הפוסט הקודם שפורסם כאן ביום ראשון קדם לשידור הפרק של “האח הגדול” במסגרתו קרא סער סקלי בפני דיירי הבית את “המולך” מתוך “האו לדור בלי שם”. גם בפוסט ההוא וגם במקומות אחרים התחיל להתפתח דיון שגרם לי לחשוב שככל הנראה לא הצלחתי להסביר את עצמי היטב. אבל אז נפל השרת של “ההם” ולא ממש יכולתי להגיב בפוסט (העניין בטיפול, ובקרוב, אפשר לקוות, יימצא פתרון לבעיות הטכניות האחרונות).
בלי קשר לדברים שרציתי לומר שם, התיישבתי בראשון בערב לצפות בפרק המדובר, זה שכלל גם את המריבה הגדולה שחוללה קריאת השיר של סער. גם עליו יש לי מה לומר.
כתבתי בפוסט הקודם
יצא לי לנהל דיון פוליטי עקר עם מישהו שטען בזכות פינוי התנחלויות בעודו מתחלחל מהעובדה שסער הוא “בעד מדינה פלסטינאית”. זה לא מקרה.
ממש כשם שמאבק הפרידמנים והבובלילים של העונה הראשונה הסיג את הדיון העדתי בישראל כמה עשורים לאחור כך מסיגה ההשתתפות של סקלי בעונה הנוכחית את הדיון הפוליטי אחורה. כמה אחורה? הרבה לפני ה-14 ביולי 2011 לכל הפחות.
למרות שניסיתי להסביר את עצמי מעט אחר כך, אני חושש שנכשלתי. סער, ברור לי לחלוטין, ואני חושב שכתבתי דברים דומים בעבר, הוא נציג מדוייק מאוד של מחאת J14, או לפחות של הרקע המקורי ממנו צמחה. דווקא העובדה הזו, דווקא הקשר ההדוק של “האו לדור בלי שם” לצמיחתה של המחאה הוא מה שמרגיז אותי.
מרגיז אותי כי המחאה הצליחה לברוח מנקודת הפתיחה הבעייתית שלה (גם אם שלמה מעוז לא ממש מסכים איתי), הצליחה להתגבר על הטענות המקוריות שהוטחו נגדה, לחרוג מהבועה שבתוכה נולדה, להגיע למאות אלפי משתתפים פעילים ברמה כזו או אחרת, למיליוני תומכים.
יש ב”האו לדור בלי שם” קטע שבו מיטב הדורות של מוחנו מתוארים כך
שעמדו שלושים איש על מדרגות מטונפות מחוץ לדלת סגורה של דירה להשכרה, מחכים לרגע שיהיה אפשר להסתער פנימה ולצעוק הכי מהר וחזק אני רוצה אני רוצה, אבל בעל הבית הבריז, אז עזבו אחד אחד עד שהאחרון שנותר פתח את הדלת וראה שאין שם בכלל דירה אלא תהום.
הסצינה הזו, התל אביבית כל כך, היא הרי בדיוק המקום שבו נולדה המחאה. וזה גם המקום שהיא הצליחה להתפתח ממנו. זה גם מה שקרה לסיסמת “שתי מדינות לשני עמים” שהצליחה להפוך ממשהו שנשמע רק בהפגנות של חד”ש ושל של”י לעמדה לגיטימית גם בלב הקונצנזוס הישראלי.
סער, על כל הרדיקליות המתפרצת שלו, עם צמיד של דגל פלסטין, גורם לאנשים שתומכים בפתרון שתי המדינות להזדעזע ממנו ומהתמיכה הגלויה שלו במדינה פלסטינאית.
אם סער יישאר בבית האח הגדול סביר להניח שמתישהו תעלה גם המחאה לדיון, ואז, בדיוק כשם שעבור אנשי הקונצנזוס יש משהו מתריס ובלתי ניתן לעיכול בצמיד שלו, יהיה גם משהו בלתי ניתן לעיכול במחאה, בדרישה למדינת רווחה. וכך, גם אנשים שיצאו לרחוב שבוע אחר שבוע בקיץ 2011 יתייגו את המחאה, במידה כזו או אחרת, כסיפורם של שמאלנים-אנרכיסטים-תל אביבים מפונקים שחושבים שמגיע להם הכל.
המולך של האיזון הקדושמי שהספיק לראות את סער קורא את “המולך” ביוטיוב (לפני שהקטע הוסר בשל דרישה של קשת) פספס אמנם את דברי הפתיחה אבל זכה לשמוע את הקטע במלואו כמעט. מי שצפה בו בשידור זכה לסיום דרמטי, שצפניה בחר להחמיא לו במלים “שאפו על העריכה העוצמתית של הסצנה”.
