בלוגים ששרון קוראת » הרהורים של אבא

הרהורים של אבא (150 unread)

Skip to page: 1 2 3

May 08, 2012

14:25

‫הצבא של נתניהו‬

כמה ימים אחרי שמאהל הפריירים עלה לקרקע, פגש בנימין נתניהו את מיסדיו לשיחה של שעתיים בלשכתו, והבטיח להם כי יפעל במרץ למען גיוס החרדים. תשוו ליחס שקיבלה משפחת שליט או המחאה החברתית, ובהתחשב בכך שנתניהו הוא לא ראש ממשלה שבדרך כלל שש לפגוש אזרחים מודאגים, להגיד שנתניהו חיבק את המחאה הזו, זה אנדרסטייטמנט כמו להגיד שנתן אשל השתמש באייפון שלו לצילומי נוף.
לנתניהו דרך אגב היסטוריה של הרמת ומימון מחאות מילואמיניקים "אותנטיות" שמשרתות אותו. מישהו זוכר את מחאת המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השניה?

ומה המטרה? הסעיף הראשון בהסכם הקואליציוני בין מופז לנתניהו שנחתם היום:

"הצדדים מתחייבים לפעול לחקיקתו של חוק אשר יסדיר חלוקה שוויונית והוגנת של נטל השירות בצה"ל בין חלקי האוכלוסייה השונים בישראל וזאת עד ליום 31.7.2012".

זה הסעיף הראשון, והכי חשוב מבחינת נתניהו. כניסת מופז לממשלה מייתרת את הכוח החרדי שכל ממשלות ישראל מאז המהפך היו תלויות בו, ויוצרת שינוי אמיתי של מאזן הכוחות לרעת החרדים, שיאפשר בתורו גיוס המוני של חרדים תוך זמן קצר. המהלך כמובן ילווה בהפגנות ענק אלימות של חרדים שיגמדו את המחאה החברתית מצד אחד, ומצד שני ימצבו את נתניהו כאריק שרון החדש. כמו שבגוש קטיף השמאל היה מוכן להעלים עין מהנוכלויות והדורסנות של שרון כי הוא הכניס למתנחלים, עכשיו נתניהו יכניס לחרדים באבי אביהם ויזכה בתמיכה גורפת במרכז – שמאל הישראלי, שאין דבר שישמח אותו יותר מאשר לראות חרדים מצווחים נגררים בזקניהם בהמונים אל לשכת הגיוס.

ומה המטרה ארוכת הטווח? נתניהו אינו חובש כיפה, וזו עובדה מטעה, כיוון שבאידיאולוגיה שלו הוא נטוע עמוק בקצה המחנה החרד"לי. נתניהו הוא בן בית בישיבת מרכז הרב, הלב המשיחי הפועם של החרד"לים. בביקורו האחרון שם, מיד לאחר שחזר מביקורו בוושינגטון אמר (מומלץ גם לקרוא את הנאום המלא, כל מילה פנינה):

אני רואה בכם סיירת של תורה. יש פה כמה שהיו בסיירות אחרות, אבל אתם סיירת של תורה. ובדומה לתפקידה של הסיירת בצבא, כך אתם הולכים לפני מחנה בכדי להאיר את דרכו.

בשנים האחרונות הושלם תהליך ההשתלטות המוחלטת של החרדים על הרבנות הראשית, שעד סוף שנות השמונים הייתה מעוז דתי לאומי. ברגע שהחרדים הצליחו להתגבר על הסרחון האידאולוגי של לקבל משכורת וג'וב מהציונים, הם כבשו אותה בסערה. הדתיים לאומיים נדחקו לרבנות הצבאית, שהפכה לממסד הרבני המרכזי שבשליטתם. אין שם חילונים, ואין שם חרדים.
במקביל הרבנות הראשית השלימה תהליך שהחל עם הרב גורן במלחמת ששת הימים בכותל, והסתיים בעופרת יצוקה, בה ליוותה הרבנות את הלוחמים באופן צמוד ונתנה להם אינדוקטורינציה אידיאולוגית בשדה הקרב, שזה הדבר הקרוב יותר לפוליטרוקים בצבא מאז בני מרשק, האחראי על האידאולוגיה בפלמ"ח, שדרך אגב היה ממקימי גוש אמונים.

צה"ל של 2012, ובליבו הרבנות הראשית מהווה מכשיר רב ערך לאינדוקטורינציה פוליטית בכפיה של ציבורים שלמים בחברה, כפי שהיה בצבא האדום בשעתו. נתניהו הולך לקבל עכשיו עשרות ומאות אלפי חיילים, שלא עברו לימודי ליבה, שאין להם שום תודעה דמוקרטית או הומניסטית, למחנות החינוך מחדש שיוקמו. הוא בעצם הולך לחרד"ל להם את הצורה. כשהם יצאו מן הצבא לחברה, הם כבר יצאו עם אידאולוגיה שמרנית, לאומנית, דתית – פאנטית, ומשיחית, ברוח ערכי הרבנות הצבאית:

קיים "איסור מדאורייתא לוותר על מילימטר אחד ממנה (מארץ ישראל. ע"ה) לגויים, בצורת כל מיני סילופי טומאה והבל של אוטונומיה, מובלעת ושאר חולשות לאומיות. לא נניח אותה בידי עם אחר, אף לא אצבע ממנה, אף לא חתיכת ציפורן" (מתוך "חוברת ללימוד תורה יומי לחייל ולמפקד במבצע עופרת יצוקה" שהפיצה הרבנות הצבאית.

May 01, 2012

Permalink for '‫גברתי ראש הממשלה יחימוביץ'‬'

23:06

‫גברתי ראש הממשלה יחימוביץ'‬

» ‎ הרהורים של אבא

התחלתי כאן בעבר מסורת של הימורים פוליטיים בבלוג, מסורת ארוכת ימים שנמשכה פוסט אחד בדיוק. אז הנה ההימור הפוליטי השני: בראש ממשלת ישראל ה-33, שתושבע כנראה עוד ב-2012, תעמוד שלי יחימוביץ'.

ההימור הזה מתבסס על שתי הנחות: מפלגת העבודה תהיה המפלגה הגדולה בגוש השמאל, וגוש השמאל יהיה גדול מגוש הימין.

הטענה הראשונה – שמפלגת העבודה תהיה המפלגה הגדולה בגוש השמאל – נראתה די פנטסטית לפני כמה חודשים, אבל עכשיו לכולם ברור שקדימה היא סוס מת. אחרי הפעם הראשונה שבה העבודה עברה את קדימה בסקרים – במהלך הפריימריז בעבודה – סיפרו לנו שכשיש פריימריז, מפלגות עולות בסקרים, וזה יקרה גם לקדימה. כשזה לא קרה במהלך הפריימריז, הסבירו לנו שמופז מתחיל לאט, אבל הוא יתעשת בהמשך. ומאז, הנפילה בסקרים רק ממשיכה.

ואם מפלגת העבודה עוברת, במספר המנדטים, את קדימה – היא הופכת להיות המפלגה הגדולה בגוש השמאל, מה שמבטיח לשלי יחימוביץ' או את ראשות האופוזיציה או את ראשות הממשלה. ואני מהמר על השני.

כפי שציין דובי, כדי שתקום בישראל ממשלת שמאל, גוש השמאל – המפלגות שלא יצביעו למועמד הימין – צריך להשיג גוש חוסם של 60 מנדטים. ברגע שהיעד הזה מושג – ברגע שברור שמועמד הימין לא יכול להרכיב ממשלה – מפלגות המרכז (ש"ס ויהדות התורה, אולי יאיר לפיד ואולי אפילו ישראל ביתנו) יתמכו במועמד השמאל, ולכן הוא כבר יוכל להרכיב קואליציה בלי בעיה (ולצערנו, בלי הערבים).

היום לגוש השמאל (רעמ-תעל, חד"ש, בל"ד, מרצ, עבודה, קדימה) יש 55 מנדטים. כלומר, כדי ששלי יחימוביץ' תהיה ראש הממשלה, 5 מנדטים צריכים לעבור מימין לשמאל. במצב עניינים רגיל, הייתי אומר שזוהי משימה בכלל לא פשוטה, אבל אפשרית בהינתן קמפיין בחירות מבריק וטעויות של היריב. אלא שמצב העניינים בחברה הישראלית של 2012 הוא כל דבר חוץ מרגיל.

בקיץ 2011, התחילו הרבה תהליכים משמעותיים בישראל. אולי התהליך המשמעותי ביותר והעמוק ביותר הוא הפוליטיזציה של החברה הישראלית, ובפרט – הפוליטיזציה של שאלות כלכליות בישראל. מאז קיץ 2011, שאלות כמו מחיר הקוטג', מחיר החשמל, גובה המס ותנאי ההעסקה שלנו – הפכו להיות משאלות שמעסיקות את היחיד לשאלות חברתיות, פוליטיות. ובראש שני הגושים הגדולים עומדים מייצגים מובהקים של שתי הגישות הכלכליות המנוגדות: בנימין נתניהו ושלי יחימוביץ'. לא צריך עבודת קמפיין מורכבת כדי להעביר את המסר שהבחירות האלה הן על השאלות שבהן עסקה המחאה החברתית. שכדי לקדם את הערכים שתמכו בהם 87% מהישראלים, צריך לקום לקלפי ולעשות מעשה. מעבר של חמישה מנדטים מצד לצד הוא לא אתגר גדול, בתנאים האלה.

המעבר הזה לא חייב, אגב, להתבטא באנשים שהצביעו בעבר לימין ויעברו להצביע לשמאל (למרות שגם כאלה יהיו רבים). הוא יכול להתבטא באזרחים שלא הצביעו עד היום, כי חשבו שפוליטיקה זה מלוכלך, מיותר ולא משנה. אבל האנשים האלה, כמו שבאו לראשונה בחייהם להפגנה בקיץ שעבר, יבואו לראשונה בחייהם לקלפי בקיץ הבא.

כדי להעביר חמישה מנדטים מצד לצד, צריך שכ-284 אלף אזרחים שלא הצביעו בעבר, יבואו להצביע הפעם. הרבה? כן. אבל הרבה פחות ממספר האזרחים שהתגייסו – למהלכים שדורשים הרבה יותר אנרגיה – במהלך מחאות הקיץ. וזה אם לא ניקח בחשבון מעבר של מצביעים מהשמאל לימין.

כלומר, לא רק שהתרחיש שבו גוש השמאל בראשות שלי יחימוביץ' זוכה בבחירות הוא תרחיש אפשרי – הוא גם תרחיש סביר בהחלט. מה הסבירות שיקרה? האם זה בטוח? בוודאי שלא. בחירות הן עניין נזיל מאוד, ואירועים קצרי טווח, קמפיינים גרועים, סתם מזל רע ועוד יכולים לשנות את התוצאות. אבל לטעמי, מדובר בתרחיש סביר מאוד, אם לא התרחיש הסביר ביותר.

===

אחרי שעסקנו בשאלה 'האם זה סביר', צריך גם לעסוק בשאלה 'האם זה טוב'. האם אנחנו רוצים את שלי יחימוביץ' בראשות הממשלה?

קוראי המתמידים יודעים שאני לא מחסידיה של יחימוביץ', וביקרתי אותה בהרחבה כאן בבלוג ובמקומות אחרים. אבל אין לי שום ספק שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית. שלי יחימוביץ' בראשות ממשלת ישראל זה בערך התרחיש החיובי ביותר שאנחנו יכולים לצפות לו.

ראשית, בואו נבדוק את האלטרנטיבות. מי עשוי להיות ראש ממשלה? האופציות הן יחימוביץ', ביבי, מופז ואם נתפרע, אז גם יאיר לפיד. אין לי שום ספק שמהרשימה הזו, שלי היא המועדפת עלי בלי תחרות בכלל. גם אם אני חלוק עליה בנושאים רבים, המחלוקות שלנו הן בתחום הטקטיקה – אנחנו חולקים את אותם הערכים ואת המתווה הכלכלי ליישומם, דבר שאין שום ספק שאיננו נכון לגבי האחרים.

מעבר לזה – אנחנו צריכים לשאול לא רק מי תהיה ראש הממשלה במקרה הזה, אלא גם מי יהיו שר האוצר, שר המשפטים, שר התמ"ת, שר החינוך. גם כאן, אין לי שום ספק שהמועמדים לתפקידים האלה בממשלת יחימוביץ' (סתם בשביל הספקולציה: עמיר פרץ, בוז'י הרצוג, ברוורמן, גלאון, בהתאמה) עדיפים בהרבה על מקביליהם בממשלת ביבי או בממשלת מופז.

כמו שאמרתי, זה תרחיש סביר אבל לא תרחיש בטוח. והמטלה הזו – אם אכן הבחירות בפתח – מוטלת על כתפינו. לשכנע את המכרים שלנו שלא הלכו להצביע בסיבוב הקודם, אבל ישבו באוהלים ברוטשילד, שחשוב לעשות את המאמץ. לשכנע את ההוא שהצביע לליברמן 'כי צריך לשמור על הביטחון', שהמשכורת שלו וגובה המשכנתה שלו חשובים יותר, והוא צריך להצביע בשבילם הפעם. לא צריך לשכנע אותם להצביע לעבודה – הצבעה למרצ או לחד"ש היא אפקטיבית באותה המידה – אבל צריך לשכנע. כי הפעם אפשר באמת לעשות שינוי.

***

עדכון, בוקר ה-2/5: התגובות התעכבו – ובצדק – על השאלה מדוע אני מכליל את קדימה בגוש החוסם, וזו אכן נקודה שלא התעכבתי עליה מספיק.

אין ספק שקדימה היא שותפה פחות ברורה מאליה לגוש החוסם מאשר מרצ או בל"ד. ועדיין, במידה שיש לגוש שכולל את המפלגות מקדימה ושמאלה 60 מנדטים ויותר, המשמעות היא שניתן לגבש גוש חוסם – אפשר להיפגש עם מופז, להבטיח לו שלל משמעותי (נניח, תיק הבטחון ותיק החוץ) ולמנוע מביבי את האפשרות להקים ממשלה.

זה לא חייב, אגב, להיות גוש שכולל את קדימה – ההנחה שלי היא שניתן להחליף את קדימה בתרחיש הזה במפלגה של יאיר לפיד, במידה ותקבל מספיק מנדטים.

ונדמה לי שתרחיש שבו קדימה מעדיפה ממשלת שמאל על פני ממשלת ימין הוא תרחיש סביר. במשך כל כהונת הכנסת הנוכחית, קדימה סימנה את עצמה כאנטיתיזה לביבי. הקמפיין המסתמן של מופז – 'זה או אני או ביבי' – ממשיך את הקו הזה. זה לא אומר, כמובן, שקדימה לא תלך לקואליציה עם ביבי בשום מקרה, אבל זה כן אומר שהיא תעדיף קואליציה עם העבודה על פני קואליציה עם הליכוד.

April 17, 2012

Permalink for '‫"להשפיע מבפנים": בין שלום אייזנר ונועם גור‬'

11:34

‫"להשפיע מבפנים": בין שלום אייזנר ונועם גור‬

» ‎ הרהורים של אבא

אם פתחתם איזשהו ערוץ חדשות ישראלי בשלושת הימים האחרונים, שמעתם על סא"ל שלום אייזנר. לטובת אלו שיקראו את הפוסט בעתיד: אייזנר, סמג"ד בבקעה, תועד כשהוא מכה בעזרת נשקו בפניו של פעיל תנועת ה-ISM, בעת שזה לא היווה כלפיו שום איום. אייזנר הושעה מעט לאחר שהפרשה התפוצצה בכלי התקשורת, וצפוי להיות מודח.

על נועם גור סביר פחות ששמעתם. נועם מסרבת להתגייס לצה"ל, ולכן צפויה להיכנס במהלך היום לכלא הצבאי. הנימוקים לסירובה הם:

אני מסרבת לקחת חלק בצה"ל, כי אני מסרבת להצטרף לצבא שמאז הקמתו עסוק בשליטה בעם אחר, גזל, והטלת טרור על אוכלוסייה אזרחית הנמצאת תחת שליטתו. ההרס והנישול השיטתי כחלק ממדיניות טרנספר ארוכת שנים, רצח מפגנים לא אלימים, חומת האפרטהייד, "מבצעי" הטבח שצה"ל בוחר לבצע ושאר הפרות זכויות האדם היומיות של הפלסטינים הובילו וממשיכים להוביל למעגל דמים ארוך וסתמי שניתן למניעה.

במשך שנים נאמר לי ששליטה זו אמורה להגן עליי, אך המידע אודות הסבל הנגרם כתוצאה מהטרור המופעל על האוכלוסייה הפלסטינית נשמט מהסיפור. הדרך לפירוק האפרטהייד והשגת שלום אמיתי וצודק היא ארוכה וקשה, אך פעולות אלו של צה"ל רק מרחיקות אותו, לתפיסתי. העם הפלסטיני מתחיל להיאבק יותר ויותר בעשור האחרון בדרכים לא-אלימות מתוך הבנה זו, ואני בוחרת להצטרף לדרך זו, ולפנות למאבק עממי לא אלים בפלסטין, במקום לשרת בצה"ל ולהמשיך את האלימות.

הסיפור של אייזנר – יטען איש המרכז-שמאל - מוכיח את האיוולת שבמעשה של גור. הרי השירות הטוב ביותר שיכולה להגיש גור לעם הפלסטיני, היא לדאוג שהיא תהיה שם, בבקעה, לצידו של אייזנר. שתדע לשים יד על הכתף שלו, וללחוש לו בטון גברי 'שלום, תרגיע'. הכי טוב יהיה, כמובן, אם היא תטפס בסולם הדרגות ותתפוס את מקומו של אייזנר, ותוכל להסביר לחייליה שהם צריכים לחייך אל הפלסטינים – ובטח אל דנים מבולבלים, שחושבים שהם מבינים טוב מאיתנו – במחסום ^[1] . זו, בבסיסה, העמדה של עופר שלח: הבעיה בכיבוש היא שהוא גורם לאנשים להתנהג כמו שאייזנר התנהג.

אבל בפועל, העוול שבכיבוש הוא לא רק – ואפילו לא בעיקר – מקרים של אלימות בוטה ובלתי-מוצדקת בעליל כמו זה של אייזנר. העוול האמיתי שהגדוד של אייזנר עושה הוא לא שבירת האף של אותו מפגין, אלא הגבלת התנועה וייבוש החקלאות של תושבי בקעת הירדן הפלסטינים, שבגללם הגיעו חברי ה-ISM למחות בבקעה מלכתחילה. וגם עם נועם גור תגיע להיות סמג"ד בחטיבת הבקעה, ותקבל את פניהם של המפגינים הבאים בחיוך ובכוס מים צוננים – היא עדיין תהיה שותפה להגבלת התנועה הזו, כחלק ממנגנון הכיבוש.

הכיבוש פוגע בעם הפלסטיני לא בגלל ההתנהגות הלא-מוסרית של החיילים. הכיבוש פוגע בעם הפלסטיני משום שהוא, בבסיסו, פרוייקט של שלילת זכויות. וככזה, הוא אינו יכול שלא לפגוע בעם הפלסטיני. לכן, שירות בצה"ל הוא שירות בצבא הכיבוש, הוא תחזוק הכיבוש, הוא פגיעה בעם הפלסטיני. אפשר לקיים דיון על סירוב סלקטיבי – סירוב לשרת את הכיבוש – מול סירוב כולל לשרת בצה"ל, אבל הנקודה החשובה, לטעמי, היא העובדה שכל שירות בשטחים הוא, בהכרח, פגיעה בזכויות של פלסטינים.

למען הסר ספק: גם בהקשר הנוכחי, המעשה של אייזנר חמור, ועליו להיענש. אבל גם אם לא יהיו עוד אייזנרים, וכל חיילי צה"ל יתנהגו בצורה הנחמדה ביותר האפשרית לפלסטינים – הכיבוש עדיין יהווה פגיעה חמורה בזכויות.

הערות שוליים:

[] כן, אני יודע שזה לא יכול לקרות, בגלל שאיתרע מזלה של נועם להיוולד למגדר הלא נכון. זו חלק מהבעיה ↩

April 05, 2012

Permalink for '‫בנימין נתניהו, הבעיה איננה החרדים והערבים אלא המדיניות שלך‬'

11:09

‫בנימין נתניהו, הבעיה איננה החרדים והערבים אלא המדיניות שלך‬

» ‎ הרהורים של אבא

בנימין נתניהו טען בראיון כי האי שוויון נובע ממאפייניהם התרבותיים של החרדים והערבים. נדב פרץ-וייסוידובסקי טוען כי אי השוויון נובע ממדיניותו של בנימין נתניהו, וכי הפתרון היחיד הוא להחליפו

בראיון ל-The-Marketr, אמר בנימין נתניהו, בין שאר האמירות המקוממות, גם את המשפט המדהים הבא:

אם אתה מנכה את הערבים והחרדים ממדדי האי-שוויון – אנחנו נמצאים במצב מצוין בלעדיהם

המשפט הזה מעיד בצורה מצויינת על תפיסת אי-השוויון של ביבי, ועל מדוע המטרה של המחאה חייבת להיות החלפה של ראש הממשלה, ושל כל שדרת השלטון (ולא, שאול מופז הוא לא אלטרנטיבה).

בואו נבחן את המשפט: ראשית, בואו נבחן את התרגילים הסטטיסטיים. הלמ”ס לא מספק נתונים על שיעור העוני בקרב היהודים הלא-חרדים, אבל זה נתון שאפשר להעריך אותו מתוך שיעורי העוני של כלל היהודים, ושל החרדים. תחולת העוני בקרב משפחות יהודיות לא-חרדיות, לפי החישוב הזה, היא כ-11%. שזה, אכן, הרבה פחות משיעור העוני בקרב כלל המשפחות בישראל (19.8%), אבל מביא אותנו קצת מעל ממוצע ה-OECD – בשנה של משבר כלכלי קשה. כלומר, מבחינת ביבי – המצב שבו אחת מכל תשע משפחות חיה בעוני הוא האידיאל.

אבל מעבר לתרגיל הסטטיסטי, כדאי להבין מה האמירה הזו אומרת על האופן שבו נתניהו תופס את העוני. משמעות האמירה הזו היא שלדעתו, הסיבה שיש כאן עוני היא שיש אנשים שהמאפיינים האישיותיים או התרבותיים שלהם הם אלו שגורמים להם לחיות בעוני. יש עוני בגלל שהחרדים לא רוצים לעבוד, או בגלל שהערבים לכודים בתפיסות מסורתיות מיושנות. ומהיכרותנו עם נתניהו – האיש שהביא לנו את תכנית ויסקונסין – אנחנו יודעים שהוא חושב שגם היהודים החילונים שחיים בעוני, נמצאים במצב הזה מכיוון שהם עצלנים שלא רוצים לעבוד.

בפועל, העובדות מראות שזה ממש לא המצב. הייתי יכול לקחת אתכם לשנות ה-70, לתור הזהב של מדינת הרווחה הישראלית, שאז שיעור העוני היה דומה לזה שביבי מייחל אליו – אבל אין צורך. בואו נלך עשור אחד אחורה, לשנת 2002, שאז תחולת העוני בקרב יחידים הייתה כ-17%, ונשאל את עצמנו מה הביא לעלייה דרסטית של 18% בעוני תוך שלוש שנים, מ-2002 עד 2005.

לא נברתי בסטטיסטיקות, אבל אני יכול להבטיח לכם שלא היה שינוי דרסטי לא במספר החרדים במדינה ולא במספר הערבים. השינוי נבע מהתכנית הכלכלית של שר האוצר דאז, אחד בנימין נתניהו, שהסיר את רשת הביטחון שהגנה על רבים מאזרחי ישראל מפני עוני. ביבי קרא לאזרחי ישראל העניים ‘לכו לעבוד’ – והם הקשיבו ויצאו לעבוד. התוצאה: במקום להיות תחת הקטגוריה של ‘מקבלי הבטחת הכנסה’, הם עברו לקטגוריה של ‘עובדים עניים’.

היקפי העוני אינם נובעים מהמאפיינים של קבוצה כזו או קבוצה אחרת. הם נובעים ממאפייניה של מדינת הרווחה, ויותר מכך – ממאפייניו של שוק העבודה. בואו נשאל את עצמנו – מה יקרה אם, באמת, ‘ננכה’ את החרדים והערבים ממדדי האי שוויון?

בואו נניח שנתניהו לא התכוון לנכות, פיזית, את האוכלוסיות ממדינת ישראל, אלא רק לשינוי המאפיינים שלהם, שלשיטתו גורמים לעוני. בואו נניח שמחר, 65,000 אברכים שהצהירו שתורתם אומנותם מקשיבים לנתניהו, ודופקים על דלתה של לשכת התעסוקה. התוצאה הברורה תהיה אחת – מספר המובטלים בישראל יעלה ב-65,000, מכיוון שאין עבודה לאנשים האלה. ומה יקרה אם כל הערבים ילכו ללמוד לימודים אקדמאים ויפסיקו לסבול מאפלייה? בואו נניח שכולם יתחילו לעבוד במקצועות בעלי שכר גבוה. מי יחליף אותם במקצועות הבנייה, הנקיון והחקלאות, שבהם הם עובדים כרגע? התוצאה הטובה ביותר שניתן לצפות לה היא שהמקצועות נמוכי-ההכנסה בישראל לא יהיו מאוכלסים רק בערבים*.

הדרך היחידה לצמצם משמעותית את שיעור העוני בישראל היא יצירת שוק עבודה שמספק תעסוקה לכולם, ומשלם שכר הגון לעובדים בו, ולצידו מערכת רווחה שתומכת במי שאינו מצליח להשתלב בשוק זה. אם שוק העבודה הישראלי יספק עבודה הגונה בשכר הולם, נראה באורח פלא שהרבה פחות חרדים מעוניינים להכריז ש’תורתם אומנותם’, ואת העוני צונח בלי שום שינוי ‘תרבותי’.

אבל העיוורון האידיאולוגי של בנימין נתניהו לא מאפשר לו לראות את העובדה הזו. הוא לא מאפשר לו לומר שהשוק החופשי נכשל במשימת הבטחת רמת החיים של אזרחי ישראל, ויש לחזור למעורבות גבוהה יותר של הממשלה בשוק. ולכן, בנימין נתניהו צריך ללכת הביתה, ולהתחלף בראש ממשלה שמבינ\ה את העובדה הבסיסית הזו.

* למען הסר ספק, אני חושב שעידוד עבודת חרדים ויותר מכך – המלחמה באפליית ערבים הן מטרות חשובות מאין כמוהן. אבל אלו לא מטרות שישפיעו בצורה משמעותית על שיעור העוני.

פורסם במקור בעבודה שחורה

March 09, 2012

Permalink for '‫טעמי בטחון – שיר בחרוזים לפורים‬'

14:48

‫טעמי בטחון – שיר בחרוזים לפורים‬

» ‎ הרהורים של אבא

February 29, 2012

Permalink for '‫בג”צ ביטל היעדר בעלות על רכב כתנאי להבטחת הכנסה–טוב, אבל לא מהפכה‬'

10:00

‫בג”צ ביטל היעדר בעלות על רכב כתנאי להבטחת הכנסה–טוב, אבל לא מהפכה‬

» ‎ הרהורים של אבא

הנשיאה בייניש חתמה אתמול על פסק הדין האחרון שלה שבו בחרה לסיים את קריירת השיפוט שלה, פסק דין שפוסל את הסעיף בחוק שקובע שמי שיש לו רכב אינו יכול לקבל קצבת הבטחת הכנסה.

הביטול הזה הוא חדשה משמחת מאוד. עד היום, כל מי שהחזיק ברכב (מעל נפח מנוע מסויים), לא היה יכול לקבל הבטחת הכנסה, בשום תנאי. כלומר, גם אם לא הייתה לך הכנסה נמוכה מאוד מחלטורות בתחום הנקיון, נניח, אבל הייתה בבעלותך טרנטה חבוטה ששימשה אותך כדי להגיע לחלטורות האלה בדיוק – לא היית זכאי לקבל קצבת הבטחת הכנסה. או הרכב, או הקצבה.

הסעיף הזה הוא שריד מצער של תקופה אחרת, שבה מחד, מערכת התחבורה הציבורית הייתה סבירה יותר, ומאידך – אחזקת רכב הייתה סממן של מותרות. באותם ימים, יתכן שהבעלות על רכב יכלה לשמש כעדות על כך שהאדם אינו באמת נזקק, אלא מנסה לרמות את המערכת. היום – כשאין אפשרות ריאלית להשתמש בתחבורה ציבורית, וכשרכב הופך להיות הכרח הקיום – הסעיף הזה היה עוד אחד ברשימה ארוכה של סעיפים, שמטרתם הייתה להתעמר בחייהם של מקבלי קצבאות – מתוך ההנחה הניאו-ליברלית הידועה, שכל מי שנזקק לרווחה הוא כנראה רמאי שרוצה לחיות על חשבוננו.

ולכן, כמובן שאני מברך על פסק הדין הזה.

אבל מכאן ועד חגיגת השמחה שנרשמה בעקבות פסק הדין, המרחק גדול. פסק הדין הזה מתקן עוול, אבל איננו משנה שום דבר מהותי במצבם של אזרחי ישראל. בניגוד להערכות, הוא לא מעיד על כך שבית המשפט השווה בין זכויות חברתיות לבין זכויות אחרות – וגם אם עשה זאת, המשמעות של הצעד היא מוגבלת.

ראשית, משום שבית המשפט הוא זירה גרועה מאוד לקידום מדיניות חברתית. כפי שמזכירה לנו שוב ושוב תמר בן יוסף, מדיניות חברתית, מטבעה, היא לא עניין של שחור ולבן. היא עניין של מינונים, של כמויות, ושל כוונון עדין. הביקורת השיפוטית יכולה, אולי, למנוע את העוולות הגדולות ביותר שגורמת מדיניות חברתית (כמו למשל, המקרה הנוכחי או הפרטת בתי הסוהר; אבל גם בזה היא לא תמיד מצליחה, כמו שמוכיח בג”צ קיום בכבוד) – אבל אין לה את הכלים לתכנן מדיניות שוויונית אמיתית. בג”צ יכול למנוע את המקרה שבו מפריטים סמכות בסיסית כמו כליאה; הוא אינו יכול למנוע את ההעברה הזוחלת של עוד ועוד שירותים מידי המדינה לידיהן של עמותות שונות ומשונות. הוא יכול למנוע כלל גורף כמו זה שנפסל היום; הרבה יותר קשה לו לעמוד מול החוקר של ביטוח לאומי שיורד לחייה של אם חד-הורית, במטרה להוכיח שהיא מקיימת קשר זוגי. מעורבות של בית המשפט בתחום החברתי היא מבורכת, אבל איננה יכולה להחליף מדיניות ממשלתית ראויה בתחום.

שנית, משום שנראה שבית המשפט הישראלי גם לא כל כך רוצה. זה יפה שהנשיאה בייניש בחרה לתמוך בזכויות החברתיות דווקא בפסק הדין האחרון שנתנה. יפה, אבל מאוד סימבולי, ומבהיר היטב את החשיבות שמעניק ביהמ”ש לזכויות החברתיות – מין דבר נאור כזה, שיפה להתקשט בו. אין מה להשוות לזכויות מהותיות, כמו חופש העיסוק או זכות הקניין, שהן יהרג ובל יעבור (ולא לחינם, הביטוי הראשון של המהפכה החוקתית הידועה, בפס”ד בנק המזרחי, היה ביחס לזכות הקניין).

איך התייחסה בייניש לזכויות החברתיות בהחלטות שקדמו להחלטה האחרונה שלה? שאלה מצויינת. כאן אפשר לפנות לפס”ד שהוא אולי אבן דרך בשאלת ההגנה על הזכויות החברתיות בישראל – בג”צ קיום בכבוד, שדן בעתירה נגד הגזירות על הבטחת הכנסה של 2003, בטענה שהקצבאות הורדו לגובה כזה שאינו מאפשר עוד קיום בכבוד של הנזקקים להבטחת הכנסה.

בית הדין הגבוה לצדק – זה שידע לגזור מתוך המשפט הקצר ‘כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו’ את עקרון השוויון, את חופש הדיבור ומה לא – לא ידע לומר בפה מלא ש’כבודו’ של אדם כולל גם את הזכות שלא לבחור בין מזון לבין תרופות לבין קורת גג. השופטים קבעו אמנם שיש זכות לקיום בכבוד, ושעל המדינה להבטיח אותה – אבל שאותם קיצוצים לא הביאו לפגיעה בזכות הזו. ואני תוהה, האם השופטים הנכבדים ניסו פעם להתקיים חודש מ-2,700 ש”ח למשפחה, רק כדי להרגיש את מידת הכבוד שאדם יכול להשיג בסכום כזה.

ומי בחותמים על דעת הרוב? כבוד הנשיא אהרון ברק, מגדולי המשפטנים שלנו. נשיא ביהמ”ש העליון הנכנס, השופט גרוניס. סגן הנשיא ריבלין. וגם – תחזיקו חזק – אחת, דורית בייניש. המחוייבות הראויה לציון שלה לזכויות חברתיות כנראה הייתה עסוקה במשהו אחר באותו הרגע.

אכן, לדורית בייניש יש רקורד של פסיקות חשובות, המשיקות לנושאים חברתיים. החל מפסק הדין שקבע שאסור להורה להכות את ילדו, ועד פסילת הפרטת בתי הסוהר. אבל כל אחת מהפסיקות האלה נשענה על נימוקים שאינם לקוחים מתחום הזכויות החברתיות דווקא. אז מדוע דווקא הסיקה האחרונה שלה – זו שברור שלא יהיה לה המשך – אנחנו מניחים שיש משמעות עמוקה וחשובה?

בג”צ לא יכול להיות משענת למדיניות שוויונית סוציאל דמוקרטית, וגם לא כל כך רוצה בכך. הוא יכול, לכל היותר, לתקן בשוליים את העוולות הצורמות ביותר של הניאו-ליברליזם, וגם את זה הוא לא שש לעשות.

פורסם במקור בעבודה שחורה

February 19, 2012

Permalink for '‫ובו דובי ויהונתן רצים לכנסת, ונדב מארגן כנס וטובע בעבודה‬'

18:48

‫ובו דובי ויהונתן רצים לכנסת, ונדב מארגן כנס וטובע בעבודה‬

» ‎ הרהורים של אבא

December 30, 2011

23:46

‫פרץ-וייסוידובסקי‬

» ‎ הרהורים של אבא

אלו מכם שהם חברים שלי בפייסבוק, יודעים כבר שהחלפתי לפני כחודש את שמי מ'נדב פרץ' ל-'נדב פרץ-וייסוידובסקי'. השינוי בפייסבוק הוא חלק מתהליך (ארוך ולא פשוט…) של שינוי שם המשפחה שלנו, לכל המשפחה, לאחר 12 שנות נישואין. השלב של משרד הפנים עוד לפנינו, עקב ביורוקרטופוביה…

באופן טבעי, ההחלטה על שינוי שם היא החלטה שמבוססת על מגוון של נימוקים. חלקם מאוד פרטיים, וישארו בין אשתי לביני. אחרים הם פחות אישיים, ומדוברים בין חברים – אבל לא מתאימים לפורום פומבי כמו זה. ויש נימוקים שראויים לפרסום פומבי, שיבואו כאן.

למה לאמץ שם משפחה ממוקף?

אנחנו מאמינים שזוגיות לא מורכבת רק מבני זוג. יצירת זוגיות היא לא רק חיבור של שני אנשים, אלא חיבור של שתי משפחות-מוצא – הגבר מצטרף למשפחת המוצא של האישה, והאישה מצטרפת למשפחת המוצא של הגבר. העובדה הזו מקובלת על כולנו, כפי שמעידה העובדה שאנו רואים במשפחת בן-הזוג 'חלק מהמשפחה' שלנו, במידה כזו או אחרת. שם המשפחה הממוקף – יצירת שם משפחה שכולל את שמות שתי משפחות המוצא – מבטא את העובדה הזו ומעיד על ההשתייכות בצורה הכי ברורה שאפשר.

וכמובן, שהטיעון הזה, שנראה לנו מובן מאליו כשמדובר בהצטרפות של נשים למשפחת הגבר, נכון לא פחות בכיוון ההפוך. כגבר, אני גאה להיות חלק ממשפחת המוצא של אשתי.

חשוב להדגיש שלא מדובר כאן (רק) בטיעון פמיניסטי-תיאורטי, על חשיבותה של שוויוניות בבחירת משפחות מוצא. מדובר על החשיבות של השתייכות למשפחה ספציפית, למשפחת וייסוידובסקי. מנקודת המבט שלי, נדב, אני עושה את הצעד הזה משום שאני גאה להשתייך למשפחה הספציפית הזו, משפחת וייסוידובסקי, ואני רוצה שהשייכות הזו תתבטא באופן פומבי, וכמובן – שהשייכות הזו תתבטא גם בשמם של ילדינו.

מה גם שהשם וייסוידובסקי רחוק מלהיות שם נפוץ – משפחתה של אשתי היא המשפחה היחידה שנושאת את השם הזה בארץ, וכנראה שגם ברחבי העולם אין הרבה. יש סוג של אחריות ויחודיות בנשיאת שם נדיר, ויש כאן מידה של 'הטיית שכם' לשימור השם.

למה דווקא עכשיו?

שאלה טובה. מדוע אנו משנים את השם דווקא עכשיו, אחרי 12 שנים של נישואין?

הסיבה הראשונה היא פרוזאית – כי לא עשינו את זה קודם. התחתנו צעירים, כשעוד לא היינו מודעים מספיק למגוון השיקולים. אנחנו משתעשעים ברעיון מזה זמן, ועכשיו החלטנו לעשות את הצעד.

הסיבה השנייה מקורה בשאלות ששאלו הילדים. כשילדים לומדים את הנורמות החברתיות שלנו, הם לפעמים מאלצים אותנו להסתכל עליהן במערומיהן.

- 'למה קוראים לנו פרץ?'

- 'כי אנחנו חלק ממשפחת פרץ'

- 'אז זה אומר שאנחנו לא חלק ממשפחת וייסוידובסקי'?

(וכן, זה המקום גם להגיד תודה למיכל רום – שהדוקטורט ואחר כך הספר שלה גרמו לנו לחשוב שוב על הנושא)

ומה עם הילדים?

טוב תודה, איך אצלכם?

לא, ברצינות, אתם לא עושים לילדים חיים קשים?

במידה מסויימת, כן. המעבר משם משפחה בן 3 אותיות לשם בן 15 אותיות ומקף הוא חתיכת טרחה, במיוחד לילדים שכרגע לומדים לכתוב. שלא לדבר על הצורך המתמיד להתמודד עם שאלות על שם המשפחה הממוקף.

מצד שני, האידיאל החינוכי שלנו הוא לא 'חיים קלים'. אנחנו נקל על הילדים שלנו בכל מקום שבו זה אפשרי, אבל יש מטרות חשובות יותר בחינוך. אנחנו מאמינים שהצבת אידיאל של משפחתיות שוויונית מצד אחד, והדגשת העובדה שיש להם מורשת משפחתית ענפה שמורכבת משני צדדים שווי משקל מאידך, טומנים בחובם יתרונות גדולים מספיק, כדי לחפות על הקושי והסרבול שבשם משפחה ממוקף.

ומה הילדים יעשו כשיתבגרו ויקימו משפחות? מה, יהיו להם ארבעה שמות משפחה? ובדור הבא שמונה?

זו באמת שאלה טובה, שאין לנו תשובה מאוד משכנעת אליה. יש כמה אפשרויות, שהם יאלצו לבחור ביניהן. אחת האופציות היא המצאת שם משפחה חדש, מאוחד, למשפחה החדשה. אחרת היא אימוץ רק חלק מהשמות, לבחירתם. השלישית היא אימוץ של כל שמות המשפחה – יש תרבויות שבהן ריבוי שמות משפחה הוא מקובל.

בכל מקרה, זו החלטה שהם, כבוגרים, יצטרכו לקבל בעצמם. כמו שאמרנו קודם, אין מה לפחד מהתמודדות.

December 25, 2011

14:38

‫בנוגע לחרדים‬

» ‎ הרהורים של אבא

הציוץ הבא של רועי צ'יקי ארד גרם לי לחשוב, סדרת מחשבות קצרה, שהייתי רוצה לשתף אתכם.

מהי בעצם שנאת חרדים? במה היא נבדלת משנאת נשים או ערבים?

החרדים שינו את הופעתם כל כך, במכוון שלעיתים יש לנו נטייה לשכוח שהם בסך הכל אזרחים ישראלים יהודים רגילים. לחרדי יקחו בדיוק שעתיים לגלח את הזקן והפאות שלו, לשים חולצת טי ולנסוע לתל אביב, והוא יכול להפסיק להיות חרדי.
חרדיות היא בעצם נורמה חברתית, דפוסי התנהגות, דפוסי לבוש ואמונה. האדם, ואנחנו נוטים לשכוח זאת, הוא יצור חופשי, ויכול להתנער מכל אלו בכל עת שיחפוץ. לכן אני נוטה לקחת בערבון מוגבל את ההצהרות של חרדים שהם יהיו בעתיד הרוב במדינה. כי אדם שנולד חרדי לא חייב גם למות חרדי. מה שאי אפשר לומר על ערבי, שלא משנה כמה פעמים הוא ייתגלח ויחליף בגדים, הוא עדיין ישאר ערבי, או על אישה. מניסיוני העשיר בתנועה הקיבוצית מערכות אינדוקטרינציה, אימתניות ככל שיהיו, הן בעלות כח מוגבל בלבד על הצעירים, במיוחד במציאות חברתית משתנה במהירות.

חרדי לשעבר

ההנחה הזו, כאילו החרדים הם גוף מונוליטי שלא נתון לשינוי נוחה לכולם: לחילונים נוח יותר לשנוא אותם כך. לחרדים זה מחמיא לחשוב שילדיהם ילכו בדיוק בדרכם, ושהחברה השמרנית שבנו תשאר לנצח, וככה הם יכולים להשוות את מתנגדיהם לאנטישמים וצוררים למיניהם, למרות שהביקורת היא לא על יהדותם. גם על התנועה הקיבוצית בזמנו נמתחה ביקורת רחבה ביותר סביב נושא האונס בשומרת. הקיבוצניקים טענו להגנתם שמדובר במקרה יוצא דופן, ושהאנסים לא מייצגים את כל התנועה הקיבוצית. הם כמובן צדקו, אך באופן חלקי בלבד.כי באמת הייתה בעיה של השתקת מקרים דומים בקיבוצים לאורך שנים.

בהקשרים של הדרת נשים, ההתנגדות לחרדים, כקבוצה שמנהיגיה לא טורחים להתנער מהתופעה במקרה הטוב ומעודדים אותה במקרה הרע, היא סופר לגיטימית, עד שיתנערו מאותם חלקים ויפעלו לביעור הנגע. אותם כללים, אגב חלים גם על מתנחלים ותופעת הפוגרומים המכונים בלשון מכובסת "תג מחיר".

December 20, 2011

Permalink for '‫כשהצד של הטובים נסוג לקללות והכפשות, או הטעות של מירב מיכאלי‬'

9:40

‫כשהצד של הטובים נסוג לקללות והכפשות, או הטעות של מירב מיכאלי‬

» ‎ הרהורים של אבא

שוב חזקת הגיל הרך עולה על סדר היום, ושוב אני חלוק על אנשים (ובעיקר נשים) שאני נוטה תמיד להסכים איתם.

הפעם זה עצוב במיוחד, כשמירב מיכאלי – כותבת שאני בדרך כלל מאוד מעריך – מפרסמת ב'הארץ' פוסט שהוא פשוט עירוב של שקרים\טעויות ושל הכפשות גסות.

הטענה המרכזית של מיכאלי היא שבביטול חזקת הגיל הרך תומכים רק ארגוני גברים קיצוניים, שלא מעוניינים בקשר משמעותי עם ילדיהם, אלא רק בפגיעה קשה ככל האפשר בנשותיהם, גם אם בדרך הם דורסים את הילדים. כדי לבסס את הטענה השקרית הזו, מיכאלי לא מהססת להשתמש בשורה ארוכה של חצאי אמיתות, אי דיוקים ושקרים גסים.

בואו נראה:

המשמורת שמדובר בה היא רק מקום המגורים העיקרי; משמורת משפטית יש לשני ההורים באותה המידה בכל מקרה

אבל דיברנו על טיפול בילדים, וטיפול בילדים – כמו שאמרו בצדק דורות של פמיניסטיות – זה לא עניין של 'זמן איכות' אלא של 'זמן כמות'. כדי להיות הורה משמעותי, צריך להיות עם הילד הרבה זמן. העובדה שאתה יכול להחליט לאיזה בית ספר הוא ילך לא משמעותית כאן.

ובכל מקרה, הסדרי הראייה הנהוגים בישראל הם מהרחבים בעולם

פשוט שקר. ביותר ויותר מדינות עוברים למשמורת משותפת, שבה יש איזון בין כמות הטיפול של שני ההורים, והמושג האנכרוניסטי של 'הסדרי ראייה' הולך ונעלם מן העולם.

כשיש הסכמה בין ההורים אין כלל בעיה. משמורת להורה אחד אינה מונעת מההורה האחר לראות את ילדיו ככל שיחפוץ.

נכון, לא רלוונטי. כשיש הסכמה בין ההורים חזקת הגיל הרך בכלל לא נכנסת לפעולה

בעניין דמי המזונות, נתוני הביטוח הלאומי מראים כי מאז 1972 שילמה המדינה 4.1 מיליארד (!) שקל דמי מזונות במקום גברים שלא שילמו מזונות שנפסקו להם.

וזה רלוונטי כי?

בכל המדינות שבהן בוטלה חזקת הגיל הרך קרה אותו הדבר: רוב הילדות והילדים נשארו בחזקת האם, אבל במזונות פחותים, המקשים מאוד על הקיום היום יומי ועל תנאים נאותים לילדים.

פשוט לא נכון.

החלוקה השוויונית-כביכול וההתעלמות מכך שנשים הן ההורה המטפל העיקרי הופכות שוב את עבודת הנשים לשקופה ומחזירה אותן להיות עבד-חינם.

לא, מה שיהפוך נשים להיות עבד-חינם הוא ביסוס ההנחה שרק הן מוכשרות לטיפול בילדים, ושהן מוכשרות רק לטיפול בילדים. זה מה שעושה חזקת הגיל הרך.

המאבק על חזקת הגיל הרך מתחולל היום במדינות רבות, ובכולן ארגוני הגברים הנאבקים לביטולה הם קומץ לא מייצג של גברים, שאינם בוחלים בהכפשות של נשות אקדמיה בעלות שם בינלאומי, באיומים על פעילות בארגוני נשים, בשקרים לתקשורת ולציבור ובלחצים על המערכת הפוליטית והמקצועית.

שוב, פשוט טעות (שלא לומר הטעיה, שלא לומר שקר).חזקת הגיל הרך היא הסדר די יחודי לישראל, ולכן לא יכול להיות שהמאבק מתחולל במדינות רבות. ובכל מקרה, בכל המדינות ששמות דגש על חקיקה תומכת שוויון מגדרי – משבדיה עד ארה"ב – משמורת משותפת היא ההסדר המועדף, בין אם החוק קובע אותו כברירת מחדל, או שיש עידוד משמעותי של משפחות לאמץ אותו.

הגברים האלה אינם נאבקים על שוויון בחופשת הלידה, בימי היעדרות ממקום העבודה לטיפול בילדים, בשעות עבודה גמישות. בעודם נשואים, חלוקת התפקידים המסורתית הולמת אותם מאוד דווקא.

יו, איזה קטע, את המאבק למען שוויון בחופשת הלידה אני דווקא מכיר לא רע (וגם על שעות עבודה גמישות שמעתי לא מעט). מוזר, בשם מירב מיכאלי לא נתקלתי באף אחד מהדיונים שנוגעים בכך.

זה חלק מתגובת-הנגד על ההתקדמות של הנשים, היותן בעלות זכויות אדם. עד לפני מאה שנה המערכת המשפטית לא דנה כלל במשמורת ילדים; הם היו פשוט שייכים לגבר. המאבק שהגברים האלה מנהלים הוא על הבעלות הזאת, על האשה, הילדים והכסף.

המשפט הזה היה יכול להיות נכון לחלוטין, אם הוא היה מתייחס לחזקת הגיל הרך. אבל הוא מתייחס למאבק לביטולה. חזקת הגיל הרך מכילה בדיוק את ההנחה השובינסיטית ביותר: שנשים הן היחידות שיכולות לטפל בילדים.

המאבק הברוטלי של ארגוני הגברים הביא להקמת ועדת שניט, הבוחנת את חזקת הגיל הרך ותגיש את מסקנותיה לשר המשפטים בתוך כמה ימים. אך סמלי הוא, שהוועדה מורכבת מרוב של גברים, כולל היו"ר.

בועדה יש 12 חברים, 6 גברים ו-6 נשים. אופס.

דעת המיעוט בה הציעה לעבור לחזקת ההורה המטפל; המלצה הוגנת, המזמינה כל גבר לקחת חצי לפחות מעמדת ההורה המטפל בתוך הנישואים, ולהמשיך להחזיק בה גם אחריהם.

זוהי המלצה מאוד הוגנת, אם אנחנו מניחים שחלוקת העבודה במשק הבית נקבעת רק על פי בחירתם של בני הזוג, ואין לגורמים חברתיים, תרבותיים, סוציאליזטוריים, מבניים, כלכליים ועוד השפעה. מצד שני, אם אנחנו מקבלים את ההנחה הזו, אפשר לסגור את התנועה הפמיניסטית וללכת הביתה: הגענו לשוויון!

שאלת חזקת הגיל הרך היא מורכבת. מחד, מתן הזדמנות שווה להורים לטפל בילדיהם היא תנאי הכרחי לקיומו של שוויון במשפחה; מאידך, הדין המשפחתי הישראלי הוא כל כך לא שוויוני, שלקיחת ההגנה היחידה על נשים היא בעייתית. צריך למצוא את הדרך לאפשר להורים חלוקת אחריות הורית שוויונית לאחר הגירושין, בלי לערער עוד את מעמדן של נשים בתהליך הגירושין.

אבל הדרך היא לא קידוש חזקת הגיל הרך כאיזו אמת אובייקטיבית, שצריך להיזהר ממנה. חזקת הגיל הרך צריכה להיתפס בתור מה שהיא: רע, שיתכן שהוא הכרחי.

ובטח שהדרך היא לא שקרים והטעיות.

December 18, 2011

Permalink for '‫שם אחד בבקשה, שם אחד, או שתפסיקו לשגל את איבר החשיבה שלנו‬'

0:04

‫שם אחד בבקשה, שם אחד, או שתפסיקו לשגל את איבר החשיבה שלנו‬

» ‎ הרהורים של אבא

December 13, 2011

Permalink for '‫כוח רודני, כוח תשתיתי והטיפול בנוער הגבעות‬'

13:59

‫כוח רודני, כוח תשתיתי והטיפול בנוער הגבעות‬

» ‎ הרהורים של אבא

הסוציולוג הפוליטי מייקל מאן מבחין בין שני סוגי כוח שהמדינה יודעת להפעיל: הראשון הוא כוח רודני (Despotic Power), והשני הוא כוח תשתיתי (Infrastructural power).

הסוג הראשון, הכוח הרודני, הוא הכוח הגלוי והערום, זה שאנחנו רגילים לראות את המדינה מפעילה: שוטרים שמרביצים למפגינים, יורים רימוני גז בכינון ישיר ודומיהם. אבל הטענה החשובה של מאן היא שלמדינה המודרנית יש מקור כוח הרבה יותר משמעותי בידיים –הכוח התשתיתי.

הכוח התשתיתי נובע מכך שמאז המהפכה התעשייתית, המדינה הופכת להיות יותר ויותר מעורבת בחייהם של האזרחים, עד שהיום המדינה נוכחת כמעט בכל תחום של החיים. המעורבות הזו של המדינה היא, כמובן, לא נייטרלית: המדינה מסוגלת לשנות את אופי המעורבות הזו, ובכך להפעיל כוח משמעותי כלפי האזרחים – משמעותי הרבה יותר מהכוח הרודני.

במה דברים אמורים? אנחנו רואים את הפעולה של הכוח התשתיתי בהמון תחומים, ובחלק מהמקומות הוא חשוף וקל לראות אותו. כשאנחנו אומרים שצריך להקים מעונות יום כדי לעודד השתתפות נשים בשוק העבודה, אנחנו מדברים על הפעלת כוח תשתיתי כדי לשנות את יחסי הכוחות בתוך המשפחה, ואת מערכת השיקולים של נשים, כדי לעודד אותן לעשות פעולה שנראית חיובית בעיני המדינה. לקטגוריות האלו נופל חוק חינוך חובה, שמכריח ילדים ללכת ללמוד; סבסוד תחבורה ציבורית, שמאלץ אנשים לנסוע באוטובוס ולא ברכב פרטי; ועוד ועוד.

בנקודה זו חשוב להדגיש, שכוח תשתיתי אינו רע בהכרח; אם הנחת היסוד שלנו היא שבחברה תמיד מופעל כוח, בין אם על ידי בעלי ההון, הכנסייה, תפיסות חברתיות, מבנים כלכליים ועוד – אין רע בכך שהכוח הזה יופעל על ידי המדינה, שהנהגתה נבחרת באופן דמוקרטי.

הכוח התשתיתי הזה הוא העוצמה האמיתית של המדינה המודרנית. לכאורה, אנו נוטים לחשוב שמדינות רודניות מפעילות יותר כוח כלפי אזרחיהן, ושולטות בחייהן בצורה עמוקה יותר, מאשר מדינות דמוקרטיות; מייקל מאן טוען שהמצב הוא הפוך. מדינות רודניות אמנם מפעילות הרבה יותר כוח רודני, אבל היכולת של מדינות דמוקרטיות להפעיל כוח תשתיתי היא הרבה יותר משמעותית, ונותנת להם שליטה הרבה יותר יסודית על חייהם של האזרחים.

בעקבות התפרעות נערי הגבעות אתמול בלילה ברחבי השטחים, נשמעות קריאות לטפל בהם ‘ביד קשה’, ולהפעיל הרבה כוח. איזה כוח? רודני, כמובן. צריך לשלוח את המשטרה, ולמה החיילים לא הגיבו כמו שהם מגיבים לפלסטינים שמנסים לפרוץ לבסיס?

במילים אחרות, למה לא מפעילים יותר כוח רודני?

כוח רודני, ככלי לטפל במחאה חברתית, הוא אמצעי מאוד לא יעיל. במיוחד בחברה דמוקרטית, שבה כמויות הכוח שניתן להפעיל הן מוגבלות, הפעלת כוח ישיר על האזרחים מביאה, בדרך כלל, ליצירת מרטירים ולהחרפת המאבק, ולא לדיכויו. איך אני יודע? תסתכלו על הלינקים למעלה, ותשאלו את עצמכם האם האלימות המופרזת שהפעילו המשטרה והצבא, גרמו למישהו לסגת מהמחאה שלו.

(למען הסר ספק – אני לא טוען שצריך לנטוש את הכוח הרודני. כל מי ששרף מסגד, זרק אבנים על פלסטינים, השחית ציוד צבאי או איים על פעילי זכויות אדם – צריך לעמוד למשפט הוגן, ובמידה ואשמתו תוכח מעבר לספק הסביר לשאת בעונש בהתאם לחוק)

הפעלת כוח תשתיתי, לעומת זאת, יכולה להיות משמעותית הרבה יותר. והראיה הטובה ביותר לכך, היא שכוח תשתיתי כבר הופעל, באפקטיביות רבה, כלפי אותה קבוצה בדיוק, והצליח למגר תופעה שכל כוח רודני שהופעל לא הצליח למגר. ואני מדבר על תופעת הסרבנות מימין.

לפני פחות משנתיים, הייתה בישראל תופעה נרחבת של חיילים שהפגינו בעודם במדים, נגד פינוי מאחזים לא חוקיים. הצבא השתולל, הכניס חיילים לכלא והדיח אותם – ואותם חיילים הפכו ליקירי הימין, והתופעה רק הלכה והתרחבה. סיפור קלאסי של כישלון הכוח הרודני – שימוש בכוח רודני הופך את הסובייקטים שלו למרטירים, ואחרים הולכים בעקבותיהם בשמחה רבה.

עד שמשרד הביטחון החליט לעבור להשתמש בכוח תשתיתי – וביטל את ההסדר עם הישיבה שממנה יצאו החיילים המוחים. כלומר, לא הפעיל כוח ישירות כלפי ההתנהגות שאותה הוא רוצה למגר, אלא השתמש במעורבות העמוקה שלו בחברה כדי לפגוע בהם.

והפלא ופלא – מאז אותו רגע, לא שמענו יותר ש’'גולני לא מגרשים יהודים’.

כי ביטול ההסדר עם ישיבה לא יוצר מרטירים. אין בו הירואיקה שעליה אפשר לבנות מור”קים. הוא פשוט יוצר מצב, שבו אין לך יותר משאבים להמשיך להיאבק, ואתה נשבר והולך הביתה.

את אותו סוג של כוח תשתיתי אפשר להפעיל גם כלפי בריוני תג מחיר. הרי אנחנו יודעים איפה הם גרים, ואנחנו יודעים שבמקומות שהם גרים יש בעיות קשות של אישורים תכנוניים לסוגיהם. אז אפשר, למשל, להוציא צו תכנוני ולנתק את הישוב מהחשמל. ומהמים. ולסגור להם את גן הילדים (שיסעו לישוב הקרוב, אם הם רוצים). ואת כביש הגישה שצה”ל סלל. ואם רוצים, אפשר להמשיך עוד ועוד.

בשבוע הראשון, הם ירגישו נורא גיבורים אל מול הקור והחושך, וגם יצליחו לעורר סערה תקשורתית. אולי אפילו יזכו לחיזוק, מהרבה חבר’ה שיבואו לשבת איתם ולעודד אותם.

בשבוע השני, החבר’ה הנוספים כבר ילכו, כי אתם יודעים – צריך לעבוד וזה. והם ישארו בקור ובחושך.

בשבוע השלישי, אף אחד כבר לא יזכור איפה זה רמת מגרון. חוץ מהקור והחושך, כמובן, שעדיין ישארו שם. והעוקב, שצריך למלא כל פעם מחדש. ועם כל הכבוד למטרה, יש לנו חיים לנהל. ואז נראה איך הגיבורים הגדולים, שלא הייתה להם בעיה לעמוד מול המשטרה והצבא, הולכים ומתפוגגים.

האם כולם יעלמו? קשה להניח. הגרעין האידיאולוגי, הקשה, ישאר. אבל מרגע שהורדנו את מספרם מאלפים לעשרות, כבר הרבה יותר קל להתמודד איתם.

December 05, 2011

Permalink for '‫אנטי חרדיות כמסווה לנאו-ליברליות: יאיר לפיד והדיור הציבורי‬'

13:00

‫אנטי חרדיות כמסווה לנאו-ליברליות: יאיר לפיד והדיור הציבורי‬

» ‎ הרהורים של אבא

אני לא באמת נוהג להתייחס לפוסטים של יאיר לפיד בפייסבוק. יאיר לפיד, אחרי הכל. אבל אחרי שראיתי כמה וכמה חברים שלי משתפים את הטקסט הזה, שלקוח מהטור שלו בסופ”ש בידיעות אחרונות, הבנתי שיש כאן משהו שקוסם ל’אדם הממוצע’, לאותו מעמד הביניים שיצא להפגנות בקיץ. ומכיוון שזהו טקסט מסוכן, ראוי לנתח אותו.

לטובת אלו שמעדיפים שלא להיכנס לפייסבוק, או לא לקרוא את יאיר לפיד, נתקצר את הטקסט המקורי. לפיד מספר שם על על פקיד ממשלתי עלום-שם, שמספר על תהליך אישור מסקנות הדיור אצל טרכטנברג. לדברי אותו פקיד, כל הדרג המקצועי היה משוכנע שהעיקרון צריך להיות “מי שלא יוכיח שניסה למצות את כושר ההשתכרות שלו, לא יקבל עזרה בדיור” – קרי, סיוע בדיור רק לאנשים עובדים. לפיד מתאר הסכמה מקיר לקיר על העיקרון הזה, שנשברה רק כשהגיעו לדיונים מול שר השיכון, אריאל אטיאס, שדרש להוריד את הקריטריון הזה ולשים במקומו קריטריונים של מספר ילדים ושנות נישואין – שיועילו, לטענת לפיד, לחרדים, קהל הבוחרים של אטיאס.

אני מגדיר את הטקסט הזה כטקסט מסוכן, משום שהוא מנסה להחזיר אותנו לשיח של טרום-המחאה. לשיח של ‘החילונים מול החרדים’, במקום לשיח של בעלי ההון מול אלו שאינם בעלי הון. והוא עושה את זה על מנת להעביר הצעה בעלת ניחוח נאו-ליברלי עז, שבסופו של דבר תפגע באותו הציבור שיצא למחאה.

לפיד, כדרכו, מנסה להציג לנו את ההתניה של מיצוי כושר השתכרות כמשהו שנועד להרחיק את ההטבה מהחרדים. בפועל, יש כאן אלמנט נאו-ליברלי מובהק, שעלול לפגוע ישירות בדיוק באותו ציבור עובד שעליו מתיימר, לכאורה, לפיד להגן – ושסותר את דרישות המחאה בצורה די בוטה. ההצעה להתנות קבלת סיוע סוציאלי – דיור, במקרה זה – בעבודה לוקה בשלוש בעיות חמורות.

הראשונה היא ההנחה שמי שאינו עובד, אינו עובד באשמתו. בפועל, ברוב המקרים, אותם “בטלנים שמסרבים לעבוד” שמתאר לפיד לא עובדים משום שאין להם עבודה.אחד המאפיינים של השוק הקפיטליסטי הוא שיש בו פחות משרות מעובדים, ולכן לעולם נראה מובטלים. לא בגלל שהם עצלנים, לא בגלל שהם לא מוכשרים – פשוט כי אין עבודה. סגרו את המפעל, העבירו את הטקסטיל לחו”ל. אין עבודה. ודווקא בשלב הרגיש הזה בחייהם, שהכנסתם נפגעת ורמת חייהם יורדת ממילא, לפיד מציע לנו לפגוע גם בדיור שלהם. נכון רעיון נפלא?

השנייה היא ההשפעה של התנאי הזה דווקא על האנשים העובדים. קחו, למשל, את העובד בשכר נמוך, שמחכה לדירה בבנייה ציבורית, מהסוג עליה מדבר לפיד. אותו עובד יודע, שקבלת הדירה תלויה בסטטוס התעסוקתי שלו. האם, לדעתכם, אותו עובד יסכים לארגן ועד במקום העבודה? להתלונן על תנאי עבודה לא חוקיים? אפילו לבקש חופשה? כל אחד מהדברים האלו הופך להיות מסוכן מאוד, כשהמשמעות של פיטורין היא לא רק אובדן הכנסה, אלא גם אובדן של אופציית הדיור. התניית תנאים סוציאליים בהשתתפות בשוק העבודה, הופכת את העובדים לתלויים באופן קיצוני במעסיקיהם.

לבסוף, התנאי הזה מרוקן מתוכן את הרעיון של זכויות חברתיות. המשמעות של זכויות חברתיות היא שיש דברים שכל אדם זכאי להם. וכשאנחנו אומרים ‘כל אדם’, אנחנו מתכוונים גם לזה שאינו עובד (וגם, רחמנא ליצלן, לחרדים). הזכות לחינוך משמעה שלא משנה מה מצבו הכלכלי או התעסוקתי של אדם, ילדיו זכאים לחינוך. משמעה של הזכות לדיור היא שלכל אדם יש זכות לקורת גג – ושעל המדינה לדאוג שיקבל אותה.

הדברים שאמרתי לעיל אינם נכונים רק להצעה של לפיד – הם נכונים (כמעט) לכל התניה של קבלת הטבות סוציאליות בסטטוס תעסוקתי. לא לחינם הגישה הזו פופולרית במיוחד במדינת הרווחה האמריקאית, שם היא משמשת לא על מנת לתת רווחה למי שמגיע לו – אלא על מנת לסמן את מקבלי הרווחה כעצלנים וכלא ראויים. עדיף להימנע מהצעות כאלה.

ואפשר להסתכל על זה בתור עוד הוכחה, שועדת טרכטנברג אינה אלא ‘עוד מאותו הדבר’.

November 02, 2011

16:37

‫על הקרב שאסור להפסיד‬

» ‎ הרהורים של אבא

העימותים בין דתיים לחילונים, על מה שקרוי 'כפייה דתית' או 'סטטוס קוו', נערכו בהרבה מישורים בשנים האחרונות. בשנות ה-80 היו את מאבקי החזיר, שהוכרעו בסערה על ידי המהגרים מברית המועצות לשעבר; המאבקים על שמירת השבת במרחב הציבורי ניטשו בנושאים רבים, הבולטים שבהם הם הנסיונות החרדיים לחסימת כבישים (אם כי משברים ממשלתיים, ממטוסי ה-F15 ועד המשחן, גם הם כיכבו), ועוד ועוד. בעשור האחרון, ליבו של המאבק הזה היה נגד דרך החיים החרדית (ההיעדרות משירות צבאי ומשוק העבודה, הלימודים שאינם כוללים לימודי חול, ועוד).

אך נדמה שבשנים האחרונות – במידה רבה בגלל תהליכים פנימיים שעוברת החברה הדתית, ויותר ממנה החברה החרדית – הדתיים והחרדים עברו, אם תרצו, לאופנסיבה, והמאבקים האלה עברו להתמקד במקומן של נשים במרחב הציבורי. הנושא החם כרגע הוא שירת נשים, ובעיקר בצבא. אבל בין הנושאים שבמחלוקת אפשר למצוא גם את הצגת דמויות נשיות במרחב הציבורי, את 'השילוב הראוי' (קרי, הדרת נשים מאיזורים שלמים בצה"ל כדי לאפשר כניסת חרדים), את 'קווי המהדרין' ועוד.

הקרב הזה עדיין בתחילתו, והוא מתנהל במישורים שנתפסים כ'שטח הפרטי' של החרדים (אוטובוסים ושלטים בשכונות חרדיות) ובצבא. אבל הוא הולך ומתרחב, ונראה שיקיף עוד ועוד תחומים של חיינו.

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה, יודע שאני לא הדגם הקלאסי של 'השמאלני זולל החרדים'. כמי שמאמין אמונה עמוקה ברב תרבותיות, אני בהחלט בעד לחפש את המקומות שבהם צריך לאפשר לקיים לחרדים אורח חיים לפי בחירתם, כל עוד הפגיעה באחרים היא מינימלית. ובכל זאת אני אומר – בקרב הזה, אסור לחילונים להפסיד.

חלק מהקרבות שתוארו לעיל – למשל, המאבק נגד 'החרדים הסחטנים שחיים על חשבון המסים שלנו' – הם מיותרים לטעמי. חלק אחר הוא מוצדק – אין ספק שאין סיבה למנוע מאדם לאכול חזיר, או להשתמש ברכבו או בתחבורה ציבורית, מטעמים דתיים. אין גם ספק שמניעה כזו היא פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות שלו.

מצד שני, הפגיעה הזו היא פגיעה מוגבלת. אמנם זכויותיו של מי שאינו יכול לאכול (ולגדל, ולמכור) חזיר נפגעות, אבל הוא עדיין יכול לקיים חיים מלאים. צריך להאבק נגד הפגיעה הזו בזכויות, אבל אם הפסדנו בקרב הזה – זה לא סוף העולם. גם אם כביש בר אילן היה נסגר בשבתות, הייתה נגרמת פגיעה בזכויות האדם של החילונים הירושלמיים, אבל פגיעה שבלית ברירה, אפשר לחיות איתה.

הקרב הזה – הקרב על מיקומן של נשים במרחב הציבורי – הוא קרב שעבור הציבור החילוני, הוא קרב מסדר גודל אחר לגמרי. הוא קרב שנוגע לזכויות הכי בסיסיות של רוב האוכלוסיה. כשנאסרת הופעת נשים בציבור – גם אם זה איסור מוגבל – פוליטיקאיות, למשל, נמצאות בנקודת נחיתות איומה, שלא תאפשר להן להתמודד ברצינות על שום תפקיד. כשהמאבק הזה יגיע למקומות העבודה, אנחנו נראה איך תקרת הזכוכית הופכת לתקרת בטון – אמנם אסור לפי חוק לא לקדם מישהי בגלל שהיא אישה, אבל כבר נמצא איך לדאוג שאשת השיווק לא תגיע לתפקיד בכיר מדי, כדי שנוכל להמשיך לעשות עסקים בשקט. וכך הלאה, בכל תחומי החיים – זוהי פגיעה מהותית ביכולת של נשים להשתתף בחיי החברה.

ועל פגיעה כזו, אי אפשר להגיד 'נכון, יש כאן פגיעה בזכויות'. נגד פגיעה כזו, צריך להיאבק בכל הכוח. ונדמה שאת זה העסקנים של הציבור הדתי והחרדי לא מבינים – שכאן מדובר בקרב ששם את הציבור החילוני בפינה, ולא מאפשר לו להתפשר.

עכשיו אתם חושבים לעצמכם – 'אוי, הוא תמים. פגיעה בזכויות הבסיסיות של נשים, למישהו בישראל אכפת?'

אז זהו, שאני האחרון שאגיד שהחברה הישראלית היא חברה שוויונית, או שערך השוויון המגדרי הוא ערך ראשון במעלה בקרב הציבור החילוני בישראל (למעשה, אני כותב דוקטורט בדיוק כדי לבסס את הטענה ההפוכה). אבל העמדה הישראלית היא עמדה מורכבת יותר משוביניזם פשוט. מחקר אחרי מחקר הראו איך בישראל, חשוב מאוד לשמור על החזות השוויונית, תוך נטייה להזניח את השוויון בפועל. כך, לא יהיו חוקים שיגבילו השתתפות נשים בפוליטיקה, אבל העובדה ששיעור הנשים בכנסת הוא מהנמוכים בעולם לא כל כך תטריד אף אחד; כך, יהיו לנו חוקים מתקדמים להגנה על נשים בשוק העבודה, אבל בפועל נראה פערי שכר משמעותיים מאוד; וכך – תרומתי הקטנה לגוף הידע – יהיה לנו חוק שיאפשר לאבות לקחת חופשת לידה, אבל לאף אחד לא יפריע שאבות ספורים בלבד לוקחים חופשת לידה כזו.

הנקודה היא שהדרישה הדתית להדרת נשים מהמרחב הציבורי תוקפת בדיוק את המישור ההצהרתי. כל חקיקה שתקבע אפלייה בין נשים לגברים בחוק, תעביר את האפלייה מהמישור הסמוי למישור הגלוי, ותאיים על התפיסה של הציבור החילוני את ישראל כמדינה מערבית, מודרנית ומתקדמת. דרישה כזו תעמיד את הציבור החילוני על רגליו האחוריות. לכן, נדמה לי שניתן לומר בוודאות שככל שהדרישה הזו תתרחב, ותעבור מהגטו הדתי-חרדי למרחב הציבורי שהחילונים שותפים בו, כך יתרבו ההתנגדויות החילוניות. ככל שיותר הורים חילונים יתקלו במצב שבו הבת שלהם מודרת מתפקיד צבאי, שבו היו בעבר בנות; ככל שיותר פוליטיקאיות יתקלו במצב שבו פניהם לא יכולים להופיע על שלטים; ככל שהתהליך הזה יתמסד – כך תתרבה ההתנגדות החילונית.

ומכיוון שהאליטה בישראל היא, עדיין, אליטה חילונית – דינו של הקרב הזה להיות מוכרע לטובת החילונים. אלא אם כן, כמובן, התהליך הזה יקרה מספיק בשקט כדי שאף אחד לא ישים לב. אז יאללה, קדימה, לכו לאירוע נשים שרות של ואנדר.

September 14, 2011

Permalink for '‫על זנות, לגליזציה ונאו ליברליזם‬'

10:32

‫על זנות, לגליזציה ונאו ליברליזם‬

» ‎ הרהורים של אבא

תפיסה מקובלת לגבי הזנות אומרת, כי אין סיבה להגביל את העיסוק בזנות. לכאורה, אם העובדת בזנות מעוניינת, והלקוח מעוניין – מי אנחנו שנעצור בעדם מלעשות פעולה שמבוססת על רצונם החופשי? זו, בתמצות, העמדה שמציג מנחם לוריא.

בבסיסה של העמדה הזו עומדת התפיסה ממוקדת-הפרט של הליברליזם, ובפרט של הניאו-ליברליזם* – תפיסה השמה דגש על העדפותיו של האדם, בדרך כלל כפי שהן מתבטאות בפעולותיו, ומותירה בצד גורמים מבניים, המשפיעים על בחירותיו והעדפותיו של הפרט. כך, טוענים הניאו-ליברלים כי חוק שכר מינימום מגביל את אלו הרוצים לעבוד בעבודות שהשכר בהן נמוך משכר המינימום, ותקנות בטיחות בעבודה פוגעות במי שמבקש להרוויח כסף רב יותר תמורת עבודה מסוכנת יותר. באותו אופן, גם הזנות נתפסת כעיסוק שאולי אינו מביא כבוד רב, אך נשים בוחרות לעסוק בו מסיבותיהן, ויש לכבדן.

בפועל, תחום הזנות הוא התחום שמוכיח יותר מכל את כשלונה של תפיסה זו. כאשר אנו בוחנים את הסיבות שבשלן נשים (וגברים) מגיעות לעיסוק בזנות – לא כביטוי של 'העדפה נגלית', אלא ממש הולכים ושואלים אותן – אנו רואים שהבחירה החופשית משחקת כאן תפקיד קטן מאוד. רבות מהעוסקות בזנות הן נשים שהגיעו לעיסוק זה מתוך עבר של מגורים ברחוב כנערות, מתוך התמכרות לסמים, או מתוך היסטוריה של התעללות מינית בילדות. למעשה, הספרות המחקרית מראה כי 80-95%** מתוך העוסקות בזנות הגיעו לכך מתוך חוסר ברירה, ואינן יכולות לעזוב. לאור נתונים אלו, אין פלא שרבים מעדיפים להגדיר אותן כ'קורבנות זנות', ולא כ'עוסקות בזנות'. המיתוס על הסטודנטית, שמעדיפה לעסוק בזנות על פני מלצרות כי הכסף טוב יותר – אינו אלא מיתוס, גם אם יש אחת כזו או שתיים.

לכן, הגישה שאומרת שנשים בוחרות בזנות, ולכן צריך לאפשר להן לעשות זאת, היא גישה המותירה את קורבנות הזנות במעמד הקורבן, ואף מסירה מהן את ההגנה המועטה ממנה הן נהנות.

אז מה ניתן לעשות?

הספרות רוויה בחילוקי דעות בשאלה מהו הטיפול המיטבי של המדינה בסוגיית הזנות. הדעות נעות בין שני קטבים: קוטב הלגליזציה, הקורא ללגליזציה של הזנות – אבל תוך רגולציה כבדה מאוד של המדינה, שתאפשר לנשים עבודה בתנאים טובים ככל האפשר, תוך הבטחת חופש גדול ככל האפשר מניצול; ומולו, קוטב הקרימינליזציה, הקורא להפיכת הזנות לפשע פלילי – עבור הלקוחות, על מנת שלא לפגוע בנשים עצמן.

היתרון הגדול של הלגליזציה – שוב, בצמוד לרגולציה הדוקה מאוד – הוא הבטחת תנאים ככל הניתן לנשים; היתרון של הקרימינליזציה הוא צמצום דרסטי במספר העוסקות בזנות. יתרונו של כל קוטב הוא חסרונו של האחר – בשבדיה, שבה אומצה בצורה החריפה ביותר הקרימינליזציה, יש מעט מאוד נשים העוסקות בזנות – אך הן נאלצות לעשות זאת במסתרין, מאימת המשטרה, ולכן חשופות מאוד לניצול ולאלימות. בהולנד, שאימצה את מודל הלגליזציה, הנשים זוכות לתנאים טובים מאוד, יחסית למדינות אחרות – אך גם מספר העוסקות בזנות הוא גדול מאוד.

לסיכום, השאלה של המדיניות כלפי תעשיית המין היא שאלה מורכבת. דבר אחד ברור – המדיניות של 'זה עיסוק ככל העיסוקים, ויש לאפשר למי שרוצה לעסוק בו' היא מדיניות מסוכנת, שמשמעה פגיעה קשה בציבור הנשים החשופות לסיכון זה.

* אין בכך כדי לטעון, כמובן, שזנות היא תופעה של העידן הניאו ליברלי, או תופעה קפיטליסטית.

September 05, 2011

Permalink for '‫מדיניות משפחתית כמנוף למודרניזציה מפלגתית‬'

9:40

‫מדיניות משפחתית כמנוף למודרניזציה מפלגתית‬

» ‎ הרהורים של אבא

אחת השאלות שאני שואל את עצמי שוב ושוב היא, למה בישראל לא הייתה בעשורים האחרונים רפורמה במדיניות כלפי משפחות, שמאפשרת יצירת איזון בין עבודה ומשפחה?

תאמרו, שאלה אידיוטית. מדינת הרווחה הישראלית לא הלכה לכיוון של הרחבת מדינת הרווחה בשום תחום, אז למה דווקא בתחום הזה? אלא שבראייה השוואתית, ניתן היה לצפות לשינוי.

ישראל, הרי, איננה יחודית בתפנית הניאו-ליברלית שעשתה מדיניות הרווחה שלה בעשורים האחרונים (גם אם בישראל, התפנית הזו הייתה קיצונית יותר מברוב מדינות הרווחה). המעבר ממדיניות סוציאל-דמוקרטית למדינות ניאו-ליברלית אפיין את כל מדינות הרווחה, במידה כזו או אחרת.

אלא שהמעבר הזה – בישראל ובמדינות אחרות – איננו (רק) בגדר 'צמצום' אלא בגדר 'שינוי'. תכניות רבות אמנם קוצצו – בעיקר תוכניות אוניברסליות ורחבות, מחינוך חינם ועד דמי אבטלה. אבל לצידן, יש גם תכניות שהורחבו, ולעתים הושקעו בהן סכומים גדולים מאוד. דוגמא בולטת אחת היא תוכנית רווחה לעבודה – או בשמה הישראלי, תוכנית ויסקונסין. דוגמא בולטת אחרת היא תכניות המיועדות לאיזון בין עבודה ומשפחה. ברוב מדינות הרווחה, חלו מאז שנות ה-90 רפורמות משמעותיות בחופשת הלידה, במבנה ובמימון מעונות היום, ובהסדרת שעות העבודה של הורים.

ישראל עונה לדפוס הזה בדיוק – צמצום מצד אחד, הרחבה מצד שני – למעט העובדה שמדיניות משפחתית פשוט לא קיימת בשיח הפוליטי בישראל (לפחות לא עד מאבק העגלות). ועד היום, לא הצלחתי למצוא תשובה טובה לשאלה – למה.

