בלוגים ששרון קוראת » ‫ברמה העקרונית

« Expand/Collapse

‫ברמה העקרונית (14 unread)

October 22, 2009
11:32
‫מבצע לקוראי הבלוג: דירה להשכרה‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

‫דירת 3 חדרים משופצת ומושקעת ברחוב חובבי ציון. כ-60 מ"ר, עורפית, מוארת ושקטה. קומה 2 עם מעלית, חניה משותפת ומזגנים. מוזמנים לפנות במייל: ronny [at] ironnysh.com ‬
October 14, 2009
22:37
‫גלגוליו של מגזין או: יש למישהו אש?‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

סיפור המעשה
כאן המעשה נפתח -
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מערף.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

הסיפור קצר, פשוט וקלישאתי. כמה עיתונאים אומרים לעצמם: זה לא יכול להיות שזה המצב, ומחליטים להקים מגזין. כמה עיתונאים חושבים על דרכי פעולה, על עקרונות מנחים, על אידיאולוגיה. כמה עיתונאים מגלים שעל אף הרצון הטוב, המניפסט, העיצוב, הכתיבה והעריכה המוקפדים, המגזין שלהם יכול ללכת באחת משתי דרכים: לצאת פעם או פעמיים ולהתרסק, בעודו גורר אחריו חלק מחסכונותיהם (המילה כנראה ארוכה יותר ממה שהיא מכילה), או לא לצאת כלל, ולגנוז עימו את חלומותיהם של.
עובדות
ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

* האנשים: איתמר שאלתיאל, מיטל שרון, מיכל בראל ורוני שני.
* המגזין: הוא מצית
* זמן העבודה שהושקע: קרוב לשנה
* כמות העמודים שמילאנו בכתבות ובמדורים (ובל נזכיר את המילה תוכן): 45
* כמות האנשים שעבדו בשבילנו ואיתנו: 10 (פזית בנימין ויוחאי מטוס, המעצבים המהממים; הילה בקמן המגיהה המוכשרת; עומר הופמן, הקומיקסאי המהורהר; גליה סיון, המתרגמת ללא חת; עידו הרטוגזון, המחשב והסם; יעל בר, המאיירת המבוקשת; יונתן אמיר, הצלם חד העין; יהונתן קלינגר, עו"ד מנבא השחורות; ואייל סימנטוב, רו"ח מנבא הוורודות). תודה. תודה גם לכל מי שעזרו לנו בלי להשאיר עדויות כתובות.
* כמות כוסות הקפה השחור שנשתו במהלך העשייה: כאלפמאות
* מספר הפעמים ששמענו את המשפט "זה רעיון נורא יפה, ובאמת המגזין שלכם נראה מהמם, אבל זו פשוט לא התקופה הנכונה": כ-30-40.
* מספר המלים שנדרשו לבר הפצה כדי להעיף אותנו מכל המדרגות: 17 (תשלמו לנו כסף, תצאו פעם פעמיים, תמכרו מאה עותקים, ואני צריך להקים בשביל זה אופרציה? אין מצב).
מסקנות
מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

כולכם ודאי מגלגלים עינים בתימהון: הם לא יכלו לדעת את זה מראש? מה, הם מפגרים?
ובכן, חשבנו שאפשר. חשבנו שאפשר לשלם לכותבים, חשבנו שאפשר לכתוב כתבות ארוכות שהקוראים יקראו, חשבנו שאפשר לעשות מגזין אינטליגנטי, חשבנו שנוסיף קצת אינפוגרפיקה, ידענו שעושים את זה כבר בעולם. חשבנו שגם פה אפשר. חשבנו שאם נתרום את זמננו וכספנו ואת כל מה שאנחנו יודעים על כתיבה ועל עיתונות, חשבנו שאם נביא אנשים מוכשרים לעבוד איתנו, חשבנו שאם כולנו יודעים מה מקולקל, כולנו ביחד נוכל לתקן.

אבל כשלנו.
וזה כישלון מהדהד. הוא מהדהד לא רק את חוסר היכולת האישית שלנו, אלא את חוסר היכולת של כל אדם שאינו בעל ממון או מקורב למקור מימון כזה להקים אלטרנטיבה אמיתית לשניים וחצי הצהובונים היומיים ועשרת השבועונים והירחונים שיש בישראל. מדינה שבה חמישה מיליון אנשים ולפחות כמה מהם, אומרות הסטטיסטיקות, מסוגלים לקרוא גם משפטים ארוכים.
הרווח שלכם
לפחות עד שיפוג תוקפו של הדומיין מצית פתוח לכולם. את הכתבות, הצילומים והקומיקס אפשר לקרוא באתר, אבל מומלץ להוריד עותק PDF של הגיליון הראשון והיחיד.
אשרי הגפרור.
September 05, 2009
11:30
‫ציפורניו גרזנים וליבו אבנים*‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

לא יודעת אם יצא לכם לאפיין אותם, אבל שמתם לב שהאנשים שממהרים לאיים בתביעות הם אלה המאותגרים רטורית? אלה המתעקשים להעניק פרשנות דמיונית לעובדות? אלה המעדיפים מדון על פני דיון? אלה שמביטים על העולם בצורה שחד מימדיות עמוקה בהשוואה אליה? וזה הכל שאלות רטוריות, כן?

הפעם טענותי לא מופנות לתאגידים אוחזי קניין רוחני ולרשמני פטנטים נלהבים, אלא לתוצרים נבובים של מערכת החינוך הישראלית. אלה המסמלים בצורה המוחשית ביותר את הכשלים בהבנת הנקרא, את העילגות הרשלנית, את האימוץ הריק מתוכן של ה"דמוקרטיה". אלה שגורמים לי לפקפק בחיוניות של כל האינטרנט הזה, על חופש הביטוי העקום שהוא מציע והליברליזם המזויף שהוא מאפשר.

מצד שני, למה להיות שלילית? הרי יוצא לי משהו מחדלי האישים הללו: אני זוכה להשתמש במילות שטנה נימוסיות במקום להסתפק בקללות רב לשוניות.

מצד שלישי: עופו קיבינימט טפילים נקלים!

*מתוך השיר "גנבים". מילים ולחן: שלום חנוך. ביצוע: דורי בן זאב
August 02, 2009
15:51
דרושה דירה
» ‎ ‫ברמה העקרונית

אני מחפשת דירה בת"א. מכירים אחת פנויה? נא הגיבו או שילחו מייל עם פרטים.
מיקום: מרכז העיר.
גודל: לא נורא משנה מספר החדרים, אבל כן חובה מרפסת/גג.
תקציב: עד 3,500 ש"ח.
כניסה: 1.9.09
הערות: מקרר, מזגן ושירותימקלחת ראויים יתקבלו בברכה.

תודה מקרב.
July 20, 2009
21:16
‫על השנאה‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

שונאת מסכי מגע. זה לא אישי: נוקיה כאפל כסמסונג. שונאת את ההמצאה הזו, הגביע הקדוש של תעשיית האלקטרוניקה, ששום טלפון סלולרי (או נגן או מצלמה או מחבט טניס) לא שלם בלעדיה. שונאת טלפונים שמאפשרים לי לבצע פעולה בסיסית כמו חיוג או מענה לשיחה רק כאשר כל איבר בגופי מוקדש לליטוף עדין מספיק של המסך; שונאת טלפונים שאפשר להתמודד עם רמת המורכבות המיותרת שלהם רק בראש צלול דיו. שונאת סלולריים שיודעים לעשות הכל (כולל תזכורת על מועד הביוץ הקרוב).

שונאת לשמוע מוזיקה בסלולר. שונאת לצלם איתו. שונאת GPS.

שונאת חברות סלולר שגובות עוד 400 שקלים עבור כל מכשיר נחות בקטלוג שלהן, רק כי הלקוחות שלהן מספיק מטומטמים כדי לשלם. שונאת חברות סלולר שמתחכמות לחוק, שראשיהן יושבים והוגים תכסיסים נלוזים שמטרתם להתנחל על כרטיס האשראי שלי לנצח.

שונאת שגם בדור 3.5, אחרי 2,000 שנות סלולר, עדיין אי אפשר לנהל באמצעותו שיחה רצופה וחפה מניתוקים כמו בטלפון חוגה פרימיטיבי, כזו שבה גם אני וגם בני שיחי נהיה אסירי תודה על כל אותן אנטנות סלולריות שפזורות במרחב.

קיבינימט.

אבל Wi-Fi ובלוטות' אני דווקא אוהבת.
July 14, 2009
10:59
‫תחתמו כאן וכאן‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

כן, זה לא יותר מאקטיביזם כורסה.
כן, זה לא ימנע ממשטרת ההגירה לעשות טיהור אתני.
כן, זה אווילי לומר "אל תגרשו ילדים"; ומה עם ההורים שלהם?
כן, זה נאיבי לצפות מממשלת ישראל להפגין אנושיות.
אבל באמא שלכם, תחתמו על העצומה הזו, שקוראת לשר הפנים אלי ישי לכבד את האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן (ונראה לי שגם בספר המד"ב שהוא חי על פיו יש איזה איזכור לנושא):

היום חיים בישראל כ-2000 ילדי עובדים זרים לא חוקיים אשר מעורים ומשולבים בחברה מגיל צעיר, הם דוברים עברית על בורייה וכבר בגיל שלוש, עם החלתו של חוק חינוך חובה, הם נכנסים למערכת החינוך שם הם מכירים ילדים ישראלים בני גילם, מתחנכים על מורשת ישראל וחוגגים את חגי ישראל. בבתי ספר בדרום תל אביב ניתן לראות כיצד ילדי\נערי מהגרים מפגינים ישראליות: שרים שירי מולדת, ומציירים את דגל ישראל. ילדים אלה לא מכירים ארץ אחרת, ומבחינתם זוהי מולדתם, מיותר לציין שהם לא מדברים שפה אחרת והקשר בינם לבין מדינת המוצא של הוריהם הוא שטחי ביותר, קשר שהולך ופוחת עם כל שנה שהם חיים כישראלים לכל דבר.

בימים אלה מתכננת משטרת ההגירה לגרש ילדים ונערים אלה מהארץ, במבצע גרוש שייפר את האמנות הבינלאומית להגנת הילד עליהן חתומה מדינת ישראל.

אז יאללה, שיהיה לכם אליבי להאג.
July 09, 2009
13:01
‫איך יכולנו לשכוח‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

השבוע פורסמה במוסף המחשבים של ידיעות אחרונות כתבה שנהניתי מאוד לעבוד עליה, ועסקה בשאלות של זכרון ותיעוד בעולם של טכנולוגיה קדחתנית. אפשר למצוא אותה ב-ynet, להרהר בתשובות של המרואיין עידו הרטוגזון וליהנות מתובנות המגיבים. לי, אגב, עוד אין תשובה חד משמעית לשאלה שבכותרת ("האם הטכנולוגיה קוברת את הזכרון האנושי?"), אבל כאן יש עוד זווית.
12:38
‫ראיון עם דניס דאטון‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

לא הרבה אינטלקטואלים יסכימו להודות שזה בסדר גמור לקרוא את מדורי הרכילות. פרופ' דניס דאטון, ראש הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת קנטרברי בניו זילנד - כן. "עניין באמנות, אהבת אמנות, תמיד כרוכה בסקרנות לגבי היוצר", הוא אומר בשיחת וידאו מביתו שבעיר כרייסטצ'רץ'. דאטון (65) הוא מחבר רב המכר The Art Instinct: Beauty, Pleasure, and Human Evolution, ספר עיון שיצא לאור בינואר השנה ותורגם עד כה לשבע שפות. העובדה השיווקית הזו אינה בלתי רלוונטית; היא מעידה על כך שעניין באמנות אכן חוצה גבולות ותרבויות. השאלה אם דאטון עמד במשימה: להוכיח שהנטיה הזו היא עניין מולד, וכי ההערכה האנושית ליצירות אמנות מקורה בגנטיקה שהיא פרי התפתחות אבולוציונית, ולא בטעם נרכש ותלוי תרבות.

"הדיון האקדמי הרווח במערב התמקד בקביעה שאמנות היא חברתי ותלוי תרבות, אבל אני חושב שאין שום עובדות שמאששות את ההנחה הזו. העובדה היא שקוריאנים אוהבים את בטהובן, שסינים אוהבים את שייקספיר וברזילאים אוהבים הדפסים יפניים. אמנות היא עניין אוניברסלי; והאוניברסליות הזו מחייבת הסבר נוסף ומעמיק יותר, שאני מוצא אותו בעקרונות דארוויניסטיים, שמשלבים תענוג, ספונטניות והבנה טובה יותר של נפש האדם. אמנות אינה חוקי תנועה שמשתנים ממדינה למדינה. למעשה, כולנו אוהבים סיפורים ורובנו מספרים את אותם הסיפורים, מאזינים לאותם סוגי מוזיקה ונהנים מצפיה באותם ציורים", מסביר דאטון.

אמנות היא עניין אוניברסלי (צילום מעטיפת הספר)

לאורך 288 עמודים מלקט דאטון עובדות וממצאים מחקריים, שוזר בהם העדפות אישיות ואנקדוטות היסטוריות, וכורך יחדיו פילוסופיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה ואנתרופולוגיה לכדי תזה שמטרתה להסביר, שהתפקיד שהאמנות ממלאת בחיינו אינו שונה כל כך מזה שממלאים אהבה, משיכה מינית או העדפה למזונות מתוקים ועתירי שומן - וכולם ניתנים להסבר באמצעות התיאוריה של צ'רלס דארווין.

כל העולם גם לובש ג'ינס. זה לא אומר שהחיבה לבד דנים מוטבעת בדנא שלנו.
"העובדה שכולם כותבים וכולם רוכבים על אופניים לא אומרת שיש לנו את הפעילויות האלה בגנים, מה שיש לנו בגנים זה צורך בבגדים ורצון לטייל. בכל מדינה יש מאכלים שונים, אבל המרכיבים הבסיסיים של סוגי המזונות - חיטה, חלבון, טעמים - הם אוניברסליים. זה אותו הדבר עם אמנות. כמובן שלא הכל נשמע כמו היידן או מוצרט, אבל העקרונות והמנגנונים הבסיסיים שמושכים את האופי האנושי להאזין למוזיקה דומים בכל העולם. אמנות או ביטוי אמנותי זה עניין טבעי כמו אהבה, כמו סקס, זה חלק בלתי נפרד מהחיברות האנושי. אנחנו אוהבים את ילדינו, נהנים מסוגי מזונות מסוימים, אוהבים להיות בחברת אנשים אחרים - כל אלה מאפיינים אוניברסליים של האנושות".

היכולת לדמיין ולספר סיפור, מסביר דאטון בספרו, היא אלמנט הישרדותי ייחודי לבני אדם, שהתפתח בתקופת הפליסטוקן (לפני 1.6 מיליון שנה עד לפני 10,000 שנה). דאטון, מייסד ועורך אתר Arts&Letters, יוצא נגד הקונבנציות המקובלות בקרב עמיתיו; לדידו, העובדה שלא נותרו עדויות קשיחות מהתקופה הגיאולוגית המדוברת אין פירושה שאבות-אבותינו היו שוכני מערות אטומים. לא יתכן, הוא עונה למבקריו, שבמשך 80 אלף הדורות האלה לא חיו אנשים בעלי כושר אינטלקטואלי, ששרו, התבדחו, סיפרו סיפורים וכמובן פיסלו, ציירו ובקיצור - עסקו באמנות.

לבד מדוגמאות הלקוחות מעולם המכונאות ונעות בין דיונים על אורגזמה נשית וגילוי עריות לבין ניגוח של פסיכולוגים, מבקרי אמנות, אנתרופולוגים ופמיניסטיות - מופיעות בספר חוויות שהוא צבר בעצמו וגרמו לו ללטש את התיאוריה. משסיים את לימודיו התגייס דאטון לכוחות השלום ויצא להתנדב בדרום הודו, שם למד לנגן בסיטאר. לפני 24 שנים היגר עם אשתו הגרמניה מארה"ב לניו זילנד, ובין לבין יצא לסיורים בניו גינאה. חדר העבודה שלו גדוש בפסלים שהביא משם.

"במשך 30 שנה חשתי מתוסכל מהגישה החד צדדית של התיאורטיקנים המערביים. תיאוריות וביקורת עלולות לפעמים להרחיק אותך מהיצירה, במקום לקרב אותך אליה, אבל אם תבחני את ספריה של ג'יין אוסטן דרך היבטים מסוימים של פסיכולוגיה אבולוציונית, כמו סוגיות של בחירת בן זוג ומשיכה מינית - תביני אותם הרבה יותר טוב, ועדיין תהני באותה מידה. הגישה המיושנת של 'זה סמל או מטאפורה לזה', סמלים, אלוהים, הצילו אותי מסמלים…זה בדיוק סוג הדיון שמרחיק אותך מההנאה שבאמנות. אני רוצה לחזור לעונג ולהדגיש אותו. המילים 'הנאה' ו'תענוג' מופיעות בספר שלי בכמות מביכה. רוב התיאורטיקנים לא מתעניינים בשאלה מדוע אנחנו נהנים לקרוא את הספרים האלה", הוא מכריז.
כותרת ביניים: בראד פיט או ואן גוך?
התשובה, הוא עונה בפרק השביעי, היא תיאוריית "הברירה המינית" של דארווין. לדברי דאטון, כשבני אדם נהנים מיצירת אמנות - הם חשים צורך בלתי נשלט להכיר לעומק את היוצר. "כולנו מצאנו את עצמנו קוראים ראיונות עם אמנים שיצרו עבודות שאהבנו. פעמים רבות אנחנו מתאכזבים, אבל כשהיצירה נראית כה מעניינת, את מצפה שהאמן יהיה מעניין באותה מידה".

אבל זה מנוגד לברירה המינית שעליה מתבססת התזה שלך. בעצם, העובדה שמישהו יצר עבודת אמנות נהדרת, אינה ערובה לכך שהוא אינטליגנט ונראה מצוין.
"נכון, אבל הדחף הזה תמיד קיים בנו, גם אם הוא טיפשי. תראי, כל מה שמעניין את האבולוציה זה שאנשים ימשיכו להתרבות, ולכן מנקודת מבט אבולוציונית למשל, אנחנו לא אמורים להתעניין ביצירות של אנשים מתים, רק באנשים חיים שאיתם נוכל לקיים מערכת יחסים כלשהי. וכך היה בעבר, לפני שהומצאו דרכים לתעד אמנות למען הדורות הבאים. כל האמנים והאנשים השנונים שאמרו דברים מעניינים, תמיד חיו איתך בשבט. העובדה שאנחנו חשופים ליצירות שנעשו בעבר פירושה שאנחנו כבר לא חיים בתקופת הפליסטוקן, אבל החיווט במוח שלנו כן - עדיין יש לנו תחושה כזו של 'וואו, האדם שכתב זאת בוודאי היה איש מעניין. הייתי רוצה לקרוא את הביוגרפיה שלו או להכיר אותו'. זה מספיק כדי להוכיח את הטענה שלי, כי פירוש הדבר הוא שאנחנו תמיד, באופן בלתי נשלט, מתעניינים בזהות האמן".

דניס דאטון. בטהובן לא היה בחור קל

אז ברמה הכי פשטנית, הנטיה הטבעית שלנו היא להימשך לאמנים שאנחנו אוהבים את היצירה שלהם? זה נשמע לי כמו הסבר רדוד לשאלה מדוע אנחנו אוהבים אמנות.
"נכון ואני יכול להבין מדוע יש פיסקאות מסוימות בספר שמתפרשות כך, אבל בואי נחזור להתחלה: הברירה המינית היא הסבר לשאלה למה ערכים מסוימים מעניינים בני אדם, אבל זה לא מנותק מתרבות והיבטים חברתיים. מלחינים גדולים מרתקים אותי באופן אישי, אבל איני רוצה להתחתן איתם. הנקודה היא שהמוח של כל בני האדם מתוכנת גנטית - ממאות אלפי שנים של אבולוציה - להקשיב לצלילים בגובה מסוים ולהתעניין ביכולת של מישהו לחבר מהם יצירה מוזיקלית. זו אחת הדרכים לפתח טעם אמנותי בעולם המודרני, וזה מעבר לעניין מיני במלחין".

הצעד הבא יהיה לומר שעל פי עקרונות האבולוציה, כולנו צאצאים של האנשים המוכשרים האלה, שהרי האמנים מהדורות הקודמים עוררו עניין בקרב בני המין השני.
"כן, אנחנו בני בניהם של האנשים הכי כשרוניים, מקסימים, שנונים, מעניינים ומושכים בעיני המין השני. אנחנו התוצאה של זה. להיות יצירתי ובעל דמיון זה מאפיין אנושי בסיסי. זה לא משהו תרבותי, אלא משהו עמוק יותר. דארווין אמר שהחזק שורד, אבל למה לא לקרוא לזה 'החכם או השנון שורד'? זה עקרון דארוויניסטי מובהק".

שמנוגד למציאות; מרבית האנשים אינם גאונים.
"זה עניין של סטנדרטים. אחד הדברים שאני מצביע עליהם בספר הוא החשיבות של גודל אוצר המילים בתהליך בחירת בני זוג: מחקרים שנעשו ברחבי העולם מגלים שאנשים נוטים להתחתן עם אנשים בעלי אוצר מילים בגודל דומה. אני פרופסור לפילוסופיה מניו זילנד ולכן הסטנדרטים שלי הם ברמה מסוימת, אבל אנשים ככלל עדיין יחפשו את מה שהם מגדירים כשנינות ואינטליגנציה ברמה הכי גבוהה שהם מסוגלים לתפוס".

ועדיין אנשים נמשכים לדוגמניות ולאו דווקא לסופרות, ולפעמים מעדיפים בן זוג שלא יאיים עליהם מבחינה אינטלקטואלית.
"כן, יש בזה משהו, כי הגורם הראשון שאנשים מחפשים הוא טוב לב. אז כן, הם יכולים להיות מוקסמים ממישהו אינטליגנטי במיוחד, אבל לא ירצו לחיות איתו. בספר שלי נשמע כאילו כולם רוצים להתחתן עם מוצרט, ואין מספיק מוצרטים בעולם".

יש כאן סתירה מסוימת, כי האבולוציה, זו שמונחית על ידי הדחוף להתרבות, מורה לנו לבחור את הכי יפה או חזק, שייצר צאצאים שמסוגלים לשרוד. במציאות כולם רוצים להתחתן עם בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי.
"נכון, אבל יש להם מעמד גבוה וזה משהו שמושך אנשים, בעיקר נשים. בבית חולים למשל - מנתח בכיר ייצא עם האחיות, מנתחת בכירה לא תצא עם האחים. זה נושא מאוד מורכב, שאיני יכול לומר כיצד הוא משפיע על ההיסטוריה של האמנות", הוא צוחק.

אז אמנות או כשרון אמנותי נמצא מאחורי הקלעים, הוא לא בולט כמו יופי חיצוני או חוזק.
"העניין הוא להיות בעל אישיות כובשת ומקסימה. משחר ההיסטוריה מורים אמרו לתלמידות הפחות יפות שלהם 'הו, זה לא נורא, העיקר שיש לך אישיות נהדרת', וזה לגמרי נכון. להיות בעל אישיות נהדרת זה חשוב מאוד".

ובכל זאת אמנים רבים לא ניהלו חיים מאושרים ולא הוצפו במעריצים.
"נכון. ראי את בטהובן למשל, הוא לא היה בחור קל. אם תקראי את מעט מכתבי האהבה שהוא כתב לנשים תביני מיד מדוע הן נמלטו כל עוד רוחן בן. מכתבי האהבה שלו נוראיים, הם לגמרי לא מדליקים נשים. מצד שני יש את פיקאסו. ואני חושב שמוצרט היה מושך בעיני נשים. בטהובן יכול היה להיות מושך לו היתה לו אישיות נוחה יותר. אני חושב שבהכללה, רוב האנשים המוכשרים לאורך ההיסטוריה עוררו עניין ומשיכה בקרב בני המין השני והיו להם הצלחות. זה רלוונטי גם לספורט או הומור, לא רק לאמנות".

אתה כותב בספר שהאמנות לא תמיד מקדמת ערכים מוסריים חיוביים. האם אפשר להסיק מכך שהחיבה שאנחנו רוחשים לנבלים ביצירות אמנות הן הסיבה שרבים נמשכים לאנשים כאלה גם בחיים? שהמשיכה של נערות צעירות לבחורים הרעים היא עניין גנטי?
"כן, בהחלט. בהרבה מאוד מקרים הנבל הוא הדמות הכי מושכת. הברירה המינית מחייבת עניין - לא טוּב. זה מאוד טבעי, ובאחד המקומות בספר אני כותב על ההערצה למאפיונרים. להיות 'ילד רע' זה מרתק".

אז גילויי הערצה הם עניין אנושי לחלוטין, אנחנו זקוקים למישהו להעריץ?
"כן, לגמרי. אינני חושב שנכון לפשט את זה לרמה של 'גרופיז', כי יש כאן משהו רחב יותר, זו ההערצה שלנו להישגים אנושיים יוצאי דופן בכל מיני תחומים. קחי את האולימפיאדה: אנחנו יושבים וצופים באנשים מבצעים פעילות כלשהי ובארבע השנים הבאות לא ישנה לנו כמה מהר מישהו יכול לגלוש או כמה קרוב למטרה הוא קלע; זה הרי טיפשי לחלוטין, אבל אנחנו צופים בתחרויות כי זה הישג של אדם אחר, זה משהו שמעניין אותנו תמיד. זה קשור לתענוג, לחיברות, לדרך של האבולוציה לעודד אותנו להגיע להישגים גבוהים יותר כבני אנוש, כדי לשפר את המין שלנו. זה משהו שטבוע בנו עשרות אלפי דורות, זה הרבה זמן".
כותרת ביניים: מקורות התענוג
דאטון, יליד דרום קליפורניה ובן להורים בעלי נטיות אמנותיות (השניים נפגשו בתעשיית הקולנוע ובשלב מאוחר יותר ניהלו חנות ספרים גדולה בצפון הוליווד), לא מסתפק בתענוג. הוא חש שחיוני להסביר את מקורותיו.

למה דברים שגורמים לנו הנאה דורשים הסבר? לפרק יצירות אמנות לגורמים לא מעקר אותן?
"לדעתי לא. גם אחרי שבחנת את כל התיאוריה של ההומור את עדיין יכולה לצחוק מבדיחה. את יכולה לדבר על מוזיקה וציור ולהסביר אותם, והמשמעות שלהם לא תפחת. במקרה של אוכל יש לנו הסברים ביולוגיים לחיבה שלנו לטעמים מסוימים - זה לא אומר שאי אפשר ליהנות מארוחה נהדרת. הסבר למשהו לא מקלקל את ההנאה ממנו. הסבר עשוי להפחית מההערכה שאנחנו רוחשים לדברים נחותים יותר, כמו שאני מסביר בפרק האחרון בספר, שמוקדש לקיטש. אם אני מדבר על אמנות נחותה ואחר כך הקורא לא יוכל ליהנות ממנה זה לא רע. אמנות נעלה תמיד תישאר כזו ותמיד תהיה מעבר לטווח ההבנה שלנו, כי היא מערבת הבעה של האופי האנושי בצורה שלעולם לא ממש נוכל לתפוס".

