30784 items (16526 unread) in 102 feeds
AlleyMule
Connected
(95 unread)
Morning Candy
(493 unread)
OMG
(17 unread)
ברמה העקרונית
(14 unread)
האויב הציני
(3 unread)
הבלוג של אלית
(35 unread)
הבלוג של רן יניב הרטשטיין / Ran Yaniv Hartstein's Blog
(76 unread)
המכללה
(107 unread)
הפנקס הפתוח
(80 unread)
הצלחת המעופפת - לא מדע בדיוני
(96 unread)
יונית מוזס
(40 unread)
לא שומעים!
(266 unread)
פרסום גרילה באינטרנט - ינאי הנגבי
(65 unread)
רויטל סלומון
(208 unread)
Candy's mini blog
(60 unread)
CityMule - 'Brief Mainstream Reviews for the Masses'
shuru HABITU oor oo
(32 unread)
The Daily Dolly
(73 unread)
TumbLizard
(1 unread)
Yellow Spot
(2 unread)
אנקדוטות
(58 unread)
בלוג זה לחלשים
(48 unread)
בצק אלים
(50 unread)
דברים קטנים באמת
(18 unread)
הרהורים של אבא
(177 unread)
חומוס להמונים
(192 unread)
חורים ברשת
(2802 unread)
טל גלילי
(138 unread)
מִלָּה
(14 unread)
מהדורה אחרונה
(177 unread)
ניימן 3.0
(411 unread)
עלילות נויפלד בעיר זרה
רק אי שפיות
(60 unread)
תעשו לט גו
http://idit10.wordpress.com/
לפני כמה שבועות, מתישהו בתחילת הקיץ, קמתי עם שריטה מדממת על כף הרגל. לא היה לי מושג איך זה קרה, כמו שטפי הדם האלה שצצים פתאום ממכה שלא זכרתם. ספגתי את הדם בנייר טואלט, בהתחלה הנחתי אותו על הפצע ומיד הופיעה עליו קשת אדומה סמיכה. אחר כך הנחתי עוד נייר והופיעה עליו עוד קשת, ואחר כך קשת מקווקוות, ואחר כך אוסף של נקודות, שלקח להן זמן לחצות את שתי שכבות הנייר, אחר כך כלום.
באותו יום עברתי ליד הבתים הטמפלרים המשופצים מול הקריה וראיתי שאחד החלונות שלהם מתקלף. הבנתי שאלה לא חלונות אמיתיים אלא טפטים של חלונות והיה בזה משהו מביך, אם כי לא ידעתי להגדיר בדיוק מה. זו הייתה הפעם האחרונה שהיה לי נושא לכתוב עליו פוסט. הסתובבתי חודשים עם החלון המודבק המתקלף הזה בראש, ובכל פעם בדקתי את השריטה ברגל, כסמן לזמן שעבר מאז שהחלטתי לכתוב על זה. הצלקת מהשריטה נשארה לי תקופה, אולי עדיין יש לה שרידים שלא רואים במבט ראשון. הפסקתי לבדוק.
יש לי שלושה פוסטים במחסן. אלה פוסטים שתכננתי יום אחד להעלות ממרחק, כשתהיה לי פרספקטיבה עליהם. נכון תמיד כשאתה בתוך מצבים, אתה אומר לעצמך - כשאני אצא מזה ואסתכל על זה מבחוץ, ויהיו לי תובנות, אני אהיה חכם ושליו יותר ובעיקר מוגן. ואז כשאתה יוצא מהמצבים, הפרספקטיבה שפנטזת עליה היא אף פעם לא מה שציפית, לטוב ולרע. היית מאוהב באיזה מישהו מהשכבה שלך וכל הזמן אמרת לעצמך “כשאני אתגבר על זה, או כשאני אהיה מבוגר בעוד 10 שנים, אני לא אבין מה מצאתי בו, ואני אצחק על זה. אני אספר לבן הזוג החדש שלי את הסיפור כקוריוז משעשע”. אבל גם כשאתה מתגבר על זה, אתה עדיין מבין מה מצאת בו, ולא ממש בא לך להעלות את הנושא עם בן הזוג שלך, וזה עדיין לא מצחיק אותך. ההפתעה היא בדרך כלל שאתה לא מוגן, או לפחות לא מוגן כמו שציפית, גם כשאתה כבר בחוץ.
בקיצור יש לי שלושה פוסטים כאלה של מבט מבחוץ, פוסטים שהכינותי מראש כדרך לעודד את עצמי. לראשון קוראים אחוות הטבעת. השיר שמלווה אותו הוא אוורי דיי איז לייק סאנדיי. הוא נפתח באיך הפסקתי לדרוש מעצמי לשטוף כלים וזרקתי את כל הכלים ששכבו בכיור. ביי ביי כלים, זו עיירת חוף ששכחו לסגור, בוא כבר סוף העולם.
לפוסט השני קוראים שני הצריחים. השיר שמלווה אותו הוא מנגינה יקרה. הוא מספר על דעות שהיו לי על בלוגר אחר, אבל זה בעצם סתם תירוץ והסיפור הוא יותר על עצמי וכיצד הבנתי שעולמי הצר מכתיב את היחס שלי לסביבה בלי כל קשר לסביבה. אני מצטער בשבילי. אין לי ברירה, תמיד זה אני מולי, אין לי ברירה.
לפוסט השלישי קוראים שיבת המלך. השיר שמלווה אותו הוא נוט דה סיים של דינוזאור ג’וניור (זה השיר של דינוזאור ג’וניור שאנשים מכירים גם אם הם לא מכירים את דינוזאור ג’וניור). שני הפוסטים הראשונים בטרילוגיה הם למעשה הקדמות שנועדו להכין את הקוראים לשיא הרגשי, החשוף והאמיץ שבפוסט השלישי. אני כבר לא זוכרת מה רציתי לכתוב בו.
המון תקוות תליתי בשלישייה הזאת, וכשעבר הזמן ואף פעם לא הגיע הרגע המתאים לפרסם את הפוסטים, התחלתי לכופף קצת את התכנית, להתאים אותה למציאות המשתנה כדי שבכל זאת אקבל את המבט מבחוץ הזה שכל כך חיכיתי לו, שיהפוך אותי רשמית לעידית שאחרי. הסיפור של שני הצריחים הפך לא רלוונטי, לסיפורים האחרים נשרו לי המילים. החלטתי שאכתוב פוסט הקדמה ובו אסביר את התכנית, ואתנצל שכבר אין לי מילים שיתאימו לה, ואז אפרסם את שלושת הפוסטים, אחד בכל יום, ריקים. רק הכותרות - אחוות הטבעת, שני הצריחים, שיבת המלך, וקבצי קול. ואולי אנעל אותם לתגובות. מי שיקרא יוכל להגיב בפוסט ההקדמה, להגיד אולי איך הוא מתחבר לשיר מסוים בפוסט מסוים, והטרילוגיה עצמה תישאר ריקה ואניגמטית.
אבל אז עבר עוד זמן, ואפילו השירים כבר פחות התאימו. את נוט דה סיים למשל שמעתי פתאום בגלגלצ וכשאתה שומע את השירים שאתה אוהב בגלגלצ זה אומר שיש לך טעם המוני, אז התחלתי לפקפק בבחירה שלי. בכל זאת, זה אמור היה להיות השיר הכי חזק מבין השלושה, ומה אם הוא לא ראוי לתפקיד? ולמה שאדגים את רגשותיי באמצעות שיר של הסמיתס, זה לא קצת צבוע ויומרני בהתחשב בעובדה שהשיר הכי מרגש בעיני כרגע הוא השיר של ג’ון לג’נד שסיים את העונה האחרונה של משחקות את המשחק?
בסופו של דבר כל כך הרבה מרכיבים בטרילוגיה הזו הוטלו בספק ואיבדו תוקף, עד שהדבר היחיד שנשאר לי מהתכנית, בלי הטקסט, בלי השירים, בלי ההצדקה הפסיכולוגית, הוא להתוודות על קיומה של טריולוגיה כזאת במחסן. וגם לזה כמובן אף פעם לא נמצא הרגע הנכון. בעצם גם עכשיו אני כותבת על זה לא כי זה הרגע הנכון אלא כדי שתבינו אותי ותסלחו לי, עוד עלק הצצה בשקל אל אחורי הקלעים שבעקבותיה אולי תראו למה קשה לי להישאר ולכתוב לפעמים ולמה גם כשאני כאילו חברה אני בעצם לא חברה וכמה גם לי מסובך להבין מה אמיתי ומה מאבד משמעות כשחושפים אותו.
היי, אז מה קורה? מה דעתכם על “מחוברות” מיי פיינגולד או לירן דנינו וכולי… אמ, ואיזה חם בחוץ, אה?
***
בגדול, התחושה היא שאני צריכה לחזור לכתוב על דברים שהם מנותקים לגמרי מהמציאות היומיומית, כמו פיתה עם גבנ”צ או שירי אייטיז. המציאות כובלת מדי ותמיד יש איזה נושא שעל סדר היום שצריך להתייחס אליו, רק שכל הבלוגרים כבר התייחסו אליו ואתה הופך לעוד דעה בנאלית בבליל של קולות דומים, ויש אנשים שמשלמים להם כסף כדי לנסח את אותה דעה באופן רהוט יותר בעיתון. גם אם תתרכז בעצמך ותכתוב על מה שאתה מרגיש זה לא יעזור כי כולם עוברים את אותן חוויות של ציפייה ותהייה וייסורים ויש אנשים שמשלמים להם כדי לעשות על זה סרטים עם ג’ניפר אניסטון. מה שיש לך והוא באמת שלך זה הפיתה עם הגבנ”צ, זה משהו שאי אפשר למצוא בשום עיתון וזה המקום שאתה צריך לכוון אליו. אבל צריך לחזור לשם בתהליך הדרגתי של התנתקות מהעולם וזה לא קורה מיד, וחוץ מזה בחירות מחר.
מרצ וחדש הן שתי מפלגות שאף פעם לא הצבעתי עבורן ואף פעם לא חשבתי שאצביע עבורן. וכשאני אומרת לאנשים שאני מתלבטת בין מרצ לחדש, הם מגיבים כאילו אמרתי שאני מתלבטת בין מרצ ללחרבן בתוך הקלפי. הלוואי שיכולתי לבוז להם ולצרות האופקים ודלות החזון שלהם עכשיו, אבל האמת היא שאני בדיוק אותו הדבר. תכלס גם אותי זה מגעיל. שתיהן מגעילות אותי, כל אחת מסיבות שונות, ואני מגעילה את עצמי. בלב בא לי להצביע לבשבקין שיעשה פה סדר וזהו. אני לא רוצה להסתבך עכשיו בהצדקות להעדפה המסתמנת שלי את חדש על פני מרצ, שיידרדרו לניתוח פסיכולוגי של עצמי במקום ניתוח המצב הפוליטי במדינה. הפכתי לאחת מהמפגרים האלה שמחליטים בקלפי.
