30784 items (16526 unread) in 102 feeds
AlleyMule
Connected
(95 unread)
Morning Candy
(493 unread)
OMG
(17 unread)
ברמה העקרונית
(14 unread)
האויב הציני
(3 unread)
הבלוג של אלית
(35 unread)
הבלוג של רן יניב הרטשטיין / Ran Yaniv Hartstein's Blog
(76 unread)
המכללה
(107 unread)
הפנקס הפתוח
(80 unread)
הצלחת המעופפת - לא מדע בדיוני
(96 unread)
יונית מוזס
(40 unread)
לא שומעים!
(266 unread)
פרסום גרילה באינטרנט - ינאי הנגבי
(65 unread)
רויטל סלומון
(208 unread)
Candy's mini blog
(60 unread)
CityMule - 'Brief Mainstream Reviews for the Masses'
shuru HABITU oor oo
(32 unread)
The Daily Dolly
(73 unread)
TumbLizard
(1 unread)
Yellow Spot
(2 unread)
אנקדוטות
(58 unread)
בלוג זה לחלשים
(48 unread)
בצק אלים
(50 unread)
דברים קטנים באמת
(18 unread)
הרהורים של אבא
(177 unread)
חומוס להמונים
(192 unread)
חורים ברשת
(2802 unread)
טל גלילי
(138 unread)
מִלָּה
(14 unread)
מהדורה אחרונה
(177 unread)
ניימן 3.0
(411 unread)
עלילות נויפלד בעיר זרה
רק אי שפיות
(60 unread)
תעשו לט גו
בעוד שלושה ימים מרגע כתיבת פוסט זה, אבלה את יומי הראשון בבייג’ינג יחד עם חברתי. במשך חודש וחצי, אנחנו מתכננים לחרוש את סין לאורכה ולרוחבה, עד כמה שהזמן והאמצעים יאפשרו לנו.
בכל מקרה, את התיעוד שלנו בסין בחרתי למקד מחוץ לבלוג ביומן מסע נפרד שקראנו לו “לא רק פנדות” ושנמצא בכתובת: fuks.co.il/china. בשאיפה, אם התנאים הטכניים והשעמום הצפוי בנסיעות הארוכות יאפשרו, אעדכן את הבלוג ההוא באופן רציף למדי בחוויות שיעברו עלינו בסין.
אתם, כמובן, מוזמנים לעקוב, לצפות ולתקשר איתנו באמצעות הבלוג ההוא.
הפוסט הזה היה אמור לבשר על המסע לסין שאני אמור לצאת אליו ביום שני הקרוב. במקום זאת, החלטתי להעלות פוסט, שלא ממנהגי לאחרונה, על אירוע שגרם לי להקליד במקום לישון.
לקראת השעה 8 בערב, חברה שלי, שיצאה לרחוב מחוץ לביתנו, התקשרה אליי וצעקה בבהלה שאני אצא מהר כי מישהו אחריה. מבלי להבין יותר מידי, הספקתי ללבוש מכנס קצר, ויצאתי בריצת אמוק החוצה. מיד כשהגעתי לרחוב, נתקלתי באדם, מקריח, כבן 40, ערום, שרק חולצה לגופו. מיד תפסתי אותו בצווארון החולצה והטחתי אותו מספר פעמים ברכב החונה שעמד ברחוב תוך שאני מצליב את דשי חולצתו לרתק אותו מלזוז.
תוך כדי שאני אוחז בעבריין, שהחל שורט את גופי החשוף, יורק וצורח בטירוף,שהזכיר חיית פרא כלואה יותר מאשר אדם, ראיתי לשמאלי את חברתי הנסערת לבושה ושלימה.
אז, מסיבה לא ברורה, פשוט עזבתי אותו וצפיתי במפגר העירום רץ יחף במורד הכביש. כשהסתובבתי, גיליתי שחצי מהרחוב יצא אל המרפסות. חלק הגיעו אליי, הביאו לנו כוסות מים והחלו לקשקש. אחד סיפר שהשבוע כינסו את ילדי בית הספר הסמוך להזהירם בידיוק מהאיש הזה שחשוד כפדופיל. שני סיפר שמזה חודש הוא מלווה את ביתו לתיכון הסמוך לבקשתה בגלל שחברות שלה סיפרו על פדופיל שמטריד אותן עם תיאור זהה. אישה שלישית, סיפרה לנו שאותו אדם, שהיא ראתה אותי אוחז בו, ביצע בה מעשה זהה. כך החלו מתקבצים כמה עשרות אנשים, חלקם שמעו, חלקם חוו, חלקם סקרנים. חברתי הסיפקה לספר לי שהוא עקב אחריה במעלה הרחוב,כשזו החלה לברוח הוא רץ אחריה וכשנעצרה, הוא החל לאונן מולה במרץ ולהאנח. הוא פתח בריצה רק כשהיא חייגה אליי.
התקשרתי למשטרה. דקה לאחרי מיכן, כשהאנדרינלין ירד, צייצתי טוויט בנושא. צייצתי בטוויטר עוד כמה פעמים כשהמתנתי. בדיעבד גיליתי את ההמולה שהציוצים שלי יצרו.
כשהשוטר הגיע, לאחר כרבע שעה, ההמון הזועם, זה ששמע, זה שחווה, ובעיקר הסקרנים, החלו להטיח בשוטר הסיור האומלל את טענותיהם. המילים “מחדל”, “בושה” ו”מי ישמור על הילדים” נזרקו מכל כיוון. דווקא אני, חברה שלי, והאישה הנוספת שהותקפה שתקנו. שכן ותיק אמר שלפי התיאור שלי לשוטר, מדובר בבן למשפחה אומללה ומוכרת שמתגוררת כמה בניינים בסמוך. לאחר דין ודברים עם השוטר, שדווקא אהב את תפקידו כנציג דוברות המשטרה לענייני אספסוף, שכנעתי אותו לצאת איתי לחפש איתי את האיש הזה. הוא הקפיץ שוטר נוסף, אני קפצתי להתלבש ויצאנו אל הביניין שעליו סיפר השכן.
לאחר דפיקה על הדלת בדירה חשודה אחת, הופננו לדירה אחרת על ידי הדיירת, שמלמלה “באמת אנשים מסכנים, מה קרה להם הפעם?”. שם דפקנו על הדלת, אותה פתח ישיש מטורף וערירי שהיה אדיש יחסית להגעתם של שוטרים חמושים בפנסים. ריח צחנה נוראי נידף מהבית וכשהדלת נפתחה הזדעזעתי. גם אצל חורבות האבן של ערביי דרום חברון או הפחונים במחנות הפליטים של ג’נין לא זכרתי חרפת עוני והזנחה כה קשה. הדירה הייתה מלאת זבל, כמעט ריקה מרהיטים, למעט מיטות מספר. בסלון שכבה אישה זקנה שצרחה להגעתנו מבלי שהצליחה לקום, הקירות היו צהובים ורקובים, והדלתות בדירה היו בנויות מדיקט זול. הזקן התיישב על כיסא עץ שניצב לבדו בצד המבואה.
“איפה הבן שלך?” שאל השוטר את הזקן, שענה שבנו יצא והוא אינו יודע לאן. השוטר ביקש לבדוק בדירה, ניגש אל דלת השירותים וניסה לפתוח אותה. צרחות הטירוף מהרחוב חזרו. נמצאה האבידה והיא החלה פולטת מעין יבבה צורמנית נוראית, מהולה בבכי כבד. לצרחות הצטרפה הזקנה שצרחה ללא הפסקה “אל תקחו את ניסים שלי” או משהו כזה. הבלבול בין תחושת הבחילה, רחמים, כעס ועצב השתלטו עליי ויצאתי אל מחוץ למפתן הדלת. הייתי צריך להזכיר לעצמי שסופסוף אני לא לובש המדים בסיטואציות הנוראיות הללו.
“מה עשית לבחורה הזו ניסים? למה עשית את זה ניסים?” הם צעקו אל הדלת. והוא צווח שהוא מצטער ושהוא לא שולט על זה. זה הספיק לשוטר השני לומר לחברו, “יאללה, חייבים לעצור אותו”.
אחרי שהם הבטיחו לו שהם ישמרו עליו ממני, ושהם יהיו החברים הטובים שלו, הוא יצא. הוא לבש את מיטב מחלצותיו, חולצה מכופתרת ומכנס שחור אלגנטי. ולווה אחר כבוד לניידת.
רק אז החלו הפצעים לשרוף ושמתי לב שאני מדמם קלות מכף ידי הימנית ומזרוע שמאל, השריטות שלו עשו את שלהן. חלאה.
שאר הסיפור משעמם וצפוי. הזמנו את האישה הנוספת שהותקפה ונסענו לתחנת המשטרה. אחרי שעה של המתנה עברנו תחקור על ידי שוטר קשוח ולא נעים, אבל אמיתי, כנה וציני שעורר את חמתן של הנשים ועזבנו. “אני אומר לך תכל’ס, יש בהחלט מצב שהוא ישוחרר, הבנאדם מפגר לגמרי וגם מה שהוא עשה הוא מעשה מגונה בפומבי, ולא באדם” גילה לי החוקר, “הכל תלוי בקצין שיראה אותו”. מאחר ובנסיבות אלו לחברתי לא היו זכויות לפי חוק נפגעי עבירה, ביקשתי מהחוקר טובה אישית, שיתקשר אליי, בכל שעה שלא תהיה, אם יוחלט לשחררו.
להפתעתי, בשעה שתים ורבע בלילה, החוקר אכן התקשר להודיע שהחשוד יובא מחר בפני שופט להארכת מעצרו ולא ישוחרר על ידי מפקד התחנה.
יש לי כל כך מחשבות בעקבות האירוע הזה. זה לא שאני לא נרדם רק בגלל הקלות שבאדישות. האדישות של ההמון שיודע לפחד, לקטר, לתאר ולאשר את זהות הפדופיל השכונתי, אבל לא להגיש ולו תלונה אחת למשטרה. האדישות של האנשים שראו את האנשים החולים שגוועים למוות בטירופם בבניין שלהם, ולא ניסו להתערב, או לדווח. וכמובן, האדישות של הרשויות ושל המשטרה (שדווקא אכזבה פחות מהמצופה). על זה שלראשונה בחיי ראיתי, בעיני שלי, את המבט של מי שהותקפה מינית, אפילו בעבירת מין קלה שכזו, את הזעזוע והפחד שהיכה בה ושעדיין לא עזב.
אולם הדבר שלא עוזב אותי הוא הרגע שהצמדתי אותו לשמשת הצד של המכונית. אם הייתם שואלים אותי לפני 24 שעות איך יראה הרגע בו אאחוז בסוטה מין חולני שיתפס ממש כשהוא מבצע את זממו, ללא מכנסיו, מתנשף ומיוזע כשאיבר מינו החולה זקור מולך, וחברתך הנסערת עומדת לידך, הייתי עונה לכם מגוון תשובות ומנמק אותן. אולם הזכרון הנקי היחידי שנותר לי מהאירוע הזה הוא זה: כל תהליך קבלת ההחלטות שלי, על ניסיונו הצבאי, ערכי המוסר שגדלתי על פיהם, לימודי וחוויותיי צומצמו לכדי דילמה אחת: איך אהרוג את הבנאדם הזה.
אני לא מצליח להבין למה ברגע אחד פשוט שחררתי, עזבתי אותו ונתתי לו לרוץ והתיישבתי על המכונית. אני מנסה, בדיעבד, למצוא נימוקים לוגיים. אולי זה בגלל שפחדתי שהמגע איתו ידביק אותי במחלות, אולי בגלל שזהיתי שהוא סובל מפיגור ב-8 השניות שהתאבקנו. אולי בגלל שראיתי שחברה שלי עומדת לצידי לבושה ושלמה. אולי זה בגלל שהצלחתי תוך 8 שניות של צוות להפוך אותו מאויב לקורבן, מאדם לחיה. ואולי זה בגלל שפחדתי שאחזור להנות ממסכת האלימות שהייתה כה קרובה לפרוץ וששנים, מאז ימי ג’נין העליזים לא התעוררה אצלי. בסופו של דבר, אין לי מושג ירוק למה קיבלתי את ההחלטה לעזוב אותו. אני רק זוכר שכשראיתי אותו רץ במורד הרחוב, חשתי החמצה. החמצה שנמוגה רק כשהצלחתי למצוא אותו שוב.
פה היה אמור להיות קילר פאנץ’ ליין עם תובנה קיומית על אדישות, וואקום, העיוורון, והאגוטיסטיות שלנו כפרטים שמסכמים את האחריות שלנו לסביבה בחיוג של שלוש ספרות בטלפון במקרה הטוב, צעקות חסרות משמעות על שוטרים ותו לא במקרה הרע. מצד אחד, אני הולך לישון עם תחושת שנאה וכעס על כל האנשים שידעו, חשדו, והסתקרנו ולא עשו דבר, לא פנו לרשויות ולא דאגו לדבר מלבד לטפל בילדים שלהם (אם בכלל), יותר מאשר שאני כועס על האדם החולה והמוגבל שאחראי לחוויה הנוראית שעברה היום על חברתי ( וככל הנראה על לא מעט נשים וילדות בשכונה). מצד שני, האם הייתי רץ החוצה וממשיך להתעקש ולחפש בין דירות כדי לאתר אותו ולוודא שהוא נעצר ואז מבלה את הלילה בתחנת המשטרה כדי לוודא שהוא לא ישוחרר אם זו לא הייתה חברה שלי?
פתאום זה קפץ לי לראש. כמה ידיעות מהתקופה האחרונה התלבשו בצורה טובה מידי עם הטירוף שמתחלל בימים אלו במקסיקו וארצות הברית.
נכון לכתיבת שורות אלו, הארגון הבריאות העולמי העלה את רמת הכוננות האפדימיולוגית העולמית לרמה 5. מגיפת “שפעת החזירים” הולכת ומקבלת צורה, לפחות תקשורתית, של סיכון בקנה מידה אפוקליפטי. דווקא במקסיקו, ודווקא בפרברי מקסיקו סיטי, המוקד המפותח והסנטיארי יחסית לביב השופכין של ארה”ב שמתפתח מגבולה הדרומי דרומה- מאות, ואף אלפי חולים, צעירים ובריאים בשגרה, נופלים למשכב בשל מוטציית שפעת מיסתורית.
שבוע לפני כתיבת שורות אלו, בלילה שחלף בין ה-19 ל-20 לאפריל, נמצאו בוולינגטון שבפלורידה, ארה”ב, 21 פגרים של סוסים. זה לא היה תופס אייטם בכלי התקשורת העולמית (ובעברית) אלמלא היה מדובר ב-21 מהסוסים הטובים, הבריאים והחזקים בעולם שמתו תוך 45 בזה אחר זה. מדובר היה בסוסי נבחרת ונצואלה בפולו, אלופת העולם הבלתי מעורערת, שהמתינה לקראת תחרות שהייתה אמורה להתקיים למחרת. “זו יכולה להיות רק הרעלה .” קבעו הוטרינרים ההמומים. לבסוף פורסם שהאשם בסיבוך נדיר שגרם תוסף תזונה שגרתי. 21 סוסים, בשווי מצטבר של 2 מיליון דולר, מתו, בגלל תוסף תזונה מקולקל. מעניין אם היה עליהם ביטוח.
כ-24 שעות לאחר התקרית השולית והמסתורית, סוכנוית הידיעות הפיצו ידיעה איזוטרית בנושא אחר לגמרי (ובעברית). צבא ארצות הברית הודיע כי הוא פתח בחקירה לאיתור שלוש מבחנות, המכילות וירוס קטלני, שנעלמו מבסיס פורט-דיטריק שבמרילנד.