אז המשיכה לקלאסיקות, לאמנות טובה, זה האינסטינקט בעצם? היכולת לזהות אמנות טובה לאורך זמן?
"לא, האינסטינקט רלוונטי לכל אמנות, אבל יש מקום להתמקד ביצירות הנעלות ביותר; זה נושא שמצריך ספר שלם. יש יצירות מאתגרות במיוחד, שהולחנו או נכתבו על ידי אנשים כל כך מתקדמים ויוצאי דופן, כל כך מיוחדים, שאי אפשר לבחון אותם כמו שבוחנים תסריטאים של אופרות סבון. היצירות שלהם כל כך יוצאות דופן שאי אפשר להעריך אותן באותה הצורה. העובדה שהם הצליחו לעסוק בערכים אנושיים בסיסיים, לנתח את המצב האנושי בצורה מורכבת ומתוחכמת, שנותרת רלוונטית מאות שנים - יוצאת מן הכלל. לאנשים שהצליחו לעשות זאת אנחנו קוראים גאונים. לפני שהתחלנו את הראיון דיברתי עם בני בטלפון; אמש הוא ביקר בקונצרט של רביעיית מיתרים שניגנה את האופוס 95 של בטהובן והוא לא שבע מזה, הוא היה כל כך נלהב. וזה מדהים, כיצד מישהו כותב יצירה מוזיקלית כה מדהימה".

ובכל זאת אינך מסכים שהניסיון לתחום את החוויה המופלאה הזו בגבולות מדעיים או הגיוניים, שקול לנסיון לנטרל אותה?
"לא, אפשר ליהנות מהיצירות האלה גם בלי לקרוא ספרים כמו שלי, מה שאני רוצה זה להבין לעומק את מקור התענוג. אני כותב בהקדמה שיש תחומים מסוימים שבהם הסברים יהרסו את ההנאה. דת למשל: ברגע שתביני, במונחים אבולוציוניים, מדוע אנשים מאמינים באלוהים - לא תוכלי לשוב ולהביט בדת באותו האופן. אבל אמהות, שהן מדעניות הלומדות פסיכולוגיה אבולוציונית, ומבינות מהן הסיבות שהן אוהבות את ילדיהן - נהנות מהם פחות? כמובן שלא".
כותרת ביניים: האותנטיות חיונית
אך שלא כמו עמיתיו, דאטון לא מסכים שחייבים להיות מלומדים כדי להתענג על יצירות אמנות. "מישהו שלא אוהב את בטהובן יכול להיות אדיוט, אבל הוא גם יכול להיות אדם שלא מספיק מבין מוזיקה או פשוט מעדיף אמנות מסוג אחר. יש מי שמתחבר לשירה ולא למוזיקה, יש מי שמעדיף ציור על פני מחול. גם אני לא מגיב בצורה דומה לכל סוגי האמנות, ומעדיף מוזיקה על פני שירה (Poetry)".

אפשר להסיק מכך שאמנות שיותר אנשים מבינים אותה היא אמנות טובה יותר.
"זה לא מדויק, אחרת 'טלטביז' או 'רחוב סומסום' יהיו האמנות הכי טובה, כי כל תינוק מבין אותן. אבל מבוגרים זקוקים לחוויה אחרת. יש תגובות ביולוגיות אופייניות, למשל למוזיקה - כל המוזיקה בעולם, למעט יצירות ספציפיות, מתחילה בקצב איטי ומאיצה בהדרגה. למה זה קורה? כי כך המוח שלנו מחווט. זו פסיכולוגיה אנושית בסיסית, שמעוררת בנו תגובה מסוימת; כך המוח שלנו בנוי להפיק הנאה ממוזיקה".

פופולריות אם כך, אינה מילה נרדפת לאיכות, אבל מה לגבי שווי כספי? "ערך כלכלי הוא פונקציה של ההישג האנושי שמתגלם ביצירת האמנות, לא להיפך", מדגיש דאטון, ומזכיר את הפרק בספרו המוקדש לסוגיית האותנטיות.

למה זה כל כך חשוב גם כיום, כשיש לנו טכנולוגיה שמקלה מאוד על העתקה ואפילו על זיוף?
"אותנטיות חיונית לרעיון של אמנות. כמובן שההגדרה של אותנטיות משתנה בהתאם לתהליך הייצור. כלומר, יש לנו טכנולוגיות העתקה למוזיקה, אבל מוזיקה היא מוזיקה. אולי יהיו לנו טכנולוגיות חדשות בעתיד, אבל אנחנו תמיד מתעניינים - במובן האמנותי - בהישג האנושי הבסיסי. הגורם הזה לא מושפע מטכנולוגיות, אנחנו עדיין מתעניינים במה ורמיר עשה עם בד וצבעים במאה ה-17, וההבדל בין זה לבין מישהו שמחקה את זה במאה ה-20 מהותי".

אבל אני יכולה לקנות ציור, לתלות אותו בסלון שלי וליהנות ממנו גם אם הוא מזויף.
"את תהני ממנו אם תחשבי שהוא צוייר במאה ה-18, לא לפני שנתיים בסדנת יזע בביירות. כמובן שאם אינך יודעת את ההבדל זה לא ישנה לך, זה כמו לומר שאם לא תדעי שלקחת את התינוק הלא נכון מבית החולים זה לא ישנה. אם אינך יודעת שעשית אהבה עם האדם הלא נכון בחושך - זה לא משנה. אבל הנקודה היא שאנחנו רוצים לדעת. כמובן שטעויות קורות וכמובן שלעיתים אנחנו בורים, אבל העמדה הבסיסית בחיים היא שאכפת לנו. זה בלתי נשלט".

אז זה משהו מולד?
"בהחלט. איננו מסוגלים להתעלם ממקורה של יצירת אמנות, משום שהיא מייצגת תקשורת ישירה בין המוח שלנו למוח אנושי אחר. הטעות היא לחשוב שהדבר היחיד שמשנה זה צבע שמרוח על בד. אם זו היתה האמת, לא היה משנה לנו מי צייר זאת: מכונה, קוף, זייפן או ורמיר. אבל אכפת לנו מה ורמיר חשב, כי זו לא אותה יצירה; זה לא אותו ציור אם אדם אחר יצר אותו".

לכן ביוגרפיות הן ז'אנר ספרותי כל כך פופולרי?
"בדיוק. זה קשור לרצון שלנו לדעת מיהו האמן. יצירות אמנות הן ביטוי אישי ולכן כל כך אכפת לנו מהן".
July 03, 2009
12:19
‫ראיון עם מאט ג'ונס‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

מאט ג'ונס, ממייסדי אתר התיירות הקהילתי Dopplr (והמעצב הראשי שלו), הוא איש עם תחומי עניין מגוונים, זרם תודעתי מפותח, תובנות יוצאות דופן ובלוג עם שם מנצח. לפני כמה חודשים ראיינתי אותו עבור מוסף השראה של כלכליסט. זה מה שיצא.

"מאט ג'ונס מייצא את התודעה שלו לרשת. מעצב העל שאחראי לממשקי המשתמש של נוקיה ושפיתח את האתר של BBC מתעד באינטרנט כל רגע מחייו. לא פלא שהוא יודע טוב מכולם איך הטכנולוגיה משנה את החוויה, את הזיכרון ואת בני האדם. בראיון איתו הוא מסביר למה לא מדובר בגיקיות פתטית אלא בתענוג אמיתי"

לחצו להמשך הקריאה.
July 02, 2009
14:00
‫תוכן שיווקי: פרויקט "מרכיבים"‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

רשות הדיבור לדפנה טלמון:

פרויקט "מרכיבים" התחיל לפני יותר משנה ברכישה אקראית של זוג משקפי ראיה גדולים במיוחד. המשקפיים עוררו עניין, וכשאנשים התחילו לבקש למדוד אותם, התחלתי לצלם ומאז לא הפסקתי. כעת כולל הפרויקט למעלה מ-700 מצולמים, ביניהם: רופוס ויינרייט, לורי אנדרסון, אביב גפן, ניר הוד, השר גדעון סער, השר אבישי ברוורמן, ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ח"כ דוב חנין, יאיר לפיד, אורי גוטליב, ריקי בליך, רומי אבולעפיה, מנכ"ל בנק הפועלים צבי זיו, גואל רצון, עודד בן עמי (שצולם בשידור חי), יונית לוי, פנינה רוזנבלום ועוד מפורסמים, חברים, בעלי חיים ובני משפחה.

פרויקט מרכיבים

בימים אלה אני עובדת על תערוכה, שתאצור מורן שוב ותוצג במתחם העיצוב החדש של משפחת קסטיאל. בנוסף, חברתי לארגון בינלאומי בשם Unite for Sight, ובמסגרת התערוכה ייאספו זוגות משקפיים רבים ככל האפשר, שייתרמו לאנשים שלא יכולים לרכוש זוג עבור עצמם - פה או במדינות מתפתחות.

כדי להרים את האירוע אני זקוקה לנותני חסות ותמיכה למיניהם: אם את בעלת חנות משקפיים קטנה, אם הלב שלך רחב, אם הפרויקט קסם לך עד שאת חושבת שהוא חייב לעבור לשלב הבא, וגם אם סתם בא לך לסייע לפרויקט נחמד לעבור מן הכוח אל הפועל - תוכלו לעזור. כל מה שצריך הם 50 משקיעים/תומכים, שיתרמו אלף שקלים, וביחד נקים את התערוכה.

הכסף נועד להדפסות, מולטימדיה, הטסת המשקפיים, הפקה, יחסי ציבור וכדומה. כמובן שאם תוכלו לתרום בדרך אחרת - אשמח ביותר. עד כה נרתמו ותרמו:

* משפחת קסטיאל
* ניופאן
* קרט - קאנון
* "הבסטה"
dafna {at} markivim.com או בטלפון 052-3450909

פרויקט מרכיבים
July 01, 2009
16:16
‫ראיון עם קן רובינסון‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

"אתה פלא", כתבה פעם חוה אלברשטיין לילד כלשהו, ותהתה מה בדיוק מלמדים אותם בבית הספר. בימים מהבילים אלה, שבהם הנוער יוצא לחופשי וההורים מייללים על מר גורלם באוזנו של כל כתב רענן, קשה שלא לחשוב שלמעשה, בתי הספר הם המקומות הכי גרועים שאליהם אפשר לשלוח ילד, אלא אם המטרה היא לגרום לו כמה שיותר נזק לטווח ארוך. מצד שני, מה אפשר לעשות? ובכן, בהנחה שחינוך ביתי אינו חלופה שמתאימה לרוב האנשים, פרופ' קן רובינסון, מומחה לחינוך ואיש שיחה מצטיין במיוחד, מציע לעשות מהפכה במערכת החינוך. הנה ראיון שערכתי איתו:

עושה שכל
"אנחנו מביטים על ילדינו ורואים את הייחודיות שלהם. אנחנו מביטים בעיניהם ורואים לאיזה מן בני אדם הם יכולים להפוך. ואז הם נכנסים אל תוך המערכת הזו, שבולעת אותם, הופכת אותם להומוגניים, מתייחסת אליהם כחלק מההמון ונוטה לדכא את אלה שבולטים מתוכו. מבחינתי, זו ממש לא הדרך; זו תפיסה תעשייתית של חינוך, שהוכחה ככשלון. מערכת החינוך נכשלה כי היא התעלמה ממה שהופך בני אדם לבעלי ייחוד ומנעה מהם לפתח את הכישורים והיכולות הטבעיים שלהם". את הקביעה החד משמעית הזו לא שמענו מפי פעיל אנתרופוסופי זועם, אלא מסר קן רובינסון, אחד המומחים הבולטים בעולם לפיתוח היצירתיות והחדשנות בחינוך.

כמו שמעון פרס, גם רובינסון הוכתר בתואר אבירות מטעם מלכת אנגליה. כמו הנשיא, גם הוא היה מעורב בתהליך שלום (בצפון אירלנד), וכמותו - גם הוא אופטימיסט מושבע. "כבני אדם, כולנו יחודיים בצורה יוצאת דופן ובאופנים שונים. אינטליגנציה היא דבר מגוון להפליא; כל אחד מאיתנו חושב בצורה שונה. זו נגזרת של האופי, אבל לא פחות מזה של התרבות שבה אנחנו חיים וממנה אנחנו מושפעים", הוא מסביר.

מערכת החינוך נכשלה. פרופ' קן רובינסון

רובינסון מאמין בכל ליבו שיצירתיות, אותה הוא ממשיל לאינטליגנציה, משמעותית לחיינו כמו ידיעת קרוא וכתוב ולכן עלינו להתייחס אליה באותה מידה של חשיבות. "מערכת החינוך מקדמת את התפיסה שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שתטעה. התוצאה היא שאנחנו מנשלים את הילדים מהיכולת היצירתית הטמונה בהם. מחנכים אותנו לא להיות יצירתיים".

רובינסון, נשוי ואב לשניים, הוא דובר שנון וקשוב. בהרצאותיו הוא לועג בחיבה למאזיניו, משתף אותם בפכים מחייו ומקפיד תמיד לציין שאת החלום הכמוס של הבריטים הוא כבר הגשים: הוא חי בלוס אנג'לס. הוא נולד בליברפול ב-1950 ומסיפוריו עולה שהמקצועות האהובים עליו היו אמנות ודרמה. "אסרו עלי ללמוד אמנות כי גרמנית היתה יותר חשובה ושיעורי הדרמה נדחו לשעות שאחרי הלימודים. כך היה בנוי בית הספר בימים ההם", סיפר. בשנים שחלפו מאז הספיק לצבור מוניטין, שבחים ופרסים הודות לפעילותו בתחום החינוך.

לבד מהיותו פרופ' אמריטוס באוניברסיטת וורוויק, הוא היה חבר בדירקטוריון של הרויאל בלט הבריטי, חיבר ספרים, כיהן כראש ועדה ליצירתיות בחינוך שהקים הממשל הבריטי, קיבל את המדליה לחדשנות על שם בנג'מין פרנקלין לשנת 2008, ויעץ לממשלות, חברות וגופי תרבות. כיום הוא משמש כיועץ בפרויקט Oklahoma Creativity Project, כמו גם ל-Alliance for Young Artists and Writers, חברת PompeiAD וארגון Conscious Capitalism.

בראיון טלפוני מביתו הוא מסביר כי "ֿמה שאני אומר לממשלות שאני עובד איתן זה לא להתעלם מסטנדרטים מקובלים, כמו מבחנים, אלא להגביה את הרף. כל קהילה - תהיה זו משפחה, שכונה או מדינה - זקוקה למגוון. אין די במדע, טכנולוגיה או מתמטיקה; קהילה מצליחה באמת תלויה במגוון של כשרונות ובתחושה של מטרה משותפת. ואני חושב שאנחנו נמצאים כיום בנקודה היסטורית שלא היתה כדוגמתה. הדרך היחידה להתמודד בהצלחה עם האתגרים הכלכליים והסביבתיים שעומדים בפנינו היא באמצעות חזרה למקורות, לבסיס. עלינו לשים דגש על הדברים שהופכים אנשים לבעלי מוטיבציה והישגים".
מה שלא הורג אותך
בנושא הזה בדיוק מתמקד ספרו החדש של רובינסון, The Element: How finding your passion changes everything שמורכב מראיונות עם אנשים שגילו את כשרונותיהם באופן מקרי. התמריץ לכתיבתו היתה שיחה שניהל רובינסון עם גיליאן לין, כוריאוגרפית בעלת שם (פאנטום האופרה, קאטס ועוד), שבבית הספר תויגה כבעלת הפרעה דומה למדי להפרעת קשב וריכוז - היא לא הכינה את שיעוריה, הפריעה למורים ולא ישבה בשקט לרגע. "זה היה בשנות ה-30, לפני שהומצאה ה-ADHD. בימינו מישהו היה מורה לה לבלוע תרופות ולהירגע", מציין רובינסון ספק בצחוק. מסתבר שלין חבה את הקריירה המצליחה שלה למומחה שמוחו לא נאטם ברבות השנים. כשהיא ואמה ביקרו במשרדו הוא הותיר את הילדה לבדה בחדר והפעיל את הרדיו. ברגע שעזבו המבוגרים היא החלה לרקוד. "גיליאן לא חולה", אמר לאמה. "היא רקדנית". בבית הספר למחול, סיפרה לין, היא גילתה אנשים כמוה. "איני יכולה לתאר לך כמה נפלא זה היה. נכנסתי לחדר והוא היה מלא באנשים כמוני; אנשים שהצליחו לחשוב רק כשהיו בתנועה", סיפרה לרובינסון.

מחקרים וניסויים רבים מצאו שהחשש משיפוט והפחד לטעות מונע ממבוגרים להפגין יצירתיות. החירות הזו, שנמצאת אצל ילדים, אובדת עם ההתבגרות. רובינסון, בדומה ליזמים ומומחים אחרים, לא מקל ראש בבעיה. "לילדים יש יכולת בלתי נתפסת לחדשנות. הטענה שלי היא שלכל הילדים יש כשרונות נפלאים, ואנחנו מבזבזים אותם ללא רחם. ילדים לוקחים סיכונים. אם הם לא יודעים משהו - הם ינסו. הם לא מפחדים לטעות ומי שלא טועה - לעולם לא יהגה רעיון מקורי. מבוגרים מאבדים את האומץ לטעות וזה בא לידי ביטוי בקריירה שלהם; כך אנחנו מנהלים חברות, מצמידים סטיגמות לשגיאות. אנחנו שוכחים שיצירתיות באה לידי ביטוי באופנים שונים. המפתח ליצירתיות הוא דמיון, אם את רוצה לפתח את היצירתיות - עליך להזין את הדמיון. עליך לגרות את המוח שלך ולהרחיב את טווח החוויות וההתנסויות שלך".

"כמובן שיש דבר כזה שנקרא השראה, אבל מרבית הרעיונות לא מגיעים מושלמים", מציין רובינסון, בהביאו אנקדוטה נוספת מהשיחות שניהל בעת כתיבת ספרו: "הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן למשל, ישב בקפיטריה של אוניברסיטת קורנל וראה סטודנט משליך צלחת מצוירת באוויר. פיינמן התחיל לחשוב על תנועתה של הצלחת באוויר ועל האופן שבו חוקים פיזיקליים משפיעים עליה ושירבט משוואות על מפית. אחרי כמה שבועות של התעסקות עם החישובים הללו לפתע המספרים קיבלו צורה. זה היה כמו פקק שנחלץ מבקבוק והוביל אותו לניסוח הרעיון שעבורו הוא זכה בפרס נובל. הפרס הגיע הודות לרגע הזה בקפיטריה, אבל יש תהליך של מחשבה, שינוי והתפתחות. הוא לא זכה בפרס כי הגיש את המפית מהמסעדה, אבל בלי הרגע הזה של ההשראה הראשונית, הוא לא היה מגיע לאן שהוא הגיע. צריך לשמור על ראש פתוח לאפשרויות חדשות".
אפשר להתחיל מחר בבוקר
הבעיה היא שמערכת החינוך מסרסת את הפתיחות הזו. "מערכות החינוך שלנו לוקות באובססיה לקונפורמיזם וסוג מסוים של סטנדריזציה, כשלמרבה האירוניה, אנחנו חיים בעידן שמחייב אותנו לחשוב בצורה רעננה על דברים. אנחנו מתמודדים עם אתגרים יוצאי דופן כיום - הן כפרטים, הן כקהילות והן ברמה הבינלאומית, והכוחות הללו שיש לכולנו - מחשבה רעננה ומקוריות - נחנקים בגלל האופן שבו בנויות מערכות החינוך והעסקים שלנו", הוא מדגיש.

הפסימיסטים יאמרו שאין מה לעשות.
"האם זה כך גם בישראל?"

ובכן, אנחנו נמצאים בעיצומה של מערכת בחירות, והחינוך לא עומד בראש סדר היום של המועמדים. נדמה שהמצב חסר תקווה: מדי שנה מקצצים בתקציבים שמועברים למערכת החינוך, מספר התלמידים בכיתות הולך וגדל, מעמד המורה נשחק ועימו הנכונות של אנשים איכותיים לבחור בקריירה של חינוך. התוצאה היא, בין השאר, שהביצועים של התלמידים הישראליים במבחנים ומבדקים בינלאומיים גרועים מתמיד.
"האם זה קורה בכל המדינה?"

כן, מרבית התלמידים לומדים במערכת החינוך הממלכתית. ישראל היא מדינה קטנה, בעיקר ביחס ללוס אנג'לס.
"טוב, רוב המקומות בעולם קטנים מלוס אנג'לס. במחוז שבו אני גר לבדו יש כ-750 אלף תלמידים. אבל ברצינות, אני אופטימיסט ואני חושב שחינוך הוא הדבר הכי חשוב שיש. יש ילדים קטנים שעוברים במערכת, ויש להם יכולות טבעיים וכשרונות. חינוך אמור להיות התהליך שבו אנחנו מתפתחים כבני אדם. אם חושבים על זה, לחינוך יש שלושה תפקידים: הראשון הוא כלכלי; השכלה מאפשרת לאנשים לרכוש מיומנויות ויכולות שיקדמו אותם ואת המדינה מבחינה כלכלית. הבעיה היא שהעולם משתנה כל כך מהר מבחינה כלכלית. ראי מה קרה בשלושת החודשים האחרונים. העולם הופך יותר ויותר הפכפך והדרכים שבהן אנשים מרוויחים כסף והתעשיות שבהן הם תלויים משתנות מהר יותר מאשר בכל נקודה בהיסטוריה. ומערכות החינוך שלנו ממש לא מכווננות למציאות של ימינו. אנחנו עדיין נעולים על מודל ששייך לעידן התעשייתי. ולכן העתיד טמון בגמישות ובכוח של החדשנות. נראה לי מובן מאליו שאיננו יכולים לצעוד לעתיד עם כוח עבודה לא גמיש, צר אופקים וחרד מחדשנות. התפקיד השני של מערכת החינוך היא הפצת סובלנות תרבותית. להקנות לאזרחים הצעירים שלנו זהות ומקורות תרבותיים, ומצד שני, לערוך להם היכרות עם תרבויות ומסורות אחרות".

גם זה משהו שלא קורה הרבה.
"אני מסכים, לצערי אין כמעט התייחסות לזה. מערכת החינוך האמריקנית כמעט לא מעודדת תלמידים להכיר את העולם שמחוץ לאמריקה. זה קורה גם בבריטניה ואני משער שגם בישראל".

התפקיד השלישי והמהותי ביותר של מערכת החינוך, הוא לפתח את הכשרון האישי, משום שעליו מבוססים גם ההצלחה הכלכלית וגם הסובלנות ההדדית. "אי אפשר להתמודד עם שני הגורמים הראשונים בלי להתמודד עם נושאים כמו יכולת אישית וכשרון. מה שקורה ברוב המקומות זו נסיגה ובחירה להתמקד בקונפורמיזם וסטנדריזציה. אי אפשר להכניס אנשים לתבנית ולצפות שהם יהיו יצירתיים וחדשניים", הוא מבהיר בלהט. "המערכת לא מעודדת את הדברים האלה, להיפך: היא מרחיקה אנשים מהכשרונות הטבעיים שלהם".

אז מה עושים כדי שבתי הספר יהיו יותר משמרטפיה וכן יקנו לילדים את החופש להיות הם עצמם?
ובכן, אנחנו חייבים לחזור לבסיס. מההיכרות שלי עם בתי ספר ברחבי העולם - ארה"ב, בריטניה, סינגפור, פינלנד - עולה תמונה מאוד ברורה: אנשים ירכשו השכלה בנושא שמעניין אותם".

אבל מהו הבסיס - לשבת בכיתה של עשרה ילדים במקום 40 ולהקדיש תשומת לב לכל אחד מהם? זה משהו שמדינה לא מסוגלת לעשות.
"אני חושב שכן. ואני חושב שאין לנו ברירה. כי השכלה אינה מתרחשת בחדרי ועדה בפרלמנט, אלא בכיתות ובמוחם של אנשים. לפני כעשור, כשטוני בלייר היה ראש ממשלה הוא דיבר על יצירתיות וחדשנות ואני חשבתי שזה נהדר, אבל חשתי שמערכת החינוך הולכת בכיוון ההפוך לגמרי. ולכן ביקשו ממני להוביל ועדה לאומית שתדגים כיצד אפשר לשלב יצירתיות וחדשנות במערכת החינוך ברמה הלאומית, ובדוח שלי, שזמין לעיון באתר שלי, אני מוכיח שזה לגמרי אפשרי. כל מה שצריך זה רצון וכוח לשנות את הלך הרוח לגבי דרכי העבודה של מערכת החינוך ולהביט קדימה, לטווח הארוך. המפתח הוא גמישות והתאמה אישית ואפשר להתחיל בכך מחר בבוקר. עם כל ילד, בכל כיתה".

מלקולם גלאדוול, בכתבה בניו יורקר, מביא חיזוק לטענה הרווחת כיום בקרב מומחים, הסבורים שסוגיות כמו תקציבים, גודל הכיתות ותוכנית הלימודים משניות בחשיבותן בהשוואה לאיכות המורים. אבל הנעלם הגדול במשוואה הוא כיצד מאתרים מורים יוצאי דופן. רובינסון מסכים: "אם מסתכלים על כל גוף מצליח - חברה או בית ספר או קהילה - תמיד אפשר לראות שהוא מבוסס על אנשים איכותיים. הסוד הוא בעבודה משותפת. הרי מנכ"ל גאוני לא מספיק כדי שחברה תצליח לאורך זמן. עם זאת, בבתי ספר, אפשר הרבה פעמים לראות שמנהלים עם ראיה לטווח רחוק בהחלט מושכים למעלה את בית הספר. בתי ספר אינם מקומות נכשלים, אלא תלויים באנשים שמנהלים אותם או עובדים בהם. הנקודה היא שזה בר השגה. ראי את מערכות החינוך של סינגפור ופינלנד - הן לא מושלמות - אבל הן הצליחו לשלב הוראה אישית ומתן תגמול למורים תוך כדי עמידה בסטנדרטים גבוהים. חייבים להביט לטווח ארוך, אי אפשר לקבל תוצאות מחר בבוקר, אבל אפשר לפנות לכיוון הנכון שיביא לכך. עם הזמן, המערכת תשתנה".
רוצים שינוי
ד"ר חן למפרט, בספרו "חינוך אמפתי כביקורת הניאו-קפיטליזם" (הוצאת רסלינג), קובע כי "תפקידה העיקרי של מערכת החינוך הציבורית הוא לשמר, לחזק ולשעתק פערים מעמדיים". רובינסון חריף לא פחות.

לרענן את הגישה (צילום: lewis chaplin CC-By-SA)

"כל מערכת חינוך בעולם משמרת את אותה היררכיה נושאית: מתמטיקה, שפות, מדעי הרוח ובתחתית - אמנות, וגם באמנות יש היררכיה פנימית. מוזיקה יותר נחשבת מדרמה או ריקוד. אין שום מערכת חינוך בעולם שמלמדת מחול על בסיס יומי, כמו מתמטיקה. המטרה היחידה של מערכת החינוך הציבורי - בכל העולם - היא ייצור פרופסורים באוניברסיטה. הם אלה שמצליחים לשרוד את המערכת בהצלחה הרבה ביותר. המערכת כולה בנויה על הישגיות, ויש לכך סיבה. המערכת הזו נוסדה במאה ה-19, כדי לספק את צרכי העידן התעשייתי, וזו הסיבה להיררכיה הזו: נושאים בעלי פוטנציאל תעסוקתי ישיר נמצאים בראש".

