[אזהרה: הפוסט הזה, מעבר לעובדה שהוא חנוני להחריד, כולל ספוילרים מעטים לספריו השונים של אסימוב. אני חושבת שזה שווה ערך לאזהרת ספוילרים לאזרח קיין, אבל אני נחמדה ככה ולכן אני מזהירה מראש]
ממש מזמן, בקיץ שעבר, כשקניתי את קינדל המחמד שלי, נתקלתי בטורנט שכלל ספריו הידועים של אסימוב בפורמט תואם-קינדל. החלטתי שזו תהיה הזדמנות מצויינת לקרוא מחדש את ספרי המוסד המצויינים, ואז צץ לו רעיון מטופש, שהחל מסע מוזר וארוך למדי: לקרוא מחדש את כל סדרת הרובוטים-אימפריה-מוסד, והפעם לפי הסדר עליו המליץ אסימוב עצמו בספר הלפני-אחרון, אבל גם האמצעי-בערך בסדרה המורחבת שהחל לכתוב ב-1950, וסיים לכתוב ב-1993, תוך שהוא מחבר, מאיר, ומשלב בין קווי העלילה שנטוו בין הספרים השונים (לעתים ביד לא כל כך עדינה).
15 ספרים. יקום מורחב אחד. נו, בקטנות. כמה זמן זה כבר יכול לקחת?
העתקתי את הקבצים לקינדל, והכרזתי לעצמי על "פרויקט אסימוב".
ובכן, קודם כל, התשובה היא: שזה לוקח המון זמן.
(בעיקר כי כושר הסיבולת האנושי מתקשה להתמודד עם כל כך הרבה אסימוב ברצף)
את רובם המכריע של הספרים האלה קראתי, כמו כל חננה מצויה, אי שם בגיל 12 או 14. אחרי שהספרנית בספריה הקטנה של הרצליה ב' קבעה שמותר לי כבר לקרוא מהמדפים של הגדולים, וגיליתי את המדפים הספורים של המדע הבדיוני בספריה. בלעתי כמעט את כל מה שהיה שם. נו, חננה.
מה שהעציב אותי במיוחד באותם ימים היתה העובדה שמה לעשות, ודי הרבה ספרים של אסימוב שרציתי לקרוא לא היו זמינים בספריה, ואני לא בטוחה שהיו זמינים כלל באותה העת גם מחוץ לאותה ספריה קטנה (בין אם כי לא תורגמו לעברית* ובין אם כי נעלמו מהשוק), במשך המון שנים הסתובבתי בעולם בידיעה שאני מפספסת כמה ספרים שאני אמורה לקרוא. ואולי קצת מביך להודות בכך, אבל זה ממש הפריע לי.
אז נו, השלמתי את החוסר הזה. וסופסופ קראתי גם את שלושת ספרי סדרת האימפריה של אסימוב שמעולם לא קראתי.
ואני חייבת לציין שכשמסתכלים על כל אחד מהם בנפרד, הם ספרים איומים ונוראים. כנראה שזה לא היה הפסד כזה גדול.
במבוא לאחד מה-prequels שכתב לספרי המוסד, אסימוב כותב שכאשר ניגש לכתוב את ספרי הטרום-המשך, קרא מחדש את ספרי המוסד והבחין בעובדה שרובם עוסקים בעיקר בשיחות בין דמויות על מה שקורה, תוך התעסקות מזערית עד-לא-קיימת (לרוב) במה שמתרחש. אני חושדת שהתובנה הזו גרמה לו לקחת את הספרים שכתב לכיוון ההפוך לחלוטין: קפיצה בין עולמות ותרבויות דועכות, דרך עדשה כמו-אנתרופולוגית.
תסלחו לי על ההכללה האיומה והנוראה הזו, אבל רוב בני האדם אצל אסימוב הם די פשוטים. קשה לומר שהוא בונה דמויות עמוקות במיוחד. ואם אכן קיים שם עומק כלשהו, קרוב לודאי שהוא נוצר עקב מניפולציה חיצונית כלשהי. הגברים אצלו נחלקים בין גבר-גבר רב תושיה ומעללים, לבין גאון חסר אונים וכישורים חברתיים. ואילו הנשים? רובן סובלות מתסמונת Mary Sue חמורה, גם אם נגלה בשלב כלשהו שבכלל יש להן מוח פוזיטרוני, או שהן זכו לשדרוגים אבולוציוניים מפתיעים. ומערכות היחסים ביניהם? צפויות לרוב ברמה של רומן למשרתות. היא אמנם קצת מפגרת בשכלה/חובבת סכינים חדות ואלימות/חקלאית פרימיטיבית/פרינססה מפונקת, אבל הוא מתרגל אליה בתוך כמה פרקים והופה, זו אהבת אמת בין-פלנטרית.
ומצד שני, כשם שאיש אינו קורא את פלייבוי בשביל המאמרים, כך אף אחד לא באמת קורא את אסימוב בגלל הדמויות המרתקות, או סיפורי האהבה השטחיים ביניהן.
