כשהייתי צעיר יותר ושמעתי את המונח “תיקון ליל שבועות”, חשבתי שאנשים מתקנים פיזית דברים בליל שבועות. כשזה התברר לי שזה לא כך, אספתי חברים ועשינו את זה בעצמנו.
לפני כך וכך זמן לורי שטטמאור, שעובדת איתי, החליטה שהיא רוצה לעשות לי מייק אובר. הסכמתי, בתנאי שזה יתועד. אז אסף שגיא צילם. ערכנו ביחד. והנה התוצאה. במילותיו של האותר יודה ברקן – אנחנו עוד נחזור אליו.
שני תרגילים נוספים בחוג לקולנוע בתואר ההולך ומתמשך שלי. תודות ענקיות לאנשים שהשתתפו ויצרו איתי את הסרטים. יבוא יום וכשסוף סוף אסיים את התואר ואמצא עבודה בתחום אולי מנהל המשמרמת שלי ירשה לי לפנק אתכם בסורבה על חשבון הבית.
לאחד התרגילים שלי בלימודי קולנוע נדרשתי ליצור סרט של דקה וחצי לכל היותר, שמתרחש במקום אחד וזמן אחד וכולל חמישה שוטים. נפלה החלטה לחדש את המשקה המושקה, אחד מסרטי הקולנוע הראשונים בעולם, ואולי הקומדיה הראשונה בעולם. קבלו את הסרט המקורי של האחים לומייר, הסרט שלי (ממליץ, אגב, להריץ אותם במקביל בצפייה השנייה), אלבום מאחורי הקלעים ובונוס (!) התרגיל הקודם של שוט בודד.
נואה קלינה חשב שמאה איש יצפו בסרטון שלו שמורכב מ-2,356 פורטרים עצמאיים וגילה שהומר סימספון מחכה אותו. אורחי החתונה של פאם וג’ים מהסדרה “המשרד” רקדו כמו קטע שראו ביוטיוב שלושה חודשים לפני שידור הפרק וילד מלחמת הכוכבים בכלל לא תכנן שמישהו יראה את הווידאו שלו והופיע באמריקן דאד, משפחה בהפרעה ועוד סדרות. שלושה סיפורים מתוך רבים על כוכבי יוטיוב שזכו למחווה מהטלוויזיה.
נתחיל בסצינה מ”המשרד”.
הסצינה היא מתוך פרק החתונה של ג’ים ופאם מהסדרה המשרד (עונה 6, פרק 4-5). סליחה על הספוילרים למי שלא הספיק לראות את העונה הקודמת. בכל סיטקום אמרקני חייב להיות פרק חתונה מרגש ופרק לידה מרגש, למעט חברים ששם עושים פרק אחד בעונה שאין בו לידה וחתונה. הפרק הזה שודר בארצות הברית באוקטובר 2009. מייקל (סטיב קארל) מתייחס לוידאו ההוא שהיה ביוטיוב. הנה הווידאו
אותו שיר נשמע ברקע בשני הקליפים – Forever של כריס בראון. זו חתונה אמיתית של ג’יל וקווין ממינסוטה, שרצו לעשות כניסה מקורית ומגניבה לחתונה שלהם. הם צילמו את זה סתם בשביל להראות לקרובי משפחה שלא יכלו להגיע, ולא דמיינו שזה יגיע לשישים מיליון צפיות ובטח שלא לסדרת טלוויזיה בפריים טיים.
קצת על הסיפור של קווין וג’יל האתר של קוין וג’יל
בונוס לקוראי הבלוג – הפארודיה: ריקוד הגירושין
מקרה פחות שמח הוא של הילד הקנדי הזה, סאטר וורז קיד (ילד מלחמת הכוכבים).
קוראים לו גיסליין ראזה, הוא צילם את עצמו בבית ספר עושה תנועות של לוחם ג’דיי. החברים שלו מצאו את הקלטת והפיצו אותה בין החברים וברשתות שיתוף קבצים. זה קרה שנה או שנתיים, לפני שיוטיוב הוקם ב-2005. הם די השפילו אותו והיו דיווחים על כך שהוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי לילדים. אבל הוא כבר היה אייקון ויוצרי הטלוויזיה לא ריחמו עליו, אז נראה שתי דוגמאות למחוות שעשו גם לו בטלוויזיה. הנה שתי דוגמאות.
אחת מהסדרה אמריקן דאד שהוא קופץ בה לביקור קצר:
ועשו חיקוי שלו גם בסדרה מפשחה בהפרעה, עם מייקל סרה (אין יוטיוב של זה, אפשר להוריד ולצפות כאן).
לאחרונה הוא סיים את לימודי המשפטים שלו – ככה הוא נראה היום. אז עכשיו כשהוא עורך דין, הוא כנראה ינקנק את כל מי שהציק לו במשך השנים.
נדלג לצלם נואה קלינה.
לנואה יש מנהג כזה, לצלם כל יום תמונה אחת של עצמו. הוא עושה את זה בהתמדה מאז ינואר 2000 וממש עד היום. אי שם ב-2006 הוא חיבר את כל התמונות שהוא צילם עד אז – 2,365 תמונות כאלה, שם על זה מוזיקה שהחלינה לו חברה והעלה ליוטיוב.
האמת שהוא לא ראה את זה פתאום – והם הודיעו לו ודיברו איתו מראש. הם גם לקחו את אותה מוזיקה ובהתחלה לא שילמו למלחינה, אבל בסוף קלינה סיפר שהעניין נפתר. יש פה עוד סיפור מעניין בהקשר זכויות יוצרים. אנשים התלהבו מהקטע שהיה במשפחת סימפסון והעלו גם אותו ליוטיוב, אבל בפוקס – הרשת שמשדרת את הסדרה לא אהבו את זה ואמרו ליוטיוב להוריד אותו. ככה התנהלה מלחמה שאנשים העלו ופוקס הורידה, עד שנואה התערב וכתב בבלוג שלו שחב’רה, אנשים רוצים להראות את, למה אתם מורידים כל הזמן? ובסוף העלה את זה בעצמו לרשת ומאז זה נשאר.
לסיום הנה ניסוי. צלם קטע שאני תקווה שיעשו לו גם מחווה בתוכנית טלוויזיה. ככה שאם נראה אותו בתוכנית טלוויזיה כלשהי, נדע שהעתיקו אותו מפה. לקטע קוראים “אנשים מוחאים כפיים”.
הפוסט הוא תסריט פחות או יותר של ההרצאה “וידאו ויראלי – מהמייל לסימפסונז ולמשרד” שהצגתי בערב 11:11 ביוזמת דורבנותועונג שבת. וידאו של ההרצאה יעלה, אם לא יהיו שיבושים, בקרוב.
לא רק באנגליה יש רוחות רפאים בפאב. אנשי ערוץ המחשבים תמיד חשדו שיש משהו חשוד בחדר וכעת זה התגלה. דינוזאור התגלה ב-ynet מחשבים. המצלמה הסלולרית מראה את זה.
האגדה מספרת שהמקום היה בית קברות של דינוזאורים בעבר.
זה לא שאין לי מה להגיד, אני פשוט אומר הרבה במקומות אחרים. היה קצת שקט בבלוג אבל יהיה שוב רעש, בתקווה, בקרוב.
בינתיים, שני אירועים שאני מנחה באייקון מבעד למראה שיתקיימו באשכול פיס, שפרינצק 4 ת”א. רשמו ביומנים והגיעו בהמוניכם או בבודדיכם.
פאוור פוינט קריוקי אייקון.
דומה לשני אירועי פאוור פוינט קריוקי שעשיתי עם אסף שגיא. מרצים עולים לבמה ומאלתרים הרצאה על פי מצגת שלא ראו לפני כן. אלא שהפעם נושאי ההרצאות יהיו קשורות למד”ב ופנטזיה.
יום שלישי, 23:00 28/09, אולם 2
פודקאסט זה לחלשים – הקלטה חיה
כבר 46 תוכניות ועוד ספשלים שאני מקליט עם ארז רונן ואנחנו חופרים שם על תרבות, פנאי, ושאר שטויות עם אורח מתחלף בפודקאסט זה לחלשים (ויש גם ב-iTunes). הפעם נדבר קצת על אירועי אייקון, מד”ב, פנטזיה ועוד כל מיני ונקליט את זה מול קהל חי ממש כמו קרובים קרובים, או מה שיש היום בטלוויזיה הזאת של הצעירים.
כניסה: 1.8.10 או קודם לכן.
אזור: ת”א מרכז\צפון או רמת גן\גבעתיים – האזורים הקרובים לתל אביב.
מחיר: עד 2000 שקל לכל שותף.
שותפ/ה: כן. אפשר להצטרף לדירת שותפים קיימת או דירה פנויה ואני אביא שותף.
קומה: ראשונה ומעלה. כלומר לא קרקע.
מעלית: חובה.
פרס למוצא הישר: 500 שקל עם חתימת החוזה. אם כמה אנשים יציעו את הדירה, יקבל את הפרס הראשון שהציע אותה.
מכירים דירה כזאת? שלחו אימייל ל-ehud@ehudk.com. לא מכירים? העבירו לחבר. לא רוצים? לא צריך
ספרית האוזן השלישית הייתה מפוצצת בלילה לבן 2010 מבפנים ועד רחוב קינג ג’ורג’. ממש לא היה מקום לזוז, ומי שיצא לא שב.
בגלל שהגעתי מוקדם הצלחתי להידחס פנימה עם כמה חברים טובים, ולצפות (ולהצטרף בזיוף בקולי) בביצועי כיסוי לשירים של האלבום “צפוף באוזן” של כוורת – להקה, שכמו רבים, אני מאוד מאוד אוהב. כשהחלו שני האלבומים הנוספים, ברחנו למופע הזריחה של גידי (תמונות בקרוב).
מרבית הביצועים לכוורת היו מצוינים, חלקם קצת פחות. הנה תמונות שלי מהאוזן (עד כמה שאפשר היה לצלם), והביצוע הממש מעולה של דורי בן זאב ל-”סוף ההצגה” ו-”ככה היא באמצע” מהיוטיוב של האוזן (שם יש את שאר הביצועים, כשבחלקם השיער שלי מסתיר את האומנים).
כשאני מספר לאנשים על משחק הפאוור פוינט קריוקי, הם לא מבינים איך אפשר לשיר מצגות. ובכן, אפשר, עם קצת יצירתיות, אבל זה לא העניין וזה לא המשחק.
פאוור פוינט קריוקי הוא משחק אלתורים בימתי, שמבוסס על מצגות. לוקחים מצגת אקראית שמוצאים באינטרנט ובלי שרואים אותה קודם מתחילים להעביר אותה ב-3-4 דקות. חנוני? כן. מצחיק? כן. תראו בווידאו.
המצגת יכולה להיות על תוכניות כלכליות של חברה, על רפואה, על בעלי חיים, על ספרות, על נדל”ן ועוד שלל נושאים, והרצאה שמעבירים יכולה להיות בנושא אחר לגמרי, הנסיון להתאים את ההרצאה לשקפים הוא האתגר. ומי מנצח? הצופים.
כעת, בית לייוויק הסכים לארח משחק כזה שאותו ארגנתי ביחד עם אסף שגיא. הוא יתקיים ביום ראשון, 13.6.10 בשעה שמונה בערב. בבית לייוויק – דב הוז 30 תל אביב. אנחנו גובים סכום סמלי של 10 שקלים שהולך לכיסוי ההוצאות על האולם.
אתם יכולים לבוא ולהירשם להעביר מצגת ו\או סתם לשבת בקהל ו\או סתם להתמנגל עם אנשים. מומלץ מאוד להרשם לאירוע בפייסבוק, בשביל שנוכל להערך לפי כמות המשתתפים וכדי שנוכל לשלוח עדכונים לכולם לפני האירוע.
אני אהוד (אהודק), עיתונאי ועוד מעט סטודנט לקולנוע בן 27. מבשל, מנקה, די מסודר, ובחור נחמד באופן כללי שאומר דברים מצחיקים על דברים ואוהב את “The Office”.
במסגרת צמצום הוצאות, אני מתכוון לוותר על הדירה שלי ולעבור לגור עם שותף\ה. אז אני מחפש דירת שותפים (ואם לא אמצא, אז דירה שמחפשת שותף).
מיד יש רשימת דרישות. אני יודע שחלקן גובלות בפטנזיה, ושעדיף שאעבור לגור עם סנטה קלאוס על הירח, כי זה יותר מציאותי. ובכל זאת, צמצמתי לאחר שכבר התפשרתי במה שאני יכול. לא אמצא כלום? אנסה להתגמש יותר.
אזור: ת”א מרכז\צפון או רמתגן\גבעתיים – האזורים הקרובים לתל אביב.
מחיר: 2,000 שקל לשותף. והאמינו לי שלי זה עולה יותר.
קומה: ראשונה ומעלה. קרקע זה בלתי אפשרי מבחינתי. אלא אם זה אזור ממש שומם שאנשים ברחוב לא נמצאים לך בתוך החיים וזה מסורג כהלכה.
מעלית: אם גרים למעלה, צריך אחת כזאת. כן, גם אם זה רק חצי קומה, מה יש לך, יא עצלן! צריך מעלית.
חניה: פרטית זה אחלה ומעולה, אבל ממש לא חובה. אם יש בטווח הליכה חניה באפור\כחול לבן\פוקסיה\מנטה חיוורת, שאפשר למצוא בכל שעה – זה מצויין בשבילי.
כניסה: עד 1.8.10, אחרת אני אגור בקרטון.
ריהוט: רצפה וקירות. מקרר יכול להיות נחמד וגם מזגן. כל השאר כבר יש לי.
מכירים? יופי זה המייל שלי: ehud@ehudk.com. אני מכיר את אתרי חיפוש הדירות וכאלה. הפוסט מיועד לדירות סודיות בין חברים של מנכ”ל פייסבוק לפני שמפרסמים באינטרנט וכאלה וגו’.
הפצה
אשמח אם תעבירו את הקישור לפוסט לאנשים שבאמת אתם חושבים שיש סיכוי שהם מחפשים או מכירים מישהו שיכול לעזור לי עם זה. אבל לא להספים באוטומט את כל מי שברשימה שלכם, כי יכעסו עליכם.
פוסט זה יעודכן כשאמצא דירה ואגור בה, או כשאעבור לקרטון נחמד ברחוב, כדי שלא יתקשרו עלי עוד 7 שנים וישאלו אם אני עדיין מחפש, ואם זה נכון שביל גייטס שולח דוגמיות בושם מסוג AB מינוס לכל מי שאוכל במבה על מחשב HP ומאמץ כלבים ממש חמודים שננטשו.
מירית: שלום עודד
עודד: שלום מירית וחג שמח.
או מועדים לשמחה.
או מה אומרים בשבועות?
שהכל נהיה בדברו.
מירית: בכל מקרה, החלב יצא את מערכת העיכול ואנחנו יכולים לחזור לנגוס בבשר החי
שהוא בשר פיגולי- בשר שולחנות העבודה
עודד: על פי שיטת הפיפו, שדומה למונח בכדורגל, אבל הוא לא, עלינו לטפל באופיר קנר
האיש מקיסט, וזה אתגר
מירית: בשבילי במיוחד, אתה הרי יודע שבתקופה שאני למדתי באקדמיה לא לימדו מק, זה היה חומר למכללות
תן לי רגע לאתר את שולחן העבודה שלו
או שאולי תצלם לי אותו בזירוקס שלך?
עודד: אעשה זאת. מלאי את המכונה בספירט ואשלח לך
מירית: רגע
אוקיי
שלח
עודד: עד שהספירט יתחמם אספר שיצא לי לעבוד עם מק בעברי. בגלגול קודם בו הייתי ילד חנון, ובמכון ויצמן.
היו מעבדות מיוחדות למחשבים הללו
ספירט אמור להתחמם בכלל? אני מקווה שלא אשרוף את הקליניקה
מירית: הנה
זה הגיע, קצת מריח מעמילן, לא נורא
עודד: אני רואה פה שלושה דברים במבט ראשון.
מירית: כן
עודד: ראשית – סדר ונקיון. השולחן נקי, הקיצורים למעלה ומלטה מסודקים כמו חיילים
שנית – גווני שחור אפל – משהו חשוך בחייו של אופיר.
שלישית – שופונוי
שופוני.
יש לי אפל.
הנה ראו – אייקון התפוח ניצב במרכז. שלא תטעו
מירית: אני מקשיבה
עודד: מה אנחנו חושבים על כל אחד מהגורמים הללו?
מירית: שופוני כפול ומכופל
כמו כל משתמשי המק, חלק מהיות משתמש מק (בארץ) הוא מוטיב ה”הביטו בי, ראיתי את האור”
אם שמת לב- הרזולוציה שהוא עובד בה (אנחנו נשאירים לכם המאזינים את המסך בגודלו המקורי למען תראו) תואמת את הדגם הביתי המטורף של מק
עודד: מדובר במחשב נייד כמובן
מירית: כן
אבל איזה מחשב נייד יכול לשאת רזולוציה בכזה גודל?
עודד: אין ספק.
אני שם לב גם שאופיר הוא בן אדם שקצת דואג
לא משאיר שום דבר מחוץ להשגחתו
שימי לב בשורה העליונה
מירית: כן
הכל פתוח
עודד: נוסף על התאריך והשעה, אופיר יודע בכל זמן מה מידת ההטענה של הסוללה, מה מהירות תעבורת הרשת (למידע שנכנס ויוצא), מה הטמפרטורה וניצולת המעבד
מירית: סטטוס וטמפרטורת מעבד
עודד: בדיוק.
מירית: אני סקרנית לגבי כמה אייקונים שם, עודד.
עודד: אופיר הוא מה שנקרא מנהל “האנדס און”
מירית: אולי תוכל לעזור לי
עודד: אוקיי
מירית: הנה
סימנתי לך אותם
עודד: אשים שוב קומקום עם ספירט
מירית: לא הנה
עודד: אוקיי
מירית: הבט מולך
עודד: יש לנו מספריים
שכידוע מסמנים את יכולתו של אדם לחתוך איפה שצריך ללא רחמים
וללא סנטימנטים
לקצר ולהיות יעיל
וזה כלל לא חשוב מה קיצור הדרך ומה התוכנה שעומדת מאחוריהם
משפקי השמש, הם לפעמים פשוט סיגר. אופיר הוא חכם בשמש ודואג לבריאותו. אין פה משהו מסתורי
מירית: סימבוליקה היא אבן היסוד של משתמשי מקינטוש לאורך השנים, אני מסיכנה איתך
מסכימה
עודד: הרי התפוח הנגוס, הוא התפוח מגן עדן. הפרי האסור.
מירית: נשאלת השאלה האם המשקפיים הם רק סמל
האם משקפי השמש לא מייצגים את הכמיהה, את הרצון הזה בשהות בחוץ
מן, חלום קטן בראש שולחן העבודה
עודד: יתכן מאוד, אך עם שולחן עבודה כהה יש השתקפות
אז יש פה קונפליקט אצל אופיר
מירית: כן?
עודד: את לא מסכימה?
מירית: לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך
עודד: ראי
את אומרת שאופיר כמהה לצאת החוצה
באופן מעשי ופרקטי, קשה לשבת בחוץ עם מחשב נייד שלו יש רקע שחור
כי אז הוא לא יראה את אייקוניו אלא את מה שנמצא מאחוריו
המחשב הופך לראי
אם כך, מדוע הוא ירצה לצאת לשמש, אבל לא ילביש את שולחן העבודה כראוי?
מירית: או
וואו
זה עמוק משחשבתי
עודד: אנחנו לא שטחיים פה, מירית
מירית: אני מרגישה פער עצום בין הכמיהה, בין החלומות לאור יום לפרקטיקה
זה פתאום צועק אלי חזק מכל דבר אחר בשולחן העבודה
“אור שמש”
פוטוסינתזה
עודד: בדיוק
מירית: אתה יודע שלקחתי קורס בתקשור לפני שנה
פתאום אני לא יכולה להשתיק את מה שזועעק אלי מהמסך
עודד: הנושא היה תקשור או אופי הלמידה?
מירית: למדנו לפתוח עצמנו לקריאות באינפרא אדום או בלוטות’ שמגיעות משולחנות העבודה
“לפתוח את כל הפורטים” קראו לזה
עודד: ומה זועק?
מירית: אני מתכוונת לגשר להשלמת הווי-פיי
הצילו
השולחן זועק הצילו
עודד: ממה יש להציל את השולחן?
מירית: שולחן העבודה רוצה לשתמלא באייקונים שמחים צבעוניים ולא רלוונטיים
הוא רוצה לרקוד בשדה
הוא רוצה לאמא
עודד: הוא לכוד
מירית: עודד
אני קצת מותשת מהחוויה
תן לי רגע להשיב את נשימתי
אולי תאמר דבר חסות למאזינים
עודד: תוכנית זו מוגשת לכם בחסות הכפתור Print Screen. קטן יותר מ-Shift שימושי יותר מ-Pause|Break.
מירית: טוב
עודד
תודה לך על ההפסקה
תודה למאזינים על הסבלנות
עודד: ותודה לספונסרים שלנו.
מירית: ודאי
עודד: מילות סיכום?
על אופיר לשחרר את המחשב שלו יותר?
מירית: כן
תן לו להתפרע
להיות קצת מיקרוסופט
להניח קבצי dll במקונות לא רלוונטיים
לשכוח לרוקן לפעמים את סל המחזור
עודד: להניח בדסקופ קובץ שאי אפשר למחוק
מירית: אפילו להעביר פס אחד של צבע בשולחן העבודה
למעשה,
הייתי מייעצת לו את ההיפך המוחלט ממה שייעצנו לאור ברקת בתוכנית הקודמת
עודד: לגמרי
אני איתך
אופיר, אם אתה שומע, למרות שחלף עשור מאז ששלחת לנו את התמונה של השולחן, התפרע קצת
חיה על הקצה.
מירית: Slik and Glossy are just adjectives- not a way of living
עודד: בהחלט מירית. עד לפעם הבאה
מירית: עד לפעם הבאה
הטמטום שנקרא היפופוטם יופיע בסינמטק תל אביב בשישי 28.5.10 עם מערכוני וידאו, מערכונים על הבמה, הפעלות לקהל והסרט “המוסד הסגור” שאני אשמח לראות פעם ולהבין על מה כל המהומה. אירוע פייסבוק
אני לא כזה מבין גדול או מבין בכלל בפרוגרמינג (שיבוץ תוכניות), אבל לא ברור למה בערוץ 10 הזיזו את “המקור” לאמצע השבוע, עשו מהדורת שישי מצומצמת, ואז פירמטו אותה מחדש ועשו מגזין שבועי עם כתבות ארוכות בהנחית מיקי רוזנטל, במקום פשוט להחזיר את המקור לשישי ולתת פייט לערוץ 2.
גם למיקי רוזנטל, שנכחתי בשבוע שעבר במפגש בלוגרים איתו בערוץ 10, החלטות הפרוגרמינג (שיבוץ) האלה נראות מוזרות. אבל הוא אומר שהוא לא מבין בפרוגרמינג ובסופו של דבר מקבל את ההחלטות שנעשות בערוץ. והנה הוא מצא את עצמו על כס המגיש בשישי בערב.
מיקי רוזנטל רוצה להשפיע, לשנות ולהילחם ולעשות עיתונות אמיתית מחד, אבל מודע לכללי המשחק, לאינטרסים ולכוח האמיתי של העיתונות מאידך.
“אין עיתונאי אוביקטיבי”, הוא אומר, “יש עיתונאי הגון”. אני מסכים איתו שכבר ההחלטה אם לעסוק בנושא מסויים או להתעלם ממנו, לפני שבכלל שופטים את אופן הטיפול, נובעת מהשקפת עולם, אג’נדה, דעות וגורמין נוספים.
יש משהו אמביוולנטי אצל רוזנטל. הוא לפעמים מרגיש נבוך ומרגיש צורך להתבדח, מחוייך ומבוייש, אומר כמה הוא לא יעקב אילון ולא מתאים לטלוויזיה אבל הסכים לנחות כי ביקשו ממנו, ומצד שני – עושה טלוויזיה כבר הרבה שנים ועשה קולנוע (“שיטת השקשוקה”) ורוצה להמשיך לעסוק בעיתונות באמצעי המדיה הזה, על אף מגרעותיו ועל אף שהוא צריך להתלבש בחליפה, להתאפר ולדבר בשפה קצת אחרת.
גם במפגש, וגם בראיונות קודמים הוא אומר שזו בעיניו הדרך להשפיע – לפעול דרך הרגש וליצור מניפולציות. בדיוק כפי שעושים בפרסומות. אלא שרונזטל לא רוצה למכור קוטג’ (ולא זכור לי שהוא עשה פרסומות, בניגוד לאנשי חדשות אחרים), הוא רוצה למכור את האמת שלו על יחסי הון שלטון, על גזענות, ועל דברים רבים אחרים שמפריעים לו.
היחס של רוזנטל לאינטרנט גם מעניין. הוא מכיר את הרשת, אבל לא מודע עד הסוף לניואנסים שלה. הוא לא הפיץ את שיטת השקשוקה באינטרנט – ובצדק. אני מעריך שהוא לא היה מצליח לכסות את ההוצאות על הסרט. זה ממש לא קל.
למרות הצלחת אתרי החדשות הגדולים, הבלוגים, פייסבוק, והמהפכות הקטנות שמתרחשות ברשתות חברתיות ככלים להפצת מחאה, רוזנטל עדיין חושב ומתעקש שמדורת השבט, ומה שאנשים ידברו עליו הוא שערי העיתונים, ומה שהיה בטלוויזיה – הגופים שבהם הוא עבד.
בסופו של דבר, גם ב”השבוע” מיקי רוזנטל מנסה שוב להביא לצופים את האמת שלו – וגם שם יהיה לו קשה, אבל לא נראה שהוא הולך לוותר.
אחרי פגרה קצרה ומסתורית, הקוראים בדסקטופ שבים אליכם. אם אתם לא מכירים את הפורמט, התרעננו בדסקטופים הקודמים שקראנו ושעל פי הם ניתחנו אופי ואישיות. כרגע יש עוד דסקטופים שממתינים ועוד נגיע אליהם, ועד אז לצערנו לא נוכל לקבל בקשות חדשות. היום, הדסקטופ העמוס של אור ברקת. תבלו.
עודד: ובכן מירית, היום נדבר על שולחן העבודה של אחד, אור ברקת
עודד: צפוף צפוף צפוף. איך יש לו מקום ללכת שם בכלל?
מירית: עודד שניה
אני מחפשת את שולחן העבודה
הוא טבע לי כאן בערימת המסרונים והפקסים
עודד: הוא נשלח אלינו בטלגרמה
מירית: אה
נכון
האמת, לא נעים לי לומר, הוא היה מתוייק אצלי במגירת ה”לאשפוז כפוי”
כלומר, זו או זה או במגירת ה”לשלוח עוזרת” אני לא בטוחה
תשמע עודד, שולחן העבודה הזה מכה אותי באלם
והכל מתחיל בפורמט של השליחה
BMP (על מנת להקל על המאזינים, המרנו אותו במעבדות שלנו)
עודד: כן חשבתי על זה
לאיש יש מקום בלתי מוגבל
מירית: זה עוד סימפטום, זה הכל
עודד: חצי מתעבורת האינטרנט הלכה רק על המייל שלו
ראי, יש שם אייקונים לתוכנות שכבר הוסרו
מירית: אני מרגישה שזה לא העניין
עודד: אז מה העניין מירית?
מירית: אלו לא תוכנות שהוסרו
אלו קישורי הפעלה של קבצים שלא נקבעו מעולם
בכל פעם שאור רוצה לפתוח קובץ וורד הוא מחדש מגדיר באמצעות איזו תוכנה הוא רוצה לפתוח אותו
עודד: לכאורה, ספונטני. למעשה – אדם לא החלטי
אם מצרפים סימפטומים אחרים
למשל הפעולה במקביל בטורנט ובאימיול
מירית: תראה עודד
אני אסתכן כאן ואומר שאני יכולה לתאר לך את הדירה שלו
עודד: דירה?
זה מה שמסתתר מתחת לערימות הכבביסה?
מירית: המקום שבו הוא חי
בדיוק
כמה ארגזי ספרים לא פרוקים
(כמו קבצים של וורד לא משוייכים)
הבגדים מגיעים מהמכבסה, נשארים בשקית ומיד חוזרים אליה
אחרי לבישה
עודד: אם הם לא על המיטה
מירית: בכל מקרה- הם לא עוברים בארון
תראה, עודד, אתה ראית את שולחן העבודה שלי ואתה מבין שאור מסמל עבורי את כל מה שאני לא. אני פורקת מזוודות לארון גם בחופשה של יום במלון ומתאימה לעצמי את הדסקטופ גם במחשב שאעבוד עליו יום
עודד: למטה פתוח ציור – untitled. כמו אומנים רבים שמציירים ציור ללא כותרת. מה את חושבת על זה?
מירית: זו דרכו לשלוח לנו את צילום המסך
צייר
אולדסקול
אתה יודע מה הכי מפתיע אותי?
עודד: הטפט?
מירית: דוקא לא
כל הסימפטומים מתחברים לי לדמות די ברורה
הכל סביב חוסר איכפתיות
אבל יש קיצור דרך אחד שמאוד מפתיע אותי
בסרגל השיגור המהיר- יש קישור מיקסר של המחשב, לשליטה בווליום
כידוע לכולנו, יש קישור קבוע כזה בשורת המשימות
מה שגורם לי לתהות -
האם השליטה בווליום כל כך חשובה לאור עד כדי שהוא יחסוך בקליק אחד?
לוקח לו שלושה קליקים יותר לפתוח מסמך וורד
והווליום הזה…
עודד, אתה חייב לעזור לי כאן
עודד: המממ
תראי, יש פה משהו מעניין
מצד אחד יש עומס בדסקטופ
כי אצלו הכל על השולחן
הוא לא משאיר שום דבר מוסתר או בצד
מצד שני, השליטה ברעש כן חשובה לו
אני חושב שזה סוג של פיצוי
אם בבלגן הפיזי הוא לא ישלוט, לפחות תהיה לו גישה מהירה מכל מקום לשלוט במהירות בעצמת השמע. הוא לא רוצה עולם רועש מדי
מירית: יש רעש ויזואלי- לפחות הרעש האקוסטי בשליטה?
עודד: בדיוק
ושליטה מהירה
מירית: אני אלך עם התיאוריה שלך
עודד: ומה מסמל רצון לשליטה יותר מאשר תוכנה בשם Total Commander?
שפתוחה בכוונה
מירית:
LOL
עודד: אני מקווה שהוא שומע אותנו למרות הפגרה שהיינו בה
מירית: אתה מכיר את התוכנה?
עודד: בוודאי
עוד מימי נורטון קומנדר
לפני שאת פונה לאור
אני רואה עוד ניגודיות מעניינת
יש קובץ אקטיביזם, ומתחתיו דרישה לתשלום
האם אור נלחם בממסד או נכנע לו?
מירית: זו שאלה שאפשר לשאול על כולנו, עודד :)
אבל מאוד חשוב לי להגיד לאור-
אור, עוד לא מאוחר!
אני מבינה שהזמן שלך חשוב ולכן נקון הוא לא בראש מענייך
מעייניך
אבל קח עוזרת
עודד: או עוזר.
מירית: תשלים עם חוסר הזמן
כן, תודה אפרת אופנהיימר, סליחה, עודד
תחבק אותו
קבל את עצמך
ופנה לקבל עזרה
עודד: כן. אחרת הדסקטופ יתמלא לך
כמו חייך שיהיו עמוסים
מירית: זה רק יעשה אותך אדם חזק יותר
עודד: ויפה שעה אחת קודם
מירית: כן, אנחנו בדקה התשעים, שולחן העבודה יתמלא ואז – אין לדעת מה יקרה…
עודד: אני חושב שניפרד ממאזנינו בשלב זה. ונמשיך לנתח דסקטופים בעתיד. לצערנו, כרגע התיבה מלאה אז אי אפשר לשלוח חדשים. אולי בעונה הבאה
מירית: תודה עודד
היה מרתק
עודד: תודה לך מירית.
אני מתנצל. אם אכן אני התחלתי את גל בדיחות “הדגלנים יצרו” בטוויטר (למרות שטכנית, אפיפוקס צייץ לפני), אז אני מתצנל על העומס שנוצר לכם בפיד עם הבדיחות המטופשות ואלה שחזרו על עצמן כי לא כולם עוקבים אחרי כולם.
לפני שנה, כתבתי פוסט ליום העצמאות תחת הכותרת “הדגלנים יצרו כעת את הקבוע המתמטי פיי” על טקס הדלקת המשואות, שאני מאוד אוהב לצפות בו. אז מאחר שאני רואה בעצמי סוג של קומיקאי, שלא לומר ליצן – עשיתי את מה שקומיקאים יודעים לעשות הכי טוב – למחזר. וכתבתי את הטוויט על הפיי בטוויטר ובפייסבוק שלי.
אחר כך צייצתי עוד כמה “הדגלנים יצרו”, עם פתיחת הטקס – ובמקביל אלי (ואני משער שבעיקר בעקבותיי, כי נוח לי לאגו לייחס את זה לעצמי), התחילו אנשים בטוויטר לאלתר את הבדיחות שלהם. זו באמת אחת התופעות הכיפייות בטוויטר – הסטנדאפ הפתוח הזה, והכיוונים שאנשים לוקחים אליהם את הפורמט (כולל קרוסים בדיחות אחרות בשפת טוויטר). וגם: אם בדיחה אחת גרועה, מיד אחריה יופיעו שלוש טובות.
הנה כמה מהמובחרים מתוך מאות, אחרי שהעניין יצא לגמרי משליטה:
effifuks: ״ועכשיו הדגלנים יבצעו את הסמל של טוויטר… ציפור קטנה״
אז אחרי שהשמצתי הלוך ושמוץ את הופלימון שהיה מוגש במקום ופל שוקולד רגיל במסיבות יום הולדת של ילדים קמצנים ו\או קצת מסובבים ו\או קצת אדישים לכללי החברה הבסיסיים, ניב ליליאן הביא לי מספרד ופל מנגו עם בקשה – תעשה לזה אנבוקסינג.
הופל שכב בארון איזה שבוע ומשהו ומסיבות לוגיסטיות, הצילומים נדחו, אבל התקיימו בסוף. כללי הפורמט של אנבוקסינג אומרים שאני טועם את המוצר ופותח אותו לראשונה מול מצלמה, בשביל לא לזייף את התגובה. אז הנה, עם בדיחה מטופשת שתי בדיחות מטופשות בסוף.
צילום: אסף שגיא. אני מתנצל על המסגרת השחורה, ועל כך שזה לא ב-HD 720 משהו. אני עדיין צריך להאתפס על עצמי עם ההגדרות של הייצוא בעריכה.
אז פס היצור של כוכב נולד ממשיך לייצר כוכבים. ועכשיו מתברר לי שיש עונה שמינית לתוכנית שתתחיל בקרוב. הגעתי, כבלוגר, לשלב מסויים וראשוני של האודישנים שמתקיים בימים אלה בכפר נופש באשקלון. שמעתי שבלוגרים אחרים מוזמנים והצטרפתי. ישבתי כשעה וקצת בחלק מהצילומים בקהל.
המתמודדים (שעדיין לא השתפשפו לגמרי בתחרות, ושחלקם פשוט לא שרים משהו) צוותו לזוגות והתבקשו לשיר סולו מול צוות השופטים – צביקה הדר, גל אוחובסקי, מרגלית צנעני, דנה אינטרנשיונל, צדי צרפתי ופבלו רוזנברג. אחר כך הם התבקשו לשיר דואטים. השירים, אגב, לא היו שירים קלאסיים עבריים של דואטים כמו “דון קישוט”, של סנדרסון, אלא פשוט שירים עבריים בהם כל מתמודד שר בית. זה היה קצת מוזר.
שופטי כוכב נולד
אני לא צופה בכוכב נולד באופן קבוע. היא מסוג התוכניות שאני לעתים מזפזפ ונעצר עליהן. בכל זאת סיקרן אותי לראות את מאחורי הקלעים ולכן הגעתי לשם (ובשביל לצלם סלבים ברקע כמובן, שיעלו בשבועות הקרובים). כך גיליתי שהבמה של השופטים גבוהה באופן משמעותי מהבמה של המתמודדים למשל – בשביל שבטלוויזיה המבטים שלהם יפנו לכיוונים הגיוניים. כן טלוויזיה זה אשליה. ברוך הבא שוקיסט וזה.
בכל מקרה, בתוכנית בטלוויזיה מקבלים הכל מזוקק וערוך. שעות ארוכות של צילומים הופכות לשניות עד דקות בודדות על המסך. ויש סיבה לזה. המתמודדים לא תמיד מצליחים להופיע כמו שצריך, לא תמיד נינוחים מול המצלמות (ויש שם איזה מיליונתלאפים מצלמות מכל כיוון) ומול השופטים, ומול קצת קהל שיש שם – וכן בגלל שזה עדיין בהתחלה. אז לפעמים מתבדחים איתם (אם אפשר לקרוא להערות של צביקה הדר בדיחות), לפעמים נותנים עוד הזדמנות, לפעמים מרשים להם להוציא דף עם המילים ולשיר ממנו. כך, אם נכנסתי למשל לפריים בטעות, צריך לצלם מחדש את המתמודדים שיוצאים מהאודישן.
יש בכוכב נולד, לפחות מנקודת המבט שלי כצופה, בעיה שכבר הצבעתי עליה גם בתוכניות ריאלטי אחרות, והיא העומס. בשלב מסויים המתמודדים, מוכשרים, מצחיקים, מגוחכים, מרגשים או מעניינים ככל שיהיו – פשוט מתחילים לעייף. כי רואים הרבה מהם אחד אחרי השני. ומה גם שבצילומים מעורבת בו הרבה עבודה פחות מעניינת של מסביב ולא רק תכלס הופעות.
אני הייתי שם רק שעה וקצת. אני תוהה איך השופטים וההפקה מצליחים לעמוד בזה. לראות מאות או אלפי אנשים במשך שעות ארוכות, ולהצליח להתרגש ב-8 בערב מהמועמד האחרון בדיוק כפי שהתרגשו מהמועמד הראשון. אבל כנראה שזה מצליח.