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס של ועדת המחקר של האגודה הסוציולוגית העולמית שעוסקת במדיניות חברתית. היה מרתק, ונקווה שנספיק לכתוב עוד פוסטים על דברים מעניינים ששמעתי שם, אבל בהקשר של הדברים שנאמרו קודם – עניין אותי המחקר של טימו פלקנשטיין וסויון לי^[1] שעסקו בדיוק בשאלה מה התנאים הפוליטיים שמאפשרים רפורמה במדיניות כלפי משפחות – תוך שהם חוקרים את המקרים של שבדיה, בריטניה, גרמניה וקוריאה. הם פוסלים אפשרויות כמו מספר הנשים בפרלמנט או בממשלה, החוזק של איגודי עובדים או של ארגוני נשים ושלטון של מפלגה סוציאל-דמוקרטית, ומגיעים למסקנה מפתיעה: בארבעת המקרים שנבדקו, רפורמה במדיניות כלפי משפחות הגיעה כתוצאה של מודרניזציה של מפלגה.

התיאור דומה בצורה מפתיעה^[2] מפלגה שהפסידה באופן עקבי בבחירות, ונחשבת למפלגה מאובנת ומיושנת, מחליטה שנושא המדיניות כלפי משפחות הוא הנושא שיכול לשקם את תדמיתה בעיני הקהל העירוני הצעיר, ובעיקר בעיני נשים צעירות. היא מאמצת את הנושא בתור נושא מרכזי במצע הבחירות שלה, זוכה בבחירות ומיישמת רפורמות משמעותיות בתחום. זה קרה עם הלייבור בבריטניה, ובמפתיע – גם עם המפלגה השמרנית בקוריאה ועם הנוצרים-דמוקרטים בגרמניה. כלומר, גם מפלגות שמרניות וימניות יישמו מדיניות מרחיבה כלפי משפחות, ככלי לזכות בבחירות.

בעקבות המחקר הזה, אין לי אלא להציע למנצח בפריימריז של מפלגת העבודה – יהא אשר יהא – לאמץ את הדפוס הזה. אם מפלגת העבודה תדע להציע למשפחות צעירות בישראל אופציה שתאפשר להן מצד אחד לקיים משק בית שוויוני, מצד שני לספק טיפול הולם לילדים שלהן, ומצד שלישי לא להיות נתונים תחת לחץ בלתי פוסק לאזן בין העבודה לבין חיי המשפחה – גם הציבור בישראל ירוויח, וגם מפלגת העבודה תקבל הזדמנות לחזור להיות רלוונטית.

הערות שוליים:

[] עדיין און לינק – המאמר עוד לא פורסם, וזו רק טיוטה ↩
[] למעט המקרה השבדי, שהוא טיפה שונה בתקופה ההיסטורית ובמעמדה של המפלגה, אבל לא בתפקידה של המדיניות המשפחתית ככלי של מודרניזציה ↩

September 03, 2011

13:39

‫טוק טוק טוק, בדיקה‬

» ‎ הרהורים של אבא

August 25, 2011

Permalink for '‫לעתיד סוציאל דמוקרטי: ציר פרץ-גילאון‬'

17:53

‫לעתיד סוציאל דמוקרטי: ציר פרץ-גילאון‬

» ‎ הרהורים של אבא

פוסט אורח מאת אלעד הן

כבר זמן רב שואלים את עצמם הסוציאל-דמוקרטים כיצד הם יכולים לפרוץ אל מעבר להצלחות הפוליטיות המאוד חלקיות שלהם. כוונתי לא רק להצלחה האלקטורלית הלא מספקת לאורך שנים: הניסיון של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ בבחירות 2006 הוכיח שיש בארץ ציבור גדול של מצביעי ימין מסורתיים שרוצים ויכולים לעבור לתמוך בשמאל סוציאל-דמוקרטי ואני מניח שבפעולה מתמשכת נכונה ניתן להגדיל את הציבור הזה משמעותית.

לפני שהם פונים אל הציבור הרחב, נתקלים הסוציאל-דמוקרטים בעבודה ובמרצ בקשיים בתוך מפלגותיהם. בחירתו של פרץ ליו"ר העבודה, הובילה ל"מהפכת נגד" בתוך המפלגה, שבראשה התייצבו כל מי שדרדרו אותה במדרון הניאו-ליברלי. במרצ נתקלו רן כהן ומחנהו בבעיה דומה: התגייסות חוזרת של הממסד המפלגתי כדי לסכל את אפשרות בחירתו ליו"ר המפלגה.

במאמר בעבודה שחורה מה-25.8 מעלה דני גוטוויין אפשרות חדשה ולא מדוברת מספיק: מערך בין מפלגתי בדומיננטיות של אילן גילאון ועמיר פרץ. גוטוויין עומד בהרחבה על היתרונות של החיבור הזה בתחום בניית הכוח וגיוס ציבורים שמזוהים עם הימין לתמיכה בשמאל הסוציאל-דמוקרטי. אני מאד מסכים אך רוצה להאיר זווית נוספת וחשובה לא פחות:

הציר הזה טומן בחובו אפשרות ליציאה מצורת הפעולה שמשתקת את חברי הכנסת הסוציאל דמוקרטיים היום ומעבר לצורת פעולה חדשה ואפקטיבית יותר: עד היום חברי הכנסת האלה פועלים כ"תאים" סוציאל-דמוקרטים בתוך גופים ניאו ליברליים. כך, במקום שתיווצר תנועה סוציאל-דמוקרטית שיש לה ביטוי גם בנציגות בכנסת, נוצרים "מחנות" של תומכי ח"כים בודדים שלא מצליחים להתגבש לכדי תנועה, אם בגלל הישיבה במפלגות שונות ואם בגלל סכסוכים עקרוניים ואישיים ביניהם.

חיבור של עמיר פרץ ואילן גילאון המחזיקים בעמדות מדיניות וכלכליות-חברתיות דומות יכול להיות גרעין ראשוני לתנועה סוציאל-דמוקרטית בעלת כושר פניה רחב לכל רבדיה של החברה הישראלית. לאחר שיהיו שניים יהיה כבר פשוט יותר לצרף שלישי ורביעי או לדאוג ששלישי ורביעי שכאלה יבחרו בפריימריז ויצטרפו. הדרך מכאן להבקעה מפלגתית של הסוציאל דמוקרטיה קצרה.

זו אימתו האמתית של ביבי: תנועה סוציאל-דמוקרטית שתאתגר את המבנה האלקטוראלי הקיים ותזכה באמונם של המעמדות העובדים במדינת ישראל ע"י שתציע להם עסקה טובה משל ביבי: חיים של רווחה, שוויון-חברתי ביטחון בעתיד, כבוד וסולידריות.

אלעד הן

August 14, 2011

Permalink for '‫רפואה איכותית ב5 דקות ? הזמנה להפגנה‬'

1:16

‫רפואה איכותית ב5 דקות ? הזמנה להפגנה‬

» ‎ הרהורים של אבא

את הטקסט הזה לא אני כתבתי, אבל המארגנים ובהם docturel@ היקר באדם ביקשו להפיץ בכל האמצעים, אז הנה:
נתאי.

יום ראשון – 14.8.2011 שעה 11 בבוקר בכיכר המדינה – הפגנה

ההסכם שבדרך – יותר שעות, יותר אלתורים, יותר 'מדדי איכות' – אותן 5 דקות לחולה !

שמעתם מהחולים שלכם שהעם אתנו אז בואו ותשמיעו את קריאתם !

יום ראשון – הצעד הראשון של רפואת הקהילה בכיוון הנכון – הצטרפו כדי להשפיע!!

רופאי הקהילה נלחמים למען רפואה ציבורית טובה ושוויונית

ביום ראשון 14.8.11, 11:00 בבוקר כיכר המדינה, תל אביב.

אנו רופאי הקהילה קוראים לשיפור הרפואה הציבורית בישראל.

מגיעה לכל תושבי ישראל גישה לרפואה ציבורית איכותית.

רוב המפגש של החולים עם מערכת הרפואה הציבורית הינו ברפואת הקהילה, אצל רופאי המשפחה, הילדים, והרופאים היועצים, הזמן קצר והמלאכה מרובה. אנו קוראים למתן זמן מספק לטיפול בחולה.

לשם כך אנו נפגשים ביום ראשון בככר המדינה וקוראים לרופאי הקהילה להצטרף אלינו לקריאת שבועת הרופא, ודורשים:

לפחות רבע שעה למפגש עם מטופל.

הורדת משמעותית של הנורמות, דהיינו היחס בין מספר מטופלים למספר הרופאים, על מנת לאפשר לרופא מתן רפואה איכותית לכל אחד ממטופליו.

חיזוק שרותי הרפואה בפריפריה.

לשם כך יש צורך בתוספת תקציב משמעותית לרפואת הקהילה.

בואו בהמוניכם וקראו לחבריכם ובני משפחתכם להצטרף לקריאה משותפת של שבועת הרופא למען חיזוק רפואת הקהילה בישראל.

http://www.betterkehila.info

ליצירת קשר kehiladocs@gmail.com

August 11, 2011

Permalink for '‫מעונות יום וחופשות לידה: בין סוגי פמיניזם‬'

9:36

‫מעונות יום וחופשות לידה: בין סוגי פמיניזם‬

» ‎ הרהורים של אבא

מעונות יום והמשמרת השנייה

מראשית ימיו של הפמיניזם הבינו נשים, כי אחד החסמים העיקריים בפני השתלבות שוויונית של נשים בשוק העבודה הוא אחריותן לטיפול בילדים ובמשק הבית. כאשר נשים צריכות לטפל בילדים, הן אינן יכולות לצאת לעבודה.

פמיניסטיות הציעו פתרון לבעיה זו – אם הטיפול בילדים מפריע לנשים להשתלב בשוק העבודה, בואו נמצא מישהו אחר שיעשה זאת במקומן. זו בעצם ההצעה של דרור ישראל, ב’נייר הלקמוס’ – חינוך חינם מגיל שלושה חודשים. הילדים מפריעים לנשים להשתלב בשוק העבודה, אז בואו נשים אותם במעונות היום כדי שיפסיקו להפריע.

הגישה הזו נוסתה בעבר, בצורה מאוד מקיפה. במפתיע, היא נוסתה אצל שתי היריבות האידיאולוגיות הגדולות – ארצות הברית מחד וברית המועצות מאידך. שתיהן יישמו מדיניות שנועדה לאפשר לנשים לעבוד ‘כמו גברים’ – לעבוד במשרה מלאה וארוכה, בזמן שמישהו אחר מטפל להן בילדים – אם כי כמובן שהן השתמשו באמצעים שונים מאוד זו מזו.

אך גם אם האמצעים היו שונים, התוצאה הייתה זהה – נשים אמנם השתלבו בהצלחה בשוק העבודה, אבל התוצאה לא הייתה שוויון מגדרי, אלא מה שארלי הוכצ’יילד הגדירה בתור ‘משמרת שנייה’- התופעה שבה נשים עובדות משרה מלאה בשוק העבודה, וחוזרות הביתה כדי להקדיש את כל זמנן לטיפול בילדים. הדפוס הזה יצר עומס אדיר על כתפיהן של הנשים, וגרם לחוסר שביעות רצון, לתופעות של דחק (סטרס) ואף לבעיות בריאותיות אצל נשים.

נשים לא הסכימו לקבל את הדפוס הזה. המצב שבו הן גם אחראיות שוות לפרנסה, גם נושאות בנטל מטלות הבית וגם לא מספיקות ליהנות מגידול ילדיהן הפך להיות עול אדיר עבורן. ברוסיה, הדבר התבטא בנסיגה למשפחתיות ‘מהסוג הישן’ לאחר נפילת הקומוניזם'; בארה”ב לתנועה של נשים שמעדיפות להישאר בבית ולטפל בילדיהן, ולברוח משוק העבודה.

מודל אחר של הורות – שילוב בין עבודה למשפחה

בתגובה, קם באירופה, החל משנות ה-90, מודל חדש. מודל שטוען שהמשמעות של שוויון לא יכולה להיות ‘שנשים יתנהגו כמו גברים’. מודל שטען שכדי להגיע לשוויון אמיתי ומהותי, לא מספיק לשנות את התנהגותן של נשים – צריך גם לשנות את התנהגותם של גברים, ואת מבנה שוק העבודה.

הטענה כאן היא שמבנה שוק העבודה המודרני מבוסס על ההנחה שלעובד, בעל המשפחה, יש מישהו שיטפל עבורו בילדים וידאג לכל צרכיו. ההנחה הזו היא הנחה שוביניסטית, הדוחקת נשים אל מחוץ לשוק העבודה, ונסיונות ליישם שוויון בלי לטפל בהנחה הזו נועדו לכישלון. לכן, יש לעצב מחדש את שוק העבודה, כך שכל עובד\ת, אישה כגבר, יוכל או תוכל גם להשתתף בשוק העבודה בצורה שוויונית, וגם להשתתף בגידול ילדיו בצורה מספקת.

המודל הזה טוען שמדיניות כלפי משפחות צריכה להיות מושתתת על שלוש רגליים: מצד אחד, שוויון מגדרי בעבודה ובבית; מצד שני, איזון בין עבודה ומשפחה, שיספק להורים מספיק זמן לדאוג למשפחתם; ומצד שלישי, מדיניות שתאפשר לגדל ילדים בצורה שתענה על צרכיהם ותשביע את רצון ההורים.

איך עושים את זה בפועל?

מעונות היום עדיין נמצאים במודל הזה, ותופסים בו חלק חשוב. אך זה אינו חלק בלעדי. הדרישה מהמעונות הופכת להיות: “לספק מקום איכותי לילדים חינם, החל מסוף חופשת הלידה, ובשעות שתואמות את שעות העבודה”. לדרישה זו שלושה מרכיבים:

המעון צריך להיות איכותי: לא מספיק שיהיה מקום להניח בו את הילד, עד שההורה יחזור מהעבודה. המעון צריך להיות תואם לסטנדרטים של בטיחות ואיכות, ולסטנדרטים חינוכיים.
חופשת הלידה צריכה לתת מענה לצרכים של תינוקות רכים. כיום קיימת הסכמה בין החוקרים כי עד גיל שנה, הטיפול המיטבי לילד הוא טיפול של אחד על אחד. מאידך, ידוע שחופשת לידה של חצי שנה עד תשעה חודשים אינה פוגעת באופן משמעותי בתעסוקת נשים (וראו את שיעורי תעסוקת הנשים בסקנדינביה, שבה החופשות ארוכות בהרבה). חופשה של חצי שנה לאם, שתלווה בחופשת חובה של מספר חודשים גם לאב, תאפשר לתת מענה מיטבי לשנה הראשונה לחייו של התינוק.
שעות העבודה צריכות להיות קצרות וגמישות. המצב בשוק העבודה הישראלי – שבו עובדים רבים, רובם גברים, נאלצים לעבוד מספר גדול מאוד של שעות בכל יום – מעבר לעובדה שהוא ניצול של העובד, מהווה גם פגיעה קשה ביכולתו לקיים חיי משפחה, או כל סוג אחר של חיי פנאי, לצורך העניין. שבוע העבודה צריך להיות קצר (לא יותר מ-40 שעות), וגמיש – כך שיאפשר להורים להתאים את שעות עבודתם לצרכי המשפחה.

פורסם במקור בעבודה שחורה

Permalink for '‫מאהל איחוד, מאהל מאוחד‬'

1:43

‫מאהל איחוד, מאהל מאוחד‬

» ‎ הרהורים של אבא

הייתי היום במאהל באר שבע, וישבתי עם אחד מפעילי השכונות שם, שאיתו אני בקשר כבר מהשבוע הראשון של המחאה. הוא הקים מאהל נפרד, בצד השני של מרכז המורים, כשהגעתי הוא ישב שם לבד.
הוא מספר על קרע בין המאהלים המבוססים יותר, בראשם רוטשילד, לבין המאהלים בהם נמצאת אוכלוסיה קשת יום יותר. הסיבות האידיאולוגיות לקרע שונות ומשונות, ונעוצות בהגדרה המעורפלת של מטרות המאבק. אבל המתח האמיתי הוא, להרגשתי, בין המוחים החדשים, אלו שזה מקרוב באו, לבין פעילי השכונות הוותיקים, שמרגישים שהמחאה נגנבה מהם. בנוסף לכך התאחדות הסטודנטים וגורמים מפלגתיים מממנים את המחאה "החדשה", שמצטלמת הרבה יותר טוב, והרבה יותר סקסית ממזרחיים או ערבים ששוב צועקים שקשה להם בחיים. בחורה מכפר שמריהו שאין לה בית זה "אדם נשך כלב" אם חד הורית משכונה ד' שאין לה בית זה "כלב נשך אדם" – לא סיפור עיתונאי. שלא לדבר על זה שהאוכלוסיה החדשה מצטלמת יותר טוב, יש לה נגישות יותר טובה לתקשורת, ויותר קשרים. לכן היא זוכה לכיסוי עודף. פעילי השכונות מתוסכלים מאד, כיוון שהם מתחילים להבין שזו כנראה שוב לא המסיבה שלהם.
באחד הביקורים הקודמים של במאהל ראיתי אם מצלמת את בנה. אינסטינקט הצלם שלי גרם לי לזנק ולסובב אותם כדי שיעמדו מול עם האור בפניו ולא בגבו, כך שהתמונה לא תצא חשוכה. האם ביקשה שאצטלם עם הילד "כדי שתהיה לו תמונה עם אנשים אינטיליגנטים". די נעלבתי, כי אין לי משקפיים, אני לא אשכנזי ולא קירח. בתמונה אחרת היא הקפידה שתהיה סטודנטית ג'ינג'ית ברקע. כנראה שאחרי שבועיים הסטודנטים וה"אינטיליגנטים" הפכו מגימיק גן חיות למתחרים.

August 07, 2011

Permalink for '‫טובו אוהליך ישראל – קריאה לחברי הדתיים‬'

22:48

‫טובו אוהליך ישראל – קריאה לחברי הדתיים‬

» ‎ הרהורים של אבא

אריאל שרפר כתב בשם הציבור הדתי שלדעתו נמנע ממנו להשתתף במחאה בווינט, ושואל:

זה כבר כמה שבועות שיושבי האוהלים מנסים לשכנע כי לא מדובר במחאה פוליטית – אלא חברתית, המיועדת לכלל העם. אבל נוכח הפגנת ההמונים אמש (מוצ"ש), שבה השתתפו למעלה ממאתיים-אלף בני אדם (שאולי חלקם הגדול באו, בכלל, בגלל שאין להם כסף לכרטיס להופעה של שלמה ארצי) – תהיתי כיצד בדיוק המחאה הזאת שייכת לכלל העם?

שרפר שואל כיצד המחאה שייכת לכלל העם. ובכן, התשובה פשוטה. המחאה לא שייכת לאיש. רבים משתתפים בה, רבים נוטלים בה חלק, רבים מושכים אותה לכל מיני כיוונים, אבל היא לא ממש שייכת לאיש, כפי שציין תום בפוסט המעמיק שלו.

את האבחנה הכי יפה עשה שי כהן, שאמר:

אל תהיו צרכנים של המהפכה, היו המהפכה

הציבור הישראלי רגיל לגישה צרכנית, כאותו זוג בורגנים תל אביבים ממכרי שפגשתי בעצרת, שהתלוננו על רשלנותם של המארגנים שלא השכילו לשים מספיק מסכי ווידאו ורמקולים לטובת אלו שמפאת הדוחק האיום לא הצליחו להגיע לקדמת המצעד ונדחקו לשוליו.
שפר כנראה מצפה ~~שמארגני העצרת יתנכרו לציבור בעל התודעה הפמיניסטית, שהיה שם מן הרגע הראשון~~, שמארגנות העצרת יתנכרו לעצמן, וינהיגו למשל הפרדה בין נשים לגברים, או שירה ונאומים של גברים בלבד, כדי לרצות את הציבור הדתי, שאולי יואיל בטובו לרדת מן הגדר ולהצטרף למחאה. לי נראה שלמרות שהדתיים כבר מזמן יושבים במקום נוח בקטר הם עדיין לא התנערו מן המנטליות של משגיח הכשרות בקרון המסעדה, וזו הפריזמה בה הם רואים הכל.

שרפר ממשיך וכותב:

השאלה הגדולה שיוצאת מהערב המתוקשר להחריד הזה, היא מה המסר החברתי שיצא מההפגנה הזאת? מה התוכנית? הבעיה הגדולה היא שגם למארגניה אין כרגע תשובה. הם רק רוצים לצעוק כמה שיותר ש"העם דורש צדק חברתי". עבורם השילוב של צעקות עם מופעי רוק משובחים, וכמה צעירים משולהבים שמוחאים כפיים על הבמה – היא דרך לא פחות טובה להעביר ערב, מאשר במועדון לילה שיגבה מהם כסף שאין להם בכניסה.

תמיד הפליא אותי האופן הנחרץ בו אנשים שמגדירים עצמם מאמינים, ומתייחסים לאמונותיהם ברצינות תהומית, נוטים ליחס מזלזל וציני באמונותיהם של אחרים. אני דווקא ראיתי ציבורים גדולים עם שלטים מנומקים אידיאולוגית, המחברים באופן מעורר התפעלות בין התרחשויות מאקרו כגון מיסים עקיפים והתעשרות הטייקונים לחייהם. תוך שהם משכילים לעשות זאת באופן מבודח, כמו אותו מפגין שנשא שלט: "בגלל נתניהו עברתי לעשן נובלס"

כאן חוטא שרפר, ורבים ממנהיגי הציבור הדתי יחד איתו בהבנת עומקו של התהליך. יש כאן שינוי של זרמי עומק ותחומים בחברה הישראלית. ואם לא יחטאו הדתיים, והחרדים במיוחד באופורטוניזם קצר מועד, כפי שהם רגילים להסתכל על המערכת הפוליטית הם יגלו שהם לא במחנה הנכון. אמנם הברית עם נתניהו שירתה אותם (ואותו) היטב בשנים האחרונות, והשיגה להם הישגים סקטוריאלים מרשימים. אך הם שוכחים שנתניהו, בצד זה שהוא פרגמטיסט פוליטי, הוא גם אידיאולוג נאו ליברלי קיצוני. ואם תשתנה הקונסטלציה הפוליטית, נניח לקואליצית קדימה – ליכוד – החרדים יהיו הראשונים שקצבאותיהם יקוצצו. כפי שכבר קרה בקדנציה הקודמת של נתניהו. לכן, אחי הדתיים והחרדים, אל תהיו קצרי רואי. כציבור בעל הכנסה נמוכה, שרבים מבניו משרתי ציבור: מורים, קצינים, שוטרים, סוהרים, עובדות סוציאליות וכדומה, יש לכם הרבה מה להרוויח מן המהפכה. אל תקריבו את האינטרס הקצר למען עתידכם.

וכמובן, אותו המסיח הגדול של השמאל, שדוד גרוסמן הצביע עליו בחכמה רבה, הכיבוש, מהווה כאן גם מסיח לימין:

לאדישות הזאת היו כידוע סיבות רבות, אבל הקרע העמוק סביב שאלת הכיבוש הוא, בעיני, הדבר ששיבש יותר מכל את מערכות הבקרה וההתרעה של החברה הישראלית. אל פני השטח צפו ועלו הצדדים הרעים והחולים שלנו כחברה, ואנחנו – אולי בגלל הפחד לעמוד בעיניים פקוחות מול מציאות חיינו במלואה – התמסרנו בהתלהבות למטמטמי חושים למיניהם, למשַכְּכי מציאות.

רעיון העיוועים של שלמות הארץ מכריח את הדתיים והחרדים להכנס למיטה עם הנאו ליברליזם, ולסבול מכל הפשפשים שנובעים מכך. בכל מקרה, כפי שנדב כתב בבלוג זה, שאלת שלמות הארץ ממילא מוכרעת בוושינגטון ולא בירושלים, כך שהם עלולים למצוא עצמם קרחים מכאן ומכאן בסופו של יום. בלי ארץ ישראל השלמה, ובלי קצבאות.

דרך אגב, דבר דומה מאד קורה לערבים, שרגילים לחשוד ביהודים ולצעוק שממדרים אותם, וגם הם ברובם יושבים על הגדר נכון לעכשיו.

שרפר מסיים את הטור שלו בפסקה הבאה:

מן הסתם, תייצר המחאה החברתית כותרות גם בתשעה באב עצמו.
אך אותי מעניין האם יוכל העם להתחבר לדברים שקרו לפני 1941 שנים, ולא רק לפני מספר שבועות.

במקום לשבת על הגדר ולהתפלסף האם יוכל העם, אולי תיזום עצרת תפילה ולימוד לט' באב, על הפער החברתי, אולי תלמדו על קמצא ובר קמצא, ואולי יצטרפו אליכם גם יותר חילונים ממה שתוכלו לשער, בלי ריטה ושלמה ארצי, ישימו כיפה ויפרידו בין נשים וגברים, ויבואו לשבת באוהליכם, בבחינת: טובו אוהליך ישראל.

August 06, 2011

Permalink for '‫ceci n'est pas une post‬'

2:10

‫ceci n'est pas une post‬

» ‎ הרהורים של אבא

August 01, 2011

Permalink for '‫סולידריות כאסטרטגיה פוליטית‬'

6:40

‫סולידריות כאסטרטגיה פוליטית‬

» ‎ הרהורים של אבא

נסיבות אישיות ניתקו אותי מהמאבק – ומכתיבה על המאבק – בשבועיים האחרונים. עכשיו אני יכול להתחיל להתחבר אליו בחזרה.

***

המאבק הנוכחי – מעבר לעובדה שהוא כמים חיים להלך שנמצא כבר 26 שנה במדבר – הוא מאבק סקטוריאלי באופן מובהק ומוצהר. זה המאבק של מעמד הביניים. מוביליו לא מתנכרים למאבק של המעמדות הנמוכים יותר, אבל הם באופן מוצהר מבדלים את המאבק הזה ממאבקים אחרים, של אנשים שמצבם הסוציו-אקונומי טוב פחות.

וזו עלולה להיות נקודת השבר של המאבק.

***

אחת השאלות המרכזיות שחוקרי מדינות רווחה שואלים את עצמם היא מדוע מדינות רווחה שונות זו מזו. למה בשבדיה יש דגש כל כך חזק על אוניברסליות, שנעדר ממדינות אחרות? למה בגרמניה מדינת הרווחה היא כל-כך מפולחת, ומעניקה שירותים שונים לשכבות שונות? למה בארה”ב, הטבות למי שאיננו עני מרוד נחשבות לחילול הקודש?

לשאלה הזו, כמו לכל שאלה במדעי החברה, יש מגוון רב של תשובות. אבל אחת התשובות המשכנעות ביותר, והמקובלות ביותר, היא העמדה של גישת ‘משאבי הכוח’ (Power Resources).

הגישה הזו פותחת בהצבעה על העובדה הפשוטה, לפיה התחזית של מרקס – לפיה הפרולטריון יהפוך לרוב וישתלט על הדמוקרטיה הפרלמנטרית בכוח האצבע – פשוט לא התממשה. בשום שלב בהיסטוריה, הפרולטריון במובנו הקלאסי – פועלי התעשייה – לא היווה יותר מ-50% מהאלקטורט.

לכן, מה שהשפיע על עיצוב מדיניות הרווחה היה הבריתות הפוליטיות שכרת מעמד הפועלים. בגרמניה, ביסמארק יסד דפוס של ‘הפרד ומשול’ – הטבות שונות לכל סקטור וסקטור, שגרמו לסקטורים השונים להיאבק זה בזה על הטבות, במקום להתאחד כדי לדרוש הטבות מאוחדות. בארצות הברית, מעמד הפועלים לא הצליח לכרות שום ברית משמעותית, שתעזור לו לאיים על השלטון – ונשאר חסר הטבות כמעט לחלוטין. בשבדיה, לעומת זאת, מעמד הפועלים הצליח לכרות שתי בריתות משמעותיות מאוד – בהתחלה עם האיכרים העצמאיים, ואחרי ששיעורה של החקלאות ירד, עם מעמד הביניים.

הברית הזו היא שגרמה להקמתה של מדינת רווחה אוניברסליסטית, שמעניקה הטבות נדיבות וזהות לכל שכבות העם. החינוך, הבריאות, הדיור – כל אלה ניתנו לכולם, גם למעמד הביניים וגם למעמד הפועלים. הם ניתנו באיכות טובה, שסיפקה את רצונם של מעמד הביניים, ובמחיר נמוך, שאיפשר למעמד הפועלים להגיע אליהם.

האופי הזה של מדינת הרווחה חיזק את הברית הפוליטית הזו, משום שלרוב המכריע של הציבור היה אינטרס מושקע במדינת הרווחה. כשכולם כאחד נפגעים מקיצוצים, כולם מתנגדים לקיצוצים. האפשרות של משחק 'הפרד ומשול’ – אקצץ לחרדים, כדי שהקיבוצניקים ישמחו, ובתגובה הממשלה הבאה תקצץ לקיבוצניקים כדי שהחרדים ישמחו – היא מאוד מוגבלת כאן, מכיוון שכל קיצוץ פוגע בכולם, ולכן נתקל בהתנגדות גורפת. זו, לפי הגישה הזו, הסיבה שמדינת הרווחה הסקנדינבית שרדה בצורה הרבה יותר מקיפה מכל מדינת רווחה אחרת.

***

ישראל לא הוקמה כמדינת רווחה אוניברסליסטית, וברוב המכריע של שנותיה לא תיפקדה ככזו. בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, הוקמה כאן מדינת רווחה נרחבת ונדיבה יחסית – אבל לא מדינת רווחה אוניברסליסטית. הוקמה כאן מדינת רווחה שנתנה הטבות דיפרנציאליות לקבוצות חברתיות שונות, במידה רבה של דמיון למודל הגרמני.

תחום הדיור הוא התחום הבוער כרגע, אז משם ניקח את הדוגמא: בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, שאלת הדיור הייתה השאלה הבוערת שעל הפרק. ואכן, המדינה התערבה באופן אקטיבי ונרחב כדי לתת מענה לבעיות הדיור של תושביה. אבל היא התערבה באופן שנתן פתרונות שונים, באיכות שונה, לקבוצות חברתיות שונות: האשכנזים במרכז קיבלו משכנתאות מסובסדות בנדיבות, שאיפשרו להם לקנות דירות טובות ואיכותיות. עבור תושבי המעברות ניבנו שיכונים, במה שלימים יהיה עיירות הפיתוח. ואילו הערבים – הם, כמובן, לא קיבלו כלום.

וזה היה המצב כמעט בכל תחום של מדיניות – באופן מוצהר, המדיניות הייתה שוויונית, אך בפועל תוכננה מדיניות שונה עבור כל קבוצה חברתית.

האסטרטגיה הזו התפוצצה למדינת ישראל בפרצוף בשנת 1971, כשלכמה צעירים מזרחים במוסררה נמאס שמתייחסים אליהם כאל אזרחים סוג ב’, והם הקימו את תנועת הפנתרים השחורים – תנועת המחאה החברתית המקיפה ביותר והמוצלחת ביותר שישראל ידעה מימיה. השלטון ניסה, אמנם, להכיל את המחאה ולהמעיט בערכה בהתחלה (‘הם לא נחמדים’) – אולם בעקבות המחאה הזו, התחיל מהלך ענק של הפיכת מדינת הרווחה הישראלית למדינת רווחה אוניברסליסטית אמיתית.

הנסיון הזה נמשך כמה שנים בודדות – המחמירים יאמרו חמש, המקילים יאמרו שמונה – וכלל שינויים מפליגים במדיניות הרווחה הישראלית. בין השאר, נחקקו אז חוק ביטוח אבטלה, חוק הבטחת הכנסה, קצבאות הילדים הפכו ל(כמעט) אוניברסליות, ועוד ועוד.

אלא שגם הנסיון האדיר הזה היה בגדר מעט מדי, ובעיקר מאוחר מדי. הוא פעל מול שתי מגמות שלא איפשרו לו לבוא לידי מיצוי: מצד אחד, מהלך עולמי של נסיגת מדינת הרווחה, ומצד שני, חשוב יותר, חוסר האמון והכעס של השכבות שהופקרו בידי מדינת ישראל בשנים הקודמות היה עמוק מכדי שתיקון כזה יספיק. בשנת 1977 המערך נזרק מהשלטון, ולמרות שזה לקח קצת זמן – הליכוד התחיל ליישם מדיניות חברתית ליברלית-שאריתית, וכעבור כמה שנים המערך הצטרף אליו בשמחה רבה.

****

בחזרה להיום – אם אנחנו רוצים ניו דיל, כניסוחו המצויין של נדב אייל, ניו דיל שיחזיק לעשורים, שישנה את דפוס התנהלותה של מדינת ישראל – הניו דיל הזה חייב לכלול את כל שכבות החברה.

כן, הדרישה להתערבות ממשלתית בנושאי דיור היא מוצדקת מאין כמותה. כן, מחאת העגלות היא הכרח, לא היום אלא לפני עשור. כן, גם השכר של הרופאים צריך לעלות.

אבל זו מחאה צרה מדי, וסקטוריאלית מדי. צריך לשים על השולחן גם את השאלות שמטרידות את מי שמרוויח פחות מהשכר החציוני במשק (בערך 6,000 ש”ח). כן, צריך לדבר גם על העלאת שכר המינימום. צריך לדבר על האיום בהשבתה של תוכנית ויסקונסין. צריך לדבר על העלאת קצבאות הילדים והבטחת הכנסה. כל הנושאים האלה חייבים להיות חלק מהמחאה, כדי שהיא תצליח. גם אם יהיו כמה אנשים שפחות יאהבו את הכיוון הזה.

July 18, 2011

Permalink for '‫ההיסטוריה המטורפת של דני איילון‬'

22:36

‫ההיסטוריה המטורפת של דני איילון‬

» ‎ הרהורים של אבא

משרד החוץ הפיק סרטון שעשוי בצורה מאד מקצועית ויפה, בכיכובו של סגן שר החוץ דני איילון, ובו הסבר קצר של ההיסטוריה של הסכסוך. ההסבר הזה רצוף טענות שאפשר במקרה הטוב לכנות אותן סילוף. ידעתם שמצריים וסוריה פתחו במלחמת ששת הימים? בדיוק אותה מלחמה שנפתחה במהלך של מכה מקדימה של חיל האוויר הישראלי שנלמד עד היום בבתי הספר לאסטרטגיה צבאית בכל העולם.

ההיסטוריה של ישראל, גירסת הבמאי

מילא זה, סילופים גסים כאלו הם כבר לא חדשות, אפילו לא ישנות במדיניות החוץ וההסברה שלנו. אפשר למצוא עוד רבים כאלו בסרטון, אבל לא אטרח. משהו אחר שראיתי בסרטון, חלק מקו הטיעון הרהוט והסדור של איילון הפיל לי את הלסת בתדהמה. אחרי שאספתי את הלסת מן הרצפה, והרכבתי אותה חזרה למקום, חשבתי לעצמי שזו דווקא דוגמה מושלמת לדרך בה כדי להצדיק את החזקתנו בשטחים שומטים את הלגיטימיות מתחת לפרוייקט הציוני כולו. בדומה לח"כ בן ארי שצווח מעל דוכן הכנסת – למה אתם קוראים למתנחלים גנבי אדמות? אתם בתל אביב יושבים על שיח מוניס! רוצה לומר – כולנו גנבים, גם 48 וגם 67. די משונה שזה בא מפיו של חבר כנסת שמגדיר עצמו ציוני, לא?
המשפט שעליו אני מדבר נמצא בדקה 3:45 בסרטון:

החלטה 181, המלצה לא מחייבת מלכתחילה, נותרה ללא תוקף משפטי.

(טקסט מועתק מתוך הכתוביות לעברית של הסרטון)

סגן שר החוץ של ישראל, בקולו ובתמונתו, טוען כי החלטת האו"ם 181 שעברה במליאה ב29 בנובמבר 1947 (אם התאריך מוכר לכם, זה בגלל שבישראל נוהגים לחגוג את התאריך בשם "כט' בנובמבר) היתה המלצה לא מחייבת, ונותרה ללא תוקף משפטי. זה כמובן בא לשרת את הטיעון שבא אחר כך, כי מעולם לא הייתה הכרה בזכויות טריטוריאליות של הפלשתינים, ועל הדרך גם שומט בלי משים את ההכרה בזכויות הטריטוריאליות של העם היהודי.
מדהים, לא? חתרני משהו. אחר כך טוענים כי האקדמיה מלאה פוסט ציונים. שיבדקו קודם במשרד החוץ.

(דרך אגב, בגלל שזה בלוג מכובד, הפונה לקהלים של אינטלקטואלים ואקדמאים לא נתתי לפוסט הזה את הכותרת "כט בתחת שלי" למרות הפיתוי, ושלא אחשב כפוסט ציוני)

אתם נאשמים בריקודי הורה ללא תוקף משפטי!

כלומר, אני בעיני רוחי רואה את סרטי מעגלי ההורה רצים אחורה, וכנראה הזקנה שבכתה ליד הרדיו בכתה כי היא הבינה שהתקבלה המלצה בלתי מחייבת.

ללא תוקף משפטי

זו לא יריה ברגל. ממש לא. זו יריה בראש של הציונות, בלגיטימיות הבינלאומית שלה. זו יריקה על פועלם של ד"ר חיים וויצמן, משה שרת וגולדה מאיר המנוחים שנדדו שנים בעולם על מנת להשיג את ההכרה הנכספת. ומה שמדהים אותי זה שלאנשים האלו יש עוד את החוצפה להגיד שאחרים הם לא ציונים.

תוספת מאוחרת, שמסבירה דבר או שניים (תודה לדנית גוטפריד שהעירה את תשומת ליבי לפרט המדהים הזה). מסתבר שעכשיו משרד החוץ מתרגם סרטונים של מועצת יש"ע, ונותן את סגן השר בתור פרזנטור. בסוף עוד נשאר עם השטחים, אבל בלי מדינה.

July 17, 2011

Permalink for '‫הפוליטי עשה סיבוב שלם, וחזר לאישי‬'

11:13

‫הפוליטי עשה סיבוב שלם, וחזר לאישי‬

» ‎ הרהורים של אבא

לא מזמן פגשתי קרוב משפחה שלי, שנראה כאילו נגזר מעיתון "לחקלאי". בן כשישים, גבוה, עם שפם, רוכב על סוסים, קאובוי ישראלי. הוא מאד אוהב את הארץ והמדינה, בצורה הכי תמימה ויפה שיש. הוא סיפר לי שבעת המשט הראשון הם עשו משט נגדי, והוא אירגן רכיבה משותפת ענקית למען גלעד שליט. הוא קבל על כך שהתקשורת לא מכסה כמעט יוזמות כאלו. הוא גם לא רואה שום קשר בין המאבק הפוליטי לבין האומללות והמצוקה שהוא חש בחייו האישיים.

מי שרוצה להבין את המקור של האפיק הזה לפעילות פוליטית חייב לחזור לקום המדינה. אז הייתה הפעילות הפוליטית הדומיננטית למען הכלל – יצובה וביסוסה של המדינה הצעירה. מי בצבא, מי בחינוך, מי בחקלאות ומי בתעשיה ובחברה. כולם תרמו למטרה המשותפת. וייתרה מכך, מי שעשה למען עצמו – נתפס כבוגד בכלל. האידיאל של דור תש"ח היה ביטול הפער בין הפוליטי לאישי – והגשמתו הייתה אידיאלית בחיי קיבוץ.

התפיסה הזו נטעה עמוק בתוך הנפש הישראלית למשך שנים רבות, עד שלמשל בשנות ילדותי בקיבוץ, אחד מיכינויי הגנאי החריפים ביותר היה "אגואיסט"- זה שעושה למען עצמו ומזניח את הכלל. ומי שכבר רצה לעשות משהו "חברתי" הלך להדריך בתנועה בעיירת פיתוח או משהו, כי הרי ברור שלנו אין שום קשר לכל הנושא של נזקקים, מצוקה חברתית וכדומה. כשכוננו אותם כנזקקים, כוננו את עצמנו כמיטב הנוער. כפי שכתבה נעמי שמר בשירה בהאחזות הנחל בסיני: "ארץ ישראל הישנה/ היפיפיה והנשכחת/ אשר הושיטה את ידה/ כדי לתת ולא כדי לקחת"

במשך השנים לאט לאט התרוקנה העשייה למען הכלל כמעט לגמרי, מילת הגנאי הנפוצה הפכה ל"פראייר"- היפוכו של האגואיסט – זה שעושה למען הכלל בשעה שכולם עושים למען עצמם. העשייה למען הכלל איבדה מתוכנה – גם בגלל שהמדינה התחזקה מאד, וכעת המשאבים שלה הופכים את משאבי הפרט למגוחכים וזניחים, בעלי ההון לא מתנדבים לקחת את העול החברתי עליהם, למעשה הם תורמים בשיעורים פחותים מבמערב, למרות שהמדינה מפנקת אותם בנדיבות. והמאבקים החברתיים מתמקדים במטרות ריקות – כמו גלעד שליט, שלא ברור מה תרם המאבק הציבורי להחזרתו, חלוקת חבילות מזון לנזקקים, שאיש לא יודע לומר לאן הן מגיעות בדיוק, והאם הנזקקים שקיבלו אותם לא ישארו רעבים לאחר החגים. כל אלו הורידו את רמת האפקטיביות של המחאה מן הסוג הזה כמעט לאפס, מה שמאד נוח לשלטון, שלרוב מחבק אותה, או לכל הפחות לא מתנגד לה, כיוון שהיא מהווה שסתום לחצים יחסית לא מזיק, שלא מחייב את השלטון לתת תשובות לשאלות קשות מדי, ולא מפריעה לו להמשיך במלאכתו האמיתית – העברת ההון מן העניים וממעמד הביניים אל העשירים.

העשייה הזו היא תחליף עלוב ונוח לשלטון לעשייה חברתית פוליטית – חיזוק מערכות הרווחה והשירותים לאזרח, שבעשורים האחרונים נשחקו עד דק וכמעט שלא נותר מהם כלום. בכל שנה נשחק מעמד הביניים, ועוד ועוד משפחות נזרקות לעוני, כמו הדחה בריאליטי. העניים של היום הם כבר לא אנשי הפנתרים השחורים, או כיכר הלחם. אלו כבר לא וויקי כנאפו ממצפה רמון או ישראל טוויטו ממאהל כיכר הלחם שאפשר להתייחס אליהם בפטרונות ואדנות כ"שכבות החלשות" אלא צעירים אשכנזים ברובם, בני מעמד הביניים לשעבר, מה שפעם היו קוראים "ילדי שמנת" ו"דור האספרסו".

לכן יש משהו מאד מרענן בעייני באנשים צעירים שאומרים אנחנו נלחמים בשביל עצמנו, בשביל מה שמגיע לנו, לא בשביל עניים מופשטים, לא בשביל חייל חטוף, אלא בשבילנו. אנחנו עניים, אנחנו נזקקים. סוף סוף נמצא האגואיסט שהוא גם פרייאר.

על רקע ההתנפלות על מירי רגב מיהרו לשייך את המחאה לשמאל. יש בכך מידה מסויימת של אמת, אבל מי שנלחמת כמו אריה בוועדת הכספים למען תשובה, לא יכולה לצפות להתקבל בתשואות במאהל כזה.

July 11, 2011

Permalink for '‫אני קורא לחרם על מוצרי ההתנחלויות‬'

22:25

‫אני קורא לחרם על מוצרי ההתנחלויות‬

» ‎ הרהורים של אבא

פוסט זה לא היה נכתב לעולם, כנראה, אילולא הצעת החוק המטופשת והמיותרת הנדונה בדקות אלו בכנסת.

מאז ומתמיד ניסיתי לא לצרוך מוצרים שיוצרו בהתנחלויות. תמיד חשבתי על זה כדבר מובן מאליו ומאד אישי. יש לי הזכות להחליט מה אני עושה בכסף המועט שיש לי, מה אני קונה ומה לא. אף פעם לא עשיתי מזה עניין גדול, כמו שאצלנו במשפחה לא נוסעים לשטחים. אני לא אתן ידי בשום צורה לכיבוש, ולא אהנה מפירותיו. המפעלים על אדמה גזולה, העובדים הפלשתינאים מנוצלים ברובם. חלקי לא יהיה בזה.
הפעם היחידה שההורים שלי נסעו לשטחים הייתה כשהייתי בטירונות בבסיס של גולני בבקעה. גם אצלם זה לא היה דבר מוצהר או מתריס. לא מזמן היינו באירוע עם קרובי משפחה רחוקים שגרים בהתנחלות. הם התקבלו כמובן בחום ובהכנסת אורחים. קיווינו שהם לא יזמינו אותנו אליהם, כדי שלא נאלץ לסרב להם.
זה משהו כמו כשרות אצל דתיים מתונים, לא מנפנפים בזה, משתדלים לא לבייש אחרים בכך שלא אוכלים אצלם, אבל מקפידים על כך, גם אם זה גורם טרחה או אי נעימות.
במשך השנים הפסקתי להקפיד על כך כמו פעם, אני מזייף לעיתים: חוטא פה ושם בקניית עוגיות עבדי, במקרר שלי עכשיו יש חומוס תוצרת סלטי שמיר, שמיוצר בפארק התעשייה ברקן.
אבל החוק הטפשי החדש, שאוסר קריאה לחרם על מוצרי ההתנחלויות שינה את כללי המשחק. מעכשיו אני מתכוון להקפיד בשבע עיניים על מה שאני צורך, קלה כחמורה, ולביתי לא תכנס סיכה שיוצרה סנטימטר וחצי מעבר לקו הירוק. בשבילי זו לא בעיה, אני במילא מסתכל על רשימת המרכיבים כדי לראות שאין צבעי מאכל המזיקים לילדים או חומרים משמרים. עכשיו יש עוד דבר קטן לבדוק, וזהו. למזלנו בכל שנות הכיבוש לא הצליחו ההתנחלויות לייצר מוצר בולט ומוביל, כזה שמהווה בסיס ויסוד ואי אפשר בלעדיו. צריך פשוט לקחת את הסלט מהמותג המתחרה מהמקרר.
אז עכשיו, בשעות האחרונות לפני שכנס החוק המיותר והטפשי לתוקפו, כשזה עוד מותר, אני קורא לכם להחרים כל מה שמיוצר בהתנחלויות, להחרים כל מה שמיוצר בהתנחלויות, להחרים כל מה שמיוצר בהתנחלויות. אם לא נגד הכיבוש, אז בעד חופש הביטוי.

July 10, 2011

0:21

‫פינוקי הולך לסופר‬

» ‎ הרהורים של אבא

קראתי את כתבתו המצויינת של שאול אמסטרדמסקי על החרדה והמועקה שאוחזת בישראלי מן המעמד הבינוני כאשר הוא בא לעשות את הקנייה השבועית בסופר.

אז קודם כל, מבחינת העובדות היבשות, אין ספק שאמסטרדמסטקי צודק לגמרי. הקנייה מאד התייקרה בשנים האחרונות, הרבה באשמת יצרני המזון והרשתות שמרוויחים על גבם של הצרכנים.
אבל, יש כאן עוד פקטור, חשוב מאד. אני לא מגיע הרבה לסופר, אבל כאשר אני כן מגיע, יש לי תחביב: אני מביט בעגלות שמסביבי, ומנסה לבדוק כמה מן המוצרים שבתוכן הם באמת מוצרי מזון חיוניים. אני כל פעם מחדש מופתע לגלות שכמעט שום דבר ממה שקונים האנשים שאיתי בתור הוא לא מזון חיוני.

דברים שיש להם בעגלה: סירופים למיץ, שתיה קלה, גלידות, חטיפים, אלכוהול, ממתקים. כשמנקים דברים כאלו, שאין להם שום ערך תזונתי, להיפך, הם מזיקים ומשמינים, מתוך העגלה, אז נשארים בערך שנים שלושה מוצרים חיוניים שהם באמת קונים. מבט חטוף בקונים עצמם מגלה שבאמת לא יזיק להם אם הם יצרכו מעט פחות גלידה, חטיפים ומשקאות ממותקים. שלא לדבר על הנזק הסביבתי שנגרם עקב יצור ושינוע המוצרים הללו, והשלכת האריזות הריקות שלהם לפח. נזק למאות ואלפי שנים, שאת תוצאותיו יצטרכו לשלם ילדינו וילדי ילדינו, שעל חשבונם בעצם מתנהלת כל חגיגת הצריכה המופרזת הזו. בנוסף, כל ה'פינוקים' האלו לא באמת מפנקים, אלא גורמים, לפחות לי, להרגשה פנימית רעה, לתחלואים והשמנה (טוב, אני לא משמין מזה, אבל זו הגנטיקה שלי, תאכלו תחת)

בנוסף גם מדפי הקוסמטיקה מכילים כמעט רק דברים מיותרים: לא באמת צריך מרכך לשיער בלונדיני, וסבון רחצה לבוקר. אנחנו משתמשים בסבון פשוט אחד לכל הצרכים, כולל חפיפת שיער, והעור שלנו ושל ילדינו יוצא רק נשכר מכך, כי מוצרי הקוסמטיקה מכילים המון דרעק וכימיקלים מזיקים.

גם בעניין החטיפים, אנחנו גילינו שהילדים שלנו מאד אוהבים פירות, פריכיות אורז מלא, ואולי מדי פעם חטיף לא ממותג ("במבה רהט") בשקל לשקית. גם בחטיפים לילדים יש כמויות מזוויעות של מלח, מונוסודיום גלוטומט ושאר דרעקס. אפילו בחטיפים שמשווקים כבריאים.

אין שום צורך להיות צמחוני, ולא כל אחד מסוגל. אבל מי שיצליח למעט בצריכה של בשר ומוצרי חלב, יגלה להפתעתו שהוא חולה פחות. מוצרי חלב במיוחד גורמים לליחה, שהיא גן עדן לכל מיני מיקרובים, ולהצטננויות וווירוסים במערכת הנשימה, ולכל מיני מרעין בישין. מאז שהמעטנו בבית בצורה דראסטית בצריכת מוצרי חלב, אנחנו והילדים הרבה יותר בריאים, וגם אם אנחנו נדבקים באיזה מיקרוב, הוא בדרך כלל מסתלק תוך 24 – 48 שעות. לגבי בשר – זה גם יקר, גם מכיל שומנים רוויים, גם המון קלוריות, וגם מחיר סביבתי גבוה במיוחד.

שימורים, פסטות, קמח, סוכר, קפה, שמן וכל הדברים שנשמרים להרבה זמן – אפשר להשוות מחירים, ולקנות בכמות איפה שזול יותר. זה לא דורש המון זמן, כי גם אם מגיעים לזה פעם בחודש – חדשיים, עדיין אפשר לעשות קנייה מרוכזת.

כשמנקים את עגלת הקניות מכל הדברים הללו, פתאום מגלים שנשאר כסף פנוי לירקות ופירות אורגניים (לא כל ירק וכל פרי צריך לקנות אורגני, יש דברים שבהם זה כמעט ולא משנה כמו בצל או שמן זית , ויש דברים שזה קריטי כמו ענבים או תותים)

אני יודע שזה לא קל, כי אנחנו מוצפים בהפצצה בלתי פוסקת של פרסומות הדוחקות בנו לקנות ולקנות, ובאינספור לחצים חברתיים לקנות מותגים. אבל בסופו של דבר זה רק אנחנו (וכרטיס האשראי) מול המדף, ואף אחד לא יכול לכפות עלינו לקנות.

אז נכון שהנטיה שלנו כסוציאליסטים היא קודם כל להאשים את הממשלה והתעשיינים. אבל פה אני מציע שנחרוג ממנהגנו ונראה כיצד ניתן להסתכל בעגלה, ולקנות פחות, בצורה יותר אינטיליגנטית ובריאה. ושהחזירים הקפיטליסטים יתקעו עם המוצרים שלהם שירקבו על המדפים.

June 17, 2011

Permalink for '‫האם השתנה משהו בסדר היום? ולמה שלי מבלבלת את המוח?‬'

23:53

‫האם השתנה משהו בסדר היום? ולמה שלי מבלבלת את המוח?‬

» ‎ הרהורים של אבא

עד היום הנושאים החשובים בסדר יום זה היו בראש ובראשונה הסכסוך הישראלי פלסטיני, על כל השלכותיו הצבאיות, אזרחיות, תרבותיות, היסטוריות וכדומה. איראן, ופוליטיקה ארצית. מדי פעם חודרים לסדר היום הזה מעשי פשע מזעזעים, קטסטרופות כמו אסון הכרמל, חדשות כלכלה מרעישות, תמיד מהזווית הנאו ליברלית, מהפריזמה השטרסלרית שלהן, משברים במערכות ציבוריות כמו הבריאות והרווחה וכדומה. אבל אלו תמיד אורחים לא רצויים בחדשות, שמקומם על תנאי. מעין ממלאי מקום עד לפריצה של הכתב הצבאי שמודיע על פעולה בעזה או כתבנו בירושלים שמודיע על פיצוץ שנשמע לפני שניות ספורות במרכז העיר.
ואם רוצים מחאה אזרחית, אז גם במסגרת הזו יש לה מקום: תמיכה בחיילי השייטת אחרי המשט, או הנושא הקבוע למחאה עממית – שחרורו של גלעד שליט. מצב זה כמובן נוח ביותר לבעלי ההון, שכל הנושאים הללו מהווים עבורם הסחת דעת נוחה מאד משוד הקופה הציבורית והאזרחים.
כך הם יכולים להעלות מחירים כשעולים מחירי חומרי הגלם, לשכוח להוריד אותם אחר כך, להעלות מחירים סתם, בתיאום מחשיד ביניהם, ולא לחשוש כלל מהממונה על ההגבלים העיסקיים, שכמו כל הרגולטורים בישראל עסוק בעיקר בריפוד הכסא הנוח שלו אצל אחד מבעלי ההון, במשרה שתתפר במיוחד בשבילו כמה ימים לאחר שיפרוש מתפקידו. זה דיל שכולם מרוויחים ממנו, חוץ מהאזרחים הפשוטים, שלאף אחד לא איכפת מהם ממילא, ובצדק גמור, כיוון שהם במילא מצביעים בהמוניהם לביבי וליברמן, משרתיהם הנאמנים של בעלי ההון, בגלל עמדותיהם המדיניות בטחוניות (נניח).
ואז הגיעה מחאת הקוטג', והתחיל להסתמן צל של קצה של שביב של שמץ של תקווה. נושא שהוא במוצהר ממש לא "חשוב" לפי הקריטריונים המקובלים, מחירי הקוטג', חושף שורה של מאפיינים בכלכלה הישראלית: שוק ריכוזי, קרטליסטי, בו המתחרים מתאמים ביניהם מחירים בסיוע הממשלה והרגולטור. רשתות השיווק מרוויחות בגלל מתח הרווחים הגבוה, הפיקוח על המחירים הוסר, והקשר בין המחירים להכנסה החציונית (לא הממוצעת, החציונית) הולך ומתפוגג.
חרדי צעיר מבני ברק בשם איציק אלרוב הצליח לעשות מה שהשמאל מנסה ללא הצלחה מאז גוויעת מחאת הפנתרים השחורים: לגבש את הכעס שהאזרח חש על יוקר המחייה ולהפוך אותו לתנועת המונים.
בעלי ההון נתפסו עם המכנסיים למטה: מוזי וורטהיים, שרכש את מחלבות טרה בציפייה לעוד שנים רבות של קרטל מכניס, מרגיש שהוא קם בבוקר מרוח בקוטג', כדבריו. מסכן, הממזרים שינו את הכללים.
שלי יחימוביץ', בתור תמוה במיוחד, שולפת את התרוץ הקבוע של בעלי ההון, בכל פעם שמאיימים על הכיס שלהם: "פגיעה באלפי עובדים". הפתרון שהיא מציעה תמוה וביזארי: עידוד של יצוא מוצרי החלב, שאמור איכשהו להוזיל אותם. היא מתעלמת מכך שמוצרי החלב הישראליים זולים בהרבה בחו"ל מאשר בארץ כבר היום, והמחיר הוא כנראה לא מה שעוצר את הצרפתים להסתער על הקוטג' ולנגב אותו עם הבגט בביסטרו בשאנז אליזה. קופסת קוטג' ישראלי בלונדון עולה פחות מארבעה שקלים. וגם עליה היצרן מרוויח משהו.
גם חברי הכנסת עם האף החד ביותר לטרנדים, כמו רונית תירוש, שהניחה קופסת קוטג' על שולחנו של ראש הממשלה בכנסת, וזכתה בכך בדקת התקשורת שחיפשה, כבר הריחו שיש פה סיפור גדול.
מעוצמת הפאניקה אני למד כי יש פה סיכוי מסוים לשינוי בסדר היום. אך עוד מוקדם לומר לאן תגיע מחאת הקוטג'. האם היא תוביל לשינוי רדיקלי בחברה הישראלית או תיגמר בעוד מבצע של אחד פלוס אחד אצל רמי לוי. מה יקרה אם מחר חו"ח יתרחש פיגוע או מלחמה קטנה? האם זה לא יחנוק את המחאה באיבה?
מה יקרה אם יתברר שהציבור אדיש, ואין למחאה שום אפקט על מקררי החלב בסופר?

קוטג' עבודת פוטושופ שלי

June 11, 2011

Permalink for '‫אתה חייב לאהוב את האח העשיר. אין זה די שתציית לו. אתה חייב לאהוב אותו.‬'

12:24

‫אתה חייב לאהוב את האח העשיר. אין זה די שתציית לו. אתה חייב לאהוב אותו.‬

» ‎ הרהורים של אבא

June 01, 2011

Permalink for '‫(עוד) נאום היסטורי של נתניהו‬'

23:50

‫(עוד) נאום היסטורי של נתניהו‬

» ‎ הרהורים של אבא

May 17, 2011

9:06

‫סבא שלי לא היה פליט‬

» ‎ הרהורים של אבא

בשיח הישראלי סביב הנכבה – שיח שסוער כמותו לא היה בעשורים האחרונים – עולה שוב ושוב הטענה ‘אבל אף אחד לא מציע כלום לפליטים היהודים’ (למשל, במאמרו המביך של רונן שובל). כלומר, גם העולים מארצות האסלאם הם פליטים, ובמשתמע (ולא תמיד במשתמע) – מכיוון שלנו יש פליטים ולהם יש פליטים, כנראה שאנחנו פיטים ואפשר לשכוח מסיפור הפליטות.

הסיפור הזה מרגיז. הוא מרגיז כי הוא חוטא לאמת, הוא מרגיז כי הוא חוטא לצדק, והוא מרגיז אותי אישית, כדור שני לפליטות-לכאורה הזו, כי הוא מנוגד לסיפור העלייה של סבא שלי באופן בוטה ומעליב.

בתולדות התפוצות היהודיות, היו הרבה סיפורים שבהם יהודים נרדפו עד שנאלצו לברוח על נפשם, וחלקם היגרו לפלסטינה.

רוב הסיפורים האלה התרחשו במזרח אירופה. לפליטים האלו אנחנו קוראים ‘העלייה הראשונה’ עד ‘העלייה החמישית’, ואנחנו מעריצים אותם כאנשים אידיאולוגיים שעלו מתוך מחויבות לציונות.

בארצות האסלאם, היו אמנם מקרים לא מעטים של פרעות ביהודים, אבל היקפן היה קטן משמעותית מהפגיעות ביהודים באירופה (גם אם נשים רגע את השואה בצד), והן כמעט אף פעם לא גרמו לבריחה של יהודים, בניגוד למצב באירופה.

אתמקד כאן בסיפור של יהודי מרוקו – מחד, הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האסלאם, ומאידך – המקור של הסיפור האישי שלי. במקומות אחרים קרו דברים אחרים, חמורים יותר או פחות – אבל דיון מדוקדק בכל אחד מהם חורג בהרבה ממסגרת פוסט זה, ויאלץ להידחות. אך מכיוון שהטיעון שאני יוצא נגדו לא טורח לעשות את ההבחנה הזו – כי הרי מה זה משנה מאיזו ארץ הם עלו, כולם שחורים – אני ארשה לעצמי את ההתמקדות, ואשאיר לאחרים את שאר הארצות.

את הסיפור של יחסי מוסלמים-יהודים ושלטון-יהודים במרוקו במאה העשרים צריך להתחיל במשטר וישי. מרוקו, שהייתה מדינת חסות צרפתית, נפלה תחת הכיבוש הנאצי באותה עת שבה נפלה תחתיו צרפת. אך בניגוד לצרפת – או לכל מדינה אחרת באירופה – המלך מוחמד החמישי עשה מאמצים עילאיים למנוע את החלת חוקי הגזע במרוקו, ואת בידודם של יהודי מרוקו בגטאות – מהלך שהצליח, ומנע את הסבל (ולעתים, את ההשמדה) שהיו חלקם של היהודים בשאר מדינות צפון-אפריקה שהיו בשליטה צרפתית או איטלקית.

לאחר המלחמה (ועדיין – תחת שלטון צרפתי) – אמנם הייתה החמרה במצבם של היהודים, והיו מספר פוגרומים בשנים 48-51. אלא שפוגרומים אלו לא גרמו להגירה משמעותית – רק כ-10% מהיהודים היגרו בעקבות הפוגרומים. ההגירה המאסיבית ממרוקו – לצרפת ולישראל – החלה עם תחילת תהליך קבלת העצמאות המרוקאית, בשנת 1954, ולאחר שאותו מוחמד החמישי הבטיח – וקיים – שוויון זכויות מלא ליהודים בארצו.

חסן השני, בנו של מוחמד החמישי, ממשיך את יחסו של אביו ליהודים. הוא מזמין את יהודי מרוקו לשוב לארצם, ולמיטב ידיעתי ההבטחה הזו קוימה, לפחות לגבי מספר קטן של יהודים שביקשו לשוב. היהודים שנותרו במרוקו נהנים משוויון זכויות מלא ומשגשוג כלכלי.

כדאי לשים לב לכמה דברים בסיפור הזה:

היחס השלילי ליהודי מרוקו לא היה בעת שמרוקו הייתה עצמאית, אלא בעת שהייתה פרוטקטורט צרפתי. כך שאם צריך לדרוש ממישהו פיצויים, זה מהצרפתים.
ההגירה המשמעותית ממרוקו לא הגיעה בעקבות יחס שלילי ליהודים, אלא להיפך – בעקבות הבטחת זכויותיהם, כולל זכות ההגירה.
יהודים יכולים לשוב למרוקו כיום, ולקבל חזרה את אזרחותם – דבר שלא ממש מסתדר עם הנראטיב של הפליטות.

כלומר, לקרוא להגירה של יהודים ממרוקו בשנים 1954-1958 ‘פליטות’ מעידה על אי ידיעת ההיסטוריה, אי הבנה של מושג הפליטות או – סביר יותר – על התעלמות מעובדות לצרכים פוליטיים.

ועכשיו – לצדק

סיפור העלייה של סבא שלי, דוד פרץ, הוא סיפור שונה מאוד מהסיפור שמספרים לנו ‘אם תרצו’. סבא שלי היה ראש הקהילה בבוג’אד, מרוקו, וניהל מערכת יחסים טובה עם שכניו הערבים. בעת הפרעות של 48-51, אותם שכנים הסתירו את היהודים מפני הפורעים (שהגיעו, לפי הסיפור, מחוץ לעיר).

בשנת 1956 הגיעו שליחי הסוכנות לבוג’אד. סבא, ציוני נלהב, הסכים מייד לעלייה. היו לו כמה תנאים – הוא, למשל, לא הסכים לדרישת השליחים שרק הצעירים והבריאים יעלו, והתעקש שהקהילה תעלה כגוף אחד, או כולם או אף אחד. בני הקהילה כולם מכרו את רכושם, למרות מחאות הערבים שלא רצו שיעזבו, עלו לאונייה והגיעו לישראל.

בניגוד לסבא השני שלי, שנאלץ לברוח מאימת הנאצים, ובניגוד לעלייה השנייה והשלישית, שבהן אנשים ברחו מחרבו של הקוזאק, סבא שלי עשה בחירה אידיאולוגית אמיתית, בחירה שבה העדיף את המעשה שפוגע ברווחתו החומרית, מתוך העדפה אידיאולוגית.

בדרך כלל, אנחנו ניטה לומר שבחירה כזו היא אידיאולוגית יותר מאשר מי שהעדיף את המסלול שקידם את רווחתו החומרית, כמו יהודי מזרח אירופה. אבל כנראה שהנטייה הזו מגיעה עד הנקודה שבה אנחנו צריכים לייחס מניעים אידיאולוגיים לאנשים שאינם אירופאים, ושם היא נעצרת. הם? אידיאולוגיה? מה פתאום! הם לא מסוגלים לזה!

אז לא, סבא שלי לא היה פליט. סבא שלי היה ציוני נלהב, שעלה לישראל מתוך אמונה בצדקת הרעיון הציוני (והיחס שקיבל מהציונות בתגובה הוא, כמובן, סיפור אחר לגמרי). לקרוא לו פליט זה להעליב אותו, ולהעליב את האידיאולוגיה שלו. רוצים לבקש פיצויים ומעמד פליטות? תבקשו מאוקראינה.

אז סבא שלי לא היה פליט. אבל נניח, לצורך הדיון, שעולים אחרים מארצות האסלאם כן זכאים למעמד של פליטים. גם לגביהם, הדרישה לעשות טרייד של מעמד הפליטות שלהם עם מעמד הפליטות של הפליטים הפלסטינים היא דרישה חצופה שאין כדוגמתה.

מי שנאלץ לברוח מביתו, עקב התנכלויות על רקע דתי או גזעי, והפסיד עקב כך את כל רכושו – אכן זכאי לפיצוי ולמעמד של פליט. אבל גם אם נניח שכל הפליטים האוקראיניים בישראל זכו לפיצוי, נשאלת השאלה – מי הסמיך את מדינת ישראל לדרוש את שמגיע למי מאזרחיה? אני יודע שאם סבא שלי היה משאיר במרוקו בית ורכוש, וממשלת מרוקו הייתה מביעה נכונות לתת פיצוי על הרכוש הזה, הייתי שמח לקבל אותו לידי, ואינני רואה שום סיבה שהוא יגיע לידי מדינת ישראל, כאיזה ערבון לטרייד עתידי עם הפליטים הפלסטינים.

פליטות היא מעמד אישי, לא מעמד לאומי. אם אדם נפגע עקב הפיכתו לפליט, צריך לפצות אותו – ולא את הקולקטיב שהוא משתייך אליו, במיוחד כשמדובר כאן על שני קולקטיביים כל כך אבסטרקטיים, ‘העם היהודי’ ו’מדינות ערב’. הרי לכאורה, הרכוש שהשאיר מאחוריו היהודי העיראקי שנמלט (לישראל או לארה”ב) אמור להתקזז עם הרכוש שהשאיר מאחוריו הפליט הפלסטיני מיפו. אבל למה, בעצם? איך העובדה שהמקביל העיראקי של האפוטרופוס הכללי זכה ברכוש של פליט יהודי, מפצה את הפליט הפלסטיני שחי במחנה פליטים ליד בירות (או ליד רמאללה)? הרי אפילו אין חפיפה משמעותית בין הארצות שבהן נמצאים רוב הפליטים הפלסטינים (הגדה המערבית ועזה, ירדן ולבנון), לבין הארצות שמהן הגיעו ה’פליטים’ היהודים (מרוקו, אלג’יר, עיראק, תימן). איך רכוש שנשאר בעיראק אמור לפצות מישהו שחי בירדן על הרכוש שהשאיר ביפו?

יש אינדיבידואלים שמוכנים לוותר על הרכוש שנטשו מאחוריהם לטובת מדינת ישראל? כל הכבוד. שיחתימו אותם על מסמך שאומר את זה, ידרשו את הרכוש מארץ המקור, וישתמשו בו כדי לפצות את הפליטים. חליפין כללי ועקרוני כזה פשוט לא עובד.

May 05, 2011

14:21

‫כאן התחנה טרבלינקה‬

» ‎ הרהורים של אבא

כמה שאלות קטנוניות בעקבות הכתבה הזו בויינט, המספרת על נערים ששלפו את איבר מינם והשתינות בבקבוק באוטובוס בדרך לטרבלינק:

1. האם המעשה יותר חמור כיוון שהוא נעשה בדרך לטרבלינקה, ולא נניח, בדרך לטבריה בטיול השנתי?

2. אם כן, האם זה בגלל שטרבלינקה היא מקום קדוש?

3. האם המעשה של ההשתנה בבקבוק באמת שקול לאונס, כפי שמנהל בית הספר טען, ואם כן, מי הנאנסת במטאפורה הזו?

אינוס לפי חוק העונשין:

5. אינוס (תיקון: תשמ"ח, תש"ן, תש"ס, תשס"א)
א. הבועל אישה -
1. שלא בהסכמתה החופשית;
2. בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה;
3. כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבעה עשרה שנים, אף בהסכמתה; או
4. תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית;
5. תוך ניצול היותה חולת נפש או לקויה בשכלה, אם בשל מחלתה או בשל הליקוי בשכלה לא היתה הסכמתה לבעילה הסכמה חופשית. הרי הוא אונס ודינו – מאסר שש עשרה שנים.
ב. על אף האמור בסעיף קטן (א), דין האונס – מאסר עשרים שנים אם האינוס נעשה באחת מנסיבות אלה:
1. בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים ובנסיבות האמורות בסעיף קטן (א)(1), (2), (4) או (5);
2. באיום בנשק חם או קר;
3. תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית או הריון;
4. תוך התעללות באשה לפני המעשה, בזמן המעשה או אחריו;
5. בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם.
ג. בסימן זה -
"בועל" – המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה;

מעשה שעונשו בין 16 – 20 שנות מאסר.

4. אם אכן המעשה כה חמור, שקול אפילו לאונס(!) מדוע לא נענשו הנערים כלל?

May 03, 2011

Permalink for '‫ביאן – הצבא הכי חזק במזרח התיכון‬'

23:34

‫ביאן – הצבא הכי חזק במזרח התיכון‬

» ‎ הרהורים של אבא

את ביאן (שמה אחר, מטעמי פרטיותה) פגשתי לפני כעשר שנים, כתחקירן דוקומנטרי צעיר. היא פנתה אל קרן הקולנוע עם כל מיני רעיונות לסרט, והם הפנו אותה לבמאי שעבדתי אתו. פגשתי אותה בבית אביה, בכפר לא מוכר סמוך לעומר. צעירה רזה בלבוש בדווי מסורתי. אביה נכח במשך כל השיחה, במסורת הבדווים שלא משאירים אישה לבד עם גבר זר. היא הראתה לי ציורים שציירה ואני נדהמתי. ציורים בצבעי שמן, טכניקה מאד דלה, אבל עוצמת המבע הייתה אדירה, ומה שהדהים אותי יותר מכל היו הנושאים שהיא בחרה לצייר, בעיקר על דיכוי האישה בידי הגבר הבדווי. באחד הציורים, שאני עדיין זוכר במעורפל מאז, הגבר הבדווי ניצב בדמות טורף שחור ומרושע מעל האישה. היא סיפרה שזה הנושא שמעסיק אותה, והיא מביעה אותו בציור. זה הדהים אותי במיוחד, כי זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי פמיניזם שלא נובע מלימודי מגדר או חינוך חברתי, אלא ממקום פנימי עמוק בנפש האדם. היא ניסתה לארגן גם מפגשי קבוצות נשים, אבל לא הצליחה, כי לא נמצאו גברים שיהיו מוכנים להסיע אותם למפגשים הללו.
אז היא עבדה בבית הספר של השבט כסייעת הוראה, והתחילה ללמוד במכללה בבאר שבע. היא לא הצליחה להתמיד בלימודים. ביתה נמצא באזור ללא כביש ולא תמיד נמצא גבר מהמשפחה שהיה יכול להסיע אותה. בגשמי החורף לעיתים תכופות הנחל הסמוך לשבט הוצף, והיא לא הגיעה לשיעורים, וכך היא נשרה. קישרתי אותה לבעלת גלריה בתל אביב, שחשבתי שאולי תמצא עניין בציוריה, ומאז לא שמעתי ממנה.
אבל מה שחשוב בסיפור הזה הוא לא העבר אלא ההווה. לפני כמה ימים מצאתי אותה במקרה בפייסבוק. תמונת הפרופיל שלה היא מהפגנה נגד הריסת הכפר אל-עארקיב. עוד תמונות הראו שבינתיים גם נולד לה ילד חמוד. תרגום גוגל של הסטטוסים שלה בפייסבוק גילה אישה מודעת פוליטית, פעילה, שלא מוכנה להשלים עם עוולות מוסריות בסביבתה.
ואז הבנתי, נפל לי האסימון כפי שאנחנו הזקנים אומרים, שאלו בדיוק הצעירים של כיכר תחריר. הצעירים שהופכים את העולם המוסלמי סביבנו. מה שמניע אותם, מה שגורם להם לתקתק הוא דבר שאנחנו כיהודים ישראלים לא יכולים וכנראה לא נוכל לחוש. הרעב האדיר לחופש, שיוויון וצדק, של מי שקיבל כל כך מעט מהם בחייו, הוא הכח המניע את ביאן ועוד עשרות מליונים כמותה.

מהפכות הן דבר מאד מסוכן. ייתכן שהמהפכה הערבית הנוכחית תצא משליטה, כמו המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, או המהפכה האיסלאמית באיראן, ותהפוך לצורה אחרת של דיכוי, חמורה יותר מהקודמת. המהפכה הזו נראית לי חסינה יותר מאחרות, בגלל האופי המבוזר והאינדווידואלי שלה, כמו רשת האינטרנט. אין לה מנהיג ברור, אין לה מניפסט, אבל איכשהוא לכל המפגינים, בצנעה, בדרעא ובאלכסנדריה, וגם בכפר הלא מוכר של ביאן בנגב, ברור מאד מה הם רוצים, ועבור מה הם נלחמים בחירוף נפש ומסכנים הכל: חופש, צדק ושיוויון.
עכשיו אני גם מבין שלא אוכל להבין. למזלי. כפי שהפרשנים בישראל הבינו מתחילתה את המהפכה הזו, ועדיין לא מבינים. בשבוע הראשון להתקוממות במצריים שאלתי קצין מודיעין, חבר, האם מובארק יפול. הוא גיחך בביטול, ואמר לי שמובארק לא יכול ליפול. הוא לא היה לבד, גם ראש אמ"ן, אביב כוכבי, עשה את אותה הטעות.
העיקר שבישראל היום מזניחים, מרעיבים ומזלזלים במדעי הרוח, ולא מבינים שרוח האדם היא הצבא הכי חזק היום באזור. כך נופתע ונפסיד גם במלחמה הבאה.

April 27, 2011

23:39

‫קרטר, קלינטון, אובמה‬

» ‎ הרהורים של אבא

לפני שנתיים וחצי כתבתי כאן את הדברים הבאים:

ב(כמעט)ארבעים השנים האחרונות, בכל פעם שישב בבית הלבן נשיא דמוקרטי – ישראל נכנסה לעידן של שלום, ולא משנה מי היה ראש הממשלה הישראלי.

הדברים האלה מסתדרים מצויין עם מה שאומר לנו נתאי בשני הפוסטים האחרונים שלו: ישראל הולכת ומפסידה בשדה הבינלאומי, ולכן לא תהיה לה ברירה אלא לסגת מהשטחים ולאפשר הקמת מדינה פלסטינאית, וזה לא כל כך משנה מה יחשבו הישראלים.

הייתי רוצה להסתייג מהטענה הזו, שהיא גם שלי וגם של נתאי. העולם – וספציפית, ארצות הברית – יכולים לכפות עלינו תהליך שלום – הם לא יכולים לכפות עלינו שלום.

קרטר עיקם לבגין ולסאדאת את היד עד שחתמו על הסכם שלום; ההסכם הזה התקבל בהתלהבות בישראל – אפשר להסתכל על תוצאות ההצבעה בכנסת כאינדיקטור, 84:19, שמעיד לא רע על אווירת האופטימיות והשמחה ששררה בישראל. בהתאם לכך, ההסכם החזיק שנים, ונחשב לנכס אסטרטגי שאסור לוותר עליו, וליתרון אדיר (האם אתם יכולים לחשוב על ישראלי שמציע לכבוש את סיני ולוותר על השלום?).^[1]

הסכמי אוסלו, לעומת זאת, התקבלו בהרבה פחות התלהבות – 61:59 בהצבעה בכנסת על הסכם אוסלו ב', חילוקי דעות קשים בציבור על ההסכם, וכמובן – חוסר עמידה (של שני הצדדים) במסגרת ההסכם, שהוביל לקריסה שלו כעבור שבע שנים.

אם יורשה לי לעדכן את ההערכה שלי מהפוסט שציטטתי לעיל – אין ספק שתמיכה בינ"ל, ובפרט תמיכה אמריקאית, בתהליך השלום היא תנאי הכרחי להתקדמות (ולראיה, הקפאון הטוטאלי בכל חזיתות השלום בתקופת בוש הבן). אבל נראה שגם אם תמיכה כזו היא תנאי מספיק ליצירת תהליך שלום, היא איננה תנאי מספיק ליצירת שלום.

גם אם ניצמד לתרחיש האופטימי – חצי מליון^[2] מתנחלים קמים בשקט, עוזבים את בתיהם ועוברים לתוך הקו הירוק, בלי לחזור על הפקת ההתנתקות רק פי מאה; הפלסטינים מסכימים, באורח פלא, לוותר על זכות השיבה – עדיין נשאלת השאלה עם איזו מדינה אנחנו נישאר כאן. שישה מליון יהודים, רובם מתוסכלים, כולם בטוחים שעכשיו מותר להם לקיים מדינה יהודית אמיתית; ובתווך מליון פלסטינים, אזרחי ישראל, שהשאיפות שלהם לא קיבלו שום ביטוי, ומובטח שלא יקבלו גם ביטוי כזה. מהצד השני, הרבה מאוד אנשים שהתחנכו על המיתוס של 'נילחם עד שתחזרו הביתה', ופתאום מגלים שהם נשארים בג'בליה, ולא חוזרים לאיסדוד.

מה שבאמת עצוב בתרחיש הזה, הוא שכשמצביעי מרצ יגלו שהפיגועים ממשיכים – הם יגידו 'באמת ניסינו הכל, עכשיו אין ברירה אלא להיכנס באמ-אמא שלהם'. בדיוק כמו שקרה בהתנתקות.

למען הסר ספק: אני אמנם חושב שפתרון של שתי מדינות הוא בעייתי מאוד, אבל גם מי שחושב שזה הפתרון המועדף – חייב להבין שפתרון כזה יכול להגיע רק מתוך הסכמה. רק כשאזרחי ישראל ופלסטין ישתכנעו שפתרון כזה הוא לטובתם – רק אז הוא יהיה ישים.

