בלוגים ששרון קוראת

7:35

עברתי!

» ‎ ללא אליבי

Permalink for 'אז החלטנו לעבור למקום יותר יקר (מעבר לבלוג עצמאי למאותגרים טכנולוגית)'

4:20

אז החלטנו לעבור למקום יותר יקר (מעבר לבלוג עצמאי למאותגרים טכנולוגית)

» ‎ ללא אליבי

עדכון: הוספתי עוד כמה הבהרות בגרסא המעודכנת של הפוסט בבלוג החדש. עדיף להשתמש במדריך שם.

אחרי התלבטויות ודחיות ו”אוי ואבוי, זה נראה נורא מסובך”, הפרסומות הענקיות היו הקש ששבר את גב הגמל, וערן ואני החלטנו לעזוב את בלוגלי ולפתוח בלוגים עצמאיים. אז תודה רבה בלוגלי, מכל הלב, על השנתיים וחצי האחרונות. אתם מקום נפלא, באמת, אבל אנחנו כבר סוף סוף גדולים מספיק ללכת לבד.

כדי להקל על אחרים במעבר, בעיקר אלה שעדיין בשלב המפוחד, שבו לא ברור איך אמורים לעשות את זה, תיעדתי את שלבי המעבר לבלוג עצמאי מנקודת המבט של מי שאין לה שום ידע או הבנה טכנולוגית. והנה - בתום שעות ספורות של עבודה, זכיתי לחגוג את ביתו החדש של הבלוג, ב-www.ayeletoz.com.

הזהרה מראש: הפוסט הזה ייראה מפגר ביותר למי שיש לו איזושהיא הבנה טכנולוגית (כלשהי!). אם אתם מהזן הזה, אתם מוזמנים לפנות למקומות אחרים, אני לא אעלב. מדריכים מצוינים יש אצל מרגוליס, ואצל אח”י דקר. הכוונה כאן היא לפנות לטכנופובים ביותר ולהראות להם, צעד אחר צעד, איך עושים את זה.

1. לקנות מקום אכסון (הוסטינג) ודומיין. כן, אני יודעת שאפשר לקנות דומיין בנפרד, אבל לפחדנית כמוני, האפשרות לעשות את שניהם יחד שווה את הפרשי המחיר. אנחנו הסתכלנו על שלוש חברות:

א. MidHost - בעקבות המלצתה של רויטל. העלות של החבילה הזולה היא $2.95 לחודש. החבילה הבינונית (שמספיקה לצרכינו) עולה $6.95 לחודש. בנוסף, אפשר לרכוש דומיין בכ-$10 לשנה.

ב. Dreamhost - העלות של החבילה הממוצעת היא $8.95 לחודש, בתוספת עלות הדומיין (גם כאן, בערך 10 דולר). אבל בסופו של דבר החבילה יצאה כדאית יותר כי השתמשנו בקופון שנמצא אצל מרגוליס, שהעניק לנו הנחה של $80. בנוסף, הם מעניקים שבועיים ניסיון חינם.

3. GoDaddy - כאן לא הגענו אפילו לבדיקת המחירים. אתר-הבית של גודדי כל כך עמוס ומאיים, שמיד נבהלתי ובחרתי באחד האתרים המזמינים קצת יותר.

אז דומיין והוסטינג היו לנו, בלי יותר מדי כאבי לב: כל מה שנדרש הוא ללחוץ Continue במקומות הנכונים, ולהכניס פרטי כרטיס אשראי.

2. התקנת וורדפרס: מיד לאחר התשלום, דרימהוסט מאפשר לך להתקין אוטומטית אחת ממבחר תוכנות פופולריות. אנחנו בחרנו בוורדפרס שאותו אנחנו מכירים ואוהבים מבלוגלי. גם כאן, כל מה שנדרש הוא לסמן את וורדפרס וללחוץ “המשך”.

דרימהוסט מציעים שתי דרכים להתקין וורדפרס: הבסיסית (easy install) והמורכבת (advanced). הפלוס בהתקנה הבסיסית הוא שהיא מאפשרת להתקין אוטומטית וורדפרס בעברית, ופוטרת מהצורך להוסיף התקנה בעברית על ההתקנה באנגלית. להתקנה אוטומטית של וורדפרס בעברית (שעובדת רק עם דרימהוסט, ולא בכל שירות הוסטינג), צריך לבחור בהתקנה “קלה”, ואחרי ההתקנה ללחוץ על Modify / remove previously installed software (easy)‎, לאתר את הבלוג שלכם ברשימה, וללחוץ על Change Settings. במסך הבא, לבחור מהרשימה את Hebrew.

לגבי מי שבוחר בהתקנה המתקדמת, כמונו (כי הקלה מגבילה מאוד את האפשרות לשנות בהמשך את ההגדרות של הבלוג), ההתקנה עדיין פשוטה מאוד. כל מה שנדרש הוא ללחוץ “המשך” במקומות הנכונים, ודרימהוסט מתקינים את התוכנה אוטומטית, ואז שולחים מייל ידידותי שבו נכללים הקישורים הישירים למרכז הבקרה של וורדפרס (בדומה לבלוגלי מבחינה זו). יחד עם זאת, ההתקנה המתקדמת דורשת להתקין את התמיכה בעברית לבד (ראו פירוט בהמשך).

3. ייצוא כל המידע מבלוגלי: זו פעולה קלה ופשוטה מאוד (שוב תודה!). מרכז הבקרה > ניהול > ייצוא: נוצר קובץ xml שאותו אפשר לייבא הלאה, עם כל המידע מהבלוג.

4. בשלב זה צריך מבחינה תיאורטית לחכות עד שהדומיין יופעל, מה שיכול לקחת עד 3 ימים על פי המייל של דרימהוסט. בפועל - בזמן שלקח לי לכתוב את הפוסט הזה, הדומיין הופעל ויכולתי להמשיך לעבוד. מכאן ואילך - כדי להגיע לוורדפרס, פשוט גולשים אל הדומיין שבחרתם (במקרה שלי - www.ayeletoz.com)).

5. המרת וורדפרס לעברית: אם התקנתם בדרימהוסט את הגרסא העברית באופן אוטומטי (על ידי התקנה “קלה”) אתם יכולים להמשיך הלאה. אם לא - להלן הוראות שלב-אחרי-שלב, שהן לא יותר מאשר פריטה לפרוטות של ההוראות שמצאתי כאן:

א. הורידו אל המחשב שלכם את התיקייה של וורדפרס בעברית (היא נמצאת בקישור שבתוך הקישור שלמעלה).

ב. העלו את קבצי השפה העברית למקום הנכון: כדי להיכנס לניהול הקבצים של הוורדפרס, תצטרכו להתחבר לשרת הקבצים שלכם (שרת ה-ftp). את הכתובת ושאר הפרטים קיבלתם עוד קודם במייל מדרימהוסט (אם אתם כמוני, התעלמתם ממנו עד לרגע זה, אבל זה הזמן להתייחס אליו). אחרי הכניסה למערכת, המסך למערכת הקבצים במחשב הביתי. היכנסו לתיקייה המתאימה, wp-content, ואז ב-actions בצד בחרו make dir וצרו תיקייה שאליה תוכלו להעביר את הקבצים (נוח לקרוא לה languages). בתוך התיקייה, בחרו ב-actions את “upload” וכך תעלו אליה את חמשת הקבצים שנמצאים בתוך תיקיית languages בתיקיית הוורדפרס בעברית שהורדתם קודם.

ג. כדי לשנות את השורה בתוך הקובץ (שוב, זהו “תרגום” של הקישור, אז ראו את השם שם), סמנו את הקובץ (שנמצא בתיקייה העיקרית של וורדפרס), וב-actions בחרו ב-edit. תפתח מעין גרסת-טקסט של הקובץ, שבה תשנו את השורה בהתאם לאמור בקישור ותשמרו (בלחיצה על ציור הדיסק).

זהו. תשמחו לראות שהוורדפרס שלכם עברי למהדרין.

6. בחירת ערכת עיצוב: זהו העיצוב של הבלוג, מה שמכונה בבלוגלי “תבניות”. תבניות מעוברתות אפשר להוריד מבלוג התבניות. כדי להפעיל תבנית מהבלוג, השלבים הם:

1. להוריד את התבנית למחשב שלכם (על ידי הקישור “הורדה” בבלוג התבניות) כקובץ zip.

2. בלוח הבקרה של הבלוג בחרו ב”להחליף את ערכת העיצוב”. ואז מצד ימין “להתקין ערכת עיצוב חדשה”. ולמעלה “להעלות” - אז תוכלו לבחור את הערכה שהורדתם ולהתקין אותה. לאחר ההתקנה, לחצו על “הפעלת התוכנית” כדי להפעיל אותה כערכה של הבלוג.

7. לייבא את התכנים מבלוגלי: ב”כלים” מצד ימין למטה בבלוג תוכלו לראות “ייבוא”. בחרו את קובץ ה-xml ששמרתם בשלב 3. בעמוד הבא, תוכלו לבחור את שם המשתמש שבו יוצגו הרשומות, וכן האם לכלול את הקבצים שצורפו לפוסטים שלכם (תמונות, קבצי pdf וכו’).

8. ניקוי הבלאגן: לבחור את התבנית המתאימה ביותר, לעדכן את הויג’טים ושאר תיקונים שנובעים ממעבר הפלטפורמה (אצלי, למשל, התהפכו הסוגריים בכותרות, שם הכותב קצת נעלם, וחלק מהדפים נמחקו בחלק מהתבניות). אל תילחצו, וזכרו שחלק גדול מהבעיות נפתרות ברגע שעוברים תבנית.

זהו! ברוכים הבאים ל-www.ayeletoz.com. אנא עדכנו את קוראי הרסס.

סה”כ עברו שעתיים מאז שהחלטתי לפתוח את הבלוג ועד להקמת בלוג מתפקד (כולל להתלבט בבחירת דומיינים ולהסתבך קצת עם הבנת ההמרה לעברית). שעתיים נוספות של עבודה נדרשו לבחירת ערכת עיצוב, הוספת תמונות, וכו’.

Permalink for 'איזו מין שלווה (או: קץ ההסטוריה?)'

13:52

איזו מין שלווה (או: קץ ההסטוריה?)

» ‎ ללא אליבי

לפעמים נדמה לי שהגעתי לקץ ההסטוריה האישית שלי - אותו מצב יציב ומאוזן, שבו אין יותר צורך לשנות דבר, כי זהו המצב הטוב ביותר מכל המצבים האפשריים. קוראים לזה, כך נדמה לי, אושר.

העבודה היומיומית שלי - להיות דוקטורנטית - מספקת לי אתגרים אינטלקטואליים מדי יום, אך כאלה מן הסוג הבנוי בדיוק למידתי, כך שאני כמעט לא נתקלת באכזבות או בכשלונות, אלא דווקא ברצף של תובנות ההופכות מורכבות יותר ויותר ככל שהזמן עובר. אומנם הכסף לא אידיאלי, אבל המלגה שלי מכובדת למדי, ומאפשרת לנו לחיות בלי להיות יותר מדי מוטרדים מבעיות כלכליות. וכמובן שמבחינת הסטטוס החברתי, להיות סטודנטית ב”הארוורד” מאפשר לי לטפח את האליטיזם הלא-חבוי שבי כמה שרק ארצה.

מבחינת חיי האהבה, אני שמחה להיות חלק מנישואין מאושרים ואוהבים מהסוג שמוצאים רק בערוץ “יחסים” של ווינט. אפילו מבלי ליצור אידיאליזציה מוגזמת של הזוגיות שלנו, קל לראות שמדובר בזוגיות מפרגנת, שיוויונית, כיפית, ומאוהבת-עד-מעל-לראש. והחיים בנכר, בשנה הראשונה לנישואינו, מאפשרים לנו לחיות חיי “ירח דבש” - הרחק ממערך הלחצים המשפחתי, מהמשכנתא, ומכל הדברים שמקשים על חייהם של זוגות צעירים. אנחנו זוכים לבלות כמעט את כל שעות הערות בנינוחות זה לצד זו, כל אחד עסוק בענייניו, אבל פנוי לחיבוק או לנשיקה בכל עת.

אפילו מבחינת הדיאטה ושיפור הבריאות, ניכר שיפור אחרי תקופה ארוכה (ארוכה מדי) של הדחקה. השיפור איטי, ומתסכל לעיתים, אבל מלא בתקווה ובאמונה שהדרך נכונה.

ועדיין - ומבלי להיות כפוית-טובה על כל הטוב שמאפיין את חיי כרגע - קשה לי קצת להתרגל לשגרה המבורכת הזו. אחרי לפחות 10 שנים של חיים במסלול התקדמות - שבהם כל שלב חייב להוביל לשלב הבא בדרך ל”מטרה” (שלפעמים היא ברורה יותר ולפעמים היא ברורה פחות), אני כמעט לא יודעת מה אמורים לעשות בשלב שבו הגעת לאותה מטרה. שאיפותיי המקצועיות, ככל שהצלחתי להגדיר אותן, הוגשמו מעבר לכל ציפיותי (כמובן נותרה השאלה של “מה אחרי הדוקטורט”, אבל זה עוד רחוק במידה שמאפשרת להדחיק את השאלה הזו ללא רגשות-אשמה). חיי האהבה שלי הגיעו, לאחר תקופה של סערות ומהפכים, אל חוף מבטחים שטוף-שמש.

ברור לכל אחד שזהו השלב שבו אני אמורה פשוט להירגע, ללבוש את הביקיני (שאין לי) ולהשתזף בשמש המפנקת (נו, נכון, אני בבוסטון המאפירה והקפואה. אבל המטאפורה ברורה). אבל איך עושים את זה? איך לומדים להנות מהרגע מבלי למסגר אותו כחלק ממטא-תהליך שבו יש סוף והתחלה? איך קובעים סטנדרטים להצלחה, כשאין שום מטרה או פרמטר ברורים באופק להשוות את עצמי אליהם? איך לומדים להירגע סוף סוף, כשאני אדם כל כך נוירוטי מאז שאני זוכרת את עצמי?

בינתיים, הפתרון שמצאתי הוא להתנגד לכל הרוגע והשלווה. להזכיר לעצמי שההסטוריה טרם תמה. שהשלב הזה - מישור קצר במעלה ההר - הוא זמני בלבד. שבעוד זמן (קצר? ארוך?) יגיעו אתגרים חדשים, שטרם הכרתי (ילדים? החזרה לארץ? שינוי במצבנו הכלכלי? הצורך לכתוב מאמרים בקצב הולך וגובר? ההתמודדות עם החלטות הקריירה של אחרי הדוקטורט? התמודדות עם כשלונות (שיבואו, ואני יודעת שיבואו)?). זה נשמע אולי מוזר, אבל דווקא הידיעה שהשלב הזה, של אושר נינוח ונטול לחצים, הוא זמני בלבד, מאפשרת לי להנות ממנו בלי להילחץ על כך שמותי קרב עוד לפני גיל 30. כי הרי אני יודעת שהעולם הוא עדיין כפי שאני מכירה אותו - נוירוטי, הישגי, ושאפתני. וכל האושר הזה עוד ייבלע באושר גדול עוד יותר.

12:42

קצת פרסום עצמי

» ‎ ללא אליבי

Permalink for 'הפוליטיקה של הדיסציפלינה'

15:56

הפוליטיקה של הדיסציפלינה

» ‎ ללא אליבי

המחקר האקדמי של שיתופי פעולה באינטרנט נשלט, כמעט לגמרי, על ידי כלכלנים ואנשי מנהל עסקים. עוד ועוד גרפים מדהימים, ניסויים בתורת המשחקים, ו-Network Theory. ומדי פעם כתיבה של אנשי מדעי המחשב. הרווחיות הגדולה של המחקר הזה, והקרבה שלו לתעשיית ההייטק, גורמים לכך שלדיסציפלינות ה”חזקות” יש בו שליטה כמעט-מוחלטת. כמובן, נעשים הרבה מאוד מחקרים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים, אבל הם נדחקים לקרן זווית ולא מהווים את הבון-טון בתחום.

תופעה דומה התרחשה בדיסציפלינה המשפטית. התחום של “משפט וכלכלה” הוא היום התחום החזק ביותר בכתיבה המשפטית. גם משפטנים שאינם עוסקים בו, משלבים במאמרים שלהם כלים כלכליים. התחושה היא, שלא ניתן לדבר על משפט בצורה משכנעת בלי, ראשית, לפתוח באפולוגטיקה שמצדיקה את הטיעון בהקשר כלכלי. (גם כאן, כמובן שיש כתיבה אחרת, אבל היא חלשה ושולית יותר.)

המגמה הזו היא בעיני אחד החסרונות של המעבר למחקרים בינתחומיים. במקום עולם חופשי של מחשבה, שבו גבולות דיסציפלינריים נחצים במסע אל האמת, מה שקורה הוא שדיסציפלינות חזקות (וכלכלה היא הדוגמא המובהקת, לפחות בתחומים שאני מכירה) מכפיפות את המחקר בתחומים אחרים להנחות המוצא שלהן. במקרה של כלכלה - שמעלה על נס את האינדיבידואל הרציונלי ממקסם הרווחה - זה אולי בעייתי במיוחד. אבל זה בעייתי גם במקרים אחרים. למשל, אם אנחנו מסתכלים על תת-התחום של מדעי הרוח והחברה (שהוא חלש מלכתחילה), שם ה”השתלטות הדיסציפלינרית” היא מכיוון התפישות התיאורטיות של חקר הספרות, שהשתלטו במידה רבה על הכתיבה התיאורטית בהסטוריה, למשל. במקרה הזה, התוצאה היא דווקא הפוכה, מכיוון שהשימוש בכלים הספרותיים גורמים להחלשה נוספת של הכתיבה ההסטורית (זו שאינה נרטיבית-פופולרית) בשיח הציבורי.

התוצאה של המצב הזה היא שבמקום פלורליזם של דרכי ניתוח של העולם, דרכי ניתוח מסויימות הופכות להיות הגמוניות יותר ואחרות הופכות שוליות, והפער ביניהן הופך גדול יותר ויותר. חוקר שרוצה לשמור על הרלוונטיות שלו גם בשיח הציבורי הכללי חייב לפעול במסגרת הדיסציפלינות החזקות לא רק אם הוא חבר בהן מלכתחילה (למשל, הוא ממילא ד”ר לכלכלה). גם אם הוא משפטן, סוציולוג, או הסטוריון. אם הוא רוצה לצאת ממעגל המשוכנעים-מראש, הוא חייב קודם כל לתת את חלקו למולך של הדיסציפלינות הדומיננטיות. מה, שכמובן, רק הופך אותן לדומיננטיות יותר ויותר (ובסופו של דבר, ל”צודקות” יותר ויותר) ודוחק את דרכי החשיבה החלופיות אל החדרים האחוריים של “מגדל השן”, אל הז’רגון, והרחק מרלוונטיות יומיומית (הדוגמא המובהקת ביותר כאן היא הכתיבה הביקורתית והפוסטמודרנית, שמתנהלת כמעט בגטו אקדמי).

השאלה האישית היא, כמובן, האם אני מוכנה “להרים את נס המרד” דווקא בדוקטורט הצנוע שלי, ולדבוק במתולודוגיה האתנוגרפית, או לכתוב, כמו כולם, ניתוח כלכלי של … ולהבטיח לעצמי מקום של כבוד בין עמיתיי.

Permalink for 'למה ויקיפדיה צריכה מערכת משפטית'

4:11

למה ויקיפדיה צריכה מערכת משפטית

» ‎ ללא אליבי

ערן התלונן לאחרונה שויקיפדיה העברית מנוהלת על ידי קבוצה קטנה ופמיליארית, שיוצרת סגירות בפני כותבים חדשים. גם בתגובות, התעורר ויכוח (ער אולי קצת יותר מדי) בין הויקיפדים הותיקים לבין “מאוכזבי ויקיפדיה”, שחשו שנהגו בהם בצורה לא הוגנת כשרצו לתרום לויקיפדיה. אני לא מכירה היטב את הויקיפדיה העברית. אני מגיעה לשם לעיתים רחוקות מאוד (ובדרך כלל ללא יותר מאשר פרוקרסטינציה של מה שאני באמת צריכה לעשות). כך שהבסיס שלי לגבי מה קורה שם נזון במידה רבה מהפוסט, ויותר מזה מהתגובות לו. אבל אני מכירה לעומק את ויקיפדיה האנגלית, שאותה אני (בין השאר) חוקרת, ונדמה לי שהכרת “האחות הגדולה” יכולה לעזור להבין את מהות הויכוח שהתעורר.

