קודם נפלה לי עדשה (על השטיחון באמבטיה, והחתול בטח דרך עליה, או אולי אני), ואחר כך התבלבלתי בין המרכך לסבון הנוזלי (שניהם ורודים, לא אשמתי!). ואם יורשה לי, אני חשה צורך לציין שלא ממש נוח לקרצף את הראש עם ליפה (ולא משנה כמה מרכך יש עליה).
מתברר שהיצור הקטן ההוא שיושב פה ומגרגר כמו חתול, אבל די משוכנע שהוא בן אדם אוהב לאכול כמעט כל דבר - החל מלחם עם ריבה וכלה בזיתים (הוא לא משתכנע במיוחד מנסיון העבר שמלמד שמזונות מסויימים גורמים לו להקיא).
מצד שני, הוא פשוט לא מתקרב לשניצלים תעשייתיים מהסוג הירוד שאני מחזיקה בפריזר לשעת חירום/עצלות. אני חוששת שלא יהיה מנוס וזה עשוי להפוך למזון העיקרי שלי.
נקלעתי לאחד מסניפי רשת”ללין” בחיפושיי אחר מתנה ואמנם לא קניתי שם כלום, אבל יש להם שקית בד נאה מהסוג שחוסך בעצים ובפלסטיק ושומר על הסביבה, והיא מצאה חן בעיניי. אז קניתי כזאת.
בעיות שמתעוררות מרגע שיש לך לפטופ חדש ובו מצלמה בילט-אין שאפילו טרחת להתקין עליה סקייפ לשם שינוי:
את מתלבשת ממש מהר כשנכנסת הודעה, כדי שלא תקליקי בטעות על שיחת וידאו וכל מיני אנשים שיחסייך עימם טרם הגיעו לשלב מתקדם במיוחד יזכו לגלות שהרגע יצאת מהמקלחת.
בתור מישהי שראשית דרכה האינטרנטית בניינטיז העליזים היתה בקבוצות הדיון של UseNet (מה לעשות שמעולם לא חיבבתי במיוחד את IRC), ולמרות שנטשתי אותן לפני שנים רבות, אני חייבת לציין שמצערת אותי העובדה שמילא זה שהן דעכו כבר מזמן, אבל עצובה בעיניי מאוד העובדה שספקיות אינטרנט שונות נוטות לחסום את הגישה החופשית אליהן מאחר שהן משמשות לכאורה, בין יתר השימושים בהן, להעברת חומרים פורנוגרפיים (ואף מילה על תכנים פירטיים)
בניגוד לחששות המקוריים, נראה שאני והחתול הקט דווקא די מרוצים יחדיו (למעט העובדה שהוא ניסה זה עתה להיתלות מהירך שלי ושכעת אני מדממת קלות). הוא בוהה בי, אני בוהה בו, וכשהוא לא דורך על המקלדת ומונע ממני להקליד, אני אפילו זוכה לעדכן מעת לעת את הטוויטר שלו עם תמונות מלבבות חדשות של החתול הקטן עם העיניים שגודלן כגודל קערת מרק.
ניסיתי לבדוק את האפשרות הטנטטיבית שאחי הצעיר ישמור לכמה ימים על דירתי ויאכיל את החתול, ופניתי ללב שלו. או ליתר דיוק - לכבד שלו: “סופ”ש אצלך זה בד”כ ממילא מורכב בעיקר מללכת לשתות בנורמה ג’ין. הנורמה ג’ין זה 15 דקות הליכה מכאן. 20 כששיכורים.”
אני מנסה (שוב) להסביר לשירות הלקוחות של בזק למה בעצם אני כל כך מעוצבנת:
“תחשבי על זה שמביאים לך מארז יופלה ואומרים לך שזה במתנה על כך שקנית קרטון חלב, ובדיעבד מתברר לך שאת חייבת לקנות עכשיו קוטג’ במשך שנה, ואת אפילו לא כל כך אוהבת קוטג’”
ואולי הכי נחמד אבל גם הכי מוזר שיכול להיות זה לקבל למייל האישי שלך מיילים עם תגובות חמות וחיוביות (טרם התקבלו תגובות שטנה) בנוגע לאתרי אינטרנט שהיית שותפה להקמתם, אלא שהקרדיט לאותו אתר והרעיונות העומדים מאחוריו אינם מגיעים לך כלל, שכן א רק לקחת את החזון של מישהו אחר, ועזרת לו לקרום עור ופיקסלים.
ועדיין זה נחמד, אפילו קצת מרגש, לדעת שמשהו שהיית שותפה לעשייתו משפיע כך על אנשים.