הבסיס אגב, לא זכה בכל כלי התקשורת למעמד הראוי לו. מדובר במקבילה האמריקאית של המכון הביולוגי בנס-ציונה רק שכמו כל דבר באמריקה- בענק. עם כל הכבוד הראוי למקבילה הישראלי, על המתרחש בבסיס האמריקאי לא תקראו בכתבת תחקיר \ רכילות \ סכסוכי עובדים מפי מקורותיו המתוסכלים של רונן ברגמן. אפילו אם תנסו לגלוש לאתר הרשמי של המכון האמריקאי מכתובת IP ישראלית, תחסמו על ידי חומת-האש הצבאית שתבקשכם לעזוב את העמוד אחר כבוד (איפה אהוד טננבאום כשצריך אותו?). מה שכן ידוע הוא שבבסיס הענק הזה, אחד מהגדולים בארצות הברית כולה, ממוקם גם USAMRIID, ובעברית “המכון לחקר מחלות מדבקות של צבא ארצות-הברית“. שם, על פי “פרסומים זרים” (?) מפותח הנשק הביולוגי של הדוד סאם עוד מאז מלחמת העולם השניה. אדם סודי שעבד במקום סודי אמר לי פעם: “קח את הדימיון הפרוע שלך, תכפיל- ואתה עדיין לא בכיוון של איזה דברים מסוכנים ומופרעים אפשר לייצר. ואם יש דבר מופרע ומסוכן שאפשר לייצר, מדענים וממשלות ייצרו אותו”. דבר אחד ברור, אם צבא ארה”ב ייצר וירוס נוראי, הוא ככל הנראה יעשה את זה בפורט-דיטריק.
או דבר שברור הוא שאלא אם אתה אחמדיניג’ד- שום דבר, אבל שום דבר שהוא תלוי ועומד בנוגע לנשק להשמדה המונית לא נדון בתקשורת. שום דבר. גם אם פצצת אטום תשכח בתיק במקדונלד’ס בברוקלין, או בתל-אביב, או במוסקבה- אף מדינה שפויה לא תפרסם אודות הדבר עד שלא יהיה ספק שלאף גורם עוין לא יגרם יתרון מפרסום המידע, אם בכלל יפורסם אי פעם. זאת למעט, כמובן כשהפרסום הוא חיוני כדי לפתור בעיה אחרת.
בואו נחזור לרגע לפסקה אחת מידיעה המתורגמת לעברית מ-NRG, שפורסמה, להזכירכם, שבוע לפני ההתפתחויות במקסיקו ופחות מיממה לאחר מות הסוסים בפלורידה:
…המבחנות שנעלמו הכילו דגימות של וירוס הגורם לדלקת קרום המוח בקרב סוסים (Venezuelan Equine Encephalitis). ב-97% מהמקרים גורם הווירוס לבני אדם שנדבקים ממנו לסימפטומים שדומים לשפעת, אולם הוא יכול להיות קטלני באחד מתוך 100 מקרים.
בוא נתמקד על הוירוס לרגע. מקריאת ערך הנושא על הוירוס בוויקיפדיה, מצאתי את הציטוטים הבאים:
VEE can affect all equine species, such as horses, donkeys, and zebras. After infection, equines may suddenly die or show progressive central nervous system disorders. Humans also can contract this disease. Healthy adults who become infected by the virus may experience flu-like symptoms, such as high fevers and headaches. People with weakened immune systems and the young and the elderly can become severely ill or die from this disease.(̷
The virus that causes VEE is transmitted primarily by mosquitoes that bite an infected animal and then bite and feed on another animal or human. The speed with which the disease spreads depends on the subtype of the VEE virus and the density of mosquito populations.
ובעברית:
הנגיף תוקף את מיני בהמות המשא (כגון סוסים, חמורים וזברות), בהמה שנדבקת תמות מיידית, או תסבול מהפרעה במרכז מערכת העצבים. בני אדם יכולים גם להדבק במחלה, הסימפטומים אצל בני האדם יראו כמו שפעת- חום גבוה וכאבי ראש. אנשים עם מערכת חיסונית חלשה, כמו צעירים וזקנים, עלולים למות מהמחלה. המחלה נוטה להיות מועברת על ידי עקיצות יתושים. קצב גדילת המגיפה תלויה הן בתת-הסוג של הנגיף והן בצפיפות אוכלוסיית היתושים.
אז מה המצב עם היתושים באיזור? לפי YahooAnswers והמחקר הזה. להבדיל מפלורידה, מקסיקו שורצת ביתושים. בחלקים רבים, מדובר ממש במכת מדינה. יותר מחזירים, זה בטוח.
בוא נעצור ונסכם את הכל לרגע: יחידה סודית ביותר של צבא ארצות הברית מאפשרת לפרסם 24 שעות לאחר מוות מסתורי של סוסים מוונצואלה, שוירוס קטלני ביותר, שידוע בקטלניותו לסוסים ושמכונה “הוירוס ונצואלי“, נעלם מהמעבדה הסודית והשמורה ביותר לפיתוח נשק ביולוגי בעולם לפני 5 שנים. הוירוס גורם לסיפטומים של שפעת אולם הוא קטלני לאחד מכל 100 נדבקים.
כמה מילים על הרקע הגיאוגרפי של האיזור: פלורידה היא חבל הטבור הימי למקסיקו. אלפי התיירים שעולים על שיט התענוגות בדרכם לחופי מקסיקו מגיעים לנמלי פלורידה, בהם וולינגטון. בפלורידה גם תמצאו את נתיב הברחות הענף ביותר של העובדים הזרים והמהגרים הלא חוקיים מקובה וממקסיקו. מבחינה כלכלית, ובעיקר סניטארית, פלורידה ניזונה ממקסיקו. שים לב לדוגמא, לידיעה השולית הזו מ-CNN מלפני כשנה, לפיה, התפרצות של חיידק הסלמונלה בארה”ב הוביל לפלורידה, ומשם למקסיקו.
לקינוח, גשו אל GoogleMaps הקרוב לביתכם, אתרו ושרטטו נא קו בין שלושת המקומות שציונו שלמעלה: פורט-דיטריך שבמרילנד, וולינגטון שבפלורידה וחופי מקסיקו. קרוב, הא?
אז מה קרה? מה מסביר את ההודעה המוזרה של הצבא? ואת המוות המסתורי של הסוסים?
תרחיש אפשרי בהחלט:
יום אחד, מישהו, לא משנה מי, גנב את שלושת המבחנות ממקררי הענק שבפורט-דיטריק. הפושע ההדיוט קרא את הכתוב על המדבקות שעל המבחנות בספרות מקצועית או בוויקיפדיה, הבין כמוני וכמוכם שזה בעיקר דופק את המוח לסוסים וחשב לעצמו לעשות קופה קטנה ולמכור אותן לגורמים מפוקפקים כדי להשפיע על אליפות הפולו העולמית שהתרחשה בפלורידה. המבחנה נשפכת, מוחדרת למזון של הסוסים, וכולם התפגרו תוך רגע בגלל הכמות. ההדיוט בוודאי מלמל ללעצמו: “אופס, ניראה לי ששמתי יותר מידי”.
מיד לאחר מיכן, ווטרינרים מבולבלים זימנו את אנשי כוחות הבטחון שיכסו את כל הזירה ביריעות פלסטיק כחולות (ראו את התמונה ב-CNN, כך היה באמת). אלו לקחו את דגימות הדם הנדרשות מהפגרים ושפשפו את עינהם בבעתה מול התוצאות. איך לעזאזל הנגיף הונצואלי, מחלה אלימה שמוגרה לחלוטין בשנת 1971, ושיש לה חיסון עתיק, הופיע פתאום ובו באותו יום תקפה בכזו פראות את כל הסוסים הבריאים הללו? כאן כבר פורט-דיטריק תכונס לתמונה, כשם שהמכון הביולוגי בנס ציוני, מוכנס לתמונה בכל פעם שרקטה מסריחה נוחתת בישראל. באופן טבעי, הדבר הראשון שהורה מפקד המכון לעשותו, הוא ספירת מלאי של דוגמיות הנגיף במקררי המכון. מישהו בוודאי בישר למישהו בכיר ממנו, בפרצוף חיוור כשלג ותוך בליעת רוק, שחסרות שלוש מבחנות. למישהו נפל הסיגר כשהוא שמע את זה.
האירוע דווח עד לדרגים הגבוהים ביותר בממשל. גם לנשיא עצמו. הדילמה הייתה ברורה, האם להזהיר את הציבור וליצור היסטריה קטסטרופאלית עם נזקים משלה, או שמא ניתן יהיה למגר את הנגיף המשתולל מבלי ליצור היסטריה. מישהו אמר לנשיא שהם יצליחו לעשות את זה, כמו תמיד, כשהציבור ילך לישון בשקט בלילה. הרי מדובר במחלה שסיכויי ההדבקות בה הם אמנם גבוהים, אולם יש בידיהם את החיסון במחסני החירום, והם יצליחו לעשות זאת. לבסוף הוחלט לפרסם שהסוסים מתו מסיבוך עלום בתוסף מזון כדי למנוע היסטריה, אולם למען הזהירות והמנהל התקין, הכה חשוב בדימוקרטיה הפרוצדוראלית האמריקאית, הורה הממשל שיפרסם המכון את דבר האבידה ואת פתיחת החקירה בכל כלי תקשורת אפשרי מבלי לקשר את זה לאירוע כזה או אחר. כצפוי, הדבר נבלע כידיעה איזוטרית והאש לא בערה.
הממשל פעל במלוא המרץ בשבוע שחלף באיזור פלורידה כדי לאתר את המקור, לחסן את האוכלוסיה באופן שקט (חיסון המונים שקט באמצעות מי השתיה הוא לא דבר בדיוני, הוא מפורסם בחקלאות מזה שנים, ואבל בני אדם נוטים להצניע אותו בעיקר בשל סוגיות משפטיות חוקתיות. אזרחי ישראל, אגב, צריכים בכלל להתרגל לרעיון הזה).
אבל היה עוד משהו. סליחה מראש על הצרפתית שלי, אבל אני לא מסוגל לדמיין שפנסיונר אמריקאי מפלורידה, ממלכת העובדים הזרים הלטיניים, ינקה חרא של סוסים. מנגד, אני בהחלט יכול לדמיין את מיגל, עובד האורווה שמתגורר בפרבר ליד מקסיקו סיטי עולה מידי על המעבורת מוולינגטון לערי הנמל שלחופי מקסיקו, הצפופים ומלאי היתושים. מיגל בוודאי לא הרגיש טוב כל כך באותו השבוע, והחליט לחזור הביתה לנוח בשל השפעת שתקפה אותו.
מרגע שמיגל, ומיליוני היתושים החלו להדביק את מקסיקו הצפופה והמיוזעת בנגיף, גם הממשל החזק שבעולם, חלש מכדי להתמודד עם התפשטותו האקספוננציאלית של הנגיף הארור מכל החזיתות.
ברק אובמה, הנשיא הקומיוניקטיבי והדברן ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית, נכון לכתיבת שורות אלו. כמעט ואינו פוצה פה. בהתבטאות היחידה שלו, הוא אמר כי למרות הפאניקה “אין סיבה לדאגה”. ושו”ושינגטון שולטת במצב”, וכי מנוהלת חקירה ובדיקה לאיתור מקור המגיפה. באופן נדיר, הוא חסך במילים.
אובמה, ככל הנראה, מעודכן באופן תדיר בהיקף ייצור החירום של מנות החיסון והטיפול ואופן אספקתם לאזרחי ארצות הברית ומקסיקו, שמטה ליפול מהאסון. כל עוד לא יהיו הפתעות בדמות מוטציות אגרסיביות שיתפתחו בעולם כתוצאה מהמחדל, הצוותים שעובדים 24/7 במרתפי פורט-דיטריק יפתרו בזעת אפם את מחדלם.
—
כמובן, מדובר רק בתרחיש שהגיתי במוחי הקודח. אולם, כל הסבר אחר לשלושת המקרים הביזארים הללו, הדימיון בין הנגיפים והקרבה הגיאוגרפית והכרונולוגית בין האירועים, שדווחו בכלי התקשורת האמינים בעולם, ישמע מופרך מהתרחיש הזה.
נפתח בוידוי קצר- לפני כמה זמן, חבר ילדות שלי, העלה תמונה של שנינו לפייסבוק. תמונה דיי מביכה. מבלי להכנס לפרטים, אני לא הייתי לבוש יותר מידי. וזה היה מאוד מצחיק באותו הרגע, ואפילו באלבום התמונות מאותו הטיול. למזלי, חבר שלי תייג אותי באופן ידני בפייסבוק, וקיבלתי התראה על כך. מיד שנוכחתי לגלות זאת, מחקתי את התיוג שלי מהתמונה והתקשרתי אליו בזעם תוך שאני מסביר לו שהמון אנשים שאני מחובר בפייסבוק לאנשים שאני בשר קצת יותר פורמאלי איתם ואוי לי אם הם יראו את התמונה הזו.
Face.com, חברה (סוג של) ישראלית, מפעילה מערכת זיהוי פנים ביומטרית מדהימה בפשטות צריכת המשאבים שלה ובאיכות זיהוי הפנים שלה מאידך. המערכת מושקת בימים אלו (במסגרת השקת אלפה סגורה) כאפלקציית פייסבוק המאפשרת לזהות משתמשים ולתייג אותם אוטומטית על סמך תמונה בודדת של מושא החיפוש.
במילים אחרות, דיי בכך שאציין למערכת תצלום אחד של פרצופי וזו תוכל לזהות אותי בכל תמונה שהפרצוף הזה מופיע בה. אפילו שלא תוייגתי בה ואפילו שזו לא נמצאת באלבומי התמונות שלי. מבדיקה שצפיתי בה, מסתבר שכישורי המערכת הם לא פחות ממדהימים, היא מסוגלת לזהות תמונות פרופיל, עם זקן ומשקפיים, ובאיכות צילום גרועה ובחשיכה יחסית (כפי שתיווכחו בהמשך, היא זיהתה אותי עם קסדת אופנוע, זקן צרפתי, ומשקפי שמש).
נפלא לא? עכשיו אני יכול למצוא תמונות שצולמתי בהם, במקומות שלא חלמתי עליהם, על מאגר התצלומים הגדול בעולם ששוכן על שרתי פייסבוק. יותר מזה, אני יכול לשתף בפני החברים שלי ואפילו בפני העולם, את התמונות שלי שמאותרות ברחבי פייסבוק.
אז זהו, שלא. אני מעולם לא התקנתי את Face.com. לא משום שאני פרנואיד מעצבן, אלא משום שאני כנראה לא מגניב דיו כדי לקבל הזמנה לאלפא הסגורה שחולקה רק ליודעי ח”ן ומקורבים.
קלינגר, שכן קיבל הזמנה לגרסת האלפא הסגורה של Face.com, שלח לי צילום מסך שגרם לי להתעצבן.
הינה, על מסכו של קלינגר, תמונות שלי, שלא תוייגו על ידי אף אחד, ובוודאי שלא על ידי ושלא הועלו על ידי. הינה, בתמונה הימנית שבקישור, עבדכם הנאמן שיכור כמו שלא היה מעולם. חברי לטיול, איתי, שגם נוכח בתמונה (וגם שיכור, אפילו מאוד) העלה את התמונה הזו לפרופיל שלו בפייסבוק מתוך כוונה להציג לחבריו, שרובם אינם חבריי את עצמו. מעולם לא ידעתי שהתמונה שלי, שיכור כלוט, נמצאת שם, וייתכן שאם הייתי קצת פחות אקסהביציוניסט, הייתי מאוד מתבייש.
מה אם הבוס שלי, שמקושר אליי בפייסבוק, פתאום יגלה את התמונה הזו, שאני מעולם לא העלתי, ואם הייתי יודע אודותיה, הייתי דורש בכל תוקף שתוסר? מה אם מישהו היה מצלם אלבום תמונות ליד בית הזונות השכונתי, ואני, כעובר אורח הייתי נקלע בטעות לפריים? חברתי, שתריץ את Face.com על התמונה שלי, תגלה אודותיי דבר ששבהחלט לא תכננתי לגלות? הדמיון יכול להפליג למרחקים.
שלא יובן לא נכונה, אני חושב שיש ב-Face.com נימה של גאונות ונחיצות. יצא לי לצפות בהצגת החברה והטכנולוגיה בכנס Techonomy האחרון והתרשמתי עד מאוד. אני גם חושב שישנם שימושים מרתקים ומהנים בטכנולוגים שהחברה מציעה. אולם, בידיוק כמו ביישום טכנולוגיות אחרות, על אחת כמה וכמה שזו נשענת על מאגר כה רגיש ועשיר כמו כגון פייסבוק, מדובר, בעיני בכשל חמור בכל הנוגע לפרטיות.
אינני צריך להקלע למצב שבו אתוייג על ידי המערכת ללא הסכמתי. מעולם לא אישרתי את מדיניות הפרטיות של האפליקצייה מהסיבה הפשוטה שמעולם לא התקנתי אותה. יתרה מזאת, אין בידי עכשיו את היכולת למנוע מהאפליקצייה לתייג אותי בתמונות שאחרים העלו, ושאני מופיע בהן. אינני יודע אם תמונות שצולמו על ידי חבריי ההולנדים בקופישופ השכונתי באמסטרדם תויגו על ידי המערכת ומוצגות ברגעים אלו על מסך המחשב של קצינת בטחון המידע ביחידה שלי.
