הביולוגים האבולוציוניים נחשד שפיברק תוצאות מדעיות במחקרי הקופים שלו (ושהתעלל בהם). העיתונות הפופולרית החושבת יצאה מגדרה בדיווחים על הסנסציה העסיסית (למשל כאן: Monkeying with the Truth). האוזר נזרק מהרווארד בבושת פנים. בינתיים (לפני שבוע) מסתבר שלא הכל כל כך פשוט. אולי הפברוק לא ממש פוברק ודי בטוח שפוליטיקה אקדמית, מחקרית ודתית היו חלק לא מבטל מהעניין. אפילו הניו-יורק טיימס שהיה בין הראשונים לרקוד על הדם מפרסם כתבה ארוכה: Harvard Case Against Marc Hauser is Hard to Define. ואתם חשבתם שווינרוט הוא ההצגה הטובה בעיר.

Permalink for '‫פרופורציה: צ'ילה, האח הגדול, חוק האזרחות וטוויגי‬'

23:20

‫פרופורציה: צ'ילה, האח הגדול, חוק האזרחות וטוויגי‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

בזמן האחרון יוצא לי לנסוע הרבה ברכבת (יבוא פוסט. אולי). אחת הפריבילגיות המפוקפקות ששמורות לי כנוסע רכבת היא שאם אני שוכח להביא ספר, מתעצל לסחוב לפטופ ואין לי כח לנסות שירבוטי אלגוריתמים ורעיונות בבלוק (יבוא פוסט. אולי), אני מעלעל בישראל היום.
ובכן, ביום חמישי האחרון הקדישו כיסוי נרחב לחילוץ הצ'יליאני. הופיעה שם תמונה גדולה של אותה קפסולת פלאים ממנה מגיח מחולץ המום. תחת התמונה הופיע הכיתוב "כמו לצאת מבית האח הגדול".

הכיתוב הזה מופרך ומעוות בכל כך הרבה אופנים עד שהרגשתי רצון להקיא. לא כמטאפורה. הגועל היה תחושה פיזית לחלוטין. אני לא ארחיב על ההשוואה המופרכת של המחולצים שיצאו לעולם אחרי חודשיים של ניתוק אל חבורת חסרי חיים שבחרו ללהג ולהפיח אל מול האומה בשביל לזכות בפרס הגדול. הזעזוע נבע מההבנה שהכיתוב שיקף בבלי דעת אך במדוייק את הרגשות של הצופים. יש דרמה ואנחנו (הכתב/עורך) צופים-מציצים בה בשביל ריגוש בגרוש. בכלל לא משנה שאלו אנשים אמיתיים עם משפחות אמיתיות (הכורים, כן? "הוא לא אמיתי!" אנחנו הרי מפטירים אל עבר האחים הקטנים). הכיתוב 'סיפור אמיתי' בסך הכל מתבל את הדרמה בתחושת אותנטיות, כמו עוד טריק של ההפקה. מה עם קצת פרופורציה?!

ובכלל עולם הדימויים הצר הזה וההידרשות לאח הגדול גורמת לרצות לבטל את הטלוויזיה המסחרית, לחזור לשחור-לבן ולא להכניס את הביטלס לארץ. (טוב נו, גם לי צריך להזריק קצת פרופורציה. אבל אני מעדיף וויסקי).

הפרופורציות של טוויגי. כמו לצאת ממחנה ריכוז.

פרופורציה 2

עברתי קודם ליד ההפגנה נגד חוק האזרחות. 'אהוד ביבי ואיווט – הפשיזם משתלט' קראו המפגינים. אחת המילים המאונפלציינות ביותר היא 'פשיזם'. חוששני שרוב המשתמשים בה פשוט לא יודעים מה משמעותה. בדרך כלל היא משמשת אנשי שמאל צרי מוחין לסימון כל מי שנמצא ימינה מהם. החוק הזה הוא סוג של הצהרה. פרובוקציה מיותרת ולא ברורה, וכמובן שגם חסרת כל משמעות מעשית. אבל הוא גם לגיטימי לחלוטין ועולה בקנה אחד עם מגילת העצמאות ועם חוקי היסוד, שלא לומר שחוקים שדרישה שכזו מקובלת בלא מעט מדינות אותם אנחנו מחשיבים למתקדמות. פשיזם?! הצחקתם אותי. קצת פרופורציות.

1. דובי ונעמה כרמי שכתבו על חוק האשרחות באריכות.
2. בתמונה למעלה – הפרופורציות של טוויגי. כמו לצאת ממחנה ריכוז.

Permalink for '‫אוונטי פופולו – פועלי כל העולם התפזרו‬'

12:39

‫אוונטי פופולו – פועלי כל העולם התפזרו‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

לפני שנה וחצי שבתו (רוב) מנחי האוניברסיטה הפתוחה. בשמשי כדווקאיסט מדופלם לא התכוונתי לשבות. בייחוד כש'כח לעובדים', הארגון המייצג נראה לי כחבורת בריונים פופוליסטים שדורשים את הבלתי סביר. לאחרונה, אחרי שנה וחצי של משא ומתן, גישור-פישור, יועצי נישואים ובילבולי מח כמעט ונחתם הסכם. כלומר כבר יש טיוטה סופית עליה עוד לא חתמו. באופן פלאי, ההסכם המתגבש הוא די גרוע ורחוק שנות אור מההצהרות הרמות והקקפוניות של כח לעובדים. אני לא מופתע. אבל לא זה עניינו של הפוסט.

The Communist Party - print on tshirt at threadless.com

אז למה שבתתי בסוף? בכל זאת היו כמה עיוותים עליהם היה מוצדק לשבות (זכויות המשך תעסוקה לנשים בהריון) ובעיקר בגלל התגובה הבריונית-מתלקקת של האוניברסיטה שבשילוב של הפחדות ומתק שפתיים נסתה לנקוט הפרד ומשול ולשבור את השביתה ואת אירגון העובדים. אני, דווקאיסט מדופלם, כאמור – החלטתי להצטרף לשביתה. לכח לעובדים לא הצטרפתי. עניינים של סיגנון. אבל גם זה לא עניינו של הפוסט.

ההסכם כמעט ונחתם ופתאום נכנס לזירה שחקן חדש: ההסתדרות החדשה. הם לא היו שם לכל אורך המשא ומתן. לא היו שם לטובת העובדים לפני השביתה. גם לא הפגינו סולידריות במהלך השביתה. אבל עכשיו הם הגיעו לפוצץ את ההסכם. "ההסכם גרוע," הם אומרים (וצודקים, אם כי בהפלגה מסויימת). "אנא הצטרפו אלינו ונילחם על זכויותיכם. רק תתפקדו ותהפכו אותנו לאירגון המייצג במקום כח לעובדים".
ואיך הם מנסים לגייס חברים – הפרד ומשול כמובן. בשבוע האחרון אני מופצץ באימיילים ושיחות טלפון שמסבירים לי שכמי שמלמד מדעי המחשב אני הנפגע העקרי. נפגע. לא פחות. באימייל האחרון (היום בבוקר) הם כתבו שבהסכם המתגבש "מנחי מדעי המחשב מסבסדים את כל האחרים". זה אולי נכון ( בקטנה). אבל חוסר ההבנה המוחלט במשמעותה של סולידריות וניסיון ההפרד ומשול האופורטוניסטי הזה שהגיח לו פתאום, גורם לי, כדווקאיסט מדופלם, לומר להם לקפוץ לי.

זה נבלה וזה טרפה וזה אינו יודע לשאול.

ואין מתאים מהקליפ הבא. ואתם יודעים מה קורה שם בסוף (ואם אתם לא יודעים אז רוצו לקחת את הסרט באוזן השלישית הקרוב למקום מגורכם):

ובכל אופן, לתשומת לב האוניברסיטה, 'ההסתדרות החדשה' ו'כח לעובדים', מספרים שמאיר אברג'יל פנוי לבוררות. כך עושים את זה בישראל 2010. אז יאללה. אוונטי.

Permalink for '‫תרגום ותרבות: מין, מגדר ומודל שפה‬'

0:51

‫תרגום ותרבות: מין, מגדר ומודל שפה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

המכונה היא סקס מניאקית
מפלה לרעה או לטובה
מפרגנת נותנת פריווילגיות
עם חשבון ארוך מהגלות.
('עברית', יונה וולך [בערך]).

יואב בדיוק שלח לי אימייל בזו הלשון:

זה מובן מאליו ומרתק בו זמנית. נסו ותהנו:

כנסו לגוגל טרנסלטור (http://translate.google.com/#en|iw|)
ותרגמו את הטקסט הבא מאנגלית לעברית :

I drive a car
I don't know how to drive
I wash the car
I wash the floor
I wash the kitchen
I go shopping
I play football

לטובת העצלנים, הנה צילומסך של הגוגל טרנסלייט.

——-

וזה אכן מובן מאליו ומרתק בו זמנית. זה מובן מאליו כי תרגום המכונה המודרני מבוסס על סטטיסטיקה ושכיחויות ביטויים בקורפוס האימון. במובן זה התרגום משקף נאמנה את התרבות שמכתיבה שימוש בשפה.

בזעיר אנפין התופעה הייתה קיימת גם ב-T9 – המשלים האוטומטי של הסמסים שהשלים גם הוא על פי שכיחויות השימוש במילים מסויימות (או ברצפי אותיות שיוצרים מילים מילוניות). מהדוגמאות החביבות עלי – הקשה על הספרות לכתיבת "אני אוהב אותך" הייתה מניבה "אני אוהב אותי" (ך' וי' היו על אותה ספרה). מה זה אומר על התרבות העברית והמאוהבת בעצמה שלנו?

שעשוע/ניסוי תרבותי דומה יזם גם שחר, האיש והתודעה הכוזבת, בפרוייקט שירי הסמס הנזנח שלו (לינק, מישהו? שירי T9 [זמין עד שבלוגלי ימות]). הפרוייקט ריכז את התוצאה של הקלדת שירים עבריים כשה-T9 פועל. סוג של שיבוש תרבות חינני. סוג של תת מודע קולקטיבי שמשקף את השינויים שעברו על חורשת האקליפטוס ויפי הבלורית והתואר.

23:42

‫פוליאנה פרנק‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

יש בקנה כמה וכמה פוסטים סמי-בלשניים ושליש אקדמיים. אבל קודם כל תרבות.

בעיה סבוכה

כשיצא no choosing הייתי בן 14. תלמיד בנתיב מאיר – ישיבה תיכונית, ללא ספק הספוליאנה פרנקמן השמרני בין ישיבות בני עקיבא. זיוה עברה במסדרונות והעלתה חיוך (איך אפשר אחרת עם ההופעה המגוחכת הזו בטלוויזיה). גיבור צבא ההגנה עורר צחוק, זעזוע ומעט תיעוב (גם הגיבור וגם השיר). אם ישיבת נתיב מאיר נחשבה ליהלום שבכתר החינוך הדתי-לאומי, פוליאנה פרנק הייתה האנטיפוד. אם פוליאנה פרנק נחשבה אלטרנטיבית ואנטי ממסדית בגלי צהל, דמיינו מה היא הייתה בשביל חבורת נערים דתיים נצורים וצודקים.

התרנגולות אמרו צ'יק ולפני שהספיקו להגיד צ'ק כבר היו בתוך השק

את האלבום קניתי בפיקדילי ברחוב שץ. שמעתי אותו. השירה של שרון בן עזר הייתה עוצמתית. לועגת. המילים היו חדות. מזעזעות. משעשעות. טובחות פרות הקדושות. נפעמתי ומייד גנזתי אותו בעטיפת הפלסטיק והחזרתי לחנות (בפיקדילי היה אפשר להחזיר דברים לא פתוחים, כלומר עם הצלופן. במסורת המחיר הנמוך של החנות הם גם התקמצנו על הדבק וכך פתיחה זהירה איפשרה סגירה חוזרת ולא נודע כי בא אל קרבי). בן עזר הייתה צריכה לההפך לאליוט עד שאני העזתי לצאת מהארון ולהודות לעצמי ולעולם שאני מוכן לשמוע את הטקסטים האלו, לתבוע עליהם בעלות. להחזיק אותם בבית. לשלם עליהם ולממן עוכרי ישראל בגלל שהמוזיקה שלהם מצויינת והטקסטים שלהם, שמפקפקים בכל מה שגדלתי עליו, פשוט חזקים גם אם מזעזעים ונוגדים כל טעם טוב (ישיבה תיכונית, זוכרים?).

אפשר לומר שגדלתי עליהם. לא במובן של 'פס הקול של התיכון' (פס הקול היה GnR, קווין ומטאליקה. נו-טוב, ומשינה. ופינק פלויד). גדלתי במובן שבזכותם פיתחתי יכולת (מוגבלת, כן? לא להגזים.) להכלת מורכבות וסתירות וביקורת על האמיתות הגדולות של החינוך הדתי-לאומי המופלע. במובן הזה פוליאנה פרנק הייתה חלק מגיבוש הזהות האופוזיציונרית של ילד בן 14-15. וגם חלק מההכרה הבוגרת יותר שאופוזיציה יכולה להיות אופוזיציה גם בלי להיות רדיקלית יתר על המידה ויכולה גם סתם לצרוך מוזיקה טובה ואסורה כמו סיגריה גנובה.

ומחר ההופעה. פיסת נוסטלגיה? חזרה לראשית התיכון? עזבו אתכם מנוסטלגיה – אני מצפה להופעה פיצוץ.
(והנוסטלגיה לא תזיק. כמו שאומרת הקלישאה – זיוה את שוב עושה לי חם).

Permalink for '‫ככה זה בעברית. ובאנגלית. ובצרפתית.‬'

11:34

‫ככה זה בעברית. ובאנגלית. ובצרפתית.‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

על סלמון מעודן ואבירים מקוללים ובעיקר על מוזריות לשוניות.

בשולי הפוסט הקודם (סינית אני מדברת אליך), עלו גם הערות על הקושי הדיקדוקי של שפה – קושי שבא לידי ביטוי במורכבות דיקדוקית של מבנה המשפט, מבנה המילה על הטיוטיה השונות וכמובן גם חריגים ויוצאי דופן. זה בדיוק הזמן המתאים לצטט כאן שיר קצר שכתב גיא דויטשר "לזכר התסכול שחשתי בימי בית הספר, בעת ניסיונותי להשליט סדר בתוהו ובוהו" (גילגולי לשון, גיא דויטשר, עמ' 47):

The teacher claimed it was so plain,
I only had to use my brain
She said the past of throw was threw.
The past of grow -of course- was grew,
So flew must be the past of fly,
And now, my boy, your turn to try.
But when I trew,
I had no clue, if mow was mew -
Like know and knew
Or was it knowed
Like snow and snowed

The teacher frowned at me and said
The past of feed was – plainly – fed.
Fed up, I knew then what I ned:
I took a break, and out I snoke.

She shook and quook (or quaked or quoke?)
With raging anger out she broke:
"Your ignorance you want to hide?
Tell me the past form of collide!"
But how on earth should I decide
If it's collid (Like hide and hid)
Or else – from all that I surmose,
The past of rise was simple rose,
And that of ride was surely rode
So of collide must be collode?

Oh damn these English verbs, I thought
The whole thing absolutely stought !
Of English I have had enough.
These verbs of yours are far too tough.
Bolt upright in my chair I sat,
And said to her "That's that. I quat!".

ודויטשר לא מושיב רק את האנגלית על ספסל הנאשמים. מיד אחר כך הוא מצטט מתוך 'ככה זה בעברית' החמדמד של דתיה בן דור:

כשיש עננים אומרים – היום מעונן.
וכשיורד גשם אומרים – היום מגושם?
-מה פתאום?!
כשיורד גשם אומרים – היום גשום.
למה?
-ככה זה בעברית.

מי שמתלבש הוא לבוש.
ומי שמתפשט הוא פשוט?
-מה פתאום?!
מי שמתפשט הוא ערום.
למה?
-ככה זה בעברית.

מי שמתרחץ הוא רחוץ.
ומי שמתנגב הוא נגוב?
-מה פתאום?!
מי שמתנגב הוא מנוגב.
-למה?
-ככה זה בעברית.

אם אומרים – הרבה חורים וחור אחר,
למה לא אומרים – הרבה הורים והור אחד?
ואם אומרים – חור אחר והרבה חורים,
למה לא אומרים – אור אחד והרבה אורים?
-למה? ככה זה בעברית.
…

וכמעט באותו עניין (אבל לא בדיוק), יובל שצנח כמו זלזל מפנה לפוסט טרי טרי ב-Language Log ובו דיון משעשע על אנגלית כלינגואה פרנקה ועל טעויות של דוברים לא ילידיים שמגדילים את אוצר המילים שלהם בעזרת קריאה ולכן כנראה (?!) טועים ומשמיעים אותיות נחות ונחות למחצה: Geoffrey the subtle salmon.

כמובן שאי אפשר להימנע מזה – You silly English KNiGhet:

ואחת התגובות ב-LL היא: "Here in New York City, I have noticed a rise in native speakers pronouncing the L in 'saLmon.' I don't recall ever hearing it when I was growing up in California, though." וזו כבר תופעה באמת מעניינת של השתנות השפה הילידית בעקבות השפעה של טעויות של דוברים לא ילידיים. [סייג: התגובה הזו היא התרשמות אישית של המגיבה ולא תוצאה של בדיקה מעמיקה, שלא לומר מדעית.]

13:53

‫סינית אני מדברת אליך‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

על מבטאים, כנסים וערוצים רועשים.

נפתח בצחוקים על השכבות החלשות.

למה בכלל לדבר אנגלית דווקא? במדור 'השראה' בכלכליסט כותב שיזף רפאלי מה סוד כוחה של האנגלית (שמועברת לטיפול בדגש קל שישפכו עליה את זעמם). אבל העיתוי מסתדר לי מצויין עם סיכום כנס ה-ACL. השנה קיבלתי החלטה לא להשחית את זמני על הרצאות של סינים. כשגזען שכמותי אומר סינים מתכוון הוא מתכוון לכל סוגי האסייתיים מהמזרח הרחוק. הסיבה לזה היא שאני פשוט לא מצליח להבין מילה ממה שהם אומרים (באנגלית). המושג broken english מקבל אצלם משמעות חדשה. האנגלית שלהם לא שבורה אלא מרוסקת, כתושה וכתותה. וזה לא רק התחביר אלא גם, בעיקר, המבטא. תוסיפו לזה שקפים עם עומס וויזואלי שיכול לגרום להלם קרב ותקבלו חצי שעה של בהייה תוך מאמץ קוגניטיבי שנידון לכישלון. בעבר הייתי מתאמץ. היום אני כבר למוד תבוסות ויודע שאין לי סיכוי. אני מעדיף לחכות עד שיגמרו לפתח את המתרגם הסימולטני – עניין של שנה-שנתיים. או עשר.

הערה: זה טוב יפה לצחוק על שינים סינים והאנגלית שלהם, אבל כידוע, גם לנו היו כמה שרים בכירים שנשמעים כמו בוראט (וברשת מסתובבים גם כמה סרטונים בהם אני מדבר אנגלית ומי שרוצה לינק שימצא לבד):

בקיצור – אין יותר הרצאות של סינים (ולא של עמיר פרץ). חרם. וזה חבל. כי בכנסים במדעי המחשב (עיבוד שפה) יש כחמישים אחוז אסייתיים (איך זה בתחומים אחרים? התגובות לרשותכם ). מה שאומר שחצי מהכנס הופך מראש ללא רלוונטי. משיחות אקראיות עם קולגות מרחבי העולם עלו תובנות דומות. חלקם לא נכנסים להרצאות של סינים וחלקם נכנסים ועובדים על הלפטופ, יודעים מראש שקל יותר לפצח את האניגמה מאת המבטא של הדובר. כאמור, חבל.

וכאן מגיעות כמה תהיות עמוקות מני ים:

1. מה אפשר לעשות? (נניח, לחייב אותם למסור את התמליל מראש ולהפיק כתוביות כמו באופרה).
2. מה זו האנגלו-צנטריות הזו? אם חמישים אחוז מהדוברים בכנס הם סינים (כבר שנים אומרים לנו שהם משתלטים על העולם) – אז מה פתאום מחייבים אותם לדבר אנגלית ולא סינית. הסתייגויות: א) 50% הם לא סיניים אלא אסייתיים. והם לא מדברים שפה משותפת. אפילו הסינים לא חולקים שפה משותפת. ב) הפניה חוזרת לרשימה שלונקקה מהשראה עם התאוריות המוזרות שלה.
3. למה באמת הפכה האנגלית ללינגואה פרנקה? (פוליטיקה, השפעה כלכלית, וכו' הם החשודים המיידיים והנכונים) האם באמת יש במבנה של האנגלית משהו קל יחסית ללימוד? או מבנים דיקדוקיים שמאפשרים העברה יחסית נקיה של מסר למרות רעש בדמות טעויות דקדוק והגייה?
4. כששינים סינים [עם כינור גדול] מדברים אנגלית במבטא סיני – האם הם מבינים אחד את השני טוב יותר מנניח, איטלקי שמקשיב להם?

ערוץ רועש, קידוד מקור, קידוד ערוץ

הנקודה השלישית הזו גורמת לי להרהר בערוץ הרועש ותאוריות של קידוד מקור וקידוד ערוץ. אני נכנס כאן לשדה מוקשים בלי מפה. הפסקה הבאה היא איזור הדימדומים של הספקולציות הפרועות (אני לא מבין מספיק בבלשנות או בשפות, גם לא בתורת האינפורמציה). האם המבנים הדיקדוקיים, המורפולוגיה והפונטיקה של האנגלית מאפשרים קידוד יעיל כך שגם כשהמסר עובר ב"ערוץ רועש" (כלומר דיקדוק משובש ומבטא מוזר) ניתן לפענח אותו בקלות יחסית. ותהייה נוספת בעקבות #4 – איך התפלגויות רעש שונות (כלומר מבטאים שונים, למשל סיני, קוריאני או עברי) משפיעות על הקושי בפיענוח. כאן אני חוזר לרעיון דומה לזה שכתב שיזף רפאלי בכלכליסט. הוא דיבר על "הגמישות והנוחות שלה [של האנגלית, א.צ.] לבריות". האנגלית, הוא כותב " יותר מכל שפה אחרת, האנגלית תמיד היתה מוכנה להתגמש, "לרדת אל העם", לעטות בלויי סחבות". אני חושב שהוא מתכוון במובן הסוציולוגי. אני לוקח את זה לכיוון הבלשני-קוגניטיבי (אבל אני לא מדבר על מבנים דיקדוקיים "קלים" ללימוד אלא על מבנים ופונטיקה קלים לפיענוח). כמובן שסביר להניח שכמוהו-כמוני – גם אני מדבר שטויות.

אהמ… הפסקה הקודמת שנכתבה כלאחר יד נראית לי פתאום נורא מעניינת. האם יש עבודות ומחקרים בכיוון הזה? האם זה כיוון מופרך מיסודו? בין המשיבים יוגרל פוסט חינם.

נספחים:
1. בפינת טקבק למטקבק, אני חייב לצטט את הטוקבק (#7) המקושקש הבא אנגלית היא שפה דמוקרטית (בחיי, לא נגעתי):

"לדעתי האנגלית היא שפה "דמוקרטית". היא מייצגת תרבות ושפע, כח והשפעה וגם תפיסה פוליטית מדינית וחופש מעריצות דתית. הכינוי "לינגווה פראנקה" – השפה הכנה, ניתן לאנגלית באירופה עוד במאות ה-16, וה-17 משום שהאנגלית הייתה חופשיה מהכבלים שהכנסיה הקתולית הטילה על ההשכלה והאינטלקטואלים. זו גם הסיבה לדעיכתה של השפה הלטינית מול עלייתה של השפה האנגלית ככלי לביטוי רעיונות חופשיים ומחקרים מדעיים החופשי מכבלי הכנסייה. התעצבות המשטר הדמוקרטי בארה"ב ובבריטניה רק חיזק את מעמד השפה החופשית הדמוקרטית – זו שלא כפתה את עצמה בכוח, בניגוד לרוסית ולסינית שלימודן נכפה בכוח על תלמידי הטריטוריות שבתחום הכיבוש וההשפעה של אותן מעצמות".
פחחחחחחחח.

2. ביפן לא עובדים רק על המבטא אלא על האינטונאציה. זו של ברק אובמה:

3. במבצע: פינוקי בריות כתבתי על מבטאים, דיאלקטים, חוקים דיקדוקיים ושינויים בהם.

Permalink for '‫ACL CoNLL 2010 – פרינג' מדעי ועל הצורך בקהילה‬'

16:18

‫ACL CoNLL 2010 – פרינג' מדעי ועל הצורך בקהילה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

לפני שבועיים התקיים באופסלה, שוודיה כנס ה-ACL (Association for Computational Linguistics) ובצמוד לו ה-CoNLL (Computational Language Learning). בגדול אפשר להגדיר את הכנס כשיעמום. הריגוש הגדול נרשם בדרך לכנס כשאחרי שעתיים נחת המטוס שוב בבן גוריון ("תקלה קלה במערכת החשמל"). נחיתה שגרמה לפיספוס הקונקשן, ביזבוז לילה בהונגריה ופיספוס של החצי הראשון של גמר המונדיאל ושל חצי היום הראשון של הכנס. מלבד זאת עבר הכנס ללא אירועים מיוחדים. ובכל זאת – שליחנו בשוו\בדיה מדווח על כמה מאמרים מעניינים, מתחבט בחשיבותה של הקהילה האקדמית ומביא לכם כמה תמונות* (אופסלה, סטוקהולם**).

יש הסוברים כי כנסים אקדמיים מטרתם שמיעת הרצאות והחלפת דעות. כמובן שזו טעות. כנסים מטרתם שיווק עצמי ויצירת קשרים. החלפת דעות היא רק אחד הכלים בארסנל – משני בחשיבותו לשתיית בירה משותפת. ובכן, בזירת הבירה נרשמה אכזבה רבתי. תוסיפו לזה את אופסלה – עיר אקדמית משמימה עד מוות, גל חום ששטף את סקנדינביה נטולת המזגנים ואת השיעמום הצפוי מכנס ענק וטכני ברובו וקבלו סוג של שירות מילואים. חום כבד, הפגישה השנתית עם האנשים המוכרים וימים מעולפים נגררים בלי תכלית מוגדרת. איך (בערך) שר מאיר אריאל – "בחדר מחכים לי חום ותה, פילחי תפוח וסיגריה וסיפור חזק וטוב… נפלו עוד ארבע חמש סיגריות ופתאום נגמר לי כאן השיר… לילה קצר עבר על כוחותינו באופסלה".

סיכום ביניים מיקצועי – שלוש שיחות ארוכות וחשובות עם פוטנציאל מחקרי/שת"פי (כולן עם ישראלים עמם אני נפגש גם בארץ). שתי שיחות שלח לחמך קלושות עם חוקרים מחו"ל. אכזבה רבתי מהברזתה של ליליאן לי המעולה שהייתה אמורה להעביר את ההרצאה המוזמנת (ואני הייתי אמור להתקרצץ עליה בקשר לפוסט-דוק).

קהילה

אחת התובנות אותם רוכש בעמל תלמיד הדוקטורט היא חשיבותה של הקהילה. לאוניברסיטה מגיע סטודנט חדור אידיאליים ותשוקת מחקר. רוממות החופש האקדמי בגרונו והוא משוכנע שכל מה שהוא צריך הוא לעשות מה שבא לו. לחקור את מה שמעניין אותו. ואז, בין דחיה לדחיה הוא מגלה שהמחקר לא מתקיים בוואקום אלא בקהילה. המאמר צריך להיות ממוען לקהילה מסויימת, הן תוכנית והם סיגנונית. ואז להתגמש ולהיתפתל. או למצוא את הקהילה המתאימה שלא תמיד קיימת. במובן זה השיעמום שלי מה-ACL הוא די צפוי. אבל במקרה שלי עוד לא ממש מצאתי את הקהילה הנכונה. והשם (שטוב משמן טוב) בקהילה הוא קריטי עד למאוד בבואך לחפש פוסט-דוק או משרה. ענייני הקהילה האקדמית וחסרונה דורשים פוסט נפרד, אולי תרומה למדריך המפוכח לתלמיד המחקר.

לזכות קברניטי ה-ACL נציין שגם הם מודעים לשיממון שהכנס משרה ולכן בשנים האחרונות מנסים לרענן קצת את השורות, לקבל גם מאמרים קצת שונים והשנה אפילו דיברו באריכות על שינוי שיטת הקבלה . כמעט ימות משיח. השינוי מתחיל מבפנים ויגיע, אולי, בעוד עשור.

