בלוגים ששרון קוראת » תודעה כוזבת

Permalink for '‫העשור האבוד של אווה אילוז‬'

20:02

‫העשור האבוד של אווה אילוז‬

ניטפיקינג

קצת לפני שהפכה לקול מרכזי בנסיון לגבש אידאולוגיה למחאה החברתית, ולפני שהתייצבה במוקד של פולמוס תקשורתי ורעיוני מהסוג שלא נראה כאן כבר הרבה זמן (ושעל חזרתו בהחלט ראוי לברך), התייחסה אווה אילוז ברשימה קצרה בהארץ ל’ספארי’, ספר הביכורים של ג’וליה פרמנטו. ספארי זיכה את פרמנטו בתואר “הילדה הרעה החדשה של הספרות הישראלית”, בעיקר בזכות התיאור של איזו מציאות סדום ועמורה תל אביבית רווית סמים, מותגים, אלימות וסקס, אך נטולת רגשות. הרשימה של אילוז מתייחסת לספר ובעיקר לראיון נרחב שנערך עם פרמנטו שפורסם שלושה שבועות מוקדם יותר.

יש לאילוז תזה שעם חלקים ניכרים ממנה אני מסכים (למעשה אני מסכים כמעט עם כל מילה שלה שיצא לי לקרוא), אבל לא בה אני רוצה לעסוק עכשיו, אלא במה שהוא ככל הנראה פליטת מקלדת שהצליחה לעבור גם את עיני העורכים של הרשימה (ההדגשות שלי).

החופש העכשווי שונה מאוד: החופש נהפך ליכולת להיות לא מחויב, לא מעורב בקולקטיב, ביחסי מין שיש בהם רגש, בזהויות יציבות, בפרויקטי חיים, בפוליטיקה או בעתיד עצמו. בשנות ה-50, המוטו של האקזיסטנציאליזם היה מעורבות. המוטו של שנות ה-90 הוא להיות קול, אירוני ולא מעורב.

אילוז, אם כן, מדברת על “החופש העכשווי”, זה שמתואר בספר של פרמנטו, אבל בהמשך אותה פסקה, כשהיא נדרשת לאפיין אותו מחדש היא מדברת על המוטו של שנות ה-90, כאילו אלה לא נגמרו כמעט עשור לפני התקופה המתוארת בספר, קצת יותר מעשור לפני פרסום הרשימה.

קול, אירוני ולא מעורב

אפשר לחשוב על הרבה סיבות לשגיאה כזו. גם אני מצאתי את עצמי נופל בה לא אחת במהלך השנים. יש נטייה טבעית להדחיק את מהירות הזמן, לנסות ולהקפיא איזה הווה שבו התעצבה האישיות והשקפת העולם שלך. אני משער ששנות ה-90 היו השנים שבהן אילוז גיבשה את מחקריה הראשונים, סביר מאוד להניח שהיא ממשיכה, באופן מסויים, לחשוב עליהן כעל ההווה.

במסווה של ביקורת מהותית

אבל לטעות הזו, אני חושד, יש השלכות משמעותיות גם לגבי דברים אחרים שכתבה אילוז מאוחר יותר, בנושאים עקרוניים בהרבה.

במאמר ארוך (אולי קצת יותר מידי) ומוצלח מאוד על ההבדל שבין גזענות לבין אפליה בחרה אילוז להתמקד בדוגמאות מתוך עולם האקדמיה. הטענה המרכזית של אילוז היתה שאין מדיניות מוצהרת של אפליה, שאנשי האקדמיה אינם לוקים בגזענות (כמעט), אבל הרצון הטבעי של המערכת לשכפל את עצמה ולשמר את המציאות המוכרת לה מוביל, שוב ושוב, להעדפה ברורה כלפי מי שדומה לדגם הקיים של איש האקדמיה – גבר אשכנזי תרבותי “מבית טוב”. הטענה הבסיסית של אילוז מוצדקת כמובן, כמעט מובנת מאליה ברגע שעוצרים לחשוב עליה.

אבל הבחירה שלה להתמקד באקדמיה היא בעייתית, כמעט חותרת תחת כל המבנה שהיא מבקשת ליצור במאמר. הנה ההסבר של אילוז (ההדגשות, שוב, שלי)

אם תשאלו את עצמכם מדוע יש חשיבות לבחינת אי השוויון במוסד תרבות כמו אוניברסיטה (מעבר לכך שהוא הכי מוכר לי), יש לכך ארבע סיבות: אחת, המוסד הזה אמור להתבסס על כישורים, ועל כישורים בלבד; סיבה שנייה היא שכמוסד ציבורי, האוניברסיטה צריכה להוות דוגמה; הסיבה השלישית היא שבחברה המבוססת על ניעות חינוכית (ניידות חברתית באמצעות השכלה) יותר מאשר על כסף, מנהיגות תרבותית וחינוכית מעידה על השתלבות עמוקה ומשמעותית יותר מאשר אינטגרציה שנעשית באמצעות התקדמות כלכלית בלבד; ולבסוף, כיוון שמוסד האוניברסיטה מנוהל להערכתי טוב יותר ממוסדות אחרים, הכשלים והמחדלים שלו עשויים להעיד על מחדלים אחרים וכלליים יותר של החברה.

אילוז, במלים אחרות, בוחרת להניח שדווקא המסגרת עליה היא מצהירה שהיא מוכרת לה הכי טוב, היא גם זו שמנוהלת הכי טוב. יש משהו מוכר באופן מדאיג בטיעון הזה. זה בדיוק הטיעון שבו משתמשת אילוז כדי להסביר את האפליה לאורך המאמר כולו. אילוז לא מביאה סימוכין לטענה בדבר הניהול של האקדמיה, להפך, היא מסבירה שמדובר בהערכה בלבד. כאשת אקדמיה היא מבקשת להניח שהדומים לה, אנשי אקדמיה, הם מוצלחים יותר ממקביליהם במוסדות אחרים. בדיוק כשם שגברים אשכנזים נוטים להאמין שהדומים להם הם פשוט המועמדים המתאימים יותר למשרה האקדמית שעל הפרק.

בהמשך המאמר, אחרי שהסבירה עד כמה חזק טמועה האפליה במערכת האקדמית המדירה את הנע”ם (נשים, ערבים ומזרחים) היא משחררת, בסוגריים, את האמירה הבאה.

משום כך מזרחים פונים בהמוניהם למגזר העסקי, כי בו הצלחה נקבעת על פי הישגים מוחשיים ולא על פי הערכה בלתי רשמית מצד קבוצה של עמיתים אשכנזים.

אילוז, שחלק ניכר ממחקריה עוסק בביקורת ובפירוק של המערכת הקפיטליסטית, אולי בהיסח הדעת, ואולי מתוך מחשבה מעמיקה, מכריזה כאן שבעולם העסקי הצלחה נמדדת על פי “הישגים מוחשיים”, שיש לעולם הזה יתרון על פני המערכת המסואבת (גם אם פחות מאחרות) של האקדמיה על האפליה המובנית לתוכה.

הטענה הזו, שכמעט ואינה מתחברת ליתר חלקי המאמר, היא מוזרה מאוד, במקרה הטוב. נדמה לי שהיא מתקשרת גם לפליטת המקלדת של אילוז בנוגע לשנות ה-90.

אין טעם לטעון שהממסד האשכנזי הותיק אינו קיים יותר או שהוא איבד את כוחו, אין טעם לטעון שהאפליה שאילוז מתארת אינה ממשית. העדתיות נוכחת בחברה הישראלית באופן בולט בשנים האחרונות. אבל הצבעה דווקא על המגזר העסקי כעל זירה אובייקטיבית המתגמלת את המוכשרים על הישגים מוחשיים היא צעד בכיוון אחר, מסוכן לא פחות.

נכון, בצמרת העסקית של ישראל יש שעור גבוה יותר של מזרחיים מאשר בצמרת האקדמית (נשים וערבים הם כמובן סיפור אחר בכל מקרה), אבל אין להסיק מכך שמדובר במערכת הוגנת יותר. הישגים בעולם העסקי אולי ניתנים לכימות באופן ברור, אבל הם אינם “הישגים מוחשיים” יותר מאשר הישגים אקדמיים.

החברה הישראלית עוברת טלטלה שכוללת גם, במידת מה, הגדרה מחודשת של האליטה שלה. באליטה הזו יש מקום לאנשי עסקים, וגם אלה, בדיוק כמו אנשי האקדמיה, יעדיפו לשכפל את עצמם בסביבתם הקרובה. מי שיקבל את ההזדמנות לפרוץ, מי שיקבל את ההלוואה המתאימה או את פיסת המידע החשובה, הוא מי שיהיה מספיק דומה להם, מי שימצא שפה משותפת איתם. כן, האפליה כנגד מזרחים קיימת פחות במגזר העסקי, זה לא הופך אותו לזירה שיוויונית כפי שאפשר להסיק מההערה של אילוז.

אילוז מנתחת בחדות את האפליה שהונהגה ועדיין מונהגת בידי האליטות הישנות, זו ביקורת חשובה ומדוייקת. אבל היא גם מתעלמת מצמיחתן של אליטות חדשות תחת השם הכולל של “המגזר העסקי”. כמו בבואה לדון בספר של פרמנטו, היא מדלגת מעל למעלה מעשור של הפרטה מואצת של המדינה. בשנים שחלפו מאז צמחה כאן אליטה חדשה, מסוגרת ומסוכנת לא פחות מהאחוס”לים של פעם. אסור לביקורת להתעלם ממנה, להמשיך ולתלות בה תקוות שנגוזו והופרכו כבר הרבה פעמים מאז תמו שנות ה-90.

Get Shareaholic

Related posts:

sic transit IV

Permalink for '‫מונדו 94: כשבמם היה חור‬'

15:06

‫מונדו 94: כשבמם היה חור‬

» ‎ תודעה כוזבת

בפעם הקודמת שיצא לי לחטט כאן בגליונות מונדו 2000 מצאתי טור קצר מגליון 11 שעסק בדפדפנים המתהווים שעמדו להילחם אז במונופול של מוזאיק. דפדוף בגליון 12 חשף בפניי מציאות מרתקת שהטור ההוא טשטש במידה רבה. תחת הכותרת המתחכמת ומשרת המסתורין Welcome to zee Casbah (או משהו דומה, הגליון נמצא כרגע מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי) ובליווי איורים מסקרנים-מאיימים להשלמת האווירה הצטופפו כמה עמודים שביקשו להיות מדריך כניסה לקסבה המפותלת של האינטרנט.

יש בעמודים האלה, אפילו בעצם הקיום שלהם אז ובאווירה שהם ביקשו להשרות, חומר לשלושה או ארבעה פוסטים רציניים, שלא לדבר על עוד כמה של נוסטלגיה משועשעת.

את הדפדוף הזה אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף, באופן שיתקשר ישירות לעיסוק הנוכחי של הבלוג במצבם של הממים. כן, בחצי התחתון של שני העמודים האחרונים בדבוקה הזו עומדת רשימה שכותרתה La meme chose.

האינטרנט, נכתב בטור הפתיחה שלה, הוא זירה משולמת להתפשטותם של וירוסי מידע, ואיזו שערורייה טכנולוגית עצומה מהשנים ההן מוזכרת כדוגמא בולטת למם שכזה. אבל כדי להצליח ולעקוב אחרי כל הטרנדים הויראליים צריך גיבור מסוגו של הירו (הדמות הראשית ב-Snow Crash של ניל סטיבנסון). המשך הרשימה מבקש להיות סקירת זרעיהם של ממים שיש להם סיכוי של ממש להתפתח ולהתפשט לכל רחבי האינטרנט.

די היה בקריאה של שורות המבוא האלה, על רקע המציאות רווית הממים של ימינו והאובססיה הנוכחית שלי לעיסוק בה, כדי להעביר בי צמרמורת. אבל שום דבר לא הכין אותי להמשך.

המם הראשון שמבקשת הרשימה להצביע עליו זוכה לכינוי Interpedia, הוא אמנם מכונה שם ספר אלקטרוני, אבל התיאור שלו נשמע כמעט כמו תכנית ראשונית, ובכל זאת מגובשת למדי, למה שעתיד להיות ויקיפדיה.

ההמשך דרמטי ומסעיר לא פחות.

קהילות וירטואליות הן המם הבא, נסמכות על האפשרויות הטכנולוגיות והתשתית המוגבלת של אז. אחריהן מגיע מוזאיק, הדפדפן שגליון 11 כבר דיבר על מותו, זה שאמור להתפשט כמם אינטרנטי, כשיותר ויותר גופים יבקשו להתאים אליו את נוכחות הרשת שלהם. המם האחרון ברשימה מדבר על התפתחות הכרחית של איזו רגולציה חברתית פנימית אל מול השטף הגואה של “אזרחי רשת” חדשים.

יש משהו עצוב בקריאה רטרואקטיבית של הרשימה הזו, ובעיקר בהשוואה שלה למה זוכה לכינוי ממים בימינו. זה לא שהתפתחויות משמעותיות מהסוג שנידון בה לא קיימות ברשת של ימינו, להפך. אפשר הרי להסתכל, כדוגמאות מהעת האחרונה, על סיפורי ההצלחה של Instagram ושל Draw Somethingכעל ממים, אפשר לדבר על מם “הרשת החברתית”, אפשר לטעון שמם הסמארטפונים שנולד עם ההכרזה על בואו של האייפון הוא אחד השינויים העמוקים שעברו על הרשת מאז הימים הרחוקים ההם. אבל נדמה שאף אחד לא קורא להם ממים, ואף אחד לא חושב עליהם ככאלה. מושג המם (או יותר נכון המם האינטרנטי) עבר רידוד מתסכל, עד שהיום הוא מקיף משפחה כמעט אינסופית אבל לא מאוד מגוונת של בדיחות רשת, רובן טיפשיות למדי, חלקן מוצלחות מאוד (ולא מדובר בקבוצות זרות) ותו לא.

מתישהו, בין ימי ההתרגשות ההם של ראשית החדירה של האינטרנט לבין היום התרחש פיצול מעציב בתפישה הכללית של תפישת הפוטנציאל הממטי של הרשת. הצלחות כמו אינסטגרם, או לחילופין כמו קוני2012 זוכות לכינוי “להיט ויראלי”, מעוררות לא אחת את האינסטינקטים הביקורתיים שלנו (בדרך כלל בצדק) במטרה לחפש את קבוצת הממ”חים או את הגופים המסחריים בעלי האינטרס שמאחוריהן. בדיחות פוטושופ על נתניהו וכיתובים קצרים לצד דמויות מתחלפות, וכמעט רק הן, מכונות ממים.

יש בהבחנה הזו יותר מאשר הבדל סמנטי זניח, אני חושב. אנחנו, יצרני וצרכני התרבות הרשתית הפקרנו את הפוטנציאל הממטי של הרשת, כפי שהוא מתואר בפתח הרשימה הזו ממונדו, בידיהם של גופים מסחריים. ויתרנו, במידה רבה, על עצם הנסיון לנצל את הפוטנציאל הזה כדי לנסות ולהפיץ רעיונות משמעותיים יותר.

יש לי איזה קצה של הסבר לשאלה איך זה קרה, יש לי גם, אולי, התחלה של רעיון איך זה יכול להשתנות, אבל אלה כבר יחכו לפוסט הבא.

עוד קצת ענייני ממים:

על מם הביבי-גאמפ, ובעצם על הבעיה שיש לי עם ממים פוליטיים במידה רבה.

על ערסים וכלבתות, הפוסט שפתח את העיסוק הנוכחי שלי בממים.

האינטרנט מפחיד את איתמר שאלתיאל.

חנן כהן על התפוררות המם הפוליטי.

אלי על המם האנוכי (נושא שאני מקווה לפתח בהמשך).

ויטה קיירס מנסה להרוג את המם העברי ב-ynet.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫כלבתות אהבו ערסים לפני שזה היה מיינסטרים?‬'

14:28

‫כלבתות אהבו ערסים לפני שזה היה מיינסטרים?‬

» ‎ תודעה כוזבת

זה עומד להיות הפוסט הראשון מתוך כמה שינסו לעסוק במערכת היחסים המורכבת שלי עם מה שזוכה, נכון לעכשיו, לכינוי ממים (memes). מרבית הפוסטים האלה יישמעו שליליים מאוד כלפי הממים העבריים וכלפי מצבם הנוכחי (לא, לא עד כדי המם העברי מת), בעיקר כי הם מנסים לבטא את מה שמטריד אותי במקביל ללצדדים החיוביים של העיסוק בממים. לכן, בניגוד לאופן שבו הדברים יכולים להתפרש, לא מדובר כאן לא בכתב אשמה ולא בהודעת פרישה שלי מעולם הממים.

לפני שזה היה מיינסטרים

“ראינו שאתה עושה מֶמֶס” אמר לי קרוב משפחה צעיר בארוחת ערב לפני כמה שבועות. לא ממש הבנתי אותו. “מֶמֶס” הוא אמר שוב, מדגיש את התנועות, “כמו ב-9GAG”.

הייתי רוצה לומר שלאנקדוטה הזו לא היתה שום השפעה על חשבון הנפש הממטי שיבוא כאן. הייתי רוצה להעמיד פנים שההשפעה שלו היא רק מתוך דאגה לאופן שבו צעירים כמותו (בן 15) עלולים לפרש את התת-תרבות הממטית. אבל אני לא יכול. אז כן, יש לי הרבה בעיות אמיתיות עם האופן שבו הממים משנים את הדיון האינטרנטי, אולי מצרים את גבולותיו, אבל מה שהניע אותי לשבת ולכתוב את כל זה היא ההערה השולית הזו ותחושת האובדן השקרית של “לפני שזה היה מיינסטרים”.

כל הערסים

מעולם לא השתמשתי במילה “ערס”. לא הסתדרתי איתה. הגזענות הלא ממש סמויה, ההתנשאות המכוערת, פשוט לא הסתדרתי. עד שבאו כל הערסים.

כל הערסים, למקרה שאתם לא מכירים, הוא מם עברי מצליח שמקורו בקבוצת פייסבוק פופולרית, ואותנטית ככל הנראה, בשם “לא לעשות פייסבוק בעברית – כל הערסים יבואו!”. מלכתחילה היה משהו דביק מאוד במבנה הזה ובאופן שבו הוא מזמין משחקיות ממטית, ו”אל תעשו X בעברית, כל הערסים יבואו” הפך לביטוי שגור בלא מעט פורומים אינטרנטיים, מתישהו גם אני נלכדתי.

היו, אני חושב, שלושה אלמנטים מרכזיים בתבנית הזו שלכדו אותי. הפשטות שלה והיכולת להגמיש אותה בקלות (“אל תעשו מדינת רווחה בעברית, כל העו”סים יבואו”), היכולת לגלוש ממנה גם לנונסנס מוחלט (“אל תעשו גאווה ודעה קדומה בעברית, כל הדארסים יבואו”), והיה גם המרכיב הפוליטי.

אלי כתב לא כל כך מזמן פוסט הסבר על כל הערסים, ובו טען

כל הוואריאציות והגלגולים השונים של מם “כל הערסים” מפרקים אפוא את מיתוס הברברים בשער ומדגישים את העובדה שמדובר בסך הכל בסיפור שאותו אנחנו אוהבים לספר לעצמנו. סיפור אודות אויב דמיוני שמייצג את ההפך הגמור מאתנו ושבעזרת ההנגדה שלנו אליו אנחנו מגדירים את עצמנו כאזרחים מן המניין באומת האינטרנט העולמית.

הפרשנות שלי למם הזה, כמי שלקח בו חלק משמעותי, היא קצת יותר קיצונית משל אלי. הוא נולד כלעג לקבוצת הפייסבוק ההיא (ולא לערסים) והתפתח לכדי לעג לסנטימנט האליטיסטי שעמד בבסיסה, עד כאן אני מסכים עם הפרשנות של אלי. אבל מבחינתי האישית “אל תעשו אוניברסיטה עברית” או “אל תעשו אנציקלופדיה עברית” לא היו וריאציות אבסורדיות על התבנית הבסיסית אלא חשיפת המהות שלה – היומרה לייצר תרבות המתבססת על הדרה. הנחת היסוד של המם מבחינתי היא שאותם אנשים שנחרדו מהאפשרות של “פייסבוק בעברית” אכן היו מנסים לעצור גם את כתיבתה של אנציקלופדיה בעברית או את הקמתה של אוניברסיטה עברית, מתוך מניעים דומים. תרבות שמתבססת על הדרה אינה יכולה להיות תרבות חיה ודינמית. תרבות שמניחה את קיומו של איזה קו גבול בין חבריה לבין הברברים שיציפו אותה ברגע שתסכים להיפתח היא תרבות מנוונת ומכוערת.

כשנתניהו סיפק את ההתבטאות האומללה שלו בדבר “מצבנו בניכוי חרדים וערבים” מיהרתי לתבנית הבסיסית של מם כל הערסים ויצרתי את מה שלטעמי הוא מיצוי הזווית האידאולוגית של המם הזה.

כלבתות אוהבות

ובכל זאת, למרות הכל, משהו הטריד אותי לכל אורך הדרך. ואז באו הכלבתות שאוהבות דברים.

כלבתות אוהבות X הוא מם אמריקאי ותיק שגוייר לא מזמן. בדיוק כמו במקרה של “כל הערסים” יש לו תבנית בסיסית נוחה מאוד למשחק (“נתתי לכלבתא X, כלבתות אוהבות X”) ויש לו מקור חיצוני (משפט מתוך איזו סדרת טלוויזיה). גם כאן, כמו אצל כל הערסים, הלעג הבסיסי, אני חושב, הוא בכלל כלפי הגבר השחצן שמניח שהוא יודע מה “הכלבתות אוהבות”, וגם כאן התבנית הבסיסית ממהרת להתפזר למחוזות האבסורד והנונסנס.

כל זה לא משנה את העובדה שיושב גבר אשכנזי משכיל (אני) מול מקלדת ומשתמש בחופשיות במלים האלה, הוא משתמש בהן כאילו אינו יודע שהן מלים אלימות ופוגעניות. אבל הן כאלה, והוא יודע את זה.

יותר מידי פעמים, אני מבין בדיעבד, נתקלתי בפרשנויות בעייתיות לבדיחות “כל הערסים”, כאלה שכיוונו את הלעג גם, לפעמים בעיקר או אפילו רק, כלפי אותם ערסים, והעדפתי להתעלם, כי בדיחות הרי לא צריך להסביר, אפילו אסור להסביר.

אז הדחקתי.

הדחקתי את מי שהבדיחות האלה יכולות לפגוע בו, והדחקתי את מי שמפרש אותן כאישוש להשקפת עולם מתנשאת או גזענית או מיזוגנית, ובדרך הדחקתי גם את השינוי שהן מחוללות בי.

בדיון שנערך כאן ממש מזמן על “אנשים שצריך להרוג” כתב מרמיט (כולכם ראיתם שהבלוג שלו חזר לחיים, נכון?)

כולם פה מדברים על מה שבדיחות אלימות עושות לקורא, ולא ראיתי שמישהו התייחס למה שזה עושה לכותב.

איך שאני רואה את זה, המילים שאנחנו משתמשים בהן לא רק משקפות את ההוויה שלנו, אלא גם *מעצבות* אותה.

מול האלימות הגלויה של “אנשים שצריך” בחרתי להביע עמדה חד-משמעית, גם אז היה מדובר במם מצליח מאוד, אבל סירבתי בתוקף לקחת בו חלק. במקרים של “כל הערסים” ושל “כלבתות אוהבות X” האלימות אולי גלויה קצת פחות, האפשרות לפרשנות חתרנית זמינה ומזמינה יותר. הכל אירוני ומודע לעצמו כמובן, אולי אפילו סוג של ערטול התחבולה.

והילדים האלה (כן, אני יודע, זו דמגוגיה שדי הבטחתי להימנע ממנה) שראו שאני עושה מֶמֶס, יגדלו לתוך מציאות אינטרנטית שבה זה לגיטימי ומגניב לאנשים נאורים בעיני עצמם לדבר על ערסים ועל כלבתות.

לא קל לי עם זה.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫הקומדיה הארץ לעולם לֹאית‬'

14:28

‫הקומדיה הארץ לעולם לֹאית‬

» ‎ תודעה כוזבת

אני זוכר את הפעם הראשונה בה נתקלתי בשמו של יובל בן-עמי. זה היה בשלב שבו התחילו תסביכי ההזדקנות שלי. דשדשתי הרחק מסיום הדוקטורט בזמן שאחרים שלמדו איתי התחילו למצוא משרות באוניברסיטאות. צ’יינה מייוויל וזיידי סמית’ הפכו לשני הסופרים המשמעותיים הראשונים שקראתי ושהיו צעירים ממני. ואז הגיע המיתולוגיה הפינית. במובן מסויים היה משהו מפחיד יותר דווקא בספר הזה ובמחברו (בן-עמי כמובן) מאשר בדוגמאות הקודמות. מהתיאור הקצר על גב הספר ברור היה שבן עמי, צעיר ממני בארבע שנים, אינו מומחה בעל שם בתחום, בניגוד לאהרון שבתאי נניח, שנבחר לכתוב את כרך הפתיחה של סדרת מיתוסים, על המיתולוגיה היוונית. מבלי שידעתי עליו דבר, בן-עמי הצטייר כמי שסימן לעצמו מטרות בחיים, מטרות דומות מאוד למטרות שהייתי שמח להציב לעצמי, וכעת הוא מתקדם להשגתן.

אחר כך הגיע גם סוזנה, אל תבכי, ספר המסעות של בן-עמי בדרום ארצות הברית, מהדהד החלטות שקיבלתי פעם, מזמן, במהלך שלושים ומשהו שעות של נסיעה בגרייהאונד, ממיאמי לנאשוויל ולממפיס. מייד אחר כך היו גם שני ספרי תיירות מהודרים עם רעיונות מקוריים. בן-עמי המשיך להצטייר כמי שחי את החלום, ככל הנראה את החלום שלו, די ברור שגם את החלום שלי.

אבל אז הכל נסדק. גם עבורי, אבל בעיקר עבורו. הסדקים האלה, בחייו של בן-עמי ובאופן שבו אני תופש אותו, הם שמניעים את שני ספריו האחרונים.

רגע לפני שאגש לעניין עצמו, אני חושב שראוי להבהיר משהו, להתנצל מראש. הפוסט הזה יהיה ביקורתי כלפי “יובל בן-עמי”, לא כלפי האיש, יובל בן-עמי, אלא כלפי הדמות שבחר להציג בשני הספרים האלה. הביקורת הזו תתעלם גם משני הנושאים המרכזיים של ספרו האחרון, הקומדיה התל אביבית. ראוי לפיכך להודיע כאן כי הספר מספק תיאור מוצלח מאוד, מצחיק ומרגש לא אחת, של הוויה תרבותית תל אביבית ייחודית*.

ספרו הקודם של בן עמי, ניפגש באמצע הדרך, התחפש לרומן (אחרי הכל לגיבור שלו קראו אייל ולא יובל), אבל די היה בהיכרות שטחית מאוד עם הביוגרפיה של בן-עמי כדי להבין שהמרחק בינו לבין המציאות קטן מאוד. את שאריות הספק שעוד נותרו בי, מחקו פרקי הפתיחה של הקומדיה התל אביבית, ששבים ומתארים את אותם אירועים בדיוק, רק שהפעם הם עוברים על יובל ולא על אייל.

ניפגש באמצע הדרך היה תיאור מדוייק של משבר קיומי הפוקד אדם שחייו פורברו בטרם עת, אדם שמשתוקק לשחזר את ימי הנדודים וההרפתקאות הלא מאוד רחוקים שלו, שנקרע בין התשוקה הזו לבין הרצון לחיות את המסלול הידוע מראש. בביקורת חיובית בעיקרה על הספר כתבה אז נעמה כהן

כאן, לדעתי, המודעות של הגיבור מוגבלת והעומק של הסיפור חסר. הנחות היסוד שמלוות אותו כל הדרך לא באמת מתערערות או אפילו נדונות: למה בעצם הוא חייב להמשיך במסלול הקבוע והנורמטיווי. מאדם מתוחכם ומתבונן כמוהו אפשר היה לצפות לקצת יותר. בספר הזה חסר עוד סנטימטר של מודעות עצמית. החותמת שאייל מקבל על עצמו – צעיר ומבולבל – משאירה אותו באמת צעיר ומבולבל ולא יותר מכך.

והותירה דווקא אותי מבולבל. הנחת היסוד של הספרות המערבית בעשורים האחרונים, מאז Revolutionary Road (לימים “חלון פנורמי”) של ריצ’רד ייטס, היא שיש משהו רע וחונק במסלול הקבוע והנורמטיווי. זו הנחה כל כך מובנת מאליה בשלב זה, שאני חושב שדווקא היא זו שראויה לעיון ולחקירה. כולנו יודעים לדקלם את רשימת הקורבנות של תהליך ההתברגנות, כולנו רוצים להישאר צעירים הרפתקנים ומשוחררים לנצח. אולי, חשבתי גם אז, דווקא הכמיהה הזו היא שלא זכתה לדיון רציני ומעמיק מספיק.

באו פרקי הפתיחה של הקומדיה התל אביבית, אלה שחוזרים בדיוק אל אותה נקודת זמן שבה התפרקו נישואיו של בן-עמי וחיזקו את התחושה שלי מאז. יש לו איזה “חור בבטן” שאותו הוא צריך למלא. יש לו חיים טובים, אבל רע לו איתם. זה הכל פחות או יותר, זה כל ההסבר שתזכו לקבל*. כי לא צריך הסבר כמובן, זאת הרי הנחת היסוד של כולנו, כבר אמרנו.

בן-עמי מתחמק, ומצהיר על כך מראש, מתיאור אמיתי של רגעי הפרידה. הרגעים המדוייקים בהם הסביר לאישה שבאה אחריו מארצות הברית לתל אביב שאינו יכול לחיות איתה בגלל אותו “חור בבטן”. אני מאמין שאלה היו רגעים נוראיים, אני מאמין שהתקופה שעברה על בן עמי סביבם היתה קשה ומכוערת. יש רמזים דקים לקושי ולכיעור בספר, אבל הם נדחקים הצידה מהר מאוד לטובת מה שמבקש לעמוד במרכזו – ההתחברות של יובל בן עמי לסצינה הספרותית-בוהמיינית של תל אביב באמצע העשור הקודם ומסע החיפוש העצמי שמנהל בן עמי דרך קשריו עם הקהילה הזו.

יש יסוד מקומם באגביות הזו שבו עוברת הפרידה בספר, בהחלטה הספרותית, אם לא האישית, להניח שוב שאין צורך להצדיק באמת החלטה כזו.

לאורך הספר, למעט הרפתקאות מיניות ותעלומות ספרותיות, נחשפים הקוראים גם לתלאות המקצועיות של בן עמי בחיפוש אחר פרנסה כאדם כותב בתל אביב של שנות האלפיים. אלה חיים לא פשוטים, ראוי להודות. הפעם הקודמת שבה יצא לי להתייחס אליו כאן היתה קשורה לטור בנושא משיק שכתב בה”עין השביעית” ושהוביל לניתוק זמני של קשריו עם עכבר העיר (ניתוק ולא פיטורין, ראוי להזכיר, כיוון שמלכתחילה לא היה עובד שכיר בעיתון).

תחילת חייו החדשים של בן-עמי מוצאת אותו כשכיר במוסף התרבות של עיתון (קל לזהות שמדובר בהארץ למרות שהשם אינו מוזכר במפורש). אבל העורכת האחראית עליו לא מסתדרת איתו. היא דוחקת אותו לכתיבה על נושאים זרים לו, נושאים שאינם מעניינים אותו. בסופו של תהליך שתיאורו משעשע מאוד לקריאה, גם אם היה רחוק מלהיות כזה במציאות, הוא הופך לכתב לענייני חיות מחמד. צירוף מקרים ממוזל אמנם שולח אותו לסקר גם פסטיבל ספרותי ולהניע את עלילת הספר ואת חייו קדימה, אבל השיבה לסיקור תערוכות כלבים ומרוצי סוסים שוברת אותו לבסוף. הוא עוזב את המשרה בעיתון והופך לכותב פרילאנס, כזה שמאוחר יותר יופסקו קשריו עם אותו מעסיק בגלל טור ביקורתי.

יש, אני חושד, משהו משותף לשתי הפרידות האלה, המרכזיות כל כך לעלילת הספר, משהו המשקף, כמעט במנוגד לתפישה הרווחת של פרידות כאלה, דווקא כניעה לתרבות שמבססת את עצמה בראש ובראשונה על סולם ערכים ועל עולם מונחים כלכלי.

Monoculture הוא ספרון מבריק לעתים וטרחני לעתים אחרות, המבקש לטעון שאנחנו חיים כיום בדיוק בתרבות כזו – תרבות שמספרת לעצמה ועל עצמה סיפור אחד ויחיד, הסיפור הכלכלי (זו, אגב, הזדמנות מצויינת להמליץ על brainpickings המשובח שכבר סיפק לי כמה המלצות מפתיעות). כיוון שהתרבות שלנו, כך הספר, מתבססת על הסיפור הזה באופן בלבדי (ומכאן ה-mono) הרי שכולנו, במידה זו או אחרת, תופשים את עצמנו כיצורים כלכליים, אותם שחקנים דמיוניים של מודלים כלכליים אבסטרקטיים. בדיוק כשם שצמיחה כלכלית היא תמיד טובה במודלים האלה וכשם שתמיד יש טעם להמשיך ולמקסם רווחים, כך אנחנו תמיד שואפים ליותר, מבקשים למלא באר אינסופית של ביקושים אל מול ההיצע המוגבל של המציאות, מחפשים, במלים אחרות, לסתום את החור שבבטן.

דמותו של יובל בן-עמי בספר שלמה לחלוטין עם שתי הפרידות האלה, היא חוזרת ומזכירה במידה של חלחלה את התקופה הקשה ההיא בעיתון, היא מנסה להבטיח שמאז הפרידה אין לה עניין, בטח שלא מיידי, בהקמת משפחה ובהבאת ילדים. אני שמח בשביל הדמות הזו, אולי גם בשביל בן-עמי שבמציאות. אני לא מבקש לטעון שאסור לפרק תא משפחתי, ואני בטוח שההחלטה היתה קשה וכואבת כאמור, אני גם לא חושב שיש טעם לדבוק במקום עבודה בעייתי. אבל שתי הפרידות האלה, אם נשים לב, מחליפות מציאות של בטחון כלשהו במציאות פראית ומסוחררת של שוק חופשי, מציאות שהיא ריצה מתמדת לסיפוק הרצון הבא ומאבק מתמיד על כל בדל הזדמנות, בין אם מדובר במערכות יחסים ובין אם מדובר במשימות כתיבה.

כן, אני יודע כמה שווה בטחון תעסוקתי של עיתונאי שכיר היום, זה עדיין הרבה יותר מהבטחון של מי שאפילו לא צריך לקבל מכתב פיטורין, רק לשמוע על סיום העסקתו מכתב הברנז’ה של איזה גוף תקשורת אחר שמתקשר פתאום לבקש תגובה.

גרילה תרבות, קבוצת היוצרים שבן עמי פעיל בה מצהירה על עצמה כי

ב. יוצרי תרבות יגיחו בפעולת "גרילה תרבות" כדי לתמוך במאבקים חברתיים, כמו התאגדות ושביתות עובדים, מאבקים אקולוגיים / אתניים / שחרור מכיבוש וניצול כלכלי, מחאה נגד גזענות, דרישות לשוויון וצדק חברתי בשולי החברה ועמידה מול כל עוול.

נחשפתי מעט מידי, ותמיד בעקיפין, לפעולות של גרילה תרבות, ותמיד אהבתי את מה שנחשפתי אליו. אלא שזה לא עובד ככה, אני חושש. יש מתח בלתי נמנע ואולי גם בלתי פתיר בין הבחירה האישית של בן-עמי, ויחד איתו של רבים אחרים מהקבוצה או מגיבורי הקומדיה התל אביבית לבין המחוייבות האידאולוגית הזו. אפשר וחשוב להתייצב לצד שובתים שחרב פיטורין המוניים מרחפת מעל ראשם. אנשי גרילה תרבות עושים את זה, אני לא. הצלחה בכל מאבק כזה, גם אם מקומי וקטן, היא נצחון במאבק הרחב על דמותה של החברה הישראלית, וטוב שאנשי גרילה תרבות נמצאים שם. אבל כשאותם אנשים בוחרים, עבור עצמם, לוותר על המשרה שמחייבת אותם לכתוב על נושאים שאינם מעניינים אותם, כשהם מבקשים לשמר לעצמם איזו בועה נודדת של ארץ לעולם לא תל אביבית, הם משדרים גם מסר הפוך. התרבות שהם יוצרים בסופו של דבר היא זו שמשדרת לצרכניה את ההעדפה של חוסר בטחון תעסוקתי על פני עבודה משעממת, את הריגוש שבחיים שמתנהלים כשוק חופשי חסר מעצורים, את ההעדפה של מיתוס המימוש העצמי. הם משדרים את המסר הזה גם כלפי מעלה, לבעלי ההון ולקובעי המדיניות. יחד עם אליטות אחרות של עובדי היי-טק ושל מקצועות צווארון לבן (רחוקים מהם מאוד לכאורה) הם מקבעים את המצב הקיים, כי ברגע שהאליטות מקבלות על עצמן את הסיפור הכלכלי הזה כבר קשה לעצור. קשה למצוא הצדקה, מוסרית או לוגית, לטענה שמה שטוב עבור היוצר התרבותי, מה שהוא כמעט הכרח עבורו, הוא רע ומסוכן לעובדות הסוציאליות.

יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב.

וזה, בסופו של דבר, מה שיש לי נגד טאמבלר הסחים.

* הנושא השני ממנו בחרתי להתעלם הוא הגילוי של בן-עמי את חיבתו ללבישת בגדי נשים. הספר אמנם מנסה למצוא בגילוי הזה גם הסבר שבדיעבד לחור שבבטן, אבל ההסבר הזה נשמע לי דחוק למדי.

Get Shareaholic

Related posts:

10:36

‫חכה חכה ניפגש באזרחות‬

» ‎ תודעה כוזבת

לפני כמה חודשים פרסמתי כאן פוסט על ההתבטאות האומללה של אהוד ברק בעת ביקורו בתרגיל חטיבתי. עסקתי אז, אם לדייק, במילה אחת בלבד מתוך הטקסט ההוא, הבחירה של אהוד ברק לדבר על עצמו בגוף שלישי, להתייחס ל”דנה מהתקשורת של השר”. ביקשתי אז לטעון שיש בבחירה הזו ביטוי לאופן שבו הסיטואציה הקרבית מחזירה את ברק באחת להיות חייל.

“יש פה דנה מהתקשורת של השר”, נוחר ברק לעבר גנץ, מבכר, ולו לרגע, להעמיד פני מילואימניק חרמן המרשה לעצמו לדבר בחופשיות בוטה, לשכוח או לפחות להדחיק את היותו השר המדובר, זה שמופקד על המערכת שנקרעת ומיטלטלת עכשיו, לזלזל ברגשותיהם של חיילים דתיים, להתעלם מזכויותיהן של חיילות, ואולי, מעל הכל, להעדיף להצטנף בחיקה החם של אחוות לוחמים מזוייפת שבה אין מקום לנשים, אין מקום לדתיים, אין מקום לתקשורת החטטנית, אין מקום למי שאינם שיבוטים אנכרוניסטיים של איזה אליק מדומיין שעלה מן הים.

היה מי שטען אז, דווקא תחת הכינוי “אזרח”, שיש משהו קטנוני בהיטפלות הזו למילה בודדת. מודי ביקש להציע פרשנות הגיונית לבחירה הזו.

אני מודה שלא הייתי שלם לחלוטין עם הניתוח שלי.

עד אתמול.

אתמול פרסם אותו אהוד ברק בעמוד הפייסבוק שלו טקסט בעייתי מסוגת “לא עשיתי שום טעות אבל אני יודע להודות בטעויות שלי” המסביר את הבחירה למכור את דירתו המפורסמת במגדלי אקירוב.

בדיוק כמו בפעם הקודמת, אין לי עניין לעסוק בטקסט המלא, אני משער שרבים אחרים כבר עשו את זה. אבל בלבו של הטקסט הזה מופיע משפט שאני פשוט לא יכול להתעלם ממנו.

במהלך שהותי באזרחות רכשנו ושילמנו רעייתי ואני את הדירה במגדלי אקירוב

אהוד ברק, ראוי לזכור, הוא אזרח כבר למעלה משבע-עשרה שנים. את רובן עשה בתוך המערכת הפוליטית אליה החליק היישר בתום שרותו הצבאי. אבל לא כך הוא רואה את עצמו, לא כך הוא חושב על עצמו. מבחינת ברק היתה תקופה קצרה בחייו (“בשנת 2001 פניתי לשוק הפרטי למשך כ 6 שנים”) שהיא ורק היא ראויה לתואר “אזרחות”.

זה לא משנה אם הוא שר ביטחון או ראש ממשלה, אהוד ברק ממשיך לחשוב על עצמו בראש ובראשונה כחייל. בפעם הקודמת שיצא לי לתפוס אותו זה התבטא בבדיחות חסרות טעם מול המצלמה, מביך אבל לא נורא. אבל האיש הזה, שאינו תופש את עצמו כאזרח הוא גם זה שמגבש ממש עכשיו את תכניות המלחמה עם איראן, וזה כבר ממש מדאיג.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫אבאש’ך קורא ספרים ומריץ חיפושי פטנטים בגוגל‬'

15:58

‫אבאש’ך קורא ספרים ומריץ חיפושי פטנטים בגוגל‬

» ‎ תודעה כוזבת

ביום שהבנתי על מה בעצם “למה אתה לא מחייך” של אודי שרבני הבנתי גם למה יש לי בעיה איתו, ומה בעצם הפריע לי בזמן הקריאה שלו למרות כל כמה שנהניתי ממנו.

חשוב להגיד, למה אתה לא מחייך הוא ספר מצויין ומרגש על התבגרות, על כדורגל, על מוזיקה, על חלומות נעורים, על אהבה ועל מוות (ראו כאן את הביקורת של מוטי פוגל).

בעצם לא. כל הדברים האלה מופיעים בספר, יש להם תפקיד מרכזי בספר, הם מרכיבים את העלילה שלו, אבל למה אתה לא מחייך הוא ספר על משהו אחר, יכול להיות שהוא ספר על פערים. הפער שבין הדר יוסף לבין נאות אפקה נניח, או הפער שבין חלומות לבין שברונם, ובעיקר הפער שבין מלים לבין מציאות.

בעצם גם זה לא. כן, גם הפערים האלה מופיעים בספר כולם, אבל הם לא הנושא האמיתי שלו. למה את לא מחייך הוא ספר על שפה, על חוסר היכולת של השפה להתמודד עם המציאות כמו גם על היותה הדרך היחידה להתמודד עם המציאות, על השפה כדרך מילוט וכמלכודת. זה ספר על המקומות שבהם השפה נכשלת ועל עצם העובדה שמה שנולד בנקודות הכשל האלה הוא, בסופו של דבר, ספר, רצף ארוך ודחוס של מלים.

העיסוק בשפה בולט לכל אורך הספר, הוא מופיע באופן שבו המספר בוחר לציין נקודות זמן (ביום שכולם התחילו להגיד “באסה”, ביום שהתחילו להגיד “חבל על הזמן” ולהתכוון למשהו טוב…), הוא מופיע באזכור החוזר של המספר לכך שאינו קורא ספרים, רק מציץ בעמוד האחרון, מחפש איזה “ואז הוא מת” או “ואז הם חיו באושר ועושר”.

העיסוק בשפה מופיע גם בציטוט שנבחר לגב הספר

הייתי רוצה שהעולם יקפא על השמרים של הלחם כשמישהו מת, אבל אפילו לזה אין זמן. אמא אומרת שאלה החיים, שהמוות הוא חלק מהחיים ואני לא מבין את זה. איך זה יכול להיות במשפט אחד. זה כאילו שהמשפט רב עם עצמו.