אכתוב על הישרדות במקום, ואתם תתייחסו לזה כאילו מדובר באלגוריה מחוכמת לבחירות.
נראה לי שנקודת השבר הפוטנציאלית שלי עם הישרדות איי הפנינה סומנה בפרומואי “אפשר להציל את בשבקין?”. זה העלה זכרונות לא נעימים מפרומואי “מה יקרה לדן? אולי ידיחו את דן? זוממים להעיף את דן, הפעם דן לא ייצא מזה. שחר עוד תפתיע בגדול ודן בסכנה!” וכשבשבקין באמת הודח, כמה שזה היה עצוב, זה הראה שמדובר בליגה אחרת.
הרייטינג המאכזב גורם לאנשים לומר שמשהו בעונה הזאת לא עובד ושהיא לא מעניינת כמו הקודמת ושדן מנו הוא ארץ ישראל הישנה והטובה או משהו כזה. האמת היא שהעונה השנייה פי אלף יותר טובה מהקודמת. בראשונה, אחרי שוויתרו על מהלכי המשחק ומאבק ההישרדות הפיזי לטובת גרזן כפול וסנדוויצ’ים, הגיעו בקאריביים לשפל כזה שהיו צריכים לשחוט תרנגולת מול המצלמה כדי לייצר עניין. כאן המשחק עצמו מספק את העניין. ואם זה עדיין משחק שההפקה מכוונת - לפחות למדו איך לכוון אותו כמו שצריך. והאחוז הגבוה במיוחד של דמויות בררה בעונה הראשונה, עד כדי כך שאלכס מץ הפך לדמות קאלט? הפעם עושה רושם שזה לא ככה.
הבעיה היא שלדעתי הפנינה משלמת את מחיר הקאריביים. תחושת המיאוס והבגידה שהצופים הרגישו כשנסחטה הקאריביים עד תום, המשיכה איתם הלאה וגרמה להם להתעלם מהעונה השנייה או לפחות להישאר חסומים רגשית כלפיה. קשה להחזיר את האמון אחרי שעוברים את גבול ה”בואו לראות איך שוחטים תרנגולת! וגם: השבוע דן בסכנה!”
אז הישנים הוציאו את המיץ מהתכנית בלי שום חזון או תכנון לטווח ארוך, קיבלו את הרייטינג החד פעמי שלהם וברחו עם הרקורד למקום אחר כשהם משאירים אחריהם שרידי פורמט מרוסק ושרוף. ובמקומם יושבים שם עכשיו חדשים שפועלים נכון יותר, אבל ייאלצו לסחוב על עצמם את הכישלון הנוכחי, למרות שבעצם הישנים הם אלו שאחראים לו. ככה לפחות אני מדמיינת את זה. סביר להניח שכולם שבעים ועשירים ומקבלים ליטופי אגו על בסיס קבוע ואף אחד לא יוצא פראייר ומדובר רק בהזדהות אוטומטית שלי עם פראיירים דמיוניים כדי שארגיש שלצדיקים תמיד עושים עוול ולכן אני בחברה טובה. השורה התחתונה היא שהעונה הזאת יותר מוצלחת מהקודמת.
היום כמו אתמול כמו שלשום, כמו לפני שבוע. רק מעט, מעט מאוד, יותר קל הלב. אפשר שמפני שבחוץ שמש. ומחר? ומחרתיים? הרי שוב הכל יישאר כמו שהיה, וזה אשר רחוק לא ייגש ולא יחייך. הרי תמיד, תמיד, מיום הראשון לכותבי את שמו בתוך יומני ידעתי זאת. ואולם עתה? עתה כבר אינני ילדה.
זה של לאה גולדברג.
וזה שלי: שמתם לב לשמות של תכניות הטלוויזיה שעלו לשידור בזמן המלחמה בעזה? מלחמת העולמות, שינויים בלוח השידורים, הישרדות ותמרות עשן.
הסתובבתי עם השנינה הזאת בשרוול המון זמן. חשבתי לספר אותה לאנשים בעבודה ואולי הם יתרשמו ממני ויצחקו, אבל אמרתי שלא, אני אשמור אותה לבלוג. בינתיים שינו את השם של מלחמת העולמות, ושינויים בלוח השידורים נעלמה מלוח השידורים, ונגמרה המלחמה וזה נהיה לא רלוונטי.
כמו כן יש לי בטיוטות התחלה של פוסט נוקב נגד גדעון לוי. כשהתחיל המשבר הכלכלי גדעון לוי כתב שהמניות שלו בסין התרסקו והוא הפסיד מזה, ואז אני אמרתי מה קרה, את עוולות הכיבוש כאן הוא לא מסוגל לסבול אבל אין לו בעיה להזרים כסף לכובשי טיבט? ובמה הטיבטים פחות צודקים מהפלסטינים? וגם, הייתי מוסיפה, תחשבו על זה שכל אזור הדמדומים מוקדש לחשיפת סיפורים אישיים של פלסטינים, כדי שנראה שלעם הזה יש פנים ושמות וביוגרפיות. אבל כשזה מגיע לפנים ולשמות של הטיבטים או מתנגדי השלטון בסין או הילדה שלא הייתה מספיק יפה לטעמם כדי לשיר באולימפיאדה, אז פתאום מאוד נוח לו להתעלם מהסבל האנושי? זה אמור היה להיות פוסט נוקב מאוד.
ואחרון זה הפוסט על איך אני לא יודעת למי להצביע בבחירות ואני מבקשת מהבלוגרים שישכנעו אותי ושנעשה דיון. זה הפוסט שהחליף את הפוסט המתוכנן שבו אני סתם בוכה על איך אין למי להצביע ואני גם לא מחפשת כי אין אופציות ולכן בבחירות אני אלך לים למרות שהאמנתי שלעולם לא אהיה מהאנשים האלה שהולכים לים בבחירות (וזה נפל על אמינות כי אני לא אלך לים).
זהו, נראה לי שאלה כל הפוסטים שהפסדתי ושהפסדתם (?). בינתיים ככל שפחות השתתפתי ויותר הסתכלתי מבחוץ ככה התחלתי לתעב את האינטרנט ביתר שאת - כמו שקורה לכל דבר שמסתכלים עליו מבחוץ, לא אישי - ולקבל בחילה מכל מקום שמוזכר בו פייסבוק או דיג או בלוג וחשבתי שאם אנשים אוהבים אנשים אז שיתחברו איתם, ואם לא אז שיניחו זה לזה ולא ימצאו דרכי ביניים מעוותות כמו פייסבוק ודיג לתקשר עם העולם ולהשפיך את החיים והדעות והטעם שלהם לחלל ואם הם נכים רגשית אז שיתגברו כי זה מה שהיו עושים לפני שהיה אינטרנט.
וככה כל הדברים ששמרתי בצד לבלוג התפוגגו להם, בדיחות לא סופרו ותזות לא נבנו ולא הופרכו, דיונים לא נערכו. הוקפא. זה לא אישי. גם בחוץ (בעולם הפחות סלחני, שזורחת בו שמש, שרוב האנשים בו יצביעו לביבי ולא לחד”ש, שלא כולם בו שמנים עם משקפיים וקשיי תקשורת ושגעון גדלות/הפרעת אישיות נרקסיסטית) הרבה דברים הוזנחו. בגדול המצב טוב, טפו טפו טפו, רק שהרבה דברים ננעלים בחוץ, גם דברים שיגררו חרטות מייסרות מאוחר יותר. ננעלים בחוץ כדי להעביר את היום. ומחר? ומחרתיים?
(היא הייתה בת 17 כשכתבה את זה. אפשר ללעוג לפסימיות שלה בגיל כל כך צעיר אבל בגדול היא צודקת, זה כבר לא ילדה)
ערימת פתקי חנין הייתה שווה בגובהה לערימת חולדאי.
אם אני לא טועה, זה היה באחד הפרקים של יומן הנעל האדומה. הזוג של אותו הפרק היה במיטה על גג של בניין, אבל יכול להיות שלא היתה שם מיטה וגם שלא היה שום גג של בניין. כחלק מאיזו הגשמת פנטזיה או משחק מקדים מהסוג שאפשר למצוא רק במקומות כאלה, הגבר תבע מהאישה לספר לו סודות על עצמה. ברור שאני לא זוכרת את סצינת הסקס לצלילי סקסופון שבטוח הייתה שם אחרי כן. אני זוכרת רק שהאישה הודתה בפני הגבר התובעני: אוקיי, אוקיי. אף פעם לא אהבתי את הביטלס.
חרדה אוהבת שיש לה על מה להתלבש, וגם בריא יותר לאדם שיש לה על מה להתלבש כי אחרת היא נשארת חסרת צורה ואופפת את כל הסביבה. בסוף השבוע שעבר דאגתי מאוד מפני שלא אראה את ההופעה של פול מקרטני. אחר כך שכחתי מזה, ועכשיו כשהוא נחת בארץ זה חזר.
בכל זאת, זה לא שהביטלס מגיעים להופיע כאן. זה רק סר פול, הרווק בן ה-66 שכתב פעם על חיי הפנסיה השלווים הצפויים לו ולזוגתו כשיהיו בני 64. זה שלי אין אף דיסק שלו מהתקופה של אחרי הביטלס. ואפשר להתסכל עליו ולהגיד שהוא כלי מרוקן, מסך שטוח ומתוח של ססמאות על “הבחור האותנטי מליברפול”. נו באמת עידית, ראית את הראיון איתו בערוץ 2? ראית איך הוא סיפר להם שהוא אוהב לנסוע באוטובוס? “כן, עליתי לאוטובוס ואישה שחורה וגדולה אמרה (מחקה אישה שחורה גדולה) ‘היי, אתה לא פול מקרטני?’ אז אמרתי לה ‘היי חבובה, זה לא מנומס לצעוק, בואי שבי לידי, נדבר’. והיא סיפרה לי לאן היא נוסעת, ואני סיפרתי לה לאן אני נוסע…” נו באמת סר פול. הרי האנשים האותנטיים שנסעו איתך באוטובוס ההוא, אם הייתה להם עשירית מהכסף שלך הם לא היו דורכים באוטובוס. ותגיד סר פול, ניתוחים למתיחת פנים זה אותנטי?
וזה לא הכל. זה לא רק הפרוצדורות הרפואיות וסיפורי האוטובוס של סר פול. זו גם ההופעה של אלטון ג’ון. זוכרת שראית אותה בטלוויזיה עידית? את סר אלטון מזיע ונוהם את רוקט מן בקול נמוך וגרוני? איזה עצוב זה היה נכון? ואז העברת ערוץ ולא נשארת לשמוע את סר אלטון שוחט את השיר. ומה הטעם להצטופף בפארק ולשמוע את אותו דבר בלי שתוכלי להעביר ערוץ? ולמה לכל דבר יש יותר ערך כשאנחנו פוגשים בו פיזית? מי קבע שלראות אותו מבצע איזו קלאסיקה ממרחק של חמישה קילומטר, זה נחשב יותר מלשמוע את הביצוע המקורי המוקלט? והיית מודאגת מזה בכלל, היית שוקלת להוציא סכום כזה בכלל, אם לא היה הבאזז התקשורתי סביב הביקור?
כל הנימוקים האלה הולכים ונחלשים ככל שמתקרב המופע. הם הולכים ונחלשים, והולכת ומתחזקת התחושה של פספוס ההיסטוריה, של זכות גדולה שלא ניצלתי ושל עצימת עיניים מול הזדמנות של פעם בחיים. ביומן הנעל האדומה הובהר לי בפעם הראשונה שאפשר לא לאהוב את הביטלס. שיש הבדל בין היחס הנדרש והאוטומטי של חיבה כלפי הלהיטים שלהם ובין רגש פרטי ומגובש של אהבה. ואז ניסיתי לפרק אותם לגורמים ולשאול שאלות. ולקח לי כמה שנים מהפרק ההוא ועד שבאמת אהבתי את הביטלס.
ואחרי שהחלטת שאתה כן אוהב, איך להסביר את העובדה שלא ראית את סר פול בהופעה, למרות שיכולת? לא רק להפסיד את החוויה, אלא גם להסביר את ההפסד? הסיבה היא הכסף כמובן. ושאני לא יכולה לחשוב על אף אחד שיסכים להשקיע סכום כזה ולבוא איתי ככה מהיום להיום. והכי טוב שאפשר לקוות לו הוא שאחרי סוף השבוע זה יחלוף ויישכח, ואז אף אחד (כולל אותי) לא ידרוש הסברים.
(הפוסט הזה עלול היה להיקרא “בחושך כל חור שחור”, אבל התאפקתי.)
כן, זה בעניין החור השחור של המפץ הגדול, הניסוי היום. הבנתי שאין סכנה ממשית להיווצרות חור שחור בניסוי (אולי חור קטן שיבלע רק את שווייץ? ואז, האם התיקו מולם בשבת ייחשב כניצחון טכני?), ושאנשים טוענים שיש סכנה כזו שייבלע העולם, משום שהם טפשים וכמו כן משום שהם קצת מקווים שזה יקרה ואף מתנחמים באפשרות שזה יקרה. יש גם כאלה שטוענים שהם מפחדים מזה נורא, אבל ממה יש לפחד? הרי אחר כך לא יהיה כלום. איך אפשר לפחד מכלום.
בכל מקרה, אני עידית חושבת שזה יהיה יפה יותר אם האנושות תיכחד בעקבות ניסיון לשחק את אלוהים ולברוא, ולא בעקבות ניסיון לשחק את אלוהים ולהרוס. מהבחינה הזו, אולי סיומו המוצלח של הניסוי יהיה קצת פספוס. כי כשהעולם ייחרב במועד מאוחר יותר הוא ייחרב בעקבות ניסיון להרוס. או אולי בעקבות הרס בלי כוונה תחילה. בכל מקרה זה לא יהיה סיפור עגול ומספק. מצד שני, לא יהיה מי שישמע את הסיפור אז מה זה משנה.
כשהייתי קטנה חלמתי להיות מפורסמת באופן גלובלי ונצחי. כלומר, שימצאו את היומן שלי אלפי שנים אחרי שאמות, והוא יהיה העדות היחידה לחיים על פני כדור הארץ בתקופתי. והשם שלי, והדברים שכתבתי, יהפכו לאבן דרך היסטורית. כמו אנה פרנק, אבל יותר אוניברסלי. וכמובן, בלי לבלות את החודשים האחרונים בחיי בברגן בלזן. מוזר שהיה לי ברור אז שהמשמעות בחיים שלי תוכל להגיע רק מחוץ לחיים.
עכשיו אני כבר לא רואה טעם בפרסום אחרי המוות. זה נשמע לי טראגי. אם הבלוג שלי יהיה הדבר היחיד שישרוד את החור השחור (וסביר שהוא יהיה) ואני לא אהיה שם כדי לראות את זה, אז מה הטעם. עכשיו אני מבלה את רוב הזמן במחשבות על תהילה בימי חיי, ועל כסף. אני רוצה שיהיה לי המון כסף, שלא אצטרך לפחד ממינוס ומהוצאות קטנות, שיהיה לי שטח גדול. שאוכל להגיע למקומות רחוקים בקלות. הכסף והתהילה יהיו פועל יוצא של איזו יצירה שלי. לא ברור איזו, אבל אחריה יירד ממני קצת מהעול הזה של להוכיח את עצמי ולקדם את עצמי ולקיים את עצמי ולמצוא משמעות לחיי. לפעמים אני משכנעת את עצמי לא למלא לוטו, כי אם אזכה במיליונים אז כבר לא אוכל להוכיח את עצמי באמצעות היצירה הזו, שבינינו - יש סיכוי גבוה שלא תהיה.
ברגעים שבהם אני מבינה מה המרחק בין המציאות העכשווית לשאיפות שלי, אני רוצה לחזור אחורה בזמן, לתקופה שבה ישראל הייתה מדינה סוציאליסטית ואני מציירת אותה לעצמי כמקום שבו אף אחד לא היה עשיר נורא, והשאיפה הייתה למצוא תפקיד נוח, כעובד מדינה למשל, ולעשות ילדים ולקנות מזנון לסלון. באותה תקופה מותר היה אפילו להרביץ לילדים וזה נחשב נורמטיבי והם לא התחשבנו איתך על זה אחר כך. והיה מקובל לצאת למילואים בהנחה שאולי תמות כדי להגן על המדינה כי אין דרך אחרת וזה לא אומר שדופקים אותך ושראש הממשלה לוקח שוחד על חשבון האלמנה והיתומים שלך ומאפר מהסיגר שלו על מטח הכבוד בהלוויה הצבאית שלך. והיית צריך לשמור על יחסים תקינים עם הנוכחים בחייך, בלי שתהיה לך את האופציה לברוא מערכות יחסים וירטואליות עם גולשי רפאים ש-90% מהאישיות שלהם מדומיין. אולי אז היה יותר סיכוי לא לפנטז על המפץ הגדול של חייך שעוד יקרה ושחייב לקרות ושהאחריות על בניית מאיצי החלקיקים שייצרו אותו כל כך מכבידה עליך, עד שהיא משתקת אותך ומונעת ממך לפעול למען רווחתך באופן יומיומי. כשיש פחות ציפיות הסיכוי לאושר גדל. ומזנון זה רהיט שממש נכחד מהעולם.
אני אוהבת מאוד סופים של סרטים. פחות מזה סופים של סדרות, ופחות מזה סופים של ספרים. לספרים ולסדרות אני נקשרת יותר, וכשהם מסתיימים זה עלול להיות טראומטי. בסרט זה יותר קל, מתוודעים אליו ונפרדים ממנו במכה אחת. הכי קשה זה בספר, כשאני קובעת מה יהיה רגע הסיום. קריאה זה יותר אקטיבי מצפייה ויש יותר שליטה בקצב. ככל שאני קוראת יותר עמודים כך אני מתקרבת לשלב שבו לא יהיה לי מה לקרוא יותר. ואז מגיע השלב הזה, ואני הבאתי את עצמי לשלב הזה, והבאתי את הדמויות בספר לשלב הזה, שבו לא ניפגש יותר. ניפגש אולי לקריאה שנייה, אבל זה לא יהיה אותו הדבר. בכל זאת, אני אוהבת סופים.
ולא מפריעים לי סופים ארוכים. לא בוער לי להיפרד, ואין לי בעיה שיגררו את הפרידה. נהניתי מהסיום הנגרר של “שיבת המלך” כי אחרי שלושה סרטים כבר נקשרתי לדמויות ולעולם, וראיתי בפרידה הממושכת מהם מין חסד שנעשה לנו. הרי רגעים של פרידה הם יפים במיוחד - רגעים של חיים מזוקקים, שבהם אתה מודע למשמעות של כל שנייה שעוברת. ככל שניתן לך יותר זמן לחוות את זה, כך זה מספק יותר.
אותו דבר לגבי פרידות מאנשים. מתי הכי אוהבים את מי שקרוב לנו? בנתב”ג. פרידות מחיות, לעומת זאת, זה קשה, כי אז אין לך שותף למשמעות של הרגע הזה, כי רק אתה יודע שזו פרידה והם לא מבינים מה קורה ואתה נשאר עם חוסר הידיעה שלהם בלב. אולי כל העניין הזה של חיים מזוקקים ומודעות לערך הזמן המשותף זה שטויות, משהו שאני ממציאה לעצמי כדי לתרץ את העובדה שמה שאני אוהבת בפרידות הוא שלא צריך יותר לצפות ולא צריך להתאכזב, שמוותרים על התלות וכמה שזה משאיר אותך בתוך ריק, איפשהו זו הקלה. לא משנה, לא על זה רציתי לדבר.
סופים של סרטים. לפני יומיים או שלושה נפלתי על ערוץ MGM, שזה ערוץ שאני לא צופה בו אף פעם, כי כמעט תמיד יש סרטי אימה מעפנים משנות ה-70 של המאה ה-20, עם זחלים ענקיים מפלסטיק שמשתלטים על איזו חווה, ויש שם שחקנים לא מפורסמים שעושה לי רע לחשוב שזה היה שיא הקריירה שלהם. איפה הייתי? סופים של סרטים. MGM. הגעתי לשם בדיוק בדקות האחרונות של טין וולף. ולמרות שלא ראיתי את הסרט, ולמרות שהיה ברור לי מה יקרה, לא נגעתי בשלט. וכשזה נגמר, התחיל קטע הקרדיטים אולי הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
אף פעם לא חשבתי לצפות בטין וולף. הוא נשמע לי אמריקאי מדי עם “אפקטים מיוחדים” שפג תוקפם, וממילא סרט האייטיז האולטימטיבי עם מייקל ג’יי פוקס זה בחזרה לעתיד, אז בשביל מה צריך יותר מזה. אבל עכשיו אני חייבת לראות את זה. סרט עם כזה סיום חייב להיות סרט שווה. הבעיה היא שהוא נעלם מלוח המשדרים של MGM. הם משדרים חמש פעמים ביום את “טנק גירל/ פצצה על טנק”, אבל טין וולף היה שידור חד פעמי כנראה. כמו כן ובלי קשר, למה להם לפרט שהסרט “טנק גירל” נקרא גם “פצצה על טנק”? האם יש מישהו בעולם שרואה את זה ואומר לעצמו “על הסרט טנק גירל חשבתי לוותר, אבל עכשיו כשאני יודע שמדובר באותו סרט שנקרא בזמנו פצצה על טנק, ושאיש לא הלך לראות בקולנוע, אני חייב להישאר ולצפות”?
אז זהו. אני מחכה שזה יחזור.
הנה זה:
יש עוד מישהו שמתרגש מזה חוץ ממני?
(אם לא, חפשו את הבחור/ה עם הרוכסן הפתוח, ברקע, מאחורי מייקל ג’יי פוקס, על הספסלים)
ידיעות
חוזרים הביתה
מחכים לאודי ואלדד: משפחות החיילים החטופים נערכות לגרוע מכל
עמוד אחרון:
חשפנית בת 80
“מעולם לא אמרו לי לפרוש, אז למה להפסיק?” אמרה מי שכונתה פעם “הנערה עם הפרונט הנהדר”.
אף כי גופה חרוש קמטים, והרגליים - נו, הן כבר לא מה שהיו פעם - טמפסט סטורם (80) ככל הנראה החשפנית המבוגרת ביותר בעולם, מסרבת לתלות את התחתונים
הארץ
שנתיים אחרי החטיפה: אהוד גולדווסר ואלדד רגב חוזרים הביתה
עמוד אחרון:
מבקר מפתיע במוזיאון החרקים: מקק לא מזוהה
טיסה בגובה נמוך - ביקורת על “זמן איכות” עם קרין מגריזו
ישראל היום
השיבה הביתה
בלב כבד, ממתינה מדינה שלמה לחילופין, הבוקר ב-09:00 בראש הנקרה. בבית גולדווסר ורגב מייחלים עד הרגע האחרון
עמוד אחרון:
האהבה מנצחת. הראל מויאל ושמרית טורמן נישאו אמש באולמי חצר נצר
…
אי אפשר לחיות פה. פיזית. הטמפטרטורה ואחוזי הלחות לא מותאמים לנוכחות אנושית. ובכל זאת אנשים מסתובבים ברחובות. היום הפסדנו במלחמה. היום אני עושה שני סיבובים נוספים במקום לחנות, ונוסעת דרומה אל תוך העיר. המזגן ברכב פועל בכל הכוח אבל מפסיד לחום שחודר מבחוץ. ומבפנים. ומתפוצץ ונמס בכל פרודה של אוויר עומד.
עולים לי בראש דברים לא קשורים, כמו גלובליזציה. על איך אנחנו בצד המנצח שלה, כלומר בצד שנכנע לה. נספח קטן ונאמן של מנהיגת המקוורלד החופשי. ואיך הגלובליזציה הזאת עובדת כשהאנשים במקוורלד מפסידים, והאם גם כל אמריקאי שעובר עכשיו על מדרכה בארצות הברית מפסיד בדרגה עמוקה כמו פה.
ודברים עוד יותר לא קשורים, כמו “אל תתעסקו עם הזוהאן”. ראיתם? זה סרט ממש דבילי. יכול היה להיות מצחיק אם לא היו עוצרים כל שתי דקות ומדברים פתאום על רצח רבין. אדם סנדלר בתפקיד זוהאן דביר, מין סופר-סוכן-על-קצין-קומנדו-בלתי-מובס שחודר לעומק שטח האוייב ולוכד מבוקשים בכירים. אבל עשרים דקות אל תוך הסרט נמאס לו מזה. “מה הטעם”, הוא מתלונן, “הרי ממילא בסוף הם חוזרים לשם בחילופי שבויים”. אדם סנדלר יש לו כוונות טובות, אבל הוא מבין מה עומד מאחורי הטקסט הזה בערך כמו שהוא מבין איך עושים מבטא ישראלי.
אין לי לאן להגיע ועם מחירי הדלק לא כדאי לנהוג סתם כשאין סיבה, אבל אני רוצה להסתכל על כל אישה ואיש שעוברים במעבר חצייה או סוחבים שקיות מהסופר על המדרכה, או מטיילים עם הכלב. לראות אותם, כמוני, מפסידים במלחמה. הנה מילה יותר פיוטיות להפסד: תבוסה. תבוסה לא רק בוויתור, לא בשחרור רוצח ילדה בת ארבע, לא בחגיגות הניצחון שיחגגו לו ולא ברוח היבשה והמפייסת שחסרה כאן אבל נושבת ומחכה לו בלבנון. עיקר התבוסה הוא במה שנשאר לנו - קבר ישראל. תיבה שחורה עם חלקי גופות. תנו לנו אותו וניתן לכם ראש, ניתן לכם רגל, יד שנשארה אצלנו. זיהוי ודאי של החללים. נחיתה ריקה.
התבוסה היא לא שלנו, אומר שמעון פרס בקול רועד. נשבעתי שלא אצביע יותר לעבודה כל עוד הוא שם, ואז הוא עבר לקדימה ואיפשר לי להצביע להם עוד פעם אחת, אחרונה. ואני מאמינה לו. או לפחות למי שכתב את הנאום. הניצחון המוסרי הוא שלנו. אנחנו עם של חיים והם עם של מוות, אומר בני רגב, אבל לאביו בקושי ניתנת הזדמנות לדבר כי הכתבים דורסים אחד את השני בהתנפלות עליו, ונדחפים לפריימים של האחרים ומסיטים את המיקרופונים ותוך כדי מאשימים את כל מי שנדחף לצידם: ” זה לא מכובד! זה לא מכובד!”
ורק שיישאר מספיק כוח לעוד ניצחון מוסרי אחד כזה, בקרוב. הלוואי שבקרוב שוב אצפה ברחוב ביום של כניעה לתנאים, ובחגיגות ניצחון למחבלים עם דם על הידיים ובמבוכה בהסברה מול העולם ובפגיעה בתדמית ובחיזוק המוראלי לצד השני. ורק שיחזירו את מי שעדיין חי. שיהיה את מי לברך. והלוואי שזה יהיה לפני שייגמר גל החום הזה.
עם תגובות מאת שחר, עידית ואולי גם אדר. אופתע מאוד אם יגיעו משתתפים נוספים.
לא אכפת לי, שלא יגיעו. שיזדיינו ומיד אחר כך ימותו.
זה קצת קשור לתגובה הזו של איתי, וקצת לפוסט הזה. וזה פחות או יותר מה שהגבתי לתגובה של איתי אבל באריכות.
אני באופן אישי שונאת את טוויטר. בעיניי אכלוס החלל הזה - גם ברשת שבה החלל אולי אינסופי - לשם הנצחת כל שנייה בחייך בלי שום ערך מוסף, פסול מוסרית. הייתה לי פעם חברה שלא הייתה מסוגלת לסבול כתיבת הערות על ספר. גם לא בעיפרון, גם לא חישוב תרגילים או סימון במרקר בספרי לימוד. אפילו לא בחוברות לימוד. לי לא הייתה בעיה כזו, אבל יש לי בעיה בתפיסת החלל האינטרנטי: קשה לי לתפוס את החלל ואת הכתיבה בו כמכילים ומתכלים.
השלב הראשון הוא טשטוש האחר. קל יותר לכתוב בבלוג, כי אין מחוייבות לשם ולצורה. אין קהל חי, רק מי שרוצה מנכיח את עצמו בתגובות. נהניתי מיתרונות השלב הזה. אחת האפשרויות לשלב הבא היא מחיקת האחר, ואת זה אפשר לראות בהצפות: לא רק בטוויטר, אלא גם בטוקבקים ובפורומים. מי שמציף לא לוקח בחשבון את התגובה בצד השני, ואני חייבת להניח שזה מפני שהוא לא מודע למלוא משמעות הקיום של צד שני (אחרת היה מבין שאין טעם להצפה, לא?). וטוויטר הוא בעיניי המצאה שביסודה לא רואה את האחר כשלם: אף אחד לא *באמת* רוצה לדעת מה אתה עושה בכל רגע נתון. הקהל הנלהב ביותר למידע הזה הוא אתה בעצמך. ואם מעניין אותך שיקראו אותך זה לא כי יש לך מסר להפיץ, אלא כי אתה רוצה לערוך ספירת ראשים שתצדיק את קיומך.
השלב השלישי אחרי מחיקת האחר הוא מחיקת האני. חוסר רציפות בין הזהות שלך בחייך ואוסף מתכלה של זהויות מתחלפות וסותרות שלך באינטרנט. זה לא רק שהזהויות האלו לא חולקות איתי את השם הפרטי, הן גם לא חולקות את הדעות שלי, את העקביות שלי. זה משהו שאפשר לראות אצל חלק מהטרולים. אפשר לראות אותו בחברות פרסום ושיווק שיוצרות תוכן מזוייף של גולשים פיקטיביים: סרטונים, פרופילים וכמובן טוקבקים. ובניגוד לסתם פרסומת בעיתון או בטלוויזיה שכוללת עדות אישית מפוברקת, כאן המגיבים הדמיוניים לא נמצאים בתוך המסגרת התחומה של פרסומת אלא במרחב ציבורי, ומנהלים אינטראקציה עם גולשים “אמיתיים”.
הריקון הזה ממשמעות מצדיק חוסר אחריות. כשאין “אתה” מוגדר ואין “אני” מוגדר, אין סיבה טובה מספיק לקחת אחריות על הדברים שנאמרים והמעשים שנעשים וההשפעה שלהם.
באופן אישי אני מרגישה מתוחכמת כשאני עוברת בין חשבונות מייל שפתוחים לי על המסך: זה של החיים, זה של הבלוג. בעיניי |כאן ישתלב ביטוי פתטי פחות מ”החיים ברשת“| מוסיפים רובד לקיום שלי, נותנים לי אפשרות להציג ולהתוודע לצדדים נוספים באישיות ולנהל רבדים אחרים של חיברות תחת הגנה שאין לי במציאות. באופן כללי להגיע לרמה גבוהה יותר של ביטוי עצמי. אני לא מרגישה שהכתיבה בבלוג מרדדת את הזהות שלי, אני מרגישה שהיא מוסיפה לה |כאן תשתלב בטקסט המילה “סייבורג“, באופן שלא יישמע פלצני|.
אבל הסייבורג הזה שאני מדמיינת היא זהות שבנויה מפיסות מאוחדות ומבטאות צדדים שונים של שלם אחד ומנומק. בזמן האחרון יש לי תחושה שהאינטרנט שלי מוצף בחתיכות שלא מחוברות לשלם: מכל טוקבק מוזמן, חתימה על עצומה, חברות בקבוצה, קריצה ועדכון מיותר נשפכות פיסות בודדות מזהות שלמה ומתפרקות להמון זהויות פיקטיביות וחסרות משמעות, ונראה כאילו זה המדיום המושלם לפירוק הזה, שהוא מעניין בהתחלה אבל מסתיים בהפשטה מוחלטת והכחדה באמצעות טביעה.
אולי זה השלב הבא?
(כתבתי ומחקתי הסבר שלם על איך פייסבוק הוא גם סוג של השטחת זהות וריקון הקשר האנושי ממשמעות. לא היה מספיק משכנע ואני גם לא מכירה מספיק את פייסבוק. אשמח אם מי שמכיר יעזור לי להסביר)
מאוחר מדי בלילה:
שוב לא הצלחתי להירדם, והפעם מפני שניסיתי להכריז בפני עצמי על הבחירה שלי לשיר ה-60: התחלתי מ”סע לאט”, שהוא שיר רגוע וגם ישראלי, אבל הוא נפסל מטעמי ברנז’איות תל אביבית אוהדת הפועל שרה ביטלס בקולות ומזכירה כבדרך אגב שצבי שיסל הסלב נוהג באוטו. זה לא משהו שכל העם יכול להתחבר אליו. אחר כך עברתי בראש על כמאתיים שירים נוספים, כל אחד מהם נפסל על סעיף אחר.
מוקדם יותר באותו לילה:
בלי לתכנן, צפיתי בגמר של שיר ה- 60 בערוץ אחד. ירדנה ארזי וגיא זוארץ הנחו, הם היו כמו הנגטיב הגילאי של אבי קושניר והילה נחשון, שזה מרענן. וכל מיני זמרים עשו קאברים לשירים שעלו לגמר, וגיא זוארץ אמר: עכשיו שמעון בוסקילה ודין דין אביב יעלו לשיר. צולדרך! שמעון פותח בכל הכוח! סתם, הוא לא באמת אמר את זה.
והיו מלא תקלות טכניות, למשל הפלייבק של זהבה בן לא התאים לתנועות, וכל הזמן היו בעיות סאונד, והשדרנים במוקדי השידור קראו את השירים בסדר הלא נכון, והיה קטע שהצילום יצא מפוקוס, וכמה רגעים ארוכים שירדנה וגיא סתם עמדו מול המצלמה וחיכו שיסדרו משהו באולפן ושתקו.
שמעתי שהיה משהו מקביל בערוץ 2 עם ארז טל וקרן פלס, שם בטח השידור היה מתוקתק ואם הייתה תקלה אז ארז טל מיהר לאלתר אינטראקציה משעשעת עם קרן פלס. אבל קרן פלס יכולה רק לחלום להיות ירדנה ארזי לטעמי. ובכלל באה לי טוב הפגישת מחזור של ערוץ אחד. מי היה שם? היה נתיב רובינזון מקלפים פתוחים, עופר נחשון מקופסת הלהיטים, ונועם גילאור מלהיט בראש! נתיב רובינזון ונועם גילאור כבר בכלל לא נראים כמו עצמם.
הערב היה בנוי במתכונת קדם אירוויזיון: ביצועים, מוקדי שידור, הכרזה על הזוכים. ובאמצע קטעים משעשעים עם אנשים ברחוב שבחורים את זמרת, זמר ולהקת ה-60 שלהם. היה מישהו שאמר שהוא “מאוד אוהב את חלווה אלברשטיין. אוהב את חלווה”. והיה אחד שאמר “זוהר ארגוב שיהיה בריא, מת”. ואני די בטוחה שזאת הייתה אלונה דניאל שהפציעה פתאום ברחוב ואמרה שלהקת ה-60 מבחינתה היא כרמלה גרוס ואגנר. מזל שלא הביאו את ערן צור בעצמו שיבחר בכרמלה גרוס ואגנר.
אחר כך הראו את סאבלימינל והצל מבקרים ילדים בשדרות, והם חילקו לילדים כובעי מצחייה מהלייבל של סאבלימינל, ונתנו כמה שוטים יפים שרואים את הכובע עם הסמל מקרוב. רק מה, על הכובעים הייתה תלויה תגית גדולה, כזאת שתולשים מהבגד אחרי הקנייה, והיא הייתה שם גם כשהילדים כבר חבשו את הכובעים. מה שגרם לי לתהות קצת, האם הילדים לא טרחו להוריד את התגית, או שמא נשארה שם התגית כי הכובעים לא באמת חולקו במתנה אלא רק בהשאלה לצורך הצילום. אני מקווה שזו הייתה מתנה.
למקרה שהתעניינתם, להקת ה-60 היא כוורת, זמרת ה-60 היא שושנה דמארי, וזמר ה-60 הוא אריק איינשטיין.
שלושת השירים הזוכים:
מקום שלישי – שיר הרעות
מקום שני – הילדים של חורף 73
מקום ראשון ושיר ה-60, בהפרש של נקודה אחת מהמקום השני – ירושלים של זהב.
המילים בשיר ירושלים של זהב יפות נורא: “כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף”. אבל גם מעוררות קצת אי נוחות. אני תוהה מה הייתי חושבת אם בתחרות שירים בפלסטין היה זוכה שיר אהבה לאדמה ולאבנים ולכיבושן.
מאוחר יותר באותו לילה, אבל לפני שהיה מאוחר מדי:
שיר הרעות לא היה מגיע לשלישייה בלי רבין. אם לא הרצח, הרעות היה מדשדש לו אי שם בתחתית ואת מקומו היה תופס “אני ואתה”. וחורף 73, שכמעט כמעט הוכתר כשיר ה-60, הוא כמובן טראומת יום כיפור. זו של מי שחוו את המלחמה (וכתבו את השיר) וזו של הדור הצעיר שממשיך להילחם (ושר את השיר).
וההפרש הזה של נקודה אחת בין המקום הראשון לשני, הוא בעצם הקו הדק שבין הצדקת קיומנו כאן לוויתור. מה הטעם במדינה שהשיר שמייצג את שישים שנותיה הוא “הבטחתם ולא קיימתם”? השבר של רצח רבין, מכת הפתע של יום הכיפורים, חוסר התקווה המתעצם בשנים שאחרי, שמה שנשאר להגיד בהן הוא הבטחתם והבטחתם והבטחתם, ובכל שנה יש בהבטחתם הזה משקל גדול יותר ואכזבה גדולה יותר, כל אלה הפכו כל כך דומיננטיים, עד שכבר גירדו את המקום הראשון, הפכו להגדרה שלנו אחרי שישים שנות קיום.
אז ירושלים של זהב היה חייב לנצח. כדי שבשיר הזוכה תהיה סיבה גדולה. כי כדי להיות כאן חייבים חיזוק חיובי: חייבים להציב את הניצחון של ששת הימים מעל הכישלון של יום הכיפורים, את התדמית המאוחדת מעל רוח הרפאים של הרעות שנשברה. נזכור את כולם, אבל חשוב יותר לזכור את הסיבה שבגללה הם מתו. הבטחתם יונה, אבל חשוב יותר לרדת לים המלח בדרך יריחו.
ובאמת, אין שיר שעושה את העבודה טוב יותר מירושלים של זהב - שיר שמפאר את האתוס הציוני, שיר אהבה לאדמה ולאבנים, שיר שמהלל את האיחוד המוצדק בין העם לארץ, שיר שמקדש את ההיסטוריה היהודית ואת הניצחון הישראלי, שיר עם באסקי.
תוך כמה שבועות הפכתי למלצרית בינונית מינוס, אבל בימים הראשונים הייתי מלצרית גרועה. במשמרת השנייה שלי, מנהל המסעדה החליט להיצמד אליי וללוות אותי לשולחנות. וכשניגשתי לשולחן הראשון הוא התחיל לפטפט עם הלקוחות לפני שהספקתי להגיד מילה. ומה הם בטח חשבו עליי, המלצרית שלהם שלא מסוגלת אפילו לקרוא מהתפריט בעצמה? בדיעבד אין בעצם שום סיבה שיקדישו לזה מחשבה, אבל אז נראה לי מאוד צורם המעמד הזה. ומרוב צרימה והשפלה אני זוכרת עד היום את השיחה, ואיך הוא המליץ להם על גווצטרמינר שהיה חדש בתפריט והם לא ידעו איך מבטאים גווצטרמינר והוא לימד אותם וכולם צחקו. אחר כך, כשפיניתי את הכלים למטבח, שתיתי קצת מהכוס החצי מלאה שהם השאירו כדי להרגיע את עצמי. גווצטרמינר, מילה מכוערת, יין טעים.
כשהמילה “אבא” מופיעה על הצג אני בדרך כלל משתיקה את הצלצול ומחכה שייפסק. אם יש לי כוח אני אחזור אליו אחר כך, כשאהיה מוכנה נפשית לשיחה איתו. השבוע הוא משאיר הודעה, הזמנה לסדר אצלם. אני חוזרת אליו ומציעה להביא משהו, הוא אומר שלא צריך, אני שואלת אפילו לא יין, והוא אומר טוב יין אפשר.
אבל אדום, קברנה סוביניון או מרלו, לא משנה, אף אחד במשפחה לא ממש מבין בזה.
אבל לי חשוב להביא את היין הנכון כמו שחשוב לבוא בבגד הנכון, עם החיוך הנכון. כדי לצמצם את המועקה, אני משתדלת שלא להביא איתי את עצמי למפגשים משפחתיים. ימים מראש אני מתכננת את התלבושת, את הכניסה, את השיחה ליד השולחן. איך ליצור מצב שבו לא אצטרך להדוף אף אחד מעליי ולא אכנס לעימותים. ובמקביל לזה יש עוד משימת סדר קטנה לשבוע: לחפש יין שיהיה ייצוגי וגם טעים ויתפעלו ממנו וייהנו ממנו, וזה יירשם לזכותי.
אני לא מבדילה בין קברנה סוביניון למרלו, אז אני קונה קברנה סוביניון-מרלו, במקום שבטח מתמחר את היינות ב-20 שקל מעל לממוצע. ואז הוא שוכב אצלי בבגאז’ יומיים. בשישי בצהריים קצת מדכא אותי לדעת שהיין הזה שוכב לי בבגאז’. התמונה של עצמי בתלבושת שתכננתי, עם היין הזה ביד, נראית לי מזוייפת מדי. פתאום נדמה לי שהסדר ייראה אחרת אם אביא יין שגם אני אוהבת, וגם אני יכולה לשתות. אולי זה יפנה קצת מקום לעצמי, אם אביא להם משהו שאוכל באמת לחלוק איתם.
המוכר מוזג חצי כוס של יין לבן ונותן לי לאשר לפני שאני מחליטה לקנות. הוראות שימוש: שעה במקרר לפני ההגשה, ואם אני מחזיקה אותו בבית אז בשכיבה על הרצפה. לא במטבח. אני יוצאת משם באמת שמחה. אבל שעה אחר כך זה נהיה מסובך: מה הם יגידו אם יראו שהבאתי משהו שלא ביקשו? אולי היין הזה לא יתקבל בברכה? אולי הם יתפלאו? יימחו? אולי אצטרך להסביר את עצמי? אולי אף אחד לא ישתה ממנו? אני קוראת את התווית: גווצטרמינר, גליל עליון, 2007. ובודקת איפה יש מקום פנוי על הרצפה.
שמעתי שזה בטרנד עכשיו לנטוש את הבלוג. עייפת בלוגים, קוראים לזה? כן, זו מגיפה, עייפת הבלוגים. עייפת הבלוגים שהיא בעצם עייפת מהעיסוק האינסופי בעצמך, עיסוק שלא באמת מתעייפים ממנו סופית אף פעם. אבל זה בטרנד לעשות כאילו עייפת, כי תכלס, זה מביך להתעסק בעצמך - במי שאתה, במי שהמצאת שאתה, במה שיש לך להגיד ובמה שאין לך להגיד - ככה מול כל העולם. זה מספק הקלה רגעית ואז חרדה מתמשכת וחוזר חלילה וגם אתה בסוף חוזר.
חשוב לי שתדעו שאני לא כזאת. אני פייטרית. לא אברח לפינה הזאת של עייפתי כי מיציתי, ולו רק מפני שאתפדח אחר כך נורא מהפוסט הבלתי נמנע של חזרתי כי רציתי.
ברוב הימים אני חוזרת מהעבודה תשושה ומרוקנת. לפחות אומרת לעצמי שאני תשושה ומרוקנת מכדי לכתוב פוסט. הדברים הקטנים שקורים במהלך היום לא נחרטים אצלי בזיכרון, אין לי דחף לתעד אותם כאן. אני אומרת לעצמי שזה מפני שאני תשושה ומרוקנת. לפעמים יש לי ערב פנוי, או שזה סוף השבוע, ואז אני מגלה שהריקנות הזאת היא אולי לא רק תוצאה של עבודה. אולי זה רע ואולי זה טוב, אולי זו אטימות שמאפשרת לשרוד, אבל מה שבטוח, פוסט לא ייצא מזה. לפעמים אני מחליטה שהגיע הזמן לכתוב פוסט, ואני מחפשת סביבי דברים שאוכל לשאוב מהם השראה. אולי הטלוויזיה, אבל יש קרב סכינים עם ליה מהישרדות. אולי מקומות אחרים שבהם שפכתי את עצמי. אני מחפשת יומנים ישנים שלי, אולי כתבתי שם משהו שאפשר להסב לפוסט? לא. אולי במייל? סתם. לא אולי. אני יודעת שבמייל. יש מייל אחד שאני רוצה לכתוב לכם עליו. אני חושבת לעשות את זה כבר שבועות.
טוב, כיוון שאני מספרת לך הרבה על עצמי ואתה בתמורה מספר לי על אנשים אחרים, אני רוצה לדעת משהו אישי עליך. אתה יודע, משהו שלא יחשוף את זהותך האמיתית. אז אולי תשלח לי שיר שאתה אוהב?
ואחרי שאני מדביקה לכם את המייל הזה, אני אומרת ששירים לא באמת מלמדים שום דבר על אנשים. שימוש בשיר כדי להגדיר את עצמך, כדי ללמוד על אחרים, זו אשליה של אינטימיות, אשליה (מחמיאה) של זהות. שיר לא מלמד שום דבר על בנאדם. שיר זה רק שיר.
מדברים הרבה על טוקבקים אלימים באינטרנט. איך אנשים מרשים לעצמם לכתוב נאצות כשהם לא צריכים לחתום את שמם בתחתית. וכמה תרבות האינטרנט מזעזעת וחסרת גבולות וחושפת רמות קיצוניות של כיעור אנושי כשמדובר בטוקבקי הנאצה.
אבל יש לזה צד שני, נכון? יש גם טוקבקים כאלה שמשתמשים במילה “גאון” בתגובה על כל פוסט כמעט, מכתירים כל בלוגר משועמם שכותב על נסיעה בקו 24 לדוסטוייבסקי של המאה ה-21. אני לא מדברת על מקרה שבו אתה קורא פוסט שממש אהבת, וחש צורך להגיד שממש אהבת. זה משמח. זה קורה לכולם, זה קורה גם לי. וכמובן, זה קורה לרבים שקוראים אותי, ובצדק גמור. בכל זאת, אני.
אני מדברת על סוגדים סדרתיים כאלה. לפעמים תמצא תגובות סגידה שלהם בהמון בלוגים שונים. לפעמים הם נדבקים לבלוגר אחד ספציפי, אבל מקפידים לסגוד לכל פוסט ופוסט שלו. לפעמים אלה תגובות מפורטות וארוכות שמסבירות עד כמה הפוסט הוא פאר היצירה: “אתה טווה קורים של קסם שברירי בין השורות” וכו’. במקרה כזה יש לי תחושה שהסוגדים נהנים להראות לעצמם ולעולם כמה הם מפליאים להתנסח, והם עושים את זה במסווה של פרגון. לפעמים אלה תגובות קצרות שאין להן שום קשר לתוכן הפוסט, הן רק סוגדות בחצי משפט: “תודה לך, פשוט תודה לך”. “אתה מקסים. פשוט מקסים”, שוב ושוב ושוב. גם אם הפוסט כולל, למשל, סקירה של עיתוני היום, תוכלו מדי פעם למצוא בין התגובות את אותו ”תודה לך, פשוט תודה לך” תמוה.
אני לא כל כך מבינה מה המטרה בזה. אולי להגיד “אני כאן, אני פשוט כאן”. אבל אני לא באמת יודעת.
לכן אגב לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה. רציתי לפצח את תופעת תגובות הסגידה ולחשוף באמצעותה איזו אמת בסיסית על הקיום האנושי. אבל כמה שאני לא מנסה (אוקיי, לא ניסיתי יותר מדי. אבל ניסיתי), אני לא מצליחה באמת להבין מה המניע של הסוגדים. אני רק יודעת שמעצבן אותי לקרוא אותם, וגם זה מסיבה שאני לא יודעת להסביר. מה כואב לי?
אז אני שואלת אתכם: מה זה, הסגידות האלה? האם זו גרסה משוכללת של “בלוג יפה מוזמן לשלי”, קידום עצמי? אולי זו יוהרה שלובשת במקרה הזה צורה של “אני מחמיא-על”? או סתם בעיית זהות במסגרתה הסוגד מסוגל לתפוס את עצמו רק כמכשיר לסיפוק השחקן הראשי באתר, ואין לגיטימציה לנוכחותו באזור אם הוא לא מתחבב על בעל הבית?
אולי תהיו מוכנים לעזור לי בעניין הזה? אולי יחד נצליח בכל זאת להגיע לאיזו אמת קיומית, ואז אני אוסיף אותה לפוסט ואקח את הקרדיט לעצמי. תרגישו חופשי לקרוא לי גאון.
קמתי מחלום רע. כלומר, כזה שאחרי שמתעוררים ממנו מבינים כמה הוא היה רע.
שמתם לב לזה פעם? כשיש רגשות חזקים בחלום, מה שקרה שם לא נראה כל כך חשוב בזמן הערות. לעומת זאת כשאין תגובה חזקה בזמן החלום, התוכן יכול לזעזע בזמן ערות. משהו משתבש במנגנון התגובות בזמן החלימה. אתם יודעים מי כתב על זה פעם. בקלות הבלתי נסבלת של הקיום. שציפור בחלום גרמה לו להתעוררות מינית. ואז כשהוא קם הוא חשב למה זה לא יכול להיות ככה פשוט בחיים - שרואים ציפור וזה קורה. הוא היה פופולרי בשנות השמונים.
איפה הייתי? כן. זה היה חלום מהסוג השני. בזמן החלום הייתה אולי קצת אי נוחות, אבל לא זכור לי שהזדעזעתי ממשהו. ואז ברגע שהתעוררתי הבנתי כמה התוכן מזעזע. אני מצטערת שאני לא מתארת לכם פה את התוכן, אני יודעת שפערי מידע בבלוגים זה נורא מעצבן. אבל זה היה משהו פרטי ודי קיצוני ומעורר חלחלה. אתם יכולים לתאר לעצמכם.
איפה הייתי? כן. ברגע שהתעוררתי הבנתי כמה רע היה החלום. ומכיוון שהתעוררתי שש דקות לפני שצילצל השעון, אמרתי לעצמי שצריך לכתוב איפשהו מה היה בחלום, כי אחרת אשכח.
אבל לא רציתי לקום ולחפש דף ועט, כי אז במהלך החיפוש כבר הייתי שוכחת.
למזלי, כמה ימים לפני כן קניתי גופיית סבא. למה קניתי גופיית סבא? כי ראיתי את טיירה בנקס לובשת גופיית סבא עם חגורה רחבה וזה מאוד החמיא לה. ואמרתי לעצמי: תסתכלי ותלמדי עידית, זה לוק שאת צריכה לאמץ! ואכן, תוך כמה חודשים קניתי גופיית סבא, וחגורה רחבה כנראה לא אקנה לעולם.
אותה גופיית סבא הייתה ארוזה סביב לוח קרטון כזה, כמו שהרבה לבנים של גברים ארוזים. כן, היא הייתה גופייה של סבא אמיתי. לא גופיית כאילו-סבא מזארה. גופייה שאם אני לא הייתי קונה, היה נכנס לחנות סבא עם מקל הליכה וקונה אותה. אז נשאר לי הקרטון שלה בחדר, וגם היה לי עט בחדר, ולקחתי את הקרטון של הגופיית סבא והתחלתי לכתוב עליו כל מה שהיה בחלום.
היה לי קשה לכתוב את זה, אבל עשיתי את המאמץ וכתבתי כל מה שזכרתי. כשסיימתי לכתוב לא רציתי להסתכל על הקרטון אפילו. גם ככה זה לקח לי יותר משש דקות, הכתיבה, וכבר הייתי בפיגור, אז השארתי את הקרטון ליד הכרית וקמתי והלכתי.
לא לקח הרבה זמן לפני שהתחלתי לחשוב: מה אם יפרצו לי לבית? מי שיפרוץ לבית שלי, לא ימצא מה לגנוב, אבל ימצא תיעוד מצמרר של מחשכי התת מודע שלי. ועוד במיטה. תיעוד מצמרר של מחשכי התת מודע שלי שוכב ליד הכרית ומחכה לו. זה נורא. הפורץ הזה הוא אחד האנשים האחרונים שאני רוצה שיפלשו לאינטימיות שלי. אחד האחרונים אם לא האחרון שבהם. וכמה פראיירית אני אצא, לא מספיק שיצאתי פראיירית שפרצו לי לבית, אני אצא פראיירית שפרצו לי לנשמה.
זהו. הנושא שרציתי לכתוב עליו הוא מגיבים. והתחלתי לכתוב על מגיבים, אבל לא בפוסט הזה. ואני מקווה שעד סוף השבוע יהיה מוכן הפוסט על מגיבים, הוא מחכה שיהיה לי פנאי לגיבוש מחשבה. ולשם שינוי הפוסט הזה יעסוק במשהו חוץ ממני. כן, אני יודעת שבלוג נרקסיסטי זה נורא מעצבן. אבל זה מה שאפשר לכתוב כשאין פנאי לגיבוש מחשבה. פשוט מתארים מה קורה, זה נורא פשוט. הסיפור הזה של החלום על הקרטון הוא פילר. אבל רגע, עוד לא סיימתי אותו. הסוף המוזר שלו הוא שגם עכשיו, למרות הפחד מהפורץ, הקרטון הזה עם הפרטים המזעזעים של החלום נמצא עדיין באותו מקום, והוא יהיה שם גם מחר בבוקר.
יש לי 20 דקות לכתוב פוסט, הייתי דוחה את זה לזמן שבו יש לי מה לומר ויותר זמן לנסח את האמירה, אבל כבר עבר יותר מדי זמן והשרת של בלוגלי עובד בערך פעם בשבועיים אז אני צריכה לנצל את ההזדמנות. אגב, כל העניין הזה של בלוגלי, זה נגמר נכון? אין יותר בלוגלי. זה פיקציה, בלוגלי. עוד דבר שהייתי עושה אם היה לי זמן וכושר החלטה, זה להעביר את הבלוג למקום שבו אנשים אשכרה יוכלו לצפות בו ולא להגיע לדף טעות שאומר לך “בחיי שאין לי מושג מה אתה רוצה מהחיים שלי. בלוגלי? לא מכיר בלוגלי. לך מפה”. מכיוון שזה לא יקרה, אני עובדת בינתיים על לשכנע את עצמי שחוסר הזמינות לצפייה ברוב שעות היום הופך את הבלוג לקשה להשגה, ומכאן גם נחשק יותר. רוצים לקרוא בלוג בישראבלוג? הופ, הנה לכם בלוג בישראבלוג. רוצים לקרוא את סימן שאלה? אז אתם רוצים, אז מה. אולי סימן שאלה בדיוק לא רוצה שתקראו אותו? עשר פעמים יופיע לכם מסך “לא יודע מי זה בלוגלי לכו מפה”, וכבר תתהו לרגע אם אולי דמיינתם את הבלוג סימן שאלה ואת הפייה הקסומה עידית שכותבת בו. ובפעם האחת עשרה, כשסוף סוף ייפתחו בפניכם שערי בלוגלי, תרגישו כאילו מצאתם אוצר יקר מפז. חלון הזדמנויות נדיר נפתח בפניכם, ואתם תעניקו כבוד למעמד. לא קמים מהמסך לקחת קולה כשנפתח לכם סימן שאלה! לא בודקים אם כבר התחילה התכנית שחיכיתם לה בטלוויזיה! לא הולכים להשתין! משתינים במקום, על הכיסא של המחשב וממשיכים לקרוא עד הסוף גם כשזה מתקרר והתחתונים נדבקים למכנסיים! ותתענגו על הקריאה, ותגידו “ירד לי מהבלוג של רביב דרוקר כי הוא נגיש מדי. אבל הבלוג הזה, סימן שאלה? אף פעם לא נמאס לי ממנו”.
אגב הבלוג של רביב דרוקר, אני בעיקרון לא קוראת אותו, אבל אחד המגיבים שם נזף בו שבלוג לא יכול להתעדכן רק פעם בשבועיים ורביב דרוקר נורא התנצל ואמר שזה בגלל הילד שלו שהיה חולה והעבודה, ואני בתור אחת שלא מגישה תכנית בטלוויזיה ואין לה ילד חולה מאוד התביישתי בעצמי. אמרתי לעצמי עידית, את חייבת לעדכן גם. החלטתי באותו רגע שאכתוב על בחורים שעוברים ברחוב והמחשבות שלי עליהם, למרות שכרגע זה נושא שלא נורא מעסיק אותי.
זה מה ששמתי לב אליו: כשאתה לבד, אז כל בחור שעובר ברחוב יכול להיות אהבת חייך, וזה מאוד מרגש. בעיקר כשאתה מסתכל עליהם ממרחק בטוח. כשאתה עם מישהו, אז אתה יכול לראות פוטנציאל בבחורים שעוברים ברחוב, אבל יושב לך בראש שזה פוטנציאל שאתה לא יכול לממש, וזה לפעמים מרגיע ולפעמים מתסכל מאוד. כשאתה בדייט גרוע, ואתה נוסע באותו רכב עם הבחור הגרוע שאתה לא מעוניין בו, אז אתה מסתכל החוצה ונראה כאילו הרחובות מלאים בבחורים בדיוק לטעמך שבטח גם יש להם אופי נהדר ונורא בקלות יכולים היו להיות בני זוגך, אם רק לא היית תקוע כאן באוטו עם ההוא.
וכשאתה מכיר מישהו באינטרנט ומתחיל להתכתב איתו, ואין לך מושג איך הוא נראה, פתאום מתחדדים לך כל האנשים המכוערים ברחוב. כי אתה חושב, מה הסיכוי שיש לי כימיה עם הבנאדם והוא גם יפה? אפס. הוא בטוח מכוער. אבל איזה מין מכוער? אף פעם לא שמת לב למגוון העצום של כיעור אנושי. כל אדם שעובר בשדה הראייה שלך הוא מכוער מסוג אחר. ואתה חושב, אולי הוא מכוער כזה? ואולי בעצם הוא מכוער כזה? אלוהים, יש כל כך הרבה! במקביל יש לך גם חזיונות סיוטיים שבהם הוא יפה וחתיך ואז אתם נפגשים ולא משנה כמה אתה משקיע בביגוד ובאיפור ובשיער, ברגע שהוא רואה אותך נופל לו הלב והוא חושב לעצמו “מה זה, היא לא כוסית בכלל. איך אני יוצא מזה עכשיו?”, אבל המחשבות שלך על עצמך הן פחות מעניינות מהתצפיות שלך על אנשים אחרים. עם כל הכבוד, כל אחד מסוגל לייצר מחשבות על עצמו.
חלמתי שמישהו פרץ לבלוג שלי. כתב פוסט שתי שורות כזה, מזלזל, פוסט דחקה. והעלה אותו, וזה מה שראיתי כשעלה העמוד. זה כל מה שהיה לי זמן לחלום. לא התפניתי לפרש לעצמי את החלום, למרות שעכשיו כשאני כותבת על זה אני יכולה להגיד שהפורץ הוא בטח שילוב של שני אנשים, או שלושה, אבל מה זה אומר מעבר קצת קשה לי להגיד.
מכיוון שחלמתי על הבלוג, ביליתי את היום באיסוף אבחנות בשקל למטרת כתיבת פוסט בבלוג.
למשל כשיצאתי מהבית חשבתי שכאן תמיד יש אנשים. בכל שעה ביום, בכל שעה שתצא לרחוב יהיה שם מישהו ששייך לאותה שעה. בשבילי זה נורא, כי אני מרגישה שאיבדתי את השעות בהן אפשר להרגיש שאתה היחיד. וההצפה האנושית מזכירה לי את הקאו סן, ואולי את תאילנד בכלל, שאין בה לילה ויום ותמיד הכל פתוח ומוצף וכל אחד נלחם על מקומו. אולי זה עניין של אסוציאציות, אולי אם הייתי נוסעת פעם לניו יורק, אז זה היה מזכיר לי משהו זוהר וחיובי יותר.
אחר כך כשכבר הייתי בבית וראיתי את התכנית הראשונה בעונה השנייה של קרב סכינים, חשבתי שאני צריכה לכתוב משהו על איך כשאני רואה קרב סכינים אני מבינה למה אנשים אוהבים ספורט, אבל לא הייתי ממוקדת מספיק כדי להסביר בדיוק איפה נקודות הדימיון בין השניים ולמה זה מעניין.
ואז גיא פינס אמר על אחת המנות שהגישו לו, שיש בה חוש הומור. וחשבתי שאכתוב איך כל התכונות האלה שאני רגילה לחשוב שנמצאות במילים, כמו חוש הומור למשל, אפשר למצוא אותן בדברים שמחוץ למילים, בדברים שאפשר לחוש. ובעצם חוש הומור, שקוראים לו “חוש” אבל הוא לא אחד מחמשת החושים, יכול להגיע ישירות דרך החושים הפיזיים ולא להיות מתווך באמצעות סימנים.
וגם לכתוב שזו מתנה, היכולת להבחין בחוש הומור שנמצא באוכל. שלא לדבר על היכולת להרכיב מאכל שיש בו חוש הומור. אני לא חושבת שאני מסוגלת להבחין. אני מסוגלת אולי להבחין בחוש הומור בציור, וגם זה משהו. למרות שציור, ומילים… נו. זה ייצוג. אוכל זה מרשים באמת, כי זו היכולת לנתק את התכונות ממערכת של סימנים ולחבר אותן לחיים עצמם.
אחר כך ידעתי שאני צריכה לצאת מהבית היום עוד פעם אחת אחרונה, והתבאסתי שיהיו בחוץ אנשים ומסוג האנשים שיהיו בחוץ. אז סיפרתי לעצמי את הסיפור שאני מצליחה לספר לעצמי לפעמים: שהשכן שאני הכי לא רוצה לראות, עדיף על השכן ההוא שיכול היה להיות לי. ולצאת בשעה הזו לרחוב הזה, זה עדיף על הרחוב ההוא וכולי. כשאני משתכנעת, אני מצליחה לראות בבהירות תמונה של העולם שלי בדיוק כמו שהוא, עם כל המועקה שבו - סדר היום, המיקום הפיזי של הדברים, המיקום של האנשים - ואני רואה איך הכל מסודר בקפידה בדיוק כמו שאלוהים רצה שיהיה, והסדר הקיים הוא הסדר הטוב ביותר האפשרי. אני מעמידה פנים שאני מבינה את הסדר לכמה דקות, כי זה מרגיע.
זה שינוי מרענן מהמצב שבו אני נמצאת בדרך כלל, ובו אני מדמיינת את העולם שלי מסודר אחרת, ומאמינה שהוא באמת צריך להיות מסודר אחרת, וחושבת למה הוא לא מסודר אחרת ולמה אי אפשר להגיע לסדר הזה ומה מזה באשמתי ומה באשמת כוח עליון ורע.
אני מניחה שיש כל מיני כתות ושיטות ניו אייג’ שמלמדות לעשות בדיוק את אותו הדבר - לראות את הדברים כמו שהם ולהאמין שככה הם צריכים להיות. עם איזה הסבר פשטני שיתאים לתרגיל הפשטני. אבל כשאני עושה את זה, אני קוראת לזה “הטוב ביותר מבין העולמות האפשריים”, ואז אני מרגישה שזו שיטה לגיטימית שיש לה מקורות מכובדים בפילוסופיה של העת החדשה.
עוד דבר שרציתי לכתוב עליו הוא עד כמה אישי יכול להיות בלוג ומה זו בעצם חשיפה ואיך ההגדרות לביטוי עצמי ונוכחות באינטרנט השתנו בעקבות הרשתות החברתיות ועכשיו בלוגרים שזהותם לא גלויה נכחדים. אבל אני מנצלת את הדקה של השקט שהתרגיל שלי והכתיבה נתנו לי כדי לסיים את היום. הפקדתי היום מספיק מעצמי כאן כדי שאף אחד לא יפרוץ לי בחלום לחלל שהפקרתי.
אני חושבת לקרוא לפוסט הזה ”לעמוד לבד באדום”.
ובו אכתוב על התשדיר שראיתי נגד תאונות דרכים. התשדיר הזה מתייחס להולכי רגל שחוצים את הכביש ברמזור אדום, ואני רוצה לציין שאני שונאת את כל הולכי הרגל, בעיקר כשאני נוהגת, ואני הכי שונאת כשהם מתפרצים לכביש. כי פעם אחת בחיים כבר יש לי כוח על אחרים, ואני יכולה לרסק אותם למוות בלחיצה קלה על הדוושה, ובמקום להעריך את זה הם מתעלמים ממני לחלוטין ומתפרצים לכביש. הם אלה שצריכים להיזהר ממני, אבל לא, הם חושבים בביטול “היא כבר תעצור” במקרה הרע, ולא מודעים בכלל לקיומי (למרות שהרכב שלי בהחלט נמצא בשדה הראייה שלהם) במקרה הרע יותר. בנוסף לזה אני שונאת גם נהגים אבל זה פחות רלוונטי כרגע.
הנה לינק לתשדיר, והנה התיאור שלי את התשדיר, שאני אשמח אם תקראו ותבדקו עד כמה הוא דומה לסרטון ואם הוא מוסיף לחוויית הצפייה שלכם.
אישה בהריון יושבת במטבח ומדברת עם אמא שלה בטלפון. במהלך השיחה היא מסתובבת קצת, מקפלת כביסה ושותה שוקו, ובעיקר מזכירה הרבה פעמים את בן זוגה איתן. היא בוהה במקרר, שם תלוי צילום שלה ושל איתן, וגם צילום אולטרסאונד של העובר שאיתן והיא הכינו ביחד. האישה (ספוילר: קוראים לה רונית) מלטפת את צילום האולטרסאונד ואומרת לאמא בטלפון ”הוא נראה בול כמו איתן”. אחר כך היא אומרת “את מכירה את איתן, איתן יהיה אבא מדהים” (ספוילר: איתן מת). במקביל מגיעים למקום שני שוטרים. השוטר אומר לשוטרת - שהיא מין אוליביה בנסון כזאת, כי היא שוטרת על אזרחי (?) קשוחה אבל אמפטית - “בן 30, נשוי, בלי ילדים”. כשהם עולים במדרגות הבניין השוטר מספר לשוטרת שדומה לאוליביה, איך איתן חצה את הכביש ברמזור אדום ונהרג במקום, והשוטרת מצטמררת. ואז הם דופקים על הדלת של רונית, ורונית פותחת, ושואלת מה קרה ואז יש שקט לרגע, ואז שומעים זעקות שבר, ואת הטלפון נופל על הרצפה.
לסרטון הזה קוראים באתר שלהם: “הולך רגל, אל תתפרץ לכביש, אל תשאיר יתומים אחריך!”.
אגב, לא השתמשו בשפה פרסומית שלא רלוונטית למטרת התשדיר? בדרך כלל אנחנו רואים בפרסומות את רונית ההריונית אוכלת קורנפלקס או מבשמת את הבית באיירוויק, ואנחנו מתעבים את עצמנו ורוצים להיות כמוה, וזה מטשטש את שיקול הדעת ויכולת השיפוט שלנו, ובביקור הבא שלנו בסופר זה גורם לנו לשים בעגלה את המוצר שהופיע בפרסומת. אבל כאן, מה המטרה?
מעבר לעובדה שהתשדיר הזה עלול לעורר פראנויה בקרב נשים (הביטחון שבתוך המטבח עם המשפחה - אמא, העובר - מול הקושי הבלתי נסבל שמגיע מבחוץ), הדאיג אותי שזו הסיבה הכי טובה שהאחראים לקמפיין מצאו להימנע מחצייה באור אדום. אל תחצה באור אדום, שלא תשאיר לבד את אשתך והכתם בצילום שדומה לך בול.
קודם כל, אני חושדת שגם אנשים שמחכה להם רונית ההריונית בבית, רוצים לפעמים לחצות באדום ולא לחשוב על הילד ושימות העולם. ולמעשה, גם רונית בעצמה, אילו הייתה יוצאת מהמטבח אי פעם, בטח היו לה רגעים שהיא מתפתה לעשות דברים כאלה.
אבל חשוב מזה - לא להשאיר יתומים, זו הסיבה הראשית שלא לחצות באור אדום? ומה עם מי שאין לו ילדים, ולא עוברים, ולא רונית ולא אמא של רונית? זו שאלה חשובה בעיניי כי נראה לי שרובנו כאלה. כלומר גם אלה שיש להם רונית וילדים, אז הרונית שלהם היא לא בדיוק רונית, וגם הם עצמם, איך נאמר, לא בדיוק איתן. אז בעצם מה שהם מסכנים הוא פחות ממה שסיכן איתן, אז בעצם זה לא כזה אסון גדול.
הבנתי שתאונות הדרכים זו בעיה קשה במדינה, גם מהסטטיסטיקות וגם מהתבוננות בנהגים והולכי רגל שרובם בהמות. והבנתי שצריך לעשות משהו בקשר לזה, אולי להעלות את המודעות. ושמשקיעים כסף ומעסיקים פרסומאים בקמפיינים שמיועדים למטרה הזו. אז למה אי אפשר למצוא סיבה שתהיה רלוונטית גם במציאות? גם לאנשים שלא מחכה להם רונית במטבח, או שרונית בוגדת בהם, שהם בוגדים בה, אנשים שלא מצליחים להיכנס להריון, אנשים שאין להם כוח להגיע הביתה ולעשות אמבטיה לאיתן הקטן, ומה יגידו לאנשים שבכלל לא רוצים ילדים, ומה עם אנשים שאין להם אפילו בן זוג? מה יגידו להם? “אל תשאיר חברים מהצבא אחריך, למרות שסביר להניח שהם יתגברו”? אני מניחה שאנשים כאלה יכולים פשוט לשעוט קדימה כשהאור אדום, כי אלוהים אדירים, איזו טרגדיה, אין להם בשביל מי לחיות מלבד עצמם. ומה זה כבר שווה.
החלטתי* לא לצפות בטקס האוסקר השנה, למרות שהשנה זה הטקס הכי מיוחד. פעם ב-23 שנים.
פעם הייתי נשארת ערה כל הלילה לצפות, ובסוף היו אומרים “אתה, כן, אתה, הילד הקטן שצופה בנו בבית, אולי יום אחד אתה תהיה כאן על הבמה!”. אז הפעם שכנעתי את עצמי שאני כבר לא אהיה שם אז זו סתם תהיה עוגמת נפש לצפות והאוסקר הוא בעצם מפלט מהחיים האמיתיים ואחרי שהשידור מסתיים התיעוב כלפי החיים האמיתיים שלי רק גדל אז בכלל יוצא שהחלטתי* החלטה בריאה.
אבל עכשיו יש את כל השידורים לקראת, וכואב לי הלב. אני מתה לצפות בזה. אני מפחדת שבופור יזכה ואני אפספס. אני אולי הבנאדם היחיד במדינה שקצת מקווה שבופור לא ייקח את הפרס. אני וערן קולירין.
מי שצופה וקורא - תחשבו עליי כשהם זוכים. אם הם זוכים. תגידו “הו, הלוואי ועידית הייתה פה כדי לראות את זה. אבל בזכות העובדה שאנחנו חושבים עליה, היא אכן כאן, איתנו, ברוחה”.
תודה מראש. צפייה נעימה.
*מה זה החלטתי, חצי מכורח הנסיבות כזה. תודה מראש. צפייה נעימה.
“ואני אומרת לעצמי שאם זה היה הפוך, ואני הייתי מנסה לדבר עם מישהו שלא עונה לי, זה היה נורא מעצבן אותי. זה אחד הדברים הכי מעצבנים שאפשר לעשות
… יכול להיות שהייתה עכשיו רעידת אדמה קטנה?”
“לא הרגשתי”
“אז כנראה דמיינתי”
(