בלוגים ששרון קוראת » גרבילים של תשוקה

Feeds

30784 items (16526 unread) in 102 feeds

• 2jk.org:: Intellect or Insanity (477 unread)
• Absolut Carmel (18 unread)
• AlleyMule
• ‫Connected (95 unread)
• ‫Morning Candy‬ (493 unread)
• ‫OMG (17 unread)
• ‫We CMS‬ (142 unread)
• ‫ברמה העקרונית (14 unread)
• ‫גם-שם (292 unread)
• ‫האויב הציני (3 unread)
• ‫הבלוג של אלית (35 unread)
• ‫הבלוג של רן יניב הרטשטיין / Ran Yaniv Hartstein's Blog (76 unread)
• ‫המכללה‬ (107 unread)
• ‫הסיפור האמיתי והמזעזע של‬ (175 unread)
• ‫הפנקס הפתוח‬ (80 unread)
• ‫הפרדוקס‬ (21 unread)
• ‫הצלחת המעופפת - לא מדע בדיוני‬ (96 unread)
• ‫יונית מוזס‬ (40 unread)
• ‫לא שומעים!‬ (266 unread)
• ‫מדע בזיוני (120 unread)
• ‫פרסום גרילה באינטרנט - ינאי הנגבי (65 unread)
• ‫רויטל סלומון‬ (208 unread)
• ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬ (138 unread)
• Bitterness Inc. (37 unread)
• Candy's mini blog (60 unread)
• CityMule - 'Brief Mainstream Reviews for the Masses'
• Content / Interactive (3 unread)
• Hope is the thing with Feathers (26 unread)
• It's All About Causality
• Press REC & PLAY (9 unread)
• rez plz (4 unread)
• shuru HABITU oor oo (32 unread)
• The Collective Blog feed (10 unread)
• The Daily Dolly (73 unread)
• things.co.il (62 unread)
• Touching Is Not Permitted (89 unread)
• TumbLizard (1 unread)
• xslf.com
• Yellow Spot (2 unread)
• אלעד בבלוגלי (127 unread)
• אנחנו בדרך להיות פרה קדושה (13 unread)
• אנקדוטות (58 unread)
• אסכולת הכורסא (518 unread)
• בטחון בתנועה (67 unread)
• בלוג דמיוני (104 unread)
• בלוג זה לחלשים (48 unread)
• בלונדינית בעיר הקודש (12 unread)
• בצק אלים (50 unread)
• ברכה גולשת בבלוגלי (2 unread)
• גרבילים של תשוקה (31 unread)
• דברים קטנים (136 unread)
• דברים קטנים באמת (18 unread)
• דיליש
• הבלוג של אחי דקר (61 unread)
• החברים של ג'ורג' (697 unread)
• החיפוש אחר המשהו (14 unread)
• היתוך קר למפגרים (1373 unread)
• המרתף (87 unread)
• המשתה - אייל גרוס (40 unread)
• הרהורים של אבא (177 unread)
• ואן דר גראף אחותך (86 unread)
• וובסטר 3 - חנן כהן (225 unread)
• זו ש -.- .- -. (40 unread)
• חדל קשקשת ברשת
• חדר 404 (2154 unread)
• חומוס להמונים (192 unread)
• חורים ברשת (2802 unread)
• חיבור (19 unread)
• טייק 2 :: יעל הראל (16 unread)
• טל גלילי (138 unread)
• ישראלים באפלה (109 unread)
• כוסית עם אובססיית שואה
• כי וטרינר חייב להיות משוגע
• כרובית ירדה לעולם (7 unread)
• לא יפה, לא אופה ולא מוצצת
• לא רואה בעיניים (96 unread)
• לחתוך את הקיווי (11 unread)
• לטאת האמבט
• ללא אליבי (30 unread)
• מִלָּה (14 unread)
• מהדורה אחרונה (177 unread)
• מתעוררת למציאות (108 unread)
• נגיסה מהתפוח (1 unread)
• ניימן 3.0 (411 unread)
• נפלאות התלונה (11 unread)
• סטארטר (45 unread)
• סימן שאלה (29 unread)
• סינמסקופ (1104 unread)
• עוד בלוג תל-אביבי (164 unread)
• עומר קפלן (36 unread)
• עונג שבת (270 unread)
• עלילות נויפלד בעיר זרה
• עתיד מזהיר (19 unread)
• פיראנה קארינה (40 unread)
• צריכה לחשוב על זה (681 unread)
• קודח (2 unread)
• רק אי שפיות (60 unread)
• רק רשת (1 unread)
• שידורי ניסיון (147 unread)
• שתי האגורות שלי (1 unread)
• תודעה כוזבת (261 unread)
• תעשו לט גו

גרבילים של תשוקה (31 unread)

• August 19, 2010
• 12:11

  עוברים!

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  יש לגרבילים של תשוקה כתובת חדשה שנמצאת כאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאן. אני מבטיח לעדכן באותה תדירות כמו תמיד, כלומר כמעט אף פעם.

  לאלה שעושים את הקפיצה מחכה פוסט חדש ומבטיח בשם: בוקרשט here I come.