יש כאן הכל. יש כאן את הילד שעוד מתקשה להשתלט על הכלי המורכב של השפה, אבל מנסה (לקפוא על השמרים של הלחם), את הנסיון הקלישאי של האם להתמודד עם המוות באמצעות השפה (זה חלק מהחיים), את ההבנה שזה נסיון חסר סיכוי (איך זה יכול להיות) ואת המטא-אבחנה הלשונית של הסיום.

האובססיה לשפה ולכתיבה מגיעה לשיאה הטבעי בפרקי הסיום של הספר, בהם מתלווה אליה תחבולה נוספת. אחרי שלוש מאות וחמישים עמודים של כתיבה בגוף ראשון מגיעים ארבעה עמודים של גוף שלישי*. אלה הפרקים שבהם הספר כבר נכתב, ופתאום “הוא” שעד עכשיו היה “אני” (ואולי בעצם לא)

כבר לא קילל אלא רק חזר על אותו משפט שוב ושוב “זה לא ספר אוטוביוגרפי, אבל בכיתי כשכתבתי אותו, זה לא ספר אוטוביוגרפי, אבל בכיתי כשכתבתי אותו.”

קצת לפני זה, קצת לפני שהספר מופיע בתוך הספר מופיעה גם הפיסקה הזו

ואתה עומד בעולם כללי מדי שבו לכל אחד יש מישהו שמת. ואם לא עכשיו, אז בעתיד. אתה עומד באותו מקום עם כל אלה שלא יכולים לבטא רגש במלים, שאין להם איך להוציא את העצב שלהם. ואתה מבין שזה כלום. גם זה כלום. אתה חושב על אנשים שכותבים, שהם חבורה של שקרני תודעה שניגשים אליהם כדי שיקריאו משהו בטקסים בשביל לגעת באנשים אחרים, וככה כולם חושבים שהם, הכותבים, מרגישים הכי הרבה. אבל לא, הם פשוט יודעים לסדר את זה במלים.

זה כלום. גם זה כלום. אבל זה עדיין הכל.

אבל יש לי בעיה עם הספר הזה, כבר אמרתי. יש לי בעיה איתו כי הספר הזה, דווקא בגלל העיסוק בשפה, דורש ממני להאמין למספר שלו. הוא דורש ממני לקבל את האפשרות של מספר שמבקש ש”העולם יקפא על השמרים של הלחם”, להאמין לו כשהוא אומר, למשל, “ציון נשען אחורה. ככה זה כשרוצים להמיס קרח, אבל הפוך; להציל אותו. נשענים לאחור” בשיחה בין המספר לבין אחיו. לא שאני צריך להאמין שזה ככה באמת, אבל אני צריך להאמין למספר שככה הוא חושב שזה, אני צריך להאמין שזה מה שעובר לו בראש כשזה קורה, שהניסוח הזה הוא הדרך שלו להתמודד עם השיחה הטעונה. אני צריך להאמין ששרבני לא ישב מול מקלדת וניסה לחשוב על ניסוחים מבריקים-מפותלים שרק יוכלו להישמע לרגע כמו הדבר האמיתי.

רוב הזמן זה עובד. כמעט כל הזמן.

הספר נפתח, כמעט בטוח, מתישהו בשנת 89. קצת אחר כך, ככל הנראה באותה שנה, אולי בתחילת 1990, המספר מוזמן עם אימו לשיחה עם המורה. הכדורגל פוגע בציונים שלו. הוא יושב מולה וחושב

יש לה תחת שמן כמו עגלת סופרמרקט, כאילו תקוע לה מטבע בתחת והיא קשורה לעוד מורות עם תחת שמן שלא יכולות להיפרד אחת מהשנייה.

משהו צרם לי בקריאה הראשונה. חשבתי שאני זוכר, פחות או יותר, מתי נכנסו לשימוש המתקנים המחברים עגלות סופרמרקט זו לזו, נשמע לי לא סביר שזה היה ב-1990 או לפני. מסתבר שצדקתי, ככל הנראה. הרצתי חיפוש פטנטים בגוגל. יש מגוון מסחרר של פטנטים מסביב למתקן הזה, המוקדמים שבהם מ-1990. קשה להאמין שהוא היה חלק מילדותו של המספר.

זה לא העניין כמובן, הרי ברור לי שאת הספר כתב שרבני הרבה אחרי 1990, במציאות אחרת. כן, יש כאן החלקה קטנה של תחקיר בעייתי, אבל זה הכל לכאורה. אבל פתאום, כיוון שיצא לי להתעכב על המשפט הזה בעודי עסוק בחיפוש פטנטים, שמתי לב למשהו אחר.

אם באמת “תקוע לה מטבע בתחת”, אתם מבינים, זה אומר שהיא כבר לא “קשורה לעוד מורות”. פתאום המשפט הזה, שנשמע מוצלח בקריאה ראשונה, בדיוק משהו שיכול לנסח לעצמו ילד נזוף מול מורה נוזפת, פשוט מתפורר. פתאום ברור שהוא לא יכול היה לחשוב כזה דבר, ומכאן ואילך כבר אין ברירה. אני כבר לא יכול להאמין לו כשהוא אומר שהוא “דורך עם נעלי סטופקס על ההווה”, כשהוא זורק איזה “וכאילו עכשיו מתחילים אחרי החגים של החיים האמיתיים”.

אני פשוט כבר לא יכול להאמין לו, ואין לי מושג בעצם, אולי גם זה בכוונה.

ואז.

הכל.

מתערבב.

* בשורות הסיום של “יש לך את זה!” עשיתי משהו דומה, אני חושב שממניעים דומים לאלה של שרבני.

Get Shareaholic

Related posts:

15:39

‫Wired 94: פקס מהעבר‬

» ‎ תודעה כוזבת

עלעול בגליונות ישנים של Wired הוא חוויה שונה מאוד מעלעול מקביל בגליונות של מונדו 2000, מכמה סיבות.

בניגוד למונדו 2000, Wired מעולם לא התיימר להיות נביאו של עידן חדש של אוטופיה דיגיטלית. ההבדל הזה מתבטא כמעט בכל אספקט אפשרי של הדפדוף. העיצוב של Wired היה חדשני ופורץ דרך, אבל לא מהפכני לשם מהפכנות, משתדל לשרת את הטקסט. יותר מידי כתבות במונדו הן כמעט בלתי-קריאות בגלל בחירה זוועתית של פונטים וצבעים שנועדה פעם להדגיש ולהדגים משהו שאף אחד כבר לא יכול לזכור. גם השפה של מונדו התעקשה להיות חדשנית ונועזת, מה שהופך אותה היום לסלנג אנכרוניסטי מביך. זה לא שחסרות כתבות של Wired שהתגלו בדיעבד כקשקוש או כנפילה לא מוצדקת בקסמיו של טרנד רגעי שהספיק להישכח (ביוני 97 הוקדשה כתבת השער של המגזין ל-101 דרכים לנסות ולמנוע את נפילתה הקרבה של אפל למשל, לזכות המגזין ייאמר שב-2011 הם הקדישו אייטם קצר ללעג על חלק ניכר מהעצות שהשיאו לאפל אז).

שנית, ואולי חשוב יותר, מונדו 2000 לא הצליח לשרוד, Wired ממשיך להתפרסם אחת לחודש גם היום. ל-Wired היתה, מאז תחילת הדרך גם נוכחות מקוונת (עוד מעט קצת פירוט), וניתן היום למצוא באתר שלו כל כתבה שפורסמה בו אי פעם.

אז כן, Wired הוא הרבה פחות פאתטי היום, ממש כשם שהיה הרבה פחות נועז אז. כל זה, אולי, בגלל נצחון הקו שאותו הוא ייצג מהרגע הראשון כמעט, והדחיקה הצפויה מראש של חבורת ההוזים ההזויים ממונדו 2000 והאידאולוגיה שלהם חזרה לשוליים מהם הגיחו.

זה לא אומר שאין פנינים, נוסטלגיות או אחרות, בדפדוף כזה. מי שמספק לא מעט פנינים כאלה הוא ניקולס נגרופונטה שהיה, במשך שנים, חתום על טור אישי בשם Being Digital בעמוד האחרון של Wired. אם יש מי שראויים באמת לתואר של גורו רשת, נגרופונטה הוא ללא ספק אחד מהמרכזיים שבהם. הדפדוף הנוכחי יוקדש לטור אחד של נגרופונטה מאפריל 1994.

יש לא מעט סיבות טובות לקרוא את הטור הזה גם היום, יש בו כמה אנכרוניזמים משעשעים וכמה פיסות היסטוריה מרתקות. חלק מהרעינות המובעים בו נעשו רלוונטיים אף יותר במציאות של פס רחב, ובאותה מידה איבדו גם משהו מהתוקף המוחלט שבו הביע אותם נגרופונטה.

פקס מהעבר

הטור מוקדש להתקפה נוקבת על מה שאז עוד נחשב לטכנולוגיה מתקדמת שהזניקה את עולם העסקים קדימה – הפקס. אבל נגרופונטה כועס על השימוש הנרחב בפקס, ויש לו סיבות מצויינות. הפקס שנכנס לשימוש נרחב בשנות השמונים, הוא טוען, הביא לנסיגה חדה וקשה במה שנראה קודם כהתפתחות טבעית – ההפיכה של יותר ויותר טקסט לכזה שקריא למחשבים. בפקסים, הוא אומר בעצם, אין אפשרות לחפש מילות מפתח, אין אפשרות למיין אותם או לאחזר אותם בהתאם לתוכן שלהם. גם אם הם נוצרים כרצף של ביטים, גם אם הביטים שלהם נשמרים באיזה כונן קשיח, הם נשארים ביטים חסרי-מבנה, סתם רצף של 1 ושל 0 שיכול להתפענח רק על-ידי עין אנושית שתצפה בתמונה שאותה הם מייצגים.

הפקס, הוא כותב, קריא למחשב בדיוק כמו עמוד הנייר עליו אתם קוראים את הכתבה הזו (ואז מסתייג לגבי המעטים שאולי קוראים אותו דרך AOL, נוכחות הרשת המוקדמת של Wired).

כאן הוא עובר לתפקיד המרתק של יפן בעלייה של הפקס, של תרבות עסקית שנולדה עם שפה בת אלפי תווים ולכן היתה איטית מאוד בהתאמה לעולם מבוסס מחשבים. 70% מתעבורת הטלפונייה בין שני צדי האוקיינוס השקט, הוא כותב, מורכב משידור וקליטה של הודעות פקס.

רק אחוז אחד, הוא מצטט הערכה של האקונומיסט, מהמידע בעולם (נכון ל-94) הוא דיגיטלי. זו הערכה הגיונית מאוד, הוא ממהר להוסיף, ברגע שמביאים בחשבון תמונות וסרטים. כן, מעבדות מחקר כבר היו מצויידות אז במצלמות דיגיטליות, אבל המחשבה על כמות הביטים הנדרשים כדי לשמור סרט שלם נראתה אז לנגרופונטה ולאחרים כמו מחסום משמעותי.

בכל מקרה, הוא ממהר לחזור לטיעון המקורי שלו, עצם העובדה שמשהו שמור כרצף של ביטים עדיין לא הופך אותו למידע זמין עבור מחשב.

נגרופונטה צדק

במציאות של עלויות אחסון ורוחב פס אפסיות אפשר לראות את הסיוט של נגרופונטה מ-94 מתגשם בכל רגע. פייסבוק וטוויטר נרתעות, ובצדק חלקי לפחות, מהכבדה על הממשק שתאפשר עיצוב עשיר יותר של ציוצים ושל סטטוסים, אבל הן ששות להטמיע אפשרויות לתצוגה והעלאה של תמונות וקטעי וידאו. שינויי הממשק האחרונים של פייסבוק אפילו מעודדים אנשים להעלות בדיחות טקסטואליות קצרות דווקא כתמונה (ראו פוסט של אלי) ובכך להגדיל את האפשרות שלהן להפוך ויראליות. כשאלכס אפשטיין בחר לפרסם את הספר החדש שלו בפייסבוק הפורמט היחיד שאפשר לו שליטה כלשהי בעיצוב ואיגוד של כל הסיפורים במקום אחד יציב היה זה של אלבום תמונות.

אבל אלה, בדיוק כפי שזעק נגרופונטה באפריל 94, הם צעדים שגויים טכנולוגית. אני יכול, בכל רגע שארצה, להגיע לספר הפייסבוקי של אפשטיין, הוא אכן ספר דיגיטלי במובנים מסויימים, אבל הדרך היחידה שלי למצוא בתוכו את הסיפור שבו נזכרתי פתאום באמצע הלילה תהיה לדפדף בין התמונות עד שאתקל בו.

במידה רבה, מעט אבסורדית ומאוד מעצבנת, אנחנו עדים לשידור חוזר של הימים שקדמו ל-CSS, כאשר מעצבי אתרים עקפו את המגבלות האסתטיות של ה-HTML על-ידי שימוש בתמונות של טקסט מעוצב. תרגיל שהיה הכרחי אף יותר למי שרצה אי אז לעשות אינטרנט בעברית.

נגרופונטה טעה 1

בעת הכתיבה של הטור, כפי שמציין נגרופונטה, הפורמט של הודעת אימייל היה נוקשה מאוד, רק צעד אחד מעבר לאותיות גדולות בלבד של מברקים. הוא מנסה לדמיין אפשרויות עתידיות להטמיע תוכן עשיר יותר באימייל, ושם הוא מתחיל לשגות. יותר נכון לומר ששם מתחילה להתבטא ביתר שאת השגיאה הראשונית שלו, זו שנמצאת גם בחלקים בהם צדק.

נגרופונטה, זה הרגע הנכון לציין, הגיע אל דפי Wired מ-MIT, שם עסק בעיקר בתכנון ארכיטקטוני מבוסס מחשב. כמי שהגיע מהכיוון הזה מדמיין נגרופונטה הרחבה של הרעיונות הבסיסיים העומדים מאחורי תוכנות CAD לתחומים אחרים. במקום לשמור משחק פוטבול כסרט וידאו בעל נפח עצום של ביטים לא נגישים הוא מציע לשמור את המיקום של כל שחקן ושל הכדור כרצף של קוארדינטות. שמירה כזו תקטין את נפח הזכרון שיגזול המשחק, אבל בעיקר תהפוך אותו לקריא הרבה יותר עבור מחשב, תאפשר למי שרוצה בכך לנתח את המהלכים מכל זווית שיחפוץ, תאפשר לאלגוריתמים לפתח טקטיקות משחק על סמך אנליזות של הנתונים האלה.

נגרופונטה שוכח, אולי עוד לא ממש מבין, שהמהפכה הדיגיטלית אמורה להגיע לציבור הרחב, לא לארכיטקטים ומאמני פוטבול, אלא לאנשים שרוצים לראות את המשחק באופן שיהיה קרוב ככל הניתן לחווית צפייה באיצטדיון.

נגרופונטה טעה 2

אבל הטעות הגדולה באמת של נגרופונטה היא ההנחה שכל מה שאינו עונה על הדרישות שלו כאיש CAD הוא רצף חסר מבנה של ביטים ולכן אינו נגיש למחשב. קבצי GIF היו כבר אז חלק בלתי נפרד מנוף הרשת, ה-JPEG היה בן שנתיים. עצם הקיום של שני אלה, והיכולת לדחוס תמונה בלי לאבד את התכונות החשובות שלה הם עדות לעובדה שגם לתמונה יש מבנה פנימי. קצת אחר כך יפציע ה-mp3 בענק ויוכיח את אותה נקודה לגבי מוזיקה (ואחר כך וידאו).

לפני שבועות אחדים התרחשה בתרבות וספרות של הארץ הפדיחה של שיבוץ התמונה המפוטשפת בה הודבק ראשו של סמואל בקט לגופו הצעיר והמסוקס של איזה רייאן ריינולדס אחד. ברגע שהבחנתי בתמונה הזו בעיתון מיהרתי למחשב. התמונה טרם הוסרה מאתר הארץ וכך יכולתי לערוך חיפוש תמונות בגוגל ולקבל, כהצעה ראשונה, את התמונה המקורית (והצבעונית, בניגוד לזו שפורסמה בעיתון) של אותו ריינולדס.

לחיפוש התמונות של גוגל, אם כך, לא הייתה שום בעיה לגשת למידע שבתוך רצף הביטים שנגרופונטה חשב שאינו יכול להיות נגיש למחשב. למי שהגיע מתחום שנבנה כולו על אילוף של מידע כך שיגיע בפורמט אבסטרקטי המותאם מראש לקריאה של מחשב רעיון כזה היה כמעט כפירה. הוא לא העלה בדעתו את העלייה בכוח החישוב ואת ההתפתחות של אלגוריתמים לעיבוד של תמונות או של סרטים.

המציאות ניצחה את החזון של נגרופונטה. אנשים רוצים לראות תמונות וקטעי וידאו, זה טבעי. במקום לאלף אותם לוותר על הרצון הזה עדיף לאלף את המחשבים שיידעו להתמודד איתו.

ושוב, כבונוס לקוראים: פרסומת מאוגוסט 95 המזמינה אתכם לגלוש ברשת בקצב המסעיר של 28.8 (קילוביט לשנייה, למקרה שתהיתם) במקום לדשדש בתוך הקצף כמו בטלני החוף (נו, כן, מסתבר שגם ב-Wired אפשר למצוא כמה אלמנטים פאתטיים).

עצם ההופעה של פרסומת כזו, כמעט שנה וחצי אחרי הטור המדובר של נגרופונטה, היא ללא ספק בגדר נסיבות מקלות בכל הנוגע לחוסר היכולת של נגרופונטה לדמיין את מציאות הרשת הנוכחית.

הרהור כפירה לסיום

ואולי העידוד של פייסבוק וטוויטר להעלאה של תמונות היא לא יותר מנסיון לשמר את המונופול על עיבוד המידע בידי מי שמחזיקים חוות שרתים המסוגלות לעמוד בעומס הנדרש כדי לזהות את הקוביות בבטנו של רייאן ריינולדס.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫חור בשמיים כחולים, אנפלאגד–שיטוט ברחובות‬'

13:38

‫חור בשמיים כחולים, אנפלאגד–שיטוט ברחובות‬

» ‎ תודעה כוזבת

לחיה שעונה כנגד זגוגית החלון של האוטובוס, שואבת ממנה צינה מלאכותית שתסייע להשקיט את בעירת העלבון, את החום שפשה בכל גופה לנוכח מבטיהם הלועגים-נכמרים של מי שהיו שותפיו לחדר.

עיניה קרועות לרווחה, מזוגגות, סופחות מבלי דעת נופים כפריים פסטורליים. ארבע שעות מוקדם יותר, בעידן אחר, נהנתה כל כך לדמות אותם, את שניהם, פוסעים באותם רחובות ציוריים, סרים לרגע לאיזה פאב מקומי, לוגמים כוסות כהות של שיכר מסורתי, מגישים זה לזה מזלגות שופעים, עומסים עליהם שכבות של פשטידת רועים מנחמת. כל הנופים האלה לועגים לה עכשיו.

היא אפילו לא יודעת אם כבר הגיעה ללונדון, די לה בנוף האורבני שנשקף אליה מבעד לחלון כדי לברוח מהאוטובוס, להניח לעצמה לתעות ברחובות המנוכרים.

********

הם מתפזרים בהדרגה, יש מי שחוזר לביתו, יש מי שמגיע למקום העבודה שלו באיחור ניכר. עיניה תלויות אין אונים בקטנוע של רמי, מתרחק בקרקור מכאני אל העיר הגדולה, נושא על גבו שני גברים עדויי קסדות.

העלבון שוב צורב בה צלקות מוכרות, צלקות שחשבה שיבשו כבר. היא קונה במכונה כרטיס אנונימי לנסיעת רכבת.

********

אין לה מושג מי האנשים האלה, אין לה מושג באיזו עיר הם חיים, באיזה עשור או מאה הם מתקיימים אפילו, אבל היא נעה ביניהם באדישות שמתיימרת לטבעיות. מניחה לאנונימיות המבורכת של נחיל האנשים הפוסעים על מדרכות עירוניות לשאת אותה מרחוב לרחוב, קונה חטיף כשהרעב עומד להכריע אותה.

הפאבים שהיא עוברת לועגים לה בעזובה המוזנחת שלהם, בגברים המקריחים הרכונים על צהובונים מרוטים מרובבים כתמי שמן, היא מסרבת להיכנס אליהם, עוצרת בחנות פינתית, קונה לעצמה שישייה של פחיות בירה זולות.

היא מוצאת את עצמה מתלבטת, תוהה אם החוק מתיר לה לשתות מהפחית ברחוב, פעם עצר אותה שוטר בניו יורק, חייך וזרק את בקבוק הבירה שלה לפח. ליתר בטחון היא מסתירה את הפחית בתוך דף נייר מגולגל.

********

אלפא ואומגה מחכים לה בבית. היא תחזור ברכבת, תוריד אותם לטיול מאוחר שבין בוקר לבין צהריים, תקנה, כבדרך אגב, עוד בקבוק של יין באיטליז, תטביע ברכות המלאכותית שלו את חדות העלבון, תטביע בחמימות המלאכותית שלו את צריבת הקפאון של העלבון, תטביע בסתמיות האדישה שלו את הסתמיות העמומה של העלבון.

הם מזנקים עליה, היא שמחה לגלות שזכרה להוריד את צלחות האוכל שלהם מהשיש לרצפה.

********

היא מניחה לרגליים לשאת אותה, לסתור את הדחף ההישרדותי של המוח, ללגלג לדחף הרגשי המבקש להתכדרר לתוך עצמו, הרחובות סביבה הופכים צרים ומאיימים, מתפתלים לתוך עצמם עוד ועוד. היא לא מבקשת בהם גאולה, היא לא מבקשת בהם רוממות, די לה בשכחה, ולו רגעית, אין לה בצע ביותר מזה. אבל את המעט הזה היא נחושה לקבל.

מאוחר מידי היא שמה לב שכבר מזמן אינה אנונימית, שבהירות עורה זועקת, מושכת אליה מבטים בוחנים. שלטי נאון מיושנים בערבית מאונגלזת מזמינים אותה לסור אל דוכני שווארמה הנפתחים אל הרחוב, מציפים אותו בריחות של שומן מומס, ניגר במורד שיפודים מסתובבים.

*********

והיא יורדת איתם לרחוב, מעמידה פנים שהיא מניחה להם לשאת אותה עוד ועוד דרומה, למשוך אותה במקביל לקו החוף המתמתח של תל אביב, לעבור בפינות רחוב טעונות זכרונות, לשאוף לתוכה ניחוחות ישנים של עיר שרמזים חושניים מזדהרים בשוליהם.

כשהשמש נוטה לשקוע היא מוצאת את עצמה אוחזת ברצועות של שניהם, עיניה בוהות אל האופק, מחכות לשמש שתצבע את הים בזהב ובאש.

**********

בוקר אפרפר של פרבר פועלים זנוח, היא נאחזת בזנב התקווה של שלטים משורבטים בכתב-יד, מחכה לפתיחה המתבוששת לבוא, מקווה שהשומן העודף יפוגג את זכר הלילה שעבר.

איך לעג לנסיון העלוב שלה לשלוף את שאריות הערבית שצברה בחמישה שבועות של לימודים בגדה השמאלית לפני שנשברה.

שלוש שעות ישבו תחת אור הפלורסנט המרצד, מתחרים בכינויי גנאי שימטירו על המשטר הציוני הדכאני. הוא בשם שלושה דורות של תלאות, היא בשם אידאולוגיה חתרנית חמקמקה.

מאוחר בלילה, רק אחרי שנגוזו אחרוני הלקוחות המבוגרים אישר לה להוציא את פחיות הבירה מהתיק, אחר כך שלף בקבוק כמוס של עראק זחלאווי ממגירה צדדית, התיישב לצידה.

***********

היא כבר מתקשה להעמיד פנים, מתעקשת להדחיק את הסיום הבלתי-נמנע של מסלול הצעידה המתפתל שלה עם הכלבים.

***********

“חכי רגע” אמר לה “תני לי להזמין לך מונית לפחות, מסוכן למישהי כמוך להסתובב כאן ברחוב עכשיו”.

היא התעלמה ממנו, המשיכה להתלבש.

“אני יודעת להסתדר” אמרה לו כשאספה את התיק ומיהרה החוצה.

אחרי עשר דקות של חרדה מצאה מונית שתוציא אותה מהשכונה ההיא, הרשתה לעצמה לחייך. “לכי לכי יא מזדיינת עם ערבים” סיננה לעצמה בשקט.

***********

מהמרפסת הסמוכה עולים קולות של שיחה ערה, טובעים בתוך שירי “מחכים למשיח” המתנגנים, לפי רחשי הרקע, מתקליט ויניל ישן.

היא משלימה שלוש הקפות מתמתחות של הבניין ושל קרב פנימי אבוד מראש לפני שהיא נבלעת בחדר המדרגות.

עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות by Punch

וידוי: שיטוט ברחובות, באופן יציב להפליא, הוא אחד משני השירים האהובים שליי ברפרטואר המורחב של פונץ’. זהותו של השיר השני בצמד הזה דווקא משתנה לא מעט פעמים.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫But it is, perhaps, the beginning of the end‬'

16:03

‫But it is, perhaps, the beginning of the end‬

» ‎ תודעה כוזבת

פוסט קטנוני לכאורה, ראו הוזהרתם.

חלק מרכזי מקומת הקרקע של קניון רמת אביב מוקדש בימים אלה לתערוכה בשם Art of Fashion. באתר הקניון אפשר למצוא תיאור קצרצר וכמה פרטים טכניים.

150 צילומיםֿ 60 שנים תערוכה אחת
בואו להתרגש עם צלמי ישראל הגדולים, המסכמים 60 שנות אופנה בישראל.

חלק מהתמונות הן לא יותר מחלטורות של צלמים מפורסמים שעבדו בשלב זה או אחר גם בצילום שגרתי של תצוגות אופנה או בהפקות אופנה מגזיניות, תמונות אחרות, ראוי לומר, הן מעניינות הרבה יותר. סדרות מוגבלות של כל התמונות עומדות למכירה בעבור סכומים מרתיעים למדי.

עברתי בין התמונות האלה יום אחד ונמשכתי באופן אוטומטי לגזרה המוקדשת לעבודותיה של תמר קרוון. נמשכתי, אם לדייק, בעיקר לתמונה הזו.

מתחת לתמונה הופיעה תווית קטנה ובה הפירוט הבא.

סכומים מרתיעים, כבר אמרתי.

אבל מה שמשך אותי בכיתוב הוא לא (רק) הסכום המרתיע אלא גם, בעיקר, כותרת התמונה והתאריך.

זקני צפת בתחילת דרכם, 1995.

משהו לא הסתדר לי בכיתוב הזה. כן, בדיעבד אני חייב להודות שמעולם לא יצא לי להיות בהופעה של זקני צפת, אבל את שיר ההלל של נילי לנדסמן להופעה מוקדמת של זקני צפת אני עוד זוכר היטב, הרבה לפני 1995.

בדיקה קצרה בויקיפדיה עזרה לי לוודא שאני צודק. שנות הפעילות של זקני צפת נקובות שם כ-1990-1996. בשנת 1995 הקליטה הלהקה את שני האלבומים האחרונים שלה. התמונה הזו, מ”ראש 1”, צולמה מן הסתם כחלק ממסע הקידום ל”תן לי שלאגר”, שיצא באותה שנה. ב-NMC בחרו להמתין עם ההוצאה של “תן לי שלאגר 2” עד ל-1996 למרות שגם הוא כבר הוקלט אז.

התמונה הזו, אם כך, לקוחה ממה שאין מנוס מלכנות סוף דרכם של זקני צפת.

תמר קרוון יודעת את זה, אני משער. מי שאצר את התערוכה, מי שבחר את השם לתמונה, אולי לא. זה לא תירוץ. כל אחד יכול היה לערוך את אותו בירור בדיוק בויקיפדיה או ב-Mooma. יכול להיות שתחקיר מעמיק שכזה הוא דרישה מוגזמת ממי שאצר את התערוכה (היי, יש שם 150 תמונות!), אבל אז ראוי היה להיאחז בתיאור שלדי יותר כמו “זקני צפת, 1995”. מישהו חשב שראוי להוסיף לתיאור הזה גם מידע שגוי, וזה מעצבן אותי.

זה מעצבן אותי כי יש כאן עדות, סמויה לכאורה, לפרסונליזציה המוחלטת של עולם האמנות. זה מעצבן אותי כי 1995 היא אכן “תחילת דרכו” של מאור כהן גם אם היא “סוף דרכם” של זקני צפת, ולמישהו לא ממש אכפת מההבדל בין שני אלה. מרגע שבחרנו את “מאור כהן” כנקודת משען לתלות עליה את הכותרת “זקני צפת”, “מאור כהן” זה גם ההוא שבחר להתבזות במערכונים בינוניים של ארץ נהדרת בדרך אל התהילה, “מאור כהן” זה גם קריינות מגניבה של פרסומות למוצרים מפולחים היטב לדור המילניום.

עבור מי שאצר את התערוכה של קניון רמת אביב אין הבדל בין השניים. “מאור כהן” הוא “זקני צפת”,”זקני צפת” הם “מאור כהן”. בקריירה של כהן 1995 היא אכן “תחילת הדרך”.

וכך, במחי כיתוב בתחתית תערוכה מתחלפת בקניון מסחרי, נמחקת ההבחנה התרבותית העקרונית שבין להקה כקולקטיב יצירתי חי לבין הקריירה האישית של מי שיודע לשרת את אדוניו המסחריים כשצריך. אין לי בעיה עם הבחירה האישית של כהן, אני חושב שהיא לגיטימית והגיונית. אבל זו הבחירה האישית שלו, זו לא הבחירה של “זקני צפת”.

בתרבות הישראלית הנוכחית, זו שמוכתבת על-ידי אוצרי תערוכות בקניונים מסחריים אין עוד מקום לפער הזה, אין מקום ללהקה כרעיון של קולקטיב אמנותי, אין מקום לניואנסים, אין מקום לחזון משותף, יש מקום אך ורק לקריירה אישית של מי שמוכן לשחק את המשחק במלואו.

דיסקליימר: זקני צפת, בסופו של דבר, וכפי שיעידו שינויי ההרכב התכופים, אף פעם לא היו להקה של ממש, תמיד היו רק כיסוי דק לפרוייקט אישי של כהן.

דיסדיסקליימר: ואף על פי כן, גם בהמשך הדרך, גם כששיתף פעולה עם אותם אנשים (אורן לוטנברג ב”הבליינים”, רע מוכיח ב”צמד ריאת”) נמנע כהן מלחזור ולהשתמש בשם “זקני צפת”.

דיסקליימר אישי: כל זה היה אמין הרבה יותר לו רק הייתי מסוגל לזהות את האיש שעומד לצד כהן בתמונה ההיא של תמר קרוון מ-1995.

זקני צפת בתחילת דרכם, אבל באמת.

Get Shareaholic

Related posts:

16:56

‫מונדו 94: עתידים שהיו‬

» ‎ תודעה כוזבת

אז הלכתי לאסוף את הילדות מסבתא (AKA The Woman Formerly known as אמא), והן בדיוק היו עסוקות באמבטיה או בארוחת ערב או במשהו אחר ואני מצאתי את עצמי מיותר למחצה. עמדתי מול ארון של זכרונות התבגרות כמוסים, מחפש משהו לעלעל בו בינתיים.

היו שם הרפתקאות D&D וגליונות של Dragon שנאגרו במחצית השנייה של שנות השמונים לצד גליונות של שבועונים וירחונים מוזיקליים שנאספו בגיחות אקראיות ללונדון או לסניף Tower Records של מגדל האופרה, והיו שם גם גליונות של Wired ושל Mondo 2000 מאמצע שנות התשעים.

בסופו של דבר, באופן חצי אקראי, נלקחו מהמדף כמה גליונות של האחרונים, והמוח התפוצץ. התפוצץ וחיכה להזדמנות הולמת להפיץ את ההתפוצצות הרוגשת הזו הלאה.

עד שבא הפוסט המרתק של אבנר באקלקטיקה שלו והחזיר אותי לשם.

השנה היא 94, במבט לאחור קל לסמן אותה כשנת הפריצה של ה-WWW, זה לא היה לגמרי ברור כבר אז.

בכל מקרה, אני נאחז בתירוץ הזה כדי לפתוח כאן סדרה מזדמנת של פוסטים על העתיד כפי שהשתקף בין דפי המגזינים של אז, על עתיד שהיה והתגשם, על עתיד שהיה והוחמץ, על עתיד שהיה והתגשם אבל לגמרי אחרת מאיך שדמיינו אותו אז.

חלק מהפוסט של אבנר הוקדש להיסטוריה של הדפדפנים ובעצם להיסטוריה של שמות הדפדפנים, מה-navigator וה-explorer של אמצע שנות התשעים, על ההבטחה הצפונה בהם לגלות לנו ארצות ועולמות חדשים, לעולם של היום, עם הדפדפן הפונקציונלי, עם הרשת הפונקציונלית, שחדוות הגילוי ההיא ניטלה ממנה.

כל זה, ראוי לציין, הוא רק הקדמה לדיון בעמוד יחיד מתוך גליון 13 של מונדו 2000 (מסיבה כלשהי נדמה שאנשי מונדו נמנעו במכוון מציון תאריך היציאה של כל גליון, אבל מדובר בשנת 94). ה-WWW היה אז רק אחד מתוך רשימת שרותים שונים שהגדירו את חווית האינטרנט, מוזאיק היה הדפדפן הגרפי הראשון, זה שסימן את הדרך.

אבל מוזאיק היה אז לקראת סוף דרכו, והאנשים של מונדו בחרו להקדיש עמוד לחלופות המתהוות.

מוזאיק היה תוכנה שנכתבה על-ידי גאוני מחשבים גרעיניים עבור גאוני מחשבים אחרים, הם אמרו, אבל הוא היה א-י-ט-י ושזור באגים. הוא היה מהפכני בבשורה שלו אבל גם לא מאוד שימושי במציאות העתידנית שאת בואה הוא בישר.

לטובת קוראיהם, ה-early adopters של ה-early adopters הם טרחו לפרט אז את השחקנים החדשים והמעניינים בתחום שלימים יהפוך למלחמות הדפדנים.

יש משהו כמעט בלתי נתפש בקריאה רטרואקטבית של הטקסט הזה, כמו בחלק ניכר מהטקסטים של אז.

ואלה שמות הדפדפנים אשר ירדו מדפי מונדו*:

iLess

הרבה לפני שאפל הפכה למפלצת הנוכחית מישהו הבין שאי אפשר יהיה לאחוז בשליטה על קהילת המעצבים הגרפיים ועורכי הוידאו בלי להציע להם גישה ל-WWW על גבי המק שלהם. המקווב הוא התשובה הראשונית לבעיה הזו. במבט לאחור יש משהו נבואי במקצת בשם הזה, בתחילית המק שהומרה לימים בזו של ה-i. אנחנו בראשית שנות התשעים להזכירכם, המק הוא הסמל המרכזי של אפל, אבל תחילית המק היא גם הסמל של דור ה-X ושל המקג’ובים שלו. המקווב מתנדנד בין קוטב של חדשנות יצירתית מבית אפל לבין גירסת הפסט-פוד של עידן המידע.

כלכלה ישנה

שני ברשימה מופיע ה”אינטרנט בקופסא” מבית אוריילי (עוד קצת הרחבה למטה). יש משהו נאיבי, כמעט מעורר רחמים, בשורות הקצרות המוקדשות לתיאורו. כבר אז הוא בולט וחריג על רקע האפשרויות האחרות, כולן מציעות את עצמן חינם אין כסף. באוריילי מנסים עוד להיאחז במודל שמאבד את הרלוונטיות שלו. לא מדובר רק במודל עסקי. מדובר במודל של היררכיית ידע, במודל שמתיימר לשמר איזה פער בין מי שיודע מה אתם (הצרכנים השוטים) רוצים לבין מה שאתם צריכים. נכון לשנת 94’ תומחר הפער הזה ב-150$.

אני מכיר אותך מאיפשהו?

לזכות מונדו 2000 של 94 ראוי לומר שהדפדפן שקיבל את מרב תשומת הלב העניינית הוא זה שגם שינה, באמת ובתמים, את המציאות האינטרנטית והפך את ה-WWW לזירה המרכזית של האינטרקציה בין המשתמש הביתי לבין הרשת.

בעת הכתיבה Mozilla עוד היה השם החתרני, קיצור מתחכם של Mosaic Killer, רק בסוגריים צויין שמי שרוצה להיות רשמי יכנה אותו Mosaic Netscape. קצת אחר כך, עם ההשקה הרשמית הוא כבר הפך ל-Netscape Navigator.

עם נטסקייפ (לווינדוז, למק וליוניקס), נכתב שם, לא תצטרכו לחכות אף פעם. קבצי ה-GIF הענקיים (הו! כן) ייטענו ברקע, מאפשרים לכם להמשיך ולנווט במרחבי הוובסקייפ.

לנטסקייפ היתה גם הבשורה של הצפנת RSA מוטמעת בדפדפן, תנאי מקדים והכרחי לקראת ההפיכה של הרשת לזירת מסחר שוקקת.

הסלנג של מונדו 2000 מיושן להכאיב היום, אבל מוזאיק-נטסקייפ מתואר בו כדפדפן שתומך בעיצוב עשיר של עמודי HTML. זה לגמרי מגניב, מודים שם, אבל יש כאן גם סימון כואב של הפרידה מהאוניברסליות של פרוטוקולים אחידים לטובת פורמטים קנייניים של גורמים מסחריים. לימים, לא הרבה אחר כך, נטסקייפ-מוזילה תעמוד בצד השני, מול תרגילים מלוכלכים מאותו סוג של מיקרוסופט והאקספלורר.

שומשום, היפתח!

זה השלב שבו הופכות הנבואות של מונדו להיות, בדיעבד לפחות, לספקולציות חסרות הקשר.

הדפדפן הבא שהם מציגים הוא Sesame מבית Ubique, יצירה של קבוצת דוקטורים ישראליים (ממכון וייצמן).

במבט לאחור הוא נראה כמו רמז מטרים למה שהפך למרכז המסה של הפעילות האינטרנטית, כמו רעיון שהקדים את ICQ לכל הפחות, אם לא את פייסבוק ואת הרעיון של רשתות חברתיות.

זכות הקיום שלו נטועה במציאות רחוקה של מעט מאוד אתרים ושל מעט מאוד משתמשי WWW, עם אייקונים קטנים המסמלים עבורכם משתמשי Sesame אחרים שגולשים יחד איתכם באותו אתר במקביל, מזמינים אתכם לפתוח איתם בצ’ט טקסטואלי (או אפילו קולי, אם רוחב הפס מספיק לכך), ולייצר עבורם “מרבד פלאים” עליו הם מוזמנים לעלות איתכם לסיור במרחב הקסום של הרשת המתהווה, להניח לכם להוליך אותם (או להם להוליך אתכם) לאתרים מופלאים.

למרות שמדובר בטכנולוגיה צעירה מאוד שטרם הוכיחה את עצמה, כבר אז מציינים במונדו 2000 את המהירות שבה השתלטו עליה אנשי שיווק כדי ליצור דרך Sesame תצוגות מסחריות אליהן יוכלו לגרור משתמשים נלהבים.

וירטואלי בתחת שלי

בתחתית הרשימה מופיע רעיון ולא דפדפן. דפדוף במגזינים של אותה תקופה הוא תזכורת להתרגשות הילדותית וחסרת ההגיון (בדיעבד, ברור) מהרעיון המסעיר של מציאות מדומה.

במונדו 2000 טורחים להזכיר שמה שאנחנו באמת מחכים לו הוא דפדפנים תלת-ממדיים, כאלה שיביאו את חזון ה-VR אל הרשת ואל נקודת הגישה שלנו אליה. כולל הפניה לתיעוד מסודר של פרוטוקול VRML שאמור היה להפוך את החלום הזה למציאות. במבט לאחור קשה לקרוא את החזון הזה ברצינות, מתבקש לתהות אפילו אם אפשר היה לקרוא אותו אחרת אי-פעם.

אותו אינטרנט בגישה כל כך שונה

היום כבר קל להיות חכם, קל להבין שהאסטרטגיה של נטסקייפ היתה חייבת לנצח בהינתן המציאות הטכנולוגית של אז. ובכל זאת, קשה להימנע מתהיות טבעיות. מה היה קורה לו דווקא המדיניות של אוריילי היתה מנצחת ועד היום היינו משלמים מאות דולרים על התקנה של דפדפן? מה היה קורה לו היציבת של המקווב היתה הופכת את אפל לחברה שמספקת גישה אמינה ובטוחה לרשת? מה היה קורה לו הדוקטורים ממכון וייצמן היו מטמיעים כבר ב-94 את המרכיב החברתי עמוק לתוך האינטרקציה הבסיסית בינינו לבין הרשת?

נכון, כל אלה הן היום תהיות עקרות לכל היותר. כולנו יודעים איך זה נגמר באמת. כולנו יודעים להסביר למה זה חייב היה להיגמר בדיוק ככה.

בטוח שאנחנו צודקים?

בונוס, גילוי נאות ותהיה

לטובת הקוראים הנאמנים ששרדו את הפוסט עד כה, הנה בונוס בדמות שתי פרסומות שנסרקו מגליונות 11 ו-13 של מונדו 2000.

אחת מהן, בגרפיקה מזעזעת, קוראת לכם להזמין עניבות וטי-שרטים בהדפסי פרקטלים מגניבים שיעידו עד כמה מתוחכמים ומתקדמים אתם. השנייה, מבית אוריילי (ראו לעיל) קוראת לכם להזמין את שני ספרי ההדרכה שלהם (שהיו מן הסתם מוצלחים מאוד לזמנם), לרבות, שימו לב, The Whole Internet User’s Guide and Catalog.

גילוי נאות: אני לגמרי עף על חווית הדפדוף במגזינים האלה ולגמרי אין לי בעיה להמשיך ולנבור בהם כדי לייצר עוד ועוד פוסטים נוסטלגיים-אירוניים שכאלה.

שאלה: זה מתאים לכם?

* הכותרת של הרשימה הזו, Web Tripping, מזכירה שבימים ההם ה-WWW נתפשה לא רק כמרחב מסעיר לנווט בו (כפי שאבנר מדגיש דרך שמות הדפדפנים הראשנים, ה-navigator וה-explorer), אלא גם כהמשך ישיר לתרבות הנגד של שנות הששים, כשהאינטרנט הוא הסם האולטימטיבי לשינוי תודעה.

ואם כבר סייברפאתטי

Get Shareaholic

Related posts:

16:59

‫השבט חוזר אל‬

» ‎ תודעה כוזבת

אשכנזים, יאפים, תל אביבים, חילונים, יהודים, קיבוצניקים, בורגנים, סוציאליסטים, קומוניסטים, מרקסיסטים, מרקסיסטים-לניניסטים, מרקסיסטים לניניסטים, אנרכיסטים, אנרכו-סינדיקליסטים, אנרכו-קומוניסטים, בוהמיינים, בובואים, היפים, ייפים, ביטניקים, מסוממים, ברנז’איסטים, אינדיבידואליסטים, ציונים, פוסט-ציונים, אנטי-ציונים, א-ציונים, אינטלקטואלים, מתנשאים, פופוליסטים, חנפנים, שינקינאים כמעט שכחתי, היפסטרים, סחים.

האליטה מורכבת מאליטות, ככה זה, קוראים לזה כמו שקוראים לזה כי זה בדיוק מה שזה, נו. כן הייתי שם. הייתי שם יותר מפעם אחת. אפשר אפילו לחשוד בי שנשארתי שם. מלכוד.

הייתי בעד אילן גילאון, אבל הוא הפסיד. הייתי בעד עמיר פרץ כשהוא ניצח והייתי בעד שלמה בן עמי פעם כשהוא הפסיד. זה לא רלוונטי. זה מאוד רלוונטי. שום דבר אחר אינו רלוונטי.