רובינסון לא רואה בעין יפה גם את הנטיה האוטומטית של המערכת וההורים לאבחן כל ילד שובב או שאינו הולך בתלם כבעל הפרעה. "כשאני הייתי ילד, חשבו שאין צורך בשקדים ועשו לכולנו ניתוח להוצאת השקדים. כיום יש מגיפה אחרת: ADHD. אני לא אומר שאין הפרעת קשב וריכוז, אבל אני יודע לבטח שזו מגיפה פיקטיבית, שרק חברות התרופות ומערכת הכליאה מרוויחות ממנה. לדעתי הילדים האלה מקבלים תרופות כמו שלנו הוציאו את השקדים. וזה קורה על אותו בסיס גחמתי ומאותה סיבה: אופנה רפואית. הילדים שלנו חיים בתקופה הכי לחוצה ומלאת ריגושים בהיסטוריה של האנושות. הם לא מסוגלים להתרכז בדברים משעממים ואנחנו נותנים להם רטלין כדי להרגיע ולמקד אותם, כשהתכלית של סמי ההרגעה הללו היא להרדים את החושים. אני חושב שעלינו לעשות את ההיפך - במקום להרדים אותם, עלינו להעיר אותם ולהכיר להם את מה שיש בתוכם".

והביקורת שלו אינה מופנית רק לצרות האופקים שמצמצמת את עולמם של הילדים, אלא גם לדרך בה מלמדים אותם את מעט המקצועות הנחשבים יותר. "זה כמו לומר שכדורסל הוא הספורט הכי נעלה מכולם, אבל זה מגוחך וזה מה שעושים בבית ספר, לא כולם חייבים להיות מבריקים במתמטיקה. כל המקצועות חשובים באותה מידה - אמנות ומתמטיקה. כרגע יש התמקדות מוגזמת במקצועות ספציפיים, שאפילו אותם מלמדים בצורה נטולת דמיון או תעוזה. יש גם דרכים אחרות ללמוד מתמטיקה או מדע, דרך שיתופית יותר. צריך לשים דגש על גילוי ומחקר קבוצתי. צריך שיהיו שיעורים רב-תחומיים, שבהם לומדים מתמטיקה באמצעות תיאטרון או מחול נניח. אני גם מתנגד להפרדה שמבוססת רק על גיל. אני מכיר ילדים בכיתה ט' שמסוגלים להצליח במשימה מסוימת הרבה יותר מנערים בכיתה י"ב. יש צורך בקבוצות לימוד חוצות גיל, כאשר בגילאים מתקדמים יותר, המערכת צריכה להיות מותאמת אישית לצרכיו וכישוריו של כל תלמיד, משום שלאנשים יש תחומי עניין, כשרונות ויכולות שונים מאוד זה מזה".

לשיטתו, מרבית הרפורמות החינוכיות בעולם מנסות לשפר את הקיים, תוך שהן מתעלמות מהעובדה שמערכת החינוך בצורתה הנוכחית מתאימה לעידן אחר ומתוכננת בהתאם לצרכים ולנסיבות של המהפכה התעשייתית. "למרבה האירוניה, המורשת של תקופת ההשכלה היא זו שמעכבת את המהפכה שאנחנו זקוקים לה בתחום החינוך. הסיבה היא שכולנו גדלנו במערכת החינוך הציבורית שבנויה על שיקול כלכלי, ותחומים שאין להם ערך תעסוקתי נעלמים מתוכנית הלימודים כשמקצצים את התקציבים", אמר.

רובינסון לא מסתפק בהטפה; יש לו הצעות מעשיות למדי, שיסייעו לשנות את מערכת החינוך מן היסוד ויהפכו אותה מפס ייצור למוסד מעורר השראה ומוטיבציה. "המערכת לא מתאימה לעתיד שבו ילדינו יחיו, וצריך לערוך בה שינויים: צריך להשתמש בצורה חכמה יותר בטכנולוגיה, לתקשר עם הקהילה והמבוגרים, לתת לילדים לעשות דברים פעילים ומהנים, לא רק לשבת ולהעביר את הזמן עד ההפסקה. למידה חווייתית. צריך ללמד באמצעות כלים מהחיים - לא רק ספרי לימוד, אלא גם מחשבים וטלוויזיה. אנשים צריכים שירשו להם לנסות ולחקור. רק ככה מגלים דברים חדשים. המורה צריך לעודד את ההתנסות הזו".
גוגל נותן לך כנפיים
מחקר שנערך לאחרונה בבריטניה גילה, כי קבוצות של תלמידים שהשתתפו בלימוד "סוקראטי" בעל אופי חקרני, שמקדם שאלות ומחשבות, הפגינו עצמאות מחשבתית וקיבלו ציונים טובים יותר מחבריהם. יתכן שהיו אלה ממצאים כמו זה, שגרמו לסופר דון טאפסקוט לקבוע כי מאגרי המידע העומדים כיום לשירותינו בכל רגע נתון, הופכים את שיטת הלימוד המקדשת שינון על פני חשיבה למיותרת.

רובינסון מודע לחשיבות הנגישות למידע, אבל מדגיש גם את הצד השני. "יש לנו גישה לטכנולוגיות נהדרות והילדים שלנו חיים בעולם שמונע יותר ויותר מפיתוחים טכנולוגיים, כשרבים מהמורים נמצאים מאחור. שימוש יעיל יותר בטכנולוגיה הוא מהתהליך ויסייע רבות להתאים אישית את מערכת החינוך. עם זאת, אנחנו צריכים להיות זהירים, ולדאוג להקנות לילדים הבנה אמיתית של ערך המידע, כיצד מוודאים את אמינותו ומתייחסים אליו בביקורתיות. עלינו להתבונן במציאות בעינים פקוחות ולשאול לאיזה כלים אינטלקטואליים ילדים בימינו זקוקים כדי לנווט בעולם. בתי הספר, ברובם, לא מודעים בכלל לעומק השינוי שהטכנולוגיה הביאה לחיי הילדים".

אתה מומחה לחינוך, ובמקביל, משמש כיועץ במגזר העיסקי. האם אתה מוצא שיש בעיות דומות עם פתרונות דומים?
"כן, בהחלט. אם מסתכלים על חברות שמופיעות ברשימת Fortune 500 אפשר לראות דבר מדהים: חברות שהובילו את הרשימה לפני עשור מפגרות היום מאחור. יש תזוזה בלתי פוסקת, ומכיוון שהסביבה העסקית כל כך לא יציבה, חברות חייבות להתאים את עצמן לשינויים. לפני עשור למשל, החברות בצמרת היו יפניות, כמו היטאצ'י או מיצובישי, אבל המודל העיסקי היפני הנוקשה לא שרד. הוא עבד נהדר לפרק זמן מסוים, אבל היום הם צריכים לרענן את הגישה שלהם. זו לא תיאוריה ליברלית מתייפייפת; לדעתי זה ויכוח שבחלקו הוא כלכלי: אם עסקים רוצים לשגשג במאה ה-21, עליהם לשמר את יכולות החדשנות שלהם. אני משוחח עם עסקים בכל העולם, מדבר עם חברות ענקיות והן מבינות זאת. אפילו חברות גדולות כמו ג'נרל אלקטריק או פרוקטר אנד גמבל יודעות שהדרך היחידה לשמר את מעמדן היא באמצעות חדשנות בלתי פוסקת".

כיצד זה בא לידי ביטוי?
"זה משתנה מענף לענף. אפל הפכה להיות חברה מצליחה הודות לפיתוח מוצרים חדשניים. וולמארט הפכה לענקית בתחומה כי חידשה את תהליך שרשרת האספקה. סטארבקס למשל, לא המציאה את הקפה, היא המציאה תרבות מסוימת ובמשך תקופה מסוימת היא היתה חדשנית מאוד".

זה מאוד מעניין, כי סטארבקס חיסלה את עסקיה בישראל לאחר שלא השכילה להתאים עצמה לתרבות המקומית. הם לא הבינו את ההבדל בין ישראל לארה"ב.
"זו בדיוק הנקודה. כדי שעסק כזה יצליח, עליו להפגין רגישות אמיתית להבדלים התרבותיים במדינה שאליה הם מנסים להתחבר. השתלה מלאכותית לא תעבוד. אחת הבעיות שלהם כרגע היא שההצלחה שלהם עומדת בעוכריהם. הם חייבים לחשוב מחדש על הדברים כדי לנסות להחיות את החברה".

את החוט המקשר בין עסקים לחינוך ניתן לראות גם ברמה האנושית הפשוטה ביותר, מזכיר רובינסון. "אחת הבעיות של חברות היא שהתרבות של סטנדריזציה בחינוך מייצרת אנשים שלא מסוגלים להתאים עצמם לשינוי. למעשה, חברות מאמצות את המודלים הללו, של סטנדריזציה. לכן אני חושב שאותם הנושאים ואותן הבעיות תקפות גם במגזר העיסקי וגם במערכת החינוך".

אז הסוד הוא לא לשכור את האדם עם התואר הנכון אלא דווקא את האדם עם התספורת הכי טובה, כי הוא יותר יצירתי?
"אני חייב לראות את התספורת, אבל אני חושב שלעיתים התואר הוא לא תנאי הקבלה החשוב ביותר שבו צריך להתחשב כשמגייסים עובדים חדשים".

לדעתו, טיפוח יצירתיות בארגון דומה מאוד לחקלאות. "אינך יכול להכריח מישהו להיות יצירתי או מוכשר, ממש כמו שגנן לא גורם לצמח לצמוח. אתה יכול רק לספק לו את התנאים הטובים ביותר לגדול ולהתפתח. אם אנחנו יודעים כיצד לגרום לדברים ליבול, יש ביכולתנו לפענח את התנאים האופטימליים לטיפוחם".
June 30, 2009
21:17
‫הסתכלו בקנקן‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

קצת עדכונים עיצוביים: תבנית וורדפרס חדשה לבלוג הזנוח (Simple, בתרגומו של ארז וולף), טרוניות ישנות על היעדר פונטים נורמליים בעברית וקידום ניכר של מיצי במעלה הסיידבר.

ותמיכה טכנית: מישהו יודע איך מאחזרים שם משתמש נשכח ב-FeedBurner?
May 19, 2009
16:19
‫אתר חדש‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית
May 13, 2009
18:13
‫הטוויטר של מרלין מונרו‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

לפני איזה זמן פורסמה ב-ynet כתבה שלי על טוויטר, שבה כיליתי מעט מזעמי על האתר המיותר הזה, תוך שאני נתלית באילנות גבוהים למדי, כמו ניק קאר, אלכסנדר פן, ז'אן בודריאר ופרידריך ניטשה (שלושת האחרונים הושמטו בעריכה). בינתיים חלפו להם הימים ושירות הקצרנות מסרב לרדת מסדר היום, אפילו לא קרוב: השבוע פירסם נועם יורן באתר "העין השביעית" מאמר, שבו השווה בין טוויטר לתוכניות ריאליטי:

הריאליטי מרתק ומרגיז לא רק בגלל החדירה לפרטיותם של אנשים, לא רק בגלל ההתעללות בהם, אלא גם משום שהוא מגלה לנו גרעין מגונה שיש בטלוויזיה בכלל – אנחנו מרותקים לאנשים האלה שמופיעים בטלוויזיה פשוט משום שהם מופיעים בטלוויזיה.

וגם:

למרות רוח השטות שהוא משדר, טוויטר מגלם למעשה אידיאל של מדיום: טוויטר הוא השידור החי בצורתו הטהורה. כולם מחוברים כאן ועכשיו.

מלבד העובדה שאני חולקת על המסקנות שלו, אני חושבת שהוא - כמו אחרים - מנסה לאנוס את טוויטר לחשוף את המשמעות הפילוסופית שלכאורה עומדת בבסיסו או בבסיס הצלחתו, וממש כמו שאני גייסתי את האינטלקטואלים כדי לתקוע סיכה בבלון, גם יורן ואחרים זקוקים לאיזו גושפנקא של עומק כדי להמשיך ולעסוק בזוטות הקיומיות שהאתר הזה (או הריאליטי) מייצג.

בכל מקרה, בשיטוטי ב-RSS נתקלתי בפוסט מהבלוג The Pinocchio Theory, שהתקשר לי בצורה מושלמת לשתי התופעות התרבותיות המגונות הללו, כפי שיורן הגדיר אותן. סטיבן שבירו, הכותב, מציע היסטוריה קצרצרה של הסלבריטאות - שאותה אי אפשר להפריד לא מריאליטי ולא מטוויטר - ומשווה בין דמותה הציבורית-קולנועית של השחקנית/במאית/צלמת/אמנית/סלבריטאית האיטלקיה אסיה ארג'נטו, לבין זו של גרטה גרבו ומרלין מונרו. גם שבירו רותם לעגלת הטיעונים שלו את בודריאר, כדי להסביר את ההבדל בין "כוכבות" ל"סלבריטאות".

In contrast to both Garbo and Monroe, however, Asia Argento no longer retains even the slightest trace of transcendence. She is directly carnal, directly present in the flesh.

וגם:

Garbo and Monroe are seductive, therefore, because they are never simply and wholly present; they allure my gaze, beyond visibility, into the realm of that which is secret and hidden. But Baudrillard is not seduced by someone like Argento, because she is self-demystified, and all too fully there.

אותה "השקיפות המגונה", ששבירו נועל איתה את הפוסט היא בדיוק אחת הבעיות שיש לי עם טוויטר (וגם עם ריאליטי, אם כי זה באמת דורש הרחבה לחוד): ה-Always On, ה-Too Much Information, חשיפת היתר והנוכחות היתרה הזו שמחייבת התייחסות בלתי פוסקת לכל נושא שעל הפרק כי אחרת נישאר מאחור, זנוחים - לא רק משעממת, לפעמים היא גם די מגעילה.
April 21, 2009
22:38
‫תירוץ‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

החיים בלי אינטרנט

(צילום: בראלה)
March 10, 2009
17:10
‫דרושים‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית
דרושה אשת מכירות עם גנים של רוטוויילר, שמאמינה בעיתונות איכותית.
- עדיפות לבעלות נסיון
- המשכורת נאה וגם המעסיקים
- הפניה מנוסחת בלשון נקבה מטעמי נוחות ומיועדת גם לגברים
שילחו מייל: ronny [at] ironnysh.com
March 04, 2009
17:23
‫מה היטלר עושה שם?‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

חברת גטי, שמחזיקה ארכיון עצום של צילומים, ערכה תחרות סרטונים, שמטרתה להמחיש את רוחב היריעה שמכסה הארכיון שלה. הנה אחד הסרטונים שנוצרו לפרויקט.
February 25, 2009
15:10
‫אבטחת מידע‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

מקסוויני המעולים פירסמו רשימה אלטרנטיבית של שאלות שחזור סיסמה. למה להסתפק בשם בית הספר התיכון כשאפשר להיזכר בסיסמה האבודה כך:

What is your older sister's favorite Monopoly game piece?

How many hours did it take you to drink that bottle of Jack Daniel's yesterday?

What time was it when, in a drunken rage, you threw your novel into the fire?
February 19, 2009
1:41
‫מימון מפלגות‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

שלי יחימוביץ' מצהירה שמפלגת העבודה לא נעזרה בשירותיהם האדיבים של מגיבים בתשלום:

"יש לי הסתייגות עזה", מודה חברת הכנסת, "מהרעיון שמישהו יצדד בי או במפלגתי, ערכית ופוליטית, תמורת תשלום. אז כתבתי מכתב למי שבקשו להתנדב לפעילות ערב הבחירות דרך מטה הארגון של המפלגה. במקביל פניתי גם למיילינג ליסט שלי, שאלתי מי מוכן לטקבק ולהיות פעיל בפורומים, בהתנדבות".

ואדם שוב, באותו עיתון/אתר בדיוק, מתרגל דו משמעות בצורה שטרם נראתה כמותה ב"עיתונות" הישראלית:

אין ספק שחברות חכמות ומנהלים אינטליגנטיים יוכלו להפיק מפעילות נבונה וארוכת טווח באינטרנט תועלת ממשית. אלא שההתלהבות הזו יצרה מערבולת מסוכנת: בשוק, במיוחד בשוק הישראלי, יש מעט מדי ידע ועוד הרבה פחות מזה ניסיון, באשר לפעילות מסחרית ברשת, ולא מעט חברות נגררו על ידי "נערי אינטרנט" לפעילות שגרמה להן נזק יותר משהביאה תועלת.

חבל שאין איזכור לטרנד התגובות הממומנות.
1:23
‫תגובה הולמת: חפצנים‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

הפופולריות של הודעות הטקסט עשויה להפוך אותן לאמצעי ראשון במעלה לשימור שפות הנמצאות בסכנת הכחדה. אחת הדרכים העיקריות לעשות זאת היא להציע מנגנוני חיזוי טקסט, אבל אלה זמינים בפחות מ-80 שפות (מתוך 6,912 שפות רשמיות המדוברות בעולם). לישראלים שסובלים ממילוני T9 אולי קשה להאמין, אבל דוברי הינדית חשים בהבדל: הקלדת המילה Namaste, "שלום" בהודית, דורשת 21 הקשות בהשוואה לשש הקשות באמצעות תוכנת חיזוי טקסט. ועוד סלולר: פרויטק גוטנברג מציע ספרים אלקטרוניים לקריאה בסמארטפון; ובארה"ב יש אנשים שמעוניינים להיקבר עם הטלפון שלהם.

Slow Blogging הוא הבלוג של טוד סילינג, שמבקש לקדם עניינים כמו התבוננות, עומק ומחשבה על פני מיידיות, PageRank וטוויטים. הגולשים מוזמנים להביע תמיכה, לתרגם את המניפסט לשפתם ולזכור שהמכונה נועדה לעזור לבני האדם, לא להשתלט על חייהם. ומי שחשב שטוויטר הוא הדבר הכי גרוע שיש, ישמח לגלות את Daytum, אתר שמעודד אתכם למדוד ולמספר את חייכם.

תנו להם סכינים: גבר טולי ממליץ על כמה דברים מסוכנים שילדים צריכים להתנסות בהם (ביניהם להפר את חוק זכויות היוצרים האמריקני - DMCA). תופס גם למבוגרים מנוונים. ואם מדברים על ניוון וסקרנות, פרחד מאנג'ו מ-Slate מהלל את תוכנית הטלוויזיה How It's Made של ערוץ דיסקברי, שבה אפשר ללמוד לא רק איך עושים נייר טואלט או מיץ תפוחים, אלא גם שלנו - בני האדם - אין שום יד ורגל בתהליך. עידן המכונות החושבות?

מצד שני, מארק פראונפלדר, איש BoingBoing ועורך מגזין MAKE, משוכנע שחובבי ה-DIY מצילים את העולם. אבל ברוס סטרלינג מתעצבן על הגיקים של MAKE, שמנסים להציל את הכלכלה הקורסת של ארה"ב באמצעות הרכבת אופניים סולאריים (לדוגמה), וקורא להם לחשוב קצת יותר בגדול. הנה דוגמה: לדין קיימן, ממציא הסגוויי, יש אי משלו ליד חופי קונטיקט, שלבד מן העובדה כי הוא הוכרז על ידי בעליו כמדינה עצמאית, כולל מערכת תאורה חסכונית: כל המנורות בו הן לדים שפועלים על רוח ואור טבעי. אבל לא כל מה שמספרים לכם על חסכון באנרגיה באמת נכון: טד סמסון מפריך חמישה מיתוסים על צריכת חשמל של מחשבים.
קטנות
הידעתם שהסימפוניה התשיעית של בטהובן היא שקבעה מה יהיה נפח האחסון של תקליטורי מוזיקה? כן, לפינק פלויד לא היה שום קשר לזה. ואם כבר מדיה ואחסון - קווין קלי מציע פרדיגמה חדשה: שמרו על המידע הדיגיטלי שלכם בתנועה, כדי שתוכלו ליהנות ממנו לנצח. מעתה אל תאמרו Storage כי אם Movage.

אבל סטיבן פריי בכל זאת מכור לגאדג'טים. על פני המון מילים הוא מביע את דעתו על ה-iPhone ועל המנכ"לים הכושלים של תעשיית הסלולר, וסוקר כמה סמארטפונים כמו שרק הוא יודע.

בניו יורק מוצגת תערוכת צילומי פולארויד של אנדי וורהול; מזל שגם באינטרנט. אותו וורהול שוחח אי אז בימים עם אחד, סטיבן ספילברג, שהתעניין עד מאוד בטלוויזיה, רדיו והעתיד שהם מייצגים. לו רק היתה אז CES.

והנה איש שלא זכה ל-15 דקות תהילה: בשנת 1994 לקח מייק פריץ חלק בפיתוח המשחק Quest For Fame, מעין גירסה מוקדמת לשובר הקופות Guitar Hero.

למה קורא הספרים האלקטרוני של אמזון נקרא Kindle? הממתגת מגלה.

סיפורה של הוצאת המד"ב תור.

כריס אנדרסון, האיש והזנב, ממליץ: החליפו חיים (עבודה, מקום מגורים, זהות) בכל שלוש שנים.
February 18, 2009
19:00
‫חשיבותה של קהילה‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

שתי כתבות שלי מהעת האחרונה:

1. מגזין JPG אמור היה להיות שוס: ירחון צילום שמודפס על נייר כרומו מהודר, שכל תכניו נוצרו על ידי קהילת גולשים. מה יכול להיות יותר ריווחי מזה? ובכל זאת, שנתיים אחרי ההשקה הוא נסגר. בראיון שערכתי עם העורכת הפורשת, לורה ברונאו-מיינר, ניסיתי להבין האם האשם בהנהלה או במודל העיסקי.

2. הוא אמנם היה מצונן, אבל בראיון איתו סיפר ג'ון לילי, מנכ"ל מוזילה, למה לא תמיד טוב להיות גדול. כל מה שרציתם לדעת על ניהול במאה ה-21 וחשיבותה של קהילה נאמנה.
February 06, 2009
21:44
‫תגובה הולמת: הצצה לעתיד‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

טוב, הגיעה העת לזרוק עוד כמה פתקים, למחוק אי אלו לינקים ולהדביק את הפער. שאריות (כמעט) אחרונות בהחלט של קישורים שנשמטו מסיכום השבוע שלי בכלכליסט.

לפני כן רק הודעה קצרה לחלל: המדור הלז, "תגובה הולמת", הוא הנאה צרופה; כשהוא גמור. אבל מייאש אותי לעבוד עליו, בעיקר בסופי שבוע בהם אני מקפידה להשתלוו. לפיכך, החליטותי להקפיאו רשמית ולשמור אותו לשלב אחר בחיי. מאחר שבכך נגול מליבי חתיכת רגש אשמה - יש מצב שאני אפילו אפרסם פה דברים שמעניינים אותי בתדירות גבוהה יותר.

יאללה, פרק רביעי מתוך חמישה:

הוצאת הספרים הרפר קולינס הגתה את הרעיון הכי מטומטם ever: ספרי וידאו. כמו שמציינים ב-NewTeeVee, לא מדובר בסרטים, אלא במצגות משמימות שמתמצתות את הטקסט בעל פה.

ג'ון סירקוזה, עובד לשעבר בחנות הספרים האלקטרוניים Peanut Press (שעברה כמה וכמה וגלגולים וכיום נמצאת בבעלות Fictionwise.com), מציע סיכום ביניים של מצב התעשיה המבטיחה-אך-תקועה הזו, מסביר מאין היא התחילה, מדוע היא לא ממריאה ואיך נראה העתיד.

מחקר שנערך בארה"ב מגלה כי פודקאסטים יכולים לשמש כתחליף מוצלח למדי למרצים. החוקרים מצאו כי סטודנטים שהאזינו להרצאה המוקלטת וכתבו הערות במהלך ההאזנה קיבלו ציונים גבוהים (9%) יותר מחבריהם, שנכחו בהרצאה או האזינו לה בלי לרשום הערות. המסקנה? יש להם חרא מרצים.

ואם כבר השכלה וטכנולוגיה, בוודאי שמעתם על היזם הישראלי שי רשף, שמתכנן להקים את האוניברסיטה המקוונת הראשונה. המיזם שלו, University of the People, יפתח את שעריו הווירטואליים באפריל, ויציע תארים לכל גולש עלי אדמות. הלימודים עצמם לא יהיו כרוכים בתשלום (האוניברסיטה תפעל כגוף שלא למטרות רווח), ועלויות הרישום יהיו נמוכות במיוחד: 15-50 דולרים, תלוי מאיזו מדינה אתם. את המימון הראשוני - מיליון דולר - הוציא רשף מכיסו. עוד מידע ב-Ars Technica. אם אתם אוטודידקטים מושבעים, הנה רשימת הבלוגים שיעשו אתכם חכמים.

קלייב תומפסון מ-Wired שוחח עם רוברט פרוקטור, פרופסור להיסטוריה של המדע, על אודות עידן הדיסאינפורמציה. לדברי הפרופ', שטבע את המונח agnotology (חקר הבורות התרבותית), יותר מידע לא תמיד מיתרגם ליותר ידע, ולא פעם גורמים אינטרסנטיים עושים הכל כדי להפיץ מידע שגוי בפומבי.

We Live in Public - Dig! הוא סרט תיעודי של הבמאי אונדי טימונר, שעוקב אחר חייו של היזם הניו יורקי המוטרף ג'וש האריס, שהפך את חייו לקרקס חושפני ושילם על כך ביוקר. הסרט, שזכה בפרס בפסטיבל סאנדנס, לא זמין ברשת, אבל הטריילר נראה מבטיח. ב-NewTeeVee כתבו ביקורת על הסרט ועל התופעה, וסיפקו אבחנה אירונית:

Harris is fascinating as an ego monster, but Timoner's film is most valuable for demonstrating in detail his simultaneous delusion and prescience. A decade ago, when Harris offered his life up for consumption via online video, it was such a dangerous action that it ruined his only real adult romantic relationship and decimated his fortune. Today, We Live in Public-style lifecasting has become completely mundane.

אבל מציצנות מערבת גם את חוש השמיעה. ג'וש ברמן אסף קבצי אודיו שאנשים הקליטו על המחשב, ובימי נאפסטר התמימים שיתפו אותם בטעות עם העולם.
February 05, 2009
17:10
‫תחקיר בטחוני‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

לקח לי זמן מה, אבל בשבוע שעבר העברתי לסיני גז את תשובותי לשאלון המפורסם שלו. המענה על השאלות, לכאורה בלתי פולשניות או מורכבות מדי, התגלה כחוויה מאתגרת, מביכה לפרקים, מלחיצה קמעה ואפילו - כמה נדוש - נרקיסיסטית קלות. חוץ מכל זה, יש שם גם תמונה שלי. למיטב זכרוני זו הפעם הראשונה שאני נעתרת לבקשה להצמיד אותה למילותי. היה מזכך.
16:58
‫ספר לנו סיפור‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

איירה גלאס, מפיק ומנחה תוכנית הרדיו (ולאחרונה גם טלוויזיה) This American Life, התארח בכנס 2007 GEL (שזה כמו TED אבל פחות נפוח, וההרצאה שלו עלתה לא מזמן לאינטרנט. במשך חצי שעה הוא התלונן על הכשל העקרוני של העיתונות, שמפרידה בכוח בין רצינות להומור ומספקת ללקוחות שלה דיווחים יבשים, חסרי חיים ומנותקים מהמציאות. הוא סיפר כיצד מופקת ונבנית התוכנית שלו, השמיע קטעי ראיונות מצוינים (כמו הראיון עם האחראית על מילוי מכונות הממתקים בנושאת מטוסים אמריקנית בדרכה לאפגניסטן), כדי להדגים.