הערות שוליים:

[] נקודה מעניינת פה היא המצרית – מה קורה כשהעם לא סובל את השלום אבל חי בדיקטטורה? מסתבר שהתשובה היא 'הוא רוצח את המנהיג, ומחכה 30 שנה כדי לבטא את התסכול שלו מההסכם' ↩
[] כן, אני יודע שאנחנו רגילים לדבר על 300,000 מתנחלים. אבל זה בלי לספור את מזרח ירושלים. וכולם חוץ מאיתנו סופרים גם סופרים ↩

22:58

‫תנו למתנחל ארגז‬

» ‎ הרהורים של אבא

בפוסט הקודם שכתבתי בעניין שאלו אותי כמה מגיבים כיצד מעשית ימנפו הפלשתינאים את התמיכה הבינלאומית הרחבה בהקמת מדינה פלסטינאית לעובדות בשטח, לנסיגה ישראלית לגבולות 67. עניתי להם שאין לי עדיין מושג מה יהיה המכניזם המדויק.

אבל מסתבר שיש כאלו שיש להם מושג מה התכנית, והם מוציאים אותה לפועל בדיוק ובתיאום של שעון שוויצרי. אני מתכוון לאבו מאזן וסאלם פיאד.
מסתבר שהגאונים בממשלת ישראל סמכו על האיראנים שימנעו פיוס בין פתח לחמאס, גם אחרי שמובארק, ששנא את החמאס יותר משנאה אותו ישראל, ירד מהזירה הפוליטית.

אם ההנהגה של החמאס והפתח מתואמות עכשיו, אלו חדשות מצויינות לישראלים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמו שאומרים אצלנו, מלממשלת ישראל. כיוון שהאינטרס הפלשתיני עכשיו הוא שקט בטחוני מוחלט, נראה לפחות עד ספטמבר ירידה חדה מאד בירי מעזה לישראל.
פייאד ואבו מאזן, שאריק שרון התייחס אליו כאל "אפרוח קצוץ כנפיים" ניצלו בטיימינג מושלם את העובדה שלאסד יש כרגע מחויבויות קודמות, והנהגת החמאס בדמשק כנראה לא פנויה כרגע לתחוב מקל בגלגלי ההסכם, וחתמו על הסכם פיוס, המחזיר לאבו מאזן את מעמד הנשיא שאיבד, כך שהוא יוכל לייצג את הפלסטינאים באו"ם.

הערבים מכנים את התבוסה שלהם ב-67 "נכסה", להבדיל מה"נכבה" – היא התבוסה ב-48. בספטמבר 2011 עתידה מדינת ישראל להיות מגורשת בצורה משפילה מהשטחים. זו תהיה ה"נכסה" שלנו, והיום היא התקרבה בעוד צעד. היא תבוא עלינו כתוצאה משילוב של הנהגה פלסטינית מתוחכמת ופרגמטית עם הנהגה ישראלית יהירה ועיוורת. זה יהיה מאד מאד מכוער, במיוחד לקראת הסוף, אבל זה יגיע.

אם יש לכם חברים מתנחלים, תנו להם ארגזים, הם יזדקקו להם בקרוב.

תוספת מאוחרת: כמה מאמרים שמחזקים את האבחנה שלי:
ארי שביט, שמשמש פעמים רבות לשון לנתניהו וברק, על הקמת מדינה פלסטינית.
עו"ד מיכאל ספרד, בסקירה משפטית מעניינת על המצב בשטחים לאחר ההכרזה על מדינה פלסטינית.
עקיבא אלדר: על ההסכם כטוב לישראלים, רע לממשלה

April 24, 2011

15:19

‫למה גברים מתחמקים‬

» ‎ הרהורים של אבא

לירון לוחץ ctrl+s. זהו, החלק הזה בפרויקט גמור. נשאר עוד לסגור את הפרויקט, וליידע את כל השאר במייל על התיקונים שהוא הכניס.

דווקא יצא יפה – הוא התחיל לעבוד על זה היום בבוקר, ועכשיו סיים. הפינישים יכולים לחכות כבר למחר. לירון שולח את ידו לכפתור הכיבוי של המחשב, ומסתכל בשעון. השעה 19:00. אם אני יוצא עכשיו, הוא חושב לעצמו, אגיע הביתה ב-19:30.

רגע, אבל בשבע וחצי בדיוק דנה מסיימת לאכול ארוחת ערב עם הילדים. אם אני אצא עכשיו, אני אגיע בדיוק לבלגן של חיסול הארוחה ושל המקלחות. אם אתעכב עוד חצי שעה, ואעשה היום במקום מחר את הפינישים האחרונים, אגיע בדיוק בזמן לקרוא לנועם את הפרק שהבטחתי לה אתמול, ולהשכיב את שניהם. ככה גם הבוס יראה ששלחתי את המייל היום בערב, ולא מחר בבוקר – שזה בכלל טוב.

בעצם, זה רק הוגן. היא שיחקה עם הילדים כל אחרי הצהריים, כשאני הייתי תקוע בחור הזה. תכל'ס, הייתי שמח להתחלף איתה מדי פעם. אבל למה שאני אחזור רק כדי לנקות את הבלגן שהם השאירו אחריהם – את הכלים המלוכלכים ואת הילדים המלוכלכים? למי יש כוח לזה עכשיו?

הסיפור הזה אמנם דמיוני, אבל דומיו מתרחשים באופן תדיר בעשרות משרדים בישראל. עד כדי כך שרבים מסיקים מהתרחיש הזה שאבות, בסופו של דבר, לא באמת רוצים לטפל בילדיהם. הרי כולנו יודעים שהטיפול האמיתי הוא לא הסיפור לפני השינה, אלא המקלחת, והצבת הגבולות, והכנת ארוחת הערב (כן, כולל ה'אבל בעצם אני רוצה חביתה!' אחרי שהביצה הקשה כבר מוכנה).

אני מבקש לחלוק על המסקנה הזו. כי חשוב להפריד פה בין שתי רמות.

רמה אחת היא הרמה הבינאישית. אם ימנו אותי לבורר בין לירון לדנה, אחרי שהאחרונה גילתה שבעצם לירון סתם מבריז מחיסול ארוחת הערב וש'יש עוד כמה דברים שאני חייב לסיים היום' זה לא לחלוטין נכון – אין ספק שהצדק הוא בצד של דנה, ומי שלא בסדר כאן הוא לירון. נקודת המוצא שלי היא שהאחריות ההורית היא משותפת, וששני הצדדים צריכים למלא תפקיד שווה במטלות הבית – וכמובן, שכנות היא עקרון מפתח בזוגיות.

אבל צמצום של שאלות חברתיות לרמת הטיפול הזוגי הוא כמעט תמיד טעות. אם אנחנו מבקשים לומר משהו משמעותי על הורות, על אבהות ועל גבריות, אנחנו חייבים לצאת מהפרספקטיבה המוגבלת הבוחנת את רק את המשפחה ואת מערכת היחסים בין בני הזוג, ולהתייחס למרכיבים נוספים – כמו למשל מקום העבודה, התרבות של שוק העבודה והמקום של המדינה בכל הסיפור הזה.

כי תנו לי לספר לכם סוד – לירון יודע, בדיוק כמוכם וכמוני, שמלקרוא פרק אחד בכל יום, הוא לא יהפוך לאב משמעותי עבור נועם. שאם יחזור כל יום אחרי שדנה רצה כל היום אחרי הילדים, והעיניים שלה נעצמות וכל מה שהיא רוצה זה מקלחת ולישון – גם הזוגיות לא תהיה משהו, אפילו אם הם כן יטוסו השנה לשבוע באירופה בלי הילדים.

אבל לירון נתון במערכת של כוחות חברתיים, שלא מאפשרים לו לבטא את התובנות האלה. הוא עובד במשרד, שבו הביטוי הלגיטימי של אבהות הוא לכל היותר תמונה של הילדים על הדסקטופ, ובטח שלא יציאה מוקדמת כדי לקחת אותם מהצהרון. הסיכוי של דנה לקבל קידום או העלאה בעבודה שלה הוא קלוש – היא הרי 'לא משקיעה בעבודה', ולקחה חופשת לידה של כמעט שנה, חס וחלילה – ולכן הוא לא יכול לוותר על האפשרות לקידום. והרי שניהם ידעו, כשהוא הלך ללמוד הנדסה, שהעתיד שלו הוא בשעות עבודה מטורפות אל תוך הלילה – חוק שעות עבודה ומנוחה זה הרי למאבטחים. ומבחינה חברתית, הרבה יותר מעריכים אותו על כך שהוא נשאר שעות ארוכות בעבודה, מאשר על עוד יום מחלת ילד שהוא לקח.

כל השיקולים האלה מאירים לנו את מצבו של לירון באור אחר. לכולנו, בהיותנו בני אנוש, יש נטייה לוותר על העקרונות הנעלים שלנו לטובת הנוחות הרגעית כאשר אנחנו מצויים ברגעי משבר. ומערכת לחצים כזו יוצרת מגוון של מצבי משבר מסוג זה, שבהם אבות רבים מוותרים על העקרונות הנעלים שהם מאמינים בהם באמת ובתמים – שוויוניות, הקדשת זמן לילדים, זוגיות – לטובת הנוחות הרגעית של השקט במשרד לעומת הכאוס שהוא שעת המקלחות.

שוב, חשוב להדגיש – אין זה אומר שצריך לשבח את הויתור של לירון לעצמו. ראוי לשמור על העקרונות גם ברגעי משבר, ואני – בחיי האישיים – משתדל לצמצם כמה שיותר את הויתור על הזמן עם משפחתי, גם כשזה פחות נוח. כמו שאמרתי קודם, המסקנה לא צריכה להיות ברמה האישית.

אבל ברמה החברתית, ברור שאי אפשר להסיק כאן מסקנות כלליות על 'גבריות' או על טבעם של גברים, אלא רק על הסיטואציה המבנית הספציפית שאבות נמצאים בה בישראל של ימינו – של שעות עבודה מטורפות, ושל צורך לבחור בין מחויבות מלאה למשפחה לבין מחויבות מלאה לעבודה, בלא יכולת לבחור בין שתיהן – צורך שניתן לראות אותו גם אצל האם שנאלצה לפרוש מהמסלול המהיר של הקידום, ולהישאר ב'משרת אם', כי מישהו צריך לקחת את הילדים מהגן, וגם אצל האב שנאלץ להוכיח שוב ושוב שמחויבותו היא קודם כל לעבודה, ולמשפחה הוא יקדיש את הזמן שנשאר.

חשוב לזכור, שהמציאות הזו היא לא גזירת גורל, ולא איזה מאפיין בלתי ניתן לשינוי של הכלכלה המודרנית. יש הרבה מדינות, עשירות בהרבה ויעילות בהרבה מישראל, שבהן יום עבודה של מעל 10 שעות הוא לא הנורמה, באף מגזר. דפוס העבודה המטורף הזה הוא רק תולדה של תרבות העבודה הישראלית – תרבות שניתן וצריך לשנות.

כשיום העבודה של לירון יסתיים בשעה 17:00 לכל המאוחר, כשהוא יוכל לקחת יום או יומיים קצרים בשבוע כדי לקחת את הילדים מהמעון בלי לפגוע בקריירה שלו, כשהוא יוכל לקחת חלק בחופשת הלידה של ילדיו בתנאים סבירים – אז הוא לא יעמוד בפני הדילמה, שכל כך קל להיכשל בה, ואז האבהות שלו תראה שונה לחלוטין.

פורסם במקור באמהות עובדות

April 22, 2011

Permalink for '‫למאבק הבא, אבל תיזהרו מהחוק השלישי של ניוטון‬'

13:32

‫למאבק הבא, אבל תיזהרו מהחוק השלישי של ניוטון‬

» ‎ הרהורים של אבא

קיבלתי לאחרונה הזמנה להשתתף בכנס בלוגרים של היוזמה הישראלית עם יעקב פרי.

זהו תקציר המניפסט שלהם:

שנים רבות עסוקה ישראל בנסיונות חוזרים ונשנים לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי ולהגיע למצב של שלום ויציבות עם הפלשתינים, בעיקר על פי הנוסחה של "שטחים תמורת שלום".

ישראל הכירה באש"ף, ודחפה להקמת ישות פלשתינית ביהודה, שומרון ועזה – אך השלום רק התרחק. גם הנסיגות שביצעה ישראל לא שיפרו את המצב. להיפך, איום הטרור על ישראל התעצם בצורה דרמטית. אלפי ישראלים נרצחו, רבבות נפצעו, והחיים בישראל שבו להיות אפשריים רק תחת אבטחה כבדה, הקמת גדרות וחזרה של צה"ל לפעילות אינטנסיבית בשכם, בג'נין ובטול כרם.

גם הפלשתינים לא "הרוויחו" מתהליך השלום. אף פליט לא שוקם, רמת החיים ירדה ורבבות ברחו משטחי הרשות. סכומי העתק, שהוזרמו לרשות ע"י מדינות העולם, שימשו את המשטר האש"פי לא לבניית כלכלה מתקדמת ולרווחת התושבים, אלא לטובתם האישית של בכיריו ולביצוע פעולות טרור כנגד אזרחי ישראל.
גם ה"התנתקות" לא הביאה שלום, אלא הידרדרות נוספת. על עזה השתלט החמאס הפרו-איראני, החותר בגלוי להשמדת ישראל, יורה קסאמים אל הנגב, ומפעיל טרור יומיומי על תושבי עזה הערבים, שרבים מהם עונו או נרצחו באכזריות.

כעת כבר ברור, כי תפישת "המדינה הפלשתינית" קרסה. אם רצוננו בשלום, אנחנו חייבים לבחון את המציאות מחדש בעיניים מפוכחות, להבין היכן טעינו, לגלות יצירתיות – ולצעוד לשלום בדרך אחרת.

הבאתי את הציטוט פה כי לדעתי הוא מבטא את כל מה שלא רלוונטי בשיח הישראלי של השמאל-מרכז היום.
(השמאל הלאומי, יוזמת ז'נווה וחבריהם) אין לי כוונה להתווכח עם הנארטיב שהובא פה, לא כי אין לי מה להגיד, אלא כי זה פשוט לא רלוונטי.

המסקנה שלהם, לעומת זאת פשוט מוטעית. תפישת המדינה הפלשתינית אמנם קרסה, אבל רק בדעת הציבור הישראלי -יהודי מהאגף הימני של מרץ וימינה (כ-96% ממנו, בערך). העניין הוא ששאלת גבולות הקבע של ישראל מעולם לא הוכרעה, וגם לא תוכרע בדיון הפנימי בתוך הציבור הישראלי (והפלשתיני).

שני הציבורים הללו היו שבויים במשך שנים רבות בידי מנהיגים מצד אחד שאמרו דבר אחד, והתכוונו לדבר אחר לחלוטין (שמעון פרס, אבי ההתנחלויות; אהוד ברק "הפכנו כל אבן"; ויאסר עראפת). יצחק רבין, השם יקום דמו, שבאמת התכוון לפתור את הסכסוך נרצח על ידי נציג של המיעוט האלים והקיצוני שמאז ומתמיד עשה ככל שביכולתו כדי לסכל כל פתרון לסכסוך, וזה כולל את המתנחלים והחמאס, שלעיתים פעלו באופן כמעט מתואם כדי לסכל כל פתרון אפשרי.

המציאות היא שסוגיית גבולות הקבע של ישראל כבר נפתרה. בספטמבר עומדות להכיר כל מדינות העולם, כולל ארצות הברית, במדינה פלשתינית בגבולות 67, מהלך שיהיו לו תוצאות קטסטרופאליות למפעל ההתנחלות ביהודה, שומרון, וירושליים. הימין כבר מריח את זה, כבר מבין את זה, ורמת ההיסטריה שם גבוהה מאד.

אז מה כן?
קודם כל שימו לב לחוק השלישי של ניוטון:

כאשר שני גופים נמצאים באינטראקציה של כוחות – הכוח אותו מפעיל גוף אחד על הגוף השני שווה והפוך בכיוונו לכוח שמפעיל הגוף השני על הגוף הראשון.

לכל פעולה יש תגובה, הפוכה לה בכיוונה ושווה לה בעוצמתה. הלחץ האדיר שמופעל על הימין הישראלי, יביא לתגובה בעוצמה שווה. אך למגינת ליבם של אנשי הימין אין להם שום אפשרות השפעה או מגע עם נציגי המדינות שבאמת יקבעו את ההסכם, לכן הם יוצרים איש קש, בדמותו של השמאל הישראלי, שהוא דרך אגב מאד דומה לזקני ציון האגדתיים: גוף צנוע ועלוב מבחוץ, אך למעשה תמנון חובק עולם ואדיר בעל שליטה מוחלטת במנהיגי מדינות ושועי עולם.

הפרוטוקולים של זקני השמאל

בתמונה: הפרוטוקולים של זקני השמאל, צ'רצ'יל בתפקיד אובמה

זה שהשמאל כבר לא בשלטון, והקשר שלו לתהליכים המתחוללים בעולם שולי עד לא קיים, כמובן לא מפריע למי שלא נתן מעולם לעובדות לבלבל אותו. האשמים האמיתיים: ברק, ליברמן וביבי, והמתנחלים כמובן, יתנערו מאחריות בעזרת הכלים שהם מכירים הכי טוב: הסתה ואלימות.

התוצאה תהיה פריקת התסכול האדיר שנוצר בעקבות כשלון מפעל ההתנחלויות על השמאל הישראלי. כבר עכשיו אנחנו רואים התחלה של איומים והטרדות. זה יגבר מאד. שימו לב, חברי השמאלנים, סכינים קטנים וחמודים שלי בגב האומה, תדאגו לבטחונכם האישי. בקרוב ההסתה תוביל למעשים, והמעשים יובילו אליכם. הלוואי שאני טועה.

ועל מה נלחמים?
זה דווקא החלק הקל: בואו נפנה את האנרגיות שלנו לאן שזה באמת משנה: לחברה הישראלית, לדמותה, צדק חברתי, זכויות עובדים, זכויות אדם, המאבק למען פליטי החרב מאפריקה, חינוך, לא חסר. מסתבר שסוגיית השטחים הייתה מין מסיח, שתפקידו היה רק להסיט אותנו מן השאלות האמיתיות.

April 03, 2011

9:51

‫מה שגולדסטון לא אמר‬

» ‎ הרהורים של אבא

בעקבות המאמר שפרסם ריצ'רד גולדסטון בוושינגטון פוסט, התקשורת הישראלית ומערכת ההסברה חוגגות. "צריך לזרוק את הדו"ח לפח האשפה של ההיסטוריה', אומר לנו ביבי, וכל המקהלה מחרה-מחזיקה אחריו.

כולם, כמובן, מניחים שאזרחי ישראל לא ילכו לקרוא את המאמר המקורי של גולדסטון. אבל אתם, כמובן, תקראו אותו.

לא, באמת. לכו לקרוא. זה חשוב. וזה בסך הכל מאמר דעה בעיתון. 500 מילה בערך. לא דו"ח של 600 עמוד.

טוב, מכיוון שברור לי שרובכם לא קראתם, נסכם עבורכם את המאמר. כמובן שאין לכם דרך לדעת האם אני צודק או ביבי, מלבד קריאת המאמר המקורי – כך שאני ממליץ בחום לעשות זאת בכל זאת.

גולדסטון פותח את המאמר שלו באמירה החריפה – שצוטטה בכל מקורות התקשורת הישראליים – לפיה 'אם היה יודע מה שהוא יודע היום, דו"ח גולדסטון היה מסמך אחר'. אכן, אמירה חזקה ומשמעותית, שנשארת מעורפלת כי כמו שנראה בהמשך, הוא לא ממש מפרט מאילו טענות בדו"ח הוא היה נסוג.

הפסקה הבאה עוסקת בעובדה ש'הועדה העצמאית של האו"ם, בראשות השופטת מקגוון דייוויס, קבעה שישראל חוקרת את ההפרות שלה, והחמאס לא'. טענה נכונה, אבל כדאי לבדוק גם מה הועדה הזו אומרת על החקירה העצמית של ישראל – והועדה לא מאוד מרוצה ממנה, בלשון המעטה, כמו שמתאר אדם הורוביץ במונדווייס ו^[1] כלומר, המצב הוא שהחמאס לא חוקר הרג אזרחים, וישראל מנהלת חריגות כסת"ח. לא משהו שלא ידענו.

הלאה. הפסקה הבאה היא מופת של עמימות: היא מתחילה בטענה ש'ההאשמות שלנו על הרג אזרחים התבססו על העובדות שהיו לנו', עוברת לכך שהחקירות של הועדה העצמאית אישרו את הדיווחים האלה, ובסוף מאשרות שלא הייתה מדיניות של הרג אזרחים מצד ישראל. מצויין. רק שאף אחד מעולם לא טען שהייתה מדיניות מכוונת כזו, ובמיוחד – גולדסטון לא טען את זה בדו"ח המקורי (והוא לא אומר שהוא טען).

נדלג על כמה פסקאות פחות מהותיות (רוצים לדעת מה יש בהן? לכו לקרוא את המאמר המקורי!), ונגיע לפסקה מעניינת מאוד. אחרי הטחת האשמות (מוצדקת כנראה, אך לא רלוונטית ותמוהה) במועצת זכויות האדם של האו"ם, גולדסטון אומר שהסיבה שהדו"ח היה חריף כלפי ישראל היא שישראל לא שיתפה פעולה. האמירה הזו תמוהה – כזכור, גולדסטון עוד לא אמר לנו מה היה משתנה בדו"ח אם היה נכתב עכשיו – אבל אם היא נכונה, היא מהווה כתב אישום חמור כנגד כל מערכת קבלת ההחלטות הישראלית, וספציפית כנגד ליברמן, שהוביל את ההתנגדות לשיתוף הפעולה עם הדו"ח – שיתוף פעולה שהיה יכול, לכאורה, לשפר משמעותית את מצבה של ישראל.

כאן, הדו"ח עובר להטחת האשמות מוצדקות ולא מעניינות בחמאס, וכמובן לגינוי בלתי נמנע לטבח באיתמר.

אז מה היה לנו? לא הייתה אף אמירה שסותרת משהו שנאמר בדו"ח עצמו. האם דו"ח גולדסטון אכן היה נראה אחרת אם היה נכתב היום? יתכן, אבל מהמאמר הזה בכלל לא ברור איך. היו לנו בעיקר אמירות אפולוגטיות, שנראות כאילו נועדו לשכנע מישהו שגולדסטון הוא לא אנטי-ישראלי או אנטישמי – מלוות בפצצה שנזרקה בתחילת המאמר, שלא גובתה באסמכתאות בהמשכו.

הסיבה שחשוב להכיר את הדו"ח הזה, הוא שהוא מהווה עוד שלב בתהליך ההרסני של 'העולם כולו נגדנו'. הרי מהיום, כל מי שניזון מהתקשורת הישראלית יודע ש'בדו"ח גולדסטון כתובות שטויות', כי הרי 'גולדסטון בעצמו התחרט'. זה אפילו כתוב בכותרת המשנה בוואינט. מצד שני, כל מי שניזון ממקורות תקשורתיים אחרים, יחשוב שבדו"ח גולדסטון עדיין יש טעם.

ואז, הפער הזה, של 'העולם לא מבין אותנו', ו'אם הם רק היו מבינים, הכל היה בסדר', תפיסת העולם הזו כאילו אם כל העולם רק יראה את העובדות לאשורן, המצב יהיה סבבה – תפיסת העולם הזו מתחזקת. בדיוק כמו במקרה גדר ההפרדה – שבו כל העולם אמר לנו 'אל תבנו גדר מעבר לקו הירוק', והמסר המתווך שהגיע אלינו הוא 'אל תבנו גדר', שפרשנותו – 'תנו למחבלים להרוג בכם' – גם כאן, נוצר עוד פער בין תפיסת המציאות של הישראלים לתפיסת המציאות של שאר העולם, פער בעל פוטנציאל הרסני.

הערות שוליים:

[] תודה לאייל גרוס על הלינק ↩

April 01, 2011

Permalink for '‫ולמלשינים לא תהי תקווה‬'

2:46

‫ולמלשינים לא תהי תקווה‬

» ‎ הרהורים של אבא

ספגתי המון ביקורת בימים האחרונים סביב הפעולה למען מחיקת קבוצות בפייסבוק. חלק מהביקורת היה איומים מפורשים, מרומזים או סתם עלגים, כמו למשל תגובתו של דני מגידוביץ' Danny Megidovich

דני מגידוביץ' danny megidovich

שלא הצלחתי להבין האם הוא מתכוון שאני לא אצטרך את הפייסבוק כי הוא ימחק לי את החשבון או שלא אצטרך את הפייסבוק כי הוא יחסל אותי. חיפוש השם בפייסבוק העלה שהוא כנראה פתח ממש לאחרונה חשבון חדש, אולי אחרי שהקודם שלו נמחק על ידי ההנהלה. אופס.

אחרים כתבו בצורה פחות מתלהמת ויותר מנומקת שמחיקה בפייסבוק היא אקט כוחני, אלים, סתימת פיות, פגיעה בחופש הביטוי, ואיך השמאל יכול לעשות דבר כזה. אז

אין פה שום שימוש בכח, לא ישיר ולא עקיף.
יש פה דיווח על עבירות על תקנון השימוש בפייסבוק, וקריאה להנהלת האתר לשקול האם קבוצות אלו עומדות בתנאי השימוש שלהם, באספקטים מהותיים – - גזענות וקריאה לאלימות, שגם פסולים לפי עולם הערכים שלי ושל כל שאר העולם המערבי, החוק הישראלי, אמנות של האו"ם, ועוד. ולא באספקטים השוליים והטכניים לפיהם נמחקו קבוצות שמאל.

אם מישהו מכם באמת זקוק להסבר מדוע דברי גזענות ושנאה אסורים, ואסור להיות סובלניים אליהם, במיוחד בחברה בה מקרי האלימות על רקע גזעי (משני הצדדים) קורים כל יום, אז לא מתפקידי להשלים לכם את לימודי האזרחות, ההיסטוריה והפסיכולוגיה שהחמצתם. אבל הי, זה בסדר, כי אתם ממש בחברה טובה. לרוב המבוגרים וכמעט לכל הנוער היהודי בארץ אין גם שום מושג בקשר לדברים האלו, אז אל תרגישו יותר מדי רע בגלל זה.

מעבר לכך יש פה גם גישה שמאפיינת את המדיניות הישראלית, שמתנגדת בתוקף להצגת מראה מול פרצופנו.
אז ניוז פלאש: לא, לא מקובל להעיר הערות גזעניות בציבור, כפי שלא מקובל לנגב את הישבן בפומבי, או לחטט באף ולאכול את זה אחר כך בדייט, או כל התנהגות אנושית דוחה ופסולה מסיבות הגינייות אחרת.
ובאמת שאין לי זמן וכוח להשלים את ההשכלה של כל מי שהיה עצלן מדי, בור מדי, או פשוט נוח לו מדי לחיות בבורות שלו, או לוותר על צלם האנוש שלו.

ויש פה גם את העניין של להלשין, שטבוע בכולנו עמוק מאד. להלשין למורה, להלשין לסמל, להלשין לגויים.

ראיתי את הסרטון הזה ממש מזמן, וגם היה לא פשוט למצוא אותו. מה שהטריד אותי בסרטון זו הקלות בה החיילות משקרות למצלמה, מחפות על העבירה שכנראה עבר נהג הקטר. כמה עמוק מושרש האינסטינקט לשקר, כמה בקלות ובטבעיות זה בא להן.(הסרטון הוחלף בלינק כי ווינט מתעקשים לשים אותו במצב אוטופלי עם פרסומת מעצבנת שרצה בקולי קולות בהתחלה).

הן לא מלשינות. מצטופפות כמו כבשים במרכז העדר, בטוחות מהזאבים בשוליים. אבל הנזק של תרבות השקר, ההכחשה והשקרים שאנחנו כמדינה מספרים לכולם וקודם כל לעצמנו הוא אדיר. והוא מאד מוחשי. זה מסוג הנזקים שאפשר להתעלם מהם ולהדחיק אותם למשך זמן מסויים, אבל לא לתמיד. מתישהו, במוקדם או במאוחר, באה הפגישה הכואבת עם קרקע המציאות. ואי, כמה שזה כואב.

תושביה של המדינה השנואה בעולם יוכלו להמשיך להאמין שהם בני העם הצודק והמוסרי בעמים עוד זמן מה, אבל הזמן הזה מתקצר. אז נכון שהתזמורת עדיין מנגנת, ובטרקלין ההסבה האינטלקטואלים מעשנים בנחת ומתווכחים על משמעותה הפילוסופית של המחיקה בפייסבוק, והאם השמאל באמת מחויב למאבק לא אלים, ולעקרונות הצדק, בזמן שההסתה והאלימות שבעקבותיה מתגברות כל יום , במערבולת שתגמר בהרבה מאד דם שישפך פה.

אז כן, מודה: אני מלשין, אני אלים, אני מוגדר כסוציופט, ואני באופן כללי טיפוס דוחה ונאלח שיש להמנע מקרבתו, מפיץ מחלות מין מדבקות, יש לי ריח נורא מהפה, אני זוכה באופן קבוע בתחרויות כיעור ומפליץ ללא הפסקה בקול רם נאדים מסריחים מאד.

ומה אתכם? הסתכלתם במראה לאחרונה?

March 30, 2011

Permalink for '‫קודם הם לקחו את הקומוניסטים‬'

12:00

‫קודם הם לקחו את הקומוניסטים‬

» ‎ הרהורים של אבא

March 29, 2011

10:00

‫על אכזבה וגאווה‬

» ‎ הרהורים של אבא

אכזבה

כחוקר מדיניות חברתית, אתה יודע שלא סתם השיטה עומדת. שיש גורמים מוסדיים רבים ומגוונים שמשמרים ומרחיבים את שליטתה. מהתקשורת, שמעדיפה את הצהוב על העמוק, דרך ההסתדרות, שמעדיפה את פשרת השימור על השינוי, ובסוף כמובן בית הדין לעבודה – ומעל כולם מרחפת רוחו של אגף התקציבים.

אבל כחוקר מדיניות חברתית, למדת להיזהר מדטרמיניזם. למדת שאם אפשר לבטל את תכנית הדגל של משרד האוצר, אפשר למצוא חור בכל מקום, ויש סיכוי שגם שביתת העובדים הסוציאליים תצליח למוטט את הגיון ההפרטה, לפני שההגיון הזה ימוטט אותם.

ואז, זה הופך להיות אישי. פתאום מדובר על המשכורת ועל העתיד המקצועי של חברים שלך, של עמיתים שלך, ושל הסטודנטים שלך. ואתה לא יכול שלא להיזכר בתלוש של אמא שלך, שנתנה את נשמתה והקריבה את בריאותה תמורת שכר מעליב.

ואתה מצטרף למאבק. ואתה רואה משני עבריך אנשים נחושים, שמוכנים להקריב הרבה כשהם רואים את התמונה הרחבה. ושאינם נכנעים גם כשכל הכוחות מולם. ושמצליחים לקבוע תקדימים בזירת יחסי העבודה בישראל.

ואז, בחטף, הכל נגמר. כל הכוחות שאתה מכיר, ויודע את עוצמתם, סוגרים על המאבק, וחונקים אותו באיבו. ואתה נשאר עם לא יותר מתחושה חמוצה של כישלון בגרון.

אין תחושה גרועה יותר מאשר תקווה שנכזבה.

גאווה

אבל יש דברים במאבק הזה, שלא ישכחו.

יש קונצנזוס בקרב מרצים למדיניות חברתית במחלקות לעבודה סוציאלית, שסטודנטים לעבודה סוציאלית ממוקדים יותר מדי בטיפול בפרט, ולא מכירים מספיק בחשיבותה של רמת המאקרו. ואם זה נכון לסטודנטים, ודאי שזה נכון לעובדים סוציאליים 'בשטח', שמנותקים מהאקדמיה ועוסקים ביום-יום הטיפולי.

הקונצנזוס הזה חטף מהלומה רצינית בשלושת השבועות האחרונים. גם אם עדיין הייתי מעדיף שסטודנטים ועובדים סוציאליים יכירו את רמת המאקרו טוב יותר, וידעו כיצד לפעול בה – בשביתה העובדים הסוציאליים הוכיחו שהם מודעים לרמה הזו, לאין שיעור יותר מכל מגזר אחר.

כשאיגודים מתפשרים על 'הסכמי דור ב'; כשכל המאבקים הופכים להיות במהירות רבה מאבקי שכר; כשהרופאים יוצאים למאבק כשהדרישה העיקרית שלהם היא הרס הרפואה הציבורית כדי לשפר את שכרם; במציאות הזו, העובדים הסוציאליים השכילו להישיר מבט אל רמת המאקרו, ולהבין שבעיית השכר שלהם לא נובעת מהעלאה כזו או אחרת, אלא מההגיון של ההפרטה והקיצוץ, ודרשו לשנות את המנגנון הזה.

וסטודנטים – שלפי המוסכמות הם 'אדישים' ו'לא אכפתיים' – מתגייסים כולם, מהראשון עד האחרון, ואנשי עו"סים שינוי בראשם, למאבק. ורק מבקשים לשמוע עוד, ולדעת עוד, ולהשפיע עוד.

ואנשי עתידנו – תנועה שהכרתי כשעוד היה מדובר על מאבק אידיאולוגי בתוך ארגון אפור וביורוקרטי, הסוג הכי קשה של מאבק – שהובילו את המאבק, ואת ההתנגדות להסכמים לא ראויים.

למרות הכישלון, למדנו בשבועות האחרונים שיעור חשוב על כוחם ועל מסירותם של עובדים סוציאליים, שגרמו לי גאווה על היותי חלק מהדיסציפלינה (גם אם לא חלק מהפרופסיה).

March 24, 2011

Permalink for '‫כן, אפשר להשיג הסכם טוב יותר‬'

9:56

‫כן, אפשר להשיג הסכם טוב יותר‬

» ‎ הרהורים של אבא

שביתת העובדים הסוציאליים תוכננה היטב.
המשא ומתן נמשך כשנה, ובחלק גדול מפרק זמן זה היה ברור לאנשי איגוד העובדים הסוציאליים שאין סיכוי להגיע להישגים ללא שביתה. אי לכך, היה להם זמן להיערך, ולהכין את השטח לכך שזו עומדת להיות שביתה ארוכה, אך חשוב להתמיד עד להישגים.

בראשיתה, שביתת העובדים הסוציאליים התנהלה היטב.
השביתה התנהלה היטב מכל הבחינות – ארגונית, תמיכת השטח ועוד – אך בעיקר מהבחינה התקשורתית. אמצעי התקשורת כולם – מי יותר ומי פחות – נתנו גיבוי לשביתה, והציגו את העובדים הסוציאליים כמי שאינם רוצים לשבות, אך נאלצים לעשות זאת עקב התנאים המחפירים להם הם זוכים. אפילו נערי האוצר הצהירו שמדובר בציבור שראוי לעזור לו. נראה שהשאלה הייתה – כמה מהר יקבלו העו"סים את מבוקשם.

ואז הגיע עיני.
עיני שהה בארה"ב בשבוע הראשון של השביתה, אבל מייד כששב לארץ לקח על עצמו תפקיד מפתח במשא ומתן. כפי שצפיתי מראש, להתערבות של עיני היה אפקט הרסני. תוך שעות מה שדווח בימים הקודמים כ'פערים בלתי ניתנים לגישור', הפך להיות פתאום 'פערים קטנים', שנסגרו עד מהרה. מחאות השטח עיכבו את חתימת ההסכם עוד ארבעה ימים נוספים, והביאו לשינויים קוסמטיים בו, אבל בסופו של דבר הוא נחתם.
וצריך להזכיר, כמו שאמרתי ביום החתימה, שמדובר בהסכם רע, שמהווה נסיגה כמעט מכל דרישותיהם של העובדים הסוציאליים, ובעיקר מהדרישה החשובה מאין כמותה לצו הרחבה.

אני חייב להודות שבשלב זה הייתי פסימי, ומשוכנע שהכל סגור. בכל מקרה קודם שבו ההנהגה קיבלה הסכם שהשטח התנגד לו – בשביתת המורים העל יסודיים, בשביתת הסטודנטים ועוד – ההנהגה הצליחה להעביר את ההסכם ומחאת השטח דעכה לה לאיטה. אלא שכאן הבלתי יאומן קרה, והפגנות המחאה של העובדים הסוציאליים הצליחו לשכנע את מזכירות האיגוד להצביע נגד ההסכם שהתגבש, ולדחות אותו.

צעד אמיץ זה העמיד את איגוד העובדים הסוציאליים במקום שבו אף אחד עוד לא עמד, ומתברר שזה לא מקום נוח במיוחד.דחיית ההסכם שגובש על דעת יו"ר ההסתדרות ויו"ר האיגוד שלהם, מקשה מאוד על המשך המאבק. כשהעובדים הסוציאליים יבואו בדרישות, התגובה תהיה – "מה אתם רוצים, אפילו עיני אמר שקיבלתם הסכם טוב". יהיה קשה הרבה יותר להצדיק את הדרישות הנוספות – שכזכור, הן קריטיות – אל מול ה'ראיות' האלו לנדיבות האוצר.

עקב כך, יש להניח שבימים הקרובים נתחיל לראות את התפוררות הקונזצנזוס סביב המאבק. יותר ויותר אנשים, שתמכו במאבק כחלק מגל התמיכה, יאמרו – מה הם רוצים בעצם? הם קיבלו תוספת נדיבה, שיחזרו לעבוד.

הסיפור שגוללתי כאן מראה את הבעייתיות בטענה שנשמעת מפי עיני ולא רק מפיו – כאילו המאבק מיצה את עצמו, ההסכם שהושג הוא השיא, ואמנם הדרישות צודקות – אבל צריך לדעת מתי לוותר. 'המאבק עבר את השיא', אומר לנו עיני, אבל המאבק עבר את השיא דווקא בגלל מעשיו של זה האחרון, שתקע מקלות בגלגליו.

בואו נזכיר: שביתת הפרקליטים נמשכה 43 ימים. ברובם, הם לא היו בחדשות, ולא הייתה התעניינות תקשורתית. ובכל זאת, הלחץ שלהם הצליח להביא את ראש הממשלה להתערב ולהסיט את האוצר לכיוונם. אין סיבה שהעובדים הסוציאליים יסתפקו בהסכם המבזה שהושג עבורם – זכותם לדרוש הסכם טוב יותר, ומחובתנו כסוציאל0דמוקרטים לעמוד מאחוריהם ולתמוך בהם, דווקא עכשיו כששורות התומכים מתדלדלות.

March 22, 2011

Permalink for '‫מה רע בקצת אקטיביזם של כורסה?‬'

14:16

‫מה רע בקצת אקטיביזם של כורסה?‬

» ‎ הרהורים של אבא

March 16, 2011

Permalink for '‫אסור לוותר על הרחבת הסכם השכר לעמותות‬'

16:47

‫אסור לוותר על הרחבת הסכם השכר לעמותות‬

» ‎ הרהורים של אבא

הדרישה הבסיסית של העובדים הסוציאליים השובתים היא, כמובן, העלאת שכר – וזו דרישה מוצדקת מאין כמותה. בין אם מדובר בעובדת סוציאלית מתחילה, אקדמאית ששכר הבסיס שלה עומד על פחות מ-2,300₪, או על עובדת ותיקה ובכירה, משכילה ובעלת ותק, שלא מצליחה להגיע לשכר הממוצע במשק – מדובר בשכר שאינו הולם וחייב לעלות.

אך דרישה נוספת של העובדים– דרישה שמהווה כרגע את הפער העיקרי בינם לבין האוצר – היא הדרישה להחיל את תנאי ההסכם גם על העובדים הסוציאליים שאינם עובדי המגזר הציבורי, אלא מועסקים בעמותות, במוסדות ללא כוונת רווח ואף בחברות פרטיות. דרישה זו היא לא רק בגדר סולידריות מבורכת, אלא אולי הדרישה החשובה ביותר במאבק זה.

ישאל הקורא הסביר – מה רוצה איגוד העו"ס ממשרד האוצר? אם יש לו דרישות שכר למי שמועסקים בארגונים אחרים, שיתכבד וידרוש את תנאי השכר מארגונים אלו, ואם צריך – שישבית את העבודה בהם. מדוע דורשים העו"סים מהממונה על השכר באוצר דרישות הנוגעות למשכורותיהם של עובדים בחברות שאינן ממשלתיות, כמו עמותת מט"ב או עמותת עלם? מה ההבדל בין תנאי השכר בעמותות אלו לתנאי השכר בחברות פרטיות מן השורה, שבהן אנו משאירים את דרישות השכר לעובדים ולמנהליהם?

אלא שעמדה זו מתעלמת מהתפקיד המהותי של ההפרטה ושל מיקור החוץ בתחומי עבודתם השונים של העובדים הסוציאליים. הרוב המכריע של העובדים הסוציאליים המועסקים בעמותות אלו מועסק בתחומים שבעבר ניתנו על ידי המדינה, והשירותים שהם מעניקים ממומנים, בסופו של דבר, על ידי המדינה.

לא מתקיים כאן מצב של 'שוק חופשי', אפילו לא במובן המצומצם שבו מתקיים שוק חופשי בשאר המשק הישראלי. תנאי העבודה והתמורה עליה אינם נקבעים במשא ומתן בין ספק ולקוח, אלא קבועים בחוזה מול המדינה. מצב זה מגביל מאוד את יכולתם של העובדים בארגונים אלו – והעובדים הסוציאליים בכללם – להתמקח על שכרם. כאשר הם באים בדרישות שכר אל ההנהלה, זו אומרת להם: "ידינו כבולות, עקב ההסכמים שלנו עם הממשלה", ואילו הממשלה מצידה מסבירה שמכיוון שאין לה יחסי עובד-מעביד עם עובדי העמותות, היא אינה אחראית לגובה שכרם.

מנגנון מתוחכם זה, שאינו מאפשר לעובדים בארגונים אלו להעלות תביעות שכר, הוא הסיבה העיקרית שבשלה האוצר מחבב כל כך את מדיניות ההפרטה. כאשר דוברי הממשלה מספרים לנו שדרך ההפרטה ניתן 'לצמצם עלויות', או 'להתייעל', אין הם אומרים אלא שההפרטה מאפשרת לקצץ בשכר העובדים, ובכלל זה גם בשכר העובדים הסוציאליים.

במידה והעובדים ינחלו הצלחה במאבקם ושכרם יעלה, אך לא יחילו את ההסכם על עובדי העמותות – התוצאה היחידה תהיה הגדלת הפרשי השכר בין עובדי המגזר הציבורי לעובדי העמותות, ולכן הגדלת הכדאיות של ההפרטה, מנקודת המבט של משרד האוצר. הלחץ להפרטתם של השירותים החברתיים יגבר, ועוד ועוד עובדים סוציאליים ימצאו את עצמם בתנאי השכר הירודים של העמותות. לכן, החלת ההסכם על עובדי העמותות היא הכרחית להצלחת המאבק.

וזוהי ההזמנות האחרונה של העובדים הסוציאליים לעצור את רכבת ההפרטה. למעשה – זוהי השביתה האחרונה של העובדים הסוציאליים. כיום 30-40% מהעובדים הסוציאלים מועסקים, על פי ההערכה, בעמותות. 75% מהעובדים הסוציאליים החדשים נקלטים בעמותות. כלומר, בעוד כמה שנים, התופעה של עובדים סוציאליים עובדי המדינה תהיה נחלת העבר – וכמו שראינו קודם, עובדים סוציאליים מופרטים הם עובדים סוציאליים שאינם יכולים לשבות.

איגוד העובדים הסוציאליים, ואיציק פרי בראשו, מראים סימני שבירה נוכח הלחץ המשולב של משרד האוצר ושל ההסתדרות, ולהסכים לפתרונות חלקיים, שאינם נותנים פתרון לבעיית עובדי העמותות. זה הזמן להפעיל עליהם לחץ, ולחזק את ארגוני העו"ס המתנגדים להסכם המתגבש – ובראשם תא 'עתידנו' וארגון הסטודנטים 'עו"סים שינוי'.

גם אם אינכם עובדים סוציאליים – זה הזמן לתפוס שלט ולהצטרף להפגנות. העובדים הסוציאליים זקוקים לתמיכתכם. מדינת הרווחה זקוקה לתמיכתכם.

Permalink for '‫ההישגים המזעריים של המאבק‬'

16:45

‫ההישגים המזעריים של המאבק‬

» ‎ הרהורים של אבא

כותרות העיתונים מבשרות לנו כבר כמה ימים שיש הסכם כמעט חתום על שכר העובדים הסוציאליים – ושההסכם הזה הוא 'פריצת דרך היסטורית', כדברי ההסתדרות. בפועל, ההסכם הזה הוא ניצחון גורף לאוצר, שבעזרתו האדיבה של עופר עיני קיפל את ארגון העובדים הסוציאליים מכל דרישותיו ההתחלתיות:
דרישות שכר: האיגוד דרש 30%, בפועל ניתן '24% בממוצע', לפי הפרסומים. יש הרבה דרכים לחשב ממוצע, וסביר להניח שנבחרה הדרך שמציגה את ההסכם בדרך הטובה ביותר. אבל גם אם נניח שהממוצע הזה מייצג, כדאי לזכור שני דברים:

ראשית כל, אותם שלושים אחוזים הם בעצמם פשרה, משמעותית מאוד, שהעו"סים התפשרו עוד לפני השביתה. אם מודדים את שחיקת שכרם של העו"סים מאז הסכם השכר האחרון – בשנת 1994 – רואים שהוא נשחק לחצי מערכו, ולכן ראוי להכפילו. עוד בטרם יצאו למאבק, העו"סים ויתרו על יותר משליש מהדרישה שלהם. הדרישה בראשית המאבק הייתה העלאה של 50%, אבל מהר מאוד היה סחף לכיוון ה-30%.

שנית, לא מדובר כאן על עלייה של 24% בנטו. עיקר העלייה – 45% לפי הדיווחים – היא בשכרם של העובדים הסוציאליים המתחילים. שכר הבסיס של אלה עלה, אמנם, משמעותית – אבל נותר נמוך משכר המינימום, ולכן הם לא ירגישו שום שינוי בתלוש השכר שלהם, וימשיכו לראות כל יום בתלוש את המושג המשפיל 'השלמה לשכר המינימום'. כלומר, אם מחשבים את העלייה מהצד של הנטו, היא נמוכה בהרבה מאותם 24%.

כלומר, בדרישה המרכזית שלו, השיג איגוד העו"ס הישג חלקי בלבד.

תוספת אחידה: במו אוזני שמעתי את איציק פרי מכריז, בעצרת ביום ג' שעבר, על הסירוב המוחלט לקבל את העיקרון של תוספת דיפרנציאלית – אלו שמרוויחים מעט יקבלו תוספת גדולה, ואלו שמרוויחים הרבה יקבלו תוספת קטנה.

כאן, האוצר 'קיפל' את פרי לחלוטין. התוספת המוצעת היא לא רק דיפרנציאלית, היא אחידה – לפי הדיווח, תוספת של 1,100 שקל לכל עובד באשר הוא. יתר על כן, דרישות אחרות של העו"סים שקשורות לסולם השכר – כמו ריווח מדרגות השכר או אפשרויות קידום לעו"ס שאינם בתפקידי ניהול – נעלמו לחלוטין.

כדאי להדגיש מה המשמעות של תוספת אחידה. המשמעות היא שמהיום, אנחנו נתגמל הרבה פחות עובדים סוציאליים בעלי נסיון. נתגמל פחות עו"סים שעובדים בתפקידים שנחשבים קשים במיוחד (כמו פקידות סעד), נתגמל פחות עו"סים שהמשיכו את לימודיהם והתמחו בתחום בו הם עוסקים. עבודה סוציאלית הוא תחום מורכב, שהעיסוק בו דורש תמהיל של נסיון מקצועי בשטח וידע אקדמי – והאוצר דואג שאף אחד משני אלו לא יתוגמל.

צו הרחבה - לפי הדיווחים, שכר העו"ס בעמותות הוא נקודת המחלוקת המרכזית בין הצדדים כרגע. אבל כדאי לשים לב, שהדרישה שהעו"סים בעמותות יתוגמלו באותה צורה כמו העו"ס בשירות המדינה ירדה משולחן הדיונים – ועכשיו מדברים על 'שכר מינימום לעו"ס בעמותות' – יוגדר שכר שפחות ממנו אסור לתת לעובדים סוציאליים בעמותות. אלא שברור לכולנו, שהחל מיום חתימת ההסכם, זה יהפוך להיות 'שכר מקסימום' – אף עובד סוציאלי בעמותה לא יקבל יותר מהשכר הזה, מכיוון שהאוצר יתקצב, במקרה הטוב, שכר כזה ולא שקל יותר. מעכשיו, עובדים סוציאליים בעמותות יכולים להגיד לתוספות הותק, ההשכלה והתפקיד הזעומות שקיבלו ממילא.

בנוסף, האוצר מתנגד בתוקף לנסיון להגדיר שכר מינימום כזה, ומוכן רק להתחייב שיעביר את המשכורת לעמותות – והן יקבעו האם לשלמן לעו"סים או להשתמש בהן לצרכים אחרים. מהיכרותנו את האוצר, אפשר לומר בבטחון שהוא יעביר את המשכורת בצורה חלקית, ובמקביל יקצץ בתשלומים אחרים לעמותות – כך שלאלו לא תיוותר ברירה אלא לשלם שכר מינימום לעו"ס.

פורסם במקור בעבודה שחורה

March 15, 2011

Permalink for '‫גילה גמליאל ועבדכם הנאמן ב'עושים סדר' עם בן כספית‬'

23:00

‫גילה גמליאל ועבדכם הנאמן ב'עושים סדר' עם בן כספית‬

» ‎ הרהורים של אבא

March 10, 2011

Permalink for '‫מאבק העובדים הסוציאליים וקריסתו של קו ההגנה השלישי‬'

16:48

‫מאבק העובדים הסוציאליים וקריסתו של קו ההגנה השלישי‬

» ‎ הרהורים של אבא

בשנות ה-80 וה-90, נקטו ממשלות ישראל במגוון צעדים שמשמעותם אחת – הסרת ההגנה מהעובדים והעברתה למעסיקים. הסרת הפיקוח על היבוא, שחיקתה של החקיקה המגינה על העובדים, חולשתו של האיגוד המקצועי והפסקת התמיכה בתעשייה – כל אלו הביאו לגידול דרסטי בפערי השכר במשק, ולפגיעה בהכנסתם של המעמד הנמוך ושל המעמד הבינוני בישראל.

אל מול שחיקת השכר ואל מול האבטלה הגואה, לא נותרה לרבים מאזרחי ישראל ברירה אלא להסתמך על קו הגנה שני – מערכת הביטחון הסוציאלי. אך במחצית שנות ה-2000, נפרץ גם קו הגנה זה, כאשר קצבאות הבטחת ההכנסה קוצצו באכזריות, וירדו לרמה שאינה מאפשרת קיום בכבוד.

כעת, כל שנותר לאזרחי ישראל שאינם שייכים למעמד המבוסס, הוא להסתמך על קו ההגנה השלישי – על השירותים הסוציאליים, ובעיקר על המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות. אלו, מצידן, מנסות מדי יום לסייע לאזרחים אלו – על אף שזו אינה הגדרת תפקידן, ושהאמצעים שבידיהן אינם מתאימים למטרה זו.

אלא שבעשור האחרון, גם קו הגנה אחרון זה נמצא תחת מתקפה מתמדת. מצד אחד, השירותים החברתיים חווים קיצוץ תקציבי מתמיד, ונאלצים ללמוד לחיות עם תקציבים ההולכים וקטנים, הולכים ומצטמצמים – והשאלה היא רק, כמו בבדיחה הידועה, מתי ימות הסוס. מצד שני, הפרטת השירותים החברתיים משמעה הסרת אחריותה של המדינה ממגזרים שלמים בחברה, המשוועים לסיוע. ומצד שלישי – המדינה מפקירה את הלוחמים הנאבקים להגנתם של אזרחים אלו, הלא הם העובדים הסוציאליים.

התיאור שלעיל נכון למי שמצוקתם היא כלכלית, אך תמונה דומה מכיר כל מי שסובל ממצוקה בכל תחום שהוא, בישראל של היום – בעלי מוגבלויות, קשישים, ילדים בסיכון ועוד. לאחר שחיקה של עוד ועוד מערכות, שהותירה את העובדות הסוציאליות בודדות במערכה – כעת, המדינה מפריטה את השירותים הסוציאליים ומפקירה את העובדות הסוציאליות.

שכרם של העובדים הסוציאליים עודכן לאחרונה ב-1994, בפעם האחרונה שיצאו למאבק. אז, נקבע שכרם כשכר סביר, קרוב לשכר הממוצע במשק. אולם מאז לא עודכן השכר, במשך 17 שנה. במונחים ריאליים, המשמעות היא ששכרם נשחק למחצית מערכו. מה שהיה אז שכר הולם למשרת אקדמאי – הפך להיות שכר כה נמוך, שאסור לתיתו לפי חוק במדינת ישראל, והאוצר נאלץ לשלם לרבים מהעובדים הסוציאליים השלמת הכנסה – רק כדי שיוכלו להגיע אל שכר המינימום במשק.

לאחר שהציבה את העובדים הסוציאליים בחזית ההגנה על אזרחיה, הרשתה לעצמה מדינת ישראל לשחוק את שכרם לרמות שאינן מאפשרות מחייה בכבוד, לא כל שכן תגמול הולם על לימודיהן ועל מסירותן לתפקידן. מתוך ידיעה שהעובדות הסוציאליות יהססו לנטוש את משמרתן ולהפקיר את מי שתלויים בהן, מרשה לעצמה ממשלת ישראל לזלזל בתביעותיהן.

מן הראוי היה, ששכרן של העובדות הסוציאליות יחזור לרמתו הריאלית משנת 1994 – כלומר, עלייה של יותר מ-100% בשכר. אך דרישותיו של איגוד העובדים הסוציאליים מתונות בהרבה – עלייה של 30% בלבד, כלומר פיצוי על פחות משליש משחיקת השכר. מן הראוי שבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, יתערב וידאג שהעובדות הסוציאליות יקבלו את כבשת הרש הזו.

אך בהעלאת שכר במגזר הציבורי אין די – כ-40% מהעובדות הסוציאליות נמצאות כיום במגזר השלישי ובמגזר הפרטי, רובן עובדות בעבור המדינה במשרות שהיו בעבר במגזר הציבורי והופרטו. מענה אמיתי לצורכיהן של העובדות הסוציאליות, ותגמול הולם על עבודת הקודש שהן עושות, לא יינתן אם ההסכם לא ילווה בחתימה על צו הרחבה, שיחיל אותו על כל מקצוע העבודה הסוציאלית, ולא רק על אלו מהן שהתמזל מזלן והן במגזר הציבורי.

פורסם במקור בעבודה שחורה

March 06, 2011

19:30

‫שורת אנשי הקש‬

» ‎ הרהורים של אבא

זיו קיטארו השיק פרויקט חדש בו נקראים ישראלים לשלוח סרטונים קצרים, פיסות חיים מחייהם, כדי להבהיר, במילותיו הוא ש:

הפרויקט מציג רגעים מהחיים בישראל. לא ערוכים, אבל מזוקקים. חצי דקה עד דקה וחצי של רגעים, שיראו לעולם מי האנשים שחיים כאן, ולהבהיר שיש יותר לישראל מאשר פוליטיקה וקונפליקטים.

הפרוייקט הזה שווה התייחסות, כיוון שבניגוד לתשדיר הגמלים המגוחך והמגושם של משרד ההסברה הוא מנסה להשיג את המטרה באופן אלגנטי הרבה יותר. הוא שווה התייחסות גם כי אפשר באמצעות פירוקו לחשוף את שורת אנשי הקש בהם משתמשת ההסברה הישראלית כדי לייצר טיעונים שמשכנעים ישראלים, אבל לא אף אחד אחר בעולם, ונמנעת מלעסוק בבעיה המרכזית: המדיניות המכוערת של ישראל כלפי הפלשתינים, שהיא המקור ליחסי החוץ הגרועים ללא תקדים של המדינה בשנים האחרונות.

לפני עשר שנים פגשתי בטיול בהודו שתי בחורות צעירות מדרום אפריקה. שוחחנו הרבה. אחד הנושאים הראשונים שעלו בשיחה שלנו הוא מדיניות האפרטהייד. ברגע שהן סיפרו לי שהן מתנגדות למדיניות זו, והיו פעילות לאורך שנות נערותן נגד האפרטהייד המשכנו לעוד הרבה נושאים אחרים, ואני עדיין בקשר עם אחת מהן, שמתמצה בעיקר בלראות את התמונות של הילדים החמודים שלה בפייסבוק.

פתגם אנגלי אומר שאם יש פיל בחדר, מן הראוי לדבר עליו תחילה. הידידות בינינו יכלה להתחיל רק אחרי שדיברנו על הפיל שבחדר. זה לא חשוב שהן נאות, אינטיליגנטיות, ובנות שיחה מעניינות. אם הן היו מגלות עמדות גזעניות, אז היה לי קשה להתחבר אליהן, בדיוק כמו מישהו שמספר לי שהוא בעד אונס.

זה מביא אותנו לאיש הקש השני. עזוב אותך משטויות, אומר הישראלי, יש הפרות הרבה יותר חמורות של זכויות האדם בעולם. מה פתאום לכולם איכפת מהפלשתינים? הרוסים, הסינים, האמריקאים יכולים להטיף לנו על זכויות אדם? ייתכן שיש הפרות יותר גרועות של זכויות אדם. זו כם תהיה הכללה גסה להגיד שלא איכפת לעולם מסכסוכים אחרים. כיבוש טיבט על ידי הסינים הצליח לקבל יחסי ציבור מעולים, ושורת שחקנים הוליוודים ארוכה נרתמה לגנות אותו, למרות המאמצים הנמרצים של ממשלת סין לדכא את התופעה. כך למשל מדינה שראשה נפגש עם הדלאי למה חווה ירידה חדה בסחר שלה עם סין מייד לאחר מכן.
היום אכלתי ארוחת צהריים עם בחור שעלה מרוסיה לפני עשר שנים. דיברנו על תופעת השחיתות האיומה שם, רמת החיים הירודה של האזרחים הפשוטים, והדיכוי השיטתי והאלים של מתנגדי המשטר. הוא לא ניסה להצדיק את התופעות האלו, אלא רק הרחיב את הידע שלי בקשר אליהן, ואמר שהעם ברוסיה מעריץ את פוטין למרות שזו המדיניות המוצהרת שלו. צריך גם לזכור שמדינת ישראל חבה את קיומה לאו"ם, שהכיר בזכותו המוסרים של העם היהודי לארץ, בעיקר בגלל התוצאות האיומות של השואה.

בקיצור, הסיבות לכך הן מאד מורכבות, אבל התוצאה הפשוטה היא שהפלשתינים הצליחו אחרי הרבה מאד שנים להפוך את הכיבוש הישראלי לאחד הנושאים החמים בתקשורת העולמית. משזה קרה, בצדק או שלא בצדק, לך כישראלי, אין ברירה אלא להתמודד עם הנושא. ומכיוון שזה ההקשר בו מוזכרת ישראל בתדירות התכופה ביותר, אדם שיפגוש אותך, ומתעניין בתקשורת ופוליטיקה, ירצה לקבל עדות מיד ראשונה, וישאל אותך על זה. זה מה שמעניין אנשים בקשר לישראל.

וככה עוברים לאיש הקש השלישי, תופעה שאפשר לכנות אותה שמעון פרסיזם. בזמן פריצת האינתיפדה השניה, היינו בתורכיה בטיול מקסים. התורכים אנשים לבביים וחמים. נסענו בטרמפים באזורים הכפריים של מזרח טורקיה, וכפרי שהעלה אותנו על המכונית שלו שאל אותנו מאיפה אנחנו. אמרנו לו שמישראל. מישראל, הוא הנהן, למה אתם רוצחים תינוקות פלשתיניים, הוא שאל. לא בנימה של תוכחה או כעס, הוא פשוט רצה לדעת, וכנראה שככה הדברים הוצגו בטלוויזיה התורכית. באותו לילה ישבתי בבית קפה עם זוג אינטלקטואלים פריזאים. הוא היה עיתונאי בעיתון של השמאל, והיא מאיירת. הם שאלו אותי על המצב בישראל. אמרתי להם שיש נסיונות לפתור את הסכסוך, אבל בגלל טפשות של מנהיגים משני הצדדים הם מתעכבים. למה שמעון פרסיזם? כי זה השקר הקבוע ששמעון פרס מפיץ בעולם כבר עשרות שנים. ידינו מושטות לשלום, עלינו להעניק לפלשתינאים זכויות, בלה בלה בלה, בעוד הכיבוש ומפעל ההתנחלויות נמשך במלוא המרץ, כבר ארבעים שנה, וזה המקום להזכיר שההתנחלויות הראשונות לא היו מוקמות ללא פרס. כל עוד אני, כאזרח ישראלי, האמנתי שיש תהליך שלום, ואיזושהו נסיון, גולמני ומגושם ככל שיהיה להגיע להסדר קבע הוגן, יכולתי להצדיק את מדיניות הממשלה.

מה שקורה בשנים האחרונות הוא שכל המסכות הללו נשרו. הגזענות הרימה את ראשה המכוער בישראל, והפכה להיות מדיניות ממשלתית מוצהרת. שר החוץ הישראלי מצהיר שאין שום סיכוי להגיע בעתיד להסדר עם הפלשתינאים, ולכל בר דעת ברור שלממשלת ישראל, למרות הצהרותיו של ראש הממשלה, אין גם שום רצון להגיע להסדר כזה. למעשה היום לישראלי אין אפשרות להצטייר בעולם כאדם הגון אם הוא לא מגנה את מדיניות הממשלה.

וכאן אנחנו עוברים לאיש הקש האחרון, האנטישמיות. אנשים לא שונאים אותנו כי אנחנו יהודים, למעשה האנטישמיות בעולם בירידה, התקריות שנרשמות הן אנטי ישראליות, ויש מתאם ביניהן לפעולות כמו עופרת יצוקה. לא שונאים אותנו כי חושבים שאנחנו פרמיטיביים. שונאים אותנו כי מזהים אותנו עם המדיניות של הממשלה שלנו. האנטישמיות קיימת, ואין טעם להכחיש אותה. אבל מדיניותה של ישראל מגבירה ומזינה אותה, וכך יוצא שישראל מסכנת את יהודי העולם במקום להגן עליהם. חנן גולדבלט נשאר שחקן מוכשר גם לאחר שהורשע במעשים האיומים שיוחסו לו, למרות זאת כנראה שאיש לא ירצה להעסיק אותו לכשיצא מן הכלא.

כאשר מדינתך מייצגת ערכים של גזענות, דיכוי, אלימות ותוקפנות, אתה לא יכול להזדהות כישראלי, ולצפות להתקבל בין אנשים מוסריים לפני שגינית את מדיניות ממשלתך, והתנערת ממנה. זה לא חשוב כמה אתה אנושי וחם, כמה האייפון שלך מתוחכם, הבית שלך נאה והילדים שלך מתוקים. הפיל הזה פשוט גדול מדי בשביל החדר.

March 03, 2011

Permalink for '‫ראיון שלי אצל קרן נויבך‬'

17:53

‫ראיון שלי אצל קרן נויבך‬

» ‎ הרהורים של אבא

February 26, 2011

Permalink for '‫רפואה קונוונציונלית ורפואה אלטרנטיבית, הערה בקשר להנחת יסוד חשובה‬'

16:41

‫רפואה קונוונציונלית ורפואה אלטרנטיבית, הערה בקשר להנחת יסוד חשובה‬

» ‎ הרהורים של אבא

לא מזמן התלהט בבלוגוספירה/ טוויטרספירה וויכוח על יעילותה או חוסר יעילותה של הרפואה האלטרנטיבית לעומת הרפואה הקונוונציונאלית. אין לי עניין לחזור ולצדד בעמדתי בזכות השילוב בין השתיים, אלא להאיר הנחת יסוד שגויה אחת של מצדדי הרפואה הקונוונציונאלית בלבד, כשיטה היחידה. הטיעון הוא תמיד כי רפואה זו מוכחת מחקרית, ולכן עדיפה על האלטרנטיבית. טיעון זה אפשר לסייג, אבל אין ספק שהוא חזק מאד. אך אליה וקוץ בה.
כאשר אומרים שהרפואה הקונוונציונאלית מוכחת במחקרים, זה כמובן נכון. השאלה היחידה היא מה טיב הקשר בינה לבין סוג הרפואה הנהוג במערכת הבריאות בארץ. זכור לי שהלכתי פעם עם בני לרופא, התקשיתי מאד ליצור אתו קשר עין גם מכיוון שהוא לא ממש היה מעוניין בכך, וגם משום שהוא ישב מאחורי מסך מחשב ענקי שהסתיר אותו לגמרי. הוא הסתכל בחטף על הילד, הדפיס משהו, וכל הביקור לקח בין חמש לעשר דקות. ילדתי השניה קיבלה תור לבית חולים במרכז, כיוון שהסבירו לנו שלמומחים בסורוקה אין זמן להתעסק בבעיה כמו שלה, שאינה אקוטית מאד. בגלל שסירבנו להפעיל פרוטקציה ולקדם את התור שלנו על חשבון אחרים, לקח שלושה חודשים עד שהיא הגיעה לתור שלה, שהיה מועיל מאד, אבל היה מועיל יותר שלושה חודשים קודם.

יש לי מכרה רופאה גניקולוגית שתופסת תנומות באמצע המשמרת שלה. לא כי אין לה עבודה, אלא כי היא קורסת. תקני כח האדם במערכת בארץ לא עודכנו מאז אמצע שנות השבעים, בעוד שהאוכלוסיה גדלה במהירות מסחררת. רופאים נאלצים לעבוד בשתי משרות, לא כי הם רוצים, אלא כי למערכת יותר זול להעסיק רופא אחד בשתי משרות מאשר שני רופאים במשרה אחת. אין זה סוד שמי שמנהל את המערכת וקובע את כמות המיטות, תקני כח האדם וכמויות הציוד הם כלכלנים, נערי האוצר, ולא רופאים. הדברים הללו נקבעים לפי אמות מידה כלכליות ולא רפואיות, וביניהם למחקר הרפואי ולהמלצותיו אין דבר וחצי דבר.

יוצא מן הכלל הוא כמובן רופא המשפחה שלי, ידידי ד"ר אסי סיקורל (אני משוכנע שיש עוד כמה כאלו) שמצליח על אף המגבלות האיומות הללו לתת רפואה איכותית, אנושית, מלאת חמלה. אבל זה לדעתי בגלל שהוא איש גדול, רופא אדיר ואולי גם קצת קוסם. אולי קצת בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

רופא שמוקצבות לו עשר דקות לטפל בחולה, ובעשר הדקות הללו הוא גם צריך להדפיס תקציר ביקור ואולי גם מרשמים, לא יכול לתת יחס ותשומת לב לחולה הדרושים לטיפול נאות. אני אשמח אם מישהו יפנה אותי למאמר שמוכיח אחרת. אחות שאחראית לבדה על עשרות חולים קשים במחלקה, לא יכולה לעקוב אחריהם ולפקח כראוי, שלא לדבר על יחס אנושי מינימאלי. ואני גם לא ראיתי אף מחקר שממליץ להחזיק חולים מונשמים במיטה במסדרון, כפי שקורה כעת בבתי החולים. הצפיפות הנוראה הזו מהווה כר פורה להדבקה במחלות בין החולים, כך שאפילו מי שהגיע בריא, יוצא חולה.

האוכל בבתי החולים בארץ הוא מתחת לכל ביקורת, מי שאין לו קרובים שדואגים לתזונתו ומאושפז תקופה ארוכה סובל מתת תזונה. האם אוכל תעשייתי עלוב זו התזונה שמומלצת על פי מחקרים לאנשים שצריכים להתחזק ולהתאושש ממחלה קשה?

ישנם סיפורי זוועה רבים על יולדות שדיממו אחרי ניתוח קיסרי, ואיש לא שמע את זעקותיהם עד שמתו, וכדומה. חולים מתים מהזנחה מדי יום במערכת הבריאות שלנו. כך שמי שאומר שהרפואה הקונוונציונלית יותר טובה, מחביא פה איזה איש קש, כאילו הרפואה בארץ היא זו המומלצת על ידי מחקרים, ולא רפואת נערי האוצר המיועדת לחסוך כמה שאפשר על הטיפול באזרח.

אדם חולה הוא לא רגל פגועה או כלייה לא מתפקדת. הוא אדם שלם. ומרפא אלטרנטיבי, אפילו אם המתודות שלו הוכחו כלא יעילות, יהיה זה הומאופת או מכווץ ראשים מהג'ונגלים של האמזונס, לפחות מביט על החולה, משוחח אתו ומגלה אמפתיה, מקשיב לו ולמצוקתיו. זה בפני עצמו משפר את הרגשתו של החולה ועוזר לו במשהו.

כך שהוויכוח הוא לא רפואה אלטרנטיבית /קונוונציונאלית – - אלא רפואה אלטרנטיבית – רפואת נערי האוצר.

פוסטים קשורים

אין פוסטים קשורים.

February 22, 2011

17:35

‫שלטון העם‬

» ‎ הרהורים של אבא

מצד אחד אי אפשר שלא להגיד מאומה. מצד שני לאונרד כהן, כמה מפתיע, אמר זאת טוב ממני.

שלטון העם/ לאונרד כהן

זה מגיע מהלילה שנבקע,
מהיריות על הסטודנטים בכיכר
ומלווה תחושה ברורה
שזה בעצם לא קרה
ואם קרה אז רק בארץ רחוקה.
מהדיכוי של כל אי סדר,
מסירנה עקשנית
ממדורות חסרי הבית,
משרידי תשוקה גברית:
שלטון העם מגיע לארצות הברית.

מסדק בחומה פורץ כעת
נחשול האלכוהול המהפנט.
מן המדהים והמוזר
שבדרשה שעל ההר
אשר אותה אני בעצם לא קולט.
זה בא מן הדממה
של המזח המחליד
מן האומץ המובס
של שברולט שרירית:
שלטון העם מגיע לארצות הברית.

זה בא מהכאב לצד הכביש,
מהמפגש המקודש בין איש לאיש.

מהריב הרצחני
שיש בכל מטבח שני
כדי לקבוע מי יאכל ומי יגיש.
מבארות האכזבה שם הנשים בתענית
לברכת האל בשממה הזאת
או בארץ מדברית.
שלטון העם מגיע לארצות הברית.

הפליגי עוד
ספינת ארצי גאה
אל חופי רצון
בין סלעי זדון
על פני רוחות שנאה

זה מגיע לאמריקה תחילה,
מולדת התהילה והבחילה.
כאן המרחב והתנאים
הנחוצים לשינויים
וכאן הנפש מחפשת מחילה.
כאן התפרקה המשפחה לבדידות המקורית
והלב דורש שינוי עמוק
ולא תמורה מקרית
שלטון העם מגיע לארצות הברית

מכל גבר ואישה זה בא עכשיו
ושוב נשכב כאן, מותק, ונאהב.
וניכנס עמוק מאד עד שיבכו הנהרות
וההרים אז יזעקו "אמן" נלהב.
זה בא כמו הגאות
בהשפעה סהרורית ,
בתהלוכה של חשק
מלכותית ומסתורית:
שלטון העם מגיע לארצות הברית.

הפליגי עוד
ספינת ארצי גאה
אל חופי רצון
בין סלעי זדון
על פני רוחות שנאה

אני רגשן ומיושן כמו תמיד
אני בעד ארצי ונגד התסריט,
לא שמאלן לא לאומן,
פשוט יושב הלילה כאן,
מול המסך המסוכסך ללא תכלית.
אבל אני עקשן כמו שקית אשפה
שהזמן אינו משחית,
אני זבל אך מחזיק היטב
בצרור פרחי נורית:
שלטון העם מגיע לארצות הברית.

(מתוך: לאונרד כהן, השירים, בהוצאת כנרת זמורה ביתן. מאנגלית: קובי מידן)

פוסטים קשורים

February 13, 2011

22:06

‫כך ביבי מלכד את עיני‬

» ‎ הרהורים של אבא

כתגובה למחאה העממית, ובעיקר לחזית של עיני-ברוש-בוחבוט, הודיעו שטייניץ ונתניהו שהם מבטלים את העלאת המס על הדלק, מורידים את מחירי המים והתחבורה הציבורית ומצטרפים למהלך להעלאת שכר המינימום, שיזמו ברוש ועיני. למעשה, נתניהו היה כה נדיב עד שהציע להעלות את שכר המינימום ל-5,000 ש"ח!

או לפחות,זה מה שהיה כתוב בכל העיתונים. בפועל, מי שהקשיב בעיון לדברים שאמר נתניהו במסיבת העיתונאים, יכול היה לשים לב שהמהלך שהוא הכריז עליו בתחום שכר המינימום היה מורכב הרבה יותר, ומועיל לעובדים הרבה פחות.

נתניהו לא אמר שהוא מצטרף למהלך הזה באופן שבו ציפו שיצטרף אליו – על ידי העלאת שכר המינימום בחוק, או למצער על ידי חתימה של שר התמ"ת על צו הרחבה של הסכם ברוש-עיני. מה שהוא אמר היה שהוא מסכים שצריך להעלות את המשכורות למי שמשכורת הברוטו שלו נמוכה משכר המינימום.

לכאורה, שני הביטויים האלו זהים, אך נתניהו הדגיש שהוא מתנגד להעלאת שכר המינימום למי שמקבל שכר מינימום, אך תוספות שונות לשכר מגדילות את שכרו. בכך הוא כיוון לאלו מעובדי המדינה המקבלים שכר מינימום, ובנוסף אליו גם גמולים והטבות שונים – הנפוצים בשירות המדינה, ומביאים את שכרם מעבר לשכר המינימום.

בעצם, העסקה שנתניהו מציע לעיני – תחת התחפושת של 'העלאת שכר המינימום'. העלאת שכר לדרגים הנמוכים ביותר בשירות המדינה* – ותמורתה, פישוט מבנה השכר, שביחד עם 'גמישות ניהולית' הוא שם קוד להחלשת האיגוד של עובדי המדינה ומניעת הטבות סוציאליות רבות שהעובדים בשירות הציבורי קיבלו במשך השנים. לא עוד תוספות על נסיעות מעבר למוגדר בחוק, תוספת על השכלה או ותק ושאר הטבות מהטבות שונות.

עיני, כרגע, ממולכד: הוא יודע שאסור לו בשום פנים להענות להצעה של נתניהו. אבל מצד שני, הוא יודע שהעם מבין את ההצהרה של נתניהו כ'העלאת שכר המינימום', ולכן העוקץ ניטל מהמאבק שלו נגד נתניהו.

* למעט עובדי הקבלן בשירות המדינה, שלא יהנו מההסכם הזה

פורסם במקור בעבודה שחורה

פוסטים קשורים

February 02, 2011

Permalink for '‫מה מסעודות רוצות – האח הגדול או האחים המוסלמים?‬'

0:26

‫מה מסעודות רוצות – האח הגדול או האחים המוסלמים?‬

» ‎ הרהורים של אבא

צייצתי בטוויטר:

כשמישהו יבנה כרוניקה של החורבן של ישראל, הוא יהיה חייב להתייחס לרגע בו ההמונים במצרים התמרדו, ו-38.8% ממשקי הבית בישראל עסקו בליהי ואבירם.

בעקבות כך (או שלא בעקבות כך) אלי לוין כתב בפייסבוק:

אני שומע הרבה בימים האחרונים את הטענה ש"בזמן שהעם המצרי יוצא לרחובות אצלנו כולם רואים האח הגדול". אז ככה, המצרים לא יצאו לרחובות מפני שהם כביכול לא צופים בטראש (יש להם מן הסתם את הטראש שלהם) אלא פשוט מפני שהם הגיעו לפת לחם. כשאצלנו אנשים יגיעו לפת לחם הם גם כן יצאו לרחובות, עם האח הגדול או בלי האח הגדול, עם טוויטר ופייסבוק או בלי טוויטר ופייסבוק…

אז קודם כל, הוא כנראה צודק. אין קשר ישיר בין האח הגדול לבין מהפכות, לא מצד ההמונים, לפחות. אז מה כן הקשר?

ראשית תיקון קטן, לפחות במרוקאית יש להגות את השם משעודה, ולא מסעודה, כי ה-ס נהגית כ-ש. כשאלכס גלעדי טבע את הביטוי "מסעודה משדרות" בראשית ימי ערוץ 2 הוא התכוון שהערוץ יספק בידור גם להמוני פשוטי העם. הוא לא היה הראשון שסבר כי המוני העם זקוקים לבידור נחות. כבר הרומים ידעו שהעם זקוק ללחם ושעשועים, וסיפקו להם ריאליטי יותר נועז מכל מה שהמפיקים המיומנים של המכונה המשומנת של שידורי קשת: קרבות גלדיאטורים בהם הורגים המשתתפים אחד את השני מול קהל של 50,000 איש מריעים בקולוסיאום של רומא, וכל זה בלי אף הפסקה לפרסומות.

אז יש לנו שתי אפשרויות, או "לחם ושעשועים" , או מה שגרוע יותר "אופיום להמונים" כפי שכינה מארקס את הדת. האח הגדול או האחים המוסלמים.

כמובן שיש מודל אחר, סוקרטס למשל הלך בכיכר השוק, והפיק חוכמה רבה משיחותיו עם פשוטי העם. כמו גם צ'ה גווארה וג'ק קרואק.

אבל לא על ההמונים אני רוצה לכתוב, אלא על הקיסר. כמו שקיסר רומי כונן את ההמון כצמא דם ונבער, כך כונן אלכס גלעדי את מסעודה משדרות כפרמיטיבית וטיפשה. הבעיה אם כן היא באנשי הטלוויזיה, אנשים אינטיליגנטים, רהוטים, עם טעם תרבותי אנין ומשובח, והשכלה רחבה שפשוט בוחרים להזנות את הבמה שניתנה להם, הבמה הציבורית (התדרים הם של כולנו, הזכיינים נקראים כך כי הם מקבלים זכיונות לשדר), כדי לכונן את מסעודה כפרחה פרמיטיבית וטיפשה, ומה שיותר חשוב, אותם כקיסר שלו העם מריע. אלו הארז טלים, אברי גלעד שרוממות הרוחניות בפיו, אבל מנחה את השעשועונים הכי מטופשים, ועוד הרבה אנשים אינטיליגנטים ומוכשרים שעובדים בתעשיה הזו כפועלים שחורים של צילום, עריכה, עיצוב, בימוי וסאונד, פשוט כי כבר לא עושים שום דבר אחר יותר בטלוויזיה.

וזה ממשיך גם לפוליטיקה, תרבות הרטוריקה הנבובה, הספין הרגעי והשקר המוצלח, שמכוננים את העם כנבער גזעני וטיפש, ואת הפוליטיקאי כקיסר השולט על העם.

על כל זה המהפיכה במצריים מאיימת. כי מסתבר שאנשים פשוטים שנמאס להם, אפילו אם הם ערבים רחמנא לצלן, יכולים לצאת ולמחות, ופשוט להפסיק את הבולשיט הזה בכח רצונם.