לעזאזל.

אי אפשר לצאת מהמלכוד הזה.

לעזאזל.

הייתי חסר תועלת בלילה ההוא, אבל הייתי שם. התכנסנו איפה שהתכנסנו ואז התפזרנו בכל הארץ, לכסות אותה בכרזות של הקשת הדמוקרטית המזרחית. לא היתה לי מכונית, לא היה לי אפילו רשיון, הייתי חסר תועלת. אבל הייתי שם.

ניסיתי לברוח מהזהות השבטית שלי. חשבתי שאני מצליח.

חשבתי שאני גבר שיכול להבין מצוקות נשיות, חשבתי שאני אשכנזי שיכול להבין מצוקות מזרחיות, חשבתי שאני בורגני שמסוגל להבין מצוקות פרולטריות, חשבתי שאני סטודנט רווק שמסוגל להבין מצוקות של אנשי משפחה.

אז חשבתי.

כן, החברה הישראלית מורכבת מאאוטסיידרים. אתם יודעים מה, גם החברה הצרפתית ככה, וגם זו האמריקאית.

אבל אין אאוטסיידרים בבית הנבחרים, בהגדרה.

כי מי שנמצא בבית הנבחרים חדל באותו רגע, לכל המאוחר, להיות אאוטסיידר. הוא יכול, אפילו כדאי לו, להמשיך ולהעמיד פני אאוטסיידר גם אחרי קריירה ארוכה של פעילות לוביסטית ושלושים שנים בצמרת הפוליטית, אבל זה לא משנה.

אין אאוטסיידרים בכנסת גם אם קוראים להם דרעי או מג’אדלה, אין אאוטסיידרים ברשימת העשירים, גם אם קוראים להם תשובה או לבייב.

קל מאוד לשפוט את מרצ, להגחיך את הפער שבין יומרות לבין מציאות, אפשר לסמוך על השמאלנים שיכו על חטא. לכו על זה.

כן, בטח, כי לו רק היו הקיבוצניקים האשכנזים המתנשאים משכילים להביט אל מעבר לגבולות השבט ובוחרים בהוא הצולע והאותנטי מאשדוד הכל היה נראה אחרת.

ובעצם, ההומו מהטלוויזיה, אולי הוא יותר אאוטסיידר למרות שהוא אשכנזי?

אה, לא?

כן, אה?

אבל תראו, אף זה רק למראית-עין.

מסקנות זה במקום אחר, תעזבו אותי בשקט.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫השבט השקוף, או מה באמת יש לי נגד ישראלים להצלת הדמוקרטיה‬'

10:09

‫השבט השקוף, או מה באמת יש לי נגד ישראלים להצלת הדמוקרטיה‬

» ‎ תודעה כוזבת

אז חנוך מרמרי כתב תגובה לפוסט שלי, עבר כבר שבוע, נכון, אבל עצם הרעיון שזה קרה עדיין מרגש אותי. רק שבאשמתי המלאה קרה שמרמרמי השיב לפוסט הלא נכון שלי. כתבתי בדברי ההקדמה לפוסט ההוא שהוא מתכוון להיות קטנוני, שהוא לא באמת מה שמטריד אותי בכל העניין של ישראלים להצלת הדמוקרטיה. אבל לא היה לי כוח לכתוב את הפוסט האמיתי בנושא אז, אז שיחקתי קצת בשטויות.

עכשיו מגיע הפוסט שאמור היה לבוא אז, והוא די ארוך, אני חושש, הוא גם יתחיל במה שיכול להיראות כמו המשך של אותה רוח קטנונית (למרות שלטעמי הוא לא), אז חשוב לי לציין מראש שהוא מסתיים בדיון עקרוני בהרבה.

ועוד הערה חשובה: אני מסכים עם לא מעט דברים שכתב מרמרי בפוסט התגובה שלו, אני מסכים עם העובדה הפשוטה לפיה אין זירה אחרת, ועם הטענה הנובעת ממנה לפיה עלינו לפעול לכך שהזירה תפסיק להיתפש על-ידי הציבור כמלוכלכת (בניגוד למסקנה של מרמרי בדבר התפישה האישית שלי, אני דווקא לא רואה אותה כמלוכלכת, בטח שלא יותר מזירות אחרות שדווקא זוכות לכבוד). אני בהחלט חושב שראוי להשיב לפוליטיקה דימוי טוב יותר, אני חושב שיש לנסות ולהשפיע על הזירה הפוליטית כדי שתהיה ראויה לדימוי טוב יותר (ניסיתי. התפקדתי למפלגה, אבל היכולת שלי להיות פעיל במסגרתה היא מצומצמת מידי בנסיבות הנוכחיות).

חשוב לי לציין גם שיש לא מעט חלקים בתכנית של ישראלים להצלת הדמוקרטיה שאני מסכים איתם ואחרים שאין לי עמדה מגובשת לגביהם. גם החלקים שאליהם אני מתנגד הם לא נושאים קריטיים כל כך, מה שמכעיס אותי הוא הנסיון להעמיד את השיטה, במידה רבה, כחזות הכל, ויותר מזה, תחושותיי לגבי מה שעומד מאחורי התכנית הזו והרצון הנואש לשינוי.

זאת השיטה?

בין התרשימים הזוכים להבלטה בעמוד הבית של ישראלים להצלת הדמוקרטיה ניתן למצוא גם את זה, המבקש להדגיש עד כמה שיטת הבחירות הישראלית בעייתית דרך בחינת מספר הסיעות בקואליציה בכמה מדינות דמוקרטיות.

מה הבעיה? שואלים באתר ישראלים להצלת הדמוקרטיה, ואז משיבים

ממשלה מרובת מפלגות מקצינה את יכולתן של שותפות המשנה בקואליציה לסחוט את ראש הממשלה ואת מפלגת השלטון, ומאלצת אותם להקים ממשלה מנופחת ובזבזנית.

קצת קשה לקבל את התשובה הזו כפשוטה, כפי שהעיר דובי, המפלגה שזוכה לייצוג המנופח ביותר בממשלה הנוכחית היא דווקא הליכוד ולא שותפותיה הסחטניות. אבל גם בלי קשר להשגה הזו אפשר לראות משהו בעייתי מאוד ברשימת המדינות שבתרשים. הצרימה המשמעותית ביותר היא כמובן ההכללה של ארצות הברית ברשימה. קצת קשה להבין אותה, אין, ולא יכולה להיות בעצם, “קואליציה” בשיטת המשטר האמריקאית.

אני לא מומחה לשיטות ממשל ומשטר, אבל אני יודע להסתכל בויקיפדיה, אז אחרי שההכללה של ארצות הברית עצבנה אותי החלטתי לבדוק קצת יותר. חשבתי שאולי, גם בלי קשר של ממש לשיטת המשטר יש טעם לפגם בהשוואה בין מדינות שנבדלות זו מזו באופן ניכר במספר התושבים שלהן. אז קבעתי סף שרירותי של גודל אוכלוסיה שאינו יותר מפי שניים מאוכלוסיית ישראל ובחנתי מה קורה.

בין חמש המדינות בהן יש “קואליציה” חד-מפלגתית יש רק אחת, יוון (לא ממש מודל מוצלח של יציבות או משילות) שעומדת בקריטריון של גודל אוכלוסיה דומה לזה של ישראל. בין שבע המדינות להן יש קואליציה דו-מפלגתית ארבע עונות על הקריטריון שנבחר. בין שמונה המדינות להן קואליציה עם שלוש מפלגות או יותר רק אחת (יפן) היא בעלת אוכלוסייה של יותר מפי שניים בישראל.

זה לא שאני יודע להסביר את התוצאה הזו בוודאות, אבל נדמה לי שעולה מהן בבירור שיש משהו פגום בהשוואה הזו מלכתחילה.

אבל זה לא נגמר כאן. כי אם השיטה היא הסיבה לבעיה (ונניח שזו אכן בעיה) של מספר הסיעות בקואליציה אז אולי כדאי לבדוק מה קורה בפינלנד, אחותנו לצרה. מסתבר שהפרלמנט הפיני נבחר בבחירות אזוריות-יחסיות עם 15 אזורי בחירה (קרוב מאוד לאחת ההצעות של ישראלים להצלת הדמוקרטיה), שהגדול שבהם שלח לפרלמנט 35 נציגים בבחירות האחרונות, והשני בגודלו שלח 21 נציגים*. אל מול עדויות כאלה קשה לקבל את הרעיון של ישראלים להצלת הדמוקרטיה לפיו האשם הוא בשיטה.

השקר האזורי

אני קורא עכשיו ספר על מערכת היחסים האישית בין ביל קלינטון לבין ניוט גינגריץ’, ועל האופן שבו היא משקפת, במידה רבה שלא בצדק, את המורשת העמוקה של שנות ה-60 בפוליטיקה האמריקאית.

בשנות ה-60, טוען הספר, עוצב קו השבר האידאולוגי המרכזי של החברה האמריקאית. לפוליטיקה עצמה, ממגוון סיבות, לקח זמן להסתדר מחדש משני צידיו של הקו הזה באופן מובהק. בבחירות 94, באמצע הכהונה הראשונה של קלינטון, הצליח גינגריץ’ לנווט את המפלגה הרפובליקנית לנצחון גורף ולהשתלטות, לראשונה אחרי 40 שנים, על שני בתי הקונגרס.

הדרך שסלל גינגריץ’ לנצחון הזה עברה דרך הכפפה של המרוצים המקומיים לקו השבר האידאולוגי הגדול של החברה. מאז הבחירות ההן זו הפכה לאסטרטגיה המנצחת כמעט בכל מערכת בחירות אמריקאית – המפלגה שהצליחה להציג חזון אידאולוגי לאומי משותף במרוצים השונים היא זו שזכתה להישגים אלקטרוליים.

אם זה מה שקרה לפוליטיקה האמריקאית אחרי למעלה ממאתיים שנים של הדגשת העצמאות היחסית של המדינות המרכיבות אותה יש משהו תמים מאוד (במקרה הטוב) במחשבה שבוחרים ישראליים יאמצו צורת חשיבה (ואולי יותר מזה, יחס רגשי חדש) לתהליך הבחירות כתוצאה מחלוקת המדינה ל-12 אזורי בחירה.

מצד שני, ובניגוד מוחלט לכוונות של ישראלים להצלת הדמוקרטיה יש בשיטה כזו הזמנה למאבקים קיצוניים ומכוערים בפוליטיקה פנים-מפלגתית בהתמודדות על הרשימה המקומית בכל מחוז בחירה.

מה שכן, יהיה משעשע לראות את ההתפתלות החוקתית סביב הגדרת אזור בחירה של יהודה ושומרון.

אנחנו ה-96%

מכל ההצעות של ישראלים להצלת הדמוקרטיה זו שמעצבנת אותי יותר מכל (בעצם, כמעט) היא ההעלאה ההדרגתית של אחוז החסימה ל-4%.

כיוון שנקל לחשוד בי שאני מתנגד להצעה הזו כיוון שהיא תקבור את מרצ ואת חד”ש החלטתי לבחון אותה דווקא דרך שתי מפלגות שרחוקות מאוד מהשקפת העולם שלי, כאלה שאין סיכוי שאצביע עבורן, כאלה שהעלאה של אחוז החסימה בשלב זה גם לא תפגע בהן (אולי להפך) – ש”ס וישראל ביתנו.

בגרף שלמעלה אפשר למצוא את הישגיהן (באחוזים מכלל הקולות הכשרים) של ארבע רשימות (עם חריגות קלות שמצויינות על-ידי טקסט) במערכות הבחירות שבין 1984 לבין 2009. הקו התכול האופקי מציין את אחוז החסימה המוצע על-ידי ישראלים להצלת הדמוקרטיה.

בבחירות 84 הופיעה לראשונה בפוליטיקה הישראלית מפלגת ש”ס. באותן בחירות קיבלה ש”ס 3.1% מקולות הבוחרים. שתי מפלגות חרדיות נוספות, אשכנזיות, קיבלו ביחד 3.3% מהקולות. במערכת הבחירות של 88 עלה כוחה של ש”ס ל-4.7% ונותר כמעט ללא שינוי (4.9%) בבחירות 92. יהדות התורה, שכבר הפכה למפלגה אחת בבחירות 92 ירדה אל מתחת לקו 4% ונותרה שם גם בשתי מערכות הבחירות הבאות.

למה כל זה חשוב? כי אחרי שלוש מערכות בחירות בהן דשדשה ש”ס באזור אחוז החסימה המיועד של ישראלים להצלת הדמוקרטיה, היא זינקה בבחירות 96 ומאז הפכה ממפלגה קטנה עם יומרות בינוניות למפלגה בינונית עם יומרות גדולות.

נכון, יש כאן הרבה מאוד ספקולציות שאין דרך לבסס אותן, אבל בהינתן המידע שיש לנו על דרכי ההתנהלות של הפוליטיקה החרדית אחוז חסימה של 4% היה מונע את פרישתה מהמסגרת הכפויה של מפלגת אם אשכנזית, ובכך מונע גם את המשך הדרך הפוליטית שהפכה את ש”ס למה שהיא היום.

באופן דומה אפשר לבחון את הצמיחה של ישראל ביתנו שנולדה בבחירות 99 כמתחרה של ישראל בעלייה על קולותיהם של מאות אלפי עולים חדשים שהגיעו לכאן אחרי קריסת הגוש המזרחי. בבחירות 99 קיבלה ישראל ביתנו 2.6% מהקולות, ובבחירות 2003 היא גרפה, בריצה משותפת בתוך הבית הלאומי, 5.5% מהקולות. כולנו יודעים איפה נמצאת ישראל ביתנו היום. בדיוק כמו במקרה של ש”ס, קשה מאוד לדמיין את ישראל ביתנו צומחת עם אחוז חסימה של 4% ומחליפה את ישראל בעלייה כמפלגת הבית של העולים. ליברמן, במצב כזה יכול היה, אולי, לעמוד היום בראש הליכוד, או לפחות בצמרת שלו. שוב, קשה מאוד לדעת.

אחוז החסימה הנמוך, אני מבקש לטעון כאן בעצם, הוא תחליף מוצלח מאוד לדמוקרטיה פנים-מפלגתית במקומות שבהם קשה או בלתי-אפשרי לכפות כזו (בין אם מדובר במפלגות חרדיות שאינן מוכנות להנהיג דמוקרטיה פנים-מפלגתית או במפלגה כמו ישראל בעלייה שהתבססה באופן ניכר על דמותו של העומד בראשה).

תהליך דומה מאוד התרחש גם בקרב המצביעים הערבים שבזכות אחוז החסימה הנמוך יכלו לצאת מהמסגרת הכופה של חד”ש על הדומיננטיות של מק”י בתוכה ולהביא לידי ביטוי גם את זהותם הדתית והלאומית.

רבים מתומכי הצלת הדמוקרטיה ודומיהם אולי יראו בתסריטים האלה משהו מעודד, למה לבכות שיטת בחירות שהיתה מונעת את צמיחתן של ש”ס, ישראל ביתנו, בל”ד ורע”ם-תע”ל?

לפחות במקרים של ש”ס ושל ישראל ביתנו על כוחן האלקטורלי היום נדמה לי שהתשובה לכך ברורה. שיטה שהיתה מונעת את צמיחתן היא המקבילה הפוליטית הברורה ביותר להדחקה של רגשות חברתיים חזקים מאוד, הייתי מעז ואומר שמדובר בהדחקה מסוכנת.

שם קוד: משילות

אם תשאלו את אנשי ישראלים להצלת הדמוקרטיה, או את כל אחד מהגופים האחרים שעוסקים בנסיונות לשינוי שיטת הממשל הם יטענו, כך נראה לי, שהבעיה המרכזית של המערכת הפוליטית בישראל היא “משבר משילות”.

העניין הזה בולט, יותר מכל, בכתבת ההתרפקות של ישראלים להצלת הדמוקרטיה על ממשלת רבין השנייה

כמדי שנה בתחילת חודש נובמבר, אז חוזרים פוליטיקאים ופרשנים לדמותו וחייו של יצחק רבין, שבים ומזכירים כיצד במהלך הקדנציה החלקית שלו כראש ממשלה עשה מה שמאז לא הצליח לעשות איש: רבין הכפיל את תקציב החינוך, המריץ את התיירות, את התרבות ואת הפריפריה, חתם על הסכמים היסטוריים, שיקם תשתיות והזניק אותן אל עבר המאה ה-21 – אם למנות רק כמה מההישגים כפי שהציג אותם מנהל לשכתו, איתן הבר, במאמר שפרסם לרגל יום השנה ה-16 לרצח בעיתון "ידיעות אחרונות".

נניח רגע לעובדה שיש משהו קצת מפוקפק בהסתמכות על הבר כדי להעריך באופן אובייקטיבי את הישגיה של ממשלת רבין, זה באמת לא חשוב. השאלה היא האם באמת נכון להפריח טענות כמו “מאז לא הצליח לעשות איש” ולתלות את האשם בהיעדר המשילות המובנה של השיטה?

צר לי, אבל מדובר בקשקוש. לאהוד ברק לא היתה שום בעיה להוציא את צה”ל מלבנון, לנתניהו כשר אוצר בממשלת שרון לא היתה שום בעיה להעביר את החסכון הפנסיוני של כולנו לבורסה, לשרון לא היתה שום בעיה לבצע אחר כך את תכנית ההתנתקות, לאולמרט לא היתה שום בעיה לצאת לשתי מלחמות, לנתניהו לא היתה שום בעיה לבצע את עסקת שליט. ואלה הדוגמאות הבולטות ביותר, אלה שלא מצריכות ויקיפדיה או אפילו אימוץ של הזכרון.

לראש ממשלת ישראל אין בעיה לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה, המשילות כאן, אם יש איתה בעיה, היא גבוהה מידי. הזכרתי קודם את גינגריץ’ וקלינטון. בנובמבר ובדצמבר 95 הצליח גינגריץ’ להביא להשתקה מלאה של הממשל (זה לא תיאור דרמטי, זה מצב פורמלי שבו נכפה על הממשל לספק אך ורק “שירותים חיוניים” ולהפסיק כל פעילות אחרת) במסגרת המאבק על אישור התקציב. לראש ממשלת ישראל, עם בעיית המשילות שמרבים לקונן עליה כאן לא היה קורה דבר כזה.

השבט השקוף

משילות, אם כן, היא לא בדיוק מה שנהוג לכנות משילות. הרי לא ייתכן שאנשי ישראלים להצלת הדמוקרטיה באמת מתרפקים על זכר ממשלה שנאלצה לשחד באופן אישי קבוצה של פורשי צומת (נכון, זה קרה בגלל הפרישה של אביגדור קהלני ואנשי הדרל השלישית ממסגרת העבודה, אבל זה קרה) כדי לאשר את אחד המהלכים החשובים ביותר שלה. משילות היא שם קוד למשהו אחר, אני חושב, היא שם קוד לאיזו ערגה של מבקשי השינוי למשהו אחר, ערגה שמוצאת ביטוי ברור באותה רשימה על ממשלת רבין.

זאת ערגה לאותה “ישראליות” בדיוק שמייצג יאיר לפיד, זו שיכולה לדבר על עצמה במונחים של “הכי ישראלי” או “להיות ישראלי זה…” או, בעצם “ישראלים להצלת” מבלי לשים לב עד כמה הגדרת הישראליות שלה היא מצמצמת ומדירה. זאת ערגה לתקופה שבה הזהות של אותם ישראלים היתה זהות ישראלית ולצידה היו כאן עוד כל מיני זהויות אחרות, של חרדים, של ערבים, של עולים חדשים, של מתנחלים, של דתיים. כל אלה היו גם הם ישראלים כמובן, אבל ישראלים ממוקפים, ישראלים עם מרכיב נוסף ודומיננטי בזהות שלהם. לא כמו הישראלי של יאיר לפיד ושל הצלת הדמוקרטיה.

לפני כמה שבועות עלה לדיון במקביל, ובשלושה מקומות שונים מאוד, מה שמכונה “הנושא העדתי”. את סערת שלמה מעוז אף אחד לא פספס. במקום אחר, קצת קרוב יותר לכאן, התעוררה מהומה מרתקת סביב ערב הרצאות שערך הבלוג “ארץ האמורי” ובעיקר סביב שיבוץ הדוברים. במקום קצת יותר מפתיע התפרסמה בסלונה רשומה של גל חן על המרכיב המזרחי בזהות שלה. יש הבדל גדול מאוד בין שלוש נקודות המוצא האלה, ויש גם הבדל עצום בין הדיונים שהן עוררו, אבל היה מרכיב משותף לרבות מהתגובות האשכנזיות בשלושתן – השקיפות של האשכנזיות כמרכיב מרכזי בזהות של הדוברים. “אבל מה את רוצה להגיד בכלל?” שאלו את גל חן, כאילו שכל טור מזדמן בסלונה הוא מניפסט מנומק שמעביר מסרים ברורים, “אנחנו גדלנו בלי לדעת בכלל שיש כאן עדות”, “אנחנו שופטים בני אדם ולא מוצא”. תגובות דומות, גם אם לוחמניות יותר אפשר היה למצוא בלא מעט דיונים סביב ההתבטאויות של שלמה מעוז. “יצא שהאשכנזים דיברו מהכיוון האקדמי והמזרחיות יותר מהזווית האישית” נאמר על ערב האמורי.

הישראליות של הצלת הדמוקרטיה היא כבר לא הישראליות של פעם, היא לא בהכרח אחוס”לית – היא לא לחלוטין אשכנזית, היא ממש לא מחוייבת לסוציאליזם, היא מוכנה לקבל מידה מסויימת של דתיות, היא בהחלט כן לאומית ומחוייבת לפרוייקט הציוני. אבל מעבר לכל אלה היא בעיקר מוגדרת על דרך השלילה, היא הישראליות הלא ממוקפת, זו שעדיין רוצה לחשוב על עצמה כישראליות נטו, בלי סרח עודף.

לא מתפיע לגלות את ההתרפקות דווקא על ממשלת רבין. לא בגלל שבעצם מדובר כאן בתנועת שמאל, גם אם יש בה אנשי שמאל לא מעטים. זאת התרפקות על מערכת הבחירות האחרונה שבה ש”ס היתה מפלגה עם מספר חד-ספרתי של מושבים בכנסת, מערכת הבחירות האחרונה שבה לא היתה מפלגת עולים בכנסת, מערכת בחירות שבה הציבור הערבי עוד לא ביטא בהצבעה שלו זהות לאומית ודתית מאיימת, מערכת בחירות שההפתעה הגדולה שלה היא צומת הישראלית כל כך, אחת ממערכות הבחירות האחרונות בהן עוד ניתן היה לדבר על זרם מתון בתוך המפד”ל.

כל כך מהר כל זה השתנה לישראלים. כן, חלק ניכר מהשינוי הזה התרחש, או לפחות הואץ, בגלל אפיזודת הבחירה הישירה האומללה, אבל זה כבר לא משנה. השינויים האלה הם אמיתיים, גם אם חלקם כואבים. השינויים האלה אמיתיים, גם אם תימצא שיטת בחירות או ממשל שתטשטש אותם למשך עוד כמה מערכות בחירות.

כל הזרמים הפוליטיים בישראל יוכלו למצוא ביטוי הולם גם ב-6 מפלגות בכנסת, ש-3 מתוכן ישמשו כפלטפורמה קלאסית לימין לשמאל ולמרכז, על המחנות הרעיוניים שבתוכן. קיים גם סיכוי טוב שבקונסטלציה כזאת מפלגת השלטון תזכה ברוב של שליש מחברי הבית ותעמיד ממשלה שיכולה להציג מדיניות וגם ליישמה.

כתב מרמרי בפוסט התגובה שלו. אלה המפלגות הישראליות, שלוש נוספות אמורות להספיק לכל השאר.הנחת היסוד של ישראלים להצלת הדמוקרטיה היא בכל מקרה ששלוש המפלגות הן המבוגרים האחראים של הפוליטיקה הישראלית, המבוגרים שמנהלים ביניהם דיון אידאולוגי שקול, גם אם לפעמים מתוח מאוד. שלוש האחרות, הלא ממש מוגדרות עד הסוף, הן בכל מקרה מייצגות של קבוצות שוליים שבמקום לחשוב על ישראל ועל הישראלים חושבות על עצמן ועל מצביעיהן.

ואולי אפשר היה לתמצת את כל זה בתמונה אחת (פלוס כיתוב)

* האוכלוסייה בחלק ממחוזות הבחירה הפיניים ירדה באופן ניכר בשנים האחרונות ובפינלנד, אגב, מודאגים מאוד מכך שבמחוזות כאלה קשה למפלגות קטנות-בינוניות לגייס מספיק קולות כדי לקבל ייצוג בפרלמנט.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫פוסט אורח: תגובה של חנוך מרמרי בשם ישראלים להצלת הדמוקרטיה‬'

18:42

‫פוסט אורח: תגובה של חנוך מרמרי בשם ישראלים להצלת הדמוקרטיה‬

» ‎ תודעה כוזבת

את יום הולדתי ה-11 חגגנו ב”מסעדה סינית” בצפון תל אביב, או לפחות במה שנהוג היה לכנות “מסעדה סינית” בימים הרחוקים ההם של ראשית שנות השמונים, בסוף אותה ארוחה קיבלתי את מתנת יום ההולדת שלי, ספר המופת Zoo ארץ Zoo. לו היה בא אז (או לפני חמש שנים, או אפילו לפני יומיים) מישהו ואומר לי שיום יבוא וחנוך מרמרי, אחד מהאנשים שמאחורי אותו ספר מופלא, יטרח לכתוב טקסט ארוך ומנומק בתגובה למשהו שכתבתי הייתי מגיב באי-אמון מוחלט. זה, בין השאר, למה אני כל כך אוהב את האינטרנט.

אז הנה לפניכם פוסט אורח – תגובה של מרמרי, מנכ”ל ישראלים להצלת הדמוקרטיה (אתר, פייסבוק). חלקית לפחות, ראוי להודות, אני מסכים עם מרמרי, הפוסט הקודם שלי, כפי שהצהרתי מלכתחילה, היה קטנוני למדי. אני מקווה למצוא זמן ולהמשיך את הדיון העקרוני יותר ממש בקרוב.

שחר היקר,

קודם כל תודה על הקשב, על הגישה הביקורתית ובמיוחד על הכעס. קשב הוא מצב נדיר כשמדובר על תיקון השיטה וביקורת מנומקת נדירה עוד יותר, כך שאת הכעס אני מקבל בהתלהבות, בתקווה שהוא עמוק ומהותי. בכל מקרה, הכעס שלך מתוק בהרבה מהפיהוק שאנו נתקלים בו בדרך כלל. ובמיוחד כשאנו מנסים להציג חלקים נרחבים מן המציאות הפוליטית הכאוטית שאנו חיים בה, כתוצר של בעיות מבניות שהתפתחו והתעצמו בשיטה שלנו, שלא עברה שיפוץ, שדרוג והתאמה לצרכי הזמן ולשינויים החברתיים הדרמטיים בעולם וכאן בפרט.

חבל רק שהקשב הזה נפרט על ידיך לפיסות קטנות וכמעט נטולות הקשר, ל"עניינים שוליים" כדבריך, לחומר ללהטט בו. אנחנו ששים לכל דיון ואפילו לעיסוק בשם היומרני שבחרנו לעצמנו. הרי איננו חושבים שהשמש זורחת מן האחוריים שלנו ושהבאנו בשורה לעולם. הרי גם הצורך בהצלה – שהיה מתקבל בברכה אילו עסקנו במכרסם נכחד או בדיונה שאותה חומדים גנבי חול – נשמע באוזניך כיוהרה. הרי אנחנו בסך הכול רוכלים בסופרמרקט הרעיונות הגדול, המשוועים לקשב ומנסים למכור אבחנה ותוכנית תיקון פרי מוחם וניסיונם של מיטב ההוגים הפוליטיים. ובעצם לא למכור. להציע בחינם, רק שתואילו לקחת או לפחות למשש. ואתה אכן מיששת, וזרקת לנו את התכנית בחזרה לדלפק.

דבר אחד אני יכול להוסיף בשמי ומטעמי. אני מודאג עמוקות ממצב בו הזנחה מתמשכת של המבנים הדמוקרטיים תביא לקריסה משטרית וליצירה ספונטנית של חלופה שתשנה מהותית את זהות המדינה. הרי הדמוקרטיה הפרלמנטרית אינה ערך יסוד בעיני חלקים נרחבים בציבור והמיאוס מכשלי השיטה הקיימת מחזק את רעיון המנהיג החזק, הזוהר, הכול-יכול, שירד מן המכונה (ויגרור אותנו להרפתקאות אובדניות).

יש בדבריך האדיבים נימת זלזול, כשאתה מציג את מרכולתנו כ"תיקונים טכניים". וכדי להמחיש מהו תיקון טכני, אתה מביא את עיקרון ההצבעה בפתק פתוח. העיקרון הזה שאנו מציעים הוא המלצה אחת מרבות, שביחד אמורות להרכיב מכלול משוכלל של יחסי בוחר-נבחר. אם ייושם כאן תיקון כזה (באיחור גדול בהשוואה למדינות המפותחות) תיקון ששיאו בקיום בחירות פנימיות בכל המפלגות ביום אחד – ואפילו ביום הבחירות עצמו – תפחת עד היעלמות התופעה הממאירה של קבלני הקולות ומפקדי ארגזים. ומי שמבקש המחשה לצורך בכך, יואיל לבחון את הפגנת המיליון, שהיא למעשה הפגנת מיליון הבלתי-מיוצגים. מחאתו של ציבור שלם שהִפנה עורף לפוליטיקה ופתאום גילה שכמעט אין חברי כנסת הפועלים בשמו ומטעמו.

אני מבין שאתה בעל השכלה מדעית מעמיקה ועל כן אני מתפלא על הערבוב בדבריך בין ערכים למבנים. אנחנו עוסקים במבנים, בהנחה שמבנים נכונים יאפשרו קיום ערכים דמוקרטיים ראויים. קיימת כביכול סתירה בעובדה שגל החקיקה האחרון, הבוטה, האנטי דמוקרטי, הועבר באופן דמוקרטי לעילא על ידי חברים בולטים בסיעת הליכוד, שהיא אחת המפלגות הדמוקרטיות המנוהלות והמסודרות ביותר. עם זאת מי שיבדוק את התהליכים המבניים ימצא שתנועת הליכוד היא יעד להשתלטות אוהדת/עוינת של גורמי ימין קיצוני והתקנון המשוכלל שלה לא הצליח למנוע זאת. כמו כן יש לקחת בחשבון את העובדה שלליכוד כמפלגת שלטון אין גרעין שליטה ראוי בקואליציה ובממשלה. עם 27 מנדטים בקואליציית 69 (ולפני פרישת העבודה 74), אין בידי ממשלת הליכוד מנופי שלטון יעילים. וכש"ישראל ביתנו" נושפת בעורפו ומאגפת אותו מימין, מתפתחת תחרות בין חברי סיעות שתי המפלגות מי יוביל מהלכים נועזים ומוקצנים יותר. חברים במפלגת שלטון הבוטחת בעצמה והנהנית מגרעין שליטה יציב, לא היו נגררים לבולמוס חקיקה קיצונית כמו זה שעברנו. על כן כל "תיקון טכני" שיאפשר למפלגת שלטון לקיים שלטון יציב ומאוזן יהיה מעשה מבורך.

ומכאן לאחוז החסימה, שגם הוא מהווה רק מרכיב אחד בקוקטייל התרופות הגדול. אחוז החסימה הוא האספירין למערכת הפוליטית. אספירין במובן הטוב של המילה (ואם עוד פעם אשמע את הקלישאה שזהו "אספירין לחולה סרטן", אפרוש ואצא לחקור לטאות בגלפאגוס). אחוז החסימה הוא תרופה פשוטה, זולה, יעילה וכמעט נטולת סיכון להפחתה מדודה של ייצוגיות-היתר שקיימת כאן. אין המדובר במשטרת מחשבות ודעות, כפי שאופנתי להציג זאת, אלא בהתכנסות הדרגתית של גושים רעיוניים דומים אל פלטפורמה רחבה משותפת.

אחוז החסימה בישראל, שצמחה פי 12 מגודלה בעת הכרזת העצמאות, נמוך מאוד בכל מדד השוואתי. הדבר גורם לכך ש-24 מפלגות שונות התמודדו בבחירות 2009 ו-12 מהן נכנסו לכנסת (היום 13 לאחר הפילוג בעבודה). הגדלה בפסיעות של חצי אחוז על פני 12 שנה תביא אותנו לנקודת האיזון המבנית הרצויה (מ-2 ל-4 אחוז). כל הזרמים הפוליטיים בישראל יוכלו למצוא ביטוי הולם גם ב-6 מפלגות בכנסת, ש-3 מתוכן ישמשו כפלטפורמה קלאסית לימין לשמאל ולמרכז, על המחנות הרעיוניים שבתוכן. קיים גם סיכוי טוב שבקונסטלציה כזאת מפלגת השלטון תזכה ברוב של שליש מחברי הבית ותעמיד ממשלה שיכולה להציג מדיניות וגם ליישמה.

התכנית הרחבה שלנו מונה עשרות תיקונים, שאת רובם יש להעביר בהליכי חקיקה איטיים ומורכבים. מתוכם רק מעטים ברורים לציבור הרחב כפי שברור היתרון שבהעלאת אחוז החסימה, ומשום כך זהו התיקון הפופולארי ביותר. מה שאתה עושה הוא לחתוך את השאלה העוסקת באחוז החסימה מתוך הסקר הרחב יותר שעשינו ולחטט בקרביה במיקרוסקופ. אלא שסקר הוא מראש תעתוע. הגורמים הלא ידועים שמאחורי טורי המספרים מייצגים משתנים רבים מכדי ליצור ודאות. גם ניסוח דקדקני של השאלות אינו מבטיח כי הן תיתפסנה בעיני כל הנשאלים באותו אופן. סקר הוא כלי אבחוני קהה שיעילותו היא בשרטוט מגמות בלבד.

כאשר שני שליש מהמשיבים לסוקרים תומכים בהעלאת אחוז החסימה, הדבר המשמעותי בעינינו הוא האישור הנוסף לנכונותו של הציבור לתמוך בתיקון. האישור הזה נתמך אצלנו בעשרות מפגשים עם קהלים מגוונים, בקבוצות מיקוד ובדיונים פתוחים. ובכל זאת בפנייה לציבור עלינו להציג, בשקיפות מלאה, סקרים כאסמכתא ולא ציטטות מפי דוברים בפורומים שונים.

הרוב שיש בציבור להעלאת אחוז החסימה מהווה נקודה חשובה במאבק הפוליטי שלנו לקידום התיקון. ולשם השוואה, הסלידה של הציבור מן הכנסת ומחבריה היא כה גבוהה, עד שאנו מתקשים לפעול כדי להגדיל את מספר חברי הבית ולהביאו אל הגודל האופטימלי לדעתנו, של 150-180 חברים. הרי לך מקרה מובהק שבו הדימוי קובע את התודעה וזו קובעת את המבנה שיגדיר את ההוויה – רעועה ככל שתהיה.

מה שמאכזב בתגובתך היא העובדה שאתה מסתכל על הנושא ככזה שמצדיק פוסט מתחוכם אבל בעצם לא ממש מעניין אותך. אתה מעדיף לבחון אותנו ממעוף הציפור, תוך כמה יעפי צלילה מרהיבים אל המרחב המולקולרי, וכל זה כדי לשמור על טוהר המחשבה ולהתחמק מלהתמודד עם מורכבות הדברים עצמם, כפי שהם נראים מגובה הזירה.

הזירה היא מרחב מלוכלך בעיני רבים ואני מתרשם שגם בעיניך. אלא שאין פוליטיקה אחרת, אין פוליטיקאים נקיים, אין אמת אחת במגרש הפוליטי וגם אם ישנה כזו, אין בה כל טוהר. הזירה הפוליטית הפתוחה היא שדה מערכה שיש בו גם רפש ודם, בריתות עם יריבים, בגידות בידידים, מניפולציות וספינים, הישגים רצוצים ותבוסות ספקטקולריות – ובעיקר של זוהי זירה של פשרות. גם האמיצים ביותר שנכנסים לתוכה חדורי אידיאלים, משתנים במידה זו או אחרת כדי לשרוד בתוכה. זה לא נורא ואין בכך כדי להפוך את הפוליטיקאים למוקצים – בוודאי לא את כולם. כך נראית כל דמוקרטיה פרלמנטרית והדבר היחיד שאפשר לומר בזכותה הוא שכל שאר שיטות הממשל גרועות ממנה בהרבה, גם אם אסתטיות לאין שיעור. הטרגדיה היא שכולנו חכמים ויודעים לקרוא מספרים ולנתח ויש לנו דעות נכונות וצודקות ואמת פנימית עזה וטוהר מוסרי יוקד – ובסוף כולנו כותבים אפליקציות מגניבות לאייפון.

היה זה, כאמור, פוסט אורח של חנוך מרמרי, מנכ”ל ישראלים להצלת הדמוקרטיה(אתר, פייסבוק).

אם מישהו חושב שבחירת התמונות בפוסט הזה נועדה ללגלג למרמרי או להמעיט בערכו, שיחשוב ככה. אני אישית לנצח אעריץ את מרמרי (גם) על שני הספרים האלה.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫“ישראלים” “להצלת” “הדמוקרטיה”‬'

13:58

‫“ישראלים” “להצלת” “הדמוקרטיה”‬

» ‎ תודעה כוזבת

“להצלת”

האובססיה הנוכחית שלי היא נבירה באתר ישראלים להצלת הדמוקרטיה, נבירה ואחריה כעס. חלק מהכעס הזה קיבל ביטוי במה שכתבתי לפני כמה ימים על טור של יער גדיש שפורסם באתר. אני לא מתיימר לטעון ששיטת הממשל בישראל היא מושלמת, אני משוכנע שיש כמה תיקונים טכניים שיוכלו לשפר אותה, מה שמכעיס אותי בישראלים להצלת הדמוקרטיה הוא היומרה הבעייתית לחשוב שהתיקונים הטכניים הללו הם לב המאבק על נפשה של הדמוקרטיה הישראלית, האמונה שכדי לעצור גל בעייתי של זלזול בערכים דמוקרטיים מה שדחוף מאוד לעשות הוא (בין השאר, כדוגמה אחת) לאפשר הצבעה בפתק פתוח.

כפי שכתב דובי לפני ימים אחדים בנוגע להגבלת מספר החברים בממשלה, דווקא הליכוד, שהוא מפלגה גדולה המקפידה על דמוקרטיה פנימית כפי שאנשי ישראלים להצלת הדמוקרטיה היו רוצים לראות, אחראי לממדיה המפלצתיים של הממשלה הנוכחית, הוא ולא הקיום של מפלגות קטנות שכוחן מתעצם במשא ומתן הקואליציוני.

לא על זה אני רוצה לדבר עכשיו, אלא על כמה עניינים שוליים שנתקלתי בהם. הפעם משכה את תשומת לבי הפניה בולטת מהעמוד הראשי לתוצאות סקר מאפריל 2011 שבחן את ההסכמה הציבורית לעיקרי התכנית של ישראלים להצלת הדמוקרטיה.

“הדמוקרטיה”

כך נראית ההפניה בעמוד הראשי, אחרי מעט מעקב אחרי קישורים אפשר להגיע גם לתוצאות המלאות של הסקר (pdf) מהן עולה כי השאלה המדוייקת שנשאלה במסגרת הסקר היתה “האם אתה תומך או מתנגד להעלאת אחוז החסימה כדי להקטין את מספר המפלגות שיכנסו לכנסת?”. הניסוח הזה, אני מודה, טוב יותר מזה שמופיע על גבי הגרף, ועדיין, אני מרגיש שיש בו משהו צורם.

מכלל השאלות בסקר זו השאלה שזכתה לאחוז הנמוך ביותר של תשובות “לא יודע / מסרב לענות”. זה לא מקרי, אני חושב. השאלה הזו, שימו לב, בנויה בשני שלבים שאוחדו לכדי שאלה אחת. הנסקרים לא נשאלו בשום שלב אם הם חושבים שיש בעיה של ריבוי מפלגות או אם הקטנת מספר המפלגות בכנסת היא מטרה ראויה. וכך, מי שמגיע לשאלה הזו בלי דעה מגובשת בנוגע לבעייתיות (או היעדרה) בריבוי המפלגות שבכנסת, מונחה על-ידי ניסוח השאלה לחשוב שהקטנת מספר המפלגות היא מטרה ראויה בפני עצמה, וכעת יש לשקול אם העלאת אחוז החסימה היא דרך נכונה להשיגה.

יחד עם הדיון בהעלאת אחוז החסימה מופיע, תחת הכותרת “הבוחרים רוצים מפלגות שלטון” גם דיון בשאלה “האם בבחירות לכנסת אתה מעדיף להצביע למפלגה קטנה שעמדותיה מתאימות באופן מדויק לעמדותיך, אך כוחה להשפיע מוגבל מאוד או למפלגה גדולה שעמדותיה מתאימות מעט פחות לדעותיך ויש לה יותר כוח השפעה?”

רוב גורף (70%) מכלל הנשאלים תומכים בהעלאת אחוז החסימה (26.2% מתנגדים לכך). 55.5% מהנשאלים מעדיפים להצביע למפלגה גדולה שעמדותיה מתאימות מעט פחות לדעותיהם, אבל יש לה יותר השפעה (35.8% מעדיפים מפלגה קטנה שיותר מתאימה להם רעיונית). התשובות לשתי השאלות הללו מורות על נטייה חזקה לצדד במפלגות גדולות, הרואות עצמן כמפלגות שלטון, ולפיכך מציגות סדר יום ציבורי רחב ומכנה משותף רעיוני כללי.

אם קודם נתפסתי למה שהוא לא יותר מניואנס מילולי-מתודולוגי קטן, הרי שהדיון בשאלת המפלגות הגדולות אל מול מפלגות קטנות כבר ממש מרתיח אותי. הקטע עם מפלגות גדולות, אתם מבינים, הוא שהן, איך לומר את זה, גדולות. לכן אין טעם של ממש להיות מופתעים או להסיק מסקנות מהעובדה המפתיעה שהרבה אנשים מעדיפים להצביע למפלגות גדולות, זה מה שהופך אותן לגדולות.

אם נניח שבבחירות 2009 נתפשו קדימה, הליכוד והעבודה כ”מפלגות גדולות” (ונדמה לי שבתודעה הציבורית שלושתן כאלה באמת) נגלה ש-54% מהקולות הכשרים ניתנו לשלושתן, אם נוסיף למניין הזה גם את “ישראל ביתנו” שקיבלה יותר קולות ממפלגת העבודה נקבל כי 65.7% מהקולות הכשרים הלכו למפלגות הגדולות (וזה עוד לפני השאלה אם ש”ס נתפשת גם היא כמפלגה גדולה). במלים אחרות, תוצאת הסקר לא מלמדת אותנו דבר על קיומה של נטייה חזקה לצדד במפלגות גדולות. אבל לישראלים להצלת הדמוקרטיה חשוב לקרוא את הנתונים האלה כאישוש לקמפיין שלהם, אז זה מה שהם בוחרים לעשות.

הנתון הזה, אם כבר, מלמד על ההפך הגמור, לטעמי לפחות. הוא מלמד אותנו שיש 35.8% מהציבור שחשוב להם לקבל אפשרות להצביע למפלגה קטנה שעמדותיה מתאימות להם. שום דבר בשיטה הקיימת לא מונע מ-55.5% האחוזים שמעוניינים בכך ללכת ולהצביע למפלגה גדולה, אבל העלאה הדרגתית של אחוז החסימה ל-4% היא פגיעה אנושה ברצון הלגיטימי, הסביר והדמוקרטי לחלוטין של 35.8% שמעדיפים אחרת.

