דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: אתם לוקחים חתיכת בד, מגלגלים אותה על האצבע, ותוחבים לתוך נקב כלשהו בגוף שלכם. נניח, לרקטום. אחרי זה אתם מוציאים את האצבע, ובוחנים בתשומת לב רבה את הצבע של ההפרשה על הבד. אחר כך, אתם מתפשטים, נכנסים למקלחת ויוצאים ממנה רטובים כדי לעבור אינספקציה בעירום מלא, אה-לה-אושוויץ*, במקום שלעולם לא הייתם נכנסים אליו מרצונכם החופשי, על-ידי זר גמור שמעולם לא פגשתם לפני כן. אה, ואתם גם מספרים לזר הגמור הזה מה יצא לכם מהבדיקה של הבד עם האצבע בתחת. נכון נשמע כיף?
מבלי להתייחס לתחום של יחסים אינטימיים, מעטים הם המקרים שבהם עין אנוש שוזפת את גופי העירום. דרמטולוג, למשל, עשוי לבחון בקפדנות את עורי החשוף כדי לגלות בו נמשים חשודים. כירורג שד עשוי למשמש את שדיי בקפדנות אין קץ כדי לגלות בהם רמז לגוש או גידול. אני עשויה להדגים בפני אמי הורתי, למשל, איזשהו פצע או דווי במקום נסתר בגופי לצורך התייעצות. מה שלא קורה לי, לעומת זאת, הוא מצב שבו אישה שהיא זרה גמורה ומוחלטת – שאיננה רופאה ואין לה שום הכשרה רפואית משום סוג – סוקרת את גופי בביקורתיות, פולה ממנו שערה תועה פה ושם, בודקת את ציפורניי וממשמשת את שערי הרטוב, שואלת אותי באיזה צבע היו ההפרשות האחרונות מנרתיקי, ואז שולחת אותי לטבול בבור מים חמים ולמלמל פסוקים הזויים, בתואנה שהדבר יעבירני ממצב של טומאה למצב של טהרה. ובכל זאת, איכשהו זה נחשב למצב נורמלי בארצנו הקטנה והמבולבלת. נורמלי, אמרתי? איפה. קדוש. מיוחד. “חוויה רוחנית”.
סיפור המעשה החל בחתונתם של שני חבריי היקרים, א. ו- ג., שכל קשר בינם לבין ההלכה של בית יוסף הוא מקרי בהחלט. אלא מאי? הרבנות אינה מהססת לתחוב את אפה הארוך, וגם דברים אחרים, לתחת של זוגות חילוניים לגמרי ששואפים להתחתן, ובכן א. נאלצה לבלוע את הצפרדע ולעבור את טקס ההשפלה המקובל במקרים כאלה. ראשית, שעתיים של “הדרכת כלות”: דיון ארוך ומפורט בנושא צבע ההפרשות בשבעת הימים שאחרי ה”נידה” (שם מתועב, מלשון “נידוי”, לתופעה פיזיולוגית טבעית ובריאה לחלוטין), הרצאה על דיני טומאה וטהרה, וקבלת ערכת מתנה לכלה, הכוללת פיסות בד לבדיקה עצמית וספר תפילות ללידת בנים זכרים (כמובן זכרים. זכרים זה שווה. נקבות זה טוב בשביל לדחוף פיסות בד לנרתיק). שנית, טבילה במקווה, אחרת הרב לא יסכים לערוך את החופה. א. ביקשה ממני להתלוות אליה למסע אל המקווה, ונעניתי ברצון, אם כי לא בלי חשש מסוים.