בהמשך דיבר על נרטיב ולמה כולנו מחפשים אותו בכל מקום, בין אם במשדר חדשות ובין אם בתוכנית טלוויזיה מעפנה, וגילה שהאבחנות האלה הן מה שמאפשר לתוכנית המיתולוגית שלו לשמר אחוזי האזנה (שזה כמו רייטינג אבל פחות נפוח) גבוהים במיוחד לכל אורכה (יש פודקאסטים להאזנה חינם). את 10 הדקות האחרונות שהקהל העניק לו בשמחה הוא הקדיש לתפירת כל ההרצאה באמצעות "סיפורי אלף לילה ולילה". אל תחמיצו.

למרבה הצער, אי אפשר לעשות embed לסרטונים של Gel, אבל יש שם עוד כמה שווים.
January 26, 2009
12:51
‫נשגב מבינתי‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

הבמאי קן גאמבס שוחח עם תיאולוגית, פילוסוף ומדען על מכונות חושבות, בינה מלאכותית והיתרונות והחסרונות של רעיונות כמו הסינגיולריטי. את הסרט התיעודי שלו - Building Gods - הוא העלה לרשת (אפשר גם להוריד, לא חייבים לצפות ב-Stream).
January 23, 2009
10:20
‫תגובה הולמת: נאמן למקור‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

הגלובליזציה אולי הביאה עימה שגשוג כלכלי ל-2-3 אנשים בעולם, אבל יש לה מחיר: היא משטיחה את התרבות, הופכת את הייחוד התרבותי של מדינות שונות לתופעה שולית, מעקרת מאפיינים מקומיים מתוכן ומעודדת שכפול והאחדה על פני שונות. ההוגה האוטופיסט קווין קלי חושב שאחת הסיבות לכך היא התפוצה הרחבה של הטכנולוגיה, שלרוב עיוורת להבדלים ומאדירה את ההומוגניות. ארבע המסקנות שהוא גוזר מהאבחנה שלו מעוררות תוגה. מהאמיש יבוא עזרנו.

בפוסט נוסף שלו הוא טוען שאנחנו חיים בעידן המטאפורות, ומעלה את האפשרות שככל שנשקיע יותר ביצירת מציאויות מדומיינות כך גדל הסיכוי שהן יהפכו מ"כאילו" (As if הוא המינוח שלו) ל"יש", ויקבלו חיים משלהן.

גל מור מחזק את האבחנה הזו באמצעות ציטוט ממחקר שפורסם ב-New Scientist, על פיו הסביבה החברתית שלנו מנהלת את חיינו בצורה הרבה יותר עמוקה ממה שהיינו רוצים לחשוב: מצב הרוח שלנו, הרגלינו, העדפותינו בתחומים שונים - כל אלה נקבעים לא רק על ידי בני משפחה או חברים קרובים, אלא גם על ידי מעגלים חברתיים רחבים בהרבה.

[...] הייאוש, השמחה, התקוות שלהם מופצות חיש קל ומשפיעות עלינו במידה גדולה מכפי שסברו בעבר דרך הרשתות החברתיות שלנו ממש כמו וירוס. אושר, הרגלי עישון, בריאות-חולי ואופנה, מגמה לבחור או לא לבחור בבחירות הקרובות, אהבה למוזיקה או לסוג מזון, נטיות התאבדות, התנהגות מתירנית או שמרנית. כל אלה מופצים ברשתות חברתיות והשפעתם היא אפקט דומינו, מסביר ניקולס כריסטאקיס, סוציולוג רפואי שהתמחה בנושא.

מצד שני, החוקרים מרגיעים את החרדים לאינדיבידואליזם, באומרם כי השפעה חברתית לא חייבת להיות דבר רע. אמהות פולניות לא היו צריכות שום מחקר בשביל זה, הן תמיד דרשו מכם להפסיק להסתובב עם המופרעים של הכיתה.

בבלוג של VortexDNA מציעים תרגיל פילוסופי: האם הקידמה, שמקלה עלינו את החיים והופכת אותנו לעצלנים מדופלמים יכולה להיחשב כהתפתחות והתקדמות? והאם שעמום הוא הדלק היצירתי שמניע את ההישגים האנושיים?

Perhaps we call what we do ‘progress’ in order to feel good about it, but really it doesn’t much matter whether it’s progress, laziness, fear of boredom, or evolutionary imperative. At the end of the day, we’ll be doing the same thing: seeking stimulation and avoiding pain, seeking meaning and avoiding indifference.

מת'יו הונאן מ-Wired הסכים לשמש כשפן נסיונות לתוכנת GPS וגילה כי הוא אמנם יודע היכן הוא נמצא על המפה, אבל חוש הכיוון שלו נפגם מפאת הסתמכות יתר על עזרים דיגיטליים. ועוד אבולוציה: במגזין Scientific American סוקרים את המשחק Spore בהשוואה לאבולוציה כפי שהוגדרה על ידי דארווין.
משוחחים
האם אחזקת טלפון סלולרי אינה מותרות, כי אם זכות בסיסית? בארה"ב כן. בשלוש מדינות כבר פועלת תוכנית SafeLink, שתכליתה לספק לאזרחים טלפון סלולרי ו-68 דקות שיחה בחינם למשך שנה. נכון להיום נהנים מהתוכנית שני מיליון אמריקנים, והיא צפויה להתרחב לתשע מדינות נוספות. הזכות לתקשורת, נראה, היא עניין מהותי בעולם החדש: מחקר שנערך ב-2007 על ידי MIT קבע כי סלולריים הם צורך חיוני לבעלי הכנסה נמוכה, וכ-40% מתוכם ציינו כי הוא מסייע להם רבות בפרנסה. ב-Tech Liberation Front מציינים שזה בסדר להשתמש במיסים כדי לספק סלולר חינם לעניים, אבל עדיף שהנוגעים בדבר לא יתעטפו באיצטלה סוציאליסטית מדי; הרי יש מי שמרוויח מכך שהציבור מממן את התוכנית.

אבל לגידול במספר משתמשי הסלולר בארה"ב יש השלכות שליליות: קשה יותר לערוך סקרים טלפוניים ולהפיק מהם תוצאות מהימנות. לא רק משום שהעלויות של עריכת הסקר גבוהות יותר, אלא משום שאנשים נוטים להשיב בצורה שונה על שאלה שהם נשאלים בעודם בביתם לעומת שיחה בסלולרי.

ב-Tech Liberation סבורים שריבוי מערכות ההפעלה לסלולריים מוכיח כי עדיין לא תם עידן החדשנות, ומצד שני, תוהים האם לא הגענו למצב שבו ההיצע גדול מכדי להועיל.

המלחמות המקוונות שמנהלים הגולשים הכאילו-מעורבים באירועים אקטואליים, כדוגמת מבצעים צבאיים, הן לא יותר מכיסוי תחת לדיון ציבורי אמיתי ובעל משמעות בעניינים שעל סדר היום. לא רק אני אומרת.

העיתונאית הבריטית קת'רין בליית' מתראיינת ב-Salon על אודות ספרה החדש - מעין מדריך לניהול שיחות חולין. מרוב אמצעי תקשורת, היא טוענת, רבים מאיתנו לא מסוגלים לנהל שיחה נינוחה ומהנה פנים-אל-פנים. בשיחה עימה מייעצת בליית' כיצד לשבור את הקרח, כמה זמן מומלץ לדבר (לעומת להקשיב), מה לא לשאול ומתי להתפרץ לדבריו של בן-שיחכם.
תרבות נגד
מחקר חדש מגלה שלפרסומות טלוויזיוניות יש ערך: מאחר שלצופים הצעירים יש יכולת ריכוז של דג זהב, ההפוגה הנרטיבית דווקא גורמת להם ליהנות יותר מתוכניות. ואפרופו ריכוז: מחקר שנערך בארה"ב על מנת לבחון עד כמה אנשים מעורבים בפעילויות אחרות בעת הגלישה, מגלה שנשים עושות זאת יותר, ונוטות לריבוי משימות ככל שהן מתבגרות. ב-RWW מזכירים ש-MultiTasking הוא אולי מאפיין קלאסי של נשים, אבל בכל מקרה מדובר במיתוס; המוח האנושי לא באמת מסוגל להתרכז ביותר ממשימה אחת במקביל. ולכן, פסקו, נשים שגולשות בעת הצפיה בטלוויזיה פשוט משתעממות מהזבל שמוצג שם.

מאמר שהתפרסם בבטאון המשפטי של אוניברסיטת ייל גורס כי בכלכלות וירטואליות, כמו אלו המתקיימות ב-Second Life, מוניטין הוא נכס לכל דבר.

גוגל אמנם מחזיקה בסיסמה Do No Evil, אבל ב-Wired ממפים את מגוון האויבים שהיא הצליחה לצבור בעשור האחרון. מהתחקיר עולה כי מיקרוסופט, AT&T, ארגוני צרכנים, התאחדות המפרסמים ורבים אחרים, חוברים יחדיו כדי לעודד את משרד המשפטים האמריקני להיכנס בענקית החיפוש.

אף פעם לא היה קל להיות מוזיקאי, זו המסקנה שעולה מהכתבה המצוינת של ה-New Statesman (אפשר גם להאזין לה ב-MP3). העיתוי לפרסומה הוא פנייתם של היוצרים הבריטים לראש הממשלה, בבקשה שיאריך את תוקפן של זכויות היוצרים על הקלטות ל-95 שנים (לעומת 50 היום). במגזין מציעים לאומללים ללמוד מעט היסטוריה ולזכור שמאז ומתמיד התקשו מוזיקאים להתפרנס מיצירתם.

ב-Ars Electronica הכריזו על PrixARS 2009, תחרות לאמנות דיגיטלית משובחה. ואם תהיתם מהו עיצוב תעשייתי, ב-Core77 מסבירים את ארבעת הגישות עליהן מבוסס המקצוע.

בהוצאת הספרים מקמילן הניו יורקית החליטו להפיק סרטון וידאו שמסביר כיצד עושים ספר. כמה כיף לה לתרבות שתעשיית המו"לות שלה מפגינה חוש הומור.
January 22, 2009
19:36
‫תגובה הולמת: חוכמת ההמונים‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

פפפ, שנים שלא; טור סיכום השבוע בכלכליסט דופק כמו שעון, אבל התזמון - סופ"שים - מקשה עלי לתפעל כהלכה את המקבילה שכאן. מצד שני, הצטברו לי המוני לינקים שיש לי מה לומר עליהם, שאין מנוס מלשנס ולנקות את השולחן לטובת שלושת הקוראים שעוד פוקדים את הבלוג הזה. עם זאת, מאחר שמדובר בהמון טקסט, אני אחלק אותו לכמה פוסטים. להלן החלק הראשון:

קצת באיחור, אבל חשוב - צביקה בשור טועה לחשוב שרק ברשת נשמעים פקפוקים בנוגע לצדקת המלחמה, וקורא לקוראי העברית לרענן את מקורות המידע שלהם. זו לא עצה רעה כשלעצמה, אבל היא לא ממש עזרה לדורה קישינבסקי, שהתאכזבה לגלות שאפילו באינטרנט לא תימצא לה האמת המוחלטת אודות מה שמתרחש בעזה. אבל מהי אמת? בנענע10 למשל אימצו בחדווה את הסרטונים של דובר צה"ל כאמת שאין בילתה (למרות שיש). בערוץ 2 הפגינו חוסר עמוד שדרה אופייני והעדיפו להמתין למתחרים, שיעניקו גיבוי ליונית לוי כש"העם" דרש ממנה לסתום את האף-אוזן-גרון למראה ילדים מתים בעזה. ואם אין אמת, לפחות יש הגיון: דוד פרנקל משוכנע שהטכנולוגיה, שהוכיחה כי מרבית האוכלוסיה מורכבת מכסילים גמורים, היא שתציל אותנו משלטון האתונות; כל שנדרש הן מכונות הצבעה ממוחשבות, והדארוויניזם כבר יפעל את פעולתו.

הטקסט של פרנקל הוא אמנם מופת של מיזנטרופיה, אבל קשה להאשים אותו בהיעדר בסיס לטענות, הרי ההמון הוא לא פעם אספסוף ולא קולקטיב - והאינטרנט אכן מוכיחה זאת לעיתים קרובות. קחו את MixedInk למשל, יישום מקוון, שמתיימר לספק יכולות עריכת מסמכים קבוצתית. ב-Slate החליטו לאמץ אותו כדי לאפשר לגולשים לכתוב נאום השבעה חלופי לזה של ברק אובמה, ב-Smart Mobs מייחסים לו מאפיינים דמוקרטיים לעילא, אבל רק ב-WWD מודים שכמות אינה ערובה לאיכות. בעיקר כשזה מגיע לניסוח מסמכים. ובנימה חיובית יותר, ה-Vלוגר לשעבר זה פרנק מסביר מדוע חשוב להיות מודע לקהל אליו פונים בעת עבודה על פרויקטים יצירתיים.
בקרת איכות
GetSatisfaction, להבדיל, משמש דוגמה טובה ליתרונותיה של הזירה המקוונת. המיזם, שרותם את האינטרנט לטובת הצרכנים, מאפשר לקבל תמיכה טכנית ישירות מצוות השירות של החברה הבעייתית (אפל, אדובי, Dell ואחרות), או להיעזר בחוכמת ההמונים כדי למצוא פתרונות לבעיות.

ג'ף האוו מ-Wired סוקר את ההיסטוריה הקצרה-אך-כושלת של הנסיון ליישם את חוכמת ההמונים בעיתונות, אבל שומר על אופטימיות. לדעתו יש מקום לעיתונות אזרחית, עכשיו רק צריך לחשוב כיצד משלבים אותה בחוכמה בעיתונות המסורתית.

כריס ווילסון מ-Slate בחן את ההבדלים בין בודקי האיות שמשולבים באופיס וב-Google Docs, ותוהה מדוע הם משתרכים מאחור בהשוואה למנועי החיפוש של שתי החברות. ווילסון, שמתחקה אחר הדרך בה מתווספות מילים חדשות למילונים (במיקרוסופט מתבססים על צוות אנושי, בגוגל - שמשתמשת במילון קוד פתוח - עובדים עם אלגוריתם), מעדיף ששתי התוכנות יסתמכו יותר על חוכמת ההמונים שמתבטאת במנועי החיפוש, גם במחיר של שגיאות לשוניות. אח, האספסוף. ולמרות שבודק האיות של Word הוא כלי יעיל למדי, יש המוצאים בו נטיות קונספירטיביות, בעיקר כשהוא מחליף מילים מסוימות באופן אוטומטי. קוראים לזה: אפקט Cupertino. לואיס מנאנד הקדיש בעבר הרבה מאוד מילים כדי להסביר מדוע הוא שונא את Word. בשביל זה יש את הניו יורקר.

הבטא מתה, מכריזים ב-GigaOM, וטוענים שאבולוציה של מוצר היא עניין שירותי - לא שיווקי. גוגל, שאחראית לפופולריזציה של המילה בשירותים מקוונים, מתייחסת אליו כאל רשיון להשיק עדכונים ושדרוגים אפויים למחצה, ולהפוך את המשתמשים לצוות QA. כריס אנדרסון מצדד באימוץ של מה שהוא מכנה "חוכמת ההמונים" וג'ייסון פריד, מנכ"ל 37Signals רואה בכך זלזול בלקוחות וטוען: "זו התנערות מאחריות".
January 07, 2009
21:24
‫קורעים קריאה‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

העיתונאי דיוויד סטריטפלד מהניו יורק טיימס הסכים לשאת באשמה להדרדרותו של ענף המו"לות. בטור שפירסם השבוע הכריז שהבעיה אינה המשבר הכלכלי או התחרות מצד אמזון ודומותיה, אלא דווקא אנשים שמעדיפים לרכוש ספרים משומשים ברשת תמורת סנטים ספורים.

Don’t blame this carnage on the recession or any of the usual suspects, including increased competition for the reader’s time or diminished attention spans. What’s undermining the book industry is not the absence of casual readers but the changing habits of devoted readers. In other words, it’s all the fault of people like myself, who increasingly use the Internet both to buy books and later, after their value to us is gone, sell them. This is not about Amazon peddling new books at discounted prices, which has been a factor in the book business for a decade, but about the rise of a worldwide network of amateurs who sell books from their homes [...].

אלן ווקסלבלט מ-Copyleft מוצא שהתיאוריה של סטריטפילד מעניינת, אבל מבקש ראיות יותר קונקרטיות מאשר וידוי של חובב ספרים מיוסר מצפון. אבל בעוד סטריטפלד חש שרשתות וחנויות ספרים שכונתיות קורסות באשמתו, וקווין ארתור תולה את האשם בירידה במספר הקוראים - יש מי שמפנה את האצבע לחנויות עצמן. יו מקגווייר, שבין השאר אחראי להקמת אתר המפיץ ספרים מוקלטים, טען לאחרונה שלא נורא כיף לפסוע אל חנות ספרים שהמוכרים בה לא פתחו ספר מאז התיכון והיצע הכותרים שלה מצומצם כמו רוטב משובח.

Imagine: what would happen if every publisher in the world went out of business tomorrow? If every book store closed it’s doors? Here’s what I think: I think we would see a flourishing of innovation and the kind of excitement the book business has not seen since the printing press was invented..

לי מעולם לא היתה חנות מועדפת, למרות שיש כמה שאני מחבבת מעט יותר מאחרות. גם המודעות לעובדה שחשוב לעודד חנויות עצמאיות, שבהן מועסקים אנשים שאוהבים ספרים ונוהגים אפילו לקרוא מדי פעם, נעצרת כשזה מגיע לשלב גיהוץ האשראי. כנראה שאני צרכנית נטולת ערכים, לפחות בכל מה שנוגע לתשלום 90 ש"ח תמורת ספר שאקרא רק פעם אחת, ואצפה בו קמל על האין-ספריה שלי. חייבת להמשיך לעבוד על ההדוניזם.
18:19
‫מקצוענים‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

בבלוג של בריטניקה חומדים לצון בגיקיות אופיינית, ובכל שבת מעלים באוב מערכון שמציג מקצוע אחר; דילברט כארכיטיפ של מהנדסים, באגס באני כמנצח של תזמורת סימפונית, מונטי פייתון מסבירים את ההבדל בין מוכרי אנציקלופדיה מוצלחים לכושלים ועוד.
December 31, 2008
15:09
‫הכל פוליטי(קו)‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

ב"עין השביעית" עלתה כתבה שלי על שלושת פורטלי הבחירות שהפציעו לאחרונה, ונראה שכמו הממשלות שלנו, גם הם לא יזכו להאריך ימים.
December 22, 2008
15:33
‫שבטים דיגיטליים‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

בכלכליסט התפרסמה כתבה שלי על אנתרופולוגים וחוקרים מתחומי מדעי החברה, המועסקים בחברות טכנולוגיה ותפקידם לחקור ולהבין את צרכי המשתמשים בקהילות אלה ואחרות - חלקן הגדול בעולם השלישי. עבור החוקרים מדובר באחת האפשרויות היחידות לפרנסה ממקצוע כמו אנתרופולוגיה, אבל מבחינת החברות יש כאן לא מעט ציניות, כמו שנכתב בכותרת המשנה: קולוניאליזם שיווקי או שירות מופלא שמתאים לכל קהילה בעולם את המוצר שהיא צריכה?
December 16, 2008
14:09
‫אז איך המקבוק החדש?‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

בין שאר הדברים שמעסיקים אותי בימים אביבייים אלה, נמצא הגיבור של הסקירה הבאה בכלכליסט, שאת זהותו אפשר להבין מכותרת הפוסט. זנחתי את הרובוטריק של IBM לטובת מקבוק כסוף ואוורירי ואני מברכת על ההחלטה כל יום; יתכן שסטיב ג'ובס הוא רודן, אפל היא כת במסווה ו-iPod זה חרא נגן, אבל אי אפשר להכחיש שבכל מה שנוגע למחשבים ומערכות הפעלה - הם יודעים את העבודה. אגב, אם יש לכם דרך לרכוש אותו בארה"ב (או במדינה מתוקנת שבה היבואן הרשמי לא מתעקש לגבות מהלקוחות דמי-כלום שערורייתיים), העיסקה כדאית אף יותר.
December 15, 2008
12:07
‫Interview with Richard Seymour‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

איזבל כהן תירגמה לאנגלית את הראיון שערכתי עם המעצב ריצ'רד סימור.
Go Read it if you're not reading Hebrew.
December 14, 2008
19:54
‫תגובה הולמת: שדרוג‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

סיכום השבוע ברשת התפרסם בכלכליסט כסדרו, ובניגוד לשבוע שעבר, הפעם יש לי כמה תוספות פעוטות. אגב, בסופה של הפיסקה הפותחת בטור בכלכליסט יש דיבור קל על נושא העבדות המקוונת, שסקרתי בהרחבה יחסית בפוסט קודם - "תגובה הולמת: על חשבון הבית". אתם מוזמנים להתעדכן. הנה היבול השבועי:

כתבה נאה של דורה קישינבסקי ועידו קינן על סוגיות מוסריות בתחום הרובוטיקה.

AbiWord, מעבד תמלילים חביב ומבוסס קוד פתוח, זמין בגירסה חדשה. ב-Whatsup מספרים על כמה מהחידושים.

קוראים אדוקים (מדי) בוודאי זוכרים שפעם הטילו עלי לעשות כתבת מגזין רחבת היקף על סוגיה מרתקת למחצה: איזה דברים מובנים מאליהם חסרים לנו בגאדג'טים שלנו. לא יצא ממנה הרבה, אבל נראה שגם האנתרופולוג גרנט מקראקן חושב על דברים כאלה.

הדיון החביב על כולנו, אודות הנזקים האפשריים שהחיים על פי גוגל גורמים לנו, מקבל חיזוק מדעי לכאורה ממספר חוקרים אמריקנים, שיצאו לבחון את הנוער ושבו עם מסקנות מפוקפקות.

פול גרהאם כותב על תרבות הסטארטאפים, שאותה הוא מדמה למיני-מהפכה תעשייתית.

וורדפרס 2.7 הגיעה. נסו ותהנו.
December 04, 2008
13:04
‫ראיון עם ריצ'רד סימור‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

מעצב האופנה אייזק מזרחי חש שנדודי שינה גורמים לו להיות יצירתי, אבל המעצב ריצ'רד סימור מוצא יצירתיות אפילו בשרברבות. הראיה לכך היא טוש המקלחת החדשני שעיצבו הוא ואנשיו בסטודיו SeymourPowell. בארסנל היצירתי של סימור (55), מבכירי המעצבים התעשייתיים בבריטניה, אפשר למצוא לא רק פרסים, אלא גם הברקות צרכניות עבור נוקיה, LG, יגואר, סמסונג, חברת הרכבות הבריטית, קאסיו, מינולטה, טפאל, ימאהה, Bell, דורקס, דאב, יונילבר, פנסוניק, BMW, Mission ועוד עשרות לקוחות. הוא ושותפו, דיק פאוול, הקימו את הסטודיו שלהם ב-1984, ועשו היסטוריה: הם עיצבו את הקומקום החשמלי האלחוטי הראשון, הגו סדרת ויברטורים עטורי פרסים לדורקס, תיכננו את האופנוע החשמלי הראשון בעולם ומעל הכל - אחראים לדגם של החללית המסחרית של חברת Virgin.

"ככל שיש לי יותר גירויים - כך משתפרים הרעיונות שלי", מבהיר סימור, שמעביר את מרבית ימיו מחוץ למשרד. "אני קם מוקדם מאוד בבוקר ולרוב טס למקומות שונים בעולם. חלק מהפעילות שלי חסויה (הוא יועץ בכיר לתאגיד יונילבר - ר.ש.), אבל זה תמיד כרוך בנסיעות ארוכות, שמוקדשות למחשבות. הרכב משמש כחלל יצירתי, משום שהוא אחד המקומות היחידים בעולם שבהם אני לגמרי לבדי". סימור, שמדמה את תוכנת אקסל למוות קליני, זכה לכינוי "איש רנסנס". הוא מנגן בצ'לו, הנחה תוכנית עיצוב מצליחה בטלוויזיה, מחזיק בהשקפת עולם סוציאליסטית והגיע למעמדו הנוכחי לאחר קריירה בעיצוב גרפי, פרסום וקולנוע. "היעדר הפורמליות והמבנה מסייעים לי, כי עלי להתמודד עם החיים בצורה שונה בכל יום", הוא מסביר בקולו העמוק והשלו.

אחד הדברים שעוברים כחוט השני בהתבטאויותיך הוא החשיבות שאתה מייחס לרב-תחומיות. זה חיוני ליצירתיות?
"במאה ה-21 הכל השתנה, אנחנו מתמודדים עם משהו שלא התמודדנו איתו 500 שנה; האינטרנט הניחה את היסודות למהפכה באופן שבו אנחנו עובדים ומתקשרים. הדיסציפלינות הישנות השתנו - אנחנו בעיצומו של רנסנס שלישי - ואנחנו זקוקים לשני סוגי חשיבה: הראשון הוא אנשים שמסוגלים לחשוב מעבר לגבולות (הוא מכנה זאת 'חשיבה בפס רחב' - ר.ש.), שמבינים מה קורה בכל התחומים ויוכלו לספק לנו הנחיה לעתיד. הסוג השני הוא ביצועיסטים - מומחים בתחומם. אפשר לראות זאת בצורה מובהקת בעיצוב תעשייתי, שבו יש מומחים בתוכנות גרפיות, שמפיחים חיים וצורה במחשבות של המעצבים. גם מעצבי אתרים הם בעלי מקצוע חדשים לגמרי. זה מישהו שצריך להיות מעצב גרפי, מעצב ממשק, ארכיטקט מידע. פעמים רבות תהיתי האם האדם המתאים ביותר לעצב אתר אינטרנט הוא מעצב גרפי או דווקא במאי, שיש לו נסיון בארגון מידע באופן לא לינארי".

התרגלנו לחשוב שאנשי רנסנס מגיעים מהאקדמיה, אבל האקדמיה נהייתה מעוז ההתמחות הצרה והיצירתיות והרב-תחומיות מגיעה מהתעשיה. מה דעתך על זה בהקשר של בתי ספר לעיצוב? האם הם מקום שיכול להקנות יצירתיות?
"אני מודאג מכך שמעט מאוד אוניברסיטאות מסוגלות להתוות לתלמידים את הדרך קדימה, משום שמעט מאוד אנשים יכולים להעניק סוג כזה של לימוד. רוב האנשים שהזכרתי, ההוגים העתידיים האלה, לא יהיו מעצבים. הם יהיו סופרים, מדענים או סוציולוגים, שהצליחו לפענח לאן העולם צועד. ולכן, כדי להישאר רלוונטיים, מעצבים חייבים להרחיב את נקודת מבטם. עליהם לשאוב מידע ממקורות מגוונים וזו משימה מורכבת, כי רובם לא יודעים היכן לחפש. לכן אני מעורב בכמה שיותר פעילויות ואופני מחשבה. זה קריטי לעמוד בקצב ההתרחשויות".