יש כאן, אני מודה, שאלה צפויה של ביצה ותרנגולת. ייתכן בהחלט שאנשים מעדיפים מפלגת בוטיק על מפלגת סופרמרקט כיוון שהשיטה מאפשרת להם העדפה כזו. אבל בהיעדר מידע נוסף, כל מה שאפשר ללמוד מהנתונים האלה הוא שפריחתן היחסית של מפלגות קטנות בכנסת מהווה ביטוי ישיר לרצון של אותם 35.8% ואינו תוצאה של הצבעות טקטיות שנכפו על-ידי השיטה. צריך, אני חושב, נימוק טוב מאוד כדי לבטל את הרצון הזה. ולא, לקרוא לנימוק הזה “הצלת הדמוקרטיה” לא הופך אותו לנימוק טוב מאוד.

“ישראלים”

בחינה של פילוח התשובות לפי הצבעת עבר (בבחירות 2009) מניבה תוצאות צפויות למדי, עם כמה הפתעות מינוריות או אבחנות מעניינות. ש”ס, למרות שמדובר במפלגה בינונית-גדולה מאז בחירות 96’, עדיין נתפשת בעיני רוב מצביעיה כ"מפלגה קטנה”, בעוד שישראל ביתנו הצעירה יותר נתפשת בעיני חלק ניכר ממצביעיה כבר עכשיו כמפלגה גדולה. נתונים אחרים יכולים לבטא אכזבה של מצביעים מבחירתם ב-2009, בין אם מדובר באכזבה מבזבוז קול על מפלגה קטנה וחסרת השפעה או באכזבה מבחירה במפלגה גדולה שאינה מביאה לידי ביטוי את השקפת עולמם של המצביעים בכנסת.

אבל מה שצורם במיוחד בנתונים האלה הוא ההתפלגות עצמה.

הסקר נערך מטעם ישראלים להצלת הדמוקרטיה על ידי מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה. הנתונים נאספו על ידי מכון דחף באמצעות 600 ראיונות טלפוניים בתאריכים 10-6 באפריל 2011, במדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל, הכולל ערבים ועולים.

נכתב באתר, ואין סיבה להטיל ספק באמירה הזו. אבל הפילוח לפי הצבעת עבר כולל רק 397 משיבים, קצת פחות משני שליש מכלל המשיבים. חלק מזה, סביר מאוד להניח, נובע מאי-רצון של חלק מהנסקרים לדווח למי הצביעו, חלק אחר, אולי, נובע מהשמטה (לא לגמרי ברור למה) של משיבים שלא הצביעו בבחירות 2009. אבל מעבר לשתי הסיבות האלה כדאי לשים לב לייצוג המגוחך של חד”ש בפילוח הזה, להיעדרן המוחלט של בל”ד ושל רע”ם-תע”ל. הפילוח לפי הצבעת עבר, כך זה נראה, אינו כולל מצביעים ערבים. אני יכול לחשוב על כמה סיבות לבחירה הזו, אני לא אוהב אף אחת מהן.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – ציניות‬'

0:06

‫חור בשמיים כחולים, אנפלאגד – ציניות‬

» ‎ תודעה כוזבת

הקדמה: לפני יותר משנה התחלתי לכתוב כאן סיפור בהמשכים בשם חור בשמיים כחולים, אנפלאגד (מי שלא היה כאן אז, וגם מי שכן וכבר הספיק לשכוח מן הסתם, מוזמן לקרוא את הפרקים הקודמים בקישור), שעלילתו מתבססת על השירים מתוך אלבום ההופעה הכפול של פונץ’. הסיפור נקטע אז אחרי חמישה פרקים ראשונים. כבר כמה שבועות שאני מתכנן לחזור אליו. במקרה או שלא במקרה זה קרה היום, במקום פוסט על המחאה המתעוררת מחדש.

היא רצה אליהם, חוצה את המרחק הקצר של אולם קבל הפנים, קשה לטעות בהבעת האושר שעל פניה.

שאריות אחרונות של אדי האופוריה מהמפגש הראשוני עוד אופפות אותו, מתפוגגות.

כמו כל דבר גם זה קורה בשתי דרכים, לאט לאט, ואז בבת אחת.

כמה דקות קודם עוד עמד ביניהם, מניח למבטים המעריצים להיתלות בו, מניח ללחלוחית הנרגשת שבעיניים, גם שלו, גם שלהם, לשטוף ממנו עשרים וחמש שנים. בתוך הסערה הזו מצא את עצמו סוקר אותם, גילה איזו שמחה לאיד מתגנבת למבטים שגנב. לא עשרים וחמש שנים נמחקו ברגע הזה, לא רק. הוא רואה את העייפות והצלקות מאחורי החיוכים שלהם, רואה שנים של דשדוש ועמידה במקום, רואה אותות של אורח חיים לקוי, שיער מאפיר ומידלדל. הוא מניח לעצמו לשכוח בעיקר את החודש האחרון.

לרגע הוא נאחז במי שהיה עד אז. עד שכדור האש בשמי טקסס שרף אותו. הוא שוב, להרף עין לפחות, סיפור של הצלחה מטאורית, האיש שיכול היה להיראות כמותם, רצוץ וכבוי, אבל ברח מהגורל הזה, ברח הכי רחוק שאפשר. מהעמדה הזו הוא רואה אותם במלוא עליבותם, הוא מספק להם את מה שרצו לשמוע. זה כל כך קל, עשרים וחמש שנים והם עדיין רוצים לשמוע את אותן מלים, את אותה מנגינה. הוא מפיח בעצמו את הלהט המהפכני הישן, מתקשה להבין אם הוא יכול להאמין לעצמו.

הניואנסים השתנו, כמובן. הוא לא מדבר על ההזדמנות הגלומה בגלסנוסט ובפרסטרויקה. הוא כן מדבר על משבר האשראי ועל קריסת גוש האירו, הוא מדבר על המשבר הגדול של המערב, על הצורך הדוחק להתעשת ולהציל את האנושות ואת העולם הזה כולו.

הוא נכנס לתפקיד.

הוא מתחיל לקנות את זה, מתחיל לראות את עצמו דרך עיניהם.

ואז הוא מגלה את הצלם.

אף אחד לא טרח לשלוח אפילו עיתונאי שינסה להוציא ממנו כמה מלים. היה יכול לסרב בהחלטיות, לצאת משם להתקפה על מצב התקשורת, להוכיח את הכתב על האופן שבו הוא משעבד את יוקרתו המקצועית לאינטרסים של בעלי הון. הם היו נופלים לרגליו.

אבל זה רק צלם בודד, עומד במרחק עשרים מטרים מהם ומצלם שוב ושוב, מקווה לתפוס איזו זווית מוצלחת יותר, משהו שייראה טוב לחמש דקות שבהן אולי יופיע בערוץ החדשות של איזה אתר אקטואליה.

המצלמה הזו, והתנועה הקצובה של הצלם מקלפים ממנו את התחפושת. הוא כבר לא יכול להעמיד פנים. יודע בדיוק איך הוא נראה. יודע זקן מוזנח ושיער פרוע, יודע עיניים אדומות מעייפות, יודע בגדים מהוהים וכובע מצחייה מגוחך.

הוא מאבד את חוט המחשבה שלו, הדיבור נעשה מהוסס. הוא מנסה לשוות מראית עין מכובדת לשינוי הזה, מעמיד פנים שהוא עוצר לחשוב.

“אני חייב להגיע לשגרירות האמריקאית כמה שיותר מהר” הוא מוותר לבסוף.

רמי ממהר להתנדב. הוא כאן עם טוסטוס, הוא גר די קרוב, בניין ישן, מיועד להריסה, בדרום רחוב הירקון, הוא יכול להקפיץ אותו. אחר כך הוא יכול לישון אצלו קצת, ובערב כולם יכולים לבוא, לשבת על הגג כל הלילה, ממש כמו אז.

הנהון של הסכמה עובר בין כולם והוא נאלץ להודות שאין לו בעצם תכנית ממשית אחרת, להודות שהג’טלג הורג אותו.

“דנה!” הוא צועק פתאום מתוך הדבוקה שמקיפה אותו, עיניו ממוקדות בה מרחוק. “מה את מתביישת בצד? בואי הנה, תני חיבוק!”

היא רצה אליהם. היא רצה אליו. היא שמחה לקראתו. גם עליה רואים את השנים, נכון, אבל נדמה לו פתאום שהן עשו לה רק טוב, אולי גם לאחרים.

היא עוברת במקום שבו עמד הצלם לפני רגע. הוא כבר לא שם. הוא רואה אותו בקצה השני של האולם, נדחק בין עשרה עיתונאים וצלמים, מנסה להשיג תמונה של מישהו. נדמה לו שהוא מזהה שם שחקן כדורגל.

“מה קרה שאיחרת?” הוא שואל כשהיא מתקרבת לחבק אותו “שוב היתה לך משמרת לילה בבקתה?”

ידיה עוצרות באוויר, תקועות בחצי הדרך, היא מתקשה להחליט מה לעשות איתן.

“לא נורא” הוא ממשיך “לפחות הפעם איחרת ברבע שעה, לא בחודשיים”.

היא מתקשה להסוות את הרעד בידיה כשהיא מושכת אותן לאחור, מצמידה אותן לצידי גופה.

ציניות by Punch

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫האו לדור המעוך (שוב אני קורא את יאיר לפיד)‬'

0:28

‫האו לדור המעוך (שוב אני קורא את יאיר לפיד)‬

» ‎ תודעה כוזבת

פתיחה דמגוגית

אז, באיחור, הבנתי. זו בדיוק הבעיה: בתפיסתם עולמם של עמיתי החדשים עמדות אינן דבר מפורט ומנומק שכותבים עליו אלפי מילים אחרי תהליך ממושך של מחקר וחשיבה. זה מורכב מדי, זה מנדנד, אין להם כוח להתעמק בזה. כשהם אמרו שהם אינם יודעים מהן עמדותי הם התכוונו בעצם לומר שהם לא יודעים איך לסכם אותי במילה או שתיים כמו שהם מסכמים כל דבר אחר. הדבר האחרון שמעניין אותם הוא מה אני חושב, הם רק רוצים לדעת מה התווית. האם הם אמורים לתייג אותי כ"ימני" או כ"שמאלני"? כ"שונא חרדים כמו אבא שלו" או כ"פשרן"? כסוציאליסט או כקפיטליסט?

התשובה, אגב, היא שאני פטריוט ישראלי, יהודי וציוני, וכל עמדותי האחרות ניגזרות מהשילוש הזה. אלא שכצפוי, לא באמת אכפת לפוליטיקאים מה עומד מאחורי התוויות האלה. מה שחשוב הוא שאפשר יהיה להדביק לי איזה ברקוד על המצח ולהמשיך הלאה. אנשים שאינם ניתנים לסיכום מהיר מבלבלים את המערכת ומעייפים אותה. למי יש כוח לזה?

לי יש.

יאיר לפיד, ידיעות אחרונות, ינואר 2012

ושוב אני חוזר אליו, לגליון המופת ההוא של פוליטיקה, “25 פלוס מינוס, סוף שנות ה-80’”.

אנחנו חיים במדינת ישראל מהסיבה האפשרית היחידה: אין שום מקום אחר שיכולנו לחיות בו. שני הדורות שהקימו את תיאטרון האבסורד הזה, הקרוי ארץ-ישראל, נוטים לפעמים לחשוב שזה שאנחנו פה מוכיח שאנחנו גם מאמינים בכל מה שהם לימדו אותנו. התשובה היחידה היא מלת הפתיחה מתוך הצגת האבסורד הראשונה, “המלך אובו” של אלפר ז’רי: “חרא”.

יאיר לפיד, פוליטיקה, נובמבר 1988

יכולתי, ואפילו די בקלות להמשיך בכיוון שמתווה הפתיחה הדמגוגית הזו, לפיד הצעיר (25, עיתונאי במעריב, דור שלישי שם) מספק לא מעט משפטים שקל מאוד לנופף בהם עכשיו אל מול לפיד הבוגר בדרכו אל הפוליטיקה.

אבל הכיוון הזה, ראוי לציין, אינו הגון ואינו הוגן, משתי סיבות לפחות. הראשונה, והברורה היא שאין טעם של ממש לעמת פוליטיקאי עם טקסטים שכתב לפני למעלה מעשרים שנים, בטח כשהיה בגיל שבו טרם גיבש את השקפת עולמו. הסיבה השנייה, והמפתיעה למדי, היא שלמרות לא מעט ניגודים נקודתיים בין האידאולוגיה הצינית והמפוכחת לכאורה של לפיד הצעיר לבין הנאיביות חדורת האמונה של לפיד הבוגר, יש משהו מפתיע במידה שבה לפיד בן ה-25 הוא כבר המוצר המוגמר, בדיוק (כמעט) אותו לפיד שהתרגלנו לקבל בשנים האחרונות.

שני הציטוטים שבפתיחה, על עשרים ושלוש השנים שפעורות ביניהם, על ההבדל שבין צעיר שנבחר לדבר בשם “דור שאיבד את אלוהים” ולטעון ש”הרעיון שלו הוא שאין לו רעיון” לבין מי שמבקש עכשיו לתפוס מקום משמעותי במרכז המפה הפוליטית, שניהם מספקים הצצה אל אותו לפיד בדיוק.

חרא של אחרים

לפיד של 88’ פותח את המאמר שלו (“פוטו רצח”) בסיפור אישי תמוה מעט. אחת לכמה שבועות, הוא מספר, הוא מתעורר בדירה השכורה שלו, מכין לעצמו כוס קפה ואז פוסע איתה ברחוב ומצטלם במכונת פוטו-רצח.

בסופו של דבר יש לך ביד ארבע תמונות-צבע קטנות, רטובות של עצמך.

הפתיחה הזו, סביר להניח, אמורה להותיר בקורא איזו תחושה אניגמטית של משמעות חמקמקה ונסתרת, משהו שאמור להפוך את המוזרות הזניחה הזו של לפיד לאיזה משל גדול על בני דורו כולם. באותה עת מניחה הפתיחה הזו ללפיד להמשיך לדיון באנשים על שמם נקראים הרחובות מהסצינה הזו, רופין שאהב את המדינה מפני שהיתה יפה אבל לא מושגת ובן-גוריון שאהב את המדינה מפני שהקריבה לו את בתוליה.

מכאן הוא מגיע לעיקר, לדיון בדור שלו, הדיון ממנו שלפתי את הציטוט שבפתיחה. שימו לב למהלך הלפידי כל כך של הקטע הזה, “תיאטרון האבסורד הזה” הוא שותל במשפט השני, כדי שיוכל לשלוף את המלך אובו בשורת הסיום המוחצת שלו. כי לפיד הרי לא יגיד “חרא”, לפיד רק יצטט “חרא”, לפיד יצטט “חרא” ועל הדרך יפגין גם איזו תרבותיות רחבת אופקים, כדי לכתוב “חרא” ב-1988 הוא ייאחז במחזה מ-1896 ובלבד שלא יהיה זה הוא שאומר “חרא”, שלא יהיה זה הוא שנוגע ב”חרא”.

אבל יש בעיה עם הטקסט הזה. ב-1988 לא היתה ויקיפדיה, ובטח שלא עלה בדעתי לרוץ לספריה כדי לאמת פרטים. מילת הפתיחה של המלך אובו, למרבה הצער היא לא “חרא”. היא לא רחוקה מזה, נכון, היא merdre, שזה כמעט merde אבל עם r מיותרת, וכן, זו היתה התחכמות שנועדה לעקוף את האיסור להשתמש במילה המפורשת, יש די הרבה וריאציות לתרגום שלה לאנגלית, אף אחת מהן אינה shit, בעברית, למיטב הבנתי היא תורגמה כ”חרתת”. ואז, פתאום, כל המבנה המפואר הזה שבנה לפיד, חושפת קצת מהיומרנות שעוד תצוץ בהמשך דרכו, ובעיקר את הפחדנות, זו שבחסותה אפשר לסלף את הציטוט ההוא כדי שאפשר יהיה להגיד “חרא” בלי להגיד “חרא”.

זו בדיוק אותה הפחדנות של “מבחינת העבדים, הכל נכון. כי כשאתה עבד, כולם הופכים להיות אדוניך” מתוך “אחי העבדים”, זו שאפשרה ללפיד לזרוק לחלל האוויר רשימה של אויבים, אבל לא לומר עליהם שהם אכן אויבים, רק שהם אכן כאלה “מבחינת העבדים”.

שלושת חוקי הרובוטיקה של לפיד

לפיד של היום הוא כמובן שקול וממלכתי יותר מהצעיר בן ה-25, אותו לא תתפסו מצטט “חרא”, בטח שלא בתשובה לשאלה אם אנחנו “מאמינים בכל מה שהם לימדו אותנו”. אבל בהתאם, לפיד של היום הוא פחדן גדול בהרבה.

ללפיד, שימו לב, אין תוויות קצרות וקליטות שאפשר להדביק לו כדי לזהות לאן הוא שייך. אבל רגע אחרי שהוא מסביר את המורכבות הזו שלו שבגללה הוא מוזר כל כך בנוף הפוליטי הוא דווקא מצליח לתייג את עצמו מצויין באמצעות השילוש “פטריוט ישראלי, יהודי וציוני” (שיש בו, נדמה לי איזו כפילות מיותרת, לכל הפחות), משלושת הדברים האלה, הוא מסביר, נגזר כל השאר.

הטענה הזו היא כמובן קשקוש, קשקוש פחדני ומרגיז. לפיד, אני מאמין לו, דווקא יביע (וגם הביע בעבר) דעות שלא תהיינה מקובלות על כולם, גם לא על אנשים אחרים שאין לפקפק בהיותם “פטריוטים ישראלים, יהודים וציונים”. זה לא נורא, כמובן, הרי יכולה להיות מחלוקת בין אנשים שאוחזים בשילוש הזה, אחד יכול להיות ליברל ואחד יכול להיות שמרן, נניח, אבל לפיד, זה שאינו רוצה שתתייגו אותו, מסרב להכיר באפשרות הזו. אצל לפיד, אתם מבינים, די בשילוש הזה כדי לגבש דעה בכל נושא שיעמוד על הפרק. אין לו צורך בשום דבר מעבר לשלושת אלה כדי לגזור מהם את כל עמדותיו האחרות.

לפיד לא מוכן שיתייגו אותו, אבל הוא שש לתייג את עצמו, לתייג את עצמו בשלוש תוויות שהן בדיוק אלה שאין עליהן ויכוח בתוך הקונצנזוס שלפיד פונה אליו, שיש עליהן הסכמה מלאה בכל הספקטרום שבין מרצ לבין האיחוד הלאומי. אבל לפיד לא מסתפק בתיוג העצמי הפחדני הזה, הוא מרהיב לטעון שזה מסכם באופן מלא את הבסיס האידאולוגי שלו. במובלע הוא אפילו טוען שכל מי שאוחז בדעה שונה משלו מעדיף איזו אידאולוגיה אחרת, זרה, על השילוש הבסיסי הזה.

לפיד, אם כך, הוא ספק רובוט אסימובי שדי לו בשלושת חוקי הרובוטיקה הבסיסיים כדי להחליט על התנהגותו בכל מצב, ספק המאזן הקוסמי המורקוקי, זה שמגיע בכל פעם שהיקום נוטה יותר מידי לכיוון התוהו או החוק.

Generation Y

לפיד של 88’ טרח לחתום את דבריו במעין הסתייגות מתיימרת.

כמובן שאני לא הביוגרף הרשמי של כל הדור. יש קצינים שמאמינים “בשליחות”; עושי-כסף ששום דבר אחר לא מעניין אותם; דתים התומכים בשמאל, וכאלה שמוחים כי כואב להם. העניין הוא לגעת בסך-הכולים. לסיכום, בבחירות אנחנו כבר יודעים למי להצביע, אבל בחיים אנחנו עדיין הקול הצף.

לפיד של היום, חוזר בסופו של דבר על אותם דברים של לפיד ההוא, כשהוא אומר “אנחנו הדור המעוך”. לפיד של היום ממשיך לדבר, בדיוק כמו אז, על הדורות שלפנינו ש”הקימו ובנו את המדינה”. מישהו מינה את לפיד לביוגרף הלא רשמי של כל הדור כשהיה בן 25, ומאז הוא עושה את זה בלי הפסקה, כל כך מרוכז בסיפור על הדור שהקים והדור שבנה והדור שנמעך עד שהוא לא שם לב כמה אנשים (יהודים, רק יהודים כמובן) עצם התיאור הסכמטי הזה משאיר בחוץ.

כעיתונאי בגיל 25, ראוי לציין, דווקא יש לא מעט חן ביומרה הזו, אבל איכשהו עם יומרות פוליטיות משמעותיות בגיל 50 נדמה שבסופו של דבר יש לך ביד ארבע תמונות-צבע קטנות, רטובות של עצמך. או שלא, בעצם.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫קדוש המולך שהוא איזון קדוש ועריכה דרמטית‬'

9:38

‫קדוש המולך שהוא איזון קדוש ועריכה דרמטית‬

» ‎ תודעה כוזבת

הפוסט הקודם שפורסם כאן ביום ראשון קדם לשידור הפרק של “האח הגדול” במסגרתו קרא סער סקלי בפני דיירי הבית את “המולך” מתוך “האו לדור בלי שם”. גם בפוסט ההוא וגם במקומות אחרים התחיל להתפתח דיון שגרם לי לחשוב שככל הנראה לא הצלחתי להסביר את עצמי היטב. אבל אז נפל השרת של “ההם” ולא ממש יכולתי להגיב בפוסט (העניין בטיפול, ובקרוב, אפשר לקוות, יימצא פתרון לבעיות הטכניות האחרונות).

בלי קשר לדברים שרציתי לומר שם, התיישבתי בראשון בערב לצפות בפרק המדובר, זה שכלל גם את המריבה הגדולה שחוללה קריאת השיר של סער. גם עליו יש לי מה לומר.

על הקשר שבין אוהל ברוטשילד לבין דגל פלסטין

כתבתי בפוסט הקודם

יצא לי לנהל דיון פוליטי עקר עם מישהו שטען בזכות פינוי התנחלויות בעודו מתחלחל מהעובדה שסער הוא “בעד מדינה פלסטינאית”. זה לא מקרה.

ממש כשם שמאבק הפרידמנים והבובלילים של העונה הראשונה הסיג את הדיון העדתי בישראל כמה עשורים לאחור כך מסיגה ההשתתפות של סקלי בעונה הנוכחית את הדיון הפוליטי אחורה. כמה אחורה? הרבה לפני ה-14 ביולי 2011 לכל הפחות.

למרות שניסיתי להסביר את עצמי מעט אחר כך, אני חושש שנכשלתי. סער, ברור לי לחלוטין, ואני חושב שכתבתי דברים דומים בעבר, הוא נציג מדוייק מאוד של מחאת J14, או לפחות של הרקע המקורי ממנו צמחה. דווקא העובדה הזו, דווקא הקשר ההדוק של “האו לדור בלי שם” לצמיחתה של המחאה הוא מה שמרגיז אותי.

מרגיז אותי כי המחאה הצליחה לברוח מנקודת הפתיחה הבעייתית שלה (גם אם שלמה מעוז לא ממש מסכים איתי), הצליחה להתגבר על הטענות המקוריות שהוטחו נגדה, לחרוג מהבועה שבתוכה נולדה, להגיע למאות אלפי משתתפים פעילים ברמה כזו או אחרת, למיליוני תומכים.

יש ב”האו לדור בלי שם” קטע שבו מיטב הדורות של מוחנו מתוארים כך

שעמדו שלושים איש על מדרגות מטונפות מחוץ לדלת סגורה של דירה להשכרה, מחכים לרגע שיהיה אפשר להסתער פנימה ולצעוק הכי מהר וחזק אני רוצה אני רוצה, אבל בעל הבית הבריז, אז עזבו אחד אחד עד שהאחרון שנותר פתח את הדלת וראה שאין שם בכלל דירה אלא תהום.

הסצינה הזו, התל אביבית כל כך, היא הרי בדיוק המקום שבו נולדה המחאה. וזה גם המקום שהיא הצליחה להתפתח ממנו. זה גם מה שקרה לסיסמת “שתי מדינות לשני עמים” שהצליחה להפוך ממשהו שנשמע רק בהפגנות של חד”ש ושל של”י לעמדה לגיטימית גם בלב הקונצנזוס הישראלי.

סער, על כל הרדיקליות המתפרצת שלו, עם צמיד של דגל פלסטין, גורם לאנשים שתומכים בפתרון שתי המדינות להזדעזע ממנו ומהתמיכה הגלויה שלו במדינה פלסטינאית.

אם סער יישאר בבית האח הגדול סביר להניח שמתישהו תעלה גם המחאה לדיון, ואז, בדיוק כשם שעבור אנשי הקונצנזוס יש משהו מתריס ובלתי ניתן לעיכול בצמיד שלו, יהיה גם משהו בלתי ניתן לעיכול במחאה, בדרישה למדינת רווחה. וכך, גם אנשים שיצאו לרחוב שבוע אחר שבוע בקיץ 2011 יתייגו את המחאה, במידה כזו או אחרת, כסיפורם של שמאלנים-אנרכיסטים-תל אביבים מפונקים שחושבים שמגיע להם הכל.

המולך של האיזון הקדוש

מי שהספיק לראות את סער קורא את “המולך” ביוטיוב (לפני שהקטע הוסר בשל דרישה של קשת) פספס אמנם את דברי הפתיחה אבל זכה לשמוע את הקטע במלואו כמעט. מי שצפה בו בשידור זכה לסיום דרמטי, שצפניה בחר להחמיא לו במלים “שאפו על העריכה העוצמתית של הסצנה”.

בשלב מסויים של “המולך” מנה סקלי את כל הדרכים בהן נשים נכפות לקיים יחסי מין על-ידי מוסכמות חברתיות מכוערות

מולך שהוא כל הלא-ים שלא הצליחו להיאמר וכל אלו שנאמרו ולא הקשיבו להם! מולך שהוא כל האת כבר פה אז תזרמי, כל האל תהיי כבדה, כל המה את משחקת אותה, כל האני מכיר אתכן אני יודע שככה אתן אוהבות את זה, כל הזונה! כלבה! מוצצת! מזדיינת! שרמוטה! נותנת! דפקתי אותה! זיינתי את האמאימא שלה! הבאתי בה! הראיתי לה מה זה! . . מולך שהוא רגע הפחד כשמישהו נחמד אלייך ברחוב

בשלב זה נטשו את הבית בהפגנתיות ברי סימון והסיידקיק הקומי שלה, נחרדות לשמע מילות הפריצות. ואז, כשהשיר מתקרב לסיומו בחרו בעריכה לעבור לחיתוכים דרמטיים בין סער המתקרב לרגעי השיא של השיר לבין שתי הצדיקות היושבות בחוץ וקוראות פסוקים כדי להיפטר מהטומאה.

זו אולי עריכה עוצמתית, זו ככל הנראה טלוויזיה מצויינת. אבל זו גם בדיוק הסיבה שבגללה מוטב היה לסער לא להיכנס לבית האח הגדול. רוב מי שקורא כאן, סביר להניח, יראה בעריכה הזו הנגדה ברורה בין פרימיטיביות חסרת סובלנות של ברי סימון ושל זיוה לבין איזו בשורה תרבותית שסער מנסה לקדם. אחרים יראו בחיתוכים האלה הנגדה הפוכה בין נאמנות למהות היהודית לבין ויתור עליה בדמות עיבוד תל אביב עכשווי לשיר פרובוקטיבי אמריקאי משנות החמישים.

רוב הציבור, אני חושש, יראה בה הנגדה בין שני קצוות שוליים, סהרוריים של החברה הישראלית. ככה זה הרי עובד בבית האח הגדול. לא באמת צריך לשמוע את השיר שסער קורא, צריך רק להבין עד כמה הוא מנותק, מוזר ורדיקלי עם השיר הזה. לא צריך גם לשמוע את הפסוקים שברי סימון קוראת במלואם, צריך רק לקלוט כמה חשוכה וכמה מבוהלת היא.

זה אותו איזון קדוש שהתקשורת תרוץ אחריו תמיד, החיפוש של מישהו שיביע עמדה נגדית לכל דבר, מופרך ככל שיהיה, האיזון שמתקיים רק על-ידי הגחכה של העומדים בשני צידיו. זה האיזון הקדוש שסער, אם ירצה ואם לא, ממלא בו תפקיד ידוע מראש, בדיוק כמו ברי סימון.

רציתי לומר גם כמה דברים על המריבה הנוראית שחולל השיר של סער, אבל צפייה בפרק גילתה פארסה מגוחכת להפליא שבה השיר נשכח תוך שניות אחדות ובמקום דיון בו קיבלנו ויכוח עבש וחסר הקשר בין נציג של בהמיות חילונית לבין נציגה של בהמיות חרדית.

במקום זה אני מתקן כאן עוול שנעשה בפוסט הקודם ומאמבד את הקיראה המקורית של “האו”

זה החלק הראשון, השני יופיע לכם ברילייטד וידאוז.

האח להצלת הדמוקרטיה

בעונה הראשונה של “האח הגדול” השתתף אחד, צבר גדיש, שזכור בעיקר כמי ששפרה הייתה כרוכה אחריו לאורך שהותו בבית. גדיש היה דמות טלוויזיונית משעממת למדי, אבל היה בטוח לחלוטין שהוא המנהיג הבלתי מעורער של קבוצת הנאורים אל מול החשיכה הבובלילית.

נזכרתי בגדיש כיוון שבדיוק היום פרסם מי שהתגלה כאחיו, יער גדיש, טור במסגרת “ישראלים להצלת הדמוקרטיה”. בטורו קורא גדיש ליאיר לפיד לא להקים מפלגה חדשה (מייד אחרי שהוא מתמוגג מלפיד בטענה ש”אנחנו צריכים אנשים טובים בכנסת ובממשלה”).

פיסקת המפתח בטור של גדיש קובעת כי

ישראל לא זקוקה למפלגת מרכז, אלא לקואליציית מרכז שתורכב מהמפלגות הגדולות והמתונות בכנסת. לשם המחשה, נניח שנתניהו ולבני היו מסכימים להקים קואליציה שמורכבת מקדימה, מהליכוד, מישראל ביתנו ומהעבודה.

לסיום דבריו הוא טוען כי על אזרחי ישראל להתפקד ל”מפלגות המתונות” הללו “ולגרום לראשי המפלגות להצהיר שברגע שאחד מהם יזכה בבחירות הבאות הוא ייתן עדיפות להקמת קואליציית מרכז ולא יבחר באפשרות הקלה של ממשלה צרה וקיצונית שמזיקה למדינת ישראל ומפצלת את הציבור”.

זה החזון של גדיש ל”הצלת הדמוקרטיה”, כפייה מראש של תוצאת הבחירות על-ידי מי שהוא מכנה מתון, על-ידי מי שלגמרי במקרה, גם דומה לו. זו קואליצייה שאין בה, כמובן, ערבים, אין בה, כמובן, חרדים, אין בה גם דתיים לאומיים ואין בה שמאלנים.

זאת קואליצייה שאין בה את סער סקלי ואין בה את ברי סימון, זאת קואליצייה שהחלום שלה מוזן בדיוק מאותה נהייה אחרי איזון קדוש שהמטרה האמיתית שלו היא אישוש הנורמליות של המרכז, של הצופה בבית שיבהה במסך וילעג למשוגעים הקיצוניים, לצופה שיילך להצביע לאחת המפלגות המתונות אחר כך. זה אמנם צירוף מקרים חסר חשיבות, אבל יש משהו מרתק ונכון בכך שדווקא אותו יער גדיש כתב את הדברים האלה. כך נראה החזון הפוליטי שמצמיח האח הגדול.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫מולך שהוא אוהל ברוטשילד וצמיד של דגל פלסטין‬'

15:08

‫מולך שהוא אוהל ברוטשילד וצמיד של דגל פלסטין‬

» ‎ תודעה כוזבת

היום בערב, אם תבחרו בכך, כך אומרים, תזכו לצפות בסער סקלי מדקלם בפני דיירי האח הגדול קטע מתוך “האו לדור בלי שם”, הגירסא המקומית-אנכרוניסטית של חבורת הלימה לימה ל-Howl של אלן גינסברג.

וזו, ראוי להודות, הזדמנות מצויינת לומר כמה דברים.

לא, לא ראיתי, לעת עתה לפחות, אפילו רגע מהעונה הנוכחית של האח הגדול, אבל כן ראיתי את סער מדקלם ביוטיוב, בחסות קישורים מתפעמים לרגע הנדיר והמרגש והחד-פעמי הזה.

ראיתי.

וזה לא עושה לי כלום!

לא נכון! זה דווקא עושה לי משהו. זה בהחלט עושה משהו, לי לפחות.

לרגע קצר אחד זה גורם לי לתלות מבט מעריץ בסער, להתפעם מהאומץ והישירות שלו, לבהות בפניהם הבוהות של דייר בית האח הגדול מנסים להבין, מנסים לעכל, מנסים להתמודד עם זרם התודעה הקולקטיבי שיצקו אנשי שתף לוריאציה עברית על המלים הרושפות ההן של אלן גינסברג מאז.

ואז אני מתעצבן.

אני כועס על סער סקלי כבר שבוע, אני כועס, קצת פחות, על הפרוייקט הישן ההוא של “האו לדור בלי שם” כבר כמה וכמה חודשים.

לרגע, כשסער ישב שם בחיוך אל מול פניהם הנדהמות של דיירי הבית ההוא חשבתי לסלוח לכולם, אבל אני לא יכול.

“ראינו את מיטב המוחות של דורנו נמסים מניוון”, כך נפתח “האו לדור בלי שם”, בדיוק (כמעט) כמו המקור הגינסברגי, ממיר את האני האישי באיזה אנחנו קולקטיבי של החבורה החתומה על אותה נהמת שירה משותפת.

קשה לי להשוות בין התהודה והעוצמה של היצירה המקורית ב-1955 לבין זו של הנגזרת המקומית ב-2010 בלימה לימה, ב-2012 בבית האח הגדול. קשה, אפילו בלתי-אפשרי. גם גינסברג נשמע מעט נלעג היום, אולי תמיד היה.

“ראינו את מיטב המוחות של דורנו נמסים מניוון” הם מספרים ואז מונים את אינספור הדרכים שבהן בא הניוון הממס הזה.

וכל הדרכים האלה, המגוונות, הקיצוניות, המזעזעות את הבורגנות או מספקות את החלום הבורגני במלואו, הולכות ומצטרפות זו לזו, הולכות ומפלחות את האוכלוסיה משל היו קבוצת מיקוד מבוקרת ומפוקחת היטב, מגדירה את אותה קבוצה מעורפלת לכאורה של “מיטב המוחות של דורנו”, מותירה רק את מי ”שעמדו שלושים איש על מדרגות מטונפות מחוץ לדלת סגורה של דירה להשכרה”, את מי “שישבו לכתוב ועפו על זה כל הלילה, וחיברו מניפסטים מופלאים שהפכו בבוקר הצהבהב למחרוזות של ג'יבריש”.

אנחנו, הם אומרים במובלע, ורק אנחנו, הם מיטב המוחות של דורנו.

אני כועס על סער סקלי שבחר להביא את הבשורה הזו לבית האח הגדול, ואני כועס על המלהקים של האח הגדול שבחרו לשתף פעולה עם הבשורה הזו.

מתישהו, בפתיחת העונה הקודמת של האח הגדול כתבתי

בשנה הבאה, כדי לפצות, בטח תשובץ מתנחלת אלימה וחסרת גבולות מול פעיל תל אביבי מעודן של אנונימוס שיקדיש את המיליון שלו להנצחת זכרו של ביאליק ושל חתולים עזובים.

נדמה שליהוק העונה הנוכחית עונה, כמעט במלואו, על הנבואה ההיא מאז, רק שמשהו קרה בחברה הישראלית בתקופה שבין לבין, משהו גדול וחשוב.

יצא לי לנהל דיון פוליטי עקר עם מישהו שטען בזכות פינוי התנחלויות בעודו מתחלחל מהעובדה שסער הוא “בעד מדינה פלסטינאית”. זה לא מקרה.

ממש כשם שמאבק הפרידמנים והבובלילים של העונה הראשונה הסיג את הדיון העדתי בישראל כמה עשורים לאחור כך מסיגה ההשתתפות של סקלי בעונה הנוכחית את הדיון הפוליטי אחורה. כמה אחורה? הרבה לפני ה-14 ביולי 2011 לכל הפחות.

כן. דווקא עכשיו, דווקא אחרי הקיץ שבו כל כך הרבה אנשים דרשו צדק חברתי יש מי שבחר להציג את הדרישה הזו כחלק מסדר יום רדיקלי של אנשים המשוכנעים שהם מיטב המוחות של דורם, כחלק מסדר שיום שיש בו בוז סמוי לכל מי שאינו חולק איתם את אותה מורשת קרב ערטילאית של ערבי שירה, חיפושי דירה וצריכה נסיונית של חומרים משני תודעה.

זה מכעיס אותי דווקא כמי שאינו שש לאמץ תיאוריות קונספירציה. אני לא רוצה לחשוב שמישהו ביקש לקבור את המחאה החברתית כתנועת שמאל קקיונית. אני לא מאמין שזה קרה. אני בטח לא חושב שמישהו ביקש לקבור את חזון שתי המדינות באותו אופן.

אני כן חושב שמישהו ממלהקי התכנית, מישהו שחושיו חדים, זיהה את האופן שבו סער פורט על נימי הסכסוך המרכזי של החברה הישראלית היום, אני נוטה לחשוב שאותו מישהו אפילו מזדהה עם סער, שגם הוא, מן הסתם, ניסה להוציא את ספר שירתו פעם אחר פעם ולשווא, וויתר ונאלץ לחפש עבודה באיזו הפקה טלוויזיונית.

אני כן חושב גם שסער עצמו ביקש לשלב את החוויה החד-פעמית הזו שזימנה לו המציאות של המולך באפשרות להעביר משהו מהמסר הרדיקלי שלו ושל יתר “מיטב המוחות” בפריים-טיים.

אני כן חושב שלמולך יש יצר הישרדות עז, שהוא גדול מסך חלקיו, שהוא יודע דבר או שניים על קואופטציה.

המולך, ככה זה תמיד, יודע לבלוע הכל.

ארז קדוש! אסי קדוש! ברי קדושה! סער קדוש! קשת קדושה!

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫ויימאר, הגודווין של האינטלקטואלים‬'

13:43

‫ויימאר, הגודווין של האינטלקטואלים‬

» ‎ תודעה כוזבת

ב-23.11.2011, במסגרת סקירת העיתונות היומית, כתב שוקי טאוסיג כמה דברי טעם על מוסף ספרים של הארץ. טאוסיג נאחז אז בהחלטה מעניינת ונדירה של עורך המוסף (שגיא גרין) להקדיש סיקור רחב מהרגיל לספר החשוב “נשים לגופן”.

על רקע שגרת המקריות של המוסף, הפרויקט הצנוע הזה בולט בכך שהוא מציע את קיומה של יד מכוונת – של עורך – מאחורי הצבר הטקסטואלי שהוא המוסף.

אמר טאוסיג, וטען כי יש בפרויקט הזה כדי לסמן כיוון עריכתי שראוי לו למוסף ספרים לאמץ. הסכמתי אז עם כל מילה של טאוסיג. מעט יותר מחודש חלף וביום רביעי שעבר (28.12.2011) במוסף ספרים, כך נדמה, שעו לעצתו של טאוסיג ופרסמו מוסף המוקדש כולו לנושא אחד. למיטב זכרוני לא היו גיליונות כאלה בעבר (היו גיליונות נושא ליום העצמאות וליום השואה שסקרו במקובץ ספרים בנושאים רלוונטיים, ויש כמובן גיליונות פתיחת\סיכום שנה). לא רק הבחירה בנושא לגיליון היא חריגה, באופן נדיר מאוד, אולי חסר תקדים עבור המוסף, הוא כלל גם שלושה או ארבעה מאמרים רחבים שאינם מוקדשים לספרים כלל.

הגיליון, חשוב לי לציין, מוצלח מאוד. קראתי את כולו כדי לכתוב את הפוסט הזה, אבל ראוי לומר שהקריאה היתה מהנה ברובה המכריע, ושסביר להניח שהייתי קורא כמעט את כולו גם בלי תחושת החובה.

הייתי אמור, אם כך, להתמוגג מהגליון הזה, מתוכנו כמו גם מהכיוון העריכתי שהוא מסמן. במקום להתמוגג אני מרגיש צורך לטעון שנעשה כאן מעשה נבלה תרבותי (טוב, קצת נסחפתי אולי, אבל רק בגלל שבארץ האמורי אמרו שצריך לקלל).

צילום:אלון רון

זה מתחיל על שער המוסף. תמונה של איתי טיראן מתוך הפקה עכשווית של “קברט” בתיאטרון הקאמרי. טיראן, בתפקיד מנחה הקברט, שונה מאוד מהגירסה הקולנועית של ג’ואל גריי שהתקבעה בזכרון הקולקטיבי. בקרחת בוהקת, איפור לבן המשווה לו חיוורון מפלצתי ובידיים פרושות לצדדים. טיראן של הקאמרי ושל שער המוסף מזכיר הרבה יותר דמות מיצירה פוסט-ויימארית חשובה אחרת, את מפיסטו מתוך העיבוד הקולנועי לספרו של קלאוס מאן מ-1936.

הכיתוב על שער המוסף מבטיח הרבה מאוד

רגע לפני הסערה

מהמחזמר “קברט” דרך “ספר ברכט” והאופרה “מהגוני”, ועד תערוכת האקספרסיוניזם הגרמני. מדוע התרבות והספרות שפרחו בגרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר, לפני עליית הנאציזם, ממשיכות לעורר השראה ומה הרלוונטיות שלהן לישראל העכשווית? גיליון מיוחד

קשה לטעות בסאבטקסט של הכיתוב הזה, אני חושב.

עמוד הפתיחה של הגיליון מוקדש לציטוט, מעט חסר הקשר, של שני שירים מתוך האופרה “עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני”. נכון, מאז ימי הטור האישי של הנדלזלץ אין למוסף ספרים “מאמר מערכת”, ואף על פי כן, בהתחשב בהחלטה החריגה, הייתי מצפה למצוא שם כמה מילות הסבר, אולי של עורך המוסף, שגיא גרין, אולי של עורך הגיליון, אבנר שפירא.

בהיעד מילות הסבר שכאלה קשה שלא להתייחס למאמרו של אורי אבנרי הפותח את הגיליון כאל תחליף ארוך לאותו מאמר מערכת נעדר. גם באתר הארץ מתנוסס המאמר הזה של אבנרי מעל שאר הטקסטים בפרויקט, זוכה לכותרת גדולה ובולטת יותר מהם (“המחזמר קברט הוא תמרור אזהרה לכולנו”).

המסר של אבנרי חד וברור, נוקב מאוד, מגיע לשיאו בפסקאות הסיום.

זה כבר קורה אצלנו בשטחים הכבושים. אבל השטחים הכבושים רחוקים מהעין ומהלב. האזרח המצוי אינו מעלה על דעתו שזה יכול לקרות אצלנו בבית. ובכן, זה יכול גם יכול.

בכל סוף שבוע מלאים אצלנו מועדוני הלילה עד אפס מקום, כמו הקברט המוצג במחזמר. שותים, רוקדים, צועקים, מתקוטטים, נהנים. כמו שם. כדאי ללכת ל"קברט" כדי לזכור מה קרה שם – ואיך זה נגמר.

אם אנחנו רוצים שעולם המחר יהיה "שלנו", שדורות הבנים, הנכדים והנינים יוכלו "להיות עם חופשי בארצנו" – מוטב לדאוג לכך היום.

אין לי כוונה להתווכח עם המאמר של אבנרי או עם המסקנות שלו, במידה רבה אני מסכים איתו בסופו של דבר. יש לי מחלוקת של ממש עם הבחירה העריכתית של כיתוב השער והמסר של אבנרי, ועם הפער בין הקריאה החד-משמעית שלהם את “הלוונטיות של ויימאר לישראל העכשווית” לבין התמונה המורכבת בהרבה שעולה, הלכה למעשה, מקריאה של המוסף על כל חלקיו.