וכך הגענו אל האמבטיה הציבורית - א., אנוכי וחברה נוספת, חמושות בסוכריות טופי לצורך הפגזת הכלה המאושרת אחרי הטבילה. הבלנית (מושג הלכתי שפירושו “אישה ששואלת שאלות מביכות לגבי הפרשות הגוף שלך ואומרת לך איך לצלול במים” ) קידמה את פני א. במלמולי שמחה, לאמור “כפרה עליך, נשמה, שיהיה במזל טוב, לכי להתקלח, השיער שלך לא מספיק רטוב, כפרה עליך, נשמה, בדקת את עצמך בבית? גם את הציפורניים, בדקת הכל טוב טוב? יופי, ברוך השם, כפרה עליך, נשמה, המקלחות שם, לכי, כפרה עליך”. א. תלתה בי מבט עגום ומיואש, כשל טרוטה שנלכדה בקרס החכה, והלכה למקלחת חפוית ראש. מקץ דקתיים יצאה כשהיא רטובת-שיער כנדרש, ושמטה את מגבתה למצוות הבלנית.** עצרתי את עצמי ברגע האחרון מלהמהם איזו מנגינה הולמת של סטריפטיז.
או-אז נתגלעה בעיה נוספת: א., לרוע המזל, חולה בסוכרת, ולכן יש לה משאבת אינסולין. הצינורית של המשאבה היתה סגורה ומודבקת בדיסקרטיות לגופה של א. לצורך הטבילה. אלא שבעיני הבלבלנית (או המלמלנית?), זה לא מצא חן: הדבר, כך מסתבר, הוא בגדר “חציצה” בין גוף הכלה לבין המים. “אי אפשר להוציא את זה, כפרה, נשמה? זה לא יוצא, כפרה עליך? אני לא יודעת אם זה מותר, נשמה, זה לא יוצא החוצה?”, חזרה ושאלה הבלבלנית בנימה מודאגת. הבהרנו לה שזה מושתל היטב, ואין דרך להוציא. “אני אתקשר לרב לשאול”, כך הבלבלנית, “חכי בינתיים”. וכן ישבה לה המסכנה, רטובה ועטופה במגבת, בזמן שהרב הוזעק לדון בענייני משאבת האינסולין שלה. נזכיר שוב, אדם ללא כל הסמכה רפואית.
מקץ כרבע שעה, הגיע האישור המיוחל. הכלה שוב שמטה את מגבתה, שוב עברה סקירה, שוב הוסרו מעליה כמה שערות מיותרות והושמו בפח מיוחד, והיא ירדה - רועדת כולה - לתוך בור המים. המקום לא היה מלבב במיוחד. על הקירות היו סימני עובש/ירוקת/ג’יפה לא מזוהה, ומבנה המקום גורם לכך שהכלה כורעת, למעשה, לרגליה של הבלבלנית. הכלה נאלצה לצלול כמה פעמים (”לא להחזיק בצדדים, כפרה עליך, כל הראש פנימה, כן, נשמה, עוד פעם, לא, זה לא טוב ככה, עוד פעם עם הראש, כפרה עליך”), אחר כך התקדמה, קיבלה סמרטוט לשים על הראש ומלמלה ברכה כזו או אחרת, ואז שוב צללה. “אלוהים שבשמיים”, פניתי ישירות אל הקב”ה כאברהם בשעתו, “אתה באמת צריך את כל זה?” - ”לא ממש”, כך ריבונו-של-עולם בנימת התנצלות, “אבל אנשים אוהבים את השטויות האלה. מרגישים טהורים ונקיים וכל זה. יאללה, שייהנו, מה אכפת לי”.
כתום הטקס הרטוב והמרגש, הכלה הטבולה התלבשה וחזרה אלינו, ספגה מטח של סוכריות טופי ושוב מלמלה כמה פסוקים נבחרים של ברכה, עבורה ועבור הבעל המיועד. כשיצאנו מהמקום, א. ציינה בסיפוק-מה שהמים דווקא היו חמימים ונעימים. “נו, אז תחזרי לשם שוב?” הקשיתי. “אין סיכוי”, כך הכלה הצנועה והחסודה, “יש גבול”.
