יש כל כך הרבה דרכים שבהם המציאות יכולה להשתנות ממה שאני מדמיין. אבל אני, אני נהנה לדמיין. נהנה לדמיין אותי עושה לו פרצופים, לדמיין אותי עונה לו על שאלות תמימות על העולם, מסביר לו את החוקים והנפלאות שבו. מדמיין אותי … Continue reading →
Feeds
30784 items (16526 unread) in 102 feeds
-
2jk.org:: Intellect or Insanity (477 unread)
-
Absolut Carmel (18 unread)
-
AlleyMule
-
Connected
(95 unread)
-
Morning Candy
(493 unread)
-
OMG
(17 unread)
-
We CMS (142 unread)
-
ברמה העקרונית
(14 unread)
-
גם-שם (292 unread)
-
האויב הציני
(3 unread)
-
הבלוג של אלית
(35 unread)
-
הבלוג של רן יניב הרטשטיין / Ran Yaniv Hartstein's Blog (76 unread)
-
המכללה
(107 unread)
-
-
הפנקס הפתוח
(80 unread)
-
הפרדוקס (21 unread)
-
הצלחת המעופפת - לא מדע בדיוני
(96 unread)
-
יונית מוזס
(40 unread)
-
לא שומעים!
(266 unread)
-
מדע בזיוני (120 unread)
-
פרסום גרילה באינטרנט - ינאי הנגבי
(65 unread)
-
רויטל סלומון
(208 unread)
-
תחשוב טעים, יהיה טעים. (138 unread)
-
Bitterness Inc. (37 unread)
-
Candy's mini blog
(60 unread)
-
CityMule - 'Brief Mainstream Reviews for the Masses'
-
Content / Interactive (3 unread)
-
Hope is the thing with Feathers (26 unread)
-
It's All About Causality
-
Press REC & PLAY (9 unread)
-
rez plz (4 unread)
-
shuru HABITU oor oo
(32 unread)
-
The Collective Blog feed (10 unread)
-
The Daily Dolly
(73 unread)
-
things.co.il (62 unread)
-
Touching Is Not Permitted (89 unread)
-
TumbLizard
(1 unread)
-
xslf.com
-
Yellow Spot
(2 unread)
-
אלעד בבלוגלי (127 unread)
-
אנחנו בדרך להיות פרה קדושה (13 unread)
-
אנקדוטות
(58 unread)
-
אסכולת הכורסא (518 unread)
-
-
בלוג דמיוני (104 unread)
-
בלוג זה לחלשים
(48 unread)
-
בלונדינית בעיר הקודש (12 unread)
-
בצק אלים
(50 unread)
-
ברכה גולשת בבלוגלי (2 unread)
-
גרבילים של תשוקה (31 unread)
-
דברים קטנים (136 unread)
-
דברים קטנים באמת
(18 unread)
-
דיליש
-
הבלוג של אחי דקר (61 unread)
-
-
החיפוש אחר המשהו (14 unread)
-
היתוך קר למפגרים (1373 unread)
-
המרתף (87 unread)
-
-
הרהורים של אבא
(177 unread)
-
ואן דר גראף אחותך (86 unread)
-
וובסטר 3 - חנן כהן (225 unread)
-
-
חדל קשקשת ברשת
-
חדר 404 (2154 unread)
-
חומוס להמונים
(192 unread)
-
חורים ברשת
(2802 unread)
-
חיבור (19 unread)
-
טייק 2 :: יעל הראל (16 unread)
-
טל גלילי
(138 unread)
-
-
כוסית עם אובססיית שואה
-
כי וטרינר חייב להיות משוגע
-
כרובית ירדה לעולם (7 unread)
-
-
לא רואה בעיניים (96 unread)
-
לחתוך את הקיווי (11 unread)
-
לטאת האמבט
-
ללא אליבי (30 unread)
-
מִלָּה
(14 unread)
-
מהדורה אחרונה
(177 unread)
-
מתעוררת למציאות (108 unread)
-
-
ניימן 3.0
(411 unread)
-
נפלאות התלונה (11 unread)
-
סטארטר (45 unread)
-
סימן שאלה (29 unread)
-
סינמסקופ (1104 unread)
-
עוד בלוג תל-אביבי (164 unread)
-
עומר קפלן (36 unread)
-
עונג שבת (270 unread)
-
עלילות נויפלד בעיר זרה
-
עתיד מזהיר (19 unread)
-
פיראנה קארינה (40 unread)
-
צריכה לחשוב על זה (681 unread)
-
קודח (2 unread)
-
רק אי שפיות
(60 unread)
-
רק רשת (1 unread)
-
-
שתי האגורות שלי (1 unread)
-
תודעה כוזבת (261 unread)
-
תעשו לט גו
«
Expand/Collapse
חיבור (19 unread)
-
יש כל כך הרבה דרכים שבהם המציאות ...
» חיבור -
פקעות עצביות
» חיבוריש מצבים, כשהרגש מציף אותי, ואני כבר לא יכול להתמודד איתו, אני רק רוצה להירגע, להיות מסוגל לנשום שוב. כמו לצאת החוצה לשמש חזקה, ישירה, ולהסתנוור, ולרצות להסתכל טיפה הצידה. כמו אז, כשחשבתי באופן ישיר על המוות הקרב של סבא … Continue reading →
-
שתיקות
» חיבוראני מקווה שגם בעוד שנים רבות, כאשר ילדינו יגדלו ויעזבו את הבית, ונחזור לאכול רק שנינו, נזכור שגם עכשיו היינו שותקים. שאנחנו לא צריכים הרבה דיבור, כי מה אפשר לומר בין שניים שיודעים אחד את מחשבות השני?
-
אבל
» חיבורסבתא שלי מתה בשבוע שעבר. אחרי שנים ארוכות של מחלה, ואחרי שכבר האישיות שלה נמחקה על ידי האלצהיימר. אחרי שכבר הפסקנו להתייחס אליה כאל בן אדם אמיתי, בעצם. כשבמפגשים המשפחתיים אנחנו מנשקים אותה בכניסה וביציאה, אבל לא מתייחסים אליה כמעט … Continue reading →
-
מקום אחר
» חיבורקשה לי היום לקרוא סיפורי רווקים. אולי קשה הוא לא התיאור המדויק. מעורר אי נחת. אני מוצא את עצמי מתנשא על הגיבור, מתעצבן על שהוא לא מבין שהבחורה שהוא כרוך אחריה (הולי גולייטלי, היום) לא שווה את זה. אולי גם פעם הייתי חושב כך, אלא שאז הייתי גם מסוגל למצוא את הגיבור בעצמי. ואולי זו גם הסיבה לכך שקצב הקריאה שלי ירד, וחלקו הגדול עבר לספרי עיון פופולריים.
גם את עצמי, כאן, אני קורא קצת כמו אדם זר. מישהו שיש לי זכרונות ממנו, ולא חוויות בגוף ראשון. ולמרות שהויתור על במה לפרסם בה מחשבות מרתיע אותי, אולי הגיע הזמן לבחור לעצמי יומן אחר. לא זה הזמן להחליט, בכל אופן.
-
הליצן
» חיבורבימי הביניים, מספרים לנו, להיות ליצן היה מקצוע. הליצן, או השוטה, היה זה שעומד לצד המלך, ומשחרר עוד חרצובה אחת כשהמלך ביקש ממנו, בדרך כלל ירידה על אחד הנוכחים בחדר או דבר שטות שאפשר לראות בו גם חוכמה, אם מביטים מקרוב. כך, בכל אופן, הולכת הקלישאה. אולי במציאות הליצן היה רק אדם קצת סרוט. אבל לפי אותה קלישאה, הליצן היה חייב לשלוט בשפה, לחשוב על מענה מהיר - אסור לליצן לצאת נפסד בדו קרב עלבונות, אלא בעזרת העובדה שהוא טיפש. וגם אז.
וגם היום אתה מזהה בקלות את אותו הטיפוס של הליצן. נמוך ורזה, עצבני, מומחה בעלבונות, עם אגו רגיש לכל פגיעה בו. ובעיקר, שנון. ואי אפשר שלא להתפעל מהיכולת שלו לספר סיפור בצורה מצחיקה. הרי אתה היית שם בעצמך, ובחיים לא היית מצליח לגייס את היכולת הרטורית הזאת, שגורמת לאנקדוטה נחמדה להפוך למפוארת כל כך.וכל זה, רק בשביל לומר שכמו בן שלו, גם אני חושב שסטן ראוי לתואר שיר העשור. או אמינם לזמר העשור. או משהו.
-
הכעס
» חיבורכעס היא תחושה מיותרת. היא משמשת תחליף לפעולה - במקום לפעול לשינוי המצב, אתה מתמקד ברגש שלך, בהשפעה של התחושה הזו עליך. הכעס שלי מתועל בעיקר פנימה, לויכוחים פנימיים עם עצמי ולהעלאת אדרנלין בזמנים שבהם אין לו שום יישום, וזה במקום להירגע ורק לדעת מתי צריך לתקן את מה שקרה. התחושה הזו שוחקת. בייחוד, כיוון שבמקרה שלי רוב הכעסים מתפרצים בעקבות מגע עם חברות שרות, מה שבאמת מיותר.
-
שעה טובה
» חיבוראז החלטנו להתחתן. רק מהעלאת המחשבה על כך, לפני שנים מספר, הייתי כועס על עצמי על שאני מפנטז מדי. שיום יבוא ואני אכיר מישהי, שאיתה אפשר יהיה להצטרף לעולם של הזוגות במקום להציץ עליו מבחוץ - כל כך רחוק זה נראה, עד שבעצם, אני אפילו לא זוכר שדמיינתי את זה. ולדמיין אהבה - טוב, שם אפילו לא ידעתי מאיפה להתחיל.
אז החלטנו להתחתן. ועכשיו, כצפוי, מתחילות אינספור שאלות טכניות שמערערות את הביטחון העצמי שלך בנושא. הראשונה ביניהם היא כמובן למה, שעליה אני יכול רק להשיב ברצון עמום להפוך למוסד, וגם בתקווה לחלוק בשמחה שלנו עם החברים והמשפחה. שהרי חתונות של אחרים הם ארוע כל כך משמח - לראות את ההתרגשות בעיניהם של בני הזוג, לקבל הצצה קלה לאהבה ביניהם, אותה אהבה שאנחנו מקפידים להסתיר מהזולת בימי חול - אותי, בכל אופן, זה מרגש.
ואחריה באות שאר השאלות. אולם שמחות לא יהיה, כי אין הרבה אנשים שאוהבים חתונות באולם. וכי אנחנו מדמיינים עדיין שבזמן הארוע נוכל להקדיש זמן ותשומת לב לאורחים שלנו, מה שאומר שמספרם לא יהיה כל כך גדול, ואפשר יהיה לארח את כולם בביתנו. רב זו השאלה הבאה, שמגיע לה פוסט נפרד. ומכאן מתחילות שאלות על הפרטים. איך תיראה הגינה, ואיך לעצב את הבית, ואיזה רהיטים נצטרך. וכמה אוכל להכין, ואיך דואגים שאורחים שלא מכירים אף אחד חוץ מאיתנו ידברו אחד עם השני. ואיך יראו סידורי השולחן. וכמובן, איך יראה הטקס שלנו, שאותו אנחנו חושבים בינתיים לכתוב בעצמנו. ושבתקווה יצליח להעביר את הרגשות שלנו על הכתב, ואולי אפילו גם לאורחים.
ועם כל המהומה הזו, שתופסת לה את מרב המקום במודעות שלי, אני עדיין מתקשה להחליט מה ישתנה, בעצם, ביום שאחרי.
-
הפעם הראשונה שלי (XI)
» חיבוראתר האינטרנט הראשון שגלשתי בו היה עין הדג, שנסגר היום. הראשון, למרות שידעתי מה זה אינטרנט גם לפניו והייתי לפעמים פותח וואלה, או משהו. אלא שעד אז לא הבנתי מה יש לחפש שם, באינטרנט הזה, שהיה מלא פרסומות ומבזקי חדשות מהרדיו. בעין הדג מצאתי לראשונה מאמרים שכיף לקרוא אותם, ופעם הראשונה נתקלתי בקהילה. וכמובן, למדתי לאהוב סרטים. הרעיון שהעולם מלא באנשים חכמים שמעניין להקשיב להם רק החל לתפוס אצלי, והאתר הזה פתח את הצוהר לכל העולם הוירטואלי הזה, שבו אפשר לשמוע ולהשמיע, עולם שעדיין מהווה חלק מהעולם שלי.
אז למה ההודעה על הסגירה מעציבה כל כך? אולי בגלל תחושת ההזדקנות שמלווה אותה. אותה תחושה, שבעונג שבת (עוד מוסד שסגירתו הבלתי נמנעת תמעיט את עונג השבת האמיתי שלי) בשבוע שעבר צוטט ניק הורנבי מדבר עליה: שקשה כל כך לעקוב אחרי התרבות החדשה בעולם. שתרבות חדשה מתפתחת, ואתה לא חלק ממנה - ומה שהיית חלק ממנו, מתמעט והולך מערבה. ואני עוד צעיר, ואין ספק שהקינה הזו עוד איננה במקומה - סרטים חדשים עוד נסקרים גם בפורומים אחרים, ואין ספק שיש ביניהם גם כאלו שהדעות בהם מספיק מגוונות אך לא צריך לסנן יותר מדי את הטפשיות שבהן, כמו בסטנדרטים שהציבו בעין הדג. אבל על זה נחשוב מחר. היום אני קצת עצוב.
-
התניה קלאסית
» חיבורלנסות לקרוא את סיכום המנהלים של דו”ח גולדסטון בלי לחשוב על תגובה משתלחת* לכל פסקה שם.
*רוצה לומר snapped, אבל אין מילה כזו.
-
עשר דקות
» חיבוראז נדמה לי שהבנתי מה כל כך ריגש אותי בעשר הדקות הראשונות של “למעלה”. כי כל הזמן אומרים לנו, גם מכרים מבוגרים יותר לעבודה, וגם יצירות תרבות פופולריות, שאהבה נשחקת. שאחרי 15 שנה ביחד, כבר לא תרגיש מה שאתה מרגיש עכשיו. שהאהבה תתחלף בחיבה, או סתם בשגרה. ועשר הדקות האלו הציגו אפשרות אחרת, שאני כל כך רוצה שתהיה נכונה. שגם בעוד 30 שנה, כשאני אראה אותך חולפת לידי בדרך לסלון, אני אחייך.
-
סוזן וגה (פוסט משתפך)
» חיבוריש משהו לא מספק באופן בלתי נמנע בהופעות של האמן האהוב עליך ביותר. באתה קונה כרטיס, ובניגוד לכל היגיון רגיל מוצא את עצמך מצפה בתמורה לחוויה מיסטית כמעט, או בכל אופן לאותו אושר מזוקק שבהיעדר מילה טובה יותר משתמשים באורגזמה כדי לתאר אותו. והופעה, מצויינת ככל שתהיה, לעתים נדירות מסוגלת לכך. ולכן גם הפעם, לרגע אחד אחרי שיצאתי מההופעה, הרגשתי שהייתי רוצה יותר.
אבל אחרי שמתגברים על האכזבה שלא היה סופרקאליפרנכול’, אז וואו, איזו הופעה מצוינת. לשמוע את השירים שלה, שלרוב מתקשרים אצלי לזמנים שבהם אני לבד, ביחד עם אלפי אנשים שאוהבים אותה כל כך, ועוד מישהי אחת, זה קצת קתרזיס. לשמוע, ולהבין כמה זמן כבר לא שמעת שירים טובים כמו שלה.