איך לגרום לשרון כמעט לעשות תאונה מרוב עצבים: שמישהו מחוץ לפרויקט יגיד לה “כך וכך השתמש במשהו שקוראים לו יצירתיות”, בזמן שקוטלים את כל מה שסוכם והוסכם לגביו עד לנקודה הספציפית הזו בזמן (ושהעבודה עליו כבר החלה).
שלושה דברים שחשוב לציין:
א. פירה רק מבטטות זה לא משו. אפילו אם מוסיפים לזה מלח. גם מתוק מדי וגם סיבי.
ב. אם החומוס שלכם בטעות קפא - תזרקו אותו לפח, אל תנסו להפשיר במיקרו.
ג. טוב שיש שכנים ידידותיים שמזמינים אותך לאכול באמצע הלילה.
מחשבה מטרידה: אם את מחפשת כפית במגירת הסכו”ם, וקודם כל את שולפת משם 4 כפיות אספרסו הרי שייתכן שכדאי מאוד שתפסיקי עם ההרגל המגונה שלך “לאסוף” כאלה בכל מיני מקומות, לא?
אקראיות נוסח לשכת התעסוקה: לזמן ביום אקראי, את כל האנשים שמתייצבים באופן בלתי-אקראי באותו היום, לפגישה אקראית אצל הפקיד האקראי שמטפל בעניינם, כדי שזה יחתום להם חתימה אקראית בפנקס האקראי שלהם.
היינו היום באשקלון, ואני נשבעת שראיתי ששמו באנגלית של רחוב “ביאליק” אליבא דאשקלון הוא “Bialick”.
היה חושך והיינו באוטו ולפיכך זה לא תועד. תצטרכו להאמין לי. אני אמינה ככה.
אוף. והנה דפקו אותי בענייני כסף. לא סכום עתק, אבל מספיק כדי שזה יכאב וכדי שלא ארצה לעבוד לעולם עם הגורם הזה. והלקח: אל תעבדי דרך אנשים אחרים, אלא תעבדי ישירות מול לקוחות. (ולתעד הכל, כבר אמרנו?)
מוזר אך הגיוני: ללכת ברחוב, ולראות על המדרכה כסא ממש מוצלח שמישהו זרק. לקחת את הכסא (למרות שאת לא צריכה כסא נוסף). הסלולרי מצלצל. להניח את הכסא באמצע הרחוב, להתיישב עליו, ולענות לטלפון. אגב, מישהו צריך כסא? הוא ממש מוצלח.
והכי מצחיק זה לפטפט עם מישהי שאת בקושי מכירה, ולגלות שלא זו בלבד שיש לכן מכרות משותפות, אלא שלמעשה אפילו שירתתן באותו תפקיד אקזוטי (קרי: הזוי ושאפאחד לא שמע עליו) בצבא, באותו בסיס שכוח אל, רק בהפרש של כמה שנים. קטן מדי במדינה הזו, כן?
חשוב מאוד לרוקן את המקרר ולהפשיר אותו מעת לעת. זו הזדמנות טובה להזמין חברים לאכול ארוחת ערב, וגם להיפטר מהאדממה הקפואה שישבה שם במשך קרוב לשנה (ולאו דווקא להאכיל אותה לאורחים).
יש משהו ממש מתסכל בלשבת במסעדה שמתברר שנקראת על שמו של מישהו שחיבבת ונהרג במלחמת לבנון, ולגלות שהאוכל בה כל כך גרוע שזה אשכרה מבייש את זכרו של המת. כאילו, באמאשלי, חוץ מהלחם, רוב המזון שם היה פשוט בלתי אכיל.
זוהי הודעת תודה גורפת רטרואקטיבית וגם עתידית בפני כל מי ששלחו, או חשבו לשלוח, או עתידים לשלוח (ומוטב שיוותרו על כך) לי לינק לעמוד הזה, או לכלעמודאחר שבו מופיעים הפריטים הסרוגים הרצחניים האלה. תודה. זה רץ ברשת כבר מאז 2006 בכל מיני פורמטים. די. תפסיקו. כבר ראיתי.
ואולי הכי מרגיז בעולם (הכי מרגיז אחרי מלחמה) זה לקנות זוג מכנסיים, ושאחרי לבישה אחת, את צריכה לתפור מחדש (או לחזק) את כל הכפתורים הדקורטיביים שעליו, שממילא אינם ממלאים שום פונקציה, ותפקידם היחידי ביקום הוא פשוט ליפול מהבגד באלגנטיות.
והכי נחמד זה לפטפט עם חברה ולהגיד לה “תשמעי, מה שאמרת בזמנו נורא העליב אותי”, ולהתייחס לאיזו אמירה ישנה נושנה, ושאיכשהו, ייצא מזה שהיא נעלבת ממך כי כל דבר שנוגע לזאטוטים שלה הוא קדוש. כולל כל שטות שהיא עשויה להגיד בעניינם. מה יש בהורות שהופך אנשים למטומטמים?