לדברי סימור, בוגר הקולג' המלכותי לאמנות בלונדון, מהאוניברסיטאות הנחשבות בעולם, האקדמיה יכולה לעודד יצירתיות אם תשכיל לא להפריע. "לרכוש השכלה וללמוד הם שני מושגים שונים. תפקידה של אוניברסיטה אינו לחנך, אלא לספק את המצע המתאים להתנסות ולמחשבה עצמאית. בתקופת לימודי התייחסתי לאוניברסיטה כאל עריסה שמאפשרת לי לחשוב ולנסות דברים חדשים. אם כסטודנט אינך מלא מוטיבציה פנימית - אתה במקום הלא נכון".
הכל במוח
השראה אפשר למצוא בכל דבר, הוא משוכנע, אבל בד בבד, טוען בתוקף שחשיבה יצירתית אינה משהו שאפשר לפתח. זו יכולת מולדת. "חשיבה יצירתית פירושה היכולת להביט על דברים מנקודת מבט שונה. וזה משהו שנמצא בראשו של המעצב, לאו דווקא בעולם שמחוצה לו", הוא אומר. "נדרש מוח בעל מבנה מסוים כדי לחשוב בצורה יצירתית. יש המון ספרים על חדשנות והמון אנשים שאומרים 'כל אחד יכול להיות יצירתי'. ובכן, כן, כל אחד יכול להיות יצירתי - אבל חלקנו יצירתיים מאחרים. זה כמו לומר שכל אחד יכול לשרוק, לרוץ או לשיר - הכל שאלה של מידה. הרבה תלוי במבנה האנטומי של המוח ובחוויות שלך".

הוא לא מניח לבון טון הפוסט-מודרני או לממצאיהם של חוקרים בתחום מדעי המוח לסתור את הנחות היסוד שלו. "אני משוכנע שמבנה מוח מסוים יוצר מנגנונים יצירתיים יותר מאחרים, וכשאני מחפש מעצב לחברה מעניינת אותי בעיקר האינטליגנציה שלו". מבחינתו, אינטליגנציה פירושה יכולת עיבוד מידע ומחשבה זריזה.

כלומר, לא משנה אם מישהו שולט בפוטושופ, כל עוד הוא חכם?
"בדיוק. אדם יצירתי מסוגל לחשוב במהירות ולחבר פיסות מידע שלכאורה אינן קשורות. אני לא צריך אפילו לערוך מבחנים. מספיקות לי 10 שניות. אפשר להעריך את מידת האינטליגנציה של מישהו תוך כדי שיחה. זו הדרך בה מתנהלת השיחה, לא שאלה או תשובה כלשהי. מספיק להקשיב למה שהאדם השני אומר".

לדידו, "יצירתיות מאפשרת לפרק דברים מורכבים לחלקים פשוטים. זה מה שנהוג לכנות 'פיקחיות' או 'תבונה'. היכולת להביט בנושא מורכב ולראות את הליבה הפשוטה שבבסיסו. מישהו אינטליגנטי יכול ללמוד במהירות וזו מעלה מאוד חשובה במקצוע שלנו", הוא מדגיש ונותן עוד כמה טיפים למועמדים פוטנציאליים: "הדבר השני זו התלהבות. היא משפיעה בצורה אדירה על המחשבה. עוד דבר שאנחנו מדגישים במשרד זו אופטימיות. 'עתידנות אופטימית' היא עניין בעל חשיבות עליונה בעיצוב, בעיקר בעיצוב מוצר. תפקידנו להביט קדימה ואם לא נספק מראה אופטימי וחיובי של העתיד - הדברים יהיו יותר גרועים". מבחינתו, לא מדובר בטכניקה מקצועית, אלא בגישה לחיים, שתכתיב את מידת ההצלחה של אדם או חברה. "מעצב מוצר פסימי לא יצליח ליצור חפצים שיסייעו לאנשים. אפל לדוגמה, הם עתידנים אופטימיים, הם משתוקקים לשפר דברים, לגרום להם להיראות ולעבוד טוב יותר. זו תכלית קיומם. התוצאה של זה היא מוצרים מצוינים שמהנה להשתמש בהם. כשלא אכפת לך אתה מוצא את עצמך עם זבל מדכא".

הוא מסכים שכאשר החקיינים של אפל נכשלים פירושו שהמוצר אינו השורה התחתונה, אלא רק ביטוי לתפיסה הוליסטית. "נכון, המוצרים של אפל הם הביטוי של המתודולוגיה, של 'האני מאמין' שלהם". אך כשמאזינים לסימור פורש את משנתו בטון סקרני מתובל במבטא בריטי, קל להישבות בקסמו. מעבר לפרסים, לכבוד ולנסיון - הוא פשוט מאמין שייעודו לשפר את חיינו. באתר האינטרנט של SeymourPowell אפשר למצוא פירוט מתודולוגי של התכלית שעומדת מאחורי כל מוצר. ולמרות שהיה שמח לעבוד עם אפל, הפנטזיות המקצועיות שלו אפרוריות למדי. "אין לי פרויקט חלומות. אני מתעניין במציאת פתרונות עיצוביים לבעיות יומיומיות, כמו ציוד רפואי. זו משימה שמערבת שיטות עבודה וצורת מחשבה עם עיצוב של החפץ עצמו. הבריף האידאלי מבחינתי הוא סיטואציה מהחיים, זה מלהיב. אני מאוד מתעניין גם בנושא איכות הסביבה, בפתרונות להתמודדות עם זיהום והתחממות גלובלית".

אם כך כשעיצבת מגהץ תרמת לאנושות יותר מאשר כאשר עיצבת חללית. מה דורש יותר יצירתיות?
"זו שאלה בלתי ניתנת למענה, משום שכל הדברים דורשים יצירתיות והם חשובים באותה המידה. אני תמיד אומר שהמעצב צריך להמציא מחדש את הגלגל בכל פעם שהוא מרים את העט. יש משהו שקיים כבר 100 שנה, אבל הוא שגוי ותפקידך להבין מדוע ואיך לתקן את השגיאה. כל משימת עיצוב דורשת את כל היצירתיות שאפשר לגייס".
האמת נמצאת שם
ואם כבר מדברים על המצאת הגלגל, כאן נפגשים החלקיקים שמרחפים במוחו של סימור: איכות סביבה, חדשנות, שיפור הקיים, או בקיצור: ה-ENV Bike, אופנוע חשמלי ייחודי. "חברת Intelligent Energy ביקשה שנסייע לה לקדם את טכנולוגיית תאי הדלק שלה. היו להם רעיונות לגבי מוצרים שישמשו כתצוגת תכלית, כמו ספקי כוח של מחשבים ניידים, אבל אנחנו רצינו משהו מפתיע, ולכן הצענו את האופנוע, שמשלב את כל מאפייני הטכנולוגיה: חדשנות, יעילות, פעולה שקטה. העבודה נעשתה במשותף עם מהנדסי החברה וצוותי המעצבים שלנו".

בחברה שלכם מועסקים גם מהנדסים ואפילו אתנוגרפים.
"כן, הנדסה והבנה של עקרונות טכניים-מכניים הם חלק מלימודי העיצוב בבריטניה, ויש לנו מחלקה מיוחדת של אתנוגרפים (SeymourPowell Foresight, שמתמקדת במגמות עתידיות שנוגעות לתחומי העיסוק של הסטודיו - ר.ש.), שאנחנו מעסיקים אותם כי אנחנו מאמינים ששם נמצאת האמת".

תפקידם של הנביאים הללו תמהוני פחות ממה שהדמיון מצייר. בפועל, הם מתבוננים באנשים בסביבתם הטבעית. ובניגוד למזרחי מעצב האופנה, שמוצא השראה בעולם הדמיוני של הקולנוע או האסטרולוגיה, סימור שואב השראה מקשיי היומיום הריאליסטיים להחריד. "זה המקום שמעניק לי השראה;. לא להקשיב לאנשים, אלא לצפות בהם מתגברים על בעיות. אנחנו אורגניזם סתגלן, בעל יכולת התאקלמות מרשימה. אנחנו מתגברים על בעיות כל הזמן, וזו דרך מצוינת למצוא רעיונות".

"אני אתן לך דוגמה: לפני כמה ימים טסתי לארה"ב וחברת התעופה החליטה לקחת את המוצר הכי גרוע בעולם - כוסיות חלב קטנות עם מכסה מתכת, שנשפכות עלייך כשאת פותחת אותן - ולהחליפו במשהו גרוע יותר. זה לא ייאמן; הם חילקו לנוסעים שפופרות פלסטיק גמישות, שנראות כמו חטיף שוקולד. העניין הוא שאי אפשר לפתוח את זה, פיזית. ישבתי במטוס וצפיתי באנשים שהחלב נשפך עליהם כי האריזה כל כך איומה. אני בטוח שמנקודת המבט של חברת התעופה זה פתרון נהדר, עמיד ונוח לאחסון, אבל כמשתמש - זו תועבה מוחלטת. אם היתה לי מצלמת וידאו הייתי לוקח את הסרטון ליצרן ושואל אותו 'מה אתה חושב שאתה עושה?! הרי זה פשע נגד האנושות! זה חסר ערך לגמרי?!'. כך שהעניין הוא לא רק לצפות, אלא להבין את ההתנהגות הנרכשת של אנשים, כיצד הם פותרים בעיות בצורה שונה מהצפוי. דוגמה נוספת היא הודעות טקסט ומיילים, שחייבו אותנו ליצור אוצר מילים חדש לגמרי".

תיאוריו המשעשעים ומלאי החיים סותרים במידה מסוימת את התפיסה שיצירתיות אינה תכונה נרכשת, שהרי הפתרונות הללו, שאפשר לכנותם 'גירוד אוזן שמאל עם יד ימין', הם יצירתיות במיטבה. סימור מסכים: "נכון שלפעמים יצירתיות מגיעה מתוך מצוקה, אבל מה שיותר מעניין במיילים ו-SMS זה שהשינוי גורף - כולם עושים את זה. האורגניזם שיצר את התחביר אינו אדם, כי אם חברה".

שבנו לנקודת המוצא, שיצירתיות תלויה בתקשורת עם אחרים
כן, תקשורת עם אנשים שונים שחושבים אחרת ויש להם דעות אחרות מעוררת ומגרה את המחשבה, ואם את מצליחה לגלות את המידע הזה, ואתנוגרפיה היא דרך מצוינת לגלותו - זכית. זה גורם לך לחשוב שהדברים אינם בהכרח מה שחשבת שהם. אני חושב שהיתה זו הסופרת אנאיס נין שאמרה: 'אנחנו רואים דברים לא כפי שהם, אלא כפי שאנחנו'. זו אחת האמיתות שאני נושא עימי לאורך הקריירה, ואני תמיד שואל את עצמי האם מה שאני חושב הוא אכן הדבר הנכון".

איך אפשר לדעת בבטחון?
"אני חושב שכאן האינסטינקט נכנס לפעולה. מעצבים שונאים כשמנסים לכמת ולמדוד מה שהם עושים, כי זה מפר את ההנחות המוקדמות שמעצבים מסתמכים על אינסטינקטים. אבל מהו אינסטינקט? זה חלק מתת-מודע אדיר, שחודר למודעות. הרבה מפעילותי מונחית מתחושה שזה הדבר הנכון, אבל אני מאמין שצריך להעשיר את התחושה בידע וניסיון ואז אפשר באמת להתבסס עליה. כך שלשאלתך, אני משתמש באינסטינקטים שלי, אבל הם מפותחים במיוחד".

מכיוון שזה מבוסס על ידע מוקדם, מישהו חסר נסיון יתקשה להסתמך על תחושותיו
"תחושה אינה תלויה אך ורק בצבירת ניסיון של שנים. היא מבוססת על האפשרות להרכיב יחד את הדברים כהלכה. יש מעצבים צעירים עם אינסטינקטים מצוינים ולהיפך. זו לא פונקציה של גיל או ותק, זה תלוי באישיות, בסביבה ובהשכלה. הכל קשור. אם חושבים על אינסטינקט כרפלקס אוטומטי, הרי שהחשמל במוחך עובר מסלול מסוים בטרם תגיעי למסקנה כלשהי. יתכן שזה מבוסס בחלקו על אנטומיה, אולי נולדים עם אינסטינקטים טובים יותר. זה כך בעולם החי, למה שזה יהיה שונה אצלנו?"

ומאידך, לא פעם הצעירים מאופיינים במבט יותר רענן ונקי על דברים, מה שמאפשר להם להגות רעיונות מוצלחים יותר
"נכון, אבל אני באמצע שנות ה-50 - האם יש לי פחות רעיונות מבעבר? אני חושב שאם תערכי תחרות ותאמרי 'מי יציע את הפתרון הטוב ביותר בתוך 10 דקות' - יש לי סיכוי טוב לנצח. ככל שאתה מתבגר, אתה צובר עוד ניסיון. חלקו מועיל ומאפשר לך לספק פתרונות מהירים וטובים. חלקו יגביל אותך בשלב מוקדם של תהליך החשיבה ויגרום לך להטיל ספק בהיתכנות של דברים. אתה כל הזמן נלחם בין שני הכוחות הללו - בין הטוב והרע של הנסיון שצברת. אחד יגביל את המחשבה שלך באופן אוטומטי, השני יפרה אותה".

וזה פוגע ביצירתיות?
"להיפך, זו אחת הדרכים להיות יצירתי - להיות מודע לזה. אני כל הזמן מתעלה מל הדחפים המוקדמים שלי כדי לאתגר את המחשבה ככל שניתן. יש בי משהו שאומר 'הפתרון הזה לא יעבוד, אבל בוא נביט בזה שוב'".

אז אדם שמעוניין להיות יצירתי ולחשוב מחוץ לקופסה צריך ללמוד כיצד להתעלם מהתחושות במידה מסוימת?
"אני שונא את הביטוי 'לחשוב מחוץ לקופסה'. אין שום קופסה. או לחילופין, לכל אחד יש קופסה אחרת. אני חושב בגבולות הקופסה שלי, ואולי היא הרבה יותר גדולה משל מישהו אחר", הוא אומר בצחוק. "המשמעות היא לחשוב בצורה שונה מהרגיל, לצאת מתבנית המחשבה שלך. וזה משהו שמבוסס על שינוי הגבולות או זווית המחשבה - מכאן מגיעה היצירתיות. ולכן אתנוגרפיה נהדרת כל כך. יצרן מיכלי החלב שהזכרתי חושב שהוא גאון שייצר מוצר זול, שמתאים לפס הייצור שלו וכעת הוא יזכה להחזר השקעה ורווח שולי מדהים. אבל אם הוא יביט על זה מנקודת המבט של הנוסע במטוס, הצרכן - הוא יבין שזו תועבה. כאמור, יש לנו קופסאות שונות. מעצב טוב צריך להביט על הדברים מכל הזוויות ואז לתת משקל רב יותר לזו של הצרכן, כי זו מהות העיצוב: לשפר את הקיים".

עסקים רבים מעדיפים פרסום, יחסי ציבור או שיווק על פני יצירתיות אמיתית. כאילו שאין צורך להיות יצירתי אם יש אסטרטגיה שיווקית טובה.
"זו קביעה מרתקת, כי היא מרמזת שפרסום ושיווק אינם יצירתיות אמיתית. לדעתי אנחנו נכנסים לעידן שבו - תודה לאל - צריך להשקיע את הכסף במוצר, כי הפרסום בנוסח המאה ה-20 לא עובד. ככל שתשקיע יותר כסף במוצר - כך הוא יצליח יותר, כי הצרכן הוא המדיום. אם אנחנו אוהבים משהו אנחנו מכריזים על זה בפני כל העולם. אני מקווה שיצרנים וחברות ישקיעו יותר מאמצים וכסף בפיתוח המוצרים, ולכן עזבתי את התחום הזה. הייתי פרסומאי לפני 25 שנה ועזבתי כי חשתי בחילה מכך שבזבזתי את זמני ואת כספם של לקוחותי כדי להגות דרכים לשקר ולשווק מוצר כושל. חשבתי לעצמי 'למה איני משקיע את הזמן והכסף בשיפור המוצר בלי שאצטרך לשקר?'"

אתה חושב שכיום המצב השתנה ועסקים מבינים זאת?
"זה בדיוק הרנסנס שאני מדבר עליו ומשרדי פרסום שלא יבינו זאת - לא ישרדו. אי אפשר לשקר כי השקר ייחשף במהירות באינטרנט, ברשתות חברתיות. זה שינוי אדיר. הסמכות העליונה עברה לידי הצרכנים. זו תקופה מרתקת לחיות בה. וככל שאנשים יקדימו להבין שחשוב ליצור מוצרים מבריקים שאנשים אוהבים ורוצים לדבר עליהם - כן ייטב. אפל למשל, השכילה לגייס אותי כמפרסם. כשאני עולה לנאום עם המחשב הנייד שלי או מדבר עם מישהו - אני היחצ"ן שלהם ואני גם הצרכן שלהם. זה יעיל".
לצלול
אבל כל האמונה שלו במודרנה מתפוגגת כשאני מנסה להבין האם הוא אוטופיסט או ריאליסט. סימור, מסתבר, אינו מאמין גדול בגישה הגורסת שהאינטרנט היא מוח קולקטיבי. "הובס דיבר על כל זה כבר במאה ה-17. הבעיה האיומה שאנחנו מתמודדים איתה במאה ה-21 היא שמידע אינו ידע. אנחנו מוצפים במידע שזורם אלינו מכל הכיוונים, אבל זה מה שזה - מידע, לא ידע. אנחנו זקוקים למידע כדי לצבור ידע. וידע אינו תבונה. אחד נבנה על השני וכאן הסמנטיקה נכנסת, כשאנחנו מגלים את הפער בין תבונה לידע ולמידע".

אז חוכמת ההמונים אינה דבר שיש להסתמך עליו?
"חוכמת ההמונים", הוא קובע לאחר הרהור קצר, "היא הממוצע. זו אינה תבונה, אלא דרך מקובלת להתנהג. זה האינסטינקט של ההמון. אם מישהו רוצה לצאת מאיצטדיון הומה אדם ומישהו סוגר את הדלתות ואז 500 איש מתים בנסיון לצאת - זו לא חוכמה, אלא התנהגות אינסטינקטיבית".

כשהוא מתבקש לציין האם יש לו מודלים לחיקוי, הוא משתהה, ולבסוף נעתר: "הפרופסור שלי באוניברסיטה, בוב גיל, מעצב גרפי מפורסם. היה לו מוח ענק והיה תענוג להיות בסביבתו. למדתי ממנו יותר מכל אדם אחר. אבל אין איש שהייתי רוצה להתחלף איתו. אולי ז'אק קוסטו. הוא לא היה רק צוללן, הוא המציא את מיכלי הצלילה שאנחנו מכירים, ובילה את חייו על ספינה גדולה ויפה, הפליג מסביב לעולם וגילה דברים שאיש לא ראה מעולם. זו דרך נפלאה לבלות את החיים. מצד שני, לא הייתי רוצה לוותר על הדברים שיש לי ואכפת לי מהם ואני אוהב אותם". וכדי לחדד את האירוניה הוא מציין שקשה לו לדמיין את זה. ובכלל, "זה חסר תועלת כי זה לא יקרה", הוא מסכם.

איזה מהמוצרים שעיצבת אהוב עליך ביותר?
"אין מוצר מסוים. כשאתה משקיע את כל כולך בכל מה שאתה עושה, אין מוצר מועדף, צר לי לאכזב. אם כי אני לא מרוצה מאף אחד מהם. אני חושב שזה נובע מפרפקציוניזם. אין משהו, ולא משנה כמה טוב חשבתי שהוא, שאינו פגום. אני חושב שזה נובע בחלקו מהיעדר סנטימנטליות. אין ציוני דרך בחיי שאני חוזר אליהם ואומר 'זה היה יוצא מן הכלל'. איני מסתכל אחורה, אני תמיד מביט קדימה".

אבל יש דברים שבוודאי נהנית מהם יותר מאחרים

"כמובן, אבל איני מקדיש לכך מחשבה. אני מתמקד בעתיד. זה מה שאני עושה - אני עתידן".
3:15
‫רצח על רקע רומנטי‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

ב"עין השביעית" התפרסם טקסט שלי על חילופי ההאשמות האוויליים משהו בין בכירי העיתונאים בחו"ל, שדנים במלוא המרץ בנושא עקר למדי: האם העיתונאים אשמים במצבה המחפיר של העיתונות. הסיבה שהדיון הזה משעשע בעיני לא נובעת רק מהיעדרן של תשובות לשאלות פילוסופיות כמו "מיהו עיתונאי?" או "מהי אשמה?", אלא בעיקר משום שהעיסוק שואב-התבונה הזה אינו מקדם איש לשום מקום.

לעניות דעתי הקובעת, כולם (מלבד יגאל עמיר), אשמים בגסיסת העיתונות: העיתונאים, העורכים, המו"לים, הקוראים, המפרסמים, האינטרנט, מיקרוסופט, מחירי הדלק, הממשל האמריקני, הטלוויזיה, מערכת השמש ועוד. הדרך היחידה לפתור את הבעיה היא להתייחס לעיתון כאילו היה עסק לכל דבר, אבל במובן החיובי של המילה: לא להתחבא מאחורי איצטלה של אינטלקטואליה מיוסרת נוסח "אנחנו נותנים לקוראים מה שהם רוצים"; להפסיק להתייחס לעיתונות כמו אל יוגורט שתפקידו להשביע את רצון הלקוח ותו לא; ולצאת מנקודת הנחה שלעיתים, הדרך היחידה ליצור מוצר שראוי לשלם עליו, כרוכה בלהבהיר ללקוח שלמרות שהוא לא נולד שלשום ולמד לקרוא אתמול, הוא בכל זאת טועה. אולי אז, כשלעיתונות תהיה אג'נדה - מעבר להתרפסות - הפועלים שלה יוכלו להתגאות בתוצרת שלהם, ממש כמו שעושים באגרקסקו, טולמנס או הונדה.
November 28, 2008
21:03
‫תגובה הולמת: על חשבון הבית‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית

סיכום השבוע שעבר פורסם בעיתו (והנה זה של השבוע), אבל כאן אני מרשה לעצמי להשהות את הדדליין. הפעם התוספות מאוד ממוקדות, וכוללות שני נושאים והמלצה אחת מיותמת:

מחצית כתבה של רפאל פוגל על דיוויד איינמאייר הנסון, מפתח סביבת פיתוח התוכנה Ruby on Rails. את שארית הראיון אפשר לקרוא רק במגזין המודפס.

1. Gladwellian

מלקולם גלאדוול, האיש והמותג, הוציא ספר חדש - Outliers - וזכה ליחסי ציבור שלא היו מביישים את עגנון בשעתו; במגזין Salon פורסמה ביקורת אוהדת-אך-משועממת על הספר, שבו טוען המחבר כי מה שאנו תופסים כגאונות (או הצלחה) קשור הרבה יותר לסביבה ונסיבות מאשר לתורשה או פלא נוירולוגי.

The mission of "Outliers," then, is to map the "ecology" of success.

בגרדיאן הקדישו לו שטח יותר נרחב ופירסמו גם קטע מהספר וגם ראיון משתפך, בניו יורקר הקדימו את כולם וכבר באוקטובר העניקו לטאלנט שלהם אינצ'ים על גבי פיקסלים של פתחון פה (בלי שום קשר לספר, מדובר בכתבה מצוינת שדנה בהשלכות הגיל הכרונולוגי על סוגיות כמו יצירתיות, הצלחה וכיוצא באלה). גם המתחרים - ניו יורק מגזין - הקפידו לא להישאר בחוץ כשכולם חוגגים, והקדישו לסופר/הוגה כתבת מגזין נרחבת. אחרי כל זה לא מפתיע שבמגזין More Intelligent Life מפרסמים כתבה שלועגת בחיבה הן לגורואים מסוגו של גלאדוול והן למעריציו, והבלוגר קווין ארתור מ-Question Technology מביע תרעומת קלה על מה שהוא מכנה "ספרי מדע פופולרי", שהופכים את המדע לאסופת אנקדוטות שנונות.

2. Free

הנושא השני שעל הפרק גם הוא מעט עבש בפינות, אבל עדיין ראוי ללעיסה: האם התנדבות ברשת היא תוצר של קהילתיות או פראייריות? ב-Boing Boing מצטטים את טימותי לי, שסבור שהתופעה הזו אינה שוות ערך למה שמכונה Free Riding, אלא דומה יותר לתרומה, שעליה אין ציפיה לקבל תגמול כספי. שיזף רפאלי וירון אריאל, שערכו מחקר הבוחן את התמריצים של הוויקיפדים (זהירות, PDF), מפרטים:

(1) express values of altruism by sharing their knowledge with others; (2) social engagement via the collaborative dynamics of Wikipedia; (3) exercising various knowledge, skills, and abilities; (4) promoting their current or future professional career; (5) protecting one’s (Wikipedian) ego by sharing knowledge with those who do not have this knowledge; (6) enhancing one's ego through the public exhibition of their knowledge. [...] Two more categories addressing Wikipedians motivations: (7) fun and (8) ideology for contributing to Wikipedia as a variant of open-source application

אנדרו קין, שונא מושבע של חובבים ותחביביהם המקוונים, טוען ב-Internet Evolution כי המשבר הכלכלי העולמי אמנם מביא עימו גל של מפוטרים חדשים, אולם אלה לא יצטרפו למעגל יצרני התוכן הנלהבים, אלא להיפך: המיתון ישנה בצורה חדה את הגישה שלנו כלפי הערך הכלכלי של עמלנו. לא עוד Free מבית מדרשו של כריס אנדרסון:

It will result in the rise of online media businesses that reward their contributors with cash; it will mean the success of Knol over Wikipedia, Mahalo over Google, TheAtlantic.com over the HuffingtonPost.com, iTunes over MySpace, Hulu over YouTube, Playboy.com over Voyeurweb.com, TechCrunch over the blogosphere, CNN’s professional journalism over CNN’s iReporter citizen-journalism…

מארק פראונפלדר מ-Boing Boing חושב שקין פשוט לא מבין את מהותה של האינטרנט (או של בני האדם, לצורך העניין - והתגובות ב-Wired עשויות להוות ראיה לכך), וג'סי ווקר מ-Reason מנסה להבהיר גם הוא עד כמה רחוק השיקול הכלכלי מליבם של מרבית הגולשים שמעלים תוכן זה או אחר לרשת. מייק מאסניק מ-Techdirt לא מפתיע ואחרי שהוא מסביר בפרוטרוט במה קין טועה, הוא מציע לו התערבות: איזה מהאתרים באמת ישרדו בעוד שנה. רק אנדרו סאליבן נעזר בכנות כדי להסביר מדוע התחביב הזה לא ייעלם: תכל'ס, מה עוד יש לנו לעשות בחיים?
18:26
‫ראיון עם ריי קורצוויל‬
» ‎ ‫ברמה העקרונית
מעט לפני יום כיפור ראיינתי את ד"ר ריי קורצוויל (שקשה לי לבחור איזה תיאור/סופרלטיב להצמיד לו ולכן יש קישור לוויקיפדיה). השיחה, כפי שאפשר לקרוא, היתה מעניינת למדי, אם כי בניגוד לראיונות אחרים שיצא לי לעשות - לא ממש זרמה. ייתכן שהיה בה יותר מדי ראמונה ופחות מדי ריי, ואולי סתם לא היתה כימיה בכל אופן, גירסה שונה בעליל של הכתבה הזו פורסמה בכלכליסט, והנה הטקסט המקורי שלי:
חיים מלאכותיים
ד"ר ריי קורצוויל, 60, הוא חתן פרס National Medal of Technology, היוקרתי ביותר בארה"ב בתחום הטכנולוגיה, לשנת 99′; יזם מצליח; ממציא חדשני; ומחבר רבי מכר מהוללים. חוץ מזה, הוא גם מתכנן לחיות לנצח.