ומפתיע גם לגלות שהיא פרפורמרית מצויינת. חיננית, מצחיקה, ובאופן כללי אדם שנדמה שהיית רוצה לשמוע משוחח. וגם סקסית, לא במובן הזנותי משהו של האורחת היותר מפורסמת שמגיעה אלינו הקיץ, אלא שמשהו בחיוך שלה, במבט בעיניים שלה, הוא מושך. ואני תוהה האם היא לא תמיד הייתה כזו, שהביטחון העצמי גדל עליה עם השנים והאהבה שקיבלה, והפך אותה מהנערה הביישנית והעצובה תדיר שמצטיירת מהשירים שלה לאמנית שראיתי על הבמה, או שבעצם, שירים כמו שלה היו יכולים להיכתב מלכתחילה רק עם הרבה ביטחון עצמי מאחוריהם.
ומילה לגבי הפן החברתי של סוזן וגה. סיפור שסיפרה במהלך ההופעה, על איך שלאונרד כהן היווה, עבור בני דורה, מעין קוד כניסה למועדון שאם הכרת אותו, סימן שאתה בנאדם שראוי להכירו, גרם לי עוד להבין עד כמה היא עצמה מילאה את התפקיד הזה עבורי. איך סוזן וגה היה השם שעולה בכל פעם שמישהו היה מבקש ממני להגדיר את הטעם שלי במוזיקה. איך היה מפתיע אותי לגלות אנשים חדשים שאוהבים אותה, ואיך זה אוטומטית היה מעלה את ערכם בעיני. מה שאומר, כמובן, שלראות את כל האנשים בקהל, ולשמוע את האהבה שלהם, שהיא האהבה שלך - זו כשלעצמה חוויה חזקה, שעוד לא קרתה לי בשום הופעה אחרת. וכמובן, כיף להיזכר כמה אנשים יפים יש בתל אביב.
-
כבשתיות (פוסט אופטימי)
» חיבורלפני הכל, כי תמונה שווה אלף מלים: כאן
בצירוף מקרים, מתפרסמים בסמיכות זו לזו, בשני בלוגים שאני אוהב, פוסטים על “עולם חדש אמיץ” - אצל יובל ואצל בלי ניקוד. ואני, שונא האקסלי ודיסוטופיות אחרות ידוע, מרגיש צורך להגיב.
הטענה של אנשים שמנסים לשוות כושר נבואי לספרו של האקסלי היא, כמו שהקומיקס שמקושר בבלי ניקוד מתמצת בצורה טובה, שחיי שפע, בהם לכל אדם יש את האפשרות לספק את כל תאוותיו באופן מיידי, יגרמו לאובדן החשיבה העצמאית, כיוון שמדובר ביכולת שאפשר להסתדר בלעדיה. שכמו שמתואר בוול-אי, למשל, אנשים יהפכו לחיות פסיביות, שנותנים להם את כל האוכל והבידור שהן רוצות. ושזה בדיוק הכיוון שאליו אנחנו הולכים.
אז קודם כל, ברור שהתיאור הזה יותר מתקרב למציאות שלנו מאשר 1984, שמושווה אליו בכל פעם. אבל זאת, אם תסלחו לי, לא חוכמה. גם רחוב סומסום יותר מציאותי ממנו. וברור שהחברה שלנו, חברת השפע ההמונית ביותר שידע העולם, מאפשרת, חלקית, אורח חיים כזה. אפשר, בוודאי, לאכול יותר משאתה צריך, לצרוך סמים בצורה מוגזמת ולראות טלוויזיה (או לקרוא בלוגים) בכל השעות הפנויות שלך. החשש הגדול יותר של האקסלי, אגב, היה התמסרות לתאוות מיניות, תופעה שהרבה פחות נפוצה אצלנו (ואני מסופק אם תהיה נפוצה כל ימי חיי). הנקודה המרכזית שלי היא שאפשר, אבל לא חייבים. שלמרות האפשרות לנהל חיים מסופקי תאוות ומחוסרי מחשבה, אנחנו מעדיפים בכל זאת את המחשבה מדי פעם.
ויותר מזה. שעצם העלאת הטענה שאנחנו הולכים לעולם חדש ואמיץ היא הפרכה שלה. הרי מי שאומר שלשם החברה מדרדרת, אומר בסאבטקסט שלו - אבל אני לא כזה. אני עדיין חושב. ובעצם, גם החבר שלי כאן לא כזה. ולמעשה, האנשים הקרובים אלי, אותם אני מכיר מספיק ברמה האישית, גם הם לא כאלו. אבל האחרים, כן, הם הופכים לכבשים.
-
התייחסות למאורעות היום
» חיבורנדמה לי שאיבדתי את היכולת להתייחס בצורה ישירה לידיעות חדשותיות. כלומר, להתייחס לתוכן שלהן, במקום למכלול הנסיבות שהובילו לפרסומן כמו שהן. כמו שמתייחסים לפרסומות, נניח. הרי לא ניתן להתייחס לתוכן של הפרסומת, למשל לדבר על האם באמת האתר של דפי זהב הוא הדרך הטובה ביותר לחפש עסקים, אלא רק להתייחס לתחכום של הקופירייטר, או להברקה העיצובית, או לשיקולים שהובילו לבחירה בלוגו. או לחילופין, כמו שאנשים מסויימים מתייחסים לשירה, לעתים. כלומר מתייחסים לכוונה של המשורר, או לאמצעים שלו, או להשוואות עם סגנונות שירה אחרים, במקום להתייחס לתוכן של השיר עצמו. כמעט ולא יוצא לי לדבר עם אנשים על התוכן של שיר. אולי זה בגלל שהתוכן של השיר הוא אישי, מעין מסר, שמופנה ישירות אליך. כמעט כמו פרסומת, בעצם.
אבל רציתי לדבר על ידיעות חדשותיות. יש ידיעות שברור שאין מה להתייחס אליהן ישירות, מעין הודעות פרסומת במסווה של כתבות. ויש גם ידיעות שברור לכולן שתוכנן אינו אמיתי, אלא נועד לשרת מטרה מסויימת, כמו למשל כל ידיעה שמפורסמת על המו”מ לשחרור שבויים פלסטיניים בתמורה לשחרורו של גלעד שליט (במקרה הזה, למרבה הצער, המטרה היא לרוב לחבל במשא ומתן). אבל לי קשה להתייחס גם לידיעות יותר סטנדרטיות שלא כאייטם. אולי בגלל עודף מודעות, כמו אצל כל הדור שלנו, שחונך בגישה שדורשת לחקור, ולא לחוות. ואולי בגלל שכמה מהקרובים אלי היו אנשי תקשורת בעברם, ועבורם זו הדרך היחידה האפשרית. אני לא יודע אם אני מעדיף את הגישה הנוכחית שלי על פני האפשרות שכן להתייחס לחדשות כמו שהן, אבל אני כן קצת מצר על כך שזה מרחיק אותי מאנשים שכן עושים זאת.
-
הנשימה שאחרי
» חיבוראחרי שבוכים, יש את הנשימה שפתאום באה. אותה נשימה טבעית, מלאה, שבאה מתוך צורך אמיתי, שאותה כל כך קשה לי להשיג כשהמדריך בשיעור יוגה מנסה ללמד אותנו לקחת. רק אז אפשר להירגע.
-
אמונות טפלות (ה ocd הפרטי שלי)
» חיבורכשעולים במדרגות בצעד כפול, תמיד לסיים במדרגה האחרונה (בלי שארית). לא לדרוך על הקווים. לרחוץ את אצבעות הרגליים. לשים את התיק צד כך שהסיכה גלויה לעין. אם מדמיינים משהו רע, הוא לא יקרה. כנ”ל לגבי משהו טוב. כשעולה בחורה חמודה לאוטובוס, להסתכל לצד השני, כדי שיהיה סיכוי שתשב לידך. רצף רמזורים אדומים בדרך הוא סימן למזל טוב מתקרב. להפך לגבי ירוקים. לא לקנות אותו סוג של דגני בוקר פעמיים רצוף. אם עולים להתקפה בצד ימין, יש יותר סיכוי שתקלע. לנסות להתקרב לסכום לתשלום, כך שהעודף יהיה במספר מינימלי של מטבעות. לזכור בעל פה את הסדר של הרמזור בקרבת הבית שלך, ולדעת בכל נקודת זמן איך להגיע מפינה אחת לפינה הנגדית במינימום זמן. להסתכל על התמונה שמעל המחשב לפחות פעם ביום.
(כי קראתי לפני כמה זמן את xenocide ואת העונג שבחברתי, והבנתי שגם אני כזה. או לפחות הייתי)
-
הידד!
» חיבור -
מכתב ישן
» חיבורגדוד העבודה
ע”ש יוסף טרומפלדור
ארץ ישראל
עין חרוד א. סיון תרפ”אשלום לך אחי היקר שמואל! שלום שלום מארץ עברנו, ארץ עתידנו, ואותה הארץ היחידה שגם היום חיים אנו בה חיים של ממש. חיים באור, חיים באויר, חיים על הקרקע וחיים ע”י עבודה. אם כי עדיין הכל בזעיר אנפין ובחבלי לידה גדולים ביסורים ממש. ובכן שוב נפגשנו לא פגישה פנים אל פנים, אבל פגישת הלבבות, ומה הוא המרחק מול קרבת הנפשות.
נדמה באמת רציתי לשוחח אתך כעת אחרי המון מאורעות החיים, המון החליפות והתמורות שנתהוו בחיים במשך הזמן הקצר הזה. ולדאבוני חליתי זה עכשיו במלריה טרציאנה ולא אוכל לתת לך היום בבת אחת את זה זה שיש לי למסור כי עדיין חלש אני מאד, זו דרכה של טרציאנה שהיא עדיין נפוצה מאד אבל כבר רגילים בה.
אגיד לך את האמת שיש כל כך הרבה לדבר ולספר בין בנוגע לחיי הפרטיים ובין בנוגע לחיים בארץ בכלל. המציאות של עכשיו והפרספקטיבות להבא, עולם העבודה החדש ההולך ומתהווה, ע”פ תבנית חדשה לגמרי וכו’ כו’, כשקשה למצוא את הפתח. נו מילא, אתחיל דוקא בדברים פעוטים קלי ערך לקוחים מחיי הפרטיים. הזוכר אתה ספור מעשה שספרתי לך שם בקובנה ב”ללסויס אלייע” ע”ד איזה זוג עיניים שחורות יפות הן של איזו עלמה לא מכוערה אשר לה הרבה מעלות ומדות טובות. והעלמה היא משוולי ואני התאכסנתי אצלה, “ונשמתי לא מצמוקים היא” . ואולם עוד מעשה באחות שגם היא בעלת לב ובעלת רגש. ועוד מעשה באיזה בחור שצץ ועלה מן הצפון וגם לו לב, וגם לו בינה ודעת להבדיל. ואני נתון בין הפטיש והסדן. המלחמה נטושה ואני כאילו נוצחתי, ופתאום קמו העיניים השחורות והיפות ותאמרנה שלום לכל אשר מסביב, שלום להורים ולקרובים, שלום לאחות, שלום לאותו בחור שצץ ועלה מן הצפון, שלום לשוולי המבורכה ושלום גם לי ולהתראות. (כאן דו הפנים של החידה) ותשאנה את אותה העלמה לא המכוערה אשר לה הרבה מעלות ומדות טובות אל ארץ אבותינו ארץ ישראל. ואני לא ידעתי מה זאת אם לטובה או לרעה. יש פנים לכאן ולכאן. הלב אומר כך והמח גוזר אחרת. ותהי לחידה ואין מוצא פתרון, ואין למי לפנות בדבר פתרון. ואני זוכר כשדברתי אתך בנידון זה והלב דופק והעצבים מתוחים, והעיניים משוטטות בחלל העולם, ומחפשות דבר מה.
והיום אני כבר בעלה של זו, וכבר חדשיים וחצי מאז באנו בברית הנשואין. כיצד היה הדבר, יש בזה באמת הרבה מהענין ואולם אני אקצר. בבואי לארץ היתה היא בתל אביב. הסתדרה בתור תופרת ודוקה יפה מאד. ובמשך זמן קצר חסכה פונטים אחדים.
היא קבלתני בסבר פנים יפות מאד. הרבה דברנו ושוחחנו, הרבינו להג, כנהוג, אולם בהגיענו לעצם השאלה, הס.
אני נכנסתי מיד אל הגדוד, והסתדרתי בפלוגת פתח תקוה. באנו בחליפת מכתבים ואולם הכל עדיין תלוי ועומד בין השמיים והארץ. כעבור חדשיים נכנסה גם היא אל הגדוד וגם אז זמן מה המצב מתוח. קשה להציל דבר. ואולם עצם מהלך המאורעות מגלה סוד ופתאום בערב בהיר אחד והיא גלתה את כל אשר בלבבה ומאז כבר הכל מובן מאליו, ולא זקוק יותר לפרושים.
דחינו רק את החתונה עד לבואה של רחל אחותי לארץ. ובט”ו אדר היתה חתונתנו יחד עם עוד שלש חתונות של חברי הגדוד ברמה אשר סמוך לטבריה העיר בין הרי הגליל היפים והנהדרים מול ים הכנרת השלו והשקט.
אלה הדברים הפעוטים וקלי הערך. ואם לא תאמין שכך הם גם אז לא אתרעם עליך. זה אשר רציתי לספר לך. ובכן אני כבר בעל משפחה.
עד עכשיו עבדתי באמת בפלוגת טבריה, ורק שלשום עברנו לקבוצה הגדולה אשר בעין חרוד. וכאן אנו מקוים להתישב. מענינת אותך ודאי השאלה במה אני מתעסק פה? ואספר לך. בבואי לפתח תקוה, עברתי מיד לעבודה גופנית עבודת בנין מסילת הברזל. עבדתי באת במעדר ובמכוש (קירקע)הובלת מריצות וכו וכו. בעת הראשונה היתה אמנם העבודה קשה לי
למדי.אולם במעט מעט התרגלתי. עבדתי רק 6 שעות כי 2-3 שעות הייתי עסוק בהוראה בשעורי הערב לגדולים. הרגשתי את עצמי יפה מאד. ראיתי ונוכחתי כי ההעברה לעבודה פיסית לגמרי לא כל כך נפלאת מאתנו. דרושה רק סבלנות והתמסרות וכל אדם בריא שאינו בעל מום, בידו להעביר מהפכה זו בחייו.
מפתח תקוה עברתי לכנרת וגם שם עבדתי כל העת בשדה כל היום. באתי לטבריה. בעת הראשונה המשכתי את עבודתי הרגילה, אבל כעבור חדשים ופלוגתנו על פי איזו סיבה נשארה בלי מזכיר ואין ממלא מקומו. ואני בינתיים חליתי במלריה טרציאנה (זו הפעם הראשונה), ונחלשתי ואז הייתי מוכרח להכנס למזכירות באופן זמני. מובן שזזותי אחד הדברים ”שכל באיה לא ישובון”, ועד כמה שלא התפרצתי א”כ להשתחרר ממנה לא עלה בידי עד גמר שם העבודה. ואנו עברנו לעין חרוד. פה אתחיל שוב לעבוד בשדה. רוצה אני לעבוד בנטיעות ומסרתי על זה מודעה לועדת סדור המשק. כעת אין באמת עונת עבודה בענף זה וקשה יהיה להסתדר בעת הראשונה, ואולי אוכרח לפי שעה לעבוד באחת העבודות הצדדיות (סלול הכביש מהמושב לתחנה כנוס מי המעין וכו’). אולם זהו המקצוע שבחרתי בו. יחד עם זה גם לא אזניח את ההוראה בערב בשעורים. לאה שלי עבדה ועובדת גם כיום במקצועה במתפרה המקומית של הגדוד.
אני מוכרח לדחות את יתר הענינים מהכי חשובים שרציתי למסור לך. אדחה אותם לפעם הבאה. אני מתכונן לנסוע עוד היום לרגלי ענינים משפחתיים של בית אבא, ליפו.