כך, תמונתי המביכה, או המפלילה או המסוכנת לי, מוצגת לכל אדם בפייסבוק שהתקין את Face.com, בעוד שאני כלל לא יודע על קיומה.
מדיניות פרטיות נאותה (וחוקית) , צריכה למנוע ממי שמפעיל את Face.com לבצע חיפושים על אחר מלבדו. יודעים מה, הייתי מוכן גם לקבל מצב שבמסגרת תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות של Face.com, אדם יאשר כי תמונותיו המתוייגות אוטומטית, יוצגו בפני אחרים. אולם מצב שבו אדם שאין לו יד ורגל עם האפליקציה הזו, גאונית ככל שתהיה, יתוייג בתמונות שאינו יודע על קיומם ויוצג בפני אחרים, כל זאת מבלי שיש לו כל יכולת להשפיע על כך- הוא חמור ואסור.
ועוד נקודה למחשבה: שמעון חייב כספים לראובן, וראובן פתח נגדו תיק בהוצאה לפועל. ראובן לא מצליח לאתר את שמעון, אולם הוא אוחז בתמונתו, הוא פונה לבית המשפט (או לרשם ההוצאה לפועל) ומבקש מכבודו להוציא צו, נגד Face.com, שיחייב אותה להפעיל חיפוש על סמך התמונה, ולקבל מהם את כל התמונות, ואת פרטי המשתמשים שאוחזים בתמונה כלשהיא שבה מופיע פרצופו של שמעון, כדי שזה יוכל למצוא אותו ואת נכסיו. מופרך?
מזה מספר שבועות הוא מנסה לדחוף אותי למשרת עוזר פרלמנטרי של ח”כ טרי מסיעת ישראל ביתנו.
“אבל הצבעתי למפלגת העבודה. איך יכול אדם שהצביע למפלגת העבודה לעבוד אצל ישראל ביתנו? איך ח”כ יסכים שהעוזר שלו יהיה אדם שמצביע למפלגה הפוכה” עניתי לו כשהוא סיפר לי על זה לראשונה.
“מה הקשר בין הג’וב שלך למה שאתה שם בקלפי? תעשה את ההפרדה” הוא גער בי.
“לא יודע, קשה לי לעשות את ההפרדה. גם אם אוכל להתרוצץ בשביל לקדם חוקים ואינטרסים שהפוכים למה שאני מאמין בו, זה לא יהיה רציני, לא בעיני עצמי ולא בעיני הח”כ”, עניתי.
“אוי, כמה שאתה ילד לפעמים, יום אחד תבין איך העולם עובד. קודם כל תדאג לג’וב שלך, אחרי זה תתעסק בשטויות”, הוא נאנח באכזבה וסיכם.
אני שונא את זה שהוא צודק.
נוחת.
לאחרונה אני מקבל ללא הפסקה הודעות פישינג כביכול מבזק בינלאומי שמבקשות ממני באנגלית סטנדרטית למסור את שם המשתמש והסיסמא שלי במייל חוזר לארגון הפשיעה שעומד מאחורי ההתחזות. היום גיליתי שהמתחזים החליטו למקד את מתקפתם תוך שימוש בתרגום מכונה משעשע שמזכיר את מנוע התרגום של גוגל. לא נגעתי:
Bezeqint מנוי יקר,
הודעה זו באה מתוך הודעות דואר אלקטרוני Bezeqint
מרכז לכל חשבון דוא”ל owners.We כרגע
משדרגים את בסיס הנתונים שלנו ואת חשבונות דואר אלקטרוני. אנחנו
מחיקת כל בשימוש Bezeqint ליצור חשבונות דואר אלקטרוני
שטח נוסף עבור חשבונות חדשים.כדי למנוע את החשבון שלך יהיה clossing
כדי לעדכן אותו למטה, כך אנו יודעים שהיא
מתנה account.We הם השתמשו שדרוג המערכות שלנו
כדי לשפר את הדרך בה אנו פועלים בו אתה ואת
לספק לך משופר ברמה של שירות לקוחות.לאשר את זהות להלן EMAIL
שם משתמש / אימייל: ………. …..
EMAIL סיסמה: …………….
תאריך לידה: ……………..
מדינה או טריטוריה: ……….אזהרה! חשבון הבעלים כי מסרבת לעדכן את
או אותה בחשבון שבעה ימים ממועד קבלת זה
אזהרה יאבד החשבון שלו לצמיתות.אנו מודים לך על השימוש Bezeqint אימייל!
אזהרה קוד: VX2G99AAJ.
BEZEQINT את חשבון הדוא”ל צוות.בזק בינלאומי כתובת: שחם 40 רמת סיב בפתח תקווה 49,170. ד או
7097 * 014 laptopBezeq הבינלאומי
“חיפוש והחלפה” בוורד מעולם לא היה כה נחוץ. המקור כאן, אני (כמעט) לא נגעתי:
יהודים שעובדים בחצר גן ילדים בברלין, זאת כאשר הילדים שוהים בגן ובחצר, גורם לפחד בקרב ההורים והילדים. בעיריית ברלין טוענים שמדובר ביהודים שאושרו לעבודה בברלין, אך זה לא מרגיע את ההורים שמאיימים לא לשלוח את ילדיהם לגן
עבודות ניקיון ותחזוקה שמבצעת עיריית ברלין בחצר גן הילדים “Ijsvogel” ברובע א’, מבוצעות ע”י יהודים, ככול הנראה תושבי גרמניה. הורים מפוחדים פנו השבוע למערכת “המגזין ברלין” והביעו את חששם לשלום ילדיהם שנמצאים בגן. העבודות מבוצעות בגן בשעות פעילות הגן, כאשר הילדים נמצאים בפעילות בגן או במשחק בחצר.
אחת האמהות שפנתה אלינו, מספרת: ” ביום בהיר אחד, נדהמתי לגלות שיהודים מסתובבים בחצר הגן. אף אחד לא יידע אותי שיהודים יסתובבו בחצר גן הילדים של ביתי. כמובן שמיד רצתי לגן לראות מה קורה, ולתדהמתי ראיתי שהם מבצעים עבודות ניקיון ותחזוקה בגן. הם עבדו עם כלים חדים וחשמליים”.
אותה האימא ממשיכה ומספרת:”היום הלכתי לגן וראיתי אותם בחצר, חלקם מתפללים וחלקם אוכלים על הרצפה בחצר, והילדים מסתכלים על מעשיהם מהגן. פניתי לקב”ט העיר בנושא והבעתי את החשש שלי לשלום הילדים. הוא בתגובה אמר לי שמדובר ביהודים ללא עבר פלילי, ללא עבר בטחוני שיש לגביהם אישור העסקה. שאלתי את מזכירתו אם גם את ילדיה היא הייתה מסכימה להשאיר בגן עם יהודים, היא כמובן לא ענתה”.
כמו אותה האם, כך גם הורים נוספים נשמעו נסערים ואיימו שלא לשלוח את ילדיהם לגן כל עוד מסתובבים בחצר יהודים: אני לא יכולה לדעת אילו מחשבות מסתובבות להם בראש, ומה הם יעשו עם המכשיר שהם עובדים איתו”.
חשוב להדגיש שבמידה ואכן מדובר בתושבי גרמניה, זוהי זכותם הדמוקרטית לעבוד, לגור ולהסתובב בכל מקום במדינת גרמניה. אך באותה הנשימה, אין להאשים את ההורים המפוחדים, ששבועיים לאחר ששוב יהודים רצחו ושתו את דמו של ילד גרמני זך וטהור, מביאה עיריית ברלין לגן של הילדים שלהם יהודים לביצוע עבודות. איפה הרגישות?
מעיריית ברלין נמסר בתגובה: “כל עובד קבלן המועסק במוסד חינוכי עובר תהליך של בדיקה וביקורת בנושא רישום פלילי. כך לדוגמא: אגף הנטיעות מעסיק קבלנים המעסיקים בין היתר עובדים יהודים. אין מניעה להעסיק עובדים אלה לאחר שעמדו בקריטריונים, עונדים תלאי צהוב על חולצתם ומופיעים ברשימה הנמצאת באגף הבטחון. עקרונית, הגננת והסייעת אחראיות בלעדית לשלום הילדים בגן ובחצר הגן ויש באפשרותה של הגננת, כמנהלת המוסד, למנוע כניסת עובדים זרים על פי החלטתה ושיקול דעתה, גם אם הם מאושרים על ידי הביטחון העירוני ועיריית ברלין”.
יש משהו מגוחך להחריד בבחירות המיותרות הללו. בכל מקום מופיע פרצופם של שלושה: נתניהו, לבני וברק, כאילו שמדובר במירוץ של שלושה, או של שניים. אלא אם יתרחש אירוע יוצא דופן בימים הקרובים, ראש ממשלת ישראל הבא יהיה בנימין נתניהו. יש להודות על האמת, אהוד ברק ממזמן אינו רלוונטי למשרה זו, והפער בין לבני לנתניהו הולך וגדל. שלא יהיה לאף אחד ספק, מול נשיא אמריקני פעיל מבעבר, מול משבר כלכלי שעדיין לא התנפץ במלואו על חופי ישראל ומול התמודדות מול גרעין אירני, ביבי לא יהנה מקדנציית יצחק שמיר. בכהנתו, יאלץ נתניהו להניע או להמשיך תהליכים משמעותיים, בין אם מול הפלשתינאים ובין אם מול הסורים. כשמביטים על קומץ החברים שקיבץ סביבו ועל האג’נדה האישית והמשותפת של כולם, הפרדוקס ברור. על כן, ניראה שהקואליציה הבאה שירכיב נתניהו, במידה ותהיה נטולת קדימה ו/או העבודה, תהיה רעועה ושעונה על קנה רצוץ מאי פעם.
ועכשיו אנחנו מגיעים לקול שלי. אני רוצה את ציפי לבני כראש הממשלה הבאה שלי. לא כי היא אישה, לא כי היא הייתה במוסד ולא כי היא מנהיגה אחרת. אני רוצה שהיא תמשיך תהליכים מדיניים שאני רוצה שיקרו עוד בחיי. אני רוצה שימשך התהליך שבסופו תוקם מדינה פלסתינאית בגדה, אני רוצה להגיע לשלום עם סוריה, ואני חושב שציפי לבני, על פני החלופה היחידה והמסונדלת שמולה, תעשה זאת. אבל, כשאכתת את רגליי אל הקלפי ואביט אל מול אוסף הפתקים האינסופי, אקפיד להזכיר לעצמי שבמעמד זה, אני בכלל לא אבחר לי ראש ממשלה, או שרים. במעמד זה, עליי לבחור את הנציגים שלי בבית המחוקקים, הכנסת. זוהי נקודה שכולם אוהבים לשכוח, אנשים אוהבים לומר “אני מצביע לביבי / לברק / לליברמן / ללבני” כשהם שוכחים, או אוהבים לשכוח את הנבחרת שתשפיע על הכלכלה, הרווחה, הסביבה והחוקים שיחוקקו לנו פה בתקופה הקרובה. בהנחה שהמרחק בין סדר-היום של מפלגת קדימה לסדר-היום מפלגת העבודה הוא כה קטן, נשאר לי אלא להתלבט בין הנבחרות של שתי המפלגות.
אני מצטער, אני רוצה את ציפי לבני כראש הממשלה שלי. אבל אני לא מוסגל להצביע הפעם לקדימה. בין המועמדים ברשימת קדימה לכנסת אני מוצא במקום הרביעי את צחי (מש”ק המנויים של הליכוד וקדימה) הנגבי. במקום החמישי את רוני (יחיאל חזן) בר-און. במקום השישי, את זאב (יש לי תואר שני כמו ששי גבסו היה לוחם) בוים. במקום השמיני, רוחמה (נו באמת) אברהם-בלילה. במקום העשירי, מרינה (דמגוגית אתנית, גזענית, וקונספירטורית) סולודקין. מקום שלוש עשרה, יעקב (מקדם השוטרים) אדרי. מקום ארבעה-עשרה, אלי (כריש הנדל”ן) אפללו. מקום שבע-עשרה, חיים (סוטה המין) רמון.
אני ממש מצטער, אני רוצה את ציפי לבני כראש הממשלה, אבל לא מדובר באיזושהו סרחון סביב מועמד אחד או שניים. אוסף החשודים והמורשעים העומדים בצפיפות בראשות “קדימה”, גם אם יודיע חגיגית שכל מצעו הוא “קידום שאיפותיו של אפי פוקס”, לא יקבל את קולי. אומר דבר חמור מזה, בעיני, אם אצביע לקדימה בבחירות הללו, כאילו הענקתי חנינה מוסרית לחשדות אין-ספור נגד ערימה גדולה מידי של חדלי האישים שצפויים להיות חברי הכנסת שלי.
לכן, אולי התמזל מזלי שאהוד ברק אינו רלוונטי לראשות הממשלה. בעיני, יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ’, אופיר פינס, מתן וילנאי, יולי תמיר, אורית נוקד ועינת וולף, צריכים להיות בכנסת. כן, צריך להיות כנה, גם אני מקבל בחילה למשמע שמו של יורם מרציאנו וגם קולו של פואד בן-אליעזר לא עושה לי את הבוקר. אולם, בהנחה ואני צריך לשים את הקול שלי על אחת משתי הנבחרות הללו, אין לי כלל ספק שרשימת העבודה לכנסת היא הטובה ביותר לי כאזרח בעוד שהרשימה שקדימה מציגה בפניי מצמררת אותי.
וטיפ קטן, אם יורשה לי. מבחינת הקמפיין, בעוד שטוב שקדימה שמה את ציפי לבני בראש חוצותיה, כדי להסתיר את המבושים שנמצאים אחריה ברשימה. הייתי מצפה מאהוד ברק, שכבר מודע לכך שהוא לא פופולארי, או סחבק, או אהוב, ישים בראש חוצות את הנבחרת שמצילה את אובדנו. אני מקווה שההחלטה הזו, גם אם היא טעות בעיני, נובעת משיקול דעת, ולא מאגו. בסרט הזה כבר היינו.
ערב משועמם אחד, ביוני 2003, קיבלתי טלפון מפתיע מאחד מחבריי לשירות הצבאי: “פתח ערוץ 2, ‘גימלים’ בכוכב נולד!” הוא קרא.
בנובמבר 2002, עוד כשלבשתי מדים, היה לי העונג לפקד על פלוגה ג’ של מדור הכשרת הלוחם בבית הספר לתותחנות שדה בשבטה. למעלה מ-300 טירונים עברו תחת פיקודי באותה שנה כך שלצערי, בודדים הם אלו שעוד ניתן לזכור אותם היום. בטירונות, נהוג לזכור רק שני סוגים של טירונים: האחד הוא החייל המדהים ויוצא הדופן, שאפשר לשים את הדרגות על כתפיו כבר שבוע לאחר גיוסו, והשני הוא הטיפוס ההוא, שתמיד צריך לבזבז עליו חצי מזמנה של כל ישיבת כוח אדם. יותר משבע שנים חלפו מאז, אבל את הכינוי ‘גימלים’ והקישור שלו לפרצופו של שי גבסו לא אשכח. גם כשהפרצוף הזה נגלה על מסך הטלוויזיה שלי כשהוא מנסה לשכנע את צביקה פיק וצדי צרפתי שהוא עובר מסך ושיש לו “וואו”. ‘גבסו גימלים’, כפי שניתן להבין מהכינוי שהודבק לו בפלוגה, לא זכור לי בגלל הסיבה הראשונה.