לידיעת חסרי הדיור: בעלת הבית שלי משכירה דירה בבניין שלי. 3 חדרים בפלורנטין. לא משופצת, לא מחולקת. קומה ראשונה. 3600 ש”ח. שלחו לי מייל בהקדם אם אתם בעניין.
והכי מביך: לנהל שיחת טלפון באנגלית עם לקוחה פוטנציאלית, שמבקשת את מספר הטלפון-בזק שלך, ולקלוט שאת לא זוכרת אותו בכלל (בשום שפה). ואז להיזכר, להתחיל להכתיב, ולקלוט שאת מכתיבה לה את מספר הטלפון שהיה לך ב-2003.
והדבר השני הכי מבאס אחרי סתימה בשירותים זה ללכת לאכול חומוס ביפו עם חברים, לחזור אחרי שעה, ולגלות ששברו לך את החלון (הקטן בצד) של האוטו וגנבו ממנו את הרדיודיסק (המעפן מלכתחילה). לפחות החולירות עשו את זה בצורה נקיה ומסודרת!
ואם אין באסה גדולה יותר מסתימה באסלה, הרי שאין שמחה גדולה יותר משרברב שפותח את הסתימה (שגם גרמה לכך שהמקלחת שלך התמלאה בחרא). מה שבא ללמדנו שכל חרא קטן (או גדול) יורד באסלה בסופו של דבר.
שיחה מהבוקר
אבא של שרון: זה פארק הבחירות ע”ש יעל גרמן, שמוצב מול אצטדיון הבחירות ע”ש אלי לנדאו.
שרון: אתם לפחות קיבלתם פארק. בתל אביב קיבלנו את מגדל נווה צדק.
והכי כיף זה לשבת בבית בפיג’מה ונעלי בית מול הטלויזיה, ולהנות מהגשם שבחוץ. ואז לשמוע את האזעקה המזדיינת של האוטו שלך שהחליטה לפעול ספונטנית. לרדת בגשם בפיג’מה (המעיל באוטו) וקרוקס, כדי לכבות את השטות, ושיירטבו לך הגרביים. כמובן.
מישהי קצת יותר חכמה ממני אמרה לי עכשיו שלפעמים, מה שצריך לעשות זה להגיד “ווטאבר, אין לי מה לעשות בקשר לאנשים אחרים, ובדרך כלל, אני גם לא יכולה לשנות אותם או לעזור להם”. והיא צודקת.
ואני תוהה האם אני אחת מאותם “עכברי רשת שחיים את חייהם מבלוג לבלוג”, או שמא אני מה”משוכנעים ששמש האינטרנט זורחת מישבנם”. אני בסך הכל בלוגרית קטנה (עם ישבן גדול). שראתה טרקבק, בדקה את מה שמצאה וכתבה על זה פוסט. ואני לא אוהבת שמעליבים אותי.
אחותי ביקשה שאקנה להם בשוק נורות קטנות לקישוט הסוכה. קניתי. עכשיו בא לי לתלות כאלה מהמרפסת של הדירה. מטופש או חמוד? (ואולי יהיה יעיל יותר להזמין מעיר לכולנו פלריג עם פרופגדנה)
והכי נורא זה שאנשים אומרים לך משהו שעבורם זה כנראה די נורמלי. חלק מהעבודה. אבל את צריכה עכשיו לחכות בסבלנות עד שמישהו שיש לו יותר מושג ממך יגיד לך לצאת מהסרט שלך. תשתגעי קצת בינתיים. אז מה?
ההגדרה של עצלות: להאזין באמצעות האינטרנט (עם כל הסאונד המחורבן של הלפטופ) לדיסק שעותק פיזי שלו קיים בספריית הדיסקים שלך כי אין לך כוח לקום ולדחוף אותו לסטריאו.
אולי תפסיקי כבר לחלום שיחות מסנג’ר? כאילו, נכון שזה עניין משעשע למדי, אבל זה מטופש עד מאוד לגשת בבוקר להיסטוריית השיחות שלך בגוגלטוק כדי לבדוק האם שיחות שכאלה (על נושאים יומיומיים ומשעממים להפליא) אכן התקיימו. בעיקר כשאת מגלה שהן לא.
אולי תפסיקי כבר לחלום שיחות מסנג’ר? כאילו, נכון שזה עניין משעשע למדי, אבל זה מטופש עד מאוד לגשת בבוקר להיסטוריית השיחות שלך בגוגלטוק כדי לבדוק האם שיחות שכאלה (על נושאים יומיומיים ומשעממים להפליא) אכן התקיימו. בעיקר כשאת מגלה שהן לא.