מאמר מתורגם של אריק הובסבאום, שחווה, ממש כמו אבנרי, את קריסתה של רפובליקת ויימאר על בשרו, מזכיר לנו שתי סיבות מרכזיות לכך שהתרבות הויימארית מרתקת אותנו עד היום. הראשונה היא כמובן הידיעה שבדיעבד, העובדה שאנחנו כבר מכירים את סוף הסיפור, ידיעה שמשווה לויימאר ממדים אפיים שקל מאוד, קל מידי, להשליך מהם לכל בירה תרבותית במערב במאות האחרונות. הסיבה השנייה, וקל לשכוח אותה, היא שברלין הויימארית היתה מתמודדת מרכזית מאוד (אולי אפילו המנצחת הברורה) בתחרות על תואר בירת התרבות האירופית. קשה, לפיכך, למתוח קו ישר וברור כל כך בין מועדוני הלילה המלאים עד אפס מקום של תל אביב בימינו לבין העשייה התרבותית השוקקת של ברלין ההיא.

תזכורת נוספת, חשובה לא פחות, שניתנת לנו במאמר של הובסבאום, היא סיפורה של השבריריות הידועה מראש של רפובליקת ויימאר, ששרדה בסך הכל 14 שנים, שנולדה והתקיימה בצל התבוסה של מלחמת העולם הראשונה, שכמעט אף זרם פוליטי בגרמניה של אז לא היה שלם עם עצם קיומה, כבר מהרגע הראשון. כל אלה מטילים צל כבד על הקלות שבה אבנרי והמוסף מבקשים לערוך אנלוגיה ישירה כל כך בין השם והאז לבין הכאן והעכשיו.

מאשה צור-גלוזמן, בביקורת מרתקת על “איש קטן, לאן?” של הנס פאלאדה, בוחרת להתעכב על הכשלון המסחרי של הספר בישראל של היום בניגוד להצלחה המדהימה של “לבד בברלין” מאת פאלאדה בשנה שעברה. בכך היא מחזקת את הטענה של הובסבאום בדבר הרלוונטיות של ויימאר דווקא מתוך ידיעת הסוף, ואולי, במידת מה, אפילו סותרת את הטיעון המרכזי של המוסף כולו.

אם "לבד בברלין" הוא תיאור מפוכח ושבור לב של המציאות הקיצונית ביותר בעידן המודרני, הרי "איש קטן, לאן?" הוא ספר שכוחו יפה כמעט לכל תקופה בהיסטוריה האנושית.

איש קטן, לאן? הוא היצירה הויימארית היחידה (במובן זה שנכתבה בימי ויימאר על המציאות הויימארית) שנסקרת במוסף. הוא לא נכתב בדיעבד, לא נאצר בדיעבד (כמו תערוכת האקספרסיוניזם הגרמני) ואינו משל נבואי של יוצר מגוייס פוליטית הזוכה לקריאה שבדיעבד (כמו מהגוני של ברכט). ויימאר, כפי שנכתבה בזמן אמת, טוענת צור-גלוזמן, רלוונטית לימינו באותה מידה שהיא רלוונטית לכל זמן אחר כמעט. כן, עלייתו המסתמנת של הנאציזם מבצבצת בעלילה, אבל לא באופן שמצליח להלך עלינו באותו קסם אפל של היצירות האחרות המוזכרות כאן.

עוד יש בגיליון סקירה מצויינת של אדמיאל קוסמן את התיאולוגיה היהודית של ויימאר, והתרפקות על הסיכוי שהיה בה להצמיח זרם דתי של יהדות הומניסטית. הרלוונטיות לישראל של היום זועקת כמובן, אבל לא באופן שנרמז בפתיחת הגיליון. גם הסקירה של שולמית וולקוב את הביוגרפיה של רתנאו מהדהדת למציאות של היום, וגם כאן מכיוונים מפתיעים מאוד (זה ככל הנראה הטקסט היחיד שיצא לי לקרוא בו ולחשוב באופן חיובי משהו על קשרי הון-שלטון).

לא לכל הגיליון התייחסתי כאן, גם לא לציטוטים הנבחרים מיצירות ויימאריות המשובצים בו תחת אותה כותרת של “רגע לפני הסערה” (רובם מיצירות שנכתבו בדיעבד, אחרי עליית הנאציזם, אם לא אחרי המלחמה והשואה).

כן, כפי שכבר אמרתי, מדובר בגיליון מרתק ומצויין שראוי לקרוא חלקים נרחבים ממנו לפחות. אלמלא היותו חריג כל כך הייתי מתמוגג ממנו. אילו, נניח, היה מקובל שמוסף ספרים יקדיש גיליונות לניתוח רחב של תופעה תרבותית על בסיס קבוע מספר פעמים בשנה הייתי שמח להתפעל מהגיליון הזה כבחירה מוצלחת מאוד (גם אם הייתי חולק מעט על כיתוב השער החד-משמעי מידי לטעמי). כיוון שמדובר בהחלטה חסרת תקדים במוסף קשה להימנע מהתחושה שהבחירה הזו משדרת “שעת חירום”, אולי קריאה לדגל של שוחרי התרבות באשר הם.

תוכן הגיליון, כאמור, מגלה תמונה מורכבת ועשירה בהרבה, אבל מה שיוותר ממנו, בסופו של דבר, צרוב בתודעת קוראיו, הוא תמונת השער והכיתוב, חרון האף האפוקליפטי של אבנרי והבחירה המרגיזה של הארץ לייצר מראית עין של אנלוגיה גודווינית ישירה בין ברלין 1933 לבין תל אביב 2012.

~~זילות השואה, ראוי לזכור, אינה נחלתם הבלעדית של ילדים חרדים שעונדים טלאי צהוב.~~

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫תוגת הישראליוּת בניכר – מחשבות פזורות על הרומנים של מאיה ערד‬'

18:13

‫תוגת הישראליוּת בניכר – מחשבות פזורות על הרומנים של מאיה ערד‬

» ‎ תודעה כוזבת

קלישאה מקובלת (ולפיכך נכונה מן הסתם) טוענת כי הרומן הראשון של כל סופר משמש גם, אולי בעיקר, כדי להיפטר מכל המטען האוטוביוגרפי המחפש דרך לצאת החוצה, רק אחרי השחרור של אותו מטען חופשי הסופר לצאת לדרך עצמאית ולחפש את הקול הספרותי שלו. במקרה של מאיה ערד, נדמה לי לפחות, אפשר לאתר מאוד בקלות את אותו שחרור קיטור אוטוביוגרפי בשלושת הרומנים שפרסמה עד היום.

ההקדמה הזו אינה באה לבטל את ערכם הספרותי, נהניתי מאוד משלושתם, ואני חושב שהם ראויים לשבחים שקיבלו, היא כן באה להכשיר את העיסוק החטטני משהו (אולי) במערכת היחסים המורכבת שמנהלת ערד עם הישאליוּת לאורך שלושת הרומנים האלה.

הערה סגנונית לא קשורה לכאורה: את שבע מידות רעות (חרגול \עם עובד 2006), הרומן הראשון של ערד, יצא לי לקרוא דווקא אחרי שני הרומנים המאוחרים יותר שלה. כיוון שהציר העלילתי שלו הוא מאבק על קבלת משרה אקדמית נחשקת וכיוון שהעברתי לא מעט שנים במסגרת האקדמית, נהניתי ממנו מאוד. יחד עם זאת, בעודי קורא את פרקי הפתיחה שלו מצאתי את עצמי חושב שיש בהם להעיד על הבוסריות של ערד ככותבת פרוזה בשלב ההוא של הקריירה שלה. מעט אחר כך יצא לי לקרוא את אותם פרקים בקול, החוויה, אני חייב להודות, היתה שונה באופן מפתיע. מה שנדמה כמניירות ילדותיות בקריאה חרישית הפך למוצלח בהרבה כשנקרא בקול.

מכאן ואילך ספולירים אפשריים לשלושת הרומנים (ובעיקר לשבע מידות רעות וחשד לשיטיון).

סצינות הפתיחה של שבע מידות רעות ממוקמות באופן מדוייק מאוד באוקטובר 1999, כשנה לפני איוש המשרה שהתחרות עליה תניע את העלילה כולה. ערד נוקבת בתאריך המדוייק של פתיחת העלילה (23 באוקטובר 1999) ומדייקת גם בתאריך שבו חל ראש השנה העברי באותה שנה. מצד שני, באופן קטנוני ומעצבן למדי, התאריך המדובר נפל באותה שנה דווקא ביום שבת, מה שאינו מונע ממכון המחקר שבו נפתחת העלילה להיות פעיל לחלוטין באותו יום, לרבות נוכחות של החוקר הישראלי, דוביק, שאמור להיות שומר מצוות, או לפחות מקפיד על מנוחה בשבת, כפי שמתואר בהמשך.

עמודים ספוורים לתוך הספר אנחנו מוצאים את אותו דוביק, שכבר הובטחה לו משרה באוניברסיטת בר אילן מתנצח עם חוקר ישראלי אחר, יואב עברון. עברון הוא “שמאלני קיצוני” (עד כמה שניתן להבין מהטקסט), דוביק הוא שומר מצוות, אבל מתון (הוא מזמין מנה חלבית במסעדה לא כשרה). שניהם, ככל הנראה, שותפים לראיית הכיבוש כחטא. דוביק מתיימר להיות פרגמטיסט, מצדיק את המשרה בבר אילן כהזדמנות “לשנות מבפנים”, עברון נוקשה יותר בעמדותיו. גם בהמשך הספר הם שוקעים בויכוח ערני על הפוליטיקה הישראלית.

אבל יש משהו סטרילי מאוד בויכוחים שלהם. השנה היא 1999 כאמור, ראשית ימיו של אהוד ברק כראש ממשלה, השמאל הישראלי, חלקו הגדול לפחות, עוד תולה בו תקוות, שמח בנצחון הגדול שנחל בבחירות, תהליך השלום אמור להבשיל סוף סוף, להגיע לסיומו המאושר. אבל עברון ודוביק מנהלים ויכוח שכאילו נתלש משעת מחנך אקראית מתישהו בארבעים השנים האחרונות, לא מתייחסים לשום דבר מהותי שאכן קרה בישראל בתקופה ההיא (למעט האזכור ההכרחי של רצח רבין).

בהמשך הספר, קצת יותר משנה אחר כך מוצא את עצמו עברון מתלבט אם לקבל משרה שהוצעה לו באוניברסיטת תל אביב. יש לו סיבות טובות מאוד לקבל את המשרה המדוברת, כלכליות, אישיות ומשפחתיות. דווקא הפוליטיקה נעלמת פתאום כלא היתה. השנה היא 2001 להזכירכם, אחרי מהומות אוקטובר, אחרי הקריסה הכואבת של קמפ דייויד, בלב האינתיפדה השנייה, לקראת מחיקתו הבלתי נמנעת של השמאל הישראלי. אבל עברון, שקודם הוצג כדמות פוליטית מאוד, שהצהיר שרגלו לא תדרוך ב”אוניברסיטת יגאל עמיר”, לא מתייחס כלל למצב הפוליטי החדש בישראל בבואו לקבל החלטה חשובה כל כך.

הישראליות של שתי דמויות בספר (אחת מרכזית מאוד, אחת שולית למדי) אם כן, היא שטחית מאוד. יכול להיות, אני מנחש, שערד כתבה את הספר מתוך מחשבה או תקווה שיתורגם לאנגלית שאין טעם להכביד על עלילתו במה שייראה כלא יותר מניואנסים פוליטיים לקורא האמריקאי. יכול להיות שאני טועה. זה לא כל כך חשוב. הספר הזה נוגע בשלב רגיש בחייה של ערד (ושל בן זוגה רויאל נץ שהקריירה האקדמית שלו מזכירה מאוד את זו של עברון) השלב שבו התקבלה ההחלטה להשתקע בארצות הברית ולהשאיר את ישראל, אולי את הישראליות, מאחור. השטחת הישראליות לכדי אותם ויכוחים פלקטיים שמנהלים עברון ודוביק בראשית הספר היא חלק הכרחי במנגנון המאפשר את הניתוק הסופי, ולו לכאורה, הזה.

לרומן השני של ערד, אמן הסיפור הקצר (חרגול \עם עובד 2009), כבר התייחסתי בעבר, אבל לא בדיוק בהקשר הנוכחי. ראוי להבחין שאמן הסיפור הקצר הוא הרומן הישראלי היחיד של ערד – כלומר היחיד שעלילתו מתרחשת בישראל. איני בקיא במיוחד בנבכי עולם הספרות הישראלי, ומעטות הדמויות ברומן שהצלחתי לזהות למי הן רומזות, אבל ברור שיש בו גם אלמנט משמעותי של סגירת חשבון עם חלקים בעולם הספרות הישראלי.

מעל הכל, אולי, יש בו ביקורת על העולם הספרותי שדרש מערד “להתבגר” ולנטוש את משחקי הסגנון והצורה של יצירותיה המוקדמות (מקום אחר ועיר זרה וצדיק נעזב המחורזים, ואוסף הנובלות תמונות משפחה שיצא לאחר שבע מידות רעות) לטובת הסוגה הנכונה של הרומן.

ערד, במידה רבה, בוחרת בספר הזה לירוק יריקה חיננית, לא מתריסה או אלימה מאוד, אל הבאר ממנה היא שותה, לבקר את הסגירות ואת הקרתנות של עולם הספרות הישראלי למרות, אולי בגלל, האופן האוהד מאוד שבו קיבל אותה.

בחשד לשיטיון (חרגול \עם עובד 2011), הרומן האחרון, לעת עתה, של ערד, היא חוזרת שוב לזירה המזכירה מאוד את זו של שבע מידות רעות – זוג ישראלי לשעבר באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית. רותי, שמנקודת מבטה אנחנו מקבלים את הסיפור, נשואה לגיורא, פרופסור מבריק להנדסה, על סף פרישה. חיי האקדמיה המצטיירים בספר הזה הם נינוחים למדי, הרחק מהתחרותיות השוחקת של רומן הביכורים. שניהם כבר החליטו מזמן לוותר על הישראליות שלהם, כמו גם על האפשרות להביא ילדים, רותי מצידה החליטה לוותר גם על שאיפותיה המקצועיות לטובת גיורא.

כל ההחלטות האלה, שלכאורה התקבלו מזמן ובשיקול דעת, תתגלינה כפחות החלטיות במהלך הרומן הודות לתהליך שנפתח בפלישתה הלא מתוכננת של הישראליות, בדמות זוג צעיר של אקדמאים ישראליים לחייהם השלווים של השניים.

מהר מאוד מערער התהליך הזה את שגרת חייה של רותי, ערעור המגיעה לשיאו לקראת סוף הספר בנסיון התאבדות. הישראליות, למראית עין, ובעיקר חוסר היכולת להשתחרר ממנה באמת, אחת ולתמיד, מוצגת אם כן, כאיום קיומי שכמעט מביא למותה של רותי.

אבל משהו אחר קורה באותם עמודים. רותי שלמדה לחיות נכון כמצוות קליפורניה, שמקדישה לא מעט זמן ומאמץ לטיפוח עצי הפרי שלה, שמקפידה על הליכות ספורטיביות בגבעות שליד ביתה, שגאוותה על מטבח בריא ומודרני, בוחרת באותו יום ממש לחגוג לעצמה יום הולדת “כמו פעם”. היא מכינה לעצמה את אותה עוגת צנע כבדה, שמנה וחסרת ערכים תזונתיים שהיתה אימה מכינה לה בילדותה. לא רק שהיא מכינה אותה, היא גם אוכלת ממנה עוד ועוד באותו ייאוש שמוביל גם לנסיון ההתאבדות.

העוגה הזו, שהיא חריגה קיצונית כל כך מאורח החיים שאימצה רותי לעצמה, שגם היא, לא פחות ואולי יותר מאותו זוג מאיים ומטריד, חזרה בוטה של הישראליות לחייה, היא שמרפדת את מערכת העיכול שלה, סופגת את מנת היתר של הכדורים שנטלה, ובסופו של דבר מצילה את חייה.

הישראליות, שהושטחה בשבע מידות רעות, מתגלה בחשד לשיטיון, אם כך, כמורכבת, דווקא על רקע הבחירה לנטוש אותה. זו בחירה בלתי אפשרית, אומרת ערד, בחירה שאין דרך לבצע אותה עד תום (הפוליטיקה הישראלית, אגב, כמעט נעדרת מהספר, אלא אם בוחרים לקרוא את העיסוק במחירי הנדל”ן בתל אביב על רקע מחאת הקיץ האחרון). היא לא מרפה לעולם, ויש בה יכולת להרוס ולהחריב, אבל היא גם זו שאחראית לגאולה של רותי.

על הרקע הזה ראוי לחזור לרגע לביקורת של אמן הסיפור הקצר על הספרות הישראלית, ביקורת שחלקים ממנה ניסחו ערד וחבריה מפורשות בכתב העת הו! ערד של חשד לשיטיון אולי אינה חוזרת בה מהביקורת הזו, אבל היא מודה שאותה עוגה ילדותית של סצינה ספרותית נלעגת ופרובינציאלית משהו היא גם שהצילה אותה מגורלה של רותי.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫Facebook Dynamics – It’s About Time-Scales‬'

10:46

‫Facebook Dynamics – It’s About Time-Scales‬

» ‎ תודעה כוזבת

משוואות זרימה, יודע כל פיזיקאי וכל מתמטיקאי, הן עניין מורכב מאוד, פתרונן מצריך לא אחת תרגילים ופשרות. אחת הפשרות המקובלות היא, במקרים רבים, פירוק הבעיה המקורית לשתי בעיות המאופיינות בסקאלות שונות של זמן ומרחב. שינויים מסויימים של שדה הזרימה מאופיינים בסקאלת זמן ארוכה, שינויים איטיים יחסית של הזרימה על פני מרחקים גדולים יחסית. על גבי השינויים האלה אפשר להרכיב שינויים מהירים בהרבה, מערבולות מקומיות, שינויים חדים על פני מרחקים קצרים המתרחשים בקצב גבוה בהרבה. שתי הסקאלות, חשוב לציין, מעניינות אותנו במידה שווה, אין משמעות לאחת בלי השנייה, ההפרדה ביניהן היא תרגיל טכני מועיל, חשוב מאוד, לעתים הכרחי, אבל רק תרגיל.

המהלכים האחרונים של פייסבוק, ראוי לציין, מזכירים מאוד את הגישה הזו אבל באופן שנדמה לי שאינו משרת את האינטרסים של פייסבוק, אולי אפילו פוגע בהם.

כבר כתבתי בעבר על ההווה המתמשך, אותו לימבו אל-זמני שחיוני כל כך לעצם הקיום הדינמי של רשתות חברתיות, זה שמאפשר את השהות המתמשכת בתוך זרם העדכונים האינסופי, את השכחה המהירה ואיתה גם את החזרה התקופתית למה שלכאורה מוצה כבר מזמן אבל נקבר לנצח באותו חוסר זכרון מבורך שלעולם אינו מחזיק יותר מתוחלת חייו המתקצרת של המם האינטרנטי המצוי.

להווה המתמשך הזה, כפי שעולה מתיאורו, יש סקאלת זמן אופיינית. הוא לא יכול לשאת עליו, מצד אחד, יותר מכמה שעות, לעתים רחוקות ימים, לפני שיקרוס אל תוך עצמו. אבל אסור לו גם לחיות את הרגע באופן מוחלט, הוא צריך לאפשר מרווחי נשימה קצובים, התנתקות זמנית לכמה שעות של שינה, של שקיעה בעיסוקי חולין או בסרט טוב, אסור לו לדרוש מאיתנו את החיבור התמידי של נרקומן אל מנת הסם שלו (כלומר, מותר לו, אבל תוך כדי מראית-עין של מתינות).

בפייסבוק, נדמה לי, בחרו להתעלם מהמגבלות האלה בשני השינויים המשמעותיים ביותר שנערכו בו לאחרונה. הם צודקים מן הסתם, כבר למדתי להיזהר בנבואות חורבן וביומרה להבין את האינטרנט יותר טוב מכולם, לרבות אלה שמחזיקים אותו בכף ידם.

ואחרי הדיסקליימר המצטנע הזה אטען בדרמטיות הפומפוזית המתבקשת: בין הטיימליין לבין הטיקר, השנה היא 1941 ופייסבוק בתחילת הדרך לסטלינגראד.

האלגוריתם בבסיס הפיד הראשי של פייסבוק, מעורפל ולא יציב ככל שיהיה, על כל השינויים התכופים שהוא עובר, מצליח במידה רבה לחיות בסקאלת הזמן הנכונה כדי לקיים את אותו הווה מתמשך. יש בו, באופן טבעי, עדיפות לעדכונים החדשים יותר, אבל יש בו גם את הנטייה להציף מעת לעת דיונים ערים בני כמה שעות, אפילו כמה ימים, יש לו את החוכמה הראויה להסתיר עדכוני סרק שסביר שלא יעניינו איש. כן, יש לו מגבלות, לעתים הוא משתולל, לעתים הוא ממאיס את עצמו, אבל בסופו של דבר הוא יציב למדי, עושה את עבודתו נאמנה.

השינויים האחרונים של פייסבוק, העיקריים שבהם לפחות, עומדים בסתירה בוטה לאותו רעיון חמקמק של הווה מתמשך, כופים על המשתמש שתי סקאלות זמן קיצוניות שיש בהן לחשוף את החולשות הגדולות ביותר של החוויה הפייסבוקית. בצד אחד, כאמור, מתקתק ללא רחם, הטיקר. בצד השני ניצב במונוליטיות עגמומית הטיימליין.

ראו את הטיקר, מרצד בעצבנות לצד הפיד, מודיע לכם על כל פעולה, זניחה ככל שתהיה, של כל חבר: הנה ההוא עשה לייק לאיזה עמוד בדיחות, הנה ההיא הגיבה על סטטוס פומבי של מישהו שאינכם מכירים, וההוא שממעט להיכנס לחשבון, ממש עכשיו אישר ברצף שמונה בקשות חברות שחיכו לו בסבלנות.

ממש כמו אחיו לשם המתקתק את תנודותיהם הזניחות של שערי מניות, הטיקר של פייסבוק הוא הזמנה לבהות ברעש הנורא של כל הפעולות הקטנות שנעשות ברקע, פעולות חסרות חשיבות, כמעט כולן, שרק ההצטברות שלהן והחיבור שלהן זו לזו מאפשר את קיומו של אותו הווה מתמשך טבעי לכאורה. יש בחשיפה הזו גורם מרתיע, יש בה הזמנה לבחון את שאלת הכדאיות של כל זה, לשקול את המאמץ הקדחתני, את בזבוז הזמן ואת כמות המידע שאנחנו מפקידים, מבלי משים כמעט, בידי פייסבוק, רק כדי לקיים את אשליית ההווה המתמשך.

ראו, בקצה השני את הטיימליין החדש של פייסבוק. עיקר תשומת הלב, עד עתה, התרכזה בשינוי העיצובי שלו, בשימוש המחוכם שעשו אנשים בתמונת השער החדשה, אבל הטיימליין הוא יומרני בהרבה, הוא מבקש לטשטש את הפער שבין פייסבוק לבין החיים האמיתיים. הטיימליין של כל אחד מתחיל בתאריך הלידה שלו, מייד אחריו באות שנים ריקות, ממתינות לכך שתמלאו אותן, עד לתאריך פתיחת החשבון בפייסבוק.

המטרה של הטיימליין היא יומרנית, כאמור, וקשה לדעת עד כמה תצליח להתממש, בעוד חצי שנה אולי תשיק פייסבוק עמוד פרופיל חדש, וכל האפיזודה המסעירה לכאורה הזו תישכח. נכון לעכשיו, ואולי דווקא בסתירה ליומרה שלו, משמש הטיימליין כתמונת ראי עגומה לטיקר העצבני, מפנה את תשומת לבנו לסקאלת הזמן הנגדית – לא של שניות, אלא של שנים.

דפדוף לאחור בטיימליין מציע לכם לצפות ברגע השיא (highlights) כפי שנקבעו על-ידי איזה אלגוריתם חדש, ולא מאוד משופשף, של פייסבוק. התוצאות, כמעט תמיד, שוליות להפליא, מותירות אתכם אדישים. כי הטיימליין, באופן צפוי מאוד, הוא האויב הגדול ביותר של אותו הווה מתמשך.

בדיוק כמו במקרה של משוואות זרימה, אין קיום לדינמיקה של פייסבוק בלי שתי סקאלות הזמן הקיצוניות האלה, שתיהן שם אם נרצה בהן ואם לא. אבל הדגש של הממשק הפייסבוקי היה תמיד דווקא על סקאלת הביניים, זו שבה יש חיוניות מעוררת עניין, ולו לרגע. שתי התוספות האחרונות הן הזמנה בעייתית מאוד מבחינת פייסבוק, להבין כמה הרבה אנרגיה אנחנו משקיעים בסקאלת הזמן הקצרה כדי להותיר כל כך מעט (וכל כך משעמם) מאחור בסקאלת הזמן הארוכה.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫Ever get the feeling you’ve been cheated?‬'

20:12

‫Ever get the feeling you’ve been cheated?‬

» ‎ תודעה כוזבת

אזהרה: פוסט זה כולל ספוילרים מהותיים, גם ברמת העלילה וגם ברמת הרעיון לספרו של גבי ניצן “שובה של המלכה”. ראו הוזהרתם.

אז קניתי וקראתי את שובה של המלכה, ספר ההמשך לבאדולינה, ועכשיו אני ממש כועס על גבי ניצן.

זה לא ממש מפתיע.

במידה רבה קניתי וקראתי את שובה של המלכה במטרה להתעצבן על ניצן.

חשבתי שאכעס על המעטה הדק, כמעט לא קיים, למניע הכלכלי הברור לכתיבת הספר, על ההחלטה לנסות לשחזר את ההצלחה המסחרית המפתיעה של באדולינה, על הצעדים המסחריים שנעשו במקביל כדי להרחיב ולמתוח את המותג הבאדוליני.

חשבתי שאכעס על האידאולוגיה הבעייתית כל כך של ניצן (למרות, בעצם בגלל, שאין בכלל מילה כזו בבאדולינית), על היומרה להטיף לאנשים למצוא את המלך שבתוכם בלי קשר לתנאי חייהם החומריים, בזמן שהספר שזור תיאורי ארוחות במאות דולרים ודמויות שעבורן “כסף הוא לא בעיה”. חשבתי שאכעס על העלילה הקלושה, על הדמויות השטוחות. חשבתי שאכעס על האופן שבו ניצן מנסה להיות מודע לכל הביקורת שנכתבה כבר על באדולינה ולהשיב לה בין השורות, מעמיס על הספרון הקטנטן הזה הרבה יותר מודעות עצמית מכפי שהוא יכול לשאת.

צדקתי, פחות או יותר, אני באמת כועס על כל אלה, אבל פסקה קצרה אחת באמצע הספר הצליחה להסיט את הכעס שלי מכל אלה ולרכז אותו בה. אני כועס על ניצן בעיקר כי הוא בגד בחוזה הבסיסי בין סופר לקוראיו, והבגידה הזו מרתיחה אותי.

אבל קודם קצת רקע.

ניצן היה אליל נעוריי, בערך מאז שהפציע בכותרת ראשית עם “בגבו למצלמה”, אהבתי את הכתיבה המושחזת, את הדעתנות הפוליטית, את האומץ להביא אז לעיתונות גם נושאים לא מוכרים של איכות הסביבה, אהבתי את הפמיניזם הלא מתנצל שלו בחלוקת אות מיסטר פיגי. אהבתי את ניצן גם בימיו בחדשות, פעמיים בשבוע קניתי את העיתון רק כדי לקרוא אותו. אהבתי אותו גם כשחרג מהפוליטי, כשטען שבקבוק שמן זית הוא העדות האמיתית למטבח ביתי ראוי לשמו (הרבה לפני שזה היה ברור לכולם). אפילו כשנשלח לעבור טיפול קוסמטי כחלק מסדרת כתבות על “הגבר החדש” אהבתי אותו.

ואז הוא נעלם. להרבה זמן.

את באדולינה, הספר, לא קראתי. אבל קראתי את שמונה הרשימות של ניצן ב”תרבות מעריב” שהפכו לספר ההוא בסופו של דבר. זאת היתה החזרה של ניצן לחיי, אחרי ההיעלמות ההיא. ניגשתי לקריאה בהתרגשות עצומה, על גבול חרדת קודש. משבוע לשבוע התגברה האכזבה, ובכל זאת גררתי את עצמי עד הסוף.

קצת אחר כך, אני חושב שזה היה במקביל להפגנות הסוערות בסיאטל התיישבתי וכתבתי מייל לניצן. האשמתי אותו בכך שבגד בי, אמרתי לו שהוא אמור היה להיות הקול הישראלי של המחאה העולמית ההיא. אמרתי גם שאני יכול להבין שאין לו כוח למשימה כזו, שהיא לא מתאימה לו כרגע, שמותר לו לעסוק באישי. כתבתי לו שזכותו לזנוח את הפוליטיקה, אבל שאין לו זכות להטיף לכולם לזנוח אותה.

ניצן השיב לי, מעט במפתיע. אני כבר לא זוכר מה בדיוק הוא כתב (תיבת האימייל ההיא נמחקה עם סיום התואר הראשון שלי), למיטב זכרוני זה היה משהו בסגנון “אבל זה בכלל לא מה שכתבתי בבאדולינה”.

עכשיו, יותר מעשור אחרי שהוא אכזב אותי בבאדולינה, עשור שבו לא טרחתי לעקוב אחרי כל דבר שעשה, מסתפק בהיתקלויות אקראיות בעיתונים מתחלפים, קניתי וקראתי את שובה של המלכה. את האכזבה וההתפכחות כבר עברתי מזמן, הפעם, כאמור, באתי כדי להתעצבן.

עלילת הספר, עד כמה שיש כזו, מתרכזת בהחלטה של המספר\ניצן, אחרי שאיבד את “הגל הבאדוליני”, להיאחז בשביב מידע שקיבל כדי לנסות ולאתר את מלכת באדולינה, בה, הוא מבין באיחור, הוא מאוהב כבר שנים בלי לדעת זאת.

כבר בפתיחה פוגש ניצן בג’יפסי, מישהי שהכיר בעברו הרחוק בהודו, הם עוקצים זה את זו ועוזרים זו לזה, ואז בשלב מסויים, בערך באמצע הספר, הם גם שוכבים זה עם זו. זה אמור להיות כחלק מתהליך שעובר על שניהם או משהו כזה, וזה מתואר באופן מעט מגושם ומאוד מביך כמו אירוע קוסמי (לעבור איתה את הסף, למצוא חיים… מתמזגים ככה זה בזה ובעולם כולו…).

ביום שאחרי, ניצן פוגש את מלך באדולינה, קורים כל מיני דברים, ואז ג’יפסי מזמינה אותו לישון אצלה על הספה, מוסיפה גם ש”מה שקרה אתמול בלילה לא יוכל לקרות בשום לילה אחר”.

ואז כותב ניצן

היא כנראה צודקת. ואני אכן יודע ששום דבר נוסף לא יקרה בינינו. ג’יפסי ואני לא צועדים אל השקיעה בסוף הסיפור, אנחנו ממש לא בז’אנר הזה.

(ההדגשה שלי)

אתם יודעים מה קורה בסוף הסיפור? נכון. ג’יפסי והמספר\ניצן צועדים אל השקיעה.

ועל זה, יותר מכל דבר אחר בספר, אני לא מצליח לסלוח. בעיקר כי אני חושב שזו בחירה מכוונת מאוד של ניצן, בחירה אידאולוגית.

יש לי, ראוי לציין, חיבה לרעיון של מספר לא אמין, למרות שלא תמיד הרעיון הזה מבוצע כהלכה. אני דווקא אוהב לגלות, בדיעבד, איך ההיצמדות לנקודת מבטו של המספר יצרה תמונה מעוותת של המציאות הסיפורית, אני אוהב את העמימות שמספר בלתי אמין מאפשר, את האי-וודאות שהוא יכול להשאיר בי, כקורא, גם בסיומו של הספר. זה לא מה שניצן עושה בפיסקה הזו. מה שניצן עושה כאן, לא כמספר, אלא כמחבר, אולי בעצם כסופר, זה לשקר לקורא במצח נחושה. לא מספר לא אמין אלא סופר לא הגון.

ניצן מעביר בשנים האחרונות סדנת כתיבה תחת הכותרת “מי כותב את החיים שלי?”, עליה הוא (אני משער שזה הוא) כותב

“מי כותב את החיים שלי?” היא סדנת יום מרוכזת, יצירתית ומפתיעה שבה מתורגמים הרעיונות האלה לכלים מעשיים ופשוטים, שבעזרתם אפשר לשנות את המציאות ולכתוב כרצוננו את הפרקים הבאים של חיינו.
במהלך הסדנא ניכנס אל אחורי הקלעים של תסריטי-חיינו, ודרך תרגילי כתיבה והתבוננות נלמד איך להפוך את העט למטה קסמים של ממש, כזה שיכול לספר את סיפור חיינו מחדש.

(ההדגשות שלי)

זה, בסופו של דבר, גם המסר המרכזי של שובה של המלכה, זה המסר שבשמו מרשה לעצמו ניצן לשקר לקוראים שקר גס באמצע הספר, בטענה שאנחנו ממש לא בז’אנר הזה ואז להחליט, לקראת סופו שזה דווקא כן הז’אנר.

זה המסר שניצן מבקש למכור לקוראיו, זה מה שהוא מבקש להעביר לתלמידים בסדנאות שלו, הרעיון שכל אחד מאיתנו הוא הסופר והתסריטאי של חייו, שביכולתו להחליט כאן ועכשיו שהוא משנה את התסריט הזה, מחליט להפוך את מה שחווה עד היום כדרמה ריאלסטית מלנכולית לקומדיה רומנטית קלילה. יש לי, כאמור, לא מעט בעיות עם המסר הזה ועם ההשלכות הפוליטיות שלו, אבל יש לי גם, במקביל, לא מעט כבוד למסר הזה, במידת מה אני מוכן להאמין בו, לפחות בחלקים ממנו.

אבל בשם המסר הזה, כבר אמרתי, ניצן מרשה לעצמו לבגוד בחוזה הבסיסי ביותר שאני יכול לחשוב עליו בין סופר לבין קוראיו. אילו היה מתפרסם שובה של המלכה בהמשכים כמו קודמו, אילו היה מתחזה ליומן שנכתב בזמן אמת, הייתי יכול לוותר לניצן על השקר הזה. אילו היה מופיע המשפט הזה, בשינוי קל מאוד, כתשובה שהוא נותן לג’יפסי במסגרת הדיאלוג ביניהם הכל היה נראה אחרת. אבל כיוון שלא זה המצב, כיוון ששובה של המלכה מוגש לנו כספר שכתיבתו כבר נשלמה, כיוון שהאזכור של ג’יפסי בגוף שלישי מבהיר לנו שניצן פונה ישירות אל הקורא ברגע הזה, הרי שניצן משקר לקוראיו. כן, בדיעבד יש שם איזה “כנראה”, ויש גם יכולת להיאחז בפער הזעיר מאוד במקרה הזה שבין המספר לבין המחבר לבין המחבר המובלע, ועדיין, במרכזה של אחת הנקודות החשובות ביותר של הספר עומד שקר.

זה מכעיס אותי כקורא ממש כשם שהיה מכעיס אותי למצוא את מחברו של ספר מתח משקר לי באשר לזהות הרוצח, אבל זה מרגיז אותי עוד יותר כשאני חושב על האופן שבו השקר המכוון הזה משרת את אידאולוגיית “מי כותב את החיים שלי?” של ניצן.

Get Shareaholic

Related posts:

22:53

‫גולדן צדק!‬

» ‎ תודעה כוזבת

צריך להעריך את שי גולדן.

הוא יודע לכתוב, נכון, אבל לא יותר מהרבה אחרים, לא זה העניין.

צריך להעריך את שי גולדן על הנחישות שבה סלל לעצמו דרך למקום שבו הוא נמצא עכשיו, על הראייה המפוכחת, יש יאמרו צינית ואכזרית, של עולם התקשורת כפי שהוא מתגבש היום. אפשר לזלזל בו, או לפחות לחשוד בו, במקביל, בדיוק על אותם דברים, על הנכונות להתערטל על המסך ב”מחוברים” מתוך כוונה מוצהרת להפוך ל”טאלנט”, על התפישה הבעייתית של תפקיד התקשורת בעיצוב התרבות. לא כל כך משנה איך בוחרים להתייחס אליו, שי גולדן מבין את ההווה התקשורתי יותר טוב מכל אחד אחר. לטוב ולרע.

ממש מזמן כתבתי כאן על גולדן, כתבתי אחרי שנתקלתי בו בחניון שמתחת למשרד שבו אני עובד, שבו עבדתי גם אז. חלקנו אז פלטפורמה מקוונת. גולדן הבהיק לרגע בצמרת הכוכבים של קפה דה מרקר, נכווה (או לפחות התיימר להיכוות) מהתגובות ומתשומת הלב המוגברת והחליט לפרוש לטובת בלוג בבלוגלי. מאז הוא החליף שלושה מקומות עבודה (אולי יותר), ממשיך בטיפוס הבלתי מתפשר שלו.

אבל בואו נניח לגולדן לרגע.

אבנר קשתן כתב לפני כמה ימים פוסט מוצלח מאוד על זכויות יוצרים, על התחושה המובנת של כל מיני אושיות מדיה לפיה העולם כולו עומד להשתנות (כי הילדים שגדלו עם יוטיוב קיבלו זכות בחירה!!), וגם ביקש למתן מעט את הלהט המשיחי של החזון הזה, להזכיר לנו שרוב האנושות, לרבות החלק שמוריד סרטים וסדרות למחשב שלו בלי לחשוב פעמיים, לא ממש חושבת שביטול זכויות היוצרים עומד במרכז סדר היום הפוליטי והציבורי.

כתבתי בעבר על זכויות יוצרים, ובמידה רבה אני שותף לדעתו של אבנר. אנשים, ודווקא אלה שלכאורה מצויים עמוק בחזית השינוי התרבותי, נוהגים לנתח תופעות תרבותיות מנקודת מבט מצומצמת מאוד, נקודת מבט שמזהה את הכיוון הנוכחי, מזדהה איתו, ומקווה לראות אותו מגיע לכדי מיצוי ומימוש. קל מאוד להיסחף לעמדה הזו, זו העמדה שמכריזה Information wants to be free למשל, מתעלמת מההקשר המקורי שבו נטבע הביטוי הזה, זו העמדה שמכשירה הפרה בוטה של זכויות יוצרים מצד אחד אבל גם מבטיחה איזה תגמול מעורפל למי שיצליח לייצר “תוכן איכותי” מצד שני.

עלעול אקראי בגליונות בני 16 שנים של Wired שנרכשו פעם בחנות הנוצצת של Tower Records במגדל האופרה סיפק לי, לא מזמן, הזדמנות מופלאה להיווכח עד כמה העמדה הזו, הבטוחה כל כך בעצמה ובהבנתה את העתיד טוב מכולם, יכולה להתגלות כמגוחכת.

וכאן, מעט במפתיע, גולדן חוזר לתמונה.

לפני שבועות אחדים התארח גולדן לראיון אצל ניב רסקין במסגרת “המושכים בחוטים”. הם דיברו קצת על רכילות ברנז’אית, על מסע השופינג של דנקנר אצל עיתונאי הארץ, על כל מיני דברים ששני אנשי תקשורת מדברים אחד עם השני כשהם מעמידים פנים שהם מעמידים פנים שהם לא שמים לב שיש מצלמה.

ובכל זאת, בתוך כל שכבות העמדת הפנים אפשר היה לאתר משהו מרתק אצל גולדן. פעם אחר פעם, כשהוא נשאל על העתיד או על המודל העסקי השיב גולדן, בטבעיות מלאה, שמעריב הוא חלק משמעותי בתוך קבוצת IDB, ושהוא רואה אותו כיצרן התוכן המרכזי של הקבוצה.

אז כן, אני לא אוהב את הביטוי הזה, אני לא אוהב את כל עניין התוכן, אבל גולדן, ראוי להודות, צודק. צריך להעריך אותו, כבר אמרתי?

הנה רשימה (חלקית, סביר להניח) של גופים מסחריים שאני משלם להם לא מעט כסף על הזכות להיות מחובר לעולם המקוון באופן רציף: Lenovo, Dell, Asus (שלושה מחשבים בבית), בזק, נטוויז’ן, סמסונג, אמזון (קינדל), D-Link (ראוטר), אפילו את חברת החשמל לא הייתי מזניח. אני משלם להם על הזכות להיות מחובר בכל רגע, על “הזכות הטבעית” לצרוך את התוכן שאני רוצה, מתי שאני רוצה, ואיך שאני רוצה. אני משלם להם, בין השאר (אם לא בעיקר) על הזכות לצרוך את התוכן הזה “בחינם”. הרבה מאוד כסף, אתם רואים, אני משלם על ה”חינם” הזה.

ואת זה גולדן מבין.

גולדן רואה את העתיד, הוא רואה אותו אחרת מנביאי האוטופיה הדיגיטלית, גולדן רואה את הסימביוזה המתהווה בין זרועתיה של התשלובת המכונה קבוצת IDB, את העתיד שבו נמשיך לשלם הרבה מאוד כסף בעד האשליה שאנחנו יכולים לצרוך מה שבא לנו, מתי שבא לנו, להאמין שאנחנו לא משלמים על זה כלום.

צריך להעריך את שי גולדן, אם לא על שום דבר אחר, לפחות על זה.

Get Shareaholic

Related posts:

18:33

‫כוכבים, פסים וזומבים‬

» ‎ תודעה כוזבת

אזהרה מתפתלת

מצד אחד הפוסט הזה, חשוב לציין, מכיל ספוילרים ל-World War Z של מקס ברוקס. מצד שני, נו, אתם יודעים מה אני חושב על ספוילרים. ושוב מהצד האחד, ממש בקרוב הרי יוצא סרט שמבוסס על הספר (בראד פיט מפיק ומככב) אז אולי זה חשוב, אבל מצד שני, בטח בכל מקרה יתעללו בעלילת הספר כדי להפוך אותה לשובר קופות הוליוודי במידה כזו שהספוילרים שלי כבר לא יהיו רלוונטיים.

לא חשוב, הבנתם (בכל מקרה קצת קשה לטעון שיש עלילה לספר הזה, ואם יש אחת כזו הרי שהספוילר הכי גדול לתפנית המרכזית שלה מופיע כבר בדברי המבוא).

פתיחה מתבקשת

לכאורה לפחות מתיימר World War Z להיות תעתיקי ראיונות עם אנשים מכל רחבי הגלובוס ששיחקו תפקיד מרכזי במלחמה העולמית הגדולה כנגד הזומבים. הוא מתחיל בתאריך לא מוחלט בעתיד הקרוב ונמתח על פני כמה שנים עד לנצחון (הזמני?) על הזומבים ותחילת הבנייה המחודשת של ציביליזציה אנושית.

המבנה הזה הוא גימיק, כמובן, גימיק שמאפשר לברוקס לשטוח את השקפת עולמו, לאבחן את ההבדלים, לעתים מעודנים ומדוייקים, לעתים בוטים וגסים, בין אומה אחת לאחרת.

קשה למצוא ביקורות רציניות על הספר הזה ברשת, זה ספר זומבים, אחרי הכל. במעטות שיש (ולא, לא עמד לי כוחי לדפדף במאות ביקורות גולשים באמזון), ברוקס זוכה לשבחים על הבחירה (המאוד לא טריוויאלית, באמת) לפרוש את הרשת הנרטיבית שלו על פני העולם כולו ולא להסתפק בסיפור המלחמה האמריקאית.