הזמר שי גבסו שירת בצה”ל שלוש שנים מלאות כלוחם בתותחנים, כמפקד בקורסים בבסיס ההדרכה בה”ד 1 וכאמן בלהקת חיל האוויר. (NRG)
לפני שכתבתי שורות אלו, ניסיתי לאתר את המפקדים הישירים של ‘גימלים’, זאת כדי שאצליח להביא את הדברים על דיוקם. עברו כ-7 שנים מאז, וזה לא היה פשוט. כל אחד שכן הצלחתי ליצור איתו קשר, מיד כשהבין על מי אני מדבר, תיאר את גבסו בביטויים שכל אחד מהם יכול היה לשמש עילה עצמאית לתביעת לשון הרע. מסיבה זו, ומסיבה זו בלבד, לא אביא בפניכם את הכינויים והסיפורים שחבריו לפלוגה ומפקדיו העניקו לו. רק אומר את העובדות אודותיו כפי שאני זוכר אותן ושסופרו לי: שי גבסו לא היה לוחם בתותחנים, הוא אפילו לא היה זכאי לשאת את הכינוי ‘טירון’. אני מסופק אם כלל יצא ל-’גימלים’ לירות בנשקו. בעוד ששאר חבריו לפלוגה התאמנו, למדו, רצו וטורטרו, גבסו לא הזיע ולו לרגע בחום הנורא של שבטה, בעיקר מהסיבה שהביקור שלו בבסיס, היה קצר ונדיר. גם שבסופו של דבר, גימלים הואיל בטובו להתייצב בפלוגה, תחנונים מצד חבריו לאוהל ולמחלקה, שסיפרו למפקדיו על אופיו והתנהגותו כלפיהם הובילו אותי, בחוסר רצון, לספח אותו לרס”פ שלי כסוג של עובד כללי. בסופו של דבר, גימלים נזרק (כן, כן, נזרק) בהחלטתנו למפקדת זרוע היבשה, כשהקשר היחידי בינו לשירות קרבי הוא כמו הקשר שלי לזמרה.
”לאורך כל שלבי התחרות לא חשבתי על האפשרות שבאמת אגיע לתכנית. כמו חייל צעיר טיפוסי, הראש שלי היה שקוע רק בענייני צבא, ופתאום הודיעו לי שעברתי… אתם יכולים לנחש כמה הופתעתי”. (מתוך האתר הרשמי של שי גבסו)
אתם יכולים רק לנחש כמה אני הופתעתי למצוא את הציטוט הזה. שידור העונה הראשונה של כוכב נולד החל במאי 2003 (על פי וויקיפדיה). אין לי דרך לאתר את התאריכים בהם נערכו האודישנים לאותה עונה, אבל דבר אחר ברור- בזמן שחבריו לגיוס עוד לא חלמו על סיום מסלול הכשרתם כתותחנים, גימלים עשה כמה וכמה אודישנים ופיזז כבר על בימת ‘כוכב נולד’ מיד לאחר שצה”ל אפשר לו להרווח לו בתפקיד פקידותי במפקדת זרוע היבשה.
“… אני לא חושב שזה היה נכון להשתמש בהשפעה שיש לי היום בנושאים פוליטיים. לדעתי, אסור לאמן להשתמש בכוח שלו בעניינים האלה. אבל בעתיד הרחוק אני בהחלט רואה את עצמי חבר כנסת בנושאים החברתיים והדתיים” (גבסו, 2004, ראיון ל-YNET )
”לא צריך להתגייס…. מאז הגירוש מגוש קטיף, הצבא משרת רק כמה בעלי אינטרס, ולא מייצג את העם” (גבסו, 2009, מכה שנית, ראיון למעריב לנוער)
“דבריי הוצאו מהקשרם, נלחמתי כמה שיותר לשרת בקרבי” (גבסו, 24 שעות אחרי בראיון לבילוי היום, גלי-צה”ל)
אחרי הכל, יש משהו בדבריו של חבר הכנסת לעתיד- גם אני לא רוצה שהוא יתגייס שוב, באמת, פעם אחת בהחלט הספיקה לי.
אפרים סנה החליט לקחת את שורת המחץ משיר הנושא של סידרת הילדות האהובה c.o.p.s ובעברית- “שוטרים וגנבים” (”זה הזמן להלחם בפשע” ) ולבסס את כל הקמפיין שלו עליה. האמת, שחוץ מערימות של נייר מבוזבז לא שמעתי מאפרים סנה כמעט שום התייחסות רצינית לגבי כלום. צחוק הגורל הוא שהיום בארוחת הצהריים אמרתי ששוה לבדוק את המצע שלו מאחר וחוץ מהאמירה המיובשת הזאת, אין לי מושג מה עומד מאחוריו.
והינה, לפני כמה דקות קיבלתי ספאם מהמטה של אפרים “חסין כדורים” סנה שקישר לסרטונים עליו בפליקס ועוד גיבובי ספאם בשפת ישראבלוג חסרת תוכן. אז נכון, בגלל שחברי הכנסת שלנו אוהבים לדאוג לעצמם, שליחת ספאם פוליטי לא נחשבת לפעולה לא חוקית. זה לא אומר שהמהלך הזה לא מגעיל את הנשמה, מטריד,מעצבן ובמקום להלחם בפשע, אפרים סנה גורם להלחם עם קופי הגרילה ששמזהמים לי את הספאם. עכשיו זה ברור לי, גם אם אפרים סנה היה איזה באד אס מו-פו כמו “חסין כדורים” והוא היה מפרק את דוד בוס גדול פעמיים בשבוע בערוץ 1 לא הייתי מצביע לו.
למען הגילוי הנאות, גם ישראל ביתנו שולחת לי ספאם וגם קדימה. כולם מגעילים, כולם משקפים את הניסיון הנואל לגרום לנו לקנות את (חוסר) העקרונות כמו ויאגרה מזוייפת, פורנו או הימורים. הערה אחרונה: הייתי שמח להתייחס למצע של אפרים סנה, אבל מאחר והקישור לאתר שלו וסומן במהירות כספאם, אני אפילו לא שוקל לבזבז את ההקלקה כדי להגיע לעמוד שלו.
אז לידיעת אפרים סנה, ו/או הקמפיינרים שלי- אם אפרים סנה ילחם בפשע כמו שאתה מנהל את הקמפיין שלך באינטרנט, אמיר מולנר יכול לישון בשקט, ואנחנו קצת פחות.
מחמוד א-זאהר נחשב ל”חסן נסראללה” של חמאס עזה. בפועל, א-זאהר הוא האדם הבכיר ביותר הנהגת חמאס ברצועת עזה (אף יותר מראש הממשלה, איסמעיל הנייה) והוא אוחז בתיק החוץ של ממשלת חמאס. מחמוד נחשב לדובר המיומן והמתוקשר ביותר של חמאס ברצועה ובימיה הראשונים של המערכה ברצועת עזה אף הספיק להתראיין ולשוחח בטלפון. אולם, יום אחד, אבדו עקבותיו של מחמוד כששמועות רבות מאפילות על גורלו, חלק מהשמועות מדברות על מותו, חלק על אשפוזו במדינה רחוקה וחלק אף מרחיקות לכת עוד יותר. ילדים יקרים, האם תוכלו לסייע לקורא המבולבל למצוא את מחמוד?
cc-by-sa Amir Farshad Ebrahimi
אין מה לעשות, קשה להסביר לישראלים אכולי סרטי פעולה ושבעי כיבושים מתי מנצחים. פעם זה היה פשוט, היינו תוקעים דגל איפשהו אומרים ששחררנו שטח מסיבות דתיות או בטחוניות, או מערבבים בין השניים ויושבים בו כדי להגיד, “הינה, זה לא היה שלנו קודם ועכשיו זה שלנו, ניצחנו”. במילים אחרות, עד 1983 (כולל) “ניצחון” ישראלי, היה נמדד תמיד בקילומטרים וזהו. דיי היה בתמונה של צנחן בכותל, של תותח בפאתי דמשק או של צנחנים מתהלכים בביירות כדי שהשמנים היושבים מול המקלטים יגיעו לפורקן הפטריוטי. היום, (לכך אקדיש פוסט בנפרד) כללי המשחק השתנו, והמילה “ניצחון” אינה משקפת מצב פשוט טריטוריאלי כבעבר. אז לפני הכל, פוסט קצר בנוגע למבצע שהסתיים לו בעזה, ותיאור של איך ניראה “נצחון” (אם זו המילה הנכונה בכלל) בשנת 2009:
תמונת מצב הפתיחה
חמאס הודיע, בערוצים חשאיים ובאמצעים גלויים וברורים כי תנאי סף (!) לפתיחת מו”מ על הסכם רגיעה חדש יהיה רק לאחר שיפתחו המעברים הקרקעיים לרצועה ורק לאחר מכן יתחיל המשא ומתן על הרגיעה כשהוא קושר את סוגיית שחרור האסירים כתנאי בהסכם הרגיעה החדש. עד אז ותוך כדי המו”מ, חמאס הודיע כי יירה כמות טילים הולכת וגוברת אל עבר ישראל (וכך אכן במילותיו לאחר שהמו”מ לא נפתח והחל הירי בשבוע שקדם לתגובה הישראלית).
תמונת מצב הסיום
כ-500 פעילי הזרוע הצבאית של חמאס נהרגו, בהם מספר בכירים משמעותיים, כ-20 נלכדו בחיים, תעשיית המעברים התת קרקעית, המוצא היחידי שהיה קיים הושמד כליל. רוב מוחלט של הנכסים האסטרטגיים של חמאס הושמדו או שמוצו על ידו. וכן, הרס רב, תקדימי בהיקפו אפילו במונחי המזרח התיכון שורר ברצועה. ישראל מודיעה שהיא מפסיקה את כתישת הרצועה, חמאס מודיע שהוא מפסיק את הירי אל עבר ישראל. הפסקת אש בפועל.
מה נשתנה?
לא שוחררו אסירים, להיפך, רבים נהרגו וחלק הצטרפו לחבריהם הכלואים בישראל. לא נפתחו מעברים, להיפך, עזה היום סגורה הרמטית כפי שלא הייתה מעולם ולאור ההסכמים המדיניים, הקהילה הבינלאומית, שקראה בעבר לפתיחת המעברים, מתגייסת לשמירה על סגירתם. כמות הירי נחלשה משמעותית מיום ליום כשעיקר הפעילים האמונים על הירי נהרגו ותחמושת תלולת המסלול ירדה אל מתחת לכמות המינימום. במצב הזה, הוכרזה הפסקת אש.
התוצאות המפתיעות (הישגים שהושגו מבלי שצופו)
מספר האבידות לצה”ל ולעורף היו נמוכים משמעותית מהמצופה.
מספר ההרוגים בקרב האוכלוסיה האזרחית בעזה היו נמוכים מהמצופה, וחבל כמובן שלא ניתן היה להשיג זאת בפחות (כן, כן, נמוכים יותר מהמצופה. תתחילו לטקבק).
לא הופל כל כלי טיס ולא נפגע אפילו טנק אחד מירי נ”ט לא נפגע כל כלי שייט למרות שרוב התרחישים צפו התרחשות אירועים אלו.
חיזבאללה לא פתח במערכה בחזית צפונית, בניגוד למצופה. מה שהפך את החלטה 1701 ואת כושר ההרתעה הישראלי בעקבות לבנון 2006 ליותר רצינית ממה שחשבנו.
ההישגים
הפסקת אש המיוחלת הושגה. הביטו אל דרישות החמאס לכינון הפסקת האש בתמונת מצב הפתיחה והביטו על הפסקת האש שהושגה בפועל בתמונת מצב הסיום. “המציאות הבטחונית בדרום הארץ”, כפי שנוטים לכנותה, השתנתה באופן הבא: ירי הטילים הופסק, ויש להניח שבשנה הקרובה לפחות, למעט מקרים חריגים ומינוריים- המצב ישאר כך. זהו האינטרס הישראלי הראשון במעלה והוא הוגשם, יש להניח, במלואו.
יש עוד. כשלון המאמץ האדיר שהושקע בחטיפת חיילים ישראלים או גופותיהם הופך את אינטרס שחרור האסירים לנושא שבוער, יותר מאי פעם, אצל מקבלי ההחלטות בחמאס עזה. הדבר בהחלט עשוי גם להקטין את המחיר שתידרש ישראל לשלם בעבור שחרורו של גלעד שליט ואף להאיץ את התהליך שהיה קפוא בתמונת מצב הפתיחה. תעשיית הברחות האמל”ח צפויה להצטמצם אם לא להפסק לחלוטין עוד בטרם הגעת האמל”ח למנהרות. וכן, הישג לא מבוטל התקיים בדמות שתיקתו המביכה של חיזבאללה במהלך 20 הימים הללו מציגה את “נצחונו האלוהי” במלחמת לבנון 2006 באור שונה לחלוטין.
ישנם עוד הישגים, חלק לא יצויינו מאחר והשתיקה יפה להם וחלק אינם ראויים לפירוט מאחר והם נדרשים להבחן בעתיד הקרוב. הביטו מזרחה, הרחק הרחק מזרחה.
גילוי נאות: במהלך המלחמה זכיתי לשמוע, מתוקף תפקידי במילואים, מספר סקירות ופקודות הקשורות ללחימה בעזה מקצינים רמי דרג, אולם, את אשר נכתב כאן, אני מביא ממקורות גלויים בלבד ואת אשר אין להשמיע, לא אשמיע.
יותר מידי אנשים פונים אליי בימים האחרונים ושואלים אותי מה הן “פצצות המדוזה” המוזרות שמתפוצצות מעל שמי עזה בימים טרופים אלו. שמעתי יותר מ”אחד שיודע” שמדובר בפצצות מצרר. לאמירה שכזאת אין כל קשר למציאות, כל אחד שירה פגזי מצרר ובמיוחד אחד שטיווח כאלו יודע בדיוק איך היא באה לידי ביטוי בהתפצצותה על הקרקע. התפוקקות המטען (הפגז שמכיל את הפצצונות) נעשית בגובה רב, לאחר מיכן ניתן לספור רגעים ספורים של דממה חרישית שבהן רק חדי עין יוכלו לזהות עשרות סרטים לבנים זעירים נופלים אל הקרקע במהירות, ולבסוף נשמע צרור פיצוצים בן 2-4 שניות של פיצוצן של עשרות פצצות קטנות יחסית (כרימון וחצי כל אחת) שיוצרים עשרות ענני עשן קטנים כהים. פצצות מצרר הן כלי הרסני ופזיר (שאינו מדוייק בהיקף הפגיעה שלו) שאין כל הגיון מבצעי (או הומנאטירי) בירי שלו אל עבר שטח מאוכלס בצפיפות כמו עזה. הפצצות אינן חודרות מבנים, ולבד מנזק סביבתי כבד, שיעיל נגד ריכוזי ושיירות אוייב חשוף, אין שום היגיון בירי של אלו לאיזור בנוי.
רבים חושדים, בהיגיון רב, שמדובר בפגזי זרחן, המכונים בצה”ל “עשן מתפוצץ”. חימוש הזרחן משתמש כתחמושת תקנית בכל צבא סדיר בעולם. למרות הכינוי הברור, החימוש מכיל באופן טהור את היסוד הכימי האל-מתכתי זרחן (המסומן באות P) אשר נשמר במצב נוזלי במים מזוקקים והופך עם חשיפתו לחמצן לתרכובת הכימית Phosphorus pentoxide (p2o5). תהליך ההתחמצנות מתרחש באופן מיידי ומהיר, התרכובת קולחת תוך כדי בעירה והופכת לגז הנחזה כעשן לבן סמיך ומסריח. אחד ממאפייניה הכימיים של התרכובת הוא שלאחר תחילת שהלך תהליך ההתחמצנות, מגע עם מים, לא שאינו מפסיק את תהליך ההתחמצנות (כמו אמצעי בעירה מוכרים) אלא שהריאקציה הכימית מוקצנת והבעירה מחריפה ומתעצמת עד להתנדפות התרכובת במלואה.
להבדיל ממה שנהוג לחשוב, פצצות הזרחן אינן נחשבות ל”נשק כימי”, שכן מדובר כאמור ביסוד טבעי, ולא בתרכובת באופן מלאכותי לצרכי לחימה, ועל כן הן נחשבות לנשק קונבציונאלי לחלוטין. יחד עם זאת, השימוש בזרחן הוסדר דווקא ב”אמנה על כלי נשק קונבנציונליים מסוימים” (באנגלית: The Convention on Certain Conventional Weapons, ר”ת CCW) של האומות המאוחדות, אשר נחתמה בז’נבה ב-10 באוקטובר 1980. סעיף 1 לפרוטוקול השלישי לאמנה מגדיר “נשק תבערה” כ”כל נשק או תחמושת המתוכנן בעיקר כדי להצית אש או לגרום לכוויות לאנשים באמצעות להבה, חום, או צירוף שלהם, הנוצר על ידי תהליך כימי של חומר המובא אל המטרה”. סעיף 2 לפרוטוקול מטיל איסור מוחלט, בכל הנסיבות, על שימוש בנשק תבערה על מטרות אזרחיות. האמנה אף אוסרת על שימוש בפצצות תבערה, *המוטל מן האוויר*, על מטרות צבאיות הנמצאות בתוך ריכוזי אוכלוסיה אזרחית. האמנה אוסרת אף על שימוש בנשק תבערה, שאינו מוטל מן האוויר, על מטרות צבאיות הנמצאות בריכוזי אוכלוסיה אזרחית, להוציא מטרות שניתן להפרידן בבירור מריכוזי האוכלוסיה וכל אמצעי הזהירות המתאימים ננקטו כדי להגביל את השפעת הנשק למטרה הצבאית. האמנה אוסרת על שימוש בנשק תבערה על יערות וצמחיה, אלא אם אלה משמשים מחסה למטרות צבאיות. האמנה אינה אוסרת על שמוש בנשק תבערה, ובכללו פצצות זרחן, על מטרות צבאיות בלבד.