ואמסור לך בקצרה רק ע”ד הקבוצה הגדולה אשר בעין חרוד, הקופה ומצבה. הקבוצה החקלאית הגדולה היא אחת הפלוגות של גדוד העבודה המאוחדת עם כל הגדוד בקופה אחת כללית משותפת. נחלקת היא לשתי נקודות: בעין חרוד 259 איש, ותל יוסף 120 איש. המשק בשתי הנקודות, (המרכז הוא כמובן בעין חרוד). הוא גדול מאד ומגוון. הוא מרכב מפלחה (משתמשים בה במכונות חרישה וקצירה משוכללות) נטיעות (עצי פרי כגון כרם ענבים, תפוחי זהב, שקדים שזיפים וכו’ ) ועצי סרק להבראת המקום ויעור אקליפטוסים ברושים, אורני סלע אורני מצרים וכו’. גדול ירקות משתלה גדול דבורים גדול עופות ובקרוב יגשו לסדור מחלבה גדולה.
על המשק החקלאי מסודרים במדה רבה מוסדות צדדיים: נגריה מכנית, נפחיה פחחיה, סנדלריה רצעניה מתפרה וכו’. כל הדברים האלה יצרו מין מכונה כבירה מרכבת שעכשיו היא בעצם עבודתה נותנת היא תקוות רבות ואולם דרושה התמסרות והתאמצות יוצאת מן הכלל בכדי לבסס את המכונה הלזו, להפיח בה חיים ולתת לה עצמה וכח שלא תתפקע מעקת התנאים הקשים שבהם נתונה עבודתנו. דרושים אנשים בעלי מרץ כביר בעלי אינציאטיבה מחד עם זה אנשים זהירים במעשיהם. כאלה ישנם אמנם לפי שעה מעט והרבה הרבה מכשולים ומעצורים יש. המצב הכספי קשה עד למאד. להנהלה הציונית אין כסף, התקציב אינו מסולק אף לרבע. אין די אמצעים להרחיב את המשק ולשכללו. ע”ד שפור תנאי העובד אין חושבים לפי שעה. גרים באוהלים, אוכלים כמעט רק ירקות ולחם ואולם אין שם לב לזה. העיקר בסוס המשק. לעת עתה נלחמים . נלחמים עם האדמה הקשה שעד עכשיו עובדה באופן פרימיטיבי מאד, נלחמים עם הביצות המגדלות יתושי מלריה, נלחמים עם קרני השמש הלוהטות נלחמים לצמצום הקדחת, נלחמים עם חוסר האמצעים, נלחמים עם מסורת מנהגי ונמוסי האדם המשחתים וכו וכו, נלחמים ומעט מעט מנצחים וכובשים. וכאן עצם הנאת היצירה ועצם הנאת החיים החדשים.
נו אני מוכרח לפי שעה להפסיק ואסתפק לפי שעה בסקירה השטחית הלזו הקצרה.היה שלום
בטוח אני בתשובתך המפורטת המידית
שלך לנצח
אליעזר.
רחל ולאה דורשות בשלומך מקרב לב -
נהיגה בנתיב הימני
» חיבוריש ביני לבין עצמי ויכוח כזה, איך לנהוג. הצד המודע שבי מושך לנהיגה בנתיב הימני, ב 90-100. רגוע*. הרבה פחות תשומת לב מוקדשת לנהיגה בצורה כזו, מה שמאפשר לי לתת למחשבות שלי לנדוד, הופך את כל חווית הנהיגה למשהו קל יותר, ומוריד את כמות הזכרונות שיש לי מהנהיגה עצמה. וגם, כמובן, יותר חסכוני בדלק ויותר טוב למנוע, ואולי גם למקרה הלא סביר שיש מצלמת מהירות אי שם. כולן סיבות טובות. ומצד שני, יש את הקול בפנים שדוחק בי לעקוף. שמתרגז על זה שמישהו נכנס לפני, או שמישהו נוסע לאט ממני. יצר תחרותי שכזה, שדוחק בי לקחת את המקום הראוי לי, ושנדרשת תשומת לב כדי לגרום לו לא להשתלט על הפעולות שלי. שצריך להזכיר לעצמי את כל מה שאמרתי קודם, ועדיין זה לא תמיד מספיק.
אלא שכרגיל, גם זה משל להתנהגות בשאר החיים. והרי בחצי מהפוסטים כאן, בערך, אני מנסה לשכנע את עצמי שאנוכיות היא לא דבר רע. וגם בנהיגה, אני שם לב, אני נהיה יותר אגרסיבי בזמן האחרון. ההבדל, נדמה לי, הוא שהכביש זה אולי אחד המקומות האחרונים שנשארו לי שבהם האופי הרגיל שלי, שבעד הצד של הוויתור לאחרים, מנצח גם את הויכוח השכלתני.
*ושוב אני נתקל בבעיה המעצבנת שאין לנו טעמים בשפת הכתיבה, ולכן אני לא יכול לסמן שבמילה הזו שאפתי לקשר לסלוגן של סופשבוע רגוע בגלגלצ
-
הפעם הראשונה שלי (X)
» חיבורהפעם הראשונה שטעיתי הייתה בפארק המים, בשפיים. רוצה לומר, כמובן, שהכרתי בטעותי, אלא שזה נשמע פחות דרמטי. זו הייתה כנראה אחת הפעמים האחרונות שהייתי שם, אולי בגיל 14, 15, כשהאטרקציה שבמגלשות מים כבר מיצתה את עצמה, אבל לפני שהמקום הופך לזירת חיזור בבגדי ים (בשבילי, לפחות). עמדתי בתור, שכמובן היה ארוך מכדי להצדיק את החוויה שבסופו, כשראיתי שמאחורי מתחילה איזו ילדה לעבור לאורך התור.
אני שונא שעוקפים אותי בתור. שנאה קטנונית כזו, שמלווה בתחושה שאתה תמים ושאנשים מסביבך רוצים לנצל את זה, תחושה שכבר מזמן הייתי צריך להשאיר מאחורי. וכשאותה ילדה ניסתה לעבור אותי, מנעתי ממנה. היא התחילה לצעוק עלי, ילדה בת 12, על זה שהחברה שלה מחכה לה איפשהו מקדימה (יכולתי לראות אותה מנופפת במרץ), וכמו שאומרים היום, לפתוח פה. אני כמובן לא ממש הגבתי, אלא רק המשכתי לחסום אותה. באיזשהו שלב היא הצליחה להידחק קדימה, חצי בגלל שקצת נמאס לי מהסיטואציה, והמשיכה לאורך התור, בלי שנתקלה בעוד התנגדויות.
המשך הביקור בפארק היה, כאמור, די משעמם. ומצאתי את עצמי משחזר את הסיטואציה שבתור שוב ושוב, במין מצב מדרגות שכזה. כשבשלב כלשהו, אחרי נסיונות רבים לתגובות חכמות שהייתי צריך לומר לאותה ילדה, הבנתי שטעיתי, והייתי צריך פשוט לתת לה לעבור. ואני זוכר כמה מרגיע זה היה, להניח לתחושת הויכוח הפנימי (שכמובן לא פגה מיד, אלא גוועה לאיטה אחרי עוד כמה סיבובים), להודות שהייתי צריך להתנהג אחרת. ולהמשיך הלאה.
היום אני מסתכל על הסיטואציה קצת אחרת מאז, אחרי האירוע. אז חשבתי שהלקח שצריך להיות הוא שבמקרים שבהם אני לא נפגע ממש, אפשר לתת לזולת את מה שהוא רוצה. כי מה אכפת לי. והיום אני כבר לא חושב שהלקח הזה תקף תמיד, ושלפעמים שאני משתמש בו כתירוץ להימנע מעימות, גם כשיש צורך בכזה. אבל ההבנה שהודאה בטעות היא משהו משחרר, ושאם אני מבלה יותר מדי זמן בלהתווכח עם עצמי, יכול להיות שזה בגלל שאני לא הייתי בסדר, ההבנה הזו נשארה נכונה.
-
קטן
» חיבורהחלומות הגדולים שלי, אלו שאני כבר יודע שלא יתגשמו ולכן מרשה לעצמי לדמיין אותם מתרחשים, כוללים כמעט תמיד הישג גדול. שהצלחתי לעשות משהו פורץ דרך, או תגלית חדשה. בחירות הקריירה שלי מאופיינות במידה רבה ביצירת האפשרות להישג כזה. בשתי החלטות הקריירה הגדולות שקיבלתי עד כה, ששתיהן היו לעזוב מסלול אחר בחיים, העזיבה באה בעקבות (אם כי לאו דווקא בגלל) ההרגשה ששם, תגלית כזו לא תהיה.
זה משפט קצת גדול, וקצת דרמטי. ולא הרגשתי ככה כשהחלטתי אותן. היו לי כמה סיבות, שאותן אמרתי לעצמי, ושיניתי מדי פעם. והייתה את ההרגשה, שאני רק מחפש סיבות, ובעצם אני לא רוצה להישאר, אבל לא יודע בדיוק למה. ואולי גם ההסבר שאני מציע עכשיו הוא רק נסיון לרציונליזציה של התחושה המדכדכת שגרמה לעזיבה הוא מרגיש נכון יותר, עם זאת.
בעבודה החדשה יש, שוב, את הסיכוי הזה. אם אני אצליח, אבל באמת אצליח, יכול להיות שהחיים של הרבה מאוד אנשים ישתנו. אבל כמו כל הצלחה מחקרית (כמובן שמחקרית. זה מה שאני יודע לעשות), גם כאן המסלול אליה מורכב מהמון הצלחות קטנות, ובכל אופן מאוד ארוך. ואני פוחד, כמו תמיד, שאורך המסלול ימנע ממני לראות לאן הוא מוביל מספיק בזמן. שאני אשקע בפרטים, ואשכח את הסיבה שמלכתחילה גרמה לי לבחור בבעיה הזו. כי בפרספקטיבה של היום יום, הכל נראה קטן. ואני בכל זאת מאמין שהחיים שלנו הם לא כאלו.
-
החיים הם לא משחק מחשב
» חיבוראומרים שפעם, כשמחשבים היו גלמים ענקיים שידעו לאכול רק כרטיסיות מנוקבות, התסכול שבלבלות שבוע בלכתוב למחשב מה אתה רוצה שיעשה, ורק אז להריץ ולראות את התוצאות שלך, היה הגורם המעצבן ביותר בשימוש בו. אתה כבר יודע מה צריך לעשות, יודע מה תעשה עם התוצאה שתקבל, ורק היישום של ההוראות שלך הוא זה שלוקח את כל הזמן. והיום, ברוב היישומים, נניח משחקי מחשב, כבר אין בעיה כזו. אתה לוחץ על כמה מקשים, ומיד ניכרת ההשפעה של זה על המצב, לטובה או לרעה. לכל היותר אחרי דקות ספורות.
ואולי המיידיות הזו, כמי שהחינוך העצמי שלו כלל מידה לא מבוטלת של משחקי מחשב, השפיעה יותר מדי על הציפיות שלי מהחיים. כשאני עושה משהו, אני מצפה לראות את ההשפעה שלו מהר. כמו אחרי לחיצה על הכפתור. כשאני מספר לחברת התעופה שאיבדו לי את המזוודה, אני מצפה שהם יחזירו לי אותה באותו יום. כשאני מסיים לשלוח את כל הטפסים של התאונה לביטוח, אני מצפה שהכסף יגיע אלי די מהר (ולא, נניח, אחרי שלושה חודשים). וכשאני מסכם עם מישהו שיחזור אלי עוד היום, אני מצפה שלא ייקח לו שלושה ימים. והתסכול מלהמתין לתוצאות הפעולה שלי, נובע אך ורק ממני. הזמן יעשה את שלו, הרי. זה רק אני שחסר סבלנות.
אולי הייתי צריך לבלות את הילדות שלי בגינון, במקום.
-
ועוד מחוויותיו של דייטר סדרתי
» חיבוראחת שנשמעת טובה מדי מכדי להיות אמיתית. ואתה יושב ומקשיב לה שעה, מספרת על כל הדברים המדהימים שהיא עושה, ותוהה לעצמך אם אתה מאמין לה. ואם כן, האם יש בך מספיק מקוריות, מספיק אומץ ללכת איתה. או מספיק שכל להבחין ברוח ובצלצולים;
אחת שדווקא נראית נחמדה, עם אופי די סימפטי, אבל נראה שאתם אנשים כל כך שונים, שהאמונות שלכם רחוקות כל כך, שאין באמת טעם;
אחת שאחרי שעה, כשגם לך נראה שאין התאמה, מסבירה לך למה אתה לא מספיק טוב להיות איתה. ועדיין, אתם ממשיכים בדייט, כאילו היא נותנת לך הזדמנות נוספת. ואתה, כמו תמיד לנוכח גילויי כוחניות, רק שותק ומחייך, עד שהיא אומרת שהיה לה מספיק;
אחת שדווקא נראתה בסדר, בהתחלה, אבל מראש אמרה לך שאין לה את כל השבוע בשבילך, וביוני היא בכלל עוברת לירושלים ותוכלו להיפגש רק ליום-יומיים בשבוע, אולי. אלא שהתוכניות העתידיות שלה משתנות כל הזמן. והיא כל הזמן אומרת שדווקא מצאת חן בעיני, והייתי שמחה מאוד אם תמשיך, ופתאום אתה לא בטוח בכלל שאתה רוצה להיכנס לקשר כזה;
ואחת, שלפגישה הראשונה איתה הגעת ספוג מים כולך, ובכל זאת איכשהו זה עבד. ושדי מהר הבנת שהיא מה שאתה מחפש. ואז היא מתקשרת, ואומרת שהיה לה ממש כיף, ושהיא תקבע איתך עוד יום-יומיים תוכניות. ואחרי שלושה ימים, כשאתה מתקשר, היא קצת מבולבלת ואומרת שבטח, כן, ואני לא יודעת מה קרה, ואני אתקשר אליך שוב עוד מעט. ואתה יושב ומחכה לטלפון כל היום, כמו איזה נער מתבגר. תתקשרי כבר, יא-אללה איתך.
-
הפעם הראשונה שלי (IX)
» חיבורגם הסיפור הזה כבר נשחק קצת.
את החבר הראשון שלי הכרתי ביום השני בכתה י’. משתמע, כמובן, שלא היו לי חברים לפני כן. זה לא לגמרי מדויק; דיברתי עם ילדים אחרים בכיתה, ואפילו הלכנו לבית אחד של השני בשביל לשחק במחשב, או d&d, או קלישאה אחרת. אבל עם אף אחד מהם לא שמרתי על קשר כשהמסגרת שמחברת אותנו נגמרה, ובכל מקרה, הם היו חברים להעברת זמן משותפת, כמו רבים שיש לי היום, ולא אנשים שבאמת הרגשת קשר רגשי אליהם. לא כאלו שהתגאית בהצלחתם, או דאגת כשקרה להם משהו רע.ביום השני של כתה י’ היה לנו טיול גיבוש, ויום לפני זה, כמו כל פעם שהגעתי למסגרת חדשה, החלטתי שהפעם אני אתנהג שונה מהמקובל אצלי. שאהיה חברותי, ויוזם, ולא אשב בצד ואקנא בכל שאר האנשים שנדמה שאין להם כלל בעיה לעשות כך (אז עוד לא קראתי את “כמה טוב להיות פרח קיר”, או ספרים אחרים בסגנון; נדמה היה לי שאני היחיד שחסר את היכולת הזו). ולכן, כשנתנו לנו חצי שעה לבחור את השותפים לחדרים שלנו בטיול, הלכתי ושאלתי אנשים אם עוד אין להם שותף לחדר. כמובן שלכולם היה. חוץ מלנ’, שנראה היה אובד כמעט כמוני.