אנחנו קוראים את אסימוב בגלל נקודת המבט ההיסטורית על אירועים שעוד לא קרו ואולי לא יקרו לעולם. בגלל המסע המרתק אליו הוא לוקח את אותן דמויות לא-ממש מעניינות, ובגלל שהוא מציג בפנינו היסטוריה אנושית שארוכה יותר מכל ההיסטוריה האנושית המתועדת שלנו. וכי המחשבה על משהו כמו תוכנית אלף השנים של הרי סלדון, היא משהו שמסוגל להעיף לך את המוח בתקופה הזו, שבה תכנון לחמש שנים נתפס כ"תכנון לטווח ארוך". ואגב, מדכא מאוד לקרוא את הספרים העוסקים בדעיכתה של האימפריה שמאבדת בהדרגה שליטה על הסוגרים של עצמה במידה ואתם נוהגים לעתים גם לקרוא עיתונים.
אבל כן, נו, עלילה שנפרשת על פני עשרים אלף שנות היסטוריה.
שלושים אלף שנות דעיכה וברבריזם.
שיימנעו הודות לתוכנית-אב של אלף שנה.
פאק.
זה מגלומני. זה מרתק.
קפצה לי עכשיו לראש מחשבה מופרכת על נוסטרדמוס ונבואותיו המדומיינות מימי הביניים, שבשיכול אותיות ובתרגום מלטינית לאידיש ומשם לאנגלית, אפשר בוודאי למצוא בהן עדויות חותכות לאסון צ'רנוביל.
הרי בטח היינו מתים לדעת שמישהו יודע איך זה ייגמר. או בכלל: שיש תוכנית. ושיהיה בסדר בסוף.
ומצד שני, היינו מתים מפחד אם היינו יודעים שכל זה חלק מהתהליך. שהמגדלים צריכים ליפול. שהירושימה צריכה להיות מופגזת. שהטמטום של מנהיגינו הוא חסר משמעות במסע הארוך של האנושות אל עתיד טוב יותר. אולי זו הסיבה שבגללה התוכנית של סלדון מבוססת על כך שרוב המין האנושי אינו אמור להיות מודע כלל לקיומה של הפסיכוהיסטוריה (ובטח שלא להבין אותה), כי אחרת המצב היה בלתי נסבל.
אבל עכשיו אני סתם מקשקשת. ועוד ניתן לטעות ולחשוב שאני מאמינה באפשרות של יד מכוונת של יישות כלשהי.
חס וחלילה. אסור לשכוח את הפרד.
—
* אגב, התרגומים לעברית של אסימוב גם היו מה שגרם לי להפסיק לקרוא ספרים שתורגמו לעברית. עם כל הכבוד לשורש נ.פ.צ, התקשיתי לקבל את "נפצר" כתרגום הולם ל-blaster. האחד מעיד על כך שהוא מתאר דברים שעושים בום, ואילו השני נשמע במקרה הטוב כמו סוג של מברג. שאפילו אינו sonic screwdriver.
נניח שאתם הולכים בסבבה שלכם ברחוב. בואו נהיה ספציפיים אפילו ונדמיין שזהו רחוב השפלה בואכה דרך פתח תקווה.
סרקתי מסמכים עבור חברה, והחתול קפץ על הסורק והפיל אותו מהמדף. הסורק המשיך לעבוד.
נחמד. נראה שלפי הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע, כדי שהם ינקטו בצעדים כנגד ארגונים שמאגרי המידע שלהם אינם מאובטחים בהתאם לחוק, הרי 
רבים מן האנשים שמסתובבים באזור שוק לוינסקי-פלורנטין-אלנבי-רוטשילד בוודאי נתקלו בו לא מעט – הומלס רזה להחריד, על כסא גלגלים, עם זקן מלוכלך, לעתים חובש כיפה (בימי שישי), לעתים עם תחבושת אקראית. אבל תמיד רזה בצורה מפחידה ותמיד בכסא גלגלים.
לפני כמה ימים השתעממתי קצת, ולכן כיוונתי את המצלמה של הנטבוק מול 
המנקה של הבניין, איש מבוגר ודי נחמד שעושה עבודה מצוינת, ולפעמים מספר לי שאשתו חולה, או שעייף מעבודתו האחרת, דפק בדלת ושאל אם אפשר לקבל כוס מים. נתתי לו. 
אולם הקולנוע היה מלא אתמול בערב. הזמנו כרטיסים אחר הצהריים, ועדיין, התקשנו למצוא כרטיסים במיקום טוב בשעה מתקבלת על הדעה. שני כרטיסים בשורה אמצעית בשעה שבע הבטיחו שנוכל לראות את הסרט מבלי לנקוע את צווארנו וגם שנוכל אחר כך להמשיך את הערב עם חברים. הפרסומות והראיונות הרבים שקדמו לסרט הזהירו כי הוא מכיל "דימויים קשים לצפיים", וכן שמדובר ללא ספק במותחן פסיכולוגי אפל. השילוב המנצח עד כה של מרטין סקורסזה עם לאונרדו די קפריו יחד עם אנסמבל שחקנים מרשים ותסריט המבוסס על ספר מצליח, הבטיחו כולם חוויה שלכל הפחות תהיה מעניינת.