חשוב לציין שעל הפרוטוקול השלישי, שדן, כאמור בסוגיית הזרחן, לא חתמו המדינות הבאות: ישראל, מונקו, מרוקו, קוריאה הדרומית, טורקיה, טורמיניסטאן, וארצות הברית. המדינות הבאות לא חתמו כלל על אמנת ז’נבה (לרבות הפרוטוקול השלישי): סוריה, אלג’יר, בחריין, צפון קוריאה, כויוית, אינדונזיה, איראן, קאטאר, תאילנד, תימן, מלזיה, עומאן, סומליה, לוב, ועוד רבות וטובות.
והרי החדשות: אין מחלוקת בנוגע לשימוש בתחמושות זרחן מול אויב צבאי. הופתעתי לגלות שאין אפילו כל מחלוקת לגבי החוקיות של ירי של פצצות זרחן אל עבר מטרות צבאיות שנמצאות בתוך ריכוזי אוכלוסיה אזרחית כל עוד הפצצות אינן מוטלות מהאוויר (ירי פגזים מהקרקע, אינו נחשב להטלה מהאוויר). בפועל, אין צבא מודרני שאינו אוחז בארסנל נכבד של פגזי זרחן, רימוני זרחן ושאר תחמושות זרחן. אין מערכה ארטילרית שלא נורים בה פגזי זרחן למכביר.
עכשיו, נגיע אל כוחותינו בעזה ולמדוזות בשמי הרצועה. למרות ההקדמה הארוכה מידי שלי, המדוזות אינן נובעות מאותם פגזים ירוקים ושמנמנים המכונים “עשן מתפוצץ” ועליהם הרחבי קודם , אלא מפגזים אחרים, המכונים “עשן לבן”, שתפקידם שונה לחלוטין. כדי להסביר את השינוי, כמה מילים על פגזי עשן: פגזי העשן העתיקים שלא השתנו מאז מלחמת העולם הראשונה מורכבים ממספר גופיפים בוערים שפועלים למשך דקה או שתיים. מבחינה מכנית, הם מורכבים מתרכובות מוצקות כמו כלוריד-האבץ או חומצה מלחתית שמוצתת ובוערת בצבעים שונים כשמערבבים אותה עם מלחים שונים, כשהנפוץ הוא העשן האפור. פגזי העשן הותיקים ידועים בחסורנם הרב, הם לוקים באחוזי נפל גבוהים (הגופיפים אינם ניצתים או מתפרקים באוויר ובנחיתה) הם נחשבים למאוד לא מדוייקים, התרכובות וייצור הפגזים נחשבים ליקרים והם אף תלויים בפגות תוקף מהירה. הנקודה הבעייתית ביותר היא שפגזי העשן הללו נתנו אמנם מענה מבצעי בהסתרת קווי ראיה (”מיסוך̶ אך אמצעי תצפית מגוונים, כגון מכ”מים , מגבירי אור ואמצעים תרמיים, מסוגלים לצפות דרך תמרות העשן ללא כל הפרעה משום שהעשן של הפגזים הללו מורכב מחלקיקי עשן קרים ללא חתימה פיסית משמעותית. על כן, רוב הצבאות המודרניים עברו בשנים האחרונות לפגזי עשן מלאים בWhite Phosphorus, דהיינו “זרחן לבן”, או ב”Red Phosphorus” (זרחן אדום). פגזים אלו, המסומנים בסימן M825 מפזרים בעת התתפוקקות 116 גופיפים זעירים שקולחים באיטיות. להבדיל מפגזי זרחן רגילים, פגזי העשן הלבן אינם דורשים הליך מורכב של בעירה פנימית, הצתה, ושאר צרות. הגופיפים יוצרים עשן סמיך, חום רב, וזוהרים בחשיכה. בשל החום הרב, הם משבשים משמעותית אמצעי ראיה תרמית ואמצעי ראיית לילה המגבירה אור (מא”כ) מסנוורים בשל בהירות העשן. מסך העשן הסמיך שיוצרים פגזים אלו יכול להיות אפקטיבי עד ל15 דקות. וכן, נשימה של העשן שלו, בהחלט לא מסייעת לבריאות הנושמים.
לסיכום, לא יורים מצרר על עזה, לא יורים זרחן על עזה, וגם אם היו יורים, לא בטוח שזה היה נוגד את הדין הבינלאומי. מה שיורים על עזה הוא פגז העשן שצה”ל הצטייד בו בשנים האחרונות ושנמצא ברשות כל צבא סדיר בעולם. הדבר שבהחלט מרשים הוא, שמי שהעלו את הטענה הזו בתקשורת הם כתבי רשתות אל-ג’זירה ואל-ערבייה המשדרות מבחריין, סעודיה וקאטאר. מדינות אלו, כאמור, כלל לא חתומות על אמנת ז’נבה.
יותר מ-6300 אזרחים פטריוטים הצטרפו ביומיים האחרונים למעגל הפשע המאורגן מבלי שידעו זאת. והם לא מי שאתם חושבים שהם.
יותר מ6300 גולשים התייצבו אחר כבוד בפתחו של אתר צבעוני ונאה המעוטר בצבעי כחול ולבן ובדמותו של הרצל שדורש להראות את כוחו של הג’יניוס היהודי אל מול בהאקרים המוסלמים. האתר מבקש ממבקריו, בשם המאמץ המלחמתי, להתקין תוכנה שמטרתה “לאחד את יכולות המחשוב של משתמשים רבים ככל הניתן … על מנת לשבש את פעילותו של האויב המבקש להשמיד את ישראל”. מי מיכם לא רוצה למלא את ייעודו כלוחם בסיירת עלומה, ועוד היישר מהדפדפן? התקינו את התוכנה, ואנחנו נכה באמצעות המחשב שלכם בשרתיו ובמחשביו של האויב ללא רחם!
בראיון שהעניק אחד מהעומדים מאחורי ה”תוכנה”, המזדהה בשמו הפרטי בלבד, לאחד מהאתרים בישראל הוא שם את הדברים על דיוקם- מטרת התוכנה היא לתקוף באמצעות אלפי קריאות סרק את שרתיהם של אתרים שונים ברשת. במקרה הזה, הכוונה היא לתקוף אתרים המזוהים עם החמאס, ותומכיהם. שוין.
שיטת הפעולה שה”פטריוטים” הללו מפעילים מכונה בכינוי BotNet ובעברית “עדר של רובוטים”. בימי שגרה, בוטנטים שורצים ופוגעים ברבים מאיתנו מבלי שאנו יודעים זאת. כך, אלפי עד מיליוני מחשבים מודבקים בתוכנה זדונית אשר מאפשרת להם לקבל פקודות ממחשב מרוחק, ולבצע אותן. המחשבים המודבקים מכונים לרוב “זומבים” והמחשבים השולטים מכונים לרוב בשם (המפתיע) “שולטים”. שיטת ההפצה של הנגע הנורא הזה מתבטאת לרוב באמצעות דואר זבל, פרסומות מפוקפקות, סרגלי כלים שמגיעים מאתרים עלומים, וירוסים קלאסיים, ושאר אלמנטים שמגיעים מהצד האפל של הרשת המנוהל על ידי ארגוני פשע מאורגן.
רשתות בוטים הן הכלי היעיל והנפוץ של ארגוני הפשע המאורגן ברשת והן משמשות למטרות מגוונות: הונאות קליקים (דמיינו אלפי מחשבים המקליקים ללא הרף על מודעות בתשלום שמפנות אל אתרו של עוסק תמים שנופל קורבן עד שזה נדרש לשלם סכומי עתק לרשת הפרסום), משלוח דואר זבל באמצעות תוכנות דואר אלקטרוני, רשתות חברתיות ותוכנות מסרים מיידיים (באמצעות הרשתות כל זומבי שולח לקורבנותיו הודעה תמימה למראה עם התוכן שמגדיר לו השולט. לרוב, ההודעה תכיל קישור או קובץ שנועד להדביק את הנמען ולצרף אותו לעדר ההולך וגדל), פענוח הצפנות על ידי שימוש בכוח מחשוב מוגבר וכמובן, תקיפת שרתי אינטרנט באמצעים מגוונים.
אחרי הרקע התיאורטי, אפשר לחזור לרגע לאותה הצעה מפתה לגייס אותנו לסיירת מבלי להזיז את הכרס שלנו ממסך המחשב. העומדים מאחורי התוכנה הפטריוטית אינם מזדהים בשמם, הם אף טרחו להסוות את זהות הרישום של כתובת האתר. הם ככל הניראה יודעים, כמו שאתם אמורים לדעת, שמדובר בעבירה פלילית חמורה ביותר על פי חוק המחשבים ודיני העונשין של מדינת ישראל ורוב מדינות העולם. אבל הם, להבדיל מרשתות מפוקפקות שנוחתות בתיבת הספאם שלכם, מבריקים בהרבה: הם מנגנים על המיתר הפטריוטי הכה רגיש בימים אלו על מנת שנחבור לכוחותיהם ונסתער כמחלקת גולני צבועת לחיים על אתריהם של החמאס ושאר כוחות הרשע. ככל שאינם ממהרים להסגיר את זהותם, אין לבטוח בשום הצהרה מרגיעה שיספקו כמו הודעת “ניתן להסיר את התוכנה בכל עת” שמופיעה באתר. היום הם ישתמשו בכם כדי להאיט או לשבש את הגישה לפורום של מחבלים ותומכיהם ומחר הם ישתמשו בכם כדי לשלוח ספאם, מחרתיים יפילו את אתרו של המתחרה עסקי של המרבה במחיר ואתם? ספק קורבנות ספק שותפים למעשה הנפשע. אך ללא ספק, רשלנים.
אז בשם המאמץ המלחמתי, בשגרה ובחירום, בשם השכל הישר והזהירות הנדרשת- המנעו מלהתקין דברים מפוקפקים על המחשב שלכם. אל תעשו שטויות שעלולות לסבך אתכם בפלילים ואף להפוך אתכם לקורבנות,, לא בשם הסקרנות, לא בשם ההנאה ולא בשם המאמץ המלחמתי.
סמס שנחת באלפי מכשירים סלולארים בישראל. ניקדתי באמצעות סנופי:
“הַאִם רָקֶטוֹת עַד
כֹּל הֶעָרִים לֹא
לְהָגֵן עָלֶיךָ
מִקְלָטִים, רָקֶטוֹת
קָאסַם, חָמָאס”
This is my response put on the “Against killing children in Ghaza” group on Facebook:
It is nice to meet everyone who fell to the propaganda trap. My name is Effi and I am against killing of any child in the world, weather Palestinian, Jewish or other.
Yet, as a Major in the reserve forces of the Israeli army (IDF) I must say that I can most certainly assure that the IDF does not target civilians, especially not children. Moreover, every soldier or officer in the IDF is trained to operate in accordance of the “IDF Spirit” ethical code. This code was composed by the head generals of the IDF and every soldier or officer must learn it and hold a copy of it is his uniform’s pocket.
Here are two articles from the “IDF spirit”:
”At the time of war, an IDF soldier shall act wisely and safely in all of his actions, under the basic recognition of the superior value of human life. At the time of war, the soldier will risk his own life and his fellows’ life in order to accomplish his mission”.
”An IDF soldier shall use his weapons and strength only to accomplish his mission, merely for the extent required, and will keep humanism values even at the time of war. The soldier must not use his weapons and strength in order harm humans that are not involved in fighting, or to hurt his captives, and he must do his best efforts to prevent any harm of their life, bodies and property.”
The death of children is tragic, horrifying and wrong. The biggest missiles factory discovered ever in the Gaza Strip was located under a university and a high-school. The biggest warehouse was located under a mosque. Most of the lunches are being made from highly populated streets and houses; these are filled with children.
Now tell me, who puts these poor kids under such great danger and risk? Who uses these kids as shields? Who your blaming finger should be pointed at?
I am considering myself as a Humanist. I believe that many of Israel’s decisions are wrong. The settlements are wrong, the human rights issues in the west bank are wrong; the fact that we haven’t signed a peace agreement with Syria yet is wrong; but I saw, with my own eyes, how militants use women and children to transfer explosives into Israel because of the “IDF spirit”. I saw in my own eyes armed militants hiding in ambulance delivering a woman in labor to an Israeli hospital. I am sorry; I KNOW who is responsible for the deaths of these children. When I served in the Jenin area I caught once a 13 years old child that stashed two hand grenades and a fully loaded AK47 in a field near a small Israeli settlement. He cried for hours as we investigated him, not because we harmed him or something, but because he knew that his family was doomed for his failure to execute a suicidal attack as he was ordered to. He told me that he was recruited at the local Islamic school due to his bright skin and “Jewish” look, and he was trained to die as a martyr. My heart broke when I saw this kid sent back to a place when the basic instinct of living is considered as cowardliness, and murder and killing of innocent civilians are values of heroism.
In the last few days Hamas missiles struck Israeli Kinder-garden and a high-school class. For more than 7 years Israel hardly responded to more than 7,000 rockets that took the life and injured of Israelis. Unfortunately, Hamas has decided to withdraw from the latest cease fire agreement by shooting massive loads of missiles to Israeli cities and Israeli had to stop these attacks. I am sure that under the tension between accomplishing the mission of stopping Hamas nefarious attacks against Israelis, and the IDF spirit which obligates humanistic values- the IDF is putting all of its efforts not to hurt children. I’m quite sure that Hamas doesn’t follow the same ethics, not for Israeli children, and for Palestinian children.
This is my response to this TechCrunch.uk post. it was too long to be a comment, and it was a shame to throw this away:
Mike, “Exactly how do you cover a story about a site that carries graphic imagery without illustrating what it does?”
I just want to take a moment to deal with the picture of the dead kids. This picture was taken by Eman Mohammed a Jordanian Photojournalist located in Gaza. She also published these pictures:
A kid dressed in a hamas terrorist uniform holding a gun.
How about this picture of a lady in gaza holding an AK47?
Do you prefer a picture of these 16 years old proud graduates of the Hamas militant training? (you know… the ones that are sent to luanch the missiles?)
Any of these photos could have been placed here, in this post, instead, or along with this dreadful dead kids pictures. But no! you are still claiming that you placed all three pictures that show Hamas supperters as victems.
great job. really. a true ethic behaviour.
BTW: you can take a glance of Demotix‘ top news images. Tell me kids, do you see a pattern?:
#1st place: First Day in Gaza
#2nd place: London protest against Gaza airstrikes, outside Israeli embassy
#4th place: Israeli air raid killed 5 sisters of Balosh family
#5th Gaza under the Israeli attacks (2)
#6th Widening an offensive against Hamas, Israeli aircraft pounded targets across the Gaza Strip
#7th Gaza under the Israeli attacks
#12th Israeli airstrikes widen scope against Gaza ( PART 2)
#13th Israeli airstrikes widen scope against Gaza
This site is amazing, really a true portrayal of reality, ain’t it?
I’m beginning to suspect if you weren’t to write anything at all about this site (which has a lousy GUI, a drowsy traffic, and a stupid 90’s watermark) if it wasn’t, in practice, giving you the excuse (opportunity) to put a big ass dead kids photo in the middle in order to make a subliminal point. This unethical behavioral is as appalling as the photo itself.
ולכל מי שלא הבין מאיפה הבאתי את הפוסט הזה באנגלית. אל דאגה, זה חריג וזה לא יחזור. פשוט לא יכלותי לשתוק.
הינה חלק מהפוסט שפתח את משחק המלחמה 6 שעות. מעניין לקרוא את זה יותר משנה וחצי אחרי שנכתב. למצוא את נקודות הדימיון והשוני המהותיות (עזבו את הסיפור עם הילדים שהשתמשו בו כקטליזטור להתחיל את התהליך). כדtי לקרוא לא רק את הפוסט הפותח, אלא גם באלו שהמשיכו אותו.