שיר של המשורר האהוב עלי, ריוקן:

(מתוך הספר כתונת אחת, קערה אחת – עברית גבריאלה אלישע)

בפסעי על שפת נהר זורם וצלול, אני מגיע לבית -איכרים.
צינת הערב וחום הבוקר מזוגים באוויר.
אנקורים מתקבצים בחרשת החזרן, קולות מרפרפים פה ושם.
אני פוגש את האכר הזקן בשובו הביתה;
הוא מברכני כרע אבוד משכבר הימים.
בביתו, אשת האכר מחממת יין אורז
בעודנו אוכלים ירקות חיים ומפטפטים.
ביחד, שתויים לתפארת, איננו מבינים
עוד את פשר האומללות.

פוסטים קשורים

February 01, 2011

Permalink for '‫הבעיה, חברים, היא אצלנו‬'

9:30

‫הבעיה, חברים, היא אצלנו‬

» ‎ הרהורים של אבא

אתמול פרסמה איילת ציוץ:

אני לא מומחית בנושא, אבל עדיין לא מבינה איך חלקכם שמחים ממה שקורה במצרים. זה לא טוב לנו.

בעקבותיו התפתח בינינו דיון, ובסופו של דבר (נדמה לי ) שהגענו להסכמה שאפשר לדבר על תקווה מהולה בחשש, או בניסוחו של עופרי אילני – חיל ורעדה. נדמה לי שזה ממצה יפה את שני האספקטים של הדיון במהפכה המצרית.

אספקט אחד מתמצה בשאלה הפנים-מצרית. האם למצרים יהיה טוב יותר או רע יותר לאחר המהפכה? נדמה לי שכאן אפשר להגיד, במידה לא קטנה של ביטחון, שהתשובה היא 'טוב יותר', לפחות באספקט של החופש הפוליטי. גם בתרחיש הגרוע ביותר – ממשלת שריעה אסלאמית – קשה להאמין שרמת החופש הפוליטי תרד (בהקשר זה כדאי להזכיר שני דברים: ראשית, שיש הבדל בין האסלאם השיעי האיראני של 1979 לאסלאם הסוני המצרי של 2011, ושנית – שעד 2009, רמת החופש הפוליטי שנהנו ממנה תושבי איראן הייתה גבוהה מכל מדינה מוסלמית אחרת מדינה ערבית באזורנו). התרחיש הסביר ביותר הוא דמוקרטיזציה חלקית לפחות, עם השתתפות של האחים המוסלמים כמפלגה מתחרה, בין אם בשלטון ובין אם מחוצה לו, כמו בתורכיה ובלבנון, שני תרחישים שמעידים על עלייה משמעותית בחופש הפוליטי והאזרחי.

השאלה השנייה היא שאלת יחסי החוץ של מצרים, וכאן אפשר לצמצם אותה לשאלת יחסי מצרים-ישראל. ונראה שכאן דווקא אפשר להגיד, באותה מידה של בטחון, שהתשובה היא 'רע יותר'. אין כמעט ספק שכל משטר שיהיה יותר דמוקרטי במצרים, יהיה יותר עוין לישראל. אין במצרים שום שכבה חברתית רחבה שתומכת בשלום עם ישראל – לא האליטה האינטלקטואלית, לא המוסלמים, ובטח שלא המעמדות הנמוכים. גם בקרב המגזר העסקי, רק מי שיש לו רווח ישיר מהסכמי השלום תומך בהם, וזה ציבור מצומצם.

קשה לי להאמין שנראה מלחמה בין ישראל למצרים בעשור הקרוב – ממשל חדש יצטרך זמן רב לבסס את מעמדו, ותבוסה תהרוס לו את האפשרות הזו, מה גם שבלי תמיכה אמריקאית למצרים לא ישאר הרבה צבא. אבל צינון של היחסים הוא בהחלט צפוי, רק צריך לחכות ולראות לאיזו רמה, משימור רמת היחסים הפורמלית רק בצורה קרה יותר, ועד ביטול הסכם השלום. קשה להאמין שמצרים תמשיך להיות התומכת מספר אחת של הרשות ושל תהליך השלום, וגורם מרסן של החמאס.

כלומר, יש ניגוד מובנה בין רמת הדמוקרטיזציה במדינות ערביות (פרו-אמריקאיות) לרמת הידידות לישראל. סביר להניח שגם בירדן או בסעודיה, דמוקרטיזציה תביא לדרדור היחס לישראל. כדאי לראות גם שזה לא מאוד שונה מהתמיכה בישראל באירופה: בעוד המנהיגים מראים תמיכה מסוייגת, התמיכה בקרב העם נמוכה בהרבה (לפחות על פי סקרי דעת הקהל שאני מכיר). הצרפתי הממוצע אוהד את ישראל הרבה פחות מסרקוזי.

אני חייב להודות שהניגוד הזה מאוד צורם לי, מכיוון שהוא ממקם את ישראל, בצורה מאוד ברורה, בצד של הרעים. העובדה שתמיכה בישראל היא בגדר 'דברים שרואים מכאן', כביטויו של אריק שרון, מעידה שרק אינטרסים גאופוליטיים מכסים על העובדה שתמיכה בישראל היא, לדעת רוב אזרחי העולם, בלתי מוסרית בעליל, או במילותיו של מרמיט – מדגישה את העובדה שתפקידנו כאן הוא רק להוות מוצב קדמי של האמפריה.

אבל האמת חייבת להיאמר – העובדה שהמצב שבו אנחנו נמצאים הוא בעייתי מוסרית ופוליטית מוכרת כבר על ידי כל הישראלים, מביבי נתניהו ושמאלה. כולם כבר מתנערים מהכיבוש, כולם יודעים שאי אפשר להמשיך ככה, והמנהיגים שלנו מנסים לבנות עוד כמה בתים, במקום לסגור הסכם. ומי מאפשר את זה? הידידות הפעילה של מובארכ ושל חוסיין, הידידות הסבילה של שאר המנהיגים הפרו-אמריקאיים.

לכן, יתכן מאוד שבסופו של יום, המהפכה במצרים טובה גם לישראל. בגלל שהיא תאלץ את ממשלת ישראל להסיר את המסכות, ולהפסיק להעמיד פנים שאפשר לנהל משא ומתן בלתי נגמר בלי להשיג הסכם בסופו.

פוסטים קשורים

מה מסעודות רוצות – האח הגדול או האחים המוסלמים? (0)

January 25, 2011

Permalink for '‫המסקנה האמיתית ממסמכי אלג'זירה‬'

9:11

‫המסקנה האמיתית ממסמכי אלג'זירה‬

» ‎ הרהורים של אבא

January 24, 2011

Permalink for '‫ההפקרה של אבות כהשגחה על משפחות‬'

18:29

‫ההפקרה של אבות כהשגחה על משפחות‬

» ‎ הרהורים של אבא

פרץ, נדב. (2010). ההפקרה של אבות כהשגחה על משפחות: אבות בשיח החקיקתי הישראלי. בתוך: כץ, חנה וארז צפדיה (עורכים), מדינה משגיחה: מדינה מפקירה. תל אביב: רסלינג

אני מביא כאן תקציר לא-רשמי של המאמר שלי. את המאמר המקורי אפשר למצוא כאן.

המאמר הוא פרק מתוך הספר המרתק "מדינה משגיחה, מדינה מפקירה". הפרספקטיבה התיאורטית של הספר מבקשת למצוא את הדרך שתשלב בין הטענות על כוח היתר של המדינה, שממשטרת כל פרט בחיים של האזרחים, לבין הטענות על חולשתה של המדינה הנאו-ליברלית, שמתפרקת מערכיה, ולטעון שניתן לראות את ההשגחה וההפקרה כשני אספקטים של אותו תהליך. הספר באמת מרתק ומומלץ לכל מי שמתעניין במדיניות החברתית בישראל, בלי קשר לפרק שלי בו.

המאמר שלי פותח מהדיון במשפחתיות, כערך המרכזי שמעצב את יחסה של מדינת ישראל לנשים ולמשפחות. מחקרים רבים – בראשם אלו של ניצה ברקוביץ' וסילביה פוגל-ביז'אווי – הצביעו על האופן שבו המדינה הישראלית משמרת את מוסד המשפחה, על מנת לשרת את מטרותיה-היא – ובעיקר את המאבק הדמוגרפי של היהודים מול הערבים. המאמר שלי מפנה את המבט אל עבר המדיניות החברתית כלפי גברים, ושואל – כיצד מתייחסת המדיניות החברתית הישראלית לגברים, ובפרט לאבות, וכיצד ניתן להבין יחס זה במסגרת אותה התפיסה של המשפחתיות שתוארה לעיל.

המאמר מבוסס על עבודת התיזה שלי, ובפרט – על האופן שבו המחוקקים התמודדו עם המושגים 'אבהות' ו'טיפול' במסגרת הדיונים על חוק עבודת נשים, מאז שנות ה-90. המאמר מנתח את הפרוטוקולים של מליאת הכנסת וועדותיה, במטרה לזהות – באמצעות מתודולוגיה של ניתוח שיח ביקורתי – את האופן שבו המחוקקים משתמשים במושגים 'אבהות' ו'טיפול', את מערכת היחסים בין שני מושגים אלו, ואת הקשר שלהם למושגים נוספים.

הממצא הראשון מעיד, שמאז שנות ה-90 אבות החלו להופיע בדיוני המליאה בהקשר מאוד חיובי. המחוקקים מציגים את המשפחה הדו-הורית, שבה שני ההורים לוקחים חלק שווה בטיפול, כמודל ראוי לחיקוי, ומקפידים לציין את החשיבות של שיתוף הפעולה ההורי. בראשיתו של תהליך זה, הייתה התנגדות מסויימת להצגתם של שני ההורים כמטפלים שווי-ערך, אך התנגדות זו נעלמה עד מהרה, ובמהלך שנות ה-2000 הצגה זו זוכה להתנגדות רק מהקצוות השמרניים ביותר של הקשת הפוליטית.

אך כל זה נכון רק כשבוחנים את השיח האבסטרקטי שבמליאה. כשבוחנים את השיח הקונקרטי, המתנהל בועדות הכנסת, רואים תופעה כפולה:

מחד, דיונים שעוסקים בחוק עבודת נשים ואינם עוסקים ישירות בגברים – מעלימים לחלוטין את האב מתמונת המשפחה. דיונים העוסקים במשפחות בהקשרים שאינם קשורים לאבות באופן ישיר ומפורש, מניחים כי התא המשפחתי הרלוונטי מורכב מאם ומילדיה, וכי ההסדרים צריכים לאפשר לאם טיפול בלעדי בילדים אלו.

אך בדיונים בחוקים העוסקים ישירות בגברים, לא ניתן – באופן טבעי – להתעלם מקיומם של גברים בתא המשפחתי, וגברים אכן מופיעים בדיונים אלו. אך כאשר הם מופיעים, שמור להם מקום מיוחד בדיון – המקום של הרמאים. בעת החקיקה הראשונית, אבות מוצגים כמי שישאפו לגזול את החופשה של נשותיהם, ולכפות עליהן יציאה לעבודה בעוד הם מנצלים את החופש. אך כאשר מתברר שתסריט זה אינו קורה בפועל, מאומצת תפיסה שונה של האבות: האבות כמי שמטרתם היא לרמות את המדינה, ולשאוב ממנה את מירב המשאבים, באופן שאינו הולם את כוונת המחוקק.

היעדרם של האבות מתבטא לא רק בהיעדר מהשיח, אלא גם בהיעדר הפיזי: באף אחד מהדיונים העוסקים בחוק חופשת לידה לאב, לא הופיע נציג של ארגונים המייצגים, או מתיימרים לייצג, אבות, ולא הופיע אדם שהציג את עצמו כאב היוצא, או מבקש לצאת, לחופשת לידה.

נשאלת השאלה, אם כן, מדוע טורחים המחוקקים לקדם חוק שכזה, הזוכה לניצול נמוך ושאת אוכלוסיית היעד שלו הם אינם מביאים בחשבון. התשובה, לטעמי, טמונה בפער שרבים הצביעו עליו בעבר: הפער בין התפיסה העצמית של ישראל כמדינה מתקדמת מגדרית, לבין המציאות השוויונית הרבה פחות. גם כאן, ניתן לראות כי החוק משרת תכלית של הצגת החקיקה הישראלית כחקיקה שוויונית ומתקדמת, בעוד במציאות עצמה נשים נשארות האחראיות העיקריות לטיפול.

פוסטים קשורים

January 23, 2011

2:59

‫הפרחים לליברמן‬

» ‎ הרהורים של אבא

ליברמן ביסס את מדיניות החוץ שלו על שני עקרונות מרכזיים: הציר הרוסי כציר אלטרנטיבי לתמיכה המסורתית של ארצות הברית ממנה נהנית ישראל, והצהרה על עמדות נחושות וימניות, מתוך תפיסה שמדיניות כזו של הצהרה ברורה על העמדות, תביא לקבלה שלהן בעולם.
באופן כללי שמתי לב כבר מזמן לחיבתו של ליברמן למילה "ברור" ולהטיות שונות שלה, שזה די מוזר בהתחשב בזה שמדובר באדם שהמשטרה מנסה כבר עשר שנים להתחקות אחר מקורות המימון שלו ושל בתו שהתעשרה בגיל 21.
בכל מקרה, המדיניות הזו בהחלט הניבה הישגים מרשימים ביותר, או הישגים ברורים כפי שליברמן היה מנסח זאת, אם כי למצער בעיקר מן הצד הפלשתיני.

הציר הרוסי נתן לליברמן סטירה בפרצוף השבוע כאשר מדוודב בביקורו ביריחו הצהיר כי "רוסיה תמשיך לתמוך בזכות הפלסטינים למדינה עצמאית שבירתה מזרח ירושלים". אבל ליברמן כבר רגיל לסטירות מן הרוסים, כי מייד אחרי הנסיעה האחרונה שלו למוסקווה, מדוודב נפגש עם חאלד משעל בדמשק.

הביקור הרוסי היה בתזמון אומלל עם שביתת עובדי משרד החוץ, שלא אפשרה לראש הממשלה הרוסי לבקר גם בישראל. עובדי משרד החוץ שובתים מזה זמן מה במחאה על תנאי השכר הגרועים שלהם, ואפילו "זקני השבט" של משרד החוץ נחלצו לנסות לעזור להם. אבל ללא ספק העובדה שהשר לא מנסה לעזור לעובדיו ולעמוד לצידיו, דווקא בתקופה קריטית כזו ביחסי החוץ של ישראל תורמת לכשלון המהדהד.
באשר לעמדות שמייצג ליברמן, האפקט ברור לגמרי. הדברים כל כך מזיקים שלשכת נתניהו צריכה להבהיר שדברי שר החוץ לא מייצגים את עמדת ישראל. השר מיכאל איתן אמר כי ליברמן הביא אפס הישגים, וח"כ ציפי לבני אמרה כי הוא מזיק למדיניות החוץ של ישראל.

אבו מאזן דווקא יודע את עבודה. חריש עמוק שעשה בדרום אמריקה הביא לכך שמדינות רבות בדרום אמריקה הכירו במדינה פלשתינית: צ'ילה, ברזיל, אקוודור, ארגנטינה, בוליביה, ואפילו איזו מדינה שלא הצלחתי ממש להבין בדיוק איך קוראים לה בעברית, גינאה.

יובל דיסקין, ראש השב"כ, התריע מפני אפקט של כדור שלג. ואכן, נראה כאילו המדינות הללו הן רק הסנוניות הראשונות.

כנראה שהגל הבא הוא של מדינות באיזור הקריביים, וצרפת, ספרד ונורווגיה מצהירות על הכרה קרובה במדינה. וגם, למי שהספיק לשכוח, גם בבית הלבן לא יושב יותר ג'ורג' בוש. האמריקאים אישרו לפלשתינים לתלות דגל פלשתין מחוץ לנציגות שלהם, בצעד רב משמעות.

הפלשתינים גם עובדים במרץ על הצעת גינוי במועצת הבטחון של הבניה בהתנחלויות. הפעם נראה כאילו הווטו האוטומטי של ארה"ב כבר לא יעבוד.

בניגוד למדיניות התלושה של ליברמן, נראה כי הפלשתינאים עובדים לפי תכנית מסודרת אותה פרש סלאם פיאד בנאומו בכנס הרצליה:

"הנתיב שעליו אנו צועדים צריך להגיע לכלל השלמה ב-2011. עד אז תהיה לנו כבר מסה קריטית של שינויים בשטח שעולים בקנה אחד עם עלייתה ולידתה של המדינה הפלסטינית. אם התהליך המדיני לא יביא לסוף הכיבוש, המסה הקריטית של שינוי בשטח תפעיל כל כך הרבה לחץ על ישראל להסיר את הכיבוש. אם נצליח, העולם יגיע למסקנה שלפלסטינים יש משהו שנראה כמו מדינה מתפקדת. והדבר הלא נורמלי היחיד שיישאר באותה תקופה יהיה הכיבוש".

בקיצור, ליברמן גאל אותנו ממדיניות העמימות במשרד החוץ של שמעון פרס, תחושת תהליך השלום שתמיד מתקדם לשום מקום, הדיבורים הגבוהים שהפוכים לנעשה בשטח. כנראה שאפילו אם מוחמד ברכה או אחמד טיבי היו מתמנים לשרי חוץ הם לא היו יכולים להביא להישגים כה מרשימים בזמן כה קצר עבור העם הפלשתיני.

אם כן, יש כבר תאריך יעד להקמת המדינה הפלשתינית: אמצע 2011, כמובן שפינוי ההתנחלויות יבוא באותו הזמן, או קצת לאחר מכן, ואינשאללה אנחנו נהייה עם ההמונים הפלשתיניים לחגוג את העצמאות ברחובות רמאללה. אני רק מקווה שהרשות הפלשתינית לא תשכח באותו המעמד לתת את הכבוד וההערכה למייסד ולארכיטקט האמיתי של המדינה הפלשתינית שבדרך: אביגדור ליברמן, כנראה השר הגרוע ביותר שהיה בישראל אי פעם.

פוסטים קשורים

January 21, 2011

0:23

‫בדרך למס טובין?‬

» ‎ הרהורים של אבא

אחד התרגילים האהובים עלי, כשאני מלמד מדיניות חברתית, הוא לשאול את הסטודנטים מי מהם יכול לספר לי על הקיצוץ בהבטחת הכנסה בשנת 2003. בערך חצי מהידיים, אם לא יותר, קופצות לאוויר, ומייד נשמעים באוויר 'מחאת החד הוריות', 'ויקי כנפו' ו'ביבי'.

בשלב זה, אני שואל את הסטודנטים מי מהם יכול לספר על ביטול רצועת האלכסון. בשלב הזה, הם משתתקים, ובוהים בי בעיניים תמהות.

אז אני מסביר להם, שביטול רצועת האלכסון בשנת 1997, במהלך מתוקשר שגרם להתפטרות של שר אוצר (מרידור), הוא בסבירות גבוהה מהלך שהשפיע על חייה של ויקי כנפו לא פחות, ואולי אף יותר מאשר השינוי במדיניות הבטחת הכנסה.

הדוגמא, כמובן, באה להראות שמדיניות חברתית איננה מתקיימת בחלל הריק – החלטות כלכליות, שנראות עלומות ולא מובנות לציבור הרחב, הן הרבה פעמים משמעותיות לא פחות מההחלטות שהשפעותיהן עלינו ישירות וברורות.

אז הנה, לפניכם, הכתבה שכולכם "(:חוץ מרן, שהפנה את תשומת ליבי, ומשאול:)" פספסתם, ושבסבירות לא נמוכה מדי תככב בתור הדוגמא שלי בעוד 5 שנים: חובת דיווח על עסקות מט"ח מעל 10 מיליון דולר. לפי הצעת בנק ישראל, כל מי שעושה עסקת מטבע חוץ בסכום שעולה על 10 מליון דולר, יאלץ לדווח לבנק ישראל על כך.

ולמה זה כל כך חשוב ומשמעותי?

כי חלק מהותי ועיקרי בגלובליזציה היא הגלובליזציה הפיננסית – היכולת להעביר כספים מהר ובעלות אפסית ממדינה אחת לשנייה. זה משמעותי בשתי רמות(שאינן מנותקות זו מזו לחלוטין).

ברמה אחת, זה מאפשר את הייצור ברמה הגלובלית. אם אני רוצה לייצר מוצרים בסין ולמכור אותם בארה"ב, אני חייב להיות מסוגל להעביר כסף מארה"ב לסין וחזרה בקלות, ובלי שיגרמו לי בדרך הפסדים מהותיים, ולכן אני צריך מערכת פיננסית מפותחת ונטולת מסים.

ברמה השנייה, זה מאפשר ספקולציות פיננסיות – ספקולנטים מזהים מצבים המאפשרים רווח מהיר במדינה מסויימת, וכניסה של כמות כסף גדולה מאוד, כדי להרוויח שברי אחוזים בודדים – שעל סכומי כסף כאלו מיתרגמים לרווחים מאוד גבוהים.

לספקולציות כאלו עלולות להיות השלכות הרת-אסון על כלכלתה של מדינה. כניסה מהירה מאוד של כסף למדינה תביא לפיחות דרסטי (במקרה הישראלי, ירידה בשער הדולר\יורו מול השקל). יציאה מהירה מאוד של כספים, תביא לייסוף – עליית ערך הדולר\יורו מול השקל. לשתי התוצאות האלו עלולות להיות השפעות שליליות דרסטיות על המשק – וזה מה שקרה, במהלך שנות ה-90, במקסיקו, בתאילנד (ובעקבותיה בכל דרום מזרח אסיה) וברוסיה.

הבעיה עם סכנת הספקולציה, היא שהיא מגבילה מאוד את היכולת של הממשלה לווסת את שוק המט"ח. כל התערבות בשוק – העלאה או הורדת ריבית, 'משחקים' שמטרתם להוריד או להעלות את שער המטבע וכו' – עלולה ליצור הזדמנות עבור הספקולנטים, שיסתערו עליה ויגרמו נזק אדיר למשק בטווח של ימים או אף שעות. לכן, ארגז הכלים הפיננסי של קובעי המדיניות, בבואם לעצב את הכלכלה, מוגבל מאוד.

המהלך של פישר נועד לטפל בדיוק בבעייתיות הזו, בשתי רמות:

ברמה הראשונה, המהלך מאפשר מיפוי מדוייק של תנועות ההון במדינה – מי קונה ומוכר מט"ח. מיפוי כזה מאפשר תכנון, ותכנון – כפי שמזכירה לנו שוב ושוב תמר בן יוסף – הוא הצעד הראשון בדרך לקביעת מדיניות. אם אנחנו יודעים למי יש כסף וכמה, אנחנו יכולים להיערך – לפחות באופן חלקי – לצעדים שהוא ינקוט, לדעת מה יגרום לו להוציא את הכסף, ולהתנהג בהתאם.

שנית, צעד כזה עשוי להיות הצעד הראשון בדרך להנהגת מס טוֹבּין – מס בשיעור נמוך מאוד על עסקאות מט"ח, שמטרתו לעצור בדיוק את תנועות ההון הספקולטיביות שתוארו לעיל. הרעיון הוא שאם נטיל מס נמוך (של פחות מאחוז), תנועות הון שמטרתן לגיטימית – השקעה למשל – לא יפגעו בצורה מורגשת, אך תנועות הון שמבוססות על רווח מזערי על סכומים גדולים של כסף – קרי, תנועות הון ספקולטיביות – יהפכו ללא משתלמות.

הבעיה עם מס טובין היא שיישומו במדינה אחת הוא בעייתי מאוד, מה שמעלה את השאלה – האם הנגיד פישר, אדם שזוכה ליוקרה רבה בקרב הקהילה הכלכלית בעולם, מפריח כאן 'בלון ניסוי', שישמש גם בנקים אחרים? האם נראה שינוי מהותי בדרך התנהלותה של המערכת הפיננסית העולמית?

אם כן, זה עשוי להיות שינוי מאוד משמעותי, שישפיע על החיים של כל אחד מאיתנו.

פוסטים קשורים

סוף הגלובליזציה – מבט של מתרגל (2)

January 20, 2011

Permalink for '‫ג'וואהר אבו רחמה: כך צה"ל משקר‬'

9:14

‫ג'וואהר אבו רחמה: כך צה"ל משקר‬

» ‎ הרהורים של אבא

ג'וואהר אבו רחמה, תושבת בלעין, מתה. זו העובדה היחידה בסיפור הזה שאין מי שחולק עליה.

לפי גרסת ארגוני השמאל והפלסטינים, כפי שהתקבעה בערך יום אחרי האירוע, אבו רחמה עמדה על גבעה בסמוך להפגנה נגד הגדר ב-31/12/10. נורו לעברה כמות חריגה של רימוני גז, שבעקבות שאיפתו היא נלקחה לבית חולים ברמאללה – ושם מתה.

צה"ל פקפק באמינות הגרסה הזו, ושחרר שורה של גרסאות:

לפי טענה אחת, היא מתה בבית ולא בבית החולים. בחלק מהמקרים נטען שהיא בכלל לא הגיע לבית החולים, בחלק נטען שהיא שוחררה לביתה אחרי שאושפזה.
לפי טענה אחרת, היא מתה מסרטן שלקתה בו, ולא מגז מדמיע
לפי עוד טענה, היא לא מתה מסרטן, אלא ממנת יתר של תרופות
אחר כך, שמענו שאפילו הפלסטינים חזרו בהם מהטענה שהיא מתה בגלל הגז
שבוע אחר כך, צה"ל מאוד בטוח בעצמו: ה'יא לא נפטרה [מגז מדמיע], אלא כתוצאה מסיבוכים נוספים של מחלות אחרות

היום, שלושה שבועות אחרי האירוע, צה"ל משחרר עוד גרסה: המפגינה, מסתבר, הייתה בריאה, ועמדה על גבעה כ-150 מטר מההפגנה. היא נפגעה מהגז המדמיע ופונתה לבית החולים, שם קיבלה טיפול לקוי, שהביא למותה.

בואו נניח, לצורך הדיון, שהגרסה הזו של דברי צה"ל היא האמיתית והנכונה. אני לא רואה סיבה להניח שזה המצב, אבל רק לצורך הדיון. דבר אחד בולט עולה ממנה: כל הגרסאות הקודמות של צה"ל היו שקריות, הגרסה הראשונה של המפגינים והפלסטינים הייתה נכונה.

היום גם צה"ל מודה: לא היה סרטן, לא היה זיוף מסמכים, לא היו מחלות רקע נוספות. אבו רחמה כן שהתה (בסמוך ל)הפגנה, כן פונתה לבית החולים, ולא שוחררה ממנו בשום שלב. כל הגרסאות שפורסמו היו פשוט מנוגדות לאמת.

גרסת המפגינים, לעומת זאת, הייתה נכונה לחלוטין, למעט פרט אחד: הטיפול הרפואי הלקוי שקיבלה בבית החולים ברמאללה, אם אכן קיבלה טיפול לקוי כזה.

אני לא יודע מה זה אומר לגבי אשמת צה"ל במקרה כזה. עו"ד רועי רוטמן מסביר, שאם סיבת המוות הייתה רגישות-יתר של אבו רחמה לגז מדמיע, מותה הוא עדיין אשמת צה"ל, בשל הלכת הגולגולת השבירה. אני לא יודע מה זה אומר לגבי טיפול רפואי לקוי.

אבל אני כן יודע מה הלקח הברור והבולט שעולה מהמקרה הזה, והוא מתחלק לשניים:

ראשית, שוב הוכח שאסור להאמין לאף מילה שיוצאת לדובר צה"ל מהפה. צה"ל לא מהסס לשקר במצח נחושה, ולצייר תמונה שתואמת את הצרכים שלו ולא את המציאות הקונקרטית, כל עוד הוא חושב שמישהו יאמין לזה – וכשאני אומר 'מישהו', אני מתכוון לציבור ולתקשורת הישראליים.

שנית, שוב הוכח שהתקשורת הישראלית אינה אלא שופר של דובר צה"ל. ההקשר שבו מפורסמות כל הידיעות הוא 'האמת' מול 'טענות הפלסטינים'. גרסת דובר צה"ל מפורסמת ככותרת ראשית, פעמים רבות אפילו לא כציטוט. 'טענות' הפלסטינים (שנתבררו כאמת, להזכירכם) מובאות בסוף, כאיזו הסתייגות שחייבים להזכיר אבל ברור שאינה אמינה.

אפילו עכשיו, כשהתפרסם התחקיר שמוכיח שטענות הפלסטינים היו נכונות וטענות צה"ל שקריות – הכותרות שוב מאמצות את עמדת צה"ל כפשוטה, ולא את העובדה שהמפגינה אכן נפגעה מגז, או את העובדה שצה"ל שיקר לאורך כל הדרך.

מדובר צה"ל אין הרבה למה לצפות. אבל מהתקשורת הישראלית אפשר לבקש – שוב – שתנסה, לפעמים, אם זה לא נורא מפריע, לא להתייחס להודעות דובר צה"ל כאל האמת הצרופה שאין להרהר אחריה.

פוסטים קשורים

דובר צה”ל ממלא את תפקידו (25)

January 19, 2011

Permalink for '‫לגרום לאבות לטפל – חופשת לידה לאבות בישראל‬'

15:57

‫לגרום לאבות לטפל – חופשת לידה לאבות בישראל‬

» ‎ הרהורים של אבא

נייר עמדה שפורסם מטעם מכון טאוב

אני מביא כאן את תקציר המנהלים. את הפרסום המלא ניתן למצוא כאן

תקציר מנהלים

חופשת הלידה לאב היא תכנית מדיניות, שהוכחה כמגבירה את מעורבותם של הגברים במטלות משק הבית, ובתרומתה זו לשינוי דפוסי חלוקת האחריות לטיפול במשק הבית ובילדים, מעודדת השתתפות שוויונית יותר של נשים בשוק העבודה.
· תכנית חופשת הלידה לאב בישראל היא כיום כישלון חרוץ. שיעורי השימוש בתכנית נמוכים מחצי אחוז. שביעות הרצון של הגורם המפעיל (המוסד לביטוח לאומי) ושל לקוחות התכנית ביחס למבנה שלה נמוכה מאוד.
· מחקרים בעולם מעידים כי למבנה התכנית יש השפעה דרמטית על שיעורי השימוש בה. הנהגת תכניות המתאימות יותר לצורכי הגברים מעלה בצורה ניכרת את השימוש שלהם באפשרות לצאת לחופשת לידה.
לכן, שינוי במבנה של תכנית חופשת הלידה בישראל, בכיוון שיוצע להלן, צפוי להביא לעלייה משמעותית בשיעורי הגברים שישתתפו בתכנית.

המלצות מדיניות

· כדי להביא לשינוי משמעותי בשיעור ההשתתפות בתכנית, יש להאריך בצורה משמעותית את חופשת הלידה בישראל, לאימהות ולאבות כאחד. חופשת הלידה הקצרה בישראל מעודדת אי-השתתפות של גברים. שאר השינויים המוצעים, המפורטים בהמשך, צפויים להיות בעלי השפעה מוגבלת.
תכנית חופשת הלידה המומלצת היא התכנית האיסלנדית, המעניקה לאם שלושה חודשי חופשה בתשלום הניתנים לה בלעדית, שלושה חודשים הניתנים בלעדית לאב, ושלושה הניתנים לחלוקה בין בני הזוג.
חופשת הלידה צריכה להינתן למשפחה, ולא לאם. יש לנתק את הזכאות של האב לחופשת לידה מזכאותה של האם, ולהסיר את הדרישה לאישור בכתב של האישה ליציאתו של בן זוגה לחופשה.
חלוקת החופשה בין בני הזוג צריכה להיות גמישה בהרבה. יש לקצר את פרק הזמן המינימלי מחופשה של 21 יום, כפי הנהוג כיום, לתקופה של שבוע לכל היותר.

לגרום לאבות לטפל: חופשת לידה לאבות בישראל – המלצות לשיפור (0)

פוסטים קשורים

January 17, 2011

15:49

‫המפסיד הגדול: עיני‬

» ‎ הרהורים של אבא

טלטלה במפלגת העבודה. עדיין קצת מוקדם לפרשנויות, לטעמי, אבל ננסה את כוחי בכל זאת: לא משנה מה יקרה הלאה, המפסיד הגדול הוא עופר עיני.

עיני בונה את מנהיגותו על מדיניות של הסדר קורפורטיסטי, קרי – ברית בין המעסיקים, העובדים והממשלה. כל הישגיו (לא שהם רבים כל כך), הושגו באמצעות הברית הזו – מחוק הפנסיה ב-2006, ועד ההסכם להעלאת שכר מינימום, לפני שבועות ספורים. הסכם שכר המינימום מראה גם מדוע ההסדר הקורפורטיסטי קרס בהתמוטטות רועשת – חתימתו של שר התמ"ת על צו הרחבה היא הכרחית לביצוע ההסכם, וברור שחתימה כזו לא תבוא כשבכיסא שר התמ"ת ישב פיון של מי שעיני כינה 'האהב"ל'.

מה שמותיר את עיני בסיטואציה מאוד בעייתית. הברית שלו עם שרגא ברוש לא תספיק כדי להביא לעוד הישגים – מכיוון שהסדר קורפורטיסטי לא יכול להישען על שתי רגליים, וזקוק לרגל השלישית של הממשלה כדי לתפקד.

מאידך, עיני גם לא יכול לאמץ את הפוזיציה של מזכ"ל ההסתדרות הלוחמני, שסוגר את השאלטר בתגובה לכל סכסוך עובדים. ראשית, משום שהתנהגות שכזו מנוגדת לכל האידיאולוגיה שבשמה פעל עד עכשיו. עיני ביסס את עצמו כמי שמשיג הישגים באמצעות משא ומתן, כדרך עדיפה על הדרך של המאבק. פנייה של 180 מעלות תאיין את כל הישגיו עד היום.

שנית, לא רק שהיא תאיין את הישגיו – היא תציב אותו כמפסיד בקרב הגדול של מנהיגי העובדים, בין הקו הלוחמני שהוביל עמיר פרץ לבין הקו הפשרני שהציב עיני. ברגע שעיני הופך להיות מנהיג הסתדרות לוחמני, הוא הופך להיות עמיר פרץ דמיקולו – ומפסיד בהתמודדות.

לבסוף, התייצבות של עיני כמזכ"ל לוחמני תחתוך את כל הבריתות שהוא כרת, בדגש על הברית עם שרגא ברוש. אם עיני ירצה למצב את עצמו כהמשבית הראשי של המשק, הוא יאלץ לעשות זאת על אפו ועל חמתו של ברוש – ובכל מקרה, היכולת של עיני לספק הישגים לברוש בלי קשרים בממשלה היא אפסית, ולכן הברית הזו גמורה.

לכן, לעיני אין ברירה אלא להוביל תקופה שקטה יחסית בראשות ההסתדרות – וזאת דווקא בתקופה שבה מפלגת העבודה הולכת (בשעה טובה באמת) לאופוזיציה, ותתחיל להשמיע את קולה ברמה. עיני ילך ויהפוך ליותר ויותר בלתי-רלוונטי, ככל שיחלוף הזמן.

פוסטים קשורים

January 16, 2011

Permalink for '‫השפעת הקשרים מבניים על תפיסות של אבהות‬'

15:48

‫השפעת הקשרים מבניים על תפיסות של אבהות‬

» ‎ הרהורים של אבא

השפעת הקשרים מבניים על תפיסות של אבהות: המקרה של חוק חופשת לידה לאב

זהו תקציר של הרצאה שנתתי בתאריך 11/1/11 בפורום הפמיניסטי של מכללת ספיר, הכוללת ממצאים ראשוניים של החלק הראשון של עבודת הדוקטורט שלי

בבואם לבחון כיצד מתעצבת מדיניות חברתית בכלל, ומדיניות חברתית-מגדרית בפרט, מצביעים חוקרים שונים על מגוון רחב של גורמים מעצבים. שני גורמים מרכזיים הם תפיסות תרבותיות מחד, והקשרים ואילוצים ארגוניים-מבניים מאידך.

מחד, חוקרים רבים ממקדים את ההסברים לעיצובה של המדיניות החברתית בתפיסות תרבותיות על טבען ואופיין של משפחות, על תפקידיהם של נשים ושל גברים ועל חלוקת העבודה הרצויה ביניהם, בשוק העבודה ובמשק הבית.

מאידך, חוקרים אחרים מדגישים את חשיבותם של שיקולים ארגוניים בעיצובה של מדיניות. מבנה השירותים הקיימים ואילוצים מבניים, ארגוניים ותקציביים מעצבים את טווח האפשרויות המוצב בפני קובעי מדיניות, ובכך מכתיבים את המדיניות החברתית הנבחרת.

במחקר זה, שהוא חלק מעבודת הדוקטורט שלי, אראה כיצד תהליך העיצוב של חופשת הלידה הישראלית לאבות מושפע הן מגורמים מבניים והן מגורמים תרבותיים, ואטען כי לא ניתן להבין את הצורה הסופית שלובש החוק, בלי להתייחס לשני סוגי ההסברים האלה וליחסי הגומלין המורכבים ביניהם.

החוק הישראלי המאפשר לאבות לחלוק את חופשת הלידה עם בנות זוגם נחקק לראשונה בשנת 1997, ומאז עבר תהליך של שינויים והתאמות שנמשך עשור, בסדרה של הוראות שעה. המוסד לביטוח לאומי, כמי שאמון על הפעלתו של החוק, היה הגורם המרכזי שהשפיע על הערכתו של החוק ועל עיצובו. חוק זה היה שנוי במחלוקת קשה בתוך המוסד, בין גורמים ששאפו לצמצם את תחולת החוק ואף לבטלו, לבין גורמים ששאפו להותירו על כנו ואף להרחיבו.

את המאבק על חוק זה ניתן לתאר כמאבק דיסקורסיבי, סביב השאלה מהם המושגים הרלוונטיים לדיון בחופשת הלידה בכלל ובחופשת הלידה לאבות בפרט: האם אלו מונחים הלקוחים משיח השוויון, ובפרט מהשיח סביב השתלבותן של נשים בשוק העבודה – או שמא המונחים הלקוחים משיח האימהוּת, השם דגש על תפקידה של האם, ובפרט על תפקידה הביולוגי, כמטפלת עיקרית בתינוקות רכים.

מאידך, ניתן לתארו גם כמאבק ארגוני, בין אלו הרואים לנגד עיניהם את איזונו של תקציב גרעוני, מול אלו שרואים לנגד עיניהם את שימור תדמיתו של המוסד בפרט, ושל החברה הישראלית בכלל, כחברה השואפת לשוויון מגדרי.

טענתי היא, כי על מנת להבין את התפתחויותיו ותוצאותיו של חוק חופשת לידה לאב, עלינו להתייחס לשני תיאורים אלו, לא כתיאורים חליפיים אלא כשני פנים של תיאור אחד.

מחד, האינטרסים הארגוניים של השחקנים השונים השפיעו על האופן שבו עשו שימוש באספקטים שונים של השיח הישראלי אודות משפחות ומגדר, שהוא רב פנים ומגוון. כל אחד מהצדדים אימץ את האספקטים של השיח שסייעו לו לבצר ולבסס את עמדתו, והמאבק הארגוני בין הצדדים התנהל לא רק ברמה הפוליטית, אלא גם ברמה הדיסקורסיבית, על מערכת המושגים המתאימה לדיון בסוגיה.

אך מאידך, יש להיזהר מתיאור חד-צדדי של השפעת המבנה הארגוני על השיח. השימושים השונים בשיח, שהחלו בשל סיבות ארגוניות, קיבלו עד מהרה חיים משל עצמם. דיונים מאוחרים יותר אודות חופשת הלידה לאב התנהלו במסגרת שיח שעוצבה על ידי המאבק הארגוני שתואר לעיל – גם כאשר השתנו התנאים הארגוניים, שעיצבו את עמדות הצדדים מלכתחילה. מרגע שעוצבה מסגרת השיח הרלוונטית, זו קיבלה חיים משל עצמה ומעצבת כעת את הדיון, במנותק מהתנאים הארגוניים.

לכן, טענתי היא כי לא ניתן להבין תהליכים של עיצוב מדיניות – ובפרט, של עיצוב מדיניות מגדרית – כתהליכים תרבותיים או כתהליכים ארגוניים, וגם לא כתהליכים תרבותיים לצד תהליכים ארגוניים. יש להבינם כתהליכים המשלבים אלמנטים ארגוניים ואלמנטים תרבותיים, המשפיעים זה על זה.

פוסטים קשורים

January 14, 2011

0:48

‫מדוע הועדה מסוכנת‬

» ‎ הרהורים של אבא

בעקבות החלטת הכנסת על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם, טענו חלק מאנשי השמאל שהועדה לא ממש מסוכנת. שני הטיעונים העיקריים היו:

הועדה בסך הכל חוקרת. אם אין לארגונים מה להסתיר, אין להם מה לחשוש מחקירה.

אם הטענה היא שהארגונים עשו דבר מה פסול, יש כלים מוגדרים לטיפול במקרים כאלו. 'דבר מה פסול', במדינה דמוקרטית, הוא דבר מה שמנוגד לחוק.

אם הארגונים עברו על החוק – על המשטרה והפרקליטות לרדת לשורש העניין, לחשוף את הפרת החוק ולהביא אותה בפני בית המשפט.

אם הארגונים לא עשו שום דבר לא חוקי – לא ברור על מה חוקרים אותם. במדינה דמוקרטית, מותר לעשות את כל מה שאינו מוגדר כלא חוקי. אני סבור שהעובדה ש'אם תרצו' מקבלים תרומות מג'ון הייגי היא מעוררת בחילה, ומהווה – בפני עצמה – סיבה לא לתמוך בתנועה הזו. אבל אני לא חשוב שיש מה לחקור כאן – מקור התרומות של אם תרצו מפורסם באינטרנט, וההחלטה האם תרומה היא ראויה או לא היא החלטה שנמצאת במישור הערכי-מוסרי-פוליטי, ולא במישור החוקי, הפלילי או כל מישור אחר שדורש חקירה.

וזאת חשוב להדגיש – אין כאן שום צורך בחקירה. גם היום, תרומות מישויות זרות מחייבות דיווח באתר הארגון, ואכן – תוכלו למצוא את הדיווח הזה באתר של כל אחד מהארגונים. המטרה של החקירה היא לא לגלות עובדות, אלא לספק במה נוספת להכפשת הארגונים.

לועדת חקירה פרלמנטרית אין שיניים. אין מה לחשוש מהועדה הזו.

ועדות חקירה פרלמנטריות אכן ידועות בתור מוסד חסר שיניים. בעוד הממשלה מחוייבת להתייחס להחלטותיה של ועדת חקירה ממלכתית ^[1] להחלטות של ועדת חקירה פרלמנטרית אין שום משמעות אופרטיבית.

אם כך, מה אכפת לנו? אם קירשנבאום רוצה לכלות את זמנה בחקירת דברים שהיא יכולה לגלות ממילא באינטרנט, מה אכפת לנו?

הבעיה בועדה הזו היא שמדובר, ללא ספק, בצעד ראשון במהלך רב-שלבי.

בצעד הראשון, הועדה תרשיע את ארגוני זכויות האדם בהיותם נתמכים על ידי גורמים עוינים (ואין ספק שתרשיע – המסקנות, הרי, נקבעו מראש)

בצעד השני, מסקנות הוועדה ישמשו כ'עובדות' 'מוכחות' לטבע הבוגדני של הארגונים האלו

בצעד השלישי, צפוייה דרישה לחקיקה ספציפית נגד הארגונים (כי עכשיו כבר הוכח שהם בוגדניים)

בצעד הרביעי, החקיקה הזו תמנע מהארגונים לפעול, או למצער – תמנע מהם לקבל מימון.

אם לא נצהיר עכשיו – ובקול רם – שהועדה אינה לגיטימית ושמסקנותיה אינן לגיטימיות, אחר כך אף אחד לא יקשיב כשנאמר שהבדיקה הייתה מוטה ולא לגיטימית. עכשיו זה הזמן האפקטיבי ביותר להילחם במגמה הזו.

לכן, בואו להפגנה ביום שבת. אני, בניגוד למנהגי, אגיע – כי זה חשוב. בואו גם אתם

הערות שוליים:

[] אך לא מחוייבת לקבל אותן, ואלופה בלקבל אותן ואז להתעלם מהן ↩

פוסטים קשורים

January 13, 2011

Permalink for '‫גם סוציאל, גם דמוקרטיה‬'

13:00

‫גם סוציאל, גם דמוקרטיה‬

» ‎ הרהורים של אבא

ק. טוכולסקי קורא לנו להתעלם מגל הגזענות והאנטי-דמוקרטיה ששוטף את ארצנו, בטענה שכל מטרתם היא להסיט את תשומת הלב ואת הדיון הציבורי ממסקנות ועדת ששינסקי, ולהעלות בשקט בשקט את את מחיר הגז.

נדמה לי שמעבר לתיאור העובדתי המוטעה, ידידי טוכולסקי מציע לנו כאן מהלך שהוא הרה סכנות לתנועת השמאל בישראל – שהיא תנועה סוציאל דמוקרטית, כלומר מעמידה בראש הן את הסוציאליזם והן את הדמוקרטיה.

ראשית, לצד העובדתי. התיאור כאילו המהלכים של הימין הפרוטו-פשיסטי בישראל הם רק מסווה למהלכים של בעלי ההון היא, איך לומר, קצת מנותקת מהמציאות. ראשית, כדאי להסתכל על מפת התומכים בהצעות האלו, לעומת רשימת התומכים בהצעות המחזקות את ההון, ולראות את היעדר הקשר. האם גם אורלי לוי וחיים כץ – שניים מהלוחמים העיקשים ביותר בהון בועדת העבודה והרווחה, שניים שלזכותם נזקף ביטולה של תוכנית ויסקונסין – האם גם הם מקדמים את ועדת החקירה הפרלמנטרית כדי להסיט את הדעת מששינסקי? האם גם דני דיין – ראש מועצת ישע, שנאבק נגד ששינסקי – באיזה צד הוא במאבק הזה?

האם יש – פה ושם – כאלה שמקדמים את ועדת החקירה כדי להשקיט את הדיון במסקנות ששינסקי? יתכן. אינני בוחן כליות ולב, ואינני יודע למפות את מפת השיקולים של כל אחד מהתומכים בועדה. האם יש כאלה שמנסים לרכב על גל ההסתה הלאומני כדי למנוע את הדיון בתמלוגי הגז? בוודאי, ראינו אותם פועלים. האם זה אומר שכל מסע ההסתה הזה הוא נסיון לסתום את הפה לכוחות הקוראים להעלאת תמלוגי הגז? חד משמעית לא, ואם כן, זהו נסיון שלומיאלי מאין כמוהו.

כי כאן נמצא הכשל העובדתי השני בטיעון של טוכולסקי. אם ההסתה הלאומנית אינה אלא כסות לנסיון ההון להשתלט על רווחי הגז, היינו מצפים שככל שההסתה הלאומנית תגבר – כך יגבר כוחו של ההון. ולא כך היא – יש היחלשות משמעותית בכוחו של ההון מאז 2006 לערך. אפשר לראות את זה בהרבה מאוד מישורים, אבל התחלנו עם גז, אז בואו נמשיך עם גז.

אציע לכם ניסוי מחשבתי – מה היה קורה אילו קידוחי ‘לוויתן’ ו’תמר’ היו מתגלים לא ב-2009 וב-2010, אלא עשור קודם? לפי ההגיון של טוכולסקי, באותה תקופה – שבה ההסתה הלאומנית הייתה פחותה באופן ניכר – המאבק להעלאת תמלוגי הגז היה אמור להצליח הרבה יותר, והתמלוגים היו אמורים לעלות דרסטית.

יודעים מה? קצת שיקרתי. הניסוי הזה הוא לא באמת ניסוי מחשבתי. בשנים 1999 ו-2000 אכן התגלו שני מאגרי גז במים הכלכליים של מדינת ישראל, המאגרים ‘נועה’ ו’מרי’, שבבעלות השותפות ים תטיס. ונחשו מה? המאבק להעלאת תמלוגי הגז מהם הסתיים בקול ענות חלושה, בהחלטת ממשלה משנת 2002 שלא לשנות את משטר התמלוגים. וזה כשלא היו ברקע ועדות חקירה, הסתה פרועה נגד ארגוני שמאל ודה-לגיטימציה של מאבק אזרחי, אלא סתם שלטון הון מהסוג הישן והטוב.

כלומר, הטענה שועדת החקירה לארגוני השמאל היא רק הסחת דעת מהמאבק על מסקנות ועדת ששינסקי לא מחזיקה מים, ולו במישור העובדתי. המאבק על תמלוגי הגז הוא מאבק חשוב מאוד – וכמוהו גם המאבק על שימור הדמוקרטיה הישראלית. וכששני המאבקים האלו מתארעים בסמיכות זמנים – אין לנו אלא לפצל כוחות בין שניהם, כמו שאנחנו יודעים לפצל כוחות בין המאבק להעלאת שכר המינימום למאבק לביטול תוכנית ויסקונסין. אלו החיים הקשים של האופוזיציה, שאינה קובעת את סדר היום.

אבל אי אפשר להגיד שאין שום קשר בין המאבק לשימור הדמוקרטיה למאבק בבעלי ההון. את המאבק הזה אפשר למצוא בשירו של מרטין נימלר, ובתקווה שבסופו של תהליך, לא נמצא את הפעילים למען העלאת התמלוגים באותו המקום שנמצאים היום יונתן פולק ונורי אל עוקבי. בהיעדר דמוקרטיה, יש הרבה פחות מגבלות על כוחם של בעלי ההון.

פוסטים קשורים

January 06, 2011

22:50

‫do what feels תות‬

» ‎ הרהורים של אבא

בעקבות פוסט מעניין של צוגצוונג בו הוא מחדד את הנקודה המקוממת הורים רבים בסיפור "האריה שאהב תות":

המונח "טיפש" מקומם אותי כאן לא בגלל המילה הלא-יפה, אלא כי הוא מצייר לי תמונה של ילד שמתאר להורה תסריט, דימיוני אולי, של מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, וההורה משיב ב"אל תהיה כזה טיפש". האפשרות הזו, שמוצגת בספר, מסוכנת גם להורים, שחושבים שבגלל שהם ילדו את ילדם הם יודעים יותר טוב ממנו מה הוא רוצה או צריך, וגם לילדים, שקולטים מתוך הסיפור שלרצות משהו שאמא שלך אמרה שאין ממנו, זה להיות סתם טיפש (או עיקש, או פשפש).

זוהי לא מסקנתו בסוף, אבל הבאתי את זה פה בעיקר בגלל שהתעצלתי לסכם את הטיעון שלו והוא ניסח את זה לא רע. דרך אגב, האריה שאהב תות הוא גם אחד מן הספרים השנואים על חברי קהילת באופן טבעי, בכלל הסיבות שנמנו למעלה.

עכשיו הדיון הזה לא שלם אם לא מביאים עוד משהו פעוטצ'יק בחשבון. הדבר הזו הוא כמובן ההטפה הבלתי נפסקת שלא חוסכת באמצעים, ההפצצה אליה נחשפים הילדים שלנו יומם וערב, לעשות מה שטוב להם, מה שנעים להם ומה שמרגיש להם נכון באותו הרגע (סליחה על הז'רגון הניו אייג'י) אפילו אם זה כולל כמויות מטורפות של סוכר, קופאין וחומרים מזיקים אחרים, במוצרים שהונדסו במיוחד על ידי טכנולוגי מזון, פסיכולוגים, קבוצות מיקוד ומיתוג כדי לעקוף את המנגנונים של הגוף המאפשרים לו להבחין בין מזון המועיל לו למזון המזיק לו.
ההפצצה הזו היא כמובן הפרסומות. וכפי שניסחו את זה כל כך טוב הקופירייטירים של קוקה קולה דיאט:do what feels good זה די מסתבר שהם ניסחו את זה הכי טוב, כי אחרת הם לא היו הקופירטרים של קוקה קולה.

אז אם אפשר לנסות לאזן את הכמויות האדירות של הזבל הזה בספר חמוד של תרצה אתר שקוראים לילדים פעם בחודש, זו נחמה פורתא, או חצי נחמה, או האחיות נחמה, בכל אופן, נזק לנפשו הרכה של הילד – מסופקני. מעט איזון אולי.

פוסטים קשורים

January 01, 2011

Permalink for '‫האסון הזה, שעוד לא קרה‬'

22:31

‫האסון הזה, שעוד לא קרה‬

» ‎ הרהורים של אבא

בשנה הבאה, אולי בעוד שנתיים או שלוש, אולי בעוד עשר, הולכים להיהרג המון ישראלים. ולא מטילים איראנים או התקפות של החיזבאללה.

כולם יודעים שזה הולך לקרות, כולם הזהירו והתריעו שזה יקרה, כתבו דוחות, מזכרים, מכתבים. כרגיל גוררים רגליים, לא עושים כלום, וכמו בשריפה בכרמל, נותר רק לבעלי התפקידים לקוות שזה לא יקרה במשמרת שלהם. מי שיפגע הם כנראה בעיקר עניים, שגרים בבניינים ישנים שנבנו לפני 1980 וגרים בפריפריה. (בית שאן, טבריה, קריית שמונה, עפולה)

אזור בית שאן, וכל מזרח הארץ מצויים בקו שבר בין שני לוחות טקטונים המועד לרעידות אדמה. בשנת 745 פקדה את בית שאן רעידה כה עזה שהיא הרסה את העיר, וגם את ערי החוף.

רעידת האדמה החזקה האחרונה באזורנו הייתה באזור צפון ים המלח ב-1927. רעידה קודמת, ב-1937 הרגה כ-2300 איש בצפת ובטבריה, וגרמה לגלי צונאמי בכינרת.

איש לא יכול לדעת מתי תהייה רעידת האדמה הבאה. אבל מאז 2007 פוקדות את אזורנו הרבה רעידות אדמה קטנות בעוצמה של 4-5 בסולם ריכטר, הדומות לזו שפקדה היום את בית שאן. רעידות אלו מהוות אינדיקציה לכך שהאזור הפך פעיל מבחינה טקטונית, ואולי מבשרות את רעידת האדמה הגדולה שבפתח.

כך אמר זאב צוק רם, ראש רשות החירום הלאומית, לפני שנה:

"ישראל אינה מוכנה לרעידת אדמה בהקפים גדולים". בדיון שנערך שכנסת, אמר צוק רם כי "לא ברור מי מקבל החלטות ונותן הוראות. יש הרבה נגנים תזמורת שלמה ואין מנצח שעומד ושומע שהצליל יוצא כמו שצריך".

"בכאוס הגדול של רעידת אדמה, אם הדברים לא יהיו מתוקתקים עד הסוף, לא יהיה טוב", אמר צוק רם. לדבריו, "הכל צריך להיות פשוט ומה שלא יהיה פשוט, לא יהיה. אם מדברים על 16 אלף הרוגים, היכן קוברים אותם, היכן מאחסנים אותם עד הקבורה? כיצד מטפלים ב-80 אלף פצועים כשגם חלק מבתי החולים קרסו? אולי לבקש מהאמריקנים שלוש נושאות מטוסים? כיצד בונים מחנה אוהלים ל- 400 אלף איש?".

בשיחה לאחר רעידת האדמה האחרונה אמר ד"ר אבי שפירא, יו"ר וועדת ההיגוי הבין משרדית להערכות מפני רעידות אדמה:

"מוקד הרעש, שהיה בעוצה 4 היה סמוך לקיבוץ אשדות יעקב". ד"ר שפירא הוסיף כי הרעידה התרחשה באזור פעיל בבקעת ים המלח "זה מראה לנו שהעסק שם עובד. היו באזור רעידות וגם יהיו בעתיד". יו"ר הועדה ציין, תוך תחושת יאוש: "התקציב שלנו לשנת 2011 -2012 הוא אפס. המדינה לא מוכנה ובקצב כזה גם לא תהיה מוכנה".

אפס תקציב. אפס תקציב. אפס תקציב.

נשמע מוכר? מזכיר את השריפה בכרמל? את מלחמת הלבנון השניה? כבר אפשר לשמוע את הפרשנים בערוץ 2 שואלים את השאלות הרטוריות הנוקבות שלהם אחרי שזה קרה.

עשרה מליארד שקלים, זה תג המחיר של חיזוק המבנים. נתניהו ושותפיו בממשלה מעדיפים להוריד את מס החברות, לעשות הנחות לבעלי ההון, שר האנרגיה נגד העלאת התמלוגים מהגז, וכרגיל הם טוענים שאין כסף.

הסטטיסטיקה אומרת ש95% מאלו שניצלים ברעידות אדמה ניצלים על ידי השכנים שלהם, שחופרים אותם החוצה. הכאוס שיהיה פה במקרה של רעידת אדמה הוא כזה שבלתי ניתן לדמיין אותו. עם אתרע מזלכם ונקברתם תחת בניין ברעידת אדמה, אל תצפו שהמדינה תבוא לעזור לכם.

כדאי שתתחילו לחפור את עצמכם החוצה עם הציפורניים, כי רוב הסיכויים הם שאף אחד לא יבוא להציל אתכם. אומרים להחזיק גם קבנוס בבית, כדי שכלבי החילוץ יריחו אתכם. אם זה לא יעבוד, לפחות תמותו עם גרעפס בריח קבנוס.

פוסטים קשורים

0:21

‫ראיון בעלון הקיבוץ‬

» ‎ הרהורים של אבא

השבוע לרגל פרסום פרק שלי בספר, התפרסם ראיון איתי בעלון הקיבוץ. הראיון פונה לקהל שונה מאוד מקהל הקוראים של הבלוג הזה, ובכל זאת נראה לי שתמצאו בו עניין. בהקדם האפשרי אעלה לכאן תקציר של הפרק המדובר (ועוד כמה תופינים מעבודתי האקדמית בדרך). עד כאן אני, ומכאן מאירק'ה – עורך העלון והמראיין:

העילה לראיון עם נדב היא צאתו לאור של ספר חשוב בתחומו, המאגד בתוכו קובץ מאמרים (ביניהם גם נמצא מאמרו של נדב) בנושאים הקשורים למדיניות החברתית בישראל. הקובץ נקרא 'מדינה משגיחה – מדינה מפקירה' בהוצאת רסלינג, המבוסס על כנס שנערך לפני שלוש שנים במכללת 'ספיר'. מאמרו של נדב הוא עיבוד של ההרצאה שנשא בכנס: "הפקרה של אבות כהשגחה על משפחות-אבות בשיח החקיקה הישראלי" ותוכנו היה מבוסס על התזה שלו לתואר שני בסוציולוגיה.

הצלחתו של נדב שהרצאתו נכללה בספר היא הגורם המדרבן לפרסום הראיון.

נפגשתי עם נדב בביתם החדש בשכונת שער ב'. חשוב לי לומר זאת כי זה הביקור הראשון שלי בבית מבתי השכונה החדשה, שנה אחרי השתקעותם והייתי סקרן לראות ובעיקר לשמוע על החיים בדירה, על טיב הבניה, על ההחלטות שעשתה המשפחה לגבי חלוקת השטחים וכו'. אינני יודע אם נדב ועדי הם מדגם מיצג אבל אם כן, מגיעים הרבה שבחים לעושים במלאכת הבניה.

ולעניננו:

במה עוסק המאמר?

המאמר "ההפקרה של אבות, ההשגחה על משפחות" חוקר מדוע חוק חופשת לידה לאב, שחוקק בכנסת, שהוא כביכול 'מתקדם' ומאפשר לאבות להתחלף עם האמהות – אינו עושה מה שציפו ממנו ורק 200 אבות ניצלו אותו עד עכשיו. המחקר בנושא מגלה כי למרות הנסיון והמאמץ לחוקק חוק מתקדם, לא יצא ממנו כמעט כלום. כי למעשה מה שהיה חשוב יותר למחוקקים זה שיגידו עליהם כמה הם נאורים ופחות חשוב היה להם לשנות באמת את המציאות שבה הנשים נדחפות לטיפול בילדים, כמו בשאר הנושאים בהם יש אפליית נשים: שכר, זכויות סוציאליות ועוד. וכמו שבנושאי השוויון בין גברים ונשים יש הרבה מלל ומעט עשיה, כך גם מצטייר חוק זה.

במה אתה עוסק בתקופה האחרונה?

אני מלמד במכללת 'ספיר' ובמכללת אשקלון במשרה מלאה, ובמקביל עובד גם על הדוקטורט שלי בנושא של 'ההורות הגברית'. אני חוקר את כל מה שקורה בתחום הזה. מתי למשל, ההורים מתפנים מעבודתם לטיפול בילדים. אני מנסה להסביר כיצד נוצר המצב שבו אבות עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה ('אבות של אמבטיה'), אני חוקר את התופעה בה אבות נחשבים למפרנסים הראשיים והאמהות פחות. יש משפחות רבות, ואבות רבים, שהמצב הזה לא נוח להם, והטענה שלי היא שבעולם מתוקן זה לא חייב להיות כך. ואם תהיה חלוקה הוגנת של העבודה והשכר, גם הנשים וגם הגברים ייהנו ממנה והשוויון יגדל.

במסגרת עבודת הדוקטורט אני עוסק בניתוח העובדות ובמצב בשטח ולא בהצעות לפתרון. אך במסגרות אחרות, אינני מתחמק מהצגת עמדה בה יועלו הצעות מעשיות כיצד אפשר לשפר את המצב כמו ע"י שינוי בחוק חופשת הלידה לאבות באופן שיאפשר גמישות אמיתית והקלות כאלו שכדאי יהיה לאב לנצל את ההזדמנות. החוק כיום מדבר על חופשה שמגיעה לאם ואם היא תרצה ותסכים – היא תעביר באופן לא גמיש מספיק את הזכות הזו לאב. השינוי צריך לאפשר ולעודד את האב להשתתף בגידול האינטנסיבי של התינוק ולא כפי שזה נעשה היום.

אני עובד כמרצה במשרה מלאה, ובמקביל גם כותב את הדוקטורט, דבר שאפשרי משום שעבודת הדוקטורט משתלבת יפה בעבודת ההוראה. אני שומר גם על קשר עם הרפת, הענף שבו עבדתי שנים רבות וממנו יצאתי ללימודים בשנת 2000. הקשר למקום הזה, ש'גידל' אותי במשך 17 שנים, חשוב לי.

מה למדת ומה אתה מלמד עכשיו?

את התואר הראשון והשני עשיתי בסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. לקראת התואר השלישי עזבתי את הסוציולוגיה לטובת מקצוע קרוב, אך שונה, והתחלתי לימודי דוקטורט בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, בתחום המדיניות החברתית. אני מלמד סטודנטים שיהיו בקרוב עובדים סוציאליים-אנשי שטח. אני אוהב מאד את הנושא ואת ההוראה. היו לי חששות לגבי יכולתי והתאמתי להוראה, אך בדיעבד, היום, אני שמח על ההחלטה שעשיתי כשפניתי לדיסציפלינה שונה, לשפת עבודה אחרת ואני מרגיש שבעבודתי אני משפיע על החברה הישראלית ותורם לה מיכולתי. אני יכול לראות בעיניהם של הסטודנטים שלי, בתגובותיהם, בהתיחסותם, בדיאלוג שנוצר בינינו ובשאלון שהם ממלאים בכל סימסטר 'מבחן הוראה' – שאני מצליח כמרצה.

זה שבשלב מסוים בחיי אצא ללמוד באקדמיה – היה מובן מאליו. אבל את המשיכה לנושאים הללו רכשתי בוודאי מההורים, במיוחד מאמא. את המעבר מסוציולוגיה לעבודה סוציאלית עשיתי מיד לאחר מותה של אמא ובהשפעתה. גם לאבא יש נגיעה בנושאים הללו כמחנך וכאדם, אבל החיבור לאמא קרב אותי מאד לתחום זה. יש לה הרבה זכויות בכל הישגי בתחום. לא כאמא, אינני איש שטח אלא איש מחקר והוראה, אבל זה לא אומר שלפעמים לא מדגדג לי לעבוד בשטח אך כיום ה כשרתי לא מאפשרת זאת.

למרות – ואולי בגלל – המצב הקשה בארץ, יש בבתי הספר לעבודה סוציאלית פריחה. רבים, בעיקר רבות, רוצים ללמוד את המקצוע למרות שהשכר המשולם כיום לעובד הסוציאלי הוא נמוך כתוצאה ממדיניות הרווחה הקשה בישראל.

איזו משמעות יש להיותך חבר קיבוץ ומרצה בנושאים חברתיים?

המערכת הקיבוצית, גם בירידתה משיאה כחברה שוויונית, עדיין נותנת רשת הגנה שאין דומה לה. למרות שמשכורתי אינה נמוכה, אין לי שום ביטחון תעסוקתי – והקיבוץ מאפשר לי להשתחרר מהדאגה של 'האם תהיה משכורת הבאה'. היכן זה קיים במקום אחר? כשאני עוסק בנושאים החברתיים במחקר ובהוראה, יושב לי מאחור – בעורף, הדגם הקיבוצי כאידיאל שאין דומה לו. את זה לא תמיד אנחנו זוכרים להעריך. אף שיש בעיות בקיבוץ ואף שיש סכנה לעתידו – אין דומה לו.

קיבלתי את מלוא התמיכה מהמערכת, מהמשפחה, אבא למשל ערך את התזה שלי לתואר השני, עבודה לא פשוטה של 120 עמודים.

כיצד נראה יום בחייך האקדמיים?

לשמחתי, חלק מהעבודה נשעה מהבית. בדרך כלל אני נמצא בין יומיים לשלושה במכללת ספיר בשדרות ובמכללת אשקלון ועוד יום או יומיים שאני מסתובב בעיקר בירושלים, שם אני לומד לדוקטורט, נפגש ומראיין לצרכי המחקר את .מעצבי מדיניות הרווחה בישראל: ביטוח לאומי, כנסת, משרדי הרווחה, עורך מחקר באוניברסיטה וכדומה. להכין הרצאה זו עבודה שגוזלת הרבה זמן. אתה חייב לעבור על חומר, להתעדכן, לחפש כל הזמן מה התחדש בתחום, לקרא המון מאמרים.סגרנו בדירה חדר המיועד במיוחד לעבודתי על חשבוננו וזה היה צעד נכון, חיוני שמוכיח את עצמו.

מה דעתך על מדיניות הרווחה במדינה?

למרות שיש במדינה יכולות מצוינות בתחומים החברתיים, למרות הניסיון הטוב והרב שצברנו בשנים של מצוקות חברתיות (קליטת עליה וכו') אנחנו, המדינה,עשינו תפנית גדולה ממדינה עם מדיניות סוציאלית נכונה למדינה שזונחת את אזרחיה החלשים. העוני גדל, המצוקה גדלה, התקציבים קטנו ואין מפלגה רצינית שנושאת את הדגל הסוציאלי. יש פה ושם חברי כנסת בודדים הבולטים לטובה במאבקם: שלי יחימוביץ', אילן גילון, אורלי לוי, חיים כץ ומחמד ברכה.

תודה לנדב ששיתף אותנו בסיפור עבודתו בהוראה ובמחקר. בעוד כשנה וחצי נחוג יחד איתו את הענקת התאר 'ד"ר לעבודה סוציאלית'

קטע מתוך סיכום מאמרו של נדב:

בפרק זה בחנתי את יחסו של המחוקק הישראלי אל אבות כשותפים פעילים במשק הבית. יחס זה, כפי שהראיתי, מתאפיין בשניות: מחד, ברמה ההצהרתית המחוקק מתיימר להכיר בזכותו של האב לשותפות שוויונית במשק הבית ומחויב לאפשר מעורבות זו דרך הסדרי רווחה שמאפשרים לאבות לפנות זמן לצרכים אלו. אולם כאשר הוא נדרש לשאלה זו בפועל, המחוקק אינו מצליח, או שאינו רוצה לממש כוונה זו. עוד טענתי, כי מקורו של פער זה בדגש ששמים המחוקקים על יצירת אפשרות לאבות לטפל בילדיהם, בלא שידגישו באותה מידה את היכולת של אותם אבות לממש אפשרות זאת.
לכאורה, ניתן לראות את היחס של המחוקק כלפי אבות בישראל כמקרה קלאסי של הפקרה מדינתית. על אף שהמחוקק מודע לצרכיו ולרצונותיו של 'האב החדש' הישראלי, המעוניין להגביר את מעורבותו בחיי המשפחה, הוא אינו מוכן להתחייב ולהנהיג את הסדרי הרווחה שיאפשרו לאב זה לממש את רצונו.

אלא שפרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם הספרות העוסקת במשפחתיות הישראלית. כפי שנטען לעיל, המשפחתיות בישראל היא תוצר של מדיניות ממשלתית, השואפת להבטיח את קיומו של רוב יהודי דרך השפעה על שיעורי הילודה של נשים יהודיות. מדיניות זו, שעיצבה את המדיניות החברתית כלפי משפחות בישראל מאז שנות ה 50- ועודה ממשיכה להשפיע על עיצובה עד היום, משמרת את המבנה המשפחתי שבו נשים נושאות בתפקיד הכפול של מטפלות ושל מפרנסות משניות, בעוד לגברים נשמר התפקיד של המפרנסים הראשיים.

פוסטים קשורים

December 27, 2010

Permalink for '‫מדינה משגיחה, מדינה מפקירה‬'

18:49

‫מדינה משגיחה, מדינה מפקירה‬

» ‎ הרהורים של אבא

December 24, 2010

0:19

‫פרוטוקול מס' 34‬

» ‎ הרהורים של אבא

ציטוטים נבחרים מתוך דיון הוועדה לבחינת בעיות העובדים הזרים. ודוק: בעיות ולא בעיית.
אלי ישי:

בפתח דבריי אני מציע לכל האנשים לבוא לסיור ולראות את דמעות האזרחים, לראות איך אזרחי המדינה נשארים בבתים ולא יוצאים מהדירות כשמחשיך, נשארים בתוך ביתם ספונים מהפחד לצאת החוצה. אני מציע לבוא לביקור בדרום תל אביב, אני ביקרתי שם, אני מציע לבוא ולראות מקרוב איך האזרחים, הקשישים והקשישות, בני הנוער, לראות איך הכל מתרסק ומתמוטט לנו. הייתי שם בסיור לפני פחות משנה עם שר האוצר, לבכות ממה שרואים שם.

אני מתבטא מעט שבמעט, כשאני מתבטא אני נשמע קיצוני, אני נראה עם קרניים ולכן אני מציע לכולם לבוא ולראות במו עינכם את מה שאני רואה, או אולי לבוא לגור במקומות האלה, הייתי משגר לו ‎40 סודנים מסתננים לשכונה בו הוא גר ונראה איך הוא ידבר.

…מי שחושב שהם פליטים הוא טועה ומטעה משום שמדובר במהגרי עבודה. מתוך רבבות שנבדקו נמצא שהפליטים הם בשוליים, ‎0.01% מוכר כפליט, מי שמוכר כפליט מקבל מעמד והוא מוכר כפליט.

קריאה:
כי לא בודקים סודנים ואריתראים.

היו"ר יעקב כץ:
אני מבקש לא להפריע ולדבר רק כשניתנת רשות הדיבור, עוד הפרעה אחת אני אבקש שיוצאו אותך החוצה.

אני אומר דבר פשוט מאוד, כל הניסיון להדביק לי תואר של עוכר ילדי זרים, אני אומר כאן בצורה הכי כנה והכי ברורה, ילדים אינם מגן אנושי, הם אינם פוליסת ביטוח, מי שהסתנן לכאן שלא כחוק, מי ששוהה כאן שלא כחוק כמו בכל מדינה מתוקנת בעולם יצטרך לעזוב את הארץ. אין דרך אחרת. אם מישהו מאיתנו ינסה למצוא דרך להצטלם נחמד מול אותו אלי ישי הקיצוני, אני מציע לו שידאג לטובת מדינת ישראל כי בעוד עשר, חמש עשרה, עשרים שנה, אולי נקבל תעודה מהאומות המאוחדות, תעודה מאוד גדולה ומכובדת שמדינת ישראל שמרה על כל הכללים מעל ומעבר, אקסטרה, על כללי הדמוקרטיה ואמנות בינלאומיות ועשתה מה שאף מדינה בעולם לא עשתה ועל כך היא קיבלה את התעודה המכובדת ביותר בעולם אבל איבדה את עצמה לדעת.

אורית זוארץ:

אנחנו חתומים על אמנות בינלאומיות – - -

השר אלי ישי:
אני אבקש שלא תפריעי לי.

אורית זוארץ:
אני באמת באיפוק אבל אי אפשר רק חצי דרך. יש חוש הומניטארי- – -

היו"ר יעקב כץ:
כתוב לי שחברת הכנסת אורית זוארץ תקבל את זכות הדיבור בהמשך.

אורית זוארץ:
אי אפשר רק ‎OECD. עסק כלכלי, יש מחירים – - -

השר אלי ישי:
בדרך ובשיטה שלך אנחנו נמצא את עצמנו בעוד עשר או עשרים שנה שאיבדנו את המדינה.

כמו שאמרתי הייתי בסיור באילת, צריך לראות עיר בלי אלימות, היו לי דמעות בעיניים, בנו מגרש בפרויקט של עיר ללא אלימות. צריכים לראות מי נמצא במגרש. אזרחי ישראל וילדיהם נמצאים בתוך הבית כי הם פוחדים, במגרש נמצאים המסתננים. האם לזה אנחנו רוצים להגיע בעוד שנה שנתיים, חמש, עשר שנים עם ‎100,000 או ‎200,000 איש. נפגשתי עם שגריר מצרים בישראל הוא אמר לי שאצלו יש כבר ‎3 מיליון במצרים והם בדרך אלינו.

אודי שני(מנכ"ל משרד הבטחון נ.פ.):

תודה רבה לכולם. מכובדי שר הפנים. כפי שהבנתם האירוע הזה יש לו ארבעה מרכיבי פתרון. אין מרכיב אחד. מרכיב אחד הוא כמובן המכשול, לא הייתי אומר שרק הגדר. מרכיב שני הוא מתקן השהייה, שאתייחס אליו בהמשך. מרכיב שלישי, הנושא של קנסות למעסיקים כפי שנאמר כאן. המרכיב הרביעי הוא החזרתם של חלק מאלה שנכנסו למקום ממנו נכנסו, למדינתם או למקומות אחרים.

הנושא הזה הוא נושא כלכלי. אני מניח שחלק מכם נחשף לכתבה שפורסמה בסוף השבוע באחד מהעיתונים. משפחה משלמת טבין ותקילין לצאת מארץ היעד שלה, מארץ המוצא שלה, היא מוכרת את הבית ואת הרכוש, ‎3,000 או ‎4,000 דולר ויוצאת למסע לארץ המובטחת. בדרך עוברת תהליכים עסקיים כאלה ואחרים, מי שקרא בכתבה למד שהיא אפילו מוסיפה כסף על מה שיצא איתו מארץ המוצא ובסוף מגיעה לישראל.

אורי אורבך:
הם עוברים תהליכים עסקיים?

אורית זוארץ:
סוחרים בהם.

אורי אורבך:
נשדדים.

אורית זוארץ:
בלי מכבסת מילים, מדובר כאן בסחר.

אודי שני:
אני רק מסביר את התהליך.

השר אלי ישי:
אבל דווקא בגלל זה, אנחנו לא רוצים שיסחרו בהם ולכן אנחנו בונים כאן גדר ואת שאר הפעולות כדי שלא ימכרו את הדירה שלהם ורכושם ויסחרו בהם בדרך, אנחנו מגנים עליהם שיאשרו שם.

היו"ר יעקב כץ:
אני עדיין לא הבנתי. נניח שראיתם קבוצה מתקרבת שכוללת נשים וילדים, מניקות, זקנות ורואים אותם חיילי צבא ההגנה לישראל ההגונים, הנחמדים והמתוקים, מה עושים? יורים מהאוויר ומתריעים?

אודי שני:
תכף אני אתן לראש מטה פיקוד הדרום לומר איך סוגרים את המעגלים המבצעיים , אבל תן לי להסביר את התפיסה כולה של המכשול ואת ההרכב שלו.

אנחנו מעריכים שתוך שנה וחצי נשלים את המכשול במה שתוקצב, אם אכן נקבל זירוז.

היו"ר יעקב כץ:
וזה רק ה- ‎140 קילומטר.

אודי שני:
נכון.
…..
מתקן השהייה – אני מעריך שבעוד חודשיים נצא לדרך בעבודתו, הוחלט עליו בשבוע שעבר. מתקן השהייה לכ- ‎10,000 איש. נזכור מה יהיה במתקן השהייה הזה, ישהו בו נשים, ילדים, קצת מגיפות, קצת מטרנה, קצת חינוך, קצת קצת מכל דבר, אנחנו נהייה באירוע אבל זו ההחלטה. מתקן השהייה יופעל על ידי שירות בתי הסוהר. ייקח פחות או יותר כחצי שנה לבנות אותו באזור קציעות. מטרתו של מתקן השהייה היא שאותו אחד שמגיע ושעבר את כל התלאות לארץ המובטחת לחפש עבודה ישהה במתקן כליאה ולא בדיוק באחת הערים בישראל.

קנסות למעסיקים – שלא יהיה כדאי למעסיק להעסיק את אותו מהגר בלתי חוקי.

מבצע של החזרה – מבלי להיכנס לפרטים, בדבר הזה עסוקים גם משרד החוץ וגם גורמים ממשלתיים אחרים. אני חושב שיהיה לזה הפנמה לא קטנה בהבנה, הרי יש תקשורת בעסקים האלה, בין נקודת המוצא לנקודת הסוף, "מחזירים אותי חזרה", וזה כנראה ייתן את הנקודה שלו אבל יש לזה כל מיני בעיות והיבטים שאנשי המקצוע בוחנים.

השר אלי ישי:

סליחה, בנושא ההעסקה אני רוצה לומר משהו שלא אמרתי, משרד המשפטים מתנגד שלא נאפשר להם לעבוד. הוא טוען שאם הם לא יעבדו הם יגנבו וכדומה. אני טוען שזה לא נכון וזה בדיוק עניין הביצה והתרנגולת. אנחנו חוזרים על זה כל הזמן וחלילה תהייה קטסטרופה. אם לא יאפשרו להם לעבוד זה יעצור את רבבות המסתננים ומי שנמצא כאן ונכנס שלא כחוק יוחזר חזרה – - -

השר אלי ישי:

ההוראה תתבצע עד לבית הדין הגובה לצדק. אספר אנקדוטה על אישה סיעודית, ממש במצב סיעודי מורכב שיש לה עובדת זרה, העובדת הזרה התעברה והסיעודית אמרה לעובדת הזרה "תחזירי חזרה למדינה שממנה הגעת, הגעת לכאן בדעת שאת באה לעבוד ולא הגעת לכאן כדי להקים משפחה" מדובר בנכה מוגבלת שצריך לקלח, להאכיל, לשרת אותה והכל, העובדת הזרה אמרה לה "אני מצטערת עכשיו את צריכה לתת את כל השכר שלי, כעת אני גם בשמירת הריון". היא נגשה לבית המשפט, בית המשפט חייב את אותה סיעודית שמשלמת את רוב משכורתה כדי שיאכילו, יקלחו אותה וישרתו אותה, מאיזה סכום היא תיקח עובדת אחרת? ההחלטות כאן מאוד מורכבות ומסובכות, גם כאן צריכים תיקון חקיקה ואנחנו מגדירים שאישה שמגיעה לעבוד כאן ונכנסת להיריון להחזיר לארץ שלה, היא לא יכולה להישאר כאן כשהיא בהיריון.

