ובהמשך למזמור שהקדשתי לסדרה משחקי הכס, אני חייבת להודות שאני קצת מופתעת מהצלחתה הגורפת הן בקרב המבקרים והן בקרב הצופים. אמרתי קצת? התכוונתי למאוד.
כתוצאה מכך, גם מותה של אחת מהדמויות הראשיות (לא אזכיר מיהי, לטובת אלו שעדיין לא צפו בסדרה) לא השפיע עליי כהוא זה. הדמויות בסדרה כל כך לא עמוקות, כל כך שטחיות, שלא הצלחתי להיקשר ולו לאחת מהן; החלוקה היחידה שהצלחתי לעשות היא בין אלה שמעצבנות אותי פחות לבין אלה שמעצבנות אותי יותר. בסיפור רחב יריעה מעין זה, אין כנראה מקום לפיתוח הדמויות, ולכן השתמשו יוצרי הסדרה בטריק הפשוט ביותר: כל דמות אופיינה באמצעות תכונה אחת, סוג התנהגות אחד, "שטיק" אחד. ופה בדיוק מתחילה הבעיה. משהו שם פשוט לא עובד.
שלא לדבר על כך שהכול מתוק מדי, נקי מדי, אמריקאי מדי. ולמרות שמדובר באנשים שאמורים להיראות אמיתיים, השחקנים שנבחרו לתפקידים השונים נוטים להיות בצד היפה של הספקטרום. מלכודת שיניים ישרות של ממש. אפילו האלימות – למרות הבוטות שלה – טהורה מדי. ולכן כל הסיפור מתחיל להזכיר לי חלק מההפקות המושקעות של ערוץ "הולמרק": מיקומים מרהיבים, תלבושות יפהפיות ועלילות קלושות לחלוטין, שמשתמשות בקונבנציות קולנועיות נדושות ובמניפולציות הרגשיות הזולות ביותר.
ולא הזכרנו עוד את סצינות הסקס הלוהטות והבחורות העירומות הרבות המופיעות בסדרה (הערה: ח"ח למלהקים שהצליחו למצוא את השחקניות/דוגמניות האחרונות שלא הגדילו את החזה). הכול לשם האמנות, כמובן, למרות שבחלק מהמקרים, אפילו אני כבר הייתי נבוכה; לדוגמה, סצינת מין בין שתי נשים, שכל קשר בינה לבין העלילה מקרי בהחלט.
אני לא יכולה שלא לחשוב על הסדרה (הנוראה) שושלת טיודור, שאיכשהו הצלחתי לצלוח את העונה הראשונה שלה. שם בכלל לא היו דמויות, אלא קריקטורות מגוחכות וחלוקה גסה וברורה בין הטובים לרעים. ניסיתי לזכור חסד נעורים לחלק משחקני הסדרה (כולל השחקן הראשי), אך התסריט הגרוע, שנראה כאילו פותח על-ידי מיטב כותבי הטלנובלות, לא הותיר בי ספק: מדובר בזבל טלוויזיוני של ממש.
למרבה המזל, לעיתים מגיעה לטלוויזיה סדרה טובה. אמרתי טובה? התכוונתי למצוינת. גם כאן מדובר בעלילה המתרחשת בעבר, אם כי הפעם לא הלכו רחוק במיוחד. אימפריית הפשע סוקרת את מעלליו של גנגסטר בניו ג'רזי של תחילת המאה העשרים. בדומה לסדרות שלעיל, גם היא כוללת דמויות רבות מספור. אך בשונה מהן, כל דמות מייצגת אדם אמיתי, על כל חולשותיו וחסרונותיו, שמצליח לעורר בצופה אמפתיה. גדולתו של יוצר הסדרה, מרטין סקורסזה (במאי שאת רוב עבודתו בשנים האחרונות דווקא איני אוהבת), היא בכך שהצליח להפיח רוח חיים בדמויות המבצעות מעשים נתעבים על בסיס יומיומי. לא פעם ולא פעמיים עלו דמעות בעיניי בעת צפייה בסדרה. לשם ההשוואה, לא הרגשתי דבר בעת הריגתה של הדמות הראשית בסדרה משחקי הכס, ורק קיוויתי שעוד דמויות נוספות יילכו בדרכה. ועדיף כמה שיותר מהר.