רוה”מ הפך את הדף ורשם “לקריה, עכשיו. תביא את כולם. גם את שרת החוץ. מה יש לנו להפעיל בינתיים?”. הוא קיפל את הפתק, וטחב אותו באטב של פקק עט הפיילוט הכחול. המזכיר הצבאי, שכל נורות הטלפונים הניידים שלו לא הפסיקו לרצד, קרא והחזיר לו כשכתוב באותו העמוד ” או 1:”רוח פרצים” או 2:”חתול פרא” או 3: להתחיל את “הגברת השמנה”. אבל אתה יודע- צריך כמה שיותר מהר אישור של השרים בשביל זה”.בשלב הזה רוה”מ כבר לא כתב בפתקון המלא הסתובב שמאלה הרים את יד ימין, הביט בעיני המזכיר הצבאי ונקף שלוש אצבעות זקופות. הוא הבין שהמזכיר צופה, והצביע עם האצבע הראשונה הראשונה על שעון הברייטלינג שלו וטפח 3 פעמים. המזכיר הבין, “עכשיו”. הנאום של ראש פרויקט תגלית הסתיים, “… איי אם פראוד טו אינווייט דה פריים מיניסטר אוף יזרעל”. גל של מחיאות כפיים נשמעו לראשונה. אבל השורה הראשונה של מושבי הכבוד, עשתה את דרכה החוצה בהליכה מהירה.
4 שעות לפני
בעוד מסוק רוה”מ עושה את דרכו לנחיתה על גג בניין המטכ”ל החדיש. בעוד כעשרים דקות יעשו את הדרך ההפוכה צמד מטוסי F-15 מטייסת הפטישים. פניהם מערבה. 10 דקות טיסה מחצרים באיגוף מערבי, והם יהיו מעל רצועת עזה.
מפקד טייסת 69 בכבודו ובעצמו, יחד עם סרן צעיר שהנהיגו את הצמד הזה הגיעו לאולם החמ”ל והתיישבו סביב שולחן עגול. הם היו התורנים בשעת ההפעלה של “הגברת השמנה”, ופעלו על פי התרגולת שאושרה במטה חיל האוויר כשנכתבה התוכנית: הפעלה. כריזה, התכנסות של 10 דקות בחדר התדריכים מול תורן האג”ם, תורן המודיעין, ונציג מטה חיל האוויר. מתחילים בעדכון נתוני מזג האוויר, מצב המטוסים, ועוד נושאים בנאליים. בין היתר, שיחת וידאו-קונפרנס עם תת האלוף התורן בבור ח”א בקריה הבהירה להם שיתכנו שינויים ברגעים האחרונים של מיקומה של “הגברת השמנה”, ועל כן, איש הקשר בשטח ידבר איתם ישירות, כמתוכנן, על תדר הUHF.
“סגרו את הטלוויזיה!” נזף מפקד הטייסת בסמב”צים שישבו באולם, הסמב”ץ לחץ על כפתור ההשתקה בשלט והמשיך לצפות במהודרת החדשות המיוחדת ששידרה את תמונות הזוועה מהבית ביואל 3. נידמה כי כל המדינה מרותקת למופע האימה שכלל ספרי לימוד, דם, ואברים של ילדים וילדות. “אמרתי לסגור, לא להשתיק. זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים לראות עכשיו”. הטלויזיה נסגרה, ישיבת ההזנק הסתיימה. התדפיסים הוכנסו לסרבלי הטיסה, מפקד הטייסת והקצין הצעיר יצאו בריצה לסככה.
3 שעות לפני
שלוש דפיקות פטיש של ראש הממשלה התחילו את הישיבה. המקליטה סימנה שמצלמות התיעוד ומכשירי ההקלטה פועלים באגודל ומזכיר הממשלה פתח בנוהל הנוכחות שהוגדר מאז לקחי ועדת החקירה האחרונה ואמר: “לפי נוהל 16 לתרחיש של אירוע טרור רב נפגעים מכונסת כאן ישיבה בטחונית בראש רוה”מ, שר הבטחון, שרת החוץ, ראש המטה הכללי, ראש שירות הבטחון הכללי, ראש המוסד, וראש א..אמ..”. “הוא לא כאן, אני אחבר אותו” אמר הרמטכ”ל. המזכיר הסתכל על ראש הממשלה והוא אישר את ההמשך. “ראש אמ”ן לא נוכח בישיבה. בין היתר, נציג נוסף שנוכח בפאנל הוא אלוף פיקוד העורף. ראש השב”כ יתחיל בסקירה של האירועים האחרונים. אחריו הרמטכ”ל יציג את האלטרנטיבות הצבאיות המוכנות, ואז יחל הדיון לפי הסדר שמוכר לכם, להזכירם, כפי שעודכנתם בדרככם לכאן, הופעל שלב א’ של תוכנית ‘הגברת השמנה’ כפי שאושרה מבעוד מועד על ידי פאנל זה לפני 4 חודשים”. ראש השב”כ התחיל בסקירת האירועים.
שעתיים וחצי לפני
“דגלן 1 דגלן 2, כאן אולר שימו לב. מיקומה של הגברת השמנה: מבנה 14, רצועה כד’, סימון לייזר יופעל מייד”. הטייסים קיבלו את האיתות על המסך ועדכנו את נתוני הטיסה כשהם מורידים למהירות המינימאלית הנדרשת. “סימון הופעל, שימו לב, הגברת נמצאת בקומה התחתונה בבניין בן 3 קומות. משמע, אנחנו נבצע את זה באופן מדורג, הסוכריה הראשונה תהיה קלה ותשוגר בזווית נמוכה. ולאחר מיכן, סוכריה כבדה על ידי דגלן 2 תופל על ראש המבנה. דגלן 1 חזור דגלן 2 אשר”.
מפקד הטייסת חזר במהירות:”כאן דגלן 1, היישר. הגברת במבנה 14, רצועה כד’, סימון הופעל. מזהים, נתוני הגעה ליעד עודכנו, אני שם את הקטנה, 2 שם את הכבדה. כמו כן, אצלנו הכל תקין לבינתיים . דגלן 2 אשר”. “כאן דגלן 2, רות, כמו כן, זמן הגעה ליעד דקה שלושים”.
קול לוחש הבליח 20 שניות של דממה בתדר: “דגלן 1, 2, אולר: כאן מגילות. הגברת נוכחת במבנה 14,רצועה כד’, סימון לייזר על החלון הרלונטי חזק ותקין, אין צפי לתנועה. מבחינתי רשאי. אני צופה.”
“אולר,כאן דגלן….?” שאל מפקד הטייסת בקשר מבלי שהזדקק לפרט את השאלה. “…כאן אולר, מבינתי רשאי” ענה תת האלוף התורן מבלי שהיה צריך לשמוע אותה.
פיצוץ. ואחרי 15 שניות לערך. עוד פיצוץ. אדיר. כזה שלא נשמע באיזור כבר שנים. בלב עזה נפער מכתש קטן. והאדמה רעדה עד שדרות שליקקה את פצעיי מותם של חמשת ילדיה. ודממה.
שעתיים לפני
רוני דניאל התיישב כבר באולפן החדשות של הערוץ השני והמתין בסבלנות שאהוד יערי יסיים לתרגם את שידורי קריין הטלוויזיה הפלסטינית: “ממידע שהגיע לידינו…. ישנם סיכויים שהביניין שבו שהה ראש הממשלה הפלסטיני. ישמעיל הנייה, וכמה מבכיריו הוא זה שהפוצץ לפני כחצי שעה…”. תמונות תופת קישטו את שידורי הפרשנים. “הרס כזה לא היה בעזה מאז החיסול של חאלד משעל, אם בכלל”. רוני דניאל הביט בתמונות וניסה להסביר שמדובר לכל הפחות בפצצת חצי טון שהונחתה על האיזור המיושב, אם לא יותר. מצה”ל בינתיים אין תגובה מסודרת.
הישיבה העמוקה שעסקה בשלבים המתקדמים של תוכנית הגברת השמנה נקטעה לפתע על ידי ראש המטה הכללי שקיבל פתק מראש הלשכה שלו. “רבותיי, שלב א’ של הגברת השמנה בוצע במלואו, מטוסינו נערכים לנחיתה, אנשי המודיעין בחוץ. פגיעות במטרה, ממתינים לדיווח על איכות הפגיעה”. שרת החוץ נעמדה, ואמרה “טוב חברים, הסברתי את דעתי, אבל יש לי קצת עבודה עכשיו”. ראש הממשלה שחרר אותה ואמר “תעדכני אותי”. “גם אתה תעדכן אותי אדוני” היא הייתה חייבת להוסיף. הוא נאנח מהדווקנות הזו, אבל הבליג.
ראש המוסד המתין ליציאתה של הגברת, והרגיש חובה לקטוע את סדר הדברים המובנה “רבותיי, אני רוצה לומר את זה בקול ושזה יכנס לכם טוב טוב לאוזניים: מדינת ישראל לפני כמה דקות התנקשה בחייו של ראש הממשלה הפלסטיני. ובעוד מספר לא קטן של אזרחים; אנחנו יצרנו כאן מעשה אסטרטגי חד משמעי שישנה את פניו של העימות הזה באופן שקשה לצפותו. אני שואל אותכם רבותיי- מה הלאה? ואני עונה לפניכם- אנחנו ישבנו בחדר הזה לפני מספר חודשים ואישרנו מראש את דרך הפעולה הזו כששקלנו מגוון שיקולים. אני מניח שחברינו האמריקאים יהיו מאוד מופתעים מהעובדה שלא הודענו להם מראש. שלא לדבר על האומות האחרות. שלא לדבר על המצרים שרוצים לשחוט אותנו על חוסר התיאום הזה. אבל רבותיי. זה לב ליבו של הרעיון מאחורי ‘הגברת השמנה’ - בעל הבית השתגע. הרגו לנו 5 ילדים תמים אחרי חודשים של הבלגה ומדינת ישראל אמרה היום ‘זהו, היום זה היום שזה נגמר’. ואני אומר לכם רבותיי- אני אצא מייד לכשתסתיים הישיבה למעבר טאבה לפגוש את המקבילים שלי כפי שקבענו מראש. ואתם, שתשארו תצטרכו לקבל מספר החלטות- אבל אל תשכחו- מהיום אין יותר את ריקוד הטנגו שבין עימות להדברות- אנחנו בחרנו בעימות. ובעימות צריך להכניע בצורה הברורה והחדה ביותר את הצד השני. צריך לעשות את זה תוקפני וחסר רחמים מבלי לתת לריחו המתוק של ההסדר שאחרי לערפל את נוקבות ההחלטות.”
הפורום השתתק והקשיב לראש המוסד. הם הבינו שמרוב ההתעסקות בתגובות, בחטיבות וספירת סטטיסטיקות ונפגעים עתידיים, השאלה הפילוסופית נעלמה והוחזרה על ידי איש המודיעין הוותיק והקר. “איך מתרגמים את ‘בעל הבית השתגע’ למעשים טקטיים אדוני?” שאל רוה”מ את ראש המוסד. “אולטימטום שאי אפשר לעמוד בו” הוא ענה מיד. כולם הבינו שאת התשובה לשאלה הזו הוא הכין עוד קודם. כשהוא היה מבין הדוחפים הגדולים לתוכנית לפני מספר חודשים. עכשיו כולם הבינו את עומקו של הרעיון. ראש המוסד נתן לכולם לשמוע את המשפט העמום והמשיך “צא החוצה אדוני רוה”מ, ובשפה בינלאומית, בערבית מבחינתי, תעמוד ותגיד, בלי סמנטיקה ובלי עיניים- מרגע נחיתת הקסאם הבא אנחנו הולכים להעלות את רצועת עזה בלהבות ליד כל דבר שכתוב לידו חמאס. אין יותר מאמצים בינלאומיים, אין יותר דין הומניטרי אין יותר הסדרים והפסקות אש. לא מעניין אותי מה הפתח סגר איתם. החמאס הולך להיות מושמד על ידי ישראל- זוהי עובדה מוגמרת. תן להם, לכל הפלסטינים, להכנס להיסטריה שלא שררה ברצועה שנים. אנחנו נבנה לך את המעטפת הצבאית לעשות את זה- הפיכת המשוואה. על כל קסאם- חצי טון שיופנה ליעד מודיעיני שלנו. אם איננו טועה לראש השב”כ שיושב פה משמאלי לא חסרים כאלה”.
ראש השב”כ אמר “תשמע, יש יותר ממאה חברי חמאס במועצה המחוקקת הפלסטינית, יש להם 3 ארגונים דיי מסודרים, מטרות יש בשפע, אבל אנחנו מדברים כאן על מטרות שמוקפות באוכלוסיה אזרחית. אם אדוני יקבל את המלצתו של ראש המוסד, אנחנו מדברים פה על כמויות של הרס סביבתי, ונפגעים של ‘לא מעורבים’ בהיקפים שלא הכרנו בעבר”.
הרמטכ”ל המשיך אותו ברצף: ” ‘בעל הבית השתגע’… אני מבין את התפיסה, ואני מצטרף לחוות הדעת של ראש השב”כ לגבי היקף הנפגעים. אני רק מזכיר לך אודני- שהסיכוי שחיזבאללה ישתוק למעשה כזה הוא אפסי. ואני לא יודע עד כמה הפעם נוכל להחזיק את הסורים כמו בקיץ הקודם. אנחנו מדברים על גיוס מילואים, על גיוס מערך העורף, על הפעלת של משק לשעת חירום… “
ראש המוסד קטע אותו כשסירב להסכים לתחזית הקודרת של הרמטכ”ל, והדיון בין ראשי רשויות הבטחון הפך ללוהט וקולח, כאילו ההחלטה כבר התקבלה. שר הבטחון נבלע בפרטים הקטנים, וההתנהלות הרשמית והפורמאלית של הישיבה הפכה להיות שיח מהיר ודינאמי של אלופים לשעבר.
לפתע נשמעו עוד שלוש דפיקות פטיש על השולחן. “חברים. אני רוצה לקבל החלטה. לפני כמה דקות אנחנו חיסלנו את ראש הרשות הפלסטינאית. ‘בעל הבית’ כלשונכם- כבר השתגע, את זה לא נחזיר לאחור, וגם אסור לנו לגמגם בנושא הזה. עיזבו לרגע את מה שיעשה העולם, הערבים, הארגונים ושאר האומות. השאלה שאנחנו צריכים לשאול בשביל להפסיק להיות פאסיביים היא מה אנחנו רוצים לעשות? ואת זה אתם לוקחים כמובן מאליו, ואני מבין אתכם: אתם אומרים לי שאנחנו רוצים להפסיק את ירי הקסאמים לעבר שטחה הריבוני והלא מעורער של מדינת ישראל. ואיך אנחנו עושים את זה? הסביר ראש המוסד הנכבד שאנחנו יוצרים את זה על ידי שינוי המשוואה. לא עוד שתיקה, לא עוד התעלמות, ולא עוד הבלגה. אנחנו מפעילים את היכולות ההרסניות שעצרו עד היום במלוא עוזם.
אני שואל פה שאלות לגיטימיות שאני חייב לשאול- מה המחיר שאנחנו משלמים בשביל זה?. האם אנחנו הולכים חזרה לפיגועים בלב תל אביב וירושלים? אולי. האם יופעל חרם בינלאומי? ייתכן. פתיחה מחודשת של החזית הצפונית? ככל ניראה. מלחמה כוללת?- בהחלט ייתכן. האם אנחנו מוכנים לקחת את כל הקלפים הללו מקופת הקלפים, בשביל להפטר מהקלף הזה שנקרא קסאמים על שדרות ואשקלון? את זה אני שואל אתכם.”
ראש השב”כ שקרא הודעת טקסט שהופיע על מסך מחשב כף היד שלו “אדוני רוה”מ. האיש שלנו אומר שגלעד שליט הוצא להורג. יש שידור עוד רגע באל ג’זירה”. הרמטכ”ל קיבל עוד פתק לידו והמשיך את ראש השב”כ:”… הסורים העלו כוננות והפסיקו חופשות מול רמת הגולן…”.