לא באמת חשוב לי לעקוב באדיקות אחרי העונה השמינית, לסמן לי את הפייבוריט, לסמס לו בלי סוף בשביל לפרנס את קשת וטדי, להדפיס שלטי ענק שלו ולצרוח בקהל. אני חושב שבדומה לעונות קודמות גם העונה השמינית תעבור לי מדי פעם מתחת לשלט, ברגעים שבהם פשוט בא לי לצפות במשהו ואין משהו אחר.
מירית:עודד, אתה ודאי זוכר שניתחנו פה לא מזמן דסקטופ זוגי, של תמי ומעיין.
במילים אחרות- דסקטופ אחד- שני אנשים
היום הייתי רוצה להציג בפניך אתגר מסוג שונה- אישה אחת- שני שולחנות עבודה
איך אתה רוצה לגשת לזה ?
עודד: נתחיל בזה שתשלחי לי אותו כי אני לא מוצא.
מירית:שניה
עודד: כן מאזינים יקרים, ככה זה בשידור חי. יש פאדיחות
מירית: הנה עודד, תבדוק עכשיו בפקס שלך
עודד: הגיע
מירית: יופי, אז עודד יש כאן שני חללים פרטיים לבחורה אחת
מה עמדתך?
עודד: שמעי, לכל אחד מאיתנו יש מספר דסקטופים
לפטופ\דסקטופ\עבודה
אך העובדה שהדסקטופים דומים
מירית: ודאי, אבל היא בחרה לשלוח את שניהם. כן.
עודד: לא זהים אך דומים, מעידה על כך שלא מדובר בבחורה שחיה חיים כפולים מחד
אך כן יודעת לעשות הפרדות מאידך
מירית: תראה עודד, מה שאני חשבתי מיד הוא שנועה (זה שמה של הגברת) הרגישה ששולחן עבודה אחד לא יספיק לנו כדי לתפוס את אופיה
זו מחשבה אופיינית לאישה- שהרי נשים הם יצורים מורכבים למדי
עודד: כן אך כאמור, שימי לב. בערך אותו מספר אייקונים
אותו סידור שלהם על השולחן
אותו אופי של תמונת רקע
מירית: טוב, זה צועק “פחד משינויים” לא כך?
או שמא, כמו שראינו אצל אסף- דוקא יעילות יתר?
עודד: דווקא לא. זה מעיד על טיפוס עם הרגלים
מירית: בוא ננסה להבין אותה דרך ההבדלים
עודד: ראי,
יש סוגיה מחוץ לעולם המחשוב
הפח- מתחת לכיור או לא מתחת לכיור
בכל בית בישראל יש אסכולה אחרת
אם היא תגיע לבית בו הפח שונה ממה שיש בבית שלה, זה ישגע אותה
היא לא תוכל להשאר שם יותר משעה.
מירית: אני לא יודעת עודד, אני מרגישה שיש משהו שחומק מאיתנו
מה הייעוד של כל אחד מהמחשבים?
אחד נייד- אחד נייח
אחד מחשב הורדות (דוקא הנייד, באופן מפתיע) ואחד מחשב לעבודה
במה נועה של העבודה שונה מנועה של הבית?
עודד: זהו, שאין שוני
היא מנסה ליצור אשליה של שוני
על ידי בחירת רקע שונה
כמו בחיים
רוצה להראות שוני, אבל מינימלי
לא מעזה לפרוץ גבולות
מירית: עודד, אנחנו לא מסכימים הפעם
עודד: פם פם פם!
מירית: נועה של הבית מרשה לעצמך לשבת מול המחשב בפיג’מה
הרזולוציה נמוכה, האייקונים מצ’ורנזים
יש ספר ילדים של תרצה אתר
ויש סדר עדיפויות שונה
עודד: כן, אבל פיג’מה שהיא הייתה מרשה לעצמה לפתוח את הדלת לאורחים
מירית: אה בודאי, והפח נקי
עודד: לא פיג’מה קרועה\מביכה\תחתונים
מירית: כן כן, משהו מסאטן, חליפת שני חלקים
עודד: בדיוק, זה מה שאני אומר
היא מרשה לעצמה להיות ביתית, אבל גם לשים גבולות
אסור להיות פוחז ומבולגן, גם אם אתה בדל”ת אמותיך
מירית: אז אנחנו כן מסכימים
אני שמחה לשמוע
מה לגבי ה-טוויטדק
מה הוא אומר לך?
ולצידו ה- MIRC
חדש ונסיוני מול ישן ומוכח?
עודד: היום לעומת האתמול
חיה את העולם החדש, אבל נשארת נאמנה לעבר שלה
לא שוכחת מהיכן צמחה
מירית: ומחשבון על שולחן העבודה, זה דבר שלא נתקלתי בו
שעון אנלוגי ותחתיו מחשבון
אני באמת לא יודעת איך לאכול את זה
שכורים לי שולחנות עבודה של מנהלי חשבונות וחשבי שכר שבהם נתקלנו בעבר
אבל די ברור שנועה היא אף אחת מהנ”ל
עודד: שעון – היא צריכה לדעת תמיד מה השעה
היא ממהרת
כמו הארנב מאליס
החיים שלה הם מרדף אחד גדול
והיא בחורה דייקנית
שעון ומחשבון מעידים על דייקנות
או שאיפה לדייקנות
מירית: אבל זו כפילות
עודד: מדוע?
מירית: יש כבר שעון בתחתית שולחן העבודה
יש כבר מחשבון של מע’ ההפעלה
למה ווידג’ט?
עודד: השעון למטה הוא שקוף
צריך משהו בולט
אני שמתי לב למשהו אחר
מירית: כן?
עודד: בשני שולחנות העבודה המסמכים הם האייקון הראשון
NOA
ו MY DOCUMENTS
ורק אחריהם היוטורנט והאייטונז
רוצה לומר, הפנאי לא ממלא תפקיד ראשי אצל נועה
יש חיי פנאי עשירים, אבל הם לא בעדיפות עליונה
מירית: בחורה עסקית
קודם אני
אח”כ העבודה
אח”כ הפנאי
עודד: בהחלט
מירית: נשמע לי כמו סדר עדיפויות בריא למדי
אולי בריא מדי?
(פם פם פם פם)
עודד: תראי, הייתי מציע, בשביל לשבור את השגרה
להזיז אייקון אחד לאמצע
שלא יהיה מיושר עם הגריד
זה מבחינתה יהיה מהפכני
מירית: אני מסכימה עם ההצעה שלך,
אולי שני שירים מושמעים במיוחד, כמו בשולחן העבודה של עדי?
משהו ארעי, מתחלף
עודד: אין ארעי אצל נועה
הכל מתוכנן
הכל מוקפד
שום דבר לא מקרי
הבחירות שלה בדסקטופ, כמו בחיים, שקולות ומחושבות
אין “אטפל אחר כך”
מירית: עודד, המפיקה שלנו מסמנת לי שצריך לסיים
עודד: אז בואי נסיים
ונסכם
מירית: בוא סכם- אני מרגישה שהייטבת להבין אותה ממני
עודד: נועה היא בחורה מאוד מחושבת וקצת מאופקת. גם כאשר היא מבצעת שינוי (למשל מדסקטופ לדסקטופ) הוא לא בולט.
היא מקצועית מאוד, מוכוונת מטרה, ושואפת להיות דייקנית.
ולמרות הכל, היא יודעת לשים מקום של פנאי בחייה
ולא להיות רק בעבודה.
מירית?
מירית: כן עודד
אני מסכימה עם דבריך
נועה- את בחורה מאוזנת, קיבלת בין 25-40 נקודות
טיפוס B
אין לך מה לדאוג
יציאות החירום הן לא בשבילך
אז בואו נצא לפרסומות
לפני זה רק נזכיר שאפשר לשלוח לנו עוד שולחנות עבודה אל: desktop@dan-ya.com, שימו לב ממתינים יקרים, אנחנו נגיע אל שולחנותיכם- אל תדאגו.
קצת אחרי הפסח, אני מגיש לכם אנבוקסינג של שקדי מרק לפסח. צפו, ואחרי זה נדבר קצת על מה זה האנבוקסינג הזה.
צילום: אסף שגיא
אנבוקסינג – פתיחת אריזה – בדרך כלל מתאר וידאו של אנשים שפותחים לראשונה אריזה של מוצר, ובגלל שמדובר בחנונים, תמצאו הרבה אנבוקסינג של גאדג’טים ומוצרים אלקטרוניים. למה הם עושים את זה? כדי לחלוק עם הקהל את החוויה המרגשת של משחק עם מוצר חדש.
אני שאלתי את המונח לתחום המזון, למעט יוצא אחד מן הכלל – אנבוקסינג של מייבש כביסה משומש. לאחר בקשות מהקהל גם סידרתי את הקטגוריה על מנת שיהיה אפשר לראות את כל האנבוקסינג ממקום אחד מרוכז. אז בבקשה.
עודד: הערב, מאזינים יקרים, אנחנו שוב קוראים בשולחנות העבודה שלכם בשביל להבין מה אייקונים אומרים על בן אדם. הרבה יותר מכתב יד, כוס קפה גמורה, או שיחה פנים מול פנים.
אפשר לשלוח לנו את שולחן העבודה שלכם במורס, בפקס או באימייל. יש כבר תור, אבל ננסה להגיע ולנתח גם אתכם.
והפעם – אסף מתל אביב שלח לנו את שולחן העבודה שלו. מהעבודה. מה אנחנו יכולים ללמודד על איש עם שולחן עבודה ריק?
אם תלחצו עלי אני אגדל
מירית: עודד, שניה לפני הניתוח, אני מרגישה שיש פה נסיון של מאזין לקדם עניינים עסקיים.
עודד: ואנחנו נגד זה?
מירית: אני מדברת על הלינקים בנוטס.
עודד: כמובן.
מה שמעיד על לויאליות לעבודה
מירית: טוב
אה אוקיי
אז נחזור לפתיחה שלך.
עודד: נחישות להראות לבוס מאמץ יתר
רגע רגע
בואי נתעכב על זה
מירית: בלבלבלבלבלבלב
עודד: אני בטוח שבראיון עבודה
ששאלו מה תכונה רעה שלו
מירית: הוא אמר פרפקציוניסט?
עודד: כן
הוא אמר “אובר אצ’יבר”
”וורקוהוליק”
וכיוצא בזאת
מירית: אבל נראה שהוא לא שיקר
העדר של סממנים אישיים במעט בכלל
בשולחן העבודה
מעיד בין היתר על מסירות גבוהה
עודד: אבל המרינה בתמונה מעידה על כמיהה לרחוק ממך
לכמעט בלתי מושג
מירית: פנטזיה על התרחקות
היית מהמר על איש שכלוא במערכת?
עודד: “אני עובד. אבל בראש שלי אני בחופשה”
מירית: מפחד להשאיר חותם בקיוביקל שלו?
עובד רק כדי להתקיים?
עודד: עובד בשביל לעבוד, אבל מפנטז בשביל הנשמה
ראי, היעדר כל אייקון על שולחן העבודה – מעיד על אחד משני דברים
1. אדם מאוד מופנם ופרטי
2. מסודר מאוד
מירית: עודד, הייתי בוחרת דוקא באפשרות השניה
אדם מופנם היה נמנע גם מלהניח משהו שמרמז על אופיו על השולחן, הרי תמונה שכזו על שולחן העבודה היא סיבה לשיחה
עודד: לחלוטין.
”איפה צילמת את זה… אה, הייתי שם פעם עם אשתי… ניסית את המסעדת פועלים ממש בסמטה שם… חה חה חה…” וכיוצא בזאת
מירית: לחלוטין
אנחנו רואים תוכנה לעיבוד תמונה ועיצוב ותוכנת תלת מימד למתקדמים
יש שיאמרו ארכיטקטים
אדם כל כך מסודר לא סתם משתמש בנדלן קיצורי הדרך שלו
בנוסף ישנה בחירה מעניינת בהקצאת נדלן מסוג דומה לפנקס!
מה דעתך על זה?
עודד: שופע רעיונות
חייב תמיד לרשום אותם
זה כמו הפנקס ליד המיטה
מירית: אז תוכנת הנוטס, הפתקיות, היא רק מס שפתיים?
עודד: היא עניין אסטתי
שימי לב שהיא לא משמשת אותו לתזכורות
כמו “למלא את הדו”ח”, “להתקשר לאבי” וכדומה
מירית: עודד, יש שלושה פתקים על שולחן העבודה והם לא באותו גובה, זה לא מתאים לפרופיל שמצטייר לי
או שאולי זו דרך נוספת להבעת יצירתיות…
עודד: לא. הוא רוצה להבליט לעצמו ועולם את התכונות החשובות
כך הוא מתנהג גם במפגשים חברתיים
דואג להחצין את האזורים המחמיאים במראהו החיצוני, וכן את תכונות האופי הבולטות
מירית: על סמך מה אתה מסיק את זה?
עודד: על סמך זה שיש פתקית בולטת
שיכול להיות שהוא פשוט הקליק עליה לפני שצילם את המסך.
אבל זה יהיה מטופש לא לתת משמעות למשהו אקראי.
שהרי אין “אקראי” בקריאה מיסטית
מירית: אין אקראי בחיים שלנו עודד, זה מה שאנחנו אומרים לכל מאזינינו
עודד: לי יש סוגיה שאני מתחבט בה
מירית: בבקשה
עודד: האייקון הראשון והמרכזי בדסקטופו הוא דפדפן הכרום
ממשיך את הקו של לחיות את הפנטזיה, להיות תמיד באינטרנט
אבל למה דווקא כרום?
מירית: העיצוב החלקלק, הרצון להיות תמיד בראש העדר- מבחינה טכנולוגית
גם הפוטושופ הוא גרסא אחרונה
עודד: אוקיי,זה הפשט
מה הדרש
מה מסתתר מאחורי זה?
מירית: זו שאלה מעניינת עודד, רגע, שולח לי כאן מסרון אחד המאזינים
שניה
כן,
יקיר, קריית אונו, חושב שהבחירה בכרום היא בחירה אסתטית נטו.
אני מבינה
משהו שיתאים ויזואלית לאייקון “התחל” של גרסאת מע’ ההפעלה
עודד: העיגול
מירית: עיגול לצד עיגול
שני כוחות משמעותיים בשוק
דויד וגוליית
או בימינו – גוליית לגוליית
עודד: שני העיגולים גם מסמנים, לפחות בעיני, את המשקפיים שהוא חובש על עצמו בשביל לראות את העולם בדרכו
מירית: אני מסכימה לחלוטין עודד
ומזכירה לך את שולחן העבודה של הגברת מרפידים שבו הבחנת בצוהר האמיתי שדרכו היא הביטה בעולם בדרכה.
עודד: כיצד היית מסכמת את אסף?
מירית: אני מרגישה שאסף עוד מחפש את הדרך שלו להתבטא, בינתיים- קצת בדומה לנערות מתבגרות הוא מבליט את התכונות החיוביות שלו, שם אודם, אולי איזה פס כחול
אבל טרם בחר בדבר שמייחד אותו
תראה,
אולי אתבדה ומתתחבא לנו פה איש אשכולות אמיתי
מן לאונרדו דה וינצ’י של הרשת
כותב באימפולסיביות בפנקס,
עודד: בכתב ראי…
מירית: מצייר, עוסק בתלת מימד
וכל זה עם שולחן עבודה נקי
לי הוא עגוז קשה לפיצוח, יותר מהכל אני מרגישה ממנו תחושה של קיו-בולף כדור ביליארד.
מה אתה חושב?
עודד: אני הייתי, לסיכום, מציע לאסף להוריד את המשקפיים ולהרים את ראשו מן הפנקס. ובמילותיו של אהוד מנור – “אתה עוד תגלה את העולם, אם תרצה או לא תרצה. יש עוד זמן להשתנות מן הקצה אל הקצה”.
מירית: יונית! יופי, זו הזדמנות מצויינת, יונית הטכנאית שלנו תמצא את השיר בתקליטיה ובינתיים נפרד מכם, קהל המאזינים, תודה לאלון המפיק
תודה לך עודד,
ליונית כמובן
עודד: ולכל מאזיננו הנאמנים ששולחים דסקטופים וומתינים בתור בסבלנות לא אופיינית לישראל
היום בקו המומחים מתארחים המומחה המטאפיזי בעל תואר שלישי בפסיכולוגיה מאוניברסיטת מנצ’סטר יונייטד- עודד ועקנין ולצידו הקוראת בקבצים ופותחת בקוד פתוח- מירית מטלון, כשירות חדש אנחנו מציעים לכם תמלול של השיחה, ממש כאן באתר האינטרנט שלנו וכן ניתן לשלוח בפקס או באימייל צילומי מסך שלכם לקו המומחים בעלות של 32 ש”ח לדקה.
מירית: שלום עודד, וחג שמח.
עודד: שלום מירית
מירית: בוא נביט בצילומסך ששלחה לנו בחורה צעירה בשם עדי
בהתרשמות ראשונה הייתי אומרת שרב פה בנסתר על הגלוי, מה דעתך?
אם תלחצו עלי, אני אגדל
עודד: בחורה קונפורמיסטית
משתשמת בברירת המחדל של התמה והתמונה של Windows
מחזיקה במכשיר נוקיה
מירית: צופה בוידאו עם מדיה פלייר ובתמונות עם סייר התמונות
עודד: לחלוטין.
לא מנסה לחולל מהפכות
מאמינה שמה שעובד לא צריך לתקן
מירית: מצד שני ובאופן מפתיע- לא צורבת בנרו
עודד: לא. במקומות שבהם זה חשוב לה היא בודקת אפשרויות אחרות
אך שימי לב שהיא גם לא עדכנה את האבטחה
שמה מבטחה בתוכנת האנטיוירוס
מירית: יש לי תחושה שמדובר בבחורה מהדור החדש
עודד: גם אין לה קישור ל”מחשב שלי” או ל”המסמכים שלי” על שולחן העבודה
מירית: בניגוד לזוג שהיה לנו אתמול- עדי נמצאת אחרי המהפכה
עודד: מדובר בבחורה שיודעת בדיוק מה היא צריכה ומה היא רוצה
מירית: כמו כל בני דורה- אין טעם לעשות התאמה אישית כי המחשב הוא רק שלוחה
הוא רק מסוף לחיים שלהם
כמו כלים חד פעמיים
הייתי מהמרת שאין הרבה קבצים אישיים במחשב
עודד: המחשב הוא בר חלוף
מירית: אפשר לפרמט אותו ולהתקין מחדש ועדי לא תבחין בהבדל
עודד: לא. גם רואים על הדסקטופ. בחורה צנועה. קבצים מעטים. תיקיה אחת אישית של דרור שבטח יש שם מסמכים מעטים
מירית: כן, דרור…
עודד: מה אנחנו יכולים ללמוד מטעמה המוזיקלי
בחרה שני שירים שמלווים אותה כנראה באופן זמני והם יתחלפו.
הם מעידים על מצב הרוח הזמני
מירית: אני יותר סקרנית לגבי הנוכחות של ההומו הראשי, אולי האלפא-הומו מהסדרה הכי גאים שיש
גייל הווארד, סליחה, הרולד
האם נוכחות של גבר הומוסקסואל על שולחת עבודה של בחורה מעיד על רצון להשיג דברים שלא ביכולתה?
out of reach?
או אולי על תסביך אלוהות
עודד: יתכן, אבל כאמור, הדסקטופ מלא בקבצים זמניים, חולפים
אז את הרולד יחליף מישהו אחר בקרוב
מה שאפשר להגיד על עדי הוא שמדובר בבחורה מסודרת ומחושבת מאוד
הייתה עושה שער לכל מחברת, וקווים תחתיים בעט בצבע אחר
מירית: עם סרגל?
עודד: כן.
יש לה רשימת קניות מסודרת על המקרר ממויינת לפי מוצרים
ואת בטח שואלת מאיפה אני יודע את זה
ובכן, שלושת הקבצים בצד שמאל
מידע על חיסונים, משוב קבלת החלטות, ותכנון חודשי.
מירית: אני מבינה מיד, אבל בוא תשתף את המאזינים בהליך החשיבתי- אנחנו כאן גם כדי ללמד
עודד: אלה קבצים שעוסקים בתכנונים לדברים בחיי היום יום
וכאמור, בגלל מיעוט הקבצים על שולחן העבודה, לא מדובר בקבצים שנשכחו אי שם בבלגן. אלא בכאלה הנמצאים בשימוש
היא רוצה לעשות חיסונים – בדקה באינטרנט מצאה קובץ, הורידה אותו – וכנראה תשלח אותו לסל המחזור כשתסיים לקרוא ותקבל את המידע
מירית: שימו לב, כמו שאומר עודד, שום דבר לא מקרי על שולחן העבודה הזה
עודד: סל המחזור מלא, מה שאומר שלמרות שהיא מסודרת והחלטית, היא משאירה לעצמה מקום לחרטות.
מודעת לעובדה שגם היא אנושית ועשויה לטעות
מירית: מה שמבטל את תסביך האלוהות שייחסתי לה קודם
עודד:דברי סיכום, מירית?
מירית: בכלל לא התייחסנו לרזולציה, בוא לפני שנצא לפרסומות רק נאמר דבר על הבחירה לדבוק ב- 1024, עודד?
עודד: קונפורמיזם, כאמור.
זוהי ברירת המחדל
אין סיבה לשנות אותה
מירית: אנחנו שוב חוזרים לדור הנוכחי, הדור של “לפנינו המהפכה- אחרינו כלום” הכל ארעי, אין טעם לבצע התאמות
עודד: לגמרי.
מירית: עכשיו אסכם
הייתי ממליצה לעדי, ואולי לכל בני דורה, לזכור שהם אמנם ארעיים כמו כולנו אבל הטכנולוגיה כאן כדי לשרת אותם- עדי, נסי לתפוס יותר מקום ולייצר לך מרחב אישי אמיתי ולא עוד צלחת חד פעמית.
עודד: אל תפחדי לעצב את המחשב. הוא חולף, אבל הוא המרחב האישי שלך בזמן הקרוב
תני לו תחושה של בית
מירית: יפה אמרת עודד
נצא לפרסומות, היו איתנו כאן בקו המומחים
מיד נשוב
היום בקו המומחים מתארחים המומחה המטאפיזי בעל תואר שלישי בפסיכולוגיה מאוניברסיטת מנצ’סטר יונייטד- עודד ועקנין ולצידו הקוראת בקבצים ופותחת בקוד פתוח- מירית מטלון, כשירות חדש אנחנו מציעים לכם תמלול של השיחה, ממש כאן באתר האינטרנט שלנו וכן ניתן לשלוח בפקס או באימייל צילומי מסך שלכם לקו במומחים בעלות של 32 ש”ח לדקה.
מירית מטלון: ובכן, לפנינו הפעם משימה מורכבת במיוחד כיון שמדובר במחשב זוגי ששייך לתמי גבע ומעיין בלום, בחרנו להתעלם מהדברים המובנים מאליהם (מסמך שקשור לברווז, גודל התמונה על הדסקטופ) ולנסות ולעמוד על טיבו של הזוג המוזר דוקא מזוית אחרת, דקדקנית יותר, מעמיקה יותר, אם תרצו- תמי ומעיין של הפרטים הקטנים. אז אמור לי, עודד מה הדבר הראשון שעולה לראשך?
מירית מטלון: הייתי אומרת שזה אדם שנותן לדברים להכנס אליו, מוכן לקבל.
עודד ועקנין: למה את אומרת דבר כזה?
מירית מטלון: למשל- הוא מרשה לכל תוכנה שולית להניח שורטקאטס על שולחן העבודה שלו, ללא הבדלי גזע דת מין וחשיבות
עודד ועקנין: המממ
מירית מטלון: אולי מתקשה להבחין בין עיקר לטפל.
אבל יש לזכור שמדובר בזוג, זה מחשב של זוג- זה מעניין, כשהמחשב הוא משותף אף אחד לא לוקח אחריות על הניקיון בין היתר כדי לא לפלוש לפרטיותו של האחר.
עודד ועקנין: אני חולק עלייך, לדעתי דווקא אין פה עניין של פרטיות.
מדובר באנשים מאוד פתוחים וליברלים: מסמכים אישיים נמצאים על הדסקטופ ולא בתיקיה.
אישור רפואי וכל מיני
מירית מטלון: הממ, צודק, אני מקבלת את התיקון. זה רק עניין של לקחת אחריות על המרחב המשותף.
איך הייתי מתייחס לקיצורי דרך שבורים, לרוב למשחקים שכנראה הוסרו?
עודד ועקנין: זה גלעד.
אנשים סנטימנטלים
לא מוכנים להיפרד מהעבר
מירית מטלון: בוא נדבר רגע על הצבע של הדסקטופ
לא מדובר בבחירה מקרית,
אפור הוא לחלוטין לא ברירת מחדל
מה דעתך על זה?
[ואפרופו גלעד- סולסיק! די מטורף... לא ראיתי את הציפור הכחולה כבר שנים]
עודד ועקנין: כן
חיים בעבר אני אומר לך
אפור לכאורה מעיד על בן אדם קודר
אבל מאחר שיש שם תמונה קולנועית, ורמזים על לימודי קולנוע
מנשר וכדומה – מדובר באדם יצירתי
אמן מיוסר
כי אחרת היתה שם תמונה יותר צבעונית מהקולנוע
ולא אפורה
מירית מטלון: אז בינתיים יש לנו מחשב זוגי, שהוא בעצם חלל ציבורי ולכן אף אחד לא לוקח אחריות על הנקיון שלו
יש לנו נוסטלגיה והאחזות בעבר, כולל השארת גלעד לתוכנות שכבר עברו מהעולם
עודד ועקנין: ויש לנו אמן מיוסר
מה את אומרת על זה שיש להם כרום
אבל שהם לא משתמשים בלשוניות
מירית מטלון: לגבי הלשוניות, לדעתי אתה טועה, מדובר דוקא בשיפט קליק של “הלחן הודעה חדשה” כדי לשמור את חלון המייל הנוכחי פתוח
זה הפירוש שאני נותנת לזה
עודד ועקנין: אה נכון
אז זה אומר שהאנשים משאירים עניינים לא סגורים בחייהם
אני חש ADHD
ריבוי משימות והסחת תשומת לב ממשימה אחת לאחרת
כך למשל נפתחה תיקיה חדשה ובטח במקום לתת לה שם הוא עבר למשימה אחרת
מירית מטלון: אני מסכימה
זה נראה כמו זוג שהכל אצלו בחוץ, אין לכלוך מתחת לשטיח, הֵל! אין אפילו מחבוא לחוברות הפורנו. הכל על הדסקטופ
מה דעתך על כך שהכרום (חדש עדכני) הוא דפדפן ברירת המחדל כאשר במקביל סולסיק היא תוכנת שיתוף המוזיקה?
עודד ועקנין: ועל כך שאין אף תוכנת קוד פתוח אחרת
ווינראר לכיווצים
שזה הכי ליים
נרו לצריבה
מירית מטלון: קיצור דרך לחייגן!
וואו!
עודד ועקנין: אומרים לי באוזניה שהגיע הרגע לצאת לפרסומות, אז מירית, בקיצור, איך הייתי מסכמת את התרשמותך מהזוג?
מירית מטלון: תראה, אני שוב חוזרת לעניין המשמעותי ביותר והוא לקיחת האחריות על המרחב המשותף, הרי אני גם מגשרת עם מומחיות בזוגות, למדתי במכללת אננס למאמנים בכירים ולדעתי הם חייבים לטפל בזה- מישהו צריך לקחת אחריות על הדסקטופ.
עודד ועקנין: אני מעדיף במילות הסיכום שלי דוקא להתייחס לעניין הסנטימנטליות, ותרו על המובן מאליו, נסו להתקין תוכנת קוד פתוח- תפתחו אל הקדמה כמו שאתם פתוחים זה אל זה.
תקלה טכנית הביאה לכך שמבזק הצהריים של קול ישראל (הידוע לחבריו כקולי”ש) שודר היום כאשר יצחק איתן מקריא אותו בטלפון (באמת). לתקלות יש מחיר. במיוחד אם יש לי תוכנת עריכה וזמן פנוי. תהנו מהבדיחה המטופשת.
לפני כשנה התארגן הגרעין הקשה והדפוק של מעריצי היפופוטם והמוסד הסגור – והחלטנו לקיים הקרנות חודשיות אצל אחד מאיתנו בבית של כל מיני קומדיות – בין ההקרנות של המוסד. גם בשביל להתראות יותר, גם כדי לראות סרטים אחרים ואפילו מצחיקים – וגם כדי לאכול מהפיצה שלי – משהו שהוא מומלץ באופן כללי.
אלון גור-אריה, במאי המוסד הסגור, החליט למסד את המפגשים האלה ולמצוא להם בית . הוא הציע לסינמטק תל אביב להקרין מדי חודש קומדיה קלאסית בעותק פילם (ולא דיוידי) כדי שנוכל לחוות את הקולנוע האמיתי עם סרטים מלאים בשריטות, קטיעות ובעיות סאונד, ולפסר על היוצרים של הסרט בהרצאה המשלבת קטעי וידאו. בסינמטק אמרו לו כן, ומשם זה התגלגל גם לסינמטקים ברחבי הארץ.
מהתיאור בתוכניה שכולל בדיחות על זריקת עציצים על המנחה קשה להבין מה הולך שם באמת, אז ערכתי פרומו קצר של המועדון. נתראה באחד הבאים.
בדרך כלל הטלפונים מאלון גור-אריה בבקשת טובה, מסתיימים בכך שאני אמצא את עצמי קשור לצלב ורוקד תחת השמש הקופחת בחוף הים.
והנה, כשנסעתי איתו להרצאה במסגרת מועדון הסרט המופרע בירושלים, הבקשה הייתה לתקוע לו עוגת קצפת (למעשה, קצף גילוח) בפרצוף, עם סיום ההרצאה. כחבר טוב, אין לי אלא להענות לבקשה. הוידאו השני מראה את אסף שגיא מבצע את אותה פעולה בצהריי אותו יום. יש אנשים שפשוט לא לומדים.
הערב ב-21:00 תשודר בערוצשתיים סדרת הדרמה חטופים שיצר גידי רף. הזומנתי השבוע להקרנת בלוגרים מצומצמת בבית קשת, ונתבקשנו לא למסור יותר מדי פרטים על הפרק הראשון, בשביל לא לספיילר. כמו כל דבר, גם עם אמברגו אין לי בעיה, בהינתן שהוא נעשה בין מבוגרים בהסכמה. כמו כן, ישבנו לשוחח עם רף.
כך או אחרת, לכו תראו את הטריילר (וקשת, תתנו לעשות אמבד לדברים כאלה, בחייכם) הוא די מסביר את הסדרה ומה קורה בה וחושף פרטים בלי לספיילר. בגדול, מדובר בחטופים שחוזרים הביתה לאחר 17 שנים בשבי, והסדרה – 11 פרקים של כחמישים דקות בעונתה הראשונה – מספרת על ההתמודדות שלהם עם החזרה למציאות שמהשיכה בלעידהם, ועם מתקן החקירה שמנסה לראות מה קרה להם בשבי. ומצד שני – ההתמודדות של המשפחות, החברים והחברה הישראלית עם חזרתם.
הנה קליפ שיר הנושא – באתי הביתה, ונמשיך.
בעקבות שאלה של גדי שמשון בטוויטר, שהקראתי בלייב במפגש, רף עמד על ההבדל בין שבויים לחטופים. לדבריו, שבויים הם חיילים שנשבו במסגרת מלחמה מול מדינה שחתומה על אמנת ג’נבה ועומדת בתנאים שלה.בעוד חטופים, בהם הסדרה עוסקת, הם חיילים שנחטפו על ידי ארגון טרור – לדבריו.
שמעתי קולות בטוויטר (שזה פחות או יותר זהה לקולות בראשי) נגד הסדרה באופן כללי. עינת מירון אומרת “רעיון הסדרה עושה לי רע ואין לי כוונות לצפות בה..”. ראיתי גם בטוקבקים בכתבה על הסדרה ב-ynet שיש קולות להחרמה.
אחרי שראיתי את הפרק, אני חושב שלהתעלם מסדרה כזאת, זה להגיד שלא נוח לנו לראות שבויים וחטופים בפריים טיים. למרבה הצער, חטופים יהיו לנו תמיד. זה לא שיום אחד כולם יחזרו במטוס, הכל יהיה מאושר ואז יהיה אפשר לכתוב על זה סדרות וסרטים, להסתכל אחורה ולהתלוצץ על זה ביחד עם רופאינו. אני לגמרי מסכים עם רף שאמר במספר הזדמנויות, שדרמה בפריים טיים היא דרך להביא את הנושא למודעות ולדיון. וכן, מותר לקשת וליוצרי הסדרה גם להתפרנס מזה ולמכור פרסומות.
במקרה הזה, רף טיפל בנושא באמצעות סדרה דרמתית, שהוא לגטימי באותה מידה של טיפול בנושא באמעצות כתבות בחדשות או סרט דוקומנטרי. רף אמר שבעקבות התחקיר שעשה, ובמסגרתו נפגש עם פדויי שבי ומשפחות, הוא שוקל לעשות גם סרט דוקומנטרי בנושא.
לפחות על פי פרק הראשון, נראה שרף מתייחס לנושא ברגישות. הסיפור של החטופים בסדרה נושק – אבל לא זהה – לסיפורים של משפחות השבויים, החטופים והנעדרים של ישראל. אין תחושה שהדמויות מבוססות על מישהו ספציפי. יש סיפור מסגרת דומה, וניואנסים שיזכירו לנו את החטופים והשבויים. אלמנט בולט הוא הכרזה הכחולה הקוראת להחזרתם ודומה מאוד לכרזה של שליט, רגב וגולדווסר – שם זה צרם לי, והייתי עושה בחירה אומנותית אחרת.
הקאסט מצויין (מילי אביטל, אסי כהן, עד עזרוני, אסי כהן, יורם טולדנו, ישי גולן, יעל אבקסיס, נבו קחמי ועוד). הסדרה כתובה טוב ומנסה להעביר את החוויה של המשפחות באופן ישיר גם לצופים. כך, אנחנו נחשפים לפנים של החטופים אחרי 17 שנים, יחד עם המשפחות שבאות לפגוש אותם ולא שניה לפני כן. אנחנו חווים יחד עם החטופים ששבו את הפלאשבקים מהשבי ואת חוויות החזרה לחברה בצורה שלפעמים עושה קצת צמרמורת. הפרק הראשון זורק אותנו לחזרתם הביתה בלי יותר מדי פרטים על החטיפה עצמה ועל העסקה שהביאה לשחרורם – ובטח הייתה שנויה במחלוקת, ומשאיר מקום לכל הדברים הללו בהמשך העונה.
אפשר לזרוק לאוויר ביטויים כמו “חופש הביטוי” ו”חרות אמנותית” שבשמם צריך לשדר את הסדרה. זה גם לגטימי לא לצפות בה או להרגיש לא בנוח עם הנושא שלה, שהינו טעון ורגיש – וכואב להרבה משפחות, שאין לנו מושג כמה הוא כואב. לטעמי, עם זאת, זה לא יהיה נכון להחרים אותה באופן גורף, ובטח לפני שצופים בפרק הראשון. לא צריך להסתמך רק על הפרומו או על כל הראיונות והכתבות מסביב.
הסדרה, כמו הקבוצות והחלפת תמונת הפרופיל בפייסבוק, כמו הטוקבקים, כמו אוהלי המחאה, וכמו הדיון התקשורתי האינסופי, לא תביא לזה שמחר בבוקר כל החטופים יחזור לכאן חיים ובריאים לצערנו. אבל היא בהחלט מעוררת מחשבה ושווה צפיה.
אז כבר חפרתי פה מה אני חושב על סדרות רשת ממומנות, אין צורך לחזור. אספר שחברי מהיפופוטם יצרו סדרת רשת חדשה במימון מותג חטיפים בשיתוף עם The Box, החברה שגם יצרה את סלבס.
ראיתי את מרבית הפרקים בשלב כזה או אחר של עריכה (ואני ממליץ על צפיה כאשר אלון גור אריה, הבמאי והכותב של הסדרה, מפיק מפיו את האפקטים הקוליים לפני שנעשתה עריכת סאונד. למעשה אציע לו לעשות את זה בגירסת דיוידי – פסקול במאי. יותר קל מקומנטרי). יש שם בדיחות שאני פחות אוהב (כי לא הבנתי אותן), אבל זו עדיין סדרה מאוד מצחיקה ומטופשת בו זמנית. אם התחברתם להומור בפרק הראשון, תאהבו גם את האחרים. אם לא – יש מלאן דברים מצחיקים ביוטיוב.
בניסוי הרגיל מערבבים מנטוס בטעם מנטה עם קולה, שהוא משקה בטעם קולה.
במית’באסטרס פרקו לגורמים את שני החלקים והסבירו מה בדיוק קורה שם אם זה מעניין מישהו
בכל מקרה, ראיתי שהחלו ציוצים על מנטוס בטעם קולה. חיפשתי בחנויות ובאמפמים, אבל זה עדיין לא הגיע אליהם, אז נעזרתי בערוץ האוכל של מקו שתרם לי אחד, והייתי חייב לבדוק אם זה גם עובד הפוך. כאשר המשקה המוגז הוא בטעם מנטה, וסוכרית המנטוס היא בטעם קולה. קצת בדומה לחנוקריסטל שכבר עשינו.
אחרי הניסוי שנערך אי שם ברמת גן, לא השארנו את המנטוס קולה ללא אנבוקסינג, וטעימה שלי פעם ראשונה מול מצלמתו של אסף שגיא. תבלו.
הייתי צריך מייבש כביסה, כי אין לי כוח לתלות דברים. אבל מתברר ששכר לימוד והוצאות אחרות על לימודים זה משהו שכדאי לחסוך לקראתו. אז לא קניתי וחשבתי על משומש שיחסוך לי כמה שקלים.