יש, אני משער, משהו נועז באמת בבחירה הזו, ואני לא מבקש לזלזל בה, גם אם התפירה שלה לסיפור המסגרת מתבצעת באופן קלוש משהו. אבל יש גם משהו צורם באופן שבו היא מתבצעת הלכה למעשה. ברוקס, שלכאורה לפחות מתיימר להתנתק מנקודת המבט המערבית נשאר בסופו של דבר תחום בגבולות “העולם המוכר” – אירופה, ארצות הברית, גיחה קצרה לדרום אמריקה, עצירה משמעותית בדרום אפריקה, ולא מעט תשומת לב לענקים המתעוררים במזרח הרחוק (הודו, סין ויפן), אבל אין בסיפור הזה התייחסות של ממש למוסלמים (למעט אחד שמוצא מקלט בישראל) או לאפריקה (למעט דרום אפריקה כאמור), וזאת למרות שהמחלה שהופכת בני אדם לזומבים זוכה, בראשית דרכה לפחות, לכינוי “כלבת אפריקאית”.

וכך, דווקא מתוך יומרה למבט רחב יותר על האנושות מקבע ברוקס איזו גישה מערבו-צנטרית המסוגלת להבחין רק במי שהוא חלק, גם אם מאיים או בעייתי, בכלכלה הגלובלית הצומחת.

ביקורתיות מתחמקת

חלקי הפתיחה של הספר, אלה שדנים בהתפרצות המגיפה שמובילה למלחמה, בשלב שבו מנסות ממשלות העולם להשתיק ולהדחיק אותה, ובשלב הבלתי נמנע שבו קורסת ההדחקה הזו ומפנה מקום לפאניקה גלובלית, עמוסים בביקורת נושכת, אכזרית למדי, על החברה האמריקאית.

יש בהם התייחסות ישירה לתאוות בצע תאגידית שמוכרת תרופות חסרות תועלת להמון המבוהל, יש בהם קרב אבוד בו מוקרבים אלפי חיילים מול זרם אינסופי של זומבים, קרב שכולו כשלון של צמרת מדינית-בטחונית אמריקאית אחוזת יוהרה טכנולוגית חסרת בסיס. מול אלה מובלטות הערנות והתושייה של ישראל (המדינה היחידה בעולם שנערכת נכון למתקפת הזומבים) ושל בריטניה, כמו גם הנכונות של דרום אפריקה (דווקא מתוך מורשת האפרטהייד) לקבל החלטות כואבות אך הכרחיות, אפילו האכזריות הרוסית המוגזמת מצטיירת בשלבים האלה כעדיפה על הרכרוכיות של אמריקה המפונקת.

כבר בשלב הזה, ראוי לציין, יכול הקורא הרגיש לחוש את זרמי העומק שיניעו את העלילה בהמשך, ואף על פי כן המשכתי לקוות שאני טועה, שברוקס יבכר לדבוק בביקורת שלו, לשאת אותה אל איזו מסקנה מתבקשת (כן, בטח, ברור שהקורא הרגיש זה אני).

במידה מסויימת אני משער, זה בדיוק מה שברוקס רצה לעשות, רק שהמסקנה המתבקשת שלו, זו שעומדת כמסר המרכזי של הספר, אם יש כזה, היא שיר הלל, מתבקש וידוע מראש לאיזו “רוח אמריקאית”, אולי בעצם נכון יותר לאותו “חלום אמריקאי”. רק שכדי לחזור אל אותו חלום מזוייף מתכתחילה היה צריך להסיר את המכשולים הגלויים שבדרך, לפתוח באותה ביקורת קשה וגלויה, ביקורת המתבססת, הלכה למעשה, על האמירה כאילו היוהרה המסוכנת ותאוות הבצע חסרת המצפון הן בגידה בחלום האמריקאי ולא מימושו הטבעי.

רק אחרי שהאומה שבגדה בעקרונותיה סופגת שרשרת כואבת של מכות היא יכולה, לפי ברוקס, להתחבר מחדש לרעיונות ולערכים שהביאו אותה לגדולה. וכך, בחלקיו האחרונים של הספר, אלה דווקא הפליטים מארצות הברית שמביאים איתם רוח של יוזמה חופשית המזניקה את קובה והופכת אותה לכלכלה המובילה בעולם, כך מצליחים האמריקאים המתבצרים בחוף המערבי לייצר מחדש חברת מופת של אנשים יצרניים המחוייבים לעתיד האנושות, וכך גם, מעל הכל, הנשיא האמריקאי הוא זה שסוחף את העולם כולו לצאת למלחמה חזיתית כנגד הזומבים כדי “לדרוש מחדש את העתיד המגיע לאנושות”.

ברוקס מודע לבעייתיות של הרגע העלילתי הזה, הוא משחרר בו אמירה אירונית בה הוא מושווה לסצינה מסרט אמריקאי קיטשי, ואז עובר ממנה אל ההמשך הקיטשי המתבקש, פשוט כי אין לו ברירה, כי הוא חייב להאמין באותו חלום אמריקאי.

סטייה מתבקשת

טוב רגע, פה זה בלוג רציני, אנחנו לא באמת מתעסקים בזומבים (בדרך כלל).

לגמרי במקרה התפרסמו בשבועות האחרונים שתי כתבות פרופיל שכתב ג’ורג’ פאקר (Packer) לניו יורקר. האחת היא של איזה מיליארדר תמהוני בשם פיטר ת’יל (Peter Thiel) – ליברטריאן בהשקפתו, מאמין באפשרות של חיי נצח, מנהיג של תנועה נגד השכלה גבוהה (או לפחות נגד אינפלציית תארים), טכנופוב בחייו האישיים שעושה חלק ניכר מהונו בהשקעה בחברות היי-טק. השניה היא של ריי קייצ’ל (Ray Kachel), מתכנת ועורך וידאו מסיאטל שאיבד בשנים האחרונות את כל מקורות ההכנסה שלו, מכר את שאריות הציוד שלו, הפך להומלס, ועלה על אוטובוס כדי להצטרף למחאה הניו יורקית של Occupy Wall Street.

מייד אחרי פרסום הכתבה השנייה פרסם פאקר גם פוסט (חפשו בפנים לינקים לשתי הכתבות, אחת מהן פתוחה למנויים בלבד) בבלוג הדעות של הניו יורקר, פוסט שבו בחר להרהר על צירוף המקרים של סמיכות הפרסום הזו, בהבדלים התהומיים שבין שתי הדמויות, אבל גם בקווי הדמיון ביניהן. ת’יל וקייצ’ל גרס פאקר בפוסט ההוא הם שני סמלים קוטביים להתפרקות (dissolution) של הפוליטיקה האמריקאית. בשנות הששים, טען, היה כל אחד מהם מוצא בית טבעי לרעיונות המנחים אותו במסגרת המפלגות הגדולות, היום שניהם נמצאים בחיפוש עצמאי אחרי מסגרת שתהלום את דרכיהם האידאולוגיות.

אבל פאקר, ממש כמו ברוקס, פוחד מהמסקנה המתבקשת, וכך, ממש כמו ברוקס הוא חותם את הפוסט באמירה

Whatever you think of their ideas and causes, both Thiel and Kachel represent something of the restlessness, the openness to the future, that has gotten America through other troubled times.

סיום מפתיע

אני לא אוהב את המהלך האידאולוגי הזה של ברוקס ושל פאקר, את הביקורת הנוקבת שמסתיימת דווקא בהצהרת נאמנות לרוח האמריקאית שיודעת להתמודד עם השינויים הדרמטיים, עם כוחות זרים המנסים לחטוף אותה, ולצאת בסופו של דבר כשידה על העליונה, להוביל לעתיד טוב יותר.

אני לא אוהב את המהלך הזה, אבל אני מוצא את עצמי מקנא בו, מקנא ביכולת להיאחז, גם היום, בחלום קולקטיבי של אופטימיות, להאמין שגם מול טייקונים חמדנים ההגוזלים לעצמם את הכלכלה וגם אל מול מערכת פוליטית שאיבדה את הרלוונטיות שלה אפשר להאמין בחיוניות וברוח של אומה שתדע לצלוח את המשברים האלה ולהמשיך מהם הלאה.

איך צעקנו בקיץ? זה היה משהו על העם, לא?

Get Shareaholic

Related posts:

17:05

‫השר‬

» ‎ תודעה כוזבת

בשלב זה, אפשר להניח, כולם כבר ראו את קטע הוידאו המביך קלות שבו מתבדחים הרמטכ”ל ושר הבטחון, ספק על חשבון החיילות, ספק על חשבון הדתיים, ספק על חשבון המהומה התקשורתית, ודאי על חשבון עצמם.

ולווט ושוקי טאוסיג (אין לינק, מדובר בדיוני פייסבוק), אמונים על ביקורת תקשורת, מיהרו לצנן את הבעירה, מזכירים לנו שמדובר בסך הכל בהומור קלוקל משהו של שני גברים מהאליטות הישנות בסיטואציה שבה ריח אבק השריפה עולה לראשיהם.

בראומה, מנגד, טרחו לנתח את הדיאלוג המדובר מילה במילה, לחשוף את השוביניזם הגס והמכוער שמתחבא, אך בקושי, תחת מעטה מחוספס של הומור חיילים מגרבץ.

אני, כמו תמיד, תקוע באמצע. אלמלא מילה אחת שממשיכה לטרוד את מנוחתי מאז צפיתי בקטע המצונזר והחלקי לראשונה.

“יש פה דנה מהתקשורת של השר” מגחך אהוד ברק לפני שהוא בוחר להזכיר לנו את שורשיה של אותה דנה בהתיישבות העובדת, לפני שהמח”ט האומלל מסתבך ודורך על לשונו.

“השר” אומר ברק, מדבר על עצמו בגוף שלישי לרגע, מונע ממני את האפשרות לשכוח מכל העסק הזה, לפטור אותו כבועה תקשורתית מוגזמת שממשיכה לנפח את עצמה במעגל אכזרי של היזון חוזר.

קל מאוד, קל מידי, לפטור את פליטת הפה הזה כחלק משגעון הגדלות של מפרק השעונים האנליטי אהוד ברק המדבר על עצמו בגוף שלישי נפוליאוני, אני חושד שזו טעות. הבחירה של ברק, ברגע המדוייק הזה, לדבר על עצמו בגוף שלישי, נובעת ממניעים אחרים לחלוטין, אולי אפילו הפוכים.

כי בסופו של דבר, נדמה לי לפחות, יש משהו בסיטואציה הזו, שבה זיעת לוחמים במדי ב’ מתערבבת בניחוחן של מנות קרב, ורעם התותחים נמהל במראה הבנות מהאוגדה (החטיבה? הפיקוד?), שדי בו לשלוח את מי שכבר שנים עושה לביתו המפואר או בוחש בפוליטיקה של בית הנבחרים שלנו בחזרה אל הטריטוריה הטבעית שלו, זו שבה אחווה גברית מחוספסת היא היתר לשחרר צחקוק קל דעת על מהומה שמאיימת לקרוע את החברה הישראלית, ללעוג באחת גם לדוסים התמהוניים עם אובססיית שירת הנשים שלהם וגם לאותן נשים עצמן עם ההתעקשות הקטנונית להחיל את הפמיניזם הפומפוזי שלהן על המעוז האחרון הגבריות האחוס”לית.

“יש פה דנה מהתקשורת של השר”, נוחר ברק לעבר גנץ, מבכר, ולו לרגע, להעמיד פני מילואימניק חרמן המרשה לעצמו לדבר בחופשיות בוטה, לשכוח או לפחות להדחיק את היותו השר המדובר, זה שמופקד על המערכת שנקרעת ומיטלטלת עכשיו, לזלזל ברגשותיהם של חיילים דתיים, להתעלם מזכויותיהן של חיילות, ואולי, מעל הכל, להעדיף להצטנף בחיקה החם של אחוות לוחמים מזוייפת שבה אין מקום לנשים, אין מקום לדתיים, אין מקום לתקשורת החטטנית, אין מקום למי שאינם שיבוטים אנכרוניסטיים של איזה אליק מדומיין שעלה מן הים.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫אל תכתבו דו”חות באנגלית, אף עיתונאי לא יקרא אותם‬'

10:36

‫אל תכתבו דו”חות באנגלית, אף עיתונאי לא יקרא אותם‬

» ‎ תודעה כוזבת

אין עשן בלי אש?

הכותרת ב-ynet היתה חד-משמעית – מחלקה בבן-גוריון בסכנת סגירה: “מוטה פוליטית”. גם הכתבה עצמה כללה לא מעט התבטאויות נחרצות, הבולטת שבהן היתה

הוועדה ציינה כי קיים חשש "שגיוס סגל וקידומם במחלקות למדע המדינה מושפע לעתים משיקולים פוליטיים ולא אקדמיים טהורים, ולכן יש לפעול שתהליכי גיוס סגל, קידום וקביעות צריכים להיעשות אך ורק על פי סטנדרטים מקצועיים, ללא התייחסות לדעות פוליטיות".

שובל הטוקבקים הצפוי נמצא שם למטה, כמובן, מלא בעיקר בכינויי גנאי למחלקה, למרציה, ולשמאל באופן כללי.

גם הסיקור בהארץ בחר בתיאור דומה, עם כותרת המשנה “מליאת המועצה להשכלה גבוהה אישרה את הדו"ח הקורא לשקול סגירת המחלקה, בגלל חוסר איזון פוליטי ומרצים המביעים עמדות אישיות”, ומשם מיהר לעסוק בבעייתיות של הדו”ח, במעורבות החריגה של גדעון סער בדיונים ובדעת המיעוט של פרופ’ גליה גולן.

רק את הדו”ח עצמו, כך זה נראה, לא טרח אף אחד לקרוא, חבל. אין ממש קשר בין הדו”ח (כפי שפורסם על-ידי נועם שיזף ב-972) לבין התיאורים מסמרי השיער של שתי הכתבות המדוברות.

כן, הדו”ח מזכיר את ההטיה הפוליטית של המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון, כן הדו”ח ממליץ, כצעד אחרון במקרה שלא תיושמנה ההמלצות העיקריות שלו, לסגור את המחלקה. לא, אין שום קשר בין שני החלקים האלה בדו”ח.

הביקורת העיקרית של הדו”ח על המחלקה מתרכזת בכך שמתוך הגדרתה כמחלקה בין-תחומית יש בה ייצוג נמוך מידי של אנשי מדע המדינה, וכתוצאה מכך תכנית הלימודים לתואר ראשון אינה מקנה לסטודנטים את היסודות הראויים כדי להפוך לחוקרים בתחום. כפתרון לבעיה המרכזית הזו ממליצה הועדה על גיוס מיידי של עוד שלושה עד ארבעה חברי סגל שיוכלו להעביר את הקורסים הדרושים כדי לחזק את היסודות התיאורטיים של הסטודנטים. במקרה ששינויים כאלה לא יבוצעו ממליצה הועדה לסגור את המחלקה.

להטייה הפוליטית של המחלקה יש מספר התייחסויות, חלקן ביקורתיות, חלקן דווקא לא. בכולן טורחת הועדה להבהיר כי שיחות עם סטודנטים (גם לתואר ראשון וגם בלימודי המשך) העלו תחושה של פתיחות מצד המערכת ועידוד להשמעת דעות ביקורתיות כלפי המרצים. כן, הועדה אכן ממליצה להקפיד על כך שמרצים יטרחו להבהיר מתי הם משמיעים דעות אישיות משל עצמם (אבל לא טוענת בשום מקום שהיום יש בעיה של מצב הפוך) וכן שהמחלקה תעשה מאמץ כדי ש“תכנית הלימודים תיתפש כמאוזנת על-ידי הקהילה הנוגעת בדבר”.

נו, וכיוון שהועדה מחייבת גיוס מיידי של אנשי סגל, ונגעה גם בהטייה הפוליטית של המחלקה, הרי שאנחנו מתקרבים ללב העניין לפי ynet, החשד לפגמים בתהליך הגיוס והקידום ממניעים פוליטיים.

זה מה שיש לועדה להגיד בנושא

The committee heard no complaints regarding hiring or promotion practices in the Department. Two of the lecturers were hired from the ranks of the adjuncts, and the tenure/promotion record of the Department was considered very good. Tenure has never been denied a candidate put up for promotion, but one or two cases were mentioned of lecturers who would not have been put up for promotion had they remained. We recommend that common standards of scholarly achievements and
excellence are emphasized in the process of hiring and promotion.

(ההדגשה שלי)

אז כן, בסוף יש הבהרה, טריוויאלית ומתבקשת לכך שתקנים מקובלים של מצויינות אקדמית יודגשו בתהליך המינוי והקידום, אבל זה אחרי הפתיחה החד-משמעית לפיה אין לועדה בסיס לחשוב שיש פגם בתהליכים האלה היום.

חסכתי מכם את ההתייחסויות למעבדת המחשבים הקטנה מידי ולספרייה הדלה מידי, כמו גם את השבחים לסגל המנהלי ואת ספירת החדרים של המחלקה. יש בדו”ח הזה לא מעט ביקורת על מבנה תכנית הלימודים של המחלקה, על היומרה להנחות דוקטורנטים במצב של מחסור משמעותי בכח אדם, וגם על קצב הפרסומים האקדמיים של סגל המחלקה (ובעיקר על כתבי העת שבהם הם מתפרסמים). יש בו גם לא מעט שבחים למחלקה. זה לא ממש רלוונטי.

אני לא בקיא בהיסטוריה ובפוליטיקה הפנימית של המל”ג*, בהחלט ייתכן שעצם הקיום של דו”ח כזה שחובר בידי ועדה בינלאומית הוא אירוע דרמטי שמצדיק דיון רציני ומשמעותי בעצמאות האקדמית של אוניברסיטאות. גם אם זה נכון, נדמה שלכל המעורבים יש אינטרס להפוך את הדיון הזה, המורכב והמשעמם מידי, לסיפור דרמטי של מאבק בין ממשלה לאומית לבין מחלקה חתרנית.

יכול להיות גם שאני טועה, שהטקסט שקראתי הוא כולו מלאכת מחשבת של רמזים מעודנים ליודעי ח”ן, אולי התיאור של “חברי סגל הבקיאים בדיסציפלינת הליבה של המחלקה” הוא רק שם קוד ל”אנשים שיעברו סינון אידאולוגי של אם תרצו”. אולי העיתונאים המדווחים בשתי הכתבות שהפניתי אליהן פשוט ידעו לקרוא את הדו”ח באופן מעמיק יותר, לפענח את כל הרמזים הפזורים בו.

אני חושד שלא זה המצב.

אני חושד שמישהו (אולי במל”ג, אולי במשרד החינוך, אולי במחלקה לפוליטיקה וממשל, אולי בכל הגופים האלה) העביר איזו הודעה לעיתונות עם ציטוטים סלקטיביים שביקשו להציב את הדו”ח הזה כחלק ממאבק פוליטי משמעותי שמתרחש כאן היום. אף אחד כבר לא יטרח לקרוא את הדו”ח בשלב הזה (19 עמודים באנגלית, 12 אם מדלגים על הפתיחה הטכנית והנספחים). ביקורת על מחסור בכח אדם במחלקה, על מחסור בקורסי חובה בשנים ב’ ו-ג’ של התואר הראשון היא לכל היותר אייטם זניח במדור חינוך, בטח שלא חומר לכותרת בעמוד הראשי, בטח שלא מלכודת לטוקבקים זועמים.

דווקא היום, כשלעיתונאים יש גישה להרבה יותר מקורות ראשוניים, אמר ג’ים שכטר מהניו יורק טיימס לגלובס (וצוטט אצל עידוק), גדל הפיתוי שלהם להיות עצלנים.

* שועשעתי מאוד, אני חייב לציין מראשי התיבות האנגליים של המל”ג, CHE.

Get Shareaholic

Related posts:

14:25

‫פוסט משנות ה90‬

» ‎ תודעה כוזבת

קיץ 96

כמעט שלוש שנים אחרי שסגרו לי את העיתון, שנתיים לתוך לימודים אקדמיים שעלו על כל הציפיות האובייקטיביות (ציונים וכאלה) אבל אכזבו בכל מובן שהיה חשוב באמת, קיבלתי מכתב מהבנק.

תכנית חסכון עם סכום דמיוני (בטח במונחי הימים ההם עבורי, ככל הנראה מהבר-מצווה) עומדת להשתחרר. אני עושה חישוב מהיר, זה, יחד עם המשכורת על העבודה המתוכננת באוניברסיטה, אולי גם קצת עזרה מההורים. אין ספק. אני בדרך לדירה שכורה. במרכז תל אביב.

הכסף כבר כאן בעצם, אבל קשה לבשר את זה. אז בוקר אחד, בשעה לא סבירה אני חומק מהבית, לוקח שני אוטובוסים ונוחת בדימונה, מנסה לנסח לעצמי את המשך הדרך. פתאום אני מבין שאין לי דרך להסביר לאן נעלמתי, מוצא קיוסק וקונה בו טלכרט.

בדיוק באותו זמן עולה לשידור העונה הראשונה של הפוך. אני מסתכל על יששכר (?) שמסביר להוריו את ההחלטה לעזוב אותם, ומזדהה עד עמקי נשמתי, מחפש את הדרך לחתוך את הקשר הגורדי הזה.

את הפרק האחרון של העונה אני כבר רואה בדירה השכורה (אחד העם, על גבול שינקין).

בעצם לא.

היתה לי שם טלוויזיה, מכשיר ישן וחצי מקולקל שקיבלתי בירושה משפחתית, אבל התעקשתי לא לחבר אותה. את המעגל של דן שילון שמעתי באיזו תחנת רדיו אזורית. כשנתיהו החליט לפתוח את מנהרת הכותל התקשרתי לשותפה, ביקשתי אישור להיכנס לחדר שלה לראות חדשות בטלוויזיה. רק כשהתחילה עונה חדשה של בוורלי הילס כבר לא עמדתי בפיתוי והזמנתי את הטכנאי של תבל.

אז את הפרק האחרון ראיתי אצל חבר שגר לא רחוק ושהיתה לו טלוויזיה מחוברת.

רגע לפני סוף הפרק מצאו את עצמן כל הדמויות הראשיות במעצר (בחיי שאני לא מצליח להיזכר למה), ואיכשהו יצא שכולם התחילו לדבר על הילדות, ועל קבלות שבת בגן, ופתאום הם עברו לשירת “היום יום שישי”.

ישבתי בסלון שאינו שלי, הסתכלתי עליהם שרים ואיזו לחלוחית בלתי נמנעת עלתה בעיניי.

ואז יצאו לפרסומות.

לשותף של החבר נמאס לחכות והוא עבר ערוץ.

לנצח לא אדע איך בדיוק נגמר הפרק ההוא.

בדרך הביתה חשבתי לעצמי כמה קל לסחוט את בלוטות הנוסטלגיה שלנו.

(הקשר: סטטוסים משנות ה90, נועה אסטרייכר מזדהה, חורימבה מפרגנים)

נו, כן, אם כבר שנות ה-90, אז בכל זאת.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫אם אתם שקרנים או אידיוטים כנראה אתם עובדים בפרסום*‬'

18:36

‫אם אתם שקרנים או אידיוטים כנראה אתם עובדים בפרסום*‬

» ‎ תודעה כוזבת

אז חלפתי הבוקר על פני גירסת החוצות של הבאנר הזה שמככב עכשיו בערוצי הבריאות של אתרי האקטואליה, ומשהו צרם לי.

ישב הפרסומאי של מכבי עם סקר שביעות רצון של מבוטחי הקופות השונות. הסקר מחמיא למכבי, זו הקופה ששיעור המבוטחים המרוצים בה גבוה מזה של כל הקופות האחרות, זה מצויין בשביל לבנות על זה קמפיין, אבל זה גם קצת מסורבל. נו, טוב חשב לו הפרסומאי הממולח, בואו נהפוך את סדר הדברים ונציב כסיסמא את הקביעה “אם אתם מרוצים כנראה שאצם במכבי!”, ומייד אחר כך (בבאנר זה אחר כך כרונולוגי) נצטט משהו מעורפל תוצאות הסקר.

רק שהסיסמא הזו, למרבה הצער, היא פשוט שקר, או לפחות סתם קשקוש.

לא הצלחתי למצוא את הסקר המדוייק שעליו מדברת הפרסומת, אבל מצאתי תוצאות סקר דומה שנערך ב-2010, כמו כן מצאתי את נתוני ביטוח לאומי על התפלגות המבוטחים בין הקופות השונות בשנת 2009. ריכזתי אותם לטובתכם בטבלה שלהלן**.

קופ”ח	אחוז המבוטחים (נתוני בט”ל 2009)	אחוז המבוטחים המרוצים (סקר 2010)	אחוז המרוצים מכלל האוכלוסיה	אחוז המרוצים בכל קופ”ח מתוך כלל המרוצים
כללית	52.4	88	46	51
מכבי	24.8	93	23	25.5
מאוחדת	13.6	92	12.5	14
לאומית	9.2	91	8.5	9.5

בהחלט ייתכן שחלו שינויים קלים לכאן או לשם בזמן שחלף מאז הסקר ומאז פרסום נתוני הביטוח הלאומי, אבל השינויים האלה הם בשוליים, הם לא ישנו את התמונה הכוללת, והתמונה הכוללת מופיעה בעמודה האחרונה של הטבלה.

לפי התמונה הזו מסתבר ש-51% מהמבוטחים המרוצים הם בקופת חולים כללית, בדיוק פי שניים מ-25.5% מהמבוטחים המרוצים שנמצאים במכבי. מכאן שאם אתם מרוצים מקופת החולים שלכם הרבה יותר סביר שאתם בכללית ולא במכבי. זה לא פוגם ביתרון הבסיסי שמכבי יכולה להתגאות בו – האחוז הגבוה ביותר של מבוטחים מרוצים, זה רק הופך את האופן שבו בחר מי שבחר להעביר את המסר הזה לשקר גס.

וזה מעצבן אותי.

* טוב, אתם כבר מבינים שגם כאן כיוון הגרירה הוא שגוי.

** בחיי שאין לי כוח להיכנס לשאלה כמה משמעות אפשר להעמיס על הבדלים זניחים כאלה בפרמטר אמורפי כמו הצהרה על שביעות רצון, אני מוכן לקבל את הנתונים כפשוטם לצורך הדיון הנוכחי.

Get Shareaholic

Related posts:

18:36

‫אם אתם שקרנים או אידיוטים כנראה אתם עובדים בפרסום*‬

» ‎ תודעה כוזבת

אז חלפתי הבוקר על פני גירסת החוצות של הבאנר הזה שמככב עכשיו בערוצי הבריאות של אתרי האקטואליה, ומשהו צרם לי.

ישב הפרסומאי של מכבי עם סקר שביעות רצון של מבוטחי הקופות השונות. הסקר מחמיא למכבי, זו הקופה ששיעור המבוטחים המרוצים בה גבוה מזה של כל הקופות האחרות, זה מצויין בשביל לבנות על זה קמפיין, אבל זה גם קצת מסורבל. נו, טוב חשב לו הפרסומאי הממולח, בואו נהפוך את סדר הדברים ונציב כסיסמא את הקביעה “אם אתם מרוצים כנראה שאצם במכבי!”, ומייד אחר כך (בבאנר זה אחר כך כרונולוגי) נצטט משהו מעורפל תוצאות הסקר.

רק שהסיסמא הזו, למרבה הצער, היא פשוט שקר, או לפחות סתם קשקוש.

לא הצלחתי למצוא את הסקר המדוייק שעליו מדברת הפרסומת, אבל מצאתי תוצאות סקר דומה שנערך ב-2010, כמו כן מצאתי את נתוני ביטוח לאומי על התפלגות המבוטחים בין הקופות השונות בשנת 2009. ריכזתי אותם לטובתכם בטבלה שלהלן**.

קופ”ח	אחוז המבוטחים (נתוני בט”ל 2009)	אחוז המבוטחים המרוצים (סקר 2010)	אחוז המרוצים מכלל האוכלוסיה	אחוז המרוצים בכל קופ”ח מתוך כלל המרוצים
כללית	52.4	88	46	51
מכבי	24.8	93	23	25.5
מאוחדת	13.6	92	12.5	14
לאומית	9.2	91	8.5	9.5

בהחלט ייתכן שחלו שינויים קלים לכאן או לשם בזמן שחלף מאז הסקר ומאז פרסום נתוני הביטוח הלאומי, אבל השינויים האלה הם בשוליים, הם לא ישנו את התמונה הכוללת, והתמונה הכוללת מופיעה בעמודה האחרונה של הטבלה.

לפי התמונה הזו מסתבר ש-51% מהמבוטחים המרוצים הם בקופת חולים כללית, בדיוק פי שניים מ-25.5% מהמבוטחים המרוצים שנמצאים במכבי. מכאן שאם אתם מרוצים מקופת החולים שלכם הרבה יותר סביר שאתם בכללית ולא במכבי. זה לא פוגם ביתרון הבסיסי שמכבי יכולה להתגאות בו – האחוז הגבוה ביותר של מבוטחים מרוצים, זה רק הופך את האופן שבו בחר מי שבחר להעביר את המסר הזה לשקר גס.

וזה מעצבן אותי.

* טוב, אתם כבר מבינים שגם כאן כיוון הגרירה הוא שגוי.

** בחיי שאין לי כוח להיכנס לשאלה כמה משמעות אפשר להעמיס על הבדלים זניחים כאלה בפרמטר אמורפי כמו הצהרה על שביעות רצון, אני מוכן לקבל את הנתונים כפשוטם לצורך הדיון הנוכחי.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫מה שהילדים אוהבים 1239*‬'

20:49

‫מה שהילדים אוהבים 1239*‬

» ‎ תודעה כוזבת

ושוב מתגלה כמה קל להפעיל אותנו. כמו במערכון ה-Angry Birds של ארץ נהדרת לפני לא כל כך הרבה זמן. רק להפך.

הרשתות החברתיות, או לפחות החלק שבהן שכולו מודעות עצמית, מלאו ביומיים האחרונים בתגובות שהתחרו ביניהן על מידת הפלצות שמעורר שיר הנושא של פסטיגל 2011 בכותביהן.

האמת, בצדק מוחלט.

זבל זה זבל.

ובכל זאת יש איזה משהו שמטריד אותי, ולא מדובר רק בהתגייסות האוטומטית של הרשת (כולל אותי כמובן) שידעה להתעלם מאותו זבל בדיוק כשהנושא היה קונג-פו, פנטזיה, גיבורי-על או לילה מטורף.

מה שמטריד אותי הוא שאף אחד, אני מאמין, לא אוהב את הזבל הזה. אף אחד לא יכול לאהוב אותו.

לכאורה מדובר במוצר מסונתז שכל כולו תוצאה של ניתוחים ופילוחים וקבוצות מיקוד, עם אנה ארונוב לאבות החרמנים שנאלצים ללוות את ילדיהם, עם כוכבי הפיג’מות לגילאי 6.5-14.2, עם רפרורים לפייסבוק לגילאי 10.7-15.34 וכן הלאה.

אבל זה לא עובד. האמינו לי.

יש לי בת בת שבע. בגילה אני התחננתי שייקחו אותי לפסטיבל הילדים. היא תראה את השיר הזה ולא תבין מה רוצים מהחיים שלה לעזאזל.

לדבר הזה, ואני עדיין מתקשה למצוא לו תיאור, אין קהל יעד. אפשר להיות קטן מידי בשבילו, ואפשר להיות גדול מידי, אפשר להיות תמים מידי, אפשר להיות ציני מידי, אבל אי-אפשר, פשוט אי-אפשר להתאים לו.

אין לו קהל יעד כי הוא כבר לא צריך קהל יעד. הפסטיגל הוא הסיבה לקיום הפסטיגל, והוא גם התוצאה, ולא צריך יותר מזה. כל השאר כבר יעמדו בתור כדי לעבור חוויה תרבותית שאף אחד לא רוצה בה באמת, שאף אחד לא רוצה להשתתף בה, שאף אחד לא רואה בה שום דבר חיובי.

למה? כי זה המשחק, וכל אחד מאיתנו ימשיך לשחק את התפקיד שלו במשחק הזה.

אנחנו ה-99%.

* לעולם לא אסלח לפסטיגל על שגרם לי לעשות מחווה לאלון עוזיאל.

Get Shareaholic

Related posts:

16:11

‫שם הוורדפרס‬

» ‎ תודעה כוזבת

פרלוד ספקולטיבי

כשהבין הארי סלדון את הכיוון שבו צועדת הקיסרות הגלקטית, את הניוון שאליו עתידה לשקוע ציביליזציה אנושית מפוארת, הוא עמל על פיתוח מדע הפסיכוהיסטוריה, ובסופו של דבר הקים את המוסד כמרכז שישמר את הידע והתרבות ובכך יאפשר ויאיץ את יציאת האנושות מהתקופה החשוכה והברברית שהיא עתידה היתה לשקוע בה.

זה (יחד עם המוסד האחר והמעט מיסתורי) מה שעומד בבסיס טרילוגיית המוסד (שכדרכן של טרילוגיות ז’אנר המשיכה להתרחב עוד ועוד) של אסימוב.

נזכרתי בסיפור הזה אתמול.

אינטרלוד עכשיווי

נזכרתי בו בגלל הדיון שהתעורר בעקבות הטור של רענן שקד.

שקד, כפי שהוא נוהג לעשות אחת לכמה שנים, יצא בהתקפה חזיתית על “אנשי האינטרנט” ובעיקר על “הבלוגרים”. הפעם, ראוי לציין, הוא לא בחר להציג אותם כבתולים זקנים וחסרי חיים, אלא לפאר אותם (את חלקם לפחות) ככותבים מצויינים. הכותבים המצויינים האלה, טען שקד, כורתים את הענף עליו הוא יושב. אבל החשש האישי של שקד, גם אם יש לו חלק משמעותי בכתיבה, אינו עומד במרכז הדיון הזה.

כתבתי בעבר דברים ברוח דומה לזו שעולה מהטור של שקד, ואתמול בלילה חזרתי לקרוא אותם. אני עדיין חושב שיש בהם מידה של צדק. אבל ההתמקדות של שקד ב”בלוגרים”, נדמה לי, חוטאת לאמת ולשינוי העצום שחל באקולוגיה של התוכן שחלה בשנים האחרונות.

שניים מהבלוגרים ששקד טרח להחמיא לכתיבתם בטור שלו בחרו להגיב אליו בפירוט: בועז כהן (שסיפק גם את הסריקה של הטור המקורי) ויובל דרור. אחרים הפציעו בדיון שהתפתח בתגובות. כל אלה מסמנים את הכשל הראשון, אבל המינורי, בטיעון של שקד, בהיותם בלוגרים שמתפרנסים (חלקית לפחות) גם מכתיבה, עריכה או הופעה בתקשורת. עבורם הבלוג הוא (גם) אמצעי לבסס בו את המוניטין שלהם, לזכות אותם בהזמנות לכתיבה או הופעה בתשלום (רבאק, אפילו אני מקבל קצת כסף על כתיבה פה ושם).

הכשל האמיתי, הגדול, בטיעון של שקד, כפי שציין יובל דרור במפורש, הוא שמדובר במאבק ישן, משעמם ודי עבש

הטקסט שכתב רענן מנסה להחיות דיון שאבד עליו הכלח. זה מרגיש קצת כמו 1998

אינטרלוד היסטורי

סדרת המוסד מתבססת, בגלוי, על סיפור נפילתה של האימפריה הרומית ועל התפקיד החשוב שמילאה הכנסיה הקתולית, ובעיקר המנזרים הכפופים לה, כמרכזים של שימור ידע שאפשרו את ההתחדשות המואצת של ימי הרנסנס (נניח בצד, בבקשה, את הויכוח העקרוני והמרתק על נכונות התיאור הפשטני הזה).

פוסטלוד אופטימי

הבלוגרים, אני מבקש לטעון עכשיו, הם לא האיום על עתיד העיתונות כפי ששקד מבקש (או מתיימר) להציג אותם, אלא התקווה האחרונה לכך שיום אחד היא תחזור לעצמה. הם לא הברברים שקוברים את הציביליזציה שפרחה תחת האימפריה הרומית, אלא הנזירים שמשמרים אותה לטובת העתיד.

גורל העיתונות, כפי שכתבתי לא מזמן, הוא נושא מורכב שאנחנו נוטים לקרוא מזווית צרה מאוד שהמציאות המערבית דוחקת אותנו לתוכה. גם מהזווית הצרה הזו אפשר להבחין במשבר האמיתי ששקד מצביע עליו, משבר שבועז כהן ויובל דרור, בדיוק כמו שקד עצמו, בוחרים להתמקד רק בנקודת מבט אחת עליו.

העיתונות, ולא חשוב איזה עתיד אנחנו בוחרים לדמיין לה, נמצאת במשבר עמוק. זה משבר כלכלי בעיקרו. בניגוד לטענה של שקד, האיום הגדול על כתיבה עיתונאית כבר מזמן אינו בלוגרים איכותיים שמוכנים לכתוב בחינם (או “תמורת קרדיט”).

לא כל כך מזמן יצא רענן שקד (כ-1000 חברים בפייסבוק) בשליחות המוסף שלו לבחון את “משמעות החברות בעידן הפייסבוק”. שקד לא חשב על אותם חברים שנונים כאיום על מעמדו המקצועי, הם לא (בדרך כלל) דעתניים ושנונים, הם לא נראים, במבט חטוף, כתחליף מפוקפק וחינמי לכתיבה שלו. אבל הם כן. הם, ולא יובל דרור, אני או בועז כהן, אלה שקוברים סופית את המודל הכלכלי שעליו התקיימה התקשורת במאה ומשהו השנים האחרונות.

למפרסם או לאיש הפרסום, חשוב לזכור, לא אכפת אם אני נחשף למסר שלו בגלל שהוא מוצמד למלים המבריקות של יובל דרור או בגלל שהוא רוכב על תמונות ממסיבת יום ההולדת של ילד מהגן של הבת הקטנה, העיקר שאיחשף אליו. גם למו”לים לא ממש אכפת אם את שטח הפרסום שלהם הם מצליחים למכור בצמוד לכתיבה מעמיקה ואיכותי או בצמוד למחזור עצל של סטטוסים מפייסבוק.

יום אחד, ואפשר לקוות שהוא אינו רחוק כל כך, יימצא מודל כלכלי חדש שיוכל לשאת כתיבה איכותית, כזו שמחוייבת לאמת ושאינה מתחמקת מדיונים של ממש בנושאים שעל הפרק. קשה מאוד למצוא כתיבה כזו בתקשורת הממוסדת של היום, ויהיה קשה יותר ויותר למצוא אותה בשנים הקרובות. כשיימצא המודל הזה יהיו אלה דווקא הבלוגרים, משוחררים ממחוייבות כספית לשורה תחתונה שישמרו את הערכים העיתונאיים ששקד מבקש לטעון בשמם.

דווקא הברברים שעומדים עכשיו, לכאורה, להשמיד את שאריות התרבות של האימפריה, יהיו הנזירים שיאפשרו את הרנסנס החדש.

Get Shareaholic

Related posts:

18:21

‫פייר, מגיע לכם!‬

» ‎ תודעה כוזבת

אמרתי

אז כן, הנה מצאה לה הציניות מטרה נוחה ומתבקשת, כזו שתמיד היתה שם, מול העיניים, בדמותו של נתניהו, אבל גם כאן היא מתחמקת, לא נוגעת בסוגיות אמיתיות שעומדות על הפרק, בנקודות הקשות שעולות מן העיסקה הזו, נטפלות שוב לאיזה ביביהו מדומיין שכל כולו פוטו-אופים וסאונדבייטים.

לא אמרתי אז במפורש, כי זה הכביד מעט על זרימת הרעיונות שרציתי לטפל בהם, שדווקא נוח מאוד (גם אם לא נעים) לנתניהו עם הדימוי הזה. שהדימוי של סוחר הרהיטים ואשף התקשורת שעלה וטיפס לראשות הממשלה עוזר לו. עוזר לו להסתיר את העובדה שמדובר במנהיג נדיר, נדיר מאוד אפילו, במונחים שהתרגלנו עליהם, כזה שיש לו אידאולוגיה נוקשה וקיצונית שהוא מאמין בה ומוכן ללכת איתה, גם במישור המדיני, ובעיקר במישור הכלכלי. זה גם עוזר לטשטש את העובדה שהסטיות שלו מהקו הנוקשה הן תוצאה של אישיות לחיצה ולא איזה אופורטוניזם מבריק של פוליטיקאי מיומן.

אז עכשיו זה הגיע.

הבעיה האמיתית בתגובת לשכת נתניהו היא לא כישורי הפוטושופ של מי שייצר אותה, היא גם לא ההתנהגות של נתניהו כטירון רשת, והיא אפילו לא ריקון הבדיחה המקורית מתוכן.

הבעיה היא שהבדיחה המקורית, שאכן היתה דאחקת פייסבוק מוצלחת לרגע, נולדה ריקה מתוכן. היא היתה מם שכל כולו נסיון לברוח מעיסוק אמיתי במשהו, בטח מעיסוק אמיתי בעסקת שליט, במניעים לה ובהשלכות שלה. הבדיחה המקורית, במלים אחרות הצליחה לחזק את הדימוי השגוי והמסוכן שיש לרבים מידי על נתניהו.

לא פלא שהוא שש לאמץ אותה.

Get Shareaholic

Related posts:

18:21

‫פייר, מגיע לכם!‬

» ‎ תודעה כוזבת

אמרתי

אז כן, הנה מצאה לה הציניות מטרה נוחה ומתבקשת, כזו שתמיד היתה שם, מול העיניים, בדמותו של נתניהו, אבל גם כאן היא מתחמקת, לא נוגעת בסוגיות אמיתיות שעומדות על הפרק, בנקודות הקשות שעולות מן העיסקה הזו, נטפלות שוב לאיזה ביביהו מדומיין שכל כולו פוטו-אופים וסאונדבייטים.

לא אמרתי אז במפורש, כי זה הכביד מעט על זרימת הרעיונות שרציתי לטפל בהם, שדווקא נוח מאוד (גם אם לא נעים) לנתניהו עם הדימוי הזה. שהדימוי של סוחר הרהיטים ואשף התקשורת שעלה וטיפס לראשות הממשלה עוזר לו. עוזר לו להסתיר את העובדה שמדובר במנהיג נדיר, נדיר מאוד אפילו, במונחים שהתרגלנו עליהם, כזה שיש לו אידאולוגיה נוקשה וקיצונית שהוא מאמין בה ומוכן ללכת איתה, גם במישור המדיני, ובעיקר במישור הכלכלי. זה גם עוזר לטשטש את העובדה שהסטיות שלו מהקו הנוקשה הן תוצאה של אישיות לחיצה ולא איזה אופורטוניזם מבריק של פוליטיקאי מיומן.

אז עכשיו זה הגיע.

הבעיה האמיתית בתגובת לשכת נתניהו היא לא כישורי הפוטושופ של מי שייצר אותה, היא גם לא ההתנהגות של נתניהו כטירון רשת, והיא אפילו לא ריקון הבדיחה המקורית מתוכן.

הבעיה היא שהבדיחה המקורית, שאכן היתה דאחקת פייסבוק מוצלחת לרגע, נולדה ריקה מתוכן. היא היתה מם שכל כולו נסיון לברוח מעיסוק אמיתי במשהו, בטח מעיסוק אמיתי בעסקת שליט, במניעים לה ובהשלכות שלה. הבדיחה המקורית, במלים אחרות הצליחה לחזק את הדימוי השגוי והמסוכן שיש לרבים מידי על נתניהו.

לא פלא שהוא שש לאמץ אותה.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫הבני-זונות, התחבולה מעורטלת!‬'

23:34

‫הבני-זונות, התחבולה מעורטלת!‬

» ‎ תודעה כוזבת

מבוא תיאורטי

הכל התחיל בתגובה של קרן לפוסט ישן של איתמר ומיטל במסגרת פרוייקט “כך הרבה הספרות את חיי”.