החדר כולו, המקליטה, מזכיר הממשלה, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, ראש השב”כ, הרמטכ”ל, ואלוף פיקוד העורף ישבו והביטו בשני אנשים- ראש המוסד הוותיק והקשוח וראש הממשלה. האם ראש הממשלה יקבל את ההמלצה של ראש המוסד ויבחר להפעיל מדיניות אגרסיבית ברצועת עזה כפי שדורש ראש המוסד שחובק על ידי ראשי רשויות המודיעין והבטחון? האם עכשיו לא נותר אלא לסיים את מעגל שפיכות הדמים האחרון ולפנות לדיפלומטיה? או שבמצב הדברים הזה- זה כבר לא משנה?
שעה לפני
“ראש הממשלה סיים את ההתייעצות הבטחונית שנערכה בקרייה בשעות האחרונות. בכירים שנכחו בישיבה, מסרו לי על ישיבה מותחת במיוחד אשר התקבלו בה החלטות מרחיקות לכת, לגבי הפרטים שהתקבלו, גדי, אני מניח שנדע בקרוב. בינתיים מוכנס קבינט השרים לדיון קצר, כשככל הניראה, פעולה כזו או אחרת שגובשה בפורום הבטחוני- תובא לאישורו”, אודי סגל, חנוט בעניבה לא קשורה החזיר את השידור לאולפן.
גדי סוקניק עדכן: “מוסרים לנו שעוד כשעה רוה”מ יישא באופן לא שגרתי נאום ממקום מושבו הנוכחי בתל אביב, אנחנו נעביר לשם את השידור כשזה יתחיל, בינתיים בחזרה לשדרות”.
זה היה יכול להיות פוסט ארוך מאוד. זה ניסיון להעביר את המסרים במינימום מילים:
אלו שמתנגדים לכל סוג של פעולה צבאית יתנגדו לכל סוג של פעולה צבאית, הנימוק לעולם יתחלף ויתעצב על פי הרוח הנושבת. אלו שקוראים לפעולה הצבאית בעזה “רצח”, יקראו לכל פעולה צבאית רצח. לפיהם בנות-הברית במלחמת העולם השניה הם “רוצחי גרמנים”, כוחות השלום ברואנדה הם “רוצחי מורדים” והרצח, הקר, האמיתי, הזדוני, יכובס.
אלו שיורים במתכוון אל עבר אוכלוסיה אזרחית אינם יכולים להציג לראווה את גופות אזרחיהם המתים כקורבנות כפשע. אלו שמכחישים את השואה, אינם יכולים להשתמש בה כדי להמחיש את הזוועות. אלו שמשתמשים במילים ב”תג מחיר” או שחיוכם משתנה אל מול מספר הגופות, אינם ראויים לפקד ובוודאי שלא להנהיג. ועם כל הכבוד, חייו של חייל חטוף חשובים לאין ערוך, אך הם שווים בדיוק כמו של כל אדם אחר.
פעולה צבאית אמורה להגשים הישגים שלא ניתן להשיגם באמצעים דיפולומטיים. המלחמה היא ההמשך הישיר של הדיפלומטיה והדיפלומטיה היא המשכה הישיר של המלחמה. מאחר ובפעולה צבאית יעדים מושגים לרוב על ידי פגיעה בחיי אדם- ישנה חובה מוסרית ועצמית, להמנע מלפגוע באלו שיש ולו בדל של ספק אם מותם נדרש. כאשר אומה שלמה בוחרת בצורה ברורה ודימוקרטית הנהגה שקוראת למלחמת מוות, התאבדות, חוסר הדברות ופונדולומטנליזם מהזן העתיק ביותר, היא משולה לאדם שמסוכך בגופו שלו על רוצח חמוש. כשהרוצח ישלוף את נשקו ויחל לירות, יהיה זה חשוב מאוד שלא לפגוע בזה המסוכך. אולם, אם לא יהיה מנוס אחר מלסכל את תוכניותיו הרצחניות, הרי שמותו של המסוכך יהיה טראגי, אך בלתי נמנע.
אין כל הגיון ריבוני בירי הקסאמים מרצועת הזה אל עבר שטחה הריבוני של מדינת ישראל. הירי העניק במשך שמונה שנים נקודות חסד בינלאומיות יקרות מפז לממשל ישראלי שמן, עצל, שצריך להיות מגונה על שלל הפרות זכויות האדם שהוא עושה במדינת ישראל ובעזה. לא היה כל היגיון בהגברת הירי עם תום הסכם הרגיעה שהעניק לחמאס יתרון אדיר כל עוד שהתקיים. המבצע בעזה עצוב, טראגי, אולם גם הפיל המנומם והטיפש לעיתים יכול לאבד את סבלנותו.
1. צרו כותרת שמתחילות במספר כלשהו, רצוי שיהיה גבוה ככל האפשר, ואחרי המשיכו בהבטחה שאמורה לשפר לכמה שיותר קוראים את החיים. מאחר ובישראל רק בלוגרים קוראים בלוגרים, הכותרת של הפוסט הזה ניראת כמו שהיא ניראת.
2. השתמשו כבר בכותרת, בלשון רבים, זה נותן הרגשה לקורא הבודד (היי סבתא), שהוא חלק ממשהו גדול יותר. ענק. עצום. הוא לא יבין איך הוא לא היה שם קודם.
3. ספררו את הפוסט במספרים, אם אפשר מהסוף להתחלה ומלאו את התוכן של כל ספרה בלינק למשהו חכם בנושא שמישהו אחר כתב או למוצר בנאלי שאולי קשור לנושא שבכותרת.
4. אל תרגישו מחוייבים לתת ערך מוסף משל עצמכם, אפילו עדיף שלא. כל דבר עם משמעות עלול לעורר חלילה מחשבה או אפילו ביקורת ודיון מצד הקוראים. פוסטים שמלאים רק בקישורים לדברים אחרים שיש להם מכנה משותף, הם כמו פריכית אורז- חסרי טעם, חסרי כל ערך תזונתי, אבל מעניקים הרגשה כאילו שאכלת משהו.
5. אם מצאתם כבר ברשת פוסט בנוגע לאותו נושא ממש- אל דאגה, הוסיפו למספר השיטות שבפוסט המקורי אחד, וצרפו אותו לרשימת המומלצים. לדוגמא, פוסט עם הכותרת “6 שיטות בדוקות למשוך קוראים לפוסט שכתבתם” יהיה חכם יותר מפוסט עם רק 5 שיטות, לא?
כמה דברים ממש לא קשורים זה לזה שחשוב לי להעלות על הכתוב. כל אחד מהם יכול להיות שווה פוסט:
א. אולמרט לא סתם ממהר. אולמרט מבין שהסכם שלום עם סוריה, יהיה כרוך, בכל מצב, בוויתור על הגולן. בין אם בשלבים ובין אם בבת-אחת. בתכל’ס, לאולמרט ברור מה שברור היה לרבין, לפרס, לביבי, לברק ולכל אחד שישב על הכסא הכי דוקרני במדינת שישראל: הסיפור עם אסד כבר סגור ותפור מאז שנות התשעים, דעת הקהל הישראלית היא הבעיה. סוריה הטוטאליטרית והחילונית היא פרטנרית מושלמת ליחסי שלום. טוב נו, לא מושלמת, אבל בוודאי יותר טובה ממצרים. אולמרט, כמו כל קודמיו וממשיכיו, מבין שיהיה זה בלתי אפשרי להביא את מסירת הגולן במסגרת הסדר מדיני ללא פניה לציבור. הכנסת לא תיתן לאף ראש ממשלה, גם אם יהיה הוא אביגדור ליברמן עם 70 מנדטים בכיס, בלי משאל עם. יש עוד חודשיים בחירות, גם אולמרט, גם לבני, גם ביבי וגם ברק כמהים שהבחירות הבאות יעניקו להם את המנדט לחתום על הסכם שכולל את החזרת הגולן לסורים. אם שתיקתם של המועמדים לנאומו אינה ראיה לכך, מה כן?
ב. מייקל ארינגטון, עו”ד לשעבר והאדם שעומד מאחורי המגה-בלוג הטכנולוגי טק-קראנץ’, התחרפן לאחרונה ואולי לטובה. רק לפני שבוע הוא קטל בלי חשבון את תרבות העבודה וחוסר המעוף של ההיי-טק האירופאי, כשהוא עומד על בימת הנואמים ברגע השיא של Le-Web, (הכנס האירופי לתעשיית האינטרנט) ובאותה נשימה אמר לאירופאים שיש להם הרבה מה ללמוד מהתעשיה המקבילה בישראל (למי שרוצה להתענג על ציונות והיי-טק, יכול לצפות בדקה ה-24 ואילך בוידאו שמוטמע בפוסט של ארינגטון בקישור האחרון), בתגובה מנהלי הכנס לא נותרו חייבים והודיעו רשמית כי הפך לפרסונה נון-גרנטה בעתיד. היום ארינגטון החליט לפתוח חזית מפתיעה מול סקטור אחר: ארינגטון, בפוסט חגיגי, הודיע כי הוא פותח במלחמה נגד משרדי היח”צ (PR) ושיטות ההתנהלות שלהם מול כתבי הטכנולוגיה. ארינגטון הודיע בצורה חד משמעית שנמאס לו מהשעבוד לקפריזות של היחצ”נים, החל מהנידנוד הבלתי פוסק למכשירי הסלולאר האישיים של כתביו וכלה בשיטת האמברגו הידועה לשמצה. בפועל, טק-קראנץ’ הודיעה שלא תכבד יותר שום בקשת אמברגו או הגבלה על פרסום של חומר שיגיע לרשותה. חשוב להבין שזה בכלל לא עניין של מה בכך- אתרים כמו טק-קרנאץ’ ניזונים באופן כמעט בלעדי ממידע שמגיע ממשרדי יח”צ ולכן לארינגטון על כל כתביו יש הרבה מה להפסיד במלחמה הזו. האם היח”צנים ימשיכו לעבוד עם טק-קראנץ’? האם טק-קראנץ’ חזקים מספיק בשביל לכופף את הנורמות של אנשי ה-PR, האם יצליחו לשמור על אותה רמת חדשנות והצלחה ללא הפעילות מולם? האם אחרים ילכו בעקבותיו? או שמא הבק-פייר יכה בפרצופו? יהיה מרתק לגלות. בכל מקרה, כיף לראות עיתונאי (ובמיוחד אחד שמוכשר כעורך-דין) שלא דופק חשבון לנורמות (פסולות ו)מקובלות והולך עם זה עד הסוף (להעשרה: יובל דרור נגד רני רהב ולהיפך)
ג. גם אני קיבלתי את המייל הויראלי בנוגע ל(העדר) הקשר בין תמותת תינוקות לבמבה. אני כותבתי כדור שישי לשרשור שלו כשלוש שעות לאחר שזה נכתב במקור על ידי השולחת המקורית. בתחתית המייל התנוססה חתימתה, מספר הטלפון בעבודה והנייד של מי שמכונה מעתה בכינוי המדליק:”המהנדסת”, כאילו הייתה אחותו של יחיא עייש בכבודו ובעצמו. חברה שלי אמרה לי שזה ניראה אמיתי, ואמרתי לה שזה אמנם ניראה תמים, אולם זה יכול להצביע על אחד משניים: או גאונות של אדם שמריץ מניות על חשבון אסם, שהצליח להציג את המייל כאותנטי, או כטמטום טוטאלי של קורבן לשמועה זדונית. מיד התקשרתי למספרים בחתימתה של המהנדסת וזכיתי לשני ניתוקים ללא מענה. שיערתי שהאופציה השניה נכונה. אני מניח שהאישה היא קורבן, או שותפה מאוד לא מוצלחת לשמועה זדונית שהסבה אינטרס לצד שלישי שספק אם נדע אי פעם מי הוא. אם נעזוב לרגע את הקטע המוסרי או החוקי ואת החשיבות שלא להעביר מייל שרשרת, מה שניתן ללמוד מהמקרה הוא נתון מדהים. בתוך 3 שעות לערך, כמות אדירה ממחזיקי תיבות הדוא”ל במדינה זכו להחשף למייל הזה. בעיון בשרשורים גיליתי שכל נמען העביר אותו לכלל רשימת התפוצה שלו באופן מיידי. אם היה ניתן להקביל את הויראליות של המייל לויראליות אמיתית, שפעת העופות או אבולה היו ניראות כמו אנגינה לעומת הדבר הזה. למה דווקא המייל האידיוטי הזה תפס תאוצה כה מטורפת להבדיל ממיילים דומים וקודמים? בוודאי שיש קשר לכך שיש “מישהי אמיתית” מאחוריו ואופן ניסוחו התמים והאידיוטי מחד, אולם ניראה לי שאפשר ללמוד משהו על תמורות ביחסים בין בני אדם ברשת. רשימות הכתובות של כולנו מתעבות, הנוכחות של כולנו ברשת גדולה יותר, אנחנו זמינים יותר, מכירים יותר, ומהירים יותר. מייל מפגר לפני שנתיים לא היה עושה, לדעתי, נזק דומה, בטווח זמן שכזה.
ד. לפני יותר משנה ניהלתי קרב עם כמה מהבלוגרים והמגיבים בנוגע לחוק העישון. אמרתי שזה חוק נפלא, וכמעשן, טוב שלא אעשן בפאבים. את כתיבת הפוסט הזה אני מסיים לאחר ששבתי מפאב צפוף שנפתח בסביבה. אני מסריח מסיגריות מאי פעם והעיניים שורפות לי מפיח כמו אחרי ירי של 300 פגזים. אני יודע להודות עכשיו בטעותי: ההערכה שלי נגוזה. החוק הזה נמצא בחיים בידיוק כמו שאריק שרון בחיים- שניהם חיים רק על הנייר. בעיני, מדובר באות קיין למשמעות של חוק וסדר במדינת ישראל ובכלל. לאחר שהבנתי שהדבר הפך לנפוץ וברור ברוב הפאבים בהם ביקרתי, אני מודה, לבושתי, שכמו כל ישראלי, ראיתי את המעשנים משמאל, את המעשנים מימין, את המאפרה שעל שולחני ואת חוסר הבושה, ורק מרוב עצבים, הדלקתי סיגריה, כמו כולם. למזלי, ספאמרים הם לא חברים שלנו, ואנחנו לא רואים להם את הלבן בעיניים כשהם פוגעים בנו, אני עדיין מאמין שחוק דוא”ז יעשה פה שינוי.
לעדי שטרנברג, בן 43, ומתמודד מספר 79 בבחירות המקדימות לרשימת קדימה, יש קורות חיים ארוכים ואולי אפילו מרשימים, הוא אפילו היה יכול לזכות באהדתי. אולם, מאחר והוא בחר לשלוח לי את קורות חייו בהודעת דואר זבל, אני יכול לומר רק דבר אחד עליו בוודאות מוחלטות: עדי שטרנברג משתמש בדואר זבל בשביל לשלוח לי הודעות דואר שלא ביקשתי. במילים אחרות, עדי שטרנברג הוא ספאמר.
(ידוע לי שהפרסום הפוליטי לא נחשב כפרסום מסחרי, רק בגלל שכנסת ישראל הצליחה לקלקל חוק טוב עם אינטרס נפגם. זה לא אומר שזה לא מגעיל)
אתמול קפצתי לראות מה זו ועידת ישראל לעסקים של גלובס הודות להזמנה שקיבלתי מדורי מהמזבלה. במקום להלאות בטקסט ארוך וציני ללא פרופורציות, בחרתי לקבץ כמה מחשבות מפתח שעלו לי במהלך פאנל האינטרנט והסלולאר אתמול:
1. טיפ למנכ”ל פלאפון: אתמול חזיתי בפעם הרביעית בשיבוץ של קטעים מ”האח הגדול” במצגת שערכת על אינטרנט וטלוויזיה או סלולר וטלוויזיה, או סלולאר ואינטרנט וטלוויזיה. זה מטופש. רד מזה. עוד משהו: באופן כללי, יש הרבה כללים ברשת לאיך עושים מצגות. נדמה שעם שדרוג הרשת הסלולארית שלכם מאז שנות התשעים, יש לכם עכשיו מספיק פס רחב כדי לגלל “איך עושים מצגות”, כי הדבר היחידי שיכול היה להוולד לפני המצגת שלך הוא מקרן שקופיות.