יעקב כץ:
….לא הבנתי מהי הפעולה שנעשית כאן, אני לא מבין איך זה מתנהל. מצד אחד אי אפשר למנוע את העסקתם פה למרות ששר הפנים נותן הוראה, מצד שני לא פוגעים בבדואים, ומצד שלישי הגדר היא רק על קטע של ‎140 קילומטר והיא תסתיים רק בעוד שנתיים וחצי, את המתקן מתקינים. אני לא מבין איך בפועל אנחנו מונעים כניסתם של עוד ‎200,000 או ‎400,000 איש לארץ. מה ימנע מהם להגיע לישראל? לא הבנתי.

מאיר יצחק הלוי, (ראש עיריית אילת נ.פ.)
…מה קורה אצלי בעיר? שכונות שלמות, טיילתי עם השר, נכנסנו לבית, בית פרטי וראינו איך הבית הזה הפך להיות מועדון/בית תפילה מוסלמי שבו שהו בזמן שהשר ואני ביקרנו עשרות אנשים. מה אני אומר לתושבי השכונה? מה אני אומר לשכנים שאומרים לי "אדוני, קניתי כאן בית שמוגדר כקוטג' ומוצא ביום בהיר אחד שלושים וארבעים שכנים שמבלים בגילופין, שיכורים אלימים, סליחה אני אומר את הדברים מהכרות אישית ואני לא מייצר כאן סטיגמות. מדובר בתופעות שאנחנו נתקלים בהם יום יום, הטרדות, הצקות, זה מה שקורה, ואני מצטער.

….

היו"ר יעקב כץ:
יש אמנה לאומית בין עם ישראל לממשלה.

אורי אורבך:

המחויבות של הממשלה לערים האלה ולאזרחים האלה היא קודמת, היא קודמת לאמנות בינלאומיות ששם זה מכלול שלם. אנחנו צריכים להתנהג כמו בני אדם לאנשים האלה, ואנחנו צריכים להתנהג כמו ממשלה לאזרחים שלנו. לכן המחויבת של אדוני שר הפנים ושל ממשלת ישראל היא להיאבק בתופעה לפני שאנחנו נהייה עם מאות אלפי מסתנני עבודה שיכולים להרוס כאן ערים שלמות.

היו"ר יעקב כץ:
כלומר אני יכול לומר כאן בשידור משודר, שהמלונאים באילת ידעו להם שאתם הולכים לתפס עליהם והם יקנסו בקנסות גובהים ושיתחילו להיערך לפיטורי העובדים המסתננים באילת. אפשר להודיע את זה כאן? עם ישראל רואה אותנו.

אמנון בן עמי:
מה שאתה יכול להודיע תודיע. אני אומר שרשות ההגירה מוכנה לבצע אכיפה לא בינואר, היא מוכנה לבצע אכיפה כבר היום.

היו"ר יעקב כץ:
מה מונע?

אמנון בן עמי:
מה שמונע זה איך נותנים לאותם מסתנני עבודה את הצרכים הבסיסיים שלהם.

היו"ר יעקב כץ:
תן לכל אחד מנת אוכל, אבל איך מונעים?

אמנון בן עמי:
זה בדיוק הרעיון של מתקן השהייה. כדי להרגיע את החברים, יש מתקני המתנה כאלה עשרות באירופה, ראש מנהל האכיפה שלנו יוסי אדלשטיין חזר מסיור – - -

היו"ר יעקב כץ:
סליחה, אני יושב ראש ואני רוצה לדעת כי כל כך הרבה ישבנו ודנו, אנחנו טוחנים מים ולכן אני רוצה לדעת. אם מתקן של ‎10,000, וכמו שאמר האלוף עמוס גלעד יגיעו ‎50,000. מה תעשה עם ה- ‎40,000 הנותרים?

אמנון בן עמי:
אנחנו סבורים שאם יהיה מתקן – - -

היו"ר יעקב כץ:
תתקין בארץ מתקנים של מיליון, שני מיליון איש.

אמנון בן עמי:
אם יהיה מתקן פתוח ומוכן של ‎10,000 ואפילו ל -‎5,000 איש ונתחיל לבצע את האכיפה המסר יעבור.

היו"ר יעקב כץ:
אתה אומר שניתן לבצע אכיפה אבל אתה לא מבצע כי אתה שואל מה אני אאכיל אותם מחר.

אמנון בן עמי(ממלא מקום מנכל משרד הפנים):
לא אני שואל, מדינת ישראל שואלת.

מיכאל בן ארי
…תכף נשמע את האנשים הנכבדים האלה משכונת התקווה. הייתי שם בשבוע שעבר ישב שם יהודי יקר, חבר מועצת העיר שלמה מסלוואי, אני רוצה לומר לכם שהייתי בהמון כנסים בחיים שלי, לא הייתי בחיים שלי בכזה כנס אותנטי. ישבתי שם למעלה משעה, היהודי הזה יהודי פשוט, משפחת לויים משכונת הפחים, משכונת התקווה משפחה ענפה מהבסטות בשוק, נתן לכל אחד לספר את הסיפור שלו. אם אתם הייתם שומעים שם את הסיפורים של האנשים, את הסיפורים של הקשישים שלא יכולים לצאת מהבית עם הארנק, את הסיפור של בחור שאומר "אני פוחד לצאת בערב שבת לתפילה בבית הכנסת, בית הכנסת סגור". את הסיפור של הילדות שרודפים אחריהן ערומים ברחובות האריתריאים, הסודנים וכן הלאה.

…זה צריך להסתיים בדבר אחד. ברגע שנתחיל לעבוד יגיע השיח של גזענים, שונאי זרים, אכזריים, היינו בשואה, כל הדברים האלה. אם לא נאטום את האוזניים שלנו ונלך בשיח הזה נביא את אסוננו עלינו במו ידינו. תודה רבה.

חביבה עזרא(תושבת דרום תל אביב):
אני מבקשת מכל אלה שיושבים פה, האנשים כולם מאוד מכובדים, גם מחברת הכנסת אורית זוארץ את ששה לעזור להם, תעזרי גם לי בבקשה. תעזרו בבקשה גם לנו כי אנחנו אובדי עצות ואין לנו למי לפנות.

היו"ר יעקב כץ:
את צודקת, אנחנו אחרייך, ולכן ביקשנו שתגיעי לכאן ותציגי את הדברים. דעי שהסבל שלך כפי שהציג האלוף עמוס גלעד, כל המדינה יודעת שהבעיה שהתחילה אצלכם היא סרטן ממאיר שמתפשט בכל הארץ. זו בעיה שצריך לעצור אותה. בעזרת ה' אנחנו נעצור אותה.
….

דב חנין:
אדוני יאפשר לי להציג את הדברים שלי כי אחרת אני אקח את כל זמן הוועדה וזה לא יהיה הוגן. אדוני יהיה בטוח שאני אעשה את בזה באופן מאוד תמציתי.

‎31,000 מבקשי מקלט בישראל, הקבוצה הגדולה היא מאריתריאה, הקבוצה השנייה בגדולה מסודן, דרפור ודרום סודן. אין חולק על כך שבדרפור ובדרום סודן מתנהל רצח עם נורא ואיום, כמו שאמר היושב ראש והוא בוודאי יוסיף ויאמר, ואני אוסיף שלא באשמתנו ולא באחריותנו אבל זה מתנהל שם – - -

עמוס גלעד:
סליחה שאני מפריע לך, בכל זאת לנתונים יש משמעות. בדרום סודן לא מתנהל שום רצח עם, אני אומר לך את זה באחריות. בדרפור התנהל רצח עם, פשע מוחלט ומתועב על פי כל קריטריון, אבל כרגע שקט שם. בדרום סודן צפויות התפתחויות, אבל זה לא נכון, אלה כולם מהגרי העבודה והם לא קושרים לשום לטבח. אין שום טבח שמתנהל, אין הוכחות שמתנהל, אף אחד לא מכיר את זה.

דב חנין:
אדוני האלוף עמוס גלעד, אני מודה לך על הערתך. אכן יש הבדל בין דרפור לבין דרום סודן, אתה צודק בדיוק הזה. בדרום סודן מתנהלת מלחמה, יש שם רציחות – - -

עמוס גלעד:
אין מלחמה.

דב חנין:
יש בינינו מחלוקת עובדתית.

עמוס גלעד:
אין מחלוקת.

דב חנין:
יש מחלוקת כי אתה טוען דבר אחד ואני טוען דבר אחר ולזה קוראים מחלוקת.

היו"ר יעקב כץ:
את זה אפשר לבדוק.

דב חנין:
את זה בהחלט ניתן לבדוק.

באשר לאריתריאה אני רוצה לצטט מתוך דוח פנימי של משרד המשפטים שתיאר את "אריתריאה כמדינה שבה הפרת זכויות האדם והרדיפות הפוליטיות במדינה נרחבות וכוללות אסירים מצפוניים ללא אישום או משפט, רדיפות על רקע דתי, העלמה בפועל של אזרחים ועוד". האנשים האלה בורחים על נפשם מהמקומות האלה בין אם זה דרפור ובין אם מדרום סודן, אריתריאה, מגיעים למצרים וממצרים מגיעים אלינו – - -

היו"ר יעקב כץ:
אתה כזה מתוק, כזה מתוק, איך אתה עושה את זה? כל העולם יגיע אלינו כי בכל העולם יש בעיה מצפונית. כל אפריקה תגיע לישראל.
…
דב חנין:
לכן הם מגיעים לארץ, הם מגיעים לארץ כי הם בורחים, הם בורחים גם ממצרים והם מגיעים לארץ. השאלה מה אנחנו עושים עם זה ואיך אנחנו מתנהלים עם זה.

ישנה שאלה אחת שהיא זכותה של מדינת ישראל כמו כל מדינה בעולם לקבוע גבול לעצמה ולקבוע גדר בגבול אם זה בתחומי הגבול, ולהחליט מי נכנס ומי לא נכנס למדינה. על זה אין ויכוח. אולי יש ויכוח עם משרד הבטחון אבל לא איתי.

ישנה שאלה אחרת שהיא שאלת יחסיה של מדינת ישראל לפליטים שמגיעים אליה. אנחנו כמדינה שהוקמה על ידי פליטים, הוקמה למען פליטים כתוצאה מהקטסטרופה האנושית הגדולה ביותר במאה ה- ‎20. אנחנו מחויבים לעצמנו בגישה אנושית, יהודית ומוסרית לפליטים כמו שציפינו שיתייחסו לפליטים יהודים ולא התייחסו אליהם כך לאורך המאה ה- ‎20 כשהם ברחו על נפשם. לכן אנחנו צריכים התייחסות שהיא התייחסות כוללת, אי אפשר את הנושא הזה להטיל על העיר תל אביב, למרות שהיא עשירה, ולמרות כל הביקורת שיש לי, ויש לי ביקורת על ראש העיר תל אביב, הוא לבדו בוודאי לא יכול לתת מענה לעניין. זו שאלה של מדיניות כוללת, זו שאלה של הקצאת משאבים. גם אם נעצום את העיניים האנשים האלה לא ייעלמו, הם נמצאים כאן. אם הם נמצאים כאן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים שיקרה איתם. הרי אם לא נאפשר לאנשים לעבוד, הרי אי אפשר לגרש אותם מכוח החוק הבינלאומי, אי אפשר לגרש אותם גם אם מדינת ישראל תרצה לגרש אותם, היא לא יכולה לגרש אותם כי אסור לגרש אותם.

היו"ר יעקב כץ:
זה לא מה שנאמר כאן, זה מה שאתה אומר.

דב חנין:
זה מה שאני יודע לפי החוק הבינלאומי.

היו"ר יעקב כץ:
דב חנין, אנחנו נקבל בברכת ברוכים הבאים ‎6,7, 8 מיליון ותמיד נגיד שאסור לפגוע, רק ביהודי מותר לפגוע ונחזור לאירופה שם ליד אושוויץ, שם נגור.

דב חנין:
חס ושלום, חס ושלום.

היו"ר יעקב כץ:
אבל זה מה שאתה אומר, זה ממש מה שאתה אומר. אתה אומר שכל מי שמגיע משם צריך לטפל בו, לתת לו לעבוד, לתת לו לחיות.

דב חנין:
ממש לא. אני אומר שמי שנמצא בישראל כפליט או כמבקש מקלט צריך להתייחס אליו באופן אחר – - -

היו"ר יעקב כץ:
אומרים שהפליטים הם רבע אחוז.

דב חנין:
כי לא בודקים, אין מדיניות, עוצמים עיניים.

סיגל ליברנט טאוב (נציגת משרד הבריאות):
שתי נקודות ואני אקצר. האחת – הפתרון של הגדר, אני לא יודע, אבל כרופא אני מאוד מנסה להבין אותה. יגיעו כמה מאות אנשים, פצועים, חולים, רעבים, מורעבים וצמאים לגדר מהצד השני, חיילי צבא ההגנה לישראל, מסכן הסמל או מפקד הסיור שיקבל אותם, מה הוא יעשה איתם? הוא ישלח אותם – - -

היו"ר יעקב כץ:
לכן אנחנו אומרים שהפתרון שכאן לא תהייה להם עבודה והגדר היא הדבר הסופי.

…

סיגל רוזן (מוקד סיוע לעובדים זרים):
גם שר הבטחון הודה לאחרונה בגירושם של ‎701 מבקשי מקלט חזרה למצרים כשאנחנו יודעים שמצרים מגרשת אותם בחזרה לאריתריאה, לסודן, לסומליה באופן שמסכן את חייהם. מדינת ישראל מפרה ברגל גסה את האמנה שהיא חתומה עליה. לא יתכן שנמשיך כך.

היו"ר יעקב כץ:

תודה. אני רוצה לומר לך שמדינת ישראל היא המדינה הטובה שבכל המדינות. היא האומה הטובה מכל האומות. אצלנו כשביקשו שנעשה שלום עם מצרים אמרו "המצרים כאלה נפלאים" את בעצמך אמרת וסיפר גם חבר הכנסת דב חנין באיזה צורה זוועתית הממשל המצרי נותן יד, גם בשתיקתו. זה לא היה עובר במדינת ישראל אפילו יום אחד. אפילו דב חנין וניצן הורוביץ מסכימים איתי. ראו איזו הצלחה שהשמאל והימין כולם מסכימים שהעם היהודי הוא עם נפלא, וארץ ישראל היא ארץ נפלאה, הממשל הישראלי הוא ממשל נהדר, ואנחנו כולנו צבא העם, כולנו רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, אבל כאלה רחמנים וכאלה ביישנים עד שאנחנו לפעמים גורמים נזק לעצמנו.

גלעד נתן (מרכז המחקר של הכנסת):
אני רוצה להעיר הערה אחת שהיא מאוד מאוד מהותית, מי שמביא את האנשים האלה לכאן זה רק ארגונים, אבל בחמשת השנים האחרונות כשאדם מגיע למס הכנסה ואומר "העסקתי מסתננים זרים לא חוקיים" אף אחד לא בודק את זה. אדוני היושב ראש זה תורם להעסקה שלהם לא פחות מכל ארגון או כל גורם אחר שמביא אותם, בטח לא בית פתוח. שמשרד האוצר בשנה הבאה יואיל בטובו לעשות את הדבר הזה. משרד הפנים התעלם מהעובדה שעליה חזרת כאן הרבה פעמים על זה שלהעסיק אותם בעצימת עין זה בעצם להעסיק אותם באישור.

צביקה גלברד(חוג הפרופסורים לחוסן מדיני):
הבעיה שהסוכנות היהודית החדשה, מה שנקרא הקרן החדשה, השמאל הקיצוני הוא שמעודד את המסתננים.

פוסטים קשורים

December 12, 2010

17:36

‫בית אורן כמשל‬

» ‎ הרהורים של אבא

(נכתב במקור לעלון קיבוץ רביבים)
ראיתי בעובדה את הכתבה על תושבי בית אורן הבודדים שנשארו כדי להציל את הבתים שלהם. אין כבר מים, מנסים עם קנקל מים או מטף לכבות את להבות האש הענקיות. כל להבה שמכבים מתלקחת שוב. עבודה פתאטית, סזיפית ומייאשת, שסופה כישלון, של מעטים ועקשניים שנשארו מאחור, רק כדי לראות את ביתם נשרף לבסוף וידם קצרה להושיע.

כשראיתי את הכתבה, שמחתי שאני חבר רביבים. כי כשתבוא השריפה, וסביר שבנוף המדברי שלנו זו לא תהייה שריפת חורש, אלא משהו אחר, ואולי לא השנה וגם לא בשנה הבאה או עוד שלוש שנים. אבל כשזה יבוא, אני לא רוצה שישאירו אותי לבד להאבק בזה. אני רוצה להאבק בזה שכם אל שכם עם עוד אנשים מוכשרים, מסורים ואחראיים, שאני יכול לבטוח בהם שישמרו לי על הגב, שיבטחו בי שאשמור להם על הגב. וזוהי בעיני מהותו של קיבוץ שיתופי, והייתרון האמיתי בחיים בו. זה ייתרון משמעותי במיוחד כאשר בחברה שסביבנו אדם לאדם זאב, הנורמה החברתית השלטת היא לדרוך על החלש ולדרוס אותו, גם מוסדות המדינה שותפים לכך. באווירה הזו נכון לומר: "קר שם, קר שם בחוץ, החיים זה לא קיבוץ".

אז בואו נזכור שהנכס העיקרי שלנו כחברה הוא לא רווחי התאגידים לשנת 2008, וגם לא לשנת 2009. הנכס העיקרי שלנו הוא הסולידריות החברתית, והשותפות והעבודה הקשה של כל האנשים המוכשרים שהולידה את הרווחים האלו, ועוד הרבה דברים חשובים לא פחות שיש לנו בנאת המדבר המופלאה הזו שהקמנו כאן. על זה צריך לשמור, ואת זה צריך לטפח.

פוסטים קשורים

Permalink for '‫ישראל מתייבשת: אידיאולוגיה של יבוש‬'

1:12

‫ישראל מתייבשת: אידיאולוגיה של יבוש‬

» ‎ הרהורים של אבא

זהו, התפרסם דו”ח המבקר. עכשיו כולם יודעים מי לא העביר כספים לשירותי הכבאות, מי לא דרש, מי לא ניצל את הכספים שכן-או-לא הועברו. עכשיו יש יעד ברור למלחמה – אנחנו יודעים מי אשם. קצת ביבי, קצת שטייניץ, הרבה ישי. אפשר למנות ועדת חקירה, להילחם על היישום, והכל יהיה בסדר.

האמנם?

בואו נניח, לרגע, שהמחאה אמנם תצליח, ודו”ח המבקר ייושם. שימו לב למילת המפתח בתיאור שלעיל – ‘העברה’. כלומר, לוקחים כסף ממקום אחד בתקציב המדינה, ומעבירים אותו למקום אחר.

ומאיפה אפשר לקחת כסף לשירותי הכבאות? אפשר להתחיל ממשרד הפנים, ולחתוך – נניח – במענקי האיזון. אבל כבר היום, הרשויות החלשות על סף גוויעה ואי-תשלום שכר לעובדים. אז אפשר לחפש בסעיפים תקציביים אחרים. איפה? בחינוך – שנפטר מורים ונגדיל את הצפיפות בכיתות? בבריאות – שנעביר עוד כמה חולים למסדרון? ברווחה – שבמקום 400 תיקים, פקידת הסעד תטפל ב-500?

האמת היא, שהמגזר הציבורי כולו סובל מייבוש מתמשך, שנמשך כבר 30 שנה. הייבוש הה הוא תוצאה של החלטה אידיאולוגית, ברורה ומוצהרת, שהתקבלה בראשית שנות ה-80.

עד שנת 1977, הגישה ששלטה בכלכלה הישראלית הייתה הגישה הקיינסיאנית. בקצרה ובהפשטה, העמדה של הגישה הזו היא שהמדינה צריכה להוציא כסף, והרבה – ככל שהמדינה תוציא יותר כסף, כך הכלכלה תצמח יותר.

מאז שנת 1977, שולטת בכיפה – גם באקדמיה וגם במסדרונות הממשל¹ – הגישה הכלכלית הנאו-קלאסית. ואם נחזור לקיצור ולהפשטה, הגישה הזו אומרת בדיוק את ההיפך – ממשלה גדולה זה רע. צריך לצמצם את הממשלה כמה שיותר, כדי שלא תפריע לשוק לפעול את פעולתו הנפלאה.

לא זה המקום להיכנס לויכוח הכלכלי בין שתי הגישות. מה שצריך לשים על השולחן זה את העובדה שלבחירה שישראל עשתה בכלכלה נאו-קלאסית יש תופעת לוואי, שאין דרך להתחמק מהן. המשמעות של ‘צמצום מעורבות הממשלה במשק’ היא פחות כסף למורים, פחות כסף לרופאים, פחות כסף לעובדות סוציאליות וכן – גם פחות כסף לכבאים.

בואו נראה איך זה מתבטא במספרים. הגרף כאן מראה כמה כסף הוציאו כל זרועות השלטון בישראל על כל אחד מאזרחי המדינה. בגרף הזה אפשר לראות דבר ברור – עד שנות ה-70, הממשלה הוציאה על כל אחד מאיתנו יותר ויותר כסף. מאז אמצע שנות ה-70, הממשלה מוציאה על כל אחד מאיתנו פחות ופחות כסף מדי שנה.

הנתון הזה בולט עוד יותר אם זוכרים שישראל הופכת למדינה עשירה יותר ויותר בחלוף הזמן. את הזינוק האדיר בין 1950 ל-1975 לא ניתן להבין בלי ששמים לב לעובדה שישראל הפכה ממדינה חקלאית עמוסת עולים חדשים, למדינה מתועשת שצומחת בקצב מדהים – האזרחים הפכו ליותר עשירים, וכך גם המדינה.

נתון זה רק מדגיש את מה שאמרנו קודם – למרות שקצב הצמיחה ירד בצורה דרסטית מאז שנות ה-70, הוא עדיין חיובי. ולמרות שהמשאבים בחברה הישראלית הולכים וגדלים, הממשלה מנצלת פחות ופחות מהם. גם אם נתעלם מהשנים 1973-1975, שהיו שנים חריגות, נראה שמאז 1976-77, שנות השיא של ההוצאה, יש ירידה של 24% בהוצאה הציבורית לנפש.

כלומר, הממשלה היום מוציאה עליכם רק שלושה רבעים ממה שהוציאה לפני 35 שנה. קיצוץ כזה – אין לו ברירה אלא לפגוע בליבה של השירותים הכי מהותיים. זה אומר שיש פחות רופאים, פחות מורים ופחות כבאים.

וברגע שמתעלמים מהקיצוץ התקציבי העצום הזה, ומציגים את בעיית הכבאים כבעיה של ‘העברה’ מסעיף תקציבי אחד למשנהו – הבעיה לא תיפטר, היא לכל היותר תעבור מקום. במקום שירותי כבאות מוזנחים, תהיה לנו רפואה מוזנחת. ואז יבוא דו”ח המבקר שיראה שמאות אנשים מתים בגלל סטנדרטים רפואיים נמוכים, ויעבירו כסף מהחינוך לבריאות – עד לדו”ח המבקר שיראה שההישגים החינוכיים שברו עוד שיא שלילי.

פתרון אמיתי למצבם של הכבאים ימצא רק בחזרה לגישה כלכלית מרחיבה, שאיננה מרעיבה את המגזר הציבורי. זה אומר הגדלת הגרעון וכן, גם העלאת מסים – בדגש על מס חברות והעלאת הרף העליון של מס הכנסה.

1. למרות שהשינוי התחיל ב-1977, הוא לא מוגבל לממשלות הליכוד. אחד משני האדריכלים של ‘תוכנית הייצוב הכלכלית’ בשנת 1985 – הצעד המרכזי ביותר ביבוש המגזר הציבורי בישראל – הוא נשיא המדינה וסגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי לשעבר, שמעון פרס. הממשלה היחידה שחרגה מגישה זו – וגם היא, במידה מוגבלת ביותר – היא ממשלת רבין השנייה.

פוסטים קשורים

December 11, 2010

Permalink for '‫מושגי העל שאוכלים לנו את העברית‬'

2:25

‫מושגי העל שאוכלים לנו את העברית‬

» ‎ הרהורים של אבא

אתמול נתקלתי בכתבה גזענית בצורה כל כך מחפירה באתר ערוץ 7, שאם היו אומרים לי שזו סאטירה על אנטישמיות, הייתי צוחק. אבל זה די רגיל היום, בכל אופן, תפס את עיני הציטוט הבא:

חצרוני, הפועל זה שנים רבות מול בני נוער במצוקה, יוזם ומקים רעיון ה'זולה' שהציל בני נוער רבים ברחבי הארץ, משתתף בעצמו לא פעם בפעילויות לחילוץ בנות יהודיות מכפרים ערבים. את דבריו הוא כותב בעקבות העליהום התקשורתי והציבורי על מכתב הרבנים

מה זאת אומרת פעיל מול בני נוער במצוקה? הוא עובד איתם, תחתם, מנהל אותם, מדריך אותם, מתעמת אתם? דומה שהמילה מול עברה לשמש בעברית המרודדת של העלגים לתיאור של שני דברים שיש ביניהם יחס כלשהו שהדובר מתעצל להגדיר. זה משמש בעברית המנהלית המכוערת: "אנחנו עובדים על זה מול הרבה גורמים" עכשיו אפשר לבחור ספא מול הים או הבית מול הבופור (צימר, ונשבע שלא המצאתי את זה), שהוא דרך אגב:

הבית מול הבופור" הינו מקום אידיאלי לבילוי חופשת סוף שבוע זוגי, רומנטי מפנק ומרגיע. הכי רחוק מהמולת הכרך, הכי קרוב לשלות הגליל וליופיים הצונן של נופי מטולה.

כמו הסיפור על הנער שרצה כסף מסבו, ועמד לשלוח מברק, כשכל מילה עולה כסף. הוא התחיל: "סבא היקר, מה שלומך, אני מקווה שאתה בסדר, אני צריך מעיל חדש, נא שלח כסף." לאט לאט הוא הוא צמצם את המבקר עד שנשאר עם מילה אחת: כסף. העברית בעצם מתצטמצמת למספר הולך וקטן של מילים, שמביעות מספר הולך וקטן של מורכבויות. מושגי על נוספים, שאוכלים מילים, גווני ביניים ומורכבויות הם:

קסום – צימר קסום, ספא קסום, נוף קסום, מתחם אירועים קסום

שטח מה עושה סוכן מכירות שטח בתחום המזון? מוכר אדמות מגבינה צהובה?

מדהים: צוות גולני בפעולה עם מחבלים מדהים! (חשבתי שגולני אמורים לפעול נגד המחבלים) האימייל הכי יפה ומדהים שראיתי עד היום, צימר עם נוף מדהים, קסם מדהים.

אירוע – מעצבי אירועים, אירוע פח"ע, אירוע מוחי, אירוע קסום, אירוע לב, כמה היה צריך לרשום על הצ'ק באירוע טונגוסקה תערוכת הציורים של נפגעי אירוע הרצח בבר נוער בתל אביב התערוכה היא אירוע? הרצח הוא אירוע? אולי גם הרצח וגם התערוכה הם אירועים? כמה צריך לרשום בצ'ק?

הזוי : מכתב הרבנים הזוי, לי עוז כהן מהאח הגדול הזוי, לואיס פרננדס לא הזוי.

מפנק: ספא מפנק, אירוע מפנק, חורף שוויצרי מפנק, מנחם מחפש מקום עבודה מפנק, כך תתפסי לך שוגר דדי מפנק, נוחי דנקנר מפנק

מה שמעניין הוא שהמושגים האלו ניתנים לשילוב ביניהם במגוון מאד מאד רחב של משמעויות: אירוע הזוי בשטח מול הבופור – חתונה מפנקת בחיק הטבע במטולה? קרב בין חיילי צהל למחבלים?

מהחיפושים בגוגל מסתבר שאלו שדות סמנטיים שלמים שמתכנסים למילה אחת, במיוחד בדוגמה של הלבוש. לפעמים אפילו שדות מנוגדים.

ממה בעצם אנחנו מנסים לברוח? האם אנחנו מצליחים לברוח מזה?

איך בעצם הגיע הלא כלום?

תוספות:

תודה לעמיחי גור שהזכיר לי את הפועל לבצע – שמן זית מבצע עליה לדרום קוריאה (WTF??) הבוס אילץ אותי לבצע 5 הפלות, אריאל שרון הוא האחרון שידע לבצע. יש לומר שמולדתו של הפעל הזה כפועל על היא כנראה בצבא. שם ירי נקרא ביצוע ("כאן חמש, אני מבצע לעברם") וגם פעולה קרבית נקראת ביצוע ("יצאנו לביצוע עם השייטת, מטכ"ל ושלדג בשבוע שעבר).

העלמה עפרונית מוסיפה את לעשות:

איך שכחת את הבנדוד של "לבצע", הלא הוא "לעשות"?
החל מעשיתי יוגה, כלים ואת הבחור מקומה ג', וכלה ב"עשיתי את האנאפורנה ועכשיו אני רוצה לעשות את רישיקש וגואה"

ואני מוסיף: לעשות קקי, לעשות כסף קל באינטרנט , לעשות ילדים, לעשות חיים, לעשות את הבית, לעשות שמח, לעשות את זה בעיר הגדולה ונשאלת השאלה מה זה זה?
ועוד שאלה חשובה, מה אני אמור לעשות עם האות ק'?

אורי מוסיף גם את לשים – במובן של להתלבש: גמאני שונא לשים חולצה אחרי שסידרתי את השיער אפשר לשים חצאית מעל חליפת פוטר ואפשר גם יותר ישראלים מנסים לשים קץ לחייהם, מה לשים בכריך, למה לא לשים זין על משרד החינוך,

יש לכם עוד מושגים כאלו?

פוסטים קשורים

December 09, 2010

Permalink for '‫Temporary Post Used For Theme Detection (75e43e2f-b1bb-47d2-8711-3ae2e91d63cd – 3bfe001a-32de-4114-a6b4-4005b770f6d7)‬'

10:12

‫Temporary Post Used For Theme Detection (75e43e2f-b1bb-47d2-8711-3ae2e91d63cd – 3bfe001a-32de-4114-a6b4-4005b770f6d7)‬

» ‎ הרהורים של אבא

December 08, 2010

8:57

‫שאף אחד לא יתפטר פה!‬

» ‎ הרהורים של אבא

אלי ישי צריך להתפטר.

אלי ישי צריך להתפטר, בגלל שהוא גזען חשוך, שמלבה שנאת חינם נגד ערבים, נגד מהגרי עבודה, נגד מבקשי מקלט.

אסור שאלי ישי יתפטר בגלל השריפה בכרמל.

לא בגלל שזו אחריותו או לא אחריותו, אשמתו או לא אשמתו – ולא אנקוט כרגע עמדה בשאלה האם הם זו כן-או-לא אחריותו ואשמתו.

אסור שאלי ישי יתפטר, בגלל שהתפטרות אלי ישי – משמחת ככל שתהיה – לא תשנה דבר וחצי דבר במצבם של שירותי הכבאות. גם לא התפטרותו של שטייניץ, נתניהו או שרון גמבשו ^[1]

הרי אם ישי יתפטר, השר שיבוא במקומו יעשה בדיוק את מה שעשה ישי. ואיך אני יודע? כי ישי עשה בדיוק את מה שקודמיו עשו, קרי – כלום. וכולם עשו כלום, בגלל שהיכולת שלהם לעשות משהו – להפוך את השירות הציבורי שהם אחראים עליו – ליעיל ומתפקד – היא אפסית.

אומרים לי – ישי היה יכול להודיע שאם שירותי הכבאות לא יתוקצבו, הוא מתפטר. זה נכון. וסביר להניח שכך, הוא היה מצליח להשיג רפורמה בשירותי הכבאות. הרפורמה הזו הייתה נראית כמו הרפורמה שהולכת להתרגש עלינו עכשיו:

תצא הודעה לעיתונות, שלרפורמה הוקצבו (נניח) מליארד שקלים. בקצה ההודעה יופיע הקיצוץ הרוחבי, 'כי צריך לממן את הרפורמה'. קיצוץ רוחבי משמעו, שכדי לשכור עוד כבאים, מפטרים כמה רופאים, מורות ועובדות סוציאליות.

כעבור שנה, נגלה פתאום שמתוך מליארד שקלים, הועברו רק חצי. כל השאר נתקע בגלל שהאוצר לא מסכים להעביר כל עוד משרד הפנים לא עשה X, כאשר X הוא משהו שפוגע אנושות בזכויותיהם של הכבאים, סביר להניח.

כעבור שנתיים אף אחד מאיתנו לא יגלה כלום, כי את מי מעניין תקציב הכבאות בכלל, אבל מיליארד השקלים שהובטחו, והפכו לחצי מליארד שנה שעברה, הפכו השנה כבר ל-300 מליון. תוך שלוש-ארבע שנים, תקציב הכבאות יחזור לרמתו הקודמת, וההידרדרות תמשיך.

כי הבעיה היא לא תקציב הכבאות. הבעיה היא הייבוש של המגזר הציבורי, שהוא מדיניות מכוונת ומוצהרת – אלא שמשתמשים עבורה בשמות קצת יותר יפים, כמו 'צמצום המגזר הציבורי', או 'האיש השמן והאיש הרזה'.

אני לא מתכוון להיכנס עכשיו לשאלה, האם המדיניות של צמצום המגזר הציבורי משיגה את מטרותיה המוצהרות – קרי, צמיחה. אבל בכל דיון על המדיניות הזו צריך להניח על השולחן גם את תופעת הלוואי שלה – את הקריסה של שירותי הכבאות, את הזקנה במסדרון, את 42 התלמידים בכיתה, ואת העובדת הסוציאלית שלא מסייעת לילדה שסובלת מהתעללות, כי לפניה יש עוד 399 ילדים אחרים שהיא צריכה להגיע אליהם.

השריפה הבהירה לישראלים טוב מכל דוגמא אחרת את המחיר האיום של תופעת הלוואי הזו, וזה לקח שחבל לפספס אותו. אנחנו חייבים להטמיע אותו, כי זה הלקח האמיתי של השריפה – ליבוש התקציבי של המגזר הציבורי יש עלויות אדירות, בהרוגי שריפות, במתים בבתי החולים, בנפגעי מערכת הרווחה ומערכת החינוך.

הערות שוליים:

[] למי שרצה את השם של נער האוצר שאחראי על תקציב משרד הפנים ↩

פוסטים קשורים

אין פוסטים קשורים.

December 04, 2010

Permalink for '‫הגיבורים האמיתיים של השריפה וכיצד אפשר להודות להם‬'

13:33

‫הגיבורים האמיתיים של השריפה וכיצד אפשר להודות להם‬

» ‎ הרהורים של אבא

תבקשו מהילדים לכתוב לכבאים מכתב, שיגידו להם כמה הם גיבורים, וכמה הם מעריכים את העבודה שלהם, אפשר לצרף גם ציור יפה. את המכתבים אפשר לשלוח ל: שירותי כיבוי והצלה ת.ד 5272, חיפה, או לכל תחנת כיבוי אחרת באזור.

אחרי שאמרתי זאת, צריך לומר את האמת. ואמרו את זה יותר טוב ממני. השריפה היא תוצאה של הזנחה רבת שנים בשירותי הכבאות. האשמים האמיתים יושבים במשרד האוצר.
השריפה, כפי שכתב זאת יפה חגי אלון היא תוצאה של מדיניות ההפרטה

ראש הממשלה שלנו, במקום להודות לאנשים האמיצים שמחרפים את נפשם בשטח, טוען כי הפתרון הוא מטוסי כיבוי, בספין דבילי שנשען על פרוטוקולים עבשים שהוא חושב שיחלצו אותו מוועדת החקירה.

אבל אם נמאס לכם לקטר, למרות שכל הקיטורים מוצדקים בהחלט, אז אפשר לעשות משהו, אפילו סימלי. תבקשו מהילדים שיכתבו מכתב ויציירו ציור לגיבורים האמיתיים של הפרשה הזו. אלה שלא הזניחו אותנו לרגע, עושים ועשו תמיד כמיטב יכולתם, למרות תנאי העבודה המחפירים שלהם, אלו כמובן הכבאים בשטח.

תבקשו מהילדים לכתוב להם מכתב, שיגידו להם כמה הם גיבורים, וכמה הם מעריכים את העבודה שלהם, אפשר לצרף גם ציור יפה. את המכתבים אפשר לשלוח ל: שירותי כיבוי והצלה ת.ד 5272, חיפה, או לכל תחנת כיבוי אחרת באזור.

פוסטים קשורים

November 02, 2010

Permalink for '‫מגדל אור כקצהו של הגיון ההפרטה‬'

12:09

‫מגדל אור כקצהו של הגיון ההפרטה‬

» ‎ הרהורים של אבא

אז עמותת מגדל אור קורסת. ו-3,000 עיוורים נשארים בלי מורות שיקומיות. כי המורות הגישו צו פירוק נגד החברה. כי זו הדרך היחידה שלהן לקבל את המשכורת שלהן.

כלומר, שירות חברתי קריטי נמצא בקריסה, עיוורים לא מקבלים שירות הכרחי, ואיפה משרד הרווחה? 'זה לא אנחנו, זה הם', אומר לנו נחום איצקוביץ', מנכ"ל משרד הרווחה. אנחנו שילמנו לעמותה; הם ניהלו גרוע, והעלימו את ההפסדים שלהם. מה אתם רוצים מאיתנו בכלל?

על פניו, יש לאיצקוביץ' טענה טובה והגיונית. אם המדינה תשלם את חובותיה של העמותה, מהיום ידע כל יו"ר עמותה או בעל חברה שמפעיל שירות חברתי, שהוא יכול להפסיק לשלם משכורות לעובדים, ואז המדינה תשלם אותן במקומו, והוא יברח עם הכסף. ואת זה אנחנו בטח לא רוצים, נכון?

זו, אכן, טענה הגיונית מאוד – אלא שההגיון שלה הוא ההגיון של ההפרטה. ואם נעצור רגע, ניזכר שכשהתחילו את תהליך ההפרטה של השירותים החברתיים, הסבירו לנו שזה בעצם לא משנה: שמה זה חשוב זה לא האם התלוש של המורות מגיע מעמותה או ממשרד האוצר, אלא העובדה שהמדינה מממנת את השירות ומפקחת על ביצועו. כמו שניסח זאת שר הרווחה בוז'י הרצוג: 'אני לא מתנגד באופן עקרוני להפעלת השירותים באמצעות גופים פרטיים או מלכ"רים (מוסדות ללא כוונת רווח), אבל בתנאי שהמדינה קובעת את המדיניות ומפקחת'.

אז שאלתם מה רע בהפרטה? למה אי אפשר שהמדינה רק 'תקבע אחריות ותפקח'? אתם מוזמנים לשאול עכשיו את המורות השיקומיות, שאת המשכורת שלהן כבר לא יקבלו מעמותת מגדל אור. אתם יכולים לשאול גם את 3,000 העיוורים, שבזכות ההפרטה לא יקבלו עכשיו שירותי הוראה שיקומית. אני בטוח שהם יוכלו להעניק לכם בצורה מצויינת שיעור ב'מבוא להפרטה: החסרונות'.

פורסם במקור בעבודה שחורה

פוסטים קשורים

November 01, 2010

Permalink for '‫על ערדים, חרבים ואפליית נשים‬'

16:25

‫על ערדים, חרבים ואפליית נשים‬

» ‎ הרהורים של אבא

לרגל בחירתה של רוסף לנשיאות ברזיל, מפרסם עופר קניג באתר שדולת הנשים המכון הישראלי לדמוקרטיה סקירה על "נשים בתפקידי מפתח פוליטיים: ישראל במבט השוואתי". סקירה מעניינת ומחכימה, עד שמגיעים לטענה לפיה "שמרנותה של החברה עשויה להסביר במידת מה את התת-ייצוג של נשים בכנסת ישראל". ומיהם השמרנים הרעים שפוגעים בנשים הישראליות? צדקתם, הגוש החרדי-ערבי. קניג מביא לנו, להדגמה, את הטבלה הבאה:

	ש"ס, יהדות התורה, בל"ד, רע"מ-תע"ל, חד"ש	שאר המפלגות	סך הכול
מספר מושבים כולל	27	93	120
מספר חברות הכנסת	*1	20	21
שיעור הנשים	*3.7%	21.5%	17.5%

ראיתם את החרדים-ערבים הרשעים האלו (אפשר אולי להגיד חרבים, או ערדים), שלא בוחרים נשים לכנסת?
אה, רגע, לוחשים לי באוזניה שבעצם לא מדובר בחרבים או בערדים, אלא בשתי אוכלוסיות שונות? כלומר, ממש כאלו שחיות בנפרד? ולכל אחת מהן יש מפלגות משל עצמה?
אז בואו נסדר מחדש את הטבלה:

	ש"ס, יהדות התורה	בל"ד, רע"מ-תע"ל, חד"ש	שאר המפלגות	סך הכול
מספר מושבים כולל	16	11	93	120
מספר חברות הכנסת	0	1	20	21
שיעור הנשים	0%	9%	21.5%	17.5%

ואללה. הטבלה הזאת נראית קצת אחרת, לא? היא אומרת לנו שיש אוכלוסיה שמדירה נשים באורח מוצהר ומוחלט, יש אוכלוסיה שייצוג הנשים בה הוא בעייתי מאוד , ויש עוד אחת שייצוג הנשים בה כל כך מוצלח, עד שאפשר לתאר אותו כ'בעייתי', ולא כ'בעייתי מאוד'.

תשאלו, למה אתה טורח לכתוב פוסט בגלל טבלה מטופשת אחת?

בגלל שהטבלה הזו מייצגת תופעה נפוצה בציבוריות הישראלית בכלל, ובחלקים נרחבים של התנועה הפמיניסטית הישראלית בפרט: התפיסה שהחברה הישראלית היא בסך-הכל מדינה מודרנית ומתקדמת, אבל יש כאן שני ציבורים, שהם בעצם אחד, שחיים עדיין בימי הביניים הפרימיטיביים. והדרך לתקן את החברה הישראלית – בין אם את מבנה שוק העבודה, את מערכת החינוך או את השוויון המגדרי – היא לתקן את שתי החברות האלו.

אז יש לי חדשות לשדולת הנשים למכון הישראלי לדמוקרטיה, ולד"ר קניג בפרט: יש אפליית נשים בציבור היהודי-חילוני בישראל. והעובדה ששיעור ייצוג הנשים בקרב המפלגות של הציבור הזה היא 21.5%, היא גם כן לא משהו לכתוב עליו הביתה. חשוב לטפל באפליית נשים בחברה החרדית; חשוב לטפל גם במבנה המגדרי המפלה של החברה הערבית; צריך לטפל גם בבעיות המגדריות הקשות שיש בחברה היהודית-חילונית. רידוד של הבעיה לכדי יצירת קבוצה 'מסורתית' מלאכותית לא יועיל לפתרון אף אחת מהבעיות האלו.

* המספרים בטבלה של קניג לא היו מדוייקים. הרשיתי לעצמי לתקן אותם.

פוסטים קשורים

October 30, 2010

Permalink for '‫שני כסאות פלסטיק שבורים‬'

23:28

‫שני כסאות פלסטיק שבורים‬

» ‎ הרהורים של אבא

October 25, 2010

Permalink for '‫ביטוח לאומי, חוק ההסדרים והסיבוב הגדול‬'

15:38

‫ביטוח לאומי, חוק ההסדרים והסיבוב הגדול‬

» ‎ הרהורים של אבא

סעיף בחוק ההסדרים, הנפתח במילים 'בשנים האחרונות הוגדלו במידה ניכרת הגמלאות שמשלם המוסד לביטוח לאומי' – אינו יכול להכיל בשורות טובות. ואכן, פרק ה' לחוק ההסדרים, העוסק במוסד לביטוח לאומי, מכיל בעיקר בשורות רעות.

ניתן לחלק את סעיפי החוק לשניים: החלק העוסק בהכנסותיו של המוסד לביטוח לאומי, והחלק העוסק בהוצאותיו.

את החלק העוסק בהוצאות אפשר לסכם במילה אחת: קיצוצים. חלק זה כולל, ראשית, את ביטול ההגדלה המתוכננת בקצבאות הילדים לילד השני, השלישי והרביעי, שהיו מתוכננות לעלות בעקבות ההסכמים הקואליציונים עם הבית היהודי ועם ש"ס. בסגנון הישן והרע של חוק ההסדרים – מודיעים על הגדלת קצבאות בכותרות גדולות, ואת ביטול ההעלאה המתוכננת מודיעים בקטן.

עמדתי היא, שיש להגדיל את קצבאות הילדים הנהוגות בישראל.אך עמדה זו אינה בגדר קונצנזוס – קצבאות ילדים הם נושא שנוי במחלוקת, גם בקרב אנשי שמאל. אך את השינוי הבא, אין דרך אחרת לתאר למעט גזירה. ואני מדבר על הגבלת העדכון של הקצבאות. חוק הביטוח הלאומי קובע שרוב הקצבאות המשולמות על פיו – ולא מעט קצבאות ותשלומים הצמודים אליהן – יהיו צמודים לעליית המדד. חוק ההסדרים עושה תרגיל קטן אך מלוכלך – הוא קובע שהקצבאות יתעדכנו בשיעור עליית המדד, פחות 1.5%. כלומר, החוק מגדיר מנגנון של שחיקת הגמלאות, באופן אוטומטי. כאילו לא היו הגמלאות נמוכות מספיק, מעכשיו הן יתחילו להיות נמוכות יותר משנה לשנה.

החלק השני – שעוסק בהכנסות הביטוח הלאומי – הוא מורכב מעט יותר.

הוא כולל את הקטנת ההעברה מהאוצר לביטוח הלאומי מחד, ואת הגדלת דמי הביטוח הלאומי שמשלמים האזרחים מאידך.

כדאי לשים לב שהמהלך הזה הוא חלק – כמעט החלק האחרון – מ'עסקה סיבובית', שבה עובר נטל המס מהמעסיקים, דרך הממשלה, אל העובדים.

בראשית היותו של הביטוח הלאומי, הוא מומן אך ורק מכספי המעסיקים והעובדים – כאשר המעסיקים שילמו את רוב הסכום (כשני שליש) והעובדים שילמו את היתרה. בשנת 1986 החליטה הממשלה להקל על המעסיקים, מתוך כוונה מוצהרת 'להוזיל את עלות העבודה' (ובכך לצמצם את האבטלה), והנהיגה 'שיפוי מעסיקים' – אוצר המדינה משלם חלק מהתשלום בו חוייבו המעסיקים עד אז, חלק שהלך וגדל עד שתשלומי המעסיקים ירדו מ-15% מהשכר אל 5% ממנו.

הצעד הזה לווה בהצהרות יפות על חשיבותו לעידוד התעסוקה, ועל מחוייבותה של המדינה לאיזונו הפיננסי של המוסד לביטוח לאומי, אך עד מהרה קרה מה שקל היה לצפות שיקרה, והחל השלב השני של התנועה הסיבובית: האוצר החל לקצץ את הקצבותיו לביטוח הלאומי – מהלך שאת המשכו ניתן לראות בחוק ההסדרים הנוכחי. מדהים לראות שהקיצוץ הזה אפילו לא מתורץ במצבו הקשה של אוצר המדינה – הסיבה לקיצוץ היא 'בשל תוספת ההכנסה הצפויה למוסד¹. אתה הבנת את זה, ברוך? לפני שתי פסקאות הסברנו עד כמה מצבו של המוסד חמור, אבל עכשיו גילינו, לגמרי במקרה, 'תוספת הכנסה צפויה', ואפשר לקצץ.

את הקיצוץ הזה מממנים בשתי דרכים. הראשונה היא קיצוץ הקצבאות, שהוזכר לעיל. הדרך השניה היא העלאת דמי הביטוח על העובדים²– ואכן, כמו לפי הספר, חוק ההסדרים מכיל סעיף העוסק בהעלאת דמי הביטוח הלאומי בכחצי האחוז.

(שני סעיפים נוספים מופיעים בחוק ההסדרים: הורדת התקרה לתשלום ביטוח לאומי והארכת ההעברה מענף ילדים לענף אבטלה. לשני סעיפים אלו לא אתייחס כאן).

_____

1. הערת המערכת: הבלוגר עפרי רביב מסביר כאן מדוע תוספת ההכנסה הצפויה לבט"ל עקב הורדת התקרה לתשלום ביטוח לאומי היא פשוט הבטחת שווא. לפי הניתוח שלו, המהלך המוצע יביא לירידת הכנסות הבט"ל ולא להעלאתן. אם הוא אכן צודק, יש כאן אחת מהשתיים – הונאה מכוונת של חברי הכנסת או תחשיב כלכלי רשלני.

2. יש לשים לב שבחוק ההסדרים עצמו ההעלאה הזו מנוסחת כ'שיעור דמי הביטוח הלאומי הנגבה ממעסיקים'. אלא שמדובר כאן בדמי ביטוח שנגבים ממעסיקים – ואלו בתורם מנכים אותם משכר עובדיהם.

_________

חוות דעת זו היא חלק מפרויקט "ציבור, רוצה להשתתף בחוק ההסדרים?" מהבלוג "ללא אליבי" בשיתוף אתר עבודה שחורה.

עמוד הפרויקט ב"ללא אליבי"

עמוד הפרויקט ב"עבודה שחורה". פורסם במקור בעבודה שחורה

פוסטים קשורים

October 19, 2010

Permalink for '‫אין עניים, ולעזאזל העובדות‬'

9:18

‫אין עניים, ולעזאזל העובדות‬

» ‎ הרהורים של אבא

השבוע התפרסמה באתר דה-מארקר ידיעה שכותרתה 'מכון ירושלים לחקר שווקים: "מצב העניים בישראל הוטב משמעותית בשנים האחרונות". כחוקר מדיניות חברתית וכמי שעוסק בתחום העוני, מאוד הופתעתי מהכותרת, וכמובן שניגשתי לקרוא את הכתבה.

אז ראשית, צריך להגיד מילה טובה לדה-מארקר: הם לא פרסמו את ההודעה לעיתונות כלשונה. לא לא, הם ערכו אותה, הורידו ממנה חלק מהפרטים המיותרים ואף טרחו ותרגמו מספר משפטים מדף האודות של האתר, כדי להבהיר במי מדובר! פעולות אחרות, כגון תהייה על קנקנו של הדו"ח הזה או פנייה לבעל מקצוע כדי שיחווה עליו את דעתו, לא נעשו, אבל מצד שני כנראה שבמצב העיתונות היום, צריך להסתפק במועט.

בניגוד לכתב העיתון מוטי בסוק, אני הטרחתי את עצמי וקראתי את הדו"ח המלא. וכך גיליתי את מה שהיה צפוי: שכשמכון לחקר שווקים מפרסם דו"ח על עוני, כנראה שהמטרה היא לא להעשיר את ידיעותינו, אלא להשפיע על דעת הקהל בכיוון מאוד מוגדר. למרבה הצער, גיליתי גם שהנאמנות לעובדות ולמציאות קצת נדרסת בדרך.

המסמך הזה הוא אוסף די מביך של חצאי-אמיתות, הטעיות ושימוש מניפולטיבי בסטטיסטיקה, שמטרתו להוכיח א. שאין עניים, ו-ב. שמדיניות הממשלה לא עוזרת לעניים.

כבר בפרק ה'רקע', מסביר לנו ירדן גזית, מחבר המסמך, שיש בעייתיות במדידת העוני הישראלית: היא מדידה יחסית. לטעמו של גזית, 'יש לעשות שימוש במדדים אחרים, משמעותיים יותר, למדידת עוני' – כלומר, במדדי עוני מוחלטים. בכך מתעלם גזית מהקונצנזוס המקצועי בנושא העוני, בו שוררת כיום הסכמה שמדדי עוני מוחלטים הם, מחד, בלתי ניתנים להגדרה – ומאידך, סותרים את האופן שבו כל אדם מן הישוב תופס את מושג העוני.

בפרקים הבאים, מתחיל גזית לגלגל ערימה של נתונים שמטרתם, לכאורה, להראות שמספר העניים קטן בשנים האחרונות, ולא גדל.

ראשית, גזית טוען כי 'קו העוני של הביטוח הלאומי הועלה ריאלית ב- 10.5'. כלומר, אם משווים את קו העוני של 2008 לזה של 2002, רואים עלייה נומינלית של 26% ועלייה ריאלית של 10.5%.

הנתון הזה, שנראה במבט ראשון משכנע מאוד, הוא לא רלוונטי לחלוטין. ראשית, בגלל שהשוואה 'ריאלית', למרות שמה המפתה, אינה רלוונטית למי שחי בעוני: מדד המחירים לצרכן, שעל פיו מחושבת השוואה זו, אינו מותאם להוצאות של משפחה החיה בעוני אלא של משפחה ממוצעת. סעיפים שונים במדד, כמו טיסה לחו"ל או הוצאה על גנן, אינם רלוונטיים כלל לאנשים החיים בעוני, ובאופן כללי – השקלול של סל המצרכים שצורכת משפחה החיה בעוני צריך להעשות בצורה שונה לחלוטין מאשר עבור 'המשפחה הממוצעת'. למרבה המזל, חישוב כזה נעשה – וכמו שנראה בהמשך, הוא אינו תומך במסקנותיו של גזית.

שנית, טוען גזית, 'שיעור העניים ירד ב 18.8%- ב 4- שנים'. גזית מסתמך כאן על נתוני בנק ישראל, שאכן מראים (עמ' 298) שבין 2004 ל-2008 הייתה ירידה במדד העוני לפי 'קו העוני לפי מדד קבוע', קרי לפי מדד 1997, בחישוב ריאלי. מעבר לעובדה שהנתון הזה, כמו שטענתי קודם, הוא חסר משמעות, גזית עוסק כאן בליקוט של הנתונים שמתאימים לתיאוריה שלו – הוא לוקח את 2004, שנת השיא של העוני, ומשווה אותה ל-2008. למה 2008 ולא 2009? כי ב-2009 הייתה עלייה בעוני, וזה מקלקל את התיאוריה. כשמודדים – גם במדד הזה, שהוא המדד שנותן את תחולת העוני הנמוכה ביותר – רואים שתחולת העוני נשארה דומה בין תחילת הדו"ח לסופו (16% לעומת 16.8%).

כאן עובר גזית לשורה של נתונים בלתי רלוונטיים לחלוטין – כמו הדיון בחדירת הטלפון הסלולרי, האינטרנט והמחשב לעשירון התחתון בישראל, שאלות שאין להן קשר לשאלת העוני. מכאן הוא עובר למה שנראה כמו בדיחה: 'העניים נחלצים מעוני: 31% מהמוגדרים עניים מפרישים לפנסיה בתוך 5 שנים'. לא ברור איך ניתן לקשור בצורה חד-חד ערכית בין פנסיה להיחלצות מעוני, אבל אין ספק שניתן לקשור באופן הדוק בין העלייה בהפרשה לפנסיה לבין… חוק פנסיה חובה, שנחקק לאחרונה בישראל.

בהמשך המאמר, מנסה לשכנע אותנו גזית שלהיות עני זה בעצם לא כל כך נורא, ושולף מיני נתונים שהקשר בינם לבין עוני, או בינם לבין המציאות, הוא מקרי בהחלט ('הגדרת העוני של הביטוח הלאומי מגדירה אנשים צעירים כעניים כמעט באופן אוטומטי', בלבול חוזר ונשנה בין הכנסה ברוטו לבין הכנסה פנויה, בין תחולת עוני של יחידים לזו של משפחות, בלבול בין השתייכות לחמישון התחתון לבין עוני, ועוד ועוד).

בסוף המאמר מגיע השיא: מסה לא בהירה ומבולבלת, שהקשר שלה לנושא הדו"ח לא ברור, שניתן להכתירה בכותרת 'אין קשר בין צמיחה כלכלית לשוויוניות, וחוץ מזה הישראלים עצלנים ועושים יותר מדי ילדים'.

לסיכום, העובדה שנמצא מי שיממן 'מכון מחקר' שכזה, שכל תפקידו הוא להציג קטעי מחקרים ופיסות מידע באופן שינסה לשכנע אותנו שהשוק החופשי הוא פתרון לכל ומדינת הרווחה רק מזיקה לכולנו, לא אמורה להפתיע אותנו. עם זאת, קצת חבל שכתבי אחד העיתונים הכלכליים המובילים במדינה בוחרים לצטט 'דו"ח' כזה, ועוד בצורה כל-כך לא ביקורתית.

(גם טוכולסקי כותב בעבודה שחורה על אותו ה'מחקר')

פוסטים קשורים

October 17, 2010

Permalink for '‫יוסי התעורר, מתי אתם? (אקטיביזם ופרסומת סמויה בפוסט אחד)‬'

15:04

‫יוסי התעורר, מתי אתם? (אקטיביזם ופרסומת סמויה בפוסט אחד)‬

» ‎ הרהורים של אבא

חברי היקר לי כאח יוסי התקשר אלי הבוקר מוטרד. הוא גר בצריף בגליל בישוב קטן ומנותק. בדיוק הסתיימה עונת הבציר העמוסה, יוסי הוא יינן ולפרנסתו הוא מפקח על כרמים ומכין יין נפלא במחירים ממש טובים שאפשר לרכוש ממנו ישירות או מהיקב שלו. ואחרי שדילגנו פה באלגנטיות לפרסומת סמויה – גלויה, שאני עושה דרך אגב באהבה ובלב שלם, כי היין שלו באמת נפלא, נגיע ללב העניין.
יוסי שמע משהו על חוק האזרחות החדש, וביקש שאספר עליו קצת, סיפרתי לו, והוא שאל מה החבר'ה שלי עושים בעניין. הוא התכוון למפלגת העבודה. אמרתי לו שהם עושים מה שהם עשו ב-15 השנים האחרונות, וזה כלום. סיפרתי לו קצת על ההפגנות בשיח ג'אראח ובסילוואן, אבל הסכמתי אתו שלא נעשה מספיק, ושהמצב מתדרדר במהירות מבהילה, כפי שהדברים מתועדים בבלוג המדכא והחשוב מדרון החלקלק
הוא אמר שהוא מרגיש כמו אזרח ברפובליקת ווימאר בסוף ימיה, ואחר כך, כשילדיו ישאלו אותו אבא, מה אתה עשית, לא יהיה לו מה להשיב להם. זה עורר בי גם מחשבות על עצמי. האם אני עושה מספיק? האם אני עושה בכלל. כפי שניסח זאת @mux2000 בטוויטר:

האינטלקטואליה בישראל נחלקת לשניים: אלה שיש להם כבר דרכון, ואקטיביסטים

באמת ההרגשה היא שההתדרדרות חמורה, מהירה, ולא בשליטתנו. אבל גם משהו מעודד קורה. אנשים הגונים בכל הארץ מתחילים להתעורר, ולהבין שאם הם לא יתעוררו בקרוב, משהו איום ונורא יקרה, שאנחנו מאד נתקשה להסביר לדורות הבאים את חלקנו בו. או את התעלמותנו ממנו. או למה ברחנו, כשהכל כבר בער.

או קי, אם נחתוך לשורה התחתונה, יוסי התעורר, הוא מוכן להרתם למאבק. הוא גר באזור הגליל המערבי, האם אתם מכירים קבוצה או פעילות שהוא יכול להצטרף אליה? את התשובות אתם יכולים להשאיר כאן בתגובות, או לפנות ישר ליוסי Yossi Yodfat בפייסבוק, yossiyodfat at gmail.com . זהו חברים, העיירה בוערת, ונגמרו התירוצים.

פוסטים קשורים

October 11, 2010

Permalink for '‫הצד הטוב של עליית מחירי הדיור במרכז‬'

13:11

‫הצד הטוב של עליית מחירי הדיור במרכז‬

» ‎ הרהורים של אבא

הבלוג הזה כבר לא התעדכן זמן רב. בעקרון זה סימן טוב. זה סימן שלי ולבחור השני שפעם כתב פה ושכחתי את שמו, יש המון עיסוקים בחיים, ופחות זמן לכתוב.

א. רגע בתחנת דלק
ישבתי לקפה בתחנת דלק ליד רמת חובב. כעיקרון יושבים שם בעיקר בדווים. בחור בדווי צעיר שישב ליידי, תושב אחד ממקבצי האוהלים הסמוכים, העלה בי הרהורים נוגים על האבטלה הגואה בישובי הבדווים, והשד הדמוגרפי. בשיחה של שתי דקות אתו, התברר כי הוא מדריך רכיבה מוסמך (על סוסים) שאלתי אותו למה הוא לא עוסק בכך, והוא אמר שזה גורם לו כאבי גב. עוד דקה לתוך השיחה התברר לי שהוא מסיים השנה לימודי הנדסת מכונות, ובסוף השנה יהיה מהנדס מכונות מוסמך. בינתיים הוא עובד בשמירה באחד המתקנים הסמוכים. השבוע אפילו דיברתי עם בדווי שעובד בשמירה על מתקן בשטחים, הנה פוסט ציונות בשבילכם.כשנפרדנו אמרתי לו שאני מקנא בו שהוא מצליח להתמודד עם כל המתמטיקה המורכבת שכרוכה בכך, אני בחיים לא הייתי מצליח.

ב. חרדת נטישת תל אביב
בזמן האחרון (שנתיים) הפיד שלי בטוויטר ופייסבוק מלא תלונות על עליית מחירי הדיור בתל אביב ובמרכז בכלל. המצב כל כך גרוע עד שאנשים מציעים להשכרה דירות עם פיצ'רים כמו שצילמה הגר:

דירה להשכרה בתל אביב צילום: @hagaraf

אני מבין לגמרי למה אנשים רוצים לגור בתל אביב. התרבות, הסובלנות, הפתיחות, הזמינות של השרותים, התעסוקה ועוד. לעזאזל, אפילו אני, עכבר קיבוץ שכמותי, גרתי שלוש שנים בתל אביב, בלימודי בקמרה, ונהניתי מכל רגע.

אני מבין גם את הלעג כלפי אלו שגרים בפריפריה, כפי שניסחה זאת מצויין כדרכה, אביבה משמרי, בפייסבוק:

למה לא תבואו? זה רק חמישים וחמש דקות מתחנת הרכבת טיז-אל-נאבי, פלוס עשר דקות במונית שירות ולבקש לרדת לפני מעבר הגבול, ומשם כבר נאסוף אתכם! (אנשים שעברו לפריפריה מנסים לנחם את עצמם)

אבל, כמו שאומר קיציס לפרידמן בדמותה של חלי: "אני מרגיש שאבל גדול מתקרב". אחת הסיבות לעליבותה של הפריפריה היא הדחיסות במרכז. ואם יותר אנשים שראו את גודאר, קראו את קפקא, הולכים לתאטרון מדי פעם, אוהבים לבלות ויודעים להעריך אוכל טוב, יש להם חשבונות בטוויטר, והם לא מצביעי ביבי יבואו לפריפריה, ולא יצטופפו כולם במרכז כמו עכברים על חרטום הספינה הטובעת שכבר החלה לשקוע, יכול להיות שעוד יהיה כאן משהו פעם.

פוסטים קשורים

September 04, 2010

Permalink for '‫מתווה פרץ לפתרון כולל של הסכסוכים ממערב לים וממזרח לירדן‬'

20:53

‫מתווה פרץ לפתרון כולל של הסכסוכים ממערב לים וממזרח לירדן‬

» ‎ הרהורים של אבא

August 13, 2010

Permalink for '‫סמולניות שוכבות עם ערבים. אבל מה עושים סמולנים?‬'

14:19

‫סמולניות שוכבות עם ערבים. אבל מה עושים סמולנים?‬

» ‎ הרהורים של אבא

שימו לב למודעה הזו, החושפת את פרצופם האמיתי של התומכים בהעלאת תמלוגי הגז:

מודעה נגד העלאת תמלוגי הגז

ועכשיו גם מתגלה המנוול האמיתי, שימו לב:

נטיעת עצים משותפת עם ערבים

אלוהים אדירים! הוא נוטע עצים עם ערבים! מתי כבר יקימו בתי דין לשיפוט מהיר לאנשים כאלו?

שכחו גם להוסיף שאחד המעורבים בקמפיין, שוקי גלילי, אוכל חומוס עם ערבים.

בהמשך לתיאוריה שלי שאפשר להצמיד לכל דיון אינטרנטי מערכון של מונטי פייתון, הנה אחד בשבילכם:
>

Subscribe to the comments for this post?
Share this on del.icio.us
Share this on Facebook
[nadav.blogdebate.org] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%20%D7%9C%D7%91%20%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%94%20%D7%94%D7%96%D7%95%2C%20%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%A4%D7%AA%20%D7%90%D7%AA%20%D7%A4%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%A4%D7%9D%20%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%99%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%90%D7%AA%20%D7%AA%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%20%D7%94%D7%92%D7%96%3A%0D%0A%0D%0A%0D%0A%0D%0A%D7%95%D7%A2%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%95%20%D7%92%D7%9D%20%D7%9E%D7%AA%D7%92%D7%9C%D7%94%20%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%95%D7%9C%20%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%99%2C%20%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%20%D7%9C%D7%91%3A%0D%0A%0D%0A%0D%0A%0D%0A%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D%20%D7%90%D7%93%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D%21%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%A0%D7%95%D7%98%D7%A2%20%D7%A2%D7%A6%D7%99%D7%9D%20%D7%A2%D7%9D%20%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9D%21%20%D7%9E%D7%AA%D7%99%20%D7%9B%D7%91%D7%A8" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
Add this to Google Reader
[b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!

פוסטים קשורים

August 05, 2010

Permalink for '‫לא נסתום את הפה, כי ככה אמא אמרה לי‬'

19:47

‫לא נסתום את הפה, כי ככה אמא אמרה לי‬

» ‎ הרהורים של אבא

אמי, יעל פרץ ז"ל הייתה חוגגת את יום הולדתה ה-62 ב-6 באוגוסט לולא נפטרה ב-2007. עד יומה האחרון היא הייתה לוחמת עיקשת וחסרת פשרות לשלום וצדק חברתי, וראתה את השניים שלובים זה בזה בקשר בל יינתק.

תקרית אחת בתחילת שנות השמונים, עליה היא סיפרה לי, משמשת לי השראה עד היום. בשנים אלו היו הפגנות סוערות בירושלים, שלוו בתגרות בין ימין לשמאל. באחת ההפגנות הללו נרצח חברם של הורי, אמיל גרינצוויג ז"ל, מרימון שהשליך עליו הכהניסט יונה אברושמי.

באחת מן ההפגנות הללו מצאה את עצמה אמי, לבושה בחולצה של שלום עכשיו, בתוך חבורה של כהניסטים זועמים. האירוע היה יכול להגמר באופן טראגי ביותר, לולא היא, לוחמת אמיצה וחסרת פחד עשתה את הדבר הפשוט והקשה ביותר: דיברה אתם. היא סיפרה להם שגם היא פוחדת מן הערבים, ולכן חשוב השלום. והם הקשיבו לה. לא בטוח שהשתכנעו, אבל הקשיבו.

למה אני חוזר לסיפור הזה דווקא עכשיו? כיוון שנפתחה קבוצת פייסבוק בשם "לא נסתום את הפה" כקריאה לפעולה בעקבות קמפיין ההסתה נגד הקרן החדשה לישראל. כרגע הקבוצה מלאה בתגובות עוינות. ברוחה של אמי ולזכרה, אני מבקש מכם להכנס לקבוצה, ולראות שמאחורי כל תגובה עוינת מסתתר אדם מפוחד ומוסת. לראות בכל תגובה כזו הזדמנות לשיחה, להסביר את עמדותינו, להסביר להם כיצד הקרן פועלת כדי למנוע את דיכויים כמזרחים, נשים הומואים, או סתם אזרחים. הכל במתינות ובצורה מכובדת, בלי השמצות ובטונים רגועים. תופתעו כמה צורת הדיון הזו אפקטיבית. אני כבר יודע את זה כי אמא אמרה לי.

יהי זכרה ברוך.

Subscribe to the comments for this post?
Share this on del.icio.us
Share this on Facebook
[nadav.blogdebate.org] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%90%D7%9E%D7%99%2C%20%D7%99%D7%A2%D7%9C%20%D7%A4%D7%A8%D7%A5%20%D7%96%22%D7%9C%20%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%94%20%D7%97%D7%95%D7%92%D7%92%D7%AA%20%D7%90%D7%AA%20%D7%99%D7%95%D7%9D%20%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA%D7%94%20%D7%94-62%20%D7%91-6%20%D7%91%D7%90%D7%95%D7%92%D7%95%D7%A1%D7%98%20%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%90%20%D7%A0%D7%A4%D7%98%D7%A8%D7%94%20%D7%91-2007.%20%D7%A2%D7%93%20%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%94%20%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F%20%D7%94%D7%99%D7%90%20%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%94%20%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%AA%20%D7%A2%D7%99%D7%A7%D7%A9%D7%AA%20%D7%95%D7%97%D7%A1%D7%A8%D7%AA%20%D7%A4%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA%20%D7%9C%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%95%D7%A6%D7%93%D7%A7%20%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99%2C%20%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%AA%D7%94%20%D7%90%D7%AA%20%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D%20%D7%96%D7%94%20%D7%91" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
Add this to Google Reader
[b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!

פוסטים קשורים

August 03, 2010

Permalink for '‫תוכנית טובה. יכולה להיות טובה יותר‬'

12:00

‫תוכנית טובה. יכולה להיות טובה יותר‬

» ‎ הרהורים של אבא

לכבוד

חברי ו. העבודה והרווחה של הכנסת:
ח"כ חיים כץ,
ח"כ שלי יחימוביץ',
ח"כ עפו אגבאריה,
ח"כ רחל אדטו,
ח"כ אריה אלדד,
ח"כ חיים אמסלם,
ח"כ אריה ביבי,
ח"כ אילן גילאון,
ח"כ אורלי לוי אבקסיס,
ח"כ משה (מוץ) מטלון,
ח"כ סעיד נפאע.

א.ג.נ.

הנדון: הערות להצ"ח אחריות המדינה להגברת התעסוקה, לאופק תעסוקתי, ולשירותים תומכי עבודה, התש"ע – 2010

בעקבות הפרסום בעבודה שחורה, קראתי בעניין רב את הצעת חוק: אחריות המדינה להגברת התעסוקה, לאופק תעסוקתי, ולשירותים תומכי עבודה, התש"ע – 2010, שהצעת עם יתר חברי ועדת העבודה והרווחה של הכנסת. זוהי הצעה חליפית לתוכנית ויסקונסין, שתראה שניתן לקיים תוכנית רווחה-לעבודה שתסייע למי שתלוי במערכות הרווחה להשתלב בחזרה בשוק העבודה – בלי להענישו ובלי להאשימו במצבו. ברצוני לברכך על הגשת ההצעה הזו, שנראית לי כהצעה ראויה ביותר, אך לטעמי יש בה מספר חסרונות שניתן לתקן.

להצעה יש כמה יתרונות מרכזיים, חשובים ביותר, על תוכניות ‘מהל”ב’ ו’אורות לתעסוקה’.

ראשית, התוכנית אינה מניחה כי ניתן לפתור את בעיות האבטלה והעוני של ישראל על ידי התייחסות לבעיות המוטיבציה של המובטלים בלבד. הנחת היסוד של התוכניות הקודמות הייתה כי אם רק ניתן למקבלי הבטחת הכנסה את ההכשרה הראויה, ואת המוטיבציה הדרושה, כדי להשתלב בשוק העבודה – בעיותיהם יפתרו. התוכנית הנוכחית מבוססת על ההנחה, כי בעיית האבטלה היא ראשית לכל בעיה מבנית, ולכן יש לדאוג ליצירת מקומות עבודה, במקביל להשמת מובטלים בעבודה, שכן השמה בעבודה כשאין עבודה היא חסרת ערך. לכן, הסעיף הראשון בהצעת החוק (ס’ 3) מתייחס לאחריותה של המדינה לשוק התעסוקה.
שנית, החוק אינו מכיל אלמנט של שלילת קצבה נוסף על זה שקיים ממילא בחוק הבטחת הכנסה. יתר על כן – הוא מצמצם את תחולתו של אלמנט זה, במקרים שבהם לא ניתנים שירותים תומכי עבודה (ס’ 5ב). שלילת קצבה היא האינדיקטור הטוב ביותר למטרתן של תוכניות רווחה לעבודה – מטרתן של תוכניות המכילות שלילה כזו היא להעניש את מי שאינו מעוניין לעבוד, לכאורה. מטרתן של תוכניות שאינן מכילות אלמנט כזה, היא לסייע לו להשתלב בשוק העבודה.
לבסוף, החוק אינו מכיל אלמנט של הפרטה. דגש רב הושם על כך שכל העובדים בתוכנית יהיו עובדים של לשכת התעסוקה, במקום עובדים של חברות חיצוניות כפי שהיה בתוכניות קודמות.

עם זאת, ראוי להצביע על כמה חסרונות בטיוטת הצעת החוק, שהתייחסות אליהם יכולה להפוך חוק טוב לחוק מצויין:

החוק מיועד לפעול דרך לשכות התעסוקה. אלא שללשכות התעסוקה כיום תפקיד חשוב ומוגדר: מציאת עבודה למי שמחפש כזו. זהו תפקיד שהוא מצד אחד רחב יותר מתפקידן של תוכניות רווחה לעבודה – שכן הוא כולל גם את מי שפוטר מעבודתו זה עתה, וחיפוש העבודה שלו צפוי להיות קצר ומוצלח, בעוד תוכניות רווחה לעבודה נועדו כדי לטפל במי שנמצא מחוץ לשוק העבודה מזה זמן רב, ונדרש טיפול אישי צמוד על מנת להשיבו אליו. מסיבה זו, תפקידה של לשכת התעסוקה הוא, מאידך, גם צר יותר מזה של התוכנית המוצעת – לשכת התעסוקה מסתפקת, ברוב המקרים, בחיפוש עבודה, שכן רוב לקוחותיה אינם נדרשים לפתרונות מקיפים.לכן, כדי לתת מענה טוב למי שנזקקים לטיפול מיוחד כדי להשיבם אל שוק העבודה, אין להסתפק בלשכות התעסוקה הרגילות – יש להקים שירות יעודי שיתמחה במתן מענה לאוכלוסיות אלו. שירות זה יכול בהחלט להיות מוקם במסגרת שירות התעסוקה, אך עליו לקיים מערכת ארגונית נפרדת, שתאפשר קיום של ידע ארגוני ופרקטיקות ארגוניות עצמאיות.
השם הכולל לתוכניות מסוג זה – תוכניות ‘מרווחה לעבודה’ – אינו מקרי. לרוב, הלקוחות של תוכניות כאלו מגיעים אחרי טיפול רב-שנים בשירותי הרווחה. לכן, לגורמי רווחה – בדגש על הלשכות לשירותים חברתיים ועל העובדים הסוציאליים המועסקים בהן – היכרות עמוקה הן עם המאפיינים של אוכלוסיות אלו, והן עם הלקוחות הספציפיים. מאידך, לעובדים סוציאליים יש את ההתמחות הנדרשת על מנת להכיר את מכלול הגורמים המשפיעים על יכולותיו התעסוקתיות של אדם, על מנת להתאים לו תוכנית שתסייע באופן המיטבי בשילובו בשוק העבודה. יש לשלב בתוכנית עובדים סוציאליים, בתפקידים יעוציים, ניהוליים וטיפוליים, ולמסד את הקשר של התוכנית עם גורמי הרווחה.
התוכנית אמנם מכירה בכך שמצבם של הלקוחות אינו נובע רק מתכונות האופי שלהם, אלא גם מהמבנה החברתי, אך אינה מביאה תובנה זו לידי ביטוי פרקטי, משום שהיא מציעה מסגרת אחידה להכשרה, שבבסיסה ההנחה שיש סל מסוגלויות מוגדר שמאפשר השתלבות בשוק העבודה. כדי להביא הנחה זו לידי ביטוי, יש להתאים את התוכנית לתנאים היחודיים הקיימים בכל אזור ואזור, וליצור תוכניות שיהיו חלק ממערכת תמיכה מקומית, המותאמת למאפיינים היחודיים של כל רשות מקומית, ולעתים אף של כל שכונה.
יש להדגיש את עצמאות הלשכות המקומיות, ואת שיתוף הפעולה שלהם עם גורמים מקומיים אחרים. שיתוף פעולה עם המחלקה המקומית לשירותים חברתיים, עם הרשות המקומית, ועם שאר גורמים מקומיים יכול לאפשר את הגמישות הנדרשת כדי לתפור עבור הלקוחות חבילה מלאה שתאפשר השתלבות מיטבית בשוק העבודה, בדגש על מאפייניו המקומיים. כך, למשל, הכשרות מקצועיות צריכות להתבסס על היכרות עם התנאים היחודיים השוררים ברשות, על מנת להכשיר את הלקוחות למקצועות הנדרשים בסביבת מגוריהם; בניית שירותים תומכי עבודה צריכה להיעשות בתיאום עם גורמי הרווחה ברשות, המכירים את הקשיים הספציפיים העומדים בפני הלקוחות באיזור זה, ויודעים להציע פתרונות לקשיים אלו.

בתקווה שנגיע ליום שבו מחפשי עבודה יקבלו יחס הוגן,

נדב פרץ,
מרצה למדיניות חברתית, מכללת ספיר והמכללה האקדמית אשקלון

פורסם במקור בעבודה שחורה

Subscribe to the comments for this post?
Share this on del.icio.us
Share this on Facebook
[nadav.blogdebate.org] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%9C%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%93%0D%0A%0D%0A%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%99%20%D7%95.%20%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94%20%D7%95%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%95%D7%97%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA%3A%0D%0A%D7%97%22%D7%9B%20%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%9B%D7%A5%2C%0D%0A%D7%97%22%D7%9B%20%D7%A9%D7%9C%D7%99%20%D7%99%D7%97%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5%27%2C%0D%0A%D7%97%22%D7%9B%20%D7%A2%D7%A4%D7%95%20%D7%90%D7%92%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94%2C%0D%0A%D7%97%22%D7%9B%20%D7%A8%D7%97%D7%9C%20%D7%90%D7%93%D7%98%D7%95%2C%0D%0A%D7%97%22%D7%9B%20%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94%20%D7%90%D7%9C%D7%93%D7%93%2C%0D%0A%D7%97%22%D7%9B%20%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%90%D7%9E%D7%A1%D7%9C%D7%9D%2C%0D%0A%D7%97%22%D7%9B%20%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94%20%D7%91%D7%99%D7%91%D7%99%2C%0D%0A%D7%97%22%D7%9B%20%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%9F%20%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9F%2C%0D%0A%D7%97%22%D7%9B%20%D7%90" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
Add this to Google Reader
[b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!