חכו רגע! לפני שאתם מתחילים לזרוק זה על מצחו (הגבוה או הנמוך) של זה חופנים בוציים של הון תרבותי, מה דעתכם על ההיפותזה-בשקל (בשבילך גיברת בחצי מחיר) הבאה: אולי אפשר לנסח את ההבדל העקרוני בין X גבוה ל-X נמוך, בזה ש-X נמוך מציע את ההנאות האופייניות/ייחודיות לX באופן גלוי ומפורש, ו-X גבוה הוא X שאפשר להתענג עליו באותם אופנים אבל מבלי להכיר בכך שעושים את זה, תוך העמדת פנים שלא יצא לכם מזה כלום, עניין-נטול-אינטרס וכל זה (העגבניות לבורדייה)? כלומר, בקיצור, שההבדל בין הגבוה לנמוך הוא בכך שהנמוך הוא זה שמבצע את התחבולה כשהיא מעורטלת?

קצת אחר כך ענתה לה מיטל

קרן, בתור החפרפרת שונאת האל-מציאותי בבלוג הזה, אני חייבת להתרעם. יש לא מעט ספרים שאינם פנטזיה ומד"ב שמערטלים את התחבולות שלהם. הייתי אומרת פרק, אבל זה יהיה כבר קומי.

לכך השיבה קרן

לערטל את התחבולה ולהשתמש בתחבולה מעורטלת זה דברים שונים לגמרי.

ומאז אני לא מצליח להפסיק לחשוב על תחבולות ועל ערטולן. לפחות כשאני מצליח להפסיק לחשוב על סחים, או על בורגנות כסף ובורגנות זמן (היי, שוב פעם קרן).

הקדמה אישית, Do you remember the first time?

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי. בהחלט.

היינו בכתה ב’ אני מנחש, ידענו כבר לקרוא טקסט קצר ברצף, גם בלי ניקוד איכשהו. אח של מישהי, אח גדול כמובן, כתב סיפור בהמשכים והיא הביאה את אחד הפרקים שלו לכתה. אני כבר לא זוכר שום דבר מהסיפור. אני זוכר שהכותרת שלו היתה שני שמות עצם – “משהו והבלון האדום”, וששניהם לא הופיעו בעלילה.

בשורה האחרונה של הפרק שאלה אחת הדמויות “אז מי לעזאזל קרא לפרק ככה?”

והראש שלי התפוצץ.

ערטולי תחבולה, הם בכל מקום

אבל מאז זה לא הפסיק להגיע, צץ ותוקף מכל פינה אפשרית. ערטול התחבולה, ראוי לזכור, הוא פעולה חתרנית בבסיסו, וראוי לו שייעשה באופן מושכל, כזה שיהיה בו כדי להפיק אמירה ביקורתית או לפחות משמעותית על התחבולה שאותה הוא מבקש לערטל.

ערטול לשם ערטול הוא חסר ערך. לא תמיד זה היה כך, אני משער. פעם די היה בעצם הערטול כדי לפוצץ לי את הראש כאמור. אבל הרבה זמן עבר מאז, הרבה אנשים צעירים ראו את ראשם מתפוצץ כך פעם אחת, ופעם שנייה, ואז הם התרגלו. כי ערטול לשם ערטול הוא קל מידי, כולנו הרי חכמים מספיק, כולנו מכירים את התחבולות שסובבות אותנו, והערטול, מהר מאוד הופך לתחבולה, ואחר כך אפילו לתחבולה מעורטלת.

ככה נתניה, הכל בככרות

הפיג’מות, למי שאינו מכיר, היא סדרת ילדים מהסוג שנהוג להכתיר כאינטליגנטית, היא משודרת כבר שבע עונות בערוץ הילדים. שבע עונות של ערטול תחבולה אינטנסיבי, הדמויות מרבות להתייחס לחוזה שלהן, לחמוק למסך לבן או שחור שבו הן פונות לקהל ומסבירות איך ההפקה מתערבת להן בעלילה, פרקים נבחרים מבוססים על ציטוט כבד מסרטים קלאסיים של ערטול תחבולה (אושן 11, להיות ג’ון מלקוביץ’).

יש לי לא מעט ביקורת על המסרים שהסדרה מעבירה, בסופו של דבר, בכל הנוגע למערכות יחסים, על האופן שבו היא מחיה, לכאורה בקריצה, הומור עדתי וסקסיסטי ונותנת לו לגיטימציה, תמיד תחת הכסות המגנה של ערטול התחבולה.

כן, יש לסיפור הזה גם צדדים חיוביים, בזכות הערטול הזה יודעת תמר להבין מתי מישהו מנסה למכור לה משהו בחסות של “מופע מיוחד”, בזכותה היא אולי תדע לקרוא סדרות אחרות בעין מעט ביקורתית יותר.

4 עונות שיחקתי בתוכנית הילדים "הפיג'מות", ובשתיים האחרונות הצטרפתי גם לצוות התסריטאים. כתבתי חמישה פרקים.

אמרה ימית סול בראיון לבלייזר.

1 פרק בעונה האחרונה כתבתי בעצמי. כולם שם כותבים, אז גם אני רציתי. כזאת אני, ילדה נגררת.

אמרה דנה פרידר, גם היא משחקת בסדרה בראיון לאותו עיתון.

“כולם שם כותבים” כל כך פשוט.

כי ערטול התחבולה הוא מלאכה קלה, כאמור, קלה מידי. אז הנה, מספיק לשזור כמה בדיחות עם רפרור עצמי למלאכת ההפקה הטלוויזיונית, וכבר אתה הופך משחקן לתסריטאי. פרידר וסול כתבו, אני משער, פרקים מוצלחים לא פחות משכתבו האחרים, לא הן העניין, אלא אווירת ה”כולם כותבים”.

אנשים שכותבים בבלייזר באופן אירוני ומודע לעצמו

יש משהו סמלי בכך ששני הראיונות האלה נערכו דווקא בבלייזר, כל אחד לרגל גליון שבו כיכבה אחת משתי השחקניות על השער (נו, כן, מעורטלת חלקית כמובן). בלייזר אחרי הכל הוא עוד מוסד תרבותי שכל כולו מתבסס על היומרה הריקה לערטול התחבולה. הוא “מגזין גברים”, אבל כולו מודעות לנחיתות המובנית של היותו כזה. תחת הכסות הזו הוא יכול להשלים סיבוב מלא ולהמשיך לעסוק באותם נושאים בדיוק, אבל לכאורה אחרת. לא פלא שזה המקום ממנו צמח הנגע הממאיר של “אנשים שצריך להרוג” כשהוא מתחזה לאיזה הומור, ספק מתחכם ספק חתרני.

לא מזמן למשל, במלאת לו עשור, ערך בלייזר תחרות של דירוג השערים שלו מכל השנים, אבל בלייזר, מתוחכם ואירוני לכאורה כדרכו הכריז על תחרות לבחירת “השער המכוער בכל הזמנים”, וניצל את ההזדמנות כדי להציב במיקום בולט ב-ynet הפניה לגלריית השערים המדוברת. השערים של בלייזר, אתם יודעים, לא ממש נשפטים על העיצוב שלהם או על הרעיון המקורי, כשבלייזר קוראים לכם לבחור את השער המכוער ביותר הם הרי שואלים, באיזו קריצה שאמורה להכשיר את השאלה הזו "מי מבין הדוגמניות\שחקניות\פליטות ריאליטי שבחרנו להפשיט על השער היא הכי מכוערת?” ואולי בעצם זה לא מה שהם שואלים או שהם צוחקים על קורא טיפוסי מדומיין, בתול מזדקן שמפטיר “מה שמו את המכוערת הזו על השער?” או שאולי זה בכלל משהו אחר, אני כבר לא לגמרי בטוח.

אבל אני יודע, בוודאות שעל אחד השערים האלה אפשר היה למצוא את ימית סול, ועל שער אחר אפשר היה למצוא את דנה פרידר. בפנים הן סיפרו שכתבו כמה פרקים לפיג’מות, השתתפו בעוד איזו סדרת בדיחות מטא-מגזין גברים שנשזרו בין הצילומים שלהן, ואיכשהו בין כל ערטולי התחבולה האלה של הפיג’מות ושל בלייזר יצא ששתי כוכבות של תכנית הילדים הכי פופולרית בארץ היום מרוחות בפוזות פרובוקטיביות על השער של מגזין גברים, על תקן כוסיות החודש.

לערטל את הערטול

זה לא פשוט, אבל צריך לעשות את זה. ערטול התחבולה, כאמור נעשה לתחבולה השחוקה והמתבקשת ביותר במחסן התחתמושת של כל תסריטאי, פרסומאי, עיתונאי או סופר. זה מרגיז, זה גם משעמם מהר מאוד, ויותר מידי פעמים זה נעשה כדי להכשיר חזרה לאותה נקודת פתיחה שמרנית, אבל באופן שמעקר מראש כל אפשרות עתידית לביקורת. מישהו צריך להכריז שהעסק הזה כבר לא עובד, מישהו צריך לערטל את הערטול.

או לפחות לצעוק בינתיים.

הבני-זונות, התחבולה מעורטלת!

Get Shareaholic

Related posts:

23:34

‫הבני-זונות, התחבולה מעורטלת!‬

» ‎ תודעה כוזבת

מבוא תיאורטי

הכל התחיל בתגובה של קרן לפוסט ישן של איתמר ומיטל במסגרת פרוייקט “כך הרבה הספרות את חיי”.

חכו רגע! לפני שאתם מתחילים לזרוק זה על מצחו (הגבוה או הנמוך) של זה חופנים בוציים של הון תרבותי, מה דעתכם על ההיפותזה-בשקל (בשבילך גיברת בחצי מחיר) הבאה: אולי אפשר לנסח את ההבדל העקרוני בין X גבוה ל-X נמוך, בזה ש-X נמוך מציע את ההנאות האופייניות/ייחודיות לX באופן גלוי ומפורש, ו-X גבוה הוא X שאפשר להתענג עליו באותם אופנים אבל מבלי להכיר בכך שעושים את זה, תוך העמדת פנים שלא יצא לכם מזה כלום, עניין-נטול-אינטרס וכל זה (העגבניות לבורדייה)? כלומר, בקיצור, שההבדל בין הגבוה לנמוך הוא בכך שהנמוך הוא זה שמבצע את התחבולה כשהיא מעורטלת?

קצת אחר כך ענתה לה מיטל

קרן, בתור החפרפרת שונאת האל-מציאותי בבלוג הזה, אני חייבת להתרעם. יש לא מעט ספרים שאינם פנטזיה ומד"ב שמערטלים את התחבולות שלהם. הייתי אומרת פרק, אבל זה יהיה כבר קומי.

לכך השיבה קרן

לערטל את התחבולה ולהשתמש בתחבולה מעורטלת זה דברים שונים לגמרי.

ומאז אני לא מצליח להפסיק לחשוב על תחבולות ועל ערטולן. לפחות כשאני מצליח להפסיק לחשוב על סחים, או על בורגנות כסף ובורגנות זמן (היי, שוב פעם קרן).

הקדמה אישית, Do you remember the first time?

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי. בהחלט.

היינו בכתה ב’ אני מנחש, ידענו כבר לקרוא טקסט קצר ברצף, גם בלי ניקוד איכשהו. אח של מישהי, אח גדול כמובן, כתב סיפור בהמשכים והיא הביאה את אחד הפרקים שלו לכתה. אני כבר לא זוכר שום דבר מהסיפור. אני זוכר שהכותרת שלו היתה שני שמות עצם – “משהו והבלון האדום”, וששניהם לא הופיעו בעלילה.

בשורה האחרונה של הפרק שאלה אחת הדמויות “אז מי לעזאזל קרא לפרק ככה?”

והראש שלי התפוצץ.

ערטולי תחבולה, הם בכל מקום

אבל מאז זה לא הפסיק להגיע, צץ ותוקף מכל פינה אפשרית. ערטול התחבולה, ראוי לזכור, הוא פעולה חתרנית בבסיסו, וראוי לו שייעשה באופן מושכל, כזה שיהיה בו כדי להפיק אמירה ביקורתית או לפחות משמעותית על התחבולה שאותה הוא מבקש לערטל.

ערטול לשם ערטול הוא חסר ערך. לא תמיד זה היה כך, אני משער. פעם די היה בעצם הערטול כדי לפוצץ לי את הראש כאמור. אבל הרבה זמן עבר מאז, הרבה אנשים צעירים ראו את ראשם מתפוצץ כך פעם אחת, ופעם שנייה, ואז הם התרגלו. כי ערטול לשם ערטול הוא קל מידי, כולנו הרי חכמים מספיק, כולנו מכירים את התחבולות שסובבות אותנו, והערטול, מהר מאוד הופך לתחבולה, ואחר כך אפילו לתחבולה מעורטלת.

ככה נתניה, הכל בככרות

הפיג’מות, למי שאינו מכיר, היא סדרת ילדים מהסוג שנהוג להכתיר כאינטליגנטית, היא משודרת כבר שבע עונות בערוץ הילדים. שבע עונות של ערטול תחבולה אינטנסיבי, הדמויות מרבות להתייחס לחוזה שלהן, לחמוק למסך לבן או שחור שבו הן פונות לקהל ומסבירות איך ההפקה מתערבת להן בעלילה, פרקים נבחרים מבוססים על ציטוט כבד מסרטים קלאסיים של ערטול תחבולה (אושן 11, להיות ג’ון מלקוביץ’).

יש לי לא מעט ביקורת על המסרים שהסדרה מעבירה, בסופו של דבר, בכל הנוגע למערכות יחסים, על האופן שבו היא מחיה, לכאורה בקריצה, הומור עדתי וסקסיסטי ונותנת לו לגיטימציה, תמיד תחת הכסות המגנה של ערטול התחבולה.

כן, יש לסיפור הזה גם צדדים חיוביים, בזכות הערטול הזה יודעת תמר להבין מתי מישהו מנסה למכור לה משהו בחסות של “מופע מיוחד”, בזכותה היא אולי תדע לקרוא סדרות אחרות בעין מעט ביקורתית יותר.

4 עונות שיחקתי בתוכנית הילדים "הפיג'מות", ובשתיים האחרונות הצטרפתי גם לצוות התסריטאים. כתבתי חמישה פרקים.

אמרה ימית סול בראיון לבלייזר.

1 פרק בעונה האחרונה כתבתי בעצמי. כולם שם כותבים, אז גם אני רציתי. כזאת אני, ילדה נגררת.

אמרה דנה פרידר, גם היא משחקת בסדרה בראיון לאותו עיתון.

“כולם שם כותבים” כל כך פשוט.

כי ערטול התחבולה הוא מלאכה קלה, כאמור, קלה מידי. אז הנה, מספיק לשזור כמה בדיחות עם רפרור עצמי למלאכת ההפקה הטלוויזיונית, וכבר אתה הופך משחקן לתסריטאי. פרידר וסול כתבו, אני משער, פרקים מוצלחים לא פחות משכתבו האחרים, לא הן העניין, אלא אווירת ה”כולם כותבים”.

אנשים שכותבים בבלייזר באופן אירוני ומודע לעצמו

יש משהו סמלי בכך ששני הראיונות האלה נערכו דווקא בבלייזר, כל אחד לרגל גליון שבו כיכבה אחת משתי השחקניות על השער (נו, כן, מעורטלת חלקית כמובן). בלייזר אחרי הכל הוא עוד מוסד תרבותי שכל כולו מתבסס על היומרה הריקה לערטול התחבולה. הוא “מגזין גברים”, אבל כולו מודעות לנחיתות המובנית של היותו כזה. תחת הכסות הזו הוא יכול להשלים סיבוב מלא ולהמשיך לעסוק באותם נושאים בדיוק, אבל לכאורה אחרת. לא פלא שזה המקום ממנו צמח הנגע הממאיר של “אנשים שצריך להרוג” כשהוא מתחזה לאיזה הומור, ספק מתחכם ספק חתרני.

לא מזמן למשל, במלאת לו עשור, ערך בלייזר תחרות של דירוג השערים שלו מכל השנים, אבל בלייזר, מתוחכם ואירוני לכאורה כדרכו הכריז על תחרות לבחירת “השער המכוער בכל הזמנים”, וניצל את ההזדמנות כדי להציב במיקום בולט ב-ynet הפניה לגלריית השערים המדוברת. השערים של בלייזר, אתם יודעים, לא ממש נשפטים על העיצוב שלהם או על הרעיון המקורי, כשבלייזר קוראים לכם לבחור את השער המכוער ביותר הם הרי שואלים, באיזו קריצה שאמורה להכשיר את השאלה הזו "מי מבין הדוגמניות\שחקניות\פליטות ריאליטי שבחרנו להפשיט על השער היא הכי מכוערת?” ואולי בעצם זה לא מה שהם שואלים או שהם צוחקים על קורא טיפוסי מדומיין, בתול מזדקן שמפטיר “מה שמו את המכוערת הזו על השער?” או שאולי זה בכלל משהו אחר, אני כבר לא לגמרי בטוח.

אבל אני יודע, בוודאות שעל אחד השערים האלה אפשר היה למצוא את ימית סול, ועל שער אחר אפשר היה למצוא את דנה פרידר. בפנים הן סיפרו שכתבו כמה פרקים לפיג’מות, השתתפו בעוד איזו סדרת בדיחות מטא-מגזין גברים שנשזרו בין הצילומים שלהן, ואיכשהו בין כל ערטולי התחבולה האלה של הפיג’מות ושל בלייזר יצא ששתי כוכבות של תכנית הילדים הכי פופולרית בארץ היום מרוחות בפוזות פרובוקטיביות על השער של מגזין גברים, על תקן כוסיות החודש.

לערטל את הערטול

זה לא פשוט, אבל צריך לעשות את זה. ערטול התחבולה, כאמור נעשה לתחבולה השחוקה והמתבקשת ביותר במחסן התחתמושת של כל תסריטאי, פרסומאי, עיתונאי או סופר. זה מרגיז, זה גם משעמם מהר מאוד, ויותר מידי פעמים זה נעשה כדי להכשיר חזרה לאותה נקודת פתיחה שמרנית, אבל באופן שמעקר מראש כל אפשרות עתידית לביקורת. מישהו צריך להכריז שהעסק הזה כבר לא עובד, מישהו צריך לערטל את הערטול.

או לפחות לצעוק בינתיים.

הבני-זונות, התחבולה מעורטלת!

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫סחים, הם נדחפים לתמונות‬'

11:27

‫סחים, הם נדחפים לתמונות‬

» ‎ תודעה כוזבת

שמח על העסקה לשחרור גלעד שליט, אבל לא שוכח את המחיר הכבד שאנחנו משלמים: מחמאות לנתניהו.

כתב עידו קינן בפייסבוק יום למחרת הידיעה על עיסקת שליט ובכך סימן לא רק את המשבר האמיתי אליו נקלעה קהילת האינטרנט העברי, אלא גם, בדיעבד, את האופן הקל והצפוי מידי שבו, לכאורה לפחות, היא הצליחה לצאת מן המשבר הזה.

במשך שבוע שלם הילכה המולטיספירה בחוסר-וודאות משתק, לא בגלל השאלה אם תצא העיסקה לפועל בסופו של דבר, בגלל המצב הבלתי נסבל שבו ציניות היא במידה רבה לא לגיטימית. כן, פה ושם היו בדיחות, רובן מעודנות יחסית, מתחמקות מלגעת בגרעין. גם כך הן הובילו לאיום אחד ברצח (לכאורה).

ואז הגיע היום הגדול עצמו. לאט לאט אפשר היה לשחרר את הציניות, המראיינת המצרית יכלה לזכות לטיפול הולם, גם ההמולה התקשורתית וההקרנה האינסופית של לופים בני כמה שניות של כל שבריר שנייה של שליט, אבל זה עדיין לא הספיק. עד שהגיעה תמונה מגוחכת אחת של נתניהו משקיף מהצד על החיבוק שבין שליט לבין אביו, עין חדה ועבודת פוטושופ זריזה של אורי שטרייגולד ומשהו שהיה עצור וחסום במשך שבוע התפרץ באחת למבול של תמונות המשך ושל וריאציות, יוצר את מם האינטרנט העברי הסוחף ביותר עד היום (למי שאין לו מושג על מה אני מדבר: הנה הסקירות של חדר 404 ושל חורים ברשת).

בראש טאמבלר הסחים המשותק עוד ניצבת אותה תמונה שפיארה אותו מימיו הראשונים, בשלב מסויים של חייו הוסיפו לה, בפינה הימנית התחתונה, משל היתה תמונת פרופיל בפייסבוק, את העיגול המפורסם עם הלוגו של הקריאה לשחרורו של גלעד שליט. ואני, כשמישהו צץ בכל מקום (גם אם זה נתניהו באמצעות פוטושופ), מייד אני חושב על הטאמבלר ההוא.

זה עובד בכמה רבדים

אז כן, הנה מצאה לה הציניות מטרה נוחה ומתבקשת, כזו שתמיד היתה שם, מול העיניים, בדמותו של נתניהו, אבל גם כאן היא מתחמקת, לא נוגעת בסוגיות אמיתיות שעומדות על הפרק, בנקודות הקשות שעולות מן העיסקה הזו, נטפלות שוב לאיזה ביביהו מדומיין שכל כולו פוטו-אופים וסאונדבייטים.

אם יש לקח פוליטי חשוב אחד ללמוד מביצועה של עיסקת שליט, הלקח הזה הוא ניצחונם הגדול של הסחים. קל מאוד, מתבקש מאוד, היה ללעוג במשך שנים ל”צבא החברים של גלעד”, למחאות פייסבוק ריקות מתוכן של תמונת פרופיל, הם באמת היו מטרה נוחה מידי, עד שהם ניצחו.

וכך, בזמן שהמחאה החברתית הגדולה של הקיץ מתפוררת לכדי גירסה מורחבת של “הנסיך הקטן” (תודה לינון) או של “הגדה השמאלית” ולמסיבות רחוב ברוטשילד, מתרכזת, כמו ברגעי ההתחלה שלה, בחבורה מצומצמת של היפסטרים תל אביבים, דווקא הסחים חוגגים את ההצלחה הפוליטית הגדולה שלהם, דווקא הם הצליחו לשנות את המציאות ולהרחיב את גבולות האפשרי.

ועם זה באמת קצת קשה לחיות, איזה מזל שאפשר לצחוק על ביבי.

Get Shareaholic

Related posts:

11:27

‫סחים, הם נדחפים לתמונות‬

» ‎ תודעה כוזבת

שמח על העסקה לשחרור גלעד שליט, אבל לא שוכח את המחיר הכבד שאנחנו משלמים: מחמאות לנתניהו.

כתב עידו קינן בפייסבוק יום למחרת הידיעה על עיסקת שליט ובכך סימן לא רק את המשבר האמיתי אליו נקלעה קהילת האינטרנט העברי, אלא גם, בדיעבד, את האופן הקל והצפוי מידי שבו, לכאורה לפחות, היא הצליחה לצאת מן המשבר הזה.

במשך שבוע שלם הילכה המולטיספירה בחוסר-וודאות משתק, לא בגלל השאלה אם תצא העיסקה לפועל בסופו של דבר, בגלל המצב הבלתי נסבל שבו ציניות היא במידה רבה לא לגיטימית. כן, פה ושם היו בדיחות, רובן מעודנות יחסית, מתחמקות מלגעת בגרעין. גם כך הן הובילו לאיום אחד ברצח (לכאורה).

ואז הגיע היום הגדול עצמו. לאט לאט אפשר היה לשחרר את הציניות, המראיינת המצרית יכלה לזכות לטיפול הולם, גם ההמולה התקשורתית וההקרנה האינסופית של לופים בני כמה שניות של כל שבריר שנייה של שליט, אבל זה עדיין לא הספיק. עד שהגיעה תמונה מגוחכת אחת של נתניהו משקיף מהצד על החיבוק שבין שליט לבין אביו, עין חדה ועבודת פוטושופ זריזה של אורי שטרייגולד ומשהו שהיה עצור וחסום במשך שבוע התפרץ באחת למבול של תמונות המשך ושל וריאציות, יוצר את מם האינטרנט העברי הסוחף ביותר עד היום (למי שאין לו מושג על מה אני מדבר: הנה הסקירות של חדר 404 ושל חורים ברשת).

בראש טאמבלר הסחים המשותק עוד ניצבת אותה תמונה שפיארה אותו מימיו הראשונים, בשלב מסויים של חייו הוסיפו לה, בפינה הימנית התחתונה, משל היתה תמונת פרופיל בפייסבוק, את העיגול המפורסם עם הלוגו של הקריאה לשחרורו של גלעד שליט. ואני, כשמישהו צץ בכל מקום (גם אם זה נתניהו באמצעות פוטושופ), מייד אני חושב על הטאמבלר ההוא.

זה עובד בכמה רבדים

אז כן, הנה מצאה לה הציניות מטרה נוחה ומתבקשת, כזו שתמיד היתה שם, מול העיניים, בדמותו של נתניהו, אבל גם כאן היא מתחמקת, לא נוגעת בסוגיות אמיתיות שעומדות על הפרק, בנקודות הקשות שעולות מן העיסקה הזו, נטפלות שוב לאיזה ביביהו מדומיין שכל כולו פוטו-אופים וסאונדבייטים.

אם יש לקח פוליטי חשוב אחד ללמוד מביצועה של עיסקת שליט, הלקח הזה הוא ניצחונם הגדול של הסחים. קל מאוד, מתבקש מאוד, היה ללעוג במשך שנים ל”צבא החברים של גלעד”, למחאות פייסבוק ריקות מתוכן של תמונת פרופיל, הם באמת היו מטרה נוחה מידי, עד שהם ניצחו.

וכך, בזמן שהמחאה החברתית הגדולה של הקיץ מתפוררת לכדי גירסה מורחבת של “הנסיך הקטן” (תודה לינון) או של “הגדה השמאלית” ולמסיבות רחוב ברוטשילד, מתרכזת, כמו ברגעי ההתחלה שלה, בחבורה מצומצמת של היפסטרים תל אביבים, דווקא הסחים חוגגים את ההצלחה הפוליטית הגדולה שלהם, דווקא הם הצליחו לשנות את המציאות ולהרחיב את גבולות האפשרי.

ועם זה באמת קצת קשה לחיות, איזה מזל שאפשר לצחוק על ביבי.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫האנרכו-דנקנריסטים יוצאים למערכה‬'

18:26

‫האנרכו-דנקנריסטים יוצאים למערכה‬

» ‎ תודעה כוזבת

לפני שבוע עוד לא ידעתי בכלל על קיומו של ז’ורנל, מוסף התרבות היומי החדש של מעריב. מוזר. פעם זה לא היה קורה לי. דרך קישור של העין השביעית הגעתי למאמר ביקורתי בוואלה ברנז’ה שביקש להציג את ז’ורנל גם כמוסף מוצלח למדי, אבל גם, אולי בעיקר, כחזית בולטת של מעריב תחת נוחי דנקנר במאבק הגדול מול הארץ. ז’ורנל, וזה אכן ניכר בו, מבקש להוות אלטרנטיבה משמעותית יחידה לגלריה של הארץ בתחרות על תשומת ליבה של איזו אליטה תרבותית מקומית.

לפני שאתפנה לנושא המרכזי ראוי להעיר שגם אם מוסף גלריה מסומן כיעד שלו, התחושה מדפדוף בז’ורנל שונה במפגיע מזו של דפדוף בגלריה, ולא רק בגלל גודל העמודים. לרגע או שניים אפשר לדמיין שחדשות לא נסגר מעולם, שהנה אני שוב אוחז ביורשו החוקי של מוסף יומי (כמעט יומי בעצם) ישן ואהוב בשם שנות התשעים.

ביום שלישי שעבר (11.10.2011) אם כן, גיליתי את ז’ורנל, ומיהרתי לרכוש גליון של מעריב, מאז הצלחתי להניח את ידיי על עוד שלושה גליונות שלו, זה של ערב החג (12.10) ושני גליונות יום שישי מורחבים (של ה-7.10, כן יש לי מכונת זמן! ושל ה-14.10). אחרי דפדוף שטחי וגיחות מזדמנות לקריאה מעמיקה יותר נדמה לי שאני יכול לומר במידה גבוה של וודאות שהמאבק בגלריה של הארץ הוא רק אחת משתי מטרות אסטרטגיות שלו.

יצאו גברים

הכל התחיל, מבחינתי, במאמר המערכת של גליון ה-11.10. כראוי למאמר מערכת הוא אינו חתום, אבל במקביל להיותו לא חתום ראוי לציין גם כי שמו של עורך המוסף אינו מופיע בו בשום מקום (מאז קיבלתי שני שמות של אנשים שנטען בפניי כי הם עורכיו, זה לא ממש חשוב, אם להודות על האמת). כמו רבים אחרים באותו יום, מצא לנכון מאמר המערכת המדובר להתייחס להתבטאות האומללה של דפני ליף כאילו אלי ישי “יצא גבר”, וממנה לצאת לשרשרת הקביעות הבאה:

מההתנגדות הנחרצת והקולנית של ליף ושל חבריה ליישום דו”ח טרכטנברג, מבלי להיכנס לדיון כלכלי, עולה החשד כי אור הזרקורים, שערי המגזינים והפקות האופנה מכתיבים את צעדיהם לא פחות מהדאגה למעמד הביניים ולשכבות החלשות.

לקח לי רגע או שניים להתעשת, להתגבר על הכעס המקורי, להיזכר בתמונה הרחבה יותר, ובעיקר להיזכר בשמו של סגן עורך מעריב הנוכחי ובהיסטוריה הטעונה של מערכת יחסיו עם המאה החברתית. “אנחנו לא נגד המחאה כי דנקנר משלם לנו משכורת” זועק הטור הזה, “אנחנו בכלל לא נגד המחאה ממש, אנחנו פשוט נגד המוחים כי אנחנו ביקורתיים וחתרניים מספיק כדי לחשוף אותם במערומיהם”.

מאמר המערכת ההוא התגלה בדיעבד כיחיד בארבעת הגליונות שיצא לי לקרוא, כך שמאליו מתגנב איזה חשד בדבר התהליך המערכתי שבו מוחלט לפרסם מאמר שכזה והמניעים שעומדים מאחורי החלטה כזו.

אבל לא רק מאמר המערכת ההוא מביע עמדה כזו, היא פזורה בין המאמרים, הראיונות, הביקורות והמסות שממלאים את דפי ז’ורנל, חוזרת על עצמה בשינויי צורה וגוון, אבל תמיד נאמנה לאותה גישה בסיסית של חתרנות משתקת.

המחאה כקיטש

את שער גליון סוף השבוע של ה-7.10 הקדישו עורכי ז’ורנל למסה מצויינת של אבי גרפינקל המבקשת לקעקע את מעמדו של אשכול נבו ככוכב הספרותי הצעיר של ישראל – “אשכול נבו ותור הזהב של השטחיות הישראלית” נכתב על השער, עם הפניה למסה בת למעלה משלושה עמודים. כבר בפסקת הפתיחה מספר לנו גרפינקל כי נבו הוא הסופר היחיד שהוזמן לנאום ב”הפגנת המיליון”, עובדה שהוא יחזור אליה כמה וכמה פעמים.

אחרי שהוא גומר לטפל בהתחמקות של נבו מאמירה פוליטית חד-משמעית חוזר גרפינקל שוב לנושא שבו פתח.

זה אגב מאפיין במידה רבה גם את מחאת האוהלים, שגם מנהיגיה רוצים להיות בסדר עם כולם. במובן זה הבחירה בנבו שיישא נאום בהפגנה, מתוך הקונצנזוס ואל הקונצנזוס, מתוך המובן מאליו ואל המובן מאליו, היתה בחירה הולמת ביותר.

וקצת אחר כך הוא מוסיף כי נבו היה הסופר המתאים לעצרת גם בשל יכולתו לרגש, ואז מסביר עד כמה הריגוש שנבו מייצר הוא מלאכותי ומניפולטיבי. בסופו של דבר, אחרי שסיפר כמה פעמים בשבחי הכשרון הספרותי של נבו בוחר גרפינקל להציב אותו כמקבילה הספרותית של כוכב נולד, מסביר לנו מדוע היצירה של נבו היא קיטש.

יש לי תחושה שקהל היעד של המסה הזו הוא זה שהזיהוי בין נבו לבין קיטש לבין כוכב נולד הוא ברור עבורו. זה הקהל הצעיר המשכיל התרבותי והאליטיסטי שרואה את רשימות רבי המכר ומתחלחל. מה שגרפינקל בחר להוסיף, במיוחד עבור הקהל הזה, הוא את ההשוואה החדשה, המפתיעה והמערערת של כל אלה דווקא למחאה החברתית.

לקראת סוף המסה, אגב, כשהוא עוסק ביחסו של נבו לציניות שואל גרפינקל

אבל מיהו הציני האמיתי? מי באמת לא מאמין באדם, אלה שמכסים או אלה שמפשטיטים? נבו או דוסטויבסקי?

ארבעה ימים אחר כך תתפרסם בז’ורנל ביקורת של גרפינקל על האחים קרמזוב, ביקורת שאורכה בערך שישית מאורך המסה על נבו.

זוטות

בכתבת דיוקן על דורון צברי, לרגל שיתוף הפעולה שלו עם שידורי קשת (הילו גלזר, 14.10) מוקדשות כמה פיסקאות לביסוס מעמדו של צברי כאחת הדמויות המרכזיות בגל המחאה החברתית, כולל ציטוט לוחמני מחשבון הטוויטר שלו. הפיסקאות האלה הן הכרחיות, כמובן, כדי שאפשר יהיה להנגיד אותן לתיאור המגיע מייד אחר כך של צברי כבוס קפריזי המפטר עובדים על ימין ועל שמאל ללא רחמים, שלא לדבר על ההנגדה הבסיסית שבין איש המחאה לבין ההשתעבדות למולך הגדול של הטלוויזיה המסחרית.

ביקורת של מאיר שניצר על “משחקי שלטון” נפתחת בלעג משועשע לתנועת מחאה מעט אחרת, זו של Occupy Wall Street.

אוי ויי, הפוליטיקה מלוכלכת (!). ןגם מסריחה (!!). גילוי מרעיש זה, העומד במרכז עלילת “משחקי שלטון” שפתח אמש את פסטיבל הסרטים החיפאי, נובע מהתובנה ה”מפתיעה” – לפיה המיסוי המוטל על שכירים גבוה בהרבה מהמיסוי המוטל על הטייקונים – שמאחדת בימים אלה את תנועת המחאה הניו יורקית המתגודדת בחוצות וול סטריט, כאילו אנשיה באמת עלו על איזה רעיון מדהים.

קצת אחר כך הוא משווה את ג’ורג’ קלוני, כוכב הסרט למנהיג של איזו מפלגת מרצ מקומית, שעמדותיה תמיד צודקות, ושום שמאלן רך אינו יכול להתנגד להן (ההדגשה שלי).

אפילו בכתבה המבכה את דעיכתו של האינדי הישראלי שרק לפני שלוש שנים נראה כעומד לפני פריחה מחודשת (עמי פרידמן, 12.10) אפשר למצוא את הציטוט הבא כהסבר לכשלונו של הרוק הישראלי בשוק הסלולר אל מול ההצלחה הגדולה של המוזיקה הים תיכונית ושל יוצאי כוכב נולד.

מדובר בקהל תל אביבי בעיקרו, שרוב הפעמים לא ממש מודע לעולם הפורטלים הסלולריים, בדרך כלל אלה אנשים שלא מוכנים לתת כסף לחברות סלולר. זה עניין חינוכי וערכי; קהל המחאה ברוטשילד זה לא קהל שיוריד רינגטונים. אלה אידאולוגיות הפוכות.

וכך, גם כשמחאה מוצגת כבחירה חינוכית ואידאולוגית יוצא איכשהו שהיא אשמה בהרס התרבות שאותה היא מבקשת ליצור ושממנה היא אמורה לצאת.

לרקוד על הקבר

אם יש, בסופו של דבר, סמל אחד מושלם לכל המהלך הזה של ז’ורנל, הוא מופיע בדמות כתבה מרתקת על קומיקאי אמריקאי שלא הכרתי עד לאותו רגע בשם לואי סי.קיי. על הכתבה הזו, שימו לב, חתום אחד, אלמוני כמעט, בשם אלון עוזיאל.

כן. האיש ש”פוטר” מעבודתו בוואלה! אחרי פרובוקציה ילדותית משהו אל מול מסע הלוויתו של טייקון אחד (סמי עופר) מועסק עכשיו (מעניין באיזה חוזה?) על-ידי טייקון אחר (נוחי דנקנר). שם הוא כותב על קומיקאי אמריקאי לא מאוד מוכר שהוא פציפיסט מוחלט (לפי הגדרתו) והומניסט גדול, אבל גם כזה שההומור שלו מתבסס על ההכרה בכך ש”הוא בדיוק כמונו – בדרך כלל יודע מהו הדבר הנכון לעשות, אבל בוחר לעשות מה שנוח לו במקום”.

חתרנות משתקת

במסגרת צייטגייסט של ברוס סטרלינג מופיע הדיאלוג המופלא הבא בין אב לבנו

"People don't understand this . . . there is no such thing as 'truth'. There's only language. There's no such thing as a 'fact.' There is no truth or falsehood, just dominant processes by which reality is socially constructed. In a world made out of language, nothing else is even possible . . . There is no objective reality. There might be a world that has true reality. A world with genuine physics . . . We can never reach any bedrock reality. The only direction we can move is into different flavors of the dominant social discourse, or across the grain of the consensus narrative, or–and this is the worst part–into the Wittgenstein empty spaces where things can't be said, can't be spoken, can't even be thought . . . . Don't even go there, okay? You can never come out of there. It's a black hole."

"How come you know so much of this stuff, Dad?"

"I didn't use to know any of it. I was just living my life . . . I don't know all that much, really. There are just a few people in the world who understand how reality works. Most of them don't speak English. They speak French. Because they're all language theorists. Semioticians, mostly, with some, uh, you know, structuralists and poststructuralists . . . . Luce Iragaray . . . Roland Barthes . . . Julia Kristeva . . . Louis Althusser . . . These are the wisest people in the world, the only people with a real clue." Starlitz laughed morosely. "And does it help them? Hell, no! The poor bastards, they strangle their wives, they get run over by laundry trucks . . . "

You can tell they know what's really going on, because when you read what they say, it sounds really cool and convincing, until you realize that even though you know it, you can't use that knowledge to change anything. If you can understand reality, then you can't do anything. If you're doing anything, it means you don't understand reality.

הדיאלוג הזה, בסופו של דבר, הוא מהות המהלך האידאולוגי של ז’ורנל, הוא מהות המחאה העוזיאלית. היכולת להיות תמיד חתרני יותר מכולם, לדעת לחשוף את המטרות האמיתיות והפסולות שהמחאה משרתת, להיות הראשון לזהות את הפגמים שלה, לנסח את כל אלה בלשון חדה ולבסס אותם בנימוקים מבריקים, כל אלה הם המתכון הבדוק והמוצלח ביותר לשיתוק פוליטי מוחלט ולמסמוס הפוטנציאל האמיתי של המחאה.

עדכון והבהרה

בשיחה שניהלתי עם שוקי טאוסיג מהעין השביעית בעקבות הפוסט הזה מחוץ לבלוג עלו כמה נקודות שחשבתי שראוי להוסיפן כאן.

1. את ז'ורנל עורך עמית שהם וסגנו הוא אודי הירש.

2. המדגם שלי, כצפוי, היה מוטה וקטן מידי. מאמרי מערכת מתפרסמים בז'ורנל לא מעט, בנושאים מגוונים.

3. בהחלט ייתכן שמאמר המערכת שקראתי בגליון הראשון שנחשפתי אליו קבע את הפילטר דרכו קראתי את כל שאר המאמרים והכתבות שהתייחסתי אליהם כאן. יחד עם זאת אני מרגיש שיש איזה קו שמקשר את האופן שבו התייחסויות, חתרניות לכאורה, למחאה, משתרבבות להמון מקומות בז'ורנל.

4. לא, אני לא חושב שדנקנר נתן הוראה, אני גם לא חושב שגולדן נתן הוראה. אני כן חושב שיש איזו "רוח מפקד" שנושבת מכיוונו של גולדן ושמעודדת שרבוב אגבי שכזה למחאה גם למקומות שאין להם קשר ישיר לנושא, ואני כן חושב שזו תוצאה צפויה, אולי מכוונת במידת מה, של הבחירה הספציפית באוסף כותבים שהגישה החתרנית טבועה בהם.

Get Shareaholic

Related posts:

18:26

‫האנרכו-דנקנריסטים יוצאים למערכה‬

» ‎ תודעה כוזבת

לפני שבוע עוד לא ידעתי בכלל על קיומו של ז’ורנל, מוסף התרבות היומי החדש של מעריב. מוזר. פעם זה לא היה קורה לי. דרך קישור של העין השביעית הגעתי למאמר ביקורתי בוואלה ברנז’ה שביקש להציג את ז’ורנל גם כמוסף מוצלח למדי, אבל גם, אולי בעיקר, כחזית בולטת של מעריב תחת נוחי דנקנר במאבק הגדול מול הארץ. ז’ורנל, וזה אכן ניכר בו, מבקש להוות אלטרנטיבה משמעותית יחידה לגלריה של הארץ בתחרות על תשומת ליבה של איזו אליטה תרבותית מקומית.

לפני שאתפנה לנושא המרכזי ראוי להעיר שגם אם מוסף גלריה מסומן כיעד שלו, התחושה מדפדוף בז’ורנל שונה במפגיע מזו של דפדוף בגלריה, ולא רק בגלל גודל העמודים. לרגע או שניים אפשר לדמיין שחדשות לא נסגר מעולם, שהנה אני שוב אוחז ביורשו החוקי של מוסף יומי (כמעט יומי בעצם) ישן ואהוב בשם שנות התשעים.

ביום שלישי שעבר (11.10.2011) אם כן, גיליתי את ז’ורנל, ומיהרתי לרכוש גליון של מעריב, מאז הצלחתי להניח את ידיי על עוד שלושה גליונות שלו, זה של ערב החג (12.10) ושני גליונות יום שישי מורחבים (של ה-7.10, כן יש לי מכונת זמן! ושל ה-14.10). אחרי דפדוף שטחי וגיחות מזדמנות לקריאה מעמיקה יותר נדמה לי שאני יכול לומר במידה גבוה של וודאות שהמאבק בגלריה של הארץ הוא רק אחת משתי מטרות אסטרטגיות שלו.

יצאו גברים

הכל התחיל, מבחינתי, במאמר המערכת של גליון ה-11.10. כראוי למאמר מערכת הוא אינו חתום, אבל במקביל להיותו לא חתום ראוי לציין גם כי שמו של עורך המוסף אינו מופיע בו בשום מקום (מאז קיבלתי שני שמות של אנשים שנטען בפניי כי הם עורכיו, זה לא ממש חשוב, אם להודות על האמת). כמו רבים אחרים באותו יום, מצא לנכון מאמר המערכת המדובר להתייחס להתבטאות האומללה של דפני ליף כאילו אלי ישי “יצא גבר”, וממנה לצאת לשרשרת הקביעות הבאה:

מההתנגדות הנחרצת והקולנית של ליף ושל חבריה ליישום דו”ח טרכטנברג, מבלי להיכנס לדיון כלכלי, עולה החשד כי אור הזרקורים, שערי המגזינים והפקות האופנה מכתיבים את צעדיהם לא פחות מהדאגה למעמד הביניים ולשכבות החלשות.

לקח לי רגע או שניים להתעשת, להתגבר על הכעס המקורי, להיזכר בתמונה הרחבה יותר, ובעיקר להיזכר בשמו של סגן עורך מעריב הנוכחי ובהיסטוריה הטעונה של מערכת יחסיו עם המאה החברתית. “אנחנו לא נגד המחאה כי דנקנר משלם לנו משכורת” זועק הטור הזה, “אנחנו בכלל לא נגד המחאה ממש, אנחנו פשוט נגד המוחים כי אנחנו ביקורתיים וחתרניים מספיק כדי לחשוף אותם במערומיהם”.

מאמר המערכת ההוא התגלה בדיעבד כיחיד בארבעת הגליונות שיצא לי לקרוא, כך שמאליו מתגנב איזה חשד בדבר התהליך המערכתי שבו מוחלט לפרסם מאמר שכזה והמניעים שעומדים מאחורי החלטה כזו.