מרגיז: להגיע הביתה ולחפש את הפתק של המכתב/חבילה המסתורית שאת צריכה לאסוף מהדואר. לא למצוא אותה. להוציא משהו מהתיק, ולגלות שזה היה שם כל הזמן הזה. לבדוק עד מתי הסניף פתוח, ולגלות שהוא נסגר לפני שבע דקות. נו, יחכה למחר. זו בטח חבילת נפץ ממילא.
ואת מבינה שאת כנראה ממש עייפה ולא חושבת כמו שצריך כשאת רואה את המלים “רקטות הקסאם”, והמוח שלך עושה מזה דייסה ואת בכלל רואה שם את המילה “רקטום”, ולא מבינה מה עושה צילו של הרקטום בשדרות (עם כל הכבוד לסרט הזה).
כשאני מנסה למצוא מידע על אנשים - אני כבר מזמן מחפשת אותם קודם כל בפייסבוק. השאלה היא מה עושים כשמנסים למצוא מידע על אנשים מפייסבוק? (אני עדיין אמורה לגגל אותם? כמה פאסה!)
טוב. אז להיות מצוננת זו הזדמנות טובה לנסות להפסיק לעשן. בעיקר כשאחרי שבוע כמעט-נקי מסיגריות, שביום העישון המלא המותר לך (לפי תנאי ההתערבות), את מגלה שזה כבר הרבה פחות מהנה (אבל שאת עדיין מחבבת את ההרגל).
הבעיה היא שכשחולים אין תאבון. והבעיה היא שכשלא אוכלים, נעשים רעבים. וכך את מוצאת את עצמך באמצע הלילה כשאת מצד אחד מתה מרעב, ומצד שני, לא בא לך לאכול וברור שגם לא תהני מזה כי האף שלך סתום. הגיוני, לא?
והכי כיף זה לשדרג את הוורדפרס, לצאת מהבית, לחזור הביתה אחרי שעות רבות, לגשת לבלוג, להיות מופתעת מהעובדה ששידרגת את הוורדפרס, לשדרג את מסד הנתונים, ושיידפק לך הקוקי בפיירפוקס באופן שמונע ממך להיכנס לבלוג של עצמך ויגרום לך לפניקה רבתי במשך קרוב לשעה.
למקרה שפספסתם את הניג’וס איכשהו - פוסט קטן פרי מקלדתי משתתף באיזו תחרות, ואני אמנם מובילה כרגע, אבל לא יזיקו עוד כמה הקלקות (וזה גם פוסט לא רע לעניות דעתי, בבלוג מעניין). תעשו טובה לשרון ותקליקו? (מותר ואף רצוי גם לקרוא ולהגיב!)
לקח ראשון של פרילאנסרית טריה: אם לקוח פוטנציאלי עושה לך בעיות עוד בשלב הגישושים, את אפילו לא רוצה לנסות ולגלות איך יהיה לעבוד איתו, ובטח שלא מוכנה אפילו לחשוב על איך יהיה לנסות לגבות ממנו כסף בסופו של דבר. פשוט תגידי לא.
אמנם חדר השינה שלי עדיין מאוכלס בארגזים רבים ממעבר הדירה (שהיה מזמן, אבל מילא), אלא שעד שכבר הזמנתי שידת מגירות על מנת לרוקן לתוכה את הארגזים, הרי שאני רוצה לקבל אותה בתוך שבוע, כמובטח, ולא לבלות את סוף השבוע הקרוב בבהייה מתמשכת בארגזים.
למרות שיש בוודאי יתרונות רבים לשימוש במסנני מים בנוסח בריטה, לא נראה שיש יתרונות כלשהם לשטיפת הרצפה (שנשטפה ממילא ביום שישי) באמצעות מים מטוהרים שכאלה על ידי הפלת קנקן הבריטה לרצפה והצפת המטבח כולו. לפחות בניגוד לכוסות, בריטות לא נשברות ואין רסיסים שייתקעו לך בכף הרגל.
פאק. מערכון דפוק של שלישיית “מה קשור” הוריד אותי למקום השלישי בגוגל בחיפוש אחר השם “שרון”. עצבות. מילא אריק בויקיפדיה, אבל מה קשור?! חצופים! מה הם קשורים?!
תאונה מוזרה: להחליק (אבל רק קצת) במקלחת הזערורית שלך, להתייצב איכשהו, ואז להתנגש בחוזקה בוו שהליפה תלויה עליו וכמעט לשפד את עצמך עליו כמו סטייקים עתידיים על אנקול. רק כמעט. אין דם, רק כאב, ושטף הדם שבדרך בוודאי יישאר זמן רב על הגב שלי.
ותמיד עולה בעייתיות קלה באותו הרגע שאת נחשפת למידע על אנשים שאת מכירה שהוא לגמרי, אבל לחלוטין וללא שום של ספק בגדר too much information ברמות שגורמות לך לתהות איך תצליחי שלא למות מצחוק בפעם הבאה שתיתקלי בהם. עצוב כמה שזה עולם קטן. תתאפקי. זה מה.