פוסטים קשורים

July 31, 2010

Permalink for '‫31 ביולי, 2010: תקיפה הומופובית אחרי מצעד הגאווה בירושלים‬'

17:14

‫31 ביולי, 2010: תקיפה הומופובית אחרי מצעד הגאווה בירושלים‬

» ‎ הרהורים של אבא

פורסם במקור כאן
שמי גיל, ירושלמי בעבר ותל אביבי בהווה. אתמול זמן קצר לאחר מצעד הגאווה בירושלים הותקפתי באגרופים ובחפץ מתכתי על ידי שני נערים במרכז העיר מפני שהשענתי את ראשי על ברכיו של בן זוגי. בסביבות השעה 22:00 ישבנו חבורה גדולה במסעדת המבורגרים ברחוב הלל. הרחוב היה מלא באנשים שהגיעו ישירות מהמצעד, ניתן היה לזהות זאת רק על פי הפליירים והסרטים הצבעוניים שהיו בסביבה, וגם אצלנו בשולחן הייתה נציגות מגוונת: שני זוגות הומואים, זוג לסבי, וגם כמה סטרייטים. בשולחן הסמוך ישבו שני נערים צעירים כבני 14, גלויי ראש, ונעצו בנו מבטים. הבחנתי בחוסר הנוחות שלהם, והבטתי בהם חזרה, הוחלף מבט. הם לא אכלו שום דבר, רק ישבו והסתכלו. בשלב כלשהו הם הלכו. כעבור כחצי שעה, הופיעו שני חברים נוספים, אור ורותם, וקמתי להגיד להם שלום. אז ראיתי את הנערים מתקרבים שוב. זה נראה לי מעט חשוד. אחד מהם עבר ביני לבין אור ונעמד מאחוריי, וכעבור רגע השני הטיח בי אגרופים: אחד באוזן, אחד בצוואר. מיד כשהתאזנתי הרמתי את הרגליים ורצתי אל תוך המסעדה. כשיצאתי כעבור רגע אור כבר לא היה שם, ויושבי השולחן נראו המומים. כשהתחבאתי בתוך המסעדה, אחד הנערים הטיח בראשו של אור חפץ מתכתי כלשהו, כנראה חגורה, דחף בכוח עוד אחד מיושבי השולחן, ואז הם פתחו בריצה וצעקו לעבר השולחן: "מוות להומואים, להרוג את כולכם". כל זאת סיפרו לי אור, וחבריי בשולחן: סבתא שלי לימדה אותי 'מרביצים לך, תברח', ואני מיישם.

אור דימם מהעורף מהשריטה. אצלי רק צלצלו האוזניים, וסימן אדום הופיע על הצוואר. "בסך הכול" מכה יבשה. ניגשנו לניידת משטרה שחנתה בסמוך וביקשנו להתלונן. אמרתי לשוטר שאני יכול לזהות את הנערים בקלות, מפני שצפיתי בהם שעה ארוכה, ואור ביקש פולידין. השוטר לא הציע לחפש אחריהם. במקום זאת, הוא הפנה אותנו למגרש הרוסים, שם אפשר להגיש תלונה וגם לקבל עזרה רפואית. במגרש הרוסים הודיעו שאין להם תיק עזרה ראשונה, וכעבור כשעה המתנה מסרנו עדות בפני השוטר התורן, שהבטיח שיעשו כמיטב היכולת.

אגרוף הוא רק אגרוף, וברור לי שאני לא הראשון לחטוף מכות בירושלים, בישראל ובפלשתין. גם אין לי אשליות שהנערים האלה ייתפסו ויידרשו להסביר את מעשיהם בפני מישהו. בסך הכל, מה קרה? כמה מכות יבשות וקצת דם. זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. וזה העניין: כבר היה יותר גרוע. מצעד הגאווה שבו צעדנו כמה שעות קודם לכן ציין שנה להירצחם ביריות של ליז וניר בבר נוער בתל אביב. לפני חמש שנים, באותו מצעד בדיוק, נדקר אדם, עוד בחור צעיר ששרד למרבה המזל. אחד הנואמים החריפים בעצרת שנערכה אמש לאחר המצעד, בחור טרנס בשם עידו, ביקש להזכיר שהבר נוער לא היה אירוע חריג, כפי שהציבור הרחב, וגם רבים בקהילה הלהטב"ית, מעדיפים לחשוב. מבלי להתעלם מהעובדה שהחיים בארץ הזו מלאים באלימות ובדיכוי על סוגיו המופנים כלפי קהילות ופרטים רבים, אני מבקש לומר: אל תחשבו שהתקדמנו כל כך הרבה. נכון, יש כמה הומואים בפריים טיים, בג"צ כופה על המדינה הסרבנית להעניק זכויות ללהט"בים, ובתל אביב יש מלא מלא מסיבות, אבל השינוי הוא שטחי בלבד: כמו טפלון, מדובר רק בציפוי דק המכסה על תהומות של עוינות ושנאה המלובה באורח גלוי וללא התנצלות על ידי פוליטיקאים, אנשי דת, עיתונאים, מורים ומחנכים ורבות ורבים אחרים.

אני כועס על האגרוף שהוטח בפרצופי, אבל אני לא יודע אם אני יכול לכעוס על הנערים הצעירים הללו: הם בסך הכול מיישמים את מה שמשדרים אליהם מכל הכיוונים. כל עוד במגרשי המשחקים בבתי הספר 'הומו' היא קללה נפוצה, כל עוד סגן ראש עיריית ירושלים מבקש להצעיד בהמות אל מול מצעד הגאווה ובקריצת עין מיתממת לשלול את אנושיותנו, כל עוד אנושיותם של טרנסים, ביסקסואלים לסבית והומואים מוטלת בספק תמידי, אולי אי אפשר לכעוס באמת על שני הנערים האלה, הם רק הש"ג.

חשוב והכרחי להזכיר שיש מי שסובלים מאיום האגרוף-הבא יותר מאחרים. רבים נוטים לשכוח שהטרנסיות והטרנסים, וכל מי מאיתנו שחורג בדרך זה או אחרת מהנורמות המגדריות השגורות, תמיד נחשבים כמי שצריכים להצטדק ולהתיישר או לחטוף אגרוף או רק קללה עסיסית. לפעמים גם מהומואים (כפי שראיתי לא פעם ולא פעמיים). לכן חשוב להזכיר שסולידריות היא אינה בגדר מותרות: היא הכרח. ולכן, כשאנחנו מקבלים בסובלנות את מי שאומר 'למה לצעוד דווקא בירושלים? לכו לתל אביב' או 'תעשו מה שאתם רוצים בבית, אבל למה לנפנף?' אנחנו חוטאים לעצמנו. מי שלא רוצה אותנו ברחובות ירושלים, לא רוצה אותנו בשום מקום, גם אם נסתגר בבית עד קץ הימים. זה מה שהאגרוף הזה אומר בתמצית: תיעלמו. אני חייתי יותר שנים בירושלים משני הנערים האלה, ובטח שאין להם זכות יתרה על הרחובות האלה. היום אני כבר לא חי שם. ברור לי שגם בתל אביב יכולים לתקוף אותי, אבל לפחות שם נבחרי הציבור לא מעניקים לכך גיבוי שבשתיקה.

החשיפה הציבורית לא קלה לי, ואני מבקש להעביר את המלים האלה למרות ולא בגלל. אני לא מבקש אמפתיה, או גינוי רפה לאלימות (כל אחד יכול לגנות מעשה אלים, אפילו אלי ישי) אלא דבר אחר: סולידריות ובחינה אישית של איפה אנחנו מוותרים לשנאה. האגרוף הזה מכוון גם אליכם, להט"בים משלל הקבוצות וגם אל הסטרייטים, כמו שהופנה אל חברי הסטרייט אור, שפשוט הגיע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. מה שיכולתי לעשות אתמול עשיתי: הגשתי תלונה במשטרה. ניסיתי ללא הצלחה לפנות לכלי התקשורת. מה שנותר לי זה לבקש מכם להעביר את המלים האלה הלאה כדי לעכור את שלוותם של אלה שחושבים שהכול ממש בסדר. אמנם לאגרוף בפרצוף יש אפקט יותר מיידי, כפי שלמדתי, אבל מלים זה כל מה שיש לי.

31 ביולי, 2010.

Subscribe to the comments for this post?
Share this on del.icio.us
Share this on Facebook
[nadav.blogdebate.org] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A1%D7%9D%20%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8%20%D7%9B%D7%90%D7%9F%20%0D%0A%D7%A9%D7%9E%D7%99%20%D7%92%D7%99%D7%9C%2C%20%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%99%20%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%A8%20%D7%95%D7%AA%D7%9C%20%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91%D7%99%20%D7%91%D7%94%D7%95%D7%95%D7%94.%20%D7%90%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%9C%20%D7%96%D7%9E%D7%9F%20%D7%A7%D7%A6%D7%A8%20%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8%20%D7%9E%D7%A6%D7%A2%D7%93%20%D7%94%D7%92%D7%90%D7%95%D7%95%D7%94%20%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D%20%D7%94%D7%95%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%AA%D7%99%20%D7%91%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D%20%D7%95%D7%91%D7%97%D7%A4%D7%A5%20%D7%9E%D7%AA%D7%9B%D7%AA%D7%99%20%D7%A2%D7%9C%20%D7%99%D7%93%D7%99%20%D7%A9%D7%A0%D7%99%20%D7%A0%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96%20%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8%20%D7%9E%D7%A4%D7%A0%D7%99%20%D7%A9%D7%94%D7%A9%D7%A2%D7%A0%D7%AA%D7%99" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
Add this to Google Reader
[b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!

פוסטים קשורים

July 26, 2010

0:59

‫רצח בנתניה? לייק!‬

» ‎ הרהורים של אבא

מתוך העמוד הרשמי בפייסבוק של משטרת ישראל. עשרה אנשים עשו לייק לידיעה האיומה על רצח הילדים בנתניה. מה הם התכוונו לומר?

מצאתי את הקטע הבא בדיון בקפה דה מרקר. אף אחד לא יחזיר לי את השעה שביליתי בקריאת דיונים אינסופיים בסגנון הזה:

לא גבירתי. לא אני שובניסט.
את פשוט לא יודעת לקרוא.
כשתלמדי לקרוא עברית ולא בתורות המטופשות האליליות שאת מפיצה, אפשר יהיה לדבר איתך. אולי.
עד אז עשי אהבה, עם פורנו בלי פורנו, ולא מלחמה.
בהתאם לתורה שלך, קחי הכל למקום טוב, או צאי ממקום טוב.
ואז בטוח יפתח מוחך הקטן והחמוד.

אני מתנצל בפני הקוראים שיש לי, או בפני אלו שעוד נשארו לי אחרי המעשה המגונה שאני עושה כאן, על שאני מכריח אתכם להתמקד בטקסט שבציטוט. מה שבולט כאן לעין הוא הפער בין הסאב טקסט העוין, לבין המילים החביבות. כיוון שזה לא לגיטימי לבטא כעס, עצב, עוינות, או אפילו חוסר שביעות רצון בציבור.

בסרטו של מייקל מור "רוג'ר ואני" המדבר על סגירת מפעלי ג'נרל מוטורס בעיר הולדתו, והעברתם למקסיקו למען בצע הכסף יש רגע בו יוצא הרכב האחרון מן המפעל, וכולם מוחאים כפיים. פתאום מישהו אומר: "למה אנחנו מוחאים כפיים?"
התשובה היא – כי זה הרגש היחידי שמותר להביע בציבור.

אלו הם עוד פנים של ההפרטה, ההדרה של הסבל והאומללות מהשיח הציבורי. כששירותי הרווחה קורסים, המשטרה לא מתפקדת מחוסר תקציב, והאזרחים מופקרים לנפשם, והערבות היחידה של הממשלה היא לרווחיהם של העשירים, מה עוד נשאר לעשות חוץ מלייק?

ולסיום, אקלקל לכם לנצח את אחד השירים האהובים:

Subscribe to the comments for this post?
Share this on del.icio.us
Share this on Facebook
[nadav.blogdebate.org] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %0D%0A%0D%0A%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A%20%D7%94%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93%20%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%9E%D7%99%20%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A1%D7%91%D7%95%D7%A7%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9E%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%AA%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C.%20%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%94%20%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D%20%D7%A2%D7%A9%D7%95%20%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%A7%20%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%94%20%D7%94%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%94%20%D7%A2%D7%9C%20%D7%A8%D7%A6%D7%97%20%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%A0%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%94.%20%D7%9E%D7%94%20%D7%94%D7%9D%20%D7%94%D7%AA%D7%9B%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%95%20%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%A8%3F%0D%0A%0D%0A%D7%9E%D7%A6%D7%90%D7%AA%D7%99%20%D7%90%D7%AA%20%D7%94%D7%A7%D7%98%D7%A2%20%D7%94%D7%91%D7%90%20%D7%91%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9F%20%D7%91%D7%A7%D7%A4%D7%94%20%D7%93%D7%94%20%D7%9E%D7%A8%D7%A7%D7%A8.%20%D7%90%D7%A3%20%D7%90%D7%97%D7%93%20%D7%9C" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
Add this to Google Reader
[b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!

פוסטים קשורים

July 25, 2010

Permalink for '‫שייח ג’ראח, ביקיני, פמיניזם‬'

21:00

‫שייח ג’ראח, ביקיני, פמיניזם‬

» ‎ הרהורים של אבא

הפעילים בשייח ג’ראח מבקשים מהמשתתפים באירועי המחאה לא להגיע במכנסיים קצרות או בגופיות, מכיוון שלבוש כזה מרתיע, לדבריהם, פעילות ופעילים פלסטינים ומונע מהם להשתתף במאבק. שלא במפתיע, דובי קננגיסר, נעמה כרמי ויוסי גורביץ נחרדים מהקריאה הזו. כפי שמנסח את הטענה דובי:

עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

הכותבים אומרים לנו שמשמעותה של הדרישה הזו היא לשים את ‘הנשים בסוף’, כשם הפוסט של נעמה. אנחנו בוחרים לקדם את המאבק הפלסטיני – על גבן של נשים.

אני מבקש להוסיף כמה הערות לדיון הזה:

ראשית, כדאי לזכור שהפגיעה כאן היא פגיעה בנשים יהודיות. אישה פלסטינית שלא מהססת ללכת בגופיה, לא תירתע בגלל הבקשה של מארגני המאבק, גם אם זו תגיע אליה – היא רגילה, כנראה, לשבור נורמות חברתיות. אין ספק שיש מקום למאבק על זכויותיהן של נשים ישראליות, ואין ספק שהמאבק הזה קשור גם לקודים של ‘צניעות’. אבל כדאי להפריד בין שתי הקבוצות האלו. שאלת הפטריארכליות של החברה הפלסטינית לא עומדת כאן על הפרק.

שנית, צריך לזכור ששאלות של קודי לבוש מערבות פעמים רבות בין סוגיות של דיכוי נשי לבין סוגיות של הבדלים תרבותיים. אין ספק שבכל מקום שבו אישה אינה סוברנית לקבל את החלטותיה עבור עצמה, היא מדוכאת; אין ספק שבכל מקום שבו אישה סובלת מאלימות עקב היותה אישה, היא מדוכאת; אפשר להטיל ספק בטענה שככל שאישה מכסה חלקים נרחבים יותר מגופה, כך היא יותר מדוכאת. האם החזה החשוף של נשות הזולו מעיד על הישגים פמיניסטיים יוצאי דופן? האם העובדה שבניגוד למצב לפני עשור, היום מקובל לראות את קצה הישבן של נשים – הופכת את הסקיני למופת פמיניסטי?

יש מקרים שבהם הדרישה מנשים לכסות את גופן מקורה בדיכוי. יש מקרים שלא. אז איך יודעים? שואלים. שומעים את הנשים. מבינים את הרקע. לא מטילים את התפיסות התרבותיות שלנו, כמות שהן, על תרבויות אחרות – כי הן לא מתאימות שם.

וכאן אנחנו מגיעים לטיעון הטקטי. לא הטיעון הטקטי של ‘המאבק הפלסטיני חשוב יותר מהמאבק הפמיניסטי’, אלא הטיעון הטקטי של ‘איך לקדם את המאבק הפמיניסטי’. למאבק בשייח’ ג’ראח יש היבטים פמיניסטיים חשובים. לפי עדויות המשתתפות במאבק, זה מאבק שבו נשים – משני הלאומים – נואמות, מובילות צעדות ועומדות בראש. האם זה פחות פמיניזם מגופיה?

את התשובה לשאלה הזו אני לא יודע. גם דובי, נעמה ויוסי לא יודעים. כדי לדעת מה הצעד הנכון בסיטואציה הספציפית, צריך להכיר את הנפשות הפועלות. צריך לדעת אילו משמעויות הן נותנות לתוכן של מאבקים, לכתפיים חשופות, להנהגה נשית. עד כמה המינון של כל הדברים האלה משמעותי עבורן. כמו שחנן אומר – זה לא המקום לקביעות אבסולוטיסטיות, אלא מקום שבו אנו “צריכים להפעיל שיחה ופתיחות לאחרים מאיתנו”, כדבריו החכמים של חנן.

פורסם במקור בבלוג של קהיליית מגדר

Subscribe to the comments for this post?
Share this on del.icio.us
Share this on Facebook
[nadav.blogdebate.org] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%94%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%97%20%D7%92%E2%80%99%D7%A8%D7%90%D7%97%20%D7%9E%D7%91%D7%A7%D7%A9%D7%99%D7%9D%20%D7%9E%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%20%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%90%D7%94%20%D7%9C%D7%90%20%D7%9C%D7%94%D7%92%D7%99%D7%A2%20%D7%91%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA%20%D7%90%D7%95%20%D7%91%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%AA%2C%20%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%95%D7%9F%20%D7%A9%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%A9%20%D7%9B%D7%96%D7%94%20%D7%9E%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%A2%2C%20%D7%9C%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%94%D7%9D%2C%20%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D%20%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D%20%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%A2%20%D7%9E%D7%94%D7%9D%20%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%AA%D7%A3%20%D7%91%D7%9E" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
Add this to Google Reader
[b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!

פוסטים קשורים

אין פוסטים קשורים.

July 24, 2010

Permalink for '‫המקרה המוזר של האוטו בשעת לילה מאוחרת‬'

11:13

‫המקרה המוזר של האוטו בשעת לילה מאוחרת‬

» ‎ הרהורים של אבא

חברה לעבודה נתקעה באמצע הלילה בדרך לקיבוץ. הכביש חשוך לחלוטין. בגלל העבודות בכביש בוטלו בו השוליים, מה שהוביל לכמה תאונות קטלניות בחודשים האחרונים, ומשני צדדיו כפר בדווי. בנוסף לכל הצרות היא לא הצליחה למצוא את משולש האזהרה באוטו, ולכן לא שמה אחד.

שאלתי אותה אם היא לפחות יצאה מן האוטו כדי שלא יפגעו בה נהגים שלא יראו אותה. היא אמרה שלא, כיוון שהיא פחדה מן הבדווים. שאלתי אותה אם הם עשו לה משהו. היא אמרה שכן, גררו אותה עד לתחנת הדלק הקרובה, שם היא ישבה ושתתה קפה בזמן שהיא חיכתה לגרר.

Subscribe to the comments for this post?
Share this on del.icio.us
Share this on Facebook
[nadav.blogdebate.org] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94%20%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94%20%D7%A0%D7%AA%D7%A7%D7%A2%D7%94%20%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2%20%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94%20%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%9A%20%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A5.%20%D7%94%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%A9%20%D7%97%D7%A9%D7%95%D7%9A%20%D7%9C%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9F.%20%D7%91%D7%92%D7%9C%D7%9C%20%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA%20%D7%91%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%A9%20%D7%91%D7%95%D7%98%D7%9C%D7%95%20%D7%91%D7%95%20%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9D%2C%20%D7%9E%D7%94%20%D7%A9%D7%94%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9C%20%D7%9C%D7%9B%D7%9E%D7%94%20%20%20%20%20%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA%20%20%20%D7%A7%D7%98%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%91%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9%D7%99%D7%9D%20%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D%2C%20%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%99%20%D7%A6%D7%93%D7%93%D7%99%D7%95%20%D7%9B%D7" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
Add this to Google Reader
[b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!

פוסטים קשורים

July 18, 2010

Permalink for '‫כנראה שכשלומדים יותר מדי גמרא, שוכחים את עשרת הדברות‬'

9:21

‫כנראה שכשלומדים יותר מדי גמרא, שוכחים את עשרת הדברות‬

» ‎ הרהורים של אבא

העיתונאי החרדי קובי אריאלי מפרסם הבוקר בווינט טור המתאר את זיכויו המפוקפק של צחי הנגבי מאשמת שחיתות שילטונית כפעמי משיח לפחות:

בני האור האמיתיים סובבים בשבוע החגיגי הזה כשגבם השחוח זקוף ויציבתם תמירה. זיכויו המהדהד של השר לשעבר צחי הנגבי הוא אמנם זיכוי נקודתי של איש ציבור נקודתי מחשד נקודתי, אבל בשל אופיו המיוחד, ראשוניותו והרעיון החוקתי שעומד בבסיסו, יהיה אולי הסנונית שתבשר את בוא אביב גאולתנו, זה שיפזר לאיטו את צחנתה הדוחה של מדמנת "שלטון החוק" שהשתלטה על האקלים הציבורי והפכה אותו עכור ובלתי נסבל.

אריאלי חוגג את פיזור צחנתה הדוחה של פיזור מדמנת שלטון החוק (המרכאות במקור). לגבי הרשעתו של הנגבי בעדות שקר כותב אריאלי:

צחי הנגבי אינו פוליטיקאי מושחת. גם הספיח השולי של עדות השקר שבו הורשע לא הופך אותו לכזה. הוא מקסימום סטה קצת מהתקן בפרט בלתי חשוב. נו-נו-נו ודי.

ובכן, למר אריאלי, המגדיר עצמו חרד לדבר השם, אני רוצה להזכיר כי בעשרת הדיברות שקיבל משה מהשם על הר סיני כתוב בדיבר התשיעי:

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

האיסור מתייחס באופן ספציפי לעדות שקר בבית המשפט. ועליו כתב הרמב"ם:

צחנתה הדוחה של מדמנת שלטון החוק

"כי השקר נמאס ונאלח לעיני כל משכיל, גם כי בעדות אמת העולם עומד… אם כן עדות שקר סימן לחורבן היישוב"

סטה קצת מהתקן בפרט בלתי חשוב

Subscribe to the comments for this post?
Share this on del.icio.us
Share this on Facebook
[nadav.blogdebate.org] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%94%D7%A2%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%99%20%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%20%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%99%20%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99%20%D7%9E%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%9D%20%D7%94%D7%91%D7%95%D7%A7%D7%A8%20%D7%91%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%98%20%D7%98%D7%95%D7%A8%20%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%20%D7%90%D7%AA%20%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%99%D7%95%20%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%A7%D7%A4%D7%A7%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%A6%D7%97%D7%99%20%D7%94%D7%A0%D7%92%D7%91%D7%99%20%D7%9E%D7%90%D7%A9%D7%9E%D7%AA%20%D7%A9%D7%97%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%AA%20%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA%20%D7%9B%D7%A4%D7%A2%D7%9E%D7%99%20%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%20%D7%9C%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA%3A%0D%0A%0D%0A%D7%91%D7%A0%D7%99%20%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A8%20%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%A1%D7%95%D7%91%D7%91%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%20%D7%94%D7%97%D7%92%D7%99" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
Add this to Google Reader
[nadav.blogdebate.org] title="Tweet This!">Tweet This!

פוסטים קשורים

אין פוסטים קשורים.

July 13, 2010

Permalink for '‫פיסות פיסות מהמלחמה – ארבע שנים‬'

2:46

‫פיסות פיסות מהמלחמה – ארבע שנים‬

» ‎ הרהורים של אבא

לפני ארבע שנים היה יום שישי בצהריים. חזרתי משיעור יוגה, והטלפון צילצל. היו לי שש עשרה הודעות.
חבר מהפלוגה שאל איפה אני. בבית, אמרתי לו, אלא איפה? בוא בוא לבסיס, הוא אמר, גייסו אותנו. חשבתי שהוא צוחק עלי.

כמה ימים לפני זה נסעתי למעבדת אלקטרוניקה לתקן מצלמה. לא עניינתי אף אחד. הטכנאים היו מרותקים כולם לטלוויזיה שהראתה תמונות של גשרים מרוסקים ובניינים בוערים.

ארזתי בתיק חאקי כל מיני דברים. מה לוקחים למלחמה? לא לקחתי מצלמה, ידעתי שאני עושה טעות, אבל לא לקחתי מצלמה בכל זאת. נפרדתי מהילדים, ונתתי חיבוק ארוך לאישה. הרגשתי כאילו אני בסרט מוזר. זה היה רגע שהוא קלישאה של רגע.

יום שישי בארבע, יש לי עוד 300 קילומטרים לעבור עד לבסיס של הפלוגה בצפון. חבר הקפיץ אותי את ה-150 הראשונים, עד לפתח תקווה.

ברמת השרון תפסתי טרמפ עם כמה חבר'ה. הסתבר שהם קציני מודיעין במילואים, צפונים הייטקים כאלה. אחד אמר שהקפיצו אותו באמצע הארוחה הקבועה של שישי בצהריים, במסעדה, עם החברים. אשתו בכתה ובקשה ממנו לא לצאת. הם ניסו להבין לאן הולכת המלחמה. סיפרו שכל דרום לבנון ממולכדת וריחמו על החיילים שירדו עוד כמה ימים ממסוקים באמצע הלילה בלבנון.

באזור הצ'ק פוסט הם התחילו לחתוך מזרחה לכיוון בירנית. ירדתי והמשכתי בטרמפ עם שני חירניקים במילואים, מגדוד מילואים של גולני. אנשים פשוטים ושתקנים, בדרך לנקודת הכינוס של הגדוד שלהם. לא יכולתי שלא לחשוב שהם המסכנים שירדו ממסוקים באמצע הלילה, עליהם דיברו קציני המודיעין שלקחו אותי.

הגעתי לבסיס בזמן שיא. אלו שהגיעו לפני כבר פתחו את הימ"חים. מסתבר שכל הציוד של הפלוגה היה מלא חרא של ציפורים ופג תוקף. אף אחד לא נגע בו שלוש שנים.

אוטובוסים יצאו ממגורי הסיירת, מלאים נערים עם פק"לים כבדים, פנים צבועות, מוכנים לקרב. זו הייתה כבר שעת דמדומים, כנראה שהם היו מתוכננים לצאת למבצע באותו הלילה. חילקנו להם סיגריות, והשתדלנו לא לחשוב מי מהם יישאר בחיים ומי לא. אלו היו חיילי אגוז, שבאותו הלילה הסתבכו בקרב מארון א-ראס. חמישה מהם נהרגו.

ישנו באוהלים, נפילות הטילים העמומות נשמעות בעכו ובחיפה. כל האזרחים שסביבנו בחדרי הביטחון או במקלטים. שמועות על הרוגים וזהותם רצו בין האוהלים. בשש בבוקר התקשר קצין קישור לאשתי, והודיע לה שאני נפקד כי לא הגעתי למלחמה, ושהם שולחים משטרה צבאית להביא אותי. אני כבר הייתי חייל שש עשרה שעות. מערכת הקריאה הטלפונית המשיכה להפציץ בטלפונים את הקשישה המסכנה שגרה בדירה הישנה שלנו עוד יומיים. איש לא טרח לשנות במחשב את הטלפונים שעדכנתי בטפסים.

בבוקר נסענו לאביבים, שמתחת למארון א ראס. החברה נסעו, קנו בשר ואלכוהול, והתחילו לחגוג. זה הריח שילווה את המלחמה בשבילי, בשר על האש, ועראק מעורבב במיץ אשכוליות זול. הוא לפעמים מתערבב אצלי קצת בריח של בשר אדם שרוף. אני ממילא לא הצלחתי לאכול כלום. הבטן הייתה מכווצת, ובלילה קמתי להקיא את המעט שאכלתי בכל זאת.

בהר מעלינו נלחמו חיילי אגוז וסיירת צנחנים על נפשם, סוללת התותחים במטעים של המושב ירתה בלי הפסקה. אחרי הקרב אספנו למגורים שלנו קצין מודיעין צעיר מאגוז, שנשכח בשטח לבנון, וטעה לבדו דרך הגדר. הוא היה בריא לגמרי, אבל צל של אדם. קצת מים, ואחר כך וודקה ובשר צלוי החזירו לו צלם אנוש.

חוסר המעש שיגע אותנו, הלכנו לאסוף ביצים בלול של חקלאי זקן. העיניים צרבו מאמוניה בלול הישן והדחוס. החקלאי סיפר לנו שביום הראשון של המלחמה הוא יצא על הטרקטור למטע, וירו עליו עד שהוא ברח והשאיר את הטרקטור. הוא סיפר לנו ששנתיים לפני כן הגיע מחפרון והחל לחפור מצידה הלבנוני של הגדר. חפר וחפר. הם דיווחו לפיקוד צפון, שענה להם שהכל בשליטה. לאחר מכן התחיל להעלם פרי מהמטעים של החקלאי. לא היו עקבות בצד הישראלי. הוא דיווח לפיקוד שהחיזבאללה גונבים לו פרי מן המטע. הם צחקו לו בפרצוף. כשכבשו את האזור מצאו שם מערכת מנהרות שהובילה מתחת לגדר עם יומני תצפית מפורטים על כל בית באביבים, ותכניות להשתלטות על הישוב.

לפחות הפרמדיק של הפלוגה מצא לעצמו עיסוק: הוא ניתח גור כלבים שהגיע אלינו פצוע קשה אחרי שכלבים גדולים התעללו בו, ניסה לאחות את השברים ולתפור את פצעיו. הגור מת, אולי בגלל שמינון סמי ההרדמה לא התאים לו, אולי בגלל שהוא היה גמור כבר קודם. אזרחים חביבים עברו והביאו לנו מלא אוכל, צוות של ערוץ עשר ניסה לצלם אותנו כאילו שאנחנו רעבים ואין לנו אוכל, ואנחנו מתנפלים על האזרחים שמביאים סנדוויצ'ים, בעוד שלמעשה המציאות הייתה הפוכה – אנחנו היינו אחרי בשר על האש, והאזרחים רדפו אחרינו והתחננו שניקח לפחות סנדוויץ' אחד.

המשכנו לנדוד בצפון, ממושב זנוח אחד למשנהו. כל לילה רצות השמועות: נחטפו שבעה חיילים, מפקד הגדוד נהרג. משחררים אותנו, מטיסים אותנו במסוקים להפרש בבינת ג'ביל, ואז משחררים אותנו. שמועות מנופחות, שמועות דביליות ושמועות אמתיות.

ואז התמקמנו בחורשה מול קיבוץ יפתח. הבועה שלנו. כל הגבול היה מופצץ ושרוף, ואנחנו יישנו במחנה הקיץ שלנו בין העצים, קילומטר מהגבול, וניסינו להרוג את הזמן. חברה סיפרה לי שהם עשו רייקי בקבוצה גדולה ושלחו לנו מין בועת הגנה, וככה בדיוק זה היה, בועה מוגנת בלב התופת. אני זוכר שישנתי בצהריים בצל העצים, ושמעתי את הרקטות כותשות את קריית שמונה.

בקצה החורשה היה הבלקון: ספסל עץ בצל, שמשקיף על עמק החולה, שם שתו עראק במיץ אשכוליות, שיחקו קלפים, ועישנו קצת גראס. ברקע שמענו את הקרבות מהכפר דבל, קילומטר או שניים מאתנו. שנמשכו, ונמשכו ללא סוף.

באחת ההקפצות שני צוותים מתוך ארבעה היו שיכורים מכדי לצאת. פעמיים רצנו ליפתח. חייל אחד מגולני ירה לעצמו ברגל, כשהוא ניקה את הנשק. חייל מילואים אחד פשוט התפגר במיטה, מסיבה לא מובנת, תוך כדי שנת הצהריים שלו. ניסינו להחיות אותו, אבל לא עזר לו כלום. מישהו אמר, מזלה של אשתו, שזה קרה לו בצבא ולא באזרחות. עכשיו היא אלמנת צה"ל.

לקחנו את שבכת הברזל לניקוי רגליים מבוץ שהייתה בפתח חדר האוכל של קיבוץ יפתח, ניקינו אותה קצת והשתמשנו בה כרשת צליה לגריל הענק שבער כמעט כל יום בצהריים ובערב.

אחר כך כיוונו את המסוק לאסוף פצועים, 800 קצרים צפון מזרח מכחול שבע שלוש שש שתיים אפס, אמרנו לטייס, הטייס המילואימניק אמר- תעזבו אותכם, תדברו כמו בפלאפון – אה – לייד העץ בין הכביש לעמוד חשמל הגדול. הבנתי, אני בא לאסוף אותם עוד ארבע דקות.

המסוק לקח את שני הלוחמים, שעוד היו בהתקף צחוק של פאניקה, אחרי שהם ניסו לפתוח רכב של חיזבאללה, כמו בסרטים, בירייה במנעול, והוא התפוצץ להם בפרצוף. אחד התמלא רסיסים, ולשני נחתכה היד כמעט לגמרי.

היה איתנו חובש סדיר, שצירפו אלינו כי הוא בשום אופן לא הסכים להיכנס ללבנון. זה נראה לו מסוכן מדי. הוא העדיף שהחברים שלו יכנסו במקומו. והצרפתי שבא עם המטוס הראשון לארץ כדי להשתתף ולתרום, וכשסוללת התותחים הסמוכה הרביצה מטח ראשון, הוא נשכב על הרצפה מרוב פחד והתחיל לקלל במרץ בצרפתית, כשאנחנו עושים במכנסיים מרוב צחוק.

ברבע לחמש קראו לנו לגדר לאסוף פצועים. עשרות צלמי עיתונות כבר חיכו שם כדי לצלם אותם. לא הבנו מי אמר להם שזה קורה שם? אחד הנהגים זרק עליהם אבנים בתסכול. הם זרקו עליו חזרה. הלוחמים הסדירים שיצאו מלבנון היו מיובשים, מטונפים וכבויי עיניים. אחד מהם לא הפסיק להגיד: "המדינה שלנו לא נורמאלית, המדינה שלנו לא נורמאלית". נתנו להם את העזרה הרפואית שהם היו צריכים, בעיקר פחיות קולה קרות מהמקרר של הפלוגה וסיגריות.

ואז נסעתי הביתה. זה היה יותר גרוע מלהיות שם. כל הזמן עקבתי אחרי החדשות, ניסיתי להבין מה קורה, לא הצלחתי לאכול שום דבר, והייתי עצבני מדי מכדי לדבר עם מישהו, או לעשות משהו. בדרך חזרה הייתה אזעקה בעפולה, הצופרים יבבו כמו בסרט מלחמה ישן, ובומים עמומים נשמעו במרחק. הגעתי בחזרה למיזרון שלי במיטת השדה מתחת לעץ. ניסיתי לקרוא ספר, כדי להעביר את הזמן. זה היה ספר מתח על ערפדים, אבל לא הצלחתי להתעניין בו, הוא פשוט לא הפחיד אותי. גדר הגבול הסמוכה הייתה פרוצה לגמרי, רקטות נחתו מסביבנו, הערפדים האירופים הדקדנטים פשוט לא היו מפחידים מספיק.

ואז הקפיצו אותנו לכפר גלעדי. לא הגענו עד לשם. לא היה טעם. ראינו מסוקי יסעור ענקיים מלאים פצועים והרוגים ממריאים אחד אחרי השני. הרב וכמה חיילים דתיים הלכו לטפל בגופות. הם טיפלו גם בהוצאת הרוגים מהטנקים שנפגעו מטילים. הזונות יודעים בדיוק איפה לפגוע במרכבה, הם אמרו. המנוול ההוא שהיה אצלהם בשבי מכר אותנו. אמרו, ואפילו לא הזכירו את שמו, אלא שתו מהעראק בכוס חד פעמית.

התקלחנו ערומים בברזים של מכלית המים הצבאית. הרגשתי כאילו נלכדתי בתוך גלויה קפואה ממלחמת יום כיפור. כאילו נפלתי לתוך זיכרונותיו של אבא שלי. הכל היה חאקי דהוי כמו בתמונה ישנה.

בלילה הודיעו לצוות אחד שהוא נכנס ללבנון. קצין מהחטיבה הסדירה הגיע, והסביר להם בתנועות כלליות ביותר על גבי מפת הקוד איפה נמצאים הכוחות וכיצד עליהם לחבור אליהם. לא נתנו להם תדרי קריאה, והורו להם לחבור לכוח הסדיר בצעקות. אנשי הצוות, שכלל בוגרי סיירות ולוחמים מנוסים, היו חיוורים לגמרי. הם היו בטוחים שהם יהרגו או יחטפו. הפרמדיק נתן להם את המספר של המבצעים של יחידה 669. אם אתם מסתבכים, פשוט תפתחו פלאפון ותתקשרו. אל תהססו. בסוף ביטלו את המבצע והם נשארו בארץ.

בסוף היו כבר התראות לפני נפילת טילים קרבה. רוב החיילים בכלל לא טרחו להתייחס אליהן, אלא המשיכו לרבוץ כאילו כלום לא קרה, גם כשהרמקולים צעקו "שחר אדום" בקול מתכתי. אני וחבר אחד הלכנו בכל פעם עם שכפ"צ, ספר ובקבוק מים להתחבא בין הסלעים, שאולי יגנו עלינו מנפילת רקטות. המלחמה כבר התחילה להיגמר. הכריזו על הפסקת האש שמתחילה בשמונה בבוקר. אני חשבתי רק מי יהיה ההרוג האחרון של המלחמה. בסוף זה היה איזה מסכן מגבעתי שעלה על מוקש.

אחר כך נסענו לימ"חים, פשוט זרקנו שם את הציוד. לא ספרו שום דבר. אנשים לקחו הביתה המון דברים. אחד אפילו הביא מהעבודה טנדר כדי שיוכל לסחוב יותר. עד היום הוא בטח שותה בבית עם האישה מים מינרלים מהימ"חים. אני לקחתי שלושה סטיקלייטים כדי לשחק בהם עם הילדים.

ככה נגמרה המלחמה. לקחתי רכבת דרומה, והתחלתי לנסות לצוף בחזרה לכיוון המציאות. אחרי כמה חודשים קיבלתי מכתב עם תעודת הערכה וסיכת ברזל קטנה, אות המלחמה, שבאמת אישרו שהכל קרה. גם העלו אותי בדרגה, מסתבר שלא חייבים להיהרג בשביל זה, והיום אני אשכרה רס"ר או משהו כזה.

Subscribe to the comments for this post?
Share this on del.icio.us
Share this on Facebook
[nadav.blogdebate.org] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99%20%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2%20%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D%20%D7%94%D7%99%D7%94%20%D7%99%D7%95%D7%9D%20%D7%A9%D7%99%D7%A9%D7%99%20%D7%91%D7%A6%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9D.%20%D7%97%D7%96%D7%A8%D7%AA%D7%99%20%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8%20%D7%99%D7%95%D7%92%D7%94%2C%20%D7%95%D7%94%D7%98%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9F%20%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%A6%D7%9C.%20%D7%94%D7%99%D7%95%20%D7%9C%D7%99%20%D7%A9%D7%A9%20%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%94%20%D7%94%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA.%20%0D%0A%D7%97%D7%91%D7%A8%20%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%94%20%D7%A9%D7%90%D7%9C%20%D7%90%D7%99%D7%A4%D7%94%20%D7%90%D7%A0%D7%99.%20%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA%2C%20%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%AA%D7%99%20%D7%9C%D7%95%2C%20%D7%90%D7%9C%D7%90%20%D7%90%D7%99%D7%A4%D7%94%3F%20%D7%91%D7%95%D7%90%20%D7%91%D7%95%D7%90%20%D7%9C%D7%91%D7%A1%D7%99%D7%A1%2C%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%90%D7%9E%D7%A8%2C%20" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
Add this to Google Reader
[nadav.blogdebate.org] title="Tweet This!">Tweet This!

פוסטים קשורים

July 05, 2010

16:56

‫אני חיה ואת תבכי ילדה‬

» ‎ הרהורים של אבא

צפיתי כמו רבים בסרטון של חיילי פלחו"ד 50 מרקדים לצלילי לידי גאגא בקסבה הנטושה של חברון, בעוד התושבים שעוד לא גורשו משם נצורים בבתיהם בפחד(בינתיים הורד הקליפ מן הרשת). אני לא ממש מסכים עם אביעד שכתב:

אין שום הבדל בין ריקוד ברחובות חברון ובין מעגל שמחה לאיד למחבל שנתפס או אונס קבוצתי של תומכת בטרוריסטים. בכל המקרים הצד השני מושפל עד עפר ובכל המקרים – כל הצדדים מאבדים צלם אנוש

כיוון שהתושבים לא נצורים בגלל שהחיילים רוקדים, אלא בגלל החלטות של מפקדים בדרג גבוה, ולמרבה הצער הם היו נצורים גם אם החיילים לא היו רוקדים.

אני חושב שיש פה משהו חמקמק בהרבה, אבל לא פחות חמור. כדי להבין היכן זה התחיל, אני רוצה לחזור לשירו של שלמה ארצי: "שיר החייל"

את מילות השיר כתב נמרוד גאון ז"ל שנהרג במלחמת יום הכיפורים. מתוך השיר משך את עיני במיוחד הבית השני:

אהבתי רגעי זיכרונות וגעגועים טרופים
על השולחן סיפורים של צ'כוב
כאבן שאין לה הופכין,
כי אני הוא אדם המחופש לחייל,
כפות בכתונת משוגעים,
אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות,
ובכי לי ילדה על הציפיות על השנים,
ובכי על שני לבבות אהובים ורחוקים

המתח האירוני בריקוד של חיילי גדוד 50 בתלבושת קרבית מלאה ובמבנה קרבי רוקדים לצלילי לידי גאגא הוא בכך שלשנייה נחשף האדם שמתחת לחייל: צעירים, כיפיים תוססים ומגניבים. ובחזרה לשיר החייל. האשליה שאפשר לזנוח את הספרים של צ'כוב, כלומר את האנושיות, לתקופת מה היא פה בבסיס העניין.

האדם "המחופש לחייל" שכח כי התחפושת לפעמים כמו בסרט "המסכה" אמנם מקנה לך כוחות, אך גם שואפת להשתלט עליך ולהשחית אותך.

עוד נקודה מעניינת היא שהנער הישראלי נכנס לצבא מבחירה, פעמים רבות בהתלהבות, עוטה עליו את "כתונת המשוגעים" של החייל. משיל מעליו את האנושיות שלו, במטרה ללבוש אותה אחר כך. אבל אחר כך, פעמים רבות, כבר מאוחר מדי. מסתבר שהאנושיות היא לא תמיד חליפה שאפשר לקפל, לאכסן בארון, ולהוציא וללבוש כשנוח.

מי שמתעלם מן הרקע החברוני, שכולו עוולה ואי צדק, תוך ריקוד שובב ושמח, בעצם יוצר בועה. כמו בישראל, בה יש אזורים מוגבלים ותחומים, בועות, של תרבות, חוק, נאורות וצדק, במרחב של עוולות, שקרים, אטימות ואלימות. הבועות הללו אינן אטומות כפי שאנחנו אוהבים לחשוב, והמרחב הסובב לאט לאט מרעיל אותן.

פוסטים קשורים

June 26, 2010

22:25

‫נורמטיבי‬

» ‎ הרהורים של אבא

June 23, 2010

23:07

‫האיום הדק-דק ענק-ענק‬

» ‎ הרהורים של אבא

פעם אמרו שהקולנוע היא האומנות שמבטאת כיוונים חברתיים בצורה הטובה ביותר, כיוון שמעורבים בה אנשים רבים, משאבים רבים, ולכן גם כמיהה לספק את הקהל במובן עמוק. כך למשל הסרט " M הרוצח בתוכנו" שנעשה בגרמניה בשנת 1931, מתאר עיירה שלווה בה מסתובב רוצח ילדים מסתורי. הצופים מזהים אותו לפי שריקתו מקפיאת הדם. הסרט נוצר בעקבות כשלונה של המשטרה הגרמנית למצוא רוצח ילדים. הסרט, כמו רבים מן הסרטים הטובים באמת, עוסק באפלה ובאלימות המוחבאים תחת החזות הבורגנית והמהוגנת של כל חברה, בה כל אדון חביב יכול להיות רוצח אכזרי. פרט טריוויה מעניין: הילדה שפותחת את הסרט, ומנהלת את המשחק של הילדים היא לא אחרת מאשר השחקנית חנה מרון, בילדותה.

חנה מרון בהופעתה הראשונה בקולנוע, בסרט M

באופן דומה , מושקעים היום מיטב המשאבים והמוחות היצירתיים בישראל בהפקת פרסומות. הבעיה עם מוחות יצירתיים באמת היא שאפשר לשלוט בהם עד לגבול מסויים, או יותר נכון עד לעומק מסויים.

ועתה לפרסומת של עוף טוב, לשניצל דק דק:

בפרסומת מתואר כפר ישראלי פסטורלי "אי שם בעמק הירדן" ערש הציונות, המגל והחרב, המקום בו לא הצלחתי אף פעם להבין איך מישהו עובר את הקיץ בחיים. לפתע נשמעת שריקה מאיימת, וצל כבד מוטל על הישוב הפסטורלי. בהמשך הפרסומת מסתבר כי האובייקט המאיים הנופל על הישוב הציוני אינו טיל שיהאב איראני, אלא דווקא שניצל דק דק ענק ענק של עוף טוב. כבר השם של המוצר גאוני: החזרה הכפולה על התארים, כדי להשיג הדגשה היא טכניקה ילדותית, רדודה ודלה כדי להשיג הגדלה. לי יש הרגשה כי שם המוצר לא נבחר בגלל יכולתו הלשונית הירודה של הקופירייטר, שיכול היה בוודאי על נקלה למצוא תארים דומים ל"דק" ול"ענק". העניין פה הוא רצון מכוון להתיילד, ולהנמיך, שדומה שנמצא בכל מקום בעת האחרונה. שאר התופעות: להשטיח, לרדד, לצפות כדי שלא יראו מה יש בפנים (בעלי חיים מתים וטחונים) – שייכות אמנם למוצר עצמו, אבל בהחלט מאפיינות גם הן את ישראל 2010. אבל החלק הגאוני באמת בפרסומת הוא לא כל אחד מהמרכיבים שציינתי בנפרד, אלא האופן שבו, כמו בכל יצירת מופת ראויה לשמה, הם משתלבים ומתמזגים זה בזה. דרך אגב, מדובר באותו המפעל שהמציא את מותג הנקניקיות הידוע משנות ה-90 "מיס לוסי", והיום הוא מפיק מוצרים כמו למשל "שניצל דינוזאורים" לילדים, המסווים בגאונות את תכנו של המוצר (תרנגולות מתות, דה).

אי אפשר להמשיך בלא כמה מילים על האבולוציה של השניצל: המנה הובאה מאיטליה לאוסטריה, ובמקור עשויה בשר עגל מטוגן בחמאה. ראויה לציון הווריאציה בשם "קורדון בלו" – שניצל המכיל בתוכו פרוסות שינקן וגבינה, למרבה הכשרות. בגרסה הישראלית זה התחיל מחזה עוף והודו, והמשיך לשם גנרי לכל מה שמרודד לצורת קציצה שטוחה ומטוגן בפירורי לחם: דגים, ואף סויה (שניצלי טבעול המפורסמים, שהרשעים במשק קראו להם "שניצולים" בגלל שהם יוצרו בקיבוץ לוחמי הגטאות). בתחילה הוכן השניצל בבית, וכשהבימאי ארי פולמן בסרטו הגאוני "ואלס עם באשיר" (בפעם האחרונה ראיתי אותו עם כל הפלוגה במקלט על גבול עזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה") רוצה לצייר סצנה בה יש אמא ישראלית טיפוסית בשנות השמונים, הוא מצייר את אמו חובטת שניצלים במטבח. אקט שהוא בו זמנית מאוד ביתי, ומאוד אלים ומדמם. בדיוק מה שפרויד תאר במאמרו "המאוים". היום כמובן שניצלים תוצרת בית הם בבחינת גימיק נדיר, ורוב השניצלים שאנו אוכלים הם תעשייתיים, כך שאין לנו צורך לחזות בכל החבטות והאלימות הזאת בתוך הבית, אלא זה נעשה הרחק במפעל הסטרילי.

שניצל דינוזאור מתוך אתר חברת עוף טוב
שניצל דינוזאור – מתוך אתר חברת עוף טוב.

טוב, הגיע הזמן להפסיק למרוח את הפוסט הזה, למרות שאני מאד מתענג עליו. הסאב טקסט של הפרסומת הזו הוא, כפי שאני קורא אותו, הוא שהישוב הציוני נמצא תחת איום קיומי. נדמה כי איום זה מגיע מן האוויר, אך למעשה מדובר ברידוד, התיילדות, הצטבעות, התחזות, והתעלמות מן האכזריות האינהרנטית של אורח חיינו, המאיימות לקבור אותנו תחתם.

פוסטים קשורים

June 20, 2010

9:20

‫הערות לפרשת עמנואל‬

» ‎ הרהורים של אבא

כן, אפליה

הערה שנשמעת מצד חרדים, מאז התפוצצה פרשת האפליה האתנית בעמנואל, היא – ‘מה אתם רוצים, יש מזרחים במגמה החסידית בעמנואל’. הם גם טורחים לציין שאחוז התלמידות המזרחיות שם גבוה, למשל, משיעור המזרחים בבית המשפט העליון, או משיעורם בסגל האוניברסיטאות.

אז כדי לדון בשאלה הזו, אני מציע קודם כל ללכת ולקרוא את הפוסט של תומר פרסיקו בנושא. תומר טרח לקרוא את פסק הדין, ולכן הוא מאפשר לנו לזרוק קצת עובדות לדיון – לצד הספקולציות.

מה שעולה מפסק הדין, הוא שאמנם לא היה קריטריון רשמי שהגדיר שמזרחיות לא נכנסות למגמה החסידית – אבל הופעלו אמצעים ארגוניים אחרים כדי להבטיח שחדירתן של המזרחיות לא תהיה נרחבת מדי.

ראשית, לפי הטענה של מנחם רבוי בתגובות כאן, המספר הזה לא מקרי. כל בתי הספר של בית יעקב שומרים על כ-30% של תלמידות מזרחיות, בדיוק כדי למנוע את טענות האפליה. נומרוס קלאוזוס מובהק, גם אם לא מוצהר.

שנית – וכפי שתומר מראה בפוסט שלו – הקריטריונים שנקבעו כדי למיין תלמידות למגמה החסידית הם קריטריונים שמשתמשים במאפיינים של החרדים המזרחיים (הבולט ביותר הוא נוסח תפילה, אבל גם קרובים שאינם חרדים ועוד), כדי לסמן את המזרחים בלי להגיד שמסמנים אותם.

וזה דפוס מוכר וידוע של אפלייה – בתנאים שבהם לא ניתן, מבחינה חוקית, להפלות, משתמשים במאפיינים של הציבור המופלה כדי לסמן אותו בצורה עקיפה. הדוגמא הראשונה שקופצת לי לראש היא הממשל הצבאי בשנות ה-50 וה-60 – הממשל הוטל, רשמית, על איזורים גאוגרפיים, ולא על רקע אתני. אבל כשמשרטטים את הקו בדקדקנות כדי שישובים יהודיים יפלו בחוץ וישובים ערביים בפנים, קשה לומר שזו לא אפליה.

כך שלי לפחות, אין ספק שאכן הייתה כאן אפלייה. אבל מה עם הסיפא של הטענה – שהאפלייה בציבור החילוני גרועה לא פחות, אם לא יותר?

ראשית, נפתח בזה שההשוואה לא הוגנת. רוצים להשוות את שיעור המזרחים בבית המשפט העליון? תשוו אותו למוסד מקביל, למשל למועצת גדולי התורה. תקציר לעצלני לינקים: בשתי המועצות אין אף לא מזרחי אחד.

שנית, חשוב להבדיל בין פערים שנוצרים עקב מבנה חברתי לא שוויוני, לבין אפלייה ישירה. אמנם אין כמעט ואין מזרחים בבית המשפט העליון, ואמנם זה תוצאה של המבנה החברתי של ישראל, שמדיר באופן שיטתי מזרחים, אבל אין חסם כניסה שמונע ממזרחים כניסה לתפקיד של שופט בית המשפט העליון. עוד לא שמעתי מישהו טוען ברצינות שהועדה למינוי שופטים מפלה במכוון נגד מועמדים מזרחים במעבר בין בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון – הבעיה היא שאין מספיק מועמדים מזרחים ראויים. הסיבה שאין מספיק מועמדים כאלה היא, בפירוש, סיבה מבנית ולא אפלייה ישירה.

למשל, אפשר לשאול עד כמה ניתן חינוך משפטי למזרחים לפני 40 שנה. אפשר לשאול האם קיימת הטייה נגד מועמדים מזרחיים בערכאות נמוכות יותר. ואפשר לחשוב על סיבות רבות נוספות. סיבות מבניות כאלו חשוב לברר ולפתור, אבל יש הבדל מהותי ביניהן לבין אפלייה ישירה – ולו רק בגלל שאלת הכוונה. אי אפשר להשוות בין מי שמפלה על רקע אתני בכוונה תחילה, לבין מי שלא עושה מספיק כדי להביא לשוויון.

הדרך להפגנות התחילה בקצבאות

בתחילתו של סיפור אפליית הילדים בעמנואל, הסיפור היה רחוק מלהיות ‘החילונים מול החרדים’. הרי את העתירה הוביל יעקב יוסף – רב חרדי מובהק ובנו של עובדיה יוסף. אני עוד זוכר את גפני מתראיין ב’סדר יום’ של קרן נויבך, ומתפתל כדי להסביר שהחינוך העצמאי לא אחראי לאפלייה, ושכל מה שהוא רוצה זה להתנתק מעדת המשוגעים בעמנואל – אבל לא נותנים לו.

השיח השתנה רק לאחר פסיקת הבג”צ האחרונה. ראשית, כדאי להזכיר שהפסיקה הזו היא חריגה. בג”צ עוד לא זרק לכלא את שר הפנים או את שר הביטחון בגלל ביזוי בית הדין, ושני אלו הם מועמדים הרבה יותר מתאימים לטיפול של בג”צ. שנית – ולטעמי חשוב יותר – הפסיקה הזו הרי לא באה בחלל ריק. היא באה מייד לאחר בג”צ הקצבאות, ובאופן כללי – בסופה של תקופה של מתקפה בלתי פוסקת על החברה החרדית ועל נוהגי החיים שלה. בג”צ עמנואל הוא בגדר הקש ששבר את גב הגמל – ואם איננו, הגב ישבר עם הקש הבא.

נראה כאילו כהני השמאל – לבני, שריד, בורג – רואים שפרצה מלחמה, ומברכים עליה. סוף סוף, הזדמנות לבוא חשבון עם החרדים. צריך ללבוש אפוד, להכניס מחסנית ולצאת להגנת בג”צ. מאז משפט דרעי לא היה כאן כל כך כיף.

אין ספק שאפשר להבין את יחסי החרדים-חילונים בישראל בהקשר של מלחמת תרבות. אבל כדאי לזכור, שבמלחמת תרבות – כמו בכל מלחמה – אתה עלול להיות לפעמים גם בצד המפסיד.

בשמאל הישראלי שוררת תחושת כוח, עקב העובדה שמוסדות החוק – ובג”צ בראשם – נמצאים בצד ‘שלנו’. לכאורה, אין שום בעיה. אם ההורים מעמנואל לא יסכימו לשלוח את הילדים לבית ספר מעורב – נשלח אותם למאסר. אם הציבור החרדי יפגין – נשלח את המשטרה. אם כוחות המשטרה לא יספיקו – אין בעיה, נשלח את צה”ל.

התפיסה שאומרת שהמדינה יכולה לכפות את דעתה בכל מצב, מעבר לעובדה שהיא ממש לא מאפיינת עמדות שמאליות, היא גם פשוט לא נכונה. לשימוש בכוח יש עלות, ועליו להישמר למקרים הקיצוניים ביותר. אם נפתח כאן תרבות של עימות בין המשטרה לחרדים, החרדים ישחקו- אבל גם המשטרה. מה ששריד ובורג ידעו להגיד כל כך יפה על האינתיפאדה הראשונה – שאי אפשר לדכא מאבק חברתי רק באמצעות כוח – יפה גם להפגנות החרדים. חברה זה דבר מורכב ומסובך הרבה יותר מאשר ‘המשטרה בצד שלי. אני מנצח’.

לפני שלוש וחצי שנים דיברתי על ההבדל בין גישה מלחמתית להבדלים תרבותיים, לבין הגישה הרב תרבותית שמבקשת לאפשר לקהילות לחיות בהתאם להבנתן, תחת אוסף מוגבל של כללים משותפים. נדמה שהיום אנחנו יכולים לראות את חוסר תוחלתה של הגישה הקרבית.

מי שרצה לאכוף על החרדים את לימודי הליבה ואת סגנון החיים שלו באופן כללי, מי שהראה חוסר סובלנות כללי כלפי כל מה שמריח מחרדים – ובמיוחד, מי שעקף את המערכת הדמוקרטית והשתמש בבג”צ כדי לאכוף את הסלידה הזו – שלא יתפלא כשהוא לא מצליח לאכוף גם דברים בסיסיים שקשורים לשוויון אנושי, כמו אפליית מזרחיות בבתי ספר או הפרדת נשים. אם בג”צ היה נתפס כמגן הזכות של החרדים לקיים חיי קהילה נפרדים, הוא לא היה משמש כדגל שמאפשר לגייס כנגדו את כל הציבור החרדי.

פוסטים קשורים

June 18, 2010

22:18

מה אתם רוצים מהילד?

» ‎ הרהורים של אבא

בשעות הבוקר המוקדמות היום נדרס במחלף קסם שניאור חשין ז"ל, בנו של שופט בית המשפט העליון מישאל חשין.

תיאור התרחשות התאונה, כפי שראה אותה חברו של חשין (מתוך אתר הארץ):

התאונה התרחשה מעט לפני חמש בבוקר. חשין רכב על אופניו מאחורי חברו בכביש 444 לכיוון ראש העין, וכשהחלו בירידה בכביש 5 לצומת קסם הבחין החבר שכלי רכב שהגיע במהירות פגע בחשין מאחור וגרר אותו לאורך כמה מאות מטרים. הנהג נסע לאחור כדי להשתחרר מהאופניים, ואז נמלט מהמקום בנסיעה מהירה.

הנהג הדורס, בן 26 הסגיר את עצמו, לא לפני שמשטרה הודיעה שמספר הרכב הדורס בידה, ולאחר שהתייעץ עם שני עורכי דין. בווינט מציינים כי לנהג הדורס עבר של אלימות נגד שוטרים, עבירות סמים, ועבירות תנועה רבות, שבעטיין לא יכול היה לחדש את רישיונו, ונסע ללא רישיון נהיגה בתוקף.

להגנתו אמר (מתוך הכתבה בהארץ):

אני מאוד מצטער. לא יכול להסתכל למשפחה בעיניים", הוא אמר בבכי. "לא התכוונתי. לא ידעתי שזה אדם, חשבתי שזה מעקה בטיחות. אני מצטער". לדבריו, רק לאחר שהגיע לביתו וקרא באתרי החדשות על התאונה, הבין את אשר אירע.

כזכור, הוא גרר את רוכב האופניים לאורך כמה עשרות מטרים, ונסע רוורס כדי להשתחרר מהאופניים. חוסר האבחנה בין מעקה בטיחות לאדם היה יכול להיות מטפורה די יפה לעיוורון לאנושי בארץ, לולא זה היה גם מוות מזעזע.

אבל כל זה די שגרתי אצלנו במדינה, ובעצם איפה לא. מה שתפס את תשומת לבי היא תמונתו של הנהג הדורס כפי שהופיעה בכל אתרי החדשות הגדולים (כאן מאתר הארץ).
תמונת הנהג הדורס מתוך אתר הארץ

בחור נאה וזקוף, התמונה צולמה באור המושלם של שעות בין הערביים, שבקולנוע מכנים "שעת הקסם" אפוף יגון, כאילו האסון הכה אותו. ומה שעוד יותר מעניין בתמונה הוא שני הוריו המבוגרים הכפופים והנמוכים, המחבקים אותו, מגוננים עליו ומשפילים מבט.

מה אתה רוצה, תגידו, אסון כזה יכול לקרות בכל משפחה. לכל אחד יכול לקרות שהוא ידרוס מישהו בכביש. זה נכון מאד, לצערי, במיוחד בשעות המסוכנות שלפני הזריחה. אבל ממש לא כל אחד יברח וישאיר רוכב אופניים גוסס על הכביש.

אבל אפילו זו לא הנקודה. אנשים כאלו ישנם בכל חברה אנושית. הנקודה היא התמיכה והחיבוק של ההורים. זוהי בעייני התגלמות תפיסת ה"ילד" הישראלי. הילדות שאין לה סוף, ללא אחריות, ללא כל שיפוט מוסרי, הילד שהוא גלעד שליט, הילד שהוא לוחם בשייטת, הילד בן שלושים, ולהבדיל: הילד שנתפס בהודו עם סמים, והילד שדרס את שניאור חשין.

בואי נשחק את אותו המשחק
זה שהזמן כיסה באבק
נחבק את הדובי ואת תתביישי
תגידי לי עוד וכל כך תתרגשי
ובלילה נלך ביחד לישון
את תהיי הילדה ואני הילדון

בצהרי היום הכל צבוע אדום
ואין קץ לילדות שחלפה כך פתאום
בצהרי היום הכל חוזר כמו חלום
רגעים ושעות שקפאו במקום
בצהרי היום

מתוך השיר "אין קץ לילדות" של פורטיס וסחרוף

האשמים המידיים בהתארכות הילדות הם כמובן ההורים, שבשום שלב לא תובעים מן הילד לקחת אחריות על מעשיו, לשלם עליהם מחיר. זה מתחיל בקטן, בשתיית אלכוהול ועישון סמים בצורה מוגזמת (ABUSE) בגיל הנעורים, באיזו גניבה או מעשה אלימות פה ושם, ונגמר לפעמים ככה.

בכלכלה הישראלית הריכוזית יש כיום יותר ויותר משרות לעבדים בתנאים מחפירים, בשכר מינימום, ובלי אופק קידום נורמאלי, ופחות משרות מכובדות, לעובדים בלי קשרים ופרוטקציה. המציאות הזו משאירה המוני "ילדים" כאלו, החיים על חשבון הוריהם, תלויים בחלל בישראל.

האשמים האחרים הם אנחנו כחברה, שמרגילה את הפרטים בה שאין גבול, אין חוק, למעשים אין תוצאות. לא למעשיו של החייל שירה בפלשתינית בעזה, לא למעשיו של המתנחל שעקר את הזיתים של שכנו הפלשתיני, לא למעשיהם של הנערים שאנסו את בת כיתתם, ולא למעשיו של הקבלן ששיחד את הפקיד.

האירוניה העצובה, חסרת הטעם, המרה והצורבת היא שהנדרס הוא בנו של השופט חשין, שמפעל חייו היה לשים סדר וגבולות בכאוס הישראלי. יהי זכרו ברוך.

שניאור חשין ז"ל ומשפחתו, מתוך ווינט.

פוסטים קשורים

June 13, 2010

23:03

‫רגע בעיירה קטנה בדרום‬

» ‎ הרהורים של אבא

June 04, 2010

Permalink for '‫מיהם הסחים, ולמה אנחנו שונאים אותם?‬'

22:44

‫מיהם הסחים, ולמה אנחנו שונאים אותם?‬

» ‎ הרהורים של אבא

נתקלתי באתר הזה על הסחים, מילה שהכרתי באופן שטחי, אולי בגלל שכבר הרבה מאד זמן אני לא מסתובב עם סטלנים. קראתי את הפוסט הזה של שחר על האתר, והרגשתי שהוא טועה לחלוטין. אבל מה, הוא הבהיר לי מי הם הסחים האלו. אבל הוא הבהיר לי משהו מאד חשוב, כיוון שזה די ברור שההסתכלות על הסחים בבלוג ההוא היא מבחוץ, באופן אולי אירוני, אולי מגחך, בטוח מודע לעצמו, שמה שהאתר הזה באמת מבקש לעשות הוא להגדיר מי הם הלא-סחים, על דרך השלילה.

סחים, מתוך האתר "סחים, הם בכל מקום"

אז בוא נראה מי הם הסחים(לפי ניתוח התמונות): רובם אשכנזים, צעירים, בריאים, תומכי קדימה, מאושרים מהחיים, מנהלים חיי שפע ופנאי עשירים, מבלים בטיולים לחו"ל, פאבים וחתונות, מאמינים במוסד המשפחה, תומכים תמיכה לא מסוייגת בישראל ובצבאה.

זכורה לי הפעם שטיילתי בפארק הירקון בשבת, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה ישראלים, חילוניים, אשכנזים ממעמד גבוה במקום אחד. הופתעתי גם שלא ראיתי ערבים (דתיים ברור שלא, זה היה בשבת, דה) וגם עניים לא היו שם, כי כל מי שהיה שם הגיע ברכב פרטי מן הסתם, או הגיע ברגל וגר בצפון תל אביב.

למרות שלסחים יש אשליה שהם גרים במדינה חופשית, הם מוגנים מאד על ידי גדרות, מחסומים והפרדות מכל מיני סוגים, שלהם הם בלתי נראים: השומר בכניסה למועדון, המחסום מהשטחים, אנשים שאין להם רכב, אנשים שלא יכולים לנסוע לתאילנד, אנשים שלא מוזמנים לחתונות מהסוג שהם הולכים אליו, תינוקות שההורים שלהם הפילו אותם כי חסרו להם כמה אצבעות וכולי.

לכן, הלא סחים הם – אלו הסובלים מדיכאון, אנשים בודדים שלא הקימו משפחה, ערבים, חרדים, מובטלים, שמלאנים שלא תומכים במדינה ללא סייג, נכים, אנשים בעלי פגמים חיצוניים בולטים, עניים, שחורים, עובדים זרים, אנשים בעלי מודעות עצמית מפותחת מדי.

היחס אל הסחים הוא אמביוולטי. מצד אחד אנחנו מקנאים בהם קנאת מוות, כי גם אנחנו היינו רוצים להיות בגן העדן חסר המודעות בו הם נמצאים. מי שמסתכל בתמונות הללו לא יכול להכחיש שהמצולמים בהם נראים כאילו הם חיים בגן עדן. מצד שני, לאחר שאכלנו מפרי עץ הדעת, אי אפשר גם שלא ללעוג להם ולבוז להם, אנחנו לעולם כבר לא נוכל להצביע לקדימה, כיוון שיש לנו את המודעות המספיקה כדי להבין כמה זה טפשי. מצד שני, הם מאושרים ואנחנו לא, כך שהבוז הזה עקר ויש פה משהו מעגלי.

לסיכום, בונוס: פרק מתוך "חרא סתיו" נובלה שכתבתי לפני עשר שנים, שגיבורה בדיוק חווה את קו השבר בין סחים ללא-סחים (למרות שהמילים הללו לא היו קימות אז בשימוש כזה). הנובלה יצאה בספר: "סופת חול עומדת להגיע" בהוצאת ינשוף.

***

בהתחלה אף אחד לא לקח את הכת הקטנה שלהם ברצינות. אחרי הכל, באותו הסתיו בתל אביב, אם היית זורק אבן ברחוב היית פוגע בשני גורואים ונביא. אף אחד לא לקח אף אחד יותר מדי ברצינות, באותו הסתיו בתל אביב.
אבל הסתבר שיש גם חיים מחוץ לתל אביב. יצאתי מהדירה, והרגליים הארוכות שלי נשאו אותי צפונה. שקעתי במחשבות, ולא שמתי לב לזמן. כשהגעתי למבואות פארק הירקון ראיתי שם המון אנשים, המון אפילו לגבי יום שישי אחרי הצהריים. נו טוב, אמרתי, בטח העירייה עושה עוד אחד מן הפסטיבלים הטיפשיים שלה. "אוכל העיר", "ג'אז בפארק" או כל דבר אחר שיהווה תירוץ לצעירים מסודרים נקיים ומאושרים לצאת עם החברות האופנתיות וזקופות החזה שלהם.
אבל בסוף הסתבר שזה לגמרי לא היה זה. לא "טעם הפארק" ולא "ג'אז העיר". זאת הייתה נחיתה של עב"ם מהחלל החיצון.
עב"ם, הצלחתי לראות אחרי שנדחקתי דרך המוני האנשים, הפלתי זקנה רועדת והבאתי לא בכוונה מרפקיה איומה בפרצוף לשוטר סיור שהסתיר לי, זו מין בועה כסופה, שעומדת על רגליים דקות, ומקלקלת את הדשא של העיריה.
לשוטר הסיור קראו ניסים. הוא לא כעס על המרפקיה, הוא רק החזיק את העין שלו, שכל המסביב שלה התנפח במהירות וקיבל צבע כחול מדאיג, ואמר לי: "אירוע היסטורי, אני אומר לך, אירוע היסטורי" ואני, רק מזה שהוא לא לקח אותי לתחנה, ולא דפק לי מכות רצח הבנתי שהוא כנראה צודק.
מסביב לעב"ם היו החבר'ה של הימ"ם עם השכפצי"ם שלהם, והרובים הקצרים עם הכוונות הטלסקופיות, שאפשר לחשוב מה כבר הם יכולים לעשות לבועה בצבע כסף. חוץ מהם היו על הדשא גם שלושה טנקי מרכבה סימן שלוש בית וטנק מצוות אחד של חב"ד, שחנה באופן בלתי-חוקי-בעליל מעבר למחסומים של המשטרה. רק אלוהים יודע איך הדוסים המטורפים האלו הצליחו לקמבן ככה את המערכת, ולהגיע כל כך קרוב לעב"ם.
כולם מסביב היו ממש הרוסים מזה שהבועה לא אמרה כלום, ולא הוציאה סימן-חיים. הכתבים במיוחד. היו שם איזה מאה ציוותי טלוויזיה, שמרוב שלא היה להם מה לעשות ראיינו כל הזמן אחד את השני, ונדחפו לכל מקום עם המצלמות שלהם, המיקרופונים הענקיים והפנסים, מפילים סבתות רועדות, ומכניסים לא בכוונה מכות לשוטרי סיור. "מה זה? למה הם לא אומרים כלום? אם הם הגיעו מכל כך רחוק, הם בטח יודעים דברים ממש חשובים", אמר ניסים, כשהוא מחזיק את הכתף שלו שנחבלה מצלם עם תג של "סקאי ניוז", שנכנס בו עם המצלמה, כשניסה לעבור משום מקום לשום מקום אחר, ואחר כך עוד קילל אותו באנגלית במבטא בריטי כבד: "יו בלאדי אידיוט, דונט יו האו אייז?".
למה הוא אומר לי ככה, מה עשיתי לו? שאל אותי ניסים, ואני הבנתי שנפלתי על השוטר הכי חננה במרחב ירקון, ואמרתי לו שלדעתי הוא צריך לעצור את הצלם החצוף. המשכתי לנסות לחמם את ניסים על הצלם של סקאי, ללא שום הצלחה. הוא נראה לי הרבה יותר מעוניין בחייזרים מאשר בצלם שעמד לידנו, אדום מהשמש, וצילם את הכתב, שבירבר באנגלית במבטא בריטי כל כך כבד, שלא הצלחתי להבין מילה ממה שהוא אמר.
כולם בקהל התחילו לדבר בהתרגשות, ולהצביע. בבועה הכסופה נפתח פתח קטן, והצלמים נכנסו לאקסטזה. לאט-לאט יצא משם משהו שנראה כמו שנראה כמו רמקול של גרמופון. כולם היו בשקט מוחלט עד שזה גמר לצאת, חוץ מהצלמים שהיו באקסטזה, וניסו לדרוך אחד על השני, כדי לקבל זווית טובה יותר. "שיו", אמר נסים, "זה הולך לדבר, בטח יש לו משהו חשוב להגיד". אבל הרמקול שתק.
ואז הוא אמר "שלום". הדוסים של חב"ד השתגעו. הם תפסו אחד בכתפיים של השני, יצרו מעגל, והתחילו לשיר "הבאנו שלום עליכם". מהר מאד הם עברו לשירת "משיח- משיח- משיח", עד שהקהל פרץ את הגדרות והשתיק אותם בכוח, כי אנשים רצו לשמוע מה יש לעב"ם להגיד.
ולעב"ם היה מה להגיד: "הביאו את מקסים קורנפיין, מרחוב אחד העם 28. יש לנו מסר חשוב עבורו". שתי מכוניות לבנות עם סירנות כחולות על הגג יצאו מייד תוך כדי צפירות. ואני חשבתי שכל הסמים האלו דופקים לי את המוח ושלא שמעתי טוב מה שנאמר. למה הם צריכים את מקס?
המכוניות חזרו תוך רבע שעה. הם נסעו כמו מטורפים. החלון של המכונית האחורית היה פתוח, והראש של טוני, החמור של אחמד האלטע זאכן, הציץ ממנה. הוא הבחין בי בקהל, וקרץ לעברי.
מקס ירד מן המכונית. הוא נראה מאד מרשים עם כל הגובה שלו והגלימה הלבנה שלבש. הוא עלה על טוני, ואז הוא נראה עוד יותר גבוה ומרשים. ביחד הם התקדמו בטפיפה אצילית לעבר הבועה הכסופה. כשהם הגיעו ממש קרוב, הבועה התחילה לרעוד ולהתעקם כמו משטח מים שזורקים לתוכו אבן. אז היא שירבבה זוג שפתיים ארוכות ו-שלוק! בלעה את טוני ומקס. הצלם של סקאי ניוז היה באקסטזה.
אחר כך לא קרה כלום, ממש הרבה זמן, אולי עשרים דקות. הדוסים של חב"ד הניחו תפילין, והתנדנדו כמו לולבים. ניסים תקע לי מרפק חברי בצלעות וגיחך – "תראה, הם מנסים להאזין לרשת הקשר של הספינה." אני הדלקתי לי ג'וינט, והצעתי לנסים שאכטה. ניסים הסתכל בחשש ימינה ושמאלה, ואז לקח. הוא החזיר לי את הג'וינט, ואמר: "אתה יודע, אני לא ממש מהסיור, אני מיחידת המחשבים של הסיור, אבל הגעתי לכאן בכל זאת, כי זה רגע היסטורי"
- ואז פני השטח של הספינה התעוותו קצת בגלים, השפתיים שוב השתרבבו וירקו החוצה את מקס שרכב על טוני. השפתיים נעלמו וחזרו פנימה. הגלים התגברו, העב"ם עשה: בליפ, בליפ בליפ זבאבאבאם! חזק מאד ונעלם בבת אחת, בלי להשאיר כל זכר חוץ מריח חריף של ברקסים שרופים, ארבעה מעגלים קטנים של דשא צהוב ומת, ואחד מהחבדניקים שנעלם ולא נודעו עקבותיו.
התקשורת הייתה בהיסטריה. הצלם של סקאי ניוז ניצל את ההזדמנות כדי להיכנס שוב בניסים, למרות שהוא בכלל לא הפריע לו לעבור. אני כבר לא יכולתי להבליג ודחפתי אותו חזרה. הצלם נפל על הדשא, אבל הוא קם מייד והרים את המצלמה מבלי להתייחס אלי. שילמד מה זה להפריע לשוטר במילוי תפקידו.
לקחתי את ניסים ביד ורצנו קדימה יחד עם כל הצלמים והכתבים. כשהשוטרים ניסו לעצור אותי, הצבעתי על נסים המתנשף, ואמרתי: "אני איתו!" ונתנו לי לעבור.
מקס ישב על טוני בעיניים עצומות, שקוע במדיטציה עמוקה. הכתבים צרו עליהם במעגל ושאלו אותם איזה אלף שאלות: "איך נראה העב"מ מבפנים? מי היצורים שמטיסים אותו?" – והשאלה שחזרה על עצמה הכי הרבה: "מה היה המסר?" למרבה הפתעתם של הכתבים, פתח דווקא טוני החמור את פיו, וענה לכל השאלות כדובר מיומן, בעברית צחה ובאנגלית שוטפת. לפעמים היה קצת קשה להבין מה הוא אומר, כי בגלל מבנה הפה שלו כל המילים יצאו במין "בררר…" נעירתי כזה.
בסוף הכתבים הבינו, שחמור מדבר זו אמנם אטרקציה לא נורמאלית, ואייטם חם בחדשות, אבל מידע על המסר הקוסמי של העב"ם הוא לא הולך להסגיר.
אז הם הפנו את השאלות שלהם למקס, שלא ממש שם עליהם. כשנמאס לו מהניג'וסים הוא פתח את העיניים, ומתח את צווארו. דממה השתררה בשורות העיתונאים. מקס אמר: "זה היה שדר אישי עבורי, לא יכול לספר לכם מה הם אמרו". לפני שהכתבים ההמומים הספיקו למחות, הוא נתן לטוני מין דיו הופלה כזה עם הברכיים. טוני תפס ספרינט והרביץ קפיצה אדירה מעל לעיתונאים, שהתכופפו בבהלה, ופתח בדהרה מערבה. הוא ומקס רכבו אל תוך השמש, ששקעה בגוני ורוד וכתום מדהימים. לי נראה כי מעתה יתחילו לקחת אותם קצת יותר ברצינות.

פוסטים קשורים

June 03, 2010

Permalink for '‫דובר צה”ל ממלא את תפקידו‬'

22:19

‫דובר צה”ל ממלא את תפקידו‬

» ‎ הרהורים של אבא

תפקידו של דובר צה”ל הוא לא לתת לכם את כל המידע, או את כל האמת.

תפקידו של דובר צה”ל הוא לדברר את צה”ל, ולהציג את האמת באופן שבו צה”ל יצא הכי טוב.

זה לגיטימי לחלוטין – זה תפקידו. אבל צריך לזכור את זה כשמקשיבים לו, ולהקשיב בצורה ביקורתית.

אחד הטיעונים החזקים נגד המשט הוא – ישראל הציעה להם להעביר את הציוד לעזה דרך אשדוד. הם המשיכו להפליג למרות ההצעה.

הטיעון הזה, מעבר לזה שהוא חזק תקשורתית, הוא גם משמעותי מבחינה משפטית – ישראל מחוייבת להעביר ציוד הומניטרי שבדרכו לעזה, אבל היא יכולה לעצור אותו בדרך, לבדוק אותו בנמל ולהעבירו דרך היבשה. כך שאם ישראל הציעה לעשות דבר כזה, והפעילים סרבו – הפעולה של ישראל הופכת ללגיטימית לחלוטין (ותודה לנעמה על הקישור המסביר את זה).

אז האמנם זה מה שקרה? האם ישראל באמת הציעה לספינות להעביר את מטענן לעזה?

למזלנו, דובר צה”ל החליט לשחרר וידאו שמסביר לנו מה בדיוק הוצע לספינות, ברגע האמת:

הסרטון הוא בסך הכל דקה, אבל אם אתם ממהרים, תריצו ל 0:38. החייל אומר שם:

The Israeli government supports delivery of humanitarian supplies to the civilian population in the gaza strip and invites you to enter the ashdod port. delivery of the supplies, in accordance with the authorities regulation, will be through the formal land crossings.

הביטוי הקריטי כאן הוא in accordance with the authorities regulation, כלומר – בהתאם לתקנות של הרשויות. חיל הים הציע למסע הסיוע להעביר את הציוד שלו, אם הוא עומד בתנאי המצור.

שזה, כמובן, שטות מוחלטת. כל הציוד על הספינות היה ציוד שאסור להעביר – מלט, ברזלים, מטהרי מים וכוסברה. המשמעות של קבלת ההצעה של חייל הים, הייתה אי העברת הציוד לעזה.

בקיצור, אף אחד לא הציע להעביר את הציוד לעזה, וההצעה הזו היא בעיקר כסת”ח. אבל דובר צה”ל עושה את עבודתו – הוא שיכנע אתכם (וגם אותי, בהתחלה) שאנחנו הצענו.

פוסטים קשורים

אין פוסטים קשורים.

May 31, 2010

Permalink for '‫הלינץ' בקומנדו: כרונולוגיה של חרבון‬'

23:22

‫הלינץ' בקומנדו: כרונולוגיה של חרבון‬

» ‎ הרהורים של אבא

המאמר הזה של רון בן ישי בווינט הוא פנינה לקורא הזהיר, שיכול להבין ממנו כיצד השתבש הכל ומה שהיה אמור להיות השתלטות מהירה על ספינה הפך לתגרה המונית ומרחץ דמים נורא:

לוחמי הקומנדו הימי נפלו כפרי בשל לידיהם של אנשי המשט לעזה.

מדובר בלוחמי קומנדו מאומנים שלא נפלו אלא גלשו ממסוקים, הם לא נפלו למארב אלא השתלטו על ספינה מניפה דגל טורקי במים בינלאומיים. רון בן ישי מציין כי אנשי הספינה (טוב, לקרוא להם פעילי שלום זה כמו לקרוא לאוהדי ביתר פעילי שלום) השתמשו ב"קלע דוד" נגד גוליית הנעבעך.

לרוע מזלם, הם (לוחמי הקומנדו הימי – נ.פ.) היו מצויידים רק ברובי צבע שמשמשים לפיזור הפגנות קלות. מובן שכדורי הצבע לא עשו רושם על הפעילים שהלמו בהם שוב ושוב, ואף ניסו לחטוף את נשקם.

לא הבנתי, אם הם היו מצויידים רק ברובי צבע, כהגנה בפני חיות האדם התורכיות, איזה נשק ניסו לחטוף הפעילים?

הכוח השליך רימוני הלם אבל המתפרעים על הגג, שבינתיים גדל מספרם ל-30. הם הפליאו את מכותיהם בכ-30 לוחמי השייטת שהמשיכו "לזלוג" לכיוונם בגלישה מכבל המסוק.

או קי, אני לא יודע אם אי פעם עמדתם מול לוחם שייטת, לי לא יצא, ואני מתכוון להמשיך ככה (גם מול תורכי עצבני, דרך אגב). נחמד בטח לא היה שם על הגשר: 30 לוחמי קומנדו מול 30 "פעילים" עצבניים, חמושים במוטות ברזל וכיסאות פלסטיק, אלו נשמעים לי יחסי כוחות סבירים למדי. או שהייתה שם נבחרת טורקיה לקרב מגע, או שמישהו שם נלחץ ונכנס לפאניקה.

הכתבה מספקת קצה של רמז באשר למה שהשתבש:

"ראיתי קצה קנה של רובה מבצבץ מתוך גרם המדרגות", סיפר לוחם שייטת, "הוא ירה לעברנו ואנחנו גם ירינו לעברו. לא ראינו אם פגענו, חיפשנו אותו אבל אחר כך לא מצאנו אותו". מיריות המתפרעים שכנראה השתמשו באקדחים שחטפו מלוחמי השייטת, נפצעו בינתיים שני לוחמים, האחד בברכו ובירכו והשני בבטנו.

הלוחמים ראו קצה של קנה או שהם ראו מוט ברזל, השעה הייתה ארבע בבוקר, בין חושך לאור, בלאגן אלוהים, מישהו חושב שהוא רואה רובה, ומתחיל לירות. הרובה בכל אופן לא נמצא עדיין. ישנה גם אפשרות אחרת. כשהייתי בגולני יידענו שאם מישהו יורה בטעות (או בכוונה) בערבי לא חמוש, אפשר תמיד להגיד שחשבת שיש לו נשק, וזו הייתה טעות מצערת בזיהוי. זה טריק ישן. כך שזו יכולה להיות טעות תמימה, או טענת אליבי של הלוחמים, קשה לדעת.

רון בן ישי מתאר בפרוטורוט את השתלשלות העניינים, הוא מדלג רק על פרט אחד קטן, פער זמנים זעיר: אחרי שפעילי השלום העצבניים הפליאו מכותיהם בעזרת כסאות ומוטות ברזל בלוחמי הקומנדו הימי, הם קיבלו אישור לירות, ואז, בקטע החביב עלי במאמר מדווח בפליאה רופא היחידה:

קולו של הרופא שהיה עם הכוח נשמע לחוץ ברשת הקשר. "כמה הרוגים יש בין הנוסעים?" שאל מפקד בכיר. "אני לא יודע, אבל כ-20 שוכבים כאן בלי תזוזה כבר כמעט שעה", אמר מפקד הכוח.

מה יש, לא ראית אף פעם פעילי שלום משתזפים?

רון בן ישי מסכם היטב:

…טעות השנייה היתה שמפקדי הכוח לא התייחסו מספיק ברצינות לעובדה שחבורה של גברים מחכה ללוחמים על הגג. אילו היו מתייחסים לעניין זה יותר ברצינות, יתכן שהיו זורקים מהמסוקים רימוני גז מדמיע ורימוני עשן למיסוך שהיו מאפשרים להם לבצע את משימתם מבלי שהלוחמים ייפלו אחד אחד כפרי בשל לידי המתפרעים, שהפליאו בהם את מכותיהם.

הפשלה היא כמובן של המפקדים. מכניסים לוחמי קומנדו מאומנים למצב שמעמיד אותם בסכנת חיים ממשית, אז הם מגיבים, וכשלוחמי קומנדו מגיבים, זה נגמר ככה.

היטיב לסכם זאת הוגה הדעות לירן מן הקריות בטוקבק מס. 175:

175. בשביל מה בכלל היה צורך להכניס לוחמים?!?!?!
נותנים פעם אחת הוראה לעצור במקום אם לא עוצרים מפגיזים את האוניה עד שהיא נעצרת

פוסטים קשורים

May 28, 2010

Permalink for '‫סטנוגרמה של ההנהונים של מרגול למכירה‬'

0:50

‫סטנוגרמה של ההנהונים של מרגול למכירה‬

» ‎ הרהורים של אבא

בראשית ימי הקולנוע הסובייטי היה זרם שנקרא ראליזם סוציאליסטי, שכלל בעיקר תמונות של פועלים בקולחוז וטרקטורים. סטאלין הכריז על הריאליזם הסוציאליסטי כסגנון הקביל היחיד באומנות על כל זרמיה, ויצירותיו של אומן שסטה ממנו צונזרו ללא רחמים (לעיתים אף נחתך האומן עצמו, ולא רק החלק הלא ראוי של יצירתו). יש סיפור על שר התעמולה של סטאלין, שהיה יושב מאחוריו ומכין סטנוגרמה של ההנהונים של סטאלין במהלך הקרנת סרטים חדשים. כך היה יודע היכן היה שמש העמים מרוצה מן הסרט והיכן לא, ובאיזו מידה. לפי הסטנוגרמה שהוכנה, של ההנהונים והרטינות של סטאלין הסרטים היו נערכים מחדש.

באופן ביזארי למדי, הסיפור הנושן הזה קפץ לראשי בעת שצפיתי הערב בכוכב נולד. חלק גדול מהזמן שבו המתמודדים שרים מוקדש לקלוזאפים של השופטים המאזינים לשיר. אתה הצופה מוצא את עצמך תוהה: האם מרגול שנאה את השיר או שמא היא פשוט אכלה דג מקולקל בארוחת הצהריים שלה. האם דנה התלהבה מהסילסולים או שמא היא נזכרת ברגעים הגדולים של זכייתה בארוויזיון. האם צדי מתאמץ להקשיב לפרטי הביצוע של הזמר הצעיר, או שמא הוא מבקש חלילה לאותת לבימאי כי הוא עובר אירוע לב ויש להזעיק לאתר הצילומים ניידת טיפול נמרץ? וכך הלאה, וכך הלאה…
כדי למנוע את המבוכות האלו, הקשות לנו וקשות פי אלף למתמודדים האומללים, החלטתי להקים חברה מסחרית שתעסיק מומחים לשפת גוף שיפענחו את ההנהונים, מחיאות הכפיים, תנועות הגוף והטיקים של השופטים בכוכב נולד, ויציעו סטנוגרמה של תנועות השופטים למתמודדים כדי שיטיבו להבין כיצד עליהם לשפר את סגנונם האומנותי. מכיוון שאנחנו לא במשטר סוציאליסטי חשוך אלא בשוק חופשי, אני מתכוון למכור את הסטנוגרמות הללו למתמודדים. נראה לי שזה יהיה שוס.

פוסטים קשורים

May 26, 2010

Permalink for '‫הפרטיות מתה. וגם האקטיביזם.‬'

10:15

‫הפרטיות מתה. וגם האקטיביזם.‬

» ‎ הרהורים של אבא

דה-מארקר עושים היום פרויקט חדש על אובדן הפרטיות באינטרנט. במסגרת הפרוייקט, כותבת לנו איילה צורף ש"להצטרף לרשת חברתית ולהתבכיין על הפרטיות זו צביעות". המסר הכללי של הכתבה – הפרטיות מתה, ומי שמצטרף לפייסבוק צריך להבין שכל מה שהוא מפרסם שם – בידי פייסבוק ואלו יכולים לעשות עם הנתונים האלה כל מה שהם רוצים (למען ההגינות צריך להגיד שצורף מביאה רק ציטוטים. עם זאת, הציטוטים שהיא מביאה והאופן שבו היא ממסגרת אותם לא מותירה ספק לגבי דעתה).

גם גל מור אומר בחורימבה – ‘פרטיות ופייסבוק זה דבר והיפוכו: צאו מהקטע‘. גם הוא טוען שמי שמצפה שהנתונים האישיים שהוא מפרסם בפייסבוק ישארו חסויים, חולם.

הטענה המרכזית של צורף ושל גל מור היא – מי שמוסר את נתוניו האישיים לחברה מסחרית, שיכולה להרוויח מהם, ומצפה שהם ישארו חשאיים – חולם באספמיה. אם זאת, אני בטוח שגל לא יגיב בשוויון נפש אם הבנק שבו הוא מנהל את חשבונותיו יצא בקמפיין פרסומי של ‘אפילו גל מור לקח אצלנו הלוואה כשהאוברדרפט שלו צמח וצמח וצמח’, ושאיילה לא תגיב באותה דרך כשחברת הביטוח שלה תעביר את רשימת המחלות שעליה הצהירה לחברות התרופות, לצרכי שיווק ישיר ואפקטיבי.

פייסבוק היא חברה מסחרית. פייסבוק היא חברה מסחרית ענקית, עם המון עוצמה. אבל זה עדיין לא אומר שהיא כוח טבע. מערכת היחסים שלנו עם פייסבוק היא מערכת יחסים ששני הצדדים מרוויחים ממנה, מה שאומר שגם לנו – כחברים ברשת החברתית – יש כוח מול פייסבוק.

אני לא בא לטעון נגד התנהלות מחושבת בפייסבוק. גם אני לא מפרסם בפייסבוק שום דבר שאני רוצה שהסטודנטים שלי לא ידעו. ברור לי שלא משנה איך אני מגדיר את הפרטיות של העדכונים שלי, הם עלולים להגיע לכל העולם.

אבל מצד שני, ברור לי גם שזו אינה גזירת גורל. ברור לי שאפשר לשנות את הגדרות הפרטיות של פייסבוק, בדיוק כמו שאפשר להכריח את הבנק לשמור על סודיות החשבון שלי. הכל שאלה של לחץ צרכני. אם מספיק לקוחות יפעילו לחץ על פייסבוק בצורה אפקטיבית, פייסבוק תלמד לשמור על המידע של הלקוחות שלה. אם מספיק אנשים יגיבו בחריפות אחרי כל ‘אירוע פרטיות’ – פייסבוק תחשוב עשר פעמים לפני שהיא נוגעת בהגדרות האלה. למעשה, הלחץ על פייסבוק כבר הביא לתוצאות, ופייסבוק מפשטת ומקצרת את השליטה בפרטיות של המשתתפים ברשת.

מאידך, אם נאמץ את העמדה של גל מור ואיילה צורף, ונגיד ‘אלה החיים, צאו מהקטע של פרטיות’ – ברור שהראשונה שתאמץ את העמדה הזו היא פייסבוק, שתבין שהיא יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה עם המידע שלנו.

פוסטים קשורים

May 23, 2010

Permalink for '‫"עוני חרדי" מניין? כלכלה, חברה וגם מגדר‬'

12:00

‫"עוני חרדי" מניין? כלכלה, חברה וגם מגדר‬

» ‎ הרהורים של אבא

ברשומה קודמת, טענתי שלימודי הליבה אינם הדרך להתמודד עם העוני החרדי. נשאלת השאלה – מהי כן הדרך? מה אפשר ומה צריך לעשות?

ראשית, עצם ההתמקדות בבעיית העוני במגזר החרדי – לצד ההתמקדות בעוני בקרב הערבים, ובעוני של החד-הוריות, ואצל נתמכי ויסקונסין, וכו' וכו' – היא בעייתית. התייחסות לעוני כאל תכונה של מגזר בעל מאפיינים דמוגרפיים או תרבותיים כאלה ואחרים טומנת בחובה את ההנחה שבעיית העוני נובעת ממאפיינים אישיותיים של האדם – מהתרבות שלו או מתכונות האופי שלו.

התפיסה המאשימה את העניים בעוניים היא תפיסה שמרנית קלאסית, והיא בעייתית מאוד מבחינה עובדתית. בפועל, ברור שעוני הוא עניין מבני. אנשים חיים בעוני בגלל שמבנה ההזדמנויות שהחברה מציבה בפניהם לא מאפשר להם להיחלץ מהעוני. כשהבחירה היא בין אבטלה לבין עבודה דכאנית בשכר נמוך; בין הזנחת הילדים במסגרות טיפול לא-הולמות לבין אי עבודה; בין כניעה לאלימות מצד בן הזוג לבין חיי עוני כמשפחה חד הורית – לאנשים לא נותרת ברירה אלא לחיות בעוני.

לכן, השאלות החשובות אינן 'מדוע החרדים חיים בעוני', או 'מדוע הערבים חיים בעוני'. השאלות החשובות הן 'מדוע בשוק העבודה בישראל אין מספיק משרות המסוגלות לחלץ את המועסקים בהן מעוני', 'מדוע מדינת הרווחה הישראלית אינה מספקת לאנשים את הכלים להיחלץ מעוני', ולא פחות חשוב – 'את מי משרת מספר העניים הגדול בישראל'.

כל עוד אין עבודה במשק הישראלי – מה הרבותא לדון בהוצאת הגברים החרדים לשוק העבודה? כל עוד משפחה בת שבע נפשות נותרת מתחת לקו העוני, גם אם שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה בשכר מינימום - איך אפשר להאשים את היעדר התעסוקה בעוני?

אבל, אם כבר התכנסנו כאן לדון בעוני בחברה החרדית, כדאי לציין כמה עובדות בקשר לעוני הזה.

כשדנים בשיעור התעסוקה של גברים חרדים – צריך לדבר על 'תורתו אומנותו'. הסיבה העיקרית שגברים חרדים נותרים מחוץ לשוק העבודה היא שהם בוחרים במסלול של ישיבה על פני מסלול של שירות צבאי. עקב כך, אסור להם להשתלב בשוק העבודה עד גיל מאוחר, שאז ההשתלבות קשה ומבטיחה שכר נמוך, ולכן כבר עדיף לו להישאר בישיבה.

התייחסות לבעיות התעסוקה של גברים חרדים מחייבת התייחסות לשאלות רחבות, שדורשות הכרעה ערכית לא פשוטה. האם יש לחייב את החרדים בגיוס? האם, בהינתן שאין אפשרות פוליטית לעשות כן, יש להעניש אותם בגלות משוק העבודה, ולכן בעוני? האם יש לאפשר להם להשתלב בשוק העבודה, גם ללא שירות צבאי?

כל אלה הן שאלות חשובות, הדורשות הכרעה. אך ההנחה שניתן לטפל בעוני החרדי רק דרך תשובה לשאלה זו היא הנחה שנגועה בשובניזם – שכן היא מניחה שפרנסת המשפחה היא מטלה של הגבר.

כל השאלות שלעיל לא נוגעות לכל החרדים – אלא לגברים חרדים בלבד. נשים חרדיות מתמודדות עם שאלות אחרות לחלוטין כשהן מתמודדות עם שוק העבודה.

וזאת צריך לדעת – נשים חרדיות מעוניינות להשתלב בשוק העבודה. הן גם מוכנות לשוק זה – שכן הן לומדות גם 'מקצועות חול', כמו אנגלית ומתמטיקה. אך שוק העבודה שפתוח בפני נשים חרדיות הוא מוגבל ביותר.

הוא מוגבל, בגלל שכמו כל אישה בישראל – הן סובלות מאפלייה בשוק העבודה.

הוא מוגבל, בגלל שכמו כל אם ואב בישראל – חסרים להן הסדרים המאפשרים שילוב אפקטיבי של עבודה במשרה מלאה ושל חיי משפחה.

הוא מוגבל, משום שמעטים מקומות העבודה הפועלים בהתאם לצרכים המיוחדים של נשים אלו.

לאור כל אלו, נשים חרדיות מצויות במצב קשה בשוק העבודה. לנשים המחפשות עבודה, יש קושי למצוא כזו – עקב שיעורי האבטלה הגבוהים בקרב הנשים החרדיות. רבות מהן, שלמדו לימודים על-תיכוניים (בעיקר הוראה), מתקשות למצוא עבודה במקצוע; וגם אלו שמוצאות עבודה – זוכות לשכר נמוך משמעותית מזה שמקבלים העוסקים במקצועות דומים שאינם חרדים.

גם מצבן של אלו שהצליחו להשתלב במקצוע מבוקש, אינו טוב בהרבה. המצב אותו תיאר גדי אלגזי בשנת 2005, במאמרו המופתי 'מטריקס בבילעין', עודנו מתקיים. חברות ההייטק גילו תרגיל: ניתן להעסיק נשים חרדיות כמתכנתות, ולקבל עובדות מעולות וממושמעות – בשכר המגיע לעתים לשליש או לחצי מהשכר המשולם למתכנת מקביל בתל אביב. הנשים כבולות למעסיקים הפועלים בישוב שלהן, ואינן יכולות למצוא משרה בשכר גבוה יותר.

כדאי להבין את זה: גם אישה חרדית שהצליחה להשתלב באופן מלא בשוק העבודה, ומצאה לעצמה מקצוע נדרש ומכניס – ומרוויחה 7,000 שקל בחודש, במקרה הטוב – לא תצליח להיחלץ מעל לקו העוני.

כדי לשבור את מעגל הקסמים הזה, על המדינה למצוא את הדרכים לסייע לנשים אלו להשתלב בשוק העבודה: לבנות את מעונות היום להן הן זקוקות כדי לצאת לעבודה; להקים מערך הכשרה מקצועית אפקטיבי, יעיל ומכוון-שוק, שיסייע לבוגרותיו להרוויח שכר הולם; ולכוון את תמיכותיה כך שיסייעו למי שרוצה להעסיק את הנשים החרדיות בצורה הוגנת, ולא למי שרוצה לחסוך בשכרו של מתכנת תל-אביבי.

לכן, אם אנחנו רוצים לדבר על העוני החרדי במטרה לחלץ את החרדים מעוני, ולא להתנגח בקבוצת האוכלוסיה הזו כדי להשיג הון פוליטי, כדאי לזכור שני דברים: ראשית, צריך לטפל בכל שוק העבודה, ולדאוג שהמשק הישראלי לא ידחוק אזרחים לעוני. שנית, הדרך האפקטיבית לטפל בעוני במגזר החרדי עוברת דרך הנשים, ולא דרך הגברים.

פורסם במקור בעבודה שחורה

פוסטים קשורים

May 20, 2010

Permalink for '‫מה הרג את זלצמן בפרסומת של הוט?‬'

2:13

‫מה הרג את זלצמן בפרסומת של הוט?‬

» ‎ הרהורים של אבא

הפתיעו אותי החושים החדים של הפרסומאים של הוט, ששוב היטיבו לקלוט את הלכי הרוח בחברה הישראלית.

כאשר ראיתי את הפרסומת החדשה של הוט הייתי במבוכה. אמרתי לעצמי שאולי הם השתנו, פתאום ידם של המזרחיים על העליונה. הם מאתרים בקלות את זלצמן, שהפך לרייב זולצבאכר, וכשהוא מסרב לשתף איתם פעולה, הם משליכים אותו מגג הבניין בו הוא גר אל מותו. אולי הם קראו את הפוסט שלי, אמרתי לעצמי, והחליטו לחזור מדרכיהם הרעות.

רק מאוחר יותר הבנתי מה קרה פה. מותו הטראגי של זלצמן, החנון מרעננה מתאפשר רק בגלל הפיכתו לרייב זלצבעכר (בעקבות הפיכתו למשת"פ של המשטרה), כפי שגרגור סמסא ביש המזל הפך לשרץ בסיפורו של קפקא "הגלגול", ואיבד בכך את אנושיותו בעיני הסביבה. כנראה שהפרסומאים של הוט הבינו שני דברים: הראשון הוא כמובן שאין להם לקוחות חרדיים, ולכן זה לא נורא אם הם יפגעו ברגשותיהם. הם לא בסכנה של חרם חרדי שיפגע בכיסם. השני, והוא מה שצריך להדאיג פה, הוא שהפרסומאים כנראה מבינים שלישראלי הממוצע זה עושה טוב בלב לראות חרדי נופל אל מותו.
ברגע שזלצמן מתפרק מהעזרים הטכנולוגיים המתקדמים שהופכים אותו לעליון על הפרענקים: הVOD שמאפשר לו לראות אותם כרצונו, הMAGIC שבעזרתו הוא מקליט את אנשי העולם התחתון מהסדרה הבורר, וה"סטארט אובר" עלאק, שבעזרתו הוא מתזז אותם הלוך וחזור, הוא נתון לחסדיהם, והם יכולים לעשות בו כרצונו. מה שנאמר פה הוא בעצם שללא הטכנולוגיה עם השמות הלועזיים המפוצצים הופך זלצמן לרב זולצבעכר, שנשאר רק עם תאוות הבצע שלו בידו ("כמה הם הציעו לך!"). מישהו פעם הגדיר את ישראל כ"שטעטל עם פצצת אטום" כשניטלת הטכנולוגיה של האטום, נשאר רק השטעטל, והקוזאקים יכולים לפרוץ לשטעטל שלו ולעשות בו כרצונם. זהו גם תמצית האיום של החרדים על הישראלי, שאומר לעצמו: הם לא משרתים בצבא, אין להם מקצועות טכנולוגיים, אם הם לא עוזרים לנו להלחם בערבים, אז למה בעצם אנחנו צריכים אותם פה?

דרך אגב, שימו לב לטאצ' היפה: הנשיקה למזוזה של אבי "הטחול" בכניסה לבית, שכנראה באה לרמוז שאין סתירה בין מסורתיות לשנאת חרדים. הדבר השני הוא הכיעור והעליבות של השכונה החרדית: הטיח המתקלף מן הקירות, הכביסה התלויה מחוץ למרפסות הסגורות בתריסולים, הצבעוניות האפרורית, והחרדים בחצר הבניין למטה שנראים כמו נקודות בשחור ולבן. חרדים סכמטיים, מפורקים מן האישיות שלהם.

היהודי זיס, גרמניה 1940, לו דווקא היה כסף לטריפל

פוסטים קשורים

May 13, 2010

Permalink for '‫בוז'י הרצוג והעניים הראויים‬'

12:00

‫בוז'י הרצוג והעניים הראויים‬

» ‎ הרהורים של אבא

יצחק הרצוג
אחת האבחנות המרכזיות שמרצים למדיניות חברתית עמלים על הבהרתן, היא כי בתחום הרווחה אין רק 'מעט רווחה' או 'הרבה רווחה' – יש סוגים שונים של מדיניות רווחה, שאינם שונים זה מזה רק בשאלת ה'כמה' אלא גם בשאלת ה'איך'. מבחינה זו, שר הרווחה יצחק (בוז'י) הרצוג הוא מתנה עבורנו המרצים – כדוגמה חיה לעובדה זו.

אודה ואתוודה – כשבוז'י נגרר, בועט ומצווח, ממשרד התיירות למשרד הרווחה, חשבתי שהוא יעביר את זמנו במשרד בחוסר מעש, עד שימצא את אפשרות הבריחה הראשונה. בפועל, הוא הפך לשר הרווחה הפעלתן ביותר בישראל לפחות מאז ימי אורה נמיר, בממשלת רבין השנייה. בוז'י מתגלה כשר פעלתן, שיוזם תוכניות רבות בתחום הרווחה. לא רק זאת, הוא אף המשיך לכהונה שנייה במשרד הרווחה – ויש להניח שזה נעשה מרצונו, או לפחות בהסכמתו.

אלא שהעובדה שהוא פעלתן, אין משמעותה שפעולתו טובה. כמו שפעילות אינטנסיבית של שר האוצר לא בהכרח תביא לשיפור במצבם הכלכלי של אזרחי ישראל (ע"ע ביבי), או שפעילות אינטנסיבית של שר ביטחון לא בהכרח תביא לשיפור בבטחונם של האזרחים, כך פעלתנותו של שר הרווחה לא תביא בהכרח לשיפור ברווחתם של האזרחים.

מדיניות רווחה לא באה בצורה אחת ויחידה; יש דרכים רבות שבהן מדינות מספקות שירותי רווחה לאזרחיהן. לצורך דיוננו כאן, לא ניכנס לאבחנות הדקות בין סוגים שונים של מדיניות, ונתייחס רק לשניים: מדיניות רווחה סוציאל דמוקרטית היא, בהפשטה, מדיניות שבה רווחה נתפסת כזכות שהמדינה מחוייבת לספק לכל אזרחיה; במדיניות רווחה שאריתית (או ליברלית), לעומת זאת, רווחה נתפסת כחסד, שהמדינה מעניקה לאזרחיה שנכשלו בשוק החופשי – שהוא המנגנון הראוי לחלוקת משאבים.

מעקב אחר המהלכים שנעשים במשרד הרווחה בשלוש השנים האחרונות, מעלה כי שר הרווחה יצחק הרצוג מנהיג מדיניות של מדינת רווחה שאריתית. תפיסה זו מתטאת בתחומים רבים, אך שני העיקריים הם הפרטה של שירותים חברתיים ואבחנה בין עניים ראויים לבלתי ראויים.

שאלת ההפרטה נדונה לא מעט במקומות אחרים, ולכן לא נתמקד בה כרגע. נציין רק שהרצוג – על פי עדותו – הוא מאמין גדול בהפרטה של שירותים חברתיים. בהזדמנויות שונות חזר שר הרווחה בוז'י הרצוג על טענתו, כי אין סיבה שהמדינה תפעיל שירותים חברתיים, כל עוד היא מממנת אותם ומפקחת עליהם. כלומר, הרצוג אינו רואה בהפרטה חלקית של השירותים החברתיים רעה שיש לחיות איתה, עד יעבור זעם – אלא מודל ראוי לתפעול של מערכת רווחה. והרצוג גם פועל ליישום השקפת עולם זו, כמו שאפשר לראות בפרשת הפרטת המעונות לחוסים, אז שיתף פעולה עם ההפרטה למרות הבטחותיו הסותרות. שיאה של מדיניות זו היא, כמובן, התוכנית שהרצוג מתפאר בה להסדרת שוק עמותות המזון – תוכנית שמהווה הכרזה רשמית של משרד הרווחה שטיפול בחוסר בטחון תזונתי אינו מעניינה של המדינה.

ניאו ליברליזם והעניים הראויים

אמהות חד הוריות - קבוצה מסורתית של 'עניים לא ראויים'

הנקודה השנייה שציינתי – ההפרדה בין עניים ראויים ללא-ראויים – היא זו שדורשת הרחבה.

האבחנה בין עניים ראויים לבלתי ראויים מבוססת על התפיסה הליברלית שתוארה לעיל, לפיה כל אדם צריך להשיג את מחייתו בשוק העבודה. לכן, לפי תפיסה זו, העניים נחלקים לשניים: כאלה שאינם יכולים להשתכר כדי מחייתם, וכאלה שאינם רוצים לעשות זאת.

בקבוצה הראשונה אפשר למצוא את כל מי שהגורל התאכזר אליו ושלל ממנו את יכולת העבודה: קשישים, ילדים, נכים וכו'. לפי התפיסה שכאן, חברי קבוצה זו אינם אשמים בעוניים – ולכן על המדינה לסייע להם להיחלץ מעוניים.

בקבוצה השנייה אפשר למצוא את כל מי שכשיר לעבודה ואינו מצליח להיחלץ מעוניו. במקרה הישראלי, נראה בקבוצה הזו את החרדים, את הערבים, את האמהות החד הוריות ועוד. לפי התפיסה הליברלית, הסיבה שקבוצות אלו נותרות עניות היא אחת – עצלנותן וחוסר המוטיבציה שלהן לעבוד.

חסידי הגישה מתעלמים מהתנאים המבניים, הדוחפים את בני קבוצה זו אל מתחת לקו העוני בלי קשר למוטיבציה שלהם: כיצד ניתן למצוא עבודה שתחלץ מעוני בשוק שיש בו רמות אבטלה גבוהות? כיצד ניתן להיחלץ מעוני באמצעות עבודה, בשוק שבו שכר המינימום – הנמוך ממילא – אינו נאכף? כיצד יכולות נשים חד הוריות להיחלץ מעוני באמצעות עבודה, אם המדינה אינה מספקת להם תנאים המאפשרים להן לגדל ילדים ולהשתתף בשוק העבודה במקביל?

בוז'י הרצוג – מסייע רק לעניים הראויים

ומה הקשר לנושא כתבתנו, שר הרווחה יצחק הרצוג?
בואו נסתכל רגע על סיכום הקדנציה הראשונה של הרצוג, כפי שהוא עצמו הצהיר עליו כאן:

[שר הרווחה] הוביל שורת יוזמות, שינויים והישגים. הופך את המשרד למפתח מרכזי בעשייה החברתית של המדינה. כמי שמאמין בהעצמת שירותי הרווחה, מוביל תוכנית לאומית למאות אלפי ילדים ונוער בסיכון, פריצת דרך בשילוב נכים בשוק התעסוקה, הובלת פתרון ותיקון עוול היסטורי לניצולי השואה החיים בישראל, הרחבת רשת הביטחון הסוציאלי ושיפור השרות הניתן על-ידי הביטוח הלאומי, מאבק להצמדת קצבאות הזקנה לשכר הממוצע במשק ולשמירת זכויות הפנסיה של ציבור הגמלאים, חיזוק מחלקות הרווחה בשלטון המקומי, הובלת המשרד לעצמאות ניהולית, שדרוג מעמד העובדים הסוציאליים וקליטת כוח אדם חדש, פיתוח שירותים לאוכלוסיה הלא יהודית, ופיתוח תוכניות העצמה למגזרים אלו, הוביל את הרפורמה לשידרוג בתי אבות בקיבוצים, שיקום נשים מוכות וילדיהם, ומאבק להסדרת משק עמותות המזון.

אילו אוכלוסיות מוזכרות ברשימה המפוארת הזו?

ילדים ונוער בסיכון
נכים
ניצולי שואה
קשישים (קצבאות זקנה, פנסיה, בתי אבות)
מיעוטים
נשים מוכות וילדיהן

למעט אוכלוסיית ה'מיעוטים', המשותף לכל מי שברשימה הזו הוא – שהם שייכים לקבוצת העניים הראויים. צריך לציין שאין פסול בתוכניות שמיועדות לקבוצה הזו, ומשרד הרווחה אכן יזם כמה תוכניות שהן בהחלט חיוביות, ביניהן ניתן לראות את 'חוק לרום', שמאפשר למקבלי קצבת נכות כללית להשתלב בשוק העבודה בלי לוותר על הקצבה, ואת הסיוע למשפחות נפגעי עבירת המתה.

מאידך, לצד התוכניות החיוביות המופנות ל'עניים הראויים', יש לבחון מי אינו זכאי לסיועו של משרד הרווחה, לשיטתו של בוז'י הרצוג. מהרשימה הזו נעדר כל מי שמסוגל – פיזית – להשתתף בשוק העבודה. כלומר, הרצוג מנסה לומר לנו כי אין זה מתפקידה של מערכת הרווחה לסייע למי שכשיר לעבודה.

הדוגמא הבולטת למדיניות זו היא, כמובן, תוכנית ויסקונסין. המדיניות של משרד הרווחה כלפי תוכנית ויסקונסין היא, מצד אחד, תמיכה בתוכנית ובהרחבתה לכל רחבי הארץ, ומצד שני – תפיסה לפיה משרד הרווחה אינו צריך להיות מעורב בה. המשמעות של עמדה זו היא כי משרד הרווחה אינו רואה במקבלי קצבת הבטחת הכנסה אוכלוסיה הזכאית לשירותי רווחה, אלא קבוצה של נצלנים שיש להעבירם אל שוק העבודה בהקדם האפשרי.

חשוב להדגיש כי לעמדה זו של משרד הרווחה כלפי תוכנית ויסקונסין יש גם השלכות מעשיות. תוכנית ה'רווחה לתעסוקה' של מדינת ישראל – הלא היא תוכנית ויסקונסין – קודמה ועוצבה על ידי משרד האוצר, והופעלה על ידי משרד התעסוקה. בהתאם לכך, הדגש בתוכנית זו היה על צמצום הוצאות בדרך של שלילת קצבאות, ועל השמה בעבודה בכל מחיר. מעורבות של משרד הרווחה בתוכנית זו, הייתה עשויה להשפיע על מטרותיו – למשל, לכיוון של דאגה לרווחתם של המשתתפים, כפי שנעשות תוכניות כאלו ברבות ממדינות העולם.

אז אל תשכחו…

בעוד זמן לא רב, יציגו לכולנו את בוז'י הרצוג בתור התקווה הלבנה החדשה של מפלגת העבודה, האיש שישקם אותה מהריסות הגנרל ויחזיר אותה לכור מחצבתה. סביר להניח שבאותה הזדמנות, ינסו להציג לנו אותו בתור החברתי החדש – הרי הוא היה שתי קדנציות במשרד הרווחה!

אז לאלו מכם שעדיין חברים במפלגת העבודה, נא לא לשכוח. לכיסא בלשכת השר במשרד הרווחה אין כוחות מאגיים, ההופכים את היושב בו לסוציאל דמוקרט. הדרך שבה פעל יצחק הרצוג כשישב בכיסא הזה, מוכיחה שהוא אינו קרוב יותר לסוציאל דמוקרטיה מאשר אהוד 'אקירוב' ברק או פואד 'המפריט' בן אליעזר. גם אם הצהרותיו הן לפעמים 'חברתיות', מעשיו של בוז'י מקדמים את מדינת הרווחה הליברלית.

גילוי נאות: הכותב הוא אחיין של ח"כ עמיר פרץ
פורסם במקור בעבודה שחורה

פוסטים קשורים

May 12, 2010

Permalink for '‫למה רבקה מיכאלי עצובה ביום ירושלים (הקלטה)‬'

18:05

‫למה רבקה מיכאלי עצובה ביום ירושלים (הקלטה)‬

» ‎ הרהורים של אבא

May 09, 2010

Permalink for '‫כביש בין עירוני במדינת ישראל 2010‬'

17:01

‫כביש בין עירוני במדינת ישראל 2010‬

» ‎ הרהורים של אבא

May 06, 2010

22:52

‫למה מי זה גולדסטון?‬

» ‎ הרהורים של אבא

לא בא טוב במיוחד לממסד הישראלי השופט ריצ'רד גולדסטון. במיוחד לא באה טוב היהדות שלו. אז מה עושים? כרגיל אצלנו, הורגים את השליח.

ידיעות אחרונות עומד לפרסם בכתבה שהשופט גולדסטון גזר את דינם של עשרות שחורים למוות בדרום אפריקה, פסק עונשי מלקות לשחורים ועוד. אלן דרשוביץ, פרקליט ההגנה של ישראל מטעם עצמו, אף משווה את גולדסטון למנגלה. שלא לדבר על כך שבית הכנסת בו עורך נכדו את בר המצווה שלו ניסה לאסור את כניסתו של גולדסטון לאירוע.

לחברים בידיעות אחרונות ולכבוד הפרקליט דרשוביץ אני רוצה להזכיר, שגולדסטון אמנם היה פקיד בשירות משטר האפרטהייד, אבל אנחנו מכרנו למשטר המזעזע הזה הררים של נשק, כולל, לפי פרסומים זרים, כמה פצצות גרעין שניסינו למכור להם. כך שהצדקנות במקרה זה לא ממש יושבת עלינו טוב.

אבל זו בדיוק הבעיה שלנו עם גולדסטון. הוא אייכמן במהופך. פקיד אפרורי, משעמם ונטול כריזמה, אדם נוקדני וקטנוני שרק עושה את המוטל עליו, לא סנטימטר יותר ולא סנטימטר פחות, בורג אפרורי במערכת בירוקרטית ענקית. הבעיה היחידה היא שהפעם הוא יושב על כס השופט ואנחנו הנאשמים בתא הזכוכית.

פוסטים קשורים

May 05, 2010

Permalink for '‫רון חולדאי, אין קשר בין החינוך העצמאי לעוני החרדי‬'

9:16

‫רון חולדאי, אין קשר בין החינוך העצמאי לעוני החרדי‬

» ‎ הרהורים של אבא

עדכון 10:40 : מסתבר שהפוסט היה מנוסח ממש רע. שיפרתי קצת את הניסוח, כדי שהנקודה תהיה מובנת. תודה לתמר.

בכנס בסמינר הקיבוצים, טען ראש עיריית תל-אביב, כי החינוך החרדי, שבו לא מלמדים את מקצועות הליבה, גורם להפיכתם של החרדים לציבור שנסמך על מערת הרווחה ואינו תורם לכלכלה, או במילותיו – "מדינת ישראל מממנת ומטפחת ציבורים שלמים של מתבדלים – ואם תרצו, בורים – שמספרם הולך וגדל בקצב מבהיל המסכן את חוסננו החברתי והכלכלי".
ההיקש של חולדאי הוא כזה:

החרדים לא לומדים את מקצועות הליבה
מקצועות הליבה הכרחיים להשתלבות בשוק העבודה המודרני
לכן, החרדים אינם משתלבים בשוק העבודה המודרני וסובלים מעוני

כל אחד משלושת ההיקשים האלו עשוי להיות נכון, בפני עצמו; אלא שההיקש כולו הוא היקש מוטעה. כדי לראות זאת, אין די בהיקשים לוגיים-תיאורטיים. צריך לבחון את מצבם של החרדים בשטח, שמעיד על סיבות אחרות לגמרי לעוני החרדי.

אם העוני החרדי היה נובע מהכשרה לקויה לשוק העבודה, היינו יכולים לצפות שהחרדים יתרכזו במקצועות שאינם דורשים השכלה, וישתכרו שכר נמוך מאוד שיגרור אותם לחיי עוני; לחלופין, ניתן היה לצפות שהם יחיו בשולי שוק העבודה, נידונים לחיפוש עבודה מתמיד ולמציאת עבודות זמניות בשכר נמוך מאוד, לצד תקופות ארוכות של אבטלה.

כל מי שיש לו היכרות, ולו שטחית, עם אופי החיים של החרדים, יודע שזה אינו המצב. החרדים אינם נמצאים בשוליו של שוק העבודה – הם לחלוטין מחוצה לו. העוני החרדי אינו נובע מעבודות חלקיות או משכר נמוך, אלא מהיעדרות מכוונת ויזומה משוק העבודה, לטובת לימודים בישיבה. החרדים מכריזים כי 'תורתם אומנותם', כדי לקבל פטור משירות צבאי. בעקבות הפטור הזה, החרדים מחוייבים לישיבה, ומתקיימים מקצבת אברך נמוכה, במקום לצאת לשוק העבודה. נשותיהם אמנם יוצאות לעבוד, אך במשרות חלקיות ובשכר נמוך, שאינו מאפשר היחלצות מעוני.

במילים אחרות: הסיבות לעוני החרדי אינן קשורות לחינוך שהוא קיבל. הן נובעות מזה שהחרדי כלוא בישיבה, ולא משתתף בשוק העבודה. אמנם אשתו בד"כ עובדת, אבל כידוע לכולנו – אשה עובדת בישראל, שצריכה גם לטפל בילדים, לא יכולה לחלץ משפחה מעוני. חצי משרה בשכר מינימום לא מספיקה להעלות גם זוג ללא ילדים מעל קו העוני, לא כל שכן משפחה, בד"כ עם יותר משלושה ילדים.
הסיבה שהחרדי כלוא בישיבה היא שאחרי שבגיל 18 הוא בחר במסלול של ישיבה ע"פ מסלול של שירות צבאי, הוא לא יכול לצאת לשוק העבודה. כלומר, המוטיבציה היא לא להתנתק משוק העבודה – היא להתנתק מהצבא. רוב מי שעוסק בעניין מסכים שאם אחרי שלוש שנות ישיבה היו אומרים לחרדים 'אתם יכולים לצאת מהישיבה ולצאת לעבודה', רובם היו עושים את זה – אלא שהם מנועים ע"פ חוק, כי אז הם הופכים לעריקים.

השאלה 'האם יש לחייב תלמידים בלימודי ליבה' היא שאלה חשובה – חשובה כל כך שאין לערפלה בטיעונים שאינם ממין העניין. יש לקיים דיון בשאלת לימודי הליבה, שיתמקד בשאלה האם אנו רוצים לחייב את כל אזרחי ישראל בגוף ידע בסיסי משותף.

במקביל, אין להתחמק מדיון אמיתי בשאלת העוני החרדי – דיון שלא יתעלם מהקשר ההדוק של העוני הזה לחובת הגיוס לצה"ל.

קשר מלאכותי ודמגוגי בין שתי שאלות אלו, אינו תורם לדיון הרציני באף אחת מהן.

פורסם במקור בעבודה שחורה

פוסטים קשורים

April 28, 2010

Permalink for '‫נפלה טעות בסרטון של רשות ההגירה ומשרד הפנים‬'

22:51

‫נפלה טעות בסרטון של רשות ההגירה ומשרד הפנים‬

» ‎ הרהורים של אבא

April 27, 2010

Permalink for '‫היום שלחתי את הילדה לכתה א עם שלט 'צריך לשחרר 450 אסירים פלסטינים'‬'

9:05

‫היום שלחתי את הילדה לכתה א עם שלט 'צריך לשחרר 450 אסירים פלסטינים'‬

» ‎ הרהורים של אבא

לפני שלוש שנים כתבתי ש'מחר לא אלבש שחור', כהזדהות עם השבויים.

אז היום שלחתי את הילדה הגדולה שלי לכתה א' לבושה בחולצה לבנה, כהזדהות עם 'יום גלעד שליט'. בבוקר, כשהילדה הייתה כבר על האופניים בדרך להסעה, צעקה לנו השכנה ממול ש'שכחתם? צריך לשלוח היום את הילדים בחולצות לבנות, לכבוד גלעד שליט'. אז החזרנו את הילדה הביתה, החלפנו לה ללבן ושלחנו אותה לבית הספר.

שלחתי אותה לבית ספר, ונשארתי עם בטן מלאה. בית הספר הכריח אותי לנקוט באקט פוליטי של תמיכה בעסקת חילופי השבויים, בלי שטרח לשאול אותי האם אני בעד או נגד, או בכלל מה דעתי בנושא.

אם לפני שלוש שנים עוד היה צריך להזכיר לכולם ששחרור אסירים הוא עניין פוליטי, היום זה הרבה יותר ברור. העסקה מונחת על השולחן – גלעד שליט תמורת 450 אסירים, רשימת שמות ידועה. אפשר לומר בצורה חד-משמעית שמי שלובש לבן היום, תומך בעסקת חילופי השבויים הזו. וכידוע, לעסקה הזו יש גם לא מעט מתנגדים, והם מצויידים בטיעונים לא רעים.

מהסיבה הזו, אין הבדל בין לדרוש ממני לשלוח את הילדה שלי לבית הספר לבושה לבן, לבין לדרוש ממני לשלוח אותה עם חולצה של 'שלום עכשיו', או של 'חברון מאז ולתמיד'. נכון, המטרה של גלעד שליט היא מטרה שמאוד קל להזדהות איתה – אדם שנמצא בסיטואציה אנושית קשה מאוד, ולא קשה לגייס כאן רחמים. אבל גם את המטרה של 'שלום עכשיו' אפשר להציג באופן א-פוליטי ומעורר הזדהות ('מה, אתה רוצה מלחמה?'), ואפילו את זו של 'חברון מאז ולתמיד' (אברהם אבינו!).

הדרישה מהורים לצרף את ילדיהם לאקט של מחאה פוליטית אינו פסול אפריורית בעיני. מעורבות פוליטית של ילדים יכולה להיות לגיטימית – בתנאי שהיא נעשית בצורה מודעת, תוך שהילדים יודעים שהם מעורבים באקט פוליטי. אבל…

קודם כל, פה נראה כאילו לא רק שהילדים לא מודעים לאקט הפוליטי שלהם, אלא גם הצוות החינוכי שלהם, ששכח שיש כאן אקט פוליטי מובהק.

שנית, אם כבר אקט פוליטי – אז גלעד שליט? באמת? עם כל הכבוד לשבוי מלחמה שלא מקבל את זכויותיו לפי אמנת ז'נווה – עניין חמור ללא ספק – יש עוד כמה עניינים חמורים לא פחות, ואולי קצת יותר, על סדר היום הישראלי. למשל, העובדה שכל ילד שלישי במדינה הזו עני. למשל, העובדה שיש כאן מלחמה שנמשכת הרבה יותר מדי שנים, בלי שום נסיון לסיים אותה. למשל, העובדה שבישראל 'דמוקרטיה' הפכה להמלצה במקרה הטוב, ולמילה גסה במקרה הרע.

בסופו של דבר, שלחתי את הילדה שלי לבית הספר בלבן. יש דברים שבשבילם שווה להפוך את הילדה לחריגה, אפילו בכיתה א' – אבל זה לא אחד מהם. אבל כשהיא תחזור הביתה, מחכה לה שיחה ארוכה. וגם למנהלת שלה.

פוסטים קשורים

April 26, 2010

23:45

‫מה אוכל הטרול?‬

» ‎ הרהורים של אבא

בלוגרית יקרה ללבי ומוכשרת מאד מותקפת לאחרונה על ידי עדר טרולים, שרומס את הבלוג שלה, מוציא לה את החשק לכתוב, ואף מעורר בה הרהורים על פרישה מכתיבה בבלוג באופן כללי.

בגלל שהיא עדינת נפש ולא מסוגלת לפגוע בזבוב, היא לא משיבה לטרולים כגמולם, ואף לא רוצה למחוק תגובות כדי לא לפגוע בחופש הביטוי של המגיבים.

ניסיתי לייעץ לה מעט, לא יודע אם עזרתי, אבל העניין עורר בי מחשבות על נושא הטרולים, ומדוע אצלנו בבלוג אין כאלו, או לפחות הם מעטים.

ההפגנה בה נרצח אמיל גרינצוויג (צילום ורדי כהנא)

במחשבותי נדדתי לסיפור שסיפרה לי אמי ז"ל . זה קרה בירושלים בתחילת שנות השמונים, עת בגין היה בשלטון. היו אז הפגנות סוערות ואלימות מאד, שפעמים רבות גלשו אף לתגרות ידיים ויותר מכך. באחת מן ההפגנות הללו נרצח חברם של הורי, אמיל גרינצווייג ז"ל, שנהרג מרימון שזרק עליו יונה אברושמי. באמצע אחת מההפגנות הסוערות מצאה עצמה אמי באמצע קבוצת כהניסטים לובשי חולצות צהובות. במקום לעשות אחד מהדברים הצפויים: לקלל, להרביץ, לדחוף, או מה שהכי הגיוני – לתפוס את הרגליים ולברוח, אמי פשוט החלה לדבר אתם. היא דיברה אתם כמו שמדברים עם נערים מפוחדים, כיוון שהבינה שהם מונעים מפחד, וסיפרה להם שגם היא מפחדת מן הערבים, אבל חושבת שצריך לדבר אתם. לא יודע איך הסיפור הסתיים, אבל היא חזרה מן ההפגנה בריאה ושלמה.

מה אני מנסה לומר כאן? ברור לחלוטין שלבעל האכסניה זכות אבסולוטית להגדיר מי הוא טרול – כלומר מגיב לא רצוי, ומי לא. אבל, להגדרה של מגיב כטרול יש שני צדדים: המגיב, שבדרך כלל נוהג בגסות, התלהמות או שלא לפי מנהגי המקום, ובעל האכסניה, שמחליט שמרכיב ההתנהגות הפוגענית של המגיב עולה על התרומה שלו לדיון, עד כדי פגיעה אישית קשה. כלומר הטרוליות היא פונקציה של אגרסיביות המגיב, ופגיעותו של בעל האכסניה. רובנו כותבים את הבלוג כעיסוק לשעות הפנאי, ולא כל אחד מוכן לתפקד כגננת הבלוג שלו.

ילדה! לא להאכיל את הטרול!

מצד שני, אם מישהו נכנס וקרא (לפחות חלק) ממה שכתבת, ועוד טרח לנסח תגובה משלו לדברים ולפרסם אותה, הרי שדבריך עוררו אצלו משהו, נגעו אצלו במקום מסוים, וזו סוג של מחמאה, יותר מכך, זו הסיבה שאנחנו (כלומר אני, מתי התחלתי לדבר על עצמי בגוף שלישי רבים?) בעצם כותבים. רבים מהטרולים מפרסמים תגובות ארכניות וטרחניות, שדורשות זמן רב לניסוחן, כך שהם באמת השקיעו. אלו שמפרסמים תגובות זועמות או ארסיות – כנראה שהטקסט עורר אצלם רגשות רבים, שאף הם לא תמיד מבינים לעומקם.

בלוגרים כותבים כדי שיקראו אותם. הם רוצים שיקראו אותם כמה שיותר. מדד ברור לאיכות הפוסט הוא כמות הקוראים. בלוגרים רבים מפתחים התמכרות אובססיבית ומדאיגה לתכנות ותוספי סטטיסטיקה אותם הם בודקים בתדירות גבוהה מההליכות לשירותים של אישה בחודש שמיני להריון. ולכן, העניין שהטקסט שלנו מעורר הוא מבורך לכשלעצמו, אבל מצד שני צריך לדעת לנטרל ממנו את השנאה, השטנה והאלימות שמפריעות לנו.

הפתרון המתבקש והפשוט מכולם הוא חסימה ומחיקת תגובות. אבל צריך להבין שחסימה היא פתרון מוגבל, כי הטרולים החסומים נוטים לחזור בשמות אחרים. יש בלוגרים שמנהלים משחקי חתול ועכבר עם טרולים במשך שנים, ללא הצלחה. כמובן שהפתרון הכי גרוע הוא לענות על המתקפות של הטרולים במתקפות נגד, מה שנקרא בפי העם "להאכיל את הטרולים". לפעמים עושה זאת בעל הבלוג, ולפעמים מגיבים אחרים שחשים להגן עליו. התוצאה של מהלכים כאלו היא תמיד אחת: אווירה עכורה ומגעילה, ודרדור השיח בתגובות לרמה של גן ילדים.

הדבר הראשון שצריך לזכור כשמתקיפים אותנו הוא שהמגיבים לא מכירים אותנו. (אלא אם כן דודה שלך נכנסת ומשאירה לך תגובות נאצה בבלוג, שזו בעיה שעוד אין לי עליה ממש פתרון) לכן כל הקביעות שלהם על אופיינו, כישורינו, ערכנו, מראנו ומידותינו לא תקפות, למרות שלעתים הם ישתמשו בפרטים ביוגרפיים שמסרנו כדי לתקוף אותנו. למעשה הם מנסים לגרור את הדברים לרמה האישית כיוון שקשה להם להתמודד עם הטיעון העקרוני – או כי הם לא ממש מבינים אותו, או שהם חשים נחיתות אינטלקטואלית, או בגלל שאבא שלהם כיבה עליהם סיגריות כשהיו ילדים. לכן צריך פשוט להתעלם מההתקפות האישיות, אבל לנסות לענות לחלקים העניינים. כך הדיון מתועל לכיוונים חיוביים יותר כיוון שבעצם הופכים את המגיב לשותף בדיון.

את השיטה הזו למדתי מנדב, שלפעמים אני מתפלץ מהסבלנות והענייניות בה הוא עונה לכל מיני נודניקים טיפשים. אבל מדיניות כזו משפיעה לטובה גם על האקלים הכללי בתגובות בבלוג, ומעודדת התפתחות של הדיון למחוזות בונים וענייניים. התגובות הופכות מנטל לעוד מקור להנאה מהכתיבה.

פוסטים קשורים

April 18, 2010

16:45

‫למה חיילים מתים?‬

» ‎ הרהורים של אבא

קראתי את הפוסט המעניין בבלוג "ארץ האמורי". על השיר "אליפלט" ללא ספק מפסגות היצירה האלתרמנית. הם דנים שם בשאלה למה מתים אנשים במלחמה. התשובה לשאלה הזו היא פשוטה מאד, אבל אם אני אספק לכם אותה כעת, תפסיקו לקרוא, כך שאין לי שום מוטיבציה לעשות כן.

במהלך שירותי הצבאי, בסדיר ובמילואים, הייתי עד למקרי מוות רבים.לצערי האמת של אקי אבני בסדרה טירונות: "תהיו מקצועיים, תצאו בחיים", מפוקפקת.
למעשה כיוון שהערך המרכזי עליו מאומנים מפקדים בצה"ל הוא חתירה למגע, כמעט נכון לומר שהאמת היא הפוכה: סטטיסטית מפקד שיחתור למגע מספיק פעמים, יהרג. אבל למרות זאת תא"ל ארז גרשטיין, אחד הלוחמים הגדולים בהסטוריה של צה"ל, האיש ששרד אולי יותר קרבות פנים אל פנים מכל חייל אחר, נהרג מפיצוץ מטען, שכנראה אפילו לא יועד לו. חייל בגדוד שלי חטף כדור שנעצר באחד הרימונים שהיו לו באפוד. הרימון לא התפוצץ, ולחייל לא קרה מאום. שני נגדים נהרגו כשיצאו לשתות קפה מפצצת מרגמה. קצין דרוזי היה בשיירה בלבנון שהותקפה על ידי מחבלים. הוא איגף אותם וחיסל ארבעה מחבלים מטווח קצר. חיילי הכוח שהסתערו על המחבלים ירו בו, כי חשבו שהוא מחבל. חייל חטף רסיס קטנטן מאחורי האוזן ביומו הראשון כלוחם בפלוגה ונהרג. חייל אחר ישן על החול בצאלים באמצע תרגיל. ג'יפ סיור דרס אותו. הנהג החיוור ירד מן הג'יפ, כדי לנסות להחיות אותו. להפתעתו החייל קפץ עליו, ערום כביום הוולדו, עם סימני קוליס אדומים של צמיגים על חזהו, תוך שהוא צורח עליו קללות איומות, זורק אבנים ומשתולל, בריא כמו שור.

מתוך הסרט "פורסט גאמפ"

מה אפשר ללמוד מהדברים האלו? במוצב ריחן, שבעומק רצועת הבטחון בלבנון הייתה כתובת גרפיטי ענקית: פצמ"ר אוהב סמ"ר . חיילים וותיקים האמינו שהמוות אורב להם בסמוך לשחרור. לפני שאחד מאיתנו יצא למארב או פעולה, נהגנו לצטט באוזניו את מה שיכתב בעיתונים לכשיהרג: ימים ספורים לפני יום הולדתו…. לא הספיק להנות מן הרכב החדש שהוריו רכשו עבורו… חברתו שעזבה אותו אך ימים ספורים לפני המקרה ספדה לו בדמעות: "הוא היה טוב מדי בשבילי"… כן, זה היה די טפשי, אולי אמצעי להפיג מעט את הפחד והחששות בבדיחות שחורות. כי אכן שאלת השאלות היא למה מת דווקא זה ולא אחר במלחמה. לשאלה הזו אנחנו מחפשים כל העת תשובה, מנסים לתת למוות משמעות.

"צעיר אני, בן עשרים בלבד. אולם הידוע לי על החיים אינו אלא הייאוש, המוות, הפחד ושילוב עניינים שטחיים וחסרי-משמעות עם תהום-הייסורים… שנים על שנים היה עיסוקנו ההריגה – והוא מקצוענו הראשון בחיינו. ידיעת-החיים שלנו מצטמצמת בידיעת המוות. מה יבוא אחר כך? מה יהיה עלינו?"

מתוך במערב אין שום חדש, ספרו של אריך מריה רמרק. הספר נגמר כאשר גיבורו הוא בעצם החלל האחרון של מלחמת העולם הראשונה. בדו"ח שנמסר מהחזית נאמר: "במערב אין כל חדש". צר לי לבשר לכותבים המצויינים של "ארץ האמורי" אבל מאמירה "אנשים מתים במלחמה כי…" לא יכול לצאת שום דבר חתרני, שמלאני או חכם. כי האמירה הזו מניחה כי למלחמה יש סיבה ומטרה, וזה אולי השקר הגדול בתולדות האנושות. מי שהיה במלחמה יודע כמה הדבר רחוק מן המציאות. מי שלא היה מוזמן לקרוא את "מלכוד 22", "החייל האמיץ שוויק", "בית מטבחיים חמש". התובנה של רמרק היא הקשה ביותר לעיכול, אכזרית בפשטותה. אנשים לא מתים במלחמה כי הם חיילים גרועים, ולא כי הם גיבורים, לא כי הם טובים מדי לעולם הזה ולא כי הם הומואים או סטרייטים. אנשים מתים במלחמה סתם.

פוסטים קשורים

אין פוסטים קשורים.

April 14, 2010

Permalink for '‫הרס"ר אמר שאסור לעבור שם‬'

17:23

‫הרס"ר אמר שאסור לעבור שם‬

» ‎ הרהורים של אבא

April 08, 2010

Permalink for '‫וזה שלא ידע לשאול (בלי שמות)‬'

2:57

‫וזה שלא ידע לשאול (בלי שמות)‬

» ‎ הרהורים של אבא

כנגד ארבעה בנים דיברה התורה, את זה כל אחד מאיתנו יודע. עכשיו, כשהחכם ברח מהארץ, התם(ה) במעצר בית, הרשעים ממשיכים כרגיל במעשיהם, אני רוצה לדבר דווקא על זה שלא ידע לשאול.

להלן הודעת דובר צה"ל מ- 20 ביוני, 2007:

"שני מחבלים חמושים, המשתייכים לארגון הטרור "הג'יהאד האיסלאמי", נהרגו הלילה (בין שלישי לרביעי) במהלך פעילות משותפת של צה"ל וכוח מיוחד של משמר הגבול בכפר דן, צפונית-מערבית לג'נין."

וזה שלא ידע לשאול

אני חושב על אותו לוחם "כוחות מיוחדים" "שיירט" את בלאישה. "לוחם כוחות מיוחדים", "מסתערב", הן מילים יפות לתאר בחור צעיר, שעבר מיונים קפדניים שלצד חוסן נפשי וגופני, כושר ואגרסיביות, בדקו גם את הקונפורמיות שלו, ואת הציות שלו לסמכות. "ירוט" זו מילה יפה להגיד "לתקוע בו כמה כדורים מטווח קצר". אדם שספג כמה יריות מטווח קצר זה מראה מכוער ביותר. זה מצלק את הנפש גם אם אתה זה שירית בו. זה מצלק את הנפש במיוחד אם אתה זה שירית בו. לא בטוח שאותו צעיר שם לב לכך באותו הרגע. למעשה, די בטוח שאותו הצעיר לא שם לב לכך באותו הרגע. אבל דרך הקונפורמיזם והציות הביאה אותו למצב הזה, שהזיק לו, ועוד יזיק לו בעתיד.

אני חושב על הצלף לשעבר ביחידת דובדבן שמצא עצמו אזוק למיטה תחת השגחת פסיכיאטר אחרי שנעצר בחשד לאונס. או סיפורו של החבר ביחידת החיסול "סיירת רימון" שרצח שני תיירים בהתקף טירוף שהוא טוען שנגרם בעת שירותו הצבאי.

מה אומרת ההגדה על זה שלא ידע לשאול? את פתח לו ומה פרושו של דבר? עליך להסביר לו את פירושם ומשמעותם האמיתית של הדברים. אני מקווה שהבנה עמוקה ואמיתית של נזקם המלא של מעשים כאלו לאדם המבצע אותם תגיע ביום מן הימים.

כפי שניסח זאת היוגי והפילוסוף ההודי פטנג'לי, בתרגומה היפה והמדוייק של אורית סן-גופטה:

מחשבות פגומות כמו פגיעה וכדומה, שאכן התרחשו…שהן קלות, בינוניות או קיצוניות – פירותיהם האינסופיים הם סכלות וסבל. לכן יש לטפח את ההפך.

ואצלנו? יה – בה – יה, אל תשאל, כך ציווה זאביק, זאביק השועל – טקסט של ע. הלל, שבמרכזו, הטרדה, השחתה, פגיעה וגניבה, במסווה של כיף ושמחת חיים:

וכרגיל, מסכמת את העניין יפה מכל נעמי שמר, שהיכולת שלה לזקק רעיונות ורוח של תקופה בטקסטים קליטים ומחורזים מדהימה אותי בכל פעם מחדש:

ארבעה אחים

מילים ולחן: נעמי שמר

ביום בהיר ונהדר
יצאו מתוך ההגדה
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול

וכשארבעת האחים
יצאו לנוע בדרכים
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות

פגש חכם בחכמה
אהב התם את התמימה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה

וזה שלא ידע לשאול
לקח את היפה מכל
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה

לאן הובילו הדרכים?
היכן ארבעת האחים?
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי.

(השיר המקסים ב-3:37)

שימו לב שזה שלא ידע לשאול לקח את היפה מכל. כאשר אנחנו מבינים שזה שלא ידע לשאול הוא לוחם הסיירת, האמרה הזו מהדהדת כמובן את "הטובים לטייס והטובות לטייסים" של עזר וויצמן. כי בשיר שלנו ידידי, אסור לשאול יותר מדי (X2)

פוסטים קשורים

אין פוסטים קשורים.

March 28, 2010

Permalink for '‫מה אתם …………… הייתם עושים‬'

2:03

‫מה אתם …………… הייתם עושים‬

» ‎ הרהורים של אבא

המשפט של העת האחרונה הוא ללא ספק "מה אתם הייתם עושים", כשם תכניתו של חיים הכט. צפו בקטע מתוך התכנית (הדקה הראשונה של הקטע):

הוא מתחיל במילותיו של האדם הטוב מן הרחוב, כאשר הוא פגש בילד רעב (מושתל של התכנית, אין באמת ילדים רעבים בישראל) וקנה לו מנת פלאפל, מעט לפני שהוא פונה לפתור את בעיית האלימות במשפחה בחברה הישראלית:

קשה להסתובב ברחובות ולראות ילדים עם אוכל, ולך אין אוכל… אתה עושה את הכמה שאתה יכול לדאוג לו, ואתה מקווה שמחר יראה אותו מישהו אחר, וידאג כמו שאתה דאגת. זו התקווה, אתה מבין? ואני חושב שכל אחד כדאי שיעשה כמה מצוות קטנות, לא איך יעזרו לך, תיתן פשוט.

כמובן שמי שמכונן את הסיטואציה הזו, מרים להנחתה הוא כמובן חיים הכט, ששותל ילד רעב בפאלפל. אבל אי אפשר להתעלם מכך שחיים הכט קולע למשהו שהרבה אזרחים מרגישים במדינה.
לכן רוצה לפרק רגע את הטקסט של האדם, שנראה לי מאד חשוב במה שיש בו, ובעיקר במה שאין בו: אין בו שום ציפיה לדאגה של המדינה לאזרח. המדינה והחברה אינה קיימת, אנחנו רק אסופה של פרודות זעירות, חסרות כל קשר ביניהן. השרידה של החלשים לכן אפשרית רק בזכות נדיבותם וטוב ליבם האקראי של הפרטים. האדרת הפרט והמעשים שלו באה כאן על חשבון המדינה, שנעלמה כליל, ולא נושאת בשום אחריות יותר לגורל הילדים.

זהו פתרון חלקי, עקר, רדוד ונבוב. לילד האומלל נותר רק לסמוך על נדיבות ליבם של זרים. ומה אחריתו של אדם כזה? זאת מלמדת אותנו בלאנש, במחזהו של טנאסי וויליאמס "חשמלית ושמה תשוקה", בגילומה של וויוויאן לי, שתמיד סמכה על נדיבותם של זרים:

מילת המפתח בדבריו של האדם היא "מצוות" לאחר שנעלמה המדינה, המסגרת היחידה שנשארה היא הדת, צדק הפך לצדקה. חזרנו אל השטעטל, בו העניים היו סמוכים אל שולחנו של הגביר. למען האמת לומר שחזרנו אל השטעטל יהיה עלבון לשטעטל (או למלח במרוקו, לצורך העניין) כיוון שכמעט בכל קהילות ישראל, גם המרודות ביותר שבהן, היו קופות ומנגנוני גמילות חסדים משוכללים וענפים, שנועדו לדאוג לכל צרכי הקהילה מן הלידה, בעיתות חולי, שמחות משפחתיות ועד למוות ("חברה קדישא"). כאן יש לנו למעשה התכה של דתות היהדות והניו אייג', כמו אותה מיליארדרית שהצהירה על עצמה כי היא אישה רוחנית, ואז פיטרה שמונה מאות עובדים. הדת מיועדת להתפתחות הפנימית שלך, ואין לה קשר לאחריות חברתית. מיליונרים רבים רואים עצמם אנשים רוחניים ויהודים, ולא רואים שום סטירה בין כך לבין עושק עובדים, גזל, נשך ומרמה.

הצדקה נוחה יותר מן הצדק, כי היא לא מחייבת, אין כאן אחריות. זו לא באמת בעיה שלי שהילד רעב. קניתי לו פלאפל ויצאתי צדיק. פתגם סיני עתיק אומר "תנו לעני דג, הוא יהיה שבע יום אחד. תנו לעני חכה, הוא יהיה שבע תמיד". הכט אומר: תנו לעני דג, והשתיקו את מצפונכם. ובאמת, הרבה יותר נוח לתרום עשרה שקלים באס אמ אס לפני החג, או לקנות מנת פלאפל לילד רעב מאשר לשאת במשמעות האמתית של החיים הנוחים שלנו, לנוכח העובדה שלפחות שליש מן הילדים במדינה רעבים. הרבה יותר פוטוגני לצלם ילד רעב אחד, מאשר לשאול שאלות קשות את שר הרווחה ואת שר האוצר.

אז מה אתם הייתם עושים? אההמ… אולי מקימים מדינה יהודית אמיתית, שמבוססת על עקרונות האחריות, החמלה והצדק, ודואגת ברחמנות ואחריות אמתית לכל אזרחיה?

פוסטים קשורים

אין פוסטים קשורים.

March 18, 2010

Permalink for '‫המבט החטוף של סופר נני‬'

0:39

‫המבט החטוף של סופר נני‬

» ‎ הרהורים של אבא

March 09, 2010

Permalink for '‫בסוף זה זלצמן עם היד על הכפתור‬'

0:12

‫בסוף זה זלצמן עם היד על הכפתור‬

» ‎ הרהורים של אבא

היתרון הגדול , שהוא בעצם גם החיסרון הגדול של פרסומות הוא שהן רצות לך מול העיניים שוב, ושוב, ושוב, עד זרא, וגם הרבה אחר כך. אז למה יתרון? כיוון שזה מאפשר לך לאט לאט לפרק את הטקסט גם אם אתה לא מתכוון לעשות את זה.
הפרסומת של הוט, עם משפחת זלצמן, עיצבנה אותי מהרגע הראשון שראיתי אותה:

בפרסומת הראשונה בסדרה מבחינים הפושעים (המזרחיים כמובן, אבל אל דאגה, לא כל הפושעים מזרחיים: הם פוגשים פושעים רוסים) מהסדרה "הבורר" כי מישהו מקליט אותם, ומחליטים לבקר אותו באופן אישי. איפה הוא גר? ברעננה. מה עוד מספרים לנו בפרסומת על זלצמן? מה הוא עושה כשהוא לא בבית? משחק סקווש. הוט משתמשים כאן בטריק המוכר של הפרסומאים כאפיון קהל המשתמשים במוצר שלהם כמעמד גבוה – אשכנזי יאפי מרעננה, המבלה את הערבים שלו במשחק סקווש "עם החברים המג'ייפים שלו" כפי שמכנה אותם בנו של הבורר, אבי "הטחול" אסולין. הטריק הזה מוזכר בספרה של נעמי קליין – no logo – בו היא מתארת כיצד חברת גאפ תלתה בלב הגטאות השחורים בארצות הברית פרסומות שמתארות לבנים ביאכטות ובמכוניות פאר, כדי לפנות לצעירים השחורים.

בפרסומות ההמשך מתגלה ההיפוך האירוני שבכל הסיטואציה. הבורר ובנו מכים את מנש, כשהם מסיימים מסתבר שהם צריכים לעשות הכל שוב. למה? כי זלצמן, המגולם על ידי השחקן אמיתי קידר, שניחן במראה לפלפי אשכנזי במיוחד, שעד עכשיו השיג לו תפקידים בעיקר בתאטרון האידי, (ואני דווקא מוקיר את התיאטרון האידי) לחץ על כפתור הסטארט אובר (עלק סטארט אובר, הרי זה מיועד ללקוחות ישראלים). רוצה לומר: כמה שאתם מזרחיים קשוחים ועבריינים, בסופו של דבר, זלצמן האשכנזי החנון מרעננה יחזור ממשחק הסקווש שלו, והוא זה שיגיד לכם מה לעשות, מתי לעשות את זה, באילו שעות לעשות את זה. והמסרים האלו, דווקא בגלל שהם מוסווים ומעודנים כל כך, מחלחלים, ומעצבים את התודעה שלנו. לדעתי זה מה שאנשים מסוגו של נדב מכנים "הבניה תרבותית".

יצא טיפה "העוקץ" סטייל הפוסט הזה, אבל הפרסומת הזו פשוט ביקשה את זה.

פוסטים קשורים

March 07, 2010

Permalink for '‫חטופים – למה בעצם אנחנו מחכים?‬'

1:22

‫חטופים – למה בעצם אנחנו מחכים?‬

» ‎ הרהורים של אבא

היום ראיתי את הפרק הראשון של הסדרה "חטופים". שזכתה לקידום אגרסיבי, או כפי שניסח זאת גיל רובנשטיין:

כשאהיה גדול אכתוב סדרת טלוויזיה על אנשים שקיבלו עונש גלות של 17 שנה אחרי ששידרו פרומואים הרבה יותר מדי ממה שמקובל. אקרא לה חצופים

נושא החטופים הפך בשנים האחרונות לאובססיה לאומית וכשראיתי את הסדרה ניסיתי להבין מדוע בעצם. מדוע אומרים ש'גלעד שליט הוא הילד של כולנו', מה שלא אומרים למשל על חיילים שנפלו. כל כך הרבה חיילים ואזרחים נהרגו בשנים האחרונות, בקרבות ובפיגועים. מה הקטע עם החטופים?

כדי לענות על כך אני רוצה לקחת אתכם לקטע הפתיחה הנהדר של הסרט "הסיפור המופלא של בנג'מין בטון". מתואר שם סיפורו של שען עיוור שבנו נהרג במלחמת העולם הראשונה. הוא מקבל משימה לבנות שעון מפואר בתחנת הרכבת של העיר. כשהוא חושף את השעון שהוא בנה, מתברר שהשעון הולך אחורה. ראש העיר זועק כי השעון מקולקל, אולם השען עונה לו כי הוא בנה אותו כך, כיוון שאם הזמן ילך אחורה, יחזרו כל הבנים שנהרגו במלחמה הביתה. כמובן שהסוף לא יכול להיות טוב, והשען חותר בסירה קטנה לתוך הים אל מותו. הייתי מדביק פה את הקטע, אבל האולפנים הסירו אותו מכל אתרי הווידאו.

המטאפורה החזקה של השעון ההולך לאחור מאד מתאימה לטעמי לישראל של היום. אחרי שנכזבו וננטשו כל התקוות לשלום, לפתרון הסכסוך, שהיו קיימות, אולי אפילו רק ברמה ההצהרתית, מאז קום המדינה, נותרה לנו כעם רק ההשתבללות העיוורת בפנטזיה על חזרתם של כל אלו שהלכו מאיתנו – לאו דווקא החטופים, אלא גם המתים, חזרתם לבריאות של הנכים, השבתן של כל ההזדמנויות שהוחמצו. כמו הפנטזיה של השען העיוור, גם כאן מדובר בפנטזיה מנותקת. היא מנותקת כיוון שחזרתו של חייל אחד או שניים לא תשנה לנו כלום כעם, ולא תפחית כהוא זה את תחושות האובדן וההחמצה. כמו בכל פנטזיה שמתגשמת, ההקלה היא רגעית, והריקנות לאחר מכן גדולה יותר.

ב-1969 כתב רוטבליט ללהקת הנחל את שיר לשלום, ובו השורה שהעלתה את חמתו של אלוף פיקוד מרכז דאז, רחבעם זאבי, שאסר על השמעת השיר: "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". ישראל של היום מקדשת את המבט לאחור. כך אפשר לפרש את ההתעסקות האובססיבית בסוגיית החטופים, שיצאה מכל פרופורציה, העיסוק בשואה, שהולך ותופס מקום מפלצתי בשיח הציבורי בישראל, ועוד. המבט לעבר החליף את המבט לעתיד, שהיה נהוג פעם. היום ברור שאין שם כבר שום דבר לראות. מי זוכר שכשהיינו ילדים נהגו לומר לנו: "עד שתתגייסו כבר לא יהיו מלחמות"? אבל מצד שני גם בעתידות בבזוקה היה כתוב "עד גיל 21 תגיע לירח"…

לא היו פה פעם עתידות?

פוסטים קשורים

February 19, 2010

Permalink for '‫בשביל זה, חברים, יש קהילה – על פורום תקנה‬'

0:20

‫בשביל זה, חברים, יש קהילה – על פורום תקנה‬

» ‎ הרהורים של אבא

בלוגרים רבים נזעקים על כך שפורום תקנה שפט את הרב מוטי אלון, ולא השאיר את העבודה למוסדות המדינה. אני דווקא חושב שבמקרה הזה, החברה הדתית-לאומית הוכיחה את החשיבות של קיומה של קהילה.

לצורך העניין, אני אניח שאחת משתי טענות, שמובאות בהודעה של פורום תקנה, הן נכונות: שהמעשים לא היו בגדר עבירה על החוק, או שהנפגעים לא רצו להתלונן. עד כמה שהצלחתי להבין, יש לקונה בחוק שלא רואה ביחסי רב-תלמיד יחסי מרות, ולכן לא הופכת מערכת יחסים כזו לפלילית; ובכל מקרה, התרחיש שלפיו נפגע עבירה מינית לא מוכן להתלונן, מחשש ששמו יחשף, הוא תרחיש נפוץ הרבה יותר מדי. הנחה נוספת שיש לי כאן – שחטאו של הרב אלון לא היה זה שהוא קיים מערכת יחסים הומוסקסואלית.

בהנחה שכל זה נכון – הנחה סבירה, כמו שנראים הנתונים כרגע – חבל שבציבור החילוני אין איזה 'פורום תקנה' כזה. חבל שהציבור שאני חלק ממנו לא מסוגל להגיד 'התנהגות כזו אנחנו לא מוכנים לקבל ממי שאמור לייצג אותנו'. חבל שבמערכת הארץ לא יושב אדם הגון מספיק, כדי לתפוס את זה שמשפיל נשים על בסיס יומיומי, ולשלוח אותו להיות כתבנו במגדל.

כולם אומרים – 'בשביל זה יש בית משפט'. נכון, יש בית משפט, וטוב שעבירת ההטרדה המינית היא עבירה פלילית. אבל בית משפט הוא לא חזות הכל. החוק, מטבעו, הוא דבר מלא חורים, שמיועד לטפל רק במקרי הקיצון. נורמות אמורות להיות מקיפות יותר מאשר החוק היבש, ואמורות להיות בעלות כוח כפייה גם הן. המצב שבו יש שני מצבים אפשריים – 'פלילי' ו'סבבה' – הוא מצב רע, שצריך להימנע ממנו בכל מחיר, בתחום ההטרדות המיניות בדיוק כמו בתחום יחסי העבודה.

אז עם הסערה-זוטא שהתחילה כאן אשכר, והמשיכה נעמה באומץ מעורר הערכה, ושלו ניסיתי גם אני לתרום משהו, הוא בגדר 'פורום תקנה חילוני' – אשרינו. אם בפעם הבאה שתגיע אלינו ידיעה כשהיא עוד בחיתוליה, נצליח לעצור מקרה של תקיפה מינית – מצויין. אני חושש שאנחנו רחוקים משם.

פוסטים קשורים

לכו להתלונן. אנחנו מאחוריכן (0)

February 08, 2010

Permalink for '‫לכו להתלונן. אנחנו מאחוריכן‬'

23:10

‫לכו להתלונן. אנחנו מאחוריכן‬

» ‎ הרהורים של אבא

February 02, 2010

Permalink for '‫משרד התחבורה מרים להנחתה?‬'

23:00

‫משרד התחבורה מרים להנחתה?‬

» ‎ הרהורים של אבא

December 08, 2009

Permalink for '‫שמאלנות וגזענות בכינה נחמה‬'

16:54

‫שמאלנות וגזענות בכינה נחמה‬

» ‎ הרהורים של אבא

הספר הכינה נחמה מאת מאיר שלו, עם הציורים של המאייר הקבוע שלו, יוסי אבולעפיה, הוא כנראה אחד הספרים הפופולריים ביותר בעברית. זהו סיפורה המרגש והמשעשע של כינה בחיפוש עצמי. אופיו השמלאני של הספר בא ליידי ביטוי כשהכינה קופצת על ראשם של חיילים, המצוידים בציוד לפיזור הפגנות, שימו לב למטולי רימוני הגז שמורכבים על רובי הגליל שלהם.