אבל לא רק מאמר המערכת ההוא מביע עמדה כזו, היא פזורה בין המאמרים, הראיונות, הביקורות והמסות שממלאים את דפי ז’ורנל, חוזרת על עצמה בשינויי צורה וגוון, אבל תמיד נאמנה לאותה גישה בסיסית של חתרנות משתקת.

המחאה כקיטש

את שער גליון סוף השבוע של ה-7.10 הקדישו עורכי ז’ורנל למסה מצויינת של אבי גרפינקל המבקשת לקעקע את מעמדו של אשכול נבו ככוכב הספרותי הצעיר של ישראל – “אשכול נבו ותור הזהב של השטחיות הישראלית” נכתב על השער, עם הפניה למסה בת למעלה משלושה עמודים. כבר בפסקת הפתיחה מספר לנו גרפינקל כי נבו הוא הסופר היחיד שהוזמן לנאום ב”הפגנת המיליון”, עובדה שהוא יחזור אליה כמה וכמה פעמים.

אחרי שהוא גומר לטפל בהתחמקות של נבו מאמירה פוליטית חד-משמעית חוזר גרפינקל שוב לנושא שבו פתח.

זה אגב מאפיין במידה רבה גם את מחאת האוהלים, שגם מנהיגיה רוצים להיות בסדר עם כולם. במובן זה הבחירה בנבו שיישא נאום בהפגנה, מתוך הקונצנזוס ואל הקונצנזוס, מתוך המובן מאליו ואל המובן מאליו, היתה בחירה הולמת ביותר.

וקצת אחר כך הוא מוסיף כי נבו היה הסופר המתאים לעצרת גם בשל יכולתו לרגש, ואז מסביר עד כמה הריגוש שנבו מייצר הוא מלאכותי ומניפולטיבי. בסופו של דבר, אחרי שסיפר כמה פעמים בשבחי הכשרון הספרותי של נבו בוחר גרפינקל להציב אותו כמקבילה הספרותית של כוכב נולד, מסביר לנו מדוע היצירה של נבו היא קיטש.

יש לי תחושה שקהל היעד של המסה הזו הוא זה שהזיהוי בין נבו לבין קיטש לבין כוכב נולד הוא ברור עבורו. זה הקהל הצעיר המשכיל התרבותי והאליטיסטי שרואה את רשימות רבי המכר ומתחלחל. מה שגרפינקל בחר להוסיף, במיוחד עבור הקהל הזה, הוא את ההשוואה החדשה, המפתיעה והמערערת של כל אלה דווקא למחאה החברתית.

לקראת סוף המסה, אגב, כשהוא עוסק ביחסו של נבו לציניות שואל גרפינקל

אבל מיהו הציני האמיתי? מי באמת לא מאמין באדם, אלה שמכסים או אלה שמפשטיטים? נבו או דוסטויבסקי?

ארבעה ימים אחר כך תתפרסם בז’ורנל ביקורת של גרפינקל על האחים קרמזוב, ביקורת שאורכה בערך שישית מאורך המסה על נבו.

זוטות

בכתבת דיוקן על דורון צברי, לרגל שיתוף הפעולה שלו עם שידורי קשת (הילו גלזר, 14.10) מוקדשות כמה פיסקאות לביסוס מעמדו של צברי כאחת הדמויות המרכזיות בגל המחאה החברתית, כולל ציטוט לוחמני מחשבון הטוויטר שלו. הפיסקאות האלה הן הכרחיות, כמובן, כדי שאפשר יהיה להנגיד אותן לתיאור המגיע מייד אחר כך של צברי כבוס קפריזי המפטר עובדים על ימין ועל שמאל ללא רחמים, שלא לדבר על ההנגדה הבסיסית שבין איש המחאה לבין ההשתעבדות למולך הגדול של הטלוויזיה המסחרית.

ביקורת של מאיר שניצר על “משחקי שלטון” נפתחת בלעג משועשע לתנועת מחאה מעט אחרת, זו של Occupy Wall Street.

אוי ויי, הפוליטיקה מלוכלכת (!). ןגם מסריחה (!!). גילוי מרעיש זה, העומד במרכז עלילת “משחקי שלטון” שפתח אמש את פסטיבל הסרטים החיפאי, נובע מהתובנה ה”מפתיעה” – לפיה המיסוי המוטל על שכירים גבוה בהרבה מהמיסוי המוטל על הטייקונים – שמאחדת בימים אלה את תנועת המחאה הניו יורקית המתגודדת בחוצות וול סטריט, כאילו אנשיה באמת עלו על איזה רעיון מדהים.

קצת אחר כך הוא משווה את ג’ורג’ קלוני, כוכב הסרט למנהיג של איזו מפלגת מרצ מקומית, שעמדותיה תמיד צודקות, ושום שמאלן רך אינו יכול להתנגד להן (ההדגשה שלי).

אפילו בכתבה המבכה את דעיכתו של האינדי הישראלי שרק לפני שלוש שנים נראה כעומד לפני פריחה מחודשת (עמי פרידמן, 12.10) אפשר למצוא את הציטוט הבא כהסבר לכשלונו של הרוק הישראלי בשוק הסלולר אל מול ההצלחה הגדולה של המוזיקה הים תיכונית ושל יוצאי כוכב נולד.

מדובר בקהל תל אביבי בעיקרו, שרוב הפעמים לא ממש מודע לעולם הפורטלים הסלולריים, בדרך כלל אלה אנשים שלא מוכנים לתת כסף לחברות סלולר. זה עניין חינוכי וערכי; קהל המחאה ברוטשילד זה לא קהל שיוריד רינגטונים. אלה אידאולוגיות הפוכות.

וכך, גם כשמחאה מוצגת כבחירה חינוכית ואידאולוגית יוצא איכשהו שהיא אשמה בהרס התרבות שאותה היא מבקשת ליצור ושממנה היא אמורה לצאת.

לרקוד על הקבר

אם יש, בסופו של דבר, סמל אחד מושלם לכל המהלך הזה של ז’ורנל, הוא מופיע בדמות כתבה מרתקת על קומיקאי אמריקאי שלא הכרתי עד לאותו רגע בשם לואי סי.קיי. על הכתבה הזו, שימו לב, חתום אחד, אלמוני כמעט, בשם אלון עוזיאל.

כן. האיש ש”פוטר” מעבודתו בוואלה! אחרי פרובוקציה ילדותית משהו אל מול מסע הלוויתו של טייקון אחד (סמי עופר) מועסק עכשיו (מעניין באיזה חוזה?) על-ידי טייקון אחר (נוחי דנקנר). שם הוא כותב על קומיקאי אמריקאי לא מאוד מוכר שהוא פציפיסט מוחלט (לפי הגדרתו) והומניסט גדול, אבל גם כזה שההומור שלו מתבסס על ההכרה בכך ש”הוא בדיוק כמונו – בדרך כלל יודע מהו הדבר הנכון לעשות, אבל בוחר לעשות מה שנוח לו במקום”.

חתרנות משתקת

במסגרת צייטגייסט של ברוס סטרלינג מופיע הדיאלוג המופלא הבא בין אב לבנו

"People don't understand this . . . there is no such thing as 'truth'. There's only language. There's no such thing as a 'fact.' There is no truth or falsehood, just dominant processes by which reality is socially constructed. In a world made out of language, nothing else is even possible . . . There is no objective reality. There might be a world that has true reality. A world with genuine physics . . . We can never reach any bedrock reality. The only direction we can move is into different flavors of the dominant social discourse, or across the grain of the consensus narrative, or–and this is the worst part–into the Wittgenstein empty spaces where things can't be said, can't be spoken, can't even be thought . . . . Don't even go there, okay? You can never come out of there. It's a black hole."

"How come you know so much of this stuff, Dad?"

"I didn't use to know any of it. I was just living my life . . . I don't know all that much, really. There are just a few people in the world who understand how reality works. Most of them don't speak English. They speak French. Because they're all language theorists. Semioticians, mostly, with some, uh, you know, structuralists and poststructuralists . . . . Luce Iragaray . . . Roland Barthes . . . Julia Kristeva . . . Louis Althusser . . . These are the wisest people in the world, the only people with a real clue." Starlitz laughed morosely. "And does it help them? Hell, no! The poor bastards, they strangle their wives, they get run over by laundry trucks . . . "

You can tell they know what's really going on, because when you read what they say, it sounds really cool and convincing, until you realize that even though you know it, you can't use that knowledge to change anything. If you can understand reality, then you can't do anything. If you're doing anything, it means you don't understand reality.

הדיאלוג הזה, בסופו של דבר, הוא מהות המהלך האידאולוגי של ז’ורנל, הוא מהות המחאה העוזיאלית. היכולת להיות תמיד חתרני יותר מכולם, לדעת לחשוף את המטרות האמיתיות והפסולות שהמחאה משרתת, להיות הראשון לזהות את הפגמים שלה, לנסח את כל אלה בלשון חדה ולבסס אותם בנימוקים מבריקים, כל אלה הם המתכון הבדוק והמוצלח ביותר לשיתוק פוליטי מוחלט ולמסמוס הפוטנציאל האמיתי של המחאה.

עדכון והבהרה

בשיחה שניהלתי עם שוקי טאוסיג מהעין השביעית בעקבות הפוסט הזה מחוץ לבלוג עלו כמה נקודות שחשבתי שראוי להוסיפן כאן.

1. את ז'ורנל עורך עמית שהם וסגנו הוא אודי הירש.

2. המדגם שלי, כצפוי, היה מוטה וקטן מידי. מאמרי מערכת מתפרסמים בז'ורנל לא מעט, בנושאים מגוונים.

3. בהחלט ייתכן שמאמר המערכת שקראתי בגליון הראשון שנחשפתי אליו קבע את הפילטר דרכו קראתי את כל שאר המאמרים והכתבות שהתייחסתי אליהם כאן. יחד עם זאת אני מרגיש שיש איזה קו שמקשר את האופן שבו התייחסויות, חתרניות לכאורה, למחאה, משתרבבות להמון מקומות בז'ורנל.

4. לא, אני לא חושב שדנקנר נתן הוראה, אני גם לא חושב שגולדן נתן הוראה. אני כן חושב שיש איזו "רוח מפקד" שנושבת מכיוונו של גולדן ושמעודדת שרבוב אגבי שכזה למחאה גם למקומות שאין להם קשר ישיר לנושא, ואני כן חושב שזו תוצאה צפויה, אולי מכוונת במידת מה, של הבחירה הספציפית באוסף כותבים שהגישה החתרנית טבועה בהם.

Get Shareaholic

Related posts:

1:02

‫ב’ זה אינטרנט‬

» ‎ תודעה כוזבת

בדרכו הקצת מתחמקת יחזור הפוסט הזה לנושא שהבטחתי לחזור אליו מזמן – שורשי המחאה של הקיץ האחרון. באחד הפוסטים שדובי כתב על המחאה בעודו צופה בה מקנדה, הוא התייחס לשאלה המטרידה “למה דווקא עכשיו?” והתשובה שהציעה דובי היא “במקרה” או “למה לא?”. הוא צודק כמובן, בטח כשמנסים לשאול “למה עכשיו ולא לפני שנה או שנתיים?” למרות חוסר התוחלת הבסיסי של עיסוק כזה, נדמה לי שיש כמה דברים שלא נאמרו לגביו, ובעיקר לגבי הקשר שבינו לבין האינטרנט.

המובן מאליו

הקשר הראשון, זה שכבר דובר עליו רבות כמובן, הוא זה של האינטרנט (ובעיקר פייסבוק וטוויטר בעצם) כמאפשר של המחאה. נקודות הציון המרכזיות ידועות ומוכרות לכולם, החל מ”מהפכת הטוויטר” האיראנית, דרך האביב הערבי, חרם הקוטג’, ועכשיו גם וול סטריט. סיכום מוצלח של הסיפור הזה אפשר למצוא אצל עידוק. אין לי הרבה מה להוסיף לסיפור הזה, רק לעצור לרגע ולמסור ד”ש למלקולם גלדוול.

אבל לאינטרנט, אני מבקש לטעון, היה תפקיד לא רק כמאפשר טכני של המחאה אלא גם כחלק משמעותי מהסיבות שהובילו אליה. ושוב, כמו בחלקים הקודמים, אני מבקש להפריד בין המחאה המקורית (זו של מאהל רוטשילד בימיו הראשונים) לבין הדבר הגדול והמורכב הרבה יותר שהיא צמחה להיות.

אורבנות הכרך ואורבנות הרשת*

בימים הראשונים למחאה, כשאף אחד עוד לא ממש הבין מה קורה, אפשר היה לשמוע לא מעט אנשים מדברים על כך שהפתרון האמיתי למחירי הדיור בתל אביב הוא בתהליך טבעי של יצירת מרכז עירוני-תרבותי חדש. אנשים הזכירו שתל אביב של שנות השבעים היתה עיר זקנה שצעירים בחרו לברוח ממנה, שדווקא הריקון ההוא של מרכזה משך אליה כוחות יצירתיים שנהנו מירידת מחירי הדיור והקימו את מה שהפך, שניים או שלושה עשורים אחר כך, לתל אביב המיתית שכל הצעירים (ולא רק הם) מבקשים לגור בה.

אבל האינטרנט, אני מבקש לטעון (או לפחות להעלות אפשרות) הרג את היכולת המסורתית של מרכזים אורבניים חדשים לצמוח כתחליף למרכזים קיימים שהסתיידו, התנוונו והתייקרו.

זו טענה מוזרה מעט, אני מודה, לפחות בשמיעה ראשונה. האינטרנט הרי מחק במידה רבה את הפער הבלתי נפתש ששרר פעם בין מרכזים תרבותיים עירוניים לבין הפריפריה. יכול אדם לגור במצפה קטן בגליל או בחוות בודדים בנגב, לקרוא פיצ’פורק, להוריד מוזיקה חדשה ולכתוב בלוג שיהפוך אותו לדמות בעלת משקל תרבותי.

אבל דווקא האפשרות הזו היא גם האחראית לחוסר היכולת של המרכז היצירתי לנדוד ממקום למקום. האפשרות הזו מונעת את התפתחות המצע שעליו יכול מרכז חדש כזה לצמוח.

אם יש מקום שבו נולדה תל אביב הנוכחית שיורקת את צעיריה החוצה, המקום הזה הוא שינקין של סוף שנות השמונים. גם אם לקח לו הרבה פחות מעשר שנים להפוך לפרודיה על עצמו, שינקין של סוף שנות השמונים היה, באמת ובתמים, אבן שואבת לכוחות יצירתיים. באמצע הרחוב עמדה אז “האוזן השלישית”, ואנשים טרחו להגיע אליה מרחוק. היא היתה אחד ממספר קטן להחריד של מקומות בהם אפשר היה לשמוע מוזיקה אחרת, להתעדכן, לקנות תקליטים שלא יובאו לארץ על-ידי החברות הגדולות. היום זה לא יכול לקרות, אפילו הדרך לארון נראית כמו משהו שלא שווה לצלוח אותו כדי לשלוף ממנו דיסק להאזנה.

דווקא כשאין מרכז לכאורה, דווקא כשקל כל כך לייצר ולצרוך תרבות בלי תלות בסביבה גיאוגרפית, קשה לדמיין את התהליך שייצור גרעין פיזי סביבו יכול להתפתח מרכז תרבותי חדש. האינטרנט, אם כן, מכריח את הצעירים להמשיך ולנהור לתל אביב, חונק את אפשרות הצמיחה של מרכז אלטרנטיבי לעיר. כי מקומות הבילוי, בתי הקפה, האווירה, כל אלה נמצאים בתל אביב, אבל הם נוצרו סביב גרעין שאולי כבר אינו קיים, שאולי לא יתקיים שוב לעולם בשום מקום.

האינטרנט כפתיל השהייה

המחאה הזו, בישראל ובארצות הברית, במערב בכלל, הגיעה באיחור של עשרים שנה פחות או יותר.

יודע היום כל בן גילנו להגיד בעל פה: אין לנו סיכוי אז התעסקנו בשטויות.

כתב לי ינון בתגובה לפוסט קודם. וגם

דור שהתרגל לא לשאוף הוא דור שלמד להרוויח מהציניות שלו. לא כסף, חלילה, רק הון תרבותי שחוק.

הוא צודק, כמובן, אבל הוא צדק גם לפני עשרים שנה. זה בדיוק התיאור שפתח כל מיני כתבות צבע על דור ה-X בתחילת שנות התשעים. דיברו אז על דור שרכש השכלה אקדמית רק כדי לגלות באיחור שהוא Overqualified לכל מה שהחיים יכולים להציע לו, על דור שגדל בשנים של צמיחה כלכלית שנראתה כאילו לא תעצור לעולם, ראה את ההורים שלו מתקדמים ועולים ברמת החיים שלהם בלי הפסקה וציפה להמשיך משם, אבל גילה שהמסיבה נגמרה בדיוק כשהגיע הרגע שלו. אז הוא אימץ אורח חיים בטלני, ברח לעבודות זמניות וחסרות משמעות ולא ממש ידע מה לעשות עם החיים שלו, אז הוא בהה בשידורים חוזרים של סדרות טראש בטלוויזיה.

ואז הגיע האינטרנט.

פתאום נדמה היה שהיכרות מעמיקה עם כל פיתולי העלילה ודמויות המשנה של מלחמת הכוכבים יכולה להיות הדרך לעשות מיליון ראשון בגיל עשרים וחמש. כל מה שצריך היה זה להקים אתר ולמשוך משקיעים שלא ממש מבינים לאן כל זה הולך, אף אחד לא הבין לאן כל זה הולך.

אבל גם אחרי שהבועה המופרכת של סוף שנות התשעים התפוצצה, גם בלי קשר למקרים הקיצוניים שנרשמו במסגרתה, האינטרנט יצר, יש מאין כמעט, כלכלה שלמה חדשה שלא היתה כאן קודם, כלכלה שייצרה מקומות עבודה והזדמנויות בדיוק לכל אותם מוחות יצירתיים ומשכילים שגילו שעבדו עליהם כמה שנים קודם, ושאין להם עתיד. האינטרנט יצר מקומות עבודה לגיקים עם התארים המדעיים, אבל גם לבעלי תארים באמנות ובספרות. במקום מלצרות אפשר היה לחלטר בכתיבת אייטמים סתמיים לאתרי תוכן, להתקדם לכתיבת תוכן שיווקי לחברות מסחריות.

לקח למערכת כמה שנים של תנודות וחוסר בהירות כדי להתעשת, לתקן את עצמה ולשרטט מחדש את הקווים, והדור של עכשיו, זה שהתחיל את המחאה הזו מגיע לבגרות כשפתיל ההשהייה של האינטרנט כבר מיצה את עצמו. כן, יש עבודות באתרי אינטרנט ובתעשיות לוויניות שצמחו סביב הרשת, אבל אלה משרות שכבר אינן שונות מהותית מהמקג’ובים של שנות התשעים המוקדמות, אין בהן הבטחה, או אפילו רמז של הבטחה, לעתיד טוב יותר. בדיוק כמו לפני עשרים שנה הדור הזה גילה שאין לו סיכוי להצליח והחליט להתעסק בשטויות, והפעם לא הגיע איזה גלגל הצלה מפתיע בדמות האינטרנט, אז נמאס לו להתעסק בשטויות שרק מטשטשות את העובדה שאין לו סיכוי להצליח.

ואז, אז אתם יודעים מה קרה.

חצי דיסקליימר: כמו כל תיאוריה שמתיימרת לדבר על דורות, כדאי לזכור, היא עוסקת בעצם בשכבה מצומצמת מאוד של צעירים מפונקים יחסית ששפר עליהם גורלם והם יכולים להתחבט בבעיות האלה. על אנשים משכילים שמצפים שהעולם ייפתח בפניהם בזכות כישוריהם, בזכות ההשכלה שלהם, בזכות מי שהם. היא לא עוסקת בבני דורם שנשארים לכודים לנצח בחוסר יכולת לצאת ולברוח מנקודת הפתיחה המחורבנת שאליה נולדו**. התיאוריה הזו, במלים אחרות, מתארת קבוצה מצומצמת מאוד של אנשים שיכולה להיות להם משמעות סמלית עצומה, אנשים שעושים סרטים וכותבים ספרים, אנשים שעליהם עושים סרטים וכותבים ספרים, כאלה שקל מאוד לקרוא להם “מפונקים” ולנסות לפטור בזה את כל הטענות שלהן כבכיינות ילדותית.

* כן, אני יודע שאין מילה כזו באמת, אבל לא עמדתי בפיתוי.

** והיא גם לא עוסקת באלה שנולדו עם משרה מובטחת בדירקטוריון או באלה שהצליחו לזנק לאחת כזו בהרבה נחישות, או באלה שגם היום חיים את חלום האקזיט, לפעמים אפילו בהצלחה.

Get Shareaholic

Related posts:

2:22

‫ה-T.A.Z וכל קסמו הרע‬

» ‎ תודעה כוזבת

בליל המחשבות המסוכסך עם עצמו שנולד בשני ביקורים קצרים בבית העם בשבועיים האחרונים מסרב להתגבש לכדי פוסט של ממש, אפילו לא אחד פרגמנטלי של נקודות אקלקטיות. זו בטח רק תחושת החשיבות העצמית שלי, עם החשש הנורא שמא הדברים שאומר יחבלו איכשהו ברוח המהפכה, זו שלמרות כל הביקורת, שאולי עוד תגיע פעם, אני מזדהה, לפחות רוצה להזדהות איתה, בכל מאודי.

כמעט בלית ברירה אני נסוג מעט, מתרחק מהנושאים הבוערים באמת, משתבלל לעבר אבחנות רחבות יותר, טעונות פחות (אולי), מרחיק מרוטשילד 69 לברלין ולפוסט ישן שגם הוא סירב להיכתב מסיבות כאלה ואחרות, רק כדי לחזור מזווית קהה דיה כדי להעז ולגעת בדברים.

ההמלצה של מיטל שרון שלחה אותנו, בסוף שבוע רחוק בברלין, לביקור בבורוס קולקשן. בדיוק כמו שהבטיחה מיטל, מדובר במוזיאון הכי מגניב בעולם. אם יש לכם ביקור מתוכנן בברלין מהרו לאתר של האוסף ותאמו לעצמכם השתתפות באחד הסיורים המודרכים (עוד שנייה נחזור אליהם).

מי שמגיע, כמונו, לביקור בבורוס קולקשן מאיזור הגלריות של אוגוסט שטראסה, יעבור בדרך הקצרה על פני פינת הרחובות הזו.

למרות שמיהרנו מאוד הרגשתי צורך, לא ממש ברור באותו רגע, לעצור ולצלם את השלטים האלה. למרות העיכוב הקל הזה, למרות החשבון במסעדה שהתמהמה מעט יותר מהרצוי, הספקנו להגיע לסיור המיועד שלנו בזמן, למזלנו. הסיורים האלה, סיורים מודרכים בני שעה וחצי בערך לקבוצות קטנות של 12 מבקרים (מחציתם באנגלית, מחציתם בגרמנית), הם הדרך היחידה לבקר במוזיאון.

עוד לפני הסיור, מעט היסטוריה. הבורוס קולקשן שוכן במבנה חריג בעל היסטוריה מרתקת. מדובר בבונקר עילי בן חמש קומות שהוקם לקראת סוף מלחמת העולם השנייה כדי להוות מקלט מההפצצות לנוסעי הרכבת התחתית. בתקופת המלחמה הקרה הוא שימש כמחסן לפירות טרופיים (מקובה), בתקופה הזו נפערו כמה חלונות, לצורך אוורור, בקירות הבטון המזויין האימתניים שלו והוא זכה לכינוי “בונקר הבננות”. בשנים הפרועות שאחרי נפילת החומה הפכה הארכיטקטורה הייחודית שלו את הבונקר לאתר מתבקש למסיבות לא חוקיות של מוזיקה אלקטרונית מחתרתית שברלין היתה אחד ממוקדי היצירה שלהן. ואז הוא נקנה על-ידי כריסטיאן בורוס, איל פרסום צעיר ממוצא פולני.

הבונקר הזה, במלים אחרות, הצליח להיות סמל מושלם לכל התהפוכות ההיסטוריות שעברו על העיר שעברה יותר תהפוכות כאלה מכל עיר אחרת בעולם בעשורים האחרונים. כל אחת מהתקופות המדוברות הותירה בו חותם, חותם שמתכנני המוזיאון טרחו מאוד כדי לשמרו. וכך מתערבבות זו בזו שכבות מתקלפות של צבע זרחני שנועד להפיץ מעט אור בימי המלחמה בשאריות של גרפיטי זרחני מימיו כמועדון, אחד החלונות שנפערו בקירות בתקופת הבננות משמש כדי להציג יצירה פרובוקטיבית היישר לעיניהם של אנשי עסקים במלון הבוטיק הסמוך.

הרבה זמן עבר מאז הסיור ההוא, ולא מעט פרטים הספקתי לשכוח, גם המחברת שעליה שירבטתי לעצמי הערות במהלך הסיור נעלמה מתישהו. הפסקאות הבאות, לפיכך, תתייחסנה לנקודות העקרוניות שהביקור הזה עורר בי ולא תיגענה כמעט ביצירות האמנות שהוצגו בו. זו הזדמנות אחרונה לציין שרובן היו מרתקות, מעוררות מחשבה או מפעימות, ושהביקור במוזיאון מומלץ מאוד למרות כל מה שייאמר מעכשיו.

את הסיור הובילה היפסטרית ברלינאית צעירה שהאהבה לאמנות וההתלהבות ממנה, אמיתית או מזוייפת, ניכרה בכל משפט שלה. אל מול יצירת האמנות השנייה שעברנו על פניה היא הרצינה באחת כששלפתי מצלמה, ואסרה עליי לצלם בהמשך הסיור. עברנו לא מעט מוזיאונים במהלך הביקור הקצר ההוא, לא מעט כנסיות ואתרים היסטוריים. בשני מקומות בלבד נאסר עלינו לצלם. השני היה חנות הכלבו הגדולה של ברלין. האיסור הזה הצטרף לעוד כמה נקודות בעייתיות כדי ליצור תמונה ברורה למדי. באתר האינטרנט של המוזיאון יש חלק נרחב למדי של “תצוגה מקוונת”, למרבה הצער הוא מוגן בסיסמא (אותה ישמחו לתת לכם בסוף הסיור, אבל לא לפניו). הסיור כזכור, תחום בזמן, ומי שמבקש להתעכב לצד יצירה שעוררה בו עניין נקרא בדחיפות להצטרף אל הקבוצה, לא מעט יצירות, בשל מגבלת הזמן, אינן מוצגות למבקרים כלל.

מעל כל אלה מרחפת ההחלטה המוזרה והמפתיעה של המוזיאון שלא להציג לצד היצירות את שמותיהן או את שמות האמנים. ממש כך. את כל המידע נידונים המבקרים לקבל אך ורק מפי המדריך המתלווה אליהם.

כל אלה, אם נוסיף אליהם את המגבלות הקשיחות על מספר המבקרים ומועדי הביקור, מציירים תמונה מרתקת של נסיון אמיץ ועיקש לשלוט באופן מוחלט וחסר פשרות בדרך ובמידה שבהן נחשף הקהל ליצירות, נסיון שהוא כמעט אנטיתזה לאידאה של מוזיאון כחלל תצוגה פתוח לקהל.

“אני אוסף אמנות שאני לא מבין” אמר כריסטיאן בורוס בלא מעט ראיונות שניתן למצוא ברחבי הרשת, אבל המדריכה הצליחה למסור לנו פרשנות מדוייקת מאוד של כל יצירה, רומזת שהפרשנות הזו, במקרים רבים היא אכן “כוונת המשורר”, מדגישה את המסתורין של ציירת אחת, בודדה בכל האוסף, שסירבה לספר לבורוס ולצוות המוזיאון את משמעות השמות שנתנה לציורים שלה.

וכך, שעה וחצי דלקנו בעקבות המדריכה, מקבלים הסברים מפורטים על יצירות אמנות שלועגות לדינמיקה הנפוחה של עולם האמנות העכשווי, לאופן שבו הפרסום חודר לכל פינה של חיינו, לתרבות הצריכה, וכן, גם ליצירות מופשטות יותר שביקשו לשחק באור וצל או בחומרים מפתיעים. שוב ושוב הדגישה המדריכה את השרידים ההיסטוריים, את כיתובי ה”נא לא לעשן” שנמצאים על הקירות מאז מלחמת העולם השנייה, ואת החלל שבו עוד אפשר לראות סימנים למסיבות הפרועות של שנות התשעים. “מר בורוס” היא הסבירה לנו “גאה מאוד בהיסטוריה הזו ומנסה לכבד אותה ולשמר את זכרה”. לא, המילה המפורשת לא נאמרה בשום שלב, אבל אפשר היה להרגיש את הרצון של המוזיאון, אולי בעצם של מר בורוס, לנכס לעצמו את ההילה החתרנית של רגע היסטורי מלא פוטנציאל במהלכו הבונקר שסימל את שתי הרודנויות הנוראות בתולדות האנושות הפך לזירה של אנרכיזם הדוניסטי. נו, כן, ל-T.A.Z.

נדמה לי שהמתח העמוק, אולי אפילו סתירה, שבין ההתרפקות הזו על ה-T.A.Z לבין השליטה המוחלטת, האובססיבית כמעט, בכל אספקט של הביקור ושל תפישת היצירות המוצגות במוזיאון עולה בבירור מתוך הדברים שהבאתי עד עכשיו.

אבל זה לא נגמר כאן.

בשלב מסויים של הסיור, על תקן קוריוז משעשע, הזמינה אותנו המדריכה לחרוג לרגע מתוך חלל התצוגה, נדחקנו אל מדרגות החירום, מהן יכולנו להשקיף כלפי מעלה, אל חלל מעוצב בקלילות מנוגדת למסיביות המבוטנת של הבונקר. על גג הבונקר (אפשר לראות גם בתמונה) בנה מר בורוס קומה נוספת (אולי יותר) לו ולמשפחתו. כשנדרש לרשום את הנכס החדש בעירייה היה עליו לסווג אותו לצורכי רישום, התיאור שמסר, סיפרה המדריכה בחיוך משועשע היה של “דירה עם מרתף תחביבים”.

כולנו שמענו וצחקנו.

קצת אחר כך יצא לי לחשוב על הרגע הזה שוב. ואחר כך שוב. ושוב. במבט לאחור, אני חושד, זה היה הרגע החשוב ביותר בסיור הזה. הרגע שבו, בחיוך ובקריצה, הוסרו המסכות. אני לא מפקפק באהבה של מר בורוס לאמנות, בטח לא בזו של המדריכה שלנו או של כל אחד אחר מצוות המדריכים והאוצרים של המוזיאון. אבל ברגע החטוף ההוא במדרגות, מבלי משים, הוטחה בנו האמת הפשוטה – אנחנו מטיילים במרתף התחביבים של כריסטיאן בורוס. אנחנו התחביב של כריסטיאן בורוס. אז, כן, התחביב שלו כולל אמנות עכשווית מסעירה ומרגשת, הרבה יותר טוב מרוב התחביבים שאני יכול לחשוב עליהם. אבל זה כבר פחות חשוב מרגע שהובהרו הכללים. מעל כל האמנות הפרובוקטיבית ומעוררת המחשבה שיצא לנו לראות ריחף המסר הפשוט והחד-משמעי “תראו כמה כיף להיות עשיר”. וההבדל בין ביקור במרתף התחביבים שהוא אוסף בורוס לבין סיור באוסף המכוניות המפורסם של ג’רי סיינפלד, נניח, נראה מהותי הרבה פחות מכפי שאפשר לחשוב ברגע הראשון, אולי אפילו זניח.

אז גם הבנתי, בדיעבד, כמה טוב היה שעצרתי לצלם את הצומת ההוא ואת השלט. קלייר וולדוף היתה זמרת מפורסמת בברלין בשנות העשרה והעשרים של המאה הקודמת, היא חלק מההיסטוריה התרבותית של העיר הזו שאוסף בורוס מבקש להשתלב בה. בלייר וולדורף היא בת העשירים המפונקת מגוסיפ גירל שמבקשת להיאחז בכסף המשפחתי שלה ובסמלים ריקים מתוכן של חברה מעמדית כדי להרגיש ולהדגיש את עליונותה על פני העולם כולו. כריסטיאן בורוס מבקש להימצא על אותו ציר או מסלול פתלתל שעליו נמצאת קלייר וולדוף, אבל הוא הרבה יותר קרוב דווקא לבלייר וולדורף.

עומד מהצד בג’אם המוזיקלי-אמנותי של בית העם לרגל פתיחת השנה החדשה יכולתי לראות את קווי הגיר שנמשחים על הקירות מוסיפים לו באחת עוד רובד היסטורי משמח כל כך. יום אחד, לא רחוק, כשיתקבלו סוף סוף האישורים, יהפוך הבית הזה למלון הבוטיק המתוכנן. את ההיסטוריה “העתיקה” של תל אביב הלבנה כבר יש לו, אבל הנה הוא צובר את אותה הילה החתרנית של רגע היסטורי מלא פוטנציאל. בלובי של המלון ובחדרים, תתנוססנה מן הסתם תמונות של מאהל רוטשילד ושל בית העם, מנכסות למלון ולבעליו את ההילה התרבותית-פוליטית-אנרכיסטית של ה-T.A.Z שאולי היה כאן ואולי לא בקיץ 2011.

כל זה בעצם לא אומר שום דבר על בית העם ועל המחאה בכלל. ואולי דווקא כן.

Get Shareaholic

Related posts:

Permalink for '‫מפתקאות כיס של אחוס”ל מפוכח‬'

12:54

‫מפתקאות כיס של אחוס”ל מפוכח‬

» ‎ תודעה כוזבת

פעם, לא כל כך מזמן, הייתי כורה אוזן בדריכות ברגע שאיזה הורה בגינה היה פוצח בשירת “האוטו שלנו גדול וירוק” לילדיו. הייתי בוחן בקפידה את ההורה, מנסה לנחש מראש אם יעמוד במבחן, מחכה בקוצר רוח לשיבולת הפרטית שפיתחתי לעצמי.

כמה הרבה תליתי אז בשאלה אם בבוא רגע האמת ישיר אותו הורה “מביא הוא לִתנובה” כראוי או שייפול למגירת אויבי המעמד המדומיינת בשירת “מביא הוא מִתנובה”.

שתי תופעות חברו כדי לייצר את האבחנה הזו.

הראשונה, הפשוטה יותר, היא הזרות של ביקוע צרור שוואים עבור ההורה הנידון, זרות שדוחקת אותו להניח מ’ מעל החיריק ומאפשרת לי מידה סבירה של התנשאות לשונית.

השנייה, המשמעותית יותר, היא כמובן האבחנה האידאולוגית התלושה, זו שמבדילה בין מי שגם בפרבר תל אביבי בורגני להפליא נושא עמו שאריות של הזדהות עם שורשים רעיוניים בהתיישבות העובדת לבין מי שהבורגנות טבועה בנפשו, מי שנידון לנצח לחשוב על הביצים והחלב כעל מוצרי צריכה, אולי, לכל היותר, בצעד שקשה לי לאמוד אם הוא חיובי או שלילי, כחנווני קרתני העומד להרוויח על מכירתם.

ברכות לשלמה רודב על מינויו לתפקיד יושב ראש תנובה מטעם קבוצת אייפקס.

Get Shareaholic

Related posts:

22:09

‫שקרים יפים*‬

» ‎ תודעה כוזבת

נו כן, אנשים מחכים (ובצדק, גם אני) להמשך הפוסט הקודם שלי, זה שניסה שוב להבין את שורשי מחאת האוהלים. המחאה מגיעה לשיא גדול ואז הכל מתפוצץ באופן מכוער וצפוי כל כך. בלילה אני ממהר להפגנה המאולתרת ליד ביתו של חולדאי, מגיע כמה דקות אחרי שהיא התפוגגה לדיונים שקטים בגינה הסמוכה, מספיק לראות את סתיו שפיר ואת יהודה נוריאל יוצאים משם למקומות שבהם קורים דברים חשובים יותר.

ולמרות כל זאת אני חוזר דווקא עם פוסט קטנוני ואסקפיסטי, מנטפק בעקשנות לוגו של חברת סושיאל מדיה. ככה זה, אני משער.

הכירו את iSocia. גם בלי ההקדמה שלי סביר להניח שהייתם מצליחים לנחש במה היא עוסקת. מי שקורא כאן בקביעות יכול גם לנחש מראש מה דעתי על חברות כאלה. הייתי יכול, לו רציתי, לבתר את המניפסטים הגרנדיוזיים והחלולים (לטעמי) שבהם היא מאדירה את מפעלותיה ואת הגישה המהפכנית שלה לעולם החדש והמסעיר של המדיה החברתית. אבל נדמה לי שזה מיותר. לא אני קהל היעד שלה, גם לא אתם. עבור קהל היעד האמיתי, אני מרשה לעצמי לנחש, יש אולי טעם במלל הזה. על סמך רשימת הלקוחות המרוצים שלה אפשר אפילו להניח שהיא עושה עבודה לא רעה.

אז למה בכל זאת?

טוב ששאלתם.

בכניסה לעמוד הפייסבוק שלה (וכחברה שעיקר עיסוקה ניהול דפי פייסבוק אני מנחש שזה גם השער הראשי שלה) מתנוסס הגרף המרשים הבא.

הלוגו של iSocia, אתם מבינים, הוא עיגול. אבל לא סתם עיגול. כל פרט ופרט בעיגול הזה נבחר מתוך מחשבה עמוקה, כדי לסמל משהו חשוב שקשור לעולם הסוער והמסעיר של הסושיאל מדיה. או לפחות ככה הם מציגים את זה.

יש לי בעיה עם הגישה הזו, משחקים כאלה נראו לי מעט מאולצים ומגוחכים תמיד. יש לי בעיה גדולה בהרבה עם האופן שבו iSocia בוחרת לממש את הגישה הזו ברצף מופרך של טענות שהן בין שקרים גסים לבין אמירות חסרות משמעות. אני לא קהל היעד של החברה, נכון, אבל לו הייתי חלק מקהל היעד, הגרף הזה וההסברים המגוחכים בתחתיתו היו מבריחים אותי מהר מאוד לחיפוש אחרי חברה אחרת שתעשה בשבילי את העבודה.

בואו נתחיל:

א. שטח העיגול הוא 500 מיליון פיקסלים, טוענים ב-iSocia. יכול להיות שהם צודקים בטענת ההמשך וזהו מספר המשתמשים בפייסבוק בעולם כולו (או לפחות היה פעם, כשהלוגו הזה נוצר) אבל התמונה שמופיעה כאן למעלה, זו שהעתקתי מהשרת של iSocia, זו שכוללת את העיגול, את השטח הלבן סביבו ואת כל המלל שמתחתיו, היא מלבן שרוחבו 520 פיקסלים וגובהו 900 פיקסלים. בסך הכל הוא מכיל קצת פחות מחצי מיליון פיקסלים – פחות מאלפית מספר הפיקסלים ש-iSocia מתיימרת לטעון שיש בעיגול עצמו (והתצוגה בפייסבוק, אגב, אפילו קטנה יותר מהקובץ המקורי). כל הדיון הזה קצת מיותר, אם להודות על האמת, ברגע שנזכרים בעובדה שמסכים טיפוסיים היום, ברזולוציה גבוהה, מכילים בין שניים לארבעה מיליון פיקסלים, מה שאומר שהעיגול של iSocia אמור היה להשתרע על כמה מאות מסכים.

ב. בשלב הבא אנחנו עוברים מפיקסלים למילימטרים והפעם טוענים בפנינו שקוטר העיגול הוא 130 מ”מ. מדדתי עם סרגל. על המסך שלי זה לא נכון. על מסך אחר זה דווקא יכול להיות נכון. זו טענה קצת חסרת משמעות, אם חושבים על זה. ובכל זאת, כיוון שזה רק הסעיף השני ברשימה, אפשר עוד לנסות ולחפש קונסיסטנטיות. אז אם שטח העיגול הוא אכן 500 מיליון פיקסלים, אפשר לחשב את הרדיוס שלו ולמצוא בו 22,000 פיקסלים בקירוב, כך שב-130 מ”מ אמורים להיכנס לא פחות מ-44,000 פיקסלים – קרוב ל-140 פיקסלים בכל מילימטר.

ג. כאן, למרבה הפלא, אולי בגלל שאין טענה גיאומטרית בנוגע לעיגול, אנשי iSocia הצליחו לקלוע ולציין את קוד ה-HTML הנכון של צבע העיגול. יפה להם! כמו שאומרים.

ד. כאן אנשי iSocia מתחילים להרגיז אותי באמת. “היחס בין שטח העיגול לשטח משולש ישר זווית הכלוא בתוכו = 9:50” הם טוענים. מה שמצליח להרתיח כאן היא הטענה המובלעת לפיה יש רק משולש ישר זווית אחד שאפשר לכלוא במעגל. זה שקר, אפילו שקר גס. כל משולש ישר זווית שקוטר המעגל הוא היתר שלו הוא משולש ישר זווית. הטענה של iSocia היא אכן נכונה לגבי אחד מהם, אבל בפני עצמה היא שוב חסרת משמעות (עוד רגע נחזור אליה).

ה. שוב מחליטים ב-iSocia להעביר אותנו ליחידת מידה אחרת (אחרי שכבר עברנו דרך פיקסלים ומילימטרים) ושוב משחררים טענה חסרת משמעות בעליל. יכולתי להתעקש ולחשב את מספר התווים בשורה ואת מספר השורות שהטענה שלהם מאפשרת (אין הרבה כאלה) ולהראות לכם שבאף אחד מהם לא תקבלו צרה של ריבוע. אבל גם זה משחק חסר תוחלת, כי האמת היא שתלוי מה הן האותיות שאותן אקליד, תלוי מה הריווח שאבחר בין השורות. שוב שחררו אנשי iSocia טענה שנשמעת מדוייקת להפליא בלי שיש שמץ של משמעות מאחוריה.

ו. כאן, לצערי, נשברים כל השיאים. חזרנו למילימטרים המוכרים מסעיף ב’. קוטר המעגל בסעיף ב’ היה 130 מ”מ, היקפו בסעיף הנוכחי הוא 616 מ”מ. כל תלמיד תיכון יכול למצוא את הסתירה החד-משמעית (כבר לא טענות עמומות וחסרות משמעות, פשוט סתירה בסיסית בין שתי הטענות). היקף מעגל שקוטרו 130 מ”מ הוא, ולא יעזור ל-iSocia שום דבר, 408 מ”מ.

ז+ח. שוב מתיימרים ב-iSocia (בין המלים) לטעון ליחידות של משולש ישר-זווית הכלוא במעגל ולומר לנו שזווית הראש שלו היא 24 מעלות. יש משולש כזה, חשוב לי להזכיר. אבל זה לא המשולש שבציור, וגם לא המשולש שהוזכר בסעיף ד’, ולא, זה גם לא המעגל שיש לו צלע של 10.4 מ”מ שמופיע בסעיף ח’.

רצף השטויות של iSocia הוא רק סימפטום. תרגיל שחוק של מי שמנסה לסמא את עיניהם של לקוחות פוטציאליים באמירות נבובות המתחזות לטענות שאמורות להעיד על איזו מקצועיות נסתרת. ככה, בסופו של דבר, עובד התחום הזה, זורקים לחלל האוויר באזזוורדס ונתונים חסרי הקשר, מקווים שהלקוח הפוטנציאלי תמים (אולי בעצם טיפש?) מספיק כדי להאמין שיש איזו משמעות מאחוריהם.

מזל שב-iSocia לפחות עושים את זה באופן גס כל כך שהשקרים וההבלים חושפים את עצמם בלי שום מאמץ.

* כותרת הפוסט, אגב, היא גם שם הבלוג החדש והמוצלח של אבנר קשתן שעוסק בפשעי אינפוגרפיקה למיניהם.

Get Shareaholic

No related posts.