הרגע המרגש – הצגתי את המאמר של דמיטרי ז"ל. המאמר עצמו אלגנטי מאוד עם אלגוריתם שמשלב גרפים ואיחזור מידע מבוסס תבניות על מנת להעריך גדלים מסתוריים: Extraction and approximation of numerical attributes from the web. כרגיל אצל דמיטרי, התוצאות הן לא פחות ממרשימות. הקדשתי גם כמה דקות לדבר על דמיטרי ועל המחקר שלו באופן כללי. אני חייב לציין שזה היה קשה (נפשית) ממה שחשבתי. אחרי המושב ניגשו אלי כמה אנשים שהכירו את דמיטרי ואת העבודות שלו וזה היה מנחם משהו.

ומה בכל זאת היה לנו

באופן כללי, סכמטי ולגמרי סובייקטיבי אני אחלק את הכנס לשלושה תחומים עיקריים. פרסינג (parsing), איחזור מידע ושימוש אינטליגנטי (IR, summarization, entailment) ואחרים. מביני דבר מספרים שהפרסינג היה די משעמם למרות כמה מאמרים חזקים. באופן מסורתי, האל דאום (השלישי!) נוהג לספק סקירה של המאמרים שעניינו אותו בכנסים. הסקירה שלו בא תבוא, אני מניח, והיא כנראה תהיה שונה לגמרי מהסקירה שתובא להלן ותורכב בעיקר מהפרינג'.

ביאטה קלבנוב הציגה מאמר נאה שמשתמש במודל תורת-משחקימי כדי לתאר שימוש חוזר במטאפורות על יריבים פוליטיים (השאלה המרכזית היא למה יריבים פוליטיים משתמשים באותה מטאפורה למרות שהיא נתבעה על ידי צד אחד ואימוץ המטפורה על ידי הצד השני משחק, לכאורה, לידיים של טובע המטאפורה):
A Game theoretical model for metaphorical bergaining
אסוציאציה – מאמר/שיחה של בורחס על עושר מטאפורי אינסופי שנבנה על מספר מצומצם מאוד של מטאפורות. המאמר הבורחסי מופיע בספר מלאכת השיר.

בגזרת ה-entailment (המצאה ישראלית מבית בר אילן שהפכה ללהיט מחקרי ולתחום בפני עצמו), מלבד מאמרים נאים של יהונתן ברנט ושל שחר מירקין, משך את תשומת ליבי דווקא מאמר-פוסטר של האיש רב השמות כריסטיאן דנסקו-ניקולסקו-מיציל (עם ליליאן לי). מה שנחמד במאמר הוא השימוש במושג המרתק של negative polarity items – מושג בלשני טהור, על מנת לפתור בעייה הנדסית של הסקת מסקנות מסוג מסויים (downward entailing operators). השילובים האלו של בלשנות אמיתית במחקר הטכני (NLP) הם נדירים ומשובבים. מלבד זאת, NPI הם קבוצת ביטויים חביבה עלי במיוחד, למשל בשום שרוכי נעליים. אה, והמאמר מכיל גם התחכמות מעניינת על יציר תביטויים כאלו באופן מלאכותי, טריק ליליאני אופיני: Don't have a clue? Unsupervised learning of downward entailing operators.

מאמר נוסף שאהבתי, מעט יותר מיינסטרימי הוא של זורניצה קוזרבה (Zornitsa Kozareva) ואדוארד הובי: Learning arguments and supertypes of semantic relations using recursive patterns. המאמר מציע אלגוריתם ללמידת יחסים סמנטיים, זה לא חדש, אבל הוא משתמש בזרע (seed) יחיד לתהליך המינכהוזני של ה-bootstrappingוזה כבר מעניין כי תהליך כזה, אלגנטי ומגניב בעיקרון, נוטה להכניס למערכת רעש בלתי נשלט. אגב, היה שווה לשמוע את זורניצה ולו בשל האיזכור של מאמר אחר שלה מה-NAACL. המאמר הזה עבר לי מתחת לרדאר ובעיקרון הוא עוסק הערכה של הפרודוקטיביות של 'זרעים' (שכאמור, יש להם נטיה להצמיח גידולי פרא): Not all seeds are equal: measuring the quality of text mining seeds.

ועדיין בבמיינסטרים, אם כי בפרבריו – מאמר של הקולגות עמרי אבנד ורועי רייכרט שעושים unsupervised pos tagging ,תוך שימוש בפרסר לא סטנדרטי (ומעניין) ותוך הישענות על תורת הטיפוסים (prototypes) הקוגניטיבית: Improved unsupervised POS induction through prototype discovery.

הקורא חד העיין ורגיש הלב כבר שם לב שההעדפות שלי נוטות למאמרים שמערבים קצת רגש, כלומר תובנות מתחומים אחרים ולא רק מדווחים על איזה טוויק אלגוריתמי ששיפר תוצאה קודמת בפרומיל – מה שאני מכנה ביומרה – מאמרים עם שאר רוח. לכן הזוכה הגדול (שאכן זכה בפרס המאמר הסטודנטיאלי הטוב ביותר) הוא: Extracting Social Networks from Literary Fiction, של אלסון, דמס ומק-אוון. במאמר הם בונים מעין רשת חברתית של דמויות מקלסיקות של המאה ה-19. הרשת החברתית בנויה על סמך ניתוח (אוטומטי, כן?) של דיאלוגים בין הדמויות. זה מגניב. אבל מגניב מזה הוא השימוש שהם עושים בגרף החברתי על מנת להפריך תאוריות ספרותיות מקובלות שמנתחות את תופעת העייור (אורבניזציה) כפי שהיא משתקפת ביחסי הדמויות בקלסיקות תקופתיות. זה מה שאני קורא מאמר עם השלכות מעשיות. הקץ להנדסה! ריתמו את האלגוריתמיקה לטובת מדעי הרוח!

—-

*את המצלמה שכחתי בבית ואתם זוכים להנות ממצלמת הסלולרי (nokia 5800). לא רעה בצילומי חוץ רבי תאורה. נוראית לצילומי פנים. עמכם הסליחה.
**בניגוד לאופסלה המשמימה***, הארכיפלגו הסטוקהולמי דווקא מגניב על שלל המוזאונים, הקניונים המפוארים (לא שמעו על המיתון העולמי?!) והקסבה הימי-ביניימית של העיר העתיקה .
***הקתדרלה הגדולה של אופסלה דווקא מעניינת והמעוניינים הסינמטיים יוכלו להתחקות בעיר על עקבותיו של אינגמיר ברגמן אוייב הכנסיה****.
****(*****)לפי מאמר שלו שהופיע באסופה עולם בדים של הלגה קלר [מזיכרון].
*****לא יכולתי להתאפק מלהוסיף עוד הערה עטורת כוכביות.

17:51

‫בין חסמבה ל-GNU‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

בכיתה ד' או ה' נחת עלי חיידק הסדרות. באותה שנה קראתי בשיטתיות את כל ספרי טרזן (10), כל סיפורי שרלוק הולמס (4 קובצי סיפורים קצרים ועוד 3 או ארבעה סיפורים ארוכים יותר) וגם את כל סיפרי חסמב"ה שיצאו עד אז (32, נדמה לי). כשאורי קציר הזמין אותי לסיור בעקבות חסמבה בתל אביב ששתי כמוצא שלל רב. גם נוסטלגיה מהילדות, גם סיפורי תל אביב גם מדריך שעל טיבו הגיעו אלי שברי שמועות וגם רציתי לפגוש את אורי.

כבר בתחילת הסיור הסתבר שאני בור סוד סדוק. אורי הקריא מהספר הראשון שסצנה דרמטית ממנו התרחשה בפינת הרחובות דיזינגוף וארלוזרוב, בדיוק במקום בו עמדנו. בעוונותי לא ממש זכרתי שום דבר מעלילות חסמבה. זכרתי את הגיבורים, זכרתי את המערה החשמלית אבל לא זכרתי ולו אחד מגיבורי המשנה ואף אחת מהעלילות. אוי לבושה.

ולמרות זאת הסיור היה מרתק. יגאל מוסינזון, שבתוך עמו הוא ישב, כתב על בעלי הבית (ירון לונדון) ועל השכנים. על הרוקח בפינת הרחוב ועל תחנת המשטרה שמול החלון (שם התחיל הסיור). אורי הוביל אותנו במרחבי הספקולציה הספרותית שקושרת פיסות מהחיים של מוסינזון אל השמות והמקומות בספר. אין חובב רכילות שלא יתענג על ההשערות בדבר זהותה של תמר או גישתו החברתית של מוסינזון.

[הערה: הופתעתי לגלות שרבים מהדמויות משוייכות במובהק למשפחות פועלים. זה (ירון) בנו של מסגר וזה [אהוד השמן] בנו של נהג משאית… ]

בנוסף לענייני חסמבה השונים סיפר אורי גם על אושיות תל אביביות צבעוניות. בין היתר הופיעו לסיור גם לאה גולדברג הערירית וחובבת הילדים. שמעון צבר, פסל וסופר ילדים [עשה את הפסיפס בבריכה בגן העצמאות] שגלה ללונדון, מרגוט קלאוזנר המליונרית הייקית שהביאה לארץ את תאטרון הבימה, פרשה בכעס ובסוף הפכה לספיריטואליסטית ועוד טיפוסים מטיפוסים שונים כמו גם בית קברות סודי וכמובן מערה חשמלית אחת נסתרת בין סלעי הכורכר. [לסיור הצטרף גם ילד ששאל האם המערה באמת קיימת. העירוב הבורחסי בין בדיה למציאות בהחלט היה מבלבל ומענג.]

בקיצור – תודה לאורי ומומלץ לחובבי הנוסטלגיה, משוגעי ההיסטוריה ולאוהבי תל אביב.

אורי. למעשה הצטרפתי לסיור גם כדי לפגוש את אורי, האיש שמאחורי אפלטון. לצערי לא יצא לי ממש לדבר איתו כי בסוף הסיור הייתי חייב לרוץ לקחת את הילד מהגן. אולי בסיור הבא.

וכמובן שאני לא יכול בלי הערה טרחנית-מקצועית-אסוציאטיבית-מנפחת שכל. חסמב"ה היא הרי 'חבורת סוד מוחלט בהחלט'. בכל פעם שמישהו פלט את הצירוף "חבורת חסמבה" צרם לי הייתור המיותר. זה אמנם לא ממש שם רקורסיבי כמו GNU וגם לא ממש למת הניפוח אבל אלו קפצו לי לראש.

תוכן חצי מסחרי: כאן תוכלו לראות הזמנה לסיור הבא ולינקים לפוסטים אחרים המספרים על הסיור, כל אחד מהזווית שלו, חלקם כוללים צילומים מהסיור.

Permalink for '‫הרב יהודה עמיטל, דמיטרי דוידוב‬'

17:29

‫הרב יהודה עמיטל, דמיטרי דוידוב‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע (מסכת אבות ה,י)

הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון ומייסד מימד נפטר היום. את המשנה הזו שמעתי אותו מסביר לא כמחלוקת בין התנא ל'יש אומרים' אלא באופן הבא: כשאדם בודד אומר "שלי- שלי ושלך-שלך" זוהי מידה בינונית. כלומר מצב סביר שאפשר לקבל. כשלא אדם אחד חושב כך כפרט אלא רבים ("יש אומרים"), כלומר התפיסה החברתית המקובלת היא של חוסר ערבות הדדית (קפיטליזם דורסני) אז זוהי מידת סדום.

אני חושב שהפירוש ההומניסטי הזה, שמובא כאן כאנקדוטה לזכרו, משקף את הגישה של הרב עמיטל כמחנך וכאיש ציבור.

————–

השתיקה בבלוג נבעה ממותו של דמיטרי דוידוב – קולגה שכתב איתי כמה מאמרים (שני המאמרים על הסרקזם ומאמר על זיהוי סנטימט בטוויטר). דמיטרי נפטר לפני כמה שבועות. רציתי לכתוב עליו כמה מילים ולא בדיוק ידעתי איך. הנה, נעשה את זה יבש.

דמיטרי הגיש את הדוקטורט לפני חודש והיה אמור לנסוע לפוסט-דוק בקיימברידג'. ביום ראשון הקרוב היינו אמורים לנסוע ביחד לכנס בשוודיה (ACL, CoNLL), אחריו הוא תכנן להמשיך לטרק חוצה סקנדינביה (הלונלי פלנט נורבגיה שלי אצלו). אני ארצה בכנס במקומו על המחקר שלו. וזה מוזר וקשה. ובכל זאת אשמח לעשות את זה ולנצל חלק מזמן ההרצאה לדבר על דמיטרי וגם לסקור את המחקר שלו באופן כללי ולא להציג רק את המאמר הספציפי.

דמיטרי, שהיה חוקר מבריק (14 מאמרים בפורומים נחשבים במהלך הדוקטורט) היה גם אדם צנוע, מעט מופנם אבל מעולם לא מתנשא ותמיד שמח לעזור. ללא ספק הוא היה מאלו האומרים "שלי – שלך ושלך – שלך", עליהם נאמר "חסיד".

יהי זיכרו ברוך.

לדף הזיכרון שיצרו עבורו בתוכנית לחישוביות עצבית (ICNC).

11:13

‫מחול אחרון ופרידה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

אל חשש, לא פרידה מהבלוג, לא יסתמו לי את הפה כל כך מהר, אלא פרידה מחמש עשרה הדקות שלי שמרחתי עד עכשיו. מכאן והלאה יחזור הבלוג לעסוק בהא וב-duh! הרגילים שלו. ובינתיים הודעה מנהלתית (ISCOL), עוד צרור לינקים אחרון בענייני זיהוי סרקזם (עידכון ראיונות כמובטח), קומיקס ועל הגילגול של המחקר האקדמי אל הדיווח הפופולרי: שבעים פנים לתורה.

מנהלה: הרצאה שלי על זיהוי סרקזם באוניברסיטת תל אביב (ISCOL)

ביום רביעי הקרוב תארח אוניברסיטת תל אביב את ה-ISCOL (הסמינר הישראלי לבלשנות חישובית) השנתי (בערך). אם אתם רוצים לדעת מה עושים אנשי הבלשנות החישובית הישראלים אז זה המקום להתעדכן. בפאנל האחרון אני ארצה על זיהוי סרקזם ואירוניה באמזון ובטוויטר ומשמח שתהיה שם הרצאה נוספת על אירוניה (רחל גיורא). הכניסה חופשית אבל מותנית ברישום מוקדם. אגב, על התכנון מופקדים השנה נחום דרשוביץ, שלום לפין, שולי וינטנר, כפיר בר ורשף שילון שלקחו את המפגש ברצינות יתרה ושידרגו אותו לעומת שנים קודמות. סחתיין.
להרשמה, תוכנית, אבסטרקטים (מורחבים) ופרטים נוספים.

שביל קליפות התפוזים האינטרנטי שלי

BBC: דן דיימון (Dan Damon) מראיין אותי בתוכנית World Update. התרגשתי עד למאוד (פעם ראשונה בים), אבל הבריטיות שלו הפכה את הראיון לנינוח עד למאוד. כמובן שברגע שיצא לי משפט מהפה כבר הבנתי שהייתי צריך לומר משהו אחר. ובכל זאת, הרי 4 דקות למי שמוכן לצלוח את המבטא ואת טעויות האנגלית שלי. (mp3)

Science: חלומו של כל מדען הוא להיכנס ל-Scicene (או ל-Nature, מצא את ההבדלים) והנה עשיתי את זה בדלת האחורית, דרך כניסת המשרתים. כלומר, לא מאמר שלי שפורסם במגזין אלא ראיון קצרצר ומקוצרר שהפך לידיעה סקירתית שפורסמה בחלק ה-Random Samples. הכותרת מקורית מאין כמוה: Yeah, Right.

Discovery News: אמלי סוהן (Emily Sohn) ראיינה אותי ל-Discovery ויש שם גם סיפור אישי מרגש שלא יהיה חדש לקוראי הבלוג. דיסקברי עובדים בסינדיקציה עם ABC news ועם NBC כך שהראיון זלג גם לשם.

NPR: ראיון ב-All Thing Considered. אחרי ראיון טלפוני ואין ספור תיאומים גורשתי מפתח האולפן בנימוס אמריקאי "בשל עודף פוליטיקה המגיש מאוד עמוס ופשוט לא יהיה זמן לראיון היום. מצטערים. תודה על טרחה, אולי לתוכנית של אמצע השבוע. שוב סליחה". אז הבנתי שזה לא הולך לקרות.

ובינתיים בקצה השני של העיר, המנחה שלי עסוק בניהול החזית הישראלית (+אמריקה הלטינית) עם ראיונות לאהוד קינן ב -YNET, ל-Jerusalem Post, לisrael21c ול-Veja.

בדגש קל (עכשיו הם ב"סייפשל מונדיאל: רשומות על שפה טבעית!") פירגנו ואספו חלק מהאיזכורים (טרם הראיונות), כשהחביבים עלי הם CNET ו-Gizmodo.
בגוגל פירגנו גם כן ואספו עוד הרבה מאוד איזכורים. נדמה לי שעוד לא הגענו ל-WIRED ול-NYT. אני שוקל לבטל את המינוי.

מדע פופולרי

לסיכום אומר שהעיסוק התקשורתי והראיונות היו בהחלט חוויה. גם למדתי לא מעט על איך עובדת התקשורת ועל חשיבותו של היח"צ. עם כל הרעש, הקורא האובססיבי שיעבור על המקורות האלו, יתקשה לקבל תמונה ברורה של מה שעשינו. להיפך, הוא ימצא עצמו מבולבל קמעה. כמספר הראיונות והאיזכורים כך מספר השמות לאלגוריתמים, מספר בסיסי הנתונים ומספר התיאורים של הממצאים. די משעשע. שיבעים פנים לתורה. אין מנוס מלהביא את הסטריפ המדוייק עד למאוד מ-PhD comics (דרך גדי ברשימה איך בוטל 'איך ביטלו את המתמטיקה', על ספרו של אביעד קליינברג):

על פער והבעייתיות בסיקור פופולרי של מחקרים מדעיים כתבתי כאן: האמת העירומה. שחר, כדרכו, כתב באופן מעמיק הרבה יותר: המומחה מתעצבן. למעשה, התיאור הקרוב ביותר למחקר נמצא בדגש קל (באופן מודע לעצמו ולאחרים). יישר כח. ומי שירצה תיאור קרוב עוד יותר יבוא ל-ISCOL ביום רביעי. וכמובן שמי שלא מוכן להתפשר על ניפנופי הידיים שלי יכול לקרוא את המאמר(ים) המקוריים.

—

פוסטים קשורים: הרי הם תחת הקטגוריה סרקזם אירוניה וירקות.

14:33

‫בין סרקזם לאירוניה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

הבלוג, כלומר בעליו, זכה לחמש עשרה דקות התהילה שלו כשבכל רחבי הרשת מתייחסים למאמר(ים) על זיהוי אוטומטי של סרקזם על ידי מחשב. כמובן שכמו בכל פעם שמתעסקים עם מדע בצורה פופולרית נופלים אי דיוקים ודברים מוצאים מהקשרם אבל איך אומרים – as long as they spell my name right.
את יום אתמול ביליתי בראיונות למיני מדיה שונים, החל מ-Science (לא ידעתי שהם גם מפרסמים סיפורים/ידיעות על מחקרים), דרך Discovery, New Scientist ועד ל BBC. כשיתפרסם (בסופ"ש הזה ובמהלך שבוע הבא) אתן לינקים. ידעתי שעיסוק בזיהוי סרקזם ואירוניה הוא סקסי ומשעשע אבל חשבתי שזה סייד-קיק אקדמי. אני חייב להודות שלא צפיתי את העניין שזה יעורר. כאמור, לחמש עשרה דקות.

בינתיים על ההבדל בין סרקזם לאירוניה + דוגמה.

מה ההבדל בין סרקזם לאירוניה?

כמובן שגם מעיתוני הארץ לא נפקד איזכורינו (אבל אף אחד לא התקשר). בטוש העתיקו ידיעות ממקורות זרים וב-YNET, אריאנה מלמד התייחסה למחקר כחלק מסקירה כללית על מצב התרבות הירוד בישראל. אני רוצה לצטט חלק:

השבוע אפשר היה להתגאות בעוד המצאה ישראלית מקורית: אלגוריתם שפיתחו אורן צור, דימיטרי דוידוב וארי רפופורט מן האוניברסיטה העברית, שמאפשר למחשב לזהות אמירות סרקסטיות, בינתיים רק בציוצי טויטר ובביקורות ספרים באתר "אמזון". בעתיד, אני מניחה, המחשב יבין עברית וגם יוכל להתמודד עם טקסטים לא-כתובים, ואז הוא יגלה עובדה שאינה סיבה גדולה לגאווה: רוב ההומור הישראלי הפופולרי בשנים האחרונות נשען על סרקזם בוטה שמקצין והולך עם הזמן.
…
סרקזם הוא תמיד בעיטה בפרצוף, והצחוק המגיע בעקבותיו נולד מתוך שמחה לאידו של הזולת, בתנאי אחד: שהצוחק לא מזהה את עצמו כמושא לסרקזם. אז זה סתם כואב וחסר טעם, או חמור מזה – חשוד כאירוניה. היחס בין אירוניה לסרקזם הוא כיחס בין בעיטה לבין דגדוג פתאומי, מפתיע אבל נעים, באיבר רגיש. אירוניה, אמר כבר ג'ונתן סוויפט, אבי "גוליבר", מבוזבזת על טפשים. אז מה יוכל המחשב ללמוד מהעדרה הבולט של אירוניה בהומור הישראלי (מאז שהחמישיה הקאמרית מתה)? שצרכני ההומור הזה הם טפשים, או שהם משוכנעים שרק הזולת טיפש? (ההדגשה שלי. א.צ.)

אני לא משוכנע שהחלוקה בין סרקזם לאירוניה כה ברורה. יש המחלקים אבל יש לא מעט חוקרים שמזהים אירוניה כסיטואציה ואומרים שסרקזם הוא אירוניה מילולית (verbal irony) בניגוד לאירוניה מצבית-כללית (situational irony). אני גם לא משוכנע שאירוניה היא תמיד דיגדוג נעים, לפעמים היא כואבת לא פחות מבעיטה בפרצוף וגם לא ברור לי שסרקזם הוא תמיד גס וברוטאלי. אם אפנה אתכם למאמרים של האדונים הנכבדים צור, דוידוב ורפופורט תוכלו למצוא שם כמה דוגמאות חוצות גבולות ובעייתיות להגדרה. למען האמת, הגדרת האירוניה והסרקזם הן בעייתיות מאין כמותן. בין ג'ז לפורנוגרפיה, קראתי לזה פעם (והמנחה ניפה לי מהמאמר).

דוגמה טריה טריה לאירוניה (של מצב)

אחת הבעיות שנתקלנו בהן במחקר הייתה שלא היו מספיק דוגמאות אימון איכותיות כדי לבצע למידת מכונה. תיוג אנושי של אלפי או מיליוני משפטים שרק מיעוטם אירוניים (נניח לעבור על עשרות אלפי ביקורות באמזון או על מיליוני טוויטים) זה משהו שניסינו להימנע ממנו. בסוף מצאנו דרך לעשות את זה עם מעט דוגמאות (semi-supervised) ועם משהו מעין לימוד עצמי (self training) ומסתבר שעם עובדים עם הדטא הנכון זה פועל.

ואז, ביומיים האחרונים, הגיע הבום הפירסומי ובכל אתר שהוזכרנו משתרך שובל ארוך של הערות סרקסטיות שמטילות ספק או מבקשות: "נראה אם תזהו את זה XXX". והנה לנו, אחרי שהמחקר כבר בוצע, אוסף איכותי של דוגמאות אימון חינם אין כסף. מישהו אמר אירוניה?
(הסתייגות אקדמית נוקדנית: כמובן שעדיין צריך לסנן ידנית אבל זה כבר פשוט וממוקד. יכולה להיות בעיית הטיה אם רוב ההערות דומות אחת לשניה ומכוונות לנושא מסויים. טעון בדיקה.)

צרור תודות

אני חייב להודות כאן לחלק מקוראי הבלוג שהסכימו להיות שפני ניסיון ולהוות חלק מאוסף הבודקים שלנו. כלומר הם קיבלו כמה עשרות משפטים ודירגו את רמת הסרקזם שבהם (מ1-לא סרקסטי בעליל, ועד 5- סרקזם בוטה). תודה תודה תודה. אם כי כשהמחקר עבר להילוך גבוה ננטשתם בצד הדרך לטובת הטורקים המכניים של אמזון. אבל שוב תודה על ההענות. אתם אחלה קוראים.

הולך טוב עם:
1. פיל במגדל השן – על סרקזם, פילים וילדים.
2. לא לפני הילדים – קורטוב של רישעות מרנינה – מאימתי ילדים מבינים אירוניה (ומבוגרים?)
3. בין ג'ז לפורנוגרפיה – על ההגדרה החמקמקה של אירוניה וסרקזם.

Permalink for '‫באופן אירוני ומודע לעצמו*‬'

14:07

‫באופן אירוני ומודע לעצמו*‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

סגירת מעגל: אלגוריתם לזיהוי אירוניה וסרקזם. כן. בטח.

עריצה היא הלבנה

לא אוהב מדע בדיוני. כמעט לא קורא מדע בדיוני. אבל מעט הספרים שקראתי דווקא היו מעולים. את עריצה היא הלבנה קראתי בפעם הראשונה בכיתה י’ (שורה אחרונה שולחן ימני, כיסא ימני). הקטע הזה עם המחשב שלומד להבין בדיחות ממש הפיל אותי מהכיסא. לפני כמה שנים, כשקראתי את הספר שוב הבנתי שללמידת המכונה תפקיד משני לחלוטין. ובכל זאת, באופן מסויים השפיעה האנקדוטה הזו על החיים שלי.

תודה לך פרופסור אורן

בחודש הראשון בשנה הראשונה של התואר הראשון קיבלתי אימייל ששיעשע אותי קשות. “תודה לך פרופסור אורן XXX,” היה כתוב שם. הם הודו לי על התרומה לכנס ZZZ בשנה שעברה ותהו אם אסכים להיות גם השנה בוועדת המארגנת של הכנס שיתקיים בפלורידה.

כתבתי להם שפלוקידה זה מצויין כי אפשר לקפוץ לדיסניוורלד אבל אני קצת עסוק באדמיניסטרציה של תחילת שנת הלימודים ולכן אין לי כל כך פנאי. "אולי בעוד חודש חודשיים אוכל להחזיר להם תשובה" עניתי, נהנה מהשידרוג המפתיע במעמדי האקדמי (ומיד רץ להגיש תרגיל באינפי).

“אין בעיה**. קח חודש,” הם אמרו ושאלו גם על מה אני עובד עכשיו. ללא היסוס עניתי שעל זיהוי אירוניה בטקסטים כמו אימייל. “מרתק!” הם ענו. “אכן,” סיכמתי גם אני “זה תחום שגם בני אדם מתקשים בו”.

ובמהלך הלימודים לקחתי קורסים בלמידת מכונה ובבלשנות חישובית, נזכרתי בעריצותה של הלבנה והחלטתי לכתוב סמינר (בוסרי עד בושה) על מודלים חישוביים לזיהוי אירוניה. ואז החלטתי להתמקד בעיבוד שפה גם בלימודי המאסטר. וגם בדוקטורט. ובמסלול מפותל שעבר דרך מערכות QA (שו”ת), מודלים של רכישת שפה שניה ודירוג ביקורות באמזון נסגר מעגל והשנה כתבנו שני מאמרים על זיהוי משפטים אירוניים/סרקסטיים בביקורות מוצרים (אמזון) וזיהוי טוויטים סרקסטיים.

זיהוי אירוניה

אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני מלנקק כאן מאמר שלי (מאמרים של אחרים יש כאן למכביר). זה מאמר חמוד מאוד, משעשע לפרקים, מפתיע ושיש סיכוי שיעניין את קהילת הקוראים/מצייצים. והוא כמובן אירוני ומודע לעצמו. או שלא.

Semi-supervised Recognition of Sarcastic Sentences in Twitter and Amazon*** [pdf]
(CoNLL 10- Computaitonal Natural Lanuage Learning)

המאמר דחוס מאין כמוהו כדי להתאים לסד מכסת העמודים המוקצית. למרות זאת, המבוא, החלק על טוויטר והדיון על התוצאות (פרקונים 1,2 ו-5) קלים לקריאה גם למי שלא מבין במדעי המחשב ובעיבוד שפה. למעשה גם החלק האלגוריתמי הוא מעט טכני ומייגע אבל לא מסובך במיוחד. תהנו. בטח.