חיילים מתוך הכינה נחמה

בהמשך הסיפור מעלה הכינה נחמה תכנית אירוח אה-לה "המעגל" של דן שילון שהיה כה פופלרי בשנות התשעים. בתוכנית ערבוביה של משתתפים, כפי שהיה נהוג אז, בהשתתפות "הפרעוש שעלה למעלה" – בן דמותו של שר החוץ דאז, דוד לוי.

מתוך הכינה נחמה, לחץ להגדלה

לשם השוואה, יש עוד שר בספר, כנראה ממוצא לא מזרחי, גם הוא לא סופג יותר מדי מחמאות, ראשו ריק לגמרי. אבל כאן אפשר למצוא את הגישה הידועה, שלצערי כנראה לא מבדילה בין ימין לשמאל, הטוענת כי המזרחיים מקומם למטה, ומקומם של האשכנזים למעלה, אפילו אם ראשם ריק. זה המזון הרוחני שהטף בישראל מקבל, דווקא באחד הספרים המוערכים ביותר שיש. הפרט הקטן הזה עוזר להבין עד כמה קשה היא בעיית היצוג המזרחי, ומה עמוקות הדעות שיש לכל ישראלי נגד יצוג כזה. וכמה זה נעשה באופן לא מודע על ידי מאייר שלפי שמו לפחות, הוא ממוצא מזרחי…

פוסטים קשורים

December 04, 2009

Permalink for '‫אבא הלך לעבודה. מתי הוא חוזר?‬'

10:32

‫אבא הלך לעבודה. מתי הוא חוזר?‬

» ‎ הרהורים של אבא

(אין זמן לכתוב פוסטים. תסתכלו על זה בתור טוויט מורחב)

היו לנו, כאן בתגובות בבלוג, לא מעט ויכוחים על נושא שעות העבודה. הטענה המרכזית של מתנגדי הייתה שאין מקום להתערבות ממשלתית – בגלל שמי שעובד שעות נוספות בחר בזה, ואם היה רוצה – היה יכול לבחור אחרת. ההנחה מאחורי הטענה הזו היא שיש מספר מוגבל של מקצועות ששעות העבודה בהם ארוכות, ומי שרוצה יכול לבחור בעבודה אחרת.

בעקבות פוסט מבריק של שחר – שטוען, בעצם, בדיוק את אותה טענה שלי אבל מכיוון אחר – הלכתי לאתר הלמ"ס, והוצאתי מנתוני הסקר החברתי את הפרטים לגבי שעות העבודה של אבות ושל אמהות בישראל. ידעתי שהמצב גרוע, אבל הנתון הזה כל כך הדהים אותי שהוא שווה פוסט.

הגרף הזה מתאר את שעות העבודה של נשים (אדום) ושל גברים (כחול), שהם הורים לילדים עד גיל 5 ושמשתתפים בשוק העבודה. הקו האדום מציין 43 שעות – משרה מלאה. כל מי שנמצא משמאל לקו הזה, עובד יותר ממשרה מלאה (הנתונים מקובצים לקטגוריות, כך שנכון היה לעשות גרף עמודות, אבל הקרבתי את הדיוק למען הויזואליה).

הנתונים מדהימים: 52.2% מהאבות בישראל עובדים 50 שעות בשבוע או יותר. 50 שעות, להזכירכם, הן 10 שעות ביום, ברוב מקומות העבודה. כלומר, מי שמתחיל לעבוד ב-9, לא מסיים לפני 19:00, לא מגיע הביתה לפני 19:30. עבור ילד בן 0-5, המשמעות היא שאבא לכל היותר מקלח ומשכיב לישון. ואנחנו לא מדברים כאן על מיעוט קרייריסטי – אנחנו מדברים על רוב האבות העובדים בישראל.

מישהו אמר משהו על בחירה?

פוסטים קשורים

November 22, 2009

19:11

‫בנים גידלתי ורוממתי‬

» ‎ הרהורים של אבא

November 19, 2009

Permalink for '‫אינטל והחרדים: הצדק בצד שמאל‬'

19:03

‫אינטל והחרדים: הצדק בצד שמאל‬

» ‎ הרהורים של אבא

מפעל הייטק מנצל את עובדיו, ומעביד אותם בניגוד להוראות חוק עבודה ומנוחה (או לכל הפחות, בניגוד לרוח החוק). כששואלים למה למפעל מותר לעשות את זה, נשלפת התשובה האוטומטית – 'אם לא נאפשר להם, הם יעברו לייצר בחו"ל".

עד כאן, סיפור סטנדרטי ורגיל. אלא שבסיפור שלנו יש טוויסט: בעקבות ההפרה הזו, התקבצה הפגנת המונים מול שערי המפעל. הנהלת המפעל התקפלה, וקיבלה על עצמה הסדר שלא פוגע בזכויותיהם של העובדים.

בעקבות האירוע, הופיע פוסט בעבודה שחורה. אלא שלמרבה ההפתעה, אותו הפוסט לא תקף את החברה הטרנס-לאומית, שניסתה לנצל עובדים תוך איומים חסרי תוכן – אלא דווקא את המפגינים מול שערי המפעל.

כמו שבטח הבנתם, החברה הטרנס-לאומית היא אינטל, המפגינים על זכותם של עובדי אינטל למימוש חוק שעות עבודה ומנוחה הם החרדים, ועצם הזהות הזו של המפגינים הצליחה להוציא מאיש שמאל עקבי כמו אורי יזהר משפטים ששטרסלר היה גאה בהם, המדברים על 'הנזקים החמורים' שיגרמו לאינטל מהפסקת המפעל, ועל האיום כי 'אם הם ימשיכו בכך, ייתכן מאד שאינטל תפסיק את פעילותה בירושלים ובישראל בכלל'.

ובמפתיע, כמה שעות לאחר פרסום הפוסט של אורי, הגיעו החרדים ואינטל לפשרה: בשבתות יופעלו רק קווי הייצור הנחוצים ביותר, ויועסקו בהם לא-יהודים. לא 'נזקים חמורים', ולא 'הפסקת פעילות'. אה, כן – בעקבות ההסדר, יש אפילו סיכוי שכמה ערבים יקבלו עבודה בהיי-טק. מה רע?

אז ברשותכם, כמה מילים על שני הנושאים החמים – שלא לומר הבוערים – שיש כאן – מצד אחד, עבודת יהודים (ולא יהודים) בשבת, מצד שני החרדים.

לגבי עבודה בשבת, קובע חוק שעות עבודה ומנוחה:

7. שעות המנוחה השבועית

(א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.

(ב) המנוחה השבועית תכללו -

(1) לגבי יהודי – את יום השבת;

(2) לגבי מי שאינו יהודי – את יום השבת או את יום הראשון או את היום הששי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו.

כלומר, כל עובד צריך לקבל חופשה רצופה של 36 שעות, בהם אסור לו לעבוד; עבור יהודים זה יהיה יום שבת.

ההגיון מאחורי הקביעה הזו, שלכאורה מגביל את חופש הבחירה של העובד, הוא אותו ההגיון שמאחורי כל חוקי המגן, משכר מינימום ועד תקנות הבטיחות בעבודה: התפיסה לפיה יחסי הכוח בין העובד לבין המעביד אינם שווים, והבחירה של העובד לעבוד בשבת אינה באמת בחירה כאשר מתנופפת מעליה חרב הפיטורים.

בעולם האידילי (והשקרי) של התחרות המשוכללת הנאו-קלאסית, העובד שאינו רוצה לעבוד בשבת ינהל מו"מ מול כל המעסיקים, עד שימצא את האחד שיסכים להעסיקו שלא בשבת. במציאות הלא משוכללת שלנו, המעביד מודיע לעובד שעליו לעבוד בשבת, ואם לא יעשה זאת – יפוטר. ולך תמצא עכשיו עבודה, אפילו אם אתה הייטקיסט.

אבל, תשאלו, למה שבת? מה קדוש ביום השבת? האין זו כפייה דתית? למה להכריח אותי לקחת חופש דווקא בשבת, ולא בשלישי או בחמישי, רק בגלל שנולדתי לאם יהודיה?

הסיבה שהמחוקק קבע יום יעודי לחופשה השבועית בחוק אינה קשורה לדת דווקא, אלא שוב – לאיכות חייו של העובד. כדי שנוכל להנות מיום החופשה שלנו, עליו להיות מתואם עם זה של שאר בני הקהילה שלנו. קודם כל, של בני זוגנו – אם אני ביום חופשי ביום שבת, אבל אשתי ביום חופשי ביום ג', איכות החופשה שלנו נפגעת קשות. אבל גם מעבר לכך – אם כולם ביום חופשי בשבת ורק אני עובד בשבת וחופשי ביום ג', החופשה השבועית שלי תהיה הרבה פחות איכותית.

מטעם זה, המחוקק ראה לנכון לקבוע בחוק יום חופשה אחיד לכולם. מרגע שעשה זאת, נשאלת השאלה איזה יום לקבוע – והתשובה כאן נובעת מזה שקיים ציבור גדול בישראל, שמבקש להימנע מעבודה ביום שבת דווקא, ולכן זהו היום ההגיוני לקבוע כיום חופשה. ומתוך התחשבות במיעוטים אחרים, ניתנת להם בחירה – מוגבלת – בין ימי חופשה אפשריים (למרות שכזכור, יש כאן איום גם על היכולת שלהם לבחור באמת).

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השנייה – החרדים. נדמה שאפשר לנחש בבטחון די גדול, שאת כל מה שאמרתי לעיל – אורי יזהר כבר יודע. אז למה הוא יוצא נגד הפגנות לאכיפת חקיקה סוציאלית?

בגלל שאלו חרדים.

ואני רוצה להזכיר – אנחנו מדברים על אותו אורי יזהר, שרק לפני שלושה חודשים שיבח את הקואליציה שכרת השמאל עם הקצוות ההזויים ביותר של הימין הלאומני, שהשתמש ברטוריקה לאומנית, כדי להילחם בהפרטת הקרקעות. האם, לדעת אורי יזהר, החרדים הם כה גרועים – ששיתוף פעולה עימם למען מטרות סוציאל-דמוקרטיות גרוע משיתוף פעולה עם מיכאל בן ארי?

מחרה-מחזיק אחרי אורי, בתגובות לפוסט, גם נגה תדמור, שמתייחס לתמיכתה של שלי יחימוביץ' בחוק כאל 'קואליציה עם אנשי החשכנות הבערות גניבת הדעת, לפרישמיש איזה שלא יהיה, ובלבד שתוכל להופיע באמצעי התקשורת' (ואז מביא ציטוט שבינו לבין החרדים אין דבר וחצי דבר).

היחס שלי אל החרדים אינו פשוט. אין ספק שמדובר באוכלוסיה שרווחות בה תפיסות בעייתיות, בלשון המעטה. אין ספק שהם מהכוחות הרגרסיביים ביותר בכל מה שקשור לשוויון מגדרי, לזכויות הלהט"ב, ועוד. ובתחומים האלה – כל פעם שמדובר על אוטובוסי מהדרין, או על התנגדות למצעד הגאווה – אתם מוזמנים לקרוא לי, אני בא עם השלט להפגין מולם, כקריאתו של אורי.

מצד שני, אסור לשכוח שמדובר כאן גם באחת האוכלוסיות שתחולת העוני בקרבה היא מהגבוהות בישראל. שמאל אמיתי לא יכול להתנכר לאוכלוסיה כזו; שמאל אמיתי חייב להיות חשדן כאשר הוא שומע שהם לא רוצים לעבוד, ושהם אשמים בעוניים – כמו שהוא חייב להיות חשדן בכל פעם שמאשימים עניים בעוניים, ולא משנה מיהי הקבוצה הסובלת מעוני.

ולכן, שיתוף פעולה עם החרדים סביב מאבק על אי-עבודה בשבת (בניגוד למאבקים אחרים סביב השבת) הוא שיתוף פעולה ראוי ומבורך. מטרת מצוות השבת בהלכה היהודית, למי ששכח, היא בראש ובראשונה מטרה סוציאלית; וכשהחרדים מגלים את הצד היפה של היהדות, אני איתם.

* ולראיה – גם במדינות שמקפידות קלה כחמורה על הפרדת דת ומדינה, דוגמת צרפת, יש יום אחד יעודי, קבוע בחוק, שהוא יום המנוחה השבועי.

(פורסם במקור בעבודה שחורה)

פוסטים קשורים

November 18, 2009

10:48

‫והיהודים אוהבים כסף‬

» ‎ הרהורים של אבא

November 08, 2009

Permalink for '‫גם אני רוצה ילדים יפנים!‬'

10:43

‫גם אני רוצה ילדים יפנים!‬

» ‎ הרהורים של אבא

October 23, 2009

Permalink for '‫‫בואו נעשה כאילו אנחנו מאריכים את חופשת הלידה‬‬'

21:00

‫‫בואו נעשה כאילו אנחנו מאריכים את חופשת הלידה‬‬

» ‎ הרהורים של אבא

ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק של חברות הכנסת דליה איציק וציפי חוטובלי (זהירות – קובץ וורד), שמאריכה את חופשת הלידה מ-14 שבועות ל-23 שבועות.

לכאורה, סיבה למסיבה. חופשת הלידה בישראל היא קצרה מאוד, בכל סטנדרט מערבי מקובל. אין מדינה באירופה שבה משך חופשת הלידה קצר כל כך. אז למה אני עדיין לא פותח שמפניות?

התשובה טמונה (עמוק) בסעיף 2.1 של הצעת החוק:

(1) בסעיף קטן (א) [של חוק בטוח לאומי, נ.פ.], במקום "הזמן" יבוא "זמן של 14 שבועות";

המשמעות של הסעיף הסתום הזה היא שלא משנה לאיזה תקופה האישה תיקח חופשת לידה – והיא תוכל לבחור, בין 14 שבועות עד 26 – היא בכל מקרה תקבל מביטוח לאומי החזר בגובה 100% מהמשכורת שלה… על 14 שבועות עבודה.

הסעיף הזה מעקר את החוק (כמעט) מכל תוכנו, וגורם לכך שהתיקון הזה לחוק לא יוצר שום שינוי מהותי. החוק היום מחייב את ההורים לקחת 14 שבועות של חופשת לידה בתשלום (בהנחה שעמדו בתנאי הביטוח הלאומי), ומתיר להם לקחת חופשת לידה של עד שנה ללא תשלום. כלומר, גם היום אשה יכולה לקחת חופשת לידה של 26 שבועות, ולקבל תשלום עבור 14 שבועות מתוכם.

להצעת החוק ניתנו שני טעמים: הראשון, הוא שיש נשים שאינם זכאיות לפי חוק להארכת חופשת הלידה; השני, שכאשר נשים מבקשות להאריך את חופשת הלידה, הן נתונות ללחץ של המעסיק שלא לעשות זאת.

נתחיל מהבעיה השנייה: לא ברור איזו בעיה נפתרת פה. נכון, מעסיקים מפעילים לחץ על נשים שלא להאריך את חופשת הלידה שלהן מעבר ל-14 השבועות הקבועים בחוק; אבל גם לאחר התיקון, ולאור זה שהוא מאפשר לנשים לקצר את חופשת הלידה שלהן חזרה ל-14 שבועות, יופעל לחץ כזה. לא ברור מה הועילו חכמים בתקנתם.

הסעיף השני כן יוצר איזשהו שינוי. זאת משום שלחופשת לידה הבסיסית, של 14 שבועות, זכאית כיום כל אישה; לחופשת לידה ללא תשלום של עד שנה זכאית רק מי שעבדה באותו מקום עבודה תקופה של שנה לפחות – וגם אז, רק לרבע ממספר החודשים שבהם עבדה (ולא יותר משנה). הצעת החוק משנה את המצב הזה, ומעניקה זכאות לחופשת לידה מוארכת – ללא תשלום, דה-פאקטו – של חצי שנה גם לנשים שעבדו פחות משנתיים במקום העבודה האחרון שלהן. אני לא מכיר נתונים בתחום הזה, ולא יודע כמה נשים נתקלות בבעיה של חוסר אפשרות לצאת לחופשת לידה ללא תשלום בגלל ותק מועט במקום העבודה (אם מי מהקוראות מכירה נתונים כאלו, אשמח אם תחלוק אותם איתנו בתגובות).

מצד שני, ראוי להתייחס גם לאספקט השלילי של החוק: מומחים מסכימים((למשל, Lewis, Jane. 2009. Work-family balance, gender and policy. Cheltenham ; Northampton, MA: Edward Elgar. p 99; Ray, Rebecca, Janet C. Gornick, and John Schmitt. 2008. Parental Leave Policies in 21 Countries: Assessing Generosity and Gender Equality. Washington, D.C, USA: Center for Economic and Policy Research.)) כי חופשת לידה קצרה בתשלום מלא עדיפה על חופשת לידה ארוכה בתשלום מופחת, בעיקר משום שחופשת לידה ארוכה בתשלום מופחת מפחיתה את הסיכוי שהאשה תחזור לעבודה בסופה, לאחר שהתרגלה להסתדר עם הכנסה מופחתת.

אז מה היה לנו? בשביל תרגיל יחסי ציבור, שמאפשר לח"כיות חוטובלי ואיציק להתהדר בכותרת 'הארכת חופשת הלידה' במקום 'שינוי תנאי היציאה לחופשה ללא תשלום' – שם מדוייק הרבה יותר, גם אם תקשורתי הרבה פחות – הח"כיות משנות מעיקרה את חופשת הלידה, ולרעה…

Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE MicrosoftInternetExplorer4

בשל משכה הקצר של חופשת הלידה, נשים רבות מבקשות להאריכה, אולם חלק גדול מהן אינן זכאיות לכך על פי חוק; כמו כן, העובדה כי על פי החוק חופשת הלידה הינה 14 שבועות בלבד מביאה לכך שגם כאשר אישה זכאית להאריך את חופשת הלידה, היא נתונה תחת לחץ מהמעסיק שלא לעשות כן.

פוסטים קשורים

אין פוסטים קשורים.

October 18, 2009

9:14

‫עוד קצת על עצמי‬

» ‎ הרהורים של אבא

October 16, 2009

0:27

‫זה פגע במאוורר‬

» ‎ הרהורים של אבא

יזם – מפיק תורכי זריז הפיק עבור הערוץ התורכי הממשלתי סדרת דרמה העוסקת ביחסי צה"ל פלשתינים.

הסדרה מראה כיצד יורים חיילי צהל בילדות פלשתיניות רכות, באזרחים חפים מפשע, ועוד כהנה וכהנה זוועות איומות.

המפיק התורכי הסביר לכתבי קול ישראל ההמומים שהם דווקא אוהבים את ישראל, והסרט עוסק במעשיה של קבוצה קטנה של חיילים. נו, שוין, היו תירוצים טובים יותר.
גם צביעותה של ממשלת תורכיה זועקת כאן. מעניין איך היו התורכים החביבים מגיבים לו מפיק ברשות השידור ברוממה היה מחליט להרים אפוס הסטורי רחב יריעה לפי הספר "40 הימים של מוסה דאג".

אז מה הבעיה? בטח שלא הרג פלשתינים. ישראל כבר הורגת פלשתינים מעל 65 שנה, ולאף אחד לא באמת אכפת. העניין הוא שעד עתה השתדלנו לצמצם במספר החפים מפשע שאנו הורגים לצד השני, מתוך הבנה שהרג חפים מפשע מחבל במטרות המבצע, למשל – פגז טועה בכפר כנא חירב את מבצע "ענבי זעם", והפסיד לפרס את הבחירות ב-96. וגם אם לא הצלחנו לשמור על העמדת פנים של צדק ודין, אפילו מראית עין קלושה של קנס עשר אגורות, כפי שהוטל על נאשמי הטבח בכפר קאסם.
עליו כתב אלתרמן בטור השביעי המשפיע שלו:

לא תיתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט,
ולא ירעיד בה, לפחות במעט, כיסאות של מפקחים ומפקדים גם ישירים וגם לא-ישירים,
ולא ירעיש בה מושגים שנשתרשו ולא יזעיק מורי פיקוד והדרכה ולא יעיר בה את חשבון-הנפש-והאחריות, וזאת מ ח ו ץ לעונש שיחול על ראש עושי התועבה האסורים

אהמ, אהמ, לידיעת המשורר המנוח, תיתכן חברה כזו. אנחנו חיים באחת. אין כל אפשרות אחרת להסביר את העובדה שהטענות של תושבי עזה, אירגונים בין לאומים, וחיילי צה"ל בדבר הרג של חפים מפשע לא נחקר.

אז האם כל מה שרואים בסדרה התורכית נכון? לא. ברור שלא. האם שום דבר מזה לא נכון? שאלה מצויינת. והנה עוד אחת: האם יש ישראלי אחד שיכול לקום בלב שלם ולומר שכלום מזה לא נכון?

מי שייצר את הערפול התקשורתי והמשפטי סביב הנעשה במבצע עופרת יצוקה לא לקח בחשבון שהוא עובד לשני הצדדים. הוא מאפשר לנו לטעון שלא היו דברים מעולם, אך גם מאפשר לצד השני להגזים ולנפח את הזוועות שנעשו, ללא כל אפשרות להפריך זאת. המדיניות האלימה הנפוחה והבריונית של ישראל, הכחשת הטענות והסבל של הצד השני העמידו אותנו בפני שוקת שבורה. צה"ל שיודע למצוא מחבל עם מטען בקסבה של שכם באמצע לילה בלי ירח לא הצליח לבדוק את הטענות לדבריו כיוון שהן אנונימיות. אבל כן הצליח לסדר חקירת מצ"ח לחיילים במכינת רבין שטענו כי נעשו דברים לא חוקיים. שדרני רדיו בתחנה הצבאית טענו כי יש להכות את המלשינים.

עכשיו קצינים בצה"ל כבר לא יוכלו לנסוע לשופינג בלונדון, ובתורכיה כולם יודעים שישראלים לא רק משתוללים בקלאב הכל כלול, אלא גם הורגים ילדים פלשתינים רכים. ומי יכול להגיד להם שזה שקר מתועב?

פוסטים קשורים

October 15, 2009

2:26

‫השנה היא 1990‬

» ‎ הרהורים של אבא

הבזקים

ילדות מוקדמת: המון ילדים נדחסים לתוך אולם קולנוע. על המסך מוקרן סרט ברוסית. חבורת ילדים מנסה לגלות איך מוציאים עיתון, ונלקחת לסיור במשרדי 'פראבדה'. לאחר מכן ממשיכה חבורת הילדים לראות את כל הישגי המדע הסובייטי. לאחר מכן מוקרן סרט קצר דובר עברית על דורבן שמטיל חתיתו על העמק. הילדים קוראים לציידים לתפוס אותו, ובסופו של דבר, כשהוא נתפס, הילדים קוראים במקהלה: "תודה רבה לציידים!"

נובלס

כיתה י': אופיר, שישב לידי בשולחן מגיע ללימודים ישר מלילה במרעה, בבגדי עבודה כחולים, מסריח ממדורה, וזורח מגאווה. באותו הזמן בערך מחפש צ' "שמוצניק" גאה, תלמיד כיתה י' כמוני, תלמידים שמעשנים בשיחים. הוא ידווח על מי שהוא יראה לוועדת המשמעת של המוסד החינוכי, שתרחיק ('תעיף') את המעשנים מהמוסד.

לפעמים נדמה לי שמישהו מחק את זכרונות הילדות שלי והשתיל במקומם סרט ישן משנות השישים בפולין, מהסוג שמהבהב בערוץ הסרטים הזרים בשעות הקטנות של הלילה. החברה הקיבוצית שבה גדלתי הייתה מאד בטוחה מבחינה אידיאולוגית, מסוגרת ומופרדת גאוגרפית, גאה בתפקיד הלאומי וההסטורי שלה, ובטוחה בעליונותה, ממש כמו החברה החרדית היום.
מופע של בני קיבוץ מכפר הנשיא בשם "כמו מתוך קופסה" כלל שיר, ששורה מתוכו זכורה לי עד היום:

'ני בן קיבוץ, כדורסלן, ביחידה קראו לי קילר ובפלחה משקיען

התפוררות
סימנים מוקדמים היו, למי שרצה לקרוא אותם, הם התקיימו בשפע: התמוטטות הכלכלה הקואפרטיבית הישראלית, העזיבה המאסיבית של מיטב בני הקיבוץ למרכז, לעיר הגדולה. התמוטטות החקלאות, הקריסה של מפא"י ההסטורית, המערך וכדומה. אבל מאיזו שהיא סיבה, כשאתה פינגויין קטן שעומד על הקרחון, אתה לא שומע אותו נסדק.

עזיבת הקיבוץ – - נחשבה פעם למעשה מגונה. ברביבים מתהלך סיפור שאין לי מושג אם הוא נכון, על משפחה שעזבה בבהילות ובאישון לילה, ומרוב החיפזון שכחה את אחד הילדים ישן בבית הילדים, ונאלצה לחזור. גם את הקיבוץ לא היה פשוט לעזוב. שלא לדבר על כך שלעוזבים לא היה שום הון למעט דמי עזיבה זעומים, ולרוב לא היו כישורי חיים להסתדר בחוץ.

וכל הזמן הזה לגריז מהטרקטור על בגדי העבודה ולזבל מהרפת יש אותו הריח בדיוק.

החרדים
בזמן האחרון אני מרותק לתקשורת החרדית. משהו שהיה חבוי וכבוש מתפרץ. חוזרים בשאלה היו תמיד. בגיל הנעורים קראתי את ספריו של יהושוע בר יוסף בעיקר בגלל הסקס שהיה בהם, יש להודות, ופחות בגלל הערך הספרותי. אבל היום משהו השתנה. משהו נפרץ. היום יש דיאלוג – בלוגים כמו "חור בסדין" זוכים לכניסות של חרדים. באופן כללי יש המון חרדים באינטרנט. באתרי החדשות, באתרי הפורנו, בכל מקום. מקומות בהם השיח שפוי יחסית ומקומות אחרים. חבר חרדי לייט מהמילואים סיפר לי שהוא מבלה במועדונים בתל אביב. יש הרגשה של איזו ארוזיה עמוקה. משהו מתבלה, משהו מתעייף. ובמקביל, יש תנועה של ריאקציה – אוטובוסים נפרדים, סוכות נפרדות, הקצנה שרק מגבירה את הניתוק בין המנהיגים והאדמורים לקהלם, מחלישה את אלו שגם כך החיבור שלהם לא מוחלט.

יש סיפור זן על מורה ותלמידו שהלכו בביצה. פתאום הם ראו עלמה ענוגה ששקעה בבוץ ונתקעה. לקח אותה המורה על כתפיו כברת דרך, עד שיצאו מן הביצה. לאחר כמה שעות שאל אותו התלמיד: האם מותר לעשות מה שעשית עם העלמה? המורה השיב לו: אני לפחות הורדתי אותה מהכתפיים שלי בסוף, אתה עדיין נושא אותה.

ההקצנה הזאת משקפת בעיני חברה מוטרדת, שמשהו אוכל אותה והיא לא יודעת להתמודד אתו. חברה העומדת בפני שבר, מבועתת, לא יודעת את נפשה.

ב-1990 התקיימה וועידת התנועה הקיבוצית המאוחדת ברביבים. כל גדולי האומה באו. האולם היה מלא גם בבני נוער עם חולצות כחולות. אחד מאלו שהיו שם תאר את אותה הוועידה שנים אחר כך כ"מפגש של דינוזאורים". כך גם ההנהגה החרדית פועלת – כאילו מאום לא השתנה.

השבר יבוא, לצערי, אולי בשנה הבאה, אולי בעוד עשר. אולי הוא יהיה הדרגתי מאד ולא מורגש, אולי במכה. אבל הוא בוא יבוא. והוא יביא איתו אומללות לרבים, כשמערכות העזרה ההדדית יקרסו, והדבק הקהילתי ימס לאיטו, כפי שקרה בקיבוצים.

פוסטים קשורים

October 10, 2009

Permalink for '‫עשה הרבה, אבל לא מגיע לו‬'

0:53

‫עשה הרבה, אבל לא מגיע לו‬

» ‎ הרהורים של אבא

לא הרבה פעמים אני לא מסכים עם פוסטים של נתאי עד כדי כך שאכתוב על כך פוסט – ובטח לא אי הסכמה כפולה, בשתי הנקודות המרכזיות של הפוסט.
נתאי טען שלאובמה מגיע פרס נובל, למרות שהוא עוד לא עשה הרבה כנשיא. אני לא מסכים עם שני חלקי הטענה: אני חושב שלאובמה לא מגיע נובל, ומצד שני – שיחסית לנשיא שמכהן תשעה וחצי חודשים, הוא עשה המון. הוא לא השלים עדיין מהלכים משמעותיים, אבל אלו שהוא התחיל – שינו וימשיכו לשנות את פני ארה"ב והעולם.

נתחיל מזה שלאובמה לא מגיע נובל – לא כי אני לא מעריך את מה שהוא עשה, אלא כי זה זמן מאוד מוזר לתת לו נובל. לתת לו נובל עכשיו על מסע הבחירות שלו – זה לגמד את כל מה שהוא יעשה אחר כך, כי אין פרס גדול יותר שאפשר לקבל. מסע הבחירות שלו היה מרשים, מעורר תקווה ומעודד – אבל זה היה רק הפריוויו לקראת הנשיאות. לא נותנים אוסקר על הטריילרים, גם אם הם נורא חדשניים ויפים.

מה גם שלא ברורה הדחיפות – יש פרס נובל גם בשנה הבאה וגם בזו שאחריה (בעוד שלוש שנים לא, כי לא יהיה ראוי לתת לו נובל באמצע מסע בחירות). אפשר לחכות קצת, ולראות לאן נושבת הרוח.

אבל – וזה הקטע החשוב יותר הוא המופרכות של הטענה הנפוצה-כל-כך, בעיקר בקרב טוקבקיסטים ישראלים באתרי חדשות אבל גם בהרבה מקומות אחרים, היא שאובמה כולו רוח וצלצולים. עשה אחלה קמפיין, ועכשיו לא מצליח לבצע כלום. בואו נראה מה אובמה – שנמצא רק תשעה וחצי חודשים בתפקיד, בואו נזכור – הצליח לעשות:

להתמודד בצורה מרשימה עם המשבר הכלכלי, ביחס ליעדים שהוא הציב לעצמו ^[1]
להתניע ולקדם לא רע, עד עכשיו, את אחד המהלכים הכי שנויים במחלוקת בארצות הברית, אלו שנראים לכל אדם סביר (קרי, לא אמריקאי) כמו משהו מובן מאליו – את ביטוח הבריאות
להביא לקידום משמעותי בפירוק מנשק גרעיני, ועל הדרך גם ליחסים דיפלומטיים סבירים בין ארה"ב לבין שאר העולם (ועל זה, בעצם, הוא מקבל את הפרס)
להתחיל להוציא את הצבא האמריקאי מעירק
לגרום לפלסטינים ו(בעיקר) לישראלים להבין שעכשיו לא מספיק להצהיר הצהרות ולהיפגש לארוחת ערב, צריך גם להתחיל אשכרה לעשות דברים.

אני תוהה מה הוא היה צריך להספיק, בתשעה וחצי חודשים, כדי שיגידו שהוא 'עשה משהו'. שלום עולמי?

הערות שוליים:

– לטעמי, הוא היה צריך לפעול בכיוונים אחרים ולהתערב בצורה הרבה יותר עמוקה. אבל בהתחשב בעובדה שהוא הציב לעצמו יעדים שלקוחים מהז'רגון הכלכלי הסטנדרטי – צמיחה, אבטלה, וכו' – הוא עמד בהם לא רע ↩

פוסטים קשורים

October 09, 2009

Permalink for '‫ברכותי, אדוני הנשיא אובמה‬'

17:06

‫ברכותי, אדוני הנשיא אובמה‬

» ‎ הרהורים של אבא

הנשיא אובמה cc flicker by jmtimages

הזכיה של אובמה בפרס נובל לשלום היא אחת המוצדקות שהיו פה בשנים האחרונות. הוא אומנם רק תשעה וחצי חודשים לתוך כהונתו, אבל הוא כבר כמה שנים לתוך הקמפיין, בו התמודד עם סוגיות מורכבות של גזענות, כמו תקרית הכומר ג'רמייה רייט אותה ניצל כדי לדבר על משקעי המרירות בין הגזעים והצורך להתגבר עליהם.

בניגוד לשחורים אחרים בממשל האמריקאי כמו קולין פאואל וקונדוליסה רייס, אובאמה לא השאיר את זהותו בפתח הבית הלבן, או הצבא. הוא אדם ישר, ואמיץ, שלא עושה הנחות לאיש. הוא יכול לעמוד בקהיר ולדבר על הצורך במהפכה פמיניסטית בעולם הערבי, על הקשר האמיץ של ישראל וארצות הברית, והמחויבות של העולם לישראל אחרי השואה, ומצד שני לדבר על סבלו של העם הפלסטיני ועל זכויותיו. אותו אובמה שעומד בברלין ומדבר על הצורך בהפלת חומות בין עמים, חומות הגזענות.

אחרי בוש, שהיה נשיא של וול סטריט, חברות הכימיקלים והנפט, התאגידים הגדולים, השקרים, הטפשות, האלימות והשחיתות, לאובמה יש קו ישיר אל העם, שאוהב אותו ועובד למענו גם בקמפיין הבחירות שלו וגם בקמפיין האדיר שלו כעת על הרפורמה בבריאות, שכל כך חיונית לעם האמריקאי, שסובל מביטוח בריאות לקוי, יקר, וחלקי ביותר.

"מוזרות דרכי העולם" עיקם את אפו יושב ראש הכנסת, ח"כ ראובן ריבלין, בתגובה על הבחירה שנראתה לו לא במקום. ריבלין צודק. זו אכן בחירה מוזרה. באותו אופן שמוזר שנשיא ארצות הברית יהיה איש שחור, ולא מוזר שיושב ראש הכנסת יהיה גבר, שמרן, שלא עשה מעשה אמיץ וחתרני בחייו. אובאמה שם מראה לפנינו, והטפשות, הבורות והגזענות שמשתקפות בה מוציאות אותנו מדעתנו. ראו את התגובות לידיעה בווינט, וכמה ריר וקצף שופכים המגיבים.

וכל אלו רואה כל ילד אתיופי שיושב בשורה האחרונה בכיתה בתיכון המקיף הדתי בקריית גת, ויש לו מודל להזדהות. גם הוא יום אחד יוכל להיות ברק אובמה, והחברה שלו מהפנימיה של הסוכנות ביבנה תוכל להיות מישל אובמה.

צודקים אלו שאומרים כי אובאמה עוד לא עשה הרבה במישור הממשי. אבל המהפכה התודעתית שהוא השלים היא ענקית. ואני מציע לא לזלזל בתודעה.

כפי שאני רואה את ממשל אובמה, אם הוא לא ירצח חס וחלילה, כפי שקרה לאנשים אמיצים אחרים שניסו לשנות את המציאות סביבם כלינקולן ורבין, אז את עשרת הפרסים הבאים הוא יקבל על מעשיו בעתיד.

ולכל המלגלגים והציניים למיניהם אני אומר: זו בדיוק הסיבה שהוא המנהיג של אמריקה, ולנו יש את ביבי.

פוסטים קשורים

October 06, 2009

Permalink for '‫האם סמנכ"לי כספים חולמים על שעות נוספות?‬'

20:51

‫האם סמנכ"לי כספים חולמים על שעות נוספות?‬

» ‎ הרהורים של אבא

רשימתו של מאיר אביטל, 'מחירן של שעות נוספות – לא התגמול העיקר', קראה להגבלת שעות העבודה, משום ששעות עבודה ארוכות פוגעות באיכות חייו של העובד ואינן מאפשרות לו לבלות זמן עם משפחתו.

בתגובות, מקשה איתי:

מצד אחד אני מסכים מאוד לגבי התופעה התרבותית-חברתית.

בניגוד לתגובה של איילת אני לא חושב שיש פה בהכרח מנצל ומנוצל.

במוסף כלכליסט סקרו כמה מקצועות בולטים מהמעמד הבינוני – סמנכלי כספים מקבלים הכי הרבה כסף (מעל 50 אלף ברוטו לחודש, הרבה מעל הייטק) ועובדים הכי הרבה שעות. קצת קשה לי להתייחס אליהם כאל עבדים של הבוס או של הקפיטליזם, יותר רואה אותם כעבדים של נורמה חברתית.

לכן אני מתקשה לראות את ההשלכה הפרקטית-פוליטית של הדברים.

האם בשם "זכויות העובד ומשפחתו" ייקבע בחוק מס' מקסימום של שעות העבודה בשבוע? אני חושב שבגלל הנורמה החברתית (=הוצאות על בית, כלי רכב, ביגוד תכשיטים וכו) יהיו המון עובדים שיתקוממו נגד הצעה שכזו.

לחקיקה כזו יש מקום כאשר היא מתיישבת עם האינטרס של כלל הציבור – הגבלת שעות עבודה של נהגי אוטובוס, רופאים וכו', אבל אם עו"ד שכירה במשרד פרטי רוצה לעבוד 18 שעות ביום בשביל כסף/קידום אין לדעתי מקום להתערבות המדינה. תנחומי לבן זוגה.

איתי מעלה שאלות טובות: האם יש הצדקה להגבלת שעות העבודה של בעלי משכורות גבוהות? האם ניתן לראות בעבודתם משום ניצול?

אין ספק שמצבו של סמנכ"ל כספים העובד מצאת החמה עד צאת הנשמה שונה – לטובה – ממצבו של מאבטח שמעסיקו מכריח אותו לעבוד שעות נוספות ללא תמורה, או שיפוטר. קל לנו יותר לחשוב על סמנכ"ל הכספים מאשר על המאבטח, כעל מי שעונה למודל הקלאסי של שוק העבודה – עובד המנהל משא ומתן חופשי מול מעסיקו, ויכול לבחור בעבודה שתספק לו את התנאים הטובים ביותר.

אך בואו נחזור רגע אל אותו סמנכ"ל כספים ונבדוק האם זה המצב. האם אותו סמנכ"ל כספים – נקרא לו יובל – באמת יכול לבחור בעבודה שבה יעבוד 8 שעות ביום, ולצאת בזמן כדי לטפל בילדיו?

נניח שיובל שלנו למד כלכלה באוניברסיטה. הוא השתלב במחלקה הכלכלית של הארגון שלו, התקדם והצליח (יובל הוא, הרי, בחור מוכשר). הוא הגיע לדרגת מנהל מחלקת כספים, ולאחרונה הבוס הציע לו קידום – סמנכ"ל כספים.

יובל מאושר. הרי כל אחד מאיתנו שמח להכרה בכישוריו המקצועיים, ואין הכרה טובה יותר מקידום. גם התוספת לשכר היא, כמו תמיד, מבורכת. מצד שני, יובל שלנו הוא אבא צעיר. הילדה הגדולה שלו בגן חובה, הילד הקטן בדיוק מגיע לגיל שנה – ואשתו, חגית, אוטוטו צריכה לחזור לעבודה. והרי גם ככה היא התעצבנה עליו בסוף כל חודש, כשהוא היה צריך להישאר שעות ארוכות במפעל. וחיים, סמנכ"ל הכספים הקודם, היה נשאר שעות כאלו כל יום. אז מה עושים?

בואו נראה מה האופציות העומדות בפני יובל. הוא יכול, כמובן, לוותר על הקידום – ולדעת שזהו סוף דרכו המקצועית. אין קידום באופק, לא הקרוב ולא הרחוק. מי יודע האם הוא יוכל לשמור על תפקידו – אף אחד לא אוהב אנשים בלי מוטיבציה להתקדמות מקצועית.

האפשרות השנייה שלו היא לקחת את התפקיד, להיכנס לתפקיד סמנכ"ל הכספים, ולנשק את הילדים הישנים כשהוא חוזר הביתה ב-22:00.

לכאורה, אומרים לנו חסידי השוק החופשי, יש לו גם אפשרות שלישית. הוא יכול להתפטר, ולחפש חברה אחרת, שבה סמנכ"ל הכספים עובד שעות סבירות יותר. אבל בוא נחזור למה שאמר לנו איתי – סמנכ"לי כספים, באופן כללי, עובדים המון שעות. לא סמנכ"ל הכספים בחברה X – כל סמנכ"לי הכספים. כלומר, כל תפקיד שיובל שלנו ימצא – בכל חברה – שיתאים להשכלתו ולנסיונו המקצועי, ידרוש ממנו לעבוד שעות מטורפות, ולחזור הביתה כשהילדים ישנים.

אז אנחנו רואים שליובל אין ממש ברירה, אלא לעבוד שעות ארוכות מאוד ולא לראות את ילדיו. ויובל לא לבד – לפי אותו סקר של כלכליסט שאיתי מצטט, 73% מסמנכ"לי הכספים היו רוצים לבלות יותר זמן עם משפחתם.

ובואו לא נשכח את הצד השני של המשפחה. הרי אמרנו שחגית אמורה לחזור לעבודה. חגית אמנם אמורה לחזור לעבודה, כי השנה שבה היא יכולה לקחת חל"ת לאחר הלידה כבר נגמרת, אבל היא מתלבטת האם לעשות זאת, ובאיזה היקף. הרי אם יובל יקח את הקידום, היא תצטרך להיות עם הילדים כל יום, כל היום – מסוף הפעוטון בשעה 13:00 ועד הלילה. האם זה באמת שווה את זה? האם המשרה החלקית – שמשכורתה מוגבלת ואפשרויות הקידום והעניין בה מעטות – שווה את המעון הלא-כל-כך-טוב שאפשר לשים בו את הילד הקטן? לא עדיף להישאר איתו בבית עוד קצת?

שעות עבודה ארוכות פוגעות לא רק במי שעובד אותן, אלא גם – ובעיקר – במי שמצפים ממנו – בואו לא נשקר לעצמנו, מצפים ממנה – לבצע את כל המטלות שהעובד לא יכול לבצע. לטפל בילדים, לנקות את הבית, לסעוד את האם הקשישה, ועוד. שעות עבודה ארוכות של גברים משמען אי-שוויון מגדרי בשוק העבודה, ואי-שוויון מגדרי במשק הבית.

האם מדובר בניצול של המעסיק? של הקפיטליזם? או אולי בנורמה חברתית? זו שאלה שסוציולוגים חלוקים בה, ויכולים לקיים סמינריונים ארוכים עליה בלי להגיע להכרעה. לטעמי, התשובה לא כל כך חשובה – יש כאן מצב שבו נוצר עוול בשוק העבודה, מצב שגורם סבל לאזרחים, והמצב הזה לא ישתפר אם המדינה לא תתערב כדי לשפר אותו.

מה שמביא אותנו לשאלה האחרונה של איתי – מה עושים. האם הכוונה היא להגביל את שעות העבודה השבועיות בחוק?

אז אף אחד לא מציע לשלוח את פקחי משרד התמ"ת למקומות העבודה, להכניס למעצר את מי שעבד יותר מ-43 שעות שבועיות. לא חסרים פתרונות אחרים, מעודנים יותר, שמאפשרים לעובדים לשלוט על שעות העבודה שלהם.

הפתרון הראשון נמצא כבר בספר החוקים של מדינת ישראל, אלא שהוא חלקי, לא מעודכן וסובל מאכיפת חסר. אני מדבר, כמובן, על חוק שעות עבודה ומנוחה, שמגביל את מספר השעות היומיות והשבועיות שעובד יכול לעבוד, ומתיר רק כמות מוגבלת של שעות נוספות, ובתשלום מוגדל. יש מקום לעדכן את החוק הזה, במיוחד על רקע החקיקה הנרחבת בתחום זה במדינות רווחה אחרות, שמציעות מגוון של אמצעים המעניקים לעובד שליטה על מספר שעות העבודה שלו ועל מועדן – החל מ'בנק שעות' שמאפשר לעובד לצבור שעות עבודה ולנצל אותן כאשר הוא צריך לקצר את ימי העבודה שלו, ועד הזכות לבקש לעבור לעבוד במשרה חלקית, או במשרה מלאה.

פורסם במקור בעבודה שחורה

פוסטים קשורים

חוק הגנת שכר: החוק של האבות (67)

8:38

‫התחבא לה האינטרס‬

» ‎ הרהורים של אבא

ב-ynet מתפרסמת היום רשימה אסנת הבר קוטון, 'הילד שלך או של המדינה', שקוראת לאפשר להורים לבחור מסגרות חינוך עבור ילדיהם, ובכלל לטפח את החינוך הפרטי, כי 'הכרזת המלחמה על מוסדות מוכרים שאינם רשמיים נוגדת את האינטרס שלנו כהורים'.

המאמר רווי טיעונים גרועים וכשלים לוגיים, ושוכח להתייחס לשאלה אחת מרכזית – מה קורה עם מי שאין לו כסף למוסדות כאלה. אבל לסטנדרטים הנמוכים של מדור דעות ב-Ynet, שנדמה שהקריטריון היחיד שלו הפך להיות תמיכה בהפרטה ובדה-רגולציה. אבל הבונבון במאמר הזה מסתתר בשורה האחרונה שלו, שמצהירה שהכותבת היא:

אסנת הבר-קוטון, מנכ"ל רשת אנקורי

כלומר, הכותבת היא לא רק אמא מודאגת. היא מנכ"לית של רשת שמפעילה, בין השאר, גם תיכונים פרטיים, וקבלת ההמלצה שבמאמר משמעותה רווחים גדולים מאוד עבור החברה שבניהולה.

אבל מערכת Ynet חושבת שזה בסדר לפרסם מאמר דעה של בעלת אינטרס שמתחזה להיות אמא תמימה. שגילוי נאות קצת יותר מקיף – נניח, לא בחלק של הכתבה שאף אחד לא קורא – הוא ראוי במקרה הזה, אם בכלל ראוי לפרסם מאמר שכזה שבה היא כותבת מנקודת המבט של אמא.

נדמה שאין גבול לעומקם של התהומות שאליהם מנסה העיתונאות הישראלית להגיע.

פוסטים קשורים

October 03, 2009

23:28

‫כלל מצוץ מן האצבע‬

» ‎ הרהורים של אבא

Permalink for '‫מי באמת מבין את המדיה טוב יותר?‬'

1:33

‫מי באמת מבין את המדיה טוב יותר?‬

» ‎ הרהורים של אבא

גל מור טוען כי החמאס מבין יותר טוב את המדיה. לראיה: הקרנת הקלטת של שליט מהווה עבורם ניצחון מוראלי. אני מסכים עם גל כי הקלטת באמת מציגה את החמאס כצד החזק ואת ישראל כקורבן. אבל חולק לחלוטין על השאלה מי ניצח.

המציאות הבסיסית של הסכסוך היהודי פלשתיני היא כי ששני הצדדים מנסים להציג את עצמם כקורבנות. ליהודים יש כמובן את השואה, הנשק הלא קונוונציונלי, והטרור שמופעל נגדם. לערבים יש את הנכבה (48) נכסה (67) ועוד כל מיני פרעות מזדמנות שהיהודים עשו בהם בכל עת שהתחשק להם.

מצד שני טענותיהם של שני הצדדים לקורבנות מגוחכות באותה המידה. החברה הפלשתינית היא אחת האלימות כלפי נשים, מיעוטים, הומואים ועוד. אם חס וחלילה היה צריך לחיות מיעוט יהודי תחת חסדם, זה היה נגמר ללא ספק מהר מאד בטבח. והחברה הישראלית… המממ… זה טיפה מגוחך לטעון כשאתה הקורבן החלש כשיש לך צוללות עם טילי שיוט גרעיניים, מזלטים שאפילו הרוסים מתחננים לקנות ממך, ויחידות מובחרות שיכולות לגנוב לאסד ג'וניור את הכרית מתחת לראש בלי שיתעורר.

לאורך השנים נהנתה ישראל מטובות רבות כיוון שהצליחה להציג את עצמה כקורבן, בעיקר על ידי סרטים הוליוודים כמו אקסודוס, לובי יהודי חזק, ויסורי מצפון (די מוצדקים למען האמת) על השואה לכל הגויים. הטיעון הזה כמעט גמר את הסוס, ואז ה-11 בספטמבר נפל לידי ה"הסברה" הישראלית כפרי בשל, כנס משמיים. אפקט התאומים היה כל כך מוצלח, שהטענה ההזויה והשקרית כאילו הפיגוע הזה היה מזימה של המוסד די רווחת היום באתרים ערבים חובבי קונספירציות.

במקביל, בעשרים השנים האחרונות החלו להגיע לתקשורת העולמית בזרם מתגבר תמונות של ילדים פלשתינאים מול טנקים ישראלים, שלא תרמו במיוחד לתדמית הקורבן הישראלית. ונחשו מה? תמונות של ילדים שרופים מפגזי זרחן בעזה? גם לא משהו.

הסיבה המרכזית לכך שישראל מצליחה לשמור על מדיניות הכיבוש הטיפשית והבהמית, היא שאנחנו עומדים בפני אויב טיפש מאיתנו פי כמה. כל הבימוי של הקלטת, כולל קלישאת העיתון המחפירה מסרטי פשע סוג ז' והשימוש במונח "מוג'הידין" נראה כמו פרודיה הוליוודית נחותה. האסוציאציה המידית היא דניאל פרל, מקרה שסימל עבור רבים את רוע הלב והאנטישמיות לשמה של הפנאטים האיסלמים. עכשיו בקלטת שרצה בלופ בכל ערוצי הטלוויזיה בעולם נראה חייל ישראלי בעל מראה ארופאי – מערבי (ואזרחות צרפתית) אומר שהמוג'הידין מתיחסים אליו יפה, ומראה עיתון עם תאריך. תמיד האדם בצידה השני של המצלמה של המוג'הידין הוא הגוד גאי. אז מי נתפס עכשיו כקורבן, ומי המקרבן (אחחח, הייתי חייב להשתמש במילה הזו!).

מתוך "שקרים אמיתים": כמה קלישאות גזעניות נגד ערבים יש בקטע הקצר הזה?

אה, והערת שוליים לגבי ה-WMV שבו לשכת ראש הממשלה מפיצה את הקובץ, כמי שמפיץ ווידאו לעיתים קרובות אני חייב לומר שלצערי זו השיטה שעובדת בהכי הרבה מחשבים. לא לכולם יש פלאש בגרסה מעודכנת על המחשב. עצוב, אבל נכון. פרמיטיווי, מגעיל, אבל עושה את העבודה. למה castup? את זה גם אני לא מבין.

עוף עוף טופיק: למה השימוש במילה קלטת? לפי מה שראיתי, הקטע כנראה באמת צולם על קלטת, אך הוקלט לדי וי די מקליט בשלב כלשהו או בישראל או בעזה. כך שטכנית זה דיסק. אני תמיד מעדיף לדבר על 'וידאו' – כי מה שבאמת משנה זה התוכן הוויזואלי, ולא האמצעי, שהיום יכול להיות קלטת, דיסק, או משהו מופשט לגמרי על גבי כרטיס זיכרון או בשרת באינטרנט.

פוסטים קשורים

שקוף. אני שם. (44)
מחר לא אלבש שחור (2)

September 30, 2009

14:43

‫תבואו, יהיה ממש נח‬

» ‎ הרהורים של אבא

Permalink for '‫נדב בסינדיקציה: המשך מלחמות החרדים, המשך המגדריזציה של סוכות‬'

10:05

‫נדב בסינדיקציה: המשך מלחמות החרדים, המשך המגדריזציה של סוכות‬

» ‎ הרהורים של אבא

Permalink for '‫דת, לשון, ומרחב ציבורי ומה שביניהם‬'

2:37

‫דת, לשון, ומרחב ציבורי ומה שביניהם‬

» ‎ הרהורים של אבא

פוסט פוסט יום כיפור

1. פעם היינו באזכרה. היה שם רב צעיר וסימפטי, שנשא דרשה קולחת ומעניינת. אלו שבאו עמי טענו שהוא מזכיר להם את הרבנים שהם פגשו בגואה, שגם דיברו 'בגובה העיניים'. היה זה כרגיל נדב שפתח את עיני, כאשר חזרתי ואמרתי בהתלהבות שיש רב שהצלחתי להבין את הדרשה שלו, הוא העיר – איזו סיבה יש בעולם שתבין דרשה של רב? רוצה לומר, זה משהו שנטוע בתוך הקשר של עולם מושגים, של שנים של לימוד מסורות ושיטות. ואם אתה נכנס מהרחוב ומבין מה נאמר, ייתכן שזה אפעס קצת שטחי.

למה נזכרתי בכך?
אליעזר יערי מתלונן כי הרב הראשי לישראל, יונה מצגר נשא דרשה חריפה בגנות השמאל בבית הכנסת 'ישורון' אליו הגיע לאחר עשרים שנה שלא פקד אותו, במהלך יום הכיפורים. קראתי את הכתבה, שמעתי את אליעזר יערי, שמעתי את הרב מצגר, שטען כי דיבר על שמאל וימין כפי שהם מופיעים במקורות ולא בהקשר הפוליטי. כל מה שיש לי לומר למר יערי זה שאם אתה לא מבקר בבית כנסת 20 שנה , יש שמץ של סיכוי שלא תבין את הדרשה כיאות. לא הכל אקטואליה, ולא הכל עולם המושגים שלנו. בניגוד למה שתומס פרידמן טוען בספרו, לא בטוח שהעולם אכן שטוח. עדיין לא כולו, למרבה המזל.

2. היום שמעתי ברדיו את כרמלה מנשה (האתר של רשת ב' לא מאפשר קישור ישיר לכתבה) שהקליטה חייל בסיירת גולני, שבמהלך האימונים נפגע בידו, ואולץ להמשיך להתאמן שבועות וחודשים אחר כך, עד שהוא שוחרר מן הצבא עם פלטינות ביד ונזק בלתי הפיך. החייל לא חשב שנעשה כאן משהו לא בסדר. עד כאן הסיפור. מילה שהוא השתמש בה בעקביות לאורך השיחה תפסה את תשומת ליבי. הוא אמר שכל הזמן כשהוא התלונן על הכאבים בידו אמרו לו "אל תהיה חלבי" הוא חזר על הביטוי הזה מספר רב של פעמים. סיירת גולני היא אחת היחידות היותר דתיות בצה"ל. זו דוגמה לשונית מעניינת, מה קורה כשצבא פוגש דת. לי זה גרם להרהר.

3. מנהל תחת השם "ניהול זמני" בתפןז כתב את ההודעה הבאה בקומונת און ליין חדשות בזמן אמת:

כידוע לכולנו מחר בערב הוא יום הכיפורים, היום המקודש ביותר לעם היהודי בארץ ובתפוצות, יום שמטרתו הוא התפייסות סליחה ומחילה בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, ויום בו לפי המסורת היהודית נחתם הדין שנגזר ונכתב בראש השנה.

ביום זה של התפייסות נבקש מהחברים לכבד את היום הקדוש וסייגיו ואת רגשות מליוני היהודים השומרים את קדושת היום ולא לכתוב הודעות בקומונה ביום זה. הנהלת הקומונה תקפיד על כך במשנה תקיפות, הודעות שייכתבו ימחקו, וחברים שיפרו בקשה זו יחסמו.
בברכת שנה טובה ומוצלחת וחתימה טובה לכל עם ישראל.
הנהלת הקומונה.

הטקסט הזה מעניין מאד בעיני מבחינה סמנטית, כי הוא מתחיל במילים: התפייסות, סליחה ומחילה ונגמר ב-משנה תקיפות, ימחקו, יחסמו. כל זה בתפוז, שהוא אתר חילוני למהדרין, עם תכנים ובלוגים שחלקם גם רק למבוגרים.

פירסמתי על כך טוויט:

מנהל קומונה בתפוז מודיע כי חברים שיכתבו בה ביום כיפור ייחסמו #iran

לאחר יום ענה לי אדם שאני לא מכיר, שאינו ברשימת החברים שלי, אורי צציק:

כל עוד זו הקומונה שלו אני לא רואה בעיה עם זה. קומונה היא פורום אישי ומותר לעשות בה כמעט הכל כל עוד זה לא עובר על חוקי ישראל

כשהסתכלתי בכרטיס שלו התברר לי שהוא מנהל פרוייקטים בתפוז אנשים, וכנראה מנטר טוויטים על תפוז. שאלתי אותו אם זו תשובה רשמית של תפוז, לא זכיתי לתשובה.
צציק כנראה צודק מבחינה טכנית. לא קראתי את התקנון של תפוז ואין לי מושג מה המדיניות שלהם.

אולם בעיני זה מקרה קלאסי של כפיית המרחב הדתי על אזור. כמו לזרוק אבנים על מכוניות שנוסעות בעורק התחבורה שליד הבית שלך בשבת. כי למרות שהכביש עובר בבני ברק (או בברוקלין, או בתפוז) הוא לא שלך לסוגרו, אלא מרחב ציבורי.

4. אפרופו מכוניות, שמעתי סיפור של רופא ערבי בחיפה, שלמד בברית המועצות. הוא נסע לעבודה בקופת חולים בעיצומו של יום הכיפורים, והחלו לזרוק עליו אבנים, תוך שהם שוברים חלון במכוניתו. הוא זיהה צעירים ממוצא רוסי בין התוקפים וצעק עליהם ברוסית: "מה אתם עושים, השתגעתם?!" , והם חדלו. גאון. מעניין מה ולדי היה אומר על זה.

פוסטים קשורים

September 29, 2009

Permalink for '‫המעט שאפשר לעשות הוא לקרוא את זה‬'

0:15

‫המעט שאפשר לעשות הוא לקרוא את זה‬

» ‎ הרהורים של אבא

September 28, 2009

Permalink for '‫ובינתיים בהודו – ליום הכיפורים‬'

12:14

‫ובינתיים בהודו – ליום הכיפורים‬

» ‎ הרהורים של אבא

September 24, 2009

Permalink for '‫על חרדים, קצבאות וילודה או: שחר אילן ומלחמתו בחרדים ובעובדות‬'

23:59

‫על חרדים, קצבאות וילודה או: שחר אילן ומלחמתו בחרדים ובעובדות‬

» ‎ הרהורים של אבא

זבעקבות שיחה בין איתי אשר לשחר אילן, שפורסמה בעבודה שחורה, אני נדרש שוב לטענה ש'הקיצוץ בקצבאות הילדים הוריד בצורה דרסטית את הילודה החרדית'. נדרשתי לטענה הזו בעבר – מפיו של שטרסלר – והפעם, שוב בהארץ, מי שטוען אותה הוא שחר אילן.

ראשית, אציין שאני לא מקבל את הטענה שעומדת ביסוד הדיון הזה – כאילו העובדה שלקצבאות יש השפעה על הילודה מצדיקה את הקיצוץ בהן, תוך דרדור עשרות אלפי משפחות לעוני עמוק. אני לא חושב שזו הדרך לעצב מדיניות ציבורית.

אבל גם לאלו מכם שמאמינים שאין ברירה, שפשוט צריך לטפל בסכנה הדמוגרפית השחורה הנוראה שמתרגשת עלינו וכו' – כדאי לחפש מטרות ראויות יותר להתקפה מקצבאות הילדים, שהשפעתן על הילודה היא שולית, אם היא קיימת בכלל.

הכיצד? הרי שחר אילן מביא מגוון של מקורות שמוכיחים בצורה ברורה לחלוטין שכשהורידו את הקצבאות, לא?

אז זהו, שלא בדיוק. נבדוק את הפסקאות הרלוונטיות^[1] אצל שחר אילן:

בינואר השנה חשף "הארץ" נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שריכז החוקר גלעד מלאך ושהראו ירידה משמעותית בשיעור הפריון החרדי. לפי הנתונים, שיעור הפריון הכולל במספר ערים חרדיות ירד בילד שלם – מרמה של 9 ילדים לאשה ל-8. אבל אנשי הציבור החרדים המשיכו לטעון שאצלם מדובר בציווי דתי ונסיבות כלכליות אינן משפיעות על הילודה.

דו"ח בנק ישראל האחרון (עמ' 305) שם קץ לוויכוח הזה, כשהוא מתבסס על שלושה סוגים של נתונים, ביניהם אלה שריכז מלאך. "מספר הילדים עד גיל שנתיים במשק בית חרדי היה בשנת 2006 קטן בכ-18% מאשר ב-2001 ובערים חרדיות כמודיעין עילית וביתר עילית ירדו שיעורי הילודה בשנים אלו בלמעלה מ-10%", קובע הדו"ח על פי נתוני הלמ"ס.

עם שתי סדרות הנתונים שמובאות כאן – זו של מלאך וזו של דו"ח בנק ישראל – יש שתי בעיות קשות. הראשונה היא הבעיה של לוחות הזמנים. כל הנתונים מתייחסים לתקופה של 2001-2006 – תקופה שכוללת גם את ימי הקצבאות המוגבהות של חוק הלפרט (2001-2003), וגם את אלו שאחרי קיצוצי ביבי (2003-2006). אז עליית הקצבאות הורידה או העלתה את שיעור הילודה? הבעיה השנייה עם הנתונים האלו היא הבעייה המתודולוגית – מהעובדה שבאותן שנים התרחשה ירידה בקצבאות וירידה בפריון, אינה מאפשרת להסיק שהירידה בקצבאות היא הגורם לירידה בפריון.

אולי אפשר היה לקבל את הראיות הנסיבתיות האלו, בהיעדר ראיות שמסתמכות על מחקר מדעי יותר מדוייק. למרבה המזל, יש לנו מחקר כזה – ושחר אילן מפנה אותנו אליו ישירות:

מקור נוסף שעליו מתבסס הבנק הוא מחקרם של אלמה כהן, רג'יב דהג'יה ודימיטרי רומנוב "האם קצבאות משפיעות על פריון?" השלושה מצאו, ש"הקיצוץ בקצבאות הילדים בשנת 2003 הוריד משמעותית את הפריון". הם קובעים מפורשות: "ההשפעה הגדולה ביותר נמצאה על הערבים המוסלמים והחרדים, כמעט פי ארבעה מאשר ההשפעה על אמהות יהודיות חילוניות". הם מסבירים זאת בכך שהמשפחות החרדיות והערביות סבלו קיצוץ גדול בהרבה בקצבאות ב-2003.

אלא שלא זה מה שאומרים כהן, דהג'יה ורומנוב. ראשית, הם אינם טוענים ש'הקיצוץ הוריד משמעותית את הפריון', אלא שהוא הוריד אותו באופן מובהק סטטיסטית (כן, זו המשמעות של significant בהקשר הזה). הם אמנם מתגאים מאוד בתוצאה זו, אלא שבתקציר (או אפילו במסקנות) הם אינם טורחים לציין בכמה ירד הפריון במחקר שלהם. כדי לברר עובדה זו, צריך לבחון את הטבלאות, ולהוציא משם את הנתונים הגולמיים. הנתון שהם משתמשים בו הוא ההסתברות של אשה מהנחקרות להיות בהריון בשנה מסויימת. עבור נשים חרדיות, אלו הנתונים לפי שנים^[2]

1999	2000	2001	2002	2003	2004	2005
0.26	0.26	0.26	0.26	0.25	0.25	0.24

מה אפשר ללמוד מהנתונים האלו (בהנחה שהם אכן מובהקים סטטיסטית)?

א. חוק הלפרט (שנחקק ב-2001) לא השפיע על הילודה

ב. בשנת 2003 אכן הייתה ירידה בשיעור הילודה… של פחות מ-4%. המשמעות של ירידה כזו היא ירידה של 0.18 ילדים למשפחה – רחוק מהנתונים שהובאו קודם, של ילד או יותר למשפחה.

ג. בשנת 2005 חלה ירידה נוספת, בלי שחל שינוי בקצבאות.

אז מה אנחנו לומדים מהמחקר הזה? בעיקר את מה שידענו ממחקרים קודמים – שההשפעה של קצבאות ילדים על הילודה, כאשר היא קיימת, היא מינורית. כדאי גם לציין שהאפקט המרכזי של שינויי קצבאות הוא שינוי במרווח בין הילדים ולא במספרם הכולל, ושבמחקר מהסוג הזה שתי התופעות יקבלו את אותו הביטוי.

עוד אנחנו לומדים שמסוכן לסמוך על נתונים סטטיסטיים שמצאנו זרוקים ברחוב. ההנחה שיש קשר בין שני משתנים רק בגלל שהמגמה שלהם דומה במקרה היא הנחה מסוכנת, שמוטעית ברוב המקרים.

לבסוף, אנחנו לומדים שכל הגורמים המעורבים במקרה הזה הציגו נתונים בצורה שתואמת את העמדה המוקדמת שלהם, בצורה די קיצונית. החל מעורכי המחקר, שטרחו להדגיש את העובדה שהם גילו קשר מובהק – ולהצניע את העובדה שהקשר הזה מעיד על תופעה במימדים קטנים למדי. עבור דרך בנק ישראל ועד ל'הארץ' ושחר אילן, שקפצו על המאמר כמוצאי שלל רב – ולא טרחו לבדוק מה הוא באמת אומר, והאם הוא תואם את הנתונים האחרים שבידיהם.

ואגב, שחר, אם אתה כבר מציין את הירידה בתחולת העוני אצל חרדים בין 2005 ל-2006, כדאי שתציג את התמונה המלאה: הירידה הזו הייתה אירוע חד פעמי, שאני לא שמעתי הסבר לו. בשנים שאחר כך התחדשה מגמת העלייה בתחולת העוני. יותר מזה: גם הירידה הזו (של כ-5%) היא קטנה מאוד, לעומת הקפיצה של 15% בתחולת העוני בעקבות ביטול הקצבאות ב-2003. או בקיצור- ביטול הקצבאות העמיק מאוד את העוני בחברה החרדית. בחמש השנים שחלפו מאז הקיצוץ, אין מגמה משמעותית של ירידה בעוני – בטח שלא כזו שתפצה על העמקת העוני שגרם הקיצוץ. כל מי שתומך בקיצוץ הקצבאות צריך להודות בפני עצמו, שהמחיר שהוא מוכן לשלם על ירידה של פחות מחמישית ילד בממוצע, הוא העמקה משמעותית של העוני בקרב החרדים.

הערות שוליים:

[] אני מתייחס כאן רק לחרדים, ולא לערבים – אופרה אחרת לגמרי ↩
– השנה מתייחסת לשנת הכניסה להריון, ולא לשנת הלידה ↩

פוסטים קשורים

September 23, 2009

Permalink for '‫ברכות! יש לך חשבון בהוטמייל‬'

16:05

‫ברכות! יש לך חשבון בהוטמייל‬

» ‎ הרהורים של אבא

September 20, 2009

Permalink for '‫על דילמת האם השכולה- סיפורו של א'‬'

16:09

‫על דילמת האם השכולה- סיפורו של א'‬

» ‎ הרהורים של אבא

בעקבות המוות המצער של סגן אסף רמון ז"ל, נזכרתי במקרה של א', יבדל לחיים ארוכים, חבר שלי מהתיכון. בדומה לאסף רמון א' בא ממשפחה שכולה. הוא למד איתי באותה הכיתה בבית הספר. בקיבוץ שלו שירות לא קרבי לא היה אופציה אם היו לך את כל הגפיים, וגם אם חסרו לך חלקים מהן.

אמו של א' לא חתמה לו על טופס הסכמה לשירות קרבי. אני לא יודע מה הייתה הדינמיקה בתוך המשפחה, האם הוא ביקש ונענה בסירוב, או שלא מלאו ליבו לבקש.

זה לא ממש משנה כיוון שא' שובץ כחובש מרפאה באזור הצפון. מה שאמו של א' לא ידעה הוא שהמרפאה לפעמים עולה על אמבולנס לא ממוגן (אף אחד לא חשב בשנות ה-90 העליזות שזה יהיה רעיון טוב שחיילים יסעו רק ברכבים ממוגנים באזורים מאויימים על ידי מטענים וטילים נגד טנקים. ) ונוסעת לטפל בפצועי קרב בתוך לבנון. לפעמים ליווה א' גם שיירות שנכנסו לתוך לבנון. ברור לחלוטין שאם א' היה רק רומז שהוא לא מעוניין להשתתף בפעילויות כגון אלו, בגלל הרקע המשפחתי שלו, איש לא היה דורש ממנו זאת.

כך נפגשנו מספר פעמים בכל מיני מוצבים, עד שיום אחד, מר ונמהר, הקפיצו את הצוות שלי לטיפול בפצועי היתקלות, ושם מצאנו את א' כשרכב מדגם אביר שהועף כתוצאה מפגיעת טיל מונח על רגליו.

כל עוד צעירים שטופי טסטוסטרון בחלקים נרחבים ביותר של החברה מקבלים את המסר שהדרך היחידה להגשים את הגבריות שלהם בגיל 19 היא בקרב ותחת אש, והם מקבלים את המסר הזה בצורה החזקה ביותר האפשרית, מן הגן ועד לתיכון, זה מה שהם ישאפו לעשות, בכל מחיר.

ואת המחיר, ומה זה למות, ומה מוות של בן עושה למשפחה, ילד בן 19 לא יכול להבין, וגם אם הוא יכול להבין הוא לא רוצה להבין, כי מה שמעניין אותו זה להיות גבר ולא בתי קברות צבאיים, ביקורים של קצינת הנפגעים, וחיים של אובדן, דיכאון ובדידות.

פוסטים קשורים

אין פוסטים קשורים.

Permalink for '‫אני לא מקווה שגלעד שליט יחזור הביתה‬'

1:33

‫אני לא מקווה שגלעד שליט יחזור הביתה‬

» ‎ הרהורים של אבא

כל כך הרבה אנשים מקווים שגלעד שליט יחזור הביתה. מזכירים את זה כל יום בעיתון, בכל מהדורת חדשות. כל החברים בקיבוץ , כולל הילדים, קיבלו חולצות שכתוב עליהם "שלוש שנים וגלעד עדיין בשבי" או משהו כזה.

עכשיו כבר צריך להיות ברור לגמרי שאין שום קשר בין התקווה הזו לחזרתו של גלעד שליט. זה ניסוי מעניין במטפיזיקה: עם שלם ממקד את כל תקוותיו בהחזרתו של חייל אחד. קונצרטים, תפילות בכותל, שעות חברה בבית ספר, עצרות בכיכר, מאהלי מחאה, פעולות בתנועות הנוער, ועוד אלף יוזמות וקוריוזים שנעים בין המרגש להזוי. הכל לחזרתו בשלום של חייל אחד, שמוחזק לא יותר מחמישה קילומטרים מן הגבול, וכלום לא קורה כבר הרבה שנים.

משהו בכל זאת קורה: זה גורם לנו להרגיש ישראלים טובים ופטריוטים, מקדם כמה זמרים, עמותות ואישים שמנסים לפלס את דרכם למרכז המינסטרים. הפסטיבל הזה משרת את כולם, חוץ מאחד.

לגלעד שליט המסכן זה לא עזר בכלום. כנראה שבסופו של דבר זה ממש הפריע. הניסוי נכשל: ריכזנו את כל תקוותיו ותפילותיו של עם בשטח קטן ביותר, למטרה מוגדרת מאד, וזה ממש לא הזיז מאום במציאות הריאלית.

ויותר מזה. תארו לכם שאת כל הזמן, הכסף והמאמצים הללו היו מקדישים למטרה יותר ריאלית, משהו קטן, נניח המחלקה הנפרולוגית בבית החולים בנהריה. כמה חיים היו ניצלים? נכון, סביר שאלו היו החיים של זקנות רוסיות מנהריה, ולא של חייל צעיר, אבל לפחות משהו היה קורה.

אז אם אתם רוצים שגלעד שליט יחזור הביתה יום אחד, פשוט צריך להפסיק לחשוב עליו, להפסיק להזכיר אותו בכל הזדמנות, לתת לעניין הציבורי לגווע. צריך להפסיק לקוות שהוא יחזור. נכון שזה נגד ההתניות הבסיסיות שלנו, אבל לא לעשות מאום, זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בשבילו.

הסיבה היחידה שהוא עדיין מוחזק בעזה היא העיסוק התקשורתי הכפייתי בפרשה האומללה הזו, שמעלה את ערכו בעיני שוביו. ברגע שהם יראו שהעניין התקשורתי דועך, הם ימהרו לסיים את הפרשה.

ולסיום – אני גם לא מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, וחושב שקרמבו זו תערובת דוחה של קצף ביצים ומרגרינה.

פוסטים קשורים

אין פוסטים קשורים.

September 14, 2009

Permalink for '‫איך הופכים את באטלר לנייר עמדה‬'

9:16

‫איך הופכים את באטלר לנייר עמדה‬

» ‎ הרהורים של אבא

יפתח גולדמן, אחד האנשים היחידים שאני יכול להגיד עליהם 'מורי ורבי' בלי שזו תהיה מליצה, פתח בלוג. אז קודם כל, צרפו לקוראי הרסס שלכם – בטוח שיהיה מעניין.

הלכתם לעשות מנוי? זכרתם גם לחזור? יופי. עכשיו בואו נתחיל להתווכח.

יפתח מביא בבלוג שלו קטע מראיון שנערך איתו למדור 'גלריה' של הארץ. בין השאר, הוא אומר שם:

במאה ה-20, בעיקר במחציתה השנייה, השתנתה המגמה, והפילוסופיה ויתרה על תפקידה הפוליטי. שני הזרמים הפילוסופיים העיקריים בתקופה זו היו הפילוסופיה האנליטית והפוסט-מודרניזם. הפילוסופיה האנליטית הסתפקה בניתוח והבהרה של מושגים, ובדרך כלל היתה נטולת מוטיווציות פוליטיות. הפוסט-מודרניזם דווקא הרבה לעסוק במושגים פוליטיים טעונים (כמו המושגים ‘דיכוי' ו'ביקורתיות' החביבים עליו). אבל הוא עסק בתכנים הללו כפלפול אקדמי מופשט ויצר טקסטים אקדמיים לאקדמאים מקצועיים, שהיו חסרי פשר וחסרי משמעות במציאות החברתית הממשית.

אז קודם כל, נתחיל מההסכמות: כל מילה לגבי הפילוסופיה האנליטית בסלע. ענף עקר ומשעמם של הפילוסופיה, ואחת הסיבות שאני לא חובש היום כובע של פילוסוף.

אני מסכים –כמובן – גם לגבי האופי של הטקסטים הפוסט-מודרניים. כל מי שניסה לקרוא את דרידה, לוינס או באטלר יודע על מה אני מדבר – אלו טקסטים בלתי קריאים בעליל (הטקסטים של פוקו, אגב, קלים בהרבה). אפשר לדון על הסיבה – אופייה של הפילוסופיה הפוסטמודרנית או סתם פלצנות – אבל על עצם הקושי הזה אי אפשר להתווכח.

אבל – וזה אבל גדול – העובדה שהטקסטים של 'גדולי התורה' של הפוסטמודרניזם אינם קריאים, לא אומרת שאי אפשר לתרגם את הטקסטים האלו לפעולה פוליטית קונקרטית. לא כל מהפכן צריך לקרוא את הטקסטים הפילוסופיים היסודיים של התיאוריה, כדי להצטרף למהפכה – לא כל לוחם חופש בפינות הנידחות של העולם קרא את כל הכרכים של הקפיטל.

אבל לב הטענה היא לא אי הקריאות, אלא אי הישימות. האם הטקסים האלה הם באמת 'חסרי פשר וחסרי משמעות במציאות חברתית ממשית'?

יש הרבה דוגמאות להשפעות של פילוסופיה פוסטמודרנית על הפוליטיקה של היום-יום. המובהקת מביניהם, אולי, היא הגלגול מ'תולדות השגעון בעידן התבונה' לפוקו, דרך האנטי-פסיכיאטריה, ועד המגמה השלטת היום של טיפול נפשי בקהילה. יש עוד טווח רחב מאוד של דוגמאות, שבהן הקשר בין פילוסופיה לאקטים פוליטיים הוא פחות מובהק אבל קיים – למשל, כל המדיניות הרב-תרבותית ברבות מארצות אירופה וצפון אמריקה.

אבל אני אתמקד בדוגמא אחת, שאני מכיר טוב – הדוגמא של התיזה שלי.

התיזה שלי – כמו (כמעט כל) התחום של חקר גברים וגבריות – מבוססת, מבחינה פילוסופית, על תפיסות באטלריאניות של מגדר. מגדר הוא קונסטרוקט חברתי, שהוא תוצר היסטורי של יחסי כוח – כלומר, יכול להשתנות. .

למעשה, באטלר לא מופיעה בתיזה שלי במפורש. בתיזה אני משתמש בשני מאמרים של ג'וליה אדמס ותסלים פדמסי

Padamsee, Tasleem, and Julia Adams. 2002. Signs and Regimes Revisited. Social Politics 9 (2):187-202.)">[1] שמבוססים על התיאוריה הפמיניסטית הפוסטמודרניסטית והפוסט סטרוקטורליסטית, ובעיקר על באטלר. משני המאמרים האלה אני שואב את אופן הדיון שלי במושגים 'טיפול' ו-'גבריות', ועליהם בעצם מבוססת כל התיזה שלי.

והלאה: את המסקנות שלי מהתיזה, לגבי האופן שבו מעצבי המדיניות בישראל תופסים גברים וההשפעה של התפיסה הזו על האופן של תוכניות מדיניות אני מתרגם – ממש בימים אלו – לנייר עמדה עבור מכון טאוב, שיתייחס לרעיון של חופשת לידה לאב ולאופן (הלקוי להדהים) שבו הוא מיושם בישראל.

כך, הופכים טקסט פוסטמודרניסטי קלאסי – בלתי קריא בעליל (באטלר, למי שלא ניסה, היא חוויה נוראית של קריאה. הדרך הכי נוחה להבין את הטענות של באטלר זה לקרוא מה שאחרים כתבו עליה), שמבוסס לכאורה על השוליים של השוליים (אצל באטלר, יש מקום מרכזי מאוד למופעי דראג), והופכים אותו לדיון פוליטי, 'קלאסי', שעוסק בתוכניות רווחה המיועדות למיינסטרים. נכון, זה שונה מאוד מהתפריט המדוייק למהפכה שהעניק לנו מארקס – אבל זה פוליטי לא פחות.

הערות שוליים:

(Adams, Julia, and Tasleem Padamsee. 2001. Signs and Regimes: Rereading Feminist Work on Welfare States. Social Politics 8 (1).

Padamsee, Tasleem, and Julia Adams. 2002. Signs and Regimes Revisited. Social Politics 9 (2):187-202.) ↩

פוסטים קשורים

אין פוסטים קשורים.

Skip to page: 1 2 3

בלוגים ששרון קוראת » הרהורים של אבא

Feeds

הרהורים של אבא (150 unread)

Enclosure: [download | LBL_PLAY]

Enclosure: [download | LBL_PLAY]