ולמחרת יצאנו לטיול. שאני לא זוכר שום דבר ממנו - לא איפה הוא היה, לא מה עשינו כל הזמן הזה. אני זוכר רק שהיה לנו הרבה זמן פנוי להתגבש, ושאני ונ’, במקום לנצל אותו להיות עם שאר הילדים בבריכה, או בדשא, או במשחקי חברה, נשארנו בחדר ודיברנו במשך שעות. דיברנו על היסטוריה, ותיאולוגיה, ופוליטיקה. גיליתי, לראשונה, עוד מישהו שמתעניין במה שקורה בעולם שלנו. מישהו שהדעה שלו שווה משהו. ובגילי, אפילו. ובמשך כל הזמן הזה, לא דיברנו כמעט בכלל על עניינים אישיים. לא סיפרתי על ילדותי בקיבוץ, והוא לא סיפר על שלו בפתח תקווה. כמעט שהצלחנו גם לא לרכל. ההנאה מהשותפות האינטלקטואלית תפסה אותנו בהפתעה, ולא הותירה לנו זמן לדברים אחרים.
והיום, כשאני מכיר כבר סיפורים כאלו, אני יודע שלרוב נכנס לחברות כזו מימד רגשי, שמסבך אותה. אבל לא כאן - אחרי התיכון, נדברנו שנמשיך להיפגש כל מוצאי שבת (ביחד עם עוד חבר משותף), ועד היום, עם כל השנים שעברו, אנחנו ממשיכים במסורת הזו, גם אם עכשיו אנחנו צריכים את סקייפ. ממשיכים לדבר על מאורעות השעה, להפריך תחזיות פוליטיות אחד של השני, להתווכח על משמעות האמונה בחיינו, ולא לדבר כמעט בכלל על עניינים אישיים.
-
על ימי זכרון
» חיבורכמו שאולי אפשר להבין מהפוסט על יום הזכרון, ובכלל מהרוח של הכתיבה שלי, אני די מאמין בחשיבות של ימים שמכריחים אותך לעצור ולחשוב. בתנאי, כמובן, שהימים האלו בעלי משמעות. בתרבות שלנו, חגים וימי זכרון נתפסים כמאורעות שונים, אבל אני דווקא מאחד ביניהם; גם מאורעות שמחים ראוי שישימו לב אליהם.
והנה, שלשום חוגגים בארצנו את יום האהבה הלועזי, ומיד נשמעות תלונות ומענות, על שבגללו צריכים אנשים להוציא את כספם על מיני מתנות, בילויים וכיוצא בזה, והכל כדי לשמח את נערותיהם. וברור לכל מי שאם לא יעשו כן, מיד יתחילו כועסות ורוגזות, ובכלל, מי צריך זאת. אלא שאם תשאלו לדעתי, ביום שכזה אין סיבה להסתפק במתנות, אלא אפשר לשוב ולעשות את אותם הדברים שכה מתחבבים עליכם בתחילת אותו סיפור אהבה, או שהכרתם בהמשכו, או שרציתם לעשות מזה זמן מה. ואמנם, יש בינינו כאלו שזוכים לחגוג יום אהבה פעם ביומיים, אך ברור שאלו ברי מזל ושסתם אנשים, טוב להם להיזכר שסוף כל סוף, גם הם אוהבים.
-
ללכת דרך התנועות
» חיבוריש ימים כאלו, שכשאתה מנסה להיזכר למחרת מה עשית בהם אתה לא מצליח. ימים של שגרה, של חזרה רוטינית על אותן פעולות, בלי לנסות משהו מרגש, או מעניין, או סתם משהו חדש. שבהם אתה מעביר זמן, פשוטו כמשמעו. שאתה נכנס למצב אוטומטי כזה, כמו בזמן נהיגה, או הליכה, ואתה לא חושב בו על כלום, או לפחות שום דבר שבו תצליח להיזכר אחר כך.
ולפעמים, כשיוצא לי להבין שהיום, יומיים, שבוע האחרונים היו כאלה, זה מפחיד אותי. כי, איך הוא אמר, אנחנו מחזיקים את הנפש שלנו כמו יד בגבס, ויותר מדי זמן שם מנוון אותה. ואצלי, זה גם השכל. אני פוחד שכשאני לא משתמש בו, הוא מדרדר. ולא תמיד אני יודע מה לעשות אחרת. אני לא בעד הפתרון של לפצוח בריקוד ברחוב, או לתת לחוגים לעשות את התפקיד הזה בשבילך, ונסיון לחשוב על משהו מיוחד לעשות גורם לתסכול, לרוב. אני סומך יותר מדי על הסביבה שלי שתספק לי גירויים חיצוניים, והתקופה האחרונה היא לא הטובה ביותר לכך.
המקום הזה, במידה מסויימת, הוא אחד הנסיונות שלי לצאת משם. להכריח את עצמי לחשוב, כי הרי כתיבה יוצאת ממך רק אחרי שהבטת פנימה, וחשבת, והבנת משהו. אבל גם הוא לא תמיד מספיק.
-
מטאפורה
» חיבורזה כמו אחרי שיצאת לכמה דייטים עם מישהי, ואתה עוד לא ממש בטוח. כלומר, היא נראית נחמדה והכל, אבל אתה לא ממש מרגיש משהו, וחושב כל הזמן האם להגיד מספיק. ואז מחליט להמשיך עוד קצת, לתת עוד נסיון, כי מי יודע, אולי אתה רק לא מכיר אותה מספיק טוב. ואז היא אומרת לך שאתה בחור נהדר, אבל נראה לה שזה לא יעבוד. ושתי התחושות האלו, גם הקלה, וגם אותו דכאון מלווה בכעס שמאפיין כל פעם שמישהי זורקת אותך, שתי התחושות האלו חיות ביחד אצלך זמן מה. עד שההקלה היא היחידה שמורגשת.
-
הסיוט שלי
» חיבור(פוסט בלי משמעות)
אין הכוונה כאן לחוויה שאני מפחד ממנה. הסיוט שלי, זה שחוזר מדי פעם וגורם לי להתעורר מזיע, הוא חפץ כדורי וגדול, בלי צבע, שמסתובב על צירו רק כדי לגלות שמהצד, הוא בעצם חסר עובי כמעט בכלל. כמו הקצה של כיכר לחם, למשל.
-
רעב
» חיבורבחודשים האחרונים אני מצפה למשהו שיקרה. למטרה חדשה שאוכל לאמץ, להגדרה עצמית נוספת לאלו שכבר יש לי. לפרויקט חדש. אני עוד לא יודע מה הוא. אבל תחושת חוסר הנחת הזו, מזכירה לי ללא הרף שאני כבר צריך לצאת לדרך, שיש עוד הרבה להספיק. מדי פעם זה קורה לי. בשנה שעברה, בערך בתקופה הזו, חשתי משהו דומה, ותראו מה יצא מכך. והציפיה לגלות מה יהיה עכשיו מכרסמת בי.
-
ציד שועלים אקדמי
» חיבורזה נושא שמציק לי הרבה. למרות שאת הבחירה שלי, שלא ללכת לקריירה אקדמית, עשיתי כבר, עדיין אני לא רחוק מדי מהאקדמיה, וחלק לא קטן מהחברים שלי נמצאים בדרכם לקריירה כזו. אחד מהם ניסח לי אתמול את מה שבעיניו הוא אחת הבעיות הכואבות של קריירה כזו: הצורך להגדיר במשפט אחד מה הוא עושה. כלומר, הצורך שלו כתלמיד מחקר מתקדם, לתחום את הנושא שלו מספיק כדי להשיב על השאלה “מה אתה עושה”. במקום להגיד, אני מתמטיקאי, או אני איש מדעי המחשב, אתה צריך להגיד, אני מתעסק בהילוך שיכור על גרפים של חבורות. ומילא בדוקטורט, שאז עוד קיים התירוץ של המנחה; גם בהמשך, בעבודת הפוסט, מצפים ממך להמשיך באותו נושא. כי בעתיד, כאשר ישקלו את המינוי שלך, ישאל כבר פרופסור אחד “ובמה הוא מתעסק?”, ולא תוכל להגיד, אני חוקר נושאים שמעניינים אותי.
וזה קשור, כמובן, לשאלת הקיפוד והשועל. ההנחה שהמסלול האקדמי צריך להתחפר לך במאורה, לא נובעת רק מהמשיכה הטבעית שיש לך להבין ולהכיר נושא בצורה מקיפה. היא גם אינהרנטית למבנה האקדמיה, שמכיל בעיקר חוקרים שמכירים על בוריו נושא אחד, ושאנשי השיחה המקצועיים שלהם הם אותם 50 אנשים שמכירים את התחום שלהם. ונדמה לפעמים כאילו זה המבנה הטבעי, כאילו אי אפשר אחרת.
אז זהו, שלא. שאפשר. הרי לימוד של נושא חדש הוא לא בשמיים - כמעט כל נושא מתקדם אפשר ללמוד בכמה שבועות, אחרי שאת הבסיס (כלומר את התואר השני) השלמת. או לפחות, יש המון נושאים כאלו שאפשר להגיע אליהם לרמה שאתה מסוגל לחקור משהו חדש. הרי בתואר השני, באמת עניינו אותך נושאי המחקר של חבריך המלגאים, והם עצמם היו המועמדים הטבעיים לנסות לפתור איתם בעיות. מה מונע מהחוקרים הותיקים שנמצאים באותה אוניברסיטה לעשות אותו דבר? אין טבעי מזה.
בעיני, האקדמיה של היום הרבה פחות פתוחה לשועלים, וחבל. החוקרים הטובים ביותר שאני מכיר מתעניינים בכל, ואפילו משתדלים ללמוד תחום חדש מדי פעם. אבל המסלול האקדמי שלהם מגביל אותם בצורה ניכרת מכך. ובעיני, הפגיעה הגדולה מכל היא בכך שאת קריירת המחקר הבוגרת שלהם באוניברסיטה, הם לא יעשו ליד שותפים פוטנציאליים למחקר, אלא ליד עמיתים לעבודה, כמו בכל מקום.
-
להקדים
» חיבוריש לי דחף להקדים. יש אנשים כאלו, שתמיד מאחרים. שאתה יודע להגיד להם לבוא חצי שעה לפני הזמן, ושעדיין יצא שאתה מחכה להם. אז אצלי זה הפוך. לי, צריך לומר לאחר.
זו לא תכונה טובה כל כך. ניתוח פסיכולוגי בשקל יאמר שזה נובע מאותו חשש, שתמיד צריך להתגבר עליו, מכך שיכעסו עלי. אבל הרי גם להופעה, שאני יודע שמתחילה בחצי שעה איחור לפחות, אני מקדים בכל זאת. (כמו הפעם הזו, שמצאנו את עצמנו יושבים יחידים בפאב ב 9 בערב, כשהלהקה עצמה הגיעה ב 10 וחצי). אז למה? למה, אם יש לי פגישה בשתיים, אני מתחיל להיות חסר נחת באחת ורבע? אני הרי יודע שזה רעיון גרוע להקדים מדי. אבל כשאני יודע שמשהו שאני מצפה לו מגיע בעוד שעה, אני מרגיש כמו שהגוף שלי מקבל דחיפות קטנות בכל פעם שאני יושב, שמזכירות לו את זה.
כמו כל דבר, גם התכונה הזו התמתנה עם השנים. פעם עוד הייתי מכוון את השעון שלי ארבע דקות קדימה, בשביל להרגיש בהפוך על הפוך שמותר לאחר. והיום אני יודע שמותר לאחר למסיבות יום הולדת, ולזמן של החופה אני מוסיף שעה באופן אוטומטי. ואפילו, קורה שאני מאחר לחברים (כמובן, רק חברים טובים). והרי דיוק אינו תכונה שלילית לגמרי. ועדיין, אולי הגיע הזמן שאני אלמד להיות נדיב יותר עם הזמן שלי כלפי עצמי.
-
צמרמורת
» חיבוראחת התחושות הלא מוסברות ביותר היא הצמרמורת. לא זאת שמגיעה מקור, אלא מה שאתה מקבל אחרי ששמעת, או ראית, משהו שריגש אותך. או בעצם, שהבנת משהו. בדרך כלל בעזרת שירים, או אמנות אחרת. והאפקט של התחושה הזו, בייחוד חוסר השליטה על מתי היא מגיעה, גורם לה להיראות כמעט על טבעית, כאילו היא מצביעה על מין אמת קוסמית שנגלתה לך. כאילו אתה נמצא בספר, והמספר נותן לך תובנה. ומתי עוד תקבל מתנה כזו.
מדי פעם אני קורא עליה, אבל איכשהו נדמה לי שאף פעם לא מצאתי תיאור מדויק של התענוג שאוחז בך ברגעים האלו. והרי איך אפשר לתאר את החיים שלך בלעדיה. ואני, כל עוד אני ממשיך לקבל אותה, אחרי ההבנה הפתאומית של להיט ישן ברדיו, או קריאת ציטוט בברכה לחתונה שממש התאים, או קישור בין דמות בספר לבין חבר שלך, או אחרי “אני אוהב אותך” באמצע הלילה - כל עוד זה נמשך, אני יודע שהכל בסדר. -
שינויים
» חיבוראז בעצם חלפה שנה מאז שהתחלתי לכתוב. המון זמן, כשחושבים על זה, שנדמה שעבר מהר כל כך. ויום הולדת זו תמיד סיבה לעצור ולחשוב על דברים.
וגם בלעדיו. השגרה שלי הולכת להשתנות מהיום, למעשה. החיים עצמם נותנים לי זמן לעצור ולחשוב. ולמרות שידעתי את זה כבר הרבה מראש, נדמה לי שעוד לא עשיתי זאת מספיק. המחשבות שלי עדיין מפוזרות, ואני עוד לא בטוח מה אני רוצה לעשות בחיים החדשים האלו. אז בינתיים, אני אקח עוד הפסקה מהכתיבה כאן. כנראה שלא להרבה זמן, עם זאת.
-
על הבחירות בתל אביב
» חיבור(פורסם מאוחר, כי לא ממש בא לי להצטרף למהומה)
אני לא נורא מצטער על תוצאות הבחירות בתל אביב. למרות שהצבעתי עבור דב חנין, אני די מעריך את חולדאי, וחושב שהוא ראש עיר לא רע בכלל. ניהול כלכלי טוב של עיר מקרין על כל תחומי החיים בה, וייתכן והוא התפקיד החשוב ביותר של ראש העיר. ואין ספק שרמת השחיתות בעירייה ירדה בצורה משמעותית מאז שחולדאי בתפקיד, ועל כך ודאי שיש להכיר לו טובה.
אלא שאם חולדאי הוא לא רע, אפילו טוב, דב חנין היה יכול להיות ראש עיר מעולה. עוד לא היה לנו נסיון של מנהיג, אפילו ברמת ראש עיר, עם דוקטרינת שמאל אמיתית. יעל גרמן הולכת בכיוון דומה, אבל לא לגמרי, ובעיר פרברית קשה יותר להיווכח בהבדל, בכל מקרה. ודב חנין בא עם אג’נדה ונסיון באותה דוקטרינה. תל אביב הייתי יכולה להיות מקרה בוחן אידיאלי: עיר שחוסר השוויון טבוע בה כבר עשרות שנים, שיש בה אזורי תעשייה שניתן להפכם לדוגמא לתעשייה ירוקה, עיר שבעיית התחבורה בה מחכה כבר שנים לפתרון. וחשוב מכל, עיר שבה יש ציבור תומכים גדול למהלכים כאלו, מה שמהווה תנאי הכרחי להצלחתם. אבל כנראה שלא מספיק גדול.
אולי ב 2013.
-
הפעם הראשונה שלי (VIII)
» חיבורהפעם הראשונה שזכיתי בפרס הייתה בתיכון. השתתפתי בשטות כלשהי במהלך החופש הגדול, כזו שבה לוקחים תלמידים מצטיינים במשהו וגורמים להם להתחרות אחד בשני. וזכיתי במקום גבוה יחסית. בכל מקרה, גבוה כדי שישימו לב.
רגע קבלת הפרס עצמו היה מרגש פחות. שם, מול כל שאר הילדים, המעמד היה די טבעי. מה גם שלא הייתי בין הראשונים ממש. זה היה פשוט - למדת, נבחנת, והצלחת. חוויה תיכונית רגילה. אבל אז ביום הראשון ללימודים, תפסה אותי המורה לספרות דווקא, והכריחה אותי לעמוד מול כל הכתה, שעד כה לא שמעה על העניין, ולספר על הזכיה.