ואז פתאום ראיתי דרך רהטוויט את ההודעה של דור, שהוא מוסר מייבש ושהוא קרוב אלי. הידד! סאק און דיס מדיה ישנה! מצאתי משהו לא בלוח מקוון, אלא בטוויטר. אלפי ציוצים עם בדיחות מטופשות, שלא לומר גופות של בדיחות השתלמו והגעתי למשהו אמיתי בטוויטר הזה. אני מניח שעוד אדם בעולם מצא מוצר חשמלי דרך טוויטר, אז כמובן מדובר כבר בתופעה.
כך או אחרת, הגעתי עם אסף מדורבנות לביתו של דור והתקשרתי אליו. הוא שאל איפה החנתי את האוטו. אבל באנו ברגל עם עגלה קטנה ששאלתי, והשתמשתי בשיטת יהיה בסדר (ספוילר – השיטה עבדה, יש לי מייבש). ירדנו למטה והעמסנו את המייבש על העגלה. דור, בינתיים, עדכן את העוקבים בלייב. חלקם התחרו איתי על האיסוף והפסידו.
דור סיפר ששם את המייבש באתר של מסירת חפצים, אבל שהתקשרו בעיקר מאכערים שרצו למכור אותו ולעשות כסף על הגב שלו – הוא מסר את המייבש בחינם (אהוד: 1. משבר כלכלי: 0). הבטחתי שאתן לו בית חם ואוהב. בעיקר, אני מניח, כי מדובר במכשיר חשמלי שפעולתו העיקרית היא חימום.
לאחר שיצאנו מהבית, גרננו את המייבש על עגלה ברחוב די בקלות, פרט למדרכות שצריך לעלות ולרדת מהן. אבל בסוף הצלחנו. אז שוב – ווין. מבצע מייבש כמעט הושלם.
האתגר האמיתי היה בבית. מדדתי לפני כן את המסדרון ואת החדר והייתה לי תחושה שנצטרך לעקור דלתות, לפרק את המיטה או להרים את המייבש לגובה של חצי מטר בשביל להכניס אותו למרפסת. אבל גם פה ניצחתי וממש על הקשקש הצלחנו להעביר את המייבש בגרירה.
ולסיום – אנבוקסינג – ראיתי שהוא עובד בביתו של דור, אבל ניסיתי אותו לראשונה אצלי בבית – ואכן, אתחיל לייבש בגדים כאילו אין מחר.
הסיפור בקצרה הוא שקונאן אובריין עוזב את הטונייט שואו ואת NBC אחרי החלטות לא נכונות שקיבלו מנהליו ברשת, ואחרי שעבד שם במשך כ-20 שנה.
במשך שבועיים מאז החל הבלגן וכולל קצת בתוכנית הסיום עצמה, התעלל קונאן ב-NBC וצחק עליה, על ג’יי לנו ועל כל הסיטואציה שהובילה לפרישתו. בכלל, הבלגן בלייט נייט הוציא מכל המנחים את הטוב ביותר מאז שביתת התסריטאים. קונאן צפוי לחזור בספטמבר – כשהדיבור כרגע הוא על פוקס, אבל אין לדעת מה יהיה. יפתיע בתוכנית אינטרנט? הלוואי – אבל אני לא מאמין בכלל שזה יקרה.
לפני שיר הפרידה, התרצן קונאן. קצת כמו אב שמסביר לילדיו על גירושים, ולרגע מסויים על סף חנק ובכי – נפרד מהתוכנית ומרשת הטלוויזיה שבנתה אותו.
בשנה שעברה פרסמנו כאן תחזיות לשנת 2009. אז לפני שנבדוק אם התחזיות הקודמות התגשמו, הנה תחזית ל-2010: רובוטים יחסלו את כולנו, לפני שיבוא אסון טבע ענקי וימית גם אותם.
ועכשיו, זו היתה השנה שהייתה. איפה טעינו בתחזיות. אני מביא אותן שוב, ומדגיש את ההערות החדשות. ואת הכותרות.
פוליטי
יהיו בחירות השנה. המפלגה הגדולה ביותר תקים את הממשלה. יהיה שר מש”ס. ראש הממשלה יהיה או גבר או בחורה, ששמו / שמה הוא בתבנית XיXי.
טעינו חלקית. היו בחירות, אבל דווקא הסיעה השניה בגודלה הקימה את הממשלה. לעזאזל השיטה הפרלנטרית.
מדיני
המבצע בעזה ימשיך גם בשנת 2009. הערבים עדיין ישנאו אותנו. לאחמדיניג’אד עדיין יהיה את השם שהכי קשה לאיית בכל העולם. יהיו הפגנות בעד ישראל והפגנות נגד ישראל.
מדיני – די צדקנו. עדיין יש מדינה.
כלכלי
עדיין נרגיש את ההדים של המשבר הכלכלי. נגיד בנק ישראל יכריז על ריבית חדשה. מחירי הדלק יתעדכנו בכל תחילת חודש. אהוד יאסוף מספיק שנקלים כדי להשתלט על העולם. מישהו בעולם יאבד את הארנק שלו, ויתקשר למוקד שירות הלקוחות כדי לבטל את כרטיס האשראי שלו.
הכל די נכון פרט לעניין השנקלים. הם לא שימשו להשתלט על העולם, אלא רק על מנת לרכוש לעצמי כרטיס טיסה לארה”ב בחג ההודיה. היה מקום שהיה נחמד מספיק להמיר לי אותם בשטרות.
היי-טק
יהיו פיטורים. יהיו גיוסים. קרנות הון-סיכון יפסידו כסף. יהיה סטארט-אפ שימציא מוצר מדהים שלא עושה כלום.
היו פיטורים, כן? וסטארטאפ שלא עושה כלום. ובכן, מי אמר מדבקה?
סלולר
הדור הרביעי ישתלט על העולם ויציע חיבור סלולרי לאינטרנט במהירות האור. נוקיה תוציא את ה-N97 שיזכה לביקורות נהדרות בתקשורת, אבל יעלה כמו החללית שהוא מסוגל להנחית, ולכן היחידים שיהיה להם אותו הם עיתונאים ש”ישכחו” להחזיר אותו ליחצ”נים. ה-SMS הנפוץ ביותר: “ערה?”. ה-SMS הכי פחות נפוץ: “ער?”
אז היו ניסויים של הדור הרביעי בכל מיני מקומות. לגבי “ערה?” – לא בדקתי את הסטטיסטיקות, אבל כן למדתי פרט מעניין על המילה הזאת. היא קיבלה את המשמעות הלשונית שלה רק בדיעבד. היא נוצרה פשוט כי קל להקליד אותה מהר ובחושך, והדביקו לה פירוש. ממש בדומה לסיפור על הקיצור S.O.S במורס.
פלסטיקה
טאפרוור תמשיך לייצר קופסאות כאלה שאוטמות ממש טוב את האוכל, ונמכרות בחוגי בית. ילדים ימשיכו לשחק בצעצועים. הרובוטריקים ינצחו את השקרניקים.
אני חושב שדי ברור שצדקנו פה. ואני צריך טאפרוור בשביל לקחת אוכל לעבודה. אז אם למישהו יש מיותרים – צרו קשר דרך המדור.
אקלים
השכנים שלנו עדיין ימשיכו לתלות כביסה בקיץ. דני רופ ימשיך לצעוד מהשולחן של המגישים אל עבר המסך הגדול הזה שלא מבינים מה יש עליו. בקיץ יהיה חם, אבל מה שבאמת יעצבן זו הלחות. בחורף יהיה קר, אבל מה שבאמת יעצבן זו הלחות.
צדקנו. אבל מה שמעצבן בתחזית הזאת, זה הלחות.
קולנוע
יצא סרט אנימציה. יצא סרט שמבוסס על קומיקס. שחקנית כלשהי תתראיין לעיתון כלשהו ותדון בסוגית העירום. תצא קומדיה. הרובוטריקים ינצחו את השקרניקים. אקסמן וולברין מבוסס על קומיקס. אבל לא ראיתי אותו. אבל מה שמעצבן בלבדוק את התחזיות האחרות בתחום הקולנוע, זה הלחות שהביסה את השקרניקים.
טלויזיה
“הישרדות: איי הפנינה” תסתיים מתישהו, ויהיה מנצח (ארז), או מנצחת (אהוד). ערוץ הסרטים יקרין לפחות סרט אחד ביום בכיכובה של ג’ודית לייט. אם תזפזפו בין כל ערוצי הסרטים אחרי השעה שתיים בלילה, יש לכם סיכוי טוב ליפול על ציצים, או סרטים עם בילי זיין (למעשה, זה אותו דבר).
אריק, רופא, תל אביב ניצח. ארז צדק. זיפזפתי כל לילה בערוצי הסרטים בשביל לבדוק את התחזית השניה, ואתם חייבים לי 600 שעות מהחיים שלי בחזרה
בלוגים
יהיה יום ששני הקוראים של “בלוג זה לחלשים” יקראו לקורא נוסף, ואז יהיה שלושה קוראים – אבל הקורא השלישי מהר מאוד יכנע ויעבור לקרוא את הבלוג של יובל דרור.
תחזית ל-2010 – חלאס עם בדיחות פנימיות.
סדרות רשת זה אחלה באופן כללי. באמת. בשביל זה יש יוטיוב. עם מצלמה ביתית, וצוות מצומצם ולא יקר אפשר לעשות כל מיני דברים מגניבים, ולא להיות תלוי ברשתות השידור הגדולות – ולעשות מה שרוצים ביוטיוב מול הצופים.
אפשר גם כמובן להתגלות על ידי רשתות השידור הגדולות, או איזו חברת הפקה, ואז גם לקבל מלא כסף לציוד וצוות גדול יותר, ושגם שיהיו מלא צופים ומחלקת פרומו שתשווק אותך. תלוי מה אתה רוצה להשיג. לא אכנס להאם האינטרנט תהרוג את הטלוויזיה וזה (היא לא). רוצה לספר על שתי סדרות רשת שהזדמנן לי לצפות בהן לאחרונה.
פיני בלונדון
סדרה אחת היא “פיני“. מי שיצר אותה ומככב בה הוא תומר ברזידה, שעבד איתי ב-ynet במחלקת התמונות והווידאו. האמת שלא ידעתי שהוא יצר את הסדרה עד שנשלחה אלי על ידי חברה נוספת במערכת וצפיתי בה יחד עם כל העולם.
לפני שבכלל ניגשתי לצפות בפרקים, אני חייב להגיד שהתלהבתי מהאריזה. אתר הסדרה מושקע, מסודר וידידותי מאוד. עם כל המידע שצריך, רינגטונים, כל הסושל מדיה סטאף, ופרקים להורדה או צפיה באיכות גבוהה, ולא רק בנגן מגורען. ובאמת לא מדובר פה בסיבוך טכנולוגי, אלא בתכנון ואפיון נכון, עיצוב נקי, וממש לא הרבה עבודה. תומר וחבריו גם מייעדים את הסדרה למפיקים או ספונסרים, ורוצים בסופו של דבר להרוויח ממנה. ואתר מסודר ובלי דהרים מהבהבהים הוא בהחלט גורם חשוב.
מן האודות: “פיני, טבח בקריה שזה עתה השתחרר, מנסה להגשים את חלום חייו. בפנטסיה שלו – להיות גורדון רמזי הבא – השף הכי מפורסם באנגליה!”. הסדרה מבוססת על חוויותיו של תומר כמהגר באנגליה. אז הנה פרק.
הסדרה, מספר תומר באתר, צולמה ברד. אפשר לראות או להוריד פרקים ב-HD, והיא אכן נראית ומצולמת טוב. הסדרה מלווה גם במוזיקה מקורית של ששון הורי. אהבתי אותה, אם כי לפרקים היא מזכירה לפעמים יותר מדי את המוזיקה של “תרגיע” של לארי דיוויד. אם הייתה השראה משם, היא מורגשת בהחלט.
תומר משחק בתפקיד הראשי ולא תמיד משכנע אותי שהוא דמות ולא עצמו, אבל בהחלט משעשע בנסיונותיו לדבר באנגלית ולהשתלב בסביבה החדשה. הסיפור גם חביב, אם כי לעיתים קרובות מדי, לטעמי, הבדיחות המילוליות, ודברים שהולכים בכוונה לאיבוד בתרגום מאנגלית לעברית (Upside down Coffee וכיוצא באלה), קצת מוגזמות ולוקחות את תשומת הלב משאר הניואנסים, הטובים יותר, של הפערים התרבותיים אותם מנסה הסדרה להראות.
בתוך כל זה, אני לוקח בחשבון שמדובר בהפקה עצמאית על בסיס התנדבותי. בדומה לדברים שאני לוקח בהם חלק, יש צוות מצומצם שבו כולם עושים את כל התפקידים בהפקה וביצירה. בתוך הקטגוריה הזאת, באמת מדובר בהפקה מושקעת ומצחיקה, אבל גם לעומת דברים מסחריים וגודלים יותר – פיני הוא בהחלט משהו ששווה וכיף לצפות בו.
שיר חולמת
סדרת רשת שניה היא “Dreams and stuff” עם שיר שומרון. את שיר אתם מכירים, או שתכירו, מהקליפ של אורן לביא, שעכשיו מועמד לגראמי, ובו סטופ מושן של חלום או פנטזיה שלה מטיילת על המזרן שלה.
הסדרה עלתה זה עתה לאוויר עם הפרק הראשון, והוזמנתי להקרנה בה צפיתי במספר פרקים. מדובר בסדרה שהיא חלק מקמפיין אינטרנטי של חברת מזרנים. חלקים אחרים של הקמפיין, וגם אמרתי זאת לארד אקיקוס שהוא מיוזמיו, אני לא אוהב. לא רוצה שקיר הפייסבוק שלי, או הניוזפיד של החברים שלי יהפוך לעמוד פרסומות למזרן – רק כי הם קיבלו אותו או הצטלמו עליו.
הגבול בין המלצה אישית כנה ואמיתית של גולשים על דברים בקיר שלהם, לבין משהו שהם עושים כי הם מקבלים הטבות או מבצעים או במסגרת תחרות, מיטשטש. הוא הופך למה שמומחי הסושל מדיה קוראים “שיחה”, כאשר לא בדיוק מדובר בשיחה בעיני. בקונטקסט של רשת חברתית, זה פשוט מרגיש לי כמו פרסומת. אלה הנורמות שנוצרו ברשתות חבריות ואני כנראה לא אכול לשנות אותן, רק לסלק מהפיד שלי דברים שאני לא אוהב.
נחזור לסדרה. היא אמנם מקושרת למוצר ולקמפיין, ויושבת כחלק ממנו, ואי אפשר לפספס את השם של המזן. יחד עם זאת, היא חיה גם כיישות עצמאית של יצירה. המזרן והמותג עוטפים את ערוץ היוטיוב בה היא משודרת, אבל בתוך חלון הווידאו, כלומר בסדרה עצמה,נראה המזרן בפרק אחד בו הוא מגיע לקיר, לפחות ממה שצפיתי. בפרקים הנוספים – הלוגו מופיע בפתיח בלבד, ושיר מחמיאה למזרן (שקיבלה מתנה) – ואולי בכנות – כך לפחות היא מעידה.
הסדרה היא מעיין בלוג-וידאו מתוסרט. שיר מספרת למצלמה ולצופים על החלומות שלה אותם היא כותבת במחברות כשהיא קמה בבוקר, ואיך הם משפיעים על חיה. הנה הפרק הראשון, ונמשיך.
הפרקים מתוסרטים בחלקם, על ידי דניאלה דנצינגר. שיר ותומר קזיניץ, שיצר איתה את הסדרה, מספרים שהיא מבוססת גם על חיה האמיתיים. הם אומרים גם שישנם קטעים לא מבויימים – כמו שיחת סקייפ עם אחותה של שיר, שפשוט קרתה תוך כדי הצילומים והוכנסה לאחד הפרקים.
לפני שבאתי להקרנה חששתי שזה יהיה לונלי גירל – סדרת רשת שבהתחלה לא נחשפה ככזו, אלא הוצגה כבלוג אמיתי. צפיתי מחדש בפרקים של לונלי בשבוע שעבר לפני ההקרנה של החלומות, וכבר התכוונתי להגיד ליוצרים שזה כל כך 2006 לעשות משהו כזה באינטרנט. אבל החלומות זה ממש לא לונלי גירל, למרבה השמחה. יצא משהו שונה וחמוד. אם כי אני לא יודע אם אני באמת אשב לצפות בכל הפרקים.
נצא מהסדרה הספציפית הזאת והקמפיין. תומר דיבר לפני ההקרנה על תוכן ממומן, והביע תקווה שסדרות כאלה יהיו רק ההתחלה, ותהיה לו, וליוצרים אחרים, אפשרות להפיק תוכן עצמאי מסוג זה. הוא יביא את הסדרות, הספונסר יביא כסף – והכל יהיה סבבה וסדרות מגניבות באינטרנט.
מאוד הייתי רוצה לראות יצירה אמיתית וכנה באינטרנט, בטלוויזיה, בקולנוע או בכל מדיום, לצורך העניין. יהיה מצויין אם יוצרים גם יוכלו להתפרנס מזה בלי להתפשר על האומנות שלהם, ועל המסר שהם רוצים להעביר. לא אסתיר את העובדה שגם אני רוצה לקחת חלק ביצרת דברים ברשת – ואם לא להתפרנס מהם – לפחות לא להוציא עליהם את הכסף, אלא שמישהו אחר ישלם.
אני גם בטוח שיש תהליכים כאלה של הפקה וגיוס ספונסרים מצד כל מיני יוצרים, ואני יודע גם שזה לא קל. המפרסמים לא תורמים ומממנים כי באמת הם מאמינים באומנות וביוצרים צעירים. הם רוצים לראות את המוצר שלהם והלוגו על המסך, ורוצים שהצופים יראו אותו ויקנו (ועדיף שיקנו שניים ממנו). משם מגיע הכסף. ותמיד צריך להיזהר שהמוצר לא ישתלט על התוכן.
כדוגמה למהפכה שמייחל אליה תומר, הוא נותן את הערוץ של בורגר קינג וסת’ מקפארלן ביוטיוב. הסיפור שלו לא בהרכח מהווה דוגמה מייצגת לכאן או לכאן, אבל הוא מעניין. מקפארלן, יוצר הסדרה פאמילי גאי, יצר מערכונים קצרים ליוטיוב שלפניהם יש פרסומות לבורגר קינג, פרייס ליין או DVD של הסדרות של מקפארלן – כולל כזה של המערכונים עצמם. המערכונים לא כאלה מצחיקים בעיני, אבל לי יש אפס סדרות ברשת אמריקנית, ולסת’ מקפארלן יש מיליארדתלפים. אז הוא כנראה יודע מה הוא עשה יותר טוב ממני.
כשהוכרז שיתוף הפעולה הזה, פורסם שמקפארלן יצור 50 מערכונים בני כשתי דקות. שנה וחצי אחרי ההכרזה, יש פחות מהכמות הזאת והפרק האחרון עלה לרשת לפני חצי שנה. באינטרנט אין לאף אחד זמן לחכות לעונה הבאה.
לא רק באינטרנט יש לו עניינים עם ספונסרים. מקפארלן עשה לאחרונה ספשל ברשת פוקס עם אלכס בורנסטיין, שחקנית ומדבבת בסדרות שלו. הם עשו מערכונים ושירים על הבמה והקרינו מספר מערכונים מוקלטים מראש. קצת ערבוביה לא קשורה לכלום, אבל כנראה מקפארלן רצה להראות את הפרצוף שלו גם באמת, ולא רק דרך האלטר אגואים שלו – מיליארדי הדמויות שהוא מדבב.
מיקרוסופט הייתה אמורה למממן את המשדר הזה, ולשלב בתוכן שלו את מערכת ההפעלה החדשה Windows 7, כדי שיהיה אפשר גם לשדר אותו ברצף וללא פרסומות, אבל העסקה בוטלה. במקרה הזה, זה כנראה לא הגיע לדיון על כמה האריזה של Windows תראה בפריים. על פי ווראיטי, במיקרוסופט הגיעו לצילומים והבינו שההומור של מקפארלן, שעוסק בירידה על חרשים, בשואה ובהגיינה נשית, לא יושב להם טוב עם המותג. בסופו של דבר הפרסומות של Windows, שמבוססות על קטעים מהסדרה עם טקסטים אחרים עלו לערוץ היוטיוב של מיקרוסופט.
למקפארלן יש כרגע שלוש סדרות אנימציה ברשת פוקס. הוא טאלנט מספיק גדול שם. הוא יכול להרשות לעצמו להגיד באחד הפרקים של פאמילי גאי (הסדרה הראשונה והכי מוצלחת שלו), שכנראה קופים מנהלים את הרשת, מאחר שהם ביטלו את הסדרה פעמיים. הבעיה היא שאילו הייתה זו יוזמה עצמאית ללא רשת טלוויזיה שתגב את היוצר ותמצא פתרון, ומפרסם זהה או קטן יותר היה מתעצבן או מתחרט, סביר להניח שההפקה הייתה נעצרת והכל פשוט היה הולך לפח.
חמישה קיננים יש בתמונה הזאת מההופעה המצויינת של דפנה והעוגיות ורונה קינן. מימין – עופר, עידו, רונה, דפנה ואהוד (אני).
לשלושה יש קשר משפחתי. גם לרונה קינן יש לנו קשר עקיף. כשאבי היה חיל במלחמת יום כיפור, מספר שנים אחרי שעלה לארץ ממרוקו (לא רואים עלי, אני יודע), חיפש תרגום עברי לשם משפחתו ועקנין.
אבא מספר שהיה קורא את הטור של עמוס קינן ז”ל, אביה של רונה, בידיעות אחרונות, אהב את השם ואת הצליל הדומה ועברת לקינן.
יש סופ”ש עם כל מיני אירועים בתל אביב, בכולם מעורבים חברים שלי – אז קבלו המלצות.
קיננים
בשישי בערב יש הופעה של דפנה (קינן) והעוגיות שמארחות את רונה קינן בלבונטין. אין קשר משפחתי ביניהן, וגם לא ביני לבינן.
אבל לכולנו קוראים קינן, והלהקה החליטה להזמין קיננים בהנחה. דן-יה, החברה בעוגיות, ואותה אני מכיר דרך הפודקאסט, הזמינה אותי ואת אחיי להופעה, וביקשה שנמליץ עליה. אז תבואו אם אתם קינן, וגם אם אתם לא. המוזיקה שלהם שווה. תתפסו מקום לא מאחורי העמוד.
קישונים
בשבת בשעה 1 אחרי הצהריים, חברי אלון גור-אריה, שביים איזה סרט שאני לא זוכר כרגע את שמו, מציג בסינמטק תל אביב את “תעלת בלאומילך” של אפרים קישון. סרט ישראלי מצחיק, ועם הפקה יוצאת דופן. העתק של רחוב אלנבי נבנה באולפני הרצליה לצורך הצילומים.
לפני הסרט, אלון יספר על הבמה על קישון, ויציג כל מיני קטעים שלו. אם צפיתם פעם ב”ייסורי אפרים” עם דבל’ה גליקמן – שכחו מזה. מדובר בדברים הרבה יותר מצחיקים. קראו כתבה של אלון כדי לראות קצת ממה שיהיה בהרצאה.
בזאר
בשישי ובשבת, יתקיים בגני התערוכה בתל אביב בזאר “מתלבשות” של בגדי מעצבים ומעצבות. ההכנסות מהמכירות ילכו כתרומה למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב.
בלוגריות האופנה דר, שליועפר מדגמנות פריטים שימכרו שם, אבל הובטח לי שלא יהיו שם רק בגדי נשים, אלא גם חפצים לבית, ספרים ועוד כל מיני. (צילום: שי פילוסוף)
צריך להגיד את זה. בערך אחרי שכל העולם כבר אמר, אבל אצטרף: הסרט אווטאר של ג’יימס קמרון נראה מדהים וכיף מאוד לראות אותו על מסך הקולנוע. אז קודם טריילר ואז אמשיך.
מבטיח שאין ספוילרים. הטריילר די מסכם שעתיים והרבה של הסרט, חוץ מהסוף שהוא פשוט בדיוק מה שאתם חושבים שהוא יהיה (התברר שברוס וויליס מת לאורך כל הסרט, שהוא ואד נורטון היו בן אדם אחד עם פיצול אישיות ושהוא חפר את דרכו החוצה מהכלא עם הפטיש הקטנטן של כלי השחמט).
הסרט נראה טוב לא מעט בזכות התלת ממד ובגלל האפקטים שאינם מוגזמים, ונמצאים במקום טוב באמצע בסולם של 1 עד מייקל ביי. לפני שהלכתי לראות את הסרט, אפרתאופ אמרה לי כי באחת הסצינות בה נזרק רימון, היא זזה הצידה בבהלה. ממש בדומה ל”רכבת מגיעה לתחנה” של האחים לומייר, שבה הקהל חשב שרכבת אמיתית מגיעה אליהם מהמסך, ולפי האגדה ברח בפאניקה.
אמרתי לה שהיא הייתה צריכה לספר דווקא שקפצה על הרימון בגבורה וכיסתה אותו בגופה, בשביל להציל את כל יושבי אולם הקולנוע ממוות. גם לא כל כך האמנתי שזו חווית הצפיה שעברה, ושיערתי שהיא גוזמאית. וגם רציתי לכתוב את המילה “גוזמאית”.
אבל כשישבתי וצפיתי, מצאתי את עצמי גם בורח מדברים שעפו לעבר הקהל, ומנסה להעיף מפני את היצורים הלבנים הקטנים שנראים כמו עלי סביון. היהזרו מהרכבת ונמשיך.
זה ממש לא רק התלת ממד והאפקטים. כיף לצפות בסרט גם בגלל כוכב “פנדורה” שבנו שם, הדמויות שעליו, ואיתן היצורים והמערכת האקולוגית של הכוכב – ובה עצים שנראה בהתחלה כאילו ילדי קולג’ זרקו עליהם נייר טואלט, וחייזרים שמתחברים ב-USB מהשיער שלהם לחייזרים אחרים. סצינות המלחמה באוויר וביבשה מטורפות, עשויות טוב ומצולמות כך שממש אפשר להבין מה קורה שם, ולא מדובר בערבובית פיצוצים שמאפיינת סצינות מלחמה בסרטים עתירי תקציב.
אני חייב להודות, אגב, שאני קצת פאנבוי של ג’יימס קמרון, במאי ותסריטאי אווטאר. שליחות קטלנית 1+2 הם סרטים נהדרים בעיני. את השני יש לי עם כל מיני תוספות מגניבות בדוידי, ופוסטר הסרט תלוי על הקיר בביתי. את טיטאניק פחות אהבתי – די שיעמם אותי. גם את שקרים אמיתיים אהבתי מאוד – קומדית אקשן מצויינת שממש לא לוקחת עצמה ברצינות, ועושה עבודה יותר טובה בלצחוק על אקשן ועל שוורצנגר, ממה שעושה הסרט אחרון גיבורי הפעולה.
הנה זה מביא אותי לאווטאר. צייצתי קצת אחרי שחזרתי הביתה מההסרט שמדובר בקומדיה עמוסת רפרנסים וקלישאות הכי טובה מאז שקרים אמיתיים. כי זו ההרגשה שיצאתי איתה. קצת פוקהונטס, קצת מטריקס, קצת מחוז 9, ועוד קלישאות מהרבה סרטי צבא אמריקני\פנטזיה\מד”ב שעלו על המסך. היו מסרים גלויים מדי וממש לא מרומזים של הטובים מול הרעים, וכוחניות תאגידית אמריקנית שיוצאת למלחמות והורגת ילדים בשביל נפט, או “נדיריום” (Unobtainium במקור).
כנראה שבהקרנה בה נכחתי, חילקו רק משקפיים שנותנים עומק לתמונה, אבל אי אפשר לראות בעזרתן אלגוריות או סאב טקסט, שקצת נותנים לך לחשוב בעצמך על מה שראית. ארז משוכנע שפשוט קמרון כתב את התסריט לפני עשור וזה נראה לו אז בסדר. נילי אומרת שזה פשוט מה שקהל אמריקני אוהב. מבקר קולנוע איתו דיברתי, תהה למה בתקציב של 300 מיליון דולר, לא יכלו לזרוק 100,000 לתסריטאי.
ולסיום – אהבתי את הליהוק. אוהורהמסטאר טרק האחרון הופכת להיות חייזרית. ההוא משליחות קטלנית 4 מככב בתפקיד הראשי בסרט. ובשביל להוכיח שיש לו חוש הומור, השיב קמרון את סיגורני וויבר מהנוסע השמיני שלו, הפעם כמדענית חובבת חייזרים. קמרון ליהק גם את ג’ובאני ריבסי, שזה מצחיק ללהק אותו בכלל למשהו.
אז מה? לרוץ ולראות, ורק בתלת ממד. השקיעו את חמישים השקלים. בכל דרך אחרת – די חבל.
ועל הדרך, קצת תלונות שהצטברו אצלי במהלך הצפיה:
1. יש שערים ביציאה מהקולנוע, על מנת שהצופים לא יגנבו את משקפיי התלת ממד. כי, כמו באוזניות במטוס, אין להם שימוש לשום דבר אחר (אלא אם קניתם ידיעות אחרונות). וכל פעם שמישהו מנסה לקחת אותם, הם מצפצפים – ממש כאילו הם גונבים חולצה. וגם כשמישהו לא מנסה לקחת אותם, אלא סתם הסדרן עובר שם באמצע הסרט – זה מצפצף.
2. גם הכתוביות הן בתלת ממד. הן מטיילות להן, ומקפצות בשביל לא להסתיר חלקים חשובים בסרט. הן גם צהובות, לא לבנות – בשביל שיהיה קל יותר לקרוא – אז סבבה. אם כי בשלב מסויים, כשמדברים בשפה החייזרית, הכתוביות טיילו יותר מדי ופשוט עפו אחורה אל השורה האחרונה. אז אמנם הבנתי את הדיאלוג, אבל פיספסתי קצת ממה שקרה על המסך.
3. למה הטריילר לאליס היה בעברית? אני די בטוח שג’וני דפ לא דובר עברית. אני גם סבור שיש עוד שחקנים חוץ מג’וני דפ שיכולים לשחק בסרטים של ברטון, מדי פעם. תן לאחרים גם קצת להנות.
איזה כיף. התמונה הזאת שצילמתי התפרסמה השבוע במגזין TIME בגליון של 21 בדצמבר (יש פה עניינים של נסיעה בזמן, או סתם שיטת תיארוך של מגזינים).
חפשו אותו בדוכן העיתונים או חנות הספרים בשבוע הקרוב. הוא לא בניילון, אז אפשר להציץ בעמוד 29. או לקנות ואז להציץ. למטה גם תוכלו לראות את הקרדיט.
התמונה צולמה בריקוד ההמוני של “ת’רילר” שהתקיים בדיזנגוף, ב-30 באוקטובר, ואורגן על ידי הפקות ספונטניות וגופי פלאשמוב שונים בתל אביב.
אז איך התמונה הגיע לטיים? פליקר, בתכל’ס. די דומה לתמונה שלי שהתפרסמה ב-Men’s Health הגרמני ותמונות אחרות בכל מיני אתרים קטנים שמצאו אותי בפליקר.
עורכת התמונות של הטיים שלחה לי מייל, והביעה עניין בתמונה וביקשה שאשלח את הרזולוציה המלאה, אבל עדיין לא הבטיחה ששום דבר יתפרסם.
כמה ימים אחר כך קיבלתי מייל מכתבת או עורכת שביקשה לראיין אותי על התמונה, ושאספר קצת את הסיפור שמאחורי הסיפור. אז גיליתי שבטיים הם נושאים ונותנים מאוד קשוחים בכל הנוגע למרואיינים וצלמים חיצוניים. אני ביקשתי ששתתקשר לפני 7 בערב (כלומר לפני הצהריים שלהם) כי יותר נוח לי לדבר מהטלפון הקווי בעבודה. היא אמרה שיתקשרו אחרי 7. לא קל.
מצד שני, היא ביקשה רשות להקליט אותי, כדי להעלות הראיון לגירסה המקוונת של המגזין. והעלתה על הקו טכנאי שיטפל בעניין הזה של ההקלטה.
סיפרתי על הריקוד, על ההתארגנות והפרסום בפייסבוק, על מה אני בעצם עשיתי שם (צילמתי וקיוויתי שמגזין בינלאומי יבקש את התמונה, אלא מה?) ועל כך שעיריית תל אביב גם הצטרפה לארגון האירוע. היא הייתה מופתעת. אמרתי לה שגם אני, ושזה הפתיע אותי יותר מאשר העובדה שאנשים באו לרקוד בגשם.
בימים האחרונים, אחרי שקיבלתי אישור סופי שנעשה שימוש בתמונה ולפני שיצא הגליון המודפס, חפרתי באתר של טיים ובקישורים בשביל לקשר אליו ולהשוויץ. האמת, שעד הרגע שרכשתי את העותק (בנוסף לעותקים שאמורים להישלח אלי), הייתי בטוח שמדובר בעוקץ ניגרי ממש ממש מושקע. חשבתי שמישהו שמנסה להוציא ממני את הכתובת – כדי לשלוח לי בחינם גליונות של טיים. זה די מתוחכם, אם זה היה נכון.
בכל מקרה, אני עדיין מחכה לתשובה על עניין הפרסום באתר (ומשום מה אתמול, שהוא יום חופש בארה”ב, קיבלתי תשובה שבודקים לי את זה), אבל כרגע התמונה בגליון המודפס, וזה בהחלט גם משהו.
[עדכון 17:57] הכתבת של הטיים ענתה לי לגבי פירסם גם באתר
Boker tov, Ehud. Sorry, but unfortunately we did not post the Michael Jackson photos. I’m not sure why—possibly because there were so many.
תקציר הפרקים הקודמים:
דביר בנדק, מ”מקום לדאגה” והקמפיין לבנק, פנה לאחי, עידוק. על הדרך הוא הזכיר את אסף שגיא, מייסד דורבנות, ועוד מגיבים וכותבים אצל אחי.
אסף, אביעד שמיר, ואני כתבנו וצילמנו תגובה בה אסף פונה לדביר בבקשה לפרסם את דורבנות, ומזכיר על הדרך את אנשי ערוץ 10 ואת שמיל פסטרפיש.
והנה מגיעה תגובה לתגובה:
אגב, אני ממליץ להיכנס ממש לתוך האתר ולקרוא ולחפש מילים. יש עוד מילים פרט למילים הטובות שמופיעות בצד.
בתחילת החודש אירחתי את טל אנגל בפודקאסט זה לחלשים. טל הוא ממארגני כל מיני פלאשמובים ואירועי רחוב נחמדים וגם מארגן מופע קברט. הוא הזמין אותי אז לבוא היום לריקוד ההמוני של ת’רילר של מייקל ג’קסון.
לא רקדתי, אבל צילמתי את המעריצים מורידים את המטריות ורוקדים בגשם. תהנו.
בקריוקי מצגות (Power Point Karaoke בעקרון, ו-Keynote Karaoke אם אתם מקיסטים מגניבים), שלא כמו בסתם קריוקי, לא צריך לשיר. כך שזה פחות צורם לאוזני הצופים והמשתתפים באירוע. למשחק הזה יש לו גירסאות שונות, אבל צריך, בגדול, להעביר מצגת מול קהל.
אז מה פה בדיוק הקריוקי? צריך להעביר מצגת שלא ראיתם מעולם על נושא שלא מבינים בו. הנושא גם לא חייב להיות נאמן למצגת עצמה. בדרך כלל המצגת נלקחת במקום מהאינטרנט. כפי שלמדנו, אם יש משהו שהאינטרנט טובה בו, אז הוא קומיקסים מצחיקים (אם כי הבדיחה הצפויה והמתבקשת היא לכתוב “פורנו”).
מעבר לזה, הרשת טובה גם במציאת כל דבר אחר בעולם, ובפרט מצגות. כאלה שלא ייאמן, אחת – שמישהו הכין אותן וחשב שהוא יצליח למכור משהו או להרשים מישהו עם אפקטים זולים וקלישאות, ושתיים – שאותו מישהו גם חשב שלהעלות אותן לרשת, תחת שמו, יועיל למוניטין שלו ולקריירה שלו. לא מעט מהמצגות הן התמונות הכי מטופשות שרצות במייל כבר משנת 85. פחחח. ג-ד-ו-ל. לא יכול להיות שזה אמיתי!!111!. תעבירו לכולם. לפתוח רמקולים. וכיוצא בזאת.
בהיותנו חנונים קיימנו ערב קריוקי מטופש כזה ונעזרנו במצגות הקריוקי של סליידשייר. בדיחות המתכנתים בו לפעמים הגיעו לקיצוניות מדאיגה, אבל במצגות שכללו בעיקר תמונות ולא טקסט משמים שאין משהו מצחיק להגיד עליו, נשמרה רמה הגיונית של הומור וטמטום.
המצגת הראשונה שהוטלה עלי הייתה על התוכנית העסקית של IBM לשנה הבאה, שמישהו העלה לרשת. האמת, ניסיתי להגיד דברים מצחיקים על הגרפים והתמונות שהוכנסו לשם, אבל אז קראתי את הטקסטים וראיתי שפשוט עשו את העבודה בשבילי ולא הייתי צריך להתאמץ.
מי שהכין אותה הוא כנראה סוג של גאון. בגלל שהוא העלה אותה לרשת, אני אחשוף את התוכנית העסקית גם בפני קוראי אהודק.קום והמתחרים של החברה: החברה תמכור יותר, תשקיע בחברות שמרוויחות, ותעשה ים כסף ב-2010.
בצהרי שישי של אוקטובר העדיין חמים הופענו לראשונה בהרכב חדש שהוקם זה עתה, ה-Acoustic Heroes, בשדרות רוטשילד בתל אביב. ההופעה נקבעה מהרגע להרגע ולא הספקנו להדפיס את מילות השירים או להכין סדר הופעה.
מה עושים כשרוצים לשיר אבל לא זוכרים את השירים? זו שאלה רטורית. התשובה היא שחוזרים על הבית הראשון מספר פעמים או עוברים לבית הראשון של השיר הבא.
אבל לא רק שלא היו לנו מילים של שירים – גם כלי נגינה לא ממש היו לנו. חלקנו גם לא ממש למד לנגן על כלים אמיתיים. הפתרון הוא לעבור לדבר הטוב ביותר הבא. לא בדיוק הבא, יותר קרוב לדבר העשירי בתור של הדברים הטובים: גיטרות ותופים של המשחק גיטר הירו.