• July 28, 2010
• 17:49

  אני צריך להתחיל להסתובב עם אנשים ברמה יותר גבוהה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  זה לא שאני מתפדח על כל הזמן שלא עדכנתי את הבלוג, אבל זה שבמשך החצי שנה האחרונה הפוסט האחרון שהתנוסס בראשו זה דחקה מפגרת על אייל גולן והאשכים שלו, בואו נגיד שזה משהו שאני כנראה אנסה להוציא מהרזומה.

  לעניינו. בשבוע שעבר סיפרתי למישהי שאני קורא עכשיו את הביוגרפיה של הימלר והיא תיקנה אותי - אתה מתכוון להיטלר.

• January 24, 2010
• 17:16

  הג’נטים זה מגנזיום?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

   

  אני באמת לא מבין מה ynet רוצים מאייל גולן. בכתבה “מה עובר על אייל גולן?” הם מבקרים אותו על ההחלטה לקעקע זוג עינים גדולות על הצד האחורי של ראשו.

  לי, לעומת זאת, אחרי שהסתכלתי על התמונות, הכל ברור. הבנאדם בסך הכל מנסה להפוך את עצמו לסובארו פשע. בשלב הבא הוא יקעקע סוסי מוסטנג דוהרים משני הצדדים של המותנים כשבסופו של דבר, אני מתאר לעצמי, הוא יתקין אורות ניאון כחולים מתחת לביצים.

• December 18, 2009
• 20:36

  התחממות גלובלית אינדיד

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  משהו הפריע לי בתמונתו של שמעון פרס שהתפרסמה אמול בידיעה הראשית של ווינט. התבוננות נוספת הבהירה לי מה הבעיה. כבוד הנשיא, שצולם בועידת קופנהגן לענייני התחממות כדור הארץ, נראה כאילו הוא היה בחופשת סופשבוע באקפולקו בדיוק באותו זמן שבו הוכרז על מחסור עולמי בקרם הגנה נגד שיזוף.

  בהתחלה חשבתי שמישהו בווינט נרדם על כפתור הפוטושופ, אבל אחרי שבדקתי ב-NRG כבר לא היה לי ספק. הנשיא שלנו הפך לאינדיאני.

  שמעון:

  

  חבר של שמעון:

  

• December 04, 2009
• 21:22

  ואיפה מיצי? בפריזר

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני מקווה שלפחות עשו לו חורים קטנים לאוויר…

   

• November 27, 2009
• 23:59

  קרוב, אבל לא סיגר

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  לקחתי מונית. עצרתי אותה ברח’ המסגר וביקשתי מהנהג שלה לקחת אותי לרח’ מונטיפיורי. עד כאן שום דבר מסעיר. הוא אפילו חסך ממני את הדיאלוג המקובל שנכתב כמדומני, בידי שייקספיר במאה השש-עשרה ושמתחיל במשפט האלמותי: “20 שקל טוב לך?”.

  בשלב הזה הנהג הסביר לי שהוא מתכוון לקחת ימינה ולעשות פרסה. אמרתי לו שינהג איך שהוא חושב שעדיף אבל פתאום הוא חתך חזק שמאלה, פנה ברמזור והמשיך בנסיעה לכיוון הנכון. בשלב הזה הוא פנה אלי ואמר: “בסוף היה שמאלה. אתה רואה מה זה ראש יהודי? בגלל זה כל העמים שונאים אותנו”. כלומר הנהג, גאה בהצלחתו לזהות בהצלחה שברמזור יש פניה שמאלה, הכיוון שאליו הוא רצה לנסוע, ייחס את הזיהוי המוצלח ואת הפניה המבריקה שבאה בעקבותיו לגניוס היהודי וקיבל בזאת חיזוק לעובדה המוכחת שהסיבה לאלפי שנים של רדיפות ופוגרמים זה שאנחנו כל כך, אבל כל כך הרבה יותר חכמים מכל העמים האחרים.

  אני בדרך כלל לא מתווכך עם נהגי מוניות. להיפך, אני מעודד אותם. תתפלאו מה המהום במקום הנכון או שיעול שיכול להתפרש כהסכמה יכול לעשות לשטף הדיבור של מישהו שקוראים לו איציק ושהדבר המעניין ביותר שקרה לו בשנתיים האחרונות זה טחורים. אבל הפעם, לא יודע למה, התחשק לי לענות.

  “אנחנו לא יותר חכמים”, אמרתי. “אנחנו לא יותר חכמים מהאמריקאים, האמריקאים לא יותר חכמים מהצרפתים והצרפתים לא יותר חכמים מהשוודים. אף אחד לא יותר חכם מאף אחד. והאמריקאים שונאים את הצרפתים, הצרפתים שונאים את הגרמנים, הגרמנים שונאים את הפולנים וכולם שונאים את הרוסים. כולם חכמים אותו הדבר וכולם שונאים את כולם. ואתה באמת לא צריך לקחת את זה אישית”.

  היתה דממה. הדממה נמשכה דקה אחת. שתיים