—

* מוקדש לאמן הציוץ הקצר שציוץ שלו נכנס למאמר כדוגמה למבנה של טוויט ושעבר בטובו על הקטע שמתאר את טוויטר והעיר את הערותיו לצפצפן-טירון שכמותי.
** כמובן שבדיעבד גיליתי שזה כנס ספאם. רק שהוא היה חלוץ בתחומו – עוד לפני שהמציאו את המושג. והכנס הספציפי הזה ראוי לפוסט משל עצמו.
*** המאמר הזה משלים מאמר אחר (שיוצג בעוד שבועיים ב-AAAI-ICWSM) שמתעסק רק באמזון, מניח את התשתית האלגוריתמית ומנתח אותה (גם) במנותק מהדטא. המאמר המלונקק מנתח בעיקר את הייחוד של טוויטר מול אמזון. ואני מאוד אוהב את החולצה הזו.

17:38

‫נינט ממתינה לילד‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

ממתינה לילד, מסיימת במיטה ובין לבין רושמת שירים.

טוב, לא בדיוק נינט אלא יעל ולא בדיוק ממתינה (אבל זונת טראפיק שכמותי לא יכלה להתאפק). מדובר בתשדיר המוצדק עד למאוד בו נינט מדרבנת אותנו לחתום על כרטיס אדי. צריך קצת דרמה ורגש ולכן נינט מספרת על "יעל בת שלושים" שכמעט ומתה אבל זכתה להשתלה ברגע האחרון והיום היא חיה באושר וממתינה לילד. 'ממתינה', כך מקריינת נינט. לא על נינט אני מלין כאן, היא הרי המאמי הלאומית, אלא על מי שכתב לה את הטקסט. ממתינה?! הא?!?!

קשה לי לשים את האצבע על ממקור הצרימה אבל אני מניח שהביטוי הנכון הוא 'מצפה לילד' (באנגלית – expecting vs. waiting). לא בדיוק הוכחה, אבל אסמכתא בעלמא מתקבלת על ידי גיגול "ממתינה לילד" (88 מופעים) לעומת "מצפה לילד" (~8000 מופעים)*. אבל אני חושב שלכולם ברור ההבדל בין מצפה שיש בו משמעות של 'מחכה למשהו טוב שיקרה'. בדגש על טוב ובדגש על משהו שעוד לא בהכרח קיים. ממתין זה מחכה (בסבלנות או בעצבנות) למשהו שקיים ועוד לא הגיע. אולי מי מהקוראים יסביר את זה יותר טוב.

הילד מסיים

הטהרנות שלי אל מול רידוד הדקויות קיבלה לאחרונה סתירה מהדיקטטור הקטן-הגדול. "סיימתי" הוא הכריז בגאווה כשגמר לאכול. סיימתי הוא מקרה מעניין. מצד אחד אין מניעה לומר סיימתי את האוכל. זו פשוט שפה גבוהה מעט יותר מ'גמרתי'. מצד שני – הוא בוודאי לא שמע את זה מאיתנו – הוריו בעלי המשלב הנמוך (אבא אומר 'גמרת?', ואמא למדה אותו להגיד all done, וכך אכן היה אומר). את סיימתי הוא למד בגן והסייעות הערסיות (ארסיות?) שלו לא משתמשות בשורש סיים בגלל גבהותו או גבהותן אלא בגלל (בשל) הקונוטציה המינית שהודבקה לגמירה – קונוטציה שמכלה כל חלקה טובה ובעשרים השנים האחרונות גורמת לשילובים מוזרים (אני מחכה לחזרת המטוטלת הלשונית ולהוא שיצעק במיטה "אני מסיים!"). כלומר מפריע לי שהדיקטטור אומר 'לסיים' במקום 'לגמור' – אני רואה בזה רידוד של השפה שמוציא את לגמור מהלקסיקון.
מצד שני, שימו לב לרשימת הארכיון האנונימית הזו (כנראה של רוביק רוזנטל) שם הוא מבכה דווקא את העלמותו של הסיום וטוען לרידוד השפה (זה האייטם השני).

והיד רושמת

השורש ר.ש.מ. מקפיץ אותי גם הוא. גם כאן קשה לי לשים את האצבע על הטעות היסודית, ובכל זאת, אני מקבל לא מעט אימיילים מסטודנטים שטוענים "אבל היה רשום במבחן" או "אבל רשמתי בתרגיל".

"מה רע בשורש כ.ת.ב" התבכיינתי לחבר דוקטור לנאנו-מיקרו-הכנס-מילה-מרשימה-ביולוגיה-כימו-מולקולרית. "טוב, זו סתם ערסית מצוייה" הוא פסק. אבל שמח לשמוע שאלו לא רק הסטודנטים שלו.

טוב, חלק מהפער יכול להיות מוסבר בזה ש'מצפה' יכול להיקרא גם בלשון זכר בעוד 'ממתינה' הוא רק נקבה. יצאתי ידי חובת האיזכור.

Permalink for '‫מעשיה לשבת + טיפ (בקטנה)‬'

17:53

‫מעשיה לשבת + טיפ (בקטנה)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

20:17

‫שחמט עצלני‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

Permalink for '‫אלוהים תן לי רק טיפת מזל (אקדמי) #1‬'

14:53

‫אלוהים תן לי רק טיפת מזל (אקדמי) #1‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

למען האמת, טיוטת פוסט על חשיבות המזל במחקר האקדמי שוכן לו אחר כבוד ברשימת הפוסט-פונד. הפוסט ההוא יתמקד במזל במחקר עצמו. בפוסט הזה, שנכתב בעקבות פרסום תוכניה של כנס בו אַרְצה, מדובר במזל פרוזאי בהרבה – זמן שיבוץ ההרצאה בכנס. זה פרט כמעט אקראי עם השלכות כבדות משקל. משק כנפי הפרפר שמוריד את הגשם**.

קצת קידום עצמי – מאמר שכתבנו על זיהוי (אוטומטי) של משפטים סרקסטיים* בביקורות מוצרים (אמזון) התקבל לפרסום ב-AAAI-ICWSM. היום התפרסמה תוכניית הכנס ואתרע מזלי וההרצאה שלי תהיה הראשונה במושב הראשון ביום האחרון של הכנס. זה לא משהו שהייתי נותן עליו את הדעת בעבר. אבל מעט ניסיון אקדמי והפנמת תנאי התחרות הקנו לי כמה תובנות.

למשל שזה דווקא כן פאן. וגם (בעיקר) ביזנס. ובגלל שזה גם ביזנס צריך גם מזל.

למה זה חשוב?

סיפור. בכנס לפני שנה שובצתי להרצות אחרון ביום הראשון. בגלל שהייתי אחרון לא היה לחץ של זמן וכך במקום הסד הלוחץ של 20 דקות הרצאה+חמש דקות לשאלות יצא שהרציתי כעשרים דקות וזכיתי לתור ארוך ומתפתל שעמד מאחורי מקרופון השואלים. סשן השאלות צמח לחמש עשרה דקות (!!). אבל כאן לא תם המזל. בגלל שהאירוע הבא היה קבלת הפנים החגיגית, ובגלל שאנשים עדיין לא ממש הכירו אחד את השני אך הוכרחו (תמריץ של אוכל ואלכוהול) לבלות ביחד הם דיברו על אירועי היום ובעיקר על מה שנשאר חרות בזיכרון כלומר על ההרצאה האחרונה. כך יצא שאחרי סשן השאלות המורחב זכיתי לעוד סשן שאלות ודיונים של כמה שעות. מכיוון שאני אוכל כשר לא יצא לי לאכול. מכיוון שאני דווקא חובב שתיה ומכיוון שזה היה אירוע חברתי – אז שתיתי משך כמה שעות רצוף. על בטן ריקה. זה אומר שאחרי כשעתיים כנראה שהתחלתי קצת לבהות, לדבר קצת שטויות , אולי לבלבל קצת טענות אלגוריתמיות. למזלי נראה שברי השיח היו מבוסמים מכדי לשים לב. (אמרתי לאחת החוקרות המובילות בתחום, שמאמר שכתבה הוא "probably the most depressing text I've read". אם כי אם נודה על האמת, זה נחמד להאשים את האלכוהול, אבל אמרתי לה את זה למחרת, בצלילות גמורה). משך כל ימי הכנס ניגשו אלי אנשים להציג את עצמם, להתעניין, להחמיא וכו' ואפילו קיבלתי הצעה לפוסט-דוק בברקלי (סירבתי בנימוס. זה היה מוקדם מדי בדוקטורט. אמרתי שנדבר בשנה הבאה). באזז וקשרים זו המטרה הבלעדית בכנסים.

את כל הבאזז המשמח הזה אני מייחס לפיסת מזל קטנה – השיבוץ להרצאה האחרונה ביום הראשון ובדיוק לפני האירוע. זה, וגם הרצאה סבירה.

והשיבוץ הנוכחי הוא כמעט האנטיפוד של השיבוץ הקודם. ההרצאה הראשונה ביום האחרון (שהוא בעצם חצי יום).

למה זה רע?

- זה היום האחרון של הכנס. אנשים כבר שבעים ועייפים. חלקם כבר עוזבים או צריכים לפנות את המלון עד לצהריים.
- זו ההרצאה הראשונה במושב כך שמיד תרדוף אותה הרצאה נוספת (ועוד אחת ועוד אחת) כך שאם לא אתן שם שואו מרשים סביר שהיא תידרס על ידי ההרצאות העוקבות.
- זו ההרצאה הראשונה כך שזמנה יהיה קצוב ומדוייק כדי לא ליצור עיכוב. לא עוד תור משתרך של שואלים ומתעניינים. זמנך עבר–תודה רבה-מחיאות כפיים מנומסות-נקסט ספיקר איז ג'ון דו שידבר על בלה בלה בלה.

רבע הכוס המלאה?

- לפני המושב הראשון, יש הרצאת קי-נוט (keynote speaker, איך זה בעברית?) של מייקל קירנס (Michael Kearns) שהוא תותח על (וכתב את ספר היסוד בלמידה חישובית) כך שיש מצב שהוא ימשוך אנשים לבוקרו של יום.
- אין בכנס מושבים מקבילים כך שלא צריך לדאוג לתחרות מהחדר השני.
- ביום האחרון אנשים עייפים ושבעים ואחרי הרצאה-שתיים יצאו החוצה לשאוף אויר. כלומר יוכלו לתפוס אותי לשיחה. אולי.

כאמור, שיבוץ פרוזאי והשלכות רבות בצידו. אלוהים תן לי רק טיפת מזל.

* מאמר נוסף שעוסק בזיהוי טוויטים סרקסטיים (ולמה זה שונה מביקורות סרקסטיות) נשלח להסתכלות וגם שם צריך כמובן מזל (וגם על זה יש איזה פוסט-פונד). וחומר טוב.
** כמובן שאני לא יכול שלא לתהות האם זה לא הכל בראש. או שהמחקר טוב וחשוב (אהמ) או שלא. ומה זה השטויות האלו על זמן ההרצאה.

16:32

‫זו שטות לתת שירות*‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

14:15

‫כלכליסט שוק‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

אולי אני תמים. אולי זה כבר שלג מטונף דאשתקד. אבל כאחד שכמעט ולא רואה עיתוני נייר נתקלתי בתופעה רק היום. כלכליסט – עמוד ראשי: למעלה, כמו בכל עיתון, שורת הפנייות לכתבות העיתון. אבל עיקר השער הוא אילוסטרציה של הכתבה העיקרית והחשובה ביותר. "חולם על smartphone מושלם?" שואל אותנו הכיתוב על תמונה ענקית שמזכירה באופן מטריד את קו הפרסום של פלאפון. אני מתעניין בסמארטפונים. אני מתעב את המילה 'מושלם'. ומעצבן אותי שכתבת שער מקדמת חברה מסחרית באופן כה שקוף (או שזה רק נדמה לי). אז הרמתי את העיתון. חיפשתי את הכתבה.

אז זהו, מסתבר שאין בכלל כתבה. העמוד הראשי הפך כולו לפרסומת לאוכמניה (נו, blackberry. פטל יער שחור). של פלאפון כמובן. (פלאפון, יש לציין היא החברה הסלולרית הגרועה מכולן. ראשונה בין שווים). האוכמניה לא מוזכרת בעמוד הראשון. גם לא שם של משרד פירסום או ציון כלשהו שמדובר בתוכן מסחרי. אבל בעמוד הבא הוסיפו לציור את האוכמניה. וכך גם בכל שער אחורי של חלק עיתון. הפעם עם ציון משרד הפרסום, לוגו החברה הסלולרית ופרטי התקשרות לרכישה. הדף השני הוא כבר שער אמיתי. אני חושב. אבל כבר לא בטוח כי זִיכְרוֹן הדף הראשון מהבהב לי בראש ומזהיר אותי – היה חשדן! בכלכליסט כל תו חשוד כפירסומת נטו!

אבל מה אני בעצם מתפלא – הרי תחילת הזנות הזו היא הסיבה שהפסקתי לקרוא עיתוני נייר. הזנות, חוסר היושרה ושגיאות הכתיב.

15:58

‫על העיוורון‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

גדלתי להאמין בעיוורון. לא סתם עיוורון אלא עיוורון מלא. כפול (double blind review). עיוורון כשיטה שאין בילתה. כמו פורנוגרפיה, גם זה עניין של גאוגרפיה ובמרחבי האקדמיה שלי (כלומר מדעי המחשב->למידה חישובית/עיבוד שפה) עיוורון הוא דבר מקובל (כחיובי). עוד פוסט תוהה על מאחורי הקלעים של האקדמיה.

אולי דרוש כאן הסבר קצר, לטובת הקוראים שלא מכלים את זמנם באקדמיה, או לטובת אלו שמכלים את זמנם בדיסציפלינות הלא נכונות. האקדמאי, כידוע, לא נמדד בחדשנותו, בתרומתו למדע או לחברה אלא אך ורק בתפוקתו. כלומר במספר המאמרים שהוא מפרסם. כמובן שזה משתקלל גם עם יוקרתם של הפורומים בהם הוא מפרסם. לכאורה, פורום יוקרתי יותר הוא גם סלקטיבי יותר וסלקטיביות פירושה איכות. ציניות אסייד, יש קורלציה מסויימת בין הסלקטיביות לאיכות, אבל אני מניח שיודעי ח"ן יסכימו שלכל פורום יוקרתי מסתננים גם מאמרים בינוניים או גרועים. מאידך, מאמרים חדשניים במיוחד יתקשו להתקבל גם לפורום איכותי, אבל על כך בהמשך.

יוקרתו של הפורום נקבעת, בין היתר, על פי מספר הציטוטים מתוך אותו פורום – מעין מדד למידת ההשפעה של הפורום (דומה לרעיון האבס בפייג' רנק). כמו-כן, פורום יוקרתי יותר יהיה סלקטיבי יותר (ביצה ותרנגולת) ויקפיד על נוהל מסודר לקבלת מאמרים. להלן – תהליך הריביו (review process). כאמור, בתחום שלי מקובלת השיטה של עיוורון כפול.

הנה איך שזה הולך במדעי המחשב (תיאור ממצה של האל דאום השלישי):
1. פורום (כלומר כנס) מודיע על דדליין.
2. יום לפני הדדליין חוקר כותב מאמר ושולח לשיפוט (ברמת עיוורון כזה או אחר)
3. הכנס מקבל או דוחה את המאמר.

עיוורון חלקי

אני שולח מאמר לפורום (כנס, ז'ורנל) והמאמר מועבר לשפיטה (ריביו) לשלושה שופטים או יותר. השופטים אמורים להיות בקיאים בתחום וככאלו להיות מסוגלים לשפוט את העבודה בצורה מעמיקה ועניינית, לזהות את נקודות החולשה ואת ההברקות. השיטה הזו שמעבירה מאמרים לשיפוט אצל חוקרים מהתחום נקראת שיפוט עמיתים (peer review). עם זאת, כמו בשילטון טרור דיקטטורי אין לשולח מושג מי הם השופטים והתליינים שקיבלו או דחו את עבודתו בשאט נפש. היינו עיוורון מצד החוקר הכותב. היינו single blind.

עיוורון כפול

אני כותב מאמר, ממיר אותו מ-LATEX לפדפ וטורח להשמיט את השם שלי כמחבר. כמו כן אסור שיהיו הפניות עצמיות בסיגנון "כמו שכתבתי במאמרי המופלא 'על נפלאות העיוורון הכפול' א.צור 2010". מה שגורם להפניות נפוחות בגוף שלישי: "בעקבות מאמרו המופלא של א.צור, 2010". כמו-כן, אסור להגזים בהפניות גוף שלישי-עצמי שכזה או כל פרט מזהה אחר. כלומר מי שמקבל את המאמר לשפיטה לא יודע מי כתב את המאמר וכך אינו מוטה מדעות קדומות, הערצה, תיעוב, תחרות וכו'. זהו עיוורון כפול.

בין אם נדחה ובין אם התקבל – הכותב מקבל משוב מהשופטים בו הם מפרטים מה דורש תיקון ("איך לא ציטטת את המאמר החשוב של א.ב.ג.ד גורדון?!" יעיר השופט, מן הסתם א.ב.ג.ד. גורדון). ההערות אמורות להיות אינפורמטיביות, להצביע על כשלים מתודולוגיים ולהציע דרכים לשיפור. אשרי המאמין.

כאמור, הסביבה האקדמית שלי אמונה על העיוורון הכפול והתרגלתי לחשוב שזוהי השיטה שאין בילתה. זילזלתי קצת בפורומים בהם העיוורון לא מוחלט. צחקתי על אלו בהם מספיק לשלוח אבסטרקט של הצהרת כוונות על מנת לקבל מקום מובטח. מידי פעם המציאות טפחה קצת על פני, אבל לא ממש נתתי לזה לשנות. מאמרים התקבלו ונדחו ולעיתים (לא תמיד) ההערות חשפו את ערוותם של השופטים האנונימיים. כלומר מההערות ניכר שהם לא קראו את המאמר בעיון המתבקש או שפשוט אינם בקיאים בתחום. סתירה לעיקרון שיפוט העמיתים והעיוורון היחיד או הכפול שמותיר את השופט חסין ביקורת.

מידי פעם קראתי פוסטים כמו זה של האל דאום (השלישי!) שתוהה אם לא כדאי לעבור לשיטת הפרסום השונה מהותית של המתמטיקאים (Arxiv and computer science):

1. (אין דדליין) חוקר כותב מאמר.
2. החוקר שולח את המאמר לז'ורנל (אין דדליין, כן?!)
3. במקביל החוקר מעלה את המאמר לרשת Arxiv שם הוא מופיע עם כל הפרטים המזהים של הכותב.
4. הז'ורנל מפרסם (או דוחה) את המאמר.

עד פירסום המאמר בז'ורנל המתמטי יכולות לעבור שנתיים-שלוש במהלכן יקבל החוקר פידבק מקוראים מזדמנים, יתקן ויערוך שינויים ויזכה (או שלא) לתהילת עולם כמתמטיקאי מבריק. העיקרון הזה חותר תחת כל העיקרון של שיפוט עמיתים ושל שיפוט עיוור. וזה דווקא נשמע מעניין. אם כי, מזכיר האל ובצדק, מחזוריות הפרסום המהיר במדעי המחשב (כנסים) שונה מהותית מהשנים שעוברות עד לפירסום בז'ורנל מתמטי ובהחלט יש לזה השפעה.

דניאל למייר, פירסם לאחרונה קטע ישן של דייקסטרה (ז"ל. ה-דייקסטרה) שתוקף את עיקרון שיפוט העמיתים בצורה חריפה אפילו יותר. שיפוט עמיתים, הוא טוען, בהכרח גורם לבינוניות (become independent of peer review):

Not only does the mechanism of peer review fail to protect us from disasters, in a certain way it guarantees mediocrity: the genius has no peers. And to make matters worse, his publication record does not reflect his work either. At the time it is done, truly original work —which, in the scientific establishment, is as welcome as unwanted baby— is very hard to publish as it takes at least another ten years for the appropriate journal to be founded. (I sooner blame someone for his publication list being too long than being too short.)

באותו עניין, לאחרונה יצא לי לדבר עם חבר – אדם רב מאמרים (טובים בכנסים טופ-טיר) שאמר לי שהוא מרגיש שהוא קצת מרמה. שהוא פיצח את השיטה ובמקום לעשות מדע מאתגר הוא מהנדס מאמרים בטוחים.

זרעי הפקפוק, כאמור, כבר נטעו ואפילו כתבתי על זה קצת בפוסט צ'רניאק הוא הבובליל של ה-NLP שם פירטתי קצת על היתרונות של שיפוט לא עיוור, או לפחות לא עיוור לגמרי (וכדאי לקרוא שם את התגובות). אבל המשבר הגיע לאחרונה.

שלחתי מאמר לכנס AAAI-ICWSM (התקבל. תודה ששאלתם). כהרגלי שלחתי את המאמר נטול זיהוי ואחרי כמה שעות קיבלתי הערה (המערכת מייצרת אנונימיות) שהשנה שינו את השיטה מעיוורון מלא לעיוורון חלקי ולכן אני מתפקש לשלוח שוב בתוספת שמות הכותבים. נרעשתי. אם כי בלי הסבר מיוחד. אלא שהשנה כיהנתי בכנס גם כ-Program Committee, כלומר כשופט. זה אומר שקיבלתי אוסף מאמרים לשיפוט וזה גם אומר שראיתי מי הם הכותבים (בעוד האנונימיות שלי כשופט נשמרת. עיוורון חלקי). וזו הייתה חוויה מוזרה מאוד. הכרתי חלק מהכותבים (כלומר את העבודות שלהם, או מקסימום ניד ראש לא מחייב ממפגש אקראי בכנס אחר). הלוואי ויכולתי לומר בלב שקט שהעובדה שכותב מסויים הוא אדם מוכר בתחום לא השפיע במקצת על השיפוט (למעשה היא לא ממש השפיע. ההכירות המוקדמת אמנם היוותה פריור לשיפוט אבל ההערות והביקורת שלי היו ענייניות עד למאוד). את החלק האחר, זה שלא הכרתי, נשבעתי שאנסה לשמור על האנונימיות שלו. כמובן שנשברתי ואחרי יומיים עברתי לגיגול שמות הכותבים ולברר מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. אודה ולא אבוש שבחדווה גיגלתי דווקא את אלו שכתבו מאמרים שנראו לי גרועים. להגנתי אומר שניסיתי לתת להם קרדיט. לבדוק מאיפה הם והאם יש לה איזו מסורת של פירסומים רציניים כזו שתצדיק מתן קרדיט משופר.

למען האמת, הטרחתי אתכם לקרוא את אוסף המילים הזה בלי שורה תחתונה. אני עוד לא משוכנע באי-צדקתו של שיפוט העמיתים ושל העיוורון החלקי או המלא. אבל דווקא מסקרן אותי לשמוע איך זה בדיסציפלינות אחרות.

23:31

‫נפלאות התבונה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

Permalink for '‫מועד עירעורים – תלאובות היום-יום באקדמיה הישראלית (עוד היטלר מתעצבן)‬'

1:17

‫מועד עירעורים – תלאובות היום-יום באקדמיה הישראלית (עוד היטלר מתעצבן)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

Permalink for '‫מין הפח אל התחת* (הרב אלון)‬'

23:20

‫מין הפח אל התחת* (הרב אלון)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

*מוקדש לנ', חבר טוב שלמד איתי בתיכון בנתיב מאיר ואחרי שנתיים (או שנה?) עבר לחורב. אהמ…
הפוסט הזה הוא כולו ערימת ספקולציות. אבל אני ארשה לעצמי כיוון שכנראה שאף אחד מכם לא יודע יותר ממני.

מה עשה הרב אלון?
כנראה שמשמש ופשפש.

ולמה זה לא הגיע למשטרה?
כי כנראה שהמשמוש והפישפוש נעשו בבגירים ובהסכמה. כלומר אולי הייתה כאן מניפולציה ואולי אלו היו תלמידים לשעבר שבאו להתייעץ או לבקש הדרכה. אבל הם לא היו קטינים וגם לא היו נתונים למרותו.
הערה שקיבלתי ממויה בתגובות (ומאחרים) – יכול להיות שמעשה פלילי היה גם היה אבל המתלוננים לא הסכימו ללכת למשטרה. שותפות לדבר עבירה במובן של ידיעה לא נחשבת במקרה של עבירות מין בהם יש יסוד סביר להניח שהקורבן לא רוצה בפרסום ולא רוצה התערבות משטרתית.

אז מה היה לנו כאן? (הכל לכאורה. כן?)
- רב ידוע מאלו שמכונים "מבכירי הרבנים" עם נטיות הומוסקסואליות (בארון).
- ניצול מכוער של כריזמה ושל תלות שפותחה בו בעבר.
- ריח רע וטעם לפגם (אם כי אומרים שזה טוב לעור הפנים)
- אירגון (תקנה) שמשמש כבורר לגיטימי, יודע את מגבלותיו (כנראה שאין כאן משהו פלילי, או שאין קורבן שמוכן להתלונן במשטרה, או שיש התיישנות) ומנסה ללכת בין הטיפות – לא להציא את אלון מהארון וגם לא לאפשר לו להמשיך במעשיו (כדי להגן על ה"תלמידים" וכנראה, לא נתכחש, גם כדי להגן על הרבנות החינוכית כמוסד).

סיפור עיתונאי ורעידת אדמה בציבור הדתי? בהחלט כן. אבל זה לא סיפור על רב פדופיל ועל חבורת עבדקנים מזיקני ציון שכל מטרתה היא לטאטא ולהסתיר ולהתעלם מהחוק (כמו שממהר-אץ-ורץ לטעןן אברום בורג הנשכח).

קריאה שקולה ולא מתלהמת מגלה פה סיפור הרבה יותר מעניין. הרבה יותר משמעותי. כזה שידרוש מהציבור הדתי מחשבה מעמיקה בהרבה על תפקידו ומקומו של הרב כמחנך וכמנהיג קהילה (דעתי – מוסד של ידע ותו לא). קריאה זהירה שכזו מציגה תמונה בעייתית בהרבה מקריאה צהובה על הרב-ההומו-הפדופיל, כלומר הסוטה הנוראי. סטייה של אדם פרטי לא מחייבת מחשבה קיבוצית. אבל כנראה שלא זה המצב.

צולם בברקלי במצעד how Berkeley can you be?

בשולי הדברים:
1. על פי ההארד קור ההילכתי אין איסור להעדיף בנים. גם אין איסור של ממש על פישפוש-מישוש וכו'. אסור לקיים יחסי מין אנאליים עם גבר אחר (והדיון על ההצדקה של זה הוא משעמם והוא גם לא רלוונטי בשיח ההילכתי).
2. מקובל להיזדעזע מהנורמה שרב בכלל נוגע מתלמידים, מחבק ומנשק אותם (בצורה לא מינית). האמת שזה מזעזע גם אותי אבל רק בגלל שאני אדם קר ומנוכר שסולד מהבעת חיבה פומבית ומתקשה להסתגל לנוהל החיבוק-נשיקה בפגישה עם מכרות (טוב, התרגלתי). נורמת המגע בין רב לתלמיד היא עתיקה ולגיטימית. הנה, למשל אחד הסיפורים המרתקים ביותר במשנה:

עוד באו שנים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובליל עבורו לא נראה, וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הן, היאך מעידין על האשה שילדה, ולמחר כרסה בין שניה אמר לו רבי יהושע, רואה אני את דבריך: שלח לו רבן גמליאל, גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מצר, אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר, (ויקרא כג) אלה מועדי ה' מקראי קדש, אשר תקראו אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו, אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל". ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים, אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו, בא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי. (מסכת ראש השנה, פרק ב, משנה ט)

אז גם מעצם הקירבה בין רב לתלמיד אני מסרב להזדעזע עמוקות. אני מבין את השורשים ההיסטוריים שלו. אני לא רואה את הבעיה העקרונית. אבל אם יצא משהו טוב מהפרשה הנוכחית הוא שירוש הנורמה הזו. סייג. סייגים וגדרים זה משהו שדתיים מבינים.