הויקיפדים הותיקים התמקדו בשני טיעונים מרכזיים. הראשון מתמקד בתרומתם למיזם. הם אלה שמקיימים את המיזם באופן יומיומי וסיזיפי (בניגוד לפורשים ולמתלוננים מבחוץ) ולכן הכוח שיש להם בתוך המערכת מוצגת. מי שמשקיע, ראוי שדעתו תיחשב יותר. הטיעון השני הוא טיעון “הדיקטטורה הנאורה”, שמצביע על כך שהויקיפדים אינם משתמשים לרעה בכוח שלהם, אלא מנהלים את הדיונים באופן ענייני וצודק (ולכן אין לתלונות על מה שיסמכו).
הבעיה עם הטיעונים האלה, הוא שגם אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהם נכונים לגמרי, הם לא יכולים לבסס מערכת חברתית אפקטיבית בסדר הגודל של ויקיפדיה. ככל שמערכות חברתיות הופכות להיות גדולות וסבוכות יותר, כך הדרישה ללגיטימציה של בעלי הכוח הופכת להיות חדה יותר. הלגיטימציה שאותה מעוררים הויקיפדים מבוססת על ותק והשקעה ועל צדק מהותי. הבעיה היא, שהצדקות הותק וההשקעה חותרות תחת ההצדקות והאידיאלים שאותם ויקיפדיה מנסה לקדם: פתיחות, חופש, ואנטי-היררכיה. כך שלא פלא שההצדקות הללו נתקלות בעוינות ובהתנגדות. אלו לא הצדקות לגיטימיות במסגרת פרויקט שוויוני ופתוח.
הסיבה לכך שההצדקה בדבר צדק מהותי (”כל ההחלטות שלנו עניינות ומוצדקות לגופו של עניין”) לא עובדת היא מורכבת יותר. ההצדקה הזו מניחה שיש בסיס חיצוני כלשהו להחליט מה צודק וראוי ומה לא. הבעיה היא, שכמו שהויכוח אצל ערן מראה, בויקיפדיה העברית אין בסיס חיצוני כזה. הויכוח האם החלטה מסוימת הייתה צודקת או לא לא מצליח להגיע לכדי הסכמה אובייקטיבית, אלא נסגר באמצעות אמצעים של כוח - הצבעות, מפעילי מערכת וכו’. אבל האמצעים האלו לא יכולים לתרום ללגיטימציה של טענת הצדק המהותי. אם כבר, הם חותרים תחתיה ומשמשים כדוגמא לכך ש”הם לא מצליחים לשכנע, אז הם משתמשים בכוח”.

הדרך ליצירת בסיס חיצוני לטיעוני צדק מהותי היא על ידי יצירת מערכת משפטית. ההישג הגדול ביותר של מערכת משפטית אפקטיבית (על אף שלל הביקורות שאפשר להטיח בה) הוא שהיא יוצרת ספירה לדיון שמנותקת מיחסי-כוח ישירים וחדים. עצם החובה להקפיד על פרוצדורות ראויות, לשמוע את כולם, לנמק את ההחלטה וכיוצ”ב יוצרים מערכת שהיא במידה מסוימת אוטונומית ולכן יכולה, באופן טוב יותר מאשר מערכות אחרות, לספק החלטות לגיטימיות בשאלת הצדק המהותי. במקרה כזה, התמיכה של המערכת המשפטית בויקיפדים גם הייתה מחזקת את טענתם שהם פעלו כשורה, וגם הייתה מקטינה את ההתנגדות להחלטות שלהם, כי המתנגדים היו מוכנים לקבל ביתר נכונות עמדה אובייקטיבית שמעמידה אותם על טעותם, שמנותקת מהעמדה של מי שהתווכחו איתו מלכתחילה.
מערכת משפטית פנימית כזו, שמטרתה לחזק את הלגיטימציה של המערכת וליצור “שלטון חוק”, קיימת בויקיפדיה האנגלית, בכמה מישורים (היא גם קיימת בויקיפדיות אחרות, כמו שהראה Harel). ראשית, בויקיפדיה האנגלית יש הרבה יותר דפי מדיניות מאשר בויקיפדיה העברית (שבה, מהתרשמות שטחית, מעט מדפי המדיניות רלוונטיים לענייננו). בנוסף, דפי המדיניות האנגליים הרבה יותר מפורטים ומגבילים ביחד לדפים העבריים (השוו למשל את דף הונדליזם בעברית ובאנגלית). דפי המדיניות (”החוקים”) יוצרים בסיס קבוע, אובייקטיבי ולא משתנה שאליו אפשר לפנות במקרה של ויכוח. שנית, בויקיפדיה האנגלית יש מערך פתרון סכסוכים מורכב יותר מזה של העברית, שמגיע כדי “ועדת בוררות” שמשמשת כ”בית משפט” ובכך מקדמת פתרונות לגיטימיים לסכסוכים. יישומם של אלה בויקיפדיה העברית יכול לחזק את הלגיטימציה שלה וגם לקדם מערכת שהיא באמת פתוחה וצודקת יותר.

Permalink for 'לא רוצה להיות פרו-בלוגרית (על מיקרו-דמוקרטיזציה של בלוגים)'

5:25

לא רוצה להיות פרו-בלוגרית (על מיקרו-דמוקרטיזציה של בלוגים)

» ‎ ללא אליבי

מרגוליס מצביע על כך שגם הבלוגוספירה מצייתת לחוקי הכוח הקפטיליסטיים ומרכזת את הכוח בידיהם של מיעוט “פרו-בלוגרים”. הוא מנסה לצאת מהסבך הזה, אולי על ידי שיתוף פעולה בין בלוגים לבין מערכות סינון-תוכן מסורתיות.

נדמה לי שהאכזבה של מרגוליס מבוססת על כך שהוא מניח שהתרומה של הבלוגוספירה לציבוריות ולדמוקרטיה היא דרך היכולת שלה להוביל שינוי חברתי, או להעלות נושאים על סדר היום הציבורי - המטרות שאותן אנחנו מייחסים בדרך כלל לתקשורת הממוסדת. בעיני, אלו מטרות חשובות, אבל הן מסתירות מן העין את השפעות המיקרו שיש לבלוגים על הספירה הציבורית.
כתיבת בלוג היא לא רק כלי להפיץ את עמדותיך (הצודקות כמובן) לעולם. הכתיבה היא גם כלי לגיבוש עמדות, שמציג חלופה חשובה למבנים אחרים של קיום דיונים ציבוריים בחברה דמוקרטית. נשווה, למשל, את בלוג-דיבייט לויכוחי ליל-שבת אצל המשפחה או החברים. דיון “חי” כזה בדרך-כלל מתדרדר מהר מאוד לדיון דמוי-פופוליטיקה. המיידיות שבתגובה והצורך לגבש דעה כאן ועכשיו, על בסיס הידע שיש בידיך באותו הרגע, מעודדים מעבר לסאונד-בייטס ולדקלום קלישאות. לעומת זאת, בכתיבת פוסט בבלוג יש גם מגבלת מילים מינימלית מסוימת (שמתחזקת ככל שהמסרים הקצרים-יותר עוברים לטוויטר), ובנוסף מסננת-תוכן מסוימת שנובעת מהעובדה שגם אנשים זרים יקראו את מה שכתבת. שתי המסננות הללו - העומק (שמתבטא באורך העמדה) והאחריות (שמתבטאת בפרסום) מובילים לכך שהדיונים בבלוגוספירה - גם אם הם אינם נחשפים לציבור הרחב יותר - מעודדים יצירת אזרחים שהם פעילים, מתעניינים, וחושבים יותר. ככל שיש יותר בלוגרים (והיום, עם כל הביקורת כנגד “הפקאצות”, כתיבת בלוג מתחילה בגיל מוקדם הרבה יותר) - יש בסיס לשיח ציבורי אחר ואלטרנטיבי לשיח שקיים היום. לא כי הנושאים שיהיו על סדר היום יהיו שונים - אני מסכימה עם מרגוליס שכנראה הם לא יהיו - אלא כי העיסוק בהם יהיה אחר. מאפיין נוסף של המיקרו-דמוקרטיזציה הוא התמריץ שהבלוגוספירה מעודדת לתגובה על דברים שמתרחשים סביבנו. כמעט כל אירוע חדשותי מוביל לגל של פוסטים בגרייפסיאדה. גם אם מעט מאוד אנשים קוראים את התגובות הללו, האינסטינקט להגיב, לגבש עמדה על מה שקורה, לעקוב באדיקות אחרי החדשות (ואפילו אם זה רק כדי שיהיה על מה לכתוב פוסט סוף סוף) הוא אינסטינקט שהבלוגוספירה מעודדת יותר מאשר כל חינוך פרונטלי לדמוקרטיה.

Permalink for 'גדי טאוב והבשורה שהכזיבה'

20:50

גדי טאוב והבשורה שהכזיבה

» ‎ ללא אליבי

גדי טאוב מכעיס אותי. כאשר קראתי לראשונה את “המרד השפוף” הסכמתי כמעט עם כל מילה בו. במיוחד הסכמתי לקריאה שלו כנגד אי-לקיחת אחריות. טאוב טען שהבעיה בחלק משמעותי בכתיבה הפוסט-מודרנית או הביקורתית הוא שהיא מסתפקת בהצגת הביקורת, בלי לקחת אחריות על ההשלכות שיהיו לביקורת שלה. שהיא מסתפקת בלהגיד “זה לא”, אבל לא חושבת מספיק על חלופות מתאימות.
אני חושבת שההתעקשות על לקיחת האחריות היא הכרחית, כי היא מונעת מצבים שבהם אנשים נוקטים בעמדות כי הן מגניבות, או מרשימות, או מאפשרות להם להשיג בנות, או טרנדיות. היא מחייבת אותם להצדיק אותן במסגרת עולם הערכים הרחב יותר שלהם. ויותר מזה - היא קוראת לשינוי אמיתי בעולם. היא מחייבת את מי שאומר “די לכיבוש” להציע אלטרנטיבה סבירה, שתוכל לעמוד במבחן פוליטי. היא מחייבת אותנו לצאת מהרצונות והפנטזיות שלנו לשקילה פרגמטית של האופציות הקיימות בפנינו, ולצורך המציאותי לבחור בין אפשרויות ולא רק להציג עמדות טהרניות ולא ריאליות.
עד פה, כאמור, אני חותמת על כל מילה. אני חושבת שאחת הבעיות של השמאל הישראלי הוא שלפעמים, מרוב ייאוש, הוא ויתר על הצורך לשכנע אחרים שהוא מציג חלופה ריאלית, סבירה, וטובה יותר, ופשוט מעדיף לשכנע את עצמו ש”הם ממילא לא יבינו”, ולכן אין על מה להילחם.*
הבעיה היא, שגדי טאוב הלך רחוק מאוד מהביקורת שאותה הוא השמיע ב”מרד השפוף”. במקום להתריע בפני אנשי השמאל והפוסט-מודרניסטים ולחייב אותם לחשוב אחרת על הביקורת שאותה הם מציגים, הוא פשוט החליט ש”כל השמאלנים קשקשנים”. במקום להשפיע עם הביקורת שלו, הוא השתמש בה כשם תואר: “הביקורת שלי נכונה, ולכן כל מי שביקרתי הם פשוט כאלה”. רצח-האופי שהוא עורך לרעיונות שמאליים הוא בעיני חריגה קיצונית בדיוק מהביקורת שלו עצמו. במקום לחייב את הביקורתיים לקחת אחריות, הוא עצמו מסרב לקחת אחריות, בכך שהוא מסרב להאזין לביקורת ופוטר אותה כלאחר-יד כ”קשקוש”.
למשל, הוא מניח בפוסט האחרון שלו שזה ששמאלנים לא תומכים ב”שמאל הלאומי” זה עניין של רושם על קהל הבוחרים שלהם. ובכן, זו לא הסיבה. הסיבה להתקוממות נגד השמאל הלאומי הוא שלמרות שהוא מנסה להציג את עצמו כאידיאל של טאוב - שמאל ציוני שלוקח אחריות, מבקר מתוך אחדות-גורל, ולא מציע רעיונות אוטופיים - מדובר בלא פחות ממניפסט מתלהם, שמנסה למצוא חן בעיני הקוראים באמצעים רטוריים נחותים, לא מציג תפיסת-עולם קוהרנטית, מזלזל בזכויות אדם, חותר תחת תפיסת עולם סוציאלית ומציג פתרונות פופוליסטיים לרוב הבעיות. זה לא שמאל אחראי. זה סתם התלהמות לאומנית שאינה כוללת בתוכה שום דבר.
וחשוב לי להדגיש שאני לא חושבת שהשמאל הישראלי לא זקוק לחשבון-נפש. הוא זקוק לו מאוד. אבל זה חשבון נפש מהסוג של “המרד השפוף” - חשבון נפש שמחייב אותו לפעול כמו שפועלים אנשים מבוגרים, ולא כמו נערים אידיאליסטיים. זה לא חשבון נפש שמחייב אותו לוותר על הערכים שהוא מאמין בהם - למשל שזכויות אדם ומחוייבות לאמנה חברתית סוציאלית חשובים יותר מאשר הגנה על תפישות לאומיות. שצמיחה לא דוחה את העיסוק בשיוויון. וכו’ וכו’. כל אלה יכולים - וצריכים - להיות מקודמים בתוך תפיסה פרגמטית, מציאותית, ולא טהרנית-אידיאליסטית. אבל פרגמטיות לא אומרת זניחה מוחלטת או דחייה מתנשאת ובטוחה-בעצמה, בסגנונו של גדי טאוב.

—————-
* זה מזכיר לי מקרה אחד שבו ח”כ זהבה גלאון, בויכוח בקשר לדרך הנכונה להתמודד עם סחר בבני אדם, אמרה לי שהיא “עייפה מלהסביר לי” למה אין משמעות ליסוד ההסכמה במקרה של נפגעות סחר בנשים. לי זה נשמע, אני מודה, יותר כאילו היא עייפה מלנסות לחשוב מחדש על הנושא, ומעדיפה להינעל בעמדות הקודמות (והפופולריות) שלה.

Permalink for 'בישולים (או: כמעט חודשיים לנישואינו)'

21:17

בישולים (או: כמעט חודשיים לנישואינו)

» ‎ ללא אליבי

כשהייתי קטנה, ההורים שלי היו צוחקים עלי שהילדים שלי ימסו בגשם, כי כל מה שהם יאכלו יהיה רק “מנה חמה”. חוסר-יכולתי לבשל הייתה מפורסמת ברמה כזו, שבשנה שעברה, כאשר יחד עם החברים הישראלים שלי אירחנו זה את זה לארוחות שבת, תמיד היה ברור שאותי אפשר לשלוח לקנות חלה או יין, אבל שאין סיכוי לגרום לי לבשל.
אתמול הבנתי עד כמה כל זה השתנה בחודשים האחרונים. הבית של ערן ושלי אפוף ריחות בישולים. זה התחיל עם יכולות הבישול שלו, אבל בשלב מסוים גם אני הצטרפתי לצוות המבשלים בבית ושנינו אנחנו אוכלים יחד ומבשלים יחד. יותר מכל, זה מה שהופך את הבית שלנו לבית של “משפחה”. למשהו שהוא מעבר לבית של זוג בלבד.
הבית שלנו גם הפך להיות אחד מ”הבתים המארחים”. חברים נכנסים ויוצאים, מגיעים לארוחות ערב, שותים וצוחקים. תמיד חלמתי שהבית שלי יהיה מהבתים האלה שתמיד כולם מתגלגלים אליהם. עד היום זה אף פעם לא קרה - גרתי רחוק מדי מכולם, או שהבית היה קטן מדי, או שהוא היה מבולגן. ועכשיו, איכשהוא, הבית נמצא בדיוק במקום הכי נוח, תמיד יש משהו לחמם מהמקרר, והספה מתאימה בדיוק לאירוח כמה חברים.
מצחיק, שדווקא הדירה השכורה הזו, שאנחנו גרים בה בקושי חודש, שנמצאת בבניין הכי דמוי-מעונות שאפשר לדמיין, עם שתי התמונות הזולות (אחת נקנתה בדולר בגאראז’ סייל), הספה שהייתה הכי זולה בחנות וכיסאות שלא מתאימים אחד לשני (או לשולחן), מרגישה עבורי יותר “בית” מאשר כל מקום אחר שגרתי בו.

Permalink for 'להבין את הבלתי-ניתן להבנה (או: לייב בלוגינג של הגל)'

1:06

להבין את הבלתי-ניתן להבנה (או: לייב בלוגינג של הגל)

» ‎ ללא אליבי

אחד המנחים שלי הציע לי לקרוא את הגל. הוא הזהיר אותי שלמרות שהוא מציע לי רק 20 עמודים ממנו (בדרך כלל כמות הקריאה נמדדת בספרים, ולא בעמודים), אלו הולכים להיות 20 העמודים הנוראיים ביותר שקראתי אי-פעם, ושאני לא אבין כלום. ובכן - נתחיל בזה שהוא צדק. התחלתי לקרוא לפני בערך שעה, אני בעמוד החמישי. (רק לשם הדגמה, הנה משפט לגמרי אקראי: The independent members exist for themselves. To be thus for themselves, however, is really as much their reflection directly into the unity, as the unity is the breaking asunder into independent forms.)

הדרך הקלה הייתה להתחיל בקריאת אחד מהמבואות להגל, כך שלפחות המושגים שלו יהיו ברורים. אבל החלטתי לנסות לבחור בדרך אחרת - קודם אקרא את הטקסט, כמו שהוא, סתום ככל שיהיה, ורק אז אפנה להסברים חיצוניים (שקיימים בעשרות. פרשנות להגל היא תחום כלכלי שלם, מתברר). בנוסף, החלטתי לנסות להשתמש בתרגיל הזה כדי להסביר באופן שיטתי פחות-או-יותר את הדרך שבה אני מתמודדת לראשונה עם טקסטים, ובעיקר טקסטים קשים (זה יכול להיות פילוסופיה גרמנית, מאמר קשה במיוחד, או טקסטים מקודשים).

השלב הראשון הוא לנסות לצייר את המשפטים באופן לוגי, גם אם המושגים חסרי משמעות. כלומר - אם הגל אומר ש”הקיום של הצורות הנפרדות” הוא השלב הראשון, ו”ההכפפה של הקיום לאינסופיות של ההבחנה” היא השלב השני, אני קודם כל כותבת שני סעיפים - א’ וב’. לפחות אנחנו יודעים שיש שני רגעים, ושהראשון נוגע לקיום. כך שלהפריד מושגים זה השלב הראשון.

השלב השני הוא לנסות לחבר חלק מהמושגים עם דברים ששמעתי בעבר. אני יודעת קצת-קצת על היידגר (כלומר - אני יודעת מה שבעז נוימן לימד אותי בשיעור אחד על היידגר בתואר הכמעט-שלם שלי בהסטוריה) ואני יודעת שהיידגר מדבר על הקיום כהיפרדות של דבר ספציפי (למשל פטיש) מתוך “כלל הקיום”. זה נשמע די דומה למה שכתוב במשפט של הגל, ואני יודעת שהיידגר הושפע מהגל, אז נניח שמה שהגל אומר כאן הוא אותו הדבר שאותו נוימן אמר שהיידגר אמר. כלומר: שברגע הראשון “נגזרים” הדברים שאנחנו מכירים מתוך איזה מרק גדול ועמום שנקרא לו “כלל הקיום”. ויש לנו הפרדה בין המרק לבין הדברים הגזורים ממנו (הפטיש).

אבל - וכאן חזרנו להגל - ברגע שגזרנו החוצה את הפטיש, מה שנותר לנו זה “מרק-הקיום-בלי-פטיש”, שגם הוא דבר מוגדר. כך שגם הופך להיות משהו. הוא מקבל משמעות מתוך ההנגדה בינו לבין הפטיש. זה מבחינתי השלב השלישי - ניסיון להבין את הגל במונחים עצמאיים שלי (גם אם הם עושים לו עוול. מרק בלי פטיש? באמת?). ההתעקשות להתחמק מהמילים שלו מכריחה את הטקסט להפוך להיות משהו שאינו לחלוטין מופשט. והרי ממילא, זה לא של”קיום” ו”הדבר בקיומו ובזכותו” יש יותר משמעות פנימית מאשר למרק שלי.

השלב הרביעי (שבגללו דובי התקנא בי פעם) הוא להתחיל לגלות אכפתיות לגבי הטקסט. לנסות להוציא אותו מגדר “טקסט אקדמי משעמם-טיכו שהכריחו אותי לקרוא”, ולהבין אותו כטקסט מרתק. לגבי רוב הטקסטים המכוננים אני מגיעה לשלב הזה ברגע שבו אני מוצאת את עצמי בטקסט (נכון, יש שלל טקסטים מחורבנים, קלישאתיים, וסתמיים שאין בהם שום דבר מרתק. אבל להגל אני מוכנה לתת להינות מהספק).
אני, למשל, התחברתי לשלב שבו הגל מדבר על הפטיש שלנו, שבדיוק גילה את עצמו כנפרד ממרק-הקיום. הגל אומר שהאינדיבידואליות (הפטיש), ששימר את עצמו במחיר הפגיעה בכלל-הקיום, מרגיש עכשיו את האחדות עם עצמו. אבל - דווקא בגלל שהוא מרגיש כך לגבי עצמו, הוא כבר דומה מאוד להרבה דברים אחרים - שדרך הניתוק מהם הוא מרגיש את עצמו עם עצמו. אם ננסה רגע להתחבר לתחושה של הפטיש שהמצאנו, אפשר ממש לדמיין אותו מסתכל סביב ורואה את עצמו משתקף בעיניהם של כל הסובבים אותו (גם אם הסובבים אותו הם כרגע מרק-קיום ואולי עוד מזלג שהתקיים לו בינתיים).
נכון שהתמונה שציירתי היא לא הרבה יותר קוהרנטית או מובנת מזו שהגל מצייר. אבל היא (לפחות עבורי. אחרים יציירו בדמיונם תמונות אחרות) מעבירה לי תחושה בלתי-מילולית לגבי המצב שהגל מתאר. היא מאפשרת לי להזדהות, גם אם אני לא ממש מבינה עם מה אני מזדהה. אני חושבת שבקריאה של טקסטים אנחנו צריכים להיות פתוחים להשפעה רגשית-אינטלקטואלית של הטקסט לא רק דרך המסקנות שלו - כלומר, השאלה היא לא רק אם אנחנו מסכימים או לא מסכימים עם הטקסט. היא לא שאלה של הערכה. יותר מזה - לפעמים, ההשפעה הרגשית הזו מתחילה להתגבש עוד לפני שלגמרי הבנו מה אנחנו קוראים. היא הרבה יותר אינטואיטיבית מאשר מנומקת. אבל התועלת שבה היא שמאותו רגע, אנחנו הופכים להיות מעורבים בטקסט. הטקסט הוא חלק מאיתנו. כל משפט בטקסט משתנה קצת כשהוא עובר לתוך העולם הדמיוני-רגשי שיצרנו. יש לנו העתק, בצבעים שונים ובצורות קצת סוריאליסטיות, של הטקסט בתוכנו. וברגע שיצרנו את ההעתק הזה, הטקסט לא יכול יותר להישאר משהו מנותק. אנחנו חלק אקטיבי בו. צערו של הפטיש הוא צערנו.
זה בדיוק השלב שמסביר למה אני לא יכולה להישאר אדישה לטקסטים שאני קוראת. כי הם לא רק טקסטים שאני קוראת. הם טקסטים שאני גם מחברת-שותפה להם. כי יש את מרקס, למשל, ואת “מרקס בפרשנותו על פי איילת”. הפרשנות הזו יכולה להיות מוטעית לדעתם של הרבה מאוד אנשים, לא לשקף את הפרשנות המקובלת, ולפעמים, אם שכחתי או לא שמתי לב, גם לסתור דברים ברורים שאומר הטקסט עצמו. אבל זה הרבה פחות משנה. כי החיבור שנוצר עם הטקסט מאפשר הרבה יותר יצירתיות וחשיבה אמיתית על העולם מאשר לדעת לדקלם פרשנויות מוסמכות של אנשים אחרים. אני מעדיפה להיראות טיפשה או לא מבינה בעיניהם של אנשים מסויימים (אותם שומרי-סף-בעיני-עצמם של הפילוסופיה) מאשר לקבל את הטקסטים שלי לעוסים וריקים מרגשות. (רק חבל שלקח לי כמעט עשר שנים של לימודים אקדמיים כדי להודות בזה).