ודווקא זו החוויה שנשמרה אצלי. בהתחלה, כשרק חשבתי על לעמוד ולדבר מול הכתה, זה נראה לי מביך. בעיקר, כי לא חשבתי שההישג מצדיק את זה, וכי תמיד מביך אותי להתגאות בנוכחות אנשים שאני חושב שלא פחות טובים ממני. אבל בזמן שעמדתי, פתאום התחיל לבעבע רגש אחר - השוויץ, הרצון לזכות בהערכת אחרים. הרגש הטיפה מלוכלך הזה, שעד אז ניסיתי להתחמק ממנו. ולקח עוד קצת זמן להבין שאין בו, כשהוא לבד, פסול ממש.
-
נמסיס
» חיבור(עבור שרון, שאוהבת אזכורים אסימוביים)
הספר “נמסיס” של אסימוב מתחיל במונולוג של אדם, שמנבא את סופה של האנושות באמצעות הכוכב, נמסיס. הוא מסתיים במונולוג של אותו אדם, הפעם כועס על שאותו סוף, ככל הנראה, לא יגיע.
ואני קצת מבין אותו. עוד לא ברור לגמרי לאן יתפתח המשבר הכלכלי הנוכחי, ועם זאת, האפשרות שכספי המסים יצליחו למנוע התמוטטות רבתי לא לגמרי משמחת אותי. כמו אחרון האמריקאים הבורים שרצו למנוע, באמצעות נציגיהם בקונגרס, מעשירי וול-סטריט את כספי המסים שלהם, רק כדי לראותם משלמים את המחיר, אני מרגיש אכזבה על העליות האחרונות בבורסה.
ולא שאני רוצה, כמובן, שכלכלת העולם המערבי תתמוטט. אני חי כאן, אחרי הכל. אלא שהבורסה, וכמוה חלקים רבים מהמערכת הפיננסית, הם מכשיר גרוע שגורם להרס הכלכלה. וכמי שחשב כך תמיד, אני קצת מאוכזב לגלות שהכלכלה לא נהרסה כתוצאה מהמשבר הצפוי מראש. כמו סבתי, שסיפרה לי פעם שהיא וחבריה הקומוניסטים היו מאוד מאוכזבים לגלות שארצות הברית יצאה מהשפל הכלכלי של שנות השלושים במקום שהוא יגרום למהפכה פרולטריונית.
מה שכן הייתי רוצה שהבורסה תרד. לא הרבה. שתהיה לה תשואה קצת מתחת למדד. אחרי הכל, התשואה שלה הייתה מעליו במהלך השנים האחרונות, ורק הגיוני שהתשואה תתאזן. לא ייתכן שאפשר לנצח את המדד תמיד. אבל הבורסה, מוסד רקוב שכמוה, לא מסוגלת לרדת קצת. היא תמיד עולה מתון ואז יורדת חד, ובכך ממצעת את האפקט. אז יהי כך.
ואם לא - כמו אותו רוטוריאני, אני יודע שאם לא נשלם עכשיו על המשוגות שלנו, המחיר אחר כך יהיה רק יותר גדול.
-
על כוכבים ופסטיבלים
» חיבורסוכות הוא החג האהוב עלי. מסיבה שאינה מובנת לי עד הסוף, הוא נהפך לחג הפסטיבלים, מה שגורם לכל החג להיות תמיד קטן מדי בכדי להספיק את כל השפע שנמצא בו. כיוון שחול המועד קטן השנה אפילו יותר מהרגיל, אני נאלץ להסתפק רק בשני הפסטיבלים הקבועים שלי - אייקון והקהל. מזה מספר שנים אני מבקר בהם בכל סוכות. בתור מי שלא מתנדב באף אחת מהעמותות שמרכיבות אותן, ולא מרגיש חלק מהפסטיבל עצמו, יוצא לי לחשוב עליהם גם מבחוץ - לנסות ולבקר את עצם הפסטיבל, ולא רק את התכנים שעוברים בו, וכמו כן גם להשוות ביניהם.
כשהייתי קטן, הייתה סדרת ספרים של מדע פופולרי לילדים, שנקראה תגלית, אם אינני טועה. הספר שהכי הרשים אותי בזמנו היה זה על אסטרונומיה. אפשר לתרץ את זה בהערצה של ילדים קטנים לגודל, אולי. מאוד הרשים אותי הגורל הבלתי נמנע של כל כוכב - להישאר קטן לנצח, להיהפך לענק אדום ואז לגווע, או לגדול עד התפוצצות. ומאז, אני נזכר במטאפורה הזו של סופי הכוכבים בהקשרים שונים.
אייקון כבר מזמן עבר לשלב הענק האדום, ובהצלחה מרשימה. מאז 2003, שבו הפך מכנס לפסטיבל, הוא הפך למוקד גאווה לאוכלוסיה הולכת וגדלה של חנונים באשר הם, וכל שנה אני מסתכל בנוסטלגיה עצומה על ילדים ממושקפים ואבודים שמתפלאים איך כל האנשים שם נראים מגניבים כל כך. אלא שזה היה כרוך במחיר, של דחיקה של חלק המתנדבים המקוריים החוצה, ואיבוד תחושת הארוע הקהילתי. כבר לא כל מי שמגיע לאייקון הופך לחבר שלך. ומסקרן אותי כמה זמן יימשך אייקון במתכונת הנוכחית.
הקהל מתחיל לעבור עכשיו את תהליך הגדילה. הארוע הופך למיינסטרים יותר ויותר, ובשנתיים האחרונות לא מכיל רק את אנשי הקהילה המקוריים של המכינות הקדם צבאיות ותנועות ציוניות ודתיות, אלא גם הרבה אוכלוסיה יותר מבוגרת, ובאופן כללי אנשים שכבר לא מרגישים מחויבים כל כך למטרה כמו העמותות המייסדות. האמונה בתיקון העולם, או לפחות תיקון המדינה, כבר לא משותפת לכל האירועים. אני לא בטוח איך יצליח הפסטיבל להחזיק את עצמו, אם אותם מתנדבים ירגישו שהאירוע כבר לא שלהם. וחבל לי, כי הגל הרעיוני שהחל בציונות הדתית, להסדרת המורסה הזו של יחסי דת ומדינה בארץ, יכול היה, עם אכפתיות פוליטית מספיקה, ממש לשפר את חייהם של אזרחי ישראל.
-
שקשוקה
» חיבוראז ראיתי את שיטת השקשוקה, אחרי אינספור פעמים שאמרתי לעצמי שאני צריך. מעבר לנושאים שהועלו בסרט עצמו (שהיה מרובה חסרונות שלא העיבו על הסיפור החשוב), הסרט הזכיר לי שוב נושא שחשבתי עליו כבר בעבר, והוא הפער בין המציאות לדמיון.
נהוג לומר שהראשונה עולה על השני, ולעתים היא אכן כך. אבל בכל הקשור במקרה שמתואר בסרט, הדמיון שלנו הולך הרבה יותר רחוק. בלא מעט ספרי/סרטי פנטזיה או מתח, ישנו גוף, או יחיד, שמושך בחוטים הנסתרים מעיני הציבור. הפוליטיקאים, במציאות המדומה הזו, הם רק כיסוי בידיהם של אותם מושכי חוטים, שיכולים להיות בעלי הון, או גם בעלי כוחות על טבעיים. עליהם לא קוראים בעיתונים ולא שומעים ברדיו, והם בעלי עוצמה בלתי מוגבלת כמעט. הסיפור הזה כל כך פופולרי שנדמה שכמעט כל ספר מציאות אלטרנטיבית מהזמן האחרון מניח סוג כזה של שליטה.
והנה, מציאות שפחותה מהדמיון. משפחת בעלי הון ששולטת, כך נראה, בחלקים נבחרים מהמשק הישראלי, בייחוד הציבורי, ומסוגלים להשפיע על פוליטיקאים שיתנו להם מתנות מכספי הציבור. אבל השליטה שלהם נדמית כל כך לא מתוחכמת, כל כך חשופה לביקורת, שלא נראה מופרך לשבור אותה. שבמציאות, יכולת המגננה העצמית של אותה משפחה היא לא בלתי מוגבלת.
ונדמה לי שהפער הזה נובע מהמשיכה שיש לנו ל invulnerability, או לשלמות של הגיבורים או הרשעים שלנו. אנחנו רוצים לחשוב שיש אנשים שלא עושים טעויות, למרות שאין כאלו, באמת. וזה מתקשר אצלי לתיאוריות קונספירציה למיניהן, שהוגיהם בדרך כלל מניחים שמישהו יכול להגן על סוד כלשהו בצורה כל כך טובה, שחשופה רק תחת מבט קפדני ביותר תחת זכוכית מגדלת, והסיבה שאני לא מאמין להם.
-
המקום בו התרחש סיפור בני דן
» חיבור(כתגובה על הקמפיין החדש של מועצת יש”ע)
על מיכה ובני דן נכתב בספר שופטים, פרקים יז-יח. מסופר בו על בני שבט דן, שהתבאסו מהנחלה שניתנה להם באזור גוש דן של ימינו (כנראה בגלל בעיות חניה), ורצו לכבוש את ליש, ששוכנת למרגלות החרמון (ליד נהר דן). ליש הייתה עיר מבודדת, רחוקה מכדי להזעיק עזרה, מה שהפך אותה לקלה לכיבוש. אלא מה? צריך כהן, שיברך את המשימה. בני דן שולחים מרגלים, ואלו מוצאים את הבית של מיכה, ששוכן בהרי אפרים (ליד בית אל של ימינו), ובו יש כהן, אלא שהוא למעשה בן שבט לוי שמיכה שכר אותו בתור כהן (כלומר, כאילו שכר אח בתור רופא). לכהן גם יש אביזרי קדושה שנדרשים למשימה שלו, כמובן, כמו אפוד.
המרגלים מביאים את הלוחמים של בני דן איתם, ומכאן מתחילה סצנה מאוד מתוסרטת, ומלאת סלנג, יחסית לתנ”ך. הסופר מתאר את חמשת המרגלים מגיעים לבית הכהן, ושש-מאות לוחמים חמושים מאחוריהם. הלוחמים לוקחים איתם את האפוד ושאר האביזרים, כמו גם את הכהן. כשזה מוחה, הם אומרים לו “הַחֲרֵשׁ שִׂים-יָדְךָ עַל-פִּיךָ, וְלֵךְ עִמָּנוּ, וֶהְיֵה-לָנוּ, לְאָב וּלְכֹהֵן: הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן, לְבֵית אִישׁ אֶחָד, אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן, לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל”. האיש משכיל להבין את המצב לאשורו ומסכים. לאחר שהם מסתלקים משם, יוצא מיכה מביתו וצועק להם שיחזירו לו את שנגנב ממנו. התשובה שלהם, שגם היום קשה לחשוב על חבורת עבריינים שתנסח זאת יותר טוב, היא אַל-תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ–פֶּן-יִפְגְּעוּ בָכֶם, אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ. מיכה חוזר כלעומת שבא, ובני דן עולים על ליש, עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ, שורפים את העיר ומתיישבים שם.
ואני חושב שהסיפור הזה משקף טוב יותר את המורשת היהודית של מועצת יש”ע, שמבינה שכמו אז, גם בישראל של היום איש הישר בעיניו יעשה. בתנאי שיש איתו שש-מאות לוחמים ששי קרב ומרי נפש, כמובן.
-
תשרי
» חיבורהשנה שלי מתחילה באביב. האביב, עם הפריחה והפצעתה של השמש, נותן לנו את אותו צמאון לחיים משמעותיים יותר, כמו שאומר וודהאוס. הסתו הוא זמן של הרהור, של חשבון נפש. הוא זמן להתבונן בחיים שלך, לערוך מאזן, לבסס את מה שבנית, עם תחילת השנה הנוכחית. בסתו הזה, המאזן נוטה לצד החיובי.
שתהיה לכולנו שנה עברית מצוינת.
-
henchmen
» חיבור(בהשראת פרוייקט מהרעים, שמאוד הרשים אותי)
בקרב מתמטיקאים, שבוחרים לעבוד בשוק ההיי-טק, יש דילמה קשה - האם להתפשר על עבודה כמתכנת, מה שמקביל, נניח, לתחושת ה sell-out שמקבל בוגר תואר בתקשורת שיוצא לעבוד ביחסי ציבור, או לנסות לחפש עבודה שבה ממש תצטרך לחשוב. מחקר, קוראים לזה, וזו אחת המלים המקודשות יותר בשפה שלנו. ועבודה כזו, כמובן, די קשה למצוא. והנה, חבר ישן שלי, שאיתו אני ביחסי ידידות פושרים יותר בשנים האחרונות, סיפר לי שמצא עבודה חדשה כזו לא מזמן - עבודה שבה באמת יש צורך להפעיל כלים מתמטיים לא טריוויאליים, ושאפשר לתת ליצירתיות שבך להרים ראש, גם אם מעט.
אלא שמטרת המחקר שלו היא פרסום ממוחשב. מחקר סטטיסטי של נתונים שמתקבלים מהעדפות הגלישה שלך - באיזה אתרים אתה גולש, מה קנית, על אילו פרסומות הקלקת, ונסיון להתאים לך פרסומות טובות יותר. הסיוט של הדור שלנו, אם נרצה, רגע לפני שהוא הופך למציאות של הדור הבא.
ואני די מבין אותו. הוא עצמו לא מפרסם, לא בצורה לגיטימית שבסך הכל מכערת לנו את הצד של גוגל, או של הארץ, ובטח לא בעזרת דואר זבל. החברה שלו מוכרת את המחקר לגופים אחרים שעושים זאת. ופרסום באינטרנט, בסך הכל, הוא לא דבר שלילי לגמרי, למרות שאנחנו שוכחים זאת, לפעמים. יש דברים גרועים יותר. בסך הכל, כמו שקראולי מ “בשורות טובות”, אומר, להרבה אנשים נהיה יום רק קצת יותר רע. וכנראה שאחרי כמה זמן בעבודה כזו, אתה שוכח למה בכלל חשבת שזה רע, מלכתחילה. והעיקר - הוא עושה עבודה מעניינת, כן?
-
מצב רוח סגול כהה
» חיבוריש מצבי רוח שאתה מכיר, יודע להבחין ביניהם. שאתה מסוגל, כאשר תוקף אותך מצב כזה, להיזכר בפעמים קודמות שהרגשת ככה. אבל חסרה לך המילה המדויקת שמסייעת להגדיר אותם בפני מישהו אחר - כמו, למשל, המלים שיש לנו לצבעים. אני אוהב לתאר לעצמי מצבי רוח ככחול בהיר, צהוב, ירוק זית.
סגול כהה הוא מלנכוליה רומנטית. רומנטית, לא במובן של יחסים, אלא במובן של השקפת עולם - כשנדמה לך שאתה מסוגל לתאר את העולם לפי כמה חוקים ששולטים בהוויה הזו שנקראת אנושיות, כמו שמה שעולה חייב לרדת, או שכל דבר טוב חייב להיגמר. אפשר לקרוא לזה גם קארמה, אם רוצים. בשאר הזמן, השקפה כזו נדמית כשטות מוחלטת, אבל כשאתה מרגיש סגול כהה, פתאום העובדה שבחשיבה כזו יש אלמנט מיסטי לא מפריעה לך כל כך.
ושלשום תפסתי שמזמן כבר לא חשתי ככה. חשבתי שאני הולך לאבד חבר טוב, ופתאום מצאתי את עצמי נכנס למצב רוח הזה, שליווה אותי למשך מרבית שנות ההתבגרות שלי, כשהיה צף מבעד לתת המודע שבו שכן לעתים תכופות למדי. אבל שלשום, כשחשבתי כך, פתאום חשתי לא מתורגל בו, כמו לחזור לביקור בבית הספר הישן שלך. ואני תוהה, האם זה פירושו של אושר.