הבהרה 1: כאמור – ספקולציות. אם יסתבר שיש כאן משהו פלילי זה ילמד שהרבנים לא למדו כלום מפרשת ההסתרה של קופולוביץ' ושגם הם אחראים.
הבהרה 2: לא איכפת לי שרב זה או אחר מעדיף גברים. מה לעשות – אלו הקלפים שחילק לו אלוהים. אני גם לא חושב שזה אמור להיות עניין ציבורי ושזה משפיע על תיפקודו כרב (וע"ע בשולי הדברים 1).
הבהרה 3: פליליות היא לא חזות הכל. אני בהחלט מוצא טעם נוראי לפגם גם בתיאור ה"מקל" שנתתי כאן. יש כאן ניצול ציני של מרות ושל סמכות, אם גם לא במובן הפלילי (ועל הגבול האמורפי הזה בין כריזמה "מותרת" לכריזמה "אסורה" בטח יפתח דיון במקום אחר).
הבהרה 4: אני חובש כיפה עם נטייה אורתודוקסית אבל לא רואה את עצמי קשור לאיזשהו זרם, קהילה, רב, אלוהים. ליבוביצ'יאני בגרוש.
עכשיו אני רואה שתומר כתב (יפה ממני) משהו דומה.
ואנשיל פפר כותב על הסכנה שבכריזמה.

17:54

‫ללא כותרת* (זמנית)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

Permalink for '‫אוי ו-OVI (התקטננות בוקר על OVI של נוקיה)‬'

12:21

‫אוי ו-OVI (התקטננות בוקר על OVI של נוקיה)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

כבר הרבה זמן אני מתכנן סידרת פוסטים על הסלולרי שלי (Nokia 5800). חלקם מדריכים (שמסתבר שחסרים בעברית), חלקם תשבוחות, חלקם ביקורות (כלומר תשבוכות, אם נזרום עם שגיאת הכתיב המביכה), וחלקם דיון בטכנולוגיה שמאחורי הפיצ'רים השונים (למשל מערכת ההפעלה סימביאן בכללות, שימושיות, זיהוי דיבור, זיהוי כתב יד ועוד). אבל זה נדחה ונדחה ולא יוצא (באופן כללי הכתיבה כאן התמעטה. ככל שרשימת הפוסטנציאליים מתארכת, כמות הפיבלושים יורדת). אבל כשמעצבנים אותי אז אני פתאום מוצא את הזמן. בחמת זעם אני גורף מהשולחן לריצפה ערימת מאמרים לריוויו, מסלק מהמסך מאמר שהולך ונכתב, גורס מבחנים לבדיקה, מעביר הרצות קוד לבק-גראונד ומתיישב להתקטנן.

לנוקיה תוכנת סינכרון שאמורה לגבות, לסנכרן, לנהל ולפנק. עד לפני כחודש קראו לה Nokia PC Suite (נדמה לי). היא הייתה נוראית. עכשיו היא עברה מתיחת פנים ושינוי שם ל-OVI, כשמה המוזר של חנות האפליקציות שלהם. מתיחת הפנים באמת עשתה לתוכנה רק טוב. אבל אליה וקוץ בה. התוכנה צורכת המון זיכרון (דיסק, לא עבודה). זה בסדר, תאמרו. התרגלנו. זה לא שהאופיס או האייטונס צורכים פחות. נכון. אלא שה-OVI, כאורח חסר נימוס שנכנס הביתה, חולץ נעליים, מתיישב בדיוק בכורסת הטלוויזיה האישית, גומע מהבירה ותוקע גרעפס – ה-OVI מתקינה את עצמה בלי לשאול אם זה בסדר ובלי לברר איפה לשבת. כלומר איפה להתקין את עצמה. ה-OVI נכנסת הביתה ומתקינה את עצמה על כונן C.

אלא ש-C אצלי הוא כבר די מלא. במקור הקציתי אותו עם 25 גיגה, מיועד למערכת ההפעלה ולהתקנות מסויימות. מי חשב שזה יתמלא אי-פעם. אלא שדטא-בייס של אורקל חסם חלק לא מבוטל (אני יודע, אני אעיף את זה משם). האינדקס של גוגל-דסקטופ חסם חלק נוסף (גם הוא לא שאל אם זה נח או שאולי עדיף בכונן אחר) וה-OVI, כּוּלה תוכנת סינכרון תופסת עוד 2 גיג. ואנא בא הסוופ? ואיך נעשה איחוי? בררררררר.

כמובן שפניתי לנוקיה. הסברתי להם את הבעיה ושאלתי האם יש דרך להתקין את התוכנה על דיסק אחר. הנה התשובה:

Hi Oren,
Thank you for emailing Nokia Careline.
Please be informed that the Nokia Ovi Suite will install by itself on the drive C of any computer by default. There is no option to change this path. We suggest that you either delete or manage your files by transferring to a different drive.
Kind regards,

Nicky E.
Nokia Careline

ואני עומד כאיוב בשעתו ושואל למה, אלוהים למה? למה מספקים לי תוכנה שלא נותנת לי לבחור איפה להתקין אותה. מה הבעיה להוסיף את הפיצ'רון הקטנטן הזה שקיים בכל תוכנה אחרת.
ויותר מזה – אני יודע ש-OVI מתקין את עצמו על C. לכן פניתי אליכם. please be informed, עלק. גם להמליץ לי למחוק קבצים ולפנות תוכנות אחרות זו המלצה די מטופשת. אולי גם האחרות חייבות את C? או שאולי העברה שכזו מצריכה התקנה מחודשת?! אחלה קיירליין.
ומה אם אין לי כונן C במחשב? נניח שקראתי לכוננים שלי X, Y ו-Z? האם אי אפשר יהיה להתקין את OVI כי אין C? בקיצור – שילוב של חלמאות וחוצפה.
תאמרו אבטחה? יאללה תשכנעו אותי. בהבנתי המוגבלת אני לא רואה שום ייתרון באבטחה או ביעילות בהתקנה לC דווקא. כמו שאמרתי בררררר.

ואם כבר התקטננות – אי אפשר בלי הזעקה המסורתית "אנטישמים נמאסתם!!!!1".

בצר לי, כשחיפשתי איזו כתובת אליה ניתן לפנות הגעתי לעמוד הפנה אלינו של נוקיה. רשימת מדינות נפרשה לעיניי. רק ישראל, נפקד מקומה ממשפחת האומות. לא אירופאים אנחנו בין hungary ל-italy (גם מאיסלנד הם מתעלמים, אולי בגלל פשיטת הרגל). לא אזיאתיים אנחנו וגם לא מזרח תיכוניים. אנחנו לא על המפה ונישאר לא על המפה. הנה צילומסך:

אנחנו לא על המפה ונישאר לא על המפה

ואם כבר, אז נזכרתי בהתקטננות נוספת. ל-OVI גם שירות מפות שמשתלב עם ה-GPS. נדמה לי שברוב מדינות העולם המפות האלו ניתנת להורדה חינם מהאתר. אבל נחשו איזו מדינה הפכה למדבר ציה – תוהו ובוהו (=ריק, אנחנו הרי במצברוח התקטננותי) – נכון. ישראל.

והנה תשובת נציגי נוקיה בישראל (מסתבר שיש כאלו, אבל בנוקיה העולמית כנראה שמתביישים בהם, ע"ע "אנטישמים נמאסתם" להלן):

אני מודה לך על פנייתך בנוגע לתוכנת GPS עבור מכשיר 5800 NOKIA.

נכון להיום, בתוכנת Nokia Map Loaderאין מפות של מדינת ישראל ומדינות נוספות, והנושא עדיין בפיתוח מול NOKIA,

כרגע אין לנו צפי לעדכון התוכנה כך שתכלול מפות של ישראל.

אשמח להוסיף אותך לרשימת המתנה ולעדכן עם עדכונה של התוכנה.

כמו כן, אני מצרפת קישור לפורום NOKIA ישראל, באמצעותו תוכל להתרשם מתוכנות GPS שונות המתאימות למכשירך:

http://www.euro-nokia.co.il/forum/index.aspx

לקבלת מידע נוסף הנך מוזמן לפנות לצוות התמיכה הטכני בטלפון מספר:

03/7699000 או 4455* מהטלפון הסלולארי, שלוחה 1.

אשמח לעמוד לרשותך בכל פניה נוספת.

בברכה,

שירן יושעי

נציגת פניות הציבור

יורוקום נציגת NOKIA בישראל

אז הנה, שירן, ראי פוסט זה כפניה נוספת. תודה.

ועד שיורוקום יפתרו את עניין המפות מול נוקיה (ואני מניח שגם מול החברות הסלולריות שרוצות שישתמשו במפות שלהם (בתשלום) – הנה המלצתי החמה: WAZE – "מיוצר על ידי נהגים, עבור נהגים. חינם."
———————-

הבהרה: אין בפוסט זה המלצה לקניית מכשיר נוקיה או כל מכשיר אחר, בעיקר לא האייפון הנורא. כשירות לשוקלים לנגוס מהתפוח – אני מאמבד כאן שוב את זה:

תוספת מאוחרת – תגובת נוקיה ישראל:

בעקבות הפוסט חזרה אלי יפעת (נדמה לי) מנוקיה ישראל (יורוקום?). "אנחנו לא על המפה אבל הצפי הוא שנעלה על המפה ב-2010". היא אמרה. "גם כרגע אפשר דרך ה-OVI להוריד מפות של מקומות אחרים, אם נוסעים לטיול וגם הניווט הקולי זמין חינם" (נשמע מבטיח, אם כי הבעתי סקפטיות שזה יעבוד טוב בעברית. א.צ.). אגב, היא אומרת שאת כל השימוש במפות אפשר לעשות ישירות עם לווין ה-GPS ללא כל תלות או חיבור לספק הסלולרי (ולרשת). שזה בכלל טוב. והיא הייתה נחמדה ואינפורמטיבית. שאפו.

אה, ו-OVI זו דלת בפינית. יענו דלת הקסמים. שוב תודה ליפעת שנדבה את פיסת הטריוויה הזו.

Permalink for '‫זיהוי פלילי – לאן נעלם התנך (תרגום)‬'

11:48

‫זיהוי פלילי – לאן נעלם התנך (תרגום)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

ויהי באשמורת הבוקר ויעור היֶלֶד ויקרא 'אאאאאאאה' ונאמֶר 'היננו' ונאכיל את היָלֶד. ונשלוף CSI בא בימים מהכן-מָאקְס ונצפה ונירדם.

וב-CSI מסופר על איזה פסיכופת עם הזיות דתיות וכאשר הוא נתפס הוא מצטט "כל מי שנגזר גורלו לא יוכל להיגאל – מות יומת" ואז מוסיף "ספר ויקרא 27, 29".
לא צריך לדעת את התנך בעל פה כדי להבין שאין מצב שפסוק כזה כתוב בתנך ("כל מי ש.."?! "נגזר גורלו"?! "להיגאל"?!). זה פשוט לא הסיגנון*. כלומר המתרגם (כתוביות) פשוט תירגם מילולית (בערך) את האנגלית ויצא לו משהו מוזר.

התרגום הקלוקל הזה היה עובר לסדר היום אם בתוכנית עצמה לא היו מסמיכים לפסוק את המקור. לויטיקוס 27, 29. ("ספר ויקרא" מקריאות הכתוביות). אבל למה, בשם אלוהי השמיים והארץ, לא פתח המתרגם תנך כדי לראות את המקור העברי? הוא לא היה צריך להפגין ידע כללי ולזהות שיש כאן פסוק תנכי ולזהות מיד את המקור העברי. המקור המדוייק מופיע בתוכנית. למה הוא שבר את שיניו ומקלדתו והוציא תרגום מופרך למשהו שהוא עברית במקור?

השוו-נא "כל מי שנגזר גורלו לא יוכל להיגאל – מות יומת" לעומת המקור "כל חרם אשר יָחֳרַם מהאדם – לא יִפָּדֶה – מות יומת". (המקור האנגלי [בתוכנית, כלומר] הוא All human beings that are doomed lose the right to be redeemed; they must be put to death מה- new american bible ולא מאחד התרגומים הקנוניים).

כנראה שיש כאן שתי סיבות שלובות זו בזו (ביצה ותרנגולת) – שכר הרעב של המתרגמים והנחה שהצופה הוא אידיוט ושאין שום טעם בעבודה מתוקנת ומדוייקת.
זה בא לידי ביטוי גם בשגיאות הכתיב בעיתונים (המודפסים. ברשת אני כבר לא סופר) ובסתירות הלוגיות בין משפט למשפט בכתבות השונות (הנה, מאתמול: התכופפה או נפלה).

ולסיום, עוד פסוק עם מראה מקום בצידו. כאן גם התסריטאי עשה קצת מיש-מש פסוקים ולמעשה רק סוף הנאום נמצא במקום המצוטט):

מצווה לדון כל אדם לכף זכות או בעברית – כל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שתוכח אשמתו ואולי כותב הכתוביות דווקא פתח תנך, את תרגום התנך לעברית מודרנית של אברהם אהוביה ("בתחילת הבריאה, כשברא אלוהים את העולם, והארץ היתה שוממה וריקה" או "את חרבותיהם ישברו ויהפכו אותן לאתי חפירה, את חניתותיהם יהפכו למזמרות. ועם על עם לא ירים עוד חרב, הם לא ילמדו עוד להלחם"), ושם מופיע התרגום המרדד הנ"ל. כן. בטח. אולי. (אבל אם למישהו יש גישה אשמח לדעת איך זה באמת תורגם).

Permalink for '‫עשר דקות להגשה (מור"ק)‬'

3:01

‫עשר דקות להגשה (מור"ק)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

ההצהרה שתשוחרר להלן תגרור הרמת גבה מאלו שלא היו שותפים לצרה והנהון של הסכמה מחלק ניכר מקוראי הבלוג – סטודנטים למדעי המחשב בעבר ובהווה. הנה זה בא: התואר במדעי המחשב הוא התואר (החד חוגי*) הקשה והעמוס ביותר באוניברסיטה. זה קשה בכמה סדרי גודל מכל תואר אחר (למעט אולי מתמטיקה ופיזיקה). הקושי נובע מהקושי האינטלקטואלי (הקורסים המתמטיים-תאורטיים וחלק מקורסי התכנות) והעומס הנוראי של עבודות הבית (הן בקורסים התאורטיים אבל בעיקר בקורסי התכנות). בשלב הזה מתקוממים עורכי הדין והסטודנטים לרפואה (ועוד כל מני ארחי פרחי כמו שני הסטודנטים לפילוסופיה שטורחים לקרוא את רשימת הקריאה ואכן כורעים תחת הנטל). תתקוממו.

כשלמדתי לתואר ראשון, החליטה הנהלת האוניברסיטה לנעול את מעבדות המחשבים בין 2 ל-6. 2 בבוקר. מספרים שההחלטה התקבלה אחרי שהסתבר שכדי לעמוד בהגשת המטלות המוני סטודנטים פשוט לא הולכים לישון ומתמוטטים. אז ניסו להכריח אותם לישון. אז המעבדות היו שוקקות חיים עד שתיים בלילה (מניסיון. הייתי שם הרבה פעמים) ויש עדויות שהן התחילו להתמלא שוב כבר מ-6 בבוקר (מעולם לא הייתי שם בשעות האלו. אגב, אחרי הגירוש, ב-2, היינו עוברים לסלואו-משה, לרוזה או לאחד הפאבים היותר סטנדרטיים בנחלת בנימין כדי לגמור את התרגיל באינפי/לוגיקה/…

בהתאם לשעת הסגירה – הדד ליין להגשת התרגילים היה תמיד יום חמישי Ross closing time. השילוב של שעה המאוחרת וחרב הדדליין המתקרבת הכניסה רבים וטובים וטרוטי עיניים לאטרף שגרר טעויות קלות וקשות – החל ממחיקה/הוספה של ; סורר שגרם לקוד לא להתקמפל ועד מחיקת כל מערכת הקבצים (rm *-rf).

אבל כנראה שהשנה העומס לא היה כה נורא. מסתבר שזמנם של הסטודנטים שלי בידם והלחץ המיתולוגי, כשמו כן הוא – מיתולוגי. כלומר היה להם זמן להוציא קיטור ולשחרר את הטייק-אופ הבא שמתאר בדיוק נמרץ את אווירת העשר-דקות-להגשה.

[אזהרה: אני בכיתי מרוב צחוק. בעלת השליטה, לעומת זאת, לא הצליחה להבין מה כאן מצחיק ומה הילד הזה צורח שם בגרמנית.]

*לעניות דעתי ומהתרשמות כללית, השילוב מדעי המחשב-פיזיקה לוקח. אין קשה ממנו.
והנה, היישר מהתקליטייה – עשרת הדברות להוראה טובה
ועוד יותר ישן (רשימות) – הפרוגרמה של הילברט והפרוגרמה (הצנועה) של אורן

14:05

‫כזה אני רוצה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

הטכנולוגיה לטובת הצרכן?

[איך הפטנט (הנעלם) של גוגל הולך לשפר את חווית הצריכה המושכלת ולגרום לכם לשפוך הרבה יותר כסף]

הבהלה לזהב הסלולרי היא אחד הטרנדים של השנתיים האחרונות. אפשר להאשים בכל את האייפון וה-Apps שלו (זה נשמע די עלוב וחקייני בפרסומת, אבל למוצר חדשני חייבים הרי להמציא שפה חדשנית. לאייפון יש אולי הרבה apps אבל גם לא מעט downs). בסה"כ זה די מדהים שחברות (דיסקונט) ממתגות את עצמן באמצעות פרסומת לאייפון (אני לא חושב שזו סינרגיה אלא רכיבה על הגל. בסוף, אפל עוד יתבעו אותם על שימוש במותג, כבר היו מעין תקדימים: אייפות, גוגל, איינשטיין). אבל כל ההקדמה הקנטרנית הזו (כבר נכנסתם ללינק 'לא מעט downs'? כנסו-כנסו) לא ממש שייכת לעניין שלשמו נתכנסנו לקול קריאת הרסס. אנחנו כאן כדי לדבר על הפטנט החדש של גוגל.

גוגל זיהתה את הפוטנציאל ומלבד מערכת הפעלה סלולרית וטלפון 'גוגל' סלולרי גוגל גם רושמת פטנטים על מגוון יישומים שיתאימו לכל מערכת ולכל טלפון. הפטנט האחרון מבית גוגל (שלהי דצמבר 2009) הוא קניה באמצעות תמונה סלולרית (הפטנט הקודם היה קניה באמצאות סריקת הברקוד. כתבתי על זה מתישהו. לא מוצא את הלינק). אתה נכנס לחנות, רואה מוצר, מצלם, שולח לאפליקציה המתאימה (בתשלום או תמורת פרסומות או תמורת פרופיילינג מדוייק של מי אתה ואיזה ויברטורים אתה קונה [הפטנט מיועד לגברים ונשים כאחד]) ו-בינגו – אתה מקבל היישר לסלולר ביקורות על המוצר, השוואת מחירים ואם אתה מבזבז סוללה עם GPS פועל, אפילו המלצה על החנות הקרובה שמוכרת במחיר נמוך יותר. או לקנות ברשת והמוצר ישלח לביתך.

לכאורה גן עדן לצרכנים. מידע זמין וחופשי שמציע אלטרנטיבות. לכאורה סיוט למוכרים ספקים (שיתאמו מחירים, אלא מה?).

אבל, כדרכם של שירותים מסחריים לטובת הצרכן, השירות הזה דווקא יגביר את המכירות. הפטנט הזה מאפשר את להשקיט את המצפון בזמן קנייה אימפולסיבית. "זה לא אימפולסיבי, עשיתי בדיקה והשוואה" יגיד לעצמו הקונה הלהוט.

לא מדובר כאן רק בצרכן שאחרי התלבטות מרובה החליט לשרוף את חסכונותיו על מערכת קולנוע ביתי, בדחילו ורחימו הוא ניגש לחנות ועכשיו הוא משווה הצעות. אתה יושב בבית קפה. בשולחן לידך יושבת בחורה עם גאדג'ט מושך במיוחד. כזה אני רוצה. קליק אתה מצלם. קליק אתה מזמין והגאדג'ט נשלח לביתך. ממול חולף בחור על קורקינט. כזה אני רוצה. קליק-קליק והקורקינט אלצך (תוך שבוע).

הפטנט הזה מעודד צריכה מוגזמת, אינפנטילית, אימפולסיבית, לא אחראית (ומזיקה לסביבה). אבל זהו כוחה של טכנולוגיה.

ואם כבר אינפנטיליות וכזה אני רוצה:

על הפטנט למדתי דרך כאן.
מעניין שהפטנט שפורסם, כאמור ב24.12.09 נעלם מעמוד הפטנטים של גוגל…
ולמי שדווקא מתעניין, תודה לגוגל, הנה שאריות הפטנט.
והפטנט הזה מזכיר לי צשהו שקראתי לאחרונה בווינט: למה בעצם אסור לצלם בקניון ובסופרמרקט?
הסתייגות: כמובן שכמו מרבית (?!) הטכנולוגיות זה דווקא יכול להועיל לצרכן הנבון והמחושב. כמובן רוב הצרכנים המערביים אינם כאלו.

14:17

‫יומולדת משולש‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

הבלוג חוגג שני ימי הולדת ויארצייט. לא שלו. אבל כולם קשורים איכשהו בשפה – נכותה, מותה (הריגתה) והחייאתה . (אלבר קאמי, פטי סמית, אליעזר בן יהודה).

האדם המורד

אתמול (4.12) מת (לפני שנה50) אלבר קאמי. תודה לקרן נויבך שהזכירה את זה ודנה עם נורית גרץ על "הקושי שבמודעות ל/בחיים חסרי התוחלת האלו" (נדמה לי שהם התבלבלו ואמרו שזה יום ההולדת שלו). אבל הדיון שלהם על הדבר מול הזר הזכיר לי שהדמות שהכי נגעה בי אצל קמי הוא דווקא ז'וזף גראן המעט קומי. אותו סופר חובב שבמשך כל תקופת הדבר (והחיים שלו) מנסה לכתוב רומן אבל הוא תקוע בליטוש המשפט הראשון והדי משמים:

בבוקר נאה של חודש מאי רכבה עלמה הדורה על סוסהּ האציל לאורך שדרות הפרחים של יער בולון. (מזיכרון)

זו אמירה על הסופר שבכל מגוון יצירתו בעצם שזור רעיון בודד ואמירה על אותו חוסר תוחלת סיזיפי ואמירה על הפער בין המחשבה למילים ובין המחשבה למעשה ועל (היעדר) תקשורת וכוחה/מגבלותיה של ההשפה. הכל דרך דמות שולית של לוזר נצחי שמשמשת כרבע הפוגה קומית. אבל זו הדמות אותה אני זוכר מהדֶבֶר.

לִילית של הרוק נ' רול

לפני כמה ימים חגגה פטי סמית שישים ושלוש שנים (נולדה ב-30.12.46). בראיון היא אמרה שהיא עדיין מרגישה צעירה ורעננה ושלא יבש מעיין היצירתיות. מרשים.
גם פטי סמית מתעסקת עם מילים והמוגבלות שלהם. go Rimbaud! go Rimbaud! היא צועקת בעידוד למחרב השפה שהופך הברות (vowels) לצבעים אסוציטיביים חסרי פשר ובלתי ניתנים לתקשור. המוטו:

words are just rules and regulations to me. me!

"לי עצמי!". הנה משהו שכתבתי עליה פעם בעונג שבת כחלק מפרוייקט ספירת העונג: גלוריה

יהודי מבדח או שמא מוחו הקודח?

וגם אליעזר בן יהודה, חובב מילים עבריות חוגג יומולדת. רק שלא ברור מתי. הנה הדיווח אתמול בידיעות אחרונות:
benYehudaBD

הרשימה הזו משעשעת בכל כך הרבה מובנים אבל אני כקטנונולוג חובב נתפס דוורא לעניין התאריכים. מתי חל יום הולדתו של מחייה הלשון העברית עכשיו (אמצע-סוף טבת) או אולי בעוד חודשיים ב-כ"א אדר? ומי שם התבלבל – האם אלו השרים או שמא הכתב שלא ממש סגור על החודשים העבריים ולא נותר לו אלא להפיל פור. אתמהה.

[בן יהודה, אגב, נולד בכ"א טבת שזה בעוד יומיים ובלועזי הוא נולד ב7.1.1858. כך על פי ויקיפדיה.]

13:46

‫פיל במגדל השן‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

על סרקזם, פילים וילדים.

סרקזם

חלק מהקוראים העירניים יודעים שאחד העיסוקים שלי בזמן האחרון הוא זיהוי סרקזם (אוטומטי). מעבר לעניין הקוגניטיבי-פסיכולוגי-בלשני יש בזה גם עניין מעשי לחלוטין – למשל מערכות לסיכום ביקורות מוצרים שכושלות פעם אחר פעם בגלל הקושי בהתמודדות עם משפטים סרקסטיים. עכשיו שעת הכתיבה (דדליין בעוד שבוע). זה אומר שעכשיו, בין כתיבת פיסקה, לניתוח תוצאה לשיוף הסבר אלגוריתמי אני מלקט את מראי המקום ופורש את התשתית התאורטית. אחת התאוריות להסבר סרקזם גורסת שמה שמאפיין סרקזם הוא ההידהוד המלעיג של משהו שנאמר במפורש או ש"מונח" שם בין שני הדוברים (The echoic mention theory, ספרבר וווילסון). המודל הזה רחוק מלהיות ממצה אבל הוא בהחלט מתאים ללא מעט מהמקרים. בכל אופן, העיסוק הזה גורם לי לשים למופעים השונים של אמירות סרקסטיות.

It's a פיל*

המשפט הזה שגור בפיו של הדיקטטור הקטן (הגדול, שנה ו-9 חודשים). זו תוצאה של אמא קנדית ואב ישראלי ושל חיבה לא מסוייגת ולא מוסברת לפילים. הדיקטטור מזהה פילים בכל מקום (על חיתול, בספר, על חבילת המגבונים) ומיד זועק "פיל!" מצמיד את את המרפק לאף, מניף את הזרוע ותוקע: "אוּ-וּוּוּווּוּוּוּוּוּ-אוּ!". מידי פעם אנחנו מראים לו פילים ביוטיוב. אמיתיים, פסיכדליים, מצויירים (הוא מצדו מגוון ומבקש "שוב", "עוד-פעם" או "again"). ומה עניין פילים לסרקזם, אתם שואלים? שימו לב לקטע הנפלא הבא – מצעד הפילים מספר הג'ונגל, בו נזכרתי אתמול והראתי לדיקטטור:

ומעבר לחיוך שהקטע מעלה פתאום קפצה גם התאוריה. "פילים לא שוכחים". איזו דוגמא נפלאה לתאוריית ההדהוד.

תוך כדי כתיבת הפוסט הדפדפן מרפרף גם ב-YNET, שם מופיעה הרשימה אמרו (שטויות) ונשארו בחיים בה סוגרים חשבון עם פולטי הספורט שלנו (סוף סוף משהו בלי אלון מזרחי). גם שם כמה דוגמאות נפלאות לתאוריית ההדהוד. למשל אשר שסטולר, נשיא הפועל תל אביב שהכריז: "אם ברינבאום היה מאמן של מכבי תל אביב היא הייתה נשארת ללא הפסד בארץ ובארופה".
"אכן, ללא הפסד" מהדהד שם הכתב.

—————–

וכמו פילים, גם אני לא שוכח דבר (הדהוד כפול) והנה אני מביא לכם קליפון ויראלי שעבר הרבה לפני שהמציאו את המילה 'פירסום וויראלי' (נשמה לי קיבלתי את זה באימייל אי אז ב-2001. אז עוד הייתי קורא בדיחות, פותח מצגות וצופה בקליפים של אימיילים מכריזי "גדול!!!1 להפעיל רמקולים"):

ועוד בענייני סרקזם ואירוניה:
- אירוניה: בין ג'אז לפורנוגרפיה.
- לא לפני הילדים – על הבנה של סרקזם ואירוניה אצל ילדים
- ובחצי השני של סטיבן פינקר וטבע האדם (רע מנעוריו)

*גידול של ילד דו לשוני בהחלט ראוי לפוסט נפרד אם לא לסדרה של ממש. אולי מחר. אולי.

13:46

‫ערימה מאוחרת‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

החודש הזה היה עמוס בעבודה ודל בכתיבה וכך הצטברו להם הרבה פריטים בדסק הערימה של הבלוג. חלקם כבר פג תוקפם, חלקם לא נס ליחם. להלן מבחר: פרגמטיקה (בלשנות), חיי העבודה, 'אַחֵר' של רון מיברג, פסיכיאטריה ברשת, איך לפצות על קוד גרוע ואיך לפצות על חתימת הקַרְבּוֹן שלנו. שליט, אג'נדה עיתונאית והוצאה מההקשר. בסוף כולנו נראה את האור. או שלא.