למרות גילו הביולוגי, קורצוויל מנהל חיים עשירים ופעלתניים להפליא. לבד מנסיעות תכופות בעולם, הוא עוסק במגוון יוזמות עיסקיות, חינוכיות ותרבותיות, ביניהן פיתוח התקני קריאה סלולריים לעיוורים, הקמת אוניברסיטה תחת המטריה של נאס"א וכתיבה. הוא מעניק כ-70 הרצאות בשנה (בשנת 95 ביקר בישראל ויגיע שוב, לרגל ועידת הנשיא 2009 - ר.ש.), ובימים אלה מסיים הפקת סרט שיתבסס על ספרו, The Singularity is Near, שכולל ראיונות עם 19 הוגים, כמו גם חלק עלילתי בכיכובה של ראמונה, האלטר-אגו הווירטואלית שלו.

בו בזמן, הוא מקפיד על משטר בריאותי הדוק, והרגלי שימור הגוף שלו כוללים התעמלות, תזונה דלת-פחמימות, מדיטציה, עיסויים והרבה שינה. ההתעמלות היומית שלו כוללת צעדה של שמונה ק"מ, רכיבה על אופניים ומעט הרמת משקולות, כשלדבריו, הבדיקות הרפואיות התדירות שהוא עורך מעידות שהוא נמצא במצב פיזי של גבר בן 40. כדי להאריך את חייו ככל האפשר, בכל יום הוא בולע 150 תוספי מזון, שותה 8-10 כוסות מים מיוננים, 10 כוסות תה ירוק ומספר כוסות יין אדום. הוא נמנע ממשקאות קלים וקפה. בסופי שבוע הוא מטופל בעירוי תוך ורידי, שכולל קוקטיילים של ויטמינים. בנוסף, הוא מבצע בדיקות דם תדירות ומתעד את המזון שנכנס לפיו. מה אוכלים כדי לחיות לנצח? מזון אורגני נטול סוכר, המון ירקות, בשר רזה, טופו ומאכלים עתירי אומגה 3 כמו דג סלמון. מותר גם קמצוץ שמן זית לבישול. קורצוויל ושותפו, ד"ר טרי גרוסמן (עימו כתב את הספר Fantastic Voyage: Live Long Enough to Live Forever), אף פיתחו תוספי מזון דלי קלוריות, שמדמים טעמם של עוגת שוקולד, לחמים וכדומה.

רבים היו שמחים לפטור את נבואותיו כמדע בדיוני. אבל אי אפשר לעשות זאת. לא עם קורצוויל. בספרו "עידן המכונות החושבות" (1990), הוא חזה רבות מההתפתחויות הטכנולוגיות שהתרחשו באותו עשור, ואת התיזה שלו מחזקים מחקרים ונתונים היסטוריים אודות קפיצות נחשוניות בהתפתחות הכלכלית-תרבותית בעולם, כמו המהפכה החקלאית או התעשייתית, שקידמו את האנושות בצורות שונות. לכל טענה שמעלים יש לו טענת נגד, הגיונית לא פחות. הוא מקפיד לענות למבקריו, ביניהם למשל ג'רון לנייר, שטען כי הוא ומאמיניו מקדמים דיקטטורה מחשבתית מזיקה. לנייר, שגם טבע את המינוח "מציאות וירטואלית", שאליו מתנגד קורצוויל, מעריך את האיש ופועלו, אבל טוען שהכריזמה המהוגנת שלו עלולה להיות מסוכנת.

ואכן, בראיון הטלפוני שקיימתי איתו הוא מצטייר כדובר מיומן ורהוט, שקשה להפתיעו. לדבריו, הרעיון של חיי נצח לא הזדחל לראשו בפרץ אאוריקה מובחן. הוא התפתח בהדרגה, בעקבות שלושה עשורים של עבודה, כשהתחיל לפתח את המודלים למכונות הראשונות שלו. קורצוויל, חלוץ בפיתוח טכנולוגיות כמו OCR, זיהוי דיבור ואינטליגנציה מלאכותית, אופטימי באשר לסיכוייה של הטכנולוגיה לסייע לנו לשמר את כדור הארץ ולשפר את איכות החיים. כאשר משוחחים עימו על סינגיולריטי, התיאוריה שאחד מעיקריה הוא הרעיון שבני אדם יוכלו להפוך לבני אלמוות, הוא נשמע מונוטוני ונטול התלהבות בצורה חשודה. אולי זה הגיוני, הרי היו לו 30 שנה להתרגל לרעיון.

יש לך חיים מלאים עד שהסינגיולריטי תגיע.
"כן, הם מואצים למדי".
מהו אדם?
נדמה שקורצוויל לא באמת ממהר. אין לו סיבה; הוא מאמין שבקרוב יהיה לנו זמן בשפע ונחיה לנצח; אם לא בגופנו, לפחות בהוויה, אותה הוא מדמה לתוכנת מחשב. זו הסיבה שביקש להקפיא את גופו במקרה שזה יבגוד בו טרם זמנו. בשיחה איתו מסתבר שיש לו מעין מדריך ברור וחד משמעי לאלמוות, ומבחינתו אין ספק: אפשר להאריך את תוחלת החיים. ויש בשביל מה.

אובחנת כחולה סכרת מסוג 2 בהיותך בן 35 והחלמת בכוחות עצמך. איך אתה מתכנן לחיות עד שיגיע עידן האלמוות?
"כן, ניסיתי את הגישה הקונבנציונלית, של טיפול באינסולין, אבל זה רק החמיר את מצבי. בשלב מסוים החלטתי ללמוד את הנושא ולגבש טיפול משלי. החלמתי הודות לתזונה נכונה. במבדקים רפואיים שערכו לי בגיל 40 הייתי במצב של אדם בן 38. כיום, בגיל 60, אני במצב פיזיולוגי של אדם בן 40. למעשה, הזדקנתי רק בשנתיים. דרך החיים שלי האטה את תהליך ההזדקנות של גופי".

את הפלא הזה הוא מסביר באמצעות תיאוריית שלושת הגשרים. "הגשר הראשון הוא מה שאפשר לעשות עכשיו, וזה מה שאני עושה. הסיבה שאני עורך בדיקות גופניות ולוקח תוספי מזון היא משום שאי אפשר פשוט לסמוך על הטבע. הרי פעם זה היה טבעי למות בגיל 36. בגשר השני, שאנחנו בדרך אליו, הטכנולוגיה תסייע לנו למנוע מחלות ולקבל טיפול רפואי טוב יותר. כבר כיום הטכנולוגיה מאפשרת לנו להתייחס לרפואה כענף בטכנולוגיית המידע. הגשר השלישי יגיע בעוד 20-25 שנים, אז, הודות לננוטכנולוגיה, נוכל לתכנת מחדש את הביולוגיה. בעתיד יהיו מיליארדי ננו-בוטים, שיוחדרו לגופנו וירפאו אותנו. זה נשמע מאוד עתידני, אבל יש כבר ניסויים רציניים בתחום".

קורצוויל מודע לכך שמדובר בשלבים עובריים כמעט, אולם מבקש להביט על הטכנולוגיה של ימינו דרך העדשה של "חוק ההאצה". רובנו, הוא אומר, חושבים בצורה ליניארית, בעוד שההתקדמות בעולם - בכל תחום שהוא - מתרחשת באופן מעריכי (אקספוננטלי), כך שקצב הגידול מהיר בהרבה. "הטכנולוגיות הללו, שאני מדבר עליהן, יהיו בעלות עוצמה בעוד 20 שנה".

הן יאפשרו לנו לחיות לנצח?
"זה ישנה את הדרך שבה אנחנו חושבים על הנצח. נקבל עוד זמן. כאשר נגיע לנקודת המפנה, תשתנה המטאפורה שמגדירה אותנו כבני אדם. אנחנו עשויים ממידע שנמצא במוח ובגוף שלנו - האישיות, הזכרונות - זה מידע כמו המידע שיש לנו במחשב, ובעתיד נוכל לגבות אותו. אין ערובה שנחיה לנצח, כי אפילו תוכנה סובלת לעיתים מאי תאימות לאחור, אבל נהפוך ליישות שמבוססת הרבה יותר על מידע מאשר על חומר".

בני אדם לא יהיו זקוקים לגוף כדי להתקיים? כולנו נהיה מעין זכרונות ניידים שאפשר לתחוב אותם לתוך איזו מכונה שרוצים?
"נזדקק לגוף, אבל יהיו לנו הרבה אפשרויות בחירה - נוכל לבחור גופים שונים ולבנות אותם בעצמנו באמצעות מציאות וירטואלית. נוכל ליצור גופים באמצעות ננוטכנולוגיה ולשנות את הגוף הנוכחי. נהיה להכלאה בין ביולוגיה למכונה ולא נסתמך על גופנו כדי להתקיים".

קורצוויל, שההסבר הסדור וההגיוני שלו נשמע כמו תשובה מוכנה לכל התנגדות ולכל בליעת רוק תמהה שיועלו מולו, מסביר בלקוניות כי מדובר במדע, מינוס המילה בדיוני. על פי הסינגיולריטי, מונח שהושאל מתחום הפיזיקה, ההאצה בקצב הפיתוח הטכנולוגי תוביל ליצירת מכונות בעלות תבונה על-אנושית. בבוא היום, הן ישנו מן היסוד את אופיה של הישות שאנו מכנים "בן אדם". השאלה המתבקשת היא האם עדיין אפשר יהיה לכנות את היצורים הללו בני אנוש?

"לדעתי תמיד נהיה בני אנוש", מבהיר קורצוויל ומסתייע בסמנטיקה. "בני אנוש תמיד שואפים להתגבר על המגבלות שלהם. זה מה שמגדיר אותם. פעם לא יכולנו לעוף - אז המצאנו מטוס. כיום המגבלה שלנו היא ביולוגיה, ואנחנו נמצאים בשלב מוקדם של הנסיון להתגבר עליה. בן אדם הוא לא רק בשר ודם. הוא חלקיקים שנמצאים בשינוי מתמיד. אפשר להמשיל זאת להבדל בין נחל למים: הנחל הוא תבנית קבועה, אבל המים משתנים. לכן, אי אפשר לומר שנחל הוא מים".

כיצד הטכנולוגיה תשנה את בני האדם? האם נהפוך לסייבורגים? האם האבולוציה, שסייעה לנו להפוך מאמבה לאדם, קיצצה את זנבנו והשירה את פרוותנו - תהפוך אותנו למוח נטול גוף אורגני? הוא סבור שכן. לדבריו, מחשבים "חושבים ומרגישים" הם עניין בלתי נמנע, ועד סוף המאה, שתי הישויות הנפרדות - מחשב ואדם - ישתלבו זו בזו בשקיפות. כך, באמצעות ויתור על ההיבט הפיזי, נזכה לחיי נצח רוחניים. "הארכת תוחלת החיים אינה דבר חדש. אבל בעתיד יהיה לה ביטוי אחר. נבלה יותר ויותר זמן בעולמות ווירטואליים, נחיה בתוך סביבה תלת מימדית ונוכל ללבוש זהות אחרת. יהיה לנו גוף אחר אם נרצה, נוכל להיות גבר או אישה".

אם כך, כל המודעות העצמית שלנו תשתנה, זה לא רק עניין פיזי.
"יהיה לנו טווח חוויות רחב יותר. מציאות וירטואלית אינה רק משחק, כמו שהיא נתפסת היום. אפשר לחשוב על זה שאנחנו שנינו נמצאים עכשיו בעולם וירטואלי. אני בארה"ב ואת בישראל ואנחנו משוחחים בטלפון. זה וירטואלי. ועדיין זו אינטראקציה אמיתית. נוכל לדבר ולראות זה את זה בתלת מימד ולשלב בזה גם חושים אחרים. אם היום אני יכול לשלוח לך קובץ במייל הרי בעתיד אוכל לשלוח לך חפץ ממשי".

אולם יש המבקרים את מסקנותיו של קורצוויל, בטענה כי התבססות שלו על וריאציה של חוק מור (הקובע כי בכל 18 חודשים מוכפל מספר הטרנזיסטורים על שבב סיליקון), מוטעית מיסודה. לקורצוויל יש תשובה גם לכך: "חוק מור הוא פרדיגמה אחת. כל פרדיגמה אכן מגיעה לסופה, אבל בתוך כך היא יוצרת את הבאה אחריה. החוק הזה, של גידול מעריכי, היה קיים הרבה לפני שגורדון מור נולד", הוא פוסק.
ההיסטוריה חוזרת?
התחזית המדעית שלו אולי נדמית כהתגשמות חלומה הגדול של האנושות, אבל להארכת תוחלת החיים יש השלכות בעייתיות למדי. בספרו "התמוטטות", ד"ר ג'ארד דיימונד מונה ומדגים אותן אחת לאחת. לשיטתו, קיומה של ציוויליזציה אנושית מצליחה תלוי בגורמים רבים ומורכבים - פוליטיים, סביבתיים, תרבותיים, כלכליים. מכיוון שהרס סביבתי, בעיות ניהול משאבים כמו מים או אנרגיה, גידול אוכלוסין, שינויי אקלים ועוד, הם בלתי נמנעים - אימפריה תמיד מגלמת בתוכה את תאריך התפוגה שלה. הגישה הזו, שמבוססת חלקית על התיאוריה המלתוסיאנית, נשמעת הגיונית, אבל קורצוויל סבור שמדובר באמונות שאבד עליהן הכלח ופוטר את החששות כחלק מהפחד האנושי מחידושים ושינויים. "הרגשות השליליים כלפי הטכנולוגיה מבוססות על לקחים מהמהפכה התעשייתית, אבל הטכנולוגיות החדשות שונות", הבהיר.

פעילי איכות הסביבה טוענים שאנחנו טומנים לעצמנו פח בכך שאנחנו מתגרים בטבע. לדבריהם, המין האנושי לא יוכל להתמודד עם הצמצום במשאבים טבעיים ועם פיצוץ אוכלוסין.
" כל התיאוריות הללו מיושנות ואינן תקפות למצב הקיים. הטכנולוגיה של ימינו מאפשרת לנו להעשיר את המשאבים שעומדים לרשותנו בצורה דרמטית. במאמר שכתבתי לאחרונה, על אנרגיה סולארית, הסברתי שאנחנו מנצלים חלק מזערי מהאנרגיה שהיינו יכולים להפיק מהשמש. אם נשכיל להשתמש בה בחוכמה, לא נזדקק לנפט. ברגע שנפתח ננו-מערכות סולאריות - נוכל להכפיל את האנרגיה שאנחנו מפיקים מהשמש. גם את משבר המים אפשר לפתור באמצעים טכנולוגיים זולים למדי. הודות לטכנולוגיות כמו הנדסה גנטית נוכל לגדל יבולים גדולים במהירות. בסך הכל, נוכל לדאוג לכך שכל הדרוש לנו - מים, מזון, אוויר - יהיה זמין בעלות נמוכה ובכמויות גדולות מהנדרש. אפילו אם האוכלוסיה תכפיל את עצמה, יהיה לנו יותר ממה שנזדקק לו. החשיבה הליניארית היא שגורמת לנו לקפוא על השמרים".

כאשר מעמתים אותו עם השאלה כיצד ייתכן שפעילי איכות סביבה, שכמותו מביטים אחורה, אך מפיקים את הלקח ההפוך, הוא השיב בטיעון מעגלי מבריק: "איננו יכולים להפיק לקחים מהעבר בעת הכניסה לעידן חדש, שנשלט על ידי רעיונות חדשים. בעבר המשאבים היו מוגבלים, כיום יש לנו טכנולוגיות שמציעות פתרונות. צריך להתמקד במה שחשוב באמת - לא בשאלה האם צריך, אלא באיך צריך. הדרך היא להתמודד עם הבעיות של הטכנולוגיה, לא לוותר עליה".

אך האם מקורה של התיאוריה אודות התפתחות מעריכית אכן מעוגן רק בעובדות? אחרי הכל, רתימתם של שינויים היסטוריים לטובת תיזת האצת הזמן אינה מדויקת במאה אחוזים; נתונים רבים חסרים, ויש חוקרים שטוענים, למשל, כי המהפכה החקלאית ארכה זמן רב מהמשוער. וזה עוד לפני שהזכרנו את התהיה הבלתי מדעית בעליל אודות יכולתם של אנשים לעמוד בשינויים התכופים הללו.
תרגיעו
הסינגיולריטי מהווה מושא לחששות רבים. רבים מתריעים כי מכונות על-אנושיות יחסרו את הזיקה ההכרחית כדי לדאוג להישרדות המין האנושי. הוגו דה גאריס, חוקר בינה מלאכותית, סבור שיגיע רגע שבו הן פשוט לא יזדקקו לבני אדם, ואלה, חסרי אונים, ייכחדו. גם ד"ר אנטוני ברגלס, מזהיר כי מכונות המצוידות בבינה מלאכותית, בתוקף היותן בנות אלמוות, יהיו מצוידות בהכרח אבולוציוני שונה משלנו. זכור גם מאמרו הדיסאוטופי של ביל ג'וי, ממייסדי סאן, שהזהיר כבר בשנת 2000 כי פיתוח מואץ ולא שקול יהפוך את בני האדם לגזע נכחד. אפילו סופרי מדע בדיוני, כמו ניל סטיבנסון וברוס סטרלינג הביעו פקפוק באשר להיתכנות של מכונות חושבות בעידן בו אנו חיים.

בניגוד לרובנו, קורצוויל לא מפחד ממכונות חכמות מדי או מאנשים טיפשים מדי. היום קל למדי להקים מעבדה ביתית ולבצע בה ניסויים שונים ומשונים (חפשו את המונחים "DIYbio" או "biohacker" בגוגל), ומדינות רבות מנסחות תקנות מגבילות על ניסויים בתחומי הביולוגיה והמחקר הגנטי. למרבה המזל, לקורצוויל יש דרך להתמודד עם חורשי רעות מהסוג האנושי, והוא מסכים שיש צורך ברגולציה ופיקוח ממשלתי. לשם כך ייסד את The Singularity Institute for Artificial Intelligence (או SIAI), ארגון ששם לו למטרה להתמודד עם התפתחויות טכנולוגיות רלוונטיות בעתיד בצורה אחראית ושקולה.

האם העתיד הזה בלתי נמנע?
"התהליך הזה יימשך אלא אם יתרחש אסון אדיר מימדים. כשמסתכלים לאחור על ההיסטוריה, אפשר לראות את ההתפתחות הטכנולוגית, הביולוגית, המדעית. אולם השאלה האם זה בלתי נמנע תלויה בגורמים אחרים, בעיקר בהיבט המניעתי. צריך לפתח הגנה מפני הסכנות האפשריות, כמו טרור ביולוגי, וזה משהו שאני עובד עליו בשיתוף הממשל האמריקני. על פיתוח תגובה מהירה לאסון ביולוגי. זה יהיה טיפשי לוותר על היתרונות בגלל שיש חסרונות. אי אפשר לומר לאנשים 'המשיכו למות מסרטן רק כי אנחנו מפחדים מתופעות לוואי'. צריך פיקוח ממשלתי וגישה מבוקרת להתקדמות הזו. צריך פשוט לפתח שיטות למניעת הסכנות; לא לעצור את הפיתוח לגמרי".

עמיתיו מסכימים: פרופ' האנס מוראבק סבור שגם בעידן המכונות החושבות יהיה מקום לבני אדם. גם החוקר האמריקני אליעזר יודקובסקי, שעוסק בבינה מלאכותית וייסד עם קורצוויל את SIAI, מקדם את הגישה הגורסת כי אם המכונה הראשונה תהיה ידידותית לבני אדם - כך יהיו גם צאצאיה. המדען ביל היבארד מצידו, קרא לנקוט באמצעי זהירות ולבחון את השיקולים המוסריים בפיתוח מכונות המצוידות בבינה מלאכותית.

למרות שתחזיות אודות חיי נצח כמעט לעולם אינן מתגשמות בתקופת חייו של החוזה, קורצוויל משוכנע בצדקתו. לאחרונה הוא התערב על 10,000 דולר עם מיץ' קאפור, המייסד המיתולוגי של חבילת התוכנות "לוטוס", והימר שבשנת 2029 מחשב יעבור את בהצלחה את מבחן טיורינג וינהל שיחה טבעית עם בן אדם.
המוות חיוני לחיים
הסופר ז'וזה סאראמאגו מתאר בספרו האחרון, "מוות לסירוגין", סיטואציה של חיים ללא מוות, ובוחן את ההשפעות המעשיות והפילוסופיות של חיי נצח. קורצוויל, שמתייחס למוות כאל מנהג שבקרוב יעבור זמנו, לא חושב שההשלכות חמורות. לדעתו, המוות אינו רכיב חיוני לחיים. "הגישה שמוות הוא חיובי מבוססת על דת ועל הצורך במתן הסבר רציונלי למוות, משום שלא היתה לנו דרך להתמודד איתו", הוא מבהיר ברוגע. לדעתו, הדחיפות שמשרה עלינו המוות אינה הדלק של היצירתיות האנושית. "יש אנשים שאומרים שהחיים קצרים ואין זמן, אבל מוות זה לא דבר טוב, הוא הורס את חיינו, הוא טרגי ולוקח מאיתנו את האנשים שאנחנו אוהבים. אם יש דרך להימנע מזה ולהותיר את ההחלטה בידינו - למה לא?".

בכלל, שאלות אודות רגשות או תודעה נדמות לו מיותרות. לדידו, מוחנו כולל חיווט שמייצג, בחלקו, את הדברים המופשטים הללו. בניגוד אליו, עמיתו נובה ספיבק סבור שהיעדרה של "תודעה" או "הכרה" היא המכשול העיקרי בפני פיתוח מכונה בעלת תבונה אנושית. לבני אדם יש יכולת קבלת החלטות שמבוססת על אינטואיציה ומדי יום הם מבצעים החלטות שאינן מעוגנות בהסבר הגיוני. מכונות לא. אבל את הטענות בדבר אמונה דתית שהוחלפה במדע קורצוויל דוחה באמירה שחייו אינם דומים לאלו של סגפן דתי. הוא נהנה מהחיים ומאמין בדבר רציונלי ובר השגה, לא באל ערטילאי.

יש שמגדירים את הסינגיולריטי כמעין "אקסטזה דתית לגיקים" או "חזון אחרית הימים". כיצד הדת נכנסה לדיון הכה-מדעי, אם גם פילוסופי הזה?
"המקורות של הרעיונות הללו אינם מגיעים מאמונה דתית, אלא ממחקר מדעי. יש תובנות מסוימות בתיאוריה שעשויות להיות מיוחסות לדת, אבל הן מאוד מעשיות ומקורן במחקרים. באופן אישי, הסיבה שאני מתאמץ להאריך את חיי היא כדי להמשיך וליהנות מהחיים שאני מנהל. זו המטרה. אין שום דבר טוב במוות. אין קשר לאמונה, רק הערכה לחיים כרעיון פילוסופי. נכון שאין לנו את כל הפתרונות כרגע, אבל יש לנו מספיק מידע אודות הדרך לחיות זמן רב יותר כדי לחיות לנצח. יש לנו אפשרויות".
ביוגרפיה
- ריימונד קורצוויל נולד בפברואר 1948 בקווינס. אביו המוזיקאי ואמו האמנית היגרו לארה"ב מאוסטריה לפני השואה. הגברים במשפחתו מתו ממחלות לב בגיל צעיר.
- את התוכנה הראשונה שלו כתב בגיל 15. בגיל 20 הקים חברת תוכנה שנמכרה זמן קצר אחר כך במאה אלף דולר.
- יש לו תואר שני במדעי המחשב וספרות מ-MIT.
- בשנת 1974 הקים את Kurzweil Computer Products, שפיתחה את מערכת ה-OCR הראשונה. זמן קצר אחר כך המציא מכונת קריאה לעיוורים, שעבורה פיתח מערכת המרת טקסט לקול. המכשיר, Kurzweil Reading Machine, הושק ב-1976. ב-1980 הוא מכר את החברה לזירוקס. בתחילת שנות ה-80 פיתח סינתיסייזר שחיקה בדיוק מושלם את הצלילים שמפיקים כלי נגינה שונים, והודות ליכולות הקלטה ומיקסינג, איפשר למוזיקאים להלחין ולנגן יצירות מוזיקליות מורכבות ללא צורך בתזמורת. במקביל, הקים את חברת Kurzweil Applied Intelligence, שפיתחה מערכות זיהוי דיבור. המוצר הראשון הושק ב-87. ב-96 הוא התמקד בפיתוח תוכנות שסייעו לתלמידים בעלי מוגבלויות. ב-2005 הוא הציג את ה-KNFB Reader, מעין מחשב כף יד הכולל מצלמה ומבוסס, למעשה, על אותה מכונת קריאה לעיוורים שפיתח 30 שנה קודם לכן.
- הוא זכה בפרסים ועיטורים רבים, ביניהם פרס Lemelson מטעם MIT, פרס מטעם רשם הפטנטים האמריקני ועוד.
- הוא כונה "יורשו של תומס אדיסון" ומגזין פורבס הכתיר אותו בתואר "מכונת החשיבה האולטימטיבית". בשנת 2000 הוא נכנס ל"היכל התהילה הלאומי של הממציאים בארה"ב" וב-2005, הכריז עליו ביל גייטס כעל "החוזה הטוב ביותר של עתיד הבינה המלאכותית".
- הוא פירסם שישה ספרים. השביעי בדרך.
November 27, 2008
10:13
‫בין עיצוב לעיתונות
» ‎ ‫ברמה העקרונית

לפני זמן מה החלטתי לפנות לבכירי המעצבים ברשת הישאלית, שאחראים למראה ולתפקוד של האתרים שאנחנו משתמשים בהם יום יום, ולברר איתם מה גרם להם לעצב את מקורות המידע שלנו דווקא כך ולא אחרת. רובם הסכימו להתראיין, אחרים העדיפו לתת ליצירות שלהם לדבר בעד עצמן. את כל התובנות אפשר למצוא בכתבה שהתפרסמה ב"עין השביעית", שמלבד ביקורת נוקבת על המתחרים, כוללת גם כמה תובנות על ארכיטקטורת מידע, ממשק ועיצוב נכון של תוכן.
November 24, 2008
17:01
‫מבזק עיצוב
» ‎ ‫ברמה העקרונית

אוהבים היררכיה? באתר makefive, שמוקדש למדרוג של "חמשת ה…", החליטו לערוך משאל בקרב הגולשים: מיהו המעצב המשפיע ביותר בעולם? הצביעו והשפיעו.

ולחקלאים שביניכם: ב-Gizmodo תמצאו מדריך שיסייע לכם לגדל תפוחים עם לוגו של אפל.

אם אתם נמצאים בעיצומו של רכש הבגדים העונתי שלכם, שקלו לשלב כמה מההדפסים הללו על החולצות.

Xiao היא מצלמת 5.0 מגהפיקסל דיגיטלית, שכוללת מדפסת מובנית+דפים. מגניב, אבל רק ביפן.