-
מצב רוח סגול כהה
» חיבוריש מצבי רוח שאתה מכיר, יודע להבחין ביניהם. שאתה מסוגל, כאשר תוקף אותך מצב כזה, להיזכר בפעמים קודמות שהרגשת ככה. אבל חסרה לך המילה המדויקת שמסייעת להגדיר אותם בפני מישהו אחר - כמו, למשל, המלים שיש לנו לצבעים. אני אוהב לתאר לעצמי מצבי רוח ככחול בהיר, צהוב, ירוק זית.
סגול כהה הוא מלנכוליה רומנטית. רומנטית, לא במובן של יחסים, אלא במובן של השקפת עולם - כשנדמה לך שאתה מסוגל לתאר את העולם לפי כמה חוקים ששולטים בהוויה הזו שנקראת אנושיות, כמו שמה שעולה חייב לרדת, או שכל דבר טוב חייב להיגמר. אפשר לקרוא לזה גם קארמה, אם רוצים. בשאר הזמן, השקפה כזו נדמית כשטות מוחלטת, אבל כשאתה מרגיש סגול כהה, פתאום העובדה שבחשיבה כזו יש אלמנט מיסטי לא מפריעה לך כל כך.
ושלשום תפסתי שמזמן כבר לא חשתי ככה. חשבתי שאני הולך לאבד חבר טוב, ופתאום מצאתי את עצמי נכנס למצב רוח הזה, שליווה אותי למשך מרבית שנות ההתבגרות שלי, כשהיה צף מבעד לתת המודע שבו שכן לעתים תכופות למדי. אבל שלשום, כשחשבתי כך, פתאום חשתי לא מתורגל בו, כמו לחזור לביקור בבית הספר הישן שלך. ואני תוהה, האם זה פירושו של אושר.
-
האות של הבל
» חיבור(פוסט באיחור)
לפני כמה חודשים, כחלק מחגיגות יומולדת למדינה, הוצג מסע פרסום לבנק, שבו הראו מגוון תמונות עם הכיתוב “ישראל שלי” מעליהם. אחת מהם, אני זוכר, שבתה את תשומת לבי מיד. בתמונה הראו יד של פעוט מחבקת יד של זקן, שעליה חקוק מספר.
אני מושפע מסמלים מאוד בקלות. והסמל הזה, המספר, הוא אחד החזקים ביותר שאני מכיר. כי מה שהוא אומר עליך, על החיים שלך, הוא עצום, ובלתי נתפס. ודווקא משום שעוד מעטים בינינו עוד חיים איתו, גורמת לו להיות חזק הרבה יותר - אתה שריד לתקופה אחרת, נוראה, שרק ההדים שלה הגיעו עד לדור שלנו. והרי הרוב מחקו אותו. סבתא שלי סרבה כמעט עד יום מותה לדבר על התקופה ההיא. ולראות פתאום מישהו שעוד נושא עליו את האות…
כאמור, אני מתרגש בקלות. עוד לא קרה שבכיתי בגלל פרסומת.
-
מילואים
» חיבורשבוע על גבעה, אי שם ביהודה ושומרון. בישוב שאם אספר לכם את שמו, לא תאמינו לי. עם ארבע משפחות ועז (טוב, הרבה עזים. וגם כמה כבשים). בית כנסת, אוטובוס נטוש, גן משחקים ומגדל מים. ואנחנו.
אין צל במקום הזה. אין עצים בני יותר משלוש שנים, ואין מבנים ציבוריים (פרט לבית הכנסת, שאני לא אוהב להיכנס אליו). אולי מקומות מוצלים זה מה שמפריד בין ציוויליזציה לבין השממה. ושום דבר לא זז. כמו בסרט עצמאי, נעדר פסקול, שבו דקות שלמות עוברות על צילום של חצר הבית, עם המגבת שתלוייה על החבל ומתנדנדת ברוח, והרעש של כסא חורק שמתנדנד. החיים כאן יכולים להיות מדכאים.
והחרקים. רק בארצות השממה, כנראה, אתה רואה עד כמה הציוויליזציה שלנו הצליחה להרחיק את החרקים ממנה. קיני נמלים וצרעות יש כאן בשפע, כמובן, אבל היתושים הם אלו שמונעים מאיתנו את השינה ומעוררים געגועים לכילה, שסבתא שלי הייתה מספרת עליה, משנות ה 30 בקיבוץ.
ואולי הדבר הגרוע באמת הוא ששום דבר לא הפתיע אותי. לא האמונה המשיחית, שמדי פעם טיפטפה מהשיחות בהם ניסו לגרום לנו להתפלל איתם; לא מהיחס של בני הנוער שמשוטטים באזור, שנדמה כאילו חיילים דומים בעיניהם לערבים. לא מהעובדה שהילדים הקטנים במקום בונים מלכודת לערבים בתור משחק (מלכודת, אגב, שעירבה שני קרשים, חבל וחללית). על הכל הרי שמעתי, אז למה שאופתע. אולי הדבר היחיד שבאמת הפתיע אותי הוא שהערבים מתנכלים לשדות שלהם על בסיס שבועי, בערך. על זה דווקא לא שומעים.
שואלים אותי אם המאחז הזה חוקי. שאלה טפשית. אין הרבה הבדל בין המאחזים החוקיים והלא חוקיים, מלבד השנה שהם הוקמו בה. זה, ספציפית, הוקם ללא אישור של שר הביטחון - אבל דה פקטו, המדינה מכירה בו. מלבד הוצאות אבטחה של בערך 100,000 ש”ח בשנה, והוצאות תשתית של חצי מליון שקל (לא שנתי), יש גם חשמל, כמובן, שמסופק לישוב, לא יודע מאיפה. שאלו אותי גם אם שקלתי לסרב ללכת. שקלתי, אבל נראה היה לי שהרבה תועלת לא הייתה צומחת מזה. אבל אני לא חושב שתהיה עוד פעם.
-
מילואים
» חיבורשבוע על גבעה, אי שם ביהודה ושומרון. בישוב שאם אספר לכם את שמו, לא תאמינו לי. עם ארבע משפחות ועז (טוב, הרבה עזים. וגם כמה כבשים). בית כנסת, אוטובוס נטוש, גן משחקים ומגדל מים. ואנחנו.
אין צל במקום הזה. אין עצים בני יותר משלוש שנים, ואין מבנים ציבוריים (פרט לבית הכנסת, שאני לא אוהב להיכנס אליו). אולי מקומות מוצלים זה מה שמפריד בין ציוויליזציה לבין השממה. ושום דבר לא זז. כמו בסרט עצמאי, נעדר פסקול, שבו דקות שלמות עוברות על צילום של חצר הבית, עם המגבת שתלוייה על החבל ומתנדנדת ברוח, והרעש של כסא חורק שמתנדנד. החיים כאן יכולים להיות מדכאים.
והחרקים. רק בארצות השממה, כנראה, אתה רואה עד כמה הציוויליזציה שלנו הצליחה להרחיק את החרקים ממנה. קיני נמלים וצרעות יש כאן בשפע, כמובן, אבל היתושים הם אלו שמונעים מאיתנו את השינה ומעוררים געגועים לכילה, שסבתא שלי הייתה מספרת עליה, משנות ה 30 בקיבוץ.
ואולי הדבר הגרוע באמת הוא ששום דבר לא הפתיע אותי. לא האמונה המשיחית, שמדי פעם טיפטפה מהשיחות בהם ניסו לגרום לנו להתפלל איתם; לא מהיחס של בני הנוער שמשוטטים באזור, שנדמה כאילו חיילים דומים בעיניהם לערבים. לא מהעובדה שהילדים הקטנים במקום בונים מלכודת לערבים בתור משחק (מלכודת, אגב, שעירבה שני קרשים, חבל וחללית). על הכל הרי שמעתי, אז למה שאופתע. אולי הדבר היחיד שבאמת הפתיע אותי הוא שהערבים מתנכלים לשדות שלהם על בסיס שבועי, בערך. על זה דווקא לא שומעים.
שואלים אותי אם המאחז הזה חוקי. שאלה טפשית. אין הרבה הבדל בין המאחזים החוקיים והלא חוקיים, מלבד השנה שהם הוקמו בה. זה, ספציפית, הוקם ללא אישור של שר הביטחון - אבל דה פקטו, המדינה מכירה בו. מלבד הוצאות אבטחה של בערך 100,000 ש”ח בשנה, והוצאות תשתית של חצי מליון שקל (לא שנתי), יש גם חשמל, כמובן, שמסופק לישוב, לא יודע מאיפה. שאלו אותי גם אם שקלתי לסרב ללכת. שקלתי, אבל נראה היה לי שהרבה תועלת לא הייתה צומחת מזה. אבל אני לא חושב שתהיה עוד פעם.
-
כישוף
» חיבוראחד הקטעים הזכורים לי ביותר בבלגריאד, אותה סדרת פנטזיה נוסחתית שאהבתי כשעוד הייתי צעיר מספיק לאהוב פנטזיה נוסחתית, הוא הקטע בו גאריון מנסה להזיז סלע.
עכשיו, גאריון כבר ביצע כמה קסמים עד כה, וכמה מהם היו מרשימים למדי, בטח יותר מהזזה של סלע. אבל זו הפעם הראשונה שהוא מנסה לבצע קסם במודע, ולא בתגובה לרגש ששוטף את גופו - לא כשהוא פוחד, או רותח מזעם. בלי ההשפעה של האדרנלין, כלומר. וכשהוא ניגש למלאכה, הוא מגלה פתאום שהעולם מלא בהסחות דעת - נמלים על העור שלו, רוח ששורקת ועלים מרשרשים, צעקות ממרחק. והמחשבות שלו עצמו, שבורחות למקומות שכלל לא קשורים לסלע שמולו.
וגאריון יודע שהוא חייב להזיז את הסלע. שמכשף אמיתי חייב להיות מסוגל לבצע קסמים כאלו, בכוונה תחילה. שהסוג הראשון, הפרימיטיבי, של כשפים מהבטן, אמנם יזכה אותו בקריאות התפעלות מדי פעם, אבל לעולם לא יוכל להביא לכך שיוכל לשנות את העולם סביבו באמת. אז הוא חייב.
ומוזר. עד עכשיו, בעצם, לא הבנתי את המטאפורה.
-
אין לנו מושג
» חיבורכל פעם מחדש, כך נראה, אני מופתע לגלות כמה אני לא יודע על החוויה של להיות אישה בישראל.
כי אני לא מכיר את הפחד הזה. הפחד המרוחק, העמום, שהיא כבר למדה להדחיק מעבר לסף ההכרה, שמתלווה להליכה לבד בלילה. או ביום, בצהרים, כשאין אף אחד כמעט. או לישיבה לבד בתחנת אוטובוס שוממת. ועוד יותר מזה, אני לא מכיר את הסיבות לפחד. את המשוגע הזה, שהולך ברחוב, וביקש ממנה כסף כשהיא הייתה עוד נערה (משוגע, אולי, אבל פונה רק לנערות). או את ההערות והצפירות שהיא מקבלת בכל פעם שהיא עושה ספורט. או את הבחורים שמאטים את המכונית שלהם לידה, כשהיא חוזרת מהקולנוע, ונוסעים בקצב של ההליכה שלה עד שהיא מגיעה למקום עם עוד אנשים.
ומשגע אותי שזה לא סיפור. שהיא כבר למדה, מזמן, שאין מה לעשות כנגד זה, ושצריך או להתעלם, או לענות בחוצפה, או פשוט להשתדל לא להיות לבד. שזו דרכו של העולם, ושאפילו אין טעם, לספר למישהו כשזה קורה. ועוד שהיא מתביישת, לפעמים, כשזה קורה לה. כאילו יש כאן משהו שנגרם בגללה.
רבאק, זה לא אשמתך, את שומעת? ואם מישהו עושה לך את זה שוב פעם, תזרקי עליו רימון הלם, או משהו.
-
השיחה הכי הזויה שהייתה לי
» חיבור(כי לא הספקתי לספר לך)
סיפור אמיתי, כאמור. בחזרה מחופשה של שבועיים באירלנד, אני פותח את הטלפון ושומע הודעות. באחת מהן, ממספר טלפון שאני לא מזהה, נשמע קול נשי שאומר “תתקשר אלי. ביי :)” (כן, היה שם סמיילי. יכולתי לשמוע אותו).
אני מתקשר, כמובן. עונה בחורה, לא צעירה כל כך.
(הקטע הבא איננו מבוים, והוא מבוסס על שיחה אמיתית)
“שלום?”
“שלום”
“התקשרת אלי, לפני כמה ימים…”
“נכון. התערבתי עם חברות שלי שכל גבר שאני אתקשר אליו יחזיר לי צלצול. אני מופתעת שלקח לך כל כך הרבה זמן”.
“כן, בדיוק חזרתי מחו”ל… אז למה התערבתן?”
“משעמם לנו, אז אנחנו ממציאות לעצמנו כל מיני משחקים”.
(אני קצת מסוקרן עכשיו) “אה… אוקי. איזה סוג משחקים?”
“אתה יודע, משחקים :). אנחנו מתערבות אחת עם השנייה, על כל מיני דברים”
“אתן לא קצת גדולות מדי?”
“למה, בת כמה אני נשמעת לך?”
“35, בערך”
“וואי, נכון” (וכאן אני מדמיין שאני שומע טון נעלב טיפה) “רוב הגברים מנחשים שאני יותר צעירה”.
“כן, טוב…”
“אנחנו קבוצה של נשים חרדיות, עם בעל וילדים, ורוב היום אנחנו לבד בבית, וצריכות למצוא לעצמנו בידור”.
“אה, כן…”
“אז בן כמה אתה?”
“24″ (למעשה, הייתי כבר די קרוב ל 25 באותו זמן)
“ואני מנחשת שאתה גבוה, נכון :)”
“אני לא יודע, אולי קצת…”
“יש לך חברה, אורן?” (שכחתי לציין שהצגנו את עצמנו אחת לשנייה קודם)
“אה, לא כרגע, את יודעת…”
“זה נשמע מוזר. אתה בטח בחור חתיך” (אוקי, אני נשבע שאני לא ממציא את זה).
“כן, תודה…”
“כי כמו שאמרתי, אנחנו די משועממות כאן, כל היום צריכות להיות בבית, ואין אף אחד לדבר איתו. ולא יוצא לנו להכיר אנשים חדשים”.
(בשלב הזה אני מבין שהתקדמות נוספת תצריך גם להתחייב לפגישה, ואני מחליט לסיים את השיחה. אני תוהה מה היה קורה לו הייתי ממשיך).
-
הפעם הראשונה שלי (VII)
» חיבורנקודת המפנה ביחס שלי לגבריות הגיעה בפרק של בנות גילמור. לפרק קוראים “יהודים ואוכל סיני”, נדמה לי, וכרגיל, מתרחשות בו שתי עלילות במקביל - האחת, על לורליי, עוסקת בהעלאת “כנר על הגג” וביחסים של לוק ולורליי; השנייה, עוסקת במרטי.
קשה היה שלא לחוש הזדהות מוחלטת עם מרטי. לאו דווקא בגלל המעמד החברתי שלו (הוא עובד בבר של קולג’, סטריאוטיפ ידוע עוד מימי וויל האנטינג), וגם לא בגלל העדר הכסף שלו (בתקופה הזו בדיוק התחלתי להרוויח יותר משאני יכול לבזבז) - אבל הגישה לחיים, זו שבה נדמה לך כל הזמן שאתה לא מסוגל להשיג את מה שאתה רוצה, הייתה בדיוק מה שהרגשתי באותה תקופה. בעיקר, כמובן, ביחס לנשים. בפרק הזה, מרטי מנסה לחזר אחרי רורי - בחורה שכל חנון בר דעת יראה בה חלום בלתי ניתן להשגה. הוא מזמין אותה לערב האחים מרקס, מה שמעלה עוד יותר את מפלס החנוניות באוויר. והישר בתחילת הערב, מגיע לוגן.