נתחיל ממה שחשוב באמת. בפוסט קצר וחביב 'בדגש קל' מעניקים לעצמם את פרס גרייס לפרגמטיקה. "בחייאת," כותב שם אחד המגיבים, "פנקו אותנו בקטגוריה 'פרגמטיקה'". אני מצטרף לתביעה.

שחר (תודעה כוזבת) מפרק את הדיון (בדה מרקר) על שעות העבודה המטורפות שמקריבות את המשפחה לטובת העבודה ותוהה האם בכלל אפשר אחרת: ההסחה הקרייריסטית.

mibergSmall מיברג ואני מנהלים יחסים אמביוולנטיים (כלומר אני איתו, הוא לא ממש מכיר אותי, אלא אם הוא מנוי רסס של הבלוג ויש להניח שהוא לא). מצד אחד יש לו טעם נפלא במוזיקה וידע עצום אותו הוא חולק עם הקוראים. מצד שני הוא לוקח את הניו-ז'ורנליזם אל הקצה וכאחרון הבלוגרים, אפילו בביקורת על דיסק הוא כותב80% על עצמו. סוג של חשיבות עצמית. ועכשיו (פריט מהארכיון, זוכרים?) הוא מקים מגזים אינטרנט חדש. בתשלום. המגזין זכה לתגובות נרחבות בבלוגים והנה גם דעתו של חנוך מרמרי שזוכר למיברג את העבר הקרוב והרחוק (יאיר לפיד, רפי רשף): אח גדול כזה או אחר. מעניין שגם אני זכרתי בדיוק את שני המקרים האלו.

ובגלל תאוותי הלא מרוסנת לדם וחוסר הסימפטיה ליאיר לפיד (שהתחיל עוד הרבה לפני השילוב בין הון לעיתון) הנה שני מיברגים ארוכים על לפיד (בעצם על מיברג). מזל שיש אינטרנט: יאיר הכיטוב ותוכנית החומש. למותר לציין שאני דווקא אשמח אם המיזם של מיברג יתרומם מאחר ואני מעדיף את הנפיחוּת של מיברג על זו של עיתונאים אחרים (ע"ע לפיד).

ליאור שיאון מגיב בפולמוס הטוויטר-הערצה-מגלומניה. הוא לחלוטין לא מסכים איתי (טוויטר וגבולות המגלומניה) ואני עדיין לחלוטים לא מסכים איתו וחושב ש(בפסקה האחרונה) הוא לחלוטין מפספס את הנקודה.

ועוד סערונת זוטא. ירדן לוינסקי, פסיכיאטר ואיש רב פעלים אינטרנטיים (ובכלל) יוצא במעין קריאה לעזור לו בקידום הבלוג המרתק (באמת) שלו דברים שעוברים לי בראש שעוסק בענייני פסיכיאטריה. הבקשה הזו עוררה דיון על הלגיטימיות והאפקטיביות של SEO שכזה ואפילו על האפשרות לתת מעין המלצה לפסיכיאטר כאשר אין לך שום יכולת לתת חוות דעת עניינית (מקצועית או מהצד המטופל): הפסיכיאטר האלקטרוני שלי (שחר), פעם היינו שולחים את ה0 וה1 של האינטרנט דרך יוני דואר, היום כל ילד חושב שהוא יודע להכין גוגל בומב (מרק בפוסט עם כותרת נשכנית בהרבה מהתוכן).

ולמשהו אחר לגמרי – כולנו מתכנתים גרועים, כותב ג'ף אטווד שחובר ליוזמה חדשה: offset your bad code. אינ לא יודע אם זה פרודיה או רציני. כך או כך – זה משעשע וגם מועיל.

וזה מתקשר בדיוק לעידת קופנהגן שמתרחשת בדיוק לפני שבוע (זה מה שקורה שלא מפבלשים ערימות בזמן). למי שלא מכיר את רעיון ההמרה (offset) – השימוש בדלק מטוסים הוא אחד הגורמים המשמעותיים ביצירת גזי חממה. אדוקי איכות הסביבה שנאלצים לטוס פודים את הזיהום שלהם: carbon print offset. בהן צדקי שיש לי בת דודה שעושה את זה.

ולדברים רציניים יותר. פעם (לפני חודש וחצי) היה אסור להטיל צל של ספק בעסקת שליט. העיתונות לחצה לעיסקה בכל מחיר. לאט לאט התחילו לדבר גם על המחירים, עדיין בצורה מוגבלת. הנה שני פריטי ערימה חדים שהקדימו את הטרנד: עסקה באפילה (יוסי גורביץ'), החיפוש אחר קליעי הכסף (חסר מעש).

והוצא מהקשרו טרי מהיום – שימו לב לכותרות שני עיתונים בקשר לעסקה. שתי הכותרות מתייחסות לאותו משפט של דיסקין "עסקת שליט היא הישג גדול חחמאס אך לא תפיל את אבו מאזן". בהארץ:

shalitHaaretz

לעומת זאת בYNET:

shalitYnet

ונסיים בחטף עם השיר שהיה אמור לחתום את הערימה של חג האורים אבל מתאים תמיד ובעיקר לעיסוק הנוכחי שלי בזיהוי (ממוחשב) אירוניה וסרקזם – אחד השירים הכי אירוניים של ה-VU:

Permalink for '‫על טוויטר וגבולות המגלומניה (טרמינולוגיה)‬'

12:54

‫על טוויטר וגבולות המגלומניה (טרמינולוגיה)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

על הטרמינולוגיה באתרים השונים – מה היא אומרת עליהם ומה היא אומרת עלינו (חצי תגובה לגל מור): בלשנות ומיתוג.
אבל ראשית חכמה – היכונו לביאת המשיח:

בעל פייסבוק וגבולות ההערצה מתייחס גל מור לטרמינולוגיית העוקבים (followers) של טוויטר לעומת המעריצים (fans) בפייסבוק:

עוקבים (Followers) בטוויטר היא מילה שמבטאת במדויק את היחס בין הצדדים. הם אחריך ואתה לפניהם אך לא מעליהם. ה-Fan המשמש לתיאור העוקבים אחר עמודים של גופים בפייסבוק מתאר מעמד נשגב שאינו הולם לרוב את היחסים האלה. אם אפשר להוסיף, הוא גם זר למדיה החברתית, אשר במיטבה מספקת תחושה שיווינית למשתמשים בה.

השארתי שם טיקבוק אבל אז החלטתי שזה ראוי להרחבה לכאן.
[גילוי נאות: אין לי חשבונות פייסוק או טוויטר ואני לא עוקב/מעריץ אפאחד כך שכל ההתרשמויות על הדינמיקה החברתית הן מכלי שני]. באופן אישי, כלא דובר אנגלית כשפת אם, אני מתרשם שהמשמעות הפוכה. דווקא followers מצטייר לי כמשהו מגלומני. אני אצייץ ואתם כולכם (כל השלושה, או לחלופין, אם אתה אשטון קוצ'ר כל המליון) תשתו בצמא. כלומר, כן, גם המשמעות הא-היררכית קיימת במילה רק שהיא לא ממש בשימוש. הלכה התיאורה החברתית על המדיה החברתית "אשר מספקת תחושה שיוויונית למשתמש בה".

בסרט בראיין כוכב עליון הולכים המוני המאמינים אחרי בראיין שלא מבין מה רוצים ממנו. "אני לא המשיח!" טוען-מיבב להם בראיין.
"I say you are Lord, and I should know. I've followed a few." עונה לו אחד מהם. follow, אם כן, הוא פועל השמור למאמינים אדוקים (ולא רציונליים), לחסידים שמתלווים לאדמור, למאמינים של הגורו ולנאמני המשיח/בראיין.

fan*, לעומת זאת, נדמה לי כמשהו ניטרלי בהרבה – 'אוהד'. 'מעריץ' הוא תרגום לקוי שמתאים דווקא לפולואאר הטוויטרי. fan משמש בצורה הרבה יותר קז'ואלית. אני אוהד של הפועל ירושליים ולכן אני עוקב-fan (נניח) אחרי עמוד העידכונים בפייסבוק. גרופי הוא מי שעוקב (follows) אחרי הלהקה בהערצה חריגה (+מין אוראלי מאחורי הקלעים). לא בדיוק שבירת היררכיות. fan, לעומת הגרופי הוא מי שקונה אלבום, מגיע לקונצרט אבל לא משנה את חייו כדי שיסתובבו סביב הלהקה. או למשל:
"יש לי רעיון, בואו נצא היום לקניון!"
"cool, I'm a fan"

או "I'm a baseball fan", היינו אני 'אוהב' בייסבול. 'מעריץ'? לא מדוייק. מעריץ היא מילה קצת גדולה ולא שייכת.

מיתוג – מי אני – מי אתם

אבל הפוסט הזה הוא יותר מהתקטננות על איך שגל מור משעבד/משבש את הטרמינולוגיה לטובת האידיאולוגיה. כאמור, גם אני איני דובר אנגלית ובהחלט ייתכן שאני טועה בדקויות. הפוסט הוא בעצם על איך שטוויטר ופייסבוק משעבדים את הטרמינולוגיה לטובת האידיאולוגיה (=צבירת משתמשים, לא חלילה חברתיות וקהילתיות). אני, דינוזאור שכמותי, מעדיף את 'מנוי' (subscriber) הישן והטוב. יש לך x מנויי אימייל וy מנויי RSS. חיפשת מילה פחות מגלומנית, פחות היררכית – הרי היא לפניך והיא קיימת שם כבר שנים. אבל מה שקיים כבר שנים (פחות מעשור במקרה של RSS) הוא לא מספיק טוב לפייסבוק ובטח לא לטוויטר. הם הרי הטכנולוגיות החדשות ולטכנולוגיה חדשה צריך גם מילה חדשה. בטח לא מילה כמו מנוי שמזכירה את עולם העיתונות המודפסת. subscribers? נו באמת. זה הרי מיושן וחד סיטרי. אצלינו יהיו fans, מילה עם ניחוח מסורתי. היוזרים אוהבים נקניקיות בחרדל, אוהדים (fans) את היאנקיס ולפיכך גם עוקבים (fans) אחרי הקבוצה/חברה בפייסבוק. "פאנס?!" נוחרים הטוויטרים בבוז. "איזו מילה ישנה, אצלינו יהיו followers". ובאמת אם לצטט את גל מור (ולהפוך קצת את ההקשר) – "followers בטוויטר היא מילה שמבטאת במדויק את היחס בין הצדדים". שהרי אם כתיבת פוסט היא פעולה נרקיסיסטית משהו, מה יותר נקיסיסטי ומגלומני מהמחשבה שהמוני אנשים יתעניינו בהגיגים בני משפט אחד?!** הטרמינולוגיה הטוויטרית הזו באמת משקפת במדוייק את שני חוליי הזמן – האחד – הצורך השיווקי-מיתוגי שמחייב המצאת מילים בשביל הבידול והשני – זרם התודעה של תוכן הגולשים שבעיקרו מוּנע מהפנטזיה של שבירת ההיררכיות (במובן שגם אני, צייצן מהשורה, יכול לפלוט מילים כמו בית הוצאה לאור) ומהרצון לצבירת מעריצים שישתו בצמא את המים החיים שאני, יצרן התוכן הלא ממסדי, משקה אותם.

fan, follower, subscriber

ולסיום – הייתי חייב לשבש קצת את הקריקטורה שהבאתי כאן, הכיתוב המקורי היה: "did you know that suburban white males have more than 100 words for lawn?". נראה לי שאפשר לעשות מזה טמפלייט שמתאים לכל אירוע (וסליחה על כישורי העריכה הגרפית שלי. אני משתמש בpaint).

LawnWordsMyTake2

-ואם כבר ענייני תרגום נראה לי ש'חברים' דווקא מתאים לפייסבוק, fans – אוהדים, לעוקבים אחרי עמודים של גופים בפייסבוק - בעוד 'מעריצים' ישקף נכון את מהות הטוויט.
-עוד על טוויטר (שוב גל מור כטריגר) כתבתי כאן: טוויט טוויט מעל הביט (מעניין שכבר שם השתמשתי במילה 'מאמינים': "טוויטר הוא כלי מעולה להעביר מסרים קצרים ומעודדים למאמינים" [ביחס לשימוש של מטה הבחירות של אובאמה בטוויטר]).
*טוב, למעשה גם על המילה fan עברו תהפוכות עד שהיא הגיע למשמעותה הנוכחית והקז'ואלית. במקור fan היא קיצור של fanatic, מילה שקצת קשה לטעון לנייטרליות שלה.
**אני כמובן מודע לזה שיש צייצנים מעולים שיכולים להפיק את המירב מהמדיום. הנה, שוב, לינק שנתתי כבר מזמן רנדז מסביר איך לצייץ: the art of the tweet

Permalink for '‫הנזיר שגנב את הפתח שלו‬'

13:08

‫הנזיר שגנב את הפתח שלו‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

[על פתח גנובה, תפוחים ומסכת נזיר]
אחת הטענות בגילגולי לשון, הספר המופלא של גיא דויטשר, היא שהפתח הגנובה לא הייתה שם תמיד. האנקדוטה הזו מובאת שם כבדרך אגב וללא הוכחה.

גם הגייתה של העברית השתנתה מן הקצה אל הקצה במרוצת השנים… כשקוראים בתורה בימינו, מתפתים להאמין שאילו משה (שלא לומר דויד המלך) היה קורא בתורה בקול, הגייתו הייתה נשמעת פחות או יותר כמו הגייתינו, להוציא אולי כמה ח' וע'…

וָּרוּחְ אִילוֹהִים מוּרַחִיפְּת על פני תהום… היה דויד קורא.

לא כל הפרטים מוסכמים על כל החוקרים אך התמורות העיקריות ברורות למדי. (גלגולי לשון, עמ' 58).

אני ממש לא מומחה בבלשנות, אטימולוגיה ואבולוציה סמנטית או פונטית אבל ניסיתי למצוא לעצמי הוכחות. את ההוכחה החובבנית שלי מצאתי בתפוחים. אם תפוחַ כבר מגיע עם הפתח הגנובה אז למה ברבים אומרים תפוחים ולא 'תפואַחִים'? מאימתי משמיטים לחלוטין את ההברה שלפני ההברה האחרונה במילה (כלומר את הפתח שמקדים את השווא) במעבר לרבים? מכאן, הסקתי, כנראה פעם היה תפוּחְ וברבים תפוחים ועם הזמן, בגלל שינויים בסביבה ובהגייה החליטו להקדים פתח לאות גרונית בשווא בסוף מילה. אלא שאות-גרונית-בשווא-בסוף-מילה נמצאת רק במילה תפוּחְ ולא במילה תפוחים ולכן תפוּחְ הפך לתפוחַ ואילו תפוחים נשאר תפוחים.ה"הוכחה" הזו היא חובבנית מאין כמוה ואין לי מושג אם היא נכונה או לא (אשמח אם הבלשנים שבקהל יתקנו אותי) אבל המודל – הרעיון בוודאי נכון, כלומר אם ההסבר הזה לא מתאים למקרה דנן, הסברים כאלה הם דבר מקובל בבלשנות ויהיו תקפים במקרים אחרים.

ואז בא הנזיר.

לפני שבוע יצא ללמוד את מסכת נזיר (למה מי[שהו] מת). "כל כינויי נזירות כנזירות", כך נפתחת מסכת נזיר (משפט שראוי לפוסט שלם שיעסוק בסלנג בימי המשנה). הרעיון הוא כדי לההפך לנזיר צריך המתנזר לקבל על עצמו נזירות במבע אילוקוציוני: "הריני נזיר". ומהם כינויי נזירות? זו קבלת נזירות בלי אמירת המילה נזיר אלא שימוש בסלנג או שיבוש. ממשיכה המשנה: "נזיק, נזיח, פזיח – הרי זה נזיר".

הספר שהיה לי היה משניות לא מנוקדות (עם פירוש הרמבם) וכך יצא שהייתי חופשי מהמוסכמה הפונטית ויכולתי לקרוא בעצמי. מי שאומר הריני נזיר הוא נזיר וכשהמשנה מונה את החלופות נפל האסימון וקראתי "נזיק, נזיחְ, פזיחְ – הרי זה נזיר". הרי מדובר כאן במילים שהם שיבוש/סלנג/משחק על המילה המקורית – נזיר. למה שמישהו יגיד 'פָּזִיחַ' במקום נזיר?! הגיוני לצפות שהחלופות יהיו על אותו משקל: נָזִיר, נָזִיק, נָזִיחְ, פָּזִיחְ. (אפשר להמציא גם הסבר למה אלו הסלנגים לנזיר. אולי בגלל דימיון אורתוגרפי בכתב האשורי/ארמי).בזמן המשנה, אם כן, הפתח עוד לא נגנבה ובסופ* מילה כמראה שהשתמשו בשווא: תָפּוּחְ, נָזִיחְ, פָּזִיחְ.

כמובן שהייתי צריך לבדוק מה קורה במשניות מנוקדות. פתחתי את משניות קהתי (המהדורה הפופולרית ביותר בציבור הדתי לאומי) ושם, מנוקד שחור על גבי צהבהב: "נזיק, נזיחַ, פזיחַ – הרי זה נזיר". רק שלא נראה לי שקהתי היה מודע לבעיות של בלשנות היסטורית. ההפך הוא הנכון, קהתי ניסה להיות מדוייק ככל האפשר ולציית לכללי העברית כפי שהיו בזמנו (זמננו) ושיקף את דווקא את התפיסה (הציונית לאומית?) שדויטשר שולל: "כשקוראים בתורה בימינו, מתפתים להאמין שאילו משה (שלא לומר דויד המלך) היה קורא בתורה בקול, הגייתו הייתה נשמעת פחות או יותר כמו הגייתינו, להוציא אולי כמה ח' וע'".

*סופ מילה – בכתב אשורי כל הפ' היו נכתבים כפ' סופית, כלומר ף', אלא שבגלל תופעה של חיבור אותיות בשטף הכתיבה, הפ' של אמצע המילה התחברה לאות שאחריה והקו הארוך היורד התעקל והפך מף' לפ'. בסוף מילה אין לאן לחבר וכך נשארה שם הף' המקורית. (שימו לב לתבנית ההסבר שדומה מאוד לתפוח-תפוחים).

ומשהו כמעט קשור – תוהו ובוהו [לידיעת הקורא מנחם בן]

Permalink for '‫רכיבים אלרגניים: (רחוב) סומסום‬'

13:32

‫רכיבים אלרגניים: (רחוב) סומסום‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

בשבוע שעבר חגגו ברחוב סומסום 40 שנה לתוכנית שהפכה לאימפריה חינוכית עולמית. באיחור אפייני של שבוע אני מגיע לפוסט שהתכוונתי לכתוב. רחוב סומסום הוא נוסטלגיה מענגת. עם הגעתו של הדיקטטור הקטן (והחרם על הטלוויזיה שגרר התמכרות שלו ליוטיוב) הרחוב התגלה מחדש. איך אמר דילן – Sesame street revisited. טוב, זה אני אמרתי.

רחוב סומסום אז והיום, כאן ושם. הקסם, המסחור, רודני קינג, פרודיות, טקסטים פוליטיים ושיתוף פעולה ישראלי פלסטיני. הנוסטלגיה של היום היא לא הנוסטלגיה של פעם.

תרשו לי להתחיל עם קצת נוסטלגיה. הקטע האהוב עלי הוא 'כאן ושם'. הוא תמיד קרע אותי מצחוק וכיום הוא (עדיין קורע ו) משמש כרפרנס לבעייתיות ברפרנסים בשפה. אפשר כמובן להרחיב את זה לדיון על קוגניציה ולמידה או לבעייתיות בעיבוד שפה טבעית. (אל תלכו לשום מקום. לא התכוונתי, לא באמת נרחיב. לפחות לא כרגע). אז הנה הקטע שהוא כנראה הברקה ישראלית:

אין כמו רוח השטות הרחוב סומסומית שפועלת בכל כך הרבה רמות ומצליחה ללמד, לחנך ולהצחיק בו זמנית.

כאמור, כשנולד הדיקטטור גילינו מחדש את הרחוב ואיתו דמות חדשה – אֶלְמוֹ. לפני כעשור אלמו החליף את ביג-בירד (הקיפי שלהם) כדמות הראשית. אבל עם המהפך חל כאן איזה שינוי. אלמו הפך לדמות סכרינית. נחמדה מדי. צחקנית מדי. מחנכת מדי. ועם קול מעצבן. אלמו נראה כמו יצור שסונתז במיוחד על ידי מומחי דעת קהל, סוקרים ואנשי שיווק. מין דמות כזו שתגרום לילדים להתאהב. להתאהב ולרוץ לדרוש את המרצ'נדייז.

מעשה שהיה: בסוף החורף הקודם, כשהדיקטטור כמעט בן שנה קנו לו הסבא-סבתא נעליים עליהם ציור של אלמו. הדיקטטור אהב את הנעליים אך נותר אדיש לציור. כמה חודשים אחרי, כשהדיקטטור כבר שולט באוצר של כמה עשרות מילים, שלפנו במקרה את הנעליים. הדיקטטור – אורו עיניו. "אלמו, אלמו" הוא זעק בשמחה וחושף שאחד מהמילים בלקסיקון המצומצם שלו היא שמהּ של דמות טלוויזיונית שנפקדה ממאמצינו החינוכיים האקטיביים (" זה כלב", "זה חתול" , "אתה דיקטטור").

לין lynguist, בלשנית אמריקאית שחיה באנגליה, מדווחת על חוויות דומות. בפוסט שעוסק בדרך בה הילדה שלה (כמעט שנתיים) מתמודדת עם הבדלי השפה אנגלית/אמריקאית היא כותבת (תודה לאיתמרק על ההפניה):

I'd wondered whether she'd get any Americanisms from me, but (a) I tend to use BrE words when in the UK and (b) I'm just her mother. It's not me she's going to get Americanisms from. It's Elmo.

האופי הסכריני של אלמו מקבל גוונים קצת אחרים של תימהון, גיחוך, מעט בהלה, כשבמסווה של אהבת האדם הניגרת ממנו כדבש אלמו קצת נסחף בהפגנת חרמנות כלפי סלבריטאים שמופיעים בתוכנית. הנה קטע מופלא בו מתארחת דיאנה קרל, מזמרות הג'ז והפסנתרניות החביבות עלי. כן, היא גם מהסקסיות שבהן.

אני כמובן מגזים. ההתרפקות של אלמו על דיאנה היא של ילד מאוהב ולא של אשמאי זקן. המסרים המיניים ברחוב סומסום, למשל על אריק ובנץ והארון שלהם הם מעט מופרכים.

אבל מה שמעצבן חלק מהצופים הוא לא מסרים סמויים שקיימים או לא אלא המתיקות האין סופית. הטרנספורמציה מתוכנית חינוכית חתרנית שעושה שימוש סוראליסטי בבובות שמדברת על העולם האמיתי, לתוכנית מתקתקה ועטופת חיוכים ומונחית על ידי צוותי מיקוד. הנה, למשל, סוג כזה של מחאה "רוצים חיבור עם מציאות קשה אז הנה זה בפרצוף" שנתפס בעדשת המצלמה של בעלת השליטה (קיץ 2008, איפושהו בווילג'):

elmoKingSmall

elmoDoraSmall

ויש גם פרודיות יותר מעודנות. הנה, למשל ההתחכמות המתבקשת על עוגי ועוגיות החשיש (בעלת השליטה מתעצבנת כשאני מראה את זה לדיקטטור). הקליפ שם למטרה את הגישה החינוכית של הרחוב, השילוב בין חבובות לילדים, השימוש התדיר בגוף שלישי, בכינויי גוף וברפרנסים ונוגע אפילו בתמיהה הגדולה – למה עוגי אף פעם לא באמת בולע את העוגיות (רמז – כי הוא בובה). וכן זה גם טקסט פוליטי. יֶההההה:

ואם כבר טקסט פוליטי, הרי לכם כתבה שהתפרסמה בחודש שעבר ב-New York Times Magazine. הכתבה עסקה באוניברסליות של רחוב סומסום ועל האתגרים שלו באיזורי עימות, קרי,ברשות הפלסטינית ובישראל. זו הצצה מרתקת לחלק המתון יותר של תעשיית הטלוויזיה הפלסטינית (כלומר לחלק בו אין בובות שמתמחות בחינוך להתעללות בחיות או סתם לרצח וקניבליזם):

Although most people I talked to who worked on the joint production, which was broadcast in 1998, spoke fondly of it, they said the process of reaching consensus on even small details was arduous. The Palestinians didn’t want to show Israel’s flag or state colors or kids wearing yarmulkes. The Israelis didn’t want to see the Palestinian flag or Muppets wearing kaffiyehs. Khalil Abu Arafeh, the head writer for the Palestinian show at the time, gravely recalled that “the issue of hummus and falafel was very heated.” (Both sides considered the dishes to be “their” food.) The most contentious segments were the ones in which the Israeli and Palestinian Muppets interacted. Each set of Muppets lived on their own set — so where would they meet? An American adviser from Sesame Workshop proposed the Muppets meet at a neutral third location on the border of their sets, perhaps a park, but the Palestinians weren’t comfortable with that idea — they wanted to know who owned the park.

מתוך הכתבה: Can the Muppets Make Friends in Ramallah? בהחלט אפשר להתייחס לזה כאל סוג נוסף של 'כאן ושם'.

התחלתי עם 'כאן ושם' והנה נסגור את מעגל הנוסטלגיה. אני מניח שזה יהיה צפוי אם אומר שהדמות המועדפת עלי הייתה תמיד מוישה אופניק. כאן הוא שר עם דנקנר (רגע לפני שהוא כותב גם לנינט):

Permalink for '‫מחשב קוואנטי כאן ועכשיו (אם מסתכלים)‬'

22:43

‫מחשב קוואנטי כאן ועכשיו (אם מסתכלים)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

Permalink for '‫מומחי מדיה: הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני‬'

1:28

‫מומחי מדיה: הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

בעקבות סערת הרשת האחרונה (אין לינק ישיר, כבר תרמתי בבית)כותב כדרלעומר מלך עילם למה אנחנו שונאים מומחי מדיה חברתית. אם לשלוף מהפוסט שלו משפט אחד זה יהיה "אולי כי רבים מאיתנו חשים שמדובר בזיוף". כמה נכון.

כי ההמלצות של המומחים הן להציג חזות של ערך. למשוך אותנו להישאר באתר יותר זמן או להקליק כדי העלות את הקאונטר. כי הקאונטר וזמן השהיה הם ערכים מדידים, כלומר מספריים אותם אפשר להראות למפרסמים (סליחה, לשותפים). זה בכלל לא משנה שהם חסרי משמעות וניתנים למניפולציה. במקרים אחרים הם ינסו לפתות אותך להקליק על לינק בתשלום או להרשם לשירות מיותר. כאלו הן ההמלצות של מומחי המדיה – וולגריות ובוסריות.

שתי דוגמאות, הראשונה מטמקא שלאחרונה מוסיפים בסוף כל כתבה הפניה מסחרית בנוסח קבוע: "מתעניין בחדשות, בידור וכלכלה? הרשם לחבילת הכי חם של טמקא". פבפעם הראשונה ראיתי את זה בדיווח על רצח משפחת אושרנקו. כן. באמת בא לי קצת בידור עכשיו. זה באמת מתאים לרצח משפחה על הזקנים והטף:

___________________________________________________________________

מעט חסר טעם (ונתעלם מהחובבנות בתאימות/גרפיקה של הבאנר). והנה, דוגמא שניה מהארץ המכובד (אהמ), בכתבה על השחיתויות במכבי תל אביב (הפעם לא מוני) מציעים לי בנימוס "כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך" וביניהם 'מתו חברי הכנסת לשעבר אליהו שפייזר, עמנואל זיסמן והשלישי' וגם 'יתכן אין הכרעה בעניין היועץ המשפטי'. נו טוב, לפחות יש גם כמה המלצות קשורות לשחותויות בספורט. למעשה אף לא אחת מעניינת אותי:
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
[שימו לב שיש כאן שני טפמלייטים, אחד של יד ימין (החיפוש אחד החשבונות הסודיים של מוני) ואחד של יד שמאל (הלינקים שתחת הקו). כנראה שמועסקים שני יועצי מדיה]

תשאירו את הגולשים באתר, אלו [חלק מ] העצות של מומחי המדיה. ועל כן יוקדש להם (ולי) שיר לסיום – שלומי שבן:

קוראים חביבים, אולי תתעניינו בפוסטים הבאים:
- המלצוטומט: העתיד של האינטרנט
- בחירת תמונות – עורך ממוחשב או עורך אנושי
- פלונית – אני שוכב אצלך זה הלילה

מאחורי הפוסט הזה מסתתר פוסט ארוך אך לא ערוך על זה שהטכנולוגיה לזיהוי אוטומטי ודי מדוייק של תוכן רלוונטי (ואיכותי?) כבר קיימת אבל בעולם הכאילו לא צריך להשקיע בזה. רק בכאילו.