ועכשיו, אפשר להמשיך לקרוא את הגל.

18:51

יום הכיפורים, שנה אחרי

» ‎ ללא אליבי

ההתייחסות שלי ליום הכיפורים מלאת-סתירות ופרדוקסלית. ביום עצמו, אני מקפידה על צום, לא משתמשת במכשירים חשמליים, ומחמירה מאוד. מצד שני, בכל שאר ימי השנה איני מקפידה כמעט על אף מצווה אחרת - אני לא שומרת כשרות, לא עושה קידוש, וממצה את יהדותי בעיקר בחגים. האבסורד הגיע בשנה שעברה לכך שאכלתי צ’יזבורגר לסעודה מפסקת.

ועדיין, אני מתעקשת שלא לוותר על צום יום הכיפורים. בתחילה, זה היה מתוך ניסיון לשמר את יום כיפור של ילדותי. תמיד יום כיפור היה יום אהוב עלי במיוחד: כל המשפחה הייתה יושבת יחד, קוראת, משחקת רמיקוב, מטיילת בשכונה. הצורך לבזבז זמן ביחד (כדי להעביר את הצום מהר) הוביל לשעות איכות ארוכות שלא הופרעו על ידי צפייה בטלוויזיה או משחק במחשב. בדרך-כלל, גם בילינו את רוב שעות העירות יחד בסלון או בחדר האוכל. בהמשך, כשגדלתי, נוסף לאווירת יום-כיפור גם הטיול ברגל ל”מרכז”. אז נכון, מדובר במרכז חדרה, ועדיין - הידיעה שפעם בשנה אפגוש את כל האנשים שלא ראיתי אותם מאז התיכון (כלומר, מאז יום-כיפור הקודם), אגיע אל כיכר העיר המפוצצת אנשים, ופשוט אסתובב מצד לצד עד אמצע הלילה (כדי לישון עד מאוחר למחרת ולהקל על הצום), הייתה כיפית וייחודית. מסוג הדברים שיש רק ביום כיפור.

אבל התודה האמיתית שלי לייחוד שביום הכיפורים הגיעה בשנה שעברה. ימים ספורים לפני יום הכיפורים, בעשרת ימי-תשובה, נפרדתי ממי שהיה בן-זוגי כמעט עשר שנים. הייתי כמעט לבד, בעיר זרה, בארץ זרה (אז הייתי חודשיים בקושי בארצות-הברית), מבולבלת ומפוחדת לגבי המשך דרכי. אפילו כמעט בהסטריה. ואז הגיע יום כיפור. והחלטתי שלמרות שכל הטקסים הרגילים של יום כיפור לא יהיו שם - לא הייתי עם משפחתי, ובמרחב הציבורי לא היה שום שינוי - עדיין אצום ואקפיד על ניתוק מהאינטרנט ומרשתות התקשורת (שזה, יש להודות, האלמנט הקשה ביותר מבחינתי ל”לא להשתמש במכשירי חשמל”).

זה היה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לייחל לו. מתוך המערבולת שבה הייתי, קיבלתי יום אחד של שקט. יום שבו איש לא שאל אותי “למה”, שבו לא ראיתי את האקס מופיע בסקייפ, שבו לא ניסיתי להשכיח את המחשבות בלימודים. ישבתי לבד על המיטה שלי, וקראתי את Eat, Prey, Love, שקניתי כמה ימים קודם לכן בתור “ספר קריאה” לכיפור. באופן מתאים במיוחד, הספר נפתח בזה שהגיבורה ממררת בבכי בחדר-האמבטיה שלה, כשהיא מבינה שהיא רוצה לסיים את נישואיה. ההכרה בכך שיש עוד מישהו בעולם שחש בדיוק כמוני - גם אם הוא נמצא רק בספר - הייתה הנחמה הגדולה ביותר שיכולתי לבקש.

אחרי אותו יום כיפור, כבר הייתי רגועה הרבה יותר. התחזקה בי התחושה שהכל יהיה בסדר. שאני אצליח לעבור את השלב הזה. שיש משהו טוב בהמשך. ואכן, כפי שהקוראים הקבועים יודעים, מאז יום הכיפורים עברה עלי השנה מלאת-הטלטלות ביותר בחיי : מרווקות מלאת סטוצים-של-לילה אחד, הגעתי ליום הכיפורים הזה לצד בעלי הטרי, אחרי סיפור-אהבה סוער ובין-יבשתי שכמוהו מוצאים היום רק בסרטים.

והנה שוב אני בחיק משפחתי (החדשה). מחכה לעוד יום של שקט וזמן איכות (אבל בלי רמיקוב). מרכז חדרה התחלף במרכז קיימברידג’, אבל הסתיו הוא אותו סתיו.

גמר חתימה טובה.

15:50

אני חשבתי על זה?!

» ‎ ללא אליבי

בשבועות האחרונים אני מסיימת את כתיבתו של מאמר קצר, שלמעשה התחלתי לכתוב אותו כבר באמצע השנה שעברה, כי הוא עיבוד של עבודת התואר השני שלי (היא לא ממש תזה, אבל נקרא לה תזה לצורך הנוחות). מה שמפתיע אותי הוא עד כמה הרעיון משנה את פניו בכל פעם שאני חושבת על זה.

במקור, המחקר התחיל מזה שנותרו עוד כחודשיים עד המועד שבו הייתי צריכה להגיש את התזה, וכל הרעיונות שחשבתי עליהם עד אותו רגע נראו לי טפשיים ויומרניים (מי שלא מחק 90 עמודי הערות ביום אחד לא יודע חרדה מהי).

ואז פשוט החלטתי לצאת לשיטוט ארוך בדפי המדיניות של ויקיפדיה, בתקווה שאולי דרך השיטוט חסר-הפשר אמצא משהו מעניין יותר ממה שהכתיבה התיאורטית שקראתי עד אותו רגע חשפה בפני (אז קראתי בעיקר כתיבה על מערכות אכיפת-חוק). רק כמה חודשים מאוחר יותר גיליתי שלשיטוט כזה קוראים “אתנוגרפיה”. אז, זה היה בעיקר שיטוט. אבל השיטוט חשף בפניי כמה מקרים מעניינים שבהם מפעילי מערכת בויקיפדיה התבטאו בכל מיני מקומות בניגוד למה שכתוב בדפי המדיניות. סימנתי לי את זה בראש כ”משהו מעניין” והמשכתי לחפש בכיוון, כשאני בעצם לא ממש יודעת עדיין מה אני מחפשת.

אחרי שמצאתי עוד כמה מקרים, התחלתי לנסות לחשוב איך אני מסבירה את התופעה הזו. אבל, בעצם, זה תיאור קצת מסודר מדי. מה שבעצם קרה הוא שפתאום קפצה לי לראש המחשבה: “הי, זה קצת מזכיר מאמר שקראתי פעם על “הפרדה אקוסטית” במשפט הפלילי!” (בקצרה, הרעיון הוא שיש במשפט הפלילי מאפיינים שגורמים לזה שהציבור הרחב לא יודע מה שופטים עושים, ושזה דווקא יכול להיות טוב). ואכן, הרעיון הזה עמד במרכז עבודת התזה שלי: ניסיתי להראות איך, באמצעות חלוקה לדפים שונים, ויקיפדיה גם משתמשת במבנה של “הפרדה אקוסטית”. אז, חשבתי שמה שאני עושה הוא דוגמא לאיך מערכות אינטרנטיות עובדות כמו המשפט הרגיל.

אבל אז, הוזמנתי להרצות על הנושא בכנס ויקימניה (שהתקיים בבואנוס איירס. המחשבה על כך שאנשים זרים שילמו כדי שאני אטוס לחו”ל עדיין מדהימה אותי). ופתאום, המוקד של מה שעניין אותי השתנה. קודם כל - כל המחקר האתנוגרפי שערכתי, שעמד במרכז התזה, נעלם כמעט לגמרי. נותרו ציטוטים ספורים פה ושם, בעיקר כדי לתת קצת צבע להרצאה. בנוסף, המוקד עבר לשאלה שהייתה די משנית בתזה, והיא “האם ההפרדה היא דבר טוב או רע, ומי צריך להחליט את זה”. התמקדתי בטענה שאם לעיצוב תוכנת הויקי יש משמעויות חברתיות, אז חשוב ששאלות עיצוב התוכנה יהיו במרכזו של דיון בתוך הקהילה. שזה צריך להפוך להיות נושא פוליטי. (הבעיה הייתה, אגב, שהשארתי את כותרת ההרצאה ככותרת התזה - מה שגרם לזה שהיה פער די משמעותי בין הכותרת לבין מה שבאמת דיברתי עליו).

עכשיו, אני צריכה לגמור לכתוב את המאמר-שבעקבות-ההרצאה, שיתפרסם בכרך של הכנס. ובמהלך הכתיבה (שדרשה בין היתר קיצור של התזה מ-80 עמודים לפחות מעשרה, ורק שיפרה אותה!) פתאום מתברר שאני בכלל כותבת על משהו אחר. המיקוד של המאמר הוא על הדרך שבה תכנון המערכת משפיע על הנורמות שנוצרות בה. עד היום דיברו על זה לא מעט באופן תיאורטי (לורנס לסיג, למשל), אבל כמעט ואין כתיבה שבאמת מסבירה ברמת השטח איך בדיוק ההשפעה הזו עובדת. כלומר - חזרתי דווקא לאתנוגרפיה שערכתי בטעות כנקודה המרכזית שאותה אני רוצה להדגיש. ההשפעה של המשפט, השאלה אם זה טוב או רע, והקריאה לפוליטיזציה - כולם עדיין שם אבל לא במרכז יותר.

מה שהפתיע אותי הוא עד כמה המעבר בין הפרספקטיבות השונות היה כמעט מקרי. זה לא שפתאום קראתי משהו חדש, או התווסף לי עוד מידע. זה לא שעבדתי על המאמר כדי למצוא בו פנים חדשות. הוא פשוט הציג את עצמו בפני אחרת בין פעם לפעם. והאמת היא, שיש בזה משהו מאוד משמח ומעורר ביטחון (וכן, גם קצת גאווה) - שלרעיונות שחשבתי ולדברים שכתבתי יש גם חיים משלהם. שיש להם כמה רבדים, גם אם בהתחלה אני לא רואה את כולם. אני חושבת שהיכולת לחזור לאותו רעיון ולראות אותו בכל פעם קצת אחרת היא אחד הדברים החשובים בלימודים גבוהים. הקריאה האיטנסיבית והזמן שעובר מאפשרים להתבשל לאט לאט. להשאיר כל רעיון כ”נתון לשינויים”, גם אחרי שהוא כבר יוצא החוצה.

17:12

פיגומים

» ‎ ללא אליבי

אולי זו אני שהתחכמתי (הפכתי מתוחכמת), אבל נדמה לי שהאקדמאים סביבי הופכים פשוטים יותר ויותר.

בתואר הראשון שלי, בתל אביב, הידע של המרצים שלי צויר כמשהו שהפער בינו לבין הידע שלי הוא בלתי-עביר. לכן, הנחתי שכדי להגיע למקום שבו הם נמצאים נדרש אותו טקס-מעבר חצי-קסום שנקרא “דוקטורט”. אני זוכרת איך, ביותר ממקרה אחד, נזכרתי במאמר או בקורס מסוים שנה-שנתיים-שלוש אחר-כך, ופתאום אמרתי לעצמי: “הי! הוא בעצם מושפע מפוקו-באטלר-הוגה מרכזי אחר!”. הניסיון להבין מהם הפיגומים התיאורטיים שבעזרתם נבנה המאמר היה דומה לחידה בלשית, עירוב של לימוד ומזל. אחד המרצים שלי אף אמר התגאה בפני, שלמרות שהוא מאוד מושפע מפוקו, הוא מעולם לא הזכיר אותו בהערת-שוליים.

רק מאוחר יותר גיליתי שיש גם דרך אחרת להציג את הדברים. שידע לא חייב להיות מוסתר מאחורי סבכה (או אולי הינומה?). אני זוכרת את הפליאה שלי כשבכמה משיעורי ההסטוריה שלי (אצל בעז נוימן, יגאל חלפין וגדי אלגזי, למשל) באמצע הסמסטר עזבנו את הלימוד ההסטורי לדיון מודע במתודולוגיות שמדריכות את המרצה בכתיבה שלו ובעיצוב השיעור. לא היה מדובר רק ב”שיעור על פוקו”, שכמוהו היו לי גם במשפטים. הנקודה שהתמקדנו בה, ושחזרנו עליה ככל שהיה צריך, הוא לקשור את הקשרים שבין התיאוריה לכתיבה היומיומית: איך כותבים, ברמה הפרקטית, הסטוריה פוקויאנית או היידגריאנית? במה מתמקדים? איך זה שונה מכתיבה הסטורית שמבוססת על תיאוריה אחרת? איך נדע לזהות בספר הסטוריה את ההנחות הללו?

המעבר של התיאוריה מנעלם חמקמק שהחיפוש אחריו הוא אתגר אינטלקטואלי בעצמו, לחלק קונקרטי ויומיומי מהלימוד, הפך בהתאם גם את המרצים לאנושיים יותר. לא עוד גאוני-הדור שמצליחים לטוות תיאוריות מופשטות לתוך המאמרים שלהם בדרך פלאית. אלא חברים באסכולות, שיש להם שותפים מתודולוגיים (שיש להם שמות! ומראי מקום!). מרצים שאומרים: “אני חושב כמו המרצה הזה שלכם בנקודות האלה והאלה, ומתנגד למרצה האחר שלכם בנקודות אחרות”. כל הקשרים החבויים - שעל גילויים הייתה גאוותי בתואר הראשון! - פשוט הונחו בפנינו. בכך, נפתחה הדרך גם בפנינו (סטודנטים! רחמנא ליצלן!) לכתוב מחקרים שלמרות שאינם מעמיקים או סבוכים כמו אלו של המרצים שלנו, הם חלק מאותה שרשרת אקדמית. לא גרסא עילגת ופשטנית של האומנות שכנראה לעולם לא נוכל לאמץ.

את אותה דה-מיסטיפיקציה של האקדמיה אני רואה גם כאן. אני משתתפת כרגע בקורס שמטרתו לדון בדרך שבה תיאוריות שונות (אפילו תיאוריות ביקורתיות, שתמיד הוצגו בתור עשן שהסטודנט יכול תמיד רק להניח שהוא מבין, אבל רק כדי לטעות שוב) משפיעות על עיצוב המחקר. לאפשר לסטודנט להבין באופן שיטתי אילו גישות תיאורטיות חסרות לו בשביל להיות מומחה בנושא מסוים. התחושה היא שהקורס הוא חוברת-ההוראות של נול הטוויה שאותו החביאו המרצים שלי במשפטים מפנינו.

איני יודעת אם הניסיון להפוך את המאמרים לטקסטים “מושלמים” שאינם חושפים את השיחה שלהם עם טקסטים אחרים והלימוד המסתורי נובע מהרצון של המרצים שלי להיראות מבריקים או חדשניים. אולי זה משהו בדיסציפלינה המשפטית, שלא השכילה לייצר לעצמה בסיס מתולודוגי קוהרנטי כמו דיסציפלינות אחרות. אין לי תשובה ל”למה”. אבל אני מוסיפה את זה לרשימת הדברים שאעשה אחרת כשאני אהיה דוקטור.

3:03

הנה זה מתחיל 2

» ‎ ללא אליבי

חזרתי לקיימברידג’. כמה שונה השיבה הזו מההגעה המפוחדת של לפני שנה. במקומה של חוסר-הידיעה נחה היכרות מנומנמת וגעגוע לסביבה שהפכה לביתי. במקום ריחוק, אני מרגישה קרובה שוב לחיי כפי שלמדתי להכיר אותם. אבל כל אלה אינם מפתיעים במיוחד. מה פלא שבעת חזרה למקום שלמדתי להכיר ולאהוב איני מרגישה מרוחקת? אבל מה שכן שונה הוא כיצד עוד קליפה של חוסר-ביטחון נשרה ממני.
כפי שכבר סיפרתי פעם, מבחינתי הלימודים בחו”ל (ובמידה מסוימת העולם האקדמי כולו, החל מהיום שבו השתחררתי מהצבא) הם חלק מתהליך ארוך שבו אני משילה מעצמי, לאט, עוד ועוד מרכיבים של חוסר ביטחון בעצמי, עוד מרכיבים של חיבוטי-נפש אינסופיים ופקפוק-עצמי בלתי-נגמר.
הפעם איני חוזרת עוד כמי שמצויה במבחן, ותמיד נמצאת פסיעה אחת לפני הכישלון. אני חוזרת כבעלת-בית. כמי שנמצאת כאן בזכות, ואת המבחן עברה כבר. מי שאהב אותי, אהב כבר. מי שלא - לא. בייחוד ביחס למנחים שלי (שהם המסגרת העיקרית של החיים כדוקטורנטית בשלב הזה): הם מכירים אותי היטב, על הטוב והרע שבי. הם שמעו ממני כבר מחשבות יצירתיות ונבונות, לצד אמירות פומפוזיות, יומרניות, מטופשות, או סתם כאלה שמצביעות על בורות. ועדיין, הם בחרו להאמין בי. על אף שטעיתי, ודיברתי שטויות, ואיחרתי, ומרחתי, וחרטטתי, ואולי קצת השתכרתי. מנקודת המוצא הזו, אפילו אני חייבת להודות, קשה מאוד להוסיף ולאכזב אותם. התחושה הזו - שמאמינים בי גם כשאיני עוטה על עצמי את מסכת “הסטודנטית המצטיינת” - היא מבחינתי שלב הכרחי לחשיבה, להתלבטות, להעזה. ליכולת להגשים את כל הציפיות (המופרזות והבלתי-מציאותיות) שבניתי זמן כה רב על השנים הקרובות בחיי (להיות דוקטורנטית. כמה ייחלתי לזה!).
lolcat

אז עכשיו - בין מטלות שלא סיימתי במועדן בקיץ, מאמר קצר שהייתי אמורה לגמור בשבוע שעבר ואני מורחת את העיסוק בו סתם, ספר שאני צריכה לגמור לקרוא ביומיים, וכמה מסמכים שצריך להגיש למזכירות הפקולטה -אני שוב מתחילה. וחייבת להודות בכנות שזה מרגש אותי.

10:45

בזכות החמלה

» ‎ ללא אליבי

דודו טופז שם היום קץ לחייו. ההתייחסויות בתקשורת ובטוקבקים שקראתי נעו בקיצוניות בין “מגיע לו” ובין צער על האירוע. לא ראיתי כמעט שילוב בין שני הקצוות הללו. הקיצוניות הזו החזירה אותי אל משהו שרציתי לכתוב עליו כבר מזמן, אל הלקח החשוב ביותר שלקחתי איתי משנותיי בסניגוריה הציבורית.

למי שלא יודע, לפני שנסעתי ללמוד עבדתי שנתיים כסניגורית ציבורית. השאלה שליוותה אותי, ומלווה כמובן כל סניגור פלילי, היא ההאשמה המוסרית הנפוצה כל כך: “איך את יכולה לעשות את זה?”. התשובה הקצרה היא כמובן שלכל אחד יש זכות לייצוג, ושצדק חברתי מחייב שנאשמים עניים יזכו לאותה הגנה כמו נאשמים עשירים וחזקים. אבל התשובה הארוכה יותר היא שלפחות מבחינתי, זה בכלל לא היה עניין של צדק, אלא של חמלה.