עכשיו, את רצף הבחירות שמרטי עושה במהלך הפרק, בחירות שרק מדרדרות את מצבו ואת תדמיתו העצמית, הייתי יכול לדמיין את עצמי משחזר במדויק. להסכים ללכת עם רורי ולוגן למסעדה סינית (כי ברור שהיא רוצה, ולא תעמיד אותה בפני מצב לא נעים), לנסות להשתלב בשיחה כדי להראות שאתה מעניין בדיוק במקום שחשבת שיש לך מה לתרום, ואז לגלות שלא, ובסוף, להסתיר את העובדה שאתה לא יכול לשלם ושממש, אבל ממש לא נעים לך להודות בכך בפני כולם, ולסיים את הערב עם מודעות עצמית חזקה במיוחד של כשלון. התחושה העיקרית שמרטי מרגיש, או אולי שאני הרגשתי במקומו, הייתה של חוסר אונים, של אי שליטה באירועים סביבך. אי אפשר לחזר כך אחרי בחורה (ועוד אחת כמו רורי, שמלכתחילה לא נמשכה אליך באמת).
זה כמו לראות את עצמך בטלוויזיה. במבט מבחוץ, שמאפשר לראות את כל השגיאות שאתה עושה. הפעם הראשונה שראיתי בה את הפרק הייתה מכה, כזו שאתה מרגיש לילה שלם אחרי זה. אני חושב על הנקודה הזו כנקודת מפנה, שבה התחלתי להבין, לפחות, איפה אני טועה. לזהות מתי אני מתנהג בצורה תבוסתנית, בסיטואציה שבה אני מרגיש כך. ההשלכה הראשונה, אגב, הייתה להבין סוף כל סוף למה צריך כסף בחיים.
נזכרתי בזה השבוע, בגלל הלינק מעונג שבת. בשנים האחרונות, אני חושב, יש לא מעט התייחסויות לגבריות, כפי שהיא צריכה להיות (אגב, גם בבנות גילמור - הפרק בו לוק מבין שעליו להזמין את לורליי לדייט), וזאת בניגוד לקו הכללי במרבית שנות ה 90 של “שפץ ביתך” ודומיה, שהציג את הגבר בצורה עלובה למדי. הרשימה בלינק מדגימה את זה. בעיני, הפריטים ברשימה מתאחדים לכדי תזה אחת, למרות שאני עוד לא בטוח איך אפשר לנסח אותה במלים. אבל לדעתי, המסר העיקרי בה הוא - בכל סיטואציה בחיים, תרגיש בטוח בעצמך. ואולי זה גם מסר לא רק גברי.
-
טראנטור (III)
» חיבורהנה, כאן.
יכול להיות שיש יותר מדרך אחת לראות את הקומיקס הזה. כשאני מסתכל עליו, אני רואה אותנו. אני רואה את עצמי מדמיין אותנו, אוכלים, מטיילים, ישנים ביחד. מדמיין אותנו מאכילים סנאים, ורוכבים על אופניים. עושים יוגה במרכז העיר, במקום הכי הומה בעולם, או צופים בשידור ישיר של “חוק וסדר”. מדמיין אותנו מתנשקים על הגשר, או הולכים להופעה הטובה ביותר בניו יורק, או להצגה הטובה ביותר. מדמיין אותנו פוגשים אמן רחוב שלוקח אותנו לסיור בסטודיו שלו, או משתתפים בשיעור באוניברסיטה ומראים לאמריקאים האלו מה זה. מדמיין אותנו פוגשים דינוזאור חי בלב ניו יורק, או זמרת מפורסמת שמחברת עלינו שיר. בעיקר, מדמיין אותנו.
ואז יש את המציאות. והמרחק הזה, בינה לבין מה שדמיינת, הוא לפעמים בלתי נסבל. אבל לפעמים שניהם מתלכדים, ואז - אז אין אושר גדול מזה.
זהו. הייתי צריך להוציא את זה.
-
טראנטור (II)
» חיבוריש רגע כזה, כשאתה משחק שחמט. הרגע בו אתה מבין שעשית טעות. אחרי שלחצת על השעון, כבר אין דרך חזרה - המהלך נעשה, ואתה צריך להתמודד עם התוצאות שלו. ואתה אוכל את עצמך על שלא שמת לב. כי באמת, כל מה שהיה דרוש זו טיפת מחשבה נוספת, והיית יכול לצפות את זה. היית יכול למנוע את זה. הידיעה הזו היא מה שהורגת אותך. ועכשיו, כל מה שנותר לעשות הוא להתמודד עם המצב החדש שנוצר על הלוח. כי המשחק עוד לא נגמר, ואסור לתת להרגשה של ההחמצה שלך להרוס לך גם את ההמשך.
-
טראנטור (I)
» חיבור10 ימים בניו יורק.
בקריאה שנייה, אני קצת מסתייג מהנימה של הפוסט. היא מכלילה מדי, ודרמטית מדי. לפעמים אני כזה.
השאלה “איך היה” מעוררת בי תמיד דחף לענות עליה באופן לא שגרתי. בדרך כלל אני מתגבר עליו, ועונה “בסדר”, או “מצוין”, או משהו, אבל לפעמים בא לי להגיד שהיה כבד, או מעורר השראה, או מחורבן. כנ”ל השאלה “אז מה עשיתם”. הלכנו ברגל, וטיילנו בפארק, ואכלנו, וקנינו, והשתתפנו במאורעות מוזרים. זה מה שעשינו. אבל לא זה חשוב. החוויה, והזיכרון, הם מה שחשוב. כי חוויות הן מה שאתה קונה, בטיסה לחו”ל.אחת החוויות שקניתי בטיול היא החוויה של בירת העולם. מעבר לכל העושר הכלכלי, שנראה בבניינים, באנשים, במוצרי הצריכה שלהם, נראה שההתייחסות העצמית של ניו יורק היא כאל המקום אליו מתנקז כל העושר התרבותי של האומות השונות, וכאל מקום בו כל אדם, לא משנה מה אזרחותו, מרגיש בבית.
אלו שני דברים שונים, ואני אנסה להסביר למה אני חושב שהם קשורים. העושר התרבותי הוא החלק הקל. נראה כאילו כל סוג מוזיקה, כל מאכל, כל צורת אימון גופני או פילוסופיה שקיימת במקום כלשהו על כדור הארץ מגיעות לניו יורק. בעצם, לא כולן - רק הטובות בהן, אלו שמספיק פופולריות כדי להגיע לכדי פרסום במוצאן. זוהי סוג של הגזמה, אני מניח, אבל אני חושב שלא רחוקה מהאמת. בשבוע שבו הייתי פתחו בנתניהברוקלין את הסניף הראשון של איקאה על אדמת ארה”ב - הגיע הזמן, באמת - ודומה שעיקר ההפתעה היא שלא היה עד כה סניף כזה.
וכמעט בלתי אפשרי להרגיש זר בניו יורק. אולי, אם אתה אמריקאי, ורגיל לארה”ב אחרת. לא רק שכמעט מכל ארץ תמצא את קהילת המהגרים ממנה בניו יורק - על קהילת הישראלים לא צריך לספר, אבל בכל זאת היה מעניין לראות כל כך הרבה מהם בהופעה של יעל נעים - נדמה כאילו אין קהילה מקומית בניו יורק, שתוכל להיות אתנוצנטרית ושוביניסטית מספיק כדי לדחות מעליה זרים. כמובן, דברים אלו אינם דווקא משום נימה חיובית, ובכל אופן אני מטיל ספק עצמי בהתרשמות בת עשרה הימים (שאינה הראשונה, אמנם).
ועולה מייד ההשוואה לרומא. כי זו הייתה העיר של העולם, שכל השאר היו רק העתק שלו. כמובן, בהשוואה יש מימד אפוקליפטי משהו, כנראה שלא לחינם.
-
צביעות
» חיבורלאחרונה הרהרתי בצביעות. בשיחה עם מכר אחד, נקרא לו ש’, איתו אני ביחסי ידידות אך עם זאת לא מחבב במיוחד (כשלעצמו סתירה; עומדת השאלה למה אני עושה זאת, והתשובה (המיידית, הלא עמוקה, אולי גם הקלה מדי) עליה היא שהחיים יהיו פשוטים יותר לו אני ידידו), הבעתי עמדות לגביו שלמעשה, איני מחזיק בהן. זוהי אולי אמירה חזקה מדי - לא מדובר בהפיכת עור, אלא פשוט בהפגנת עמדה חיובית בניגוד לאדישות ששולטת בי בנושא.
ובזמן שעשיתי זאת, הבנתי שזו לא הפעם הראשונה שאני עושה כך. שההרגשה, המתלווה לדיבור, היא ההרגשה של צביעות, של התיישרות לפי הדעה של אחרים עלי, אינה חדשה כלל. ותהיתי מתי היא התחילה. כלומר, היא תמיד הייתה שם. פעם, היא התלוותה לכל פעם שהיית מדבר עם “המבוגרים”, האחרים, שעבורם צריך להעמיד פנים שהכל בסדר. דודים, או מורים בבית הספר. אבל בשלב מסוים זה עבר גם ליחסים אחרים, עם אנשים בני גילי, שיש לי שפה משותפת איתם. ואני עדיין מרגיש כאילו צריך להעמיד פנים עבורם. בדרך כלל, אלו גם אנשים שלא ממש אכפת לי מהם, ולכן אני לא מרגיש אשמה, או צורך לשנות את ההתנהגות הזו. ועם זאת, ההרגשה עוררה אותי לנסות לחשוב איך משנים את זה.
אין לי ממש פואנטה. זוהי רק שאלה, בינתיים, שעוד אין לי עליה תשובה.
-
סולם יעקב
» חיבורפסטיבל סולם יעקב. אם לא שמעתם עליו, חבל. בואו בשנה הבאה.
העניין שלי במוזיקת פולק לא התחיל עם הפסטיבל. למוזיקה אירית התוודעתי, כמו חלק ניכר מהטעם המוזיקלי שלי, דרך תוכנית הרדיו של רוני ידידיה ב 88fm - היה זה fairytale in new york שמשך אותי ללהקת הפוגס, ומשם במסלול די ישיר למוזיקה אירית עתיקה יותר. משם אתה מבין שקאנטרי זה לא שונה בהרבה, בלוגראס זה בעצם הפסקול של “אחי, איפה אתה” שאהבת, ובפולק מודרני נמצאים כמה משוררים אמיתיים (ולא להתבלבל עם מה שבארץ קרוי בטעות פולק, שזה צעירים נוגים עם גיטרה - פולק אמיתי הוא שמח כשם שהוא עצוב).
זו השנה השנייה שאני הולך לפסטיבל. אני לא זוכר איך שמעתי עליו. בטח חיפשתי הופעות פולק בארץ, והגעתי לשם. מעבר למוזיקה, שעוד נחזור להשתפך עליה, הפסטיבל עצמו הוא מופת לארגון פסטיבלים כאלו. למרות שהו מתרחש על חוף בכנרת, אז יש שירותים מסודרים, ושטחי הקמת אוהלים מסומנים, ולו”ז שנצמדים אליו. ניכר שהמארגנים של הפסטיבל הם בעצם הקהל העיקרי שלו, וזה משפיע על כל האווירה בפסטיבל - אם בהצגה של כל אחד מהאמנים בהתחלה ובסיום (מוותרים על הקטע המטופש של ההדרן, ובמקום זה המנחה שואל את הקהל אם הם רוצים עוד אחד), ואם בבקשה של המארגן מהאנשים ששומרים מקומות מול הבמה המרכזית לתת לאנשים אחרים לשבת שם בזמן שהם במקום אחר. תענוג, פשוט, בייחוד בהשוואה לפסטיבלים דומים בארץ. ואולי זה בגלל הקהל, שמורכב ברובו מעולים מבוגרים מארה”ב.
אחד החלקים הכיפיים בפסטיבל הוא לפגוש אנשים מוכרים באורח מפתיע. השנה נצפו חברים לא צפויים מהעבודה, דודה שלי (האדם האחרון בערך שציפיתי לראות שם), ושתי אקסיות (מה שעד לא מזמן היה גורם לי לתסביכים די קשים, או לחילופין לכתיבת פוסט מרגש).
והמוזיקה? איך אפשר להסביר: התענוג שבלפגוש אנשים החולקים איתך את הטעם במוזיקה, שביום יום אין כמעט מי ששותף בו, הוא עצום. אז נכון שלא היה השנה אמן חדש שממש נהניתי ממנו, בניגוד לגבע אלון (שאז עוד לא היה מוכר כ”כ) ובארי גילברט בשנה שעברה. היופי בפולק הוא שאפשר להנות רק מביצועים חדשים לשירים מוכרים, וכאלו היו לא מעט. וחוץ מזה, מי שלא שמע עדיין את לי טריפון שרה בסינדרין, לא יודע עד לאיזה אושר יכול החנון הפנימי שבו להגיע.
פסטיבל סולם יעקב. אם לא שמעתם עליו, חבל. בואו בשנה הבאה.
-
מנימוקי ועדת הפרס
» חיבור(פורסם באיחור, לא ברור למה)
אני לא מחבב במיוחד את יום העצמאות. פטריוט ככל שאהיה, ועד כמה שאני שמח בשמחתה של המדינה, היום עצמו מלא באירועים שאני לאו דווקא מעדיף לחלוק בהם. לא הופעות המוניות של שנים עשר אומנים בכיכר, לא את קהל הילדים האלים שמתגודד ברחובות העיר, לא מסיבות שבהם משתתף כל העולם, לא מנגל בצהרי היום (בשר זה רצח, כן?), ולא הצעדה מגוחכת של מיטב חיילינו (ומטוסינו, שכל פעם שהם עולים לאוויר עולה למשלם המסים כמה עשרות אלפי דולרים על הדלק והתחזוקה שאחרי. אוקי, בשביל צבא חזק צריך לשלם, אבל לא חייבים לעשות את זה בשביל להרשים) - אף אחד מהאירועים הללו אינם סיבה לחכות ליום העצמאות. אבל אז, במוצאי היום, מגיע האירוע שאליו אני כן מצפה - טקס הענקת פרס ישראל.זו לא בדיחה. פרס ישראל, בעיני, הוא אחד מהאותות המכובדים ביותר שיכול ישראלי לקבל. אולי אפילו שני לפרס נובל. הקרת התודה של המדינה, על התרומה שתרמת לה במהלך חייך, היא סיפוק אדיר, ובהחלט פיצוי על שנים של עבודה. אפילו, כמו במקרה של ניסן נתיב ז”ל, אם זה בא בשעה שרשויות אחרות של המדינה מתנכלות לך.
אבל זה לא העניין העיקרי בפרס. הענקת פרס, בעיני, נעשית במידה רבה עבור הציבור כמו עבור מקבל הפרס. הענקת הפרס משדרת מסר לציבור - המדינה מבחינה באלו התורמים לה, בעבודה יומיומית במשך חיים שלמים, גם אם לא רואים זאת בדרך כלל. הענקת הפרס אומרת לציבור, שאלו המיטב שלו. שבהם יש לו מה להתגאות. ויש לנו. העובדה ששמענו על חלק גדול ממקבלי הפרס השנה - אניטה שפירא, סמי סמוחה, ניסן נתיב, זאב שטרנהל, עדי שמיר, נוגה אלון (טוב, עליו אולי לא שמעו רבים מחוץ לחוג למתמטיקה), נילי מירסקי (שאמנם הייתי צריך שיזכירו לי שהיא אחראית לתרגום החדש של האמן ומרגריטה), ואידה פינק, והעובדה שאנחנו חושבים - כן, לאנשים האלו אכן מגיע פרס - מצדיקה את נכונותו של הפרס. ואני גאה במדינה שבה ישנם אנשים כאלו.