נייס. מאז שפיירפוקס שיזרג את עצמו ל-3.0.1, הוא הפסיק לקרוס באופן מפתיע. זה שחצי מהתוספים לא עובדים זו בעיה אחרת. אבל העיקר שאין קריסות ספונטניות כל 20 דקות (ואני עדיין דבקה בטיעון לפיו “תיצרי פרופיל חדש” הוא לא פתרון טוב, אלא פתרון של אנשי קוד פתוח נודניקים שאוהבים לעבוד קשה).
בלי לשים לב יותר מדי, הבלוג ההוא של הדברים הקטנים שהם יותר גדולים מהדברים הקטנים באמת הגיע לאלף פוסטים (מספרי הפוסטים לא אומרים כלום. מספר הפוסטים הוא שקובע). קולולולו לי או משהו כזה.
אחרי שנה עם הצעצוע הקטן והוורוד הזה, הבחנתי בחסרון אחד בנוגע לאייפוד שאפל נטול המסך: ממש, אבל ממש מעצבן אותי להאזין בו לדיסקים חדשים, מאחר שאין לי מושג מהו שמו של השיר ולכן אני נהנית מהשירים קצת פחות. טיפשי? בהחלט.
כעת בתוכנית של מרת’ה סטיוארט, מישהי בקהל שואלת איך עושים מסיבת טאפאס.
סטיוארט שואלת: “היית פעם בטאפאס בר?”
והיא משיבה: “לא, ואף פעם לא אכלתי טאפאס אבל יש לי ספר מתכונים”
שזה קצת כמו ללמוד שחיה בהתכתבות, לא?
מהדברים שאת לא יודעת איך להגיב להם: צליל שמתברר כצ’אפחה מגיע מהרחוב השקט שלמטה, ואת שומעת בחור אומר בטון כעוס: “אני ארביץ לך. עוד פעם…” והשיחה מתעמעמת ונעלמת בטרם את מספיקה לחשוב על להוציא ראש מהחלון. האם היא צ’יפחה אותו והוא התגונן באופן מבודח, או שהיה פה איום אמיתי?
מצחיק לשוחח עם מישהי מחברה כלשהי ושהיא תגיד “אני רואה שעבדת עם זה וזה והוא אפילו אמר עלייך כך וכך”, ושלרגע תשאלי “מי?!” עד שייפול לך האסימון ותרגישי קצת לא נעים עם עצמך ששכחת אנשים שזוכרים אותך לטובה וגם זרקו מילה בזכותך ואפילו לא ידעת.
תמיד נחמד לחזור הביתה ולגלות שהשכנים נתנו לכלב שלהם לחרבן ליד הדלת שלך ולא טרחו לנקות את זה. מילא אם זו היתה הפעם הראשונה שזה קורה, אבל זה לא. יש לך כמה ערימות קקי קטנות בגילאים שונים ליד הדלת. אין מנוס אלא להתעטף בניילונים, לאסוף את הזוועה, ולהתאמץ שלא להקיא. מקסים.
אז פתחתי לי חשבון ב-friendfeed, כי מדברים על זה יותר מדי. ושלחתי אותו לחפש ת’חברים שלי לכאורה. מצא אותם. או משהו כזה. עכשיו אני מנסה להבין למה גיבוב המידע הזה אמור לעניין אותי, ולמי אכפת מכל האינפורמציה המיותרת הזו. זה כבר הרבה מעבר ל-too much information.
אולי רק אני צינית ככה, אבל כשחברת ילדות שמתגוררת כבר קרוב לעשור בניו יורק משנה את תמונת הפייסבוק שלה וכותבת שם שהיא “מחכה לגלעד שליט כבר שנתיים!”, אני מתקשה לשלא לגחך. הרי למעט ביקור המולדת השנתי שלה (שחל בימים אלה), ספק אם היא בכלל חושבת או יודעת יותר מדי על מה שקורה כאן.
כולנו התחבטנו מפעם לפעם בשאלה “מה אם האנשים הלא נכונים ימצאו את הבלוג שלנו” (שאלה שאישית, די הטרידה אותי פעם). ונראה לי שזה קצת יותר חמור כשמדובר בבני נוער, עם חבריהם האידיוטים. ארז מעלה את השאלה הזו בדיוק - מה אפשר לומר לנער שחוטף כאפות בגלל הבלוג שלו. תעזרו לו?
אין כמו לפתוח את הבוקר לצלצול טלפון עיקש של קו הבזק הארור שאיש אינו מצלצל אליו ממילא, לקום בעצבנות, ובתוך כך לדפוק שתי אצבעות בחוזקה במסגרת החלון הפתוח, ושעתיים אחרי, להמשיך לתהות האם זה בסדר שזה עדיין כואב. נקווה לטוב. *אנחה כבדה* (למה אמאשלי לא מצלצלת לנייד? למה? למה?)