חמלה היא הרגש שמתעורר כאשר את יושבת בבית הכלא, מול נער צעיר שהוא שבר כלי וברור לך שהעתיד לא צופן לו שום דבר פרט לכניסה ויציאה מבתי סוהר. עוד לפני ששמעת למה הוא נכנס לבית הסוהר, ועוד לפני שהחלטת האם ראוי שישב בבית הסוהר או לא, האנושיות שיש בכולנו מושכת אותך להצטער על המצב. להתעצב על כך שחייו של האדם שלפניך הם כל כך גרועים. לגלות אמפתיה לאדם שמולך פשוט כי ברור לך שהוא אדם שנמצא כרגע באחד מרגעי השפל של חייו.

רבים טועים לבלבל את התחושה הזו עם צדק. מניחים שהאמפתיה חייבת להוביל לתמיכה בשחרורו המיידי או לרחמים-אינסטנט. אבל זה לא כך. החמלה היא השעייה של הצדק. היא היכולת לומר - זה אולי צודק, אולי מגיע לו, אולי אין פתרון טוב יותר, אבל זה עדיין עצוב וכואב וחבל שהעולם אכזר כל כך. זה היכולת לנתק את עצמך רגע מהשאלה “מי צודק” ולהביט באדם שמולך כאדם פצוע.

לפעמים נדמה לי, שאנשים יותר ויותר מתפתים להתחמק מהחמלה. שהם כל כך מפחדים שמא היא תבלבל אותם, שהם דוחקים אותה הרחק מהם. זה ההסבר היחיד שאני יכולה לראות, למשל, לטוקבקים המרושעים והאכזריים אחרי שמקרינים גופות של חיילי אויב (שלא לדבר על גופות ילדים. אבל זה כבר באמת סתם רשעות). אנשים מפחדים שאם יחושו חמלה כלפי אדם אחר, מייד יצטרכו גם להצדיק את מעשיו, או להמעיט בחומרתם.

אבל זה לא נכון. ההבנה שענישה או מלחמה היא דבר אלים וכואב, שכל מטרתה היא להכאיב, לפגוע ולהרוס את חייהם של בני אדם לא מובילה בהכרח לפציפיזם או להתנגדות לענישה מחמירה. מה שהיא כן מובילה אליו הוא לללקיחת אחריות על הענישה. להבנה שלעיתים צודק או הכרחי לפגוע כך באנשים שביצעו מעשים חמורים, קשים ונוראיים. אבל שרק לאחר ההתמודדות עם החמלה, לאחר ההבנה עד כמה כואבת וקשה היא, אנחנו יכולים להסתכל לעצמנו בעיניים ולומר שפעלנו נכון כשהחלטנו להעניש.

הבריחה מהחמלה, ההתכחשות לה, ההתעלמות מכך שהיא קיימת, היא אי-לקיחת אחריות על הכאב והאלימות שאנחנו גורמים. וזה לדעתי אקט בלתי אנושי. לכן, צר לי היום על מותו של דודו טופז.

Permalink for 'למה מגיע לי ללמוד בפקולטה למשפטים (פוסט אפולוגטי)'

15:58

למה מגיע לי ללמוד בפקולטה למשפטים (פוסט אפולוגטי)

» ‎ ללא אליבי

המחקר שלי, שמנסה להסביר איך אנשים בקהילות באינטרנט יוצרים לעצמם חוקים, כללים ונורמות, הוא עוף מוזר בפקולטה למשפטים. משפטנים, ובמיוחד עורכי דין, רגילים לחשוב על משפטים כדיסציפלינה שעניינה בעיקר פסקי דין, ולכל היותר פרקטיקות חברתיות שמתרחשות בבתי משפט. גם אנשים שאינם משפטנים לא ממש מבינים מה אני עושה או למה זה טוב. המצב הזה מעמיד אותי באפולוגטיקה תמידית: “תסבירי לי שוב איך בדיוק זה קשור למשפטים העניין הזה?! את הרי משחקת לך בויקיפדיה או משהו, לא?”. והעובדה שאחת המנחות שלי היא ראש חוג לאנתרופולוגיה, ושאף אחד מהתחומים שהגדרתי במחקר שלי לא כולל “דיני X”, בטח לא עוזרת.

ועדיין, אני ממשיכה ומתעקשת שדווקא הפקולטה למשפטים צריכה להיות המקום האידיאלי למחקר כמו שלי, ולא המחלקות לסוציולוגיה או לאנתרופולוגיה (למרות שעד עכשיו ההד לרעיונות שלי נמצא בעיקר שם). הסיבה לכך היא “אוסף המטאפורות” שלי יש ולסוציולוגים אין. איך שאני רואה את זה, הכשרה של משפטן או עורך דין כוללת גם מסע חוויתי שבו הוא אוסף עוד ועוד מטאפורות שעוזרות לו להסביר מה זה כוח ממוסד. הוא רואה בתי משפט כפי שהם בפרקטיקה יומיומית (ולא רק מתווכים דרך תיאוריות). הוא יודע להסתכל על מבנה של ויכוח משפטי לא רק על פי התוכן שלו, אלא גם כמשחק אינסופי של טיעונים שחוזרים על עצמם במחזוריות שהופכת לטבע שני. הוא מכיר את “המשפט” לא רק כמושג מופשט, אלא כסדרה לחלוטין קונקרטית של דברים שאנשים עושים.

מה שזה נותן למשפטן, שחסר לדעתי לאקדמאים אחרים, הוא היכרות מאוד אינטימית (ולא היכרות מטאפיזית, תיאורטית או מיתולוגית) עם מה זה כוח שפועל דרך כללים. יש לו המון סיפורים ומקרים שעליהם הוא יכול לחשוב כדוגמאות (או, כמו שקראתי להן, מטאפורות) של איך כוח עובד. ועושר המטאפורות הזה הוא מעניין, כי הוא נאסף באופן לגמרי אינצידנטלי - הוא לא חלק מאיזו תיאוריית-על שניסתה להסביר את כולם יחד. כי הרי את חלק מהמטאפורות הוא קיבל כשלמד בשנה א’ דיני נזיקין אצל המרצה שרואה את הכל בעיניים כלכליות, חלק הוא למד מאנשי התיאוריה הפוסט-מודרנית, וחלק רכש בכלל כשעבד בבית משפט או במשרד עורכי דין (צריך לזכור שרוב הפרופסורים למשפטים עבדו, לפחות תקופה קצרה, בפרקטיקה.).

האוסף האקלקטי הזה נותן למשפטן “ניסיון חיים” עשיר יותר גם כשהוא מסתכל על כוח ושליטה כשהם רחוקים מאוד מבתי המשפט או מבתי המחוקקים. וכן, זה אומר שהוא יכול להסתכל על ויכוחים בין ויקיפדים ולומר לעצמו: “הי, זה בעצם נורא דומה למה שקורה בהליכים פליליים”, או “הויכוח הזה מתנהל באותה דינמיקה שבה התנהלו הויכוחים אצלנו בשנה א’”. אז נכון, זה אומר שהוא חובש “משקפיים משפטניות” לאן שהוא לא מסתכל, אבל המשקפיים האלה הן בסך הכל די מדויקות. כי “משפטים” זה לא רק לימוד של “מערכת המשפט הישראלית בשנים 2009-2010″. המשפט הוא הניסוי הכי עקבי והכי ארוך של המין האנושי בהתמודדות עם כוח בצורה שיטתית. הוא הדרך הכמעט-אוטומטית שבה אנחנו מנסים לעשות סדר. להניח שהניסוי הזה לא רלוונטי לכל האדמיניסטרטורים בויקיפדיה, רק כי הם לא חושבים שהם משפטנים, זה לדעתי כמעט נאיבי. מצד שני - להניח שמה שהיה הוא שיהיה, ולכן תמיד יגיעו כולם לאותו מבנה של כוח ודיון, זה נאיבי לא פחות. והשאלה המעניינת היא מה קורה לניסוי הגדול של המשפט כשהוא מגיע למקום שאותו הוא בכלל לא מכיר, ושלא מכיר אותו.

והנה, נזכרתי לרגע למה נכנסתי לכל הבלאגן הזה של הדוקטורט.

19:33

עיניים זרות

» ‎ ללא אליבי

Permalink for 'ואולי לא היו הדברים מעולם'

15:44

ואולי לא היו הדברים מעולם

» ‎ ללא אליבי

בעוד שבוע וחצי אנחנו חוזרים לקיימברידג’ ואני צריכה להתחיל לעבוד ברצינות, אחרי חודשיים וחצי של (בעיקר) בטלה. תמיד הרגע הזה, של החזרה מהחופש, מפחיד אותי. תמיד יש חשש שמא הפעם “איבדתי את זה” - הפכתי סופית לבטטת-כורסא שלא תוכל לחזור ולעבוד קשה. בשילוב עם כמה סטריאוטיפים על נשים נשואות, קל לי לדמיין את עצמי כמי שתהפוך פתאום לעקרת בית משועממת שעולמה התרבותי מתמצה ב”יופי של יום” עם קרין מגריזו (וכמובן “מחוברות”).

בצד החשש, אומר לי קול ההגיון: “בסה”כ היית בחופש חודשיים (שבמהלכם גם התחתנת, אבל זה כבר פאסה). לא קרה כלום”. אני יודעת שככל הנראה ברגע שאכנס שוב למסגרת אחזור גם לעבוד ולחזק מחדש את הביטחון העצמי שלי, שכל כך כרוך במה שאני עושה. ועדיין - הפחד שאולי לא אעמוד בזה, שלא אעמוד בדד-ליינים, שלא אבין מה אני אמורה לעשות, שלא אעמוד בימי עבודה ארוכים יותר מאשר חמש שעות - כל אלה מסתובבים סביבי בימים האחרונים. “את הרי אשת קריירה”, אני אומרת לעצמי, ובעצם לא זוכרת איך בכלל הייתי כזו. איך תקתקתי את שלל המשימות שלי בלי למצמץ. פתאום - כל דבר נראה כמו הר כמעט בלתי-עביר (מה שכמובן רק דוחה את העבודה עליו עוד יותר). השקט של ההתרכזות בחיים האישיים, שנוצר מתוך ערפל-החתונה, מתחיל להתפזר ולהזכיר לי שיש דברים שאני צריכה לעשות . הרצאה שצריך לכתוב. תוכנית-עבודה שצריך לגבש.

אני חייבת לזכור שכל מה שהיה כאן קודם, הכל עדיין בתוכי. שהמעגל האינסופי של החרדה, ההתגברות עליה, והמעבר לחרדה הבאה, הוא מעגל שאני מכירה לא מאתמול. שכמו שהתגברתי עליו קודם, אצליח גם הפעם. שאני רק צריכה דקה להתרגל לעצמי שוב. וכמובן לנשום עמוק.

Permalink for 'הפוסט הראשון שלי כאישה נשואה'

10:04

הפוסט הראשון שלי כאישה נשואה

» ‎ ללא אליבי

חודשיים עברו מהיום שבו החלטנו רשמית להתחתן (למרות שזה היה ברור מאז היום הראשון שאחזתי בידו). ואתמול באנו בברית הנישואין. כרגע אנחנו יושבים במרפסת ובעלי הטרי מאכיל אותי בגבינות וקרקרים. חיי הנישואין במיטבם.

כל כך חששתי מכל עניין החתונה. מלהפוך ל”בריידזילה” שרודה בכולם כדי שהמפיות יתאימו לשמלה. ולשמחתי הרבה, החתונה הייתה יותר מכל שפויה, רגועה, ומלאת אהבה וגם קצת שקט (אפילו אכלנו בחתונה של עצמנו!). קמנו מוקדם בבוקר והלכנו שנינו לטבול בים (בלי חציצה :) ). הצעידה אל אהובי, שעמד תחת החופה מוקף בארבעה מחברינו - בלי במה ובלי פאר - לצלילי שירתה הנפלאה והמרגשת של קרובת משפחה (שהיא באמת קרובה) הייתה כנראה הרגע המרגש ביותר. הרגשתי באמת שאני הולכת אליו. ילדי המשפחה ישבו ממש מולנו על הרצפה (או התרוצצו מסביב לחופה). הטקס היה מלא במוזיקה ושירה. הקראנו שירה, ואפילו שברנו שתי כוסות (מה שגרם לרכילות משעשעת לפיה החתונה הייתה בעצם רפורמית…). רק בסיום החופה הרגשתי שבאמת הצלחנו למצוא את דרך-הזהב שחיפשנו - משהו שימשיך את המסורת היהודית, המשפחתית והלאומית, ועדיין יכלול גם את תפיסת עולמנו (אפילו העלנו למודעות את הצורך בתמיכה בילדי העובדים הזרים! בהחלט משיאיה של החתונה!).

וכך, בלי יותר מדי אנשים, שמלות פומפוזיות, או לחצים מיותרים - אנחנו זוג נשוי. (מה שאומר שאאלץ לשמוע “שבת צחוק”, תוכנית הרדיו המזעזעת אך האהובה כל כך על בעלי. לנישואין יש גם מחיר).

Permalink for 'חדר העבודה. בלי חלב לקפה.'

15:18

חדר העבודה. בלי חלב לקפה.

» ‎ ללא אליבי

אם יש דבר שאני מתגעגעת אליו, זה ללכת לעבודה. זה אולי נשמע משונה, אבל אני מגלה שוב ושוב עד כמה אין דבר שקשה לי יותר מאשר למצוא את עצמי בשעה שלוש אחר-הצהריים לבושה בפיג’מה.

וזה לא שאין לי מה לעשות. מעבר לאינספור “הסידורים” שעלי להספיק בחודשים הספורים בארץ עד החזרה לקיימברידג’, גם המשימות האקדמיות שלי לא מעטות. אני אמורה לבצע כמה משימות מחקר (תמורת שכר אמריקאי לא מבוטל! הידד! כסף!) ובנוסף לכתוב הרצאה לכנס בינלאומי שבו אציג את התזה שלי (נעזוב לרגע את השאלה עד כמה זה מפחיד). שני הדברים מעניינים ומאתגרים למדי.

ועדיין, ההליכה מדי בוקר מן המיטה אל חדר העבודה היא פשוט קצרה מדי. הניתוק מספירה ציבורית כלשהי שבה אוכל לעטוף את העבודה באינטרקאציות חברתיות הוא קשה יותר מכפי שחשבתי.

הנחתי, שהעבודה כאן תהיה דומה לדרך שבה עבדתי על משימות התואר השני שלי. שהרי - מה ההבדל בין לשבת לבד מול המחשב בבית לבין לשבת לבד מול המחשב בספריה? אז זהו, שיש הבדל. ועכשיו הוא ברור מתמיד. כמעט תמיד, כשעבדתי, אהבתי לעבוד בחברתם של אנשים אחרים. גם כאשר הם עסקו בדברים אחרים לגמרי, עצם העובדה שיש מישהו בצד השני של השולחן - שאפשר לשוחח איתו מדי פעם, לחלוק איתו איזו שטות שמצאת באינטרנט, ולספוג נזיפות על כך שאת משחקת באינטרנט במקום לעבוד - הפכה את היום ליום ש”קרה בו משהו”. הזמן נתחם אחרת במרחב המשותף. כאשר אני לבד, נדמה לי שהזמן עומד במקום. אין הבדל בין הבוקר לצהריים (שהרי, אין עם מי לדסקס את השאלה החשובה: “מתי נלך לצהריים?”). אין הבדל בין עבודה שנעשית היום לבין העבודה שתיעשה מחר - שהרי כל הימים דומים זה לזה.

לכן, אני מתחילה להבין שעלי להמציא מחדש, עבור עצמי, את הכתיבה. אני חייבת להבין כיצד אהפוך אותך לאקט פומבי וחברתי. כיצד למצוא חלופה לתדמית של האקדמאי המהורהר הספון על מכתבתו ומהגג בדברים שברומו של עולם - להפוך אותה למשהו הדומה יותר לקבוצת אקדמאים מהורהרים היושבים יחד בבית-קפה אופנתי ומהמהמים זה לזה מעת לעת. חולקים מדי פעם התלהבות כנה מטיעון מבריק, או ביקורת ארסית על מאמר שאולי עדיף היה שלא ייכתב. זה לא רק עניין של כיף. זה חלק אינהרנטי וחשוב מתהליך הלמידה והחשיבה. חלק שנזנח, אולי, בדרך שבה חושבים בדרך-כלל על העבודה האקדמית.

כי חשיבה, כמו כל כך הרבה דברים אחרים שאנו נוטים לחשוב עליהם כאקטים אינדיבידואליים לחלוטין, היא גם אקט קהילתי. כדי לחשוב ולאתגר את עצמך, לא די בדיון דמיוני בינך לבין הספר שמולך. יש צורך גם באדם מן העבר השני, בקהילת-לומדים, בחברותא. מישהו שיזכיר לך שמה שאתה עושה רלוונטי, מעניין, ובעל-משמעות למישהו מחוץ לעצמך. כל כך קל להיסגר בתוך הקוקון שלך ולהניח ש”איש לעולם לא יבין ממילא”. אבל כל כך חשוב להילחם באינסטינקט הזה. לצאת מחדר העבודה אל בית הקפה.

15:29

זום (מחשבות על חופה)

» ‎ ללא אליבי

בסוף השבוע האחרון נפגשנו עם רב שביקשנו ממנו לנהל את טקס החופה שלנו, וניהלנו שיחה ארוכה ומרתקת, שהעבירה אותי לראשונה משאלת ה”מה” (חתונה דתית או אזרחית, שאלה שכבר הוכרעה) אל שאלת ה”איך”. יותר מכל דבר אחר, השיחה הבהירה לי שמעבר ל”גבולות הגזרה” - המגבלות ההלכתיות שנובעות מעצם הבחירה בחתונה דתית במסגרת הרבנות, יש גם מרחב מסוים שבמסגרתו אנחנו יכולים לעצב את הטקס כדי שיהיה תואם יותר למי שאנחנו ויהווה שינוי מסוים מהחופה הסטנדרטית, גם בתוך הגבולות הקבועים מראש.

בהתחלה, לא הסכמתי בכלל לנסות ולשנות את הטקס. ראיתי בכך משום “הכשרה” של טקס שהוא בעייתי, שבאה במקום ניסיון לעקור אותו מן השורש, ורק מסתירה את פגמיו. אבל בסופו של דבר החלטנו לא להימנע מהאפשרות לחדש ולשנות במסגרת הקיים. ראשית, הבנתי שאיש לא ירוויח באמת מן העובדה שאהיה מנוכרת וזועמת בטקס חתונתי. העובדה שעשיתי “פרנציפים” לעצמי, אחרי שכבר החלטתי להתחתן בחתונה דתית, גם לא תקדם במאום את המאבק הפמיניסטי, שכן רק אחוז זעום מהאורחים בחתונתי ידעו שהדבר נובע מטעמים פוליטיים נעלים, ולאחוז קטן עוד יותר זה יהיה אכפת. ככלל - כולם יביטו בטקס באותו שיעמום שבו אנשים מביטים בדרך כלל בטקסי חופה, ויחכו עד אשר יוכלו לעבור אל האוכל והריקודים. לא סביר שיירשמו שריפות חזיות.

ובנוסף, אני חושבת שהשתכנעתי במובן מסוים בחשיבות השינוי מבפנים. אחד הדברים הקשים בדיון על נישואין אזרחיים הוא שבמידה רבה, הוא עדיין דיון שמתקיים אצל חלק קטן מאוד מהאוכלוסייה. חלק שמשתייך לקבוצות החזקות מבחינה כלכלית, פוליטית וחברתית (לא רק, אבל גם. ומקרב קוראי הבלוג - בעיקר). לרוב הגדול של הנשים בארץ הוא לא מדבר. התמקדות רק בטקסים האלטרנטיביים חוטא בחטא הקדמון של הפמיניזם הליברלי - הוא טוב רק לנשים לבנות, משכילות ועשירות, והוא מנתק אותן מן הקבוצה הגדולה יותר, שנותרת ללא חלופה מתאימה.

אז החלטנו לנסות, בקטן, להציע חלופה מבפנים. להבדיל בין מה שמתחייב מעצם הבחירה ברבנות לבין מרחב התמרון שעדיין קיים, ושניתן למלא אותו בדברים שנעדרים מטקסי חופה רגילים. השלב הראשון מבחינתי הוא לנסות למלא את פערי הידע שלי ולהבדיל בין מה שאני יכולה לשנות ובין מה שאי אפשר לשנות (אשמח לתיקונים והבהרות מגדולים בהלכה ממני, בגישת “ידע הוא כוח”). אז אלו מרכיבי הטקס, ככל שאני מבינה אותם:

1. החתימה על הכתובה. זהו אחד הרגעים הקשים יותר מבחינה פמיניסטית. אותי שימח שמתברר שגם מבלי להיות חתומה על הכתובה, אני (ואמי, למשל), יכולות להיות נוכחות בחתימה. גם זה עוזר לשבור קצת את התחושה שחבורת גברים מסתגרים בחדר צדדי כדי לחתום על חוזה שנוגע לחיי מבלי שמותר לי להיות שם.

2. כניסה לחופה. זה אולי משונה לראות בזה מרכיב, אבל זה חלק חשוב בעיני, כי יש לזוג חופש כמעט מוחלט בבחירת הפסקול לכניסה, והפסקול ממסגר במידה רבה את אופי הטקס (ואף מאפשר חתרנות).

3. כיסוי הכלה בהינומה. הרב המליץ לנו לנצל את הרגע הזה, שיש בו יותר משמץ של אירוטיקה (לצד לא מעט כוחנות והדרה), לרגע שיהיה בינינו בלבד. רגע של אינטימיות באמצע האירוע הכל-כך פומבי הזה. אני חושבת שזו המלצה מוצלחת.