והנה עוד מכשול – לא יכולנו להביא טלוויזיה, קונסולת משחק או ציוד הגברה לשדרה במרכז תל אביב – זה דורש יותר מדי התארגנות וכבלים מאריכים. המשמעות היא שהמיקרופונים לא עובדים וכלי הנגינה משמיעים סתם קליקים ולא מוזיקה.
לא נתנו לשטות כזאת להפריע לנו ופשוט התחלנו לנגן, ולתת את ההופעה הטובה ביותר שאפשר לקבל בחינם ברחוב.
ההופעה הבאה כמובן תהיה מאורגנת והגיונית הרבה יותר: אנחנו מביאים שירונים.
אז הנה סיפור נחמד. בשבוע האחרון וקצת אני משתמש רק במחשב הנייח ולא בלפטופ. למה? התקלקל לי המסך אאוט אוב דה כלום ורק השבוע היה לי זמן למסור אותו לתיקון (בתקווה שזה במסגרת האחריות).
אז זה כנראה לא מספיק כיף, ומסחטת התפוזים שלי גם התפרקה לה. סתם כך, בלי שהיא דיברה קודם על כמה שרע לה וזה. אז גם מיצי רימונים ותפוזים אני לא יכול לשתות מול המסך הקטנטן של הלפטופ המזדקן והאיטי.
ואז יש עוד דברים שהתחרבנו בשבועיים האלה בחיי האישיים, אבל כאלה שלא מפרטים מעל גלי הבלוגיה – וחשבתי שנגמר – שאוכל להתמודד עם כל התקלות.
אבל לא. כי איפה הכיף בזה? על מה אני אכתוב בבלוג או אחפור בפודקאסט אם לא יהיו לי מספיק צרות? אז יש. והנה מה שהיה.
הייתי היום בוועידת הנשיא. ואפילו היה יעיל. כתבתי שלוש ידיעות משם (1,2,3), ואפילו שמעתי אנשים מעניינים ולעיתים גם מצחיקים, וזה לא מרדים כפי שחשבתי שיהיה.
מיד כשנגמר הפאנל האחרון עליו כתבתי, ואחרי שעות ארוכות בירושלים והרבה עבודה, נסעתי לבקר חברה במעונות של הר הצופים. למרות הפעמים המרובות שהייתי בירושלים, אני עדיין לא מכיר אותה מספיק טוב, ומתבלבל גם עם מפות (למה אין לי ג’יפיאס? ככה)
אחרי סיבובים מיותרים ברחובות ירושלמים שמטצלבים עם עצמם, ומסע דרך קריית הממשלה, הצלחתי למצוא את היציאה לבגין – שזה האיילון של הירושלמים ואחרי עוד סיבוב בהר-הצופים והגבעה הצרפתית מצאתי את המקום.
רציתי להוציא את האייפוד שלי מהתיק (שכבר נקשרתי אליו ובחרתי לו אפילו שם – “האייפוד”) ואז גיליתי שהוא לא בתיק, אבל אני יודע בדיוק איפה הוא בבנייני האומה.
שרי ממשרד היח”צ דבי תקשורת, וכן עומר כביר, כתב כלכליסט – לשניהם תודה גדולה וענקית שאחרי שהתקשרתי אליהם בפאניקה חזרו לאולם בשביל לראות אם המכשיר עוד שם , אבל הוא כבר נלקח. התקווה האחרונה היא מחלקת אבידות או מציאות – או אמזון לרכישת חדש.
אם מישהו גנב אותו – הוא נענש מספיק כי הוא יצטרך להתמודד עם הטעם המוזיקלי המזעזע שלי, עד שהוא יפרמט אותו וישים את המוזיקה שלו.
אז זהו. אז אם עוד משהו עומד להתשבש, שיקרה בבשה ביום שישי, כדי שיהיה לי זמן להתמודד איתו. ודמיינו קללה עסיסית במרוקאית. אין לי כוח לחשוב על אחת ולתעתק אותה.
תמיד כשהכרוז ברכבת מתחיל להכריז על משהו, הנוסעים נמצאים במתח – הוא קודם מונה את רשימת התחנות “הרכבת לחיפה שעוצרת בתחנות תל אביב השלום, תל אביב מרכז, תל אביב אוניברסיטיה” וגו’, ורק בסוף אומר אם היא תגיע לרציף מספר אחת, תאחר בחמש דקות, תאחר זמן לא ידוע או לא תגיע בכלל בגלל דריסה.
בכל מקרה, אחר הצהריים הייתה זו שריפה בקרון ריק שגרמה לשיבושים. כמי שנסע ברכבת יום יום במשך כמה שנים – זה ממש לא נעים, ולפעמים פשוט אין איך לחזור הביתה. במיוחד כשכל נוסעי הרכב נוהרים החוצה וממלאים מהר מאוד אוטובוסים אם הם לא מסרבים לעצור ולקחת נוסעים.
ואז בערב, בגלל עוד קרון שעלה באש, תומר כהן תהה מי הולך ושורף קרונות? שאלה רטורית שיש עליה גם תשובה. ובכן, מי שיכול לעשות דבר כזה, זה מישהו שממש מתעצבן על הרכבת, וספציפית על קרונות ריקים – המפוזר מכפר אז”ר, מספרה של לאה גולדברג בהוצאת עם עובד.
בשלב כלשהו בסיפור, הוא מגיע לרכבת שיוצאת מתל אביב לירושלים ומחפש מקום פנוי:
רק קרון בודד אחד, מנותק עמד בצד. לא המה ולא חרק הקרון המנותק.
רץ המפוזר אליו ונכנס בו וישב.
“כן יש לי מזל היום, כי מצאתי פה מקום. טוב לנוח ברכבת, מה נעים בתא לשבת”.
סיפור אמיתי – זה קרה לי כשהייתי לפני שמונה שנים בהולנד עם חברים. נכנסו לקרון באמסטרדם על מנת להגיע לעיירה פרוכטרכטראוכט או משהו כזה. אחרי כמה דקות נכנס עובד הרכבת (ידענו את זה כי היה לו וסט והוא היה סמכותי) והתחיל לצעוק משהו בהולנדית. כל היושבים ברכבת הסתכלו אחד על השני בציפיה שמישהו יבין הולנדית וידע מה לעשות ואנחנו פשוט נעשה את זה אחריו.
אילו היה מדובר בטרוריסט שרוצה לחטוף את הקרון – זה היה יכול להיות מאוד מביך. בשלב הזה עובד הרכבת הבין שכולם על הקרון תיירים, חזר על דבריו באנגלית מושלמת וללא מבטא זר, ובישר לנו שהקרון לא זז לשום מקום ושנצא ממנו ונעבור לקרון הבא.
גלשתי קצת. למפוזר היה גורל אחר משלנו. אחרי שהוא מוצא מלא מקום פנוי הוא נרדם, ואז מתעורר מספר פעמים ומנסה לברר היכן הוא. אבל בגלל שהוא מפוזר, הוא מתקשה להבין שהוא לא זז בכלל, וממשיך לשאול אם הוא הגיע כבר לירושלים.
עונים לו מסביב : “לא, אתה בתל – אביב”.
“תל אביב?”. “אכן, אכן”, שוב שוכב הוא וישן.
ומה קורה אחר כך? איך הוא פותר את הבעיה? לאה גולדברג משאירה את העניין די פתוח:
את סופו אין איש יודע, את קיצו אין איש מכיר.
כנראה הוא עוד נוסע ונשאר בזו העיר.
אבל אנחנו הרי כבר יודעים איך הסיפור הזה נגמר, או כמו שאמרה לי ידידתי רונה:
כל מרואיין מכיר את התופעה: אם הוא מתבקש להשתתף בתוכנית טלוויזיה בערוצים המסחריים, יגיע אל ביתו צוות המונה לכל היותר שני אנשים שיפיקו את המופע: יציבו את המצלמה, יכוונו את הסאונד, וישאלו את השאלות. לא פעם עושה זאת מראיין אחד בלבד שממלא את התפקידים כולם.
אבל אם הערוץ הראשון שולח צוות לבית המרואיין, צפויים להופיע לא פחות מארבעה אנשי מקצוע: מראיין, צלם, איש תאורה, איש סאונד ולא פעם גם מפיקה (הנהג המוביל אותם שומר, בדרך כלל, על הואן בחוץ). ההתנהלות הזו ממחישה בקליפת אגוז את סיבות גוויעתה של רשות השידור.
באופן אידאלי צלם אמור לצלם, תאורן אמור להאיר, איש סאונד לדאוג שהכל ישמע טוב ומראיין אמור לדאוג לתוכן. כל אחד מהמקצועות הללו הוא תחום בפני עצמו שדורש מיומנות ויצירתיות.
מצד שני, כשעושים חדשות ומגזין גם צריך להיות יעילים ולהתפשר בסופו של דבר במקומות מסויימים. אם הסאונד והתאורה ברמה שהם מתאימים לשידור – זה בהחלט יכול להיות מספיק.
אל שני הסנטים שלי. אני לא רוצה ממש להיכנס לדיון ספציפית על רשות השידור, ואם זה אכן מעיד על גוויעה. עם זאת, התיאור שלו אכן קולע וממצה. לפחות ממה שאני חוויתי.
לפני כשנתיים וקצת הגיע הבמאי גיא אסל לראיין אותי ל”יומן” של יום שישי, במסגרת כתבה שלו על וידאו באינטרנט. קבענו שאצטלם במערכת, וחשבתי שהוא מגיע עם צלם בלבד ושנשב באיזו פינה. הגיע צוות שממש הקים סט לראיון באחד המשרדים הסמוכים לחדר שלי במערכת (ואני שוב מתצנל, מיכל, שנאלצת למצוא פינת עבודה אחרת לשעה ומשהו) וככה זה נראה מהצד שלי:
גיא ערך אותי מספר ראיונות מקדימים בטלפון, והיה לנו ראיון מעניין מאוד בן כ-45 דקות שצולם לצורך הכתבה (נוסף על זמן הקמת ופירוק הסט). היה לי ברור שילקח ממנו קטע קטן מאוד. בסביבות 3.5 שניות – משפט אחד – ממה שאמרתי נכנס.
זה שגרתי לחלוטין והגיוני שלוקחים חלק מאוד קטן, כי אחרת הכתבה פשוט לא תעבוד ותהיה עמוסה, והצופה לא יבין כלום. למרות הפער בין ההשקעה למה שנלקח בסוף, ספציפית בראיון איתי, הכתבה בכלולתה יצאה מצולחת. ועם זאת – אולי אפשר היה לעשות את זה יעיל יותר.
הופעתי מאז שוב בערוץ הראשון. זוכרים שלפני תשעה חודשים הייתה היסטרית במבה בגלל איזה מייל שהסתובב ברשת? נתבקשתי להסביר בכמה מילים על מיילים היסטריים בכלל, על זה בפרט – ואיך להיזהר ממיילים כאלה.
הפעם דיבר איתי תחקירן בטלפון, שאל כמה שאלות, אמר שהוא ישלח מישהו לראיין אותי בשעות הקרובות ופשוט שאחזור על הדברים בסאונדבייטס – משפטים קצרים וממצים – כדי שהם יוכלו להכניס את זה לכתבה של הערב (בניגוד לכתבת מגזין, בחדשות אין שעות ארוכות לשבת ולברור ולערוך).
בשביל לצלם את המשפט וחצי שאמרתי שם, על כך שצריך גם להפעיל שיקול דעת ולא לסמוך אוטומטית על חברים ששולחים לנו דברים במייל, פינינו את כל החדר, סידרנו אותו, וחיכינו לצוות הגדול.
אז הוא הגיע: צלם אחד של חדשות HOT שעובדים עם רשות השידור. והכתב? לא היה. ניב, העורך שלי, החזיק מולי את המיקרופון ופשוט דיברתי אליו.
בהקרנות של רוקי בקולנוע נהוג לצייר V על מצחיהם של החדשים (או הבתולים – Virgins) שמגיעים לראות את הסרט פעם ראשונה.
לא אחת אני מסביר לחברים שטרם באו לראות את “המוסד הסגור“, שבניגוד ל”רוקי” – כאן דווקא מרחמים על הראשונים, והמתמידים שבאים יותר מדי פעמים הם אלה שעושים מהם צחוק.
אז למה אני בא 30 פעמים לאותו סרט? התירוץ הוא שמדובר במופע שלם ומתעדכן מדי חודש, שנמשך אל תוך הלילה (ואירוע חברתי שנמשך גם עד שעות הבוקר המוקדמות). כאשר הסרט עצמו הוא רק 40 דקות מתוך כל הסיפור.
את התשובה האמיתית אני נותן בסרטון הבא, שמתעד את ההקרנה השלושים שלי, וכיצד חגגנו אותה על הבמה:
צילום ועריכה: רונן גור-אריה
הקרנה הבאה בפסטיבל אייקון – יום חמישי 8.10 בשעה 23:30. נתראה שם ולא נצייר לכם V.
וכמובן – תודה לחברים הטובים והפסיכים שלי שארגנו את כל הדבר הזה לגמרי בהפתעה ובלי שהייתי מעורב בו.
לא מעט אנשים שיוצרים דברים ברשת, או כאלה שעולים לרשת, קוראים טוקבקים, לוקחים אותם ללב לפעמים, ובעיקר רוצים להגיד לטוקבקיסטים מה הם חושבים על מה שהם כתבו.
מונטי פייתון פתחו לפני מספר חודשים ערוץ ביוטיוב, בו העלו מערוכנים וקטעי רעיונות, כי א. הם ממילא ביוטיוב אז שלפחות יהיו באיכות טובה. ב. הם צריכים לקדם את הדיוידי.
במהלך החודשים הללו הצטברו מלא טוקבקים לסרטונים, ואריק איידל החליט לענות לכמה מהם אישית בווידאו, שכמובן גם מקדם את המופע של חגיגות 40 שנה ל”קרקס המעופף”. שאנמר, פירסט!
שיאה של ההופעה של לנרד כהן (וככה הבנתי שיש להגות את שמו) בחמישי בלילה הייתה, לפחות מבחינתי, בשיר First We Take Manhattan (למה אתם לא מרשים אמבד, למה?).
כ-47,000 איש הניפו באוויר את סטיקלייטים הירוקים (בכל זאת, בנק דיסקונט שם איזה 8 מיליון שקל) ומיד אחרי שכהן קורא בקולו העמוק על מנהטן, אנחנו צורחים מכל הלב ועם על האנרגיה שיש גם אחרי שעתיים ורבע של הופע “Then We Take Berlin”, ונראה כאילו הם רק מחכים לאפודים ונשק – ויאללה לצאת לקרב מרמת גן. למזלם של הגרמנים, ההופעה נמשכה עוד שעה ורבע אחרי השיר הזה עם עוד איזה מאה הדרנים – שלוש שעות וחצי סך הכל (עם הפסקה קלה).
כהן לא ממש רצה לרדת מהבמה, שעליה שר ניגן ואפילו רקד. נראה היה שהוא מתרגש לא פחות מהקהל המתלהב שבא לראות אותו (ובו בחורה שישבה קרוב אלי ביציע וכל הזמן ניסתה לחבק אותו מהאוויר). הוא חייך, כרע והשתחווה לאורך כל המופע, והודה לקהל ששר איתו את “הלוליה” – שגם כלל תנועת סטיקלייטים הרמונית ברחבי היציעים וכר הדשא. באותו “הלוליה” הוא לא בא ל-”Tel Aviv to fool ya” – שורה שהביאה לצרחות התרגשות מהקהל. קצת יותר מהצרחות בלונדון ששם הוא אמר שהוא לא בא ל-”London to fool ya”.
הכריות שחולקו הפכו את הישיבה הממושכת על כסאות הפלסטיק לקצת פחות כואבות, והרוח הסתווית הפכה עזרה להפוך את הישיבה תחת כיפת השמיים לנעימה, ואפשר לצרף לזה את הקהל שלפחות ביציע שבו ישבתי וסביבו, התנהג בצורה מתורבתת ומכובדת.
רבים כבר אמרו וכתבו במשך הלילה והיום, ואני מצטרף – המופע היה מדהים ומרגש מעל לכל הציפיות. כהן והלקה שלו הביאו לבמה אנרגיות ורגשות שבאמת לא חווים כל יום ובכל מופע (ולא הייתי בהרבה מופעים, בטח שלא גדולים – ועדיין). הסאונד – עקב האכילס והחשש הגדול בכל מופע פה, היה מצויין והרמקולים השמיעו באופן צלול את קולו העמוק של כהן ואת הליווי.
בעזרת משקפת שהבאתי ומסכים באיכות די טובה (אבל משום מה עם כתוביות תרגום לשירים) שהוצבו באצטדיון, מאוד נהנתי לא רק מהאיכות הקולית, אלא גם מהצפיה במופע על הבמה – זה היה ממש כמו להיות שם.
חפרו וטחנו את הסרט “ממזרים חסרי כבוד” של טרנטינו, וכתבו עליו כמעט הכל. ובכל זאת, שלושה ימים אחרי שראיתי אותו וארגנתי את המחשבות שלי, בא לי גם לכתוב כמה מילים. בקצרה: אני ממליץ מאוד לראות אותו.
אני גם נמנעתי מלקרוא ביקורות וראיונות עם טרנטינו והקאסט לפני הסרט, כי חלקם מספיילרים קטעים מהסרט. כל מה שידעתי עליו כשהלכתי לראות אותו, הוא שיש חבורה של נוקמים אמריקנים שמחסלים נאצים.
הנה טריילר עם פרטים טכניים לא מעניינים בשקופית הפתיחה:
במסיבת עיתונאים לפני הקרנת הבכורה בישראל, אמר טרנטינו שהוא לא עושה “סרט שואה” וזה לא הז’אנר שהוא עוסק בו. וזה נכון. הפרק הראשון והמצמרר של הסרט (שמחולק לחמישה פרקים על פני כשעתיים וחצי) יכול היה להיות אקספוזיציה או חלק מכל סרט שואה שנעשה בעבר. “צייד היהודים” האנס לאנדה מגיע לחווה בפיזיולוך, צרפת בשביל לאתר משפחה יהודית בודדת שנעלמה מהאזור ויש חשד שבעל החוואי מסתיר אותם. לאנדה מתחיל בנימוס בירוקרטי (מבקש רשות לדבר אנגלית), והופך תקיף בחקירה שלו בשביל למצוא את המשפחה ולהשלים את המשימה שלו.
אחרי שהפרק מסתיים (לא טוב, זה כל מה שאגיד) ועד הסוף עם הטוויסט המפתיע (ושוב, אני מציע לא לקרוא כתבות או ביקורות כי הם די הורסים את הסוף), העלילה די מתנתקת מההסטוריה והולכת בקו זמן מקביל ובדיוני. “ממזרים” אכן הופך לסרט הרפתקאות, או פנטזית נקמה סאדיסטית, מלאת דם ואלימה מאוד כפי שטרנטינו עשה בעבר – וכפי שהוא יודע לעשות מדובר בקטעי אלימות לא קלים לצפיה – ולא תמיד צפויים.
למרות העלילה הבדיונית, קשה להתנתק מההקשר ההסטורי ולנסות להנות מהסרט כפנטזיה קולנועית. גם לא תמיד נעים לצחוק ברגעים מצחיקים שמספק בעיקר בראד פיט, אבל גם כריסטוף וולץ שמשחק את לאנדה, ומייק מאיירס שעושה תפקיד אורח שפשוט מזכיר את אוסטין פאוורז – שלושתם אגב, משחקים מצוין, וגם מלאני לורן שמגלמת את שושנה.
מה עוד? גם זה נכתב בביקורות אחרות, אבל גם לי זה הפריע. טרנטינו “מפר את הכללים” של עשיית קולנוע – פשוט כי הוא יכול. באופן לא אחיד ולא עקבי פלאשבקים בלתי מוסברים מגיעים משום מקום, כתוביות מופיעות להן על המסך, וקריינות מסיברה לנו קטעים בעלילה.
אילו זה היה סטודנט שמגיש תרגיל, במאי מתחיל או במאי שנחשב לגרוע, היו מחשיבים אותו כעצלן שלא דאג שהכל יהיה ברור בזמן הכתיבה והצילומים ובחר בפתרון הקל בעריכה בשביל לסגור קצוות. אבל זה טרנטינו – אז זו “בחירה אומנתית”, כמו האיות השגוי של שם הסרט.
בכל זאת אני ממליץ. הסרט עשוי טוב ומאוד מרשים מבחינה קולנועית – הרפרנסים וההשפעות של “מערבוני ספגטי” לא פגעו בו בעיני. ובעיקר – העלילה מותחת ומרתקת והשאירה אותי צמוד לכסא במשך השעתיים וחצי, גם אם לא אחת זזתי בו באי נוחות – אבל גם בגלל שהכסאות בסינמטק תל אביב לא הכי נוחים לישיבה כה ארוכה.
יתכן מאוד שזו הייתה שעת לילה מאוחרת לפני כחודש וחצי, בה שוחחתי בטלפון עם דנה אהרן, חברה שהכרתי בחבר’ה של היפופוטם\המוסד הסגור.
היא אמרה שצריך מתישהו בפורים להתחפש לגיבורי הציונות מהמערכון של היפופוטם. זה השלב בו צריך לצפות במערכון ואז לחזור לכאן ולקרוא. אני אחכה.
אז ראינו שפורים עוד רחוק מדי. אז היא, שבדרך כלל משתייכת לפלג המתון של החבורה, הציעה שנתחפש לדמויות בהקרנה הבאה של המוסד – ושנעלה מחופשים על הבמה.
צילום: יוני רוזנשיין
כבר הפקתי שיווד לסרט, ביימתי מוקומנטרי וערכתי מאחורי הקלעים (שמוקרן אחרי הסרט בקולנוע), אז הנה הזדמנות ליצור משהו חדש כדי לגוון קצת אחרי 29 הקרנות. ולהעמיד בפני עצמי אתגר של מעיין הפקה ובימוי תיאטרלי של קאסט למערכון של קרוב ל-4 דקות.
למצוא אנשים לא הייתה בעיה – זה עניין של פחות משעה. שלחנו מייל לחלק מההיפופנאטים, והם כמו תמיד, אמרו “כן” בלי להבין למה הם מכניסים את עצמם, כשחברי היפופוטם וכל שאר החבורה לא יודעים שום דבר על העניין.
החלק הקשה היה התחפושות והארט. הדמויות (וצפו במערכון, באמת) קלות בחלקן לשחזור. תוך חמש דקות נשלחה תמונה בסלולרי לדנה של הבסיס לתחפושת של ז’בוטינסקי.
ואז מגיע החלק הקשה. עם ז’בוטינסקי נסתדר. סימה זה עניין של פאה בלבד (טוב, וז’קט ורוד), אבל איך עושים את יצחק שדה, הרואה שאינו נראה, שיורק אש ועף על ענן של תותים? איך עושים שבן גוריון יוציא לייזרים מהעיניים? האם עודד שיגלם את כצנלסון יצטרך באמת לרייר על הבמה? והכי חשוב – איך עוזרים ליעל (דבורה בארון) לנתר על קפיצים? היא לא הסכימה להתפשר.
שבוע וטבלה בגוגל-דוקס אחר כך, כבר הייתה חלוקת משימות. לדפוקים נשלח הקישור למסמך, כשהוא מלווה ברשימת קניות – פאה, קרחות, סקוץ’ ברייט, סוכריות תותים, לוחות קאפה, יריעת ניילון, פנסי גיטרות צינור השקיה ועוד שלל שטויות אותן הופכים ביצירתיות לארט.
בליל ההקרנה התכנסנו אצלי, המקדימים והמאחרים, והיינו בלחץ – רצינו כל דקה לוודא שכל תחפושת וכל אביזר מוכנים ודבוקים ולא יעופו על הבמה.
מאופרים ולבושים יצאנו לסינמטק והתחבאנו בשביל שאלון גור-אריה ויוצרי הסרט לא יראו אותנו עדיין. כשאנחנו לבושים כמו גיבורי הציונות (ואני, למשל עם מקדחה על הראש), אין מתאים מלפגוש את אברהם (בייגה) שוחט ואת חבריו שכנראה תהו על אי הדיוקים ההסטוריים הקלים בתלבושות שלנו, ועל הנוער שמתקלקל, בעוד אנחנו מסבירים להם למי אנחנו מחופשים.
צילום: רונן גור-אריה
אחרי ששלחתי ליוצרי הסרט SMS שאאחר ולא אוכל לעזור בהקרנה, נכנסו באיחור אופנתי לאולם והתיישבנו כולנו בשורה הראשונה, בזמן הטקס שנקרא “כמה פעמים ראית את הסרט?”. בניגוד לרוקי, אגב, ב”מוסד” לא מביכים את מי שבא פעם ראשונה אלא את המתמידים.
“תפנית בעלילה”, אמר אלון עם כניסתנו, “אני שונא שזה קורה”. כששאלתי אותו לאחר מכן, הוא אמר שבשלב הזה הוא עוד לא ידע בדיוק מה אנחנו מתכננים, אבל כבר יודע שאנחנו דפוקים וידע שהולך להיות משהו.
אם הכל הולך פחות או יותר חלק עד עכשיו, משהו חייב להשתבש. היו תקלות במקרן ואי אפשר היה להקרין את המערכונים, כי לא שמעו את הסאונד.
פנים של אכזבה וכמעט שבר נצפו על פניהם של חברי הקאסט, ובמיוחד על פנינו – המארגנים. אין מצב שאחרי כל ההשקעה וכל המאמץ לא נזכה לעלות על הבמה ולחלוק עם הקהל את מה שעשינו.
בדרך כלשהי בזמן הסרט – טופלה הבעיה באופן נקודתי והמערכון הוקרן. סימה ואמנון עלו לבמה והציגו את “גיבורי הציונות” – ואנחנו פשוט עלינו אחד אחד כשקראו בשמותנו, והמחזנו במחוות מוגזמות את מה שנאמר במערכון.
ובסוף מול פינהם ההמומות של הצופים התאחדנו ל… צה”ל! מעולם אנשים במדי ב’ לא זכו לכל כך הרבה מחיאות כפיים.
אינני יודע האם נצליח להתעלות על השטות הזאת בהקרנה הבאה (25.9) וכיצד נעשה זאת, אבל אני כמעט ודאי שנעשה משהו גם לכבוד הקרנת “אייקון”.
ואלה הם גיבורי “גיבורי הציונות”:
הפקה: אהוד קינן ודנה אהרן.
אמנון (הוא הבוס): דנה אהרן.
סימה: מאור סיטבון.
אליהו גולומב: יואב פויירשטיין.
דוד בן גוריון: עידו קינן.
זאב ז’בוטינסקי: אהוד קינן.
יצחק שדה: צחי מורד.
ברל כצנלסון: עודד פויירשטיין.
דבורה בארון: יעל חן.
צה”ל: אסף שגיא וגל רביב.
אם ערוץ 10 לא ייסגר פתאום (ואני מאמין שהוא לא ייסגר בסופו של דבר – כי כל הצדדים פה בעמדה של “תחזיקו אותי” בשביל ללחוץ על האחרים. גם אם כן ייסגר, זה לא יקרה כל כך מהר), בשבת תחל העונה השלישית של הישרדות הישראלית באיי הפיליפינים.
מיד על התוכנית, אבל כמה מילים על האירוע לפני כן. האירועים של ערוץ 10 לבלוגרים בדרך כלל מאורגנים כהלכה. הפעם היו פה ושם בעיות – הוא התחיל ב-5, שעה שאנשים עוד עובדים בה והיה במיקום “סודי” שלא הורשנו לדעת מה הוא ואף כיסו את עיננו עד שהגענו אליו.
המטרה הייתה לעזור למיתוג של הישרדות – כיסוי העיניים היה זהה לעיניהם המכוסות של המתמודדים, והמיקום – ספא פרטי באבן יהודה – נבחר כדי “להרגע לפני עונה סוערת”. בכל זאת אני חושב שההפתעה לא הייתה מתקלקלת אילו הייתה נקודת איסוף גם במחלף פולג – וזה היה יכול להיות נוח יותר מבחינה לוגיסטית.
האירוח עצמו כלל מסאז’ים בכל מיני שיטות שנעות על סקלאת הניו אייג’ או עם שמות ניו אייג’ים שנמנעתי מלקחת בגלל שהם אינטמיים מדי לטעמי האישי, ואוכל בז’אנר המזטים\אנטיפסטייים למיניהם שהיה בהחלט סביר, ובסוף חולקה מגבת.
ולתוכנית עצמה
אני חייב לפתוח ולהגיד שאני לא אוהב את הישרדות – לא האמריקנית, ולא הישראלית. לא בגלל שאני חושב שזה גרוע. ניסיתי מספר פרקים ממספר עונות משתי הגירסאות – ופשוט אין לי סבלנות לזה, ואני לא מוצא בזה עניין. גם את ה”מירוץ למיליון” ו”המתמחה” עם דונלד טראמפ שהיו הריאלטיז היחדים שצפיתי בהם – הפסקתי. היה קשה לי לעקוב ובשבל מסויים חדל בהם העניין בעיני.
הפרק הראשון בעונה השלישית, או לפחות החלק אותו ראיתי בהקרנה, עמוס בטוויסטים ובשינוי החוקים והפורמט. זה נועד על מנת להפתיע ולהקשות על המתמודדים לתכנן צעדים מראש. בגדול, ומבלי לספיילר אומר שלא תמיד משתלם להגיע ראשון או לעמוד במשימה. לפעמים זה פועל לרעת המתמודדים. לרוב זה מעצבן את הצופה.
עבודת הליהוק של אותם מתמודדים די טובה. מדובר בדמויות שאפשר לחבב, להזדהות איתן, לצחוק עליהן, לשנוא אותן וכמיטב הקלישאה – לא להתעלם מהם או להיות אדישים אליהם (אישית, אני מחבב את הדס מאלקנה שחיה בספר ואת קריספל עוזר המנופאי). שנאהב את הדמויות – זו בדיוק המטרה של כל תוכנית טלוויזיה. כולם גם עוברים מצלמה, אם להתנסח בפוליטקלי קורקט – ובכל ריאלטי נשמעות טענות על זה שאין אנשים “אמיתיים” שנראים פחות טוב ממה שאנחנו רואים על המסך.
עורך התוכנית נשבע שוב שההפקה לא מתערבת, ולא מביימת את המתמודדים או הסיטאציות. לכל היותר מנחים אותם לדבר במשפטים שלמים בעדויות – כלומר להשתמש בשמות במקום “הוא” ו”היא”, לפרט מעבר ל”כן” ו”לא” ו”כשהגענו לשם” וכדומה. קשה לי להאמין לזה – ולכך שהבמאים והצלמים במקום לא ביקשו לכל הפחות לחזור על דברים שנאמרו או נעשו אם הם לא צולמו או הוקלטו שוב.
קשה ולא תמיד משתלם לביים אנשים שאינם שחקנים מקצועיים, ואין להם נסיון מול מצלמה ולגרום לזה להראות טבעי – אפילו אם הם צריכים לחזור על משפט שהם כבר אמרו לפני שניה ולא להקריא טקסט שכתבו להם (ויש לי מספיק הופעות משל עצמי מול מצלמה בשביל להוכיח את זה). אבל כצופה זה לא ממש משנה לי – לא בהישרדות ולא בתוכניות אחרות. זה גם לא מעניין אותי אם ההפקה סימנה פייבוריט ועזרה לו לנצח.
יותר מאשר זו תחרות ריאלטי – בעיני זו תוכנית טלוויזיה שאומרה לבדר. מהפרק החלקי שראיתי של השרדות 3, ובחלקים שגיא זוארץ לא מתאר כל דריכה על החול וכשהמתמודדים לא חופרים לצופים ואחד לשני – היא מצליחה לעשות את זה.
ועם כל זה – האם אצפה בעונה השלישית? שאלתי וגם אענה – לא נראה לי. על סמך כל מיני שטויות שאני כותב בטוויטר, ואחרי שידור התוכנית הדוקומנטרית על הפרעת קשב, חברי לעבודה אמנון מרנדה הצביע על כך שאני עונה על חלק מהסימפטומים.
יכול להיות שבאמת יש לי דרגה מסויימת אך לא קלינית של הפרעת ריכוז. או סתם רמות ריכוז שונות מהמומצע – כי בשביל ליצור אותו צריך שיהיו גם נתונים סביבו. אם התוכנית הייתה מורכבת מ-20 פרקים שבועיים בני שעה, יתכן שהייתי צופה וממקסס את מה שהפסדתי.
נסיון העבר שלי עם המירוץ למיליון הישראלית הראה לי ששבוע וקצת של ריחוק מהטלוויזיה יוצרים פער מאוד גדול שפשוט אין זמן להשלים.
גם אם לא אעדר ואהיה פנוי כל רביעי ושבת, שני פרקים ארוכים מדי שבוע, על פני עונה של עשרות פרקים – זה פשוט משהו שאני לא יכול להתחייב אליו.
אז שעות הבוקר, ואני עובד ועסוק, ומקבל שיחת טלפון שמנסה למכור לי משהו ומספרת לי על שינויים בחוק הבריאות או אני לא יודע מה ושהם מציעים משהו שלא מעניין אותי מה הוא.
אז אני מפנה אותה ללקוח הבא שלה, על ידי כך שאני אומר שאני לא מעוניין ומנתק את הטלפון. גס רוח? יתכן, אבל גם להתקשר אלי ולמכור לי דברים. בעניין חוק הספאם – אם אני זוכר נכון הוא נוגע רק למערכות חיוג אוטומטיות ולא לטלפונים אישיים. ועדיין זה מפריע ומציק וטורדני.
בכל מקרה, במקום לעבור ללקוח הבא ולהרוויח עמלות, מחליטה הנציגה (שלצערי שכחתי את שמה) לחנך אותי ומתקרשת שוב. “אהוד, ככה לנתק לי בפנים?”, היא שואלת, “יש דרך להגיד שאתה לא מעוניין”. “סליחה??!!?” אני שואל ומדגיש בטון שלי את סימני הקריאה והשאלה.
“אני מנסה לדאגו לבריאות שלך…” היא אומרת, ומעצבנת אותי עוד יותר (ומי שמכיר אותי יודע שאני לא מתעצבן כל כך הרבה). אז אני מחליט לקטוע אותה “את לא דואגת לבריאות שלי! את מנסה למכור לי משהו ואני לא רוצה אותו”. ושוב סימן הקריאה הודגש בטון הדיבור שלי, כי בטקסט אני נמנע מסימן הפיסוק הזה.
“זה בסדר, יש מספיק אנשים שירצו לקנות את השירות”, היא מתרברבת, ואז רומסת עוד גבול “אבל אתה בן אדם יותר מבוגר ממני וככה אתה מתנהג?”. וואט דה פאקינג פאק?????????? (הפעם את סימני השאלה המרובים חשבתי) “מאיפה אתה יודעת מה הגיל שלי?” אני שואל בתמימות אבל יודע את התשובה. “יש לי פה את הפרטים שלך, ואני רואה שאתה יותר מבוגר”.
אז אם היא מחנכת אותי, גם לי מותר לחנך אותה, ואז אני אומר לה שהיא חצופה שהיא משתמשת בפרטים האלה, וחצופה שהיא מתקשרת למכור לי דברים, ואז היא מסבירה לי שקופות החולים שלחו אותה, והיא אומרת בי שלוש פעמים והשיחה מסתיימת.
פרטים נוספים ושם החברה בהמשך. כל שנותר לי להגיד עכשיו זה “דאבל יו טי אף??”
קודם כל תצפו בווידאו. יקח לכם שתי דקות ועשרים שניות.
נכון, כבר היו בובות ששישמשו ככתבי שטח בעבר, קרמיט הצפרדע, למשל.
אבל לשרגא, שפיילוט איתו עלה היום ב-ynet, יש את האישיות המיוחדת שלו, וזה מסוג הדברים שאני באמת שמח שיש לי הזדמנות לקחת בהם חלק, וניתנת לי הבמה להציג אותם.
עידוק פירסם פוסט על מרכאותוכל מיני שטויות שיש על פחיות של טשולענט, או איך שתרצו לאיית את זה.
מתחת לפני השטח והצחוקים על מרכאות ומרכיבי המאכל, מסתתרת פרארפזה פוסט מודרנית ליצירת פחית המרק של אנדי וורהוול. זה מובא בבלוג שהוא תוכן גולשים שמסמל את 140 תווי התהילה של הגולשים. כאילו דה.
אז רציתי לכתוב את התגובה המתחכמת הזאת בבלוג שלו. או לחילופין, לצטט שורה משיר עברי מתאים. הזול מביניהם. חיפשתי באינטרנטים את “תה עושה סחרחורת” של להקת גזוז בשביל למצוא את הציטוט המדוייק “וטשצ’לוונעאט עושה ורידים” . זה השימוש הנכון במרכאות, אגב.
ואז מצאתי ביוטיוב קליפ ביתי לשיר. אני באופן כללי לא מחבב קליפים מילוליים – כאלה שהמילים מתארות אחד לאחד מה שקורה על המסך, אלא אם זה הז’אנר. בכל זאת מדובר בביצוע חמוד משעשע וכיפי לצפיה.
הייתי מוסיף גם משהו על זה שאיזה יופי שהצעירים האלה מכירים את גזוז, ועושים להם כזאת מחווה, אבל ממרומי הכמעט 27, אני עדיין לא בגיל שאני יכול להגיד את זה.
בכל ישיבה על חוק המאגר הביומטרי (ובכל ישיבה בכלל בכנסת) עוברת הקלדנית שכותבת ומקליטה את הפרוטוקול בין כל היושבים סביב השולחן, או מעבירה דף ומבררת את השמות של כולם.
זה בשביל שיהיה אפשר לתעד כמו שצריך את הנאמר בישיבה, למען יראה הציבור, יקרא, ויבין מה באמת קורה שם, בבית המחוקקים (לא תמיד מה שלמדנו בשיעורי אזרחות בבית ספר, אגב. די שונה מזה).
בכל מקרה, מסרתי את שמי באחד הדיונים האחרונים, והוא אכן הוסף לפרוטוקול ב”מוזמנים”. במהלך הדיון לא אמרתי כלום – רק תיעדתי, אז לא הוצמדו לי ציטוטים.
אז התברר לי, שמי שתימלל את הפרוטוקול לא ידע מי אני (ואני לא מצפה שידע) – אז צריך לבדוק איזה אהוד קינן השתתף שם בדיון. לדיקן הפקולטה לכימיה בטכניון הנושא את שמי, כנראה אין סיבה להגיע לדיון בוועדה הזו. למישהו שנוסע במשך שעה וחצי ימינה-שמאלה או מצטלם עם סלבים ברקע (מה שעולה בגוגל כשמחפשים את שמי) בטח אין סיבה לבוא, או לפחות שילך אחרי שהוא מצטלם עם שטרית.
אז מי נשאר ושמו שורבב לפרוטוקל הדיון? יש עוד “אהוד קינן” בעולם, שאף נושא בתפקיד ממשלתי – שימו לב לרשימת המוזמנים בנוסח הלא-מתוקן של הפרוטוקול.
והחוק? מי שעוקב אחרי הסיקור ב-ynet יכול בוודאי להבין שהוא מעורר מחלוקת ושאלות בנוגע לסעיפיו והמהירות בה הוא נידון. שטרית, מנגד, מאמין שהמאגר יהיה מוגן כהלכה (כשם שמאגרים רבים אחרים, כמו התיק הרופאי מוגנים) ושהוא נחוץ בשביל למנוע זיופים.
אתמול התקיימה הפגנה נגדו בסינמטק תל אביב. כרגע ההצבעה לא מופיעה בלו”ז של מליאת הכנסת, אך יתכן מאוד שזה ישתנה והחוק יובא להצבעה כבר השבוע.
חשבון הויזה האחרון שלי היה חסר תקדים. עדיין בתחום 4 הספרות, אבל בהחלט חסר תקדים וגבוה מדי.
לפיכך, בדקתי באינטרנט את הפירוט ועברתי אחד-אחד על הסעיפים על מנת לראות על מה הוצאתי כל כך הרבה כסף, והיכן אני יכול לחסוך. לשירות הקוראים הבזבזנים, הנה מספר דברים שכדאי שאני אפחית או אמנע לגמרי מהם. אשמח לשמוע עוד עצות.
1. אכילה בחוץ – יותר מדי. אני יודע לבשל לעצמי כבר מגיל 10 וסתם מתעצל להכין בערב אוכל לארוחת צהריים בעבודה. לא הגיוני להוציא לפעמים 40 שקל ביום על אוכל ושתיה בצהריים.
2. דלק – צריך להפסיק לסוע למקומות באוטו. זה ישתנה בקרוב ויהווה חסכון משמעותי של מאות שקלים בחודש.
3. הפקת סרטים – ציוד והוצאות נלוות זה עניין יקר. צריך לקחת ממנו מנוחה.
במהלך היומיים תיעדנו וצילמנו את ההפקה. עורכת הווידאו תמי אברהם, יחד עם עורך מדור הקולנוע של ynet דרור עמיר, ישבו על החומרים שהבאתי להם ומתוך כשעה וחצי ערכו 3 דקות שמצליחות להעביר את תמצית החוויה. ליוויתי את הווידאו גם בכמה מילים (משהו כמו 1,000).
תוכנית הרדיו “ץ סופית”, לה אני מאזין ובה אני אפילו התארחתי פעם, יצאה לחופשה קצרה בת שלושה שבועות.
אז מה עושים בחופשה? אני משער שכותבים ומקליטים עוד מערכונים ולא באמת נמצאים בחופש. זה לא קל למלא תוכנית שבועית בת שעה. מה עוד עושים? את “קומיקץ” (RSS) – קומיקס שבא עם הסברים.
בניגוד לבריחה מהמציאות שמאפיינת את הטלוויזיה שלנו, “שובר שורות” מציגה אלימות, מחלות, סמים ועוני ללא מסננת, אבל בצילום מוקפד ומושקע. אני מכור (לסדרה, לא לסמים)
ביום שישי אסף שגיא ואני הגשנו את הסרט שיצרנו יחד עם עוד 16 חברים עם הרבה זמן מיותר. מאז מתחשק לי בעיקר לישון, מחאר שזכיתי לפחות מ-4 שעות שינה מיום רביעי בבוקר ועד שישי בערב.
אני עוד אכתוב בפירוט על כל היומיים המטורפים והעבודה הבלתי אפשרית, ואפילו יהיה וידאו מאחורי הקלעים, שכולל בעיקר את אסף צועק עלי להפסיק לצלם ולהתחיל לעבוד.
בינתיים, אזמין אתכם להקרנה של הסרט בסינטמק תל אביב. אם לא יהיו שינויים זה יקרה ב-11.7, יום שבת, בשעה 15:00 (לאירוע בפייסבוק). כרטיסים בקופת הסינמטק.
לסרט קוראים “נדחק לפינה”, ומי שמופיע בתמונה הם השחקנים אלון גור-אריה (מימין) ומישל דור, שמשחקים יחד עם יעל חן, יובל חקלאי ומאור סיטבון – בתפקיד אורח מפתיע. הסרט הוא בסגנון פילם נואר, ומספר את סיפורו של בלש שנקלע לסכסוך פוליטי בין שני שרים.
ומה קורה אחר כך? ב-12.7 הסרט יעלה לאתר 48 של מקו, שם יהיה אפשר להצביע עבורו כחביב הקהל. ב-9 ביולי אנחנו אמורים לקבל תשובה אם הסרט עלה לגמר. אם כן – תוכלו לראות אותו שוב בפסטיבל ירושלים ב-16.7, יום חמישי בערב
אגיד בפעם ה-1,000 תודה לכל הצוות המטורף שלא ישן ועשה מעל ומעבר בשביל שנוכל להוציא סרט, ונתראה בסינמטק ובירושלים.
יכול להיות שהזכרתי בשלב זה או אחר שיש לי חבה לסרט שליחות קטלנית 2. פוסטר הסרט תלוי אצלי בחדר, ואף רכשתי את הדיוידי כשהוא יצא.
למרבה אכזבתי, הפיצ’ר היחיד שהיה בדיוידי הוא תיאור מילולי של מה שמתרחש על המסך, לטובת לקויי הראיה. נשבע לכם שהיה פיצ’ר כזה - ממש כמו האישה בבועה לחירשים - רק הפוך. אז נאלצתי אחרי זה גם לרכוש את הדיוידי לאספנים. שם, עם הקלדת תאריך יום הדין, 082997, עולה גירסה מורחבת מורחבת של הסרט עם סיום אלטרנטיבי.
אניהוז, ציפיתי זמן רב לגירסה השלישית, שתהיה עם אקשן מגניב יותר - ואולי אפילו תסגור כל מיני קצוות בעלילה. זה לא קרה. היא יצאה לפני כשש שנים - והתאכזבתי. למרות ש”עלייתן של המכונות” היה אמור להיות גם סוג של פארודיה על עצמו ועל השניים הקודמים - בצפיה חוזרת אני עדיין מאוכזב.
והנה מגיע הסרט הרביעי Salvation, או “התעוררות”, כפי שנקרא בעברית. חשבתי לעצמי שבאמת לא חירבנו את המותג מספיק, אבל לטובת המסורת הלכתי עם שני חברים שגם מזמן לא ראיתי. את הציפיות השארתי בבית.
הופתעתי לטובה. אסתכן ואגיד שהסרט הרביעי בסדרת שליחות הוא לא פחות ממצוין. אין ממש אין קשר לסדרה The Sarah Connor Chronicles (שאני חושב שהי צריך לתרגם ל”חיי שרה”), ואין בדיוק רצף עלילתי מהסרט השני או השלישי.
אבל זה לא משנה. לא אמור להיות כזה. הכל מתאפס, ושוב אנחנו במצב כמו ב-T2 שסקיינט הופכת למודעת לעצמה, יום הדין מצליח, ומי שנשאר זה בני האדם הומרדים שמתחבאים בכל מיני מקומות ומנסים לשרוד ולנצח את הרובוטים.
שוב רובוט נשלח מאיפהשהו להגן על קונור, ושוב יש ספק אם אפשר לסמוך על מכונה. אין רובות מגניב ומחליף צורות ממתכת נוזלית, אבל יש אקשן לא רע בכלל, סצינות מגניבות של קרבות ומרדפים - שאחד מהן כוללת אופנוע ומשאית.
נשמע מוכר - בגלל שזה לקוח מ-T2, כמו גם עוד כמה סצינות וטקסטים והפעתה קטנה ומשמחת (לא הולך לספיילר, צפו בסרט או חפשו בגוגל). הסרט מתחיל טוב, והולך ומשתפר וממש עובר בכיף. העלילה כמובן מטופשת ולא הגיונית, והסוף צפוי ומאוד קיטשי - אבל אלה מרכיבי חובה בסרט אקשן קיצי. סרט חמישי? אני מקווה מאוד שלא.
יש לי נטיה לקחת על עצמי דברים שאין לי זמן לעשות. במקביל לעבודה במשרה מלאה (וקצת חיים חברתיים) אני עורך (לאט אבל בטוח) פיצ’רים לדיוידי של המוסד הסגור, מגיש פודקאסט שבועי, מקשקש בטוויטר, מצטלם עם סלבים ברקע ומפיק סרטים.
איך עושים את זה? שעות שינה זה משהו שאפשר לצמצם בו. ויש פעולות שניתן לעשות בו זמנית כדי לחסוך זמן. כל מי שראה פרק של מיסטר בין יודע שאפשר להתלבש, להתגלח ולצחצח שיניים תוך כדי נהיגה, למשל. למרות שטרם ניסיתי ספציפית את אלה.
אם לחזור לעניין ההפקות - אחרי שעשינו את השיווד של המוסד הסגור שהיה אימון טוב בשבילנו, ובזמן ההפקה של “דייר להשכיר” (שנמצא כעת ממש לפני ראף-קאט והלחנה [מוזיקה מקורית של דנה, יאי!]), פלטתי ש”אולי אחרי זה נשתתף באחת מתחרויות האלה שעושים סרט ביומיים”.
זה בלי קשר לעוד לפחות שלושה-ארבע רעיונות לדברים שאחד מהם מאורגן לי בראש, והשני ממתין לי בתור תסריט כתוב לשניים עשר פרקים של סדרת רשת קומית - ואנחנו עוד נפיק אותם.
והנה, רק דיברתי על התחרות, וגם אני וגם אסף (שביים את דייר ואת השיווד) קיבלנו במייל פרטים על תחרות 48 שעות. מפה לשם, ומאיזה רצון עתידי שלי לעשות משהו ביחד עם החבר’ה של “דייר” ושל השיווד - שילמתי לפני איזה שבוע וחצי 350 שקל ונרשמתי לתחרות כראש קבוצת “דורבנות“. השם נבחר על פי שם האתר של אסף מאחר ש”סלב ברקע” זה שם מטופש לקבוצה.
אז למה עשינו את זה? התשובה המתבקשת היא “כי אנחנו יכולים”. האמת שהתחרות תציב בפנינו אתגר ותבחן אם אנחנו באמת יכולים - אני מאמין שכן. מזניקים אותנו ב-17 ביוני ותוך 48 שעות צריך לכתוב, להפיק, לצלם ולערוך סרט כאשר בהגשה הוא צריך להיות על קלטת גמור לגמרי. בהזנקה מקבלים ז’אנר, שורת דיאלוג, דמות, ואביזר שחייבים להופיע כולם בסרט.
אחרי שדיברנו עם כולם באופן עקרוני על העניין שלחתי היום מייל “מי לדורבנות - אלי” (זו לא באמת הייתה שורת הנושא) על מנת לגייס את הצוות, והתחלנו לקחת הצעות מחיר לציוד. זה נכון שאפשר גם לצלם סרט במצלמה ביתית, ללא תאורה וסאונד - או לפחות עם ציוד מינימלי שאפשר לשאול מחברים. אבל בלחץ כזה של זמן עדיף, לטעמי, שיהיה ציוד מקצועי בסיסי, כי זה משהו פחות לדאוג לו.
הציוד שנצטרך לקחת בתשלום יחד עם דמי ההרשמה מעמידים אותנו על הוצאה של כ-800 שקלים. שבהתחשב בתקציב שהעמדתי לצורך העניין מדובר בחריגה של 800 שקלים בלבד, אז זה לא כזה נורא. יהיה מטורף. בטח עוד אעדכן על זה.
ברחוב מאז”ה בתל אביב עומד בניין שהיה מיועד למשרדים, ואמור להפוך בניין מגורים. בחודשים אוגוסט-נובמבר 2008 הוא שופץ, והשכנים מסביב התלוננו על הרעש, התאורה והקטנת מספר מקומות החניה.
מדובר בבניין של “הבלוק”, תוכנית ריאלטי חדשה של ערוץ 10 שתתחיל בשבת. אני הוזמנתי לסט, כבלוגר ששם הבלוג שלו הוא “’שמלבד בבלוג שלו כותב גם בYnet’” על פי אתר אייס. צפינו בפרק הראשון של התוכנית, ועשינו סיור ונדילזם קטן בבניין - תיכף אסביר.
על פי ההפקה מדובר לא סתם בריאלטי, אלא במציאות - שזה שקול למשפט האלמותי מהתוכנית “רמת אביב ג’” - “מחמאה ממך זה ממש קומפלימנט”. אל תשאלו אותי למה אני יודע את זה. אבל כנראה מדובר בדרך אלגנטית להגיד - אנחנו ריאלטי אמיתי שלא עושה עוונתות, ושההפקה לא מתערבת בו ומשבשת תוצאות או וואטאבר.
ומה עובד במרכז הריאלטי הזה? בעיקר חברת נדל”ן שרוצה למכור את הדירות בבניין ולעשות הרבה כסף. כי זה מה שחברות נדל”ן עושות. ואם מוכרים לנו בתוכניות בערוצים המסחריים גבינות, משקאות קלים וחברות סלולר, אז למה שלא נקבל גם חברת נדל”ן בפריים טיים.
הרעיון של התוכנית, שמבוסס על פורמט אוסטרלי , וישמש גם תשתית למודל עסקי לחברה (אם התוכנית תצליח ותיצור את הבאזז שהם רוצים סביב פיסת הנדל”ן הזאת שמשקיפה לרחוב מנחם בגין הסואן), הוא שנותנים לחמישה זוגות חללים לא בנויים בבניין הנטוש. יש שם צינורות שיוצאים מכל עבר, אפר ואבק וחול, הקירות שכבר בנויים לא מטוייחים, ועל חלקם מרוסס גרפיטי. או כמו שקוראים למקום כזה בתל אביב - 900 דולר לא בדמי מפתח.
אנשים שיקנו דירות יוכלו לשפץ אותם לבד בליווי של החברה - במקום לקנות דירה מוכנה. באופן דומה המתמודדים מקבלים שלושה חודשים, ו-200,000 שקל שהם צריכים להחליט איך לתקצב בשביל להפוך את הדירה למדהימה. בגמר תהיה מכירה פומבית של כל הדירות לכל מיני מיליונרים, והדירה שתימכר בסכום הכי גבוה תזכה את משפציה בפרס. ראינו את אלה המשופצות, ואני מקווה מאוד שהדירה בה דחפו את המקרר באופן כזה שמנטרל כל שימוש בתנור - לא תזכה.
כן, זה קצת כמו במשימה בודדת מהמתמחה עם דונלד טראמפ, רק עם חמישה זוגות (שגרים בתוך הדירות הלא בנויות הללו, ללא שירותים כמו שצריך או מקלחת) ועל פני עונת שידורים שלמה. אפשר רק לקוות שלא יפרמטו את זה מחדש כמו ריאלטים אחרים שעוברים גיור, ושגמר יגיע בטרם יחלפו 1,712 פרקים, לא כולל “אופנת הבלוק”, “הבלוקרים מדברים על הבלוק”, “מבלקים בליקלוק עם דץ” ומי יודע מה עוד. אבל גם אם לא, זה עדיין יהיה הדבר הטלוויזיוני הקרוב ביותר לצפיה בצבע מתייבש. כך לפחות מהפרק הראשון והלא ערוך עד הסוף. אולי צריך לתת זמן להכיר את הדמויות ולחכות שיהיה קצת אקשן.
וכשזה מאחורינו, אני חייב להגיד שהאירוע להשקה של התוכנית היה מגניב ביחס הפוך לזה שהיא עוסקת בנדל”ן ושיפוצים. אחרי הצפיה בפרק והסיור בדירות המשופצות - עמדנו ושברנו קיר. לא שלא עשיתי את זה בעבר, אבל תמיד נחמד לשבור קיר. סיפור מהעבר הרחוק - כאשר שיפצנו את ביתנו, אני ואחי ירדנו למטה עם דליים של שברי קיר והריסות כדי לזרוק בזבל. אחת השכנות שאלה, ונשבע לכם שאני לא ממציא את זה, “אתם עוברים דירה?”.
אחר כך, באחת הקומות שגם תעבור שיפוץ ותימכר בתור חלל ריק שהיה פעם בערוץ 10 בתוכנית ריאלטי והדיירים יכולים לעצב אותו בעצמם, קיבלנו הסבר על גרפיטי עם אייר-בראש, ואז אמרו לנו לצייר על הקירות גם. אבל עם גרפיטי ספריי - קצת פחות כיף. בתמונות פה מהפליקר יש כמובן את כתובות הבלוגים, ועוד איזה שתי בדיחות מטומטמות.
ואגב - בשביל ליצור עוד באזז, ההפקה הכריזה על שתי פעילויות שיזכו בפרסים - לנחש איזו דירה תזכה בסוף, ומהבלוגרים היא ביקשה להפיץ את זה בכמה שיותר אתרי שתיימאפס. מבין אלה שנכחו שם, אם מישהו יעלה את זה בטוויטר-יוטיוב-פליקר-פייסבוק-בלוג-יצעק למגהפון או משהו - יקבל סופ”ש באחת הדירות.
התלוותי היום לשיעור במכללת ספיר שבשדרות, לאילן יצחייק, לשעבר עורך המשנה של ynet (שזה אומר לשעבר הבוס שלי) ומישל דור, חבר וקולגה, שמלמדים שם. למה עשיתי את זה? מי שמכיר את מישל יודע שכל נסיעה איתו היא בדרך כלל יום כיף, אבל גם רציתי קצת לעבוד עם הסטודנטים שאת חלקם פגשתי בכנס אילת.
הם התחלקו לשלוש קבוצות של כ-7-8 אנשי צוות - וכל צוות נשלח למקום אחר באזור על מנת לצלם כתבה שנושא הגג שלה הוא תקופת הרגיעה. את מי לראיין, איזה צילומי רקע לקחת ומה לשאול את המרואיינים - זו הייתה החלטה של הסטודנטים, כאשר הוצבה מגבלה של 12 דקות חומר גלם עבור כתבה תיאורית של שתי דקות. עבור מהדורת חדשות שמשודרת בערב וצריך להוציא כתבה מוכנה לפני השידור - זה די הגיוני.
לתלמידים אין נסיון מעשי בצילום כתבות וידאו, והייתה מגבלת זמן קשוחה מאוד ולמרות זאת הם הצליחו להביא חומרים מעניינים. ואני לא אומר את זה רק כי הם קוראים את הבלוג (אתם קוראים כן? תראו סימני חיים בתגובות - תתנו ציון למרצה), אלא בגלל שזה מאוד מאתגר פשוט לצאת לשטח ולקוות שאפשר יהיה לראיין מישהו, ושהוא יגיד לך משהו מעניין, תוך שעה וקצת.
התפקיד שלי ושל מישל היה לתרום מהנסיון שלנו ולדמות את החוויה שיעברו בחדר העריכה - כאשר אנחנו מספקים את חוות דעתנו אילו חומרים היו טובים, איפה היה צריך לחתוך ולהמשיך הלאה, מה היה אפשר לשפר, מה עוד היה צריך להיות בחומרים, מה עושים בשטח כשאין את מי לצלם אבל צריך עוד מרואיינים (שאלה שלא תמיד יש עליה תשובה פשוטה, אגב) ועוד.
אני מוצא את עצמי לא אחת צופה בכתבות בטלוויזיה וצועק בייאוש למסך. אני לא חושב שאני מוכשר יותר מהאנשים שעובדים שם, והרבה פעמים אני בטח פחות מנוסה, אבל יש מקרים שבהם אני משער שכל צופה מתעצבן שעובדים עליו או שמחפפים לו בעבודה.
אני חושב שזו הסיבה העיקרית שהחוויה הייתה מעניינת ואפילו כיפית עבורי, לקחת חלק בסדנה הזו. הפעם לא הייתי צריך לצעוק על המסך, שמסיבות שלא לי מובנות פשוט מתעלם ממני ומההערות שלי (חברים אמרו לי שהפתרון נמצא בשלט-רחוק - אבל גם עליו צעקתי והוא לא מקשיב), אלא להוסיף את שני הסנטים שלי על הדברים של מישל ואילן לתהליך שעדיין נמצא בהתהוות ולנהל שיחה עם אנשים שבאמת באו ללמוד.
יאללה, אחר משפט הסיום הארוך והסבוך בעולם – קצת תמונות:
הוזמנתי לצילומי פתיחת העונה של “שבוע סוף” על ידי חברי עידו רוזנטל, עורך התוכנית.
אתחיל בקיטורים - התוכנית היא 40 ומשהו דקות נטו, אבל הצילומים נמשכו שעתיים ומשהו, כי השחקנים עשו מספר טייקים לחלק מהבדיחות (ו”סיבות טכניות”, כפי שנאמר לקהל) ובגלל שאת כל המערכונים המצולמים הציגו גם לקהל על גבי מסך וידאו. היושבים באולפן התייאשו מאוד מהר מזה.
כשהקיטורים מאחורינו, אפשר לדבר על התוכנית. אחת הבעיות שלה בעיני, כמו של ארץ נהדרת לצורך העניין, היא שיש מערכונים ארוכים מדי, בהם הבדיחה די ברורה כבר בהתחלה, ואחר כך פשוט מושכים אותה או מאכילים בפכית לטובת מי שלא הבין אותה בפעם הראשונה.
כך, למשל, המערכון על מסודרים קצת נמרח, והמערכון עם הישראלים שנוסעים לתאלינד בשביל לא לפגוש ישראלים. המערכון השני גם בכלל חוזר על בדיחה שסופרה כבר מליון פעמים בכל מיני תוכניות. רותם אבוהב הצחיקה אותי בתור חנהמרגלית, אבל פחות הצליחה להגיש את הבדיחות.
יצפאן הצחיק אותי פעם אחרונה בתוכנית מוצ”ש לפני איזה מליון שנה, וכאן הייתה תחושה גם בזמן הצילומים וגם ביניהם שקשה לו לא להיות מרכז הבמה אלא חלק מפאנל. זה בנוסף להתנהגות גסת הרוח שלו כלפי הצוות והצעקות על אנשים כשדברים התפקששו. מצד שני, אולי זה ההומור שלו ואני לא מבין אותו.
מה כן אהבתי? הדמויות של אורלי וילנאי וגיא מרוז טובות, סטס מיס’זניקוב זו דמות מאתגרת לעשות - כי הוא לא ממש מוכר, אז עידן אלתרמן די הצליח. ליברמן המתנפח והמתפקל היא הברקה שמציגה אותו באופן מאוד שונה מהחיקוי המעולה של אסי כהן בארץ נהדרת (ומאוד מורכב טכנית - אחת הסיבות שהצילומים התארכו) והחיקוי של איתן כבל על ידי מיקי גבע הוא מצויין בדיוק כמו שהחיקוי של מאיר שטרית שהביא אותו לעולם היה מצויין, וזה מה שהחזיק והצדיק את מערכון העבודה.
אהבתי גם את מבזק החדשות (חוץ מרותם, כאמור), ואת המערכון על משפחת הפשע הראשונה של תל אביב שהוצג לקהל בתוכנית, אבל נדחה לאחת התוכניות הבאות, בגלל חוסר זמן.
ובונוס מהסט: השבוע שודר בערוץ 2 סרט על בגידות. אבוהב אמרה שהיא צפתה בו לבד, מאחר שבעלה במילואים. פה צריך לצחוק, אבל עופר שכטר החליט שזה לא מספיק אז הוא אמר משהו כמו “מילואים הא? מילא אותה טוב טוב”. אבוהב ממש לא אהבה את הבדיחה ודרשה שהיא תרד בעריכה.
וזה רק אני או שעפר שכטר בזווית מזויימת מזכיר את גדי יגיל?
אחרי יום עבודה של 15 שעות, אנחנו צילמנו את מרבית הדברים שתיכננו להיום ב“דייר להשכיר”, והיינו באיחור של שעה בלבד מלוח הזמנים המתוכנן. כולם כבר התפזרו הביתה.
צוות של כ-20 איש עבד קשה משעות הבוקר הלא אנושיות וחלק מהצוות הזה ימשיך לעבוד גם מחר אחרי לילה שיהיה ברובו לבן. אף אחד לא התלונן כולל הדיירים של הלוקיישן בו צילמנו. אני עדיין המום מזה.
דברים היו צריכים להשתבש כמובן השתבשו. איחורים, פנצ’רים (אמיתיים - חור בגלגל וזה), תקלות בציוד הטכני, שולחן פוזבול כבד וענקי שנכנס לאוטו שלי ממש על המילימטר ואכל לי שעה מהזמן ועוד שיבושים בהחלט לא עזרו, אבל גם ממש לא עצרו את העבודה.
יש עדכוני וידאו סלולרים בקוויק שלי, אבל לא ממש רואים שם משהו ברור. צילמנו גם קצת מאחורי הקלעים ומליון סטילזים. אני מקווה שאוכל להעלות כמה דברים בקרוב ולתת טיזר עד שהסרט יצא.
יש לי וידוי. טקס הדלקת המשואות הוא מהאירועים הטלוויזיונים האהובים עלי. השירים ברדיו הופכים פחות ופחות “עצובים”: מ”אפר ואבק” ו”חורף 73″, דרך “ואיך שלא” של אריאל זילבר (שהוא הכחיש שכתב על כלבתו, וחבל שהרס את המיתוס), עוברים לעוף גוזל. לאן? שואלת נעמה.
ואז מגיעי דוד רוקני - שבאופן לא ברור מנהל את הטקס עוד מלפני קום המדינה (אחרי שהוא מקבל רשות מיו”ר הכנסת. אני תוהה מה יקרה אם הוא לא ירשה לו). בטקס יש נאום שבדרך כלל כולל את הביטויים “ניצבים אנו בפני….”, “חזקים ואיתנים מתמיד….”, ו”אחרי 2000 שנות…”. אחריהם מגיעים המשפטים הארוכים ביותר שנאמרים בטלוויזיה ותמיד נגמרים באותו פאנץ’ ליין “ולתפארת מדינת ישראל”.
אבל הקטע שאני באמת אוהב - זה הדגלנים. הם יוצרים את המספר 61, את המנורה עם ענפי זית, סמלים ישראלים אחרים, ובתקווה ששנה הבאה תהיה בסמל המתמטיקה ואז נזכה לראות את הביצוע שבכותרת.
לפני שמיליון ילדים בכחול לבן רצים להשלים את הצורות השונות ישנם רק 61 חיילים, כמדומני. בכל שנה נוסף דגלן לריקוד לפי שנות עצמאות ישראל. וכאן עולה השאלה – מי משיג לי צילום של טקס הדלקת המשואות הראשון בו חייל בודד נלץ ליצור מגן דוד?
והנה שני קטעי וידאו - הראשון זה שיר הפיקניק של יאיר ניצני שתמיד מצחיק אותי. השני - מישל דור ושוקי גלילי עושים מנגל ממארז של מחשב, ובונוס שמישל הוסיף - פספוסים שלנו מהשנים האחרונות בצילומי כתבות וידאו. אחרי שלוש שנים של עבודה איתו אני יכול להגיד שזה רק קצה הקרחון. חג שמח!
אני לא באמת טרקי. אני ראיתי את הסדרה פחות או יותר כי זה מה שהיה בטלוויזיה בצהריים, וחיבבתי אותה. אני משער שבאתי עם ציפיות שונות לסרט סטאר טרק (שזה תרגום של סטאר טרק למי שתהה), ובגלל זה התאכזבתי.
הסרט נפתח במותו של אביו של ג’יימס טי קירק, ובשניות האחרונות של חייו, אותן הוא מנצל בשביל להגיד שטייבריוס זה שם מטופש. מי שראה פרק אקראי של לוסט, עליו חתום ג’יי ג’יי אברמס למרות שחלקו שם לא גדול, יודע שלפעמים סאגה מסתיימת בלי דיאלוג, עם מוזיקה של כשתיים-שלוש דקות ואנשים מסתכלים לשמיים או אחד אל השני. ככה גם נולד קירק בדקות הראשונות של הסרט שביים אברמס וקצת חבל.
מפה והלאה, רפרנס לסדרה המקורית משנות השישים שהופיע במערכה הראשונה יופיע כמעט בכולן בסרט של למלעה משעתיים. אחרי הצגה קצת מייגעת של כל דמות, היא גם זוכה להגיד את הקץ’ פרייז שלה מספיק פעמים, וכל הקלישאות של סטאר טרק מחכות מעבר לפינה בחליפה אדומה רק בשביל למות, כמובן. בכל סרט אחר הייתי מואשם בספוילר, אבל מוות של ההוא בחליפה אדומה שהוא לא חלק מהקאסט - פה הסרט כבר מהווה את הספוילר של עצמו.
המעריצים שסביבי קראו לזה קריצות. אבל בחלק מהמקרים זה פשוט היה מרפקים לתוך העין. כל מה שהיה חסר הוא פניה של הדמויות למצלמה שיגידו “זוכרים איך הוא תמיד היה אומר שהוא לא חייט אלא רופא?? אז הנה הוא אומר את זה גם עכשיו!”. היו בכל זאת כמה הפתעות בעלילה, אבל אני די ציפיתי למשהו חדש לגמרי, ולפחות הישענות על הסדרה המקורית.
המלצה? לכו לראות. אל תסמכו על הטעם שלי.
–
בקטנה: התחלתי לשחק עם קוויק ופתחתי שם ערוץ לצורך דיווחים חיים מכל מיני מקומות. היוזר ehud היה פנוי שזה בכלל נחמד.
כבר כמה חודשים שאסף שגיא, חבר ומי שייסד את דורבנות ועורך אותו, ומי שביים את שיווד המוסד הסגור, מדבר על הסרט שהוא כתב ויביים “דייר להשכיר” - סרט אילם קצר על שועל ושפנפנה (אני חושב שהיא ארנבת, אבל שיהיה) שמנסים להתקבל כשותפים לדירה ודרכיהם מצטלבות. פם פם פם פם!! מה קורה ואיך זה נגמר? תראו באקרנים כלשהם, או לפחות באינטרנט. הסרט יהיה באורך של כ-12 דקות.
אני לקחתי על עצמי את תפקיד ההפקה. המשמעות של התפקיד שלי, אותו אני עושה בשבועיים האחרונים, היא לעזור לבמאי להפוך את כל העניין הזה של יצירת סרט למשהו מאוד מאוד טכני, ולפרוט כל שורה בתסריט לכסף, לזמן ולאנשים. פשוט בשביל שנזכור הכל ונעשה את זה בצורה מסודרת. מכיוון שכל דבר דורש הקמה, התארגנות, חזרה או שתיים ומספר טייקים - הכוונה היא להוציא מיום צילום שלוש-ארבע דקות של חומרים שאפשר להשתמש בהם לסרט. אי אפשר ממש ללחוץ על Record ולהשאיר את זה פתוח לארבע דקות - אם כי להיטים גדולים ביוטיוב יוכיחו לי אחרת.
מספר עמודים של תסריט שהחל את העניין הפכו לעשרות עמודים של מסמכים מפורטים המכילים בין היתר מפתח סצינות (שנדע במהירות על מה מדובר כשאומרים “בוא נצלם עכשיו את סצינה 32″) שוטינג (הוראות מדוייקות לצלם לכל שוט), דף קשר של הצוות (כ-15 איש), ציוד צילום ותאורה, אוכל, פרטי ארט ותפאורה - ומי מביא מה (יש 90 כאלה, מי היה מאמין), בקשה לקרן לסרטים קצרים עם תקצוב של הסרט, וברייק-דאון - לוח זמנים שפשוט אומר לנו דקה אחרי דקה בכל יום מה אנחנו עושים.
המסמך האחרון הוא מהמאתגרים להכין כי הוא צריך לקחת בחשבון את המקומות שבהם אנחנו מצלמים, ואת זמינותם של השחקנים ואנשי הצוות. וכשאני אומר “לקחת בחשבון” אני מתכוון לכך שהתחשבנו בשחקן שפנוי ממש רק ליום אחד של צילומים, ולקחנו אותו בסך הכל ליום ושליש. מבחינת הפקה קולנועית - אני רושם את זה לעצמי כהישג.
את כל הניירת הזאת, יחד עם הציוד, האוכל, הצוות וארבעה שחקנים טובים ומצחיקים מאוד ניקח בשני הסופ”שים הבאים לשלושה עד ארבע ימי צילום שבשבילי יתחילו באזור 7 בבוקר ויסתיימו כנראה ב-6:59 שלמחרת. על הסט מגיע התפקיד הקשה יותר - לצעוק על הבמאי שהוא לא עומד בלוח הזמנים הנדיב מאוד שאני והצלם, אייל בראל, נתנו לו, לוודא שבזמן שסצינה אחת מצולמת הצוות ואני עובדים על הכנות לסצינה הבאה, לראות שאף אחד לא מבריז ושאף אחד לא מתעייף ובורח באמצע יום הצילום, ליישב סכסוכים שאולי יתעוררו שם ועל הדרך אני חושב שגם אביים את מי שיצלם את מאחורי הקלעים (כי אנחנו כבר חושבים קדימה על ה-DVD).
אני מאוד מקווה שאני אצליח בין לבין לעשות קצת לייב בלוגינג\לייב טוויטנג ולהביא תמונות וקטעי וידאו קצרים מהסט. ואני אפילו שוקל לאכול קצת ולישון בין לבין.
די נמאס מהטוויטר הזה. כלומר לא נמאס ממנו, זה כלי נוח ויעיל, בין השאר עבור בלוגרים עצלנים שאין להם יותר מדי לה להגיד. אבל נמאס לפעמים לשמוע עליו או לדבר עליו.
עכשיו הסבר לקצר בתקשרות ולזה שאני אומר “מה?!” כמו אדיוט לא מנומס. ראיונות כאלה מתואמים כמה שעות-כמה ימים לפני כן. דקה שתיים לפני השידור המפיקה התקשרה אלי, כמקובל, ואמרה לי שאחרי הפרסומות אודי יפנה אלי. אז אותה שמעתי מצויין, וגם את הפרסומות ששודרו לפני הקטע. ואז אודי אכן פנה אלי ושמעתי אותו מאוד מאוד חלש, אפילו שהיה מדובר בטלפון קווי. משונה.
לצערי הראיון ארך 3 דקות בלבד. אבל ככה זה ברדיו ואני מקבל את זה - מדברים איתי בין הרבה אייטמים אחרים. אמרתי את מה שחשוב ומתאים לראיון.
הכנתי לי גם מראש עוד כמה דברים שרציתי להגיד על סמך שאלות שהנחתי שאשאל במרה שיהיה יותר זמן, אבל לא הספקתי, למרות שעכשיו בהאזנה חוזרת אני חש שזה דיבור יותר מהיר מהדיבור הרגיל שלי.
חשבתי למשל שהמגיש ישאל אותי למה לעשות את זה, למה לכתוב עדכונים כאלה? אז זו שאלה טובה באמת, ואני משער שהתשובה תהיה זהה לשאלה של למה אודי סגל קם בימי שישי בבוקר ומגיש תוכנית רדיו - כי יש לו מה להגיד והוא רוצה שישמעו אותו.
בנוגע להצלחה, ברור שמלחמת אשטון קוצ’ר והצטרפות של אופרה הם לא היחידים שהופכים את טוויטר להצלחה (ושוב, גם מה אנחנו מגדירים כ”הצלחה” חשוב לדיון). זה קצת חוכמה שבדיעבד לנתח את זה, אבל לפי הערכתי האישית זה שילוב גם של הידידותיות למשתמש, והגעה עם מוצר כזה בזמן, כשסלולר ודור שלישי נכנסים יותר ויותר לשוק בארצות הברית.
בסוף, רציתי גם להקריא מהטוויטר שלי עדוכונים על זה שאני כרגע מקריא עדכונים מהטוויטר ברדיו - אבל זה כבר היה יוצר סוג של קרע במרקם הזמן והכל היה קורס. אז פעם הבאה.
“לא הייתי אומר לו שום דבר וממשיך ללכת” \ “עורב מדבר! אני אעשה מליונים!!”
ככה נראו מבחני ספרות והבעה שלי בבית הספר היסודי. תשובות קצרות ומתחכמות. אם כי יש לציין שהשאלה גם קצת מתחכמת, אם הבנתי נכון שהמטרה שלה היא לדעת מה אני חושב על הדמות של העורב ועל מעשיו באותו משל שעליו נבחנו.
הגישה הזאת נמשכה, בצורה מסויימת, גם בתיכון, ולעיתים כשהיה מתקיים דיון בכיתה על טקסט הייתי מציע שפשוט נשאל את הכותב בעצמו למה הוא מתכוון, מאחר שהוא עדיין חי ויודע את התשובה הכי טוב. תלמידה אחרת בכיתה ננזפה וכמעט הועפה מהכיתה כאשר אמרה על שיר כלשהו “אולי הוא סתם ראה עץ והחליט לכתוב עליו ולא כל דבר קשור ליחסים עם אמא שלו?”.
עכשיו אני מוצא את עצמי בצד השני, אבל לא הצד של המורה. למעשה,אני בצד השלישי - זה שכותב את הטקסטים עליו תלמידים נבחנים ולומדים. קולגה שלומד תקשורת שולח לי הבוקר SMS שהוא בהרצאה על הידיעה הזו, שמספרת על מחקר של אלימות ומשחקי מחשב. עכשיו כשאני חושב על זה, גם קיבלתי פניה מסטודנט בקשר לכתבה הזו ולמידע נוסף על הפרטים שם.
בעוד אני חושב לעצמי כיצד הייתי שמח להיות כרגע בכיתה הזו בלי שהמרצה תדע שזה אני, על מנת לשמוע וללמוד ממנה אם אולי יש דברים לא טובים בידיעה הזו, אני מקבל SMS נוסף שאומר “בכל הארץ לומדים את זה. זה בחוברת הקורס ובעבודות החובה”. עכשיו אני די בטוח שיש סטודנטים שלא ממש מתים עלי.
זו לא הפעם הראשונה. בדצמבר 2006 פירסמתי כתבה וכתבת וידאו, העוסקות בחוסר הנגישות באתרי אינטרנט ישראלים ועל מאמצי איגוד האינטרנט להנגיש אותם. באפריל 2008 כותב “תלמיד” טוקבק “חחח הכתבה הגיעה למיקוד אנקורי לשון 2008″. המסקנה היא שיש גם תלמידי תיכון ששונאים אותי (ואת יובל דרור) כי הם צריכים לנתח את הטקסט שלי, למצוא בו מבנים לשוניים, ואף לכתוב מאמר משלהם העוסק באחד משני נושאים: השפעות חיוביות ושליליות של האינטרנט (כאשר תחת השפעה שלילית הייתי מתחכם וכותב “צריך ללמוד טקסטים כאלה לבגרות”) ויחס החברה לחריגים (שעובר תיכוניסטים זה “אנחנו נועלים אותם בלוקרים”).
קצת באיחור, עבור מי שעדיין לומד את הטקסט הזה, אני מוכן לתת פתרון חלקי למבחן. הנה שלוש שאלות מתוך חמש השאלות של חלק א, הבנה, כאשר שאלה נוספת היא כתיבת המאמר, מה שכבר עשיתי.
1א. מהי הבעיה המרכזית הנדונה במאמר?
טוב זה קל וזה כותב בכותרת המשנה. “רבים מאתרי האינטרנט בישראל אינם מותאמים לשימוש עבור הצרכים המיוחדים של יותר ממיליון גולשים”.
1ב. מה היא עמדתו של הכותב ביחס לבעיה זו? הוכח דבריך מן המאמר.
וובכן, אני לא חושב שצריך להתעלם ממנה. ההוכחה מן המאמר: עצם זה שהוא נכתב.
4. באתר “נגיש” של איגוד האינטרנט הישראלי נכתב: “מדינות רבות בעולם אישרו בשנים האחרונות חוקים, שמחייבים אתרי אינטרנט ושירותים מקוונים להיות נגישים לבעלי מוגבלות, אבל בישראל אין עדיין חקיקה המחייבת הנגשת שירותי אינטרנט ואתרים”.
א. כיצד היה כותב המאמר מגיב על כך? נמק את דבריך.
זו שאלה שממש מעצבנת אותי, ומחזירה אותי להצעה שלי מהתיכון פשוט להביא את הכותב או לפנות אליו. בשאלה מסוג זה, הבוחן לא יכול לקרוא את המחשבות שלי ולהחליט איך הייתי מגיב, יותר טוב מאשר אותו תלמיד שנאלץ לענות על השאלה הזו, ואין לו אפשרות לשלוח לי מייל אם הוא לא החביא את הסלולרי מהמשגיח או המשגיחה.
כך או אחרת, התשובה המתחכמת תהיה “כנסו כנסו, עכשיו תצאו”. אבל תגובתי האמיתית והקצרה יותר היא “חבל שזה כך”. הנימוק, לכל תשובה שתבחרו, הוא “ככה כתוב בפוסט הזה“. אני רוצה לראות שמורידים ציון על אחת התשובות האלה.
לקראת חג הפסח הבא עלינו ושוב נריב בו אם על המצרים חטפו חמישים מכות, או חמישים ומאתיים מכות. חרון אפו אחד, וזעם וחרפה ומשלחת מלאכי רעים וכרכרות שתיים (או מה שכתוב שם באמת), הנה לכם מערכון של היפופוטם על פסח.
בפסח תושק העונה השלישית של היפופוטם בנענע10. ובסוף השבוע שמיד אחרי ליל הסדר הקרנה מטופשת ומופרעת של הסרט המוסד הסגור - שבו גם משחק מי שהיה דוד פסח בפרפר נחמד. והנה נסגר מעגל, או לפחות אליפסה.
בשעה טובה, ואחרי שני פיילוטים העלנו היום את הפודקאסט הראשון ב-ynet - טמקאסט (שחקו עם הקאפסלוק ותבינו את השם).
אם אני לא מדבר מספיק ב”פודקאסט זה לחלשים” על כל מיני שטויות שאני חייב להגיב עליהן, ב”טמקאסט” אנחנו מתמקדים בנושאי מחשבים, טכנולוגיה, גאדג’טים, אינטרנט, תרבות דיגיטלית ועוד נושאים שיש לנו מה להגיד עליהם, גם אם לא פורסמה אצלנו כתבה במשך השבוע.
אני אשמח מאוד לשמוע פידבקים על השידור, ובמיוחד על אורך התוכנית והנושאים שבחרנו לדבר עליהם. האזנה נעימה.
אני כל הזמן חושבת שאני רואה אותך ברחוב, אבל בסוף זה תימני רזה אחר (…) יש לך מראה כללי כזה. אתה נראה כמו כל מיני אנשים אחרים. יש אנשים שנראים יותר ספציפיים, ואז קשה להתבלבל.
דורה צודקת. יש לי מראה גנרי ואני בדרך כלל דומה לאנשים מעולם האקטואליה שלא הייתי רוצה להידמות אליהם. בעיה נוספת שיש לי היא שאני לא מחייך - כואב לי בלחיים. ובגלל זה כשאני מזייף חיוך בשביל תמונה או ציור, זה נראה כאילו אני מזייף תמונה.
ובכל זאת, הקריקטוריסט והמעצב קיריל נלקנבאום שעובד איתי ב-ynet, ניסה להתגבר על המכשולים הויזואלים האלה ולאייר אותי בפורים - אבל גם דרש ממני לחייך כשהוא יושב ומאייר, ולי אין מושג מה הולך על דף הציור שלו, עד לרגע שהוא מסיים. ככה זה נראה:
קניתי לעצמי את הדיסק החדש של גידי גוב, “שלל שיריו”, בו יש שלל משיריו. כי זה משהו שאני עושה פעם בשנה - לקנות מוזיקה, וכי אני אוהב את גידי גוב והמוזיקה שלו.
ואז לקחתי את הפלסטיקים העגולים האלה שאף אחד לא באמת משתמש בהם, והמרתי אותם ל-מפ3 במחשב שלי כדי להעביר לאייפוד. אז תוכנת האייטונז איתרה את השמות של השירים באיזה דאטהבייס באנגלית - שלא תואמים למציאות.
ניסיתי לתרגם אותם באמצעות כל מיני תוכנות תרגום ברשת וזה לא יצא לי כל כך מופרך, אז השמות לא מעצבנים כמו “הדייט שתקע אותי”, אבל עדיין משעשעים.
הנה כמה שמות באנגלית שחילצתי, נסו לנחש מה שמות השירים המקוריים בעברית. התשובות המפתיעות מתחת לקפל.
1. Connected Vessels
2. Come Remaining
3. Give To Grow Quietly
4. Oh What There Will be
5. Demilitarized Area
6. Rejected Heatwave
7. Seize Aloft
8. Not More Day
9. Why Your Heart Like Ice?
10. I Again Fall In Love
11. Dance Of The Moon
12. What A Great World
13. There Is Somewhere
14. Will Come Forward
15. The Strange Cardiac Dance
והנה התשובות. נשבע לכם שלא המצאתי את זה
1. כלים שלובים
2. בואי נישאר
3. תנו לגדול בשקט
4. הו מה יהיה
5. שטח ההפקר
6. שלל שרב
7. נאחז באוויר
8. אין עוד יום
9. למה ליבך כמו קרח
10. אני שוב מתאהב
11. ריקוד ירח (Moondance)
12. אחלה עולם (What a Wonderful World)
13. יש אי שם
14. יעלה ויבוא
15. הריקוד המוזר של הלב
הנה משהו שיכול לקרות לכל אחד מכם, אם לא תשימו לב. נניח שאתם טסים לחו”ל. בשדה התעופה אתם מגלים שהמזוודה שוקלת 4 קילו יותר מדי,אז אתם מעמיסים חלק מהציוד על הגב, כולל מגפיים שקושרים לתיק (כי אם תנעלו את המגפיים, ממילא תצטרכו להוריד אותם בשיקוף וזה סתם יקח מלא זמן).
ואז אתם מגיעים לביקורת דרכונים, והדרכון הביומטרי שאמור לקצר את התור לא בתוקף.אז אתם נעמדים בתור לחדש אותו, ובדיוק לפניכם עומדות שתי נשים שלא דוברות עברית או מבינות ציור שמראה להניח את היד. אז אתם מתעכבים עוד. התוצאה: אין זמן לאכול קרקרים ולשתות קולה בלאונג’ ליד שער העליה למטוס.
ואז בערך 20 שעות ושתי טיסות אחר כך הגעתם ליעד. שלפתם את המחשב, התחברתם לאינטרנט והחלטתם למלא קצת חשמל כי מד הסוללה מראה 82 אחוז - שזה שעתיים וקצת עד שלוש. אז אתם שולפים את המטען מהמזוודה מחברים מצד אחד למחשב, ומצד שני לא מחברים לכלום - כי שכחתם מתאם אמריקני.
אז אתם שואלים אנשים איפה אפשר לקנות מטען למחשב - ומפנים אתכם לקניון מעבר לכביש. אתם לא מוצאים אותו. וכשאתם כן מוצאים אותו, אתם מגלים שאין בו שום דבר שקרוב למטען. אז אתם מסתובבים ברחוב וכל מה שיש זה מכוני פדיקור ובנק שפשט את הרגל. מעבר לכביש אולי יש תקווה? לא. שם יש את הבנק שהולאם.
אז אתם שואלים שוב וממליצים לכם ללכת לבסט-ביי. רק תמשיכו עם הרחוב לכיוון מזרח מעבר לדרך המהירה, תפנו ימינה וזה שם. אז אתם הולכים. יותר משני קילומוטר (מדדתי בגוגל-מפות, זה המרחק). כי בערים פרבריות באמריקה אנשים לא הולכים ברגל - הם נוסעים.
בגלל זה אתם גם מקבלים מבטים תמוהים מאנשים שאתם שואלים אותם איך מגיעים לבסט ביי ברגל כשאתם באזור. אז הם מציעים לכם לטפס על הגבעה, לחצות את מסילת הרכבת ולמצוא מקום שבו יש פירצה בגדר כדי לעבור דרכה. בנקודה זו אתם מחליטים שמטען לא שווה את החיים שלכם ואתם הולכים מסביב ומגיעים כבר להליכה של 2.5 קילומטר (בכיוון אחד, כן?).
ואז אתם נכנסים לבסט ביי, והאיש לא כל כך מבין למה אתם רוצים לקנות מטען ואם יש להם דברים כאלה בכלל, ואז הם שולפים מטען אוניברסלי! ואחרי שאתם משלמים 119 דולר (כן!), ופותחים את אריזת הפלסטיק מהגיהנום (כי אפשר לשלם לפתוח ולהחזיר, אבל לא סתם לפתוח ולבדוק אם זה עובד) אתם מגלים שמביחנת הגודל הכל טוב. עכשיו צריך לקוות שהעין שלכם היא אינדיקטור טוב.
ואז אתם חוזרים את המסע חזרה (בו יש עבודות בכביש שמצריכות לחזור למעבר החציה ולעבור לצד השני) רק בשביל לגלות ששכחתם שני דברים. הראשון - מצלמה. כי ראיתם לפחות 20 דברים ששווים צילום, אבל לא תעשו את הדרך חזרה בשביל לצלם אותם. השני - מטריה. שזה נחמד שיש לכם כשיורד גשם, במיוחד אם אתם ממושקפים והגשם מרטיב את המשקפיים ומסתיר את שדה הראיה.
אז אם הצלחתי לכתוב את הפוסט, הכל עובד ושדה הראיה שב אלי. אבל חוץ מזה, באמת הכל אחלה. פרטים נוספים על האירועים פה שלשמם באתי ממש בקרוב.
כשמזכירים את נאור ציון עשויה לעלות מחשבה על חיקויים של קופאיות רוסיות, פינוקיו, רוברט דה נירו ובדיחות על ערסים. פעם אפילו שמעתי סיפור עליו - שהוא מבקש ממישהי מהקהל שתגיד לו שקוראים לה דייזי, בשביל שהוא יוכל לשאול את מי שיושב לידה אם הוא הנהג שלה.
ואז הגיעה “החברים של נאור”. סדרה שמבקרים חיכו לקטול אותה כמה היא לא סיינפלד, במיוחד אחרי “פאזל” המביכה של יואב צפיר. מדובר במבנה חברתי של ארבע-חמישה חברים (כולל בחורה), ודמות ראשית של סטנדאפיסט שמשלב קטעים מההופעה שלו בתוכנית.
ואכן, אחרי ששודר הפרק הראשון בעונה הראשונה, התברר ש”החברים” היא אכן לא סיינפלד, אך התברר גם שטוב שככה. מדובר בסדרה מצחיקה בפני עצמה, שלמדתי לחבב יותר ויותר עם הזמן.
תל אביב המגולמים על ידי איציק כהן ועמוס לביא – שחקנים מצויינים שנתנו הופעה מעולה. המשטרה מבקשת ממנו לחמם אותם אחד על השני על מנת לעזור לה ללכוד אותם.
יובל סמו, קומיקאי מבריק בעצמו, מחליט במקביל שגם הוא מאפינור ומאמץ לעצמו את הגינונים והקללות שמלווים לעניין. מכאן הכל הולך ונהיה מסובך עד הקרב האחרון בין לביא לכהן - בו כולם מוצאים את עצמם מעורבים.
כל זה, כמובן, במופרכות תסריטית שאופינית לכל סיטקום עם בדיחות קצת מטופשות, אך גם עם הברקות קומיות שידברו לחובבי טלוויזיה, שלא לומר לארון סורקין. באחת הסצינות מפקד משטרה פונה לשני פקודיו כשהם הולכים, ואומר להם “דברו מהר כי עוד מעט נגמר לנו המסדרון”.
נראה שציון, יחד עם חוש ההומור שלו, עבר תהליך חשוב של התבגרות מאז ימיו כסטנדאפיסט, ואפילו מאז העונה הראשונה. לפחות על פי הפרקים הללו - איו ספק שמדובר בסיטקום ישראלי מקורי, מצחיק ומושקע מואד - גם בכתיבה וגם בהפקה. צחקתי בקול לאורך הפרק בלי להרגיש נבוך.
ציון קצת נחנק כשעלה על הבמה אחרי ההקרנה, וסיפר איך נאלץ לבקש טובות ולבצע צילומי השלמות פחות או יותר בעצמו, כאשר נגמר התקציב. הוא גם אמר שהוא לא ירוויח כסף מהעונה הזו, ואיך עשה את זה בעיקר בשביל היוקרה, הנשמה, והפידבק שהוא מקבל ברחוב - ואני מאמין לו. באופן מצער אפשר למנות על יד אחת את הסיטקומים הרציניים שמשודרים היום בישראל. וב”למנות” אני מתכוון להרים אצבע אחת ולהגיד “החיים זה לא הכל” עם קושניר, ואולי “רמזור” שהתסיימה.
הפקת העונה השניה ושידורה במצב של ערוץ 10, ובמצב הטלוויזיה בכלל, על רקע מאבק היוצרים – מראה שאפשר לעשות סיקטום ישראלי מצחיק וכיף לצפיה. צריך רק להשקיע.
התשובה לשאלה הזו, שאני ועידוק נשאלנו כאשר צולמה התמונה הזו, והסרטון היא כן, כמובן. העמדנו חתול ודוכיפת וביקשנו שהם ישחקו בסצינה של ציד. קחו 5 דקות הפסקה, כולם.
אחרי 20 שנה ו-429 פרקים של משפחת סימפסון הוחלף לחלוטין הפתיח של הסדרה, ועודכנו שם כל מיני דמויות ובדיחות קטנות. עדיף ללכת ליוטיוב ולצפות באיכות גבוהה., אבל אפשר גם פה.
למה הם עשו את זה?
עדכון הדמויות אחרי כל כך הרבה זמן (ועלותה של מגי במרכול) זה רק חלק מהעניין. כפי שכתב בארט על הלוח והילל את ה-TVHD - מדובר בפתיח, וגם בפרק כולו - ששודר ב-HD - שזה אומר יותר פסים וכאלה - ואיכות שידור גבוהה יותר. ובטח אנימטורים שעובדים קשה יותר.
מחר (17 בפברואר) הייתה אמורה לעבור ארה”ב כולה לשידורים דיגיטליים - בין השאר בשביל לפנות את התדרים של האנטנות למוקדי חירום, ולחברות תקשורת ששילמו טריליארדתלפים דולרים עליהם - כי אפשר לעשות עליהם כל מיני דברים מגניבים כמו אינטרנט ממש מהיר עם פחות אנטנות. עם הכסף הזה ארה”ב מאפשרת לצופי הטלוויזיה לקנות בהנחה ממירים - למי שעוד נשארו טלווזיות רגילות. כולם מנצחים, חוץ ממי שלא מנצח.
אלא שמפה לשם היו בארה”ב בחירות - וממשלה שמתחלפת, ומשבר כלכלי, ומלחמה בעזה (שלא באמת השפיעה, למעשה, כי היא הייתה פה). אז בזמן שחלק מהרשתות נערכו ועברו לשידור דיגיטלי וכבר החלו לשדר כבר את התוכניות שלהן ב-HD, ב-4 בפברואר (הרבה אחרי שהפרק הנ”ל של סימפסונס כבר היה מוכן, סביר להניח), הוחלט לדחות את המעבר לטלוויזיה המגניבה שאנשים מבוגרים לא יסתדרו איתה, ולבצע אותו באופן הדרגתי.
והנה בשביל לעבות את הפוסט, הפתיח עם שחקנים חיים ונושמים.
ומשהו שרק עכשיו הבחנתי בו בפתיח הזה - למה מארג’ יושבת באוטו בריטי בצד ימין וכשהומר יוצא מהאוטו הוא יוצא מצד שמאל?
26 שיחות שלא נענו המתינו לי אחרי שהשבוע, בפעם שניה בשלוש השנים האחרונות, שכחתי את הטלפון בבית כשיצאתי לעבודה. חבר אמר לי אחר כך ש-21 מתוך השיחות האלה - זה הוא שהתקשר וניתק בשביל להלחיץ אותי.
בעקבות התלות שלנו בסלולרי, מתבקש להגיד שחשתי איפהשהו בין עירום לחוסר אונים באותו יום בלי סלולרי, ובלי יכולת לתקשר או להיות זמין - ובמיוחד כשהייתי צריך להגיע בתחבורה ציבורית לראיון בחיפה ולמצוא את המקום. אבל דווקא לא הרגשתי את זה ולא זה. דווקא קצת שקט משיחות היה די טוב.
וגם בגלל שלקחתי את הטלפון השני של ארז אחר הצהריים. שקט זה אמנם נחמד, אבל הייתי צריך להיפגש גם עם צלמת במקום, ולהגיד לה בדיוק איפה אני נמצא. בכל זאת נכנעתי לטכנולוגיה.
כשהגעתי למשרד בבוקר, השארתי הודעה יוצאת בתא הקולי שאומרת ששכחתי את הטלפון, ואפשר להשיג אותי בטלפון של המשרד או במייל. אבל כשמתקשרים אלי, יש את שלוש השניות חוסכות הכסף בהן מודיעים ש”השיחה מועברת לתא הקולי” בלי לחייב זמן אוויר מהמתקשר. שזה טוב מבחינה צרכנית, אבל בעייתי מבחינה חברתית - כי רוב המתקשרים (או המתקשר הנודניק) ניתקו בשביל לחסוך את הכסף ולא שמעו את ההודעה.
אז אם לא מספיק שסיננתי את השיחות שהגיעו לארז החל מהצהריים, גם יצא שסיננתי את כל מי שמתקשר אלי, בין אם זה היה ממספר חסוי, או ממספר רגיל. אבל לא התקשרו לארז בכלל, האמת. אז רק אני יצאתי המסנן.
גוגל היא חברה חמודה. ככזאת היא מדי פעם מאיירת את הבלוג שלה לרגל חג, יום הולדת של איש רוח, או אירועים הסטורים משמעותיים. מה שנקרא גוגל-דודל
לא רק שהיא חמודה, גם יש לה מרכז אסטרטגי מאוחד בישראל (בשתי ערים שונות), ולארי פיייג’ יהודי, או סרגיי, או אף אחד מהם. אבל כך או אחרת, גם הישראלים והיהודים מדי פעם מקבלים כבוד באיזה דודל. הפעם הראשונה הייתה בראש השנה התשס”ז, אז ה-O הצהובה הפכה לשופר.
והנה, גם היום לרגל הבחירות שמזמן לא היו בארץ, עמוד הבית של גוגל ישראל עוטר בלוגו-דודל לרגל האירוע:
אבל רגע, אלא תאי הצבעה אמריקנים עם מכונות הצבעה.
פה אנחנו מצביעים מאחורי חתיכת קרטון כחולה שמביסה את כללי הפיזיקה ולא נופלת, ואחר כך ניגשים עם הפתק בתוך מעטפה לקלפי.
היגגתי היום (רביעי) בשעה הבינלאומית של רשת ב’ על פייסבוק, לרגל חמש שנים להיווסדה. לצערי הראיון שערכה איתי ענת דולב היה מאוד מאוד קצר ותמציתי ולא הספקתי להגיד הרבה, אבל סידרתי עסקת נדלן למייסד, מארק צוקרברג.
00:00 - פתיחה: מציגים את עידוק, מדברים על האות
01:01 - דברי פתיחה: עידוק על ירושלים, אהודק על התחנה המרכזית החדשה וארז על המיקרו תשלומים שחלבו לו את הויזה.
07:25 - טלוויזיה: תעמולת בחירות בכל מקום. הגשש וספי, ניצן הורביץ מחפש את הצפים, האם אורלב ידביק שפם?, תשדירי חד”ש מההסטוריה
16:40 - טלוויזיה 2: ערוץ 10 בשום מקום (הדיון קצת איבד מהרלוונטיות שלו מאז שהקלטנו ביום ראשון, אבל הוא עדיין די מעניין).
27:35 - על מה כתבנו? אהוד וארז לא כתבו על כלום, אבל עידוק כתב על אורן זריף (וגם פה), שהוביל אותנו לשיחה על טלזניזס, פלורסנטים, עיתונות כלכלית, חזאים, יחצ”ניות ועל למה הערבים ינצחו אותנו במלחמה הבאה.
36:30 - ארז נמנם כשגוגל נפל. מה אתם עשיתם?
40:40 - ארז הוציא 1,600 שקלים באופן אימפולסיבי על המשחק Rock Band 2. גם אהוד עשה מעשה דומה לפני מספר שבועות. למה להוציא כל כך הרבה כסף על כלי נגינה מפלסטיק, והאם ה-Wii היא הקונסולה הזולה ביותר?
45:30 - המלצות לסיום: אהוד מתעקש להגיד צדי סופית, עידו פותר את הסכסוך היהודי-ערבי במשחק כדורגל וקטע קריאה וארז חושב שפורטיס משוגע.
48:45 - איפה אפשר למצוא אותנו?
49:13 - לילה טוב! להתראות!
מוזיקה:
מעבורנים: “Wired But Disconnected” של duckett רשיון:CC-BY-NC
בלונדיניות על אוטוביאנקי של פורטיס, מתוך “פורטיס משולש.
סיוע
אם מישהו מכיר את פודפרס, או כל כלי אחר לניהול פודקאסטים בוורדפרס ומוכן לעזור - כתבו לי. חשוב שהכלי ידע ליצור פיד כמו שצריך לאייטונס מתוך קטגוריה ספציפית בבלוג ולא סתם את כל הפוסטים.
הבעיה שלי עם הפודפרס כרגע היא שמשום מה הנגן לא מופיע אוטומטית, וכשאני מנסה לנגן הוא מנסה להטעין אותו אבל לא מגיב ונשאר על 00:00 (כן כן! כמו השעון בווידאו!). וגם לא מצאתי שם איך מוציאים פיד, ואיך משנים את כותרת הפודקאסט בלי שהוא ישנה את כותרת הבלוג. תודה
לפני כמה שנים יצא לי להיות בארה”ב בדיוק בתקופת הסופרבול, ואפילו התאחרתי בבית עם טלוויזיה די גדולה, ורציתי לחוות את הצפיה הקולקטיבית של האירוע הענק הזה יחד עם כל הג’אנקפוד והבירה שהוא כולל, והפרסומות היקרות שאפשר לראות אשכרה בטלוויזיה ולא באינטרנט. בגלל ענייני לוח זמנים זה לא יצא.
לפני קצת פחות שנים, אני ושותפי לדירה החלטנו לעשות ליל סופרבול כמו שצריך, רק בגירסת הרמת גן, ועם טלוויזיה יותר קטנה, בירות מקומיות ויותר ג’אנקפוד ועם אורחים וחברים. האורחים והחברים לא הגיעו, אז בחרתי קבוצה אקראית לעודד, הוא בחר את השניה. צפינו כ-5 דקות והלכנו לישון, כי בכל-זאת אנשים עובדים. וגם לא הבנו כלום ממה שקורה על המסך. אמרו לי שבישראל יש משוגעים לדבר שגם לא מבינים כלום, אבל מתקבצים בפאבים בשביל לצרוח לעבר הטלוויזיה ולא להבין בצוותא.
והנה, עוד פחות שעתיים שוב לא אצפה בסופרבול (הפעם מספר ארבעים ושלוש), עם כל הפרסומות המגניבות ביותר בטלוויזיה. קראתי שהשנה דוריטוס ביקשו מהלקוחות שלהם ומהגולשים לצלם משהו מגניב, ומי שיזכה בתחרות (חוץ מדוריטוס שקיבלה מלא פרסומות בחינם שמשודרות בכל האינטרנטים) - הפרסומת שלו תשודר במשחק עצמו - בספוט בן 30 שניות שעולה מלאנתלאפים דולרים.
נשמע מוכר? זה בגלל שאותו מותג חטיפים עשה את זה בכוכב נולד ב-2007. כל שנותר לקוות אחרי ההעתקה הזאת שעשו האמריקנים, הוא שליגת הפוטבול בארה”ב לא תגייס גם אליה את צביקה הדר. אם כן, נוכל יחד עם עשרות מליוני אמריקנים לראות אותו אחרי “ברייק הזהב” (עוד קונספט שהליגה גנבה ברוב חוצפתה) מכריז על המנצח בין שתי הקבוצות: האינדיאנה איי דונט ריממבר נגד הניו המפשיר הו גיבס א פאק.
וסתם פרט טריוויה שמצאתי פעם - תעריפי הפרסומות של הסופרבול כה גבוהים בין השאר כי מדובר באירוע הטלוויזיוני הנצפה ביותר בארה”ב. אז זהו, שלא בדיוק. כלומר לפחות לפי ויקיפדיה - שאם זה כתוב בה זה חייב להיות נכון (ושם גם מפנים למקורות אחרים). התברר לי בשיטוט שם לאחרונה שבסופרבול האחרון (2008) ששבר שיא צפו 97.5 מיליון איש, ואילו בפרק הסיום של מאש מ-1983 צפו 105.7 איש. וכנראה הרבה מהם הורידו את המים באסלה ביחד - אני אשמח לשמוע סימוכין לזה.
הנה זמני הנושאים - למי שרוצה לדלג (מומלץ לדלג ממש לסוף, כדי לא לשמוע את השטויות שאנחנו אומרים):
00:00-00:48 - טרום פתיחה - מי אנחנו ומה הסיפור שלנו.
00:48-06:10 - דברי פתיחה - אהוד מתעצבן על GPS, ארז נכנס לעולם הפודקאסטים
06:10-10:46 - לוסט - מה הסיפור שלהם? תלמדו פילוסופיה ותדעו
10:46-12:29 - 24 - באיזו עונה יש שחיתות בשלטון?
12:29-15:32 - United States of Tara - כמה אישיויות יש לטארה, והאם יש מילה כזאת אישויויויות?
15:32-17:55 - סקראבס - אולי זה הסוף?
17:55-19:26 - ארץ נהדרת - מצחיק או סאטירי? לא יודעים, לא ראינו השבוע.
19:26-24:08 - ואלס עם באשיר - ארז נזרק מחווית הצפיה הקולנועית, בגלל הדיבוב הלא-טוב, אהוד נסחף לחוויה קולנועית ולומד לצייר עיגול.
24:08-28:48 - בנג’אמין באטון - סרט ליום כיפור (הוא דומה לפורסט גאמפ)
28:48-32:29 - למי מגיע אוסקר, איפה יש כסאות טובים בתי קולנוע בישראל ולמי יש דיינרס?
32:29-39:40 סקר הבלוטות’ הקטן - שאלה משעממת של אהוד על הרגלי האוזניות שלכם, ארז מנסה להבין מה רחל אימנו עושה בחברון, ועוד עם אוזניית בלוטות’.
39:40-44:03 - אהוד ממליץ על פודקאסט Mashuptown בתוך הפודקאסט. ארז ממליץ על ספרים.
לפני כחודש וחצי השתתפתי ביצירת גירסת מעריצים (שיווד) לסרט המוסד הסגור. בפוסט על זה יש את הסיפור ותמונות מאחורי הקלעים. התוצאה פה למטה. זה יותר מצחיק אחרי שרואים את הסרט המקורי - וזה יופיע גם בהקרנה הבאה אם שום דבר לא ישתבש - 13.2.09. פרטים בפייסבוק.
האייפון מתנהג בצורה שונה מסלולרים אחרים בענייני אוזניית bluetooth.
כאשר אוזניה מחוברת, והטלפון מצלצל אפשר לענות דרך לחיצה על האייפון - ואז השיחה מנותבת אליו והאוזניה לא פעילה, או שאפשר ללחוץ על הכפתור באוזניה ולדבר דרכה.
בשאר הטלפונים הסלולרים, כאשר מחוברת אוזניה ומתקשרים אליכם, לא משנה איפה לוחצים על קבלת שיחה (באוזניה או בטלפון) - תמיד השיחה תנותב לאוזניה.
ההבדלים בין הגישות האלה מבלבלים אנשים שעוברים ממכשיר למכשיר, ומציקים למי שיש מכשיר מסויים אבל מצפה באופן אינטואיטיבי להתנהגות הפוכה, ומלאנתלאפים דקות אוויר (על סמך בדיקה אמפירית) מדי שנה הולכת על “הלו? הלו? רגע אני לא שומע אותך”, שנשמעים מרחוק.
איזו גישה נראית לכם יותר אינטואיטיבית או הגיונית יותר? של האייפון, של שאר המכשירים, או כלל לא ללכת עם Bluetooth כי זה נראה מאוד מגוחך?
התשובות חשובות בשביל להכריע ויכוח. עוד כמה ימים אתן את התשובה שלי.
ארץ נהדרת פחות הצחיקה אותי בעונות האחרונות שלה. היו שם לא מעט הברקות, אבל לא הרבה דברים שגרמו לי לחשוב “וואו, אני לא מאמין שהם הרגע אמרו את זה”, כפי שצריך להיות בתוכנית סאטריה, אלא יותר “אני לא מאמין שהם הרגע אמרו את זה בפעם ה-500, ואחרי זה מתפלאים שאנשים צוחקים רק מהרפליקות, לא מבינים את הסאב-טקסט, וחושבים שעוזי כהן הוא קריקטורה חביבה”.
ואז הגיעה התוכנית של אתמול, “ארץ נהדרת נלחמת” שמשום מה השם לא הסתיים ב “יחד עם ליאור שליין ב’שבוע סוף’”. בתוכנית של אמש חזר לי קצת הוואו ומצאתי את עצמי צוחק כי התוכנית הייתה מצויינת, ונראה שהכותבים והקאסט שיחררו החוצה דברים שהחזיקו לא מעט זמן בבטן - חלק באנדרסטייטמנט, וחלק בצורה בוטה וישירה. נכון, גם כאן היו קצת דברים שחזרו על עצמם, ובדיחות מתבקשות. אבל יש בקשות שצריך להענות להן.
קטע שאהבתי במיוחד של איך ישראל נתפסת בתקשורת, הראה בין היתר את טל פרידמן מגלם את דובר צה”ל מוכר את ההפצצות המצולמות של דובר צה”ל ב-VOD של הוט, שהרי קטעי הווידאו האלה לא זוכים למספיק חשיפה ב-4,000 שעות של משדרי אקטואליה מדי יום. ובין דמותה של יונית לוי שמנסה להיות פטריותית, לדמותו של אברי גלעד שאומר שהכל “מ-ע-ו-ל-ה” הופיע שם גם מאור כהן, קומיקאי מוכשר שפשוט לא מקבל מספיק זמן מסך וחופש להתפרע, ככתב BBC האנטישמי. מ-ע-ו-ל-ה.
זה לא ממש מקורי לצלם חתולים ולהעלות את התמונות לרשת. בעיקר משום שהם חתולים. תפקידם הוא למלא סטים בפליקר ובפייסבוק וכל מיני אתרי תמונות. ובכל זאת התמונה הזאת שצילמתי בשבוע שעבר הזכירה לי נשכחות:
המשחק הארור Alleycat, ובמיוחד השלב בו צריך לשתות את כל החלב בלי להיות מחסול על ידי כלבים פשוט שאב לי שעות ארוכות מהילדות.
כה ארור, שאם מישהו מוצא ומטקבק גירסאת פלאש שלו, הוא יהיה אחראי לאובדן שעות ארוכות נוספות שיצטברו לשני העשורים שעברו מאז ששיחקתי במשחק פעם אחרונה.
קשה לשים את האצבע על היום שבו זה התחיל, אבל בחודש שעבר כתבה לי אפרת כשר שהיא רוצה לצלם גירסה משוודת של המוסד הסגור - קומדיה ישראלית שמוקרנת כבר שנה וחצי בסינמטק תל אביב ואני כבר חשוד כבעל מניות שלה.
אתמול בלילה הוקרן השיווד בסינמטק תל אביב, מיד לאחר הסרט וקליפ מאחרורי הקלעים. אנשים נשארו למרות שכבר היה בערך 2 לפנות בוקר של השבוע הבא. אני מקווה שבקרוב נעלה את השיווד לרשת עם הערות מאחורי הקלעים.
אפרת מופיעה בתחילת “סרט קאלט?” - סרט הגמר המוקומנטרי שלי בלימודי עריכת וידאו, הבוחן את תופעת הקאלט של “המוסד הסגור”. אפרת גם מתחרה איתי בכמה פעמים הגענו להקרנות המוסד בקולנוע. אני חושב שבמשותף המספר עומד על 458 פעמים.
שיווד, למי שלא מכיר, הוא מונח שלקוח מסרטו החכם והמצחיק של מישל גונדרי “Be kind, Rewind” (או “קדימה תריץ אחורה” בעברית”)*. עובד בספרית וידאו מוחק בטעות את כל הקלטות ומפחד לגלות את זה לבוס שלו. במקום להצטרף למאה ה-21 ולעבור לדיוידי, הוא וחברו מתעקשים לשמור על העבר ומצלמים גירסאות משל עצמם לסרטים קלאסיים באמצעות מצלמה ביתית ותפאורת קרטון.
כשהלקוחות לא מש מבינים במה מדובר ושואלים למה הסרטים לא זמינים להשכרה עדיין, הם טוענים שאלה גירסאות של הסרטים שהגיעו במיוחד משוודיה.
חזרה למוסד. מכיוון שרעיון השיווד התגלגל בראשי זה זמן מה - אחרי שאפרת פנתה אלי החלטתי שיאללה הולכים על זה. ישבתי עם אפרת ומספר חברים נוספים לפגישה ראשונה - החלטנו לצלם בין 3 ל-5 סצינות מהסרט בשבת הבאה בבוקר, ה-20.12.
לקחתי על עצמי את תפקיד ההפקה יחד עם אפרת, ומכיוון שהשתתפתי כבר בסצינה בשיווד אחד, “מבצע מבצע סבתא“, חשבתי שיהיה פשוט - מגיעים לגן ציבורי ופשוט מצלמים.
אז חשבתי. ראשית, והנה לקח לעתיד - לצלם ביום לפני היום הכי קצר בשנה, זה לא בהכרח דבר הגיוני לעשות. אנחנו התחלנו ב-10 בבוקר, והיו לנו בערך 5 שעות של אור. ב-17:00 בערב אני כבר פחדתי שישדדו אותי, ומספר אנשים נשארו אחרי שהם אמרו שהם הולכים ב-4, אז סגרנו את הסט - צילמנו את שיר הסיום בטייק אחד, והסתפקנו בזה.
בשבוע שלפני ובמהלך הצילומים רצינו להכין כמה שיותר אביזרים כדי שנוכל לעשות את השיווד די קרוב למקור. צריך היה לדאוג גם שכמה שיותר אנשים יגיעו (משימה לא פשוטה לשבת בבוקר) כדי לחלק את העבודה בין כולם. כמו כן מתברר שצריך לדאוג שיהיו מצלמה, צלם ועורך - כי אלו מרכיבים מאוד חשובים בסרט, אם כי לא אמורים לערוך שיווד, אלא לצלם לפי הסדר ומה שיצא - יצא. אז בפינה הזאת נטלנו לעצמנו חופש אומנותי. בנוסף צריך לדאוג לכולם למים ואוכל.
בסופו של דבר הגיעו 18 אנשים מטורפים שנכנסו לעניין וחלקם הגדול גם ראה את הסרט יותר מדי פעמים. בעוד אני התחלתי להיות טיפה פסימי - הבחנתי באנשים סביבי שלוקחים יוזמה וגורמים לסרט הזה לקרות. אם זה בהכנת הסט והאביזרים, דפי קרדיטים, רכישת ארוחת צהריים לכולם, וצביעת גזרים בשחור - או עטיפתם באיזולירסנד כאשר הטוש הוחזר לטבת כתיבת הקרדיטים.
רוב האנשים שהגיעו בשבת השתתפו גם בצילומי מערכונים של “היפופוטם” - החבורה שגם יצרה את הסרט, ולמרות זאת הנחישות והיצירתיות של כולם שגרמו לדבר הזה לקרות ולהכניס אותי קצת להלם.
באופן רגיל, כאשר מצלמים סרט, ישנו תסריט כדי שהשחקנים ידעו את הדיאלוגים שלהם, ותסריט-צילום כדי שיהיה אפשר לתכנן את הצילום והקמת הסט, ועוד כל מיני מסמכים שעושים סדר בעבודה.
אבל לנו לא היה זמן לפרטים השוליים האלה, אז היה לנו לפטופ עם רמקולים מאוד מאוד חלשים שעליו הוקרן הסרט המקורי - השחקנים שיננו ממנו פחות או יותר את הטקסט (והציצו בדפים שהחזקנו מולם עם השורה שלהם), ואני רשמתי לי על דף איך זה צריך להראות מבחינת האביזרים.
התוצאה לאחר כ-5 שעות עריכה גם כללה הרבה חופש אומנותי שלקחנו לעצמנו - ולא תמיד תאם את התסריט. לפעמים בזכות בדיחות שהוספנו בעצמנו על הסרט המקורי, אבל בעיקר בגלל אלתורים שהיינו צריכים לעשות במקום - כי היו לנו פחות אמצעים מהסרט המקורי - שהוא בעצמו דל תקציב ומבוסס על מתנדבים.
אני חושב שאחרי כל העבודה הקשה של כולם, הדבר שהכי מדהים בכל הסיפור הזה, הוא הסודיות שנשמרה. עד להלילה, פרט ל-5 אנשים אף אחד לא ראה את הגירסה הערוכה של הסרט ופרט ל-18 שהיו על הסט - אף אחד לא ידע מה עשינו שם, כולל יוצרי המוסד הסגור שביקשו בהתחלה שנשאיר אותם ממודרים, ואחרי זה אולי קצת התחילו לחשוש והתחרטו על זה. כל מה שנחשף היה הטריילר בן ה-29 שניות לסרט.
אבל כולם עם הפייסבוקים והבלוגים שלהם התאפקו ולא העלו כלום - שזה בעיני, הישג בפני עצמו.
“השחור מסביב למשקפיים” שלי, שאמרת שאני צריך לנקות, נקרא “מסגרת”, אבל זה בסדר היום אני מחליף משקפיים למסגרת כחולה דקה. מקווה שיקלע לטעמך.
בזמן שאני אצא מהבועה שלי, כדאי שתצאי מהקופסה שלך ותגלשי מבית קפה אינטרנט, אם את רוצה לפרסם טוקבקים לא חתומים שמראים כיצד עובדי החברה מתמודדים עם ביקורת על מוצר תוכן שלה.
בעקבות גל התחזיות הנהדרות שתוקף כל פיסת דשא ירוקה באינטרנט, החליט גם “בלוג זה לחלשים“, בשיתוף “הבלוג של אהוד קינן” ו”נביאים אחרונים” להציג את התחזית שלנו לשנת 2009. כשתסתיים השנה הבאה, נוכל לחזור לפוסט זה ולראות אם צדקנו או לא. אנחנו לא רוצים להשמע נפוחים מעצמנו, אבל יש לנו הרגשה שרמת הדיוק שלנו תעמוד על 90 עד 100 אחוזים.
פוליטי
יהיו בחירות השנה. המפלגה הגדולה ביותר תקים את הממשלה. יהיה שר מש”ס. ראש הממשלה יהיה או גבר או בחורה, ששמו / שמה הוא בתבנית XיXי.
מדיני
המבצע בעזה ימשיך גם בשנת 2009. הערבים עדיין ישנאו אותנו. לאחמדיניג’אד עדיין יהיה את השם שהכי קשה לאיית בכל העולם. יהיו הפגנות בעד ישראל והפגנות נגד ישראל.
כלכלי
עדיין נרגיש את ההדים של המשבר הכלכלי. נגיד בנק ישראל יכריז על ריבית חדשה. מחירי הדלק יתעדכנו בכל תחילת חודש. אהוד יאסוף מספיק שנקלים כדי להשתלט על העולם. מישהו בעולם יאבד את הארנק שלו, ויתקשר למוקד שירות הלקוחות כדי לבטל את כרטיס האשראי שלו.
היי-טק
יהיו פיטורים. יהיו גיוסים. קרנות הון-סיכון יפסידו כסף. יהיה סטארט-אפ שימציא מוצר מדהים שלא עושה כלום.
סלולר
הדור הרביעי ישתלט על העולם ויציע חיבור סלולרי לאינטרנט במהירות האור. נוקיה תוציא את ה-N97 שיזכה לביקורות נהדרות בתקשורת, אבל יעלה כמו החללית שהוא מסוגל להנחית, ולכן היחידים שיהיה להם אותו הם עיתונאים ש”ישכחו” להחזיר אותו ליחצ”נים. ה-SMS הנפוץ ביותר: “ערה?”. ה-SMS הכי פחות נפוץ: “ער?”
פלסטיקה
טאפרוור תמשיך לייצר קופסאות כאלה שאוטמות ממש טוב את האוכל, ונמכרות בחוגי בית. ילדים ימשיכו לשחק בצעצועים. הרובוטריקים ינצחו את השקרניקים.
אקלים
השכנים שלנו עדיין ימשיכו לתלות כביסה בקיץ. דני רופ ימשיך לצעוד מהשולחן של המגישים אל עבר המסך הגדול הזה שלא מבינים מה יש עליו. בקיץ יהיה חם, אבל מה שבאמת יעצבן זו הלחות. בחורף יהיה קר, אבל מה שבאמת יעצבן זו הלחות.
קולנוע
יצא סרט אנימציה. יצא סרט שמבוסס על קומיקס. שחקנית כלשהי תתראיין לעיתון כלשהו ותדון בסוגית העירום. תצא קומדיה. הרובוטריקים ינצחו את השקרניקים.
טלויזיה
“הישרדות: איי הפנינה” תסתיים מתישהו, ויהיה מנצח (ארז), או מנצחת (אהוד). ערוץ הסרטים יקרין לפחות סרט אחד ביום בכיכובה של ג’ודית לייט. אם תזפזפו בין כל ערוצי הסרטים אחרי השעה שתיים בלילה, יש לכם סיכוי טוב ליפול על ציצים, או סרטים עם בילי זיין (למעשה, זה אותו דבר).
בלוגים
יהיה יום ששני הקוראים של “בלוג זה לחלשים” יקראו לקורא נוסף, ואז יהיה שלושה קוראים - אבל הקורא השלישי מהר מאוד יכנע ויעבור לקרוא את הבלוג של יובל דרור.
הוזמנתי השבוע להקרנה לבלוגרים של מספר פרקים בסדרת האנימציה “סלבס” שתעלה ביס עוד חודש וחצי, והפרק הראשון שלה מופיע כבר ביס-וואלה.
הצטופפנו הערב ברמת גן במשרדי The Box (שזו הסדרה הראשונה שלה), עם פיצות, שתיה ורשת וויפי. הבלוג שלי בדיוק נפל, אז הפוסט נכתב אופליין. או לייב טו פוסט או משהו.
הסדרה מוגדרת כ”אינטראקטיבית” – הצופים יוכלו לכתוב מערכונים, ולהנפיש אותם, או לפחות וידאו-בורד שלהם, עם מערכת מבוססת פלאש באתר התוכנית. מערכון שיבחר ישודר בתוכנית ויזכה את כותבו בקרדיט וב-1000 שקלים - על פי הבטחת היוצרים.
עוד חלק “אינטראקטיבי” מאפשר לצופים להתקשר ולהשאיר הודעות מצחיקות בתאים הקוליים של הדמויות – הודעות שיושמעו אחר כך במהלך הפרקים. יהונתן קלינגר דיבר על ‘מקור לרווחים’ והיוצרים קצת התעצבנו על ההערה שלו. אני אאמין להם אם לא יהיה מדובר במספר סלולרי, אלא מספר בזק. אפילו 1-800 חינמי, או 1-700 שעלותו שיחה אחת.
הסיפור שבמרכז הסדרה הוא המיאוס של הידוענים מהצקות של צלמי הפפרצי. הם מחליטים לעשות מעשה, ובהנהגת יאיר לפיד, משה אבגי ומודי בראון, עוברים לגור בעיר משלהם ונועלים את השער.
סגנון האנימציה המבוסס על פלאש מזכיר את סאות’פארק-מ.ק.22, רק יותר פשוט, אלא שלא הצלחתי לזהות חלק מהסלבים ופספסתי את הבדיחות. החיקויים המוגזמים עזרו – רפי גינת השריף הבהיר “אני מדבר במקטעים”. גם השלט “צביקה” על ביתו של צביקה הדר, והעובדה שקראו לנסלי ברדה (שבכלל לא נראית כמוה) “נסלי”, עזרו קצת. חלק מהסלבים ידבבו את עצמם בתפקידי אורח, הבטיחו היוצרים.
התוכנית מנסה להיכנס בתרבות הסלבז או משהו, אבל התוצאה בינתיים היא בעיקר דאחקות צפויות על חשבונם. מבחר מהירידות בפרקים הראשונים כללו את דודו טופז חרמן בחוטיני, צביקה פיק וחיבתו לצעירות, אקי אבני לא מצליח בחו”ל, אושרי כהן לא יודע לקרוא, אסי דיין משוגע בכותנת, יהונתן גפן אלכוהוליסט, לונדון וקירשנבאום זוג זקנים שיושב על ספסל ומקטר, המילים של שירי שלמה ארצי אקראיות, מיקי בוגנים נראה כמו בחורה, ועוד כל מיני דברים שכבר סופרו מלאנתלפאים פעמים. עדיין לא מצדיק סדרה.
הפרקים מלאים בגגים שלא ממש קשורים לעלילה* – המשפט “חנוך רוזן מדבר גם על הדברים הקשים”, הפנה לקטע שבו רוזן המונפש לבוש פסים שחור-לבן, מושך חבל דמיוני עם תמונתו של רון ארד. זה היה יכול אולי לעבוד לפני 15 שנה כשרוזן עוד היה פנטומימאי ולא במאי מופעים – אבל זה בסדר, גם העלילה לא ממש קשורה לעצמה, ואין משהו שמקשר בין הדאחקות - שחלקן קבוע ואפילו חוזר על עצמו.
ההתחלה חלשה, אבל יש פוטנציאל להמשך – אם הכותבים יחשבו מעבר לבדיחות הצפויות וכן ילכו יותר רחוק, ואפילו פה ושם ינקטו בשיטת “די לחכימא” במקום שיטת מרפק בצלעות - תראו תראו ירדנו על משה דץ!
אף על פי כן, אני חושב שאפשר להעריך את האומץ והבטחון העצמי של היוצרים. הם לא מפחדים כבר בדקות הראשונות לרדת על אחרים ולאמר שעדי אשכנזי לא מצחיקה, שהתוכנית “קצרים” היא חרא, ושבכירי תעשיית הטלוויזיה הם טמבלים שלא מבינים בטלוויזיה. האמת שזה דווקא משהו שלפעמים פועל לטובת יוצרים שרוצים להביא משהו חדש ומקורי.
*נשמע מוכר? כי זה מוכר – פאמילי גאי עושים את זה. ובסאות’פארק ירדו עליהם. בתגובה אמר יוצר הסדרה, סת’ מקפארלן, בדמותו של סטואי התינוק, “החבר’ה מסאות’פארק צודקים. הקטעים האלה שם רק כי הם מצחיקים”.
עידוק התלונן ביולי על הגריפקה של תעודת העיתונאי המונפקת על ידי לשכת העיתונות הממשלתית (לע”מ).
צילום של שדה אנטנות צלחת (אולי זה שבעמק האלה) שמייצג תקשורת, ומעליהן יד שמאל מושטת קדימה, שמייצגת את הידיים השמאליות של הגרפיקאי שיצר את הזוועה הוויזואלית הזאת.
בהמשך פירסםם עידוק דוגמאות ששלחו לו הגולשים לעיצובים חדשים. מגיב אחד שהזדהה כ”מנה”ל לע”מ”, אם כי איננו יודעים מי הוא, כתב:
היינו חייבים משהו שיהיה קשה לזייף. בשנה הבאה תוחלף התמונה. חבל שלא הפנתה את הרעיונות אלינו קודם, אהבתי את הקומיקס ונשקול להשתמש בו בעוד שנתיים. אין בעיה עם ביקורת - אם היא נעשת בצורה חיובית - אנחנו הרי עובדי מדינה לא גרפיקאים (כפי שהוכחנו…)!
השנה לא השתמשו בקומיקס או ב’עידוק על אופנוע’, שאני דווקא חושב שזו תמונה ראויה. הפס הכחול בצד ימין הוחלף בפס צהוב-דני-וניל (קשה לראות את הצבע זה בתמונה, אבל האמינו לי) ובמקום האנטנות והידיים צולמה מרינה כלשהי שאם מישהו מזהה - הוא מוזמן לטקבק.
לכבוד החנוכה חבר עידוק למאור סיטבון, איש משוגע באופן כללי, ויחד הם ייצרו חנוכיה צבעונית מאוד ללא שימוש באש. צוות E.N.S מדיה היה שם בשביל לתעד את האירוע.
ההקרנה ב-2.1.2009, 23:30 בסינמטק תל אביב. מי שירכוש כרטיס לשיווד יקבל במתנה הקרנה של הסרט “המוסד הסגור”, מערכונים של היפופוטם ומשתה הכולל קריסטל מנטה. האירוע בפייסבוק.
קצת אחרי שהתאשננו מספירת הרימונים וניקינו את משדרי E.N.S Media התחלנו לעשות סיעור מוחות לתוכנית הנוספת, אבל לא הצלחנו לחשוב על רעיון, וגם לא קיבלנו המלצות מספיק מקוריות.
כעבור כמה ימים נפגשתי עם אלון גור-אריה שכאשר אנחנו מקשיבים לו, כפי שכבר אמר עידוק, אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים לצילומי קליפ ב-7:30 לפנות בוקר ביום שבת, ואני מוצא את עצמי רוקד כאשר ידי קשורות לצלב מעץ.
אבל לא למדנו. בפגישה עם אלון הוא אמר לי “יש משחק שהייתי משחק בצבא שנקרא ימינה-שמאלה”, ושיכנע אותי שכדאי לצלם אותו. כמה שבועות לאחר מכן הצלחנו לאסוף שלושה מחברי היפופוטם: אלון, איל שינדלר ונמרוד יזהר ותיעדנו את עצמנו משחקים - הכל מוסבר בווידאו. מומלץ לנסות גם ולספר איך הלך לכם ולאן הגעתם.
כאן כבר הפסקנו להכריז על רחובות, אבל אני משוכנע שדרך הבנאי והרוקמים בחולון חזרנו לכביש 4 לכיוון דרום. ולפני מחלף ראשון נקטע המשחק, אנחנו נעלמנו ונוצר קרע במרקם הזמן. בהצלחה למי שרוצה להמשיך משם - אתם צריכים לפנות שמאלה.
בערך ב-12 הגענו לדיזנגוף סנטר ונשלחנו לעמוד ליד אחת החנויות למטה. כחצי שעה לאחר מכן הגיעו שלושה חלילנים מלווה בעשרות אנשים ופשוט הצטרפנו לשיירה והתחלנו ללכת.
היה די משעשע לראות את האנשים מסביב. רובם שאל מה אנחנו עושים ומה המטרה של זה, כמובן בלי לתת להם תשובות כי הרי אנחנו מהופנטים. אנשים נוספים שהשתתפו פשוט חיכו בתוך החנויות ויצאו מהם, ואז החלילן הפסיק לנגן, הקסם פג, העפנו את הכובעים באוויר, והמאבטח ניגש אלינו ואמר שאנחנו חוסמים את המעברים.
לא יוצא לי לכתוב בזמן האחרון. וכשאני אומר “זמן” אני מתכוון לשנה. שלל תירוצים למה, לא אכנס לזה.
כך או אחרת, פתחתי “האכל-חבר” - עמוד שמכרז את כל ההגיגים שלי ברשת - סטטוס בפייסבוק ובגוגלטוק, טוויטרים שאני לא ממש אומר בהם כלום, פוסטים מבלוג זה ממש (שיגרמו לרקורסיה מטורפת), שלל הפתעות אחרות וטקסטים שאני מתפרנס מהם בין לבין כל השטויות האחרות - הנה הקישור, ואפשר גם רס”ס למתקדמים.
2. בשבת בלילה, בלי נדר ואם לא יהיו תקלות תתפרסם תוכנית נוספת של קבוצת ENS Media בשיתוף עם אורחים מפתיעים. שם התוכנית “ימינה, שמאלה” - אם כבר סיפרתי לכם מה זה, אל תקלקלו לאחרים.
צריך להגיד את זה - ג’יי לנו כבר לא מצחיק. אפשר לראות, למשל, במונולוג שלו בדיוק מתי מסתיימת בדיחה והקהל צריך לצחוק: הוא חוזר על הפאנץ’ ליין בטון איטי יותר, שם את הידיים בתוך הכיסים, מתסכל לכיוון של סולן הלהקה קווין יובנקס ומחכה שזו תנגן איזה אקורד.
אבל אני לא מנהל את NBC עדיין, אז אני לא קובע. הם קובעים, ובמקום סוף סוף לזרוק אותו כשקונאן אובריאן יחליף אותו - בניו יורק טיימס מדווח שמעבירים אותו לשעה 10 בלילה, חמישה ימים בשבוע (עניין לא פשוט בכלל). שעת השידור הזו כרגע מאכלסת סדרות של NBC כמו אי אר, חוק וסדר וכדומה שידחקו ויצטופפו בפריים טיים.
בהוליווד, אמר פעם הבמאי קווין סמית’, נכשלים כלפי מעלה. האמת היא שב-NBC פשוט חושבים שמדובר בתרנוגלת שמטילה ביצי זהב, שאחר כך מותכות לכדי אוסף מכוניות מטופש ומיותר, ומפחדים שהוא יברח לרשת אחרת, כמו שלטרמן ערק לאחר שהפסיד את משבצת הלילה ללנו.
במקרה של לנו ההדבקות לכסא גם קצת מדאיגה. הוא יישאר באותו אולפן ממנו הוא משדר את הטונייט שואו, וקונאן יצטרך למצוא לעצמו אולפן אחר.
התרנגלות גם לא צריכה להיות יצרתית. בטיימס מדווח גם שלנו פחות או יותר ישאיר את הפורמט של התוכנית דומה, והנודניק הזה ישמור על הפינות “Jay Walking” - בה הוא מגלה שברחוב יש אנשים טיפשים שלא יודעים מה הבירה של מקסיקו - שזה אמנם מחדל, אבל בטלוויזיה זה אפילו פחות מצחיק ממה שזה נשמע.
הפינה השניה שהוא מתעקש להשאיר היא ה-Headlines - דברים מצחיקים ששלחו לו מהעיתון, כותרות תמונות ומה לא.שזה מצחיק לפעמים, אבל רק אם משתיקים את הקול, כי הוא מתעקש להסביר כל בדיחה ובדיחה טוב טוב, אם הצופים לא יודעים קרוא וכתוב.
אבל מילא שני אלה, הדבר השלישי והכי מעצבן שהולך להישאר בתוכנית, כך מתברר, זה המנחה ג’יי לנו.
“אקונומיקה עלולה להיות מסוכנת מאוד בעת מגע עם העיניים, ורצוי גם להימנע ממגע של החומר עם העור”.
ככה על פי ההגדרה של אקונומיקה בוויקיפידה. אבל לא מצויין שום דבר על כך שמדובר גם בכלי נשק מאוד קטלני - זו כבר הגדרה על פי הסרט “המוסד הסגור” של חבורת היפופוטם שהדרדרתי בחודשים האחרונים לפעול יחד איתה.
ביוזמתו של עידוק, סיוע של תומר ליכטש ואיל שינדלר ופעולתם למען העניין, נפתחה היפופופדיה (שם שכבר אי אפשר לשנות כי כבר נבחר הדומיין) - האנציקלופדיה של היפופוטם.
חלק מהערכים כבר שם (כאמור - כלי הנשק אקונומיקה), חלק עדיין בהכנה - מדריך פרקים ומערכונים החל מימי החבורה בצופים ועד המערכונים בפליקס ונענע, ואת חלקם הגדול עוד צריך לכתוב - אז יאללה.
אשר לפלוס דרושים - אם יש פה מומחים לוויקימדיה+וויקיפדיה - אנא צרו קשר דרך המדור, יש עוד כמה משימות דחופות יותר ודחופות פחות שאנחנו צריכים לעשות שם.
לא ברור לי למה נטוויז’ן בחרה בטביעת אצבע ללוגו שלה. משהו על זה שהכל במרחק נגיעת אצבע או מה. בעיני המסר לא עובד.
כשהלוגו נמצא בבנאר בכתבה על חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (ובעברית), שבין השאר יקבע שאנשים שלא יתנו טביעת אצבע למדינה ישלחו לכלא - נו, ראו בעצמכם
בשנה האחרונה וקצת, 15 מלילות השישי שלי (ועוד צהריי חג פורים) הלכו לצפיה בסרט “המוסד הסגור” של אלון גור-אריה וחבורת היפופוטם.
הסרט שכבר מוקרן למעלה משנה בסינמטק תל אביב (ומדי פעם בסינמטקים אחרים), ישודר ביום שני, ערב שמחת תורה, ב-22:55 בערוץ 2 - כדאי לצפות (אירוע בפייסבוק).
במדריך שלכם ביס או הוט הוא יופיע תחת השם “סנונית:יצירה קולנועית חדשה” - אז לא להתבלבל - זה הסרט הנכון.
יותר מאשר לנסות למצוא בדיחות חדשות בסרט, ויותר מאשר שאין לי חיים, הצפיה החוזרת היא מפגש חברתי - יש לא מעט אנשים קבועים. כל זה במסגרת המשתה בו מגישים חלב עם מים (אבל גם שתיה רגילה, רק שאף אחד כבר לא לוקח אותה) - מאז שעשיתי עליו סרט קצר מוקומנטרי לפני כחצי שנה, אווירת הטמטום רק גברה ועכשיו הרבה יותר מצחיק.
חוץ מזה, מי ששורד את כל השטות הזאת של החלב עם מים וליפוף מסקינג-טייפ סביב אנשים, וריקוד המוני על הבמה, ונשאר אחרי הכתוביות של הסרט (וכשמקרן ה-DVD בסינמטק עובד), אפשר לראות סרטון מאחורי הקלעים על המוסד שמראה קצת אפקטים, חזרות, אימוני פעלולים, וסצינה שנחתכה - סרטון שערכתי כסיפתח ל-DVD שאני שותף להפקתו ועריכתו.
כתב פוקס בישראל, מייקל טובין מציג כתבות שלו מעזה - וכתבה בה הוא מראה איך מכינים רקטה ומשגרים אותה לישראל. הקהל קצת צוחק מהדיבובים לאנגלית של נסראללה, דן חלוץ, ואחד מרעולי הפנים ששולח את הרקטות.
טובין: רסיסים התקרבו אלי בזמן שחיכיתי לעלות לשידור, כישסתיים נאום של בוש. אחרי הנאום גם הייתה פרשנות על הדברים שלו, והרסיסים המשיכו להתקרב. אני לא יכול לעניין את פוקס בניו יורק במה שקורה כאן בכלל הבחירות והמשבר הפיננסי
יחזקאלי: יש בי הרבה אופטימיות שאחזור לתפקוד מלא.זה לא החלום שלי לחזור לאזורי מלחמה. איש מאיתנו לא שואף להיות במרכז עימות צבאי. אני לא נמשך לראות דם או הרוגים והפצצות, אבל אני חושב ומאמין שאנחנו חייבים להיות שם.אנחנו נותנים לציבור אפשרות להרחיב את אופקיו.. ללא הקשר ישרלי דווקא.
בן ישי: קבעתי לעצמי מדרג עדיפיות - קודם כל בן אדם, אחר כך ישראלי\יהודי ואח”כ עיתונאי. לא הייתה שאלה אם הייתי צריך להגיש עזרה ביום כיפור. אותו דבר עשיתי בקפריסין - חילצתי חייל יווני שחטף ארפיג’י מהטורקים. זה היה אותו דבר. כשאני נוסע לאפגניסטן אני מחפש את הזווית הישראלית - אני מודה. כי זה עניין אותי, כי אני יהודי. אנחנו חייבים להביא את העולם אלינו. כל קונפליקט נוגע גם אלינו.
[20:05]
איתי אנגל:מי שכל החיים שלו מקדיש לשטח - הוא עושה זאת מאהבת אדם. אפילו אם אני רואה אישה נאנסת - אני עובר לצד שלה. זה שראה אותי יכול לירות בי. זה נורא מתסכל. אף אחד לא רואה אותך כמישהו ניטרלי. אתה נכנס לצד במלחמה.
[20:10]
אנגל מספר על טרמפיסטים שאסף בבוסניה, כשהיה טיהור אתני. אנגל: הגיע עוד מישהו, לא היה מקום ושמנו אותו בבגאז’. אחרך כך היה עוד מישהו שנשאר מאחור. למחרת קראנו שכולם בכפר נרצחו.
אפגניסטן היא מדינה של שאריות - אין אהבה גדולה בין התושבים שם ממדינות שונות. הצביעו על מישהו ואמרו שהוא טאליבן - החיילים מצ’ואיסטים לקחו אותו לאוטו והרגו אותו. זה סגירת חשבונות. ברגע שהבנו את זה, ניסינו לעזור לאנשים.
מוצג וידאו - מאפגניסטן שאנגל צילם - מישהו מנסה להסביר לחיילים שהוא לא מהטאליבן. אנגל: אף אחד לא רוצה לשמוע אותו. אחד העיתונאים עוזר לו וחוטף אגרוף לפנים. בעיתונאי נוסף יורים. למרבה המזל לא פגעו בו, אבל פגעו במישהו אחר ברגל. אנחנו יכולים רק לצלם, וחוסר האונים מטורף.
[20:15]
אנגל: לא משנה כמה אהבת אדם יש לכם - התסכול לא נורמלי. אי אפשר לעזור.
[20:18]
הארץ: שאלת התקציב עולה כשנשלחים עיתונאים מנוסים לסקר סכסוכים.
[20:19]
גדעון לוי: מזמן לא הייתה מלחמה מסוקרת בישראל כמו גיאורגיה. טיסות חינם (אבל לא בדיוק חינם), קהילה יהודית גדולה. היו שם הרבה עיתונאים שאני לא מדבר איתם והם לא מדברים איתי. המלחמה הזה סוקרה אחרת ממלחמות אחרות - כמו קוסובו וסרייבו שהיו בהן פחות עיתונאים ישראלים.
[20:23]
לוי: בעיני זה סוג של קרטנות לחפש את שני היהודים באפגניסטן. רק עיתונאי ישראלי יכול לכתוב טוב לקהל ישראלי. גיאורגיה הוכיחה ששליחת עיתונאים ישראלים עושה הרבה לפתיחת שער לקורים הקרטניים ולעורכים הקרטניים שלנו.
[20:26]
יחזקאלי: הגעתי לטיבילסי במונית מהגבול הטורקי. התעוררתי וראיתי עשן. אנחנו מגיעים ורואים את התוצאה של ההפצצה הרוסית - הם ירדו על 4-5 בנייני דירות של בני משפחה של חיילים. התמונה שצילמתי שם, וחוסר האונים מול מכונה רוסית משומנת. מדינה קטנה מול מכונה דורסנית - יכולתי להעביר לקוראים את התחושה של חוסר אונים של מדינה קטנה.
בגלל אהבת האדם - אני כאן. היה שם כתב הולנדי שהכיר אותי 4 או 5 שעות, והציל אותי. פה אין דילמה. אתה לא בוחר בצד, אתה עוזר לאדם שמוטל שם גוסס. התמונות שאתם ראיתם שמובילים אותי - אלה תמונות של צלמי רויטרס. תגידו - היה להם יופי של תמונות. ברגע הדילמה, לא הייתה צריכה דילמה והם לא התנהגו כבני אדם.
[20:34]
כל סיפור - ברגע לפני שאתה מבין את הסיפור - זה הרגע של המשבר האמיתי. הסיפור מתרחש ואתה נזרק על ידי המערכת וצריך להביא את הסיפור. זה לא חייב להיות קונפליקט, זה יכול להיות גם אירוע שקורה בארץ - רק אחרי שמדברים עם אנשים ואוספים אינפורמציה אפשר להרגע. זה המקצוע.
בכר: כתב של סוכנות לא מסוגל לתת את הרזולוציה שכתבים כמו צדוק, איתי או גדעון נותנים. כתב של סוכנות יתן 400-600 מילה כי הוא שולח את זה לכל מקום בעולם. הוא לא יכול להתמקד בזווית אתנית. כתב ישראלי יודע למי הוא כותב. כשאפשר לשלוח כתב יש יתרון.
[20:41]
אחד העורכים של העיתונים הגדולים ציין שעורכים מוכשרים לעיתים מלקטים ידיעות - מחברים את הידיעה בעצמם, והתפקיד של הכתב הוא לחתום על הידיעה ולהצטלם ליד השלט במדינה.
בכר: זה טכניקה, וזה מקובל גם בניו יורק טיימס. השאלה אם המידע הגיעה מהכתב שלך בשטח.
[20:45]
אנגל: יש כדור הארץ, יש מקומות חשובים להיות. מה זה משנה למה מגיעים ואיך מגיעים. חלק מהשיקול הוא עניין העורך, ורייטינג, והתחרות - מה אכפת לי. ראיתי את רון - אמרתי לו שבזכותו אני שם. מה שחבל, שזה דועך. בגלל הטלוויזיה המסחרית - לחלק מאיתנו יש שם של משוגעים. אף אחד מאיתנו לא משוגע.
מה שקרה עם השנים, זה נעשה נדיר. הטלוויזיה המסחרית רוצה כוכבים שרואים על המסך באולפן עם איפור. הרבה יותר קל ליצור כוכבים מאשר לשלוח אותו לחודש לעירק או אפגניסטן שיוציא משם סיפור של 40-45 דקות ואולי לא יראו את הפנים שלו.
במלחמה האחרונה בלבנון לא רציתי להיכנס לשם. עשיתי כתבה על העורף. כולם מדברים, אבל אף אחד לא נמצא בפנים - כולם יודעים מה קורה, זה גם אנשי צבא לשעבר. אף פרשן לא אמר “אני לא יודע”. עשינו הפסקה על הגדר - וחברה שהיו שם חזרו ואחד החיילים יכולים לפתוח טלפון ושמעו דיווחים מהארץ - והחייל בשוק. אני בעיניו התקשורת, לא איתי, והוא אומר לי - אתם התקשורת ואתה מחזיק את המיקרופון ואומר שם שם מאוחורי זה מה שקרה.
התרחקנו מהשטח. גם כשבסוף ניכנסתי התגובות לכתבה היו “מה? ככה זה נראה?
[20:53]
לוי: שנתיים עברו מאז שעיתונאי ישראלי היה בעזה. אף אחד לא מביע מחאה על העניין. אי אפשר לכתוב על עזה בלי להיות בה, וזה עובר פה באדישות המפוהקת. אני מדבר על האדישות שלנו. אי אפשר להיכנס לעזה בגניבה בניגוד ללבנון עם דרכון זר. מתקיים פה גם כיסוי ענק. שימו לב לכתבים שעומדים על הגדר וכתוב “בפאתי עזה”.
יחזקאלי: בישראל יכולים להכריז תוך 2 דקות על שטח צבאי סגור. צה”ל עושה מאמצים לא לתת לנו להגיע לסיפורים, ודווקא בחו”ל אנחנו מקבלים שיתוף פעולה.
דניס ויטיצ’בסקי: כשאתם מסקרים בעזה ואזורים דומים, אתם לא מסכנים את המדיה, במקרה שתיחטפו?
לוי: העיתונות חייבת לסקר. בנימוק הזה אפשר לסגור את הגדה המערבית. נשב בבית ונכתוב פרשניות. מסוכן בכל מקום. אני לא חושב שהדבר צריך לעמוד לשאלה. אתה יכול להגיד לי נקודתית שיש התרעה ואז לא ניסע.
שאלה: האם יש מקום לנשים לסקר מלחמות?
יחזקאלי: יש עיתונאיות, אין בכלל ספק בזה. אני לא חושב שעורכים היו חוששים יותר לשלוח עיתונאיות מעיתונאים. מי שיודע לעשות את העבודה ישלח ולא משנה מה מינו.
אנגל: במקומות שאני הולך , חברות טובות שלי הם עיתונאיות שנכנסות למקומות שאני לא נכנס. זה לא תחום דומיננטי של גברים.
[21:11]
יחזקאלי: אני לא בא לשנות את העולם. אני בא לעשות את עבודתי כי היא גורמת לי לתשוקה. אם תדלג על הכתבה שלי זה יכול להיות. מישהו אחר יקרא את הכתבה ועשוי להגיד “הם צריכים עזרה”.
-אני מדברת מהמשרד של עו”ד ישראל מיימון, אפשר לדבר עם המזכירה של אהוד קינן?
מדבר אהוד, ואין לי עדיין מזכירה, במה מדובר?
-אני רוצה לקבוע פגישה לשבוע הבא.
באיזה עניין?
-ישראל לא דיבר איתך?
איזה ישראל?
-כנראה שיש פה טעות.. תן לי לבדוק את זה… *ניתוק*
ישראל מיימון, הוא מזכיר הממשלה. אהוד קינן, הוא כמובן לא אני (למרות שאני מנצח בגוגל), אלא היועץ המשפטי של משרד החוץ שחולק איתי שם. עכשיו, איפה המזכירה שהבטיחו לי?
אני קורא אצל דבורית (ולווט) על השקת האתר של חדשות ערוץ 2 ביום רביעי. לא הייתי בהשקה בעיקר כי לא הוזמנתי אליה, ולא כתבי טכנולוגיה-מחשבים-אינטרנט אחרים עימם שוחחתי - בעיקר כתבי מדיה הוזמנו. נו טוב.
מה שהושק ביום רביעי (גלובס, דהמרקר, אייס), הוא לא בדיוק “אתר” - אלא שני מיני-אתרים נפרדים אצל שני אתרי הזכייניות. (קשת ורשת)
חדשות 2 משודרות ברשת כבר למעלה משנה, ובאתר קשת, לדעתי, קצת יותר, ונוספו מאז מבזקים יומיים וכל מיני תכנים - אבל בואו נגיד שאני מתקטנן (מלשון קינן, כמובן) ופשוט מדובר בבטא ארוכה, ועכשיו היציאה מהבטא והוספה של וידאופדיה, אנימציה סאטירית, צ’טים ועוד דברים שאתר לחברת חדשות הוא אכן המקום להם.
האתר שנעלם
אבי וייס, מנכ”ל חברת החדשות אמר לאייס “הדיונים על הקמת אתר לחדשות 2 החלו מזמן, כבר לפני 3-4 שנים”. רק שהם התחילו הרבה לפני כן. לחדשות ערוץ 2 היה לפני כשעשור אתר אינטרנט בכתובת israelnews2.co.il.
מצאתי אותו בארכיב הרשת, האתר היה באוויר למשך תקופה קצרה מאוד. - אם תחליפו את הקידוד ל-Visual, תוכלו לראות (מתחת לתמונתם של מיקי ויעקב) ידיעות על הסכם קרב עם הרשות הפלסטינית, ענייני טפסי התפקדות, עוד מיסים. למעשה, שום דבר לא השתנה מאז 25 בינואר 1999, למעט שער הדולר שהיה 4.2360. אך, היו ימים.
היה גם את הדומיין ch2news.tv (כשמדינת טובלו הבינה שהקיצור שלה יכול להכניס לה הרבה כסף מתחנות טלוויזיה בעולם) - ושימש לכתובת מייל של אנשי הערוץ. בוריס בולטיאנסקי אף תוהה בפני למה לא נעשה שימוש בדומיין www.news2.co.il שרישומו חודש לפני פחות מחודש. כרגע הוא משמש רק למיילים של אנשי החדשות אבל לא מוביל לשום מקום כשמקליקים עליו.
תכנים מקבילים
באשר לבחירה במיני-אתרים במקום באתר עצמאי, טוענים בערוץ, לפי הדיווחים, שהחברה רוצה לנצל את ה”טראפיק” (אפשר גם לומר “תנועת גולשים”, או “כמות גולשים”, אגב) הקיימים של רשת וקשת.
זה הגיוני - אנשים כבר מכירים את האתרים הללו וכבר גולשים בהם, והכתובת מפומפמת לצופים בשידורים במשך כל היום. מצד שני, לא יהיה דומיין והגולשים יצטרכו להגיע דרך הזכייניות או דרך גוגל.
בינתיים מה שנוצר בפועל הוא כפילות של תכנים. שימו לב, למשל לידיעה על אולמרט והשתיה שעשה בקדימה. ברשת הידיעה עלתה ב-7:45, ואילו באתר קשת הידיעה עלתה ב-7:50. שלושים העורכים היעוודים ל”אתר” של 2 מעדכנים למעשה שני אתרים, עם שתי מערכות ניהול תוכן נפרדות לווידאו ולטקסט (סביר מאוד להניח), שני עמודי בית לערוך ולפנות מהם לכתבות החדשות, שני מערכי טוקבקים נפרדים ועוד.
ב-2 בטח מעדיפים לא להקים שוב אתר משלהם, שכן יתכן מאוד שהזכייניות יתאחדו, מי יודע מתי. או שיהיה אפשר איכשהו לאחד את ניהול התוכן, כאשר יעלה אתר מקו של קשת, לאחר הדחיה הקצרה, אוטוטו בנובמבר 2007.
בכל מקרה, רצו שאדבר ברדיו על הקבוצות ששונאות את גוגל ושהן אנטי-גוגל. לא מכיר קבוצות ספציפיות כאלה, ואמרתי שאני לא שונא את גוגל, אז הוסכם שאדבר על הביקורת המופנית כלפי החברה והסיבה לשנאה שיש או אין.
עליתי לשידור היום בתוכנית “ערב טוב עם גיא פינס“, שעל פי שמה, משודרת ב-2 בצהריים, והמנחים שלה הם נורית ברירו ורן לוי. אלא שנורית לא הייתה היום – אז רננה רז החליפה אותה.
מפה לשם אני מקשקש את הקשקושים שלי ואומר כמה גוגל יודעת עלינו הכל (כלומר, את כל מה שסיפרנו לה), ובין הגמגומים שלי וה”אה…” המרובים, אני מיניתי מייסד חדש לחברה (5:14).
כך או אחרת, הסכום המדובר (3.02391 מיליון שנקלים, על פי שער השנקל) הוא קצת מצחיק, במיוחד יחסית לאקר***’ ובמיוחד אם צריך לחלק אותו בין שותפים. מחיר הפסד, למעשה.
יתכן שלטננבאום לא יצא לראות את אוסטין פאוורס, שכן הסרט יצא בסביבות השירות הצבאי שלו. אז אני כאן בשביל להזכיר:
*אין קשר משפחתי
**שהזיונים היחידים שאפשר לראות שם, אגב, הם זיוני שכל
***שזה כמו “האקר”, רק מסוכן
עידו קינן, הידוע גם בשם עידוק, כתב הטכנולוגיה והקטנוניות של הכלכליסט עוזב את העיתון לאחר כמעט שנה בתפקיד.
עידו קינן, בעל הבלוג חדר 404, כתב וערך בעבר בוואלה, נענע, מעריב, NRG, במקומון רחובותי שנסגר, עיתון בית ספר ‘עשמ”ש’ בתיכון ברחובות, שלושת הגליונות של מגזין “התוספתן”, עיתון 100 שנה לרחובות, מחברות דפתר מתפוררות שיש לנו בבוידעם ובמחסן של סבתא, ובחודשים האחרונים בדה-יואל.
[12:37] יאיר טרצ’יצקי: זה מדהים שאנשים בחרו להשקיע את שישי בצהריים שלהם בזה. היחד הזה הוא הדבר המשמעותי. אנחנו מנסים להביא לידי ביטוי את היחד בצורה ממוסדת. לא רק נפגשים פעם אחת ומתלוננים וממשיכים הלאה. לא כל מיני כנסים במכון ואן- ליר ותיק תקשורת, אלא משהו רציני ומתמשך.
[12:41] לא חשבנו על האגודה. פנינו בהתחלה להסתדרות, ואז בא עיתונאי ותיק והציע לנו לפנות לאגודה. למה האגודה לא משמעותית לאחרים? יואב [ריבק] שאל איפה הצעירים בכנס באילת? למה הם לא באים לשיר עם עינת שרוף (צחוקים). היה ברור שיש בעיה שהאגודה לא מצליחה לדבר אל הצעירים.
[12:43] זה דור של אנשים שגם עובדים שלוש שנים ואחרי זה פונים למקצועות אחרים כמו עריכת דין. כשאנשים חדשים באים למערכת. אני נזכר בסרטים אמריקנים על עיתונאים. הנרטיב תמיד קבוע - הצעיר והשאפתן מתחיל להיות מנקה חלונות, ממחלק דואר, סגן מגיהה וכולי, ואז העורך מזמין אותו ואומר שאתה ראוי להיות משכתב זוטר או כתב. מבחינת הדימוי, כשהייתי צעיר יותר, העיתונות היה מקצוע ששואפים אליו.
יוסי בר מוחא
[12:48] חשוב להיכנס למחשבה של ליצור וליצור ביחד. בהצלחה.
[12:50] יוסי בר מוחא, מנכ”ל אגודת העיתונאים: הכנס הבא ידבר גם לצעירים. קריאה מהקהל: ההילטון יעלה 1000 שקל? בר מוחא: מי שאין לו כסף יהיה במלון אחר, אבל כולם יהיו בכנס.
[12:52] המו”לים והעורכים לא יעשו ככל העולה על רוחם.. עיתונאים צריכים להיות מתוגמלים כראוי. (מחיאות כפיים). צריך לשפר את מעמד העיתונאים (מחיאות כפים).
[12:55] אנחנו מבטיחים שהאגודה יחד איתכם תעשה הרבה. בואו נירתם ונעשה את זה.
[12:56]אילנה דיין: חשבתי למה שמחתי לבוא למרות שאני מהצד השני של הגיל. גם 44 זה צעיר? באתי כי יש בהתארגנות הזה משהו רומנטי, אבל גם בפרקטי זה חשוב מאוד. לא באתי עם חומרי הטפה, אלא לנסות לארגן את המחשבה ולדבר על מה שקריטי ונשמת אפו של המקצוע, ואני אגיד משהו דרמטי - נשמת אפה של הדמוקרטיה: עצמאותו של העיתונאי (מחיאות כפיים).
אילנה דיין - צילום:ניב קלדרון
[13:00] התפקיד שלנו ממשיך לא רק את הקריטיות של התהליך, אלא את הדבר שהוא לא פחות מקדוש. העצמאות של העיתונאי. אמרתי לכתבת בחוץ שבתחום שלה אין לחצים. את יודעת, היא שאלה אותי, אילו לחצים יש עלי להביא את הדם ולהגיע למשפחה בזמן האסון. אנחנו נושאים באחריות העצומה אבל מישהו אחר אוחז במניות.
[13:04] יש שני כוחות בחברה שיכולים להזחיק בשיח הציבורי - זה או המדינה, או בעלי ההון. התחרות בינהם על מי יותר גרוע, כולנו מכירים אותה.
[13:14] עורך מעריב, דורון גלעזר: לא רק עורכים נוהגים בקהות חושים, אלא גם עיתונאים מול הקולגות שלהם. והם עוצמים עיניים כי הם נהנים ממה שקורה להם. אנחנו צריכים לחפש, גם עיתונאים, גם עורכים וגם מולים מודל אחר של יחסי עבודה.
[13:19] כל העיר היה העיתון הראשון שהשתמש בחוזים האישיים. הייתה לו תרומה נפלאה לעיתונות אבל גם תרומה קצת בעייתית שאיתה צריך להתמודד. כל העיר היה העיתון שקיבע את העורכים ככל יכולים. העורכים הפכו להיות אלה שאמורים לחסוך לייעל לקצץ, והיו אמורים להיות אלה שנלחמים על זכויות העובדים מול המו”ל. השיטה כלאה אותי לסבך של התלבטויות ומחשבות ואפילו ייסורים סביב איך אני עושה את עבודתי נכונה. איך אני עושה מוצר מצטיין, אבל גם מוצר מרוויח. ואיך מצד שני מצליח לשמור על זכויות עובדים שלא כולם מצטיינים ולא כולם נפלאים ולחלק יש בעיות אישיות שלא תמיד מאפשרות לעשות את מלוא העבודה כמו שאתה רוצה.
דורון גלעזר
[13:22] המון קם ונופל בעיתונות על האישיות של העורך. התפקיד שלכם ושל כולנו הוא לא רק למצוא דרך להגדיל ולחזק את מעמד העיתונות אלא למצוא דרך לחלץ את העורכים מהמצב הזה. למנוע סיטואציה שבה הכל יקום ויפול על אישיות העורך. כל ארגון צריך להיות חזק יותר ממי שעומד בראשו (מחיאות כפיים). גם עיתון חייב להיות חזק יותר מהעורך שעומד בראשו.
[13:27] יכול מאוד להיות שבעידן הזה הכנסות של הארגון הזה אינן מצדיקות את גודלו של הארגון הזה. צריך לפתח מודלים חדשים של תהליכי העבודה, וככל שנחשוב על תהליכי העבודה החדשים - זה אינטרס של כולנו להיות יעילים יותר שנוכל לשלם משכורות טובות יותר. המשכורות שמשלמים היום במעריב הם חרפה (מחיאות כפיים). אני נאלץ לחיות עם זה ולחשוב איך אני עושה את הארגון יעיל שרירי רזה כדי שאנשים יוכלו להרוויח יותר כסף.
[13:30] אין לנו מושג ברוב העיתונים כמה מרוויח בעל הבית, ויו”ר מועצת המנהלים. אין לנו מושג כמה המנכ”ל הג’ינג’י שואמר שיש מצוקה - כמה הוא דובר אמת. אנחנו לא באמת יודעים אם זה נכון אובייקטיבית. ניהול נכון איננו סותר שקיפות. אני חושב שזה מודל שצריך לחיות על פיו. הנתונים של העיתונים צריכים להיות גלויים כשהם שהם גלויים מבחינת האחזקות שלהם, הם צריכים להיות באותה מדיה גלויים שתוכל להיות כן וישר מול עובדיך.
העיתונאים הצעירים
[13:32] עידן של החוזים הקיבוציים - בעיני יתרון ניהולי מדהים, הרבה יותר פשוט נכון הוגן ויעיל כלפי העובדים. אנחנו צריכים למצוא הסכמים חדשים שיאפשרו התייעלות ניהולית. המשכורת צריכה להיקבע על פי תפקיד, ותק, מצב משפחתי. למי שיש ילדים יקבל תוספת - כי מדיע לו (רחשים בקהל). אני מסוגל לחשוב על חמש דרגות שכר. אני חושב שכולם צריכים לדעת מה הדרגות שכר ושכל אחד ידע למה הוא בדרגת שכר כזו. ככה אנחנו שוקלים ממילא כשאנחנו נותנים שכר לעובד, למה שלא נשקול את זה באופן סיסטמטי באופן שיהיה מובנה ולא נתון לקפריזות אישיות של עובד.
עידוק כותב שאילנה תמיר, מנהלת ישראבלוג פונה ליח”צנים ודוברים, ומבקשת לכתב הודעות לעיתונות גם לקבוצות של גוגל, אליהן יכול להירשם כל בלוגר בישראבלוג, בלוגרים בכלל, וכל אדם שמשום מה פיתח תחביב מוזר שכזה לקרוא הודעות לעיתונות.
אני מאוד בעד, בלי ציניות. אני חושב שיש מקום לכתיבה עצמאית ובלתי תלויה, וצריך להיות קשר ישיר בין החברות לבין לציבור שנמצא בראשי התיבות ‘יח”צ’. למרות שהודעות יח”צ לא צריכות להיות מקור יחיד או עיקרי לכתיבה - הן בהחלט מקור חשוב, בדיוק כפי שהן חשובות כשהן מוסוות תחת מייל “אנונימי” מגולש. מודל דומה בו אני נעזר בנושאים הנוגעים לחברות בחו”ל הוא BusinessWire - ואני לא מכיר משהו דומה בעברית.
יש חשיבות גם לשקיפות של כל התהליך העבודה. הודעות לעיתונת, לרוב מלאות בסופרלטיבים ומילים כמו ‘חדשני’, לא תמיד מדייקות בלשון המעטה (אם היה לי שנקל על כל פעם שנכתב “לראשונה בעולם”, כבר מזמן הייתי מסיים לאסוף את כל השנקלים שנמצאים במחזור), והרבה פעמים מחסירות בפרטים חשובים (כמו - למה זה צריך לעניין מישהו?). הנה ההזדמנות של הגולשים לקבל את חומר הגלם ולראות בעצמם את המידע באופן ישיר ולהחליט מה רלוונטי עבורם.
אני גם חושב שלדוברים וליח”צנים לא תהיה כלל התנגדות לשלוח הודעות לעיתונות לבלוגרים ולכל מי שיחפוץ בכך. הרי המטרה של ההודעות האלה היא שהן יתפרסמו בתפוצה נרחבת ככל הניתן, וידיעו לכמה שיותר קוראים. לדוברים רבים כל כך חשוב שהידיעות יתפרסמו - עד שהם מוודאים שההודעה הגיעה על ידי משלוח שלה עוד פעם, פעמיים.
אחת עשרה.
וגם בפקס.
ובדואר (??).
ושוב באימייל.
ובשיחת טלפון.
לשלוחות של כל הכתבים של המדור - אחד אחרי השני.
ולאותה שלוחה פעמים, אם היא רשומה על שם שני אנשים בפקנס טלפונים.
אני לא רוצה להיות עינב גלילי עכשיו (בכל זמן אחר, כן, אגב. אני חושב שהיא מבריקה, אם לא האישה המבריקה בטלוויזיה). במשך משהו כמו חצי שנה היא עובדת על תוכנית סאטירה ומצלמת פיילוטים, שכל הזמן השידור שלהם נדחה.
הויה דלורוזה הזו הומחזה, במודע או שלא במודע, בפרומואים לתוכנית, בהם היא משפילה את עצמה בפני “מנכ”ל ערוץ 2″ רק בשביל לקבל את התוכנית, עד שסוף סוף הוא מסכים לתת לה אחת במוצאי יום העצמאות.
עכשיו, ממש בדיוק כשהתוכנית “באה בטוב” אמורה להיות משודרת, נתקע הסיפור עם אולמרט שנתון שהיה נתון תחת צו איסור פרסום. כל הפרטים שאסור לפרסם, פורסמו כמובן בתקשורת הזרה כל מי שיש לו דפדפן וחיבור לאינטרנט כבר יודע בדיוק מה היה שם.
ערוץ 2 פתחו מיד אולפן חדשות בנוהל פיגוע, עם פרשנים וכתבים פזורים ברחבי הארץ בשביל להגיד במשך דקות ארוכות שעדיין אסור להגיד כלום, אבל ממש עוד מעט יהיה מותר להם כשיוסר צו איסור הפרסום. אז כמו כל התקשורת, הם עדיין חוגגים סביב מה שאסור להגיד ומפרסמים שביבי מידע וחלקי מידע.
די בהתחלה דני קושמרו, מנחה המשדר, כינה אותו “מוזר” והתנצל שהם בכלל מנהלים אותו. הנה רעיון - נסו לא לנהל אותו, ולפרוץ לשידור אם באמת יקרה משהו. מה שקרה רק שעה לאחר שהוא נפתח.
לוח השידורים בלווין השתנה כבר, התוכנית הוסרה ממנו, ובמקומה מופיעים “שינויים בלוח המשדרים”, “חדשות” ושידורים חוזרים של “הישראלים” אותם נאלצו לראות צופי ערוץ 2 לאורך כל החג, אחרי שבחרו להישאר בבית ולברוח מעשן המנגלים.
ואם לא מספיק שהרגו לעינב את התוכנית בפעם המי יודע כמה, הפרומואים בהפסקות הפרסומות של משדר הסרק הזה הפכו למשטח ריקודים על גופת התוכנית - ואם לא הבנו עדיין - מחר וביום ראשון ישודרו ספשלים קומיים ליום העצמאות של שלום אסייג וארץ נהדרת.
בפברואר כתבתי מייל לאלון גור אריה, במאי הסרט המוסד הסגור, וסיפרתי לו שאני רוצה לביים ולערוך סרט על ההקרנות של הסרט שלו, שהתקיימו אז מדי יום שישי בסינמטק תל אביב. זאת במסגרת פרוייקט הגמר של לימודי עריכת הוידאו שלי.
אמרתי לו גם שלא יהיה מדובר בסרט דוקומנטרי רגיל, ושאני אוסיף קצת מהאמת שלי לכל האירוע. להפתעתי התשובה שלו הייתה “בוא נעשה את זה”. אחרי חודשיים וחצי של כתיבה, שכתוב, עוד שכתוב, צילומים, ואינסוף שעות עריכה - הנה התוצאה. תבלו ותאמבדו בבלוגיכם:
יש כל מיני שמות של אנשים שמופיעים בקרדיטים בסוף. כל אחד עזר באופן ישיר או פחות ישיר ללימודים שלי, ולהפקת הסרט הספציפי הזה, והנה הזדמנות נוספת לומר לכולם תודה גדולה.
בחצי השנה האחרונה אני לומד עריכת וידאו. בחודשיים האחרונים אני עובד על סרט הגמר שלי ללימודים אותו אגיש בשבוע הבא וכמובן אעלה לאינטרנטים וכנראה אפיץ בתחנה המרכזית ובבסטות בשוק עם עטיפה שנראית כאילו הודפסה במדפסת סיכות.
בקצרה, התלוותי להקרנה של “המוסד הסגור” בשישי בערב בסינמטק תל-אביב, לפניה נערך משתה, וראיינתי את יוצרי הסרט. הנה טיזר בן 18 שניות (מתנצל על האיכות) מתוך הסרט שלי (שיעמוד על כ-5 דקות). תבלו
כותב יהונתן קלינגר ומסכים איתו גל מור שאנשים ממהרים לתת אמון ביישומי וובשתיימאפס יותר מאשר ביישומים שולחניים. אני חושב שזה לא מדוייק - נותנים אמון גם באלה וגם באלה. שאלו אנשים רבים שלוחצים Next Next Next כי הם חושבים שהם יודעים מה כתוב שם כבר (אנשי ה-Next Happy, אם תרצו), ובדרך הושתל להם טולבר לדפדפן שגם חוטף את מנוע החיפוש שלו, בלי אפשרות להסיר - גם לא בהליך כירורגי.
אני בהחלט מסכים לגולשים מנוסים וניובז כאחד יש יד קלה גם על הקליק. לא אחת אני חווה מקרים של חוסר טאקט כאשר אנשים מגיבים לכולם במייל בתפוצת נאטו כשלא צריך, מתבלבלים בשם במייל וממשיכים בשיחה בלי לעלות על הטעות, והכי חמור - לא מפנימים את המשמעויות של BCC וחושפים דברים שהיו אמורים להיות דיסקרטיים.
מי אשם?
תומר כהן, התעצבן על גוגל ואמר שהם הגזימו כאשר אפשרו לכל מי שפעם החליף איתו מייל ורבע לצפות באייטמים שהוא קורא בגוגל רידר, לאחר שהוא שם אותם ב-Shared. התלונה שלו בבסיסה, מוצדקת. זה נוח שמישהו שהתכתבתי איתו מתווסף לרשימת אנשי הקשר כדי שהמייל שלו יושלם אוטומטית כשאני כותב מכתב - אבל הוא לא צריך להתווסף לגוגלטוק - ואם כן - שלפחות אהיה מיודע על כך ואוכל לסרב.
יחד עם זאת, זה קרוב יותר לבעיית שימושיות מבעיית פרטיות. אם בחרת לחלוק אייטם ולחצת על כפתור ששמו Share - צריך לצפות שהאייטם הזה יהפוך לציבורי. אין מה לעשות. אתה רוצה לשלוח בלוג מביך רק לכמה חברים? שלח להם אותו במייל באופן אישי.
מכרה ששמה שמור במערכת ונקרא לה ק’ שלחה לי לאחרונה מייל היסטרי - ורצתה שאכתוב שרשת חברתית מסויימת פרצה לה לחשבון האימייל. נכנסתי לרשת החברתית וגיליתי שהם מבקשים את השם והסיסמה לג’ימייל בשביל לייבא את הקונטקים ולחפש אותם גם ברשת החברתית - ובכך לחסוך זמן בלייבא אותם אחד-אחד. לשאר החברים, הם שלחו מייל המזמין אותם להצטרף ולהיות חברים שלה. כל זה מופיע שחור על גבי HTML עם כפתור Next שמחכה לגולש שיקרא ויקליק.
גם פייסבוק עושים את זה, וגם שם לא כולם שמים לב למה שהם מקליקים עליו - שמתי לב לכך כאשר אנשים איתם לא דיברתי במשך זמן מה פתאום הצטרפו לפייסבוק ושלחו לי הזמנה להיות חברים שלהם.
לפעמים, עניין רדיפת הפרטיות מתחיל להיות מוגזם - ואשמה מיותרת מופנית כלפי חברות הוובשתיימאפס - כאשר לא תמיד זה באשמתן - ולא תמיד יש אשמה כזאת בכלל. מי שהולך לישון עם רשת חברתית, שלא יתפלא שמתייגים את התמונות שלו כשהוא הולך למפגשי גיקים.
לא טסתי לאילת השנה לטק-אד. אז כן, אני מקנא. ברור. אין טעם שאכתוב שלא רציתי כי זה משעמם וכי לא צפויות הכרזות מעניינות השנה.
אז כמה מחברי כן נסעו, וערוץ 2 שלח את אילן לייזרוביץ’. אני מניח שהייטק וטכנולוגיה זה לא תחום הסיקור הרגיל שלו, וזה בסדר - לא כולם צריכים להבין בהכל. הוא ראיין שם את נציגי מיקרוסופט שיתכן שלא מסרו לו את כל המידע עבור הכתבה שהביא משם, ואני שמח להשלים פרטים.
המשחק “גיבור גיטרה” (או guitar hero, אם תרצו), בו יש לנגן על גאדג’ט דמוי גיטרה לפי הוראות על המסך, הוא לא ממש מכשיר חדש. הוא יצא כבר ב-2005, ומאז יצאו לו שני המשכים וכל מיני גירסאות, וגם משחק יותר מתקדם - Rock Band שבו יש כבר להקה שלמה שצריכה לדעת לנגן.
קונסולות ה-XBOX, עליה עובד המשחק (ולא רק עליה אגב, המחשק מתאים גם לקונסולות המיוצרות על ידי חברות מתחרות למיקרוסופט שמארגנת את הכנס באילת והזמינה אליו את העיתונאים), תגיע בקרוב, הובטח בכתבה. אני מניח שאם מבטיחים משהו כזה כל כך בנחישות, ומדברים עליו כבר 3 שנים, הרי שהוא חייב לקרות.
גם הזון לא ממש חדש. הוא יצא לפני שנה וחצי (ובדקנו אותו), ומאז יצאו לו גירסאות חדשות, שעדיין לא הגיעו לישראל. “מעבר לזה שהוא מנגן מוזיקה ומשמיע וידאו”, אמר ליאור צורף, מנהל השיווק של מיקרוסופט בישראל, הוא מאפשר לך לשתף”, והסביר איך אפשר לשלוח שירים ממכשיר למכשיר. נהדר. רק שהוא כנראה שכח לציין שאת השירים שקיבלתם מחבר תוכלו לשמוע רק שלוש פעמים.
בהודעה שנשלחה לעיתונות, דפי זהב מתגאים בעליה של 40% בשימוש באתר, בעקבות השבתו מן האוב של שאול, דמות מוכר החמניות הנודניק של דבל’ה גליקמן.
הגיוני שבזמן שמפמפמים כתובת אינטרנט בת אות אחת במסגרת קמפיין רחב היקף, תהיה עליה בכניסה לאתר. מעניין יהיה לראות איך האתר יתייצב חזרה כשהקמפיין ירד - אבל אני מתקשה להאמין שנקבל על כך הודעה לעיתונות בנוסח “האתר חזר למספר הכניסות הרגיל שלו! הסרת הקמפיין הצליחה!”.
שאול מככב ברשתות חברתיות, משתתף בפורומים ומגיב בטוקבקים.
זאת דרך אחת לתאר את המהלכים של שאול ברשת. את מככב הייתי מחליף במשתמש בפרופילים מזוייפים. אדם שוב, שלקח חלק בקמפיין, פתח פרופיל מזוייף לשאול בקפה דה מרקר - לא הרבה אחרי שעזב את תפקידו כמנהל הקפה. אז, מחק את הפרופיל של צביקה בשור, בגלל שהתמונה נראתה כמו איור ולדבריו:
ההחלטה בעניין התמונות עקרונית ויש היגיון מאחוריה. היא מבוצעת ללא איפה ואיפה משום סוג - ממנכ”ל ועד מזכירה.
האמת, שטכנית, הוא לא מנכ”ל ולא מזכירה, אלא בעלים של חברה משל עצמו, אז הוא לא נופל בקטגוריות שהציג. הפרופיל ההוא נמחק.
לתגובות בטוקבקים ובפורומים יש שמות: “טרולינג” ו-”ספאם”. אין קשר בין דפי זהב, או דמות שמוכרת פרחים לבין המקומות בהן היא הגיבה - אלא אם מתן חמניות למישהי שיש לה חשש שהיא נדבקה באיידס נראה שייך. (אגב, זו לא הפעם הראשונה שבדפי זהב נוהגים בלוגיקה הזאת של קשר מאולץ) מנהלי קהילות ומסנני טוקבקים מחקו אותו במקרים רבים ומנעו ממנו “לככב”.
בתוצאות חיפוש המושג “שאול פרחיו” בגוגל, נמצאו 160,000 אזכורים מה שמעיד יותר מכל על חיבת הגולשים לשאול והשמחה על חזרתו.
כן, חוץ מלהבין שאם הם הציפו בטוקבקים ופורומים באתרים שונים ברור שיהיו יותר תוצאות בגוגל, גם אני שאלתי “מה הקשר בין אהבה לכמות אזכורים?”, אז קיבלתי הסבר ממשרד היח”צ של דפי זהב שקצת משנה את הגירסה.
אזכורים בגוגל מעידים על עניין, לא בהכרח על אהבה, אבל בהחלט על כך שהקמפיין עורר את הרשת וזכה לתגובות גולשים.
נו, ובגלל שדפי זהב הכניסה את איידס למשוואה במערכה השניה של הפוסט, גם אני אכניס אותו (ואמנע מחוק גודווין שהיה מאלץ אותי להכניס מונחים פופולרים בהרבה): חיפוש “איידס” בגוגל גם מעלה כמה עשרות אלפי תוצאות, אבל אני לא חושב שיש לאנשים חיבה לזה. אגב, קשרו לפוסט הזה ב”שאול פרחיו“, כדי שגוגל תביא אזכורים שבאמת מחבבים אותו.
הקמפיין הייחודי מבליט את רשת האינטרנט, על מגוון האפשרויות שבה, כמדיום המרכזי והאפקטיבי ביותר. במקרה זה הטלוויזיה הינה מדיה תומכת […] בעקבות ההצלחה החליטו בדפי זהב בצעד תקדימי להעלות לטלוויזיה סרטון באורך מלא של 90 שניות, הארוך ביותר ששודר בטלוויזיה ב – 5 השנים האחרונות.
ברור, אתם מוציאים 2 מיליון שקלים על “תמיכה” בקמפיין אינטרנטי. לא כי רוב האנשים עדיין יצפו בזה בטלוויזיה.
משום מה, עדיין מתקבלים בתיבת הדואר שלי מסמכים ב-Docx - הפורמט של אופיס 2007 שאין לי כוונה להתקין על המחשבים שלי. אפשר לבחור בפתרונות כמו התקנת כלי המרה של מיקרוסופט אבל, נו באמת.
אדר שלו, שכנתי למשרד, מציעה פתרון יותר טוב - לשלוח חזרה תשובה ב-ODT. עכשיו נראה אותם.
בזק מתכוונת להעלות קמפיין על מסלול של שיחות ב-0 אגורות לדקה לחמישה יעדים נבחרים. המחיר הזה, הוא פשוט לא נכון.
בהמשך ההודעה לעיתונות שנשלחה מהחברה נכתב (כמו שבטח יכתב בתחתית שלטי החוצות, המודעות והפרסומת בטלוויזיה) שיש מגבלה של 200 דקות, והמסלול הוא במחיר של 12.90 שקלים לחודש.
זה היה קשה ומורכב, אבל השגתי את האביזר המדעי המתקרא מחשבון. אם נרשמים למסלול מדובר ב-6.45 אגורות לדקה. וגם זה בהנחה שמנצלים את כל 200 הדקות הללו. אם מנצלים פחות מזה, המחיר עולה. על דקות מעבר ל-200 משלמים רגיל
בשעות השפל, אגב, ללא המסלול, המחיר לדקה זול מה”אפס אגורות” ועומד על 4.7 אגורות לדקה.
אחרי שסרקתי מאות מודעות וראיתי כמה וכמה דירות, הגעתי למסקנה - אין דירות טובות. כלומר יש, ואז בעל הבית מבין שהדירה טובה, מבקש ממך לפנות אותה ולוקח אותה לעצמו. שילמתי ברמת גן 720 דולר לדירת 3.5 חדרים, עם מטבח בגודל של בערך עוד 5 דירות, והייתה בבניין חניה. מאז שפיניתי אותה עברתי מדירה אחת לא טובה, לדירה אחרת שהיה בה נסיון פריצה ממש לא נעים שיחד עם דברים אחרים גרם לי לנוס ממנה כמה שיותר מהר.
כך או אחרת, גם בתור מי שפירסם מודעות כדי למצוא שותפים ודיירים שיחליפו אותי - הבנתי שמעבר לנתונים היבשים על הדירה שממלאים בטפסים באתרי הלוח, ותחת השדה “תיאור” מתקיים עולם מושגים נדל”ני מסתורי, שהקשר בינו לבין המציאות עומד ביחס ישר לדירות הפנויות בתל אביב שעולות פחות מ-1000 דולר וכל המרצפות שלהן במקום. אחרי חודשים של מחקר, ובעזרתה של שרונג בשבתה כבלוגרית בהיתוך, אנחנו גאים להביא לכם את המילון השלם לשוכרי ומשכירי דירות. הרגישו חופשי להפיץ במייל:
אינטימית = מחולקת
באזור ירוק = ראה גינה פרטית
בבניין לשימור = הבניין זקוק דחוף לשימור ושיפוץ, אבל בינתיים הוא בעיקר מתפרק
גינה פרטית = אדנית עם בזיליקום מיובש
דירת גג = פחון בלתי חוקי על הגג של בניין רכבת
דירת גן = יחידת דיור באמצע חצר של מישהו
דירת חדר כולל גלריה = יש תקרה נמוכה מאוד מעץ. לא לאנשים מעל מטר ששים.
דירת סטודיו = שברנו את הקירות והקבלן ברח עם הצ’קים (ראה גם: לופט)
דרושה שותפה = אני נואש עד כדי כך שאני חושב להכניס מישהי לדירה ולהתחיל איתה אחרי חודש
הול = המסדרון למעבר בין החדרים בדירה המפוצלת לשבע. למעשה, כשמו כן הוא: חור
חדר כושר = יש שם כדור ענק כזה שנותנים לנשים בהריון לשבת עליו, ושני הליכונים מרופטים
חניה ברחוב = בתנאי שאתה מגיע אחרי 11 בבוקר ולפני 5 בערב
יחידת דיור = מחסן
כניסה מיידית = בעוד חודש
כולל מסים/ועד בית, חשמל וארנונה = אתה מעורב פה בהלבנה אז תשלם במזומן ותשתוק (הדירה על שם סבתא שלי שמתה לפני 10 שנים, אבל הדירה נשארה על שמה ואנחנו מקבלים הנחה כי היו לה 100 אחוזי נכות)
כולל תשלום ל-HOT = גונבים מהשכנים
כניסה גמישה = תתגמשו, אנחנו לא יודעים מתי אנחנו עוזבים את הדירה.
לא בשבת = בכל מצב, אנשים שמשכירים דירות ינתקו לך את הטלפון בפנים בשבת, אבל לפחות אלה מכריזים על זה מראש
לבחורה בלבד = הבעלבית סוטה או שהבעלתבית לסבית. כך או כך, תחליפי מנעולים
להתקשר מחר = להתקשר עכשיו. מייד. בשתיים בלילה. דווקא
לופט = לא היה לנו כוח לבנות כאן קיר (ראה גם: דירת סטודיו)
לזוג מאוהב = 25 מ”ר (זוגות מאוהבים לא צריכים יותר מדירה בגודל של מיטה)
מוארת = אין תריסים (לחלופין: יש פנס רחוב/רמזור שמאירים ישר אל תוך חדר השינה)
מזגן = גוש מתכת שיושב בקיר משנת 1870, מרעיד אותו ועושה הרבה רעש, וגם קצת מקרר אם שמים בחדר ונטילטור
מחסן = קומה משותפת שאנשים זורקים בה את הזבל שלהם
מטבח אמריקאי = ארון מתחת לכיור
מיטה = מזרן מגעיל מוכתם באלוהים יודע מה שבעל הבית התעצל לזרוק כי הוא לא נכנס במעלית (ראו גם: ריהוט חלקי)
מיקום קסום ושקט = שכונת התקווה
מקסימה = המטבח בסלון
מרווחת = לא מרוווחת
משופצת = צבעו חדר אחד
מתאים לשמש כמשרד/קליניקה = או כבית בושת
מתאימה לשותפים = דירת חדר וחצי
סורגים = שתרגישו בטוחים, אבל שום דבר שאי אפשר להוריד עם לום פשוט
סטנדרט גבוה = כל הבלטות במקום
על גבול רמת גן-גבעתיים = בני ברק
פנטהאוז = ראה “דירת גג”
ציוץ ציפורים = הבניין ממוקם על רח’ לה גארדיה, לשמחתכם , לא מדובר בכניסה א’
צפון תל אביב = נווה שרת
ריהוט חלקי = יש שולחן מתפורר שאספו מהרחוב (ע”ע: חייבים לקנות את הארון/מזגן/מקרר מהדייר שעוזב)
רמה של בית מלון = הכיור של השירותים הוא כל המטבח ותצטרכו לשים את הטלויזיה מעל למקרר
שומר 24 שעות = פנסיונר חביב שאומר לך שלום בבוקר ולוקח בשבילך חבילות, אבל לא יעשה שום דבר נגד פורצים גם אם תהיה להם בנדנה עם חורים לעיניים ושני שקים גדולים עם סימן של דולר עליהם
שותפה נקיה ומסודרת = היית רוצה שזו תהיה כוסית שעושה שערות ברגליים גם בחורף ושוטפת גם את הכלים שלך, אבל למעשה היא כונייפה שצורחת עליך אם השארת צלחת עם בכיור ויורה בך אם זרקת לשם גם עטיפה של שוקובו שקנית בפיצוציה במקום לזרוק בפח.
שיש איטלקי = בלטות עם כתמים של רוטב פסטה
שקטה = מ-5:05 בבוקר אחרי שהמשאית זבל יוצאת ועד 4:45 למחרת כשהיא מגיעה שוב
.הסיפור על ג’ימי ווילס, מייסד וויקיפדיה, וחברה שלו רייצ’ל מרסדן הוא אחד הסיפורים המשונים שנתקלתי בהם ברשת
בלוג הרכילות ValleyWag פירסם תמלילים שלטענתו הם תמלילי שיחה בין ווילס לבין החברה שלו. שם הם מדברים על מנוע החיפוש המגניב של ווילס, שאחרי שהוא ינצח את גוגל יעשה ממנו כסף הוא יוכל לקנות מטוס פרטי כדי לעשות בו סקס איתה (חייבים להודות, זה יותר טוב מלריב עם השותף שלך על המיטה). הסיפור הוא שהיא שלחה לפני שנתיים מייל על בעיות בערך של הביוגרפיה שלה, הוא תיקן אותן באופן אישי, ולפי עוד הדלפה של תמליל, התיקונים, שלו, לכאורה לא נבעו משיקולים טהורים, אלא מהיחסים איתה.
מפה לשם, ווילס, במקרה הזה, לא יישם את הפילוסופיה של שיתוף מידע עליה ויקי מבוססת, והוא לא התלהב מהפרסום הזה באותו אתר רכילות. הוא פירסם הודעה בדף השיחה שלו בוויקיפדיה ולאחר מכן מחק אותה משם וקישר משם לבלוג שלו - שם פירסם את ההודעה מחדש (משום מה פעמיים, ומשום מה בעיצוב קובריק הדיפולטי - חוץ מההדר הירוק - כי הוא נון קונפורמיסט כנראה). באותה רשומה הוא הודיע רשמית שהוא כבר לא בקשר עם אותה רייצ’ל, ו-ValleyWag כותבים שהודעה בוויקיפדיה היא דרך לא מנומסת לסיים קשר. היא מצידה, אגב, על פי הרגי’סטר, מוכרת באיביי חולצות ישנו שלו שהוא השאיר אצלה (במקום להתנהג כמו טינאייג’רית ולשרוף אותן בחצר האחורית) - כאן, וכאן, למי שרוצה לקנות. ***
תירגמתי את ההודעה של ווילס, וקליק על המספרים יביא אתכם להערות למטה (סאטירה):
בימים האחרונים מספר אתרי רכילויות [1] החליטו שחיי האישיים משום מה מעניינים מישהו [2] ובניגוד לרצונותיי פירסם מידע על קשר קצר שהיה לי עם עם ריייצ’ל מרדסן. בעוד שבדרך כלל לא הייתי מגיב על דבר כזה, בגלל שתפקידי בוויקיפדיה שורבב לעניין, אני חייב להבהיר שני דברים:
ראשית, בעוד אני מתקשה לדמיין שלמישהו באמת אכפת [3] מחיי המין שלי העובדות הן: אני פרוד מאשתי. אני ראיתי בעצמי רווק בזמן הפגישה הבודדת שהייתה לי עם רייצ’ל מרדסן ב-9 בפברואר, 2008 [4]. אני כבר לא בקשר עם רייצ’ל מרסדן [5]. סיפורים רכילותיים שטוענים כי הייתי איתה בקשר מאז הסתיו האחרון לא נכונים בעליל [6].
שנית, והרבה יותר חשוב - יש הנחה שגויה שאני התערבתי באופן לא ראוי בעריכת הביוגרפיה שלה בוויקיפדיה [7]. העבודות הן שעבדתי בצמוד לקבוצה בשם OTRS, שמטפלת בתלונות המגיעות במייל, ונוגעות לבעיות שקשורות לביוגרפיות של אנשים חיים [8]. רייצ’ל מרסדן פנתה אלי באימייל לפני שנתיים עם תלונות על הביוגרפיה שלה [9]. מעולם לא נפגשנו. בעקבות כך, בחנתי את הביוגרפיה וראיתי שהיא לא תואמת את הסטנדרטים שלנו. המעורבות האישית שלי בנושאים כאלה היא שגרתית ואני גאה בכך [10]
החלטתי להיפגש עם רייצ’ל מרסדן באופן אישי בפעם הראשונה בפברואר השנה. לפיכך, ובשביל למנוע מראית עין של פוטנציאל לניגוד עניינים, חשפתי את תוכניותי בפני צוות ה-OTRS ואמרתי כי מדובר בעניין אישי [11]. השעתי את עצמי מכל עיסוק בביוגרפיה שלה [12].
אכפת לי מהאינטגרטי של וויקיפידה, ואני לוקח ברצינות את האחריות שלי ואת התפקיד שלי כחבר במועצת המנהלים וחבר בקהילת ויקיפדיה. לעולם לא אעשה במודע שום דבר שיסכן את האמון הזה.