צליל אברהם שלחה שני קישורים מעניינים על שתי תנועות חברתיות שונות שצצו בתקופה האחרונה:
ובכלל, מי זה האנחנו? מה הם הגבולות של חברת המופת שמציע המניפסט של השמאל הלאומי? בתור התחלה, זה לא הפלסטינים. האם זה רוסים שעלו לכאן? ואם הם נוצרים? ואם הם מחוסרי דת? מה לגבי ערביי ישראל? (להם אנחנו צריכים לדאוג, כי זה באמת לא בסדר שאנחנו לא משווים את התקציבים שהם מקבלים לתקציבים שאנחנו מקבלים- אבל עוד פעם, מי זה האנחנו ומי זה ההם? זה פטרוניסטי ולא משתף בעיני.) מה עם אתיופים? נשים? חרדים? מתנחלים חס וחלילה? ואם זה היה נכתב לפני 60-70 שנה, איפה היה מקומם של המזרחים בחברה הזו (אם נסתכל על אמירות של בן גוריון בנושא המזרחים ועיירות הפיתוח, נוכל להבין, שכן לאורו נכתב המניפסט ונעשו הכרזות… אכן, ארצי שינתה את פניה- לאו דווקא לרעה). הגבולות החברתיים של חברת המופת שמציע השמאל הלאומי הם היהודים אזרחי ישראל, וכאלה שמשרתים בצבא של היהודים אזרחי ישראל. זוהי נקודת ההסתכלות, זה האנחנו, ואנחנו צריכים לדאוג רק לעצמנו. כמו שנכתב במניפסט עצמו- הפלסטינים ידאגו כבר לעצמם.
שנית, עצם העובדה שאם תרצו, למרות שאת עמדותיהן ניתן לשייך ברוב המקרים לימין, פונים לא נגד "השמאל" הפורמאלי, או אפילו "האליטות", אלא נגד האויבים הנעלמים בתקשורת, בחברה ובאקדמיה, מראה על כך שהם לא משחקים באותו המגרש הפוליטי יחד עם מתנגדיה. אם תרצו לא תוקפת כמעט פוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשי מדיניות וכו', אלא מרכזת את כוחה בביקורת על ארגונים אשר אינם מזוהים עם הוצאה לפועל של מדיניות. אהוד ברק יכול, לצורך העניין, לקרוא ואף להתעקש על פינוי מאחזים בגדה המערבית, אבל הוא לא מהווה יעד לעיקר המתקפה של אם תרצו בדיוק מכיוון שבמהותו כפוליטיקאי בכיר הוא עובד באור היום. אהוד ברק הוא שמאלני, הוא לא מתחפש לשום דבר, והוא יודע את מקומו. אם תרצו, לעומת זאת, מחפשים, כמו כל תנועה מסוג זה, את הקונספירציה, את היהודים והבונים החופשיים שמסתננים למוקדי הכוח ומפעילים אותם מבפנים תוך שמירה על מראית עין של ניטרליות. מבחינתם המדינה, האזרחות, הרשויות השונות והמבנה החוקתי הם לא יותר מאשר שדות קרב שונים שבהם נלחמים כוחות האור בכוחות החושך, כשהמנצח זוכה ביכולת שינוי הצורה שהופכת אותו לבלתי נראה מבחינה אידיאולוגית: המנצח עוטה על עצמו מסכה והופך למזוהה עם המדינה הממלכתית. לתנועות בסגנון אם תרצו אין, בניגוד לכל סיעה פוליטית, עניין בכוח כשלעצמו, אלא בהתגשמות העקרונות העליונים של הלאומיות בגרסה האתנית והפונדמנטליסטית ביותר שלה; הם מתעניינים לא בממשלה, שרים, תיקים, פקידים, תקציבים וכו', אלא בחברה עצמה, בהכפפת כל מוסד חברתי לאידיאולוגיה בה הם דוגלים. המונחים הכלליים והמופשטים בהם מדברים סעיפי מצע אם תרצו, מ"חברה יהודית אותנטית" ועד "חברת מופת", נשמעים, למרות ההדר הבית"רי שלהם, כפניה לא להגשמה של מצע פוליטי קונקרטי כזה או אחר, אלא להשתלטות אידיאולוגית על המוסדות החברתיים עצמם. גם החזרה במצע אם תרצו על מלת המפתח "חברה" מראה את הפרמטר המרכזי שלו שואפת התנועה: הכוונה היא לא להישג פוליטי, לנצחון אלקטורלי כזה או אחר, אלא לפניה לחברה עצמה; לצביעה, ניתן לומר, של סך החיים החברתיים, הכלכליים, החינוכיים, המשפחתיים וכו' על ידי עקרונות התנועה. בדיוק מסיבה זו לא ניתן לדמיין את אם תרצו כמפלגה פוליטית אמיתית: פעילותה הפוליטית הנמרצת לא נעשית על מנת להשיג יעדים פוליטיים, אלא יעדים חברתיים, תרבותיים וסמליים; ככזו, תנועה חברתית, אשר לא עומדת לשיפוט המחמיר של הפוליטיקה, יכולה למלא תפקיד יעיל הרבה יותר מאשר מפלגה.
.jpg)