Permalink for '‫עוד לא נמצא הערבי המעשן: עוקצי תאנים, מראי מקום והתמדתו של הזיכרון‬'

11:26

‫עוד לא נמצא הערבי המעשן: עוקצי תאנים, מראי מקום והתמדתו של הזיכרון‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

הפוסט פורסם למעשה ב-22 למרץ 2009. עקב תקלה ב-DB הוא התחרבש ללא יכולת תיקון (כלומר אין לי מושג מה הבעיה וגם דריסה של התוכן והעתקה מחדש לא עובדת. אז אני עושה קופי פייסט לעמוד חדש. עמכם הסליחה.

"כמה מכם מעשנים?" שאל המרצה (דיני ראיות). "וכמה מכם מעשנים קאמל? אז איפה יושב הערבי ומעשן, על הגמל, תחת הגמל בצד הגמל?" הכיתה נחלקה. חלק זכרו שהערבי יושב על הגמל ואחרים טענו לעומתם בתוקף שהערבי יושב דווקא, בצד הגמל, ליד הפירמידה. בתנועה זחוחה, א-לה ~~פרי מייסון~~ אלן שור, שלף המרצה חפיסת סיגריות והראה לכיתה שאין ערבי ואין מעשן. לא על, לא ליד ולא תחת. לא הייתי שם. כילד אני זוכר* מישהו מספר את זה, מעשה שהיה או אגדה אורבנית-אקדמית וזה נחקק בזיכרוני כסמל לזיכרונו המתעתע של האדם. "הובלת העד" היה קורא לזה אלן שור.

היו בודקין אותן בשבע חקירות: באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזו חודש, בכמה בחדש, באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום. ר' יוסי אומר באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום, מכירין אתם אותו, הִתְרתם בו. העובד ע"ז – את מי עבד, ובמה עבד, כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח. מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים [מסכת סנהדרין, פרק ה, דיני חקירת עדים (עוקצי תאנים: עבות או דקות, צבע, כיוון צמיחה**. א.צ.)]

בפוסט הקודם (אחלה אפונה) כתבתי על מבנה ה-ne pas הצרפתי. 'אף לא אפונה' תירגמתי את זה בשם גיא דויטשר. איתמר (ואחריו ינשוף) העירו לי בתגובות שהם מכירים דווקא מקור אחר למבנה השלילה. pas = צעד, כלומר 'אף שעל'. איתמר ציין וסייג שבויכוח בין דויטשר לויקי הוא כמובן סומך על דויטשר. ספק קל השתרבב וניגשתי שוב אל דויטשר על מנת להוכיח את טענתי בגיבוי מראה מקום מדוייק. חטאתי-עויתי-פשעתי-היססתי-טעיתי-תיעתתי. לא אפונה ולא נעליים. למרבה המבוכה, אפילו אני, לפני יותר משנה, בפעם הראשונה שציטטתי את דויטשר כתבתי נכון – 'לא צעד'. משמע על דויטשר אולי אפשר לסמוך אבל עלי כשופר…. נו טוב – זה על אחריותכם. אולי זה המקום להפנות אתכם למפרע לגילוי הדעת שמופיע בדף ה'[על] אודות' של הבלוג:

הצגת הדברים תהיה לעיתים שטחית בשל אופי המדיה שאינו מאפשר פורמליזם מייגע ובשל אופיו העצל והשיטחי של הכותב. חשוב לי שתדעו שכל העובדות, הפרשניות והאסוציאציות המובאים כאן הם כמו שאני מבין אותם ועל אחריותי בלבד. מראש אני מתנצל בפני מרצים וחוקרים שדיבריהם הובנו/הועברו על ידי בשטחיות… "Jesus died for somebody’s sins but not mine – my sins my own – they belong to me" [פטי סמית בפתיח לגלוריה]

בכל אופן, האפונה השתרבבה בצדק מסויים – זו הייתה אחת החלופות – יש עוגן לתעתוע הקוגניטיבי:

[עמ' 106, גילגולי לשון, גיא דויטשר. פדפ של העמוד כולו באיכות טובה] אבל מה שמטריד אותי כאן הוא תסמונת הערבי המעשן. זה עוד לא האלצהיימר המזדחל. אני עוד לא מודאג. אבל זו לא הפעם הראשונה שזכרונות מוצקים – עמדות עליהם הגנתי בתוקף ובשיכנוע מתבררים כשגויים. זה לא קורה הרבה ובכל זאת – זה מטריד. המקרה הזה מטריד שבעתיים כי זה לא סתם פרט טריוויה שנשכח ועורבב אלא תאוריה שלמה שנבנתה על גביו. ה-pas-אפונה, כבר השלים לי פאזל שלם של המרה חסכונית מ-pois (=אפונה, בהן צדקי, אפילו המתרגם של גוגל אומר כך) ל-pas המקוצר שמבוטא קצר אף יותר 'פַּא'. תיאוריה חביבה אך שגוייה לחלוטין.
[פירוק של התמדתו של הזיכרון (The disintegration of the persistence of memory). דאלי. ] אני לא מומחה בזיכרון, במודלים קוגנטיביים, באסוציאציות ובייצוגים מנטליים אבל מסקרן אותי לדעת איזה חלק מהתקשורת שלנו כבני אדם (או שלי כבלוגר דעתן) מבוסס על שליפות זיכרון שגויות וכמה זה עולה לנו***. *מזיכרון. כן… אהמ.
**כן, גם זה מזיכרון (חיפוש שיטחי לא מצא את עניין הכיוון).
***וזו ההזדמנות להודות לכל המגיבים שמתקנים, מעירים ומתפלמסים על שגיאות כתיב וטעויות אחרות.

Permalink for '‫בית החיות: שמעון פרס מצטט את ג'ון בלושי‬'

1:44

‫בית החיות: שמעון פרס מצטט את ג'ון בלושי‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

Permalink for '‫כך תעירו את הקוראים שלכם – נגנו להם את היידן‬'

13:26

‫כך תעירו את הקוראים שלכם – נגנו להם את היידן‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

Permalink for '‫המלצוטומט: העתיד של האינטרנט (לקרוא בפאתוס)‬'

17:34

‫המלצוטומט: העתיד של האינטרנט (לקרוא בפאתוס)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

[בפוסט - על הקוסם של גוגל ועל החוש השישי שלי]

עוקבי הבלוג הקבועים יודעים שאני בוכה ומלין על הרעש של האינטרנט הזה, על הציפצוף מחריש האוזניים של טוויטר וכו'. מאידך אני טוען שכאופורטוניסט מצוי, הרעש הזה דווקא טוב לי ולשכמותי – אנשי ה-NLP (נו, עיבוד שפה. נטוראל לאנגוויג' פרוססינג).

והנה הצטרפות מקרים. לאחרונה כמעט ולא יצא לי לקרוא בלוגים (או לכתוב. בלוג). הרידר הצנוע שלי (כ-40 סבסקריפשנס, רק כעשרים פעילים לפחות פעם בשבועיים) שלי מפוצץ בבולד שחור ולמזלי הרסיסים הבילתי קרואים נעלמים אחרי שלושים יום, אחרת הייתי עומד בהלם מול אלפי פוסטנציאליים (כל הזכויות על פוסטנציאליים לשחר, אם כי שיניתי מעט את השימוש וההקשר).

והנה, טרי טרי, חידוש מרגש בקורא הרסס של גוגל – הם קוראים לזה, ט-טם!… magic, לא פחות. ניתן לבלוג הרישמי גוגל את רשות הדיבור:

Only have a 10 minute coffee break and want to see the best items first? All feeds now have a new sort option called "magic" that re-orders items in the feed based on your personal usage, and overall activity in Reader, instead of default chronological order. Click "Sort by magic" under the "Feed settings" menu of your feed (or folder) to switch to personalized ranking.

ומה אגיד לכם, מבדיקה שיטחית זה נראה טוב. ניסיתי את זה על שני פידים עמוסים במיוחד. ה-language log הבלתי נלאים וה-tech crunch העמלנים. בכלל לא רע. ב-LL, למשל, הפוסט הראשון שהוצג הוא: Is Irony universal? נושא שאני מתעניין בו מעט בזמן האחרון. גם ב-TC ההמלצות נראו רלוונטיות.

הפיצ'ר הזה מרגש מאוד גם מבחינה מקצועית (נטולת אירוניה), אם כי אני מניח שהאלגוריתם מבוסס על collaborative filtering ועל היסטוריית חיפוש (כלומר הקלקה) וחישוב המרחק בין השאילתות, הדפים הנצפים ופוסטים בפיד (וכמובן פידים מוקלקים), בניגוד לעניין האישי שלי בניתוח תוכן.

החוש השישי

ואם כבר המלצות אישיות אז צריך לפרגן לחוש השישי שלי (my6sense) הישראלים שפיתחו מנגנון המלצוטומט (כל הזכויות שמורות לי. טו-דו: להציע בדורבנות) שכנראה שפועל מצויין. אגלה שזכיתי להיות מוזמן לבטא שלהם שהייתה זמינה פעם גם לשואש. לבושתי אודה שלא היה לי ממש זמן להתעסק בזה. לפני כחודש (אולי חודשיים), אחרי עיכובים ודחיות מאפל הם אפילו העלו את האפליקציה לחנות היישומים של האייפון.

"מה עם סימביאן?" כתבתי לחושישים בתחינה. "בעתיד… בעתיד…" הם ענו לי פחות או יותר את התשובה שנתתי להם כששאלו מידי פעם על התרשמותי מהבטא.

כאמור, זמן טוב לאנשי ההמלצוטומת ובמיוחד לאחד שמסתובב כאן בבלוג. (הערת המערכת – את הכסף סופרים במדרגות.)

Permalink for '‫נטוויז'ן 013 – פרדוקס השקרן‬'

14:02

‫נטוויז'ן 013 – פרדוקס השקרן‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

קצרצר על תבונה שיווקית ופרדוקסים.

יש לי איזה עניין עם נטוויז'ן 013. התקשרתי לשירות הלקוחות וענה לי תומך חביב אך חף מיֶדע רלוונטי. "אני אעביר את הטיפול למוקד התמיכה המתקדמת." הוא אמר, "אולי שם ידעו לעזור לך". אבל הפוסט הזה לא נועד לקטר על נטוויז'ן שעוד לא פתרו לי את הבעיה (למרות שאפשר) אלא לתהות על תבונה שיווקית. קיבלתי מנטוויזן אימייל שמודיע לי שבתאריך כך וכך, שעה כך וכך קיבלתי תמיכה מפלוני אלמוני ושהפניה נסגרה בהצלחה (?!?!) ואולי אועיל בטובי לענות על סקר קצר. ואני הרי ידוע בטובי אז הסכמתי.

נשבעתי שלא אקטר כאן על השירות של נטוויזן. אבל אני כן אקטר על זה שהסקר לא ממש תואם פיירפוקס (אולי הוא גם לא תואם אקספלורר, לא בדקתי). כלומר בשביל לעבור לשאלה הבאה אני צריך לגלול את המסך שמאלה כדי ללחוץ על החץ שמסתתר בפינה השמאלית-תחתונה. מעצבן. אבל כאמור, כאן אנחנו בענייני פרדוקסים. ליתר דיוק – גרסה של פרדוקס השקרן. שימו לב לצילומסך מהשאלון:

והנה צילומסך מלא לגלילה.

אה, כן – מי שבנה לנטוויז'ן את הסקר היא חברה בשם תבונה שיווקית. אהמ…

[בהן צדקי, יש לי גם פוסטים על בלשנות חישובית (ועוד) בקנה. כלומר בראש. אבל אין לי זמן ודווקא את אלו הסמי-מקצועיים קשה לי יותר לנסח. לעומת זאת, קיטורים על נותני שירות - יש לי לפי קילו והם אצים רצים להם מהאצבעות אל המקלדת. אל תלכו. עוד דקה נשוב.]

13:13

‫ערימה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

מבחר לינקים לסוף השבוע (או לתחילת זה הבא). עוד בלוגים על בלשנות, הרטוריקה של ראשי ממשלה, איך האייפון ידפוק את כולנו וגם מדורי כלכלה, מוזיקה ופרסומות. רק היום – המהפכה שאכלה את רון מיברג. לערימה זו מצורף שי נוסטלגי, חתיכרה צבעונית מרירה משתיקת הברווז.

בלשנות

בדגש קל כותבים על אני ואני ואני ואני (וביבי) – קורפוס לינגוויסטיקס מצומצם על הטענות המתמיהות של יואל מרכוס על הרטוריקה של ביבי (ושל אולמרט, שרון ובן גוריון). מעניין (תמיד), מטריד (יואל מרכוס) ומשעשע (שוב מרכוס שיוצא אידיוט).

במסגרת ריבוי בלוגי הבלשנות שמתרגש עלינו לטובה – תמר עילם-גינדין, בלשנית-דוקטור כותבת את הבלוג המשובח עברית וחיות אחרות (דרך דגש קל)

כשיש המבורגר – מי צריך חברים (פייסבוק)

ההמבורגר הזה כבר התקרר: לפני כחצי שנה יצאה בורגר-קינג במבצע חתרני – כמה שווה חבר? הם כתבו אפליקציית פייסבוק שמזכה אותך בוופר חינם על כל עשרה חברים שאתה מעיף מהרשימה. הרעיון הזה מדהים מכל כך הרבה סיבות: דילול החברים, סיכה בבועת החברים הפייסבוקית, דאחקה על מושג החברות (הלאו דווקא אינטרנטית) שימוש מתוחכם באפליקציה חברתית תוך פנייה ישירה לקהל היעד ובכלל, חתירה תחת הפרסום ברשתות חברתיות. מבריק. פייסבוק הגיבו באלימות. הם חסמו את האפליקצייה שעלתה להם כרבע מליון חברים. הסיפור המלא בהפינגטון-פוסט. (תודה דה-וידי)

אייפון וסמארטפון

האייפון שוב מתעכב. ככה זה עם דיקטטורות ומגיע למי שמחכה. אז למה אפשר לצפות כשמאות-אלפי אייפונים יציפו את השוק? בניו-יורק טיימס מספרים על נפילות רשת, התנתקות של שיחות ובעיות תקשורת, כל זה בגלל שבעלי האייפון צורכים דטא (אפליקציות רשת) בלי הכרה וטוחנים את רוחב הפס הסלולרי. "אתה מחייג ובמשך 30 שניות לא קורא כלום" מספר לקוח עצבני: Customers Angered as iPhones Overloads AT&T

אז בינתיים זכינו לעוד כמה חודשים של תקשורת סבירה (שיתעכב כמה שיותר. אמן). נניח. כי גם בלי אייפון יש בעיית נימוסים והליכות בעידן הסמרטפונים. (מודה באשמה. בעלת השליטה חוזרת ומאיימת שהיא תזרוק לי את הסלולרי מהחלון אחרי שתכתוש אותו בפטיש שניצלים ותכניס לתנור).

רעש וצרחנות

השבוע אנחנו בשוונג של טרוניות. למי שפספס הנה הפוסט שמתקומם על הפרסומות ה-YNET-יות הרועשות-בילתי-ניתנות-להשתקה של שופרסל (בין היתר). קיימת תמימות דעים בקשר לתופעה המגונה, אבל התעורר שם מיני דיון בתגובות בין חסידי חסימות העולם לבין מטילי האחריות (=אני). אני רק רוצה לומר שזה עניין עקרוני – הפרסומות האלו הן פולשניות במובן שהן מפריעות לסביבה ולא רק לגולש שנניח שמוכן לסבול אותן. זה לא הגולש שצריך לחסום אותן, גם אם הוא מסוגל לכך בעצמו. כבונוס, בתגובות לפוסט מלנקק המהגג לכמה סקריפטים פרי מקלדתו, מותאמים לחסימת הפרסומות בYNET ובNRG. בשביל להריץ את הסקריפטים צריך להוריד את תוסף הסטייליש (stylish) וכמובן את adblocker. ומי שהשורה האחרונה קצת בלבלה אותו – נו, זו בדיוק הנקודה שלי במחאה הקולנית נגד שופרסל ובעיקר נגד YNET.

ועוד טרוניות, והפעם אפל ואיידיגיטל – נמרוד אבישר כותב על חווית השירות המפוקפקת לה זכה. נראה שב-iDigital שירות גרוע זו שיטה. זה לא גשם, זה שירות הלקוחות של iDigital הוא כותב.

hypeMachine

עוד מעט נחזור לטרוניות ופרסומות אבל בינתיים המלצה. כבר מזמן המלצתי על סונגבירד של מוזילה כנגן מדיה. ההמלצה הייתה כי בניגוד לאייטונס, למשל, סונגבירד מאפשר להוריד שירים מהאייפוד למחשב. אבל הנה שתי תכונות נפלאות של סונגבירד אליהם שמתי לב רק בחוד-חודשיים האחרונים. הראשון הוא ההייפ-מאשין (HypeMachine) – סונגבירד מנגן לכם מוזיקה ישירות מבלוגי מוזיקה נבחרים. חלק ניגר מהשירים גם אפשר להוריד למחשב.
הסונגבירד הוא נגן מוזיקה מבוסס טאבים שמשמש גם דפדפן (מוזילה, כאמור). וזה מצויין לקריאת בלוגי מוזיקה כמו עונג שבת של גיא חג'ג' (אולי הבלוג המצליח בישראל). סונגבירד מזהה את לינקים לשירים בפוסט ובאופן אוטומטי מכין מהם רשימת השמעה. כמובן אפשר גם להוריד.

שימוש בטאב אינטרנטי גם חושף אותך לפרסומות (שאפשר לחסום, לעיל ראו הפניה לדיון על חסימה). ובדיוק נחשפתי לבאנר הבא:

colorBlindintelligence

אני עיוור לצבעים ברמה כזו או אחרת (אני רואה אותם מצויין. זה אתם עיוורי צבעים. כך אמרתי לרופא שבישר לי את זה בצו ראשון. או שני). כך שהקישור המוזר הזה בין אינטליגנציה לעיוורון צבעים משך את תשומת הלב (אני רואה שם 21, אם תהיתם). כמובן, אגב שכל הבאנר הזה היה כפתור אחד, כלומר אין שום הבדל אם אתה בוחר 75, 94 או 74 או את עיגול הכתמים או את הרווחים בין האפשרויות. אז הקלקתי כדי לראות על שום מה האיוולת הזו. זה הוביל לאתר שמבטיח זכייה בטוחה בלוטו. במיליונים. עכשיו הבנתי את מבחן האינטליגנציה. אם אתה מספיק דביל לחשוב שיש קשר בין עיוורון צבעים לאינטליגנציה אז התקבלת. כלומר אפשר יהיה למכור לך זכייה בטוחה בלוטו. כמו אנשי כת המק – מי שאוכל את זה – מגיע לו.

lotoChashSmall

משחק מכור

אפרופו כסף. גלית חמי, כלכליסט, יוצאת נגד הזרם וכותבת על הצדקנות המוסדית:

בניגוד ללבייב, לא ראינו אף אחד ממנהלי ההשקעות מבקש מחילה מהמשקיעים על הטעויות שהוא עשה, על שיקוי דעת שגוי שלקח או מציע להקטין את דמי הניהול כפיצוי.

עכשיו הם רק רוקדים על הדם בהתחסדות, צדקנות וחכמה שלאחר מעשה :צדקנות מוסדית.

ואתמול בכלכליסט השוק שוב ניצח את התחזיות של האנליסטים של רוב בתי ההשקעות.

עצוב

ולחלק העצוב והנוסטלגי של הערב – רון מיברג עונה לדבורית שרגל במכתב מרגש. אפשר לומר שמיברג נאכל במהפכה שלו עצמו. הוא הביא לכאן את הנאו-ז'ורנליזם, רק שהוא היה מגובה גם ביכולת כתיבה מרשימה והמון-המון ידע. היום כשכל זב חוטם כותב על עצמו (נאו-ז' עלק) כבר התרגלנו לחשיפה האישית אבל רוחב היריעה, העומק והידע נראים לנו מיותרים. באווירה כזו באמת אין למיברג מקום בעיתונות העברית. חבל.

Permalink for '‫YNET, שופרסל: שינויים בהרגלי הצריחה = שינויים בהרגלי הצריכה‬'

13:13

‫YNET, שופרסל: שינויים בהרגלי הצריחה = שינויים בהרגלי הצריכה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

כבר מזמן לא נראתה בבלוג איזו תלונת צרכנות ראוייה. מצאי טרוניות חלקי: היה לנו (עוד ברשימות) הקמפיין נגד ישראייר שזכה להצלחה מרובה וגרר פיצוי כספי נאה (גִ'יזֵסִיָהוּ, הפוסט עדיין מקום שלישי בגוגל בחיפוש 'ישראייר' ) והקיטור נגד וואלה (וואלה: לקרוא ולשרוף) שגרר חילופי האשמות הדדיות בין וואלה לגלובוס גרופ וזיכה את בעל הבלוג ביוֹק אחד גדול. יצא לי גם להתקטנן על הממשק המבוגבג של מורפיקס (שתוקן בעקבות הפוסט, סחתיין להם) והיו כאן אפילו כמה פוסטי שביעות רצון מנותני השרותים (למשל יקבי תישבי, ועידכון על מורפיקס). אז הנה קבלו את הקיטור העונתי: בין YNET לשופרסל: שינויים בהרגלי הצריחה. הצטרפו למחאה הקולנית נגד הקולניות.

מעשה שהֹווֶה כך הֹווֶה. YNET ניזונים מפרסומות, כידוע. הצלחת הקמפיינים נמדדת בקליקים (עוד לא מצאו שיטה טובה יותר, אבל מנסים). הפרסומות, לפיכך, אמורות לצוד את תשומת ליבנו, את עיננו ואת הקליק של עכברינו. לגיטימי. אבל הפרסומות האלו עוברות אבולוציה ו-YNET שנמצאת בחזית הפירסום האינטרנטי למעשה נסוגה לאחור. לא ברור את מי להאשים, את YNET, את משרדי הפרסום, את אנשי הטכנולוגיה או את הלקוחות (=המפרסמים). אז אני מאשים את כו-ו-ו-ו-לם. כלומר אני מפנה קליק מאשים אל YNET ואל שופרסל (ושיחנקו משרדי הפרסום).

קיצור מקוצר של תולדות הפרסום האינטרנטי:

מבאנרים משמימים עברו לאנימציות והבהובים וחזרה לבאנרים ושוב גרפיקה אבל מעט יותר מעודנת. ויש כמובן את הטיזרים האקטיביים.

ואז גילו את הסאונד. זה התחיל עם באנרים שמתחילים לזמר כאשר העכבר עליהם. זו הייתה פולשנות בלתי נסבלת אבל עדיין רק ההתחלה. אתה יושב במשרד, בבית הקפה או בספריה. גולש להנאתך (כלומר משתמש בYNET לצרכי עבודה, כמובן) ופתאום – בום וטרח רעמים וברקים ומוזיקה צורמנית ורמה עד למאוד א-לה סאונד פרסומות ערוץ שתיימי בוקע מהמחשב, גורם לך לקפוץ מהכיסא באימה ואז להצטנף בבושה אל מול יושבי הספרייה/קפה/משרד. המוזיקה הייתה נפסקת כאשר התעשתת והזזת את העכבר הטועה מהבאנר.

באופן מפתיע, יש לציין, הפגין המשתמש הסתגלות ולמד לגלוש ללא הצבעה אקראית על באנרים ממוקשים. החודרנות הזו מיצתה את עצמה.

אבל לא YNET/מפרסמים/פירסומאים יקפלו את זנב הבואש שלהם ויניחו לנו לנפשינו. הם גם לא ילמדו את מה שגוגל מנסה להנחיל – פירסום שקט, אלגנטי ולא פולשני (אהם… אהם…). או-לא. אם העם לא דורך על המוקשים מרצונו נשתמש בתייל ממעיד. כלומר כניסה לעמוד תנגן את הפרשומת באופן ישיר. הקורבן המבוהל ימהר לחפש את הבאנר שהתפוצץ, עליו סימן 'השתק' מינימלי. הגולש מקליק על ההשתק והבאנר זכה לחשיפה ואף להקלקה ברת מדידה (באמת מעניין אם הם סופרים את ההשתקות האלו כשהם מציגים את הנתונים למפרסמים).

אבל החלודה לא נחה ולאנשי הפיתויים לא די גם בזה. המודל החדש הוא של פרסומות ללא 'השתק'. הפרסומת הפולשנית של שופרסל, למשל.

אתה נכנס לעמוד אקראי והרעש מתחיל. המבטים מצמיתים, אתה בדיוק בספריה. אתה מחפש את ה'השתק' ולא מוצא. הו האימה! בצר לך אתה מאכיל את הציקלופ. מעלה לו את הקאונטר, מקליק על הבאנר, אולי זה יסתום לו את הפה. ישביע את רעבונו. אך לא. עכשיו עברת ממונו לסטריאו. כלומר לנגינה בהפרש פאזה. זובין מהטה היה קורה לזה הרמוניה. אבל כאן זה רק זובי מתה. עכשיו מנגן גם הבאנר בעמוד הכתבה וגם העמוד החדש שנפתח, כולו פרסומת, רעש וצילצולים* והוא מנגן בהפרש פאזה מהראשון.

אתה טורק בבהלה את מסך הלפטופ ובורח מהספריה חפוי ראש.

כאמור, הפרסומת המדוברת היא של שופרסל ואולי גם אתם זכיתם להנות מהצרימה הפולשנית שלה בשבוע האחרון. אני, כקיחוטה מדופלם וכשירות לציבור (ובעיקר לעצמי), כתבתי להם אימייל תקיף אך מנומס, רגיש ונחיש (עם כינון הדוּקטטורה התחלנו להזמין קניות ברשת דרך אתר שופרסל. כתבתי שנפסיק). לזכותם יאמר שכבר למחרת חזרה אלי נאווה. באדיבות אין קץ אמרה לי שהיא לא נתקלה בבעיה ושאני היחיד שהתלונן. אם תיתקל בזה שוב תחזור אליי ונבחן את זה ביחד.

הנה דוגמא מהעמוד הראשי:

shufersal1small

והנה אחת מעמוד פנימי (סבון לאסיר, הו האירוניה והדו-משמעות. הייתי נותן לעורך שאפו על ההתחכמות אם זה לא היה מרוּנְדַר):

shufersal2small

חזרתי אל נאווה הנאווה. נתתי לה URL, הקשנו ביחד F5 עד שזכינו לחסדי הפרסומות. שיכנעתי אותה. “אני אעביר את זה הלאה" היא אמרה. ימים עברו וחלפו ושופרסל עדיין מתקיפים אותי בקול רעש גדול. כנראה שהאנשים ב'הלאה' מרוצים ומדושנים. או ששירות הלקוחות מתמצה בטלפון חזרה ואפס מחוייבות.

אתם, קוראים חביבים ומתוקים מנופת צופים, יכולים לקשר לפוסט (רצוי לשים את הקישור תחת המילה 'שופרסל') או אפילו להתלונן לשירות הלקוחות של שופרסל (גם 1800-68-68-68, לבקש את נאווה), שלא יגידו שאני היחיד. (אפשר להתלונן גם לYNET). שינויים בהרגלי הצריחה שלכם יגרמו לשינויים בהרגלי הצריכה שלי. שלנו. כך נטען בתוקף.

הבהרה: הבעייה העיקרית היא ב-YNET שמספקים את הפלטפורמה ומעודדים פירסום שכזה. שופרסל, הם רק הסימפטום וגם הכלי להפעלת לחץ. אם שופרסל (ומפרסמים אחרים) יבינו שפירסומות כאלו גורמות לנחשפים להירתע מהמוצר ולSEO גרוע אז הם לא ישתמשו בכלי הזה. אם המפרסמים יבינו שאנשים סוגרים את הדפדפן או עוברים ל-NRG/הארץ אז הם יקטינו את תקציב הפרסום שמוקצה ל-YNET. כשYNET יבינו שאנשים סוגרים את הדפדפן או קוראים ערוצים אחרים, כשהם יראו תקציב פרסום מתכווץ או כשהם יקבלו פניות מהמפרסם אז לא יספקו את הפלטפורמה. כאמור – שינויים בהרגלי הצריחה => שינויים בהרגלי הצריכה.

