פוסט בלי קוד ובלי פואנטה
כן, אני עדיין מובטלת. כיווון שכך אין לי למעשה זמן לנשום בכלל… מאידך אני מתעקשת לבלות את שעות אחה”צ עם הילדה, כך שיש לי עוד פחות זמן לנשןם בכל שעה אחרת.
מי שתהה בעניין – המיתון בהייי-טק נמשך, אבל המצב אכן משתפר. אני לעומת זאת מסרבת להתפשר על משרות ועל כן מתקשה במציאת עבודה.
******************************************
יש במובטלות הזו משהו מעניין, בין השאר למדתי כמה זמן לוקח לגופים ממשלתיים לעשות דברים. אני מתראייינת למשרה מעניינת בגוף ממשלתי כבר חודש וחצי, כיוון שהתחלנו בתחילת יוני, קיוויתי שתחילת יולי אתחיל לעבוד. עד כה היו שני ראיונות עבודה ויום מבחנים. את כולם עברתי בהצלחה. הם קיבלו אישור עקרוני מהבטחון (אני עוד צריכה לעבור תחקיר). הם קיבלו אישור עקרוני מכ”א, עכשיו מחכים למספרים מהכ”א הכללי בשביל להציע לי ולקוות שאני לא אזדעזע.
אגב – בשני ראיונות העבודה שם, שאלו אותי אייך אני מתכוונת להסתדר עם הילדה והשעות. אני תוהה האם היו שואלים זאת אם הייתי גבר… לא, אני לא מתכוונת לתבוע.
******************************************
בינתיים, אני עושה עבודות פרילנס שונות ומרחיבה את הידע שלי בוורדפרס. גיליתי כל מיני תוספים ממש מגניבים ואני פוגשת לא מעט אנשים עם רעיונות מעניינים. סוף סוף הבנתי מאיפה מגיעים כל האנשים האלו לבתי קפה בת”א באמצע היום – חראם להם על הכסף של המזגן. 3 שעות מזגן בבית קפה גם מאווררות אותך וגם עולות 10 ש”ח – עלות כוס קפה.
******************************************
מה עוד ? זוכרים את הפוסט האחרון על רשיון להורות ? אז הכתבה אתמול על האם שהרעיבה את הבן שלה גרמה לי שוב למחשבות מורבידיות בכיוון… נראה לי שבאופן כללי מרגע שנעשיתי אם, נעשיתי פחות סבלנית לגבי הזנחה פושעת של ילדים (לא שקודם הייתי סבלנית במיוחד). הם כל-כך חסרי ישע, וכל כך אוהבים ומעריצים את ההורים שלהם – שזה באמת בלתי נתפס בעיני.
******************************************
ביום ההולדת שלי (5.5) היו כמה וכמה אנשים שלא טרחו להתקשר או לומר מזל טוב. מתוכם, כתבתי מכתב לחברה (לשעבר) אחת, לא חשבתי שתקרא אותו. היא דווקא קראה. בעקבות הקריאה היא אפילו יצרה איתי קשר, לא יצא מזה כלום (וחבל). אתמול התקשרה אלי חברה (לשעבר) אחרת…
בפעם האחרונה ששמעתי מהחברה הזו היא היתה בקשר יחסית חדש, אני קצת רדפתי אחריה והיא לא חזרה אלי, אני הייתי לקראת סוף ההריון וקצת אחרי יום ההולדת (איפשהו סוף מאי שנה שעברה).
הבחורה התקשרה שלשום כי הציעו לה פרוייקט תוכנה והיא צריכה מישהו שינהל אותה. היא טוענת שזה היה התירוץ ושהיא מתגעגעת. היא גם טוענת שגם היא (כמו הראשונה) נכנסה למעגל של “לא נעים לי”.
היייתה שיחה של 5-10 דקות, אני שאלתי על הפרויייקט, שאלתי מה שלומה ואיך החייים שלה. היא שאלה אם מצאתי עבודה, התנצלה קצת (ממש קצת) ודיברה הרבה על הפרוייקט.היא אפילו טענה שהיא קוראת פה (מי יודע…)
מה שהיא לא שאלה, היו דווקא השאלות הבסיסיות.
“מה שלומך?”, “איפה אתן גרות היום ?”, “איך קוראים לילדה?”, “בת כמה היא?”
שאלות טריוויאליות, שאלות שאנשים שלא קרובים אלי במיוחד שואלים, שאלות שהייתי מצפה מחברה (שלא רוצה להיות לשעבר) לשאול.
לא, לא ברור לי שאני רוצה את הפרוייקט. זה כסף טוב, אבל כפי שאחד ממכרי אומר – את והאידיולוגיות שלך…
אמרתי מראש שאין פואנטה.