Thingiverse הוא אתר שיתופי, המרכז מודלים דיגיטליים של חפצים תלת מימדיים, המוצעים להורדה ויצירה תמורת קרדיט. קהילתיות 4.6.
November 20, 2008
18:17
‫מעיינים ברשת
» ‎ ‫ברמה העקרונית

מאחורי ספריית העיון המקוונת "כותר" עומדים שניים: אבי ורשבסקי וגידי זנד מהמרכז לטכנולוגיה חינוכית, ששמו להם למטרה להעלות לרשת את כל ספרי העיון שקיימים בעברית. בינתיים יש להם רק כ־300 כותרים אקדמיים, אבל הסורק שלהם רק התחיל להתחמם. בראיון שערכתי עם ורשבסקי (והתחיל בכלל בתגובות לפוסט הזה), הוא מספר איך הכל התחיל, למה נבחר מודל עיסקי מבוסס על מנויים ואיזה הוצאה לאור סרבה לשתף פעולה.
November 16, 2008
18:51
‫כתבו טוקבק, לא מאמר
» ‎ ‫ברמה העקרונית

כשקראתי את המאמר הזה לא ידעתי אם לפלבל בעיני ולהמשיך הלאה, או לתת דרור לנרווים שביעבעו בראשי. מאחר שלמדתי כבר מזמן שהדרך היחידה להנמיך את האש היא לכתוב, ומכיוון שלא יכולתי להותיר את העניין הזה ללא מענה - החלטתי להשיב. מה שיצא זה מאמר שכותרתו ככותרת הפוסט.

בשבועות שחלפו מאז החלטתי שקריאת מוות לאליטות וכל גישת "עולם ישן מן היסוד נחריבה" נבובה להפליא בהקשר הזה, של השוואה בין ספרות לאינטרנט. ועם זאת, אני מתירה לעצמי איזו הערת סיכום, שהקדשתי לה זמן בעקבות התגובות לאחד הפוסטים של ניק קאר: ורד הוא ורד הוא ורד. טקסט לא. אין דין גרפיטי כדין רובינזון קרוזו ממש כשם שאין דין גלן גולד כדין תלמיד אורגנית מסור. ולא משנה אם שניהם מביעים את אותו הרעיון. יש דברים שמעבר למחשבה גולמית; אחד מהם הוא ביצוע (מה שעולה לי לראש הם סטנדרטים של ג'אז או מספרי סיפורים). מאחורי החומר - מילים, תווים, נייר וכל השאר - תמיד יש רוח, שלמרבה האירוניה, באה לידי ביטוי באופן הביטוי, וזה הדבר שמרגש ומעורר מחשבה.

יתרה מכך, לא הכמות קובעת: הרי סיפור בשש מילים שכתב המינגוויי או שיר הייקו יכולים להעביר מסר לא פָּחוּת מספר בן 30,000 מילים. הנקודה היא שהאיכות שגלומה בהם, הצורך למצות והרצון לזקק את הרוח בכמה שפחות חומר, אלה נעדרים (בהגדרה) מבלוגים או טוויטרים למיניהם, שמעמידים לנגד עיניהם את הזריזות, הפשטנות והשכתוב הבלתי פוסק. לכל אחד מהם יש תפקיד בעולם ואין שום סיבה לבחור ביניהם…

וזהו, די.
0:02
‫תגובה הולמת: גלובליזציה
» ‎ ‫ברמה העקרונית

שלושה שבועות מסוכמים חלפו: הראשון ,השני וזה של אתמול - אבל בטח קראתם אותם לבד…:-). אחרי נופשונית קצרה, הנה כמה לינקים מעניינים שלא זכו להיכנס למהדורה הממסדית:

האם יש קשר בין סטודנטים לפילוסופיה לבין אלו החושקים בתואר במדעי המחשב? התשובה חיובית, וההסבר לה עשוי להיות נעוץ (גם) בפוסט המרענן של סטיבן פריי, בו הוא מתוודה על חיבתו העזה לשפה. ועוד שאלה פילוסופית: אם ראיתם משהו מעניין ברשת ואסור לשתף או להשתמש בו - האם יש לו ערך?

והנה משהו ששווה לשתף: מאמר של רוי כריסטופר שעוסק בגבולות הדקים שבין ביולוגיה לטכנולוגיה, ומקונן על היעדרה של אותנטיות וחוויות שאינן מתווכות דרך מחשב. ואפרופו גבולות דקים: כך מוסיפים תקשורת סלולרית לנייד הזעיר Acer Aspire One.

מינה טרוט, מייסדת פלטפורמת הבלוגינג Six Apart, מספרת על תחילת הדרך.

טים אוריילי, מו"ל ומארגן ועידות לחברי כת הווב 2.0, ממליץ לסופרים לקדם את עצמם גם ברשת. אחד מאלה שלא המתינו לעצות של אוריילי הוא תומס פינצ'ון, שמפעיל שישה אתרי Wiki.

ניהול זמן ברוח האנרכיזם (יש גירסאות טקסט או קומיקס).

כך נראית הגלובליזציה.

ולמי שהגיע עד הלום מגיעה תשורה: הזמנה ל-iCloud (השאירו פרטים בתגובות או שילחו לי מייל דרך עמוד "מי אני ומה שמי").

ולסיום, אל תשחקו עם האוכל; זה מה שקורה למי שכן. בעיקר אם הוא קארל וורנר.
November 13, 2008
11:13
‫בלגן בגוגל
» ‎ ‫ברמה העקרונית

אי שם בתחילת חודש מרץ התנעתי את הראיון עם שונה בראון, סגנית נשיא לתפעול עסקי בגוגל (ואחראית משאבי אנוש). בסוף אפריל הושלם השלב הראשון של התהליך והצלחתי לארגן שיחת טלפון איתה. כמה ימים אחר כך הפך הדבר הזה לכתבה, שיושנה היטב במרתפי "כלכליסט". לפני שבועיים היא פורסמה סוף סוף, וחשפה טפח מההתנהלות הפנימית ומאחורי הקלעים של החברה שכולם, משום מה, חולמים לעבוד בה. יש הרבה מילים, אבל היי, לפחות האתר לא מתרפרש מעצמו.
November 12, 2008
20:29
‫אפוקליפסה אחר כך
» ‎ ‫ברמה העקרונית

לפני כמה לילות ביצעתי את השירות הלאומי שלי: שיקעתי עצמי בשיחת תמיכה טכנית עם אבי. לפני כחודשיים המחשב השולחני העתיק שהורשתי לו נפח את נשמתו והוא רכש מחשב נייד עטוי ויסטה. הודות למחלקת הודעות שגיאה במיקרוסופט, מרבית השיחות שלנו נסובות סביב נסיונות חוזרים ונשנים להסביר לו שפירוש ההודעה "לא מקוון" משמעה שהוא אינו מחובר לאינטרנט. אבל נעזוב את התלונות הבנאליות. באותו ערב, אולי בהשפעת הלילה המכוכב שמעלי או בעקבות עדויות דומות ששמעתי לאחרונה, דמיינתי לי סרטון ב-Youtube: אנימציה של הגלובוס, שעושה זום אאוט עלי ומגלה מיליוני אנשים, שכמוני, עומדים ומשוחחים עם הוריהם באותו טון עגום ומכים על חזם ביאוש, תוך שהם זועקים "למה עשיתי את זה לעצמי?", ומנסים (לשווא), להסביר למולידיהם את ההבדל בין מייל ל-ynet.

ואז עלתה בראשי מחשבה חומלת: אנחנו כאלה נבלות. הרי הם לא חשו ייאוש דומה כשנאלצו להסביר לנו שוב ושוב "למה?" כלשהו, או כשהיה צורך לאלף אותנו לעשות את צרכינו במקום המיועד לכך בתרבות המערבית. אז למה אנחנו, כשמוטלת עלינו המשימה להדריך אותם בעולם החדש, מתנהגים כמו חולירות? מדוע כשזה מגיע לשיחות על טכנולוגיה, ההורה הכי נערץ הופך ברגע לישיש טרחן? ובכלל, האם גם ילדינו יחושו כך כלפינו? מה תהיה האפוקליפסה שלנו?

משלא מצאתי תשובה הפלגתי הלאה בדמיוני, ונזכרתי בדבר מעניין: במרבית הספרים האמריקניים תמיד תימצא סצינה שבה מתאר המספר (גם אם נברא בידיה של אישה) כיצד לימד אותו אביו לנגר, לדוג או לתקן פנצ'ר באופניים. בספרות המקומית אין סצינות כאלה. אפילו מי שגדל בשנות ה-70 בקיבוץ לא מפרט כיצד נהג בטרקטור, זרע חיטה או חבץ גבינה. תכל'ס, גם לפני 30 שנה לא היה צורך להיות אדם יצרני כדי לשרוד בעולם. אולי זו הסיבה שאנחנו, שמתפרנסים ממשרות אוויר, לא יודעים לעשות כלום לבד ולא שומרים להורינו חסד נעורים. האם על זה ילעגו לנו אלה שישאו את הגנים שלנו?
16:13
‫מיהו aXXo?
» ‎ ‫ברמה העקרונית

ג'וש לוין מ-Slate גילה שמילת החיפוש הפופולרית ביותר במנוע חיפוש הטורנטים isoHunt אינה שם של סרט או תוכנית טלוויזיה, אלא שמו של פיראט נערץ: aXXo. הוא אמנם לא הצליח להשיג ראיון עם הדמות שמאחורי המותג, אבל חשף כמה דברים מעניינים לא פחות.
November 11, 2008
0:14
‫תכף אשוב
» ‎ ‫ברמה העקרונית

כן, קצת נעלמתי (לפחות מפה), אבל אני עובדת על זה. השיבה לא תלווה בנאום היסט(ו)רי ברוח הימים האחרונים, ובוודאי לא תגרור אחריה זיקוקי דינור - אבל העיקר שהיא תגיע.
October 27, 2008
10:02
‫פוסט טראומה
» ‎ ‫ברמה העקרונית

"שמש נצחית בראש צלול" הוא אחד הסרטים האהובים עלי (ובהקשר הזה גם השיר "כל החלומות" של אריק לביא). הסיבה היא שזכרונות וחוויות עבר - מרים כמתוקים+הכל כלול - הם כמו נוצות שממלאות את שמיכת האישיות של כל אחד. הם הדברים שהופכים בני אדם ממכונות משוכפלות ליצורים בעלי אישיות מובחנת. אבל המדע, שוב המדע, רוצה לשים לזה קץ: בטלגרף מדווחים על נוירוביולוגים מה-Brain and Behavior Discovery Institute שבבית הספר לרפואה בג'ורג'יה, שפיתחו מנגנון מולקולרי למחיקת זכרונות רעים, טראומות ופוביות בלי לפגוע בתאי המוח. במסגרת הניסוי הם חישמלו עכבר מעבדה ואז מחקו את הטראומה שגרמו לו באמצעות אנזים בשם CamKII, כמה אצילי מצידם.

החוקרים אמנם מודים שלזכרונות ופחדים יש תפקיד חשוב באבולוציה ובהתנהגות האנושית (ע"ע תקיעת אצבע בשטקר בגיל שנתיים ולמידת לקח מסמר שיער, תרתי משמע), אבל טוענים להגנתם שהמטרה אינה הטרדת עכברים, אלא הקלה על חייהם של הלומי קרב, פוביסטים מסוגים שונים ואנשים שזכרונותיהם מקשים עליהם להתנהל.

בנוסף, הם ממליצים לבעלי לב דואב לא לכסוס ציפורניים בהמתנה לגלולה שתמחה את שמו וזכרו של האהוב לשעבר; זה כנראה לא יקרה. ובכלל, נראה שבינתיים אין מה לדאוג, מוחם של בני אדם מורכב מעט יותר מזה של עכבר מעבדה למוד קרבות:

Despite the exciting breakthrough Dr Tsien said it would still be years before a similar trick could be carried on a human because their brains were much more complicated.
October 26, 2008
12:27
‫היי גלויה
» ‎ ‫ברמה העקרונית

מצחיק, איך הטלוויזיה ותחלואיה משתחלים לחיי גם בלי מנוי להוט/יס: בעין השביעית התפרסם אייטם שלי על כתבה בניו יורק מגזין, שחשפה כי בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית הפרסום הסמוי גלוי ומקובל מתמיד, אפילו בסדרות "איכות".
12:00
‫תגובה הולמת: בדרכים
» ‎ ‫ברמה העקרונית

סיכום השבוע פורסם כסדרו בכלכליסט עם מבול לינקים שריעננו קצת את הקיץ השחון שעבר על הרשת. כאן, באיחור קל, כמה תוספות:

ניב ליליאן וניר בומס בטור מצוין על ג'ין שארפ, לוחם חירות קשיש ולשעבר מרצה לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטאות הארוורד ודרטמות', שמפיץ את הרעיון שאפשר לחולל מהפכות פוליטיות גם בלי אלימות. ואיתמר שאלתיאל, הקדיש את "גיק בשבוע" האחרון (אחד המדורים הטובים ברשת העברית), לעדה לאבלייס ביירון, המתכנתת הראשונה בהיסטוריה.

ב-Goodness Blog ביקשו מקבוצה של מעצבים להמליץ על ספר שעורר בהם השראה, והשפיע על התפתחותם כיוצרים. לפרויקט היתה רק מגבלה אחת: אסור לבחור בספרי עיצוב. יש כמה תשובות מעניינות ומפתיעות.

ג'ייסון קוטקה החליט שאת ספרו הבא יוציא לאור באופן עצמאי לחלוטין.

קלייב תומפסון תוהה ב-Wired, האם קבוצת מהנדסים איטלקיים שמפתחים לוח אם מבוסס קוד פתוח, יכולים להתפרנס מהיוזמה. התשובה החיובית מסתתרת בכתבה. ואפרופו קוד פתוח ומודל עיסקיים: Flatworld Knowledge, מיזם ששם לו למטרה להציע ספרי לימוד שיתופיים וחופשיים, גייס לאחרונה 700,000 דולר מקרנות הון סיכון.

אוטובוס האתאיזם של הגרדיאן יצא לדרכו. ועוד בענייני תחבורה: אם אין לכם ג'יפ ולכן נמנע מכם העיסוק המתגמל של ציד הולכי רגל, תוכלו לרכוש פיאט ולהיות גיקים גם בדרכים; Eco-Drive הוא התקן USB, שיספק לכם מידע אודות רמות זיהום האוויר שאתם מפיצים, כמה דלק צרכתם ועוד.

טימו ארינה, צעיר פיני שמתפקד כאיש אשכולות עוד בטרם מלאו לו 25 (מה שאפשר להשיג כשלא מבזבזים זמן בצבא…), ירצה בוועידת סלולר, שתתקיים בקרוב באמסטרדם. נושא השיחה שלו הוא כיצד שינו הטלפונים הניידים את החברה בה אנו חיים ואיך מתמודדים עם השינוי.
October 21, 2008
16:10
‫רוממה -2.0-
» ‎ ‫ברמה העקרונית

הטלוויזיה הישראלית, על שלל ערוציה, מפגרת מאחורי המתרחש בעולם לא רק ברמה התוכנית, אלא גם - ובעיקר (הרי החיבה לזבל משותפת לצופי כל האומות) - בהבנה שהטכנולוגיה משנה את התעשיה. בטור שפורסם בכלכליסט יש הסבר ועצה קטנה על חשבון הבית.
October 12, 2008
10:46
‫תגובה הולמת: סליחה?!
» ‎ ‫ברמה העקרונית

עברתי דירה, לא היה לי אינטרנט. נהניתי מכל רגע. אני עדיין שוקלת האם לקלות היתרה שבה התנתקתי יש משמעות רחבה יותר. אבל בינתיים הכל כרגיל: סיכום השבוע עלה ביום שישי בכלכליסט. הנה מעט שאריות:

אפרופו הווידוי שבראש הפוסט, בטור הייעוץ של מגזין Salon התלוננה אחת הקוראות כי היא מתקשה לעמוד במשימות הכתיבה שלה, ובמקום, לוחצת ללא הרף על "רענן" ב-Google News. היועץ מזדהה.

"כותר" הוא פרויקט של מט"ח, שמהווה מעין ספריה מקוונת, בה ניתן לעיין בספרים, אנציקלופדיות וכתבי עת, שפורסמו בשנים האחרונות בעברית. עד עתה זוכה המיזם לשיתוף פעולה מצד לא מעט מו"לים, אבל למרבה הצער, הוא זמין בתשלום בלבד, כך שלא כל "שוחרי הדעת" יוכלו ליהנות ממנו.

לואיס לאפהאם מקונן על ראשי מערכת ההשכלה הגבוהה בארה"ב (ומבלי משים גם על עמיתיהם בישראל), שלא מבינים את חשיבותם של מדעי הרוח, במיוחד בעידן הנוכחי, שמקדש ריקנות.

האם (ומתי) מילים מתחום האינטרנט זוכות לכבוד להיכלל במילונים המכובדים של השפה האנגלית? אנשי מילון אוקספורד, מרים-וובסטר ו-The American Heritage Dictionary of the English Language מסבירים את הכללים.

ללינוס טורוואלדס, האיש והלינוקס, יש בלוג חדש.

MobiSpray הוא ספק קונספט ספק יישום, שמאפשר לצייר גרפיטי באמצעות טלפונים סלולריים של נוקיה.
September 27, 2008
11:26
‫האקינג מורשה
» ‎ ‫ברמה העקרונית

השבוע הושק ה-G1, הסלולרי הראשון שבו פועמת מערכת ההפעלה החופשית Google Android. ואיזה עיתוי הולם יותר ראיון עם אנשי OpenMoko, חברה שמציעה טלפון סלולרי המבוסס על חומרה ותוכנה חופשיות לגמרי. לדברי המייסד והמנכ"ל, שון מוס-פלץ, ההבדל בינו לבין גוגל אינו רק בסדרי הגודל, אלא באידאלים. הנה הראיון שפורסם בכלכליסט (לחצו להורדת קובץ PDF).
September 25, 2008
14:03
‫העידן התעשייתי*
» ‎ ‫ברמה העקרונית

כמו במשל שלושת הקופים, כך גם המו"לים הישראלים מתעלמים מהמציאות; אוטמים אוזניהם לחבטות שספגו תעשיית המוזיקה והקולנוע, עוצמים עיניהם לנוכח מחירי הדלק המאמירים (שסייעו לאמזון לרשום רווחים נאים ברבעון האחרון), ונמנעים מדיבור אודות הזווית האקולוגית או הפן החברתי-תרבותי של עסקי הספרים. לבד מהתלהמות אקראית אודות מחירי הספרים, לא נערך בארץ דיון ציבורי רציני על השינויים שעוברים על עולם הספרות. הנוגעים בדבר מעדיפים להביט אחורה בערגה ולהתעלם מהאתגרים הטכנולוגיים שבפניהם ניצב הענף.

(more…)
12:51
‫הו, האבסורד
» ‎ ‫ברמה העקרונית

בגלריה פורסמה כתבה על התרגום החדש (והקלוקל משהו) לספרו של ג'וזף הלר, "מלכוד 22". בינות לפרטים ההיסטוריים אפשר למצוא את האמירה המקוממת של יובל ביתן, בנו של המו"ל אשר ביתן, בעל הזכויות על התרגום המקורי לעברית:

"כרגע ההוצאה לא מתנהלת", הוא מוסיף. "יש הרבה מאוד ספרים שהלכו לגריסה, כי להחזיק מחסן עולה הרבה כסף. יש מחברי ספרים שהחזרנו להם את הזכויות. יש ספרים שהזכויות בידינו אבל כבר לא מדפיסים אותם ולכן אי אפשר למצוא אותם בחנויות, למשל הספרים של דן בן-אמוץ. זה עסק שהולך וגווע, כמו אבא פחות או יותר. 'מלכוד 22' זה עוד מסמר בארון".

זה לא אישי, כן, אבל סעמק, על קלדניות שמעתם? על אינטרנט שמעתם? טוב שהוא לא אמר שזה ממש מלכוד 22.
September 22, 2008
13:34
‫אורז להמונים*
» ‎ ‫ברמה העקרונית

בעוד שתאגידים העוסקים בהשבחת זרעים רואים בצמחים מהונדסים גנטית את התשובה למשבר המזון העולמי, ד"ר יוסי אזוב מבקש להזהיר אותנו מפני פתרונות קסם, שמתיימרים להציל את העולם מרעב. רקע בביולוגיה והתעניינות בסוגיות פילוסופיות של המדע הביאו את אזוב, מדען המתגורר בחיפה, לכתוב את המותחן "קרטל האורז", שיצא לפני כחודש לחנויות. "אני עוסק באקולוגיה ימית ואיכות הסביבה ובזה הספר עוסק - האם ריבוי האוכלוסיה בכדור הארץ בעייתית או לא".

(more…)
September 20, 2008
16:00
‫הערכה עצמית
» ‎ ‫ברמה העקרונית

כמה כסף נראה לך שסלקום מוכנה לשלם עבור התודעה שלך? התשובה כאן.
13:06
‫תגובה הולמת: סומא
» ‎ ‫ברמה העקרונית

סיכום השבוע פורסם בכלכליסט, כולל הפרגון והיפוכו לפרסומות של סיינפלד&גייטס. הנה כמה תוספות:

אחרי הפריצה ליאהו מייל של שרה פיילין, ב-The Onion מגלים כיצד נראית תיבת ה-Gmail של ברק אובמה. אפרופו פוליטיקה, בפייננשל טיימס פורסם מאמר מעניין אודות כוחם של "הדחיקה" והצבת הבחירות שאנחנו עושים בהקשר מסוים, שיגרום לנו להיות מרוצים מכך שביצענו אותם. אין ספק, אנחנו חיות שניתנות למניפולציה בקלות רבה.

במגזין Seed הושיבו צמדים של אנשים לשיחות סלון אודות מדע, תרבות ומה שביניהם. בין השאר אפשר למצוא שם סרטונים המתעדים את המפגש בין וויל רייט וג'יל טארטר וזה בין מישל גונדרי והמרצה רוברט סטיקגולד.

עוד ב-Seed - הקביעה המפורסמת של דקארט, "אני חושב משמע אני קיים", מקבלת מובן אחר כשנתקלים במחקריו של ריד מונטגיו, מנהל המעבדה לחקר המוח במכללת ביילור לרפואה שביוסטון. למיטב הבנתו, המנגנון שגורם לנו ליהנות מלגימת מיץ תפוחים (נניח) זהה לחלוטין לזה שגורם לנו לשאוב הנאה מרעיונות. כלומר, אדם שלכאורה, גורם לעצמו נזק בשביתת רעב למשל, למעשה מגיב בצורה זהה לקוף שקיבל ממתק. הכל הודות לדופאמין.

That’s what makes ideas so powerful: No matter how esoteric or ethereal they get, they are ultimately fed back into the same system that makes us want sex and sugar.

ועוד בענייני ממתקים: לא יודעת אם זו מתיחה או לא, אבל הסוכריות האלה נשמעות לי בול כמו סומא.

פרויקט Born Digital בוחן מי הם ה-Digital Natives (שנקראים גם Millennials) ומנסה להבין את עתידם.

Visuwords הוא מילון אנגלי, שמציג הקשרים בין מילים באמצעים ויזואליים מבלבלים אך מעניינים. ואם כבר מילונים, הנה לקסיקון פילוסופי אלטרנטיבי.
September 16, 2008
15:38
‫חניית ביניים
» ‎ ‫ברמה העקרונית

לפני כשבוע ראיינתי את הבמאית ססיליה מיניוצ'י, שסרטה, Expired, יוקרן בפסטיבל סרטי נשים ברחובות. מיניוצ'י, שאמורה היתה להגיע לפסטיבל אך ביטלה את בואה עקב נסיבות משפחתיות, היא אחד האנשים החביבים ביותר שיצא לי לשוחח איתם במסגרת עבודתי. בין השאר דיברנו על מקומן של נשים בתעשיית הקולנוע, מצבו הנוגה של הקולנוע האיטלקי וחוויותיה עם פקחי חניה בלוס אנג'לס. אגב, הסרט הישראלי המועדף עליה (היא ראתה לא מעט): "ללכת על המים". בכלכליסט פורסמה גירסה מקוצרת של הראיון. הנה הכתבה המלאה:

(more…)
September 15, 2008
18:38
‫מסע אחר
» ‎ ‫ברמה העקרונית

בכלכליסט פורסמה כתבה שעשיתי על Wikitravel, וויקיפדיה חביבה לתיירות. אולי זה יעזור להפיח מעט חיים בגירסה המקומית הצולעת. הנה הגירסה המלאה:
Friendly Planet
בדקתם את תוקף הדרכון, קניתם כרטיסי טיסה ולקחתם חופש מהעבודה; אתם נוסעים לחו"ל. הצעד הבא הוא להכיר את היעד מרחוק. יש כמה דרכים לעשות זאת: בהתחלה מטרידים חברים בשאלות אודות המלון בו התאכסנו, אבל כשמגלים שכל מה שיש להם להציע זו נוסטלגיה עבשה ונטולת כתובות - עוברים הלאה, אל הספרים. למרות הנוכחות המסיבית של האינטרנט בחיינו, כשזה מגיע לחו"ל, רובנו ממהרים לחזור אל מדריך הנייר הכרוך, זה שאפשר לסמרטט ללא אשמה בעת הטיול ולייחל שלמחברו יש העדפות דומות לשלנו.

מצד שני, אם קצתם במדריכים הלא מעודכנים, הגיע הזמן לערוך היכרות עם Wikitravel, אתר תיירות מקוון עם עשרות אלפי ערכים (החל מפריז וכלה בשקי שבאזרבייג'ן), הכוללים המלצות על מקומות לינה, מסעדות, אטרקציות ופינות סתר, מועדים מומלצים לביקור, שווקים ואולמות קולנוע, שיתאימו לכל תקציב. באתר הקהילתי - יש פורום פעיל ולכל משתמש רשום יש עמוד אישי ובלוג - אפשר למצוא קישורים לאכסניות שבמדריכים המודפסים לא שמעו עליהן, לקרוא חוויות של גולשים שנקלעו לקטטה בבר מקומי ולאסוף כתובות של מסעדות מקומיות.
לחסוך את מפח הנפש
"הדרום אפריקאים אוהבים לצלות בשר על הגריל ("על-האש") פעילות המכונה BRAI. התוצרת המקומית מתמחה בבשר בקר, צלעות כבש ובאיזורים מסויימים בשר יען, הנחשב בריא עקב אחוז הכולסטרול הנמוך בו".

זהו ציטוט מאתר ויקיטיול, הגירסה העברית של Wikitravel, אתר תיירות שנכתב בידי הגולשים. ממש כמו האנציקלופדיה החופשית וויקיפדיה, גם כאן המשתמשים אחראים ליצירת התכנים. אבל בניגוד לאנציקלופדיה המקורית, מייסדי האתר החליטו לעשות את הצעד המתבקש, והקימו את Wikitravel Press, מעין הוצאה לאור, שמגישה את התוכן המקוון בפורמט של מדריך טיולים מודפס, הכולל גם אינדקס, שיחונים ועוד.