עם כל הכבוד לאותם מקרים שבהם אני לא קמה בזמן ומתעצבנת מזה (ולכן אני תמיד לחוצה בנוגע לדברים שמחייבים לקום מוקדם-יחסית), אני מוצאת שהרבה יותר גרועים הם המקרים שבהם אני קמה מוקדם מדי ואז אין לי מה לעשות כדי לשרוף את הזמן.
ובטלויזיה כעת: ארבעה מיסטיקנים דנים בשאלה “האם האנטישמיות תגבר או תדעך?” וטוענים שמבחינת הקארמה, ישראל צריכה לשדרג את מצב התודעה שלה ולהיכנס לאמת הפנימית העמוקה שלה שתשחרר אותה מהפוסט-טראומה של השואה. או משהו כזה.
ובטלויזיה כעת: ארבעה מיסטיקנים דנים בשאלה “האם האנטישמיות תגבר או תדעך?” וטוענים שמבחינת הקארמה, ישראל צריכה לשדרג את מצב התודעה שלה ולהיכנס לאמת הפנימית העמוקה שלה שתשחרר אותה מהפוסט-טראומה של השואה. או משהו כזה.
הטלויזיה פועלת ברקע, ואופרה וינפרי מראיינת כל מיני אנשים שסבלו מאכילת יתר כפייתית, ואז היא מכריזה על מישהי שהיא ה-Shero שלה, לא חס ושלום hero, אלא shero. ולי בעיקר בא להקיא מהגועלנפש האולטרא-PC הפמיניסטי הזה שהורס את השפה (למחשבה נוספת: הטיפשות שבמילה HERstory)
הטלויזיה פועלת ברקע, ואופרה וינפרי מראיינת כל מיני אנשים שסבלו מאכילת יתר כפייתית, ואז היא מכריזה על מישהי שהיא ה-Shero שלה, לא חס ושלום hero, אלא shero. ולי בעיקר בא להקיא מהגועל נפש האולטרא פוליטיקלי קורקטי הפמיניסטי שהורס את השפה (למחשבה נוספת: הטיפשות שבמילה HERstory)
סתם רציתי להגיד כל הכבוד ותודה למאיה מרום שפתאום נזכרתי במתכון שלה לתפוחי אדמה בתנור ועכשיו כל הבית שלי מריח מבטטות ושום אפויים וזה עושה אותי מורעבת למרות שזה עוד לא מוכן וקצת מוקדם מדי לארוחת צהריים. נראה לי שהקטע הזה של שום בתנור זה שוס ענק.
סתם רציתי להגיד כל הכבוד ותודה למאיה מרום שפתאום נזכרתי במתכון שלה לתפוחי אדמה בתנור ועכשיו כל הבית שלי מריח מבטטות ושום אפויים וזה עושה אותי מורעבת למרות שזה עוד לא מוכן וקצת מוקדם מדי לארוחת צהריים. נראה לי שהקטע הזה של שום בתנור זה שוס ענק.
אם נדמה לכם שאתם יודעים מיהו הסיילון האחרון בגלקטיקה ואתם מוכנים לשים על זה כסף, מתברר שעכשיו יש לכם איפה. לדעתם של מפעילי אותו אתר הימורים, המחקר המעמיק שלהם בנושא קובע שזו תהיה דואלה המעצבנת. לייק, פעכס? איזה שעמום!
אם נדמה לכם שאתם יודעים מיהו הסיילון האחרון בגלקטיקה ואתם מוכנים לשים על זה כסף, מתברר שעכשיו יש לכם איפה. לדעתם של מפעילי אותו אתר הימורים, המחקר המעמיק שלהם בנושא קובע שזו תהיה דואלה המעצבנת. לייק, פעכס? איזה שעמום!
עוד דקה זה מתחיל: לייב-בלוגינך סוער של חצי גמר האירוויזיון אצל אביעד בבלוג! יהיה צחוקיה ושיגועים בתגובות, עם שירים גרועים, תלבושות מזוויעות, וביקורות קטלניות! בואו בהמוניכם!
עוד דקה זה מתחיל: לייב-בלוגינך סוער של חצי גמר האירוויזיון אצל אביעד בבלוג! יהיה צחוקיה ושיגועים בתגובות, עם שירים גרועים, תלבושות מזוויעות, וביקורות קטלניות! בואו בהמוניכם!
אני מניחה שכולנו נתקלנו בדילמה הבאה: אתם מנמנמים, אולי בחולצה ותחתונים, ואולי בפחות מזה, כשמעירות אתכם דפיקות בדלת. אין לכם מושג מי זה, ואתם גם לא מצפים לאפאחד, וחבריכם נוהגים לצלצל לפני שהם באים. מתלבשים וקמים לבדוק, או שמתהפכים לצד השני? (כנראה שמסתפקים בלכתוב על זה)
אני מניחה שכולנו נתקלנו בדילמה הבאה: אתם מנמנמים, אולי בחולצה ותחתונים, ואולי בפחות מזה, כשמעירות אתכם דפיקות בדלת. אין לכם מושג מי זה, ואתם גם לא מצפים לאפאחד, וחבריכם נוהגים לצלצל לפני שהם באים. מתלבשים וקמים לבדוק, או שמתהפכים לצד השני? (כנראה שמסתפקים בלכתוב על זה)
היום הזה פשוט מוזר מראשיתו, ועוד לא הבנתי איך ולמה. אולי זה התחיל ברגע שנכנסתי לאוטו, והיה ברדיו שיר שהתאים בדיוק למה שחשבתי עליו באותו הרגע. ויכול להיות שזה התחיל ברגע שקמתי. תחושה מוזרה כזו של ציפיה למשהו שאפילו לא ברור לי מהו.
היום הזה פשוט מוזר מראשיתו, ועוד לא הבנתי איך ולמה. אולי זה התחיל ברגע שנכנסתי לאוטו, והיה ברדיו שיר שהתאים בדיוק למה שחשבתי עליו באותו הרגע. ויכול להיות שזה התחיל ברגע שקמתי. תחושה מוזרה כזו של ציפיה למשהו שאפילו לא ברור לי מהו.
בזמן מעבר הדירה ניסיתי להיפטר מכמה שיותר דברים שאני לא משתמשת בהם. בסופו של דבר לא נפטרתי מאמבט המסאז’ לרגליים שקיבלתי פעם במתנה והשתמשתי בו אולי פעמיים. למרות שממש ממש רציתי. עכשיו אני מגלה שזו היתה החלטה נבונה. אין כמו מסאז’ לרגליים דואבות. גם אם מכאני ולא אנושי.
בזמן מעבר הדירה ניסיתי להיפטר מכמה שיותר דברים שאני לא משתמשת בהם. בסופו של דבר לא נפטרתי מאמבט המסאז’ לרגליים שקיבלתי פעם במתנה והשתמשתי בו אולי פעמיים. למרות שממש ממש רציתי. עכשיו אני מגלה שזו היתה החלטה נבונה. אין כמו מסאז’ לרגליים דואבות. גם אם מכאני ולא אנושי.
בימים האחרונים נפלה עליי תובנה חדשה כרווקה מרירה שרוצה להיות מסוגלת לבצע דברים בעצמה בדירתה החדשה ולא נעים לה לבקש טובות מאנשים: אני זקוקה למקדחה. מעולם לא חשבתי שאפילו אשקול רכישת מקדחה. ובכל זאת…
בימים האחרונים נפלה עליי תובנה חדשה כרווקה מרירה שרוצה להיות מסוגלת לבצע דברים בעצמה בדירתה החדשה ולא נעים לה לבקש טובות מאנשים: אני זקוקה למקדחה. מעולם לא חשבתי שאפילו אשקול רכישת מקדחה. ובכל זאת…
קומדיה: תוך כדי אריזת הדירה, את מוצאת בקבוקוני לק ציפורניים בצבעים מוזרים, ומשעשעת את עצמך בצביעת ציפורני הרגליים בורוד סגול צהוב סגול ורוד. טרגדיה: את לא מוצאת את הצמרגפן והאצטון ולוקח לך 10 ימים להגיע לסופרפארם.
תמיד חיבבתי את זיו קיטרו. הוא אחלה של בנאדם. ועכשיו יש לי סיבה טובה עוד יותר להעריך את האיש: גם הוא, כמוני, נמנה על הפסיכים האלה שלוקחים איתם את הלפטופ לשירותים. אל תזלזלו עד שלא תנסו גם! ממילא כל האינטרנט הזה חרא!
Dolly: וואו, הטוויטר שלך מגניב יותר מהרגיל Sharon: למה? כי שמתי לו רקע סגול? Dolly:קינתהאוטובוס. את צריכה לפרסם ספר שירים בנושא. הוא בטוח יהיה יותר מוצלח מלורם איפסום Sharon: מייד אזמין את הצימרמן
קצת מביך כשאנשים מצלצלים לאחל לך פסח שמח, ובין היתר, כשהם כבר בשוונג של כל הברכות, הם גם מאחלים שתהיה לך שנה מצויינת, לא?