בשלב מסויים של “המולך” מנה סקלי את כל הדרכים בהן נשים נכפות לקיים יחסי מין על-ידי מוסכמות חברתיות מכוערות
מולך שהוא כל הלא-ים שלא הצליחו להיאמר וכל אלו שנאמרו ולא הקשיבו להם! מולך שהוא כל האת כבר פה אז תזרמי, כל האל תהיי כבדה, כל המה את משחקת אותה, כל האני מכיר אתכן אני יודע שככה אתן אוהבות את זה, כל הזונה! כלבה! מוצצת! מזדיינת! שרמוטה! נותנת! דפקתי אותה! זיינתי את האמאימא שלה! הבאתי בה! הראיתי לה מה זה! . . מולך שהוא רגע הפחד כשמישהו נחמד אלייך ברחוב
בשלב זה נטשו את הבית בהפגנתיות ברי סימון והסיידקיק הקומי שלה, נחרדות לשמע מילות הפריצות. ואז, כשהשיר מתקרב לסיומו בחרו בעריכה לעבור לחיתוכים דרמטיים בין סער המתקרב לרגעי השיא של השיר לבין שתי הצדיקות היושבות בחוץ וקוראות פסוקים כדי להיפטר מהטומאה.
זו אולי עריכה עוצמתית, זו ככל הנראה טלוויזיה מצויינת. אבל זו גם בדיוק הסיבה שבגללה מוטב היה לסער לא להיכנס לבית האח הגדול. רוב מי שקורא כאן, סביר להניח, יראה בעריכה הזו הנגדה ברורה בין פרימיטיביות חסרת סובלנות של ברי סימון ושל זיוה לבין איזו בשורה תרבותית שסער מנסה לקדם. אחרים יראו בחיתוכים האלה הנגדה הפוכה בין נאמנות למהות היהודית לבין ויתור עליה בדמות עיבוד תל אביב עכשווי לשיר פרובוקטיבי אמריקאי משנות החמישים.
רוב הציבור, אני חושש, יראה בה הנגדה בין שני קצוות שוליים, סהרוריים של החברה הישראלית. ככה זה הרי עובד בבית האח הגדול. לא באמת צריך לשמוע את השיר שסער קורא, צריך רק להבין עד כמה הוא מנותק, מוזר ורדיקלי עם השיר הזה. לא צריך גם לשמוע את הפסוקים שברי סימון קוראת במלואם, צריך רק לקלוט כמה חשוכה וכמה מבוהלת היא.
זה אותו איזון קדוש שהתקשורת תרוץ אחריו תמיד, החיפוש של מישהו שיביע עמדה נגדית לכל דבר, מופרך ככל שיהיה, האיזון שמתקיים רק על-ידי הגחכה של העומדים בשני צידיו. זה האיזון הקדוש שסער, אם ירצה ואם לא, ממלא בו תפקיד ידוע מראש, בדיוק כמו ברי סימון.
רציתי לומר גם כמה דברים על המריבה הנוראית שחולל השיר של סער, אבל צפייה בפרק גילתה פארסה מגוחכת להפליא שבה השיר נשכח תוך שניות אחדות ובמקום דיון בו קיבלנו ויכוח עבש וחסר הקשר בין נציג של בהמיות חילונית לבין נציגה של בהמיות חרדית.
במקום זה אני מתקן כאן עוול שנעשה בפוסט הקודם ומאמבד את הקיראה המקורית של “האו”
בעונה הראשונה של “האח הגדול” השתתף אחד, צבר גדיש, שזכור בעיקר כמי ששפרה הייתה כרוכה אחריו לאורך שהותו בבית. גדיש היה דמות טלוויזיונית משעממת למדי, אבל היה בטוח לחלוטין שהוא המנהיג הבלתי מעורער של קבוצת הנאורים אל מול החשיכה הבובלילית.
פיסקת המפתח בטור של גדיש קובעת כי
ישראל לא זקוקה למפלגת מרכז, אלא לקואליציית מרכז שתורכב מהמפלגות הגדולות והמתונות בכנסת. לשם המחשה, נניח שנתניהו ולבני היו מסכימים להקים קואליציה שמורכבת מקדימה, מהליכוד, מישראל ביתנו ומהעבודה.
לסיום דבריו הוא טוען כי על אזרחי ישראל להתפקד ל”מפלגות המתונות” הללו “ולגרום לראשי המפלגות להצהיר שברגע שאחד מהם יזכה בבחירות הבאות הוא ייתן עדיפות להקמת קואליציית מרכז ולא יבחר באפשרות הקלה של ממשלה צרה וקיצונית שמזיקה למדינת ישראל ומפצלת את הציבור”.
זה החזון של גדיש ל”הצלת הדמוקרטיה”, כפייה מראש של תוצאת הבחירות על-ידי מי שהוא מכנה מתון, על-ידי מי שלגמרי במקרה, גם דומה לו. זו קואליצייה שאין בה, כמובן, ערבים, אין בה, כמובן, חרדים, אין בה גם דתיים לאומיים ואין בה שמאלנים.
זאת קואליצייה שאין בה את סער סקלי ואין בה את ברי סימון, זאת קואליצייה שהחלום שלה מוזן בדיוק מאותה נהייה אחרי איזון קדוש שהמטרה האמיתית שלו היא אישוש הנורמליות של המרכז, של הצופה בבית שיבהה במסך וילעג למשוגעים הקיצוניים, לצופה שיילך להצביע לאחת המפלגות המתונות אחר כך. זה אמנם צירוף מקרים חסר חשיבות, אבל יש משהו מרתק ונכון בכך שדווקא אותו יער גדיש כתב את הדברים האלה. כך נראה החזון הפוליטי שמצמיח האח הגדול.
Related posts: