[לרותם, שהשקתה אותי:] אחרי שבוע שהוא למטה קשה לי בעצם להסביר איך זה לעבור את מחסום הכתיבה הזה: איך הטכנולוגיה חסמה ממני לומר את מה שיש לי, או אולי אותי. איך בעצם עבר כל כך הרבה בשבוע הזה ונגמרו לי המילים. זה בעצם מוזר איך כשיש לך את חופש הביטוי הזה אתה לא מעריך אותו, איך כשיש אנשים שקוראים אותך, אבל אתה בעצם כותב לעצמך (…) בעצם, אולי אף אחד לא מבין.
אבל אני כותב לעצמי. לעומת אחרים, אולי, שצריכים סיבה כדי לכתוב; הכתיבה, אצלי, היא היכולת לחשוב: עוד דרך לנהל את התהליך המחשבתי. בשבוע הזה, שלא יכלתי להגיד בו כלום, התערבבו דברים וטיוטות על המחשב שלי, עברו עריכה, שיפוץ אגרסיבי, עד שהן הפכו למילים ריקות ודוגמטיות. מילים שאף אחד לא יכול לערער עליהם. החסך בלינקים, הסמכותיות, כמו המילה הכתובה של פעם, ככה הייתי באותם ימים. אבל משהו היה חסר. משהו אחר, הסיפוק המיידי של הפרסום; לא פרסום כמו fame, אלא דווקא publish, היכולת להוליד יצירות לעולם בלי עכבות. זו הסיבה שאני כותב.