4. הקידושין. המורכבים מהקידוש בטבעת על ידי החתן, ומברכה על היין ועל הקידושין עצמם.

5. הקראת הכתובה. שלמעשה מהווה חציצה מסוימת בין טקס הקידושין לטקס הנישואין. אנחנו כנראה נצמצם אותו לדקלום טקסי בלבד ולא מרכזי.

6. הנישואין. הטקס נפתח בשבע ברכות (בקצרה (השמות שלי): על היין; “שהכל ברא לכבודו”, “יוצר האדם”, “אשר יצר את האדם בצלמו”, “משמח ציון בבניה”, “רעים אהובים” ו”קול חתן וקול כלה”). אח”כ החתן משקה את הכלה ביין. וזהו, אנחנו נשואים.

7. “שטח ההפקר” (השם שלי, כמובן). זהו השלב שבסיום הנישואין - ולכן חופשי למדי מהמגבלות ההלכתיות, אבל עדיין תחת החופה, ומוקדם יותר מאשר שבירת הכוס, ולכן נדמה, אפילו אם זה מוטעה הלכתית, שהוא חלק אינטרגלי מהטקס. כאן אפשר להכניס דברים מאת החתן והכלה, הענקת טבעת לחתן, וכמעט כל דבר אחר. אנחנו עדיין חושבים כיצד לנצל אותו, אבל אני רואה בו פוטנציאל גדול.

8. שבירת הכוס, ולאחריה שמחה, נשיקות וחיבוקים.

9. הזדמנות להיות קצת לבד. הרב המליץ, וגם זה מצא חן בעיני, לנצל את הזמן שמיד לאחר החופה (לאחר שכולם חיבקו אותנו וכעת מרוכזים באכילה ובדיון בשאלה האם הצענו רבע עוף או בורקס) כדי לחמוק שנינו לחדר צדדי ולהיות קצת לבד, ברגעים הראשונים לנישואינו. לתת לעצמנו קצת שקט לפני שאנחנו חוזרים להיות מארחים המודאגים מזה שדודה סימה לא רוקדת.

אז כן, אפשר לומר שמדובר בעלי תאנה בלבד, בתוך טקס מובנה בסך הכל. אבל אני חושבת שיש ערך גם בעלי תאנה. עכשיו השאלה היא מה נעשה איתם.

———–

והנה כמה קישורים מעניינים שנתקלתי בהם באתר “קולך”: אופציות למעורבות נשית בטקס החתונה; הצעות לפסוקים בעת מתן טבעת על ידי הכלה; הצעות לטקס אישי; סיכום של הכנס “החתונות שלנו”.

14:19

ככה היא באמצע

» ‎ ללא אליבי

השאלה שעלתה מהתגובות לפוסט הקודם היא: “אז למה בעצם את מתחתנת?”. בדרך כלל, כאשר מתארים בספרים ובסרטים את “דילמות טרום-החתונה”, ההתמקדות היא בדילמות שעיקרן פסיכולוגי. האם אני באמת אוהבת אותו? למה אני איתו? איזה חור בליבי יתמלא בעת הנישואין? האם יהיה עדיף לי עם אחר? וכו’. לשמחתי, הדילמות הללו רחוקות ממני מאוד, ואינן מטרידות אותי כלל וכלל. האושר המצוי באהבתנו מציף אותי מדי בוקר עד כדי כך שהשאלה “מי” לא ממש עולה על הפרק. קשה אפילו לומר שמדובר בתשובה חיובית, מרוב שהשאלה אינה רלוונטית. מבחינתי העובדה שארצה לחיות עימו כל חיי היא פשוטה וברורה כמו זריחתה של השמש או העובדה שאני מאחרת במטלותיי האקדמיות. זה פשוט שם.

החלק הבעייתי והמטריד מבחינתי בכל עניין החתונה, כפי שאפשר להבין מהתגובות לרשומה הקודמת, הוא דווקא הדילמות “הסוציולוגיות”. ואין כוונתי רק לגילוי (המטריד לכשעצמו, כמובן) שרגשותיי כלפי החתונה וכלפי מבנה הזוגיות הם תוצאה של הבניות חברתיות ואינם משקפים את רצונותיי “האותנטיים” (ככל שניתן לדבר כלל על רצונות אותנטיים כלשהם). את הגילוי הזה חוויתי לפני שנים לא מעטות,* עד שהיום הוא כבר אינו מטריד אותי עוד.

אך מרגע שאיני מוכנה לקבל עוד את הבחירה להתחתן כמובנת מאליה או כשלב הכרחי בחיים, עלי לקבל על עצמי את האחריות לבחירה, על שלל ההשלכות הפוליטיות שלה: מחיזוק הנורמה לפיה זוגיות מונוגמית ארוכת-טווח היא האופציה היחידה האפשרית (אולי במיוחד לנשים), לחיזוק ההגמוניה של מערכות יחסים הטרוסקסואליות, ועד חיזוק הממסד הרבני בישראל ושליטתו בדין האישי. כל אלה מטרות וערכים שאני מתנגדת להם בכל ליבי.

אך יחד עם זאת - הבחירה לפעול אך ורק על פי ערכיי ואמונותיי גוררת גם היא מחיר כבד, של פגיעה במשפחתי. אני יודעת שיש רבים שמקלים ראש בפגיעה הזו, סבורים שזו “הבעיה שלהם” ורואים בקבלת מערכת הערכים המשפחתית משום כניעה, חולשה, או התקפלות. אבל לדעתי, מדובר גם כאן בבחירה פוליטית לא פחות. בחירה שמעניקה משקל למעגלי הזהות שאני חלק מהם, לעובדה שאנשים העניקו מעצמם כדי שאני אהיה מאושרת, לכך שעלי לקבל את העובדה שיש רבים שאינם חושבים כמוני ושימשיכו לא לחשוב כמוני, ואפילו לאושר שאני רואה בעיניו כאשר הוא רואה עד כמה עזה בחירתי בו.

הבחירה בין השניים תמיד נדמית קלה באשר לאחרים. “נו, מה הבעיה? תעשי מה שאת רוצה!”. קל עוד יותר להוסיף דוגמאות מוקצנות יותר של מצבים שבהם הקונפליקט מתעורר (גם אם היית לסבית לא היית יוצאת מהארון?). אבל אני מתעקשת שהבחירה היא לא קלה, ויותר מזה - היא קונטקסטואלית. איזון לכיוון אחד במקרה אחד לא מחייב איזון דומה במקרה אחר. חתונתי אינה משקפת את כל זהותי או את כל הבחירות שעשיתי בעבר ושאעשה בעתיד. בדיוק כפי שאיני אוחזת בתפיסה טהרנית ודפניטיבית באשר לכל דבר אחר בחיי (כנראה שאיני רדיקלית באמת…) - איני אוחזת בה גם באשר לדרך שבה אציין את אהבתי. גם חתונתי, כמו שאר הדברים, היא פשרה פרגמטית בין שיקולים שונים ודברים שונים שחשובים לי יותר ופחות. אולי זו לא תפיסה מאוד רומנטית או לחלופין רדיקלית, אבל היא משהו שאפשר לחיות איתו. ודי בכך.

———-

*ועדיין, אני זוכרת את השוק המוחלט שאחז בי כשהייתי בת 18 ושמעתי לראשונה את הרצאותיה של אווה אילוז על “תרבות הקפיטליזם” באוניברסיטה המשודרת. (אגב, הספר הזה נגיש מאוד לקהל הרחב ומומלץ מאוד מאוד. מבחינתי הוא לא פחות מאשר תחנת תרבות בהבנתי את העולם).

Permalink for 'להיות ג’ון מלקוביץ’ (פוסט חתונה)'

17:42

להיות ג’ון מלקוביץ’ (פוסט חתונה)

» ‎ ללא אליבי

אהובי ואני מתחתנים. השמחה והאושר באהבתנו חוצי-גבולות. עד כאן הכל מצוין ומשמח.

אך, כך נדמה לי, אולמי האירועים ומעצבי שמלות-הכלה לא רואים עוד את היופי שבאהבה עצומה, אך פשוטה וכנה.

שהרי ערב החתונה לא די לו שיהא שמח - עליו להיות “קסום”. השמלה - וודאי שלא מספיק שתהיה יפה ומחמיאה - עליה להפוך אותי לנסיכה, להגשים עבורי את כל החלומות (שמעולם לא היו לי), ולהפוך, כמובן, את הלילה הזה ללילה “שלא יישכח לעולם”.

אך אני לא רוצה ערב שלא יישכח. לא רוצה להיות נסיכה. כל מה שאני רוצה הוא לחגוג - בארוחת ערב וריקודים עם האנשים היקרים לי - את העובדה (המשמחת כל כך לכשעצמה!) שזכינו אני והוא למצוא אהבה ואושר זה בזרועות האחר. איך אפשר להפוך דווקא את הערב הזה - המאחד אותנו, כפי שאנחנו - לערב שכל כולו התחפשות ופומפוזיות? האם אני זקוקה ליונים, כוכבים, ציפורים ומסוק כדי להפוך את הערב הזה למשמח? האם אני זקוקה למחוך וסטילטו כדי שהוא יחשוב שאני יפה? (הרי הוא כבר חושב שאני יפה! אמר לי זאת, פעם ועוד פעם ועוד פעם!)

אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב שערב החתונה אינו חשוב יותר מן הערב הקודם לו או הערב שלאחריו. החתונה היא לא פחות ולא יותר מאשר החגיגה שנועדה לשתף את האהובים לנו בשמחתנו (וגם את המדינה, וקצת את אלוהים). זה וודאי לא מעט - שהרי לו היה מעט, לא היינו מתחתנים - אבל גם לא אירוע שעל פיו תישפט אהבתנו. עלי לשוב ולשנן באוזני עצמי, כדי שלא אשכח: רשימת המוזמנים אינה קובעת כמה אנשים אוהבים אותנו וכמה אנשים אנו אוהבים. יוקר המנות אינו מצביע על המידה שבה אנו אוהבים את אורחינו. ניצנוצה של השמלה אינו מדד ליופיי בעיניו, כשם שגודל הטבעת אינה מדד לנדיבותו בעיני.

כל זה הוא כאין וכאפס אל מול האושר שבכל ערב שבו אני נרדמת בזרועותיו.

Permalink for 'נו, אז מתברר שבאמת אהיה דוקטור בסוף :)'

4:29

נו, אז מתברר שבאמת אהיה דוקטור בסוף :)

» ‎ ללא אליבי

4:29

נו, אז מתברר שבאמת אהיה דוקטור בסוף :)

» ‎ ללא אליבי

23:37

ממתינה. שוב.

» ‎ ללא אליבי

אחד הדברים הבולטים באקדמיה - ואולי בכלל - הוא הזמן הרב שבו מחכים. מחכים להחלטות מינוי, מחכים להחלטות קבלה, מחכים לתשובות מזה ומזה. רפרוש אובססיבי של האתר הרלוונטי ובעיקר של תיבת האי-מייל הופך להיות חלק מרכזי מהפרקטיקות היומיומיות. לפני צחצוח השיניים ולפעמים אפילו לפני היציאה מהמיטה.

אותי, סדרת ההמתנות האלה מוציאה מדעתי. כאדם חסר-סבלנות באופן כללי, וגם באופן ספציפי, אני שונאת לחכות לאירוע כלשהו שאיני יכולה להאיץ בו לקרות. העובדה שאדע מה הולך לקרות רק בעוד זמן מסויים איקס, ולא ברגע -זה-עכשיו-ומיד-כי-אני-רוצה-לדעת מרגיז ומסתכל אותי מאוד. בנוסף, חוסר-המעש המתלווה לאותה ציפיה מוביל אותי לבזבוז זמני על יצירת “תוכנית מגירה” מפורטת לכל אחת מן האופציות. כאשר הכל, כמובן, מופרך ותלוי באוויר (כי אי אפשר באמת לתכנן תוכניות פרקטיות כשעדיין לא יודעים מה הולך לקרות).

כרגע, מוציאה אותי מדעתי בעיקר ההחלטה בנושא הדוקטורט, שתיקבע סוף סוף לקראת סוף השבוע הבא. למרות שבניגוד ללפני כמה שנים, היום איני חושבת עוד שאם לא אהיה דוקטור חיי אינם חיים, וברור לי לחלוטין שיש מסלולי קריירה רבים ושווים שאינם כוללים את התיבה “ד”ר עוז”, חוסר-הידיעה כיצד אבלה את השנים הקרובות בחיי? באיזו יבשת? ומה לכל הרוחות אעשה עם הארגזים המונחים אצלי בסלון כרגע? - גורמת לי לאבד את שפיותי לאט אך באופן עקבי.

השילוב עם השעמום, הבדידות ומזג האוויר המזופת בהחלט הופכים את הימים הללו למבעסים במיוחד. זהו השלב שבו קליימקס סיום-השנה כבר עבר, וקליימקס טקס-הסיום החגיגי (גלימה, כובע והכל! כמו הארי פוטר!) עדיין נראה דמיוני ובעיקר מגוחך. אוף, אני רוצה הביתה.

————–

(אני מניחה שאין לי אלא לקוות שאין באמת פורגטוריום. אם כן - העולם הבא צפוי להיות באמת בלתי נסבל!)

23:37

ממתינה. שוב.

» ‎ ללא אליבי

אחד הדברים הבולטים באקדמיה - ואולי בכלל - הוא הזמן הרב שבו מחכים. מחכים להחלטות מינוי, מחכים להחלטות קבלה, מחכים לתשובות מזה ומזה. רפרוש אובססיבי של האתר הרלוונטי ובעיקר של תיבת האי-מייל הופך להיות חלק מרכזי מהפרקטיקות היומיומיות. לפני צחצוח השיניים ולפעמים אפילו לפני היציאה מהמיטה.

אותי, סדרת ההמתנות האלה מוציאה מדעתי. כאדם חסר-סבלנות באופן כללי, וגם באופן ספציפי, אני שונאת לחכות לאירוע כלשהו שאיני יכולה להאיץ בו לקרות. העובדה שאדע מה הולך לקרות רק בעוד זמן מסויים איקס, ולא ברגע -זה-עכשיו-ומיד-כי-אני-רוצה-לדעת מרגיז ומסתכל אותי מאוד. בנוסף, חוסר-המעש המתלווה לאותה ציפיה מוביל אותי לבזבוז זמני על יצירת “תוכנית מגירה” מפורטת לכל אחת מן האופציות. כאשר הכל, כמובן, מופרך ותלוי באוויר (כי אי אפשר באמת לתכנן תוכניות פרקטיות כשעדיין לא יודעים מה הולך לקרות).

כרגע, מוציאה אותי מדעתי בעיקר ההחלטה בנושא הדוקטורט, שתיקבע סוף סוף לקראת סוף השבוע הבא. למרות שבניגוד ללפני כמה שנים, היום איני חושבת עוד שאם לא אהיה דוקטור חיי אינם חיים, וברור לי לחלוטין שיש מסלולי קריירה רבים ושווים שאינם כוללים את התיבה “ד”ר עוז”, חוסר-הידיעה כיצד אבלה את השנים הקרובות בחיי? באיזו יבשת? ומה לכל הרוחות אעשה עם הארגזים המונחים אצלי בסלון כרגע? - גורמת לי לאבד את שפיותי לאט אך באופן עקבי.

השילוב עם השעמום, הבדידות ומזג האוויר המזופת בהחלט הופכים את הימים הללו למבעסים במיוחד. זהו השלב שבו קליימקס סיום-השנה כבר עבר, וקליימקס טקס-הסיום החגיגי (גלימה, כובע והכל! כמו הארי פוטר!) עדיין נראה דמיוני ובעיקר מגוחך. אוף, אני רוצה הביתה.

————–

(אני מניחה שאין לי אלא לקוות שאין באמת פורגטוריום. אם כן - העולם הבא צפוי להיות באמת בלתי נסבל!)

2:38

בדידות

» ‎ ללא אליבי

אחד הדברים שאותם גיליתי השנה - שלא מרצון - הוא איך זה להרגיש בודדה. באמת בודדה.

עד שהגעתי לכאן, אני לא חושבת שהייתי אי פעם באמת בודדה. תמיד גרתי עם שותפים, והייתי עטופה בחברים ומשפחה. לכן, הופתעתי כל כך כשמצאתי את עצמי בחודשים הראשונים כאן לבד לגמרי. כלומר - כן, הכרתי אנשים ספורים, וכמובן ששמרתי על קשר וירטואלי עם האנשים בבית - אבל כל אלה הבליטו יותר את ה”אין” מאשר היוו “יש” של ממש. בסך הכל, רוב הזמן באותה עת הייתי די עם עצמי.

(אני זוכרת את הפעם שבה אמרתי למי שהפך מאז להיות אחד מחברי הקרובים ביותר, אבל אז היה בקושי מכר: “פתאום הבנתי שאף אחד לא חיבק אותי יותר מחודשיים”. הייתי נותנת הכל אז תמורת חיבוק אחד חזק).

לומר את האמת - יותר מכל, הבדידות הובילה אותי אז לפחד. פחד משתק ממש - שאולי החיים לעולם לא יחזרו להיות בטוחים, מוגנים ואהובים כפי שהיו קודם לכן. אבל, לצד הפחד, גיליתי שהבדידות היא גם הזדמנות. הריחוק מכל מעגלי התמיכה הקודמים מאפשר להמציא את עצמך מחדש. לנהוג כפי שמעולם לא נהגת. כי אם אין לך את מי להפסיד - אז אין גם מה להפסיד. איש לא יחשוב עליך רעות - שהרי אין איש כלל.

השילוב הזה - בין החרדה לשחרור - אפשר לי לקחת, בחודשים הראשונים להגעתי לכאן, כמה מההחלטות הקשות (ובדיעבד - החשובות) ביותר שלקחתי אי פעם. הבדידות אפשרה לי להקשיב לעצמי, רק לעצמי, ככל הנראה בפעם הראשונה בחיי הבוגרים. לזקק מתוך המולת ראשי את הלחישה השקטה של מה שאני רוצה. גם אם פחות מתוך בחירה - ויותר מתוך הכרח.

אבל כל זה היה לפני חודשים רבים מאוד. מה פתאום נזכרתי באותם ימי-התחלה רחוקים?

בימים האחרונים, מאז סיום הלימודים היומיומיים (ובעוד אני ממתינה בסבלנות לטקס הסיום החגיגי שבו אהפוך לבעלת תואר שני מכובד) - שבה לחיי הבדידות. מכיוון שאין לימודים, רבים מהחברים עזבו את העיר, שהפכה כמעט לעיר רפאים. ונוכח השיעמום הנובע מסיום המטלות הלימודיות - הימים הפכו ארוכים וריקים. שוב מצאתי את עצמי שרועה על מיטתי ובוהה בתקרה.

התגובה הראשונה שלי לחזרתה של הבדידות הייתה לשוב ולפחד. לנסות להרחיק את הבדידות בכל הכלים העומדים לרשותי. אבל, אז נזכרתי שהבדידות הייתה לי לא רק תהום, אלא גם מערת-פלאים, שבה יכולתי לשמוע קולות שלא שמעתי קודם. שבה יכולתי לאזור אומץ שלא ידעתי שיש בי. ויותר מזה - נזכרתי שהבדידות, מאיימת ככל שהיא נראית כרגע, היא רק צל-בדידות. צל שיעלם בקרוב מאוד - כשתזרח השמש ואשוב שוב אל אהוביי וחבריי.

כך, שלעת עתה, אני נהנית-כמעט מן השקט שבבדידות, מן השלווה שבה (גם אם אני מפריעה את השלווה מעת לעת בהתקפי חרדה קלים).ואולי, מן הראוי הוא שהשנה שהתחילה בשתיקה דקה מסתיימת באותה השתיקה.

4:37

פנטזיות

» ‎ ללא אליבי

יום שישי בבוקר, ת”א. שנקין, אורנה ואלה, הטיילת, חנויות בגדים בנווה צדק, פארק הירקון, לשבת לקפה בחוץ ולהביט על העוברים והשבים, שמלה קצרה, משקפי שמש, כפכפים.

חומוס. עם טעם של חומוס. עם פיתה. בטעם ומרקם ומראה של פיתה. וקצת שמן זית. ופפריקה. וסלט ערבי ליד. וטחינה.

גבינה לבנה 5% ליד החביתה והסלט של הבוקר.

עיתון “הארץ”, אפילו שהוא כבר לא מה שהוא היה ואין את חלק ב’.

לעלות לירושלים. להתרגש קצת, כמו תמיד, מיופיה של הדרך. להביט בנחלאות מוארת בלילה מהחלון הענק בבית המשפט העליון עד שנעצרת הנשימה מכמה שזה יפה. מחנה יהודה. המבורגר ב”איוו”. קפה ב”בסוגריים”.

להביט אל מפרץ חיפה בלילה. לנשום את הבריזה התמידית שיש על הכרמל. לרדת לירקן היקרן ברח’ האינטרנציונל.

לעלות לבקר חברים בצפון. לומר לעצמי שאולי הגיע הזמן לעבור לאחד מהמושבים הרחוקים האלה. לחשב איך אפשר לסדר קריירה שבה אפשר לעבוד מהבית. לאכול בדוריס קצבים ולהיזכר בארוחה המופלאה הקודמת שאכלנו שם. להיזכר ב”אודאון” ולהצטער שהיא נסגרה.

להתלונן על החום. לא להיות מסוגלת ללבוש שום דבר ארוך יותר מגופיה ושורטס בלי לסבול.

גלגל”צ. ארבע אחרי הצהריים בגל”צ. בוביזמר. לשיר יחד עם הרדיו.