(more…)
September 14, 2008
17:18
‫אין חדש תחת השמש
» ‎ ‫ברמה העקרונית

במאי 1958 התיישבו המראיין מייק וואלאס (עם סיגריה בוערת) והסופר אלדוס האקסלי לשיחה על העתיד. בראיון הטלוויזיוני, מזהיר האקסלי, מחבר הספר "עולם חדש מופלא", מפני פיצוץ אוכלוסין, בירוקרטיה, תעמולה, עורמתם של הפרסומאים, החיפצון של הפוליטיקאים, נזקי הטלוויזיה, העבדות מרצון של הפרט המודרני ועוד מיני דברים שמדאיגים אותנו גם היום, 50 שנה אחרי.
9:25
‫תגובה הולמת: בולשיווקים
» ‎ ‫ברמה העקרונית

סיכום השבוע פורסם בכלכליסט בעיתו (והנה אחד קודם), וקצת באיחור - הנה כמה תוספות:

עתיד ה-P2P עשוי להיות טמון ב-P4P, טכנולוגיה שהגו כמה חוקרים מאוניברסיטת ייל, ומקצרת את המסע שעושים הסרטים הפיראטיים בין מחשבי העולם. ובאותו עניין, עכשיו כשהספקיות האמריקניות שוקלות לגבות מס מגולשים פעילים מדי, משעשע להיזכר בהצעתו ההזויה של עו"ד דאסטי הורוויט, שקורא לממשלת ארה"ב לגבות מס, שיהפוך את הבילגוג ליקר מדי ובו בזמן, יחסוך אנרגיה ויצמצם את הצפת המידע. ואפרופו ידע, אם יש לכם צורך במידע אובייקטיבי אך מהימן, אתר חדש בשם Opposing Views מציע דיוני ראש בראש של מומחים לנושאים שונים, החל מפוליטיקה וכלה בדת. בראיון לסול הנסל מבטיח המייסד, ראסל פיין, שלא מדובר בכפיל-נול.

גוגל מיצבה עצמה - הן בעיני הציבור והן בעיני עובדים פוטנציאליים - כחברה מוסרית. הסופר טים סנדרס משוכנע שזה עתידו של עולם העסקים: חברות שמאפשרות לעובדיהן לתרום לקהילה ולעולם, ולא רק לערך המניה. בראיון ל-Fast Company הוא שוטח את משנתו.

אנשי השיווק מפלבלים בעיניהם למראה ההצלחה שזכה לה מטה הבחירות של ברק אובמה, שהצליח לשכנע מיליוני אמריקנים למסור לו את מספר הטלפון שלהם, ולצאת מזה מאגניב. אום מאליק מנתח את הגאונות שמאחורי גימיק ה-SMS, שאיפשר למועמד הדמוקרטי לנשיאות למצב את עצמו כנציג הצעירים על פני האדמה. בארה"ב חיים 80 מיליון כאלה, המכונים Millennials ועושים חיים קשים לאבירי תרבות הצריכה. לא משום שהם מתנגדים למה שהיא מייצגת, פשוט כי הם חיים בעולם מקביל. אז איך משווקים להם? בעזרת כנות, פתיחות ומקוונות. אבל אם כבר כנות ואמינות - על מי הצרכנים סומכים? על חברים, עיתונאים ומידע "אובייקטיבי" שמופיע באתרי החברות. הבלוגרים בתחתית הסולם.

ובפינת כל מה שרציתם לדעת על - ההיסטוריה של העיצוב.
August 28, 2008
9:07
‫סוגה עילית
» ‎ ‫ברמה העקרונית

לפני שבוע בדיוק, בעודי טורחת על סיכום השבוע, עיינתי ב"אתר" החדש של חדשות ערוץ 2. בלי שום תכנון מוקדם, צנח לו עכברי על עוד אחת מכתבות התוכן השיווקי בהן מצטיינת חברת החדשות הלאומית. הפעם זכתה בשירות יצרנית הריהוט השבדית איקאה, שבתיווכו של כתב השטח העשוי ללא חת אילן לוקאץ', לוקקה תדמיתה כמייצגת הישראליות האולטימטיבית. מצד אחד, אין כמו ערוץ 2 כדי להתמלא עזוז לקראת יום חדש. מצד שני, הדרך הטובה המועילה ביותר לתיעול כעסים זו כתיבה, ולכן זיקקתי את התיעוב שלי למילים ושלחתי אותן ל"עין השביעית". הנה הכתבה שם, והנה גירסה מעט שונה:

(more…)
August 27, 2008
19:42
‫שקשוקה ברשת
» ‎ ‫ברמה העקרונית

טוב, מסתבר שלקראת ההקרנות בסינמטק תל אביב, החליטו אנשי ההפקה של "שיטת השקשוקה" (התיעודי הגנוז של מיקי רוזנטל על האחים עופר), להעלות את הטריילר לאתר הווידאו Vimeo. צפו ותיהנו.
August 26, 2008
10:40
‫חרדת ניתוק
» ‎ ‫ברמה העקרונית

מסתבר שספרים קוליים הם אחד התחומים הכי מתפתחים בארה"ב; על פי נתוני התאחדות המו"לים האמריקנית, היקף המכירות של סיפורים מוקלטים גדל בשנה האחרונה ב-20%. באמזון זיהו את הפוטנציאל ולפני כמה חודשים קנו את Audible, השולטת בתחום, תמורת 300 מיליון דולר. ב-Fast Company ראיינו את דונלד כץ, מייסד ומנכ"ל החברה, שטוען כי בזכות הטכנולוגיה - האמריקנים "קוראים" יותר.

זה התקשר לי בול למאמרו של ניק קאר, "האם גוגל מטפשת אותנו", שממשיך להעסיק את אומת הרשת. השבוע היה זה יוסי גורביץ, שמסכים עם חלק מטענותיו של קאר: הרשת מחסלת את כושר הריכוז שלנו ומשפיעה בצורה הרסנית על הקריאה. גורביץ אמנם ממשיך לקרוא ספרים, אבל הוא מגלה שזו הופכת למשימה יותר ויותר מורכבת בעידן של עומס מידע, ולכן מוצא עצמו מקיים טקסי קריאה מתוכננים מראש.

(more…)
August 25, 2008
14:11
‫זהות ויראלית
» ‎ ‫ברמה העקרונית

גל מור כותב בבלוגו על מה שנראה כמו קמפיין ויראלי לחברת סלולר זו או אחרת. באופן כללי, אני מביעה את שאט הנפש שלי מהטרנד הזה באמצעות התעלמות ממנו, אבל מסתבר שהסרטונים המקדמים דבר מה מסתורי (אולי ביטוח נגד גניבות?), הועלו לפליקס תחת שם המשתמש "רוני שני".

"העלילה מסתבכת כאשר מתברר כי אחד מהמשתמשים שהעלה לפליקס את הסרטונים, רונאלדיניו הכלי, מזדהה בשם רוני שני. רוני שני, אספר למי שלא מכיר, היא עיתונאית רצינית שעבדה בתקופה מסוימת גם בערוץ המחשבים של ynet והיום היא פרלנסרית וכותבת בין השאר לעין השביעית. היה לי ברור לחלוטין שאין לה שום קשר לסיפור הזה והיא אישרה זאת בפני. רוני כותבת לפעמים גם על טלפונים סלולריים. השימוש בשם זהה כדי להעלות את הסרטים האלה חייב להיות צירוף מקרים. אחרת…"

אני מקשרת לפוסט של גל לא רק כדי להשוויץ במחמאה, אלא גם כדי להרהר קמעה בסוגיה שלא רבות מעסיקה אותי: שם המשפחה שבחרתי לי, גיליתי כבר מזמן, הפך אותי לאדם נטול יחודיות, לפחות בהקשר הגוגלי של המילה. יש עוד כמה וכמה רונים שנים שם בחוץ. עד כה זהויותינו לא התחככו זו בזו; הם בחייהם המהוגנים ואני בחיי. ההשערה של גל, שהשם נבחר לא במקרה, גרמה לי לתהות אם לקחת (גם) את זה כמחמאה או להתייעץ עם עורכי דיני באשר לעונש המירבי שמושת על מתחזים. אני יודעת שזה אמור להטריד אותי במישור פילוסופי יותר, של זהות בכלל ושל החיים ברשת ועקבותיהם הדיגיטליים בפרט, אבל זה לא. אפשר לקרוא לזה הדחקה או נאיביות, אבל יותר מהכל זה דומה לגישה שלי לפישינג או וירוסים - גם זה משהו שקורה רק לאחרים.
August 23, 2008
12:50
‫תגובה הולמת: העם הנבחר
» ‎ ‫ברמה העקרונית

סיכום השבוע שלי פורסם בכלכליסט בגירסה מקוצצת מתמיד, ולמרות שאני מלאת חדווה מהחלטתי לפתוח בלוג, השבוע אני שמחה מתמיד שיש לי אפיק ביטוי שהוא רק שלי. הנה כמה תוספות:

ג'ונתן פרנזן, סופר אמריקני שאני מחבבת, כתב מסה ארוווכה במגזין Technology Review, בו הוא מבקר את התרבות האמריקנית, שמקדשת גילוי לב עקר. הוא מדגים זאת באמצעות ניתוח השפעות התקשורת הסלולרית על המרחב הציבורי והדרכים המגוונות שבהן אנחנו משתמשים בטלפון כדי להתעלל בו (או במילים אחרות, סתמו כבר את הפה כשאתם מדברים בסלולרי באוטובוס/חנות/משרד). הדפיסו והתמוגגו.

סוכנות החלל נאסא משתפת פעולה עם פסיכולוגים בפיתוח תוכנה, שתאפשר לאסטרונאוטים הנמצאים במשימות ממושכות בחלל לזהות בעיות פסיכולוגיות ולטפל בהן. יתכן שהחללית תצויד גם בנומרולוג וקואצ'ר, שיחזקו את ידיהם בזמנים הקשים.

(more…)
August 22, 2008
10:22
‫Youtube, כאילו דה!
» ‎ ‫ברמה העקרונית

נמרוד קמר מגלובס פירסם טור זועם על התקשורת הישראלית, שידם של בעלי ההון תקועה לה עמוק עמוק בישבן, כל כך עמוק שנוצר הרושם כאילו בעלי ההון מתפעלים את ערוצי הטלוויזיה, חברות הלווין והכבלים (וכמובן העיתונים), כאילו היו בובות אצבע. הפעם מדובר ב"שיטת השקשוקה", סרט תיעודי שמיקי רוזנטל עמל עליו כבר שנים וככל הנראה חושף פנים שהפמיליה לא רוצה להראות, וזו כנראה סיבה מספיק טובה בשביל ש-yes תחליט לא לשדר אותו. אולי יהיה מקבץ פרסומות במקום.

"מה שקרה כאן הוא מקרה מבחן המלמד שעלינו להשתלט סופית על המימון ציבורי ולקבוע בחוק את החופש האמנותי, כדי שיהיה חופש מלא. כמובן שתמיד אפשר להחליט שהאינטרסים הפרטיים צריכים להכריע, וצריך לבטל את התמיכה הציבורית כליל. איפה אפשר לצפות בסרט העוסק באחים עופר?"

אבל התשובה מובנת מאליה, אפילו לטוקבקיסטים לא כל שכן לקמר גולש-העל. היחידים שלא פתרו עדיין את תשבץ ההגיון הם רוזנטל ושותפיו להפקה. נורא קל לפתוח חשבון משתמש ב-Youtube, כדאי לכם לנסות.

עדכון: יוסי דהאן מהעוקץ מרחיב ומספר שהאחים עופר מנסים למנוע גם מהסינמטק להקרין את הסרט.
August 17, 2008
10:31
‫מחרימים את הארי
» ‎ ‫ברמה העקרונית

בני ציפר כותב בהארץ על כך שישראל אוסרת להפיץ בתחומה תרגומים לערבית של ספרי ילדים, כמו "הארי פוטר", "פינוקיו" ואחרים. מצד אחד, זה נשמע כמו צעד אופייני למדינתנו קצרת הרואי. מצד שני, בכל פעם שאני נתקלת באטימות ובצרות האופקים של "מנהיגיו" של פאקינג-עם-הספר-עלק אני חוטפת חפפה מחדש, כאילו מעולם לא חזיתי בפנים השונות שמסוגל לעטות על עצמו רוע צרוף. וכן, לאסור על ילדים לקרוא (אפילו "הארי פוטר") נכנס לקטגוריה הזו.

התירוץ, כמו שמסביר ציפר, הוא שהספרים הודפסו על ידי מו"ל לבנוני, ולכן נחשבים ליבוא מארץ אויב:

"על פי חוק מנדטורי משנת 1939 אין לאשר יבוא ספרים מארץ אויב. הבריטים תיקנו את התקנה כדי להילחם בגרמניה הנאצית. אבל נגד מי אנחנו נלחמים? נגד הוצאת ספרים בלבנון, ונגד ילדים קוראי ערבית בארץ, שלא יכולים ליהנות מספרים שכל ילד דובר עברית רשאי לקראם […] והנה אני צועק בקולי הקטן והחלש אל שר האוצר (הוא האחראי הבלעדי להסרת החרם המטופש הזה) להרשות לילדים ערבים לקרוא את הארי פוטר. הנה עוד דוגמה לבנאליות של רוע: יש תקנה אבסורדית, אפשר להסתתר מאחוריה, בה בשעה שאפשר בהינף קולמוס לשחרר את האיסור."

ב-nrg מביאים את תגובתו השקרית של דובר משרד האוצר, שלומי שפר, שמסביר כי חל איסור גורף על מסחר עם "מדינות אויב". המו"ל הישראלי סאלח עבאסי מהוצאת "כל בו ספרים" מפריך את הבדותה, ומגלה כי מדינת כל יהודיה דווקא סוחרת עם סוריה - מייבאת בגדים ומייצאת תפוחים. והוא יודע על מה הוא מדבר:

"עבאסי מודע לחוק, ולכן הוא ניסה בעבר לייבא ספרים שהודפסו בלבנון ובסוריה - דרך ירדן. לפני שנתיים השמידו פקידי המכס במעבר הגבול 4,000 ספרים, בהם גם ספרי ילדים, שייבא מירדן. בימים אלה עדיין מתנהלת תביעת נזיקין על סך מיליון שקלים שהגיש נגד המדינה".
August 16, 2008
18:07
‫סיפור חוזר
» ‎ ‫ברמה העקרונית

כותרת הפוסט היא גם שמו של מיזם חברתי מעניין, של קבוצה בשם "שכולו טוב", שאותו גיליתי כשתהיתי מה פשר שני מדפי הספרים הרעועים שצצו בבודקה ברוטשילד. המודל העיסקי של הפרויקט פשוט למדי: גשו לספריות שמוצבות בבתי קפה ודומיהם (יש גם ביוגו, אם אתם חובבים) שונים, רכשו ספר משומש ב-20 ש"ח, ואם תשיבו אותו - תקבלו זיכוי בסך חמישה ש"ח. אבל מה שיותר מעניין היא העובדה שאת כל התפעול עושות אסירות משוחררות, ואת המדפים הרעועים שעליהם דיברתי (ולקיתי בריגשי), בונים פגועי נפש מנייר עיתון ממוחזר.

ניסיתי להתקשר אליהם כמה פעמים, גם לצורך כתבה וגם לידע כללי, אבל לא ממש ענו לי. אם יש לכם ספרים שאתם מעוניינים לתרום - ההובלה עליכם - או בית קפה עם קיר פנוי, נסו את מזלכם בטלפון: 050-9020367.
August 15, 2008
16:43
‫תגובה הולמת: אחוות האדם
» ‎ ‫ברמה העקרונית

סיכום השבוע שלי בכלכליסט עלה, ושוב תפח למימדים מפתיעים. למרות שעונת המלפפונים בשיאה ולכאורה לא קורה כלום, הרשת מלאה התרחשויות שכרוכות זו בזו כמו שרק באינטרנט אפשר. בכל אופן, השבוע היו לי המון רזרבות. הנה הן:

דואגים בגלל הצעת חוק הדרכונים הביומטריים? חוששים מהצעת חוק הצנזורה? מאויימים מהצעת חוק הטוקבקים? שונאים את גוגל, שיודעת עליכם הכל? אוי, תמימות היא דבר יפה. האח הגדול, קרי, חברות הטלפוניה, עוקבות אחרינו כבר שנים ועושות מזה אחלה כסף.

(more…)
15:33
‫אינשטיין אינשטיין אינשטיין
» ‎ ‫ברמה העקרונית

לא שאני בעד פרסומות ולא שאני בעד פלאפון, אבל האוניברסיטה העברית הדגימה השבוע את כל מה שרע בביטוי "קניין רוחני", כשאסרה על חברת פלאפון להשתמש בשמו של אלברט אינשטיין בקמפיין הפרסומי המעפן שלה.
August 14, 2008
12:28
‫ענני מילים
» ‎ ‫ברמה העקרונית

Wordle היא אפליקציית ג'אווה מגניבה שיא, שמייצרת "ענני מילים" מכל טקסט שתתנו לה (כולל עברית, אם כי מגוון הגופנים אפסי). סידור המילים על פני החלון נתון כמעט לגמרי למרותכם: מבחינת צבעים, גופנים, Layout, כיווניות ועוד. באנגלית, Wordle מתייחסת גם למספר הפעמים שמילה כלשהי מופיעה בטקסט, ומבליטה אותה באמצעים גרפיים. כך נראה ההמנון הבריטי, ומימין ההמנון ההולנדי.
August 13, 2008
14:40
‫כלבי שמירה
» ‎ ‫ברמה העקרונית

Wired הצליחו - לראשונה בהיסטוריה, מסתבר - לקבל אישור לצלם את חדר השרתים של ועידת DefCon, כנס האבטחה השנתי שנערך בימים אלה בלאס וגאס. מאחר שמדובר בכנס שמארח "האקרים מסוכנים" בטונות, המארגנים החליטו לנקוט באמצעי אבטחה מיושנים-אך-מוכחים, כמו גדרות וכלב שמירה זך-מבט.
August 12, 2008
14:01
‫טלפון פיקח
» ‎ ‫ברמה העקרונית

לפני כמה חודשים טרחתי על כתבת מגזין שתכליתה בירור נוקב של סוגיה הרת גורל: איזה תכונות ופיצ'רים מגניבים באמת היינו רוצים לראות בסלולרי, במחשב ובטלוויזיה שלנו, ולמה לעזאזל לא נותנים לנו אותם?! לצורך כך ראיינתי מפתחים, משווקים ויצרנים של גאדג'טים משלל סוגים, וקיבלתי תשובות מפתיעות לפרקים. אחרי שעורך המוסף לו יועדה הכתבה החליט לא לפרסם אותה, תימצתתי את ממצאי לטור קצר במדור "מאקרו" של כלכליסט, אבל מזווית קצת אחרת: ניסיתי להבין למה בסלולרי שלנו יש הכל חוץ ממה שצריך. הנה הסבר אפשרי:

(more…)
August 11, 2008
12:37
‫קצרים על עיצוב
» ‎ ‫ברמה העקרונית
- נטקראפט מציעים עיצוב אלטרנטיבי לנענע. באופן אישי לא נפלתי. זה דומה מדי ל-nrg המקורי, שפס מן העולם וטוב שכך. לכן, למרות שאני מעריכה את הסיום הממורמר (הדרימו לפיסקה האחרונה של הפוסט שלהם), אני מתחילה לחשוב שאולי אין ברירה אלא לפנות לאילנות זרים. אם זו האמת, וכל מה שקורה באינטרנט הישראלי הוא חיקוי של הקיים - זה מאוד עצוב.
- מדריכי נסיעות לא חייבים להיראות כה מיושנים ובלתי רלוונטיים. אחרי הכל, לא מדובר בספר קריאה לשעות הפנאי, אלא בכלי עבודה שימושי. הנה כמה עיצובים חדשניים למדיום.
- ב-Machinist ראיינו את סוזן קר, בעברה מעצבת האייקונים המקוריים של מק (וגם כמה של Windows), וכיום - איך הזמנים משתנים - אחראית לכבשים שהחברים שלכם מיידים בכם בפייסבוק.
- ולסיום: מארזים חיצוניים לדיסקים קשיחים שלא ראיתם מעולם.
August 10, 2008
9:44
‫פוסטורח
» ‎ ‫ברמה העקרונית

מאחר שאין לי טלוויזיה בבית כבר שנים, היו לי רגשות מעורבים כשקראתי את הידיעה על כך שוועדת הכלכלה של הכנסת חוככת האם לאפשר ל-HOT ול-yes לשדר פרסומות. מצד אחד בער בי זעם צרכני קדוש-אך-מתבקש. רגע אחריו התעוררה השמחה לאיד: "יופי, אולי עכשיו המטומטמים, שמשלמים מאות שקלים בחודש כדי לצפות באשפה הופכת לקומפוסט, יתעוררו". מכיוון שכך, החלטתי לאמץ את ז'אנר ה"פוסט אורח". קבלו את תגובתה המוערת של בראלה לפארסה התורנית:

(more…)
August 09, 2008
17:33
‫תגובה הולמת: דוֹגמה
» ‎ ‫ברמה העקרונית

גשו נא לקרוא את סיכום השבוע הנזעם שלי בכלכליסט, ואז שובו לפה, לקצת נחת רוח מהאינטרנט הנהדרת. השלמה קטנה לעניין הפרטיות שמככב בטור - קבוצת אזרחים נמרצים עושים האקינג ונעזרים במצלמות המעקב של האח הגדול כדי לחשוף את מערומיו. Sous-veillance קוראים לזה.

ועוד קצת וידאו: חברת קאלטורה הישראלית תאפשר לשלב סרטוני וידאו בערכים של וויקיפדיה, ו-YouTube מציעה לבצע חיפוש בתוך סרטונים באמצעות טכנולוגיית Speech-To-Text שכנראה עובדת. כדאי גם להקדיש 55 דקות להרצאה אודות חשיבותו של Youtube ככלי אנתרופולוגי. אני מצאתי את הדקה ה-26 והדקה ה-46 מעניינות במיוחד.

הממים הכי גדולים של האינטרנט מסודרים על מפת-זמן דינמית, שמעוררת זכרונות על בזבוזי זמן מופלאים במשרד. (more…)
11:17
‫טוקבקיסטוס
» ‎ ‫ברמה העקרונית

מיכל ק. מרקוס - עלמה ממשילה את הטוקבקיסטים למקהלה היוונית. המאמר/פוסט שלה מעניין, אבל אני חושבת שהיא קצת מייפה את המציאות לטובת התיאוריה.

"תפקידה המרכזי של המקהלה בטרגדיה היוונית היה להתפלמס תוך יצירת שיחה קולנית (תרתי משמע) מקולות הקהל הרחב, בכדי להעביר הדים למחשבות וקריאה לציבור הרחב להגיב ולהתייחס לנושאים גורליים…"

במציאות, רובם המוחץ של הטוקבקים הם לא יותר משעשוע, איור טקסטואלי לכתבות. ועם זאת, דווקא המשפט הבא:

"המקהלה פירשנה את העלילה, תיפקדה גם כצופה מן הצד, לעיתים כגורם המעורב בעלילה".

עשוי להיות נכון, אבל שוב מצביע על תופעת "הגז בניוטרל", שמאפיינת את הטוקבקיסטים בפרט ואת הציבוריות הישראלית בכלל.
August 05, 2008
17:36
‫הכל פוליטי
» ‎ ‫ברמה העקרונית

בשבוע האחרון הצטברו על שוחלני כמה לינקים בלתי קשורים לכתבות ופוסטים על חברה, כלכלה, פוליטיקה ותרבות. לא התחשק לי לעשות פוסטי-טוויטר קצרצרים, אז הנה הם מאוגדים:

גארי הסטוויט, הקולנוען שמאחורי הסרט התיעודי Helvetica (המוקדש לגופן שנוויל ברודי מאוד אוהב), השלים סרט חדש: Objectified. הפעם מושא המחקר הוא עיצוב תעשייתי והחפצים שמקיפים אותנו. הבונוס: ראיון עם ג'ונתן אייב, המעצב הסמוי-מעין-התקשורת של אפל. הקרנות ראשונות בתחילת 2009.

האם לסופרים אמריקנים יש תפקיד פוליטי, כמו זה שמגלמים בחדווה סופרים כמו עמוס עוז, דויד גרוסמן ואחרים? (more…)
August 04, 2008
12:31
‫חשיבותה של רצינות
» ‎ ‫ברמה העקרונית

קווין קלי בפוסט ארוך ומעורר מחשבה כתמיד (אם גם אוטופיסטי במידה) על חשיבותם של ספרים בפיתוח המחשבה האנושית (זו כמובן, תשובה לניק קאר, שחושב שהאינטרנט מטפש אותנו). מרבית הפוסט מוקדש לציטוט מתוך שיחה שניהל לפני כך וכך שנים עם סוון בירקרטס (שהביע דאגות דומות לפני עשור) ומסקנותיו של קלי הן שאפשר ליהנות משני העולמות - לחיות באינטרנט ולהמשיך לקרוא.

אבל הדיון בשאלה האם טכנולוגיה חדשה הופכת אותנו לאדיוטים לא התחיל עם האינטרנט: כבר במאה ה-19 חששו מדענים שחידושים כמו קולנוע, לצד זניחה מחוצפת של המסורת, הופכים את האמריקנים למטומטמים ודכאוניים. מצד שני, לא כולם כל כך סקפטיים לגבי מידת חשיבותו של הקולנוע כמרכיב מהותי בתרבות המודרנית. עורכי "סליל", כתב עת להיסטוריה, קולנוע וטלוויזיה של האוניברסיטה העברית, מצדדים בגישה ש"סרט הוא היסטוריה":

"כיום נראית ההתייחסות לקולנוע כמקור היסטורי כמובנת מאליה. ההיסטוריונים הנדרשים לנושא, בדומה לסוציולוגים ומבקרי תרבות רבים לפניהם, מייחסים לסרט הקולנוע קשר מהותי עם החברה – או התרבות – בה הוא מיוצר ובה הוא נצפה […] הנחת היסוד של גישה זו הינה שהדימויים המוצגים בסרט מספקים, לכל הפחות, תפיסה של המציאות שיש לה השפעה לא מבוטלת על האופן בו היא הובנה ו'נזכרה' לבסוף על ידי החברות הצופות בסרטים".

מזכיר לי את תהייתו מלאת התעוזה של ראסמוס פליישר, ממשתתפי הדיון המרתק באתר מכון קאטו, אודות עתיד הקולנוע: האם זו אכן אמנות כה נשגבת או מלאכה שתיעלם כמו אומנות הציור על כדים?
August 03, 2008
21:33
‫הודעה לעיתונות
» ‎ ‫ברמה העקרונית

בניגוד לתחום הטכנולוגיה, בו כלכליסט לוקח את גלובס ודה מארקר בהליכה (ולא רק בגללי), בכל הנוגע לסיקור של המתרחש באיזורי הדמדומים שמחוץ לבורסה - גלובס מנצח לא רק את המתחרים הישירים, אלא גם את המדורים המקבילים ביומונים האחרים (כולל "גלריה" המייאש). מדור התרבות של העיתון הוורוד הוא אחד המעניינים שבנמצא, ואחת מגולות הכותרת שלו היא המדור של בועז כהן, "קפה עם מחברים". בכל שבוע מארח כהן סופר, משורר או איש ספרות ישראלי (מתרגמים, עורכים וכיוצא באלה), ולרוב מצליח לחלץ מהם יופי של ראיונות, למרות - ואולי בגלל - הפורמט הקבוע ברפיפות. זו ללא ספק אחת הדוגמאות הטובות ביותר לדברים שאפשר לעשות עם הודעה לעיתונות כשתחום הסיקור שלך באמת מעניין לך את התחת.

*גילוי נאות: כל עוד רק חלק ממעסיקי יקראו את הפוסט הזה משרתי מובטחת.

← ‫We CMS‬ ‫גם-שם →

בלוגים ששרון קוראת » ‫ברמה העקרונית

Feeds

‫ברמה העקרונית (14 unread)