אני מאוד אוהבת את א., ואני מבקשת להדגיש שאני מכבדת את החלטתה לטבול כדי לא להסתבך עם הממסד הרבני ועם חוקיה הקלוקלים של מדינת ישראל. ברם…
אני מבקשת לנצל את השורות הבאות כדי להודיע, קבל עם ועדה, שלעולם - לעולמי-עולמים - לא אסכים לעבור טקס השפלה כזה. אין זה עניינו של אף אחד, ובטח שלא של הרבנות, מה מצב המחזור שלי ומה מתרחש אצלי בווגינה, בבטן, בשיער, בציפורניים או בכל איבר אחר. רק רופאים צריכים להתעניין בפרטים שכאלה, וגם זה בהקשרים מוגבלים בלבד ותוך שמירה על כבודי. לאיש אין זכות לחלל את קדושת הגוף שלי. לאף יצור עלי אדמות, או בכל כוכב לכת אחר, אין זכות לומר לי מתי אני טמאה ומתי אני טהורה, או שיש בכלל איזה-שהוא מצב שבו אני יכולה להיות טמאה. תכניסו את זה טוב טוב לראש, אנשים שפויים שלי: אין דבר כזה, אישה טמאה. יש אישה במחזור. דם המחזור אינו טמא, אינו מלוכלך ואינו פסול. הוא פשוט דם, כמו זה שזורם בעורקיכם בכל רגע ורגע, והרחם שממנו הוא יוצא הוא מקור כל החיים של בני אדם עלי אדמות. אם זה פסול, אסור, טמא או הופך את האישה למכשפה זדונית או פרוצה מלוכלכת בעיני מישהו, המישהו הזה חולה קשות בנפשו וזקוק לטיפול דחוף. וגם לאיזה מגזין פלייבוי וקצת קרם ידיים, והמבין יבין.
מה שמקומם אותי יותר מכל, הוא השקר המוסכם הזה, שרבים כל כך מאיתנו מסכימים לבלוע ואף להצדיק, בסוג של עיוורון מסומם: שיש הצדקה כלשהי, איזושהי, להתערבות חסרת הבושה בחיי האישות, לאונס בחסות החוק של חילונים על-ידי הדת, כאילו יש בזה משום כבוד או כאילו שזה מקרב אנשים לדת היהודית. וגרוע מזה, כאילו שיש רק סוג אחד, לגיטימי, אמיתי, של יהדות, ומשום מה היהדות האמיתית הזו חייבת להיכנס לנו לאיברים האינטימיים ולהגיד לנו כמה אנחנו מלוכלכים וטמאים וצריכים להתבייש בעצמנו. אל תטעו בכך. זהו מעשה אונס. פורנוגרפיה הלכתית היא פורנוגרפיה בדיוק כמו זו הקונוונציונלית, רק שהיא מתעטפת לה באצטלה של קדושה. אל תטעו ותחשבו שהפורנו של הרבנים יותר מוצדק מבחינה מוסרית משל סתם חרמנים ממוצעים במועדון חשפנות. אלה שולחים ידיים, ואלה דוחפים אצבעות, כל אחד בדרכו; אלה רוצים לראות זימה, ואלה ממילא רואים אותה בכל קרסול גלוי וכל מרפק חשוף, חולי-סקס חסרי תקנה שכמותם. ואנחנו, חילונים, תינוקות שבויים וחסרי ברירה, כולנו משחקים את המשחק המטופש הזה, שאפילו יהוה בכבודו ובעצמו כבר מתבייש בו. השורה התחתונה? הגוף שלי הוא קדוש. ואני לא צריכה לקבל אישור של אף אחד בשביל לדעת את זה.
ומי שיש לו בעיה עם זה, מוזמן לדחוף לעצמו אצבע עמוק בתחת. ואז ללכת להראות את זה לרב.
* כן, אני יודעת שההשוואה מקוממת, גם סבא שלי ז”ל היה ניצול שואה. מצד שני, זו בדיוק הסיבה שאקט החילול הזה כל כך מקומם בעיני.
** אציין שהחברה הנוספת ואנוכי נכנסנו ביחד איתה, לבקשת הכלה עצמה. נראה לי שהכלה פחדה קצת להיות לבד עם הבלנית, ואני לא מאשימה אותה בכלל.
)