*בעמוד החדש, כולו באנר אחד גדול, דווקא יש כפתור השתק, רק שהוא לא משתיק את דף הכניסה שממשיך בשלו.

16:13

‫ערימה‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

ערימת לינקים עם הרבה חומר קריאה לסופשבוע נטול עיתונים. שנוטובות, מדור כלכלה עם סטרטאפים. גבולות הנורמלי עם פסיכולוגיה, כדורים, אחריות ומוסר. שמאל עלק. מייקרוסופט – עד שיגמרו לך המילים, אפל – עד שיתפוצץ לך האייפוד. יומולדת להיצ'קוק, ועל פירסום אישי/קונטקסטואלי – על תבונה (מלאכותית ורגישות.

עם פרוץ חודש אלול שבדרך כלל מקדים את תשרי אך במעט לא נותר לי אלא לקשר לפרוייקט השנוטובות של אורית עריף. זה אמנם התקיים בשנה שעברה אבל אולי היא תארגן לנו משהו גם השנה. תנו לה במייל.

סטרטאפ

קוים לדמותו מפתיע ומפציע עם פוסט חדש (תודה לך קורא רסס) והפעם על שלב ה'פיילוט' האימתני. הוא מחדש את המילה מוֹדְפָה (Shelfware), היינו מוצר אין-חפץ בו כלומר כזה שאיכשהו נמכר לחברה גדולה (עבר את הפיילוט) ומאז יושב על המדף כאבן שאין לה הופכין.

זה לא נורמלי

"הגבולות של הנורמליות מצטמצמים הרבה מעבר למה שאנשים מתארים לעצמם. ה־DSM רומז כמה חברים רצוי שיהיו לך, באיזה חלק של העיר אתה אמור לעבוד, באיזה תדירות תעשה סקס ואפילו איזה סוג של סקס. הרעיון שלהם לגבי מה זה אדם או אזרח הוא מאוד מנרמל ומאוד שמרני. זה מעין אח גדול".

כך במדור השראה של כלכליסט ברשימה מעניינת וביקורתית על התנך של הפסיכולוגיה-פסיכיאטריה – המהדורה החדשה של ה-DSM המתרגשת עלינו: כולנו מופרעים. מעניין לקרוא את זה בצמוד לכתבה ישנה יותר שפורסמה בהשראה אל תגדלו ילדים מאושרים, גדלו ילדים מוסריים. תנו לי שניה על גבול המנחם בֶּנִיוּת – ברור שכדורים יכולים לעזור (ולפעמים הם הכרחיים), אבל הנטייה (האמריקאית) לתקוע כדור לכל בעיה ומצוק הופכת את המשתמשים לאגואיסטים, מרוכזים בעצמם, לא מסוגלים ולא רוצים לקחת אחריות (אלא אם זה שם של כדור) ולפיכך ללא מוסריים. טוב, יצאה לי כאן הכרזה קיצונית מעט אז תקראו שוב בטון מתון יותר. טוב, פשוט תקראו את שתי הכתבות ב'השראה'.

ואם כבר מנחם בֶּנִיוּת, מסתבר שיש בי גם מעט בוגי יעלוניות. אני מניח שכשמדברים על שמאל הזוי מתכוונים לזה. הפעם מדובר בהחרמת פסטיבל טורונטו לקולנוע בגלל שהוא מציין 100 שנים לתל אביב. שימו לב שהם מדברים על "הכיבוש הברוטאלי בן ה-61 שנה". כלומר הבעיה היא בכלל לא 67' כמו שהתרגלנו אלא 48'. כי מה לנו כאן בכלל. זה גם בכלל לא משנה שחלק גדול מהסרטים עוסקים בסכסוך ובכיבוש ולא מהצד הימני של המפה. אולי זה גם יכנס למהדורה הבאה של ה-DSM.

הקולוניאליזם בנסיגה

עזבו אתכם מכיבוש מדיני – בידוע שהכובשים הגדולים הם התאגידים, תשאלו את נעמי קליין שמחרימה גם היא את פסטיבל טורונטו. לכן הידיעה הזו מעניינת: בית משפט אמריקאי פוסק שמייקרוסופט לא תוכל יותר להרוויח מספינת הדגל שלה WORD. והם גם ישלמו פיצויים. ממש עד שיגמרו לכם המילים.

CentMail

ועוד בענייני ענקים (שחותמים על הסכמים עם מייקרוסופט) – ביאהו רוצים לגבות סנט בודד על כל אימייל יוצא (CentMail, קלטתם? דווקא יפה). כך הם ילחמו בספאם, הם אומרים. את הכסף הם מבטיחים לתרום לצדקה (כדי לשכנע אותנו שזה לא למטרות רווח אלא אנטי ספאם). ואני שואל – ומי יקבל את הטבות מס על מליונים שנתרמו לצדקה? אהמ… לא למטרות רווח. בטח.

זה מזכיר לי הרצאה ששמעתי פעם ובו הציעו שכל ספקי השירות יאמצו סטנדארט שיטיל "מס עיבוד" על כל לאימייל יוצא, כלומר שליחה של אימייל תגרום לעומס רגעי או לפריז קצרצר של המעבד. המשתמש הביתי לא ירגיז בעצירה של מילי-שניה אבל ספאמרים ששולחים מליוני אימיילים יתקעו (אלא אם הם ישתמשו בזומבים, או בספק יעודי לספאמרים או השד יודע מה).

ועוד ענקים שתלטנים (אפל) – בלא ארץ לארנבים הגברים בשחור מגיעים לאפל. מצויין.

ועוד ענקים שתלטנים (היצ'קוק) – בפיצוץ אין כלל אימה, רק בציפייה לו יש, כותב ערן (לטאת האמבט) לכבוד מאה ועשר שנים להולדת היצ'קוק (וכמעט 30 שנה למותו). [רק תיקון קטנוני לספר של ספוטו קוראים 'צידה האפל של הגאונות' ולא 'צידו האפל של הגאון'. (אבל הספר באמת מדבר רק על היצ'קוק ולא על 'גאונות')].

על תבונה (מלאכותית) ורגישות

לסיום: לפני כמה פוסטים כתבתי על הפרסום המותאם אישית-אוטומטית של גוגל. ינאי הנגבי מביא את מצעד הפאדיחות של הפרסום המותאם. הנה כמה דוגמאות והשאר אצלו:

burnBaby coffeeHeartAttack

שבת שלום.

Permalink for '‫גם אני מגנה (את יובל דרור, בקטנה)‬'

21:46

‫גם אני מגנה (את יובל דרור, בקטנה)‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

יובל דרור כותב בעין השביעית טקסט שנון כנגד תגובת הממשלה וכותרות העיתונים המתלהמות בעניין הגזענות השוודית. יובל שופך קיתונות של שנינות ולשם כך הוא נזקק גם לג'ון אוסטין והמבעים האילוקוציוניים שלו. כך טוען דרור:

מצד אחד, זה די משמח לשמוע שאני זועמים בגלל שהשבדים החוצפנים לא פירסמו הודעה שעצם משמעותה הוא לא כלום בריבוע.

באמת שאני בד"כ אוהב את הכתיבה של יובל, אבל בקטע הזה הוא פיספס את הנקודה פעמיים: מדינית ובלשנית.

ראשית, באופן כללי ובלי קשר לויקינג זה או אחר, מבחינה פוליטית (ופרגמטית) בוודאי שיש משמעות לגינוי של אנטישמיות, של אלימות ושל שְמוּפּיוּת פומבית (ע"ע אי הגינוי של ביבי לקריאות הנאצה נגד רבין). דרור שומט את הקרקע תחת כל אמירה שאינה ברת מישוש.

שנית, ולשם כך נתכנסנו, אוסטין לא מביא את המבעים האילוקוציונים כדוגמא לדיבור ריק מתוכן ("לא כלום בריבוע"). אוסטין נפעם מ"לא כלום בריבוע" שבעצם הוצאתו מהפה בתנאים המתאימים מכונן מציאות אמיתית לגמרי, למרות שהיא שונה מעט מהמשמעות המילולית. זה בדיוק הקסם והיופי שבמבעים האילוקוציוניים – הם יוצרים מציאות שאי אפשר להתכחש לה.

—

עוד על אוסטין ועל מבעים אילוקוציוניים:
- אנו מכריזים בזאת: איך עושים דברים עם מילים.
- שתי מדינות לשני עמים – הזירה הלשונית (בעקבות נאום בר אילן).
אה, ולדרור בעין השביעית הגעתי דרך דולי שחזרה ובגדול.

12:05

‫רגאיי עם דודלי‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

"מעשן?" שאל אותי אתמול הספר ואני כבר התחלתי לתהות אם ישיבה בפאבים אפופי עשן ניכרת על השיער ועור הפנים. "חברתי" אמרתי לו. הוא לא הבין מה אני רוצה ועברו עוד כמה שניות עד שהבנתי שהוא בכלל שאל "מה השם?".

הקצרים הקטנים האלו רק מדגישים את העובדה המתמיהה שבד"כ אנחנו דווקא מבינים מה מדברים אלינו וזו תופעה מופלאה באמת.

את הקריקטורה הבאה מצאתי לפני כמה שבועות ב-Language Log (הם מצאו אותה במקום אחר):

ThisGuyIsFalling

מרבית הקצרים קורים לי דווקא בשירים. "did they get you to trade your heroes for gold", תיקנתי מזמן את בעלת השליטה ששרה ghost והפסדתי בהתערבות. זה הליווי המוזיקלי שממסך, זו האנגלית שאינה שפת אם וזה הקונטקסט והפרשנות המעמיקה של ילד בן 16 וכך משך שנים הייתי משוכנע שפינק פלויד שרים על מי שמחליף את הערכים בכסף. כלומר בזהב. הגיוני.

אצלי ב-CD הקלאש שרו "what a great traffic system it's so right". זו הייתה מחאה אותנטית נגד השרירות שקובעת את פעולת הרמזורים ומסמלת את הממסד הטכנוקרטי וחסר הנשמה. it's so right הם שרו האירוניה. עד שהתברר שמה שהם באמת שרים זה it's so bright. בוהק ותו לא. כמובן שיש עוד דוגמאות אבל זה מה שעולה לי עכשיו בראש.

טעויות הזיהוי האלו נגרמות מכמה סיבות. לפעמים מדמיון הברות או עיצורים, לפעמים מאסימילציה – עיצורים שנבלעים בהגייה ו/או הופכים למשהו אחר ולפעמים סתם בגלל תפיסה שגויה של הקונטקסט. את התמונה הבאה (צולמה בנחלת בנימין) שלח לי חבר יום אחרי שישבנו באותו פאב מלא עשן ודיברנו על התופעה. שנה את הקונטקסט של תוכנית ילדים (הזוייה בפני עצמה) וקבל:

dodli

כלומר יש הברות דומות ומתערבבות ונעלמות וכו' אבל ההבנה והפיענוח תלויות בעיקר בקונטקסט. ואת הכל עוררה החולצה הזו שראיתי בחנות בוגרשובית בדיוק אחרי שהשמיים לא נפלו ב-Language Log:

DnG

המקרה הזה שונה מעט. יש כאן דמיון שהוא יותר אסוציאטיבי מאשר אמיתי. ויש כאן גם כמה תופעות לשוניות שהורכבו אחת על השניה. הצֶ'ה נהגה כמעט כמו שֶה, אבל אבל יש כאן גם סיכול דיסלקטי של עיצורים שנובע מזה שצ'ה היא לא ממש הברה עברית, כלומר היא לא ממש שכיחה ולדובר העברית הממוצע היא מעט קשה להגייה מיד העיצור לְ'. 'דולצ'ה' הופך ל'דוד של'. אני חושב שזו נטייה של ילדים, מאותו הסוג שהופכים את פופקורן לפוקפורן ואת פרופלור לפלופלור (ביחד). זה לא קורה רק לילדים אלא גם למבוגרים – דסלקטים או כאלו עם בעיות שמיעה ששומעים קצת אחרת (ובעקבות כך לפעמים גם מדברים קצת אחרת).

ולא רק לחרשים אלא גם למנגנון הזיהוי-דיבור הדיסלקטי של הטלפון שלי – הפוסט הזה נכתב כהקדמה לפוסט ההוא (שיבוא, אף על פי שיתמהמה).

Permalink for '‫לשמור על הפרטיות עם גוגל – מדריך למשתמש התמים‬'

14:58

‫לשמור על הפרטיות עם גוגל – מדריך למשתמש התמים‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

אני משתמש כבד במגוון השירותים של גוגל מהאימייל דרך הפיקאסה ועד הדוקס. אני מודאג לגבי הפרטיות שלי. אבל זו דאגה של יום שישי, כלומר כזו שיושבת על הפוך או ארוחת בוקר ומתלוננת על המצב אבל לא עושה שום דבר בנידון (טוב, למעשה אני חושב שהייתי בין הראשונים שכתבו בעברית על גוגל ובעיות הפרטיות, למשל כאן. היום זה נראה קצת תמים).

אז אני פוטר את עצמי בזה שאני לא משתמש בכרום. מאידך, מאז שקרס המחשב לא התקנתי שוב את ה-thunderbird ולכן אני בעצם עובד עם חשבון גוגל ברקע כך שגוגל צופה בי גם כשאני מחפש דרך שורת החיפוש בדפדפן (CTRL+K) או מכניס URL באופן ישיר (CTRL+L למאותגרי הקיצורים). בשביל חיפושי הסקס, הטרור והפדופיליה אני פותח דפדפן אחר (אופרה, ספארי, וואטאוור) בו אני אף פעם לא נכנס לחשבון גוגל כך שאני מרגיש בטוח. האוטוסוגסטיה.

כבר הרבה זמן מדברים כל הפירסום הממוקד אישית. אני די עיוור לפרסומות. לעולם לא מקליק עליהם והן פשוט נדחקות החוצה משדה הראייה שלי. אני לא שם לב שהן שם (למעט בניסוי הזה שנערך בראשית ימי הג'ימייל). בכל אופן, הנה מה שגוגל יודעים עלי. כלומר, כמו בכל מלחמת מודיעין ומודיעים נגדי, מה שהם מוכנים לגלות לי שהם יודעים עלי (דרך כאן):

googleKnows וזה סה"כ די מדוייק אם כי לא מרגש בכלל. מילונים, אנציקלופדיות, מאמרים ואתרים אקדמיים, ענייני שפה וטכנולוגיה… (אין לי מושג מאיפה הם בגיעו לטלוויזיה, וענייני ה-PDA והמובייל נובעים מזה שהשתדרגתי לסלולרי חדש NOKIA 5800, סקירה אם יהיה זמן וכח). אני כמובן לא שוכח שזה החלק הטריוייאלי שבאגירת המידע עלי. מעניין מה אפשר להסיק מהתדירויות, מזמן השהיה באתרים, מתנודות העכבר ומתבנית המעבר בין קישורים. ואף מילה על תוכן. כלומר על תוכן האימיילים והמסמכים בגוגל-דוקס.

בכל אופן, גוגל, קשובים לרגשות הציבור (כלומר מחזיקים מחלקת יחסי ציבור הולכת ותופחת) מספקים את האופציה opt-out – ניטרול אגירת המידע (תרשו לי להמר שסביר יותר שמה שהם עושים זה ניטרול השימוש במידע לטובת היוזר. המידע נאגר, אלא עם מקפידים למחוק את הקוקי האישית או לא להתאפק מלהשתמש בשירותים הציבוריים של גוגל).

רוצים לצאת? הנה מה שיש לבצל לומר בעניין (גדול!!!1):

כמה נכון. הטרייד-אוף כאן ברור ועם כל הדאגה מהאפוקליפסה של דליפת המידע, מרבית האנשים (=אני) לא יוותרו על הנוחות. הכל חוזר למה שכתבתי באותו פוסט ישן ותמים – מוּדעות. רק שמודעות היא כמו אדוויל לפרטיות. זה עוזר לחמרמורת ומאפשר לעבוד.

- מה שגוגל יודעים עליכם
- מרכז הפרטיות של גוגל
-אדויל: 6 דרכים לשמור על הפרטיות בגוגל

וכמובן שיש גם אלטרנטיבה – בלי מחשב, בלי טלפון, בלי כרטיס אשראי וחשבון בנק, בלי כתובת ובלי לוגו. לא לשכוח את משקפי השמש ואת הברדס על הראש. וכמובן, חברים יקרים, אף פעם אל תיישירו מבט אל מצלמת אבטחה או אל לווין מרחף. הנה הם באים לקחת אותי. אופטינג אאוט.

15:37

‫‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

המאמצים לבזבוז זמן והסחות מעבודה נושאים פרי והזמן אכן מתבזבז. במסגרת השיטוט הבערך דו-שנתי בגוגל-לאבס של הג'ימייל מצאתי את הפיצ'ר email addict שמאפשר למכורי אימייל לחסום את הגישה לרבע שעה כך שאי אפשר לקרוא או לכתוב אימיילים (הפיצ'ר כבר בטח ישן נושן וזה רק אני המפגר בגילוי). קליק על הפיצ'ר הופך את מסך הג'ימייל לאפור ועליו ההודעה הבאה "Take a walk, get some real work done, or have a snack. We'll be back in a minute!". סבבה. אבל כמכור אמיתי וכאחד עם נטייה למציאת חורים מיהרתי והתקנתי את גאדג'ט הג'ימייל של הגוגל-דסקטופ. הפלא ופלא – הג'ימייל על הדפדפן אמנם חסום אבל הגאדג'ט מאפשר גישה חופשית. קשה לעצור מכור אמיתי. אני מקווה שעל הפרטיות ועל החשבונות הם שומרים טוב יותר.

ויש גם משהו שימושי יותר. חיפוש רק של ביקורות, חיפוש טמפורלי (לפי חלונות זמן) ועוד.

והנה משהו קצת יותר שימושי (וקצת יותר קרוב למחקר) מבית גוגל (שמתי לב לזה לפני בערך חודש, אין לי מושג כמה עתיק זה). בדפי התוצאות של חיפוש בגוגל מופיע לינק show/hide options. לחיצה על הלינק תפתר בר שמאלי ובו אפשרויות מגוונות כמו הצגת תוצאות שפורסמו היום, בשבוע האחרון או בחלון זמן מסויים. את האפשרויות האלו גיליתי בזכות אופציה נוספת ומעניינת שמופיעה שם: reviews. לחיצה ותקבלו רק את התוצאות שמהוות ביקורת על מושא החיפוש, בד"כ עם סימן ציטוט – ללמדכם שגוגל חושבים (=יודעים) שאחוז היוזרים שמחפש ביקורות (ספרים, סרטים, מסעדות, מלונות) הוא פלח שוק ששווה (מאוד) להשקיע בו (טוב, את זה כבר ידעתי מזמן, למשל כאן ובעבודות קודמות).

googleResults

רעש. שימו לב שיש גם פיספוסים כמו האיחזור של ויקיפדיה כביקורת ראשונה.

palmerReviews

הפיצ'ר הזה הוא דוגמא לשאלה מעניינת – מהי ביקורת ואיך מזהים מאמר/פוסט/טוויט 'דעה' בניגוד לצורה אחרת של העברת מסרים (נניח שאלה, קביעה עובדתית, קישקוש, הגיג וכו'). מסתבר שההיוריסטיקה המיידית לא כל כך פועלת וזיהוי מקומן (ושכיחותן) של מילות הסנטימנט והפולריטי שלהן (כלומר מילות 'דעה' ורמת האמוציונליות) עדיין לא מספקת תוצאות טובות מספיק. עתיד הרשת, הרשו לי להתנבא בלי לקחת סיכון, הוא בסנטימנט אנליסיס לסוגיו וגווניו (וג'נריישן). כל השאר זה רק רעש וחומר גלם.

ובונוס לקורא המתמיד, תוצאה ראשונה בחיפוש הווידאו – אמנדה פלמר בשיר האונס העליז (שנאסר לשידור בכמה מקומות, בטענה המטופשת שהוא מעודד אונס ומתייחס אליו בקלילות. יש אנשים שלא מבינים סבטקסט…):

Permalink for 'סרוגים – כמו התרסקות מטוס'

0:06

סרוגים – כמו התרסקות מטוס

» ‎ ‫מדע בזיוני

בעקבות מעבר מזדמן על הסט של סרוגים - מניין שני.
אחד הפרקים המבריקים ברעש לבן של דון דלילו מלעיג על חוסר היכולת לחוות חוויות בצורה אותנטית, על הצורך המודרני במתווך לחוויה ועל תפקיד התקשורת כנותנת גושפנקא קיומית. ג'ק מחכה לבִּי בשדה התעופה של איירון סיטי. בִּי מתעכבת ובינתיים מגיחים מהמסוע אנשים חיוורים ותשושים שנראים כפליטים. ג'ק שואל אחד מהם מה קרה ומסתבר שהם היו על טיסה שאיבדה את המנועים, צללה למטה, הטייסים כבר הודיעו לנוסעים שהמטוס מתרסק (וברגע של צלילוּת דעת שאחרי הפחד-מוות גם התוודו על אהבתם זה לזה: " 'אני אוהב אותךָ, לאנס', הפעם הייתה השתהות קצרה עד שהחלה שוב היְללה ההמונית. אוהב אותךָ? איזה מין אנשים אחראים על המטוס הזה?* הבכיה נעשתה מרירה ונטולת אשליות"). הבחור מספר מה קרה בפרטי פרטים.

כשהגיע לנקודה זו בסיפורו היו כבר אנשים רבים סביבנו, לא רק כאלו שיצאו זה עתה מהמנהרה אלא גם אלה שהיו מיוצאיו הראשונים של המטוס. הםכ באו להקשיב. נח היה להם שהאיש במצנפת ובמותניה מספר את סיפורם. איש לא חלק על דבריו ולא ניסה לתרום עדות אישית. דומה היה שהם שומעים דיווח על אירוע שלא היו שותפים לו אישית. הם הקשיבו לו מתוך עניין ואפילו מתוך סקרנות, אך גם מתוך ריחוק ברור. הם סמכו עליו שהוא יספר להם מה הם אמרו והרגישו.

אומרים שסרוגים נעשתה לסדרת כמעט קאלט במגזר. רייטינג מטורף (איך זה אצל חילונים?). מִדְגם שעשיתי בין כמה חברים דתיים (ממעגלים שונים לחלוטין) מגלה שאכן כי כן. זה מאוד אותנטי אמרו לי זוג ירושלמי שעבר לתל אביב ולא בילה ולוּ שנייה בביצה (אהמ… חוץ מלגדול שם, שזה סוג של מייפלאואר). כך אמר לי גם אחד מגדולי הנרקיסים וכך אמרה לי גם האחות של 'בעלת השליטה' שמשוייכת לחלק האנגלוסקסי של הביצה. זה בהחלט הישג. ועכשיו מגיעה ההסתייגות. אני לא צופה אדוק של הסדרה. ראיתי את החצי השני של העונה הראשונה ולא ממש הזדהיתי. כמו אותם ניצולים, חיפשתי מישהו שיספר לי את הסיפור שלי ולא ממש מצאתי. הדמויות בסדה נראות כולן כניצולות של איזו תאונה. בודדות, מבובלבלות, עייפות, המומות ונטולות שמחת חיים. באופן אישי אני לא מכיר אף דמות דתית שמתאימה לאפיון הדמויות בסדרה. לויודע – לחברים שלי הייתה שמחת חיים. ותחביבים. ומלבד העיסוק בבדידות ובגבולות הדת היו להם עוד כמה עניינים לענות בהם. הם לא נראו כמו ניצולים. במובן זה סרוגים מפוספסת עלי. אני לא מזדהה עם הדמויות והעלילה. ובכל זאת אני צופה. כמו שמתעכבים להסתכל על תאונה. כמו ניצול שרוצה שיספרו לו את הסיפור של עצמו. מה אמר. מה הרגיש.

ועכשיו הסתייגות להסתייגות – בלי להכיר אני "יודע" שיש אנשים כאלה. המניירות הקטנות הן מדוייקות להפליא. השחקנים עוברים כדתיים והדמויות קולעות גם לסטריאוטיפ שיש לי (כבוגר ביצה) על אנשי הביצה. סחתיין לשחקנים. סחתיין לבמאי.

——

נדחתפי הלאה מן המספר בידי אנשים שהצטופפו להקשיב. למעלה ממאה איש, שגררו את תיקי הכתף שלהם ואת אריזות הבגדים על פני הרצפה המאובקת. כשהתברר לי שיצאתי מטווח שמיעה, ראיתי את בִּי עומדת לידי, פניה הקטנים חלקים ולבנים בתוך שפע שיער פרוע. היא קפצה לתוך חיבוקי, מדיפה ריח של מנועי סילון.
"איפה התקשורת?" שאלה בי.
"אין תקשורת באיירון סיטי"
"אז הם עברו את כל זה לחינם?"

אז לנו יש תקשורת ויש את סרוגים (יס, ערוץ 2). חברים יקרים – הסבל שלכם לא לחינם.

——–

*לא יכולתי להתאפק מהקריצה לאקטואלי. יהושע – אנחנו אוהבים אותך.

13:43

(לא?) לפני הילדים

» ‎ ‫מדע בזיוני

מאימתי ילדים מבינים אירוניה (ומבוגרים?!).

שימו לב לקליפון הבא, בעיקר לדו-שיח בהתחלה, שנראה שהוא מיועד לשעשע הורים יותר מאשר טף.

השיר הזה שגור בפיו של כל ינוקא דובר אנגלית

לאחרונות:

לאחרונה נעם הופך מכור ליוטיוב. במסגרת הניסיון (המוצלח) למנוע ממנו טלויזיה אנחנו מראים לו יוטיוב. אז הוא התמכר וכל בוקר הוא רץ ללפטופ, מנסה לפתוח אותו ומתחיל לתופף ולשיר. במסגרת ההתמכרות נחשפתי לכמה וכמה קליפים לילדים (שילונקקו בפוסטים עתידיים).

לאחרונה, מאז בואו של הדיקטטור הקטן ומאז עלייתה של הדוּקטטורה אני מתעניין ברכישת שפה. אצל ילדים ובכלל. למשל, היחס בין מסמן למסומן, בין טקסט לסבטקסט – בין מה שנאמר למה שמובן.

לאחרונה חזרתי קצת להתעסק עם אירוניה וסרקזם (מהזוית החישובית). אולי יצא מזה גם איזה בדל מחקר אבל בינתיים, כדרכי בקודש, אני מכלה את זמני בקריאת מאמרים קשורים בקושי (מחקר מעמיק… כן?!). למשל מאמרים בנושא ילדים ואירוניה. כלומר האם, איך ומתי ילדים מבינים אירוניה וסרקזם (ומטפורות). יש כמה וכמה מאמרים כאלו, רובם נכתבו על ידי פסיכולוגים והנה, למשל, אחד: Children's Understanding of the Meaning and Functions of Verbal Irony שנכתב על ידי יותר מדי אנשים ולכן ישוייך כאן לדְיוּז ואחרים (Shelly Dews; Ellen Winner; Joan Kaplan; Elizabeth Rosenblatt; Malia Hunt; Karen Lim; Angela McGovern; Alison Qualter; Bonnie Smarsh).

והדרה קושייא לדוכתיה – למי מיועד הדו-שיח הרחוב סומסומי דלעיל. האם ילדים מבינים את הקטע? (ומאיזה גיל). ההנחה שלי היא שילדים לא מבינים את האירוניה הזו. זה מעניין במיוחד כי אם כך, הקליפ למעשה חותר תחת הידידותיות הרחוב סומסומית. זו לא סתם קריצה למבוגרים מעל ראשי הילדים אלא קריצה-למבוגרים-מעל-ראשי-המבגרים-כנגד הילדים. כמו בכל אירוניה טובה – יש כאן קורטוב של רשעות מרנינה*.

קוראים (עם ילדים) אנא נסו זאת בבית. ספרו בתגובות.

*האירוניה הזו מזכירה את נותני ההשראה הגדולים – פו הדב [שגם לו יש מבחר שירים, ואפילו 'המנון לפו'], וכמובן לא נשכח את אליס [וגם לה מבחר שירים].
ועוד משהו על ההגדרה הבעייתית של אירוניה באירוניה: בין ג'ז לפורנוגרפיה.