2. טיפ לנציגה של וויקימדיה צרפת: זה שאת מוויקיפדיה ושאת בעד תוכן פתוח וחופשי לא אומר שאת פטורה מקלישאתיות יתר. יחד עם זאת, למרות הבקשה החכמה לתרומה. לא שמעתי אפילו מילה על האג’נדה המוצהרת של וויקימדיה ועל החשיבות של הסרת המגבלות על זרימת הידע הקולקטיבי. זה חשוב יותר לפאנל שכזה. לא אהבתי גם את ההשוואה בין ישראל לאפריקה ומדינות ערב מבחינת התרומה לערכים בוויקיפדיה, היה יכול להיות מרתק לצפות בנתונים הללו מול חתכים דמוגרפיים, כלכליים ואחרים, אפילו מול מדינות מערביות אחרות.
3. אין לי טיפ למאיר ברנד, מנכ”ל גוגל ישראל. אבל הוא אמר, בסאבטקסט, כמה דברים שובים (לי לפחות). כמו אלופים ושרים שחשופים למידע מודיעיני שנגיש לבודדים, אני בהחלט מאמין שגם ברנד חשוף לדו”חות פנימיים של גוגל שחלק גדול מאיתנו (אני לפחות), היינו שמחים לשים עליהם יד ולכן ראוי לתת ל”הערכות שלו”, משקל מתאים. אחד הדברים שברנד התעכב עליהם הוא הפרסום באינטרנט בתקופת המשבר הנוכחית (אק’א “המצב”). הוא הסביר שלמרות שתיאורטית, נפח ההשקעה בפרסום קשור בטבורו ל-GDP (תמ”ג) המסקנה המתבקשת היא שכאשר השווקים מתכווצים משמעותית (כמו היום)- גם נפח ההשקעה בפרסום אמור להתכווץ. אולם, מחקרים שגוגל ערכה (שאני לא רוצה לדעת איך) משקפים צפי לעלייה (דו-ספרתית!) במידת ההשקעה בפרסום מקוון, על חשבון אפיקי פרסום אחרים, דווקא בגלל “המצב”. אין דבר משעשע יותר מלקבל את הטוויט הזה תוך כדי שהוא מדבר.
4. אין לי גם טיפ לג’ף פולבר: אין. הוא חמוד. מת עליו. אני מודה שהוא הזרים אחלה של רוח למפרשים של מיזם שאני מתכנן לדחוף קדימה לאחר שאסיים את ההתחייבות הנוכחית שלי. הוא גם העז לשאול את מנכ”ל פלאפון איך ההשקעה של ה200 מיליון שקל בתשתיות הרשת הבאה שלהם תסתדר עם תחרות מול רשת ה-WiMax הזולה שעלולה לסכל את הביצועים ובמיוחד את מודלי הגביה הדרקוניים של רשתות הסלולאר. האחרון, אגב, ענה בתשובה פשוטה: מישהו יצטרך לממן את הפעילות של הווימקס. את האנטנות, את אספקת השירות למכשירים, את הכל. הבטחון בתשובה שלו והיותה כל כך קצרה, בשילוב הידיים השלובות נתנו לי את ההרגשה שזה לא באמת לא מזיז לו (או לקולגות שלו). מרתק אותי לראות מה יעשה הווימקס (בהנחה והמכשול הטכנולוגי יפתר בקרוב ומשרד התקשורת ידחוף את הסיפור הזה) לתעבורה המידע בישראל. האמת היא שאין לי מושג, קטונתי ואני לא מבין בזה מספיק. אבל את הכסף שלי הייתי שם על הווי-מקס.
5. טיפ למנחה הפאנל, מר אשר עידן: לשאול באות שאלה על הרשת הסמנטית, ווב שלוש, וקלאוד קומפוטינג לחברי פאנל שלא קשור לזה בשיט (אולי, אבל אולי מאיר ברנד) ולצפות בכיפוף הגבה המתבקש אצל היושבים על הבמה ובדמעות הצחוק שניגרות על עפעפיי זה גדול. תמשיך עם העבודה הטובה.
היה דבר נוסף שג’ף הזכיר לרגע, וטרחתי לתחקר אותו על זה לאחר שירד מהבמה. ג’ף דיבר על מהלך מתבקש שקשור לתגמול של משתתפים דומיננטיים ברשתות חברתיות. לדעתו, להיות “חברותי” באינטרנט, ולהחזיק פרופיל מקוון שמשפיע- הוא נכס שהמימוש שלו קרב ובא. מה שמסביר למה יש האיש מילא את כל מכסת ה-5,000 חברים שניתן להגיע אליה בפייסבוק (זה והילדות הגיקית נטולת החברים שהוא מדבר עליה בפתיחות מעוררת השתאות).
6. טיפ למבקרים בועידת ישראל לעסקים: היחס בין הלבוש והמראה של האדם שאתם פוגשים במסדרונות לחשיבות המפגש שלכם איתו, הוא יחס הפוך. במילים אחרות, ככל שמי שמשתתף בועידה לובש חליפה נוצצת יותר, ממורק ביותר ג’ל לשיער, וניראה מרשים יותר. הוא ככל הניראה פחות חשוב.
6. בלי קשר לוועידה, ואם כבר פרסמתי פוסט אחרי יותר מידי זמן, טיפ אחרון על חשבון הבית לשירות החשאי האמריקאי: כשיכנס לתפקידו הנשיא הנבחר החדש, עיראקי שזורק נעליים יהיו הצרות הפחות גדולות שלכם. נסו להיות פחות מגוכחים. את זה כותב אזרח מדינה שראש הממשלה שלה נרצח על ידי אדם שהודיע לארבעה אנשים, בהם סוכן שב”כ, שהוא מתכוון לרצוח אותו (מי מכין מתנדב להכין סטיקר “אל תתנו להם שרוכים”?)
כחלק מתרומתי לפאניקה הכלכלית רבתי שמאמצים אזרחי ישראל (אקא “המצב” ) ובעקבות העלאת מחירים מפתיעה, החלטתי לוותר על מנוי החניה בבניין שבו אני עובד. לבינתיים אני בקושי מצליח למצוא מקום בחניוני העפר בפאתי איזור התעשיה של הרצליה פיתוח, אך בוחן מזה כמה ימים אפשרויות לרכוש מנוי לחניון קרוב יותר למשרד.
היום, כשעשיתי את דרכי ברגל מחניון העפר למשרד, הבחנתי בחניון פרטי חדש יחסית וריק במיוחד שמעליו מתנוסס שלט גדול עם המשפט: “15 שקל לכל היום! הכי זול בהרצליה!” מתחת הוסף המשפט “להסדרים ומנויים נא ליצור קשר בטלפון…”. מאחר ומדובר במחיר נמוך ב-80% (!) מעלות החניה היומית בבניין שלי, התקשרתי מיד, תוך כדי הליכה, למספר הטלפון שבשלט. הגעתי למרכזנית בחברת אחזקות מכובדת שהפנתה אותי למנהלת שמטפלת בנושא. אמרתי לה שאני מעוניין במנוי בחניון החדש בהרצליה והיא הודיעה לי אחר נימוס שהמחיר למנוי חודשי הוא 350 שקלים.
חישוב מהיר בראשי גרם לי לשאול אותה בתדהמה: “אנחנו מדברים על החניון בהרצליה פיתוח, עם השלט של ה-15 שקל לכל היום, כן?”
היא השיבה בחיוב.
“אין מולי מחשבון , אבל מה ההסדר פה? עד כמה שאני מבין, אם אני מחנה בכל יום בשבוע אני מוציא לכל היותר 330 שקל. את רוצה ממני 350 שקל כ-’הסדר’?”
דממה של כמה שניות הסגירה סוג של מבוכה. היא ביקשה לבדוק שוב את המחיר, המתנתי לרגע, שמעתי דפדופי דפים והקשות מחשב ובסופו של דבר אישרה שזה המחיר והוא סופי.
“שמע” היא ניסתה לשאוב טיפת הגיון, “אם היית חברה אז אפשר היה לדבר על מחירים אחרים… יש לנו מחירים מאוד נוחים לחברות”.
“אבל השעה היא 10 בבוקר והחניון שלכם ריק לגמרי!, אף חברה לא תרכוש מנויי חניה גורפים שלא מתחת לבניין שלה; ובכלל, מה הקטע בלהציע ‘הסדר’ אם הוא הרבה יותר יקר מאפשרות לשלם מתי שבא לך?”
“זה לא בהכרח נכון, כמה ימים בשבוע אתה חונה פה?”
“כל חמשת הימים שהחניון פעיל. פה ושם אני לקוח חופש כמו כל בנאדם, אבל גם אם אני אבלה בכל 22 ימי העבודה החודשים פה, זה עדיין לא הגיוני ש’ההסדר’ יעלה יותר. זה כל הקטע בהסדר, שאני משלם פחות אבל מתחייב מראש ליותר, ככה כולם מרווחים. למה שאני אשלם לך מראש כשאני יכול לשלם מתי שבא לי וזה אפילו ייצא לי יותר זול?”
“המממ… תראה, יש סיבות… לדוגמא, זה הרבה יותר נוח. אתה לא צריך להסתובב עם כסף קטן כי יש לך מדבקה וזה הרבה יותר נוח ואתה לא מתעסק עם זה”.
השיחה הסתיימה עשר שניות לאחר מיכן. בשעה אחת בצהריים, כשעברתי שם, החניון היה עדיין שומם.
בתום הרבעון, כשמנהלי החברה יאלצו להסביר לבעלי החניון מדוע לעזאזל החניון לא עושה כסף למרות מצוקת החנייה האדירה בהרצליה פיתוח, הם בוודאי ימשכו את הכתפיים, ירימו את הגבות, ויאמרו את כל מה שמנהל כושל מדקלם בתקופה האחרונה: “אין מה לעשות, זה ‘המצב’, זה פשוט מכה, תראו את העיתונים, זה אצל כולם, אין מה לעשות”. כשתסתיים אסיפת בעלי המניות, ירדו המנהלים המבריקים לחניון, ינהגו את מכוניות הליסינג המפוארות אל עבר היציאה וישלמו לקופאי עם כרטיס האשראי של החברה 50 שקלים בעבור החניה. בליבם הם אומרים את מה שלא יאמרו לעולם: מזל שיש את “המצב”.
אחרי שפוסט קודם עם כותרת דומה עלה לי בכמה מנויי RSS ודוא”ל, הינה הוידאו שיעזור להפטר מכל השאר:
ולגרסאות האחרות: גרסת הבלו-ריי, גרסת האקס-בוקס, גרסאת הויסטה, גרסת הסקונד-לייף. (ויש עוד הרבה)
“….ואיך בידיוק טלנסקי יצר איתך קשר בחמש עשרה לאותו החודש?”
“בוא נעצור רגע. שמע, מני, יש לי רעיון. חבר’ה, תוציאו את החוקרים לרגע.”
“אדוני, אנחנו חייבים לסיים את החקירה, השבת תיכף נכנסת ואנחנו ממש קרובים לסוף, זו באמת החקירה האחרונה”
“תקשיב, בוא נעשה עסקה. אתה מגיש נגדי עכשיו את מה שיש לך על ראשונטורס, יש בלאגן בתקשורת, עניינים, אני מושך את זה קצת ומודה אחרי הבחירות, עסקת טיעון, אני מסכים על שעות לטובת הציבור. סגרנו את הסיפור? אתה יוצא ,תותח, אני יוצא עבריין וכולם מאושרים”
“אבל אדוני, אנחנו באמת חייבים להמשיך ולחקור את הסיפור של טלנסקי”
“מני, מני, מני. כולם זוכרים איך יצאת בסיפור של קצב. אתה באמת רוצה לצאת נעבעך שוב? שמע לי, אני מבין בעסקאות. תלך בקטן- תצליח, תלך בענק- תיפול. תראה את לבייב. שמע לי, שנינו רק נרוויח מזה. לא רק לך יש שפנים בכובע, אם תגיש כתב אישום חמור, אני אשלוף שפן אחד שיוציא אותך כל כך קטן שלא תפתח משרד לתביעות תעבורה אחרי זה. שמע לי, אני עושה לך טובה, אם אתה הולך רק על ראשונטורס עם התנהגות שאינה הולמת ומשהו מינורי, אתה יוצא שהכתב האישום שלך מופעל במלואו. אני יוצא הרשע שקיבל את שלו וכל אחד הולך הביתה בשקט. מקסימום אני אלך לרכוב על סוסים עם ילדים מפגרים, חיים נתן לי את הטלפון שלהם. “.
“אבל אדוני, אני לא מסוגל לעשות את זה. מה עם הבית בכרמיה? מה עם טלנסקי? מה עם כל הפרשות האחרות? מה עם מכירת בנק לאומי? אני לא יכול לעשות את זה… אני נורא מצטער, יש גבול לגמישות שלי…”
“מני, מני, מני… שמע לי. אתה רוצה לשבת עוד חמש שנים בעליון או שאתה רוצה לחפש משרד בדרום תל אביב? תרשיע אותי על ראשונטורס, אני חותם לך היום על ההודאה, אתה תוך שנה יושב רגל על רגל מול הוועדה למינוי שופטים. איך אתה חושב שאהרון ברק קיבל את הג’וב לעליון? אתה באמת חושב שרבין התפטר בגלל חשבון דולרים מטופש? מה, הוא לא סגר שום דיל עם רבין?. הכל פוליטי מני, הכל פוליטי. יאללה, השבת תיכף נכנסת, אני באמת רוצה לסגור, אל תהיה ילד, יש לי פה את הכל מודפס, רק תחתום פה ואנחנו סגורים. זה מחר כבר בעיתון, אני אדאג לזה.”
“אז סוגרים על מאסר על תנאי פלוס עבודות שירות על ראשון טורס?”
“עבודות שירות וקנס כספי גבוה, אני מודה עוד בקדנציה שלך בעסקת טיעון ואתה מוחק לי את טלנסקי וכל המסביב. כולם שוכחים לך את קצב וגלימת השפיטה כבר במתפרה”
“פףףף…. יש לך עט?”
חבר הכנסת משה כחלון (ליכוד) משתמש בפתיח שכל כך מעצבן אותי לאחרונה, “בגלל המצב”. כחלון החליט שחוק דואר זבל הוא חוק נכון, אבל ראוי לדחות אותו, “בגלל המצב”.
כחלון מסביר שמאות עובדי השיווק בעסקים הקטנים, שמתפרנסים מספאם, יצטרפו למעגל האבטלה המאיים בגלל החוק הזה.
לידיעת חה”כ כחלון: יש יותר עובדים בכל אחד מהתחומים הללו מאשר ספאמרים: סוחרי הסמים, הסוחרים בנשים, אנשי הפרוטקשן, מלביני הון, סוחרי תוכן פדופילי וסתם פורצים וגנבים. האם את חושב שגם ראוי לבטל את חוק העונשין, “בגלל המצב”?מה יעשו משפחותיהם של פושעי ישראל האחרים שעלולים להתפס סתם כך על ידי המשטרה? לעבוד?
מר כחלון, שקלתי להעלות קול קורא שיבקש מכל אדם לפרוורד את הספאם שהוא מקבל לכתובות הדואר האלקטרוני שלך ולשאול אותך בעוד כשבוע, באמצעות המייל, האם השתנתה דעתך. אבל ככל שחשבתי על זה, הבנתי שאתה בסה”כ מתמודד על מקום ישיבה ברכבת הכי עמוסה בבנגלדש. הליכוד. עם מדינאים מחוננים כמו טל ברודי, ספי ריבלין, פנינה רוזנבלום, העבריין שלומי עוז, שאר משפחת אלפרון, יחיאל “המוח” חזן, משפחת גבריאלי ועוד רבים וטובים, אתה בוודאי נלחץ, ומבין שאתה זקוק לכל קול בשביל להיות רלוונטי בתחרות להכנס לנבחרת החלומות שיכולה לקשט תוכנית ריאלטי מהסוג הנחות ביותר. אז הספאמרים (סליחה, העסקים הקטנים) שכרו חברת לובינג שהגיעה אליך, והציעה תרומות לקמפיין, התפקדויות וכו’. זה קורה לטובים ממך.זה בסדר.
יחד עם זאת, ח”כ משה כחלון, תרשה לי לתת לך שני טיפים קטנים: לעולם, אבל לעולם, תפחית 80% מכל מספר שמביא בפניך ספמאר (סליחה, איש שיווק של עסקים קטנים), הם עושים את זה בהצהרות שלהם ללקוחות הספאם, הם יעשו את זה עם האנשים שיבואו להצביע בשבילך או לשלם. שנית, גם אם תקבל את תמיכתם של ספאמרי ישראל- אתה באמת רוצה להיות שנוא על ידי כל השאר?