שתי מלים שליליות, בכל זאת - כי אי אפשר אחרת - על פרס מפעל חיים, ועל ההפקה. פרס מפעל חיים הוא מיותר. כלומר, לא עצם הרעיון של הפרס, אלא לתת אותו לגופים חצי ממשלתיים. הסוכנות היא לא גוף וולונטרי, אלא מקבלת תמיכה מהמדינה. ובכלל, הפרס שמור לאינדיבידואליים - הייתי מבין אם מקים ארגון כזה היה מקבל פרס, אבל למען השם, מדובר בארגון ותיק כל כך. גם מועצת תנועות הנוער לא ראויה לפרס.
ועל ההפקה. אז קודם כל, זה הערוץ הראשון, ונדמה כאילו אין מה להגיד עליו שאפילו שווה את הכתיבה. גם חיים טופול לא היה במיטבו בטקס. זה לשון המעטה, כמובן. כשהמנחה יורד לבמה כדי לספק את האתנחתא הבידורית, זה סממן של חובבנות, שלא ראויה למעמד כזה. שלא להזכיר את העובדה שהוא שר במעברים המוזיקליים. חיים טופול, אנא ממך. גם אתה עוד עשוי לזכות למעמד הזה.
-
הפעם הראשונה שלי (VI)
» חיבוראני לא זוכר באיזה שנה זה היה. הייתי סטודנט, ויצא שלא למדתי ביום הזיכרון. אז הייתי בבית.
ולראשונה בחיי, לא הייתי בטקס בזמן הצפירה. אני לא זוכר כבר למה, אבל הייתי בחוץ, הלכתי לאיזשהו סידור. וממש ניסיתי לחזור הביתה לפני הצפירה, אבל לא הצלחתי, ובסוף מצאתי את עצמי עומד ברחוב, יחד עם מעט אנשים אחרים שגם לא רצו להיות בשעה הזו מחוץ לבית.
מוזר לראות בפעם הראשונה את הרחוב בעת צפירה. להבין מי הולך ומשתדל להסתכל לצד השני כדי להעמיד פנים שהוא לא רואה מה קורה, מי עומד ומסתכל יחד איתך, ומי עומד תוך השפלת פנים ומחכה שכל זה יגמר. לראות את המכוניות שעוצרות בצד הדרך, ואת ההבעה של השלמה על פניהם של הנהגים. לראות את המבוכה ההדדית של יושבי האוטובוס ברגע המשותף שנכפה עליהם. ולדעת שלמרות שאתה מצפה שהרגע הזה יאחד את כולם, הרי אין ביניהם כלל מן המשותף.
לא שאהבתי את הטקסים הרגילים. אבל מאז, יצא לי לחשוב לא מעט על למה אני, במודע, מתנכר להם. למרות שאני מעריך מסורת, ומנהגים שמאפשרים לנו לחשוב על נושאים כבדים ביחד (שהרי זוהי התועלת העיקרית של ימי זיכרון - העובדה שעכשיו זה לגיטימי לדבר על נושאים לאומיים, רציניים, עצובים), טקס יום הזיכרון עצמו הוא בעיני מסורת מנוונת שמאפשרת התחמקות מהדיון הרציני על האבל. בשונה מהטקס הממלכתי, שאותו מתכננים לעומק ונותנים ביטוי לנושאים לא טריוויאליים, טקסים מקומיים, של בית הספר, או הצבא, או האוניברסיטה, תמיד נראים שטחיים ומעדיפים לפנות אל הצד הקל, המיידי של האבל. לדבר על האבל בלי להבין איך מתמודדים איתו. לדבר על תקומה בלי לדון באיך, ולמה. לדבר על הלקח שאנחנו צריכים ללמוד כאילו היה רק “תהיו חזקים”, ולא בשאלה מתי מותר להקריב חיים של אזרחים לטובת הכלל. וחבל, כי זו הזדמנות כל כך טובה להעשיר את התרבות הפוליטית שלנו.
היום, גם כשיוצא לי להשתתף בטקס כזה, אני כבר לא ממש שם. לא חושב על הנאומים, לא מקשיב ממש לקטעים (השטחיים כל כך, כמעט תמיד). רק השירים עדיין מרגשים אותי.
-
כמו לרכב על אופניים
» חיבורהמיתוס אכן נכון. גם לאחר שנים שלא רכבתי, שעה (לא רצופה) של אימון הספיקה כדי לחזור ליכולת רכיבה שגם אם אינה מאפשרת חופש מוחלט, בהחלט מספיקה לצרכי רכיבה יומיומית. ופתאום, אני מוצא את עצמי מחפש שבילי אופניים ומתלונן על פחי אשפה שחוסמים את המדרכות.
-
אנשים אפורים
» חיבורזו לא הפעם הראשונה שאני שם לב לזה, אבל נדמה לי שלאחרונה זה קורה יותר. אני מרגיש שהזמן שלי נעלם. אני מסתכל על השעון, ולא מבין איך עברו כבר שלוש שעות.
נדמה לי שזו גם אחת הרעות החולות של ההתבגרות. כשאתה קטן, נדמה ששלושת-רבעי השעה של השיעור בכיתה חולפות כמו נצח. תאמרו, נכון, כי אתה סובל. אז לא רק שם. היום, שיחה עם חברים יכולה להימשך שעתיים ורבע ואני לא אדע להגיד מה היה שלקח את כל הזמן הזה. שמירה של ארבע שעות במילואים כבר לא מטריפה אותי, שלא כמו כשהייתי טירון. נדמה כאילו מה שמודד את הזמן עושה את זה בתדר נמוך יותר.
זה קשור גם למרחקים, נדמה לי. מה שבילדות נתפס כמרחק רציני, הוא היום לא יותר מהליכה שגרתית. אני חושב שזה מגיע מאותו מקום.
אני תוהה מה הם עושים עם כל הזמן שלי.
-
בצורת
» חיבורבדה-מרקר כותבים היום על עליית מחירי המזון בעולם.
יש סיפור של אסימוב, לא זוכר את שמו, שבו שני היסטוריונים מגלים שכל חברה, תרבות, שעמדה בפני תקופת זוהר חסרת תקדים, לפני פריחה רוחנית, טכנולוגית וכלכלית, הושמדה על ידי כוחות חיצוניים. וזה מוביל אותם למסקנה שהחיים שלנו כאן הם למעשה ניסוי, שעורכים חייזרים (כנראה), שמסתכלים עלינו כמו עכברים במעבדה, אבל מחסלים כל אפשרות שנצליח יותר מדי. והם מסיימים בחשש, כיוון שגם התקופה שלנו נדמית ככזו. לפעמים אני נזכר בו.
לפני שמונה שנים, לערך, ואני סטודנט צעיר ורך בשנים, הצטרפתי למגמה ירוקה.הייתה לי כבר תודעה פוליטית, ונושאי איכות סביבה נראו חשובים כבר אז. זה היה אחרי כשלון המאבק נגד חוצה ישראל, ובשיאה של התנועה נגד הגלובליזציה שהחלו עידן חדש במאבקים סביבתיים (אם כי מעולם לא הייתי שלם עם דרך המאבק שלהם, אבל זה כבר סיפור אחר). באחד הימים, בא לדבר איתנו בחור, כנראה דוקטור למדעי החיים, או משהו, על ההתחממות הגלובלית.עכשיו, היום כבר ברור שהתחממות גלובלית זו מגמה שמשפיעה על חיינו בצורה ניכרת. אז, הרבה לפני דו”ח ועידת המדענים של האו”ם ולפני אל גור, התחממות גלובלית עוד הייתה נבואת זעם ותו לא. המרצה שלנו היה נביא זעם כזה. הוא אמר לנו שבעוד 10 שנים כבר נרגיש על בשרנו את תוצאותיה של ההתחממות הגלובלית ושל הדלדלות משאבי העולם. ושלא נראה שיש הרבה מה לעשות בנידון, אלא אם כן כל הממשלות של המדינות החשובות בעולם יחליטו על שינוי דרסטי של מדיניותם, מה שלא יקרה לעולם. ולנו רק נותר לצפות ולראות את זה קורה. ואני חושש שהנבואות שלו מתגשמות.
וזה טפשי. הנה אני כאן, כותב על המחשבות שלי, ועל הופעות. ובעצם מתרחשת בעולם שלנו תמורה אדירה. ואתה חושב שהיא לא תשפיע עליך? ודאי שכן. אז אני לא מאמין בקטסטרופה שתקרה ותחזיר אותנו לחיים של עוני, כמו שמתארות חלק מהנבואות. אבל בהחלט הולך להיות כאן רע יותר. רמת החיים שלנו לא תמשיך להיות גבוהה כפי שהיא היום, ואנחנו נתרגל להגבלות שלא היינו חושבים שניאלץ להתרגל אליהם. אני עוד מקווה שעלינו, על אלו שחיים בפסגות של החברה, הגיאות הזו לא תשפיע הרבה. שהיא תישאר בגדר מה שקורה לאנשים אחרים. מקווה.
-
ברווז
» חיבוריש לי חיבה לברווזים. מכל הסוגים. ברווז היא חיה מצחיקה, עם שם משעשע, הליכה משונה וקול מגוחך. החיבה שלי כוללת גם בובות ברווזים. בפורים האחרון התחפשתי לאיש הברווז, והשיר של אריק מאוד מצחיק אותי.
אבל את הברווז של דודו גבע לא חיבבתי אף פעם. כנראה בגלל שגם את דודו גבע עצמו לא ממש. אבל, אם כבר שמים ברווז על העירייה, מאורע מופרך כל כך שרק מוסיף עוד נקודה לרשימת הדברים שלא יכולים לקרות בשום מקום אחר פרט לארץ, אז אני מצטרף בשמחה. זה כמו להיות אוהד של הפועל גליל עליון, אבל לחגוג עם אוהדי הפועל ירושלים כשהם זוכים בגביע - אתה לא לגמרי באותה קבוצה, אבל מספיק קרוב בשביל להנות מזה. אז הלכתי לארוע שארגנו במועדון הקומפורט. מה גם שהופיעו שם אמנים טובים, בסך הכל.
אז בסך הכל, נהניתי. פעם ראשונה שיוצא לי לראות את דפנה והעוגיות בהופעה (עד עכשיו רק הקשבתי לדיסק שלהם שבעים ואחת פעם, בערך). וגם מרסדס בנד, שלא הכרתי עד עתה, נראים מעניינים. והקומיקס שחולק ונמכר שם היה משעשע ומטריד כאחד, כלומר כפי שהיה צריך להיות בארוע לזכרו של דודו גבע. ויצא לי לפגוש את זאב אנגלמאיר, שאם אי פעם תהיה מכונה שמסוגלת להראות מחשבות של מישהו אחר, הייתי רוצה לראות את שלו כדי להבין מה לעזאזל הולך לו בראש.
אבל האירוע הזכיר לי דברים שאני לא אוהב בתל אביב. כלומר, בדרום תל אביב (אני גר מצפון לירקון). הארוע היה באזור שנראה כמו בסיס צבאי שנטוש כבר 20 שנה לפחות, ולא נראה שהעירייה מפנה את תשומת ליבה לכאן אף פעם. וגם, יש נטייה בקרב האנשים בארועים מהסוג הזה להסתכל הצידה כל הזמן, כאילו הם מחפשים מישהו, מבקשים לראות מי סביבם. גם אצלי, כמובן. וגם, נטייה להתלונן, שקצת מעיקה. אז בסוף הייתי די עייף, והלכתי מוקדם מהצפוי. חבל.
-
תהליכים
» חיבוראתה לא רואה שזה קורה. למרות שאתה מנסה לצפות, לצפות בשינויים הקטנים. בכל זאת, אתה מופתע כשאתה שם לב אליהם.
כמו בביצוע מחקר, שבו אתה עובר מבורות וכל מיני תקוות על מה שתגלה, להבנה האמיתית, שבו אתה לא מסוגל להבין איך לא הבנת את מה שאתה מבין עכשיו לפני חודש. כמו טיפוס על הר, שבו אתה מופתע בכל פעם שאתה מסתכל אחורה ורואה כמה התקדמת. כמו ערמה. כמו מערכת יחסים.
-
ביחד
» חיבורועכשיו, כשאנחנו ביחד, אני מבין מה זה ההפך מלהיות לבד. במשך שנים, מאז שהחל תהליך ההתבגרות שלי, עצמאות הייתה אחת השאיפות היותר חזקות שלי. עזבתי את בית ההורים מהסיבה הזו, ולאט לאט התחלתי משתלט על עוד תחומים בחיים שלי, עד שכללו את הכל, כמעט. רק הביטוח לרכב עובר דרך אבא שלי. ויחד עם זה, התחלתי מחליט לעצמי מה לעשות כל יום. ואם עשיתי טעות, התוצאות היו נופלות עלי בלבד. והתרגלתי לזה, לחופש. לחוסר האחריות הזה.
ופתאום זה כבר לא ככה. פתאום אנחנו ביחד. ובעצם החיים שלי, אני משפיע גם עליה, והיא עלי. וחוסר הנסיון שלנו עוד גורם לחיכוכים פתאומיים, שנורא מפתיעים אותי. ואולי זה לא רק חוסר הנסיון. אחותי מספרת שגם אחרי שנה וחצי עם החבר שלה, אם היא צריכה להישאר בבית בשביל ללמוד, היא לא אוהבת שהוא יוצא לטיול סופ”ש עם החברים שלו. ואז נוצרים חיכוכים. כנראה שנסיון לחיות ביחד נידון לקבל שפשופים כאלו מפעם לפעם.אני תוהה עד מתי זה ימשיך לרגש אותי. זה יקרה בסופו של דבר, אני מניח. אלא שאני מודד את החיים שלי לפי כמות הרגשות שמתעוררים בי, ונכון לעכשיו, המדד הזה רק עולה.
-
קיפול שמיכה
» חיבורכשמקפלים שמיכה, תמיד אחד הקצוות בורח לך, והקיפול לא יוצא מושלם. לא סימטרי במאה אחוז. זה לא ממש משנה, בדרך כלל. רק לפעמים, כשאתה מנסה לשבת על הקצה שלה ומרגיש את חוסר האיזון בישבן.
פרפקציוניזם היא תכונה שנקשרה עם אנשים לחוצים, אובססיביים. אבל לי היא חסרה. אני לא מצליח להביא את עצמי לסיים משימה בצורה מושלמת. לא מקפיד על מילוי כל הקווים בציור, לא מנקה את כל הפינות הקשות. לא עובר על כל השיניים בחוט דנטלי. אני גם לא עובר, בדרך כלל, על מה שכתבתי כאן, למשל, ומשכתב אותו. ואני חושב שזה פוגע בי, בסופו של דבר. כי זה דבק לדרך חיים, ומביא לכך שאנשים מעריכים פחות את מה שעשיתי. כמו בקבלת דירה מקבלן בנייה, שבה מסתכלים הכי הרבה על הגימור, דווקא. אבל זה עדיין לא מספיק כדי לא לוותר לעצמי.
-
כיריים
» חיבורהשבוע התקינו אצלנו כיריים. מצחיק. כבר ארבעה חודשים אנחנו גרים בדירה, ועד עכשיו הסתדרנו בלי כיריים. אני עוד לא בטוח כמה זמן הם יעבדו - האיכות שלהם אינה מהטובות שראיתי. אני מקווה שמספיק.
איך הסתדרנו בלי, בינתיים? אכלנו בחוץ הרבה. הזמנו אוכל. אני מסתפק לרוב באכילת דברים פשוטים - פרוסת לחם, ירקות, גבינה, שלא דורשים בישול. בסופי שבוע אני אוכל עם החברה שלי. אבל הצורך לבשל לעצמי לא נעלם. הוא מציק לפעמים, אומר “את זה אתה רוצה להכין עכשיו”. הגיע הזמן להפסיק לדכא אותו.
וגם את הצורך הזה. נדמה לי, בזמן האחרון, ששוב יש לי מה להגיד. זה בא בגלים, הרצון. נדמה שהוא קשור לתחושת אופטימיות שנכנסת בי. אז ננסה לחזור לכאן.