לנסוע לדרום, ולזלזל בנסיעה הארוכה (זה ארוך? אפילו לא חצי מהדרך מוושינגטון לבוסטון!)

להירדם, שוב, בזרועות אהובי.

0:30

פרופורציות

» ‎ ללא אליבי

סיימתי את כל הבחינות שלי, התחלתי לארוז את הדירה, ואני שקועה במחשבות סיכום-השנה. אם הייתי צריכה לסכם את השנה האחרונה במילה אחת, המילה הזו היא הפתעה. היא הייתה שונה כל כך מהדרך שבה דמיינתי אותה.

הדבר שהתברר לי השנה, יותר מכל דבר אחר, הוא שסדר העדיפויות שלי שונה ממה שחשבתי שהוא. אני, שהייתי עסוקה כל כך בקריירה ובלימודים שלי מאז שאני זוכרת את עצמי, גיליתי השנה עד כמה זה לא הדבר החשוב ביותר עבורי (והאמת, שהופתעתי). שחשוב לי יותר לחזור הביתה בשעה סבירה כדי להיות עם האנשים (האיש) שאני אוהבת, גם במחיר חמש שעות פחות של עבודה. שאני מעדיפה לנוח, לטייל, ואפילו להשתכר, על פני ללמוד למבחן עוד קצת. וזה הרגיע אותי. מאוד. אני חושבת שזה, יותר מכל דבר אחר, הראה לי עד כמה התבגרתי. עד כמה לא אהפוך להיות האישה שפחדתי שאהפוך להיות.

הבנתי, למשל, שתמיד אהיה עסוקה. שאין באמת דבר כזה “תקופה עמוסה”. אני מצויה בתקופה עמוסה באופן תמידי מאז גיל 18. עד היום, תמיד החיים הפרטיים שלי נאלצו להבין ולהתגמש כדי להתמודד עם העומס הזה. השנה - העומס נאלץ להתפשר כדי לאפשר לי לעכל את השינויים האישיים והתהפוכות הפרטיות שלי. ולמרבה ההפתעה - לא קרה כלום. הכל הוגש בזמן. העולם לא קרס. והוא ייאלץ להסתדר ככה מכאן להבא.

לצד כל השיעורים האקדמיים הבאמת-מהפכניים שלמדתי השנה, זה היה כנראה השיעור החשוב ביותר. ורק בשבילו היה שווה לעבור את כל הדרך.

21:38

החבר הדמיוני של נתאי

» ‎ ללא אליבי

בעקבות דובי, אני מסכימה שהפוסט של נתאי חשוב מספיק בשביל להעביר אותו הלאה, ולא רק בלינק.

אז אני מנצלת את העובדה שגם הרישיון של הבלוג שלי שיתופי, כדי לפרסם גם כאן את הפוסט במלואו, ולהמליץ להעביר אותו הלאה (הנה - עוד דוגמא לחשיבות שברישיונות קריאטיב-קומונס).

תגובות עדיף לפרסם לא כאן, אלא בפוסט המקורי.

בנוסף, כי גם זה חשוב, הנה קישור לחוברת העדויות המקורית.
—————————————————————————————————————————————

בעקבות המאמר ב’הארץ’ על חשיפת המעשים שהיו בעזה בתקופת מבצע עופרת יצוקה.

קראתי לא מזמן את הספר רוסיה של פוטין מאת אנה פוליטקובסקיה. ספר מחליא למדי. כלומר, ספר מצוין, אבל גורם לך לתחושה לא נעימה בבטן. כל התהליכים המתוארים בספר מוכרים למי שחי פה בשנים האחרונות עד זרא, אבל מוקצנים מאד. במהלך הספר נאלצתי לומר לעצמי מספר גדול מאד של פעמים: אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם. וכל הזמן הדגש על ה”עוד לא” התחזק. הספר הוא מצויין, ולא כאן המקום לפרט את כולו, אבל אחד המאפיינים הבולטים של רוסיה של פוטין הוא האלימות המיידית והבלתי מתפשרת כלפי חושפי שחיתויות, או אפילו סתם אנשים שנשארה בהם איזו אמת מידה בסיסית של יושרה כלשהי ולא מוכנים להתיישר עם הסטנדרטים הרקובים והעקומים של המערכת. גנרל שלא מוכן לחיות מכספי שחיתות, ורעב ללחם, שופט שלא מוכן לחתום על צווים עקומים בהתאם לגחמותיהם של גנגסטרים בעלי הון, קצין שלא מוכן להשלים עם רצח ואונס של נערה, וכדומה. כל אלה הופכים מהר מאד להיות קורבנות ומושאים לאלימות איומה וגינוי חברתי. דרך אגב, פוליטקובסקיה עצמה נרצחה ביום ההולדת של פוטין.

למה אני מספר לכם את כל זה?

היום שוב שמעתי על איזה פרשת אלימות מינית מכוערת שהתפוצצה במקום עבודה כלשהו. זה נסגר בוועדת משמעת פנימית, שהטילה עונש קל על הפוגע, והשאירה אותו בתפקידו. כעת הוא מסתובב מצויד ברשימת חיסול, ולאט לאט מתנקם בכל מי שהתלונן נגדו, וגם את אלו שגינו אותו. עיקר המאמץ לנקמה מתרכז כמובן בחושף הפרשה.

ולמה אני מספר לכם את כל זה?

בעקבות הכתבה בהארץ, על החיילים שחשפו את המעשים האיומים שנעשו בעופרת יצוקה. אז כמובן ברק, שר הטיוח וההשתקה, אמר “יש לנו את הצבא המוסרי בעולם”. הטוקבקיסטים חגגו, ומצ”ח ביקשו את השמות של החיילים שדיברו, כדי לקיים אתם שיחה ידידותית. עכשיו כל מי שהיה בצה”ל איזה רבע שעה, יודע שלא כדאי להפגש עם מצ”ח.

לכן אני רוצה לספר לכם על החבר הדמיוני שלי, שיצא בצו 8 לשירות מילואים בעזה. הוא לא השתתף בלחימה, החבר הדמיוני שלי. אבל ביום האחרון של המילואים, הוא ישב עם כמה צנחנים דמיוניים, שחזרו ממבצע היפותטי בעזה. והצנחנים הדמיוניים סיפרו לו סיפורי זוועה מפרי דמיונם הקודח, שכמובן מעולם לא היו ולא נבראו, שקרים שאפילו החמאס לא היה מעז לטפול על הצבא המוסרי בעולם. החבר הדמיוני שלי הסתובב במצב רוח זיפת שבועיים, כי אלו לא היו סיפורים נעימים, אפילו שהם היו מומצאים לחלוטין. נניח שהוא אולי אפילו הדליף את הסיפורים לאנשהו, שכמה אנשים קראו אותם שם באנשהו הזה, והגיבו בזעם: מה זה השקרים האיומים האלו? למה האנשים האלו לא מספרים את זה בשמם? למה אתם עוכרי ישראל?

אכן שאלות נוקבות. אז החבר הדימיוני שלי רוצה להסביר לכם למה האנשים האלו לא הזדהו בשמם. כל מי שהגיע לאמצע שנות השלושים שלו, ועדיין עושה מילואים ביחידה קרבית, הוא כנראה סוג של פטריוט ישראלי או סוג של מטומטם, וקרוב לוודאי עירבוב של שניהם. עכשיו האנשים האלו לא רוצים ללכלך על המדינה, לא רוצים שיקראו להם עוכרי ישראל וסכין בגב האומה. הם פשוט רצו לפרוק את הזוועות (הדמיוניות, הדמיוניות) שהם ראו בעזה. ולכן סיפרו את זה לכמה אנשים. וגם אם היה שם שמאלן עוכר ישראל עם מצפון (דמיוני) הוא לא היה מספר כלום. כי מה רוצה חייל מילואים, אחרי חודש שהוא לא היה בבית? רק לסדר את חורבות החיים שלו, ולחזור לשגרה. הוא בטח לא צריך את כל הבלאגן הזה, שיכול גם להגמר באיזו תקופונת במחבוש על הפרת אנא עראף ביטחון שדה או משהו (היום קוראים לזה ב”מ). אז הוא חוזר לחיים (האמיתיים ) שלו, ומשתדל לשכוח את כל הזוועות שהוא ראה, שבמילא היו רק בדמיונו הקודח.

ושר הביטחון? הוא יכול להמשיך לספר לטוקבקיסטים שיש לנו את הצבא המוסרי בעולם. הם אוהבים שמשקרים להם. כמו העם הרוסי, שבחר בפוטין ברוב של 80% למרות שהחיים שלהם בזבל.

14:39

תודה לחברי האקדמיה :)

» ‎ ללא אליבי

קיבלתי מסגל זוטר את “פרס הפרסום”.

אז קודם כל, תודה. הבלוג של סגל הוא אחד הבלוגים שאני ממהרת אל הגוגל-רידר שלי בכל פעם שמגיע ממנו פיד חדש, ואני שמחה לראות שהחיבה הדדית :). אם אתם אקדמאים, או אקדמאים-בדרך, אתם חייבים לקרוא את סגל. המבט הכן והמשעשע ביותר על חייה של האקדמאית המבטיחה הבאה!

עכשיו, על פי הכללים, אני אמורה להמשיך ולהעניק את הפרס ל-8 בלוגרים נוספים. (אני אמורה גם להודיע להם, אבל אני מתעצלת). אז הנה הבחירות שלי (כן, אני חוזרת קצת על הבלוגרול שלי. לא מפתיע):

מורנינג קנדי - שפותחת אצלי כל בוקר. אם הייתי צריכה להגדיר את הטעם המוזיקלי שלי, הייתי אומרת: זה!.

תום - שגם אחרי שגיליתי שהוא לא בחור אבוד מעברי, הוא עדיין אחד הבלוגים החביבים עלי.

דובי - על אף שהוא בטח לא צריך אותי בשביל טראפיק.

נדב - שמלא בתבונה והתבוננות בכל פעם מחדש. וגם תמיד עושה לי רושם של בנאדם ממש נחמד. ופמיניסט אמיתי (למרות שהוא אומר שהוא לא).

אלמה - שבכל פעם מחדש מראה איך באמת כותבת בחורה מגניבה. אלמה, תעשי לי ילד?

גם אבא יש רק אחד - המקבילה ההורית למורנינג קנדי :). הגיגים קטנים מחיי ההורות.

ואן-דר גרף אחותך - עוד בחורה יותר מגניבה ממה שאני אחלום להיות אי-פעם.

OMG - האחרונה ברשימת הבלוגריות המגניבות-אש, שכל פוסט שלהן עולה מיד לראש הגוגל-רידר.

והמלצה אחת מחברינו בתפוצות (שלכן לא נחשבת בספירה):

Dreamers Often Lie - הסיפורים הקצרצרים של רוב, שהוא אחד מחבריי האמריקאים, מתאימים במיוחד לקריאה כשלא נרדמים בלילה. אפילו שהם באנגלית.

0:05

חרדה אקדמית רגעית

» ‎ ללא אליבי

0:05

חרדה אקדמית רגעית

» ‎ ללא אליבי

Permalink for 'שלום, קוראים לי איילת ואני טועה'

3:30

שלום, קוראים לי איילת ואני טועה

» ‎ ללא אליבי

בפעם הראשונה שנתקלתי בכתיבה ביקורתית - פוקו וכל הג’אז הזה - הייתי בשוק של ממש. כל מה שחשבתי שידעתי התברר כמוטעה. כל כלי המחשבה שלי התבררו כנגועים בהנחות מוצא שרירותיות, אקסיומות שהנחתי כמובנות-מאליהן וכמובן אנאכרוניזם.

התחושה הייתה מטלטלת - של חשיפת אמת גדולה וטמירה שנסתתרה מעיני. בנוסף, לצד ההתעלות, נוספה תחושה של בוז עמוק כלפי כל אותם נאיביים פשטניים שמשתמשים במושגים כמו “יעילות”, “אינדיבידואלים”, “משפט”, “הסטוריה” וכל מה שתרצו, בלי להבין שהם רואים רק את עצמם ואת הקטגוריות שהחדירו לראשם.

מאז, המשכתי לנהל יחסי אהבה-שנאה עם הכתיבה הביקורתית. להעריץ אותה ולפחד ממנה בו זמנית. כי כתיבה ביקורתית לא רק מעניקה כוח - היא גם מובילה לפרנויה בלתי נגמרת. לכל ביקורת יש ביקורת-שכנגד, כל טיעון מתוחכם יכול להידמות בקלות לפשטני, כל אמירה מוטעית עוד לפני שנאמרה. ידעתי שלעולם לא אוכל לעמוד במאת האחוזים מאחורי הרעיונות שלי - כי השגיאה והפשטנות שבהם רק מחכים להתגלות. ובניגוד לטעות שמתגלה באמצעות טיעוני-נגד רגילים, הטעות שמתגלה באמצעות התיאוריה הביקורתית היא תמיד בלתי-נסלחת. היא טעות שמקורה בעיוורון, בבורות, בפשטנות.

הפראנויה הזו, אני חושבת, מצאה לה כר פורה במיוחד בחששות הפרטיים שלי (שדוגמאות להם פרושות לאורך ולרוחב הבלוג). כי אם אני עצמי יודעת שכל אמירה טומנת בחובה את הפשטנות ואת הבוז - הדרך היחידה לזכות להכרה היא באמצעות הכרה חיצונית. כי הרי טענה “נכונה” לעולם לא ניתן לטעון. הטוב ביותר שניתן לצפות לו הוא לליטוף סלחני שאומר: “אכן, את טועה, אבל את לפחות לא מטומטמת. נסי עוד”. ובליטוף מצוי גם החשש מהיום שבו לא אזכה עוד לסלחנות. שבו אתמצה אך לכדי טעות.

נדמה לי שבעת האחרונה התחלתי למאוס בתחושה הזו, בהכרה היומיומית המשתקת בגבולותיי. כמובן, לא מצאתי מוצא מהבחינה-העצמית האינסופית, מהטעות שרק מחכה לצאת אל אוויר העולם, אך נדמה לי שאני מוכנה היום לשלם את מחיר הטעות.

אני חושבת שהבנתי לראשונה שעדיף לטעות דווקא כשדיברתי על אהבה: “אמור לי”, אמרתי לאהובי, “האם אתה חושב שאנו רק שחקנים במיתוס-אהבה גדול שהוכתב לנו מאז ומתמיד? האם אנחנו רק מובלים באף לחיות את שצפינו בו שוב ושוב באינסוף קומדיות רומנטיות? האם החופש שאנו מדמים לעצמנו הוא רק אשליה?”. “אולי”, הוא ענה. “אך מה בכך? האם בשל העובדה שאנו חיים סיפורים שנכתבו משכבר ברצונך לחדול מאהבתנו?”. “חס וחלילה!” עניתי. גם אם אהבתנו היא אשליה מראשית ועד אחרית, היה ברור שאין בכך כדי להזיז אותי סנטימטר אחד הרחק ממנו.

ואולי, כך נראה לי, הגיעה העת להגיע אל אותה ההשלמה גם בכתיבתי האקדמית. עלי לבחור - האם ארדוף לעד אחרי “האמת” החמקמקה, רק כדי לגלות שוב ושוב שכל שאחזתי בו הוא קרן שמש שפיזזה לרגע, או שמא אקבל על עצמי את הטעות הבלתי נמנעת, ויחד עם זאת אמשיך לטעון שהצדק בידי? נראה לי , שכמו באהבה, אני בוחרת באשליה.

אין זה אומר ששכחתי את כל שלמדתי. אין זה אומר שהפכתי עיוורת לטעות. ואין זה אומר שלא אנסה בכנות שלא לטעות. כל שזה אומר הוא שיש דברים גרועים מלהיות טועה. כמו, למשל, להיות צודקת מדי.

Permalink for 'התבגרות אקדמית - או: הגיע הזמן להפסיק לאחוז בסינר של אמא'

4:37

התבגרות אקדמית - או: הגיע הזמן להפסיק לאחוז בסינר של אמא

» ‎ ללא אליבי

אחרי כמה ימים של פרודוקטיביות מרעננת, הצלחתי להגיע לקוהרנטיות מינימלית בין ענני הרעיונות, ולנסח בכמה משפטים פשוטים את מה שאני רוצה לכתוב בהצעת המחקר שלי לדוקטורט. האינסטינקט הראשון שלי היה לנסח את זה בצורה הקצרה והברורה ביותר שאני יכולה ולשלוח את זה מיד - בוסרי וחלקי - למנחה שלי. לפני הכל - לקבל אישור שזה בסדר. שהרעיון לא מופרך, או מטופש, או יומרני. לקבל טפיחה על הגב, שתאמר שעדיין לא סר חיני. חבר עצר אותי לפני ששלחתי את המסמך. “אל תשלחי דבר שאת לא עומדת מאחוריו”.

לכאורה - מדובר בעניין טריוויאלי. אך עבורי, האינטראקציה הזו היוותה תמרור לדבר חשוב הרבה יותר. במהלך השנה האחרונה ניסיתי להיאחז בציפורניי בכוח הגלום במערכת ההיררכית האקדמית. הידיעה שיש סדר בדברים - יש מנחה, ויש קורסים, ויש תהליכי אישור, וציונים - הציבה קצת סדר בעולם. “הנה, זה בעצם בדיוק כמו בתואר ראשון” (ואת זה, הרי, אני מכירה - כל מה שאני צריכה זה להבין את מערך הכוחות סביבי, ולהתאים את עצמי אליו. לייצר תוצרים ש”יעמדו בתקן”).

אבל היום הבנתי שלמרות הנחמה והביטחון שבחשיבה הזו, אם אני רוצה בשלב מסוים להגיד משהו משמעותי, אני חייבת להשתחרר ממנה, עם כל החרדה. לקחת אחריות, לטוב ולרע, על הרעיונות שלי. לזכור שהמנחה שלי הוא לא הנמען שלי - שאני לא כותבת כדי לשרת את הרצונות שלו, אלא כי יש לי מה להגיד לעולם. גם אם מה שיש לי להגיד הוא מגומגם, מוטעה מעיקרו, מצביע על בורות, בנאלי, תלוש, בלתי מבוסס, ומטופש באופן כללי - זה כל מה שיש לי. יותר טוב מזה לא הצלחתי לייצר. אני היא לא הפוטנציאל הכמוס שקיים או שאינו קיים בי וממתין להתפרץ - אני רק אני.

עדיף לעמוד מאחורי רעיונותיי בהשלמה, מאשר להמשיך ולנסות ליצור-מחדש רעיונות של מישהו אחר. גם אם האחר הוא מבריק, מדהים, ופורץ-דרך - יכתוב הוא את רעיונותיו. די להשקיע את זמני בחיפוש מתמיד אחר הכרה. עלי להבין שאין ערך אמיתי בטפיחה על השכם. כי המשמעות של החיפוש אחר הטפיחה על השכם היא שביום שבו יסור חיני - שבו לא אהיה עוד “ילדת הפלא” שיודעת לשיר ולרקוד בשמלתה האדומה (והיום הזה יבוא, במוקדם או במאוחר. אם לא כבר הגיע) - לא יוותר לי עוד דבר. מה נותר מילדת פלא שאינה עוד ורודת-לחיים?

אם אני רוצה באמת לומר משהו, אין לי אלא להתכנס בתוכי, ולמצוא בתוכי את אותו אשרור, את אותו הנהון שאומר: “את בסדר”. וכן, גם אם אין משמעות אמיתית לטפיחה-עצמית על השכם, גם אם היא המבשרת הברורה של פתאטיות שעומדת בדרכי - זה כל מה שיש.

4:37

התבגרות אקדמית - או: הגיע הזמן להפסיק לאחוז בסינר של אמא

» ‎ ללא אליבי

אחרי כמה ימים של פרודוקטיביות מרעננת, הצלחתי להגיע לקוהרנטיות מינימלית בין ענני הרעיונות, ולנסח בכמה משפטים פשוטים את מה שאני רוצה לכתוב בהצעת המחקר שלי לדוקטורט. האינסטינקט הראשון שלי היה לנסח את זה בצורה הקצרה והברורה ביותר שאני יכולה ולשלוח את זה מיד - בוסרי וחלקי - למנחה שלי. לפני הכל - לקבל אישור שזה בסדר. שהרעיון לא מופרך, או מטופש, או יומרני. לקבל טפיחה על הגב, שתאמר שעדיין לא סר חיני. חבר עצר אותי לפני ששלחתי את המסמך. “אל תשלחי דבר שאת לא עומדת מאחוריו”.

לכאורה - מדובר בעניין טריוויאלי. אך עבורי, האינטראקציה הזו היוותה תמרור לדבר חשוב הרבה יותר. במהלך השנה האחרונה ניסיתי להיאחז בציפורניי בכוח הגלום במערכת ההיררכית האקדמית. הידיעה שיש סדר בדברים - יש מנחה, ויש קורסים, ויש תהליכי אישור, וציונים - הציבה קצת סדר בעולם. “הנה, זה בעצם בדיוק כמו בתואר ראשון” (ואת זה, הרי, אני מכירה - כל מה שאני צריכה זה להבין את מערך הכוחות סביבי, ולהתאים את עצמי אליו. לייצר תוצרים ש”יעמדו בתקן”).