(עם כל הכבוד לשאריות הפגאניות/חקלאיות שמסתובבות שם ביהדות)
ואפרופו נקיונות: נראה לי שהיה זה אך הולם שהדבר האחרון שעשיתי לפני שיצאתי סופית מהדירה הישנה היה לקחת משם את כל הנורות הירוקות-חסכוניות ולשים במקומן נורות של 50 ואט. שיסבלו (חוצמזה שהן נורא יקרות).
אחרי ארבע שעות של עבודה מפרכת (היה ממש מלוכלך), הצלחת למחוק (כמעט) כל שריד שיעיד על כך שגרת בדירה ההיא. וזהו. עכשיו כל שנותר זה לישון קצת ולנסות לסיים את ההתארגנות בדירה החדשה. ואז תוכלי לנשום לרווחה.
כנראה שאת צריכה לצמצם את מינון הקללות שאת מוציאה מפיך, על מנת למנוע מקרים שבהם במהלך המתנה על הקו עם פזגז, תמצאי את עצמך תוהה האם הפקידה בקו השני זכתה, או לא זכתה, לשמוע את הסוף המקסים של המשפט “אמא של חברת הגז האלה ז…”
אירוניה: לארוז את הבלגן שלך, ולמצוא באיזו ערימת ספרים את הספר הזה. כנראה שהוא לא ממש עזר. הדילמה כעת היא האם לקרוא תוך כדי אריזה (ופריקה), או להשליך לפח מייד וכך לממש את הרעיון שמאחורי הספר.
אני לא יודעת מה יותר משפיל: לאבד את החתיכת נייר של החניון, לאבד את האוטו בחניון, או אחרי 30 דקות של שיטוט נואש ברחבי החניון הארור (והיקר) במרכז וייצמן, למצוא את האוטו, ובתוכו הנייר של החניון. אחרי שכבר שילמת 50 ש”ח עבור הפתק האבוד (לא שהיית משלמת פחות אחרי הסאגה הזו אם היה לך הפתק המקורי).
אהודק מביא אותה בפוסט נהדר על גאוותם הטיפשית של דפי זהב על החשיפה האינטרנטית לקשקוש הפרסומי המיותר ושמו שאול פרחיו ובניו, ומבקש מעט עזרה ב-google bombing. אז תביאו לינק לשאול פרחיו (אני הוספתי לבלוגרול. חבר שלי, לא?)
מצחיק איך שכשאת מתחילה את תהליך ההכנות למעבר דירה, לפתע הדבר החשוב ביותר בחייך הוא קופסאות קרטון. עוד ועוד ועוד קופסאות קרטון. אין גבול לכמה קופסאות קרטון שאת צריכה. עשר וחצי בלילה, ואת מחטטת בחושך ליד פחי האשפה של המכולת השכונתית, בחיפוש אחר קופסאות קרטון.
אני חוששת שיש משהו ממש אירוני בכך שמתיחת 1 באפריל של גוגל סין היתה השקתו של מנוע חיפוש מבוסס על תוצאות לפי סלקציה אנושית (תרגום בלתי קריא כאן). כאילו, הסינים זוכים ממילא לתוצאות חיפוש שנבחרו ו”אושרו” בקפידה על ידי בני אדם, ולא על ידי כוחה של הרשת עצמה, לא?
יש משהו קצת (קצת? מאוד!) מרגיז בלהגיע ליום עיון שהיה כתוב באתר שלו “אין צורך להירשם באתר”, ושמתוכו משתמע שלא נדרשת הרשמה כלל, ובוודאי שלא תשלום, ואז שהבחורה הנחמדה תגיד לך “טוב, אז 250 שקל”. דבר שיגרום לך להגיב בפחחחחח ענק וללכת לעבודה במקום זה.
עם כל הכבוד לחסכון בחשמל ותזמון מראש, המעליות באיכילוב מרגיזות. את מנסה להקליד על 11, אבל יוצא לך 1. את לא שמה לב, ונכנסת למעלית שהחץ מצביע עליה. כצפוי, את מגלה שהגעת לקומה 1, ואז את צריכה לצאת מהמעלית כדי ללחוץ על 11, ובינתיים המעלית בורחת.
מרגיזים אותי אותם אנשים (שאפילו אינם כה קרובים אלייך) שמשוכנעים שבגלל שהם שפכו בפניך זה עתה את הלב בנושא זה או אחר, זה מעניק להם את הזכות המלאה לחטט בחייך האישיים בתחומים אלה ואחרים. זה לא.
מעניין. פתאום חשבתי על זה שאם הכל יילך כמו שאני רוצה, לראשונה בחיי אגור בבניין שיש לו מספר בית אי-זוגי. איכשהו תמיד יצא לי לגור בבניינים בעלי מספר זוגי (למשל: 48, 4, 18, 20, 26, 32, 28). ועכשיו אולי יהיה 21. אם הייתי מאמינה בנומרולוגיה זה בטח היה משמעותי.