17:25

ערימה 532

» ‎ ‫מדע בזיוני

דמיינו שאתם בחו"ל. דמיינו שיום ראשון הוא חלק מסוף השבוע. דמיינו שהערימה הזו הגיע בדיוק לסוף השבוע תפריט נגלל: אחלה בלשנות ברשת הישראלית, שיסגר ערוץ עשר ויניח לנו, על החוק הביומטרי ועל חברי כנסת כוחניים ומטומטמים שלא מבינים אינטרנט, קצת מטא בלוגיקה וקצת לוגיקה ומה הדבר שהכי טוב לעשות עם מקל קסמים (ספתח רחוב סומסום). יהיה דיסקו. (ואף מילה על הפרסומת של סלקום).

ראשית חכמה לכו ותבדקו את בלוג הבלשנות החדש דגש קל. כבר שבועיים אני מתכנן להכניס אותו לערימה אבל ערימה אָיִן. הבלג מתעדכן תדיר ובו פנינים ופנינות. זה בלוג מאה אלף דולר, זה. ובכלל – תקופה טובה לבלשנות פופולרית ברשת העברית – דרך דגש קל הגעתי גם לבלוג מקפים לוהטים. הסיפור הזה הוא יופי טופי מאחר ו(אוי לבושה) כמות הבלשנות בבלוג הצנוע אותו אתם קוראים ברגעים אלו ממש, מצטמצמת ודועכת.

אפרופו ענייני בלשנות אז הנה קומיקס קולע וקורע שמתכתב עם אחד המיתוסים הבלשניים האנוסים (abused) ביותר (דרך ה-language log):

LawnWords

הכל עשר. חסר מעש כתב למה אין שום הצדקה להציל את ערוץ 10 יוסי מימן. הוא צודק בכל משפט. ואם עוד נשאר בי קורטוב של רחמים אל אנשי הערוץ הנחות הזה, אז אפשר לפנות גם לרגש. בתשעה באב (שנאת חינם וכו') יצא לי לראות את הפרומו שלהם לאמנון לוי. "הילדים החטופים של מאה שערים" הכריזו באותיות דם. קאט. איזה קשקשן חילוני מדבר בידענות נחרצת: "בשביל החרדים זו מצווה לחטוף ילדים!" ("בשביל החרדים" כולם, לא פחות. "מצווה".). קאט. סצינה טלנובלית קורעת לב של אבא במכונית, מדבר בטלפון "אבל זה הילד שלי, אני רוצה לראות אותו" ומהצד השני "לעולם לא תראה את הילד שלך" (חסר הצחוק הגרגמלי). קאט. ווייס-אובר: "זה יכול לקרות גם לכם!". אני יודע, זה בנאלי להשוות כל זוועה אנטישמית/חרדית לדר-שטירמר, אבל יותר קרוב מזה קשה להגיע. טוב, תמיד אפשר להוסיף איזו קריקטורה של עבדקן אונס בלונדינית. זה יכול לקרות גם לכם. גם לשחורדיניות. [בינתיים מסתמן הסדר להצלת ערוץ עשר. אולי שיצילו אותנו במקום?!].

אצבע משולשת. ואם אני כבר בעצבים, אז יש את שיטרית והחוק הביומטרי שהוא מקדם במלוא כוחו. בחורים ברשת גל מור כתב שנראה שלשיטרית ניגוד אינטרסים חמור. הייתי מקשר אבל הפוסט הוסר אחרי קבלת מכתב מאיים מרותי שיטרית. המקרה הזה עוד יפרנס המוני דיוני אוננות (כמו הפסקה הזו) מטא-בלוגיים על תפקידם ואחריותם של הבלוגים ובכל אופן – אני דווקא התאכזבתי מההורדה של הפוסט. גל מור הוא לא טירון תקשורתי ואני בטוח שהוא ידע מה יש לו ביד (חומר נפץ) ועד כמה הוא יכול לגבות את זה אל מול איומים משפטיים שלבטח יגיעו. גל מור הוא לא סתם בלוגר זניח שכותב על מדע בזיוני אלא אלפא-אלפא בלוגר עם אלפי קוראים ועוקבים. הוא ממנף את בלוגו כמגזין עם כותבים אורחים ועם "הסיפור המרכזי" כך שהוא למעשה ובמודע משמש כעיתון רק ללא הגב הכלכלי ומסתבר שגם ללא מחוייבות לנפגעים הפוטנציאליים או לקוראים. מאכזב. את הסיפור המלא תוכלו לקרוא אצל ברמן: כי לי אין הסכם כניעה מביש עם משפחת שיטרית. כך או אחרת (ניב ליליאן טוען אחרת), נראה שאת תוצאות הביריונות של משפחת שיטרית יהיה קשה להעלים מהרשת. מגיע לו לשיטרית, הפגר הפוליטי, שהכריז שכדאי להצביע קדימה כי "אנחנו לא מחוייבים… אנחנו מפלגה ללא אג'נדה" (מזיכרון. תתפסו אותי במילה). עוד על מורשת שיטרית תקראו אצל גורביץ ברשימה עבד כי ימלוך.

אבל שיטרית בצד ונחזיר את החוק למרכז – אל תפספסו את הרצועה של לא ארץ לשפנים: תראו למאגר הביומטרי את האצבע.

מידת החסד: אם כבר מטא בלוגיקה – measure for measure, אכסניית בלוגי ה-VIP של הניו-יורק טיימס יצאה לחופשה (ללא תשלום וללא סיום) והויאייפיים כתבו רשימות סיכום. ג'פרי לואיס הביא אותה בקומיקס: Doing the math – measurement of what measure meant.
[בין הכותבים במז'ר-פור-מז'ר הייתה גם סוזן וגה עליה כתבתי לא מזמן סוזן וגה, היא, אני.]

ועוד רבע העלאת גרה – פעם כתבתי על פרדוקס בוחן הפתע וההפגנות הספונטניות המתוכננות באירן (ושימו לב לתגובות של שחר). בהקשר הזה של תכנון ספונטניות נכנסת תורת ההסתברות והאקראיות. הנה דוגמא איך אפשר להפתיע את עצמך (ומה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם מקל קסמים):

[זה ספתח לסדרת פוסטי רחוב סומסום].

אני מסוג הפראיירים היומרניים שהיו קונים את ספר 'לרקוד עם דמעות בעיניים' של ניסן שור בעיניים דלוקות ומסומאות מבזקים. אפילו ליטפתי את הכריכה בשבוע הספר. גלעד סרי לוי מוציא לי את האויר מהמירור-בול: לרקוד על חורבות הקולוסיאום.

17:57

דוּקְטָטוּרָה*

» ‎ ‫מדע בזיוני

Permalink for 'המקרה המוזר של הזאב בשעת לילה'

12:59

המקרה המוזר של הזאב בשעת לילה

» ‎ ‫מדע בזיוני

הרכיבים השונים של הפוסט הזה שוכבים כבר כמה זמן במגירה (בין שבועיים לכמה חודשים) ומחכים לשעת רצון. הטריגר הוא המקרה המוזר של הזאב בשעת לילה. (הסיפור הזה זכה לתהודה כבר לפני כחודש אבל אם YNET התייחסו אליו רק לפני שבוע אז גם לי מותר להפציע כאן בנונשלאנט). ותקבלו גם בונוס: גלון חלב משובח, כתבה באקונומיסט ובה מסקנות מפתיעות על הביקורות באמזון וכמה זאבים מתנה.

קיצור תולדות [תודה ליואב שהפנה את תשומת ליבי]: הטעם הטוב של האומה האמריקאית הנפיק חולצה סתמית ומעט וולגרית ובה שלושה זאבים מיללים אל הירח. החולצה נמכרה באמזון ויועדה להתמקם אי שם בשערות האפורות של הזנב הארוך. ואז התחילה המתקפה. החולצה הפכה למפגן יצירתיות של כותבי הביקורות האמזוניים וצברה מאות ביקורות. החולצה פותרת בעיות של נידוי חברתי, החולצה מושכת נשים, החולצה מחממת, ועוד כהנה וכהנה מחמאות גזרה החולצה מכותבי הביקורות. אבל לא רק ביקורות הפכו שם לוויראליים אלא גם הביקורות עצמן. אם ביקורת מאוד מוצלחת ואינפורמטיבית על מוצר מוצלח במיוחד (נניח איפוד) זוכה למאה-מאתיים הצבעות איכות, אחת הביקורות על החולצה זכתה למעל עשרת-אלפים (!) הצבעות. אם ביקורת מעניינת במיוחד זוכה לכתריסר תגובות, הביקורת המדוברת זכתה ל-174 תגובות. המכירות של החולצה שוברות שיאים וזו כנראה החולצה הנמכרת ביותר באמזון. טוב, ברור למה. שימו לב לתמונה ושימו לב לסיכום בסוף הביקורת:

Pros: Fits my girthy frame, has wolves on it, attracts women
Cons: Only 3 wolves (could probably use a few more on the 'guns'), cannot see wolves when sitting with arms crossed, wolves would have been better if they glowed in the dark.

wolves

חלב זאבים

הזאבים המופלאים הם לא המקרה הראשון של פארודיית ביקורות . מסתבר שכבר ב-2006 חלב טאסקני (tuscan) הפך ללהיט וזכה ליותר מאלף ביקורות חלקן צברו אלפי הצבעות. למה כדאי לשתות דווקא את החלב הזה? הנה, למשל קטע מביקורת של בחור בשם… אדגר:

Once upon a mid-day sunny, while I savored Nuts 'N Honey,
With my Tuscan Whole Milk, 1 gal, 128 fl. oz., I swore
As I went on with my lapping, suddenly there came a tapping,
As of some one gently rapping, rapping at the icebox door.
'Bad condensor, that,' I muttered, 'vibrating the icebox door -
Only this, and nothing more.'

אלו מקרים משעשעים שחושפים שוב את מה שטענתי כבר מזמן – שיטת הדירוגים על פי הצבעות חשופה לאין ספור הטיות והטעיות. והשאלה המתבקשת היא למה אמזון לא עושים עם זה כלום? למה הם לא משפרים את אלגוריתם הדירוג או מונעים מניפולציה של ההצבעות? והתשובה, כמה מפתיע, היא שכנראה לא איכפת להם. כבר מזמן טענתי שנראה שאמזון רוצים ליצור רק מראית עיין של תרומה למשתמש, מעין "אם אני אשכנע אותו שיש ערך מוסף זה כבר יספיק". וזה מה שהאלגוריתם של אמזון עושה ובזול. הוא מבוסס הצבעות, יוצר מראית עיין של דמוקרטיה ושל ניצול חכמת ההמונים. מערבב עם קורטוב פיצ'ר של דרגת-מבקר, כי גם זה נשמע טוב. וזהו. אז מה אם יש הטיות – המשתמש הממוצע לא יבחין בהם. הוא לא ישים לב ואנחנו לא צריכים להשקיע, למרות שאפשר היה לתת ערך מוסף משמעותי. חבל על המאמץ.

הגישה הזו לא אופיינית רק לאמזון אלא לרוב החברות הגדולות. הבנקים חוסמים את הגישה לבנקאי האישי ומספרים לנו שעכשיו אנחנו נקבל שירות 24-7 (בטלפון, כמובן. עם נציג ערל לב ומנוכר שלא מוסמך לעשות כלום וגם אליו נגיע אחרי המתנה ארוכה וסדרה של "אם ברצונך ___ הקש __"). ולא רק הבנקים. ספקיות הסלולר. והטלוויזיה. והאינטרנט. גם התמיכה ההודית של גו-דדי, למשל. ועוד וָעוד.

הטענה הזו (ואולי אפילו טענה קיצונית ממנה) עולה מכתבה מעניינת, Fair Comment, שהתפרסמה לפני כמה חודשים באקונומיסט (תודה עודד). הכתב עומדת נדהם אל מול ערימות הביקורות באמזון ואל מול העובדה שביקורות ממשיכות להיערם גם על ספרים שצברו כבר אלפי ביקורות. "ביקורות גולשים," הוא שואל, "למה בכלל לטרוח לקרוא אותם? או לכתוב…". המסקנה היא שביקורות, ואפילו שליליות, טובות למכירות (של אמזון). כדאי לקרוא.

בונוס: לסיום, כשרות לציבור ולאור ההערות על החולצה קבלו חמישה זאבים במתנה (גזור+הדבק על החולצה):

wolves8

[מתוך הספר Canada 123 של הדיקטטור הקטן.] רשימות קשורות: הביקורות מהללות – על מניפולציות באמזון ולאן צועד תוכן גולשים.
רביזור – מי יבקר את המבקר?
מה משפיע על דירוג המועילות באמזון?

2:17

סוזן וגה, היא, אני

» ‎ ‫מדע בזיוני

אחד הדברים הנוראיים ביותר שאפשר לעשות למשהו אהוב הוא לנתח אותו ברצינות תהומית. ללכוד אותו, לתלוש את כנפיו, למסמר אותו ללוח שעם ולהתבוננן בזכוכית מגדלת עם עין אחת עצומה וגבה שניה זקורה. ובכל זאת כמה מילים על תופעה בלשנית מסויימת (כינויי גוף) בטקסטים של סוזן וגה. זה מה שקורה כשלמעריץ יש נטיה בלשנית שיטחית והמוזה נוחתת להופעה.

אומרים עליה שהיא לא סתם סינגר-סונג רייטר אלא מספרת סיפורים. בשירים שלה היא תופסת רגע קטן, רווח חמקמק שבין איש לאישה, בין ממשות לזיכרון ובין תחושה לדמיון. בתור מספרת סיפורים היא מספרת על אנשים. אנשים שהם בעצם השתקפויות של עצמה. או של מישהו אחר. בתור מספרת סיפורים היא משתמשת הרבה בכינויי גוף (pronouns) אנאפוריים. וזה יפה וזה מתוחכם וזה עושה את השיר.

"דוגמאות בבקשה!" – הנה כמה דוגמאות משירים שאני אוהב במיוחד.
נתחיל דווקא מהשיר שחתם אתמול את ההופעה הראשונה ("זה שיר די מוזר להשאיר אתכם איתו", היא אמרה). השיר Pornographer's Dream נפתח בשורות הבאות:

‘She's a pornographer's dream’, he said
I knew what he meant.
But it made me imagine: what kind of a dream
He would have, that hadn't been spent?

pronoun explosion. ארבע שורות. שני משפטים. שבעה (!) כינויי גוף, ארבעה (!) משתתפים. בהגשה השורה האחרונה מפוצלת לשתיים והשאלה האנאפורית שמקפיצה אותי בשיר היא מי הוא אותו 'הוא'. 'הוא' אמר (החבר), מה 'הוא' מתכוון (החבר) ואיזה חלום 'הוא' חולם (הבמאי או שמא החבר?). המשך השיר מדבר על 'הוא' הבמאי הפורנוגרפי אבל כפל המשמעות הזה שמתעורר לרגע ויוצר זהות בין החבר לבמאי הפורנוגרפי מוסיף לשיר מימד אפל, מודע ומציצני והופך את השיר הזה למעניין הרבה יותר. לשיר עלינו כצרכנים ולא על איזה במאי פורנוגרפי עייף ושְֹבע ריגושים.

עלינו. זה בעצם הקטע של סוזן וגה. לא סתם סיפורים מעוררי אמפתיה והזדהות אלא זהות מפורשת. שימו לב לשורות מהשיר המופלא In Liverpool (מחאה רשמית: למה לא נוגן בהופעה הראשונה?!).

Except for the boy in the belfry
He's crazy, he's throwing himself
Down from the top of the tower
Like a hunchback in heaven
He's ringing the bells in the church
For the last half an hour
He sounds like he's missing something
Or someone that he knows he can't
Have now and if he isn't
I certainly am

הפעם לא ספרתי כינויי גוף אבל שימו לב להתקה שנעשית כאן מהבחור המסכן אל וגה עצמה. השיר מספר על הבחור במגדל הכנסייה. האוירה נבנית והמלנכוליה של ליברפול הגשומה על מחוריה הדיכאוניים נשפכת מכל תיאור ופתאום באבחת שורה – זה לא תאור של ליברפול או של הבחור אלא של סוזן עצמה, כלומר של המאזין. אלימות. אם עד עכשיו הדחקנו את הבדידות ("זה לא אני – זה הוא, המסכן"), באה השורה הזו ומטיחה לנו בפרצוף מי כאן בודד. האפקט של השורה הזו כל כך חזק בגלל ריבוי השימוש בכינויי הגוף. שבע פעמים חוזר ה'הוא' המינימליסטי בבית הזה שציטטתי ואז – בום! זה לא הוא זה אני. "…הוא נשמע כאילו הוא מתגעגע… ", מתגנב הספק אם זה באמת 'הוא' זה שמתגעגע או שאולי זה רק בדמיון של הצופה. בום! שינוי פוקוס אל 'האני'.

[אי אז כשקניתי את האלבום ושמעתי אותו שוב ושוב לא הייתי מודע לאותו פלירט ליברפולי חמוץ-מתוק שהיה לה בגיל 18].

ואי אפשר בלי להיטים. שימו לב להכרזה המפורשת על הטכניקה. מתוך Tom's Diner:

There's a woman
On the outside
Looking inside
Does she see me?

No she does not
Really see me
Cause she sees
Her own reflection

אין כאן את התחכום המפורש של האנפורה הדו-משמעית כמו ב-Pornographer's dream ולא את המעבר האלים שמטיח את המלנכוליות במאזין אבל המשחק הזה בין 'היא' ו'אני' משתלב מצויין בסיפור שמסתיר את העובדה שהסיפור הזה על האנשים בדיינר הוא התבוננות עצמית. כמו תמיד, כמעט מיד אחרי הרמז שמשנה את הפוקוס של השיר, השיר באמת עובר מתאור מתבונן לחווית גוף ראשון ואפילו מתכתב עם ליברפול שיבוא כמה שנים אחריו (ויתאר חוויה שקרתה כמה שנים לפניו):

Oh, this rain
It will continue
Through the morning
As I'm listening

To the bells
Of the cathedral
I am thinking
Of your voice…

And of the midnight picnic
Once upon a time
Before the rain began…

I finish up my coffee
It's time to catch the train

סיום חפוז. גומר את הקפה. צריך לזוז.

ממתק פרידה
אוקטובר 2000, רומא. נקלעתי (סטודנט תפרן בטיול) להופעה של סוזן וגה. הופעה סגורה בחלל קטן ואינטימי לכמאתיים עיתונאים מוזמנים. סוזן, הגיטרה ומתורגמן. שירים, הקראת שירה ודיאלוג עם הקהל. מה הופתעתי שסוזן העגמומית (לפי השירים שאהבתי) התגלת כטיפוס משעשע במיוחד שהופך את קטעי הקישור לחגיגה.

תשע שנים קדימה, ישראל, אתמול – הנה קטע חמוד עד למאוד שמישהו צילם בהופעה אתמול והעלה ליוטיוב (תהיתי מי אלו המוזרים האלו שעסוקים עם המצלמות המעפנות של הפלאפונים במקום ליהנות מההופעה. עכשיו אני מודה להם). זה הסיפור על ליברפול שהיה בעצם אינטרו לשיר ג'יפסי.

Permalink for '‫OMG אני חשוף ברשת: על ניתוח טרנדים ודברים אחרים בתוכן גולשים‬'

15:08

‫OMG אני חשוף ברשת: על ניתוח טרנדים ודברים אחרים בתוכן גולשים‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

למי שמתעניין קצת במה שאני (ספציפית) ושכמותי עושים הנה שלוש הרצאות מהכנס בעל השם הבלתי אפשרי AAAI-ICWSM (Association for Advanses in Artificial Intelligent – International Conference for Weblogs and Social Media) שהתקיים במאי בסן חוזה אשר בקליפורניה.

מסתבר שהם העלו את כל ההרצאות לרשת. היום מישהו אמר לי שהוא ראה את ההרצאה ברשת. התגובה הראשונית הייתה אוי-ווי. ואז אצתי-רצתי לראות במה מדובר. והתגובה השניה הייתה OMG. פאדיחה. התגובה השלישית הייתה נו- סביר – היה יכול להיות גרוע יותר. התגובה הרביעית הייתה "אהמ… זה די מוזר ומאוד חשוף לראות את עצמך מוקלט ומדבר בשפה זרה".

ובכן – ההרצאה שלי עוסקת בדירוג ביקורות גולשים על פי "איכות" הביקורת (כלומר כמה הביקורת אינפורמטיבית ומועילה למשתמש). אני מעלה כאן עוד שתי הרצאות קי-נוטס ארוכות (שעה כל אחת) ומעולות. הראשונה של ליליאן לי (A tempest: Or, On the flood of interest in sentiment analysis, opinion mining, and the computational treatment of subjective language.)
והשניה של ג'ון קליינברג (Meme-tracking, Diffusion, and the Flow of On-Line Information).
ליליאן וג'ון שניהם פרופסורים למדעי המחשב מקורנל. שתי ההרצאות מומלצות בחום ושתיהם רהוטות ומובנות גם למי שלא מצוי בנבכי התחום. הנה זה בא.

1. אני ואנוכי

הסרטון הזה מיועד למי שרוצה לראות איך אני נראה, להבין על מה אני עובד (בין היתר), להתרשם מהמבטא המביך, משגיאות הדקדוק ובאופן כללי לתהות לאן נעלמה יד שמאל שלי. הסרטון הוא של חצי שעה (20 דק' הרצאה + חמש דק' לשאלות + עוד 6 דק' לשאלות כי הייתי הדובר האחרון באותו יום והיה תור ארוך לשאלות [שנמשכו עוד כמה שעות לתוך הבנקט - כלומר עד שהאלכהול הכריע אותי ואפילו אני כבר שמתי לב שאני לא ממש מפוקס בתשובות]). האמת שהחלק האהוב עלי מתחיל בדקה ה21 שם אני מתאום מגלה את יד שמאל ועונה בבטחה לשאלות מנציגי האקדמיה כמו גם גוגל, NIST ועוד.

RevRank: a Fully Unsupervised Algorithm for Selecting the Most Helpful Book Reviews

2. אם אין אני לי – מי לי

ההרצאה של לילאן לי פתחה את הכנס. זו הייתה סקירה כללית מרתקת ומשעשעת על מה שעושים ולא עושים עם דעות גולשים (opinion mining, sentiment analysis). ההרצאה נפתחה בציטוט שאין רלוונטי ממנו: Romance should never be begin with sentiment. It should begin with science and end with a settlement (מתוך בעל אידיאלי של אוסקר וויילד כמובן*):

A tempest: Or, On the flood of interest in sentiment analysis, opinion mining, and the computational treatment of subjective language.

3. כמה זמן מחזיק טרנד

אפשר לומר שג'ון קליינברג נעל את הכנס. הוא דיבר על יחסי ההזנה ההדדיים בין המדיה המסורתית ומדיה החברתית (מי אמר איראן ומהפכת הטוויטר?) והציע תבניות ומודלים להתפשטות האינפורמציה (חדשות, דעות שמועות). קוריוז מההרצאה – מכתב השרשרת הנפוץ ביותר בכלל לא נכתב על ידי מי שחתום עליו. גם זה מסימני הזמן.

Meme-tracking, Diffusion, and the Flow of On-Line Information

*'כמובן'…. פחחחח…. כמובן שלא הייתי יודע את זה אם היא לא הייתה מציינת את המקור. כמובן.

Permalink for '‫אני במזרח וליבי בסוף מערב: Once upon a time in the west‬'

14:04

‫אני במזרח וליבי בסוף מערב: Once upon a time in the west‬

» ‎ ‫מדע בזיוני

[על שי דרומי, זכויות הפרט, ותרבות אמריקאית. הפוסט פורסם במקור ברשימות בינואר 2007 בזמן תקרית שי דרומי. הוא מפורסם היום כאן עקב הזיכוי.]

קלינט איסטווד - פעם במערב. מיתולוגיה.

Some people get a cheap laugh breaking up the speed limit
Scaring the pedestrians for a minute
Crossing up progress driving on the grass
Leaving just enough room to pass
Sunday driver never took a test
Oh yeah, once upon a time in the west*

התרבות האמריקאית רחוקה משלמות ואפילו אנחנו, פרובינציאלים שכמותינו, לועגים לנשיא האמריקאי העילג, לתוכניות הטלוויזיה המטופשות ולתרבות הצריכה שנעה על ציר מקדונאלדס – וול-מארט. ככה אנחנו צוחקים על האמריקאים כאילו כאן, אצלינו – במדינת היהודים העצמאית, אין מקדונלדס בכל פינה וכאילו ערוץ 2 שלנו הוא בבואה של צ'נל-4 הבריטי.
ומה עם המוזיקה, הקולנוע והתרבות הפוליטית שהביאו האמריקאים לעולם? בין כל הזבל יש גם לא מעט פנינים – רשימה חלקית ואסוציאטיבית: אלוויס, אדגר אלן פו, ג'ימי הנדריקס, רוזה פארקס, בוב דילן, הסיפמסונס, הסופראנוס, ברקלי 64', וודסטוק, סטונוול, מרטין לותר קינג, מרטין סקורסזה, סוזן אנתוני, דון דה-לילו, רוברט אלטמן, ג'ון יוסטון, קלינט איסטווד. כאמור, רשימה חלקית.

Yes it’s no use saying that you don’t know nothing
It’s still gonna get you if you don’t do something
Sitting on a fence that’s a dangerous course
Oh, you could even catch a bullet from the peace-keeping force
Even the hero gets a bullet in the chest
Oh yeah, once upon a time in the west

אנחנו חיים במטוטלת שנעה בין דוקטור ג'קיל שמחקה את ארה"ב ללא אבחנה, למיסטר הייד אירופי וגבה מצח שלועג לנשיא הנועל מגפי בוקרים ומנהל מדיניות חוץ של מערבון (הפוסט נכתב ב -2007, עידן בוש, כן?). וכשהמטוטלת נעה בין תנודה לתנודה שוכחים את המשרעת – הקו המקשר את אותה תרבות "מערבונית" המקדשת את זכותו הפרט להגן על עצמו, על 'נערתו' ועל אדמתו לאלוויס שמנענע את התחת בבוטות וולגרית (לזמנו), לרוזה פארקס שמסרבת לקבל את אפליית השחורים, למרטין לותר קינג בעל החלומות, לוודסטוק או לאלטמן. בקצרה –איסטווד השחקן ואיסטווד הבמאי מגיעים מאותו מקור, חולקים את אותה אסתטיקה, מתכתבים עם/ממשיכים את אותה תרבות. אחרי שמנקים מהאמריקנה את כל הרעש (והאינטרסים והשחיתויות וכו') נשארים עם מוטיב מרכזי ודומיננטי – זכויות הפרט. זכויות הפרט וזכותו של הפרט להגנה עצמית אינן כה שונות זו מזו.

אני במזרח וליבי בסוף מערב

את נוסטלגיית המערב הפרוע הזו מציף שי דרומי. זו החזות, זה משלח היד (חוואי/בוקר) וזה גם כמובן האירוע המצער בו נאלץ דרומי להגן על ביתו ורכושו (וחייו?) וירה בכנופיית פורצים שהרעילו את כלבי השמירה שלו.

שי דרומי. Who’s protecting the innocenti?

Mother mary your children are slaughtered
Some of you mothers ought to lock up your daughters
Who’s protecting the innocenti
Heap big trouble in the land of plenty
Tell me how we’re gonna do what’s best
You guess once upon a time in the west

ישראל המושחתת של המילניום החדש הופכת אט אט (בעצם רק אט אחד – זה לא קורה כל כך לאט) למערב פרוע בו איש הישר בעיניו יעשה. המשטרה אימפוטנטית. השרים סוררים: "אנשי לצון – מֹשְלֵי העם הזה" (הפטרת השבוע, ישעיהו כח). החיים במערב הפרוע לא היו טובים במיוחד. המוסר היה בעייתי ואכיפת החוק הייתה נתונה לגיבורים מסוקסים וקשוחים. קשוחים ועצמאיים. אבל במערב הפרוע (המיתי, לא בהכרח האמיתי) היו טובים ורעים – והיה ברור מי הם הטובים ומי הם הרעים. ברגרסיה של ישראל למערב הפרוע – שי דרומי הוא ככל הנראה מהטובים. והמערב הפרוע (המיתי) הוא זה שיצר את סטונוול ואת וודסטוק, ואת מרטין לותר קינג. אה, כן – וגם את מקדונלדס ואת ג'רי ספרינגר.
מה יִצוֹר המערב הפרוע שלנו?

*והשיר כמובן – Once upon a time in the west של הדייר סטרייטס