אבל היום הבנתי שלמרות הנחמה והביטחון שבחשיבה הזו, אם אני רוצה בשלב מסוים להגיד משהו משמעותי, אני חייבת להשתחרר ממנה, עם כל החרדה. לקחת אחריות, לטוב ולרע, על הרעיונות שלי. לזכור שהמנחה שלי הוא לא הנמען שלי - שאני לא כותבת כדי לשרת את הרצונות שלו, אלא כי יש לי מה להגיד לעולם. גם אם מה שיש לי להגיד הוא מגומגם, מוטעה מעיקרו, מצביע על בורות, בנאלי, תלוש, בלתי מבוסס, ומטופש באופן כללי - זה כל מה שיש לי. יותר טוב מזה לא הצלחתי לייצר. אני היא לא הפוטנציאל הכמוס שקיים או שאינו קיים בי וממתין להתפרץ - אני רק אני.

עדיף לעמוד מאחורי רעיונותיי בהשלמה, מאשר להמשיך ולנסות ליצור-מחדש רעיונות של מישהו אחר. גם אם האחר הוא מבריק, מדהים, ופורץ-דרך - יכתוב הוא את רעיונותיו. די להשקיע את זמני בחיפוש מתמיד אחר הכרה. עלי להבין שאין ערך אמיתי בטפיחה על השכם. כי המשמעות של החיפוש אחר הטפיחה על השכם היא שביום שבו יסור חיני - שבו לא אהיה עוד “ילדת הפלא” שיודעת לשיר ולרקוד בשמלתה האדומה (והיום הזה יבוא, במוקדם או במאוחר. אם לא כבר הגיע) - לא יוותר לי עוד דבר. מה נותר מילדת פלא שאינה עוד ורודת-לחיים?

אם אני רוצה באמת לומר משהו, אין לי אלא להתכנס בתוכי, ולמצוא בתוכי את אותו אשרור, את אותו הנהון שאומר: “את בסדר”. וכן, גם אם אין משמעות אמיתית לטפיחה-עצמית על השכם, גם אם היא המבשרת הברורה של פתאטיות שעומדת בדרכי - זה כל מה שיש.

4:37

התבגרות אקדמית - או: הגיע הזמן להפסיק לאחוז בסינר של אמא

» ‎ ללא אליבי

אחרי כמה ימים של פרודוקטיביות מרעננת, הצלחתי להגיע לקוהרנטיות מינימלית בין ענני הרעיונות, ולנסח בכמה משפטים פשוטים את מה שאני רוצה לכתוב בהצעת המחקר שלי לדוקטורט. האינסטינקט הראשון שלי היה לנסח את זה בצורה הקצרה והברורה ביותר שאני יכולה ולשלוח את זה מיד - בוסרי וחלקי - למנחה שלי. לפני הכל - לקבל אישור שזה בסדר. שהרעיון לא מופרך, או מטופש, או יומרני. לקבל טפיחה על הגב, שתאמר שעדיין לא סר חיני. חבר עצר אותי לפני ששלחתי את המסמך. “אל תשלחי דבר שאת לא עומדת מאחוריו”.

לכאורה - מדובר בעניין טריוויאלי. אך עבורי, האינטראקציה הזו היוותה תמרור לדבר חשוב הרבה יותר. במהלך השנה האחרונה ניסיתי להיאחז בציפורניי בכוח הגלום במערכת ההיררכית האקדמית. הידיעה שיש סדר בדברים - יש מנחה, ויש קורסים, ויש תהליכי אישור, וציונים - הציבה קצת סדר בעולם. “הנה, זה בעצם בדיוק כמו בתואר ראשון” (ואת זה, הרי, אני מכירה - כל מה שאני צריכה זה להבין את מערך הכוחות סביבי, ולהתאים את עצמי אליו. לייצר תוצרים ש”יעמדו בתקן”).

אבל היום הבנתי שלמרות הנחמה והביטחון שבחשיבה הזו, אם אני רוצה בשלב מסוים להגיד משהו משמעותי, אני חייבת להשתחרר ממנה, עם כל החרדה. לקחת אחריות, לטוב ולרע, על הרעיונות שלי. לזכור שהמנחה שלי הוא לא הנמען שלי - שאני לא כותבת כדי לשרת את הרצונות שלו, אלא כי יש לי מה להגיד לעולם. גם אם מה שיש לי להגיד הוא מגומגם, מוטעה מעיקרו, מצביע על בורות, בנאלי, תלוש, בלתי מבוסס, ומטופש באופן כללי - זה כל מה שיש לי. יותר טוב מזה לא הצלחתי לייצר. אני היא לא הפוטנציאל הכמוס שקיים או שאינו קיים בי וממתין להתפרץ - אני רק אני.

עדיף לעמוד מאחורי רעיונותיי בהשלמה, מאשר להמשיך ולנסות ליצור-מחדש רעיונות של מישהו אחר. גם אם האחר הוא מבריק, מדהים, ופורץ-דרך - יכתוב הוא את רעיונותיו. די להשקיע את זמני בחיפוש מתמיד אחר הכרה. עלי להבין שאין ערך אמיתי בטפיחה על השכם. כי המשמעות של החיפוש אחר הטפיחה על השכם היא שביום שבו יסור חיני - שבו לא אהיה עוד “ילדת הפלא” שיודעת לשיר ולרקוד בשמלתה האדומה (והיום הזה יבוא, במוקדם או במאוחר. אם לא כבר הגיע) - לא יוותר לי עוד דבר. מה נותר מילדת פלא שאינה עוד ורודת-לחיים?

אם אני רוצה באמת לומר משהו, אין לי אלא להתכנס בתוכי, ולמצוא בתוכי את אותו אשרור, את אותו הנהון שאומר: “את בסדר”. וכן, גם אם אין משמעות אמיתית לטפיחה-עצמית על השכם, גם אם היא המבשרת הברורה של פתאטיות שעומדת בדרכי - זה כל מה שיש.

4:37

התבגרות אקדמית - או: הגיע הזמן להפסיק לאחוז בסינר של אמא

» ‎ ללא אליבי

אחרי כמה ימים של פרודוקטיביות מרעננת, הצלחתי להגיע לקוהרנטיות מינימלית בין ענני הרעיונות, ולנסח בכמה משפטים פשוטים את מה שאני רוצה לכתוב בהצעת המחקר שלי לדוקטורט. האינסטינקט הראשון שלי היה לנסח את זה בצורה הקצרה והברורה ביותר שאני יכולה ולשלוח את זה מיד - בוסרי וחלקי - למנחה שלי. לפני הכל - לקבל אישור שזה בסדר. שהרעיון לא מופרך, או מטופש, או יומרני. לקבל טפיחה על הגב, שתאמר שעדיין לא סר חיני. חבר עצר אותי לפני ששלחתי את המסמך. “אל תשלחי דבר שאת לא עומדת מאחוריו”.

לכאורה - מדובר בעניין טריוויאלי. אך עבורי, האינטראקציה הזו היוותה תמרור לדבר חשוב הרבה יותר. במהלך השנה האחרונה ניסיתי להיאחז בציפורניי בכוח הגלום במערכת ההיררכית האקדמית. הידיעה שיש סדר בדברים - יש מנחה, ויש קורסים, ויש תהליכי אישור, וציונים - הציבה קצת סדר בעולם. “הנה, זה בעצם בדיוק כמו בתואר ראשון” (ואת זה, הרי, אני מכירה - כל מה שאני צריכה זה להבין את מערך הכוחות סביבי, ולהתאים את עצמי אליו. לייצר תוצרים ש”יעמדו בתקן”).

אבל היום הבנתי שלמרות הנחמה והביטחון שבחשיבה הזו, אם אני רוצה בשלב מסוים להגיד משהו משמעותי, אני חייבת להשתחרר ממנה, עם כל החרדה. לקחת אחריות, לטוב ולרע, על הרעיונות שלי. לזכור שהמנחה שלי הוא לא הנמען שלי - שאני לא כותבת כדי לשרת את הרצונות שלו, אלא כי יש לי מה להגיד לעולם. גם אם מה שיש לי להגיד הוא מגומגם, מוטעה מעיקרו, מצביע על בורות, בנאלי, תלוש, בלתי מבוסס, ומטופש באופן כללי - זה כל מה שיש לי. יותר טוב מזה לא הצלחתי לייצר. אני היא לא הפוטנציאל הכמוס שקיים או שאינו קיים בי וממתין להתפרץ - אני רק אני.

עדיף לעמוד מאחורי רעיונותיי בהשלמה, מאשר להמשיך ולנסות ליצור-מחדש רעיונות של מישהו אחר. גם אם האחר הוא מבריק, מדהים, ופורץ-דרך - יכתוב הוא את רעיונותיו. די להשקיע את זמני בחיפוש מתמיד אחר הכרה. עלי להבין שאין ערך אמיתי בטפיחה על השכם. כי המשמעות של החיפוש אחר הטפיחה על השכם היא שביום שבו יסור חיני - שבו לא אהיה עוד “ילדת הפלא” שיודעת לשיר ולרקוד בשמלתה האדומה (והיום הזה יבוא, במוקדם או במאוחר. אם לא כבר הגיע) - לא יוותר לי עוד דבר. מה נותר מילדת פלא שאינה עוד ורודת-לחיים?

אם אני רוצה באמת לומר משהו, אין לי אלא להתכנס בתוכי, ולמצוא בתוכי את אותו אשרור, את אותו הנהון שאומר: “את בסדר”. וכן, גם אם אין משמעות אמיתית לטפיחה-עצמית על השכם, גם אם היא המבשרת הברורה של פתאטיות שעומדת בדרכי - זה כל מה שיש.

Permalink for 'אני קלישאה של תלמידת מחקר - או: הנה עוד דבר לעשות במקום לכתוב'

22:28

אני קלישאה של תלמידת מחקר - או: הנה עוד דבר לעשות במקום לכתוב

» ‎ ללא אליבי

חלקכם תהה וודאי לאן נעלם העולם האקדמי מהבלוג. “היא תלמידת תואר שני, לא? לא אמורה להיות איזו תזה באופק?”. ובכן, האמת העצובה היא שנפלתי לבור הקלישאתי של תלמידי המחקר (ולא, העובדה שזה קורה גם לתלמידים בספרי העזרה-עצמית-לתלמידי-מחקר שלי לא עוזרת). אני צריכה להגיש את התזה שלי בעוד פחות מחודשיים (את הצעת המחקר לדוקטורט בעוד פחות מחודש) - וכל מה שיש לי הם עדיין בדלי רעיונות, עננים תיאורטיים, ורשימת ראשי פרקים שמשתנה תדיר.

אני מתאימה כמעט לכל קלישאה שמסבירה למה אני לא כותבת - חשש מכישלון \ עייפות החומר \ פחד שמה שאכתוב לא יהיה טוב מספיק (שהרי אם אני דוחה את זה לרגע האחרון - אז אני תמיד יכולה להאשים את עצלנותי ואת חוסר הזמן, ולא חס וחלילה את העובדה שאני פשוט לא חכמה) \ כישורי מחקר לא-משהו \ תסמונת המתחזה (עד עכשיו הצלחתי להערים על כולם, אבל הנה - בעוד כמה שניות יבינו את ערכי האמיתי) \ התעסקות בעניינים אחרים \ התלבטויות אינסופיות בשאלה “האם אני באמת רוצה את זה?” \ תיאור דיסטופי של החיים האקדמיים חסרי התוחלת \ אידיאליזציה של החיים במסלול לא-אקדמי \ התבוננות פנימית שוב ושוב בשאלה “מדוע אני מתבוננת התבוננות פנימית במקום לכתוב?” \ שאננות \ דחיית הכל לרגע האחרון שבו (כך התכנון) אפציע מיד ברעיונות מבריקים שהעולם טרם ראה \ ייאוש \ חרדה עמוקה וקיומית מכשלון \ בושה \ הימנעות אובססיבית מלדבר על המחקר שלי \ התחמקות מאנשים שיכולים לשאול אותי מה קורה עם המחקר שלי \ הטלת האשמה על אחרים (למה המנחה שלי לא מעמיד אותי במקומי?) \ הרבה מאוד שינה \ ובעיקר רעש מנטלי.

מצד אחד, אני יודעת (בלי שום סיבה אמיתית לדעת, יש להודות) שבסופו של דבר יהיה בסדר. חייב להיות בסדר. אחת הפיות תבוא איכשהוא, תתן לי צ’פחה רצינית, ואצליח לייצר בכמה לילות ללא שינה מחקר שיעמוד בדרישות החיצוניות של התוכנית וייראה לקורא הבלתי-מעמיק כמו מחקר מהוגן. הסיכוי שלא אגמור את התואר הוא, כנראה, קלוש. ועדיין - הדרך לשם כרגע שרויה באפלה.

[ומתחת לרגליים - זה שאין להגיד את שמו: הפחד שאולי הפעם זה לא יעבוד.]

8:11

אל תדברי על קרל

» ‎ ללא אליבי

הפוסט של יובל שכנע אותי לכתוב סוף סוף את הפוסט הזה, שמסתובב אצלי בראש כבר כמה שבועות.

—–

הפעם הראשונה שקראתי את מרקס ברצינות (אם לא לוקחים בחשבון ציטוטים רנדומליים מהמניפסט הקומוניסטי בתיכון, כחלק מפאסון התיכוניסטית הרדיקלית) הייתה בשנה א’ בלימודי המשפטים שלי. במסגרת הקורס על “משפט, חברה ותרבות” למדתי לראשונה על מרקס כהוגה. דיברנו על הניכור ועל טבע האדם. אני זוכרת עד היום את תחושת ההתגלות. איך התקשרתי לאחד מחבריי מיד בסיום השיעור, נרגשת, לספר לו את מה שלמדתי. הרגשתי שנחשפתי לרעיון גדול באמת.

בהמשך לימודי המשפטים, נתקלתי במרקס עוד מספר פעמים. בכל פעם שבתי אל האושר האקדמי הגדול. התגבשה אצלי אט אט תובנה מורכבת יותר לגבי הדרך שבה מימדים שונים אצל מרקס מתחברים לכדי תמונה קוהרנטית. התחלתי לחשוב שאני יכולה להסביר כל דבר באמצעות שימוש במושג מרקסיסטי זה או אחר. המושגים הפכו ממושגים מופשטים לכלי-עבודה תיאורטיים יומיומיים. ליהטטתי בהם כבשלי.

הפעם השניה, שבה נתקלתי במרקס, יותר משלוש שנים לאחר מכן, הייתה כשלמדתי הסטוריה. כאן, באופן לא מפתיע, ההתמקדות הייתה בתיאוריה ההסטורית של מרקס ובתיאוריות המטריאליסטיות של ההתפתחות ההסטורית. והנה, במקום שוב ליפול כולי לרגליו, התפלאתי לראות שהתחלתי לסגת מההתאהבות שלי במרקס. הדטרמניזם של ההתפתחות ההסטורית נראה היה לי קצת חשוד מדי מכדי להיות באמת משכנע. התחלתי להתרחק מהמטריאליזם ולהתקרב לתפיסות הסטוריות אחרות. מרקס, כך היה נדמה לי, הפך לנחלת העבר.

אך אז נפגשנו, אני והוא, שוב. להפתעתי, מאז שהתחלתי ללמוד את התואר השני שלי כאן בארה”ב, מרקס חזר להיות בן-הפלוגתא ובן-הלוויה הקבוע. כשאני מנסה לכתוב על טכנולוגיה, ועל הדרך שבה טכנולוגיה משנה את הדרך שבה אנחנו מתקשרים, פועלים, יוצרים, ושולטים - מרקס תמיד שם. לעיתים, אני מדמיינת אותו מחייך בשביעות-רצון עצמית: “הו, הנה חזרת אלי. מבססת לך תיאוריות על סמך שינויים מטריאליים. ידעתי שתשתכנעי”. ופעמים אחרות - בוער בי הרצון להימנע מהדטרמיניזם, להראות לו שאף על פי כן, הטכנולוגיה אינה מחייבת שהעולם כולו ישתנה בהתאם אליה. שגם היא תלויה במשפט, בחברה, בכלכלה ובמיליון דברים אחרים. אך השאלה אם ידו על העליונה בויכוח שבראשי, או שמא ידי, היא משנית ומשתנה תדיר. מה שחשוב הוא שהוא תמיד שם. אני כותבת וחושבת תמיד בצילו של מרקס. נגדו או בעדו - אבל תמיד דרכו.

——-

ההכרה הזו גרמה לי לחשוב אחרת על הלימוד האקדמי כולו. עד לאחרונה, ראיתי בהתקדמות האקדמית בעיקר צבירת ידע - ניסיתי ללמוד עוד ועוד נושאים, להכיר עוד ועוד תיאורטיקנים ותיאוריות שלא הכרתי. בסופו של דבר, חשבתי, אכיר את כל מי ומה שאני צריכה להכיר בשביל לכתוב.

אך החוויה המרקסיסטית לימדה אותי על חשיבותו דווקא של הלימוד-מחדש. של הקריאה וההתמודדות שוב ושוב עם מה שנדמה לך שאתה כבר יודע. לאפשר לעצמך לשנות את דעתך, להיתקל באותם רעיונות בכל פעם מנקודת מבט אחרת. להתאהב, להתפכח, ושוב להתאהב, אבל הפעם קצת אחרת.

Permalink for 'יום ההתרמה לאלו”ט. כי יש דברים שצריך לכתוב עליהם.'

6:59

יום ההתרמה לאלו”ט. כי יש דברים שצריך לכתוב עליהם.

» ‎ ללא אליבי

ערן העלה לדיון את יום ההתרמה לאלו”ט, שמתקיים השנה ב-11 בפברואר (כן, יום אחרי הבחירות). מכיוון שזה חשוב, אני רוצה להשתמש בתיבת התהודה האינטרנטית כדי להוסיף משהו. אבל יותר מזה, מכיוון שהבנתי בנושא מוגבלת, אני רוצה לנסות לדרבן את מי שמבין בזה יותר ממני לכתוב בעצמו.

כשהייתי בתיכון, התנדבתי (במסגרת “מחויבות אישית”) במעון לילדים אוטיסטים ומפגרים. מטעמי חוסר תקציב, ההבחנה בין הלקויות השונות נדחתה לטובת “טיפולים” כלליים, משהו בסגנון one size fits all - קצת משחקים, שעה ריפוי בעיסוק, שעה ריפוי בצבעים ובמוסיקה ובעיקר השגחה יומיומית במהלך היום. ההתאמה לצרכי הילדים התמצתה בחלוקה כללית לתפקוד גבוה, בינוני, נמוך, ומחלקה סיעודית. ברזולוציה כזו, ההבדל בין אוטיסט למפגר נראה כמעט שולי - השאלה היא האם הילד יודע להחזיק עיפרון ולצייר או לא יודע. מכה את הילדים האחרים או לא.

אני וחברותיי, במשך כמה שעות בשבוע, הצטרפנו לסבב הזה וחסכנו למעון כמה שעות-מטפלות-בשכר. בשעות שלנו ישבנו עם הילדים, שנעו בין גיל 8-9 ועד לגיל 17, וניסינו, ללא כל הדרכה או הבנה, להעניק להם כמה שעות מהנות פחות או יותר - במשחק בחצר או עם כדור, בציור, בפיסול בפלסטלינה ושאר פעילויות דומות. מבלי להיות מבינה גדולה בנוירולוגיה, ידעתי שהתרומה שלנו להתפתחות של הילדים הללו מזערית. כל אחד מהם זקוק היה לטיפול צמוד ומותאם לצרכיו, שאנחנו לא ידענו איך לספק לו. התרומה העיקרית שהייתה לנו הייתה בהקלת-מה על תקציב המעון ושחיקתן של המטפלות.

אלו”ט היא חלק מהפתרון למצב הזה. היא יכולה לספק גם לילדים הללו - בנים למשפחות ערביות, עולות חדשות, ומעוטות יכולת - את אותם העזרים שיאפשרו להם להתקדם ככל שהם יכולים, בהתאם לצרכיהם. לאפשר להם לצמוח, ולא רק לספק להם השגחה.

לכן, זה חשוב מאוד, גם בימי בחירות. אנא שילחו SMS עם הספרה 10 למספר 8777 ותרמו 10 ש”ח.

Permalink for '“רק לא ניאו-ליברליזם” או שלוש מחשבות על ביבי'

4:42

“רק לא ניאו-ליברליזם” או שלוש מחשבות על ביבי

» ‎ ללא אליבי

נדב העביר אלי את שרביט משחק-הרשת “רק לא ביבי”, שבו כל בלוגר צריך לכתוב למה הוא חושב שלא צריך להצביע לנתניהו. העברת השרביט הובילה אותי לשלוש מחשבות - אחת על הבלוגוספירה, שניה על דמוקרטיה ושלישית (סוף סוף) על נתניהו.

מחשבה ראשונה על הבלוגוספירה:

המחשבה הראשונה שלי בעקבות הפניה של נדב הייתה מטא-משחקית ומטא-ביבית: התלבטתי האם ראוי בכלל שאכתוב בבלוג שלי עמדה “מגויסת” שכזו, עמדה שבאופן מובהק נוטלת חלק בקמפיין פוליטי. אני מודה שזה גרם לי לתחושה מעט מוזרה. החלטתי לשתף פעולה עם המשחק למרות זאת בגלל שבעיני הוא חשוב.

בעקבות המלחמה בעזה, ובעקבות היכרות גוברת והולכת במסגרת חיי האקדמיים עם בלוגוספירות במדינות אחרות, היום אני רואה בבלוגוספירה כלי חשוב לחיזוק הדמוקרטיה. החירות שיש לכותבים בבלוגוספירה - וגם לי בתוכה - להציג סדר-יום מורכב יותר, מבוזר יותר ואלטרנטיבי לתקשורת הממוסדת, ובנוסף להוות “פנס רחוב”, או חנות מכולת, שלצידם אפשר להיפגש ולקיים ויכוחים פוליטיים מבוססים ומנומקים, שכמעט ונעדרים מספירות אחרות, היא חשובה וחיונית. הבלוגוספירה יכולה להיות, לפעמים, המקום שבו ניתן לצאת לרגע מהויכוח הפוליטי האלים והדורסני, ולומר דבר-מה הססני, מורכב, ומתלבט.

