בלוגים ששרון קוראת » מתעוררת למציאות

« Expand/Collapse

מתעוררת למציאות (108 unread)

Skip to page: 1 2

July 12, 2011
10:41
יש לי מגני ברכיים
» ‎ מתעוררת למציאות

מגני דויד אז אני מוגנת
July 11, 2011
15:09
הם מעדיפים אותי מתה
» ‎ מתעוררת למציאות

מתה על פני משוגעת, זה לא אנושי נשארו עוד אנשים בעולם הזה? הובו, אתה תציל אותי, זאת פקודה: להציל! כל הימים אני בחדר והבית ריק, כי ניסיתי להגיד מילה אבל לא שמעו, חופשה ממני או שאני מפוטרת הם רוצים שפתאום אפסיק הם מעדיפים. "בשביל מה אני צריכה בת כזאתי?" לילית האם "יעל, התגעגעתי, איפה את?" [...]
July 08, 2011
21:05
ביקורת על: משפחה וגברים
» ‎ מתעוררת למציאות

שונאת את כולם הוא חוצפן ההוא, נראה לי שהוא בן 100 היא ביץ' אחותי, ברא אותה השטן, היא לא מאבא שלי, אמא שלי שכבה עם השטן לאמא שלי קוראים לילית והיא ציירה לעצמה גבות היא מכוערת, דומה ליודה ממלחמת הכוכבים אבל היא נדמה לה שהיא בת עשרים אני אמציא לי מקום טוב, יהיה לי מקום [...]
July 07, 2011
15:04
God made errors
» ‎ מתעוררת למציאות

but he had a dream I picture god what a bastard
July 06, 2011
0:00
תרגום של- goodnight moon (תרגום רע, אבל משתדלת לחשוב)
» ‎ מתעוררת למציאות

שלום ירח יש בדלת מסמר ופזורות זכוכיות נעצים בחצר ודלוקים האורות רק ישנה עם נשק בכריות לעולם עם אולר בידי סלולאר כלב שמירה והכסף על השידה כשאני לבד אין לי שינה לא יכולה כבר מה אעשה אני עוד רק קטנטונת ומה אם יחשיך כאן? לא אסבול את הרוח שתשמיע קולות מחוץ לדלת הוא אורב לי [...]
June 28, 2011
14:09
אתמול הלכתי להתאשפז
» ‎ מתעוררת למציאות

אבל בסוף חזרתי הביתה והצלחתי לישון אחרי כמה לילות ללא שינה, הפסקתי להזיע ולרעוד בערך, והלילה ישנתי כמה שעות טובות. שוב יש יותר אמון בעולם ופחות חשדות. סליחה חנה, לא התכוונתי לעשות לך תגובת הלם. חשדתי בך. מה רציתי לכתוב? העולם הוא כן מקום שאפשר לחיות בו, אין צורך להתחבא מתחת לשמיכה. זה גם מחבוא [...]
June 16, 2011
0:55
אני ממשיכה לתעד את ההטרדות
» ‎ מתעוררת למציאות

היום באמת עיכלתי את זה, יש לי צמרמורת ובחילה מסטטיסטיקות הבלוג- חיפושי הגוגל בשבוע האחרון: 1. הוא עושה רוח אבל אני הים 2. השמש 3. שבר בקרסול מתאחה לבד? 4. שלמה קראוס הרביץ לכותבת מילים 5. אוזנ על עכבר 6. כישוף שגבר יאהב אותי בדקתי בארכיון: כתבתי סיפור על קלרה החברה הנעדרת שגופתה נמצאה [...]
June 09, 2011
23:57
רשמים מהמחלקה הפנימית בים
» ‎ מתעוררת למציאות

המחלקה הפנימית זה מה שנמצא בראש, משהו נוירולוגי כזה עם חדרים ותדרים ואני חושדת שיש לי שם בפנים אחות לא יעילה ושחוקה. זה התחיל לא טוב, השתדלתי לצאת מהבית והצלחתי להגיע לפגישה באוניברסיטה, בכיתי בלי סיבה, לא ידעתי איפה לשבת כשהמתנתי לפגישה ואז דפקתי חלש מדי על הדלת. אחרי עשר דקות המרצה הבין שמשהו אצלי [...]
June 01, 2011
1:38
אבל עדיין יש לי שליחות, אז אני כותבת
» ‎ מתעוררת למציאות

בפוסט הראשון של הבלוג כתבתי שאני מוכרחה לתעד, ובאמת זה חשוב, כי האב המודאג ההוא שקרא פה והבן החולה, אולי עזרתי להם. אז אני אשתדל להיות צלולה בפוסט. זה מצב מוזר של ידיעה, אני יודעת שיש לי התקף פסיכוטי אבל מצד שני אני לא בטוחה בזה. כאילו האמת והשקר הם אותו הדבר, מצב פטפיסי כזה. [...]
April 21, 2011
23:41
הבלוג יוצא לחופשה, אני מתנצלת
» ‎ מתעוררת למציאות

פשוט לא מסוגלת לכתוב כשיש מישהו שמסתכל. עד שאסדר את זה במחשב, הבלוג לא יהיה כתוב. הוא יהיה רווח. כי איך אפשר לכתוב כשאני לא לבד עם המילים שהן רק שלי? זה כמו שרואים אותי ערומה, פדיחה, אני אומרת לכם. לא, פדיחה זאת לא המילה. בקיצור, אשוב בקרוב אני מקווה. ההיא מהתמיכה של מיקרוסופט אמרה [...]
April 16, 2011
19:57
אני עושה טיזינג לסטוקר שלי
» ‎ מתעוררת למציאות

שטויות מצידי, אני לא יודעת למה אני עושה את זה, כאילו אני נהנית מהפחד. או מתשומת הלב, או שאני כל כך רוצה שגבר יאהב אותי. אני לא יודעת למה אני עושה שטויות… מזל שתעדתי בפוסט את חיפושי הגוגל "עכבר עם אוזן על הגב". באותו החודש שתעדתי היו כניסות עם חיפוש כזה כמעט כל יום. מהרגע שפרסמתי [...]
April 07, 2011
20:49
עכבר מעבדה סכיזופרן עם אוזן על הגב- הפרק הגנוז
» ‎ מתעוררת למציאות

נתקלתי בקומיקס הזה אתמול, בזמנו התפדחתי לפרסם אותו כי זה קומיקס מפדח. אבל אתמול הוא נראה לי סימפטי ולא כל כך חשוב לי שהחושים שם מעוותים, זה מתאר טוב את החושים שאינם חושים בזמן המחלה, גם בשמיעה, בריח ובראייה. אין באמת חושים, החושים הם מתוך החלק המסויט והישן של המוח, ולא ידעתי שהם בדויים. פעם [...]
April 05, 2011
18:32
אני מקדישה שיר זה לחברי העתידי
» ‎ מתעוררת למציאות

תיקון: בואנה, יש לי קול מעצבן! אז עכשיו שומעים יותר את מייקל האצ'ינס, עדיף. אני לא יודעת איך ההוא קיבל אותי למקהלה של הקונסבטוריום, הוא עשה לי מבחן קצר כזה, אמר "התקבלת" ותקע אותי בקולות האלט, ילדה בכיתה ג' בקולות האלט, כדי להסוות את הקול. שנאתי את המקהלה הזאת, היינו שרים הרבה "קוקה קולה קוקהקולה", [...]
April 04, 2011
9:08
"החיפוש הקשה ביותר"- קטע קצר וחלקי מאת ספרן פויר
» ‎ מתעוררת למציאות

המעורר עשה רעש בשש של הבוקר, אבל זה לא היה רעש מתמשך, כי סבא ואני לא ייצרנו אפילו נחירה אחת בינינו. "לך תביא את היהודי," סבא אמר "אני אשוטט למטה." "לארוחת בוקר?" שאלתי "אה," הוא אמר "הבה נרד אל המסעדה ונאכל ארוחת בוקר. ואחר כך תלך ותביא את היהודי." "ומה עם ארוחת הבוקר שלו?" [...]
March 28, 2011
1:18
התקלקלתי קשות
» ‎ מתעוררת למציאות

יעל הדיה אמרה שהעברית שלי היא לא עברית וגם לא עברית המושפעת משפה אחרת, היא חייזרית, אני כותבת במילים שלה "העברית שלך היא חייזרית" וכמו כן אמרה "המצב שלך קשה ביותר" וכמו כן "נשברתי בעמוד השני, לא יכולתי לקרוא" וגם "תשיגי לך קול". ועוד השמצות נגד הנונסנס בסיפור. ושזה בעצם לא סיפור אלא אוסף של [...]
March 17, 2011
23:48
אמונה בבני אדם
» ‎ מתעוררת למציאות

אופטימית- נראה לי שהעולם שלנו יהיה בסדר, כי נשלח הרבה סיוע, ממדינות בעולם, ליפן. נלקחו מאיתנו הרבה אנשים והכל נשטף ונשרף שם וזה מכאיב לנו, אני רואה, עדיין יש לנו לב, זה לא היה כזה מובן מאליו שעדיין יש לנו לב, עם כל המלחמות האלה סביב. בני האדם. אם אסון כזה היה קורה בכל מדינה [...]
1:19
"ילל"- סיפור אהבה, סיפור ארוך, טיוטה.
» ‎ מתעוררת למציאות

ג'ון קיוזאק נסע בלילה לאזור הרע של הוליווד, כשעצר מול הרמזור, ברחוב חשוך עם שקט של כבישים, גבר התפרץ לתוך הרכב שלו. קיוזאק נבהל, "רק כמה רחובות" אמר האיש והוסיף "אני לא פושע", "לא אכפת לי" צעק קיוזאק "צא!". אנשים גדולים ומקללים רצו לקראתם. "סע, מהר!" אמר האיש. קיוזאק המבוהל נסע. האיש התנשף ולחץ את [...]
March 15, 2011
23:48
תרגום לאנגלית של השיר "תגידו לה"
» ‎ מתעוררת למציאות

תרגום ריטארדד לשיר ריטארדד, אבל, יאללה, שמח, כפיים. שלחתי את זה למייספייס של דודו אהרון. אני אעדכן אם יהיו התפתחויות, בטח לא יהיו. בבקשה סלחו לי על השגיאות באנגלית. You tell her/ Dudu Aharon Leleyleyley Her hugs, and touch and affection as such Makes me fly higher and higher Her smile and her dimples, her [...]
March 13, 2011
15:05
איי לייק ז'אק ויעל
» ‎ מתעוררת למציאות

1. ז'אק: מה זה מחשבות נ.צ? יעל: מחשבות נ.צ. זה כמו שאתה נוסע ויש לך נקודות ציון, אז יש מחשבה שאתה זוכר במיוחד, ואז אתה נזכר באלו שהיו בסביבתה, ואז כבר יש לך שרשרת מחשבות ואפשר לעקוב אחרי המחשבות ז'אק: מעניין אני בטח אחלום על זה 2. יעל: ז'אק, למה [...]
March 06, 2011
23:46
איש שבאמת נראה כמו נהר תרופה
» ‎ מתעוררת למציאות

לומד איתי ביוניברסיטי, והוא מתעניין בי, אבל, לעזאזל, אני לא מתעניינת בחזרה, למה אלוהים? למה??? הוא כל הזמן אומר כמה שהוא נהנה מהכתיבה שלי, והוא איש מסודר כזה וסימפטי, והבוקר קיבל אותי בהמון חיוכים, אולי כי זה הצחיק אותו שאני כל הזמן מאחרת, האמת היא שהותקפתי בחיוכים באותו הקורס הבוקר, ואת רוב השמות של המחייכים, [...]
March 03, 2011
0:15
אני הסלבריטי של האחיינית שלי
» ‎ מתעוררת למציאות

היא ציירה דיוקן שלי ועכשיו הוא תלוי בכיתה. אם היא רק היתה יודעת כמה אני מכורסמת, אם היא רק היתה יודעת שהעולם של המבוגרים מכורסם בעצמו ואפשר ליפול בו ולקבל מכות הכי כואבות, כי אין מעקה. מבוגרת למשל יכולה לחלות בניוון שרירים מוחי ולשכוח מי זו הבת שלה ולהיות מאושפזת במחלקה לשיקום קוגנטיבי, ולמשל אי אפשר להתמודד [...]
February 28, 2011
1:00
הסטטיסטיקה של הבלוג אומרת: "אל תגידי לי שאין שם מישהו"
» ‎ מתעוררת למציאות

בשלושים הימים האחרונים: 14 חיפושים של- "עכבר עם אוזן" 3 חיפושים של "עכבר אוזן" 3 חיפושים של "עכבר עם אוזן על הגב" 2 חיפושים של- "עכבר ואוזן" 2 חיפושים של "אוזן על עכבר" 1 חיפוש של "עכבר עם אוזן אנושית" 1 חיפוש של "כבר עם אוזן" 1 חיפוש של "אוזן של עכבר" וכולם נכנסים לאותו הפוסט בלי [...]
February 20, 2011
1:02
ז'אנר שחשבו עליו לפני- "כתיבת היפנוט" או "אוטומטיזם"
» ‎ מתעוררת למציאות

אני זוכרת שכתבתי משהו על אהבה או חגי או איש או חצי איש, אני לא זוכרת מה כתבתי, זה נהיה פתאום משהו אחר, זכרון ששינה צורה לאיזה שיר שכתבתי פעם, על שקיעה במים שעולים על גדותיהם ואני עושה גלים, לא, זה גם לא זה, הזכרון שינה צורה למשהו מתוק, מתוק לי בפה, מה רציתי להגיד [...]
February 16, 2011
22:00
אין לי מעריץ סודי- הייתי על סף שגעון
» ‎ מתעוררת למציאות

ובכיתי הרבה אתמול. שמעתי מוסיקה שהזכירה לי רסיטל גיטרה בודד בלילה, שהייתי שומעת הרבה כשבאמת לא היה לי כלום ולא היתה סיבה לחיות, אפילו לא היתה מציאות או חושים. ולא היה אור יום. מתאבלת על זה אולי, או שאני שוב על סף שיגעון. עכשיו אני אוספת את עצמי. אני לא נכנעת גאד דמט!
February 15, 2011
1:23
אוף, התחרבש המחזה- שלוש תמונות נוספות (פוסט ארוך)
» ‎ מתעוררת למציאות

לא מצליחה לכתוב טוב אולי בגלל שאני לא מאמינה במה שאלוהים אמר, אמר שיצר האדם רע מנעוריו, אבל יש את נח, אתם מבינים? איך הוא מסביר את נח? החוויה האנושית זה דבר נורא מורכב, אפילו ילד יכול לעשות דבר נורא ולהיות עוד בסך הכל ילד שאפשר למצוא בו דברים מאוד יפים וטובים, כן, הוא טוב [...]
February 14, 2011
0:06
קשיי שינה
» ‎ מתעוררת למציאות

(היוטיוב הבא קצת בוטה, רק הזהרתי)
February 12, 2011
20:01
פוסט למעריץ הסודי
» ‎ מתעוררת למציאות

אסור לי לכתוב את זה, כדי שלא ידע שהוא משפיע עלי ונמצא במחשבות, כדי שלא אאבד את השפיות כי זה מתלבש בדיוק על המחלה שלי. אבל זה מטריד אותי. אני לא יודעת מי זה שאוהב אותי ככה, ולמה. אני לא יודעת למה העלבתי אותו, באמת שלא עשיתי כלום, אני נשבעת. תגיד מה אתה רוצה שאעשה, [...]
February 06, 2011
21:22
במקום ללמוד למבחן אני מתרגמת לקוראים שלי מחזות סינתזי (בכיף)
» ‎ מתעוררת למציאות

דירת הרווק/ אומברטו בוצ'יאני פנים אידיוטי של דירת רווק צעיר ואלגנטי- הדפסים על הקירות, דרגש נמוך מאוד, כמה אגרטלים עם פרחים, דירת רווק טיפוסית. ציור חדש שנרכש נשען על הדרגש בחצובה. הרווק: (מקשיב בדריכות ליד הדלת) הופלה, הנה לנו! (פותח את הדלת) בוקר טוב!… מה שלומך? האישה: (מתקדמת פנימה, עם מעט הסתייגות) בוקר טוב. (מתבוננת [...]
February 04, 2011
23:32
הפטפיסיקה (של ז'ארי)
» ‎ מתעוררת למציאות

1. כל ההבחנות של כל בני האדם, לגבי תופעה כלשהי, נכונות באותה המידה 2. כל הזיה ניתנת להוכחה מדעית (שכן כל העולם והבריאה הם פרי דימיון, של אלוהים, של בני אדם, של חיות, של צמחים ושל אנשים זקנים מאוד) 3. כל הדברים בעולם שווים, מכאן, שהפכים ניתנים להחלפה ביניהם, ולמעשה דומים זה לזה (במיוחד בני [...]
February 02, 2011
0:33
כמו בחלום
» ‎ מתעוררת למציאות

אני אשכב על צדי גופי בעיניים עצומות, ויהיה לי חם ונעים, פתאום הוא יניח את הרקה שלו על הרקה שלי, הוא ירגיש את הלחי שלי מחייכת ושנינו נירדם. חם ונעים. אני אצטלם בחיקוי של מורה עם שין שורקת, זה לא מצחיק, אני אגיד, בחיי ש'זה לא מצחיק ויהיה הרבה אור בפריים, זה ממנו. האור. כי [...]
January 29, 2011
15:46
גבר החלומות- ברוח
» ‎ מתעוררת למציאות

כשהייתי בת 10 ככה פיסלתי את גבר החלומות: שזוף, בלונדיני עם עיניים כחולות ונראה נורא מופתע, אני חושבת שהתכוונתי לפסל גבר צוחק ולא ממש הצלחתי, גם אין לו ממש אוזניים ושאלו אותי מה זאת היד על הראש שלו, שזה רעיון מקורי מצידי, אבל זאת בכלל תספורת שהיתה באופנה בשנות השמונים. גבר החלומות לא יצא משהו, [...]
January 28, 2011
3:51
זה לא פוסט פיוטי- אני רק מנסה להבין אם זה הגיוני
» ‎ מתעוררת למציאות

אני רק מנסה להבין אם זה הגיוני שלקחתי את חגי כל כך ללב רק אחרי שני דייטים. כי באמת הרגשתי שקורה לי משהו אמיתי, והוא דיבר כל כך באמת והרגשתי את הקיבוץ שלו, ואת החו"ל שלו ואת הספרים שלו ושאמר שהיה לו כיף ושאמר שהוא באמת גבוה. ושצחקנו קצת. וזאת היתה נשיקה ארוכה, והוא זה [...]
January 27, 2011
20:45
"האפרופו"- ספר שקניתי בעשרה שקלים מהאחיינית
» ‎ מתעוררת למציאות

(היא לחשה לי באוזן שהיא רוצה להיות סופרת, שימו לב לסיפור היפה "הגדה של סיפור", אנשים מבוגרים לא יודעים לכתוב ככה). סופרת: הילה 3 פרקים עם ציורים עוד חודש אני בת 7 האפרופו יום אחד היה ילד, קראו לו אפרופו, אמא הגישה אוכל ובשר טעים. אפרופו רצה רק אפרופו. ואז הלך לחדר ושיחק בחדר וחשב, [...]
January 23, 2011
19:19
המחזה "נפילת המלאך" תמונה ראשונה ושניה (זאת עוד רק טיוטה, אני אתקן)
» ‎ מתעוררת למציאות

תמונה ראשונה- שמחזאי קורס שיכור אנשי העיר: שתה עוד, שמחזאי, לחיי החיים! אנשי העיר מביטים בשמחזאי בחקרנות יתרה, שמחזאי מהסס, שותה מנאד היין, מעווה את פרצופו, נושף בכבדות אנשי העיר: שתה, שתה מלאך, אל תחשוש שמחזאי שותה, אנשי העיר מרוצים ומחייכים אחד לשני, שמחזאי מעביר את נאד היין לאנשי העיר ששותים [...]
January 22, 2011
18:13
מונולוג לאוזן
» ‎ מתעוררת למציאות

אני כותבת מונולוג אל האוזן. אני משפיעה על אנשים בדיוק כמו שאנשים משפיעים עלי. אולי יש בזה מן העצב שזה תמיד יהיה מונולוג, אני רוצה לראות את כולם. גם אני רוצה לשמוע. אבל לכתוב מונולוג זאת האחריות שלי לאוזן, זאת הסולידריות האמיתית, כי מה שאני מרגישה זה מה שהאוזן מרגישה, כבר אמרתי שאני זה כולם. [...]
January 19, 2011
19:15
תמונה שלישית ממחזה מוזר, נאיבי ואינפנטילי ביותר: "נפילת המלאך" (פוסט ארוך)
» ‎ מתעוררת למציאות

בשתי התמונות הראשונות המלאך שמחזאי שנפל מהשמים קורס משכרות וישן בביתו של נח אידיוט הכפר, אלוהים מפחד ששמחזאי יהיה נורא מבני אדם ומזהיר אותו מעולמם, אנשי העיר חותרים לדרדר את שמחזאי. תמונה שלישית- מבחן האומץ נח נכנס לבמה מעיר בצעקה את שמחזאי שניעור מבוהל נח: בוקר טוב ומצוין לך שמחזאי! איך היתה השינה? חלמת [...]
January 13, 2011
17:22
מבחן חורף
» ‎ מתעוררת למציאות

דווקא דיברתי עם חגי בטלפון חצי שעה, אבל בעשר הדקות האחרונות לשיחה הרגשתי שאני ממש צריכה להשתעל ולא רציתי להשתעל לו, אז התאפקתי ובסוף סיימתי את השיחה, קבענו להיפגש מחר, אני אעשה לי שיער יפה ופנים נעימות לו, אשתדל שלא תמרח מסקרה על האף שלי כמו שהיה בדייט הראשון עם רני, שזה מפליא שרני אהב [...]
January 05, 2011
1:39
she'll be riding 6 white horeses- שירים שאני נוהגת לחשוב בראש
» ‎ מתעוררת למציאות

גם לכם קורה שאתם מריצים שירים בראש? קורה לי תוך כדי חשיבה על דברים אחרים ואני אפילו לא שמה לב שאני חושבת שיר בראש תוך כדי המחשבה הראשית, אני מודעת לזה רק כשאני שמה לב שאני נוקשת בשיניים לפי הקצב, זה מביך באוטובוס וברכבת. זה הגיוני שבגלל המחשבה השרה, שהתרגלתי אליה, חשבתי ששמעתי שירים כשהייתי חולה, [...]
January 04, 2011
0:32
חתונת החלומות
» ‎ מתעוררת למציאות

בלאס וגאס עם הורי והוריו, אחיותי ואחיו, בלי אחיינים או דודים, או בני דודים, והחברים מכיתה ג'. רק אמא, אבא, אלה ונעמה. שיבואו בלילה שיכורים. אני אהיה שיכורה, הוא יהיה שיכור, אלביס המחתן יהיה שיכור, זה רגע אינטימי ומצחיק. ויפה. נהמר. אני אלך על האדום ברולטה, תמיד על האדום. אני רוצה להיות יפה בלאס וגאס. אני אלך [...]
December 27, 2010
17:52
חלום על מאבטח
» ‎ מתעוררת למציאות

נסעתי רחוק באוטובוס והיה די מאוחר, אני חושבת שזה היה בנתניה, הייתי צריכה להכנס לבית קפה שהוא גם חנות ספרים, הספרים הכי מיוחדים בעולם, והמאבטח אישר לי להכנס, הוא נתן לי זכות, אבל הייתי צריכה להשאיר אצלו את הפנס, והמקום היחיד היה כיס במפשעה שלו, חששתי, אבל נמשכתי אליו. בכל זאת, הוא היה זר, אז [...]
November 24, 2010
5:31
תרגיל חמישי לסדנה של אורלי
» ‎ מתעוררת למציאות

יום קשה עבר, שוב בלי סיבה ברורה, רציתי מאוד למות, עד כדי כך שלא שינה לי שאמא שלי אמרה שתרגיש אשמה נורא, והאחיינים, היא הזכירה את האחיינים. שמעתי שירי מוות והתאבדות, קצת סיד וישס, קצת השיר "I-die-you-die", ניסיתי שירים נעימים אחרי שהרגשתי קצת יותר טוב, אבל נשארתי כל היום בפיג'מה. אני לא יודעת מה קרה, אבל [...]
November 21, 2010
22:51
יום מעורר עצבים
» ‎ מתעוררת למציאות

יש לכם ימים כאלה? שבסוף היום מרגישים מרוטים מבפנים? שמישהו תלש לכם נוצות מבפנים ואתם לא יודעים מי? זה נראה שאין סיבה, אבל אלה כל הדברים הקטנים, הנעלמים, של היום. לא אלאה בתיאורי הדברים הנעלמים, טוב, בעצם, כן אלאה. האוטובוס הראשון בבוקר היה נעלם לי מול העיניים, לקחתי טרמפ באוטו מסריח, פספסתי שיעור ראשון שהכנתי בשבילו [...]
November 11, 2010
15:56
אני לא מאמינה!
» ‎ מתעוררת למציאות

קלרה נעדרת מתאריך ה- 4 לנובמבר. עבר כבר שבוע! לא יכול להיות שזה אמיתי! ובדיוק לא מזמן כתבתי: "והיום אני לא יודעת איך שלומה והאם אווה שלה עוד רודפת אותה, למעשה, אני לא יודעת האם היא עוד בחיים, אולי שוב רצה לכביש." אני כל כך מקווה שהיא בסדר ושתחזור הביתה בשלום.
November 10, 2010
21:18
פוסט דיכאוני, מריר, ביטר, ככה הוא נשמע
» ‎ מתעוררת למציאות

הפייסבוק מדכא אותי, יש בו דברים על אנשים שאני לא רוצה לדעת, כמו דיון על חיפוש עוזרת, ושלא תהיה ערבייה, והם צוחקים במחשב באות ח' על כל העניין, יש בפייסבוק את האנשים שהם נחמה, לא אומרת שלא. ועוד דיכאון שיש הפגנה נגד דתיים, ושבסרטון הציגו אותם כמו טפילים נשרכים ברגליים של אחרים, והם בני אדם. [...]
November 06, 2010
2:29
תרגום שיר של Times New Viking
» ‎ מתעוררת למציאות

השיר הזה those days יפה בעיני, אבל התרגום התפספס קצת, תבאסתי מזה. ניסיתי להקליט את עצמי בעברית כדי שיהיה מסודר לכם הקצב של המילים בשיר וכדי שתוכלו לצחוק עלי קצת, ניסיתי בקול גברי ומחקתי מהר, כי יש גבול לפדיחה, ניסיתי טייק שני וקצת רעדתי, אז יצא קול מוזר, קול גרוני כזה, וזיופים מטורפים, מחקתי שוב. [...]
October 31, 2010
16:39
רוצה לראות עיניים אדומות
» ‎ מתעוררת למציאות

אני רוצה שתבכו מהבלוג, או שתתרגשו, לא אומרת לכם על הבנדוד שמת בעודו ילד, על אבא שלו שמת קצת אחריו, על דברים אמיתיים שקרו ובכיתי הרבה, כי זאת היסטוריה שלי שלא תעניין. לכם בטח גם הרבה צער היה, אז אני אומרת לכם בכי אחר, אני אמציא בכי, רגע… היה תליין, כבר הכין את החבל, הכין [...]
October 27, 2010
0:51
עדיין מנסה לכתוב שירים
» ‎ מתעוררת למציאות

למשל לאורלי קסטל בלום יש משפטים שרוטים, וזה גם כשהיא מדברת דיבור חי, אני לא יודעת איך היא שורדת את עצמה. זה קשה. אני מבינה ללבה של אורלי. היא הציעה לסופרים בתחילת דרכם להתחתן עם אדם שיושב על הרבה כסף או לחיות על חשבון ההורים, איזה עתיד מחכה לי. אם אהיה סופרת הכוונה. דווקא היה עשיר אחד [...]
October 24, 2010
2:07
בגלל שאני במצב רוח רומנטי
» ‎ מתעוררת למציאות

אני נדבקת מהכל, מהסרט המדהים של קישלובסקי "אל תנאף" או בשם אחר "סיפור קצר על אהבה" או בשם אחר "דקאלוג 6", זה סרט מדהים בעל הרבה שמות. ויש בו צבעים ורעיונות וקומפוזיציות. ההשתוקקות, העדינות של הנער, מכמירי לב לגמרי, ויש לו ידיים עדינות, וראיתי את הסרט בלי תרגום, הכל בפולנית, הבנתי רק "לצ'גו?" או "יה צ'ה [...]
October 21, 2010
0:24
פוסט יוטיוב במצב רוח סקסי ורומנטי
» ‎ מתעוררת למציאות

האישה הסקסית מצילה, הגבר שלה בוכה כי היא יפה רציתי להכניס משהו מתוק, ביצוע שעדיף על סינטרה, ביצוע נבוך עם טבעות בשיניים ומבטא חמוד זה שיר קצת ציני אבל מתאים לאווירה, והשיר יפה, אז בכלל מתאים אורסון וריטה הם על אנושיים
October 19, 2010
0:02
תרגיל כתיבה לאורלי קסטל בלום
» ‎ מתעוררת למציאות

אורלי קסטל בלום קראה לי "קלרה" אז כתבתי על קלרה. התרגיל היה לכתוב כאות נפשנו, תרגיל מסובך ביותר. יצא בלאגן. ולא ציפיתי שאבכה. הקראתי את התרגיל לאמא שלי ובכיתי. כי קלרה, באמת הכרתי בה שהיא מיוחדת וחכמה ומוכשרת ויפה. והיא היתה נהרסת. איזה צער זה לאהוב אנשים ולראות אותם נהרסים. אז זה התרגיל, גנבתי מעצמי [...]
October 13, 2010
4:21
תאונות מוזרות
» ‎ מתעוררת למציאות

ביום ראשון מתחיל הסמסטר ואני מרגישה שאני לא פה, שוכחת את עצמי, הראש ריק ואין לי דבר יפה או חכם לומר, אפילו ניסיתי לקרוא פרוזה ולא הצלחתי, איבדתי יכולת ריכוז ואני רק מצליחה לחשוב על תאונות מוזרות שהיו לי, כי כרגע אני בעצמי תאונה מוזרה. הרבה תאונות היו, למשל, נפלה עלי סיפריה, למשל, נתקלתי יותר [...]
October 08, 2010
18:42
חיבוק. ופרח. ולחי.
» ‎ מתעוררת למציאות

האחיינית עמדה מעל המיטה וביקשה ממני שאקום בבוקר, כי זה לא נעים לה. ניסתה להעיר, דיברה ודיברה, אני קישקשתי מתוך שינה. למחרת היא שאלה למה לא באתי, אמרו שאני ישנה, היא שאלה, עוד פעם? אבל אמרתי לה! אתמול נתנה לי פרח כי הצלחתי לקום בבוקר, פרח קטן ויפהפה, היא כתבה על דף את המילה "יפהפה", תליתי על המקרר, [...]
September 30, 2010
0:48
קשה לחשוב כשעצוב, קשה לכתוב כשעצוב
» ‎ מתעוררת למציאות

1. קשה לחשוב כשעצוב, אתמול היתה לי שעה של הזיה וזה משהו חדש, בעבר היו לי הזיות פרנואידיות, הפעם, ישר מהמכבש, חייזרים! הייתי בטוחה למשך שעה, שחייזרים מנסים לתקשר איתי. ראיתי משהו מנצנץ בשמים, זה היה גדול מדי בשביל להיות כוכב, וזה היה תקוע באותו המקום במשך רבע שעה, זה לא הגיוני שיש מסוק או מטוס [...]
September 27, 2010
23:52
מכתבים שקיבלתי בילדות
» ‎ מתעוררת למציאות

מבת הדודה, מכתביה יקרה במעטפה שהיא עבודת יד, סלוטייפ וכ'ו: 2.6.91 יום ראשון שעה 11:32 שניה 43 יעל היי, אני מאוד שמחה שכתבת לי ראשונה כי עכשיו יש לי מה לכתוב לך, אה! כן, רצית לכתוב לי משהו, אבל עכשיו את חייבת לקרוא מה שאני כותבת לך! היום ישבתי על הספה וראיתי רואים 6/6 ומיצי [...]
4:07
שאלות לאלוה
» ‎ מתעוררת למציאות

אולי הוא ירצה לבוא לבקר בחלום, אקרא לו "אלוה, אלוה, הלו" והוא לא יענה, אני יודעת, יש לו מנהג קבוע לא לענות לעולם. אבל אשאל, בכל זאת. אשאל אם זה בסדר שאני לא תורמת הרבה לעולם, אם זה בסדר שהעלבתי אנשים קרובים, כי ביקשתי סליחה, אם זה בסדר שאני לא חכמה, שאני מקללת בבלוג, שצילמתי [...]
September 23, 2010
20:32
שיר בכנות (מפחדת לפרסם אותו)
» ‎ מתעוררת למציאות

איך לקחת את המילים כמו שלכם מפעל המחשבות שלכם קסם זר הלוואי, להיות פועלת. כותבא נשמה יפה חנה נשמה יפה ענת נשמה יפה אלו דברים שאסור להגיד אני יודעת אבל אני מגידה פּוׄר ווּ הכתר.
September 22, 2010
17:42
ערב תרבותי בתל הביב (פוסט שהיה טיוטה הרבה זמן)
» ‎ מתעוררת למציאות

רציתי קודם לכתוב על כמה שאני רוצה להיות שוליה, ללמוד ת'מלאכה, ת'חשיבה, אבל שכחתי מה רציתי לכתוב, נשארה רק שורה. הערב הזה השכיח ממני. כי לא הייתי מסודרת באבן גבירול, נפתחו לי כפתורים בשמלה, והרוח העיפה לי את השיער לכל הכיוונים. החברה מהאוניברסיטה שיקרה ואמרה שאני נראית כמו בטי בופ, סיפרתי לה על הלן קיין. [...]
4:12
אני רוצה לכתוב פוסט ללואי לואי
» ‎ מתעוררת למציאות

אני מרגישה שהוא יודע הרבה דברים, ומכיר את שמוליק קראוס, אני רוצה להכיר את לואי לואי. אני מנחשת, אולי הוא לואי להב, אולי הוא אסי דיין, אולי האח לואי לואי לואי, האח של כולנו ואפילו לא ידענו. ויש לו לוכד חלומות בשבילנו. ויש לו אותה כף היד כמו שלנו יש, בדיוק אותן אצבעות. והוא יודע [...]
September 18, 2010
23:15
116
» ‎ מתעוררת למציאות

אחותי אלה סיפרה על התימני בן המאה ושש עשרה שנים, ולא הבנו מאיפה זה מגיע, כל כך הרבה שנים, אמרנו, אולי החילבה, אולי הגת, אולי כדאי לנו להתחיל לגדל גת. תהינו אם הוא הכיר את הרצל, צחקנו על זה, האמת, אח"כ צחקנו כשאמרנו "… בלה בלה, מאה ושש עשרה" "sweet sixteen", די נקרענו מצחוק, עד [...]
September 17, 2010
3:12
שיט, אני שוב פרנואידית
» ‎ מתעוררת למציאות

התחלתי לדמיין משחקים של "מי נפגע יותר" כי אף אחד לא רוצה להיות הנפגע, אבל אז חשבתי שאני גם לא רוצה להיות פוגעת. ועוד כל מני דברים עלו לי בראש, מחקתי אותם מהפוסט: הפקיסטני, גרינפיס וליונס, מוסד "רוחמה", ההוא שהיו לו כל גבה מלמיליאן, וכ'ו וכ'ו, כתבתי הרבה דברים חסרי פשר, אבל איכשהו לי הם [...]
September 14, 2010
20:41
על נורית נגה אור
» ‎ מתעוררת למציאות

נורית לעולם לא נכנעת לאור, מעבר לגבולות עורה הזיעה הלאה והלאה אפילו שהאור מראה אחרת: פה זה גוף פה זה ים האור מצַוה. נורית זזה, נוגה עליה אור נורית יפה בו האור הוא חסד. היא לא נכנעת לאור היא אוהבת את האור.
September 13, 2010
0:57
השד בבטן אומר "פוס, עמודו, סטופ!"
» ‎ מתעוררת למציאות

ובניגוד לבקשתו נזרק על הבטן כדור פיגוזים, והשד בבטן עושה חלחלה ושריפה, הגוף נשרף, הגוף פחם, הגוף יהלום, יהלום, י-לום, י-לום, ואז מגיע עידן המצולות מתוך הסיפור שכתבתי, וזה ממש תחושת הקורה, וזה לא להאמין שכתבתי את מה שקורה. וזה עידן המצולות של היהלום: "היהלום, כבד לו להיות, והוא שוקע במצולות. סובבים אותו יצורי המצולות, [...]
September 05, 2010
22:13
מטייל את הפרה- טיוטה של תרגום
» ‎ מתעוררת למציאות

תגידו מה שתגידו על דניאל ג'ונסטון, טייס גרוע, רועד בידיים מליתיום, צריך להחליף שיניים, שמן, פסיכי, הוא תמיד נשאר גאון. אני אוהבת. קצת פספסתי פה עם התרגום אני חושבת, אבל זה נעשה עם המון אהבה. פה בוידאו מישהו אחר מבצע. מטייל את הפרה/ דניאל ג'ונסטון מנסה להזכר רגשותי לא מבטיחים לזכור אם מתאמץ קצת זה נעלם המון כוכבי [...]
September 01, 2010
23:26
בימים טובים הכל נראה לי כמו צעצועים
» ‎ מתעוררת למציאות

בימים רעים, כמו אלו שעכשיו, אני מרגישה את הגוף שלי כמו מת. לרגע, כשאני מתעוררת משינה, הגוף מתפלא למה הוא עוד ער כשהוא כבר מזמן מת, איזה נורא זה להיות ער. זה כמו לסבול ירייה כואבת בשריר של הלב, מי רוצה להיות אז בהכרה בכלל? חז'רתי לכדורים. הצטברו לי הרבה חובות בלימודים, כנראה אצטרך לחזור [...]
August 19, 2010
14:05
קולטורה: וולפין, אלכסנדר, יאשה, פאבלו וסופרבוק
» ‎ מתעוררת למציאות

וולפין (בעל שם המשפחה שאני לא יודעת להגות) אלכסנדר בריילובסקי יאשה חפץ פאבלו קזאלס סופרבוק
August 17, 2010
4:46
הג'ימייל
» ‎ מתעוררת למציאות

חיפשתי בג'ימייל מועד הגשה וזה מה שמצאתי, מייל ישן שקיבלתי, ובו עקרונות לקבוצת שירה גולמית (שלא היה לה שם עוד), אני הייתי נכשלת היום בעקרונות "חיוביות" ו-"חדשנות", יש מספיק חדשנות בעולם, אני רוצה להיות תנ"כית. התנ"ך לעולם לא יוכל להיות משעמם או פאסה. קבוצה כזאת זה היה יכול להיות מאוד לעניין. כי זה משהו תמים. בגולמיות נוצרת [...]
August 15, 2010
7:04
הקול החושב חשוד מאוד
» ‎ מתעוררת למציאות

אני משתפת אתכם כאילו אתם חלק מהקול החושב, זה הדיבור שלי אתכם. חשבתי שהקול החושב הוא החלק הדי בריא, כי הוא מודע לחלוטין, כמו חלום שזוכרים, ואז הוא בריא. חשבתי שהקול החושב הוא משחקי כזה, לפעמים הוא באנגלית, לפעמים הוא מצחיק אותי ואז אני צוחקת לעצמי פתאום, לפעמים הוא נותן לי רעיון למחזה על הגוזל [...]
August 09, 2010
1:51
סיפורים ואיורים של האחיינית הילה (ואחד ארוך מדי שלי)
» ‎ מתעוררת למציאות

אני מעבירה לפה חלק משגיאות הכתיב במקור, אבל את הרוב אני מתקנת, בשביל שיהיה ברור. היא צבעה את האיורים בתוכנת הצייר של חלונות, וגם אחותה הקטנה, עמרי, צבעה איור אחד, אז יש 2 גרסאות של הנסיך. 1. יום אחד נסיכה היתה מיתחת לאדמה והנסיך לא בא להציל אותה ובא מישו אחר ואז הנסיך שמע והוא [...]
August 02, 2010
4:11
מותר לי להיות בדיכאון כי אחותי ניצחה אותי בשש בש?
» ‎ מתעוררת למציאות

וגם אבא שלי ניצח אותי מאוד. ואני בכלל צריכה ללמוד. למבחן. אולי הסיבה להרגשה המניאקית היא כי הפסקתי לקחת כדורים, אחרי 8 שנים בטוחות. זה קצת מפחיד אותי אם להגיד את האמת. הנה אני מפלצת פתאום. האחיינית כתבה סיפור שבו אני אמא שלה. איזה מזל. בסיפור אני לא מפלצת בכלל. היא גם איירה. עוד מעט [...]
July 30, 2010
6:18
זה לא בריא לחשוב "מה יחשבו?"
» ‎ מתעוררת למציאות

למה כל כך אכפת לי מה חושבים עלי? אני תלויה בחוץ, כמו מגבת דפוקה. אפילו אני תלויה לפעמים במה ששכנים חושבים עלי. זה עובד עלי כמו מסחטה. עמדתי לכתוב עוד פוסט התנצלות על קיומי ומחקתי. אני צריכה כבר להרגיש יום אחד שאני שווה משהו. אני רוצה להיות רוקי. הוא לא היה מהנכנעים. כשירד עליו מתאגרף [...]
July 28, 2010
21:41
1, 2, 3 הם המגע
» ‎ מתעוררת למציאות

הזאב הוא ארבע האדם הוא חמש השטן הוא שש אלוהים הוא שבע האיילה היא אפס
July 23, 2010
3:08
שיטוטים חסרי פואנטה ביוטיוב
» ‎ מתעוררת למציאות

סטיבן הוקינג הזמר המשמח, בשיתוף עם הביסטי בויז כמובן: פי ג'יי הארווי בשיר שמזכיר דברים שראוי לשכוח: חלומות מתוקים עשויים מזה: השיר הזה קונה אותי, לא יודעת למה, אביתר בנאי: סוס: תות: מדונה, הרבה שטויות שמעתי, אבל זה כיף: ריטה: שיר שחרשו עליו והוא תמיד יפה לי, מינימל: שיר שחרשו עליו אף הרבה יותר וזכה [...]
July 20, 2010
1:27
גם אני ביוטיוב
» ‎ מתעוררת למציאות

לא שומעים כלום, מקריאה את הפוסט האחרון ואני לא מדברת ברור. פאק. בפעם הבאה אני אעשה יוטיוב שמח.
July 19, 2010
19:52
יש איזה מלנכוליה מדבקת באוויר
» ‎ מתעוררת למציאות

זכרתי שהקיץ היא עונה שמחה, שאין בה את הדממה. אני צריכה לראות חדשות כדי לדעת מה קורה בחוץ, ולמה זה הדכאון. אפילו הובו מדוכדך, אפילו אחותי נורא רזתה, אפילו אפילו. הכנסת שמנה והיא מנסה שיטת דיאטה, את זה אני זוכרת מהחדשות. דץ התגרש מדצה, רמי וריטה נפרדו וריטה בכתה אל הכרית. יש איזה משהו הרבה [...]
July 11, 2010
23:42
הקשקוש שציירתי היום-זרקתי אותו-הוא הטריד אותי
» ‎ מתעוררת למציאות

באה חברה מהאוניברסיטה, שתקנו ביחד, היא הוציאה עיתון, אח"כ ביקשה לצייר, ישבנו וציירנו, זה הזכיר לי ריפוי בעיסוק של נפש איטית שקשה לה לחשוב. קישקשתי מהר, הדף איכשהו התמלא, בצבעי עיפרון. החברה ציירה דבר שדומה לאשת החתול ונזכרתי במישל פפייפר, החברה אמרה שזה גבר, אז כדי להבהיר את זה, היא ציירה לו איבר מין. זה [...]
July 07, 2010
21:03
המגניבים של פעם הם לא המגניבים של היום
» ‎ מתעוררת למציאות

ולמלך הכיתה יש קרחת. עם כל הצרות שלי, והחנוניות שבי, וזה שאני לא מסוגלת להסתכל לאנשים בעיניים, וזה שאני כל הזמן מתביישת, אני עולה עליהם במגניבות. זה פוסט לא נחמד מצידי, ובכל זאת, איי של קול איט "ויקטוריה".
June 30, 2010
14:56
כמעט בכיתי בסרט של ברברה סטרייסנד- לאיזה מצב התדרדרתי
» ‎ מתעוררת למציאות

זה הסרט הזה שבו היא אנסה את ג'ף ברידג'ס וכולם אמרו לה שהיא מכוערת, הסרט "שתי פנים למראה". כמעט בכיתי ברגע שבו אמרו לה שהיא יפה, השקרנים, כי כל אישה רוצה להיות יפה, במיוחד נשים שיש להן אחיות נורא יפות, ותמיד אומרים להן שהן ממש לא דומות לאחיות היפות, ויותר גרוע, שהן דומות לאבא שלהן. [...]
June 27, 2010
0:55
אני מרגישה שהמוח שלי הוא כמו ים
» ‎ מתעוררת למציאות

קשה לי לחשוב, כשבאה מחשבה היא לא נשארת מספיק זמן כדי שאזהה אותה, זכרון בכלל לא בתמונה, הוא נטש אותי, ונשאר לי הכל כמו מים. אני לא יודעת איך אני אמורה לעבור את תקופת המבחנים בלי יכולת לתפוס ועם ההרגשה הפיסית המגעילה של סחרחורות וכאבי ראש ואני גם לא שומעת כלום פתאום. ופתאום אני מרגישה [...]
June 25, 2010
3:27
שגיאות הכתיב החינניות עושות לי הרגשה נעימה
» ‎ מתעוררת למציאות

אבא שלי כתב לנו, "בנותיו החמודות", מייל באנגלית, משוודיה. הם בטיול ההורים, ואבא שלי, לא כל כך יודע אנגלית, למרות שהוא בטוח שיש לו מבטא אמריקאי מצוין והכל, ושהוא יודע אנגלית ממש טוב. אני שמחה שהוא אבא שלי, דווקא בגלל האנגלית שלו. דווקא!! הם התקשרו וביקשו שנשלח להם מייל בחזרה. ניסיתי להסביר לאמא שלי שהמייל [...]
June 15, 2010
17:02
בגינה שלידי מנגנים בגיטרה
» ‎ מתעוררת למציאות

הם התחילו לנגן פיקסיז ושרתי חלש עם הנגינה, שלא ישמעו. אח"כ הם עברו לנגן זוועות כמו "משינה" ורציתי לצעוק להם: "לא, לא, תחזרו לפיקסיז, אתם עושים טעות, וככה הגיטרה נשמעת מזייפת, ב-משינה זה תמיד נשמע מזייף". דמיינתי אותם חוזרים ומנגנים את הפיקסיז ואני מצטרפת בשירה, עושים שמח בלי שאני רואה אותם והם אותי, ואנחנו צוחקים צחוק גדול, [...]
June 08, 2010
2:00
אסור לי להיות אימפולסיבית, או אפילו ספונטנית
» ‎ מתעוררת למציאות

כתבתי לבן דוד שלי מייל וידוי משתפך על כך שבת דודה אחרת שונאת אותי, כתבתי לסמי ברדוגו וידוי משתפך על כך שהוא הציל אותי. איזה פדיחות. בכלל, אסור לי להיות אימפולסיבית או אפילו ספונטנית זה תמיד נגמר נורא מביך ואני יוצאת האחת המפגרת the mefageret one כי לפעמים יש לי מחשבות מוגזמות שנוטות לכיוונים הפוכים, הם [...]
June 06, 2010
20:07
שיר של משורר הודי שמת מזמן- יש לו גם שם הודי- וידיאפאטי- vidyapati
» ‎ מתעוררת למציאות

הים סובב את יצוריו הים סובב את יצוריו, אור הלבנה סובב את ציפור הלבנה, האפלה הידידותית סובבת את כוכביה, תחושותי סובבות את ההוא האפל. במראה הפנים הפוכים. תאבים לפנים הנכונים, כמו שגופי כמה לגוף הנכון. הארנבת החיה על הירח מותירה כתם צף על אורו. חייה הם אפלת חיי. זה כמו שהשמש לא היתה מתכננת לזרוח [...]
June 05, 2010
0:24
סופרמן בזמן הזה
» ‎ מתעוררת למציאות

ראיתי שורת חיפוש אלמונית בגוגל: "קשה לי להירדם אני מתעוררת למציאות כל כך קשה" ניחשתי מה הסיפור, מה המציאות, מי כתבה, ואין לי ממש מושג, ואין לי מה לעשות בנידון. זה מתסכל. לו יכולתי לעזור. אני אף פעם לא מצליחה לעזור. אני כזאת לוזרית. זה הכי נורא לעמוד מהצד ולצקצק בלשון. גם יש חיפושים מזעזעים [...]
May 30, 2010
23:28
אני באמת רוצה להיות טובה לכולם
» ‎ מתעוררת למציאות

אבל מרגישה שאני פוגעת באנשים שאפילו מחבבים אותי. אני לא רוצה לפגוע. אני רוצה להיות טובה לכולם. זה לא אפשרי? אני רוצה להגיד "תאהבו אותי, אני אוהבת אתכם גם" ולא לפגוע לעולם עוד. טוב, מה זה עוזר עכשיו? זה מאוחר מדי, אין כפרה ואין לי אפילו נוצה מרוטה. הצלפות שוט על הגב גם לא יושיעו, [...]
May 28, 2010
23:10
אצילות, יופי וטוהר בתחת שלי
» ‎ מתעוררת למציאות

יש לי המון בוז היום כלפי העולם, אני רוצה להגיד לאמריקאים שהם מטומטמים, הם צועקים "בוז" לא נכון, חסר להם הזין. אני עצבנית למרות שיש לי ריח עכשיו של כל תרקחת ה"ללין" שקיבלתי ליומולדת, מה, זה סותר? אני לא יכולה לבוז עם ריח של ללין? אני מרגישה שזה סותר. אני רוצה שיהיה לי זין לשים [...]
May 26, 2010
4:05
פורסט forest יער ya'ar
» ‎ מתעוררת למציאות

ככה זה לרדוף אחרי הלא כלום שממש נראה כמו משהו, והייתי בטוחה. הקיור כתבו את זה טוב. הביצוע נורא יפה, הוא מטפטף כולו על הבמה, והכל נורא אסתטי, נורא יפני מצידם. זה קצת ארוך, 8 דקות. קחו שיהיו לכם המילים גם: Come closer and see see into the trees find the girl while you can Come [...]
May 16, 2010
2:46
מעוות, צורם, מזייף ואיטי- אני ביום קיץ
» ‎ מתעוררת למציאות

https://mail.google.com/mail/?ui=2&ik=53fecbe066&view=att&th=1289e4cd157ea63f&attid=0.1&disp=attd&realattid=f_g992igwt0&zw שכחתי איך המינוח הולך, נו, זה שלוקחים שני שירים ומלבישים אותם אחד על השני. זה ממקבץ חדש של בירדסונג, השירים: sunny day וגם hello my name is בקולה של יעל.
May 15, 2010
3:06
שניים שאוהבת לשמוע
» ‎ מתעוררת למציאות

1. את הוידאו הזה עשה ניר מטרסו אני חושבת, לשיר של הפקיד הבודד: 2. וזה קישור לוידאו מייספייסי לשיר של מוכשרת על, אני לא יודעת מי עשה ת'וידאו: [vids.myspace.com]
May 11, 2010
21:20
שלוש נקודות ממורמרות
» ‎ מתעוררת למציאות

1. לא מבינה ת'אנשים, הם יכולים להיות נורא מוזרים. הם יכולים להגיד: "אני פשוט אוהבת אותך" ו-"בואי איתי להופעה של חברות" ו- "אני אראה אותך ביום שלישי מאמי" ולהתעלם מהניסיון שלי להגיד אפילו שלום. פעם אחת ניסיתי להגיד שלום, ביום שלישי כבר לא אמרתי שלום, האנשים ראו שאני שם, ויתרתי, זה לא שהטרדתי אותם, אני [...]
May 07, 2010
2:23
oh my gosh, אסור לי לראות סרטים כאלה
» ‎ מתעוררת למציאות

הסרט הדוקומנטרי "מעריצים שרופים" של שון דונלי, או באנגלית: I think we're alone now, לא הצחיק אותי כמו שטוענים צופים אחרים או אפילו יוצרי הסרט, דיכא, זה כן, כמו שטוענים יוצרי הסרט בין השאר. זה על מעריצים פגועים, יש להם נכות, והם הסטוקרים של הזמרת טיפני, שהיה לה להיט אחד בשנות ה- 80 ולא הכרתי [...]
April 30, 2010
18:02
אין דבר כזה "הטוב המוחלט", רציתי להגיד לאסתי
» ‎ מתעוררת למציאות

גם התמימים ביותר שוגים, עושים רעה. למשל הובו, הוא נשמה תמימה אבל יש בו יצר לרדוף את החתולים, למשל האחיינים שלי, הם נשמות תמימות, אך יש בהם יצר להכות ולבכות, הם מכים כשהם בוכים. אין דבר כזה מזוקק שהוא רק טוב צרוף. למשל המפגר שחנכתי בעבר, גם בו היתה אלימות. אני לא מצדדת באלימות או [...]
April 29, 2010
0:52
תרגיל נוסף- הללויה בדקה (הפעם פחות התעללתי בדמות)
» ‎ מתעוררת למציאות

מתנגן ברדיו שיר "הללויה" וגדי לא אוהב את השיר, זה שיר על אקורדים עד כמה שהוא זוכר. הזכרון שלו יותר יפה מהשירים, גם הזכרון הוא אקורד. ובכל זאת הוא מזמזם בדרך "הללויה". והנה הוא אינו יודע אנה לפנות בצומת. מה זה ימין ומה זה שמאל? והרי אין כלום מלפנים, העולם עומד בצדדים. העולם מתמלא [...]
April 26, 2010
2:11
I feel like a freak today
» ‎ מתעוררת למציאות

מפלצת, מוכתמת. וזה לא נעים לי. אולי אני פשוט צריכה להסתפר ואז הכל יסתדר.
August 06, 2009
1:29
בדיקה טכנית של פינגבאקים
» ‎ מתעוררת למציאות

אבל אם אתם רוצים לקרוא את הפוסט בקישור אתם תמיד יכולים, זה פוסט מלפני שבוע בערך, איבדתי תחושת זמן קצת:

[yaeltzadok.wordpress.com]

מחקתי את הפוסט v for victory שהצחיק אותי כי הוא היה מגוחך, אבל די, הוא היה יותר מידי מגוחך. לא התחשק לי להשאיר אותו. אני עדיין חושבת שלא צריך לצרוח שירה.
July 17, 2009
13:37
להיות שוטה
» ‎ מתעוררת למציאות

זה הקישור האחרון לבלוג החדש [yaeltzadok.wordpress.com]
13:37
להיות שוטה
» ‎ מתעוררת למציאות

זה הקישור האחרון לבלוג החדש [yaeltzadok.wordpress.com]
July 08, 2009
20:29
טרולים במערכה
» ‎ מתעוררת למציאות

טרולים בשדה הקרב המעפן. תיעוד של הניסיון להפיל את קסנדרה מנהלת הפורום הסוררת מהשלטון. זה כמו מחזה של שוטים אבל פחות מצחיק. ועדיין מגוחך. כולנו מגוחכים. אבל שמעון הכי מגוחך. או שאני. בטח אני.

הלינק:

[yaeltzadok.wordpress.com]
June 29, 2009
19:10
פוסט דוחה על איש דוחה
» ‎ מתעוררת למציאות

פוסט המדגים איך לאבד את הקוראים האחרונים שלך.
אני עצבנית, המצאתי איש דוחה.

[yaeltzadok.wordpress.com]
0:46
אולי אני ספר
» ‎ מתעוררת למציאות

האריניה באה לרדוף אותי על החיים המשעממים שלי. אני בטח אחלום על זה בלילה. אני לא אוהבת את הפוסט הזה בכלל. אבל שמתי קישור. עד מתי בכלל אני אמורה להמשיך לשים קישורים? אני לא יודעת ת’דברים האלה אף פעם.

[yaeltzadok.wordpress.com]
June 27, 2009
0:27
אף פעם לא סוגרים את היומית
» ‎ מתעוררת למציאות

רע לי, כתבתי רע, אני רוצה לכתוב על רוע. אולי בפוסט הבא.
זה פוסט על יום.

[yaeltzadok.wordpress.com]
June 26, 2009
17:14
מחאה על מחאה
» ‎ מתעוררת למציאות

אולי אני מטומטמת ויש לי דעות מטומטמות, אבל יש הרבה אנשים מטומטמים בעולם והם מסתירים את זה. לפחות אני כנה. לפחות זה.
הפוסט הזה הוא דעה כנה על מחאה. ויש בו משפט בשפת הסימנים הישראלית.

הלינק:

[yaeltzadok.wordpress.com]
June 25, 2009
21:28
V for victory
» ‎ מתעוררת למציאות

על משוררים במשימת גרילה, או, מהי גרילה שובה?

[yaeltzadok.wordpress.com]
1:20
תמונה של אלוהים משחק במגדל קוביות
» ‎ מתעוררת למציאות

וכמה מילים פותחות על התפיסה הצינית של היום.

הקישור:

[yaeltzadok.wordpress.com]
June 24, 2009
17:24
התכתבות ישנה עם קובי
» ‎ מתעוררת למציאות

התכתבות על רעיון לפרויקט שקובי הגה פעם. על הרחוב, הבית, והבית בתוך האינטרנט.
הפרויקט ז”ל.

הלינק:

[yaeltzadok.wordpress.com]
1:41
פוסט שהעלה בי דמעות
» ‎ מתעוררת למציאות

פוסט של שרה. על הרוחות שלנו שהניעו אותנו, ונסחפנו לאן שנסחפנו.
כל כך שמחתי שהיא לא כועסת עליי ושהיא כותבת, אני כל כך שמחה שהיא כותבת.
כל מילה שלי מיותרת, תקראו את הפוסט, זה כדאי!

[www.tapuz.co.il]
June 23, 2009
23:35
דברים משונים צומחים באוטובוס
» ‎ מתעוררת למציאות

תמונה בוטנית מהאוטובוס, זה גן זן יפני שם. בחיי.

הלינק:

[yaeltzadok.wordpress.com]
14:19
הסיפור על היתוש הרעב
» ‎ מתעוררת למציאות

הסיפור על היתוש הרעב, סיפור לילדים, שנכתב בהזמנת האחיינית הנעקצת שלי.

הלינק:

[yaeltzadok.wordpress.com]
0:02
עברתי לכתובת חדשה
» ‎ מתעוררת למציאות

תודה לשרון על העצות ולאנשים הנחמדים בפורום בוני אתרים בתפוז, הם מצאו פתרון זריז וחכם.
הבלוג החדש נקרא בשם עוד לא סופי, שם פלצני כזה, לא יודעת… הבלוג הזה יותר סחבק כזה. בכל מקרה השם הוא “מילים אסופיות, מחפשות בית” (להחליף את השם, אה?)
זה הלינק : [yaeltzadok.wordpress.com]
זה עדיין בלוג ממש פיצי. אני אמשיך לעדכן פה.
March 06, 2009
1:31
הבטחתי לעצמי
» ‎ מתעוררת למציאות

הבטחתי לעצמי לא לכתוב עוד פוסטים עד שאמצא פתרון לפרסומות הגוגל שמופיעות לגולשים שמגיעים דרך מנוע החיפוש. גיליתי את זה רק לאחרונה. אני מתנצלת בפני הקוראים האלו. אלא אם כן באמת מעניינות אותם פרסומות לדיאטות, מאיה בוסקילה, ריח אלכוהול מהפה ושיפור חיי המין. היו כל מני זוועות בפרסומות האלה. מחלק צחקתי קצת. אבל אני מבטיחה למצוא פתרון.

תמיד יש לי תחושה ששונאים אותי ושזה מגיע לי, שעושים את הפרסום הבוטה הזה בכוונה. מפני שעזבתי את רני אז אני רעה וזה מגיע לי, מפני שאני לא מדברת עם נעמה אז זה מגיע לי, אולי כבר לא מאמינים לי שאני כנה, אולי אני לא יודעת שאני לא כנה, אז זה בכלל מגיע לי. אולי הפכתי למזויפת, נעמה אמרה שאני מתנשאת, איכס, הפכתי למתנשאת. לא דיברתי עם הודיה, קובי וכרובן המון זמאן, הם בטח חושבים שכבר לא איכפת לי מהם, אבל איכפת לי, אני רוצה לדעת אם סווטלנה טובה לכרובן. ומה עם כל האנשים שבאמת כבר לא איכפת לי מהם? ששכחתי מהם? אני רעה, מגיע לי, מגיע לי.

הנה, אני כבר צבועה, לא סיפרתי לכם שאני קצת כועסת על הודיה וקובי. הודיה עסוקה עם הבן שלה, אבל לפחות להחזיר לי טלפונים זה גם משהו. מותר לי לכעוס, נכון? קובי מאוד השתנה, אני לא בטוחה שאני אוכל להכיר אותו היום. אבל זכותו להשתנות, זכותו לגדל שיער, זה טיפשי שלא לגדל שיער, טיפשי מצידי שאני בכלל כועסת. חוצמזה, הוא בכלל לא זוכר שאני קיימת, אז למה אני צריכה להסתובב עם תחושת אשמה?

הבטחתי לעצמי להיות נאמנה לכם, למילים שאני בוחרת כדי לספר לכם על דברים שראיתי, חשבתי, דברים שאני באמת מאמינה בהם, גם אם לפעמים לא בחרתי טוב את המילים והבלוג משמש כמו טיוטה, אבל תמיד חשבתי שהוא אותנטי, בלי מסננת. ועכשיו אני מרגישה מזויפת, שאני סתם אומרת דברים. לבלוג הזה יש פרצוף עם חיוך זדוני וככה הוא בוהה בי חזרה. כל הפרסומות של מאיה בוסקילה האלה גם כן אלה… יש ספר כזה שנקרא “תמונתו של דוריאן גריי”, יש גם סרט כזה, אם בא לכם לראות, תראו את האדפטציה הישנה, יותר-עדיף (לפעמים לדבר דיבור עילג מקל עליי, אני מרגישה פחות מזויפת, פחות מתנשאת, בחיי היום יום לא חסר לי דיבור עילג, אני חושבת, עכשיו אני מרגישה כמו הנאצים “כמה מידידי הטובים ביותר מדברים דיבור עילג”, כל מילה שאגיד תשניא אותי עליכם, כל מילה היא פח, כל מילה אולי לא נכונה, יש בה ספק, אולי כל מילה היא שיקרית, צריך להמציא שפת אמת, משהו של דולפינים כזה, סונארי, כי איך אפשר לשקר בסונאר? במוסיקה אי אפשר לשקר למשל, ביופי אי אפשר לשקר, מצאתי! צריך לדבר ביופי, אבל איזה סוג של יופי? זה מחזיר אותי לדוריאן גריי גאד דאמ איט, סוף סוגריים, התחלתי את הרצף חסר הפשר הזה בסוגריים, סוף סוגריים באמת עכשיו).

אני מבטיחה לחפש פתרון לשפת אמת, ולפרסומות.
February 14, 2009
1:30
רציתי להצביע לבנג’י
» ‎ מתעוררת למציאות
February 07, 2009
3:32
לעשות מוסיקה מכל מיני דברים בנטורל
» ‎ מתעוררת למציאות

יוקללי ושריקות מבצעים את הפיקסיז:

כפית וגיטרה:

במילים אחרות, נגינה כזאת גם נקראת “ממפיס בלוז”, הם היו כאלה מגניבים. הנה דוגמא (יוקללי, קרש כביסה, קאזו, צינור, קומקום) :

והנה שיר ממפיס בלוזי של “הופקינס הברק” שהכניס אותי להלם קטן. הקול היפהפה שלו גם עושה לי הלם, אבל בשיר הזה הוא החליט לירוק או לאבד שן, זה נראה כמו שן. זה שיר על כישוף וודו (יעני שְחוּר) של גבר על אישה שבוגדת בו, למרות שהוא לא בטוח בזה, הוא איש קנאי.

שיהיה בוקר שבת מגניב.
February 06, 2009
6:06
בתגובה לסדרת הפוסטים של יעל ישראל על חולי נפש
» ‎ מתעוררת למציאות

יעל ישראל פתחה בסדרת פוסטים על אחותה חולת הנפש.
אין לי דבר נגד יעל ישראל, להפך, אני מעריכה את הניסיון שלה להביא את נושא חולי הנפש למודעות. אני בטוחה שיש לה כוונות טובות, אבל התוצאה קצת מפספסת. יש בניסוח משהו לא מדויק וחסר רגישות שדי קומם אותי. זאת אומרת, רצון להגיד: זה לא נכון, לפחות לגביי, לגבי משפחתי וכנ”ל לגבי חולי נפש אחרים שיצא לי להכיר. ואני לא מנסה ליפות את הדברים או לעגל פינות.

נקודה ראשונה ומקוממת:
יעל ישראל חושפת את מחלתה של אחותה (ופרטים מאופי המחלה ואבחון מהתיק הרפואי, דבר שיש עליו חיסיון רפואי בראש ובראשונה).
הדבר העציב אותי במיוחד כשהיא ציינה שהיא שונאת את אחותה ושהיא מקור כל הסבל במשפחה. כאילו לא נותר לאחותה איזשהו צלם אנוש בתיאור הזה. אולי נפגעתי מהמילים באופן אישי בעקבות ריב קשה שהיה לי עם אחותי הקטנה שלא אפרט כי אני מכבדת את הפרטיות של אחותי. נאמרו מילים קשות. כרגע אנחנו לא מדברות.

נקודה שניה ומטעה:
יעל ישראל טוענת שאמה אחראית לשיגעונה של אחותה.
אני לא מכירה את כל הסיפור ואני לא אומרת שהיחסים הסימביוטיים בין אחותה החולה ואמה הועילו למצב השפיות של אותה אחות. ייתכן שהזיקו. אבל סכיזופרניה היא מחלה גנטית. לעיתים באותה משפחה ישנם כמה חולי נפש ולא במקרה. יש לי בן דוד שגם לוקה בסכיזופרניה. לא אמה של יעל ישראל אשמה ואפילו לא אחותה החולה. דבר שהיה יכול לעזור הוא מודעות של אחותה לנטילת כדורים ומעקב רציף וקבוע.

יצא לי לראות לדוגמא מצב דומה של יחסי בת-אם סימביוטיים אצל חברה חולה שלי שנמצאת תחת טיפול תרופתי ומעקב ולומדת לתואר ראשון תוך כדי. כרגע היא מתגוררת בדירה משלה. היא סיפרה לי שבטיפולים עולה נושא יחסיה הסימביוטיים עם אמה לא אחת. הידידה הזו מתמודדת עם החיים, שהיו מאוד סיוטיים בעברה, בצורה מעוררת הערכה. היא מודעת למצבה ועושה ככל שניתן כדי ליצור לעצמה חיים נורמליים. אני מביאה את הדוגמא הזו, לא כדי ליפות, אלא כדי להמחיש את חשיבות המודעות של החולה וגם של המשפחה לנטילת כדורים ומעקב פסיכיאטרי או פסיכולוגי.

נקודה שלישית ומצטטת:
“היא לא מסוגלת להתייחס לזולת (היא מאובחנת כסכיזופרנית), אז בוודאי ובוודאי שלא הייתה מסוגלת לגלות איזשהיא אמפטיה לילדה קטנה”.
הכללה ממש לא נכונה וגם לא רלוונטית לאופי המחלה. מאיפה הידע שחולה סכיזופרניה לא מסוגל לגלות אמפטיה? כל כך טועה ומטעה.

נקודת אור רביעית:
להודיה חברתי יש תינוק בן שלושה חודשים. הפרוצדורה היא להפסיק ליטול את הכדורים במשך ההריון ואף לקבל לאחר הלידה הדרכה או ליווי או אשפוז רפואי למעקב למי שרוצה. כך לפחות הבנתי מהודיה. בעזרת בעל ומשפחה תומכים, הילד גדל והוא בריא חמסה חמסה.
אגב, גם בתקופת האשפוז שלי הכרתי אם חד הורית חולה שגידלה שתי בנות בכוחות עצמה ללא כל עזרה. שם הכרתי עוד כל מני אמהות וסבתות, אבל להן היה בעל תומך אז זה קצת שונה. בכל מקרה, הנקודה שלי היא, בלי הכללות. כל מקרה לגופו. מצבה של אותה אחות שלא אפשר לה לגדל ילדים לא תקף לגבי כל חולי הנפש. ממש רחוק מזה אפילו.

נקודה חמישית ומצטטת:
” חולי הנפש אין להם כלום, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה… לחולי נפש אפילו את התקווה הזו אין”
(זה ציטוט חלקי, אני מציינת למען היושר).
המילה הראשונה ששיננתי והאמנתי בה ביום השני לאשפוז שלי היא “תקווה”. גם הד”ר לפסיכולוגיה, החולה גם היא, פטרישיה דיגן, מדברת על אותה משמעות המילה כדבר היחידי כמעט שהציל אותה.

כבר ארבע בבוקר ואני מוכרחה להמשיך ללמוד למבחן הקרוב מחר בבוקר. יש לי עוד דברים לומר וזה די בוער בי, אולי בגלל אותו ריב עם אחותי, אבל בעיקר בגלל הדברים המכלילים של יעל ישראל. רציתי לומר עוד גם על סידורי הדיור המוגן. יש דבר שנקרא אם בית, אין צורך בחונך שיסעד את אחותך החולה, יעל ישראל. החונך הוא בעיקר ליווי חברתי. בדיור מוגן יש עוד דיירים וזה די פותר את הבעיה.

אני לא יודעת למה אני מרגישה צורך לסנגר על כל מני אנשים שיש להם במקרה גם מחלת נפש. אולי זה פוסט מיותר ומטופש מצידי. המצב אגב לא מזהיר, בעיקר מבחינה כלכלית ואת זה כן אפשר להגיד בהכללה על רוב חולי הנפש שלא חיים תחת קורת הגג של הוריהם. יש מפעלים לחולי נפש שממש מנצלים אותם. לפני שלוש שנים מישהי סיפרה לי שהיא מרוויחה במפעל 400 ₪ לחודש, זה מפעל תעסוקתי כזה לנכים. זה ממש משפיל. גם לא ממהרים להעסיק נכים באופן כללי וזו בעיה. וגם בתי החולים לנפש במצב די נואש כי אין תקציב, אין מיטות, אין כוח אדם וכו’.

בקיצור הצביעו “כן” לזקן ו”חֶה” לנכה. תסלחו לי אם שכחתי את האותיות של המפלגות, אני לא רואה טלוויזיה כמעט. שיט, כבר ארבע וחצי, אני ממש חייבת ללכת לישון.

נ.ב.
כל החולים שציינתי לוקים במחלות פסיכוטיות, כולל הד”ר לפסיכולוגיה, הסבתות, החברים וכו’ וכו’.
January 31, 2009
20:18
שיר לכרובן
» ‎ מתעוררת למציאות

“זה לא בריא להישאר בבית
זה לא בריא להתאבד”
סווטלנה תאמר לך
בעברית.
סווטלנה שמנה ויש לה חזה גדול
יש שם מקום בשביל הראש שלך,
אתה עוד תשכח שיש לך דאגות
אפילו לא תצטרך להסתכל לה בעיניים,
תסתכל לה בחזה
זה יהיה מעולה.
סווטלנה יכולה לעזור.

היא תקשיב לחצאי המשפטים
ותאמר את חציים השני,
יש לה יכולת כזו.
אני חושבת שהיא אחותה של ה psycic
שראיתי בניו יורק:
אמנם היתה לה פלולה
אבל גם לה היו משמנים,
רכה
כמו ספה
כמו מיטה קינג סייז עם תה בצד.
סווטלנה היא אישה טובה.

היא יודעת שהמקצוע שלה הוא לא מדע מדויק
אנשים הם לא מדע מדויק
אנשים הם לא פיתוי מסוכן
נשים הן לא פיתוי מסוכן
בית הוא כן
פיתוי מסוכן.

אני רוצה לעשות פרסומת לסווטלנה
עם ג. יפית
בעצם לא,
פרסומת ובה דחפור שסווטלנה נוהגת בו
עם כובע מצחייה ובגדים של פועל
והיא מזיעה בשבילך,
הדחפור מפרק את קירות הבית שלך
ואז אתה יוצא בתחתונים וצועק:
“מה, את פסיכית? יש לי ילדה בבית!”
אבל הילדה הילה רק צוחקת
לוקחת אותך ביד ומובילה בצעדים קטנים
לעבר הדחפור, סווטלנה נוהגת ואז אתם נוסעים
לעבר השקיעה (כמו לאקי לוק, קאובוי בודד)
ואתם עושים מעשים ואנדליסטיים
וסווטלנה אומרת שמותר
וככה נגמרת הפרסומת
עם כיתוב:
“ולא לשכוח: אזור חיוג ירושליים
אפס שתיים”.

אתה חייב להבין כרובן,
סווטלנה לא נותנת לאנשים
להתחבא בבתים
סווטלנה אוהבת אדם
לסווטלנה יש דת:
“svetlana loves you”
זאת המנטרה שלה.
באמת,
סווטלנה יכולה לעזור.

סווטלנה פסיכיאטורית
סווטלנה psycic
סווטלנה שמנה
סווטלנה טובה.

אז זהו להיום
“זהו.”
January 09, 2009
1:33
פנים זה דבר יפה
» ‎ מתעוררת למציאות

1. פנים של אנשים ישנים בתחבורה ציבורית זאת אלוהות (ועוד תמונה שלא רואים בה כל כך פנים אבל יש צללית אתיופית יפה)

2. “והדרת פני זקן” זו אימרה יפהפייה. עכשיו אני יושבת ברכבת מול המדבקה הצבעונית עליה כתובה אימרה זו, עליה מצוירים שני זקנים, וחושבת איך אני ממלאת פנים של זקן בהדר והן פתאום יהיו יפות והדורות, זוהרות ממש, כאילו פניהם קורנים כמו אלו של משה.
קרינה הדורה, חשמל זוהר, מישהי כתבה את זה פעם נראה לי, “חשמל זוהר”, בטח שרית המשוררת הרוסיה. זכור לי שהפנים שלה כבויות, נפוחות מרוב עייפות. נראה לי שהיום היא כבר לא עייפה, כך אני רוצה לדמיין אותה.
בפעם האחרונה ששמעתי ממנה היא עבדה בממכר מיצים. אני נוטה לדמיין שהחמיצות של המיצים מעוררת אותה, מעוררת ממש פיסית, העיניים שלה מתכווצות, הפנים נמתחות, היא מריירת ויוצאת ממנה כל הנפיחות, ממנה והלאה, כמו ענן שיוצא מהפנים שלה.

אני יכולה לכתוב על המלחמה אם אתם רוצים, פשוט אין לי דעות, איני יודעת מה טוב או רע/ נכון או לא נכון. אני רק יכולה להתבונן בפָּנים האומרות פלצות של החיילים הנכנסים לקרב באישון לילה והפָּנים המבועתות בעבר השני, לעיתים מוכתמות בדם, לעיתים אף מתות.
לברק יש פנים של נפוליאון, כמעט אפילו נראה שאין לו באמת פנים, הוא עוטה על עצמו תמונה, דימוי של ראש.
והפָּנים הבוכות של תושבי עוטף עזה, הם בוכים כי אין להם לאן לברוח, הם מחפשים פָּנים בקירות שידברו אליהם ויאמרו: “בואו, שבו אצלנו, נכין לכם תה חם ותופינים, אצלנו חם ונעים, אצלנו מסבירים פנים”. והתושבים יודו לפּני הקירות הודיה גדולה וימלאו אותם יופי והדר.
בעבר השני גם קירות אין.

שכולם יחזרו הביתה אני אומרת, כולם רוצים הביתה, גם אלו שנוסעים בתחבורה הציבורית ויכולים להרשות לעצמם לעצום עיניים ולישון קצת.
January 02, 2009
16:20
אני חוזרת מבכי (נכתב ביומן אתמול בלילה, עכשיו יותר טוב)
» ‎ מתעוררת למציאות

רע לי, לקחתי את הכדור המציל, הזיפרקסה המושיעה שלי. אולי לא הייתי צריכה לראות את הסרט “רתיעה” אבל זה התחיל טוב וזה היה מהעבודות המוקדמות של רומן פולנסקי משנות השישים. זה דיבר אליי, זה היה מוכר לי, אולי יותר מדי מוכר.

זה היה סרט על אישה יפה (קתרין דנב) שמפחדת מגברים, מפחדת שיאנסו אותה. באמת היה גבר שעקב אחריה ואפילו פרץ לה את הדלת אבל זה לא מצדיק את העובדה שהיא השתגעה. למה היא היתה חייבת להשתגע? היא לא היתה צריכה לרצוח אותו וגם לא את הגבר שבאמת ניסה לאנוס אותה. גם כשהייתי משוגעת לא הייתי יכולה להביא את עצמי למצב הזה, לרצוח. רציתי למות, זה כן. כמעט קפצתי מהקומה השניה מדירתה של אחותי אלה. לא סיפרתי את זה לאף אחד.

כששאלו אם שמעתי קולות שאמרו לי מה לעשות אז שיקרתי ואמרתי שלא. היו קולות של אנשים שאני מכירה שצחקו עליי ואמרו לי “תמותי כבר! מכוערת, מפגרת, תקפצי כבר מהמרפסת, תקפצי, תקפצי, תקפצי” אבל לא הקשבתי להם כי הייתי פחדנית מדי. ישבתי ובכיתי, אבל כמעט קפצתי.

בסרט היו הרבה דברים שהזכירו לי את הגיהנום הזה: הפחד הגדול שיפגעו בי, הזיות, סיוטים, ריחות, לא לאכול כמה ימים רצוף, לא לצאת מהבית, לא לישון שלושה ימים ברציפות. הכל היה בסרט וזה החזיר אותי אחורה. אתם לא יודעים מה זה לסחוב הזיות שנתיים שלמות לפחות. פסיכוזה של שנתיים זה מעבר למה שאדם מסוגל לשאת.

ונזכרתי גם ברגעים מתקופת האישפוז. רגעים משפילים כמו טיפול בתנועה. היה לי טיפול אישי (בנוסף לקבוצה, הכל נערך בקבוצות) ובו עשיתי תנועה של ג’ון טרבולטה וצעקתי wuw וחשבתי שזה מצחיק אבל הסטודנטית המטפלת לא חשבה שזה מצחיק וביקשה שנחזור על התנועה שוב ושוב והרגשתי מפגרת. או שיחות חוזרות ונשנות עם מטפלים/עובדות ריפוי בעיסוק (וכל הבולשיט) שבהם הייתי צריכה לספר שוב ושוב על הפסיכוזה ודברים אישיים ומביכים כמו למשל שהרגשתי כמו עכברוש מגעיל כל פעם שהתרחצתי בידיעה שמסתכלים עליי לכן התרחצתי בחושך כי לא רציתי שיראו אותי בשיא הגועל. ואחותי נעמה הדליקה את האור פעם אחת כי לא הסברתי לה למה אני מתרחצת בחושך והרגשתי שאני רוצה למות. כי היא הדליקה את האור. אוף, אני שוב בוכה. זה היה כל כך מזמן ששכחתי מזה, אבל איך אפשר לשכוח?

אני כותבת את זה למרות שיש לי סוסים טרויאנים במחשב והם יודעים עליי דברים. לא אכפת לי כבר. אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר. ניסיתי לדבר עם הודיה אבל יש לה תינוק בן חודשיים ויש לה מספיק על הראש. אני לא חושבת שאני יכולה לדבר על זה עם רני. אני לא יודעת עד כמה הוא אוהב אותי בשביל לא להיבהל, גם מעולם לא היו לנו שיחות נפש כאלה או משו. דווקא ממנו אני לא מצפה לתמיכה. אני מרגישה שאני דועכת. אני לא מרגישה מכוערת או לא שווה או לא חכמה וגם אין לי מחשבות לא הגיוניות, אבל רע לי וככה השגעון שלי התחיל: היה לי רע. הפחד הכי גדול שלי זה להשתגע.

נ.ב.
כתבתי מיילים לשלושה אנשים שהיו בבעייה, קראו את הבלוג ושאלו שאלות אולי כי הם רצו שאתן להם סוף טוב. אבל שום דבר לא בטוח. רק כתבתי להם שאני משתדלת לשמור על עצמי. לא קיבלתי תשובה מאף אחד מהם חוץ מאחד שאמר שיש לו הרבה לספר אבל לא חזר אליי. אני לא יודעת אם זה בגלל הסוסים הטרויאנים במחשב או מפני שהם פשוט התחרטו. הייתי רוצה שיהיה להם טוב ואם אפשר אז לתת להם טוב מעצמי. רק שיזכרו שאין סופרמן, סופרמן היה נכה ויש גם ימים כאלה שבוכים בהם.

נ.ב. 2
אני לא מדמיינת שיש לי סוסים טרויאנים, זה בדוק. ראיתי ב adaware כאלה שאני לא מצליחה להיפטר מהם ולינקים הביאו אותי למקומות אחרים וכ’ו. אני מתעצלת לפרמט ולהתקין הכל מחדש.

נ.ב. 3
בכל זאת תראו את הסרט “רתיעה”, זה סרט טוב, זה כדאי!
December 17, 2008
23:16
למה אני כותבת לכם את זה? אתם לא אמא שלי
» ‎ מתעוררת למציאות

אבל אתם ששת קוראיי הנאמנים. מותר לי להגיד לכם שאני מודאגת, שיש לי חום כבר שבועיים, כואבת לי הבטן, אין לי כוח לחשוב, לקרוא, לנשום, אני ישנה איזה 15 שעות ביממה והפסדתי שבוע של לימודים. הרופאים עוד לא יודעים להגדיר את הבעייה.

כבר דמיינתי איך אני מתעלפת ולוקחים אותי למיון ומשם אני לא יוצאת ומשאירה את הבלוג הזה מיותם. אז יש את הפוסט הזה ליתר ביטחון, שתדעו שהתעלפתי ואני במיון ואני לא יוצאת משם. או משהו דומה.

היו לנו שבועיים מעאפנים לי ולרני, אנשים נוטים לעזוב אנשים עם חום, נכון? אף אחד לא אוהב אנשים חולים.

אני חייבת להחלים, פשוט חייבת! עוד לא הספקתי להיות חכמה, עוד לא הספקתי להיות סופרת/משוררת/תסריטאית/מחזאית. אולי יש לי יותר מדי חלומות אבל הם נותנים לי רצון להחלים. פעם בכלל לא היו לי חלומות ורציתי למות, אח”כ כשהיו חלומות הם היו בלתי ניתנים להשגה, עדיין רציתי למות (נדמה לי שכתבתי פה בבלוג שאני רוצה סרטן). עכשיו זה שונה, אני עובדת קשה כדי להשיג את החלומות, מה זה להשיג, אני רצה מאחור, הרבה מאחור, אבל בקצב מתון עם הרבה סיבולת. בסוף אשיג אותן והחלומות יתעייפו ויוותרו לי, יגידו: “יאללה, קחי קחי, עזבי אותנו באמא’שלך”. החלום הדובר הראשי נקרא פרחי, אני לא זוכרת איזה עדה זו, אבל הוא הדובר של כל החלומות, יש לו עשר קולות בבת אחת, כמו למוזות. עוד לא יצא לי להכיר אותו או לדבר איתו כי עוד לא השגתי אותו. בשביל זה אני צריכה להיות בריאה לעזאזל. אגב, יש עוד חיה עם הרבה קולות, איזה מאה קולות נדמה לי, אבל היא מפלצת. אני מקווה לא להתבלבל בינה לבין פרחי, זה יכול לקרות.
December 16, 2008
17:34
This is better (קטע יוטיוב מצורף)
» ‎ מתעוררת למציאות

רציתי לכתוב לכם על ג’רום בל ועל הופעת המחול שלו שנקראת “the show must go on” (ראיתי רק קטעים מתוך ההופעה) ועל התחושה שהתעוררה בי כששמעתי פתאום את השיר של queen ולא חשתי סלידה כלפי עצמי, כלפי הלהקה הזו, כלפי גיל התבגרות. תחושה גדולה כזו. הרגשתי גדולה. רציתי להראות לכם את הקטע מתוך ההופעה שנקרא “I like to move it” אבל במקרה נתקלתי בקטע הבא, גם קטע שמתעסק בפופ. אין לי מושג מי האיש היוצר אבל הוא קוסם.

נזכרתי בפטיפון הישן שאני ואלה היינו שרות אליו ומקליטות את עצמנו מופיעות. מאוד נהנינו ועשינו לעצמנו חגיגה, חגיגה גדולה משתיים קטנות. למרות שלא ידעתי לשיר טוב אל המיקרופון, נשמעתי כמו מפלצת ואלה לרוב היתה משתלטת על המיקרופון ומצווה עליי להיות הקהל. היום אני מבינה שלהיות קהל זה לא פחות חשוב, זה חלק מהפרפורמנס, מהמופע. בסוף הקלטה אחת כשהייתי גידי גוב ששר באנגלית היא אמרה “היה טוב יותר נכון? תמחאו לה כפיים, מה, לא היה יפה?”

וזה בדיוק מה שהאמן בקטע הבא אומר: This is better

אני חושבת שזה מה שעובר לאמן בראש בתהליך היצירה “זה טוב יותר” והוא יודע מתי זה טוב יותר. בקטע הבא הוא עושה באמת חגיגה גדולה של אדם אחד, רואים שהוא נהנה וגם אני. הוא רוצה את תגובת הקהל(קורא: public), זה חלק בלתי נפרד מהמופע “תמחאו לו כפיים, מה, לא היה יפה?” למרות שהחגיגה מאוד לא צפויה כי הרושם הראשוני שהוא השרה עליי הוא רושם של לוזר. חולצת פסים מכוערת, מכנסיים קצרות עם מפשעה בולטת. רקע של פנים בניין מכוער. בלי שום עזרים, תפאורה וכ’ו הרומזים על חגיגה שעומדת לבוא, שאלתי את עצמי: מי רוצה לראות אותך בכלל? ואז הוא שואל : don’t you want me baby? ועד שאני מחליטה שאני כן רוצה, באופן אכזרי בדיוק באותו אופן שזה בא פתאום, זה גם נגמר פתאום. מה שבנאדם אחד יכול לעשות. אני לא יודעת אם זה משתייך לקטגוריית מחול קונצפטואלי כמו אצל ג’רום בל, אני לא רוצה להכניס סתם הגדרות. אני רק אכתוב שזה דומה.

שם רואים:
האמן מכוון את המצלמה נגלית חולצה מפוספסת, כמעט פנים
בודק את המיקרופון: hello? this is a chat one two, this is a chat
צועד אחורה, נגלים פניו: this is a chat, hello! chat! public
משחק עם חוט המיקרופון:!chat
משחק עם חוט המיקרופון
משחק עם האינסטרומנט שלרגליו
עומד לשיר, נושף: wrong side
מכבה את המצלמה, מפעיל שוב (הפעם האינסטרומנט בצד הנכון)
this is better
מזיז את האינסטרומנט, מצליף על ישבנו
don’t you want me baby? don’t you want me ohohoho?
וכ’ו וכ’ו וכ’ו
ופתאום הוא מכבה לנו הכל, פתאום זה נגמר.
December 08, 2008
2:14
ציור של האחיינית שלי, מאסטרפיס לגמרי
» ‎ מתעוררת למציאות

בתמונה: אני (בצד ימין), חילזון (היא הדגישה את העובדה שזה חילזון ולא שבלול) ורני. התייחסות נרחבת למשמעות התמונה וערכה האומנותי בסוף הפוסט.

שימו לב שהדמות שמייצגת אותי היא הכי גדולה עם לב גדול בחזה, לעומת הצ’יקמוק שיש בחזה של רני שלא לדבר על השבלול חילזון שבכלל אין לו לב. היא גם ציינה שהיא תעשה אותי הכי יפה עם שיער חלק וקוקו ועם חצאית גדולה. אני חושבת שזה אומר שאני חשובה לה, או שהיא לא מכירה מספיק טוב את רני והחילזון.

בנוסף, היא ציינה שלי ולרני יש אותו החיוך כשהיא ציירה את החיוך שלנו. אין לי מושג מה משמעות הקוביות באמצע הפנים שלי שמציינות את האף, אולי זה אומר שיש לי אף יצירתי או משו. האף של רני ממש יפה אגב. אני חייבת להודות שהתפקעתי מצחוק כשהיא ציירה את העיניים שלנו. אני מקווה שהיא לא נעלבה. הציור בכל זאת מאסטרפיס, הוא פשוט כן ואמיתי בצורה מצחיקה. ככה יצא שלי יש עין מזכוכית ולרני יש עיניים של פסיכופט (שימו לב למוטיב החילזון).

זה נראה כמו ציור משפחתי, אני האמא, רני האבא ושנינו מחזיקים את הידיים של החילזון שהוא כנראה הילד. מפחיד אותי להביא לעולם חילזון, אני תמיד דורכת עליהם מחוסר תשומת לב והם ממש מגעילים אותי. אבל החילזון בציור נראה סימפטי לגמרי אז אני מוכנה להיות אם לחילזון. הוא אולי איטי, הוא אולי ביישן אבל הוא הבן שלי. לרני יש ארבע זרועות (2 כחולות 2 אדומות) אולי זה אומר שהוא מסוגל לעשות דברים. לי יש זרוע אחת אפורה ואחת חלולה, וזו דווקא הזרוע שמחזיקה את החילזון. למה זה? גם הזרוע האדומה של רני לא ממש אוחזת בחילזון. אין לי תשובה.

אנחנו מתואמים בצבעים: חלל הבטן והחזה שלנו צבוע באותו הצבע, גם הגוף של החילזון ממש באותו הטווח ובאותו הצבע. הרגליים שלנו כתומות. לפני שהיא צבעה בורוד ואפור אמרתי לה שאלו צבעים ממש יפים ביחד אז היא צבעה את הראש שלי בורוד ואת הראש של רני באפור, גם את כף היד שלי באפור, היד שלי שאוהבת ללטף לו את הלחי עם הזיפים.

מעבר לעובדה שאנחנו נראים כמו משפחה מטורללת, אנחנו נראים מאושרים. אני חושבת שזו אמירה פוסט מודרניסטית. האחיינית לא בעד הניאו מודרניזם, לא מכירה, לא מתעניינת, ושואלת אם יש דבר כזה בכלל? ומה זה בכלל אומר? מי החליט על זה? למה מה קרה? למה מי מת?

בקיצור, מישו רוצה לקנות את התמונה?
November 21, 2008
1:41
אני מדמיינת אסונות
» ‎ מתעוררת למציאות

זה עוד פוסט קשה. שקשה לי לכתוב זאת אומרת. זה פוסט מביך, אבל בבלוג הזה אני מרשה לעצמי הכל. זאת חובתי אפילו לכתוב הכל.

לא יצא לי לראות פורנו ממש, ז”א רק בגיל התבגרות קצת פורנו רך, סרטים אירוטים או איך שזה נקרא, לא משהו גרפי מידי. רני אוהב גאנג באנג אז הוא הראה לי קצת סרט כזה. היה לי קשה לראות, הנשים נראו לי מסכנות ממש, מושפלות. ראיתי בזה סוג של כפייה, ניצול, איך שתרצו לקרוא לזה. אבל לא באתי פה לשפוט את הפורנו. לי באופן אישי זה לא עשה טוב.

אני לא חושבת שסקס זה משהו מלוכלך, זה משהו ממש יפה כשרני נוגע בי. אני לא מרשה לאף אחד אחר לגעת בי. לא רוצה. אני מדמיינת אסונות:

רני הציע שמחר אני אלבש חצאית קצרה ואחרי שנצא מהפאב נעשה דברים במקום מוסתר. היום התחלתי לדמיין שהוא הציע לחברים שלו לעשות עליי גאנג באנג במקום המוסתר בלי ידיעתי. כבר דמיינתי שהוא הזמין שבעה מהחברים הכי מגעילים שפתאום באים אלינו באמצע ולוקח לי זמן לקלוט שהוא עשה עליי תוכניות. הוא מנסה לשכנע אותי לשתף פעולה ואז אני דורשת בתוקף שיקח אותי הביתה. הוא לא מסכים. ואז אני מרגישה את הדם בוער לי בפנים כאילו שרפו אותי באותו הרגע ואז כולם באים עליי. ממש באים. ממש עליי. אני בוכה וקר לי וכולם משאירים אותי שם על האדמה ונוסעים להם כאילו לא קרה כלום ואני מרגישה מושפלת והכי מלוכלכת בעולם וכמעט מאבדת את השפיות לרגע עד שאני מתעשתת ומתקשרת בבכי להורים שלי שיקחו אותי משם. אני לא יודעת להסביר להם איפה אני אבל הם מוצאים את הדרך ואנחנו נוסעים למשטרה. אני מגישה תלונה, בודקים אותי בדיקה מקיפה ומשפילה. אני מספרת לשוטרים שהכל היה מתוכנן למרות שרני יכחיש, הוא יטען שהוא לא היה איתי, יסדר לו אליבי, אני גם לא אדע לזהות את שבעת חבריו. אבל הם ימצאו אצלו את סרטי הגאנג באנג וזה יהיה קצת מפליל. אני מתאשפזת כי כבר בא רגע שאי אפשר להיות שפוי עוד. ואז מראיינים אותי לטלוויזיה עם פנים מטושטשות וקול מוסווה ואני לא מוצאת את המילים כדי לתאר את החוויה והתחושה כי זה דבר שאי אפשר לתאר, במיוחד כשאתה לא שפוי. (כל הראיון בבכי ואני מתביישת לבכות, גם יוצא לי קול מצחיק עם הבכי הזה ואנשים שרואים את הראיון צוחקים על זה לרגע ומרגישים קצת אשמים לגבי זה), אבל אני אומרת משפט כזה בערך: “חשבתי שהחיים שלי דווקא מסתדרים, אחרי הרבה חרא (את המילה הזאת הם מצנזרים בראיון) פתאום התחיל להיות לי טוב, חבר, אוניברסיטה, הייתי אופטימית, תמיד האמנתי באנשים, שאנשים הם טובים, לא ידעתי שדברים כאלה יכולים לקרות. אם אני לא יכולה לסמוך על אנשים שאני אוהבת אז על מי כבר אפשר לסמוך? בעולם כזה אני לא רוצה לחיות”. ואז מצלמים בראיון את המחלקה הסגורה, מספרים קצת רקע על הנפשות הפועלות, על ניסיון התאבדות אחרי האונס, מוסיקה טראגית ברקע. אני נהיית אילמת, דיירת קבע בבית החולים, רני נכנס לכלא וגם החיים שלו די גמורים. היו עוד כל מיני ענפים לדמיון הזה אבל אני לא זוכרת. התמונה בטח כבר ברורה. טוב, זה גם דמיון לא רציני, זה רק דמיון. למרות שדברים דומים קרו לנשים אחרות. לצערי. לצערן. לצערו של העולם.

ואז דיברתי עם קרובת משפחה בטלפון, מישהי שלא משקרת אף פעם והיא כל כך נאיבית, זה ממש הרגיע אותי והפסקתי לחשוב על אסונות, אז משכתי את השיחה כמה שיותר. חבל שרני לא כזה נאיבי. אבל יש לי אמון בו, מחר אני אבוא עם חצאית למרות שקצת ארעד.
November 15, 2008
4:08
“יוּגֶן” ו”צוֹ סְוִוי חָאץ’ ” (תרגומים עילגים בגוף הטכסט), תחושות שאנשים שהכרתי משרים עליי
» ‎ מתעוררת למציאות

הכרתי בחורה מאוד מאוד צעירה בלימודים. יש לה זכרון טוב, היא זכרה הרבה פרטים שסיפרתי לה. חבל שאין לי זכרון טוב, אולי בגלל זה אני זקוקה למשקפיים, כדי לראות יותר טוב, לפחות באותו הרגע. אני די נהנית מהרגע, כשהיא מספרת לי סיפורים ומראה לי ציורי טושים שעשתה, גם אם אני לא זוכרת אותם אחר כך.

הציורים היו מדהימים אגב. הרבה בחורות ערומות. הרבה צבעים.

בקיצור, נזכרתי בה עכשיו כי היא ביישנית. היא מתביישת בידיד שלה שהולך עם בגדי נשים גם ליד ערסים. בעיני הוא מאוד אמיץ. הוא לא מפחד שירביצו לו בגלל שהוא נכה ויש לו קביים. שזה עושה לי תחושת פרדוקס ואני מנסה להבין את כל ההיגיון. רק לגברים נכים מותר ללכת עם חצאיות? נכות זו זכות? קשה לי להסביר את התחושה. אני מדמיינת את התמונה ומרגישה יוּגֶן (תרגום עילג מיפנית: חידתיות). היא שאלה אותי “זה לא מוזר?” עם רצון שאאשר לה שזה לא מוזר. אבל לא חשבתי יותר מדי ואמרתי “כן, זה קצת מוזר”.

אני חושבת שהיא גם מתביישת בעצמה. היא התנצלה בפני שהציורים שציירה לא משו, היא מתאכזבת מעצמה שאינה יודעת תשובות וכל השאר, כלהם, עושים רושם של חכמים יותר. ואני רוצה להסביר לה שהציורים שלה כן משו ושכלהם עושים רק רושם, אבל אני לא חושבת שהיא באמת מקשיבה. הייתי רוצה להכיר אותה יותר וגם את הידיד לובש החצאיות. הם נראים לי מעניינים על אף גילם הצעיר. המרצה אמר דבר חכם: “לעולם אל תשער שהאדם שעומד מולך יודע פחות ממך”. אמירה אנושית מדהימה אגב. אז גילם הצעיר לא משחק תפקיד פה.

למרות שרציתי להסביר לה וכל זה, גם אני חוטאת בביישנות, לא סיפרתי לה למה באמת לא עשיתי שירות צבאי מלא ולמה התחלתי ללמוד בגיל יחסית מאוחר. יש לה נטייה להתבייש באנשים. היא אדם מבוהל כזה. טוב, לא כולם חייבים לדעת עליי הכל.

והכרתי עוד אחת, מבוגרת ממני בשנתיים. אחותי לצרת המיגרנות. היא גם מגניבה. היא עושה לי תחושות פולניות למרות שהיא אדם חזק. תחושת צוֹ סְוִוי חָאץ’ (תרגום עילג מפולנית: מה שלומך). היא כיפית אבל. גם אותה הייתי רוצה להכיר יותר.
November 12, 2008
1:56
ציטוט של הסיודוס (משורר מהמאה ה-8 לפנה”ס)
» ‎ מתעוררת למציאות

“ומפיהן של המוזות יוצא קול חמוד”
November 08, 2008
15:12
לא משחקת ב”נדמה לי” אבל עדיין נדמה לי (כמה נקודות)
» ‎ מתעוררת למציאות

נדמה לי מספר אחת

נדמה לי ששמעתי את עצמי מדברת להובו, מלפני שנה, בהודעה שקיבלתי בפלאפון. זה היה מפחיד. זה נשמע כמו אדם זר, זה בטח אדם זר. אמרתי שם “יש לו חיים קשים”. נדמה לי שאני זוכרת את היום הזה. זה היה יום יפה בפארק עם הודיה ואחרי כן הודיה סיפרה לאמא שלי שהיא בהריון. היתה מוסיקה מהטלויזיה, מערוץ לתינוקות, ואפילו, אפילו נדמה לי שהייתי אמא בעצמי. ילדה יפה פנתה אליי ושאלה “אמא?” ועניתי בנחרצות אמהית “מה”. זאת לא היתה שאלה. “מה” היא התשובה.

נדמה לי מספר שתיים

ישבתי בקפיטריה מול חתול סטודנט. הוא לא דיבר הרבה אבל הוא עדיין היה מגניב. החלפנו מבטים וזה היה מספיק לנו. יום אחרי זה חיפשתי אותו שוב בקפיטריה והוא היה כבר על הדשא. היה נדמה לי שזה הוא עד שהגיעו לאזור עוד חתולים זהים לגמרי. אני לא חושבת שהם היו תאומים. החתול צילם את עצמו במכונת צילום, זה אפילו לא יקר. אבל המבטים כבר לא היו אותם המבטים. רציתי את המקור.

נדמה לי מספר שלוש (obliged)

אני צריכה לללמוד קורס באנגלית כדי להבין כתיבה אקדמית, מסות, מאמרים. אני יודעת פעלים. אני מכירה את המילה obliged. אבל במסות באנגלית בטח אין פעלים. נדמה לי. הכל תיאורטי. הכל בתיאוריה. הכל יפה מדי. רק מילות תואר הם מבקשים.
October 30, 2008
5:40
מונטאז’ של הנוף מהבית של אלה אתמול אחה”צ
» ‎ מתעוררת למציאות
October 28, 2008
3:53
אני רוצה להגיד, אז מה אם אתה מפוטר?
» ‎ מתעוררת למציאות

לא רואה חדשות, לא מתעדכנת, אבל רני מפוטר וזה נוגע לי.

לא הצלחתי לנחם אותו, רק אמרתי לו: “אתה יודע מה אתה שווה” והוא שווה. הוא מהנדס, יש לו ניסיון, אבל כל מה שאגיד לו לא יעזור, זה מבאס. כל מה שאגיד לכם לא יעזור, לכל מי שמצא עצמו בלי עבודה. העולם בן זונה, העולם מניאק. אולי תקללו, זה בטח יעזור, טוסו לחו”ל, תשתו אלכוהול, תשתו הרבה מים.

גם אני פוטרתי כמה פעמים, פעם הבוס אמר לי שהבן שלו בן האחד עשרה יכול לעשות עבודה יותר טובה ממני. אבל התגברתי, אני יודעת שאני לא זבל, אתם לא זבל! הבוס זבל. המצב זבל. השקל זבל.

וקיבלתי שני מכתבי דחייה מהוצאות ספרים, לא טרחו לחזור אליי מכתב עת, לא זוכרת אפילו את השם שלו, אתם רואים? אני אפילו לא זוכרת את השם, זאת היסטוריה, ההיסטוריה זבל. אפילו רני אמר שכשאומרים “יהיה בסדר” זה לא שקר, כי תמיד יהיה בסדר מתישהו, גם אם לפעמים לא יהיה בסדר. אצלי עכשיו הכל בסדר, מאוד בסדר, אפילו טוב לי. אפילו טוב מאוד לי.

כולם מקבלים צעקה לפנים, ככה, כמו סטירה, כולם מקבלים מכתבי דחייה כאלה:

“שלום רב,

קראנו את הסיפור ששלחת לעיוננו.
לצערנו, איננו רואים אפשרות לקחת על עצמנו את הוצאתו לאור.
כתה”י מוחזר בזה, בתודה על פנייתך אלינו.

בברכה,
ד. ל.
עורכת ספרי ילדים ונוער”

הם אפילו התביישו לכתוב במפורש “כתב היד” וכתבו אותו בראשי תיבות. ובדיוק אחרי שאני קוראת את המכתב ההיסטורי הזה אני נזכרת בסיפור הבא שלי (בעבודת ה”מחקר” עליו) וחם לי. חוצמזה, זדבנייאק יותר לוזר והוא לא מתלונן. אז אל תשבו בחושך, לכו לראות קרבות איגרוף, לכו להיות מתאגרפים בעצמכם, הקיזו דם, רק אל תשבו בחושך, אל תערבבו משקאות כי אז יוצאים לכם פוסטים לא קשורים עם מכתבי דחייה, זדבנייאק וחושך.

בקיצור, זה מה שרציתי להגיד.
October 21, 2008
4:34
מה קורה כשחלום מתנפץ?
» ‎ מתעוררת למציאות

מה קורה כשאתה מפסיד בנוקאאוט? מה כבר נשאר לך אחרי זה? אף אחד לא רוצה להיות לוזר. אני רוצה לכתוב סוף טוב לכל אלה שהחלומות שלהם התנפצו, סוף קיטצ’י, happily ever after וכל זה.

אולי יהיה להם חלום אחר, ככה זה עם החולמים, תמיד יש להם חלומות. לא? אני רוצה להאמין. חלום יותר מציאותי אולי, מציאות חלומית אולי. אבל לא הזיה, הזיה זה לא טוב. משהו שימלא אותם, כמו בורקס טוב, בורקס זה גם מספיק.

אני אכתוב סיפור שקוראים לו “קסיוס קליי” על איש כזה שכל מה שיש לו זה החלום הזה. איש אתיופי אפילו.

אני זוכרת אתיופית מבוגרת משיעורי הקרמיקה כשהייתי בת עשר שנים. היא תמיד פיסלה את אותם הפסלים עם הרבה מים. תמיד אותם הפסלים. הם תמיד היו יפים, אבל כולם נראו אותו הדבר. אולי בשבילה הם היו שונים, לא יודעת. זה לא עצוב לי או משהו, פשוט שונה, זה הכל. אולי הסיפור “קסיוס קליי” יגמר בחימר. ביציבות. במשהו קבוע. זו גם יכולה להיות נחמה?

יש סרט מצחיק על לוזרים, של האחים כהן: “לשרוף אחרי קריאה” למרות שלוזרים זה דבר מצחיק רק כשהם מאוד רחוקים, אם למשל זה מישהו קרוב אז זה עצוב. אבל תראו את הסרט, זה כדאי.

טוב, אני אהיה כנה מאוד אתכם, גם לי יש חלום. אני חולמת להיות סופרת ומשוררת יום אחד. זהו, אמרתי את זה. אני פשוט אשתוק ואברח עכשיו.
October 07, 2008
10:27
מפות (יוטיוב, מילים, תרגום לעברית)
» ‎ מתעוררת למציאות

אני טסה לניו יורק בשבת, למרות שאני עוזבת רק לקצת ימים השיר הזה בטח ירוץ לי בראש.

תרגום:
אורזת
אני בסדר
מספיק
אוה, הגד:
חכי, הם לא אוהבים אותך כמוני,
מפות,
חכי, הם לא אוהבים אותך כמוני

מסתלקת
לא לתעות
ובכן, אנחנו מאותו הסוג,
לא אשתנה!
אורזת
לא לתעות,
אוה, הגד:
חכי, הם לא אוהבים אותך כמוני
מפות,
חכי! הם לא אוהבים אותך כמוני

באנגלית:
Pack up;
I’m straight;
Enough;
Oh say, say, say;
Oh say, say, say;
Oh say, say, say;
Oh say, say, say;
Oh say, say, say

Wait, they don’t love you like I love you;
Wait, they don’t love you like I love you;
Ma-a-a-a-a-a-a-a-a-a-a-aps;
Wait! They don’t love you like I love you.

Made off;
Don’t stray;
Well, my kind’s,your kind;
I’ll stay the same!
Pack up;
Don’t stray;
Oh say, say, say;
Oh say, say, say!

Wait! They don’t love you like I love you;
Wait! They don’t love you like I love you;
Ma-a-a-a-a-a-a-a-a-a-a-aps;
Wait! They don’t love you like I love you!
Wait! They don’t love you like I love you!
Ma-a-a-a-a-a-a-a-a-a-a-aps!
Wait! They don’t love you like I love you …

Wait! They don’t love you like I love you;
Wait! They don’t love you like I love you;
Ma-a-a-a-a-a-a-a-a-a-a-aps;
Wait! They don’t love you like I love you!
Wait! They don’t love you like I love you!
Ma-a-a-a-a-a-a-a-a-a-a-aps!
Wait! They don’t love you like I love you …
10:27
מפות (יוטיוב, מילים, תרגום לעברית)
» ‎ מתעוררת למציאות

אני טסה לניו יורק בשבת, למרות שאני עוזבת רק לקצת ימים השיר הזה בטח ירוץ לי בראש.

תרגום:
אורזת
אני בסדר
מספיק
אוה, הגד:
חכי, הם לא אוהבים אותך כמוני,
מפות,
חכי, הם לא אוהבים אותך כמוני

מסתלקת
לא לתעות
ובכן, אנחנו מאותו הסוג,
לא אשתנה!
אורזת
לא לתעות,
אוה, הגד:
חכי, הם לא אוהבים אותך כמוני
מפות,
חכי! הם לא אוהבים אותך כמוני

באנגלית:
Pack up;
I’m straight;
Enough;
Oh say, say, say;
Oh say, say, say;
Oh say, say, say;
Oh say, say, say;
Oh say, say, say

Wait, they don’t love you like I love you;
Wait, they don’t love you like I love you;
Ma-a-a-a-a-a-a-a-a-a-a-aps;
Wait! They don’t love you like I love you.

Made off;
Don’t stray;
Well, my kind’s,your kind;
I’ll stay the same!
Pack up;
Don’t stray;
Oh say, say, say;
Oh say, say, say!

Wait! They don’t love you like I love you;
Wait! They don’t love you like I love you;
Ma-a-a-a-a-a-a-a-a-a-a-aps;
Wait! They don’t love you like I love you!
Wait! They don’t love you like I love you!
Ma-a-a-a-a-a-a-a-a-a-a-aps!
Wait! They don’t love you like I love you …

Wait! They don’t love you like I love you;
Wait! They don’t love you like I love you;
Ma-a-a-a-a-a-a-a-a-a-a-aps;
Wait! They don’t love you like I love you!
Wait! They don’t love you like I love you!
Ma-a-a-a-a-a-a-a-a-a-a-aps!
Wait! They don’t love you like I love you …
October 03, 2008
2:09
מי בכלל רוצה לדבר על העמבה של מנשה?
» ‎ מתעוררת למציאות

אתמול חבר של נעמה היה אצלנו וישבנו כולנו לאכול. רני, איפה אתה היית? לא שאלתי, חבל שלא שאלתי. אולי היית אצל ההורים שלך, אולי חשבת על מישהי אחרת, בטח חשבת על מישהי אחרת.

אבא שלי סיפר בארוחה על העמבה של מנשה, תוצרת בית. “מנשה עשה את העמבה עם כל הלב, מנשה עירקי”, הוא הכניס לשם לב, כליות, את כל הביפנוכו שלו. ראית את העמבה, ראית את הפנים של מנשה, את כל הדם, הפעפוע שיש לו בגוף, הצרות, הזכרונות, הכאבים.

וזה עשה לאבא שלי כאבי בטן. “היו לי גזים כל הדרך”. היו לו גזים. “אבל היה טעים”. היה לו טעים. ואני אומרת, מי בכלל רוצה לדבר על העמבה של מנשה? על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על עמבה? איפה היית רני, אה? השם שלך מכאיב לי. אני עדיין מתרגשת כל פעם שאתה בא. כאב לב אתה עושה לי.
2:09
מי בכלל רוצה לדבר על העמבה של מנשה?
» ‎ מתעוררת למציאות

אתמול חבר של נעמה היה אצלנו וישבנו כולנו לאכול. רני, איפה אתה היית? לא שאלתי, חבל שלא שאלתי. אולי היית אצל ההורים שלך, אולי חשבת על מישהי אחרת, בטח חשבת על מישהי אחרת.

אבא שלי סיפר בארוחה על העמבה של מנשה, תוצרת בית. “מנשה עשה את העמבה עם כל הלב, מנשה עירקי”, הוא הכניס לשם לב, כליות, את כל הביפנוכו שלו. ראית את העמבה, ראית את הפנים של מנשה, את כל הדם, הפעפוע שיש לו בגוף, הצרות, הזכרונות, הכאבים.

וזה עשה לאבא שלי כאבי בטן. “היו לי גזים כל הדרך”. היו לו גזים. “אבל היה טעים”. היה לו טעים. ואני אומרת, מי בכלל רוצה לדבר על העמבה של מנשה? על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על עמבה? איפה היית רני, אה? השם שלך מכאיב לי. אני עדיין מתרגשת כל פעם שאתה בא. כאב לב אתה עושה לי.
September 27, 2008
15:32
3-2-1 contact
» ‎ מתעוררת למציאות

אני מקדישה את השיר הרומנטי הזה לרני. (וואי, איזה זקנה אני, פעם זה נראה חדשני כזה).

המילים:
(disco music)
3-2-1!
Contact is secret; is the moment when everything happens!
Contact is the answer; is the reason that everything happens!
Contact! Let’s make contact!
(disco music)
3-2-1 Contact!
(disco music ends)
September 26, 2008
1:25
אז בקפיטריה של שלוותה אמרנו שאנחנו כמו סטודנטים
» ‎ מתעוררת למציאות

היינו בני עשרים וקצת וזכרתי סיפורים על אנשי הדשא ואנשי הקפיטריה של האוניברסיטה, אז הרשנו לעצמנו להרגיש גם כמו סטודנטים למרות שכל המאושפזים האחרים מסביב נשמעו כמו סרט אימה מהלך.

אנחנו היינו הקבוצה ה”נורמלית” (נורמלי זה דבר יחסי) מאישפוז היום וממחלקת השיקום, אני לא יודעת מה קורה עם אנשי הקבוצה היום, אם היה להם עוד אישפוז, אם הם חיים בכלל. אני מייד חושבת על הדבר הכי גרוע. קשה לי לדמיין שהם נשואים או עובדים בעבודה טובה. חוץ מהודיה שהתחתנה ועוד חודשיים יהיה לה בן ראשון. רק איתה אני בקשר מאז. אולי זה מפני שאני זוכרת אותם פסיכים. אני זוכרת אותם רק בתפאורה של שלוותה.

בכל מקרה, היינו הקבוצה הנורמלית והסתובבנו ביחד בדשאים ובקפיטריה של שלוותה. סרטי האימה מסביב היו לירון שהראתה לי פעם את השיער ברגליים שלה ועיצבנה את כולם עם הרוחניות והצ’אקרות והזובי שלה, היו אלה ששרו שירים במזרחית בלי שרצית לשמוע אבל לא היו הרבה ברירות, היה את מוטי השמן שהיה מצחיק את כולם והוא בכלל לא התכוון להצחיק. פשוט היו לו פנים כאלה. הוא השקה את העציצים בשתן, איש אדיב ונעים לבריות אין ספק. היתה זאת ששכחתי את שמה שהטרידה בקפיטריה את בועז שרעבי שבא להופיע בשלוותה, זה היה דווקא מצחיק. שרעבי לא ידע לאן הוא מגיע כנראה. זאת לא היתה אוניברסיטה. אבל אמרנו לעצמנו שאנחנו כמו סטודנטים, חיינו בסרט.

עכשיו אני באמת סטודנטית. זה לא מבטיח לי חיים ורודים, זה לא ישכיח גיהינום, אפילו לא אלפי גיהינומים, זה לא אומר שאני לא דפוקה, אבל זאת התחלה לא רעה. לא?
September 20, 2008
16:52
תמונה אהובה עליי (לאקי ז”ל מתנחם בידי)
» ‎ מתעוררת למציאות

זה אחרי שהוא קיבל שבץ והחלים בבית.

הוא אהב אותי ואני אותו, זה היה יפה לנו. לפעמים כשאני רואה את הובו בזוית העין, נדמה לי שזה לאקי. רואים פה בתמונה את הצלקת מהתאונה שהיתה לו בגיל 8. הוא נדרס ויצא מזה רק עם צלקת קטנה. התמונה הזאת תמיד מרגשת אותי. רואים פה שהוא בטח בי. שהוא היה זקוק לי. ואני לו. זה באמת היה יפה לנו. מצטערת שהתמונה מטושטשת.
September 12, 2008
1:01
הסָבָּקָה שלי (מעכשיו אקרא לו כך)
» ‎ מתעוררת למציאות

הוא לא אהב אותי היום, הרגשתי את זה. הוא לא אוהב כשאני חלשה ושחוחה. השתדלתי לשבת זקוף אבל כל הזמן התקפלתי. הייתי מקופלת היום. הסתכלתי עליו והתגעגעתי. הוא הלך ואני עוד מתגעגעת. אני רוצה שילטף לי את הראש, שישחק לי בשיער. שיגיד לי שהוא אוהב אותי גם היום. גם כשאני מקופלת.

שנשב על הדשא עם טריינינג, שיגיד לי מילות חיבה. שיקרא לי “פוקי” גם אם זה שם אידיוטי. מתאים לי אידיוטי, יפה לי אידיוטי.

שנשכב ונתרחץ ביחד אחרי זה. היום לא היה כלום שמזכיר את זה. ישבתי מולו והתגעגעתי, זה לא מוזר? הרגשתי מכוערת היום. הרגשתי עזובה. הוא לא יטוס איתי לניו יורק. אני אטוס לבד. תגיד, סבקה, אתה אוהב אותי בכלל? תגיד לי שאתה אוהב אותי. תגיד לי כל הזמן. במיוחד כשאני מקופלת. אל תגיד מפני שאני רוצה לשמוע, תגיד כי אתה מתכוון. בא לי לבכות עכשיו. איך אני ארדם? אוף, איזה סבקה.
September 11, 2008
13:45
בחולי ובבריאות, עד שהמוות יפריד בינינו (סיפור קצר ארוך)
» ‎ מתעוררת למציאות

מירית נהגה לשכב במיטה ולעשן כל הימים, היא החליפה את המגע בעישון הסיגריה. היא אהבה את המציצה והעשן שנכנס לה לחלל הפה, זה היה נעים. גדי שהגיש לה את האוכל למיטה דווקא מאוד התגעגע לנשיקות, התגעגע לפה שלה שהתיישב ממש בול בתוך הפה שלו, הם היו השלמה אחד לחור של השני, הפה זאת אומרת. גדי לא היה טרנסג’נדר או משהו, לא היה לו חור, הוא דווקא היה מצויד טוב.

ככה הוא היה מביא לה אוכל לפה שלה, רומז לה שהוא מתגעגע. הם בקושי שכבו כי לא היה לה חשק, גם כשהם שכבו הוא הרגיש שהיא לא ממש שם. האינטימיות הכי גדולה שהיתה לה היתה לה עם עצמה. סולו.

זאת למשל לא פתיחה כל כך טובה לסיפור על אהבה ומסירות. אני כל הזמן דוחה את הקץ ונמנעת לכתוב את הסיפור הזה כי אני רוצה שזאת תהיה אהבה שיהיה לה גוף, שתוכלו ממש לראות בעיניים. אני אפילו מצטערת שכתבתי לכם שזה סיפור על אהבה ומסירות, רציתי שתבינו לבד. אבל, נו מילא, כבר כתבתי.

באותו היום הלא טוב בחודש גדי נמנע מריבים, הוא כמעט נמנע מלדבר. הוא רק הסתכל עליה. היא לא כל כך השתנתה מאז שהכירו לראשונה, אפילו אחרי הלידה, אפילו אחרי כל ההזנחה של הגוף. היא היתה לו מאוד יפה. נגה בתם הקטנה התחילה לשחק בעטיפות הפדים שהיו מפוזרים על הרצפה.
“תעזבי את זה” אמרה מירית
“מה זה?” שאלה נגה
“זה לא בשבילך, זה מלוכלך” אמרה מירית
“אמא, כמה זמן את ישנה?” שאלה נגה
“יותר מדי זמן” אמרה מירית
נגה נשארה להסתכל על מירית, מירית הדליקה סיגריה נוספת
“טוב, תלכי, אסור לך להיות ליד העשן”.

אז אני אספר לכם על הפעם הראשונה שנפגשו? כשפעם זה באמת היה יפה וטוב להם? התלבטתי אם לספר לכם על הפגישה כפי שגדי זוכר או כפי שמירית זוכרת אבל החלטתי שכדאי לספר על הפגישה כפי שאני זוכרת, כפי שדמיינתי זאת אומרת. אולי אני לא אובייקטיבית אבל, היי, זה הסיפור שלי. עריצה של גדי ומירית. איזה נבלה אני.

הם נפגשו לגמרי במקרה באוטובוס, ליתר דיוק המבטים שלהם נפגשו לגמרי במקרה באוטובוס, בהשתקפות על החלון. פלא פיסיקלי כזה של שמש וזכוכיות. פלא פיסיקלי גם בגוף של מירית וגדי. היא העיזה להפנות את המבט ישירות אל גדי והוא חייך חיוך מבויש בחזרה. מזל שהיה צל, אחרת לעולם לא היתה מפנה את המבט ישירות אליו. הוא ירד מהאוטובוס והיא אחריו למרות שהיתה אמורה להגיע לספרייה כדי לשקוד על עבודת הסמינר. עד היום אינה מבינה מאין התעוזה הזו. לדעתה זה אולי בגלל שאכלה הרבה מתוקים באותו הבוקר.
“גם את יורדת פה?” שאל גדי
“כן”
היתה שתיקה, הוא המשיך בדרכו והיא אחריו
“עוד יסתבר ששנינו צריכים להגיע לאותו המקום” אמר
“לאן אתה צריך להגיע?” שאלה
“לפנסיון הכלבים, אני עובד שם”
“אז גם אני צריכה להגיע לשם”
“באמת?”
“לא, זאת אומרת, כן” ענתה
“בלבלת אותי”
“ראיתי אותך באוטובוס”
“אני יודע, חייכתי אפילו”
“כן, יש לך חיוך יפה” אמרה
“אז מה? בדרך כלל את מתחילה עם גברים ככה?” אמר נבוך
“לא, לא יצא לי עוד”
שתיקה.
“הגענו, את רוצה להיכנס?”
והם נכנסו. היא ליטפה כלבים, הוא הסביר לה על גזעים, טיפול, האכלה לפי משקל, סוגי פרווה נשירים. זה לא ממש היה מעניין אבל העיניים שלו היו נעימות לה, מסבירות פנים.
“אני משעמם אותך?” שאל
“לא”
“כי לא נראה לי שמעניינים אותך כל הדיבורים על כלבים” אמר
“לא, אני אוהבת כלבים”
“יש לך כלב?”
“לא” ענתה
“כי לי יש” אמר
“לחברה שלי לשעבר גם היה כלב” אמר בלי שהספיקה לענות
“לי אין”
“אבל אני מעדיף לא לדבר עליה”
“לי אין” חזרה ואמרה
“כן, אמרת, שמעתי”
“אתה רוצה את מספר הטלפון שלי?” שאלה
“את לא נשארת?”
“אני מוכרחה ללכת”
“חבל” אמר “טוב, אני רושם”
מירית לא ציפתה שהוא יתקשר כי היא חשבה שהוא לא מעוניין בה עם כל הדיבורים על כלבים והחברה לשעבר. אני חושבת שהיא גם לא האמינה שמישהו מסוגל לאהוב אותה באמת לכן תמיד היה לה חשש. אבל היא אהבה את הכנות שלו. לכן ייחלה לכך שיתקשר. באותו הערב הוא התקשר.

טוב, את הסוף אתם כבר יודעים. הם התחתנו, נולדה להם נגה. כדאי שתדעו שהיא קיבלה את התואר והוא קנה את הקיוסק מפואד הקמצן. אבל עוד יותר כדאי שתדעו שמירית לא מצאה מקום עבודה. אף מסגרת לא התאימה לה ולכן גדי היה גבר גבר ופרנס את המשפחה, שילם משכנתה וכ’ו. הוא אהב אותה למרות שהרושם של הפגישה הראשונה היה של מוזרות, אבל מוזרות באופן שובה. כאילו היא פרסה מעליו איזו רשת בלתי נראית. כי, אתם מבינים? הוא ראה בפגישה ההיא שהחזייה שלה היתה גדולה עליה. את זה שכחתי לספר. הוא הרגיש שהוא יודע על הגוף שלה סוד שאחרים לא יודעים. הגילוי הזה מאוד משך אותו. גם מירית מאוד נמשכה אל גדי. ככה זה התחיל. במשיכה. ברשת.

באותו היום הלא טוב של החודש (נו, אתם יודעים, חזרנו לחיי הנישואין, אני מבקשת ריכוז) מירית נעקצה על ידי יתושה מטרידנית של ימי הקיץ והעקיצה התנפחה. זה הפריע לה לחשוב. היא אהבה לשבת במיטה ולחשוב, לדמיין אסונות גם. על אסונות היא פחות אהבה לחשוב אבל הם היו כופים את עצמם עליה במחשבות. למשל באותו הרגע שנעקצה בדיוק נפל אפר של הסיגריה על הסדין והוא הבהיק לרגע. היא דמיינה שהמיטה נשרפת והיא נכווית בשבעים אחוזים מגופה ואז היא נשכבת על מזגנים והכל עוקץ ושורף ואז היא נבעתת מהמראה שלה ומסתכלת על תמונות ישנות עם העור שהיה לה פעם ופתאום מתגעגעת למראה שהיה לה לפני שנשרפה ואומרת לעצמה “איך לא ראיתי שהייתי יפה? אני מטומטמת שבזבזתי שנים בשנאה לגוף שלי. אנשים עם עור הם מטומטמים”. אבל כל זה היה רק דמיון של אסון. היא לא הספיקה להמשיך בדמיון בגלל העקיצה המטרידה. היא הרגישה שהבלוטה חייבת להתגרד, ולא, היא עלולה להתנפח ולהתפוצץ.

בינינו, זה לא הגיוני, דווקא אם לא מגרדים עקיצה אז היא לא מתפוצצת. אבל אני לא מתווכחת עם הרגש של מירית. היא הרגישה שמשהו עומד להתפוצץ ועם רגש אין להתווכח. בכל זאת, תשתדלו לא לגרד עקיצות.

גדי היה בעבודה, נגה היתה בגן. הבית היה שקט. מירית הרגישה שהעקיצה ממשיכה להתנפח והבטן והרגליים. אז היא עשתה טיול בגן הציבורי וישבה בצל. מזל שהיה צל. הוא הרגיע את תחושת הנפיחות. מירית אהבה צל. זה מסוכך, זה מגן. זה הפגיש אותה עם גדי. היא אהבה אותו למרות שהרגישה שיש פער ביניהם, שיש דברים שהוא לעולם לא יבין. לכן הריחוק. אני משתדלת להיזכר אם היא אמרה לו אי פעם שהיא אוהבת אותו. שמות חיבה היא נתנה לו הרבה, פעם. אבל ממש להגיד “אוהבת”? קשה לי להיזכר.

הם דווקא דיברו די הרבה בשיחת הטלפון הראשונה. זאת אומרת, הוא דיבר בעיקר. מישהו פעם אמר לי שזאת טעות, שצריך לדעת להקשיב. אבל מירית לא דיברה הרבה אז זה טוב שגדי הוביל את השיחה. כי, מה זאת טעות? אני לא חושבת שצריכים להיות חוקים בין אנשים. בעיקר בין אנשים מבולבלים שיש עליהם רשת. הם קבעו להיפגש למחרת בבית קפה. סולידי. הם לא היו בליינים גדולים.

הוא הזמין שוקו והיא הזמינה אספרסו. זה היה מאוד מביך בעיניו שהוא שפך על עצמו את השוקו והמלצרית מיאנה לבוא ולנקות את השולחן הרטוב. וכך הוא ישב עם שוקו על מכנסיו ועל השולחן כמה דקות תמימות. זה נראה לו כמו נצח והוא האדים. מירית הבחינה בזה ולכן שפכה גם על עצמה את האספרסו. היא רצתה להיות אחותו לצרה. הם ישבו עם הכתם על המכנסיים ודיברו. מירית הסתכלה לו בעיניים ושאלה את עצמה איזה מין סיפור יכול להיות ביניהם. היא הקשיבה אומנם אבל גם חשבה בינה לבין עצמה על סיפורים גדולים. למשל, היא זכרה שעמיחי אמר פעם שכל הידיים הגדולות צריכות להחזיק את הידיים הקטנות. היו לה ידיים גדולות והיא קיוותה שיש לגדי ידיים ענקיות. שיחזיקו אותה כמו מצנח שעושה נחיתה רכה. או כמו כדור פורח שנושא את המשקל שלך עד שאתה לא מרגיש אותו. דימוי מוזר, אבל ככה היא דמיינה.
“תראה רגע את היד שלך”
“למה?” שאל גדי
“אני רוצה לקרוא לך בכף היד”
גדי הושיט את היד. מירית ליטפה את קווי כף היד
“אני רואה שיש לך קו חיים ארוך, אבל מקוטע”
“מה זה אומר?” שאל
“זה אומר שיהיה לך איזה שינוי דרמטי באמצע החיים”
“מה עוד את רואה?”
“המממ… מעניין” אמרה
“מה? מה?” שאל סקרן
“יש לך גבעה מיוחדת בקצות האצבעות, אין את זה להרבה אנשים”
“מה זה אומר?”
“אני לא יודעת. אני חושבת שזה אומר שאין הרבה כמוך”
“באמת?” אמר והסתכל בגבעה שעל קצה האצבע
“אה, וגם תהיה לך בת יחידה, היא תהיה דוגמנית, משוררת ומדענית”
גדי חייך “אז יש למה לחכות אה?”
“כן” אמרה מירית ושמחה על היד שלו, היתה לו יד ענקית.

הם יצאו את בית הקפה מסתירים את הכתם של השוקו-אספרסו וגדי הסיע את מירית לביתה. הם לא דיברו רוב הנסיעה. אני חושבת שהם לא היו בטוחים ברצון אחד של השניה. אבל היה רצון. הם הגיעו לחנייה של ביתה. מירית עצמה את עיניה.
“למה את עוצמת עיניים?” שאל גדי
“לא, סתם דמיינתי משהו” אמרה ושוב עצמה עיניים
גדי נישק אותה, היא לא ראתה אותו מתקרב ומגשש כי היא היתה עם עיניים עצומות. הוא נישק בדיוק כמו שהיא דמיינה. הוא אהב את הריח שלה. את השפתיים שלה.
“אז לילה טוב” אמרה
“נדבר” אמר גדי
כשהיא נכנסה את ביתה ונעלה את הדלת היא חייכה. זאת קלישאה כמו בסרטים ההוליוודיים, אבל היא באמת חייכה. לא איכפת לי להכניס פה הוליווד כל עוד זה אמיתי וכן. יאללה, שיהיה הוליווד, מה ‘כפת לי אני?

אבל אני לא חושבת שהם הרגישו שיש להם הרבה במשותף. הם עוד לא הכירו אחד את השניה, אחרי הכל, פגישה שניה. הוא הובך לרוב. היא היתה מוזרה לרוב. היא באמת למדה לקרוא בכף היד, כירולוגיה. שלא תחשבו שזה סתם היה תירוץ עלוב כדי לגעת בו. היא גם סיפרה לו שהיא אוהבת את הצליל של המילה כירומנטיה, התמחות בהבנת קווי היד. אבל עם השנים מירית הפסיקה להאמין ברוחניות. היא האמינה רק במה שהיא רואה מול העיניים. רק במה שקורה באותו הרגע. ולא הרבה קרה. היה בעיקר רע. לפעמים אני חושבת שעדיף לרדוף אחרי צללים ושתהיה איזו שהיא אמונה, גם אם היא המטופשת ביותר, אפילו אמונה במפלצת הספגטי המעופפת נשמעת כמו אופציה טובה, כי אחרת, מאיפה יהיה לי כוח? דת ותקווה הן המצאות גאוניות. חבל שמירית לא חשבה ככה.

מירית ישנה כשגדי הביא את נגה מהגן. הוא הכין ארוחת צהריים זריזה שנגה בקושי אכלה ושלח את נגה לשכנה, היתה לשכנה ילדה בת גילה של נגה. קצת עצוב על נגה. עצוב על גדי ועל מירית. עצוב על העולם. עצוב ומירית ישנה. אני רוצה לנער אותה. אבל במצבים כאלו שום ניעור לא יעזור, מירית צריכה לקום על הרגליים בכוחות עצמה, אף אחד אחר לא יכול לעשות זאת במקומה. אותו היום הלא טוב בחודש התרחש כמו שאר הימים בדיוק, למעשה, זה שקר לומר שזה היום הלא טוב בחודש. כל הימים היו לא טובים. אבל בימים האלה של החודש, גדי היה יותר זהיר.

“איפה את, מירית?” שאל גדי בטלפון
“אני בשירותים” ענתה
“כן, אני שומע הד כזה”
מירית הורידה את המים באסלה “זה מפריע לך?”
“לא, בכלל לא”
“שכחתי למה המים מסתובבים תמיד לאותו הכיוון”
“אה, יש להם כיוון?” שאל
“בטח, לכל דבר יש כיוון” אמרה
“טוב, אני צריך לחשוב על המשפט הזה”
“גם לי יש כיוון, גם לך” אמרה
“מה הכיוון שלי?”
מירית לא ידעה מה לענות, זאת שאלה קשה. לגדי לפעמים היו שאלות כאלה.
“יש לך שאלות קשות, אתה יודע?”
“סליחה, לא התכוונתי”
“זה בסדר” חייכה וקיוותה שהוא יכול לשמוע אותה מחייכת.
“אני מפחד להתקרב אליך” אמר
“טוב, זאת לא שאלה אבל זה גם קשה. זאת שאלה?”
“לא, זאת עובדה”
“אבל אני לא מפחידה בכלל”
“לא’דע”
“מה, אני מפחידה?”
“לא, את מעולה, בגלל זה אני חושש”
“אף פעם לא אמרו לי שאני מעולה. תודה”
“בבקשה”
“אבל אל תחשוש, אתה מוצא חן בעיני, באמת”
“כן?”
“ברור!” אמרה
“אז בואי ניפגש היום”
“יאללה”
“קבענו” אמר
“קבענו” אמרה
“יאללה” אמר
“יאללה” אמרה
הם הלכו לסרט משעמם ובכל זאת התרגשו. בזכות העובדה שישבו ביחד. הוא חיבק אותה והזיע. בואו נודה בזה, היא באמת היתה מפחידה.

טוב, נתקדם בעניינים. התרגשות של התחלה וכל זה, זה באמת מעניין? זה נורא מביך כל העניין הזה. מביך אותי לכתוב. אני רוצה שהם ירגישו בטוחים כבר. שיהיה סקס. משהו. שירגישו יפים. גדי באמת חשב שהיא יפה. לא מושלמת אבל טובה לו. הם היו נוגעים וכל זה אבל הוא כיבד את הקצב שלה. הוא חשב עליה בכל מני תנוחות ובכל מני מצבים ואונן. הכמיהה הזאת הגבירה את הדופק שלו וכל מני כימיקלים במוח. זאת היתה כמיהה נעימה. אני לא אפרט מה הוא חשב כי זה לא סיפור פורנו. תדמיינו לבד. סליחתי עם הקוראים הגברים.
“חשבתי עליך” אמר בכנות
“באמת? מה חשבת?”
גדי היה מובך, הוא לא התכוון לתאר לה
“לא זוכר, סתם חשבתי”

אני גם לא אפרט עם כמה נשים שכב ומה הוא אהב במיוחד. מירית דווקא השתעשעה במחשבות כאלה ורצתה להאמין שהוא שכב רק עם ארבע נשים, כולן חברות שלו, קשר ארוך ורציני. טוב, אני אפרט עם כמה נשים שכב. יותר מעשרים נשים. יחסית לגיל 24 זה נקרא הרבה? לא יודעת. זה יחסי אני חושבת.

“אני חלמתי עליך” אמרה
“מה חלמת?”
“שאני מנגנת לך בלדה בפסנתר למרות שאני לא יודעת לנגן, אבל בזכות העובדה שהיית לידי הצלחתי לנגן. ואז נישקת אותי”
“רק נשיקה?” שאל
“כן. חלום נאיבי כזה” אמרה
“אז מה זה שווה?” התבדח
תכלס, חלום באמת לא שווה, למירית היו חלומות הרבה יותר מעניינים אבל החלום הזה היה נעים במיוחד.

ואז היא סיפרה לו. אצלה בדירה כשהזמינה אותו לקפה.
“אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה”
“את מה?”
“אני בוטחת בך”
הוא הקשיב
“אבל זה בטח ישמע לך מוזר” אמרה
“תנסי אותי”
“הייתי ברודיאו בקנדה. היית פעם ברודיאו?”
“לא”
“זה היה בקיץ וכולם ישבו עם בגדים קצרים. אני קפאתי מקור וישבתי עם מעיל. פשוט לא הצלחתי להבין אותם” אמרה
“זה לא מוזר”
“רגע, חכה. והיה שם שור שבילבלו אותו שני ליצנים. הוא היה מבוהל ורץ לכל הכיוונים. בסוף הסתבכו לו הרגליים האחוריות. אני לא זוכרת את הזעקה שלו, אם היתה לו בכלל”
“מסכן”
“ואז פינו אותו משם על אלונקה גדולה. תשמע, להציל אותו מזה הם לא הצליחו בטוח. הוא היה כבר גמור לגמרי. אבל הם הרגיעו את הקהל בכריזה ואמרו שהשור בסדר. אני ידעתי שהם משקרים ומבלבלים את הקהל. כולם צחקו שם. אני בכיתי. הרגשתי שהרוחות האלו מבלבלות וחשבתי שאני עלולה לקפוא למוות כל רגע. הרוחות המקוללות האלה. באמת פחדתי שאני עלולה למות יחד עם השור. אתה מבין?”
“לא כל כך”
“אני מפחדת להתבלבל” אמרה
גדי חיבק אותה “אין לך ממה להתבלבל”
“קר לי עכשיו”
“אני אחמם אותך” גדי שיפשף את ידו על זרועה
“אני לא חושבת שאתה מבין” אמרה
אולי גדי הבין ואולי הוא לא הבין אבל הוא רצה לשמור עליה. הוא רצה שיהיה לה טוב. הוא רצה שיהיה לה כיוון טוב. הוא בהחלט דאג. היא הרגישה שיש לו ידיים דואגות וזה חימם אותה. די מפתיע שזה חימם אותה בהתחשב בעובדה שהיא פרסה בפניו פצע כזה, בעובדה שהיא לא היתה בטוחה שהוא מבין. הם שכבו באותו הערב. כשהם שכבו זה היה יפה. היא הרגישה שבכל מגע שלו יש כוונה אמיתית. זאת לא היתה רצייה פוגעת בגוף. כמו למשל שני הגברים ששכבה עימם בעבר והרגישה שהיא נאנסת. זה גם לא היה כמו האהבה הראשונה שהיתה מגושמת בהתחלה. כשהוא היה בתוכה זה היה כמו שהוא מתפלל במקדש. זאת היתה שירה לשמה. הוא נשאר אצלה עד הבוקר ולא הפסיק לחשוב עליה ועל השור כל אותו היום. גם היא חשבה עליו, זאת אומרת, הרבתה לחשוב שהאיבר של הגברים זה איבר מצחיק ומכוער ולא הבינה איך הם לא מתפדחים להסתובב עם דבר כזה. בגלל זה העדיפה את החושך אבל גדי אהב את המעשה באור. “יש לך תחת שווה” אמר. טוב, לא ארחיב בדברים על המעשה, רק תדעו שהיה מעשה והוא היה להם ממש יפה.
דווקא בבוקר הזה, כששתו קפה ברוח הנעימה מירית חשה בבירור כיוון. נראה שדברים מסתדרים במיוחד כשנעים. היא הסתכלה לארבעת כיווני השמים וידעה מה יש באופק ולאן עליה ללכת.

שנים אחרי כן מירית באמת היתה מבולבלת. הסתכלה לארבעת כיווני השמים ולא ראתה שם כלום. לכן בכתה. גדי שב מן העבודה ואסף את נגה אל תוך הבכי. זה היה כמעט דבר שבשגרה לכן חש שכל נגיעה או מילות נחמה לא יושיעו פה. היא כבר היתה מסובכת, כמו השור. גדי באמת הבין את ענייניה ופחדיה של מירית והיא אפילו לא ידעה את זה. אולי משום שגדי לא היה אדם של מילים. אתם יודעים, “הגברים בוכים בלילה” וכולי. למען האמת, גדי מעולם לא חשב שהוא אדם חזק עד שהחיים כפו את עצמם עליו. תשמעו, זה קשה לראות אדם אהוב נכבה ודועך. כל כולך רוצה להעניק לו חסדים, מרוב געגועים. המעט שגדי יכול היה לעשות הוא להגיש לה טישו. חתיכת נייר מסכנה. בלילה הוא ניסה לחבק אותה והיא דחתה אותו. חתיכת חיבוק מסכן.

בבוקר כשצחצחה שיניים היא נבעתה למראה דמותה המשתקפת במראה. שיער שיבה, קמטים ליד העין ואישה מכוערת ועצובה. מי זאת האישה הזאת בכלל? חשבה. דווקא אחרי המעשה ההוא, כששכבו לראשונה, היא אהבה את מה שהיא רואה במראה, זה לא קרה לה הרבה פעמים בחייה. היא חשבה שהיא רואה טוב במראה. המראה היתה לטובתה, כל העולם היה לטובתה. אבל היא לא הרגישה מיוחדת לידו, כאילו גזרו את מחלפותיה והיא נותרה קירחת. הוא לא הבין בדברים שעשו אותה מיוחדת. כמו למשל, סרטים של קז’ישטוף קישלובסקי שהיא מאוד אהבה, גאוות פולנים כזאת, היא היתה פולניה. הוא השתעמם מהסרטים האלו. או למשל, ספרים שהיתה קוראת, או מוסיקת בוסה נובה שאהבה. הם מעולם לא נסעו ביחד לקונצרט מלבד הופעה משעממת של דייויד ברוזה שהרבה לירוק עליהם כל ההופעה. אבל אני חושבת שאם יש אדם מיוחד אז מרגישים את זה, אפילו בגוף, או בעור, לא? כי אני חושבת שגדי הרגיש.

בבוקר, כשישבה לבד והרגישה לבד, שמעה את השכנים מדברים וחשה שמעודדים אותה. מעודדים? אולי מעודדים כמו מחיאות כפיים על מעשה שהצליחה לעשות, אולי מעודדים למעשה עבירה, אולי מעודדים אדם בצרתו. מירית לא עמדה על טיבו של העידוד ובכל זאת, חשה עידוד. במפתיע, צלצל הטלפון. למירית היה חשש לענות לצלצולי טלפונים בדרך קבע כי הדבר אילץ אותה להתמודד עם אנשים שהיא בכלל לא היתה בטוחה שהם לטובתה. הדבר גם אילץ אותה לתכנן תוכניות ולקבוע דברים כאשר מירית לא היתה מוכנה כלל לקבוע דברים. שלא לדבר על לומר “שלום”, זה היה דבר מבעית בפני עצמו. אבל מירית ענתה לצלצול הטלפון. זה היה גדי. הוא דרש בשלומה.
“אני בסדר” ענתה בלאקוניות
“את לא נשמעת בסדר” רצה לומר אבל התחרט ואמר “יופי. את רוצה שאביא משהו מהקיוסק?”
היא שתקה
“את רוצה שאני אבוא אלייך? שאחבק אותך? ארחץ לך את הבטן הכואבת? אני מתגעגע אלייך. תדברי אליי. תגידי משהו כבר!” רצה לומר אבל חיכה בדממה עד שמירית ענתה
“לא. לא צריך כלום” ענתה
“אני אוהב אותך” רצה לומר ובלי ששם לב, באמת אמר
מירית שתקה וחשה שגדי מתפתל מעברו השני של קו הטלפון. היא לא רצתה לגרום לו להתפתל. הוא התפתל יותר מדי שנים. מירית לא רצתה לגרום לו עוד סבל. היא אשמה בהכל. זאת לא אגדה פה. היא נזכרה בשיחה שלהם לפני שהתחתנו. לפני שגדי בכלל הציע למירית נישואין.

כששכבו ערומים ומחובקים מירית שאלה
“אתה מכיר את הנדר הזה ‘בחולי ובבריאות, עד שהמוות יפריד בינינו’ מהחתונות הנוצריות?”
“כן, שמעתי את זה פעם. למה את שואלת?”
“סתם, חשבתי שזאת אגדה יפה להאמין בה. זאת אומרת, זה נורא נאיבי, אבל מי אמר שזה לא יכול להיות באמת?”
“אני לא חושב שזה כזה נאיבי”
“מה, אתה תישאר איתי עד שהמוות יפריד בינינו?”
“כן, לגמרי”
“באמת?” שאלה בחיוך והסתכלה בו
“כן”
“ואם אני אאבד את הקול ולא אוכל לדבר לעולם?”
“אז נתכתב בפתקים קטנים”
“ואם יצמח לי זפק?”
“מה זה זפק?”
“מה זה משנה? תענה”
“אז גם עם הזפק הזה” ענה
“אתה יודע מה? גם אני”
“מה גם את?” שאל
“גם אני אשאר איתך עד שהמוות יפריד בינינו” אמרה “אבל נעשה עסקה שאתה תמות אחרי”
“למה?” שאל
“כי יהיה לי קשה לחיות בלעדיך. אני אהיה זקנה ולבד ובטח אתגעגע” אמרה
“אבל זה לא פייר, מה, את חושבת שלי לא יהיה קשה?” אמר
“אז נעשה עסקה אחרת. נמות ביחד.” אמרה
“זה נשמע יותר טוב, סיכמנו” אמר
“עד שהמוות יפריד בינינו” אמרה

חבל שזאת לא אגדה פה, חשבה מירית
“גם אני אוהבת אותך” אמרה לתוך השפופרת
גדי לא שמע דבר כזה מזמן
“אני רוצה שיהיה לך טוב” אמרה
“גם אני רוצה שיהיה לך טוב. רגע, למה את מתכוונת?” שאל בבהלה
“לכלום” שיקרה ורצתה לנשק אותו נשיקה הגונה. כשניתקה את שיחת הטלפון היא בכתה. אולי נגמלה בה ההחלטה הזו בזכות קולות השכנים המעודדים או אולי מפני שלא ראתה פתרון אחר. זאת היתה החלטה קשה, אפילו קשה מנשוא. היא ביקרה את נגה בגן.
“אמא אוהבת אותך” אמרה “תזכרי את זה, טוב? אסור לך לשכוח”
אחרי הביקור ארזה מזוודה ונסעה בתחבורה הציבורית. היא ראתה מישהו מוכר בתחבורה הציבורית לרגע חטוף והצטערה שהיא מכירה אותו. לא היה ברור לה אם היא מכירה אותו אבל בכל זאת הצטערה. אני חושבת שהיה בה צער על העבר, זה העניין פה.
איזה מעשה לא נורמאלי זה אתם בוודאי חושבים. אתם בטח חושבים שהיא סתם ארזה מזוודה בלי לדעת לאן ללכת. אבל לא כך. כשהיתה נוסעת, הרגישה שהעולם בתנועה ואילו היא נשארת במקומה. הפעם, הרגישה שהיא זו שנעה.
September 10, 2008
22:43
אפשר להגיד
» ‎ מתעוררת למציאות

אפשר להגיד שהוא רוצה אותי, אפשר להגיד שהוא רוצה אותי לכתוב סיפור מצחיק על לוויה. הוא קרא סיפור מדכא שכתבתי והוא רוצה שאני אכתוב מצחיק. מחר אני אולי אפרסם את הסיפור המדכא. אני לא בן אדם מצחיק, זאת בעייה. הוא אומר שאפשר להגיד שזאת מגמה אצלי. אפשר להגיד.

אפשר להגיד שהוא מקורי, כמו רעיון הלוויה המצחיקה (אם כי זה רעיון קצת קיצוני, אבל מניסיון, בשבעה יש הרבה צחוקים, כמו גם בכי) או כמו שהוא מצביע רק למפלגות קיצוניות לא משנה מאיזה צד, שמאל, ימין, לא משנה לו, אפשר להגיד. אפשר להגיד שמקוריות קונה אותי, אמרתי לו, אז לא סתם אפשר להגיד, כי כבר אמרתי. אפשר להגיד שהוא קנה אותי, אפשר להגיד שאני מכורה כבר, מכורה לו, ז”א.

אפשר להגיד שאני אוהבת אותו, אמרתי לו כי הוא שאל, אז חשבתי שכבר אפשר להגיד. הוא אמר שהוא גם אוהב אותי. אפשר להגיד שאני לא לגמרי בטוחה בזה שהוא, אותי, ז”א. חוסר בטחון מטומטם. אבל בסך הכל טוב לי, אפשר להגיד. יש כזאת מילה בכלל בעברית “להגיד” ? זאת נראית לי מילה מאוד משונה פתאום. לא אמרתי הרבה דברים בחיים שלי, לא הגדתי הרבה. היום היתה לי הגדה קצת חסרת סבלנות אליו בטלפון, לא באשמתו, בגלל שהייתי עייפה וסחוטה ומרוטת עצבים. אני חושבת שהוא נפגע, חבל שהוא לא הגיד לי את זה. אני מרגישה אשמה. רני, סליחה, סליחה, סליחה.
September 08, 2008
1:06
קשקושים של היעדרות על תמונת שׂדה ואנפה
» ‎ מתעוררת למציאות

אתאר תמונה:
אנפה תוקפת אותי בעונת מעבר
מאחר והשדות נלקחים לצורך בנייה
וצפוף.
לא אני לקחתי לה את השדות
אך הייתי שם.

לכתוב על בגרות,
אתאר תמונה:
תעודת הבגרות, המצולמת במכונת הצילום
שלא נקלט בה תֹכנה,
תעודת בגרות ריקה.
ותמונה:
שעון ידי בתיכון
המצביע על איחור,
תמיד איחור
או היעדרות.
ותמונה:
הפריים במצלמה (שקניתי בהיותי בת עשרים וארבע שנים),
בעונת המעבר, בו האנפות נעלמות
מהשדות שנלקחים לצורך בנייה,
קולי שכמעט קורא להן לחזור
שיכעסו עליי
על אף שלא אני לקחתי להן את השדות.
August 30, 2008
18:16
תמונה ישנה מאבו-קיר וזכרון מהאנם
» ‎ מתעוררת למציאות

קודם כל, קליפ של אום כולתום למען האווירה. עכשיו לעניין:

אבא שלי קיבל תמונות מארץ מולדתו עכשיו במייל. אני רואה את הפנים שלי בפני המשפחה שבתמונות, זה די מגניב. אני מרגישה כמו היסטוריה. אני מרגישה שותפה להם. אבא שלי הסביר לי בחדווה איפה התמונות צולמו ומי הם המשתתפים. את חלקם זיהיתי. יש את התמונה הזאת שצולמה בחופשה בים באבו קיר:

הבודהה הגדול והשמן במרכז זה סבא שלי. ישובה תחתיו ועליה פעוט הם סבתא שלי ואבי. מצולמים שם גם הדודים שלי, אה, הם ילדים בתמונה. היום הם כבר ממש גדולים. יש שם עוד כל מני מהמשפחה. בפינה הימנית של התמונה יושבת האנם המשרתת, דווקא היא עניינה אותי הרבה. אבא שלי מדבר עליה ועל המשרתת השניה, ראדיה, בחיבה גדולה.

קשה לי להבחין אם היא מחייכת או סתם מסונוורת מהשמש, או מה היא בדיוק עושה עם הידיים שלה. חיפשתי ולא מצאתי ידיים. טוב, מצאתי כף יד אחת. יד טובה בטח. האנם נראית ממש צעירה. אני קצת רוצה שהיא תהיה חלק מהמשפחה ולא משרתת. מעניין אם היא הרגישה חלק מהמשפחה. מעניין אם סבא שלי הרגיש טרוד כמוה כשבא לארץ לעבוד עבודה קשה בשדה. כשהמשפחה שלי היתה חסרת כל. מעניין אם הוא היה הולך את ההליכה הטרודה שלו שהיתה אופיינית לו. הייתי רוצה להכיר את האנם.

כשאמרתי לאבא שלי שהוא ערבי יהודי הוא סירב להכיר בעובדה הזאת ואמר שהוא “רק יהודי”. בכל אופן, כשהסתכלנו בתמונות האלה היום הוא תיאר הכל במבטא ערבי קטן, כאילו התמונות מנהלות איתו דו שיח בערבית. אז שלא יגיד לי שהוא לא ערבי יהודי, אפילו יש לו מבטא. אפילו הוא גר שם. אפילו הוא היה מתפלל תפילות בוקר עם המוסלמים אבל היה משנה את התפילה ואומר “למוחמד יש קרחת”, בערבית, בלי שהמוסלמים שמו לב. זה היה נשמע דומה לתפילה המקורית.

בכל מקרה, הבאתי קטע ממש קצר של אום כולתום ביוטיוב כי השירים שלה נורא ארוכים. למשל כשהייתי ילדה ודוד שלי הסיע אותי ואת בנותיו לחוות הסוסים היה שיר של אום כולתום ברדיו. אחרי שיעור הרכיבה שנמשך למעלה משעה עדיין היה ברדיו אותו השיר כשחזרנו לאוטו. השירים שלה לא נגמרים אף פעם והם נשמעים לי אותו הדבר כל הזמן. היו לה הרבה ריאות לבחורה הזאת, אום.

כל מני זכרונות כאלה… יא-אללה, מה שתמונות יכולות לעשות. זה פוסט לא כל כך קשור, אה? טוב, זכרונות הם אף פעם לא קשורים, הם אסוציאטיבים.
14:55
עליך, על הזמן, על אנאבל צ’ונג
» ‎ מתעוררת למציאות

אולי איני מצטערת שלא הכרתי אותך מקרוב כשהיינו בתיכון
כששאלת אותי אם יש לי חבר
והתחמקתי מתשובה.
אבל חשבתי על זה היום,
למשל, אם הייתי חוזרת עכשיו לעבר
ואומרת לך “לא, אין לי חבר, אני זקוקה לחיבה”
והיינו מתקרבים ומתחבבים על עצמנו
אז לא הייתי סובלת כל כך בתיכון, לעזאזל, כל הסבל היה יורד ממני והלאה
ואז היית הופך לאהבה ראשונה והייתי אומרת לך
“אני אוהבת”
הייתי זוכרת את זה טוב, במיוחד את הגילוי הזה.
אבל אז יהיה פרדוקס של זמנים
כי הייתי הופכת לאדם אחר, בריא יותר, מפוטם מהנאות החיים
ולא היית ניגש אליי בזמן הזה לומר לי “שלום” במקרה בקניון
ולא היינו מחליפים טלפונים
כי היית אדם מהעבר
גל זיכרון יפה, אבל זיכרון בלבד,
בטח הייתי נשואה היום לאדם אחר.
אני מעדיפה לחשוב על הפתרון של המדענים,
הם סוברים שיכולים להיות קווי זמן מקבילים:
הזמן שבו סבלתי בתיכון ונפגשנו עכשיו במקרה,
זה זמן שימשיך להתקיים,
ולעומתו, הזמן שבו חזרתי לעבר ונוצר קו זמן חדש.
כמה יפה זה בעיני שבשני קווי הזמן יש בינינו דבר כזה.
זה הזמן הזה שלנו, אני קוראת לזה.
אני לוקחת בעלות על הזמן,
הזמן נראה לי פראייר ושפוט שלי
הכל נראה פתאום הרבה יותר קל.
איני רוצה לתאר תמונה כעת
אני רוצה לדבר מעל הזמן
כמו רוח מרחפת מעל המים,
לדבר בראשית ואפוקליפסה במקביל,
כמו לדבר איתך ממש.
אפשר גם לדבר על פורנו וגאנג באנג
זה גם הולך.
August 24, 2008
1:46
זה נחמד כשנגמרת השמש בים
» ‎ מתעוררת למציאות

היא עושה כיבוי אורות וגורמת לאנשים להיות רגועים ומנומנמים. והצבע ממש יפה גם! כולם יפים בצבע הזה. זה יפה להם, לנו. אפשר למצוא שם סיפורים, הבאתי גם תמונות:

היה היה ים ושמשיה צבעונית ואנשים צבעוניים שאני לא מכירה, בשל חוסר הגדרה הולמת יותר נקרא להם ה”חבר’ה”. והיו כל מיני חבר’ה. חבר’ה צעירים, מבוגרים, רוסים, חבר’ה משפחתיים, חבר’ה לפני גיוס ואפילו חבר’ה של כלבים שפה בפינה הימנית של התמונה אפשר לראות אחד מהם. הוא היה כלב חנון ומכוער אבל תפס את תשומת הלב שלי. בדיוק התחילה השמש לשקוע ואפשר היה להקשיב לעולם הרבה יותר טוב, יש לו הרבה סיפורים לספר. אז הסתכלתי בעיניים על פרטים.

כמו למשל על הפרט הזה שהיה ממש מתחת לאף שלי: הכפכפים הסקסיים של נעמה אחותי. שימו לב לסימנים האינטימיים שהיא השאירה על החול, טביעת רגל שלה שהחול קיבל אליו מאוד בהבנה. אחוות הרגליים והחול. אבל השמש לא פראיירית, לא לא!

גם השמש רצתה לעשות סימנים, וחרכה את השמיים. השמש יודעת לעשות הרבה דברים, לא רק להרגיע ולנמנם, לא רק להראות סיפורים. הרגעים האלה הם רגעי התהילה שלה אני חושבת. השמש קצת שחצנית גם.

ואז זאטוט קטן קרא תיגר על איתני הטבע וניסה להעיף עפיפון נגד כיוון הרוח, או עם כיוון הרוח (אין לי מושג איך מעיפים עפיפון). בקיצור, בכיוון הלא נכון ואבא שלו נחלץ לעזרתו כי זה דבר ידוע שאבא הוא כל יכול, הרי הוא כזה גבוה. אני אוהבת אבות.

מבט של יאוש מעבר הדוכן של הארטיקים שאיש לא קנה בו כנראה צד את תשומת הלב של הזאטוט, אולי אנחת יאוש חזקה מדי. אבל הזאטוט היה שמח על הגילוי הזה כי, היי, יש מצב לארטיק.

אבל בדיוק קיפלו את הים אז גם הדוכן הזה התקפל. הזאטוט הצטער, המוכרים הצטערו, הים הצטער. ככה זה נראה כשמקפלים את הים: מנערים מחצלות, מקפלים שמשיות ואוספים כל מיני דברים צבעוניים כאלה. יש למוכרים האלה פאוץ’ נחמד. כמו עוד בטן.

והים הלך והתקפל

איש איש לתוך הרכב שלו, כבר התחיל ממש להחשיך אבל הפנסים האלה נראים כל כך מיותרים אחרי הסיפורים שבשקיעה. השמש לא סתם שחצנית.
August 19, 2008
11:07
לא’דעת
» ‎ מתעוררת למציאות

אני לא מרגישה מיוחדת לידו. התייבשתי כשהוא דיבר עם נעמה אחותי הקטנה. לא השחלתי מילה. זאת לא פעם ראשונה שזה קורה. יש לי תחושה שהוא בא אליי רק בגללה. יש לי תחושה שהוא לא בא. יש לי תחושה שאני לא באמת כאן. יש לי תחושה.

מצטערת על הפוסט הגרוע אחרי הרבה זמן שלא כתבתי. אני פשוט מרגישה חרא.
August 05, 2008
18:41
לראות את האחיין, לחלופין, מה זה עושה לי?
» ‎ מתעוררת למציאות

כשראיתי את אחותי מחליפה לאחיין שלי חיתול בבית הקפה חשבתי שהמוהל חתך יותר מדי. אבל אחותי הרגיעה. היא אמרה שככה זה תמיד. האחיין נראה קשוח עם פאות הלחיים שלו ושאלנו “מה יקרה אם הוא יהיה הומו ואיך אבא שלו יקבל את זה?” והאחיין נראה לי מאוד גבר גבר קשוח. גם אם הוא הומו.

אז התחלתי לשיר “in the navy”. אין לי מושג למה, אבל השיר הרגיש לי כמו האחיין. פדיחה קרתה כשהמלצרית בדיוק הופיעה מאחורי הגב שלי. הרגשתי קצת פסיכית.
August 03, 2008
3:08
no limits- באקסטרים
» ‎ מתעוררת למציאות

מחיפושיי בגוגל מצאתי שתי תוכניות שונות מארצות שונות תחת אותו השם: “no limits”

תוכנית אחת מאוסטרליה שהיא איזה ריאליטי על נכים ואחת מארץ שלא ממש בדקתי איזה (יוון או משהו, אנא אערף) על קרבות ואומנויות לחימה.

התוכנית האוסטרלית ביאסה אותי כי אנשים בדרך כלל מגחכים על נכים. האנשים שם די הזויים. כמו למשל זאת: סטלה יאנג. היא חלמה תמיד להשתתף בטקס האוסקר ובמקום זה הלכה להתפרסם בתוכנית הריאליטי המקומית הזאת, היא הולכת לחוג סריגה אבל היא מאמינה שתעצר יום אחד בגלל איזה פשע כי יש לה (ואני מצטטת) “rock-chick roots” . עכשיו, היא מוגבלת ויש לה איזה עבודה וכל הכבוד על זה אבל זה הזוי לגמרי. זאת אומרת, היא באמת מאמינה שהיא תשתתף יום אחד בטקס האוסקר? היא באמת מאמינה שיש לה פאנק בדם? בשביל מה כל החוויה המשפילה הזאת בטלוויזיה? זה מזכיר לי את הצחוק שעשו מאנשים חלשים בתוכנית המפגרת “חלומות בהקיציס”. שנאתי את התוכנית הזאת שנאת מוות.

בכל מקרה, אני מציבה את סטלה בפינה הימנית להתמודד מול המתחרה מהתוכנית השניה בפינה השמאלית: הכוח “סטם” איש הדאווין. גובה 1.76 מטר, משקל 72 ק”ג. נצחונות: 45, הפסדים: 5. אני מרשה לכם להמר, אבל מזהירה אתכם לא לשפוט לפי המובן מאליו. כי מי החליט שהמתאבק יותר חזק או יותר טוב מהנכה? זאת כוחניות מטומטמת.

עוד אחת מהתוכנית האוסטרלית: ג’ניס פלורנס. עם פיצול אישיות (שזה דבר מאוד מאוד נדיר) ובין סוגי האישיות שהיא אפשר למצוא גם שתקנית וגם חברה במפגשי התדיינות (פטפוטים), זמרת, ספרנית, ליצנית, מורה, רקדנית וכ’ו.

את ג’ניס אני מציבה בפינה הימנית מול פסיכו בפינה השמאלית. גובה 1.78 מטר, משקל 78 ק”ג. אני במקומכם הייתי מהמרת על ג’ניס. היא די מפחידה.

לא ראיתי קטע וידאו של אף אחד מהתוכניות בגלל הפלאש פלייר שלא עובד (ניסיתי להתקין מיליון שנה ולא הצלחתי) אבל קראתי תקצירי פרקים של התוכנית האוסטרלית. יש שם על זוגיות וסקס במצב של מוגבלות פיסית. די נו, זה מדכא אני אומרת לכם, אבל זה שם מול העיניים שלי, וזה קיים. זה כמו לעצום עיניים ולהגיד שככה לא רואים אותי, זה יהיה שקר. הכי קל יהיה לי לצחוק על זה אבל אז אני אהיה המפגרת פה.

למשל יש לי גמד בשכונה ואני רואה אותו יוצא רק בלילה כשאין אנשים. אבל למה זה צריך להיות ככה? למה הוא צריך לצאת רק בלילה? זאת לא אשמתו. חשבתי לכתוב על זה סיפור: “גמדים בלילה”. אם אני אכתוב אז זה יהיה סיפור שלא תדעו אם לצחוק או לבכות. כי הצחוק והבכי כל כך דומים אחד לשני במצבים כאלה. אבל לפחות זה יהיה שם מול העיניים שלכם.
August 01, 2008
0:04
אני לא רוצה שהוא רק ישכיב אותי
» ‎ מתעוררת למציאות

יש מצב שאני שיכורה אחרת לא הייתי כותבת את הפוסט הזה.

זאת אומרת יש לו מגע ממש נעים ואני מרגישה שאני מלטפת חתול, זאת אומרת, הוא נעים לי ויש לו שפתיים יפות והכל. נתתי לו לגעת בי. לא הייתי צריכה לתת לו לגעת לי בציצי. אני כופרת. אני פושעת. אני לא רוצה שהוא רק ישכיב אותי.

מוצאת חן בעיני השריטה שלו. שיחכה לי בשיחים כמו איזה פסיכי. שיחכה לי ככה תמיד. שיסתכל עליי בלי שאני יודעת. בגלל שהוא שיכר אותי נתתי לו לגעת בי. למרות שהוא אמר שיש לי ציצי נעים, לא הייתי צריכה לתת לו לגעת. הוא שקרן. יש לי ציצי פיצי מדי.

אני לא רוצה שישכיב אותי ויברח. מוצאת חן בעיני השריטה שלו. אני רוצה שישאר. אני בן אדם רציני. אני לא זולה בכלל. לא הייתי צריכה לתת לו לגעת לי בציצי. אבל בשביל דייט רביעי זה בסדר. בשביל שיכורה זה בסדר. בשביל מגע נעים זה בסדר. זה בסדר? אנ’לא יודעת.
July 29, 2008
19:25
כיסא גלגלים בעלייה
» ‎ מתעוררת למציאות

ולא סתם כיסא גלגלים, ישבה בו אישה שילדה הקט הסיע אותה מול עיניי כשישבתי בתחנת האוטובוס. הסתכלתי עליהם, אסור היה לי להסתכל, אני יודעת, זה פשע. ממש מולי היא אמרה לו שהיא יכולה להוביל את עצמה לבדה. ילדה הקט התייצב לצידה והיא גלגלה את הגלגלים במאמץ, בשמש, בעלייה.

המשכתי להסתכל עד שהם נעלמו, גם כי האוטובוס שלי היה אמור להופיע מאותו הכיוון. אני מצטערת ברצינות וכוונה אמיתית. כשהיו בקצה העלייה ועמדו להיעלם, ילדה הקט הסתובב לבדוק אם אני מסתכלת. הוא צדק. זה היה מכמיר לב.
July 28, 2008
4:50
כלבי אהבה/ ג’לאל א-דין רומי
» ‎ מתעוררת למציאות

גנבתי את השיר מהבלוג של באשי שהביא את היוטיוב באנגלית. תרגמתי מאנגלית והצטערתי שאני לא יודעת פרסית, שפתו של ג’לאל. לא חרזתי ולא התייחסתי למצלול אז אולי השיר יצא קצת נכה. אבל עדיין אפשר לדמיין צעקה של אדם באמצע הלילה אל אלוהים ואיש ברחוב מתעצבן עליו וצועק לו דרך החלון “מה אתה צועק כל כך?” ואז החלום של אותו הלילה. והכמיהה ויללת הכלבים. תשתדלו לדמיין, טוב? תודה באשי על השיר.

כלבי אהבה/ ג’לאל א-דין רומי

באחד הלילות אדם קרא אללה! אללה!
שפתיו מתקו מתפילתו,
עד אשר ספקן אמר, “אז!
שמעתי זעקתך, אך האם מעולם
קיבלת מענה?”

לאדם לא היתה תשובה לדבר.
הוא פסק מתפילתו ושקע בתרדמה טרודה
בה חלם שראה את חידר, מדריך הנשמות,
בעלווה ירוקה וסבוכה.

“מדוע פסקת מתפילתך?”
“משום שמעולם לא קיבלתי מענה.”

“כמיהתך שאתה מבטא
היא המענה.

צערך שמתוכו אתה קורא
מושך אותך אל אחדות.

עצבותך הטהורה
שזקוקה לעזרה
היא הגביע הסודי.

הקשב לנהמת הכלב אל אדונו.
בכיה זו היא הקשר.

ישנם כלבי אהבה
אשר איש אינו מכיר את שמם.

שים את חייך
כדי להיות אחד מהם.”

באחד הלילות אדם קרא
באחד הלילות אישה קראה
אללה! אללה!

(והנוסח באנגלית פה )
July 16, 2008
6:41
השיר שצורחות הציפורים
» ‎ מתעוררת למציאות

מה פסטורלי הדבר
לשבת בגינה בזריחה
הדשא הירוק הזה
המרפסות המסודרות של השכנים
שעוד מעט יקומו לקול
השעון המעורר.
שכנים ישנו טוב בלילה
אחרי סקס מיסיונרי,
יאכילו הילדים
בקוטג’ ותה.
שכנים לא שומעים
צרחת ציפור מכונמת זו
המחרבנת לי פה על הגינה
“כיף לי עם כנף או שתיים
כיף לי לחרבן על הגינה”.
July 15, 2008
1:46
נולד לי אחיין חדש
» ‎ מתעוררת למציאות

הוא עוד לא מכיר את המשפחה שלו, את האחיות וההורים שלו. גם הם לא מכירים אותו, הוא עדיין רק פנים מתוקות עד מאוד מאוד. יש לו גנים וכל זה, אבל הם עוד לא מכירים אותם.

אבל יבוא יום והם יכירו אחד את השני. מקרוב. כל כך קרוב שהוא יכיר את ריחות הפה הלא נעימים שלהם לפעמים, בעיקר בבקרים. הם יריבו אחד עם השני, הוא יכיר את קול הצעקה שלהם ושלו וירגיש שהם מגוחכים וטיפשים שהם מתרגזים על שטויות, שטויות עקרוניות אומנם אבל עדיין שטויות.

הוא ישתעמם איתם ביחד ביום כיפור, ישתעמם איתם מול הטלויזיה. יהיה אפילו יום שהוא יתרגז עליהם כל כך ויחשוב שהוא שונא את הבית והוא ממש חייב לברוח, הוא יארוז תיק עם שמיכת צמר ונעליי בית אבל יספיק להתרחק רק עד המעלית, יתחרט ויחזור הביתה. כי הוא יהיה עוד רק ילד אחרי הכל.

הוא יראה את אמו מטפטפת זיעה על השניצל אבל יאכל בכל זאת, כי אמא אמרה שהוא מוכרח לאכול וזיעה עוד לא הרגה אף אחד. החדר שלו יהיה מבולגן, כי ככה! למרות שאמא שלו תצעק עליו ותגיד “כשיהיה לך בית משלך…” וכ’ו. הוא ירצה כלב אבל אבא שלו שונא כלבים והוא יחשוב לעצמו “איזה מן בנאדם לא אוהב כלבים?” או “איזה אבא רשע”

יהיה עליו איסור לפצח גרעינים ולשתות קפה ולשתות בירה כי הוא עוד רק ילד. אבא שלו ייתן לו לטעום מהבירה וזה יהיה מר והוא יבין שמבוגרים אוהבים שתייה מגעילה וכשהוא יהיה גדול הוא ישתה רק שתייה טעימה.

אבל הוא יגדל קצת וכן ישתה בירה, מאחורי הגב של ההורים, כשהם לא יהיו בבית. ויעשן גם כשהם לא יהיו בבית. הוא יחכה כל כך לאותו היום שאמו תנהג להזכיר “כשיהיה לך בית משלך…” ואז הוא יוכל לעשות הכל. הוא יתבייש להזמין אליו בנות הביתה כי האחיות הגדולות שלו יצחקו עליו וההורים יסתכלו עליהן בנחרצות מאיימת ואמו שלו תגיד מאחורי הגב של הבנות שמגיע לו יותר ואיזה מן בנות הוא מביא הביתה?

אחרי הצבא אמא שלו תנדנד לו למצוא עבודה ושנתיים אחר כך תנדנד לו להיות עצמאי סוף סוף כי הוא לא יוכל לחיות לנצח אצלה בבית, “אצלה בבית”. וירגיש כמו נטל. הוא ייזכר בימים שרצה כל כך בית משל עצמו אבל יתקוף אותו הפחד להיכשל כי לא תהיה לו עבודה קבועה ומספיק כסף. עד שהדודה תסדר לו עבודה.

טוב, אני יכולה להמשיך עוד ועוד אבל אני רוצה להגיע לשורה התחתונה שהיא:

ולמרות כל זה, הוא ימצא בבית נחמה כי הוא יידע ששם הוא שייך ושם זכותו וזכות משפחתו להיות לא מושלמים.
July 03, 2008
2:22
עוד ראיתי את העין
» ‎ מתעוררת למציאות

חשבתם על זה פעם שנולדנו כדי למות? הרי כולנו נמות וכמה זה מצער. אבל אם אפשר אז לדחות את זה כמה שיותר. אולי אפילו במאה שנה או מאתיים. וכמה נפלא יהיה הזמן הזה בינתיים.

תמיד אומרים “לחיות את הרגע”. קלישאה נכונה. צריך לחיות כל יום כאילו הוא שנה שלמה. לעשות הכי הרבה. שזה יהיה יום שצריך לזכור. יום שאפילו לא נשאל אותו והוא יכפה את הזכרון שלו עלינו.

כי נזכרתי (ואני מצטערת שאני כל הזמן מעלה את זה) בחנק של לאקי. ועד עכשיו אני לא בטוחה אם הוא מת מחנק או מהתקף לב או מזקנה. אני לא בטוחה שזה בכלל היה צריך לבוא ככה. נראה לי שהוא היה אמור לחיות לנצח, לא? אולי אפילו הוא עוד בכלל חי ומחפש את הבית. טוב, אלו מחשבות לא טובות. בכל אופן, רציתי להגיד שנזכרתי.

ושמעתי את הובו משתעל את אותו השיעול המבהיל שהשתעל לאקי לפני שמת. ותכננתי להובו לפחות עוד חמש שנים איתנו. לפחות עוד מאה שנה. עוד מאתיים. ועליתי אליו למיטה לחבק אותו פנים מול פנים. הוא נתן לי את האפשרות הזאת. את הקירבה הזאת. בלילה הוא אוהב את השקט שלו, להיות עצמאי בשטח, בלי התכרבלות. ובכל זאת, הוא איפשר את הקירבה. מאוד רציתי אותה כי נשארו לו בסך הכל חמש שנים (או מאה, או מאתיים).

והסתכלתי לו לתוך העין הפקוחה. הוא הסתכל עליי בחזרה. חיכיתי שהוא ירדם. הוא חיכה שאני ארדם. מן קרב מבטים כזה. אז עשיתי את עצמי נרדמת ועצמתי את העיניים. בחושך של עצימת העיניים עוד ראיתי את העין שלו הפקוחה. צלקת כזאת של המבט. זכרון של המבט. זכרון של החי.

בחשכה, בזכרון, לא נשאר מדמותו של הובו מאום מלבד העין. נבהלתי. עוד ראיתי את העין.
June 28, 2008
15:30
פוסט של אחרי השינה
» ‎ מתעוררת למציאות

היה לי סיוט, התעוררתי ממנו בבהלה. אני אפילו לא מבינה את תוכן החלום: היתה אישה של אדם שנקבר בחלקה צבאית והיה לו ילד שהשאיר לו מכתב על המצבה, הילד היה מפגר או חולה והוא נשבע לנקום באישה שהרי בגללה אביו נהרג לפי דעתו, הוא שר במונוטוניות ורדף אחרי האישה. אחרי זה רדפו אחריה אנשי דת. היו הרבה פתקים מהודקים שהם השאירו, וסיכות המהדק נפלו. לא ברור בכלל החלום הזה, התעוררתי ושמחתי שהאישה שרדה, אבל עדיין הרגשתי רדופה.

אחרי כמה דקות הרגשתי נעזבת למרות שאין לי כל סיבה. התחלתי לצאת עם טבח אחד שאומר מה הוא חושב תמיד. אני אוהבת את הכנות שלו. ויש לו עיניים יפות. הוא טוב בשבילי, אני חושבת. נראה מה יהיה. מתחשק לי לכתוב סיפור על אהבה ומסירות. זה עושה לי נעים. אני פשוט מוכרחה להביס את תחושות הרדיפה והנטישה.
June 25, 2008
22:07
שמוליק קראוס- הפוסט
» ‎ מתעוררת למציאות

לא יודעת למה אני פתאום מתעסקת בשמוליק קראוס. מצאתי שכתבתי עליו ביומנים ישנים שלי, לפחות לפני שנתיים שאז התעסקתי עם ההילה של קראוס ואסי דיין, שהיו בשבילי סוג של כוח חיצוני, סוג של אמונה שגם חולה נפש יכול להיות מוצלח, אז היה לי הרבה ספק.

אולי אני מתעסקת בו שוב בגלל שהתחשק לי לשמוע שירים שלו פתאום, אני תמיד מזייפת אותם אבל הוא שר אותם נכון מאוד. מה זה נכון? השירים שרים את עצמם כל כך יפה. אז לכבודו, זה פוסט מושקע.

מהיומן:
25.10.2005
“עכשיו ראיתי דוקומנטרי על ג’וזי כץ והשירים היפים ששמוליק קראוס כתב לה. הוא היה מוכשר. גם אני רוצה להתאהב במוכשר, אבל לא מופרע כמו שמוליק קראוס, הוא היה חולה נפש עם קבלות, מסוכן. (למרות שסטטיסטית חולי נפש לא יותר אלימים ומסוכנים מאנשים שפויים).”

מהיום:
בסרט התיעודי שמוליק קראוס הופיע בקטע אחד מזיע ושר כאילו הוא עושה פשע נוראי, הטירוף שלו בעיניים לא עוזב אותי עד היום. פחדתי שגם אני נראיתי ככה, שאראה ככה. אני משתדלת להזיע כמה שפחות. זה מפחיד את הסביבה זה.

מהיומן:
16.12.2005
“בכתבה מ- 1988 אסי דיין מראיין את שמוליק קראוס לרגל צאת אלבומו ‘אחרי 20 שנה’ (שהזמנתי מהארכיון). ציפיתי שיהיה ביניהם איזשהו דיאלוג מעניין אבל רוב הכתבה בנויה מחלקי שירים וחלקי זכרונות. קצת התאכזבתי. רציתי לדעת מה הם חושבים על השיגעון שלהם, איזושהי שפה משותפת, איזשהו קוד של משוגעים. אבל בכל זאת, אני מרגישה שאני טיפה מכירה את דרך הימים שלהם יותר טוב, שהיא דרך לא כל כך אופטימית, הם די נזקקים לעזרה, נופלים לתוך בורות, חיים מחוספסים.”

מתוך הכתבה מ- 1988:
“שמעתי אותו כמו שותף לדבר אבידה, רואה קרוב רואה טירוף, ומצאתי את עצמי בוכה.
הלחנים, פרט לשיר אחד, שלו, המילים, פרט לשיר אחד, של יענקל’ה רוטבליט שהשאיר רגל אחת במלחמת ששת הימים… הם איש אחד בעל שלוש רגליים.

אז ננסה ראיון מסודר… אתה יכול בבקשה להגיד לי בן כמה אתה?
52, עוד מעט שלוש. בשנות החמישים כזה. הולך להצביע לגימלאים.
אז למה קוראים לתקליט ‘20 שנה אחרי’?
אני יודע? זה 20 שנה של תקופה. של ‘החלונות הגבוהים’, של זובי. שאלות קשות יש לך.

קורא לעצמו שמואל. פעם נטרף והחליט שהוא הנביא שמואל. עבר לנבי סמואל ושוטט בגדה… נדמה לי שהוא המלחין היחיד עם שם של נביא.

יש בתקליט ‘השיר החי’. הפזמון הולך ככה: ‘אהבתי ועוד אוהב כעת/ את השיר החי על הזמר המת’. מי זה הזמר המת? הוא? אתה?
אני. המת זה אני. רואים לא?
והתיאור שם בשיר ‘ראיתי בבתי משוגעים/ כבולים עד הבוקר/ בחלומות מטורפים ובמכות חשמל’. מי ראה? רוטבליט? אתה? אני?
אני ורוטבליט בדרכו אל כוחותינו. אנחנו מתכננים אולי להופיע יחד. חשבנו על שם ללהקה. ‘דרייפוס’ (ועד שאני קולט) טמבל. דרייפוס. שלוש רגליים, מגרמנית.
הצרה איתך שאי אפשר למצוא עליך גרם של יבוא. לא חיפושיות או סשה ארגוב. חתיכת אורגינל. יוצרים בארץ? את מי אתה אוהב?
אני אתחיל להגיד לך את זה, אחר כך יגידו למה לא אמרת את זה.
אתה הולך להופעות?
גידי גוב. מאוד אהבתי את ההגשה. יוני רכטר בסדר. צ’רצ’יל גם בסדר. נעמי שמר. מי לא בסדר? שולמית אלוני?

ואני לא אצטט מה הוא חושב על שלום חנוך.
הוא מצחיק, לא בדרן… הוא מצחיק והוא מצחיק באופן כל כך עצוב.
אני זוכר איך מוישל’ה איש כסית טיפל בשמוליק לפני כשנה וחצי. שמוליק היה על גבול הקטטוני. יצא מאישפוז חצי צמח. לא היה מסוגל לתפקד ונצמד ל’כסית’. ומוישל’ה האכיל אותו, הלך איתו לכל מקום, השכיב אותו לישון. החזיר אותו להכרה ויצא, בדום לב, את העולם. משאיר אחריו חבורה של יתומים… כשמת אמרנו ‘ומה יהיה על שמוליק? זה יגמר ברע’. והוא (קראוס) מפנה אותי לבית בשיר החדש: ‘אחרי 20 שנה/ היה היה לי רעַ/ את שיר המעלות/ האם אתה שומע?/ אשיר עד יום מותי/ נושאת את תפילתי/ המנגינה’.
קראוס: את זה כתבנו עליו.

אתה מאמין ביצירה תחת השפעה? סמים? אלכוהול?
האמת שכל הדברים הטובים לא יצרתי תחת השפעה.
אומרים שהטירוף תופס אותך דווקא כשאתה באמצע הצלחה ואז האגרסיה, המכות ומה לא…
הטעות היתה לצאת להופעות… בקיצור, אתה אומר זה הולך נהדר, בטח ירוץ 300 פעם, ואז אתה תופס את עצמך. 300 פעם?? איזה לחץ. ואחרי הלחץ, אלכוהול.

ואחרי האלכוהול וכדורי המרץ, קראוס נכנס עם הראש בחיים. האלימות אצלו חובקת חיים.

…על היצירה
קורה לי לפעמים, בלילה, שאני שומע את עצמי עוד פעם. ואני יוצא החוצה, אולי זה בא מאיזה אוטו שם למטה. שום דבר. ריק. ואני משתגע. נשכב שוב, ופתאום עוד פעם שומע. דברים חדשים. לפעמים עם טכסט… נורא מוזר. לפעמים אני מנצל את זה וכותב. אולי זה לא מנומס… והכל שקט ואין רחש. חושך”.

מהיום:
קראוס מהראיון של 1988 נשמע אחרת, יחסית לראיון מ 2002, מלבד אותם הנושאים כמו, השיתוף עם רוטבליט, השנאה לשלום חנוך והאישפוזים, כשמכל אישפוז שהזכיר הוא יצא ממש נכה: חצי צמח ב- 1988 ועם רגל שבורה ב-2002, זה נשמע מפחיד להתאשפז (מזל שהאישפוז שלי לא היה טראומטי).
לעומת אסי דיין שאמר שהוא מצחיק עצוב, בראיון של 2002 הוא עושה רושם של מצחיק אלים. אותי הוא הצחיק לפחות, והרגשתי מאוד אשמה שצחקתי.
ההבדל הגדול הוא במצב הרוח שלו ויחסו לגיל כשבראיון מ-1988 אמר שהוא “מצביע גימלאים”, ובראיון מ- 2002 אמר שהוא “על הכיפאק” עם הגיל והעז להתחיל עם המראיינת. כנראה שתפסו אותו ביום טוב, הוא נשמע במצב רוח ממש טוב, לעומת “הזמר המת” שהרגיש שהוא ב- 1988. או שפשוט היה לו באמת טוב.

מתוך הראיון מ- 2002:
“את דלת הבית שלו פותחת פיליפינית מבוגרת. למי שתהה האם הגיע לדירה הנכונה, התשובה היא: כן. יש אשה שמטפלת בזמר המפורסם…
תגיד, איך אתה מרגיש עם עצמך? פתאום רגל שבורה, שיער לבן, עיניים שכבר לא רואות טוב.
על הכיף כיפאק. טוב לי עם הגיל. העיקר שעוד עומד לי בלי ויאגרה.
נו, שמוליק, תהיה רציני.
אני רציני.
תגיד, אתה עוד מסתכל על בחורות?
בטח.
ועוד יוצא לך משהו מזה?
כן.
את מי למשל?
את מי שאני רוצה. אני יושב בקפה פה למטה, נותן רמז, למשל: יש לך על הכיפאק של עיניים.
נו, וזה עובד?
בטח שזה עובד. גם לך יש על הכיפאק של עיניים.

באלבום המצוין יש שירים חדשים שכתב לקראוס הפרנטר הקבוע שלו יענקל’ה רוטבליט…
לפני כחודש התקיימו בחירות למוסדותיה של אקו”ם… אבל מה שהחל כחגיגה של דמוקרטיה, הסתיים באשפוז באברבנאל.
קראוס, מה בדיוק קרה?
… לא נבחרתי לשום מקום, כי כנראה כל מי שהבטיח להצביע בעדי, לא הצביע…
מי הבטיח?
למשל, דידי מנוסי. אני לא יודע מה הוא עושה באקו”ם. הוא לדעתי בכלל לא מוסיקאי. אז הוא ישב על השולחן העליון ואני עליתי וקיללתי את האמא שלו.
ומה קרה?
הוא אמר: ‘תיזהר שמוליק’, אבל אף אחד לא הרים עלי ידיים. כולם פחדו ממני.
ואיך גילית שגם אפי נצר לא רשם את שמך?
שאלתי אותו אם הוא בחר בי, ונצר ענה: ‘לא, לא בחרתי בך’. התעצבנתי… אז קיללתי אותו, והבאתי לו, ככה עם היד, שריטה על כל הפנים. לא משהו רציני, כולה שריטה… ואז הגיע צו מהפסיכיאטר המחוזי, שמורה לאשפז אותי בסגורה של אברבנאל.
ומה קרה שם?
… מישהו גנב לי את המשקפיים. באתי אליו ואמרתי לו: תן את המשקפיים. ואז הוא התחיל להכות אותי, כמעט הרג אותי. הייתי במצב מסוכן. הוא באמת יכול היה לגמור לי את החיים. בסוף הוא שבר לי את הרגל. לקחו אותי לבית חולים, ואז שחררו אותי.
ואתה על כדורים?
כן.
איזה?
כל כדור שתגידי - יש לי אותו.

למה אתה כל כך כועס עליה (על ג’וזי)?
לדעתי היא לא אוהבת אותי. לדעתי היא אוהבת את עצמה. כשאני מתקשר אליה היא טורקת את הטלפון. לדעתי היא פוחדת ממני. היא לא היתה צריכה לחזור מארצות הברית. היא מכירה אותי מלפני 30 שנה. שמעתי שעכשיו היא מופיעה וחמי רודנר מלווה אותה.
הוא נורא מוכשר.
מוכשר? גם אני מוכשר.

שנים הוא חי לבד, ללא המשפחה, עם חברה קבועה (חנה)… אך גם זכה בפרסים מטעם אקו”ם בתחום ההלחנה… השיר “בובה זהבה”, שהלחין… דורג במקום ה-81 בין מאה השירים הישראלים הטובים ביותר.
מה זה עושה לך להיות מושמע, נבחר?
זה כסף.
וחוץ מכסף, בלב?
בא לי להגיד לכולם: אה, עכשיו נזכרתם בי?.
…שלום חנוך לא מודה בזה שאני הכי טוב, כי נראה לי שהוא חושב שהוא המוסיקאי הכי טוב בארץ.
מה אתה חושב על הזמרים הצעירים?
כולם טובים, אבל הם צריכים ללמוד לשיר.
אז מה כן טוב?
מה שאני שר.

ואיך הרגשת שכל השנים ההם עלו מחדש בעקבות הספר של יונתן גפן? במיוחד כשהוא כתב עליך ש”פה ושם הוא היכה נשים ואנשים חלשים”?
יונתן גפן היה צריך לפנות אלי לפני שהוא כתב את הספר, הייתי עוזר לו לספר את הסיפור בצורה יותר נכונה.
ומה היית אומר לו?
קודם כל הייתי מביא לו אחת טובה. אחר כך הייתי מעיר אותו מעלפונו ואז אומר לו: נו, תספר לי מה כתבת עלי. זה נכון? דבר ראשון הוא היה אומר שלא. ואז הייתי אומר לו: ישבת איתי פעם באיזה מקום? ישבת אצלי בבית? אני לא זוכר אותו.
אז למה כל העיתונים היו מלאים בסיפורים על איך ששברת לבני אמדורסקי את תקליט הזהב של החלונות הגבוהים על הראש?
רבנו בגלל זכויות יוצרים.
יש משהו שאתה מצטער עליו בחיים?
…יש כמה דברים בקשר לג’וזי…
‘זה קורה שהדרך התמשכה לי’, ככה כתוב בשיר. אתה מרגיש שהדרך התמשכה לך בלי כוונה?
אני מאוד מבסוט שהדרך התמשכה לי… פעם לא האמנתי שאני אגיע לגיל 64. עכשיו אני רוצה לחיות עד 147.
והיום אתה מבוגר, והמוות רחוק או קרוב אליך?
אני רחוק מהמוות. הרבה יותר משהייתי צעיר. זה כל היופי. היום אין לי סיבה להתאבד. הוצאתי דיסק, אני רוצה ליהנות ממנו.”

(בכתבה יש תגובה של ג’וזי כץ, יונתן גפן סירב להגיב לדברים, שלום חנוך בטח הרגיש שנוא)

מהיום:
בראיון מ- 2005, שערך יואב קוטנר, קראוס נשמע חלש. הוא נשמע יותר רגוע אומנם. אני לא מבינה על איזה צלילות דיברו שם, האיש סתר את עצמו מלא פעמים בראיון. למשל, הוא אמר שהוא לא יודע להחמיא לעצמו אבל מדי פעם זרק על עצמו מחמאות.
הוא נשמע זקן ועייף, במיוחד כשהוא השתמש במילה “צעיר”.
הרגל השבורה מהאשפוז ההוא עשתה פה קאמבק בראיון, הוא הזכיר אותה שלוש פעמים. וכמובן הזכיר גם את רוטבליט. ואת זוגתו חנה.

מתוך הראיון מ- 2005:
“קראוס בן ה-70 סובל בשנים האחרונות מבעיות בריאותיות ואושפז לא אחת. לצורכי הטקס (פרסי עמ”י) ראיין יואב קוטנר… את המוזיקאי. קראוס נראה חולה ותשוש… אבל יש גם חדשות טובות. קראוס צלול הרבה מעבר לצפוי.

מה שלומך?
בסדר. בריא, חוץ מהרגל. הרגל דפוקה.
אתה כותב עכשיו שירים?
כתבתי כבר. הם כתובים. צריך לעבוד עליהם… ככה הם בסדר.
איך אתה רואה את עצמך בכל מה שקרה במוזיקה הישראלית עד עכשיו?
אני לא יודע. לא יודע להחמיא לעצמי, אבל אני רואה שזה מתקדם לא רע בכלל. יש כל מיני דברים חדשים.

קראוס: עבדתי על הים. הייתי ימאי. באחד הימים, ביום העצמאות זה היה, אני זוכר, עלינו לחיפה, למרכז, רקדו ריקודי עם, ובא אלי בחורצ’יק אחד. אמר לי: ‘תחזיק לי את הגיטרה. אני עוד מעט חוזר, אני הולך לרקוד’. אמרתי לו ‘תן’, וזהו, הגיטרה נשארה אצלי מאז… למדתי הכל לבד.

מבחינתך כיוצר, אתה יודע, עשית מאז המון דברים ודווקא הדבר שהכי מצליח זו ההתחלה.
נכון. זו תופעה מאוד לא נורמלית, כי אתה בארץ. כמה אתה יכול למכור תקליטים? יש חוג מסוים שהוא מתאהב בך, עוקב אחריך, וכל דיסק שאתה מוציא הוא יקנה, ויש כאלו שלא. לא יודעים מי זה שמוליק קראוס.
אבל יש קליפים, אפילו מהאלבום האחרון.
נכון. יש קליפים, אבל לא רואים אותם… אז אני מחדש בכל פעם שאני יכול. מחליף צוותים, אנשים. מחליף הכל.
דווקא נדמה לי שרוטבליט. . .
רוטבליט הוא אשתי הראשונה. ממש אני אוהב אותו. אני אוהב את כל מה שהוא כותב.
אין לך אהבות שממלאות אותך לגמרי?
אף פעם. היו לי כשהייתי ילד. את ג’וזי אהבתי, את חנה אני אוהב. יש לי אהבה, את חנה, ואני אוהב אותה. אני לא יודע איך היא סובלת אותי. אני קשה מאוד.
אולי גם היא אוהבת אותך?
יכול להיות.
אדם שמוציא את השירים החוצה… אז יש פה קריאה גם לקהל: תאהבו אותי, תקנו אותי.
כן בטח. למה שלא יקנו אותי? אני כותב לא רע בכלל. ואני שר לא רע. ואני מנגן לא רע.
אבל כשהיינו צעירים ויפים, חשבת שבגיל 70-60 תהיה זמר? אתה יודע, זה משהו של צעירים.
נכון. אבל אני שר שירים צעירים.
השירים משאירים אותך צעיר?
כן. הכל משאיר אותי צעיר. הבנים שלי צעירים. אני צריך בשבילם. אני שר כי בא לי.
איזה שיר שלך אתה הכי אוהב?
עוד לא כתבתי אותו.
בכל זאת, בין אלה שכתבת?
‘אחרי 20 שנה’ ו’בובה זהבה’. זהו בינתיים. שני אלה חבובים (בעגה הכורדית: אהובים) עלי.
‘רואים רחוק רואים שקוף’?
‘רואים רחוק’, גם כן. ‘רואים רחוק’ גם שיר טוב
אתה לא מתגעגע לנעורים?
לא. אני חי את החיים שלי עכשיו והם טובים לי. חוץ מהרגל הדפוקה שיש לי פה.
מה יש לך ברגל?
שברתי אותה והחליפו לי עצמות פה. זה לא מתאחה כל כך טוב. לא משנה, נחליף אותה עוד פעם. רגל מעץ.
אתה מתגעגע לחזור לבמה, להיות בקשר ישיר עם הקהל?
כן. אני אעשה את זה עוד מעט… יש כאלו נודניקים שאתה בא להופעה, מציקים לך. ‘תשיר, תשיר את השיר הזה, בחיאת רבאק’, ‘תעזוב אותי’. האמת היא שאני לא אוהב להופיע.
יש לך איזו עצה או מסר לבחור צעיר שרוצה להיכנס לעסק הזה, לעשות מוזיקה?
רק יכול להגיד שמי שכותב מוזיקה, שימשיך לכתוב… אני יכול להציע לאנשים שרוצים לשיר שימשיכו לשיר, אם יש להם ביצים. שלא ייפלו, שימשיכו.
כל הכבוד לתרומה שלך למוזיקה. כולם חוגגים פה.
תחגגו”.

מהיום:
קראתי שקראוס זכה בפרס שר החינוך והתרבות על מפעל חיים בתחום הזמר העברי לשנת 2006 למרות התנגדותה של שלי יחימוביץ’, יש על זה פוסט פה. שמחתי שהוא קיבל את הפרס כי לא צריך לשפוט אמן על פי קורות החיים אותו, רק לפי היצירה שלו. רוב האמנים דפוקים לגמרי, יש רוצחים (ע”ע קרוואג’יו), פדופילים (ע”ע לואיס קרול) ועוד זוועות.

מהיומן:
17.2.2006
“היתה כתבה (בטלויזיה) על שמוליק קראוס, הוא נראה זוועה, אחרי שני התקפי שבץ ודיבר קצת כמו ילד קטן. גם הוא, כמו אסי דיין, אמר שלא נשארו לו חברים. מה שניחם אותי קצת היה לשמוע שהוא חי כבר עשרים שנים עם רחל ושמעתי מג’וזי כץ (מתוכנית אחרת) שהוא הפסיק לשתות.
אבל כולו כבר מפורק, השפתיים שלו לא נראו שייכות לו, כאילו הן נפרדו מעל פניו וסתם שוכבות שם שפתיים. כולו עני, וגם נכה על כיסא גלגלים. הוא בטח לא יכול לרקוד עם הנכד שלו כמו שרקדנו היום לאחיינית שלי. אני לא יודעת כמה בכלל יוצא לו לראות את הנכד שלו. זה נראה עצוב.”

מתוך הכתבה מ- 2007:
“אתמול היתה מהומה קטנה כאשר התחננו שוב שיבוא לטקס ההצדעה של ערוץ 24 ללהקת החלונות הגבוהים. אבל הוא לא רצה ללכת… ‘אני אוהב את השירים האלה’ (של החלונות הגבוהים), אומר קראוס ונשען לאחור, ‘אני מאוד אוהב לשמוע אותם’.
ביום שלישי הקרוב תיערך בסינמטק תל אביב חגיגה מחודשת להפקה (סוסעץ, משנת 1977), וקראוס יבוא. הפעם בן 72… קראוס גילם בו (בסרט) את עמינדב סוסעץ, צייר מתוסכל שמצליח בקשיים רבים ליצור את סרט חייו ולבסוף שורף אותו.
קראוס: אני זוכר שאת השיר ‘סוסעץ’ כתבתי בדרך מתל אביב לכפר סבא… זה שיר שאני אוהב יותר משירים אחרים.

פעם הוא הרביץ לכולם, עכשיו הוא חלש… עכשיו הוא יודע שהסוף קרוב, וזה לא מרכך שום דבר.
קראוס: …הייתי רוצה שיזכרו אותי דרך הסרטים שעשיתי… ‘סוסעץ’ זה אני, הכי קרוב שיש.

יקי יושע, במאי סוסעץ: הוא ידע להיכנס לדמות, אבל לא ידע לצאת ממנה. בסיומו של הסרט הוא התאשפז שוב… אחרי שכולם עזבו, קיפלו את המצלמות והכל, הוא נשאר לגור שם, באותה חורבה שצילמנו בה את הסרט. ואז באו אנשים מהעירייה, והמשטרה, ונהיה בלגן.

את יום הולדתו ה-50 חגג באברבנאל. הפקת האלבום הבא שלו, ‘אחרי 20 שנה’ (1988), התעכבה בשל כך יותר משלוש שנים.

רוטבליט: הצד החולה, המתפרץ שלו, זה דבר שהוא לא בוחר בו, אין לו שליטה על זה. זאת בעיה שהוא נתון בה. די מאוחר הוא למד לקחת תרופות שאיזנו אותו… בזמן ההתקפים התרחקתי, רק חנה, אשתו, עומדת בזה.

אתה עדיין כותב מוסיקה? מנגן?
כרגע אני לא כותב ובקושי מקשקש על הגיטרה, אבל זה יבוא.
אתה קם ממש מוקדם?
אני קם בין ארבע לחמש בבוקר. אני מתחיל את היום כשאני יושב במרפסת ושומע מוסיקה. אחר כך אני יורד לים וצופה בגלים. עד עשר בבוקר.
מי חסר לך? למי אתה מתגעגע?
… אני מתגעגע לכל חברי שמתו…
ישנו הדימוי של “שמוליק קראוס”. איזה שמוליק אנשים פחות מכירים?
רגשני ופשרן.

כשצעירה מתקרבת אל שולחנו בחוף… היא שואלת אותו אם אפשר לקבל את מספר הטלפון של בנו… ‘אני לא יודע מה הטלפון שלו’, השיב לה קראוס בריחוק… לפני שנתיים נעצר בן קראוס לאחר שהכה את אביו ואיים להרוג אותו. מאז נותק הקשר.

יש אולי עוד משהו שאתה רוצה להגיד?
לא, שאלת יותר מדי שאלות”.

מהיום:
אמא שלי קוראת לו “חמום מוח” בנשימה אחת עם אלביס החנון, היא אוהבת את הביטוי הזה כנראה.
אני לא יודעת אם אפשר לסמוך על מה שהוא אומר, כל פעם הוא אומר משהו שונה, שהוא הכי אוהב את השיר הזה ופעם אחרת את השיר הזה. פעם הוא זמר מת ופעם הוא צעיר. לא ברור לגמרי. מלבד אהבתו לרוטבליט וחנה שאפשר להיות בטוחים לגביה. טוב, לפחות זה. המילים המסכמות שלי: “לפחות זה”.

Skip to page: 1 2

← מהדורה אחרונה נגיסה מהתפוח →

בלוגים ששרון קוראת » מתעוררת למציאות

Feeds

מתעוררת למציאות (108 unread)