ויותר מזה - הפוטנציאל הוא רב במיוחד דווקא כשלא מבקשים לחלק את הבלוגוספירה לבלוגים “פוליטיים” ו”לא פוליטיים”. היופי שאני רואה בבלוגוספירה הוא שאני יכולה לכתוב על פוליטיקה גם אם הבלוג שלי הוא (נניח) על תלאותיה של תלמידת המחקר. שרון יכולה לכתוב בלוג על פוליטיקה ועל סריגה, נדב על פוליטיקה ועל ניתוח פמיניסטי של אבהות, וערן על פוליטיקה המפוזרת בין מיליון דברים אחרים. חוסר הצורך להתחייב רק ל”פוליטיות” מאפשר לכלול בדיון הפוליטי גם את הקול של מי שלא מוכן להגביל את עצמו , שהוא קול שכמעט נעדר מספירות פוליטיות-ציבוריות אחרות כמו עיתונות, למשל.

מחשבה שנייה על דמוקרטיה:
המחשבה השנייה שעברה אצלי הייתה לגבי ניסוח המשחק: “רק לא ביבי”. קשה לי עם העמדה הזו, שמבקשת לסמן את אחד השחקנים הפוליטיים כ”אחר” המוחלט. כמי שמולו כל ההבדלים בינינו צריכים להימחק. במידה רבה, זו בעיני לא עמדה פוליטית קבילה. זו עמדה שמבקשת לחתור תחת הלגיטימציה של אחד מהשחקנים הפוליטיים, ובכך היא עצמה חותרת תחת כללי המשחק הדמוקרטיים.

ועדיין, הרי עמדתי הפוליטית היא כזו שבה אכן נתניהו הוא האויב הרעיוני. הניאו-ליברליזם, שהוא המייצג שלו בארץ, הוא העמדה שאני מבקשת להתנגד לה בכל ליבי. האם ההבדל בין השניים באמת כל כך גדול, או שמא מדובר רק בניקיון-כפיים ריק מתוכן? לדילמה הזו טרם מצאתי פתרון. בינתיים, אני מרשה לעצמי לנסח מחדש את המשחק בשם הרכרוכי “מדוע לא הייתי מצביעה נתניהו בשום פנים ואופן (אם הייתי יכולה להיות בארץ ולהצביע)“, ולשמוח בחלקי שאני עורכת דין ולא קופירייטרית.

מחשבה שלישית על ביבי וניאו-ליברליזם:

הרבה מאוד נאמר על ניאו-ליברליזם, ועל התוכנית הכלכלית של ביבי. קשה לחשוב מה לומר בלי ליפול לקלישאות או לדמגוגיה. כדי לנסות להיחלץ משניהם, החלטתי לנסות לדבר על עובדות. טרחתי ופניתי לאתר (היפה מאוד, יש לומר) של ביבי, למדור “דע את העובדות”. בדף “על קפיטליזם וחזירות” נאמר כך:

למרות הטענות של מתנגדיו, נתניהו אינו מאמין בקפיטליזם “חזירי”. נתניהו מאמין ביכולותיהם של אזרחי ישראל לייצר לעצמם עתיד טוב יותר, ובכך שתפקידה של הממשלה לאפשר לכולנו לעשות כך.

+ העוני בישראל מרוכז ברובו באנשים שמחוץ לכוח העבודה ובמקבלי הקצבאות.

+ בשנים 2001-2002 הצליחה המדיניות שלנו לייצר 300 אלף מקומות עבודה בתוך שנתיים ולאפשר לאלפי משפחות לצאת ממעגל העוני. הצמיחה חלחלה לכל השכבות העובדות בתוך חודשים ספורים והעלתה את השכר הממוצע בכל העשירונים העובדים. בתוך כשנה עלתה ההכנסה בכל העשירונים, גם בקרב משפחות שלא עבדו בעבר.

+ אלו שיכלו לעבוד יצאו לעבודה ויצרו רווח כפול למדינה, ורווח כפול לעצמם: ביציאתם לעבודה הם פינו קצבאות שעברו לאלו הזקוקים להם באמת (קצבאות הזקנה לדוגמא, הועלו ב-2.5% בסוף תהליך היציאה מהמשבר ולסל הבריאות הוספו כ-חצי מיליארד שקלים) מצד אחד, והגדילו את תקבולי המדינה ממיסים מצד שני.

+ אותם אנשים שהצטרפו למעגל העבודה, גם מרוויחים כיום יותר ממה שקיבלו בעבר מקצבאות, ויכולים להעניק חינוך טוב יותר לילדיהם ורמת חיים גבוהה יותר למשפחתם ולביתם.

+ למרות הטענות על “עושר רק בשכבות העליונות”, בעת מימוש המדיניות הכלכלית של הליכוד, הגידול בהכנסה הגיע ומגיע לכל השכבות ומהר.

+ יציאה ממשבר מגיעה תמיד דרך האנשים העובדים ולכן תמיד, בכל מקום בעולם יציאה ממשבר מלווה בעליית ההכנסה של העובדים שכבר נמצאים בשוק העבודה ושל מובטלים המוצאים עבודה.

+ הרפורמות שעשינו וכונו בפופוליסטיות “קפיטליזם חזירי” יצרו מעגל צמיחה שהיטיב ומיטיב עם כל השכבות עד היום.

אני לא אציג נתונים סותרים, למרות שאפשר, כי ויכוחים בין סטטיסטיקות נוטה להיגרר כמעט תמיד לדמגוגיה חסרת-ערך. תמיד תימצא הדרך להציג את הנתונים באופן שישכנע את הקוראים בכל עמדה. מה שכן אבקש לעשות, זה לחתור תחת שתיים מהנחות-המוצא של ביבי:

על עניים ועניים: ביבי מניח שהעוני בישראל מחולק באופן דיכוטומטי ל”עניים עובדים” ול”עניים לא עובדים ומקבלי קצבאות”, כאשר לכל קבוצה מאפיינים אינהרנטיים משלה. הסב-טקסט הוא ש”מקבלי הקצבאות” מחולקים ל”מסכנים אמיתיים” ,”הזקוקים לקצבאות באמת” (נכים, זקנים וכו’), ול”פרזיטים” שראוי לקצץ בקצבאותיהם. אבל בעצם: מבנה הקצבאות בארץ בנוי כך שכמעט כל ניסיון לצאת לעבודה (למשל, רכישת רכב או לימודים אקדמיים) מוביל לאובדן מלא של הקצבאות - גם אם השכר מעבודה, בשלב ראשוני זה, נמוך הרבה יותר מהקצבאות. המשמעות היא שגם עני שרוצה לצאת לעבודה, אם הוא רציונלי ומעוניין להגדיל את הכנסת משפחתו, יעדיף לא לעשות זאת ולהישאר תלוי במערכת הרווחה הסוציאלית. מבנה מערך הרווחה הוא כזה שהוא יוצר “מלכודות עוני” שדוחפות יותר ויותר אנשים להיות “פרזיטים” (דהיינו: אנשים שיכולים תיאורטית לצאת לעבוד ולא עושים זאת). המסקנה היא שהמדיניות של ביבי מבוססת על חלוקה שנוצרת ומחוזקת באמצעות מבנה הקצבאות עצמו. מערך הרווחה בנוי כך שהוא יוצר את אותם “פרזיטים” ובכך “מקל” על קיצוץ נוסף בקצבאות, שהרי מדובר ב”עניים לא עובדים” שלגיטימי לקצץ בקצבאותיהם.
כיצד סופרים צמיחה: ביבי מניח שאת הצמיחה צריך לבחון על ידי השכר הממוצע “של העשירונים העובדים”, ומפה קופץ למסקנה שאם השכר הממוצע הזה גדל, “כולם מרוויחים”. אבל בעצם: ההתמקדות בשכר הממוצע לא מלמדת אותנו כיצד מתחלקים המשאבים בין הקבוצות השונות בחברה. מדיניות ניאו-ליברלית, שמתמקדת בצמיחה ובקיצוץ ברשת הרווחה סוציאלית, תוביל לעלייה בשכר הממוצע גם במצב שבו העשירונים העליונים מתעשרים הרבה יותר, והעשירונים התחתונים לא מתעשרים כלל. יותר מכך - חלוקת ההון בישראל ובעולם, שבה אחוז גדול מאוד של השכר במשק מרוכז למעשה במעט האחוזונים העליונים ביותר, מביאה לכך שכל עלייה בשכרו של המאיון העליוןן משפיעה באופן לא-פרופורציונלי על השכר הממוצע במשק. ומציגה עלייה בו. הדבר הנוסף שלא ניתן ללמוד מהשכר הממוצע הוא כיצד החלוקה הבלתי-שיוויונית מובילה להגדלת הפערים בין הקבוצות בחברה הישראלית וליצירת הבחנה חדה יותר בין עשירים-מאוד ועניים-מאוד.

אני מעבירה את השרשרת לדובי, כי הוא שואל שאלות-קיטבג, לשרון, וליופי וזהר.

16:38

תגידו, מה נהיה?!

» ‎ ללא אליבי

אני קוראת את החדשות מהארץ ולא מאמינה. משהו רע מאוד קורה בבית.

נדב מספר איך ערבים מפחדים להפגין, תובעת משטרתית מבקשת להאריך מעצר כי החשוד “פוגע במוראל העם”, פוסלים מפלגות כ”אקט פטריוטי“, מבקשים לפטר את יונית לוי כי היא שמאלנית. כל אלה דוגמאות עוד לפני שהתחלתי לנסות להיזכר.

לא אכפת לי יותר כמה מפחיד להיות בשדרות. לא אכפת לי ש”העם במלחמה”. לא אכפת לי מכל אישום אחר שינסה לטעון שאני עומדת מחוץ לגדר. אני רואה מרחוק איך המדינה שלי הופכת להיות מדינה שאי אפשר לומר בזכותה מילה אחת טובה. מדינה שהופכת להיות מדינת-יישור-קו, מדינה ששכחה ש”להיות פטריוט” לא אומר לא לסטות מן השורה.

יכול להיות שזה תמיד היה כך. יכול להיות שעד היום הייתי נאיבית ושטופת-מוח. כי אם לא, אני לא מבינה איך יכול להיות שבפחות מחודש הדמוקרטיה הישראלית הפכה להיות הדבר החשוך שהיא נראית מכאן. ואל תאמרו לי שזה נראה שחור רק מרחוק.

השארתי את הבית שלי למשמורת בידיכם רק לזמן קצוב. בבקשה, אל תהפכו אותו למקום שאי אפשר לגור בו!
—–

יכולתי להסביר בפוסט הזה באופן אינטלקטואלי את ההתדרדרות של השיח הציבורי בארץ, את הקשיים המשפטיים ועוד ועוד. אבל הפוסט הזה נכתב בכאב של ממש, בכעס, ומתוך תחושה של דחיפות גדולה. את הדיבור המעודן והשקול אני אותיר הפעם לאחרים.

Permalink for 'איך לגבש עמדה ביחס למלחמה בעזה'

16:15

איך לגבש עמדה ביחס למלחמה בעזה

» ‎ ללא אליבי

משונה עד כמה הדברים נראים שונים מכאן. חווית-המלחמה שלי שונה כל כך מאשר תחושותיי במלחמת לבנון השנייה.

ראשית, המלחמה הופכת “צנועה” יותר. בארץ, אתה כולך במלחמה. צופה שעות ארוכות בטלוויזיה, מתעדכן בכל התפתחות, מדבר עליה כל הזמן. כאן, לעומת זאת, מקור המידע העיקרי שלי הוא הבלוגוספירה, המתווספת למעט הדיווחים שאותם אני שומעת ברדיו האמריקאי ולהצצות חפוזות באתר הארץ וויינט. המלחמה היא “חדשות”. היא לא מציאות. אפילו החשש לחבריי ולמשפחתי הדרומיים מתעמעם איכשהוא כאשר הסכנה נראית מעורפלת יותר. דומה אולי ללקרוא על מלחמה בהודו.

אני כמעט חשה רגשות-אשם על הריחוק הזה. יש בו משהו לא-פטריוטי ממש. ההתנהגות הנכונה, כך נדמה לי, היא לנטוש את כל מעשיי ולהידבק לשידורי ערוץ 10 באינטרנט. לעשות כל שביכולתי כדי להרגיש כאילו אני בעצם בארץ. לכפר על החטא שבלהיות כאן עכשיו. אך לא כך אני עושה. חלף השתקעות במה שמעבר לים, אני שקועה בחיי כאן, ומעת לעת מציצה בריחוק אל הבית.

ומה שמפחיד יותר - הריחוק מאפשר גם איזו הסתכלות חדשה. מאפשר פתאום לחשוב קצת אחרת. פתאום, אני מוצאת את עצמי משווה את הפחד מפני נפילת רקטות באשקלון למספרי הגופות העצומים בעזה. הניסיון להעמיד את ישראל בעמדת המסכנה נראה פחות משכנע. לפחות ברמת הסבל - קשה להכחיש שהם אלה שסובלים יותר. אני מוצאת את עצמי נחמצת יותר מהפגיעה בבית-הספר בעזה מאשר בתחנת אוטובוס באשקלון.

[והנה - אני כבר מתכווצת בכסאי. מדמיינת מה יאמרו לי חבריי כשיקראו זאת. הפוסט של שרון מהדהד בראשי. איך אני יכולה לומר בכלל דבר כזה, כאשר חברים שלי חיים בחשש יומיומי? האם למילה שלי, כשהיא נאמרת כאן, יש ערך? אולי עדיף פשוט לשתוק?]

ואז מתעוררת השאלה - נו, אז מה עכשיו? מה המסקנה מן ההסתכלות החדשה הזו? לאן אוליך אותה?. בשיח הדיכוטומי, אמירה כזו סוללת מיד דרך אל משנה סדורה של רעיונות ודעות. אני אמורה, עכשיו, וודאי, להתנגד למלחמה, להסביר את מניעיו של חמאס, ולתקוף את הכיבוש. שהרי אם לא כך, וודאי הייתי דוחה את הסבל הפלשתיני כ”מגיע להם”, או כמזערי - “בסך הכל” - ביחס לסבל הישראלי הצודק.

אני מסרבת להיכנע להסללה הזו. אני מסרבת לקבל את סט הרעיונות שלי מוכן-מראש. אני מסרבת לקבל את ההנחה, שאם אני חושבת שמבחינה אסטרטגית, התקיפה בעזה היתה חשובה לקידום האינטרסים הישראליים (ול”צדק” באמת אין שום קשר לזה), זה אומר שעל ליבי להיות ערל בפגיעה בצד השני. שאני חייבת לאטום את אוזני מפני ההשלכות. אני מסרבת להעמיד את עצמי ב”לנו” או “לצרינו” בכל מילה שלי.

והסירוב הזה הוא אולי עמדתי המנומקת ביותר ביחס למלחמה.

15:28

להתקין אובונטו לדודה

» ‎ ללא אליבי

בעקבות הפוסט הזכור-לטוב של נמרוד, להתקין פיירפוקס לאימא (משונה, זכרתי שזה היה סבתא), רציתי לספר קצת על יחסיי המאוהבים עם האובונטו שלי - מערכת ההפעלה החופשית שבה אני משתמשת מזה כמה חודשים במקום בווינדוז, והמכונה “לינוקס לבני אדם” . או כמו שאומרים: “הגעתי בגלל האידיאולוגיה, נשארתי בגלל המחיר!” (או משהו כזה).

כמה הערות פתיחה: מבחינת שימושי-המחשב שלי (והאמת שגם מכל בחינה אחרת), אני משפטנית. אני לא אשת-מחשבים. אומנם הנכונות שלי ללמוד ולהתנסות גבוהה-יחסית, אבל יחד עם זאת, אני לא מבינה גדולה במחשבים. לכן, הסקירה הבאה היא מנקודת מבטו של המשתמש הביתי הלא-מבין, שכל מיני אופציות של מתכנתים לא מעניינות אותו, ורק רוצה שהמחשב יעבוד מהר, בצורה נוחה, שיעשה כל מה שהוא צריך לעשות, ושיהיה קצת מגניב לפעמים. בכל הפרמטרים האלה - האובונטו מנצח את הווינדוז, בענק!

אז הנה רשימת חמשת הדברים המרכזיים שהופכים, מבחינתי, את אובונטו למערכת הפעלה שהיא לא רק חינמית וצודקת יותר (בגישת - free as in beer and free as in speech), אלא גם טובה יותר ונוחה יותר למשתמש הכי-לא-מתוחכם שיש. חלק מהדברים (כמו אופן-אופיס, וחלק מהתוכנות האחרות) עובדים גם בווינדוז, אם אתם רוצים. אבל הם כיפיים יותר באובונטו.

תוספות: כמו שיש גם בפיירפוקס (ומי שלא משתמש - מהר-מהר לעבור! פיירפוקס אוכל את האקספלורר בכלל בלי מלח, גם למשתמשי ווינדוז), האובונטו מאפשר להוסיף לו, בצורה נוחה וקלה, כל תוכנה או כלי שחסר לכם או שלא חסר לכם. רוצים להפעיל את טוויטר ישירות ממערכת ההפעלה? אין בעיה! רוצים לראות את הגוגל-קלנדר שלכם בשעון הקטן בפינה? סבבה! כמעט כל דבר שתעלו על דעתכם אפשר לעשות. והכל בקלות. לא צריך לחפש תוכנות, ואז, אם הן עולות כסף, לחשוב איך גונבים אותן או פורצים אותן (הרי אנחנו ישראלים. לשלם זו לא באמת אופציה). כל דבר שאתם רוצים תמצאו בדר”כ ברשימת התוספות האפשריות. הכל בחינם, ובלחיצת כפתור.

תוכנות-חופשיות שקשה להבין איך הסתדרתי בלעדיהן עד עכשיו: נוחות התוספות והתוכנות מביאה גם לכך שהמשתמשת הבלתי-מתוחכמת נחשפת בקלות גדולה יותר לכל מיני תוכנות. למשל - הפידגי’ן הוא תוכנה שמאפשרת לכנס את כל תוכנות המסרים-המיידיים (מסנג’ר, גוגל טוק, פייסבוק, סקייפ וכו’) למקום אחד; אמארוק הוא תוכנה לניהול מוזיקה, שהופכת הכנה של פלייליסטים לנוחה כמו באייפוד, וממכרת כמוהו; ג’ימייל-נוטיפייר מאפשרת לקבל עדכונים על אי-מייל חדש בלי לפתוח את הדפדפן; ועוד ועוד. חלקן עובדות גם בווינדוז, אבל לא כולן, ובכל מקרה, ההבדל הוא שבתור משתמשת ווינדוז, בכלל לא ידעתי על קיומן. האובונטו מאפשר לגלות תוכנות חדשות בקלות!.

אופן-אופיס: נתחיל בוידוי - אני דווקא אוהבת את האופיס 2007. “רצועת הכלים” היא בעיני עיצוב מבריק, שמקל מאוד על יצירת מסמכים שנראים מקצועיים ומהודקים עד הסוף. האופן-אופיס (הפתוח גם למשתמשי ווינדוז) דומה יותר מבחינת השימושיות לאופיס 2003, הנוח פחות. א-ב-ל, לאופן אופיס יש את האופציה המופלאה של השלמה אוטומטית חכמה. לסטודנט הנאבק להקליד במהירות, מדובר בנס חנוכה, לא פחות. האופיס לומד להכיר את המילים הארוכות שבהן אתה משתמש בתדירות גבוהה יותר, ומשלים את המילים שלך עם ההקלדה. אחרי שמתרגלים לזה, קשה להבין איך כתבתי unconstitutional כל פעם. הופך את ההקלדה למהירה-כברק. מדהים. בנוסף, למכורי-הסעיפים, כמוני, המספור האוטומטי של האופן-אופיס נוח פי מיליון מזה של הוורד. מאפשר ליצור תת-סעיפים ותת-תת-סעיפים בלי שהכל מתחרפן כל הזמן.

מהירות: האובונטו עולה הרבה הרבה יותר מהר. ההבדל כזה משמעותי, שאני לא יכולה לסבול יותר את דקות העלייה הארוכות של הווינדוז. מחשב לא צריך יותר מ-40 שניות מהפעלה עד לפעולה מלאה!

ריבוי דסקטופים: אחד הדברים החמודים באובונטו, הוא האפשרות ליצור שולחנות-עבודה נפרדים לחלוטין בו זמנית (ולא רק חלונות נפרדים שעולים זה על זה). אושר גדול למולטי-טקסרים. בחלון אחד אני עובדת, בשני פתוח ווינט (שאני לא מסתכלת בו, כי צריך לעבוד!), בשלישי נגן-המוזיקה (שחבל שסתם יעמיס על רשימת החלונות למטה), ברביעי עוד מאמר שאני קוראת, ומשווה מדי פעם לעבודה, והחמישי, כדי שיהיה לכם מה לשאול. גם כאן - אחרי שמתרגלים, לא מבינים איך הסתדרנו עם שולחן עבודה אחד בלבד, שכל החלונות בו עמוסים זה על זה. משנה לחלוטין את דרכי השימוש במחשב.

Permalink for 'למה קשה לי לדבר על המבצע בעזה'

15:27

בלוגים ששרון קוראת » ללא אליבי

Feeds

ללא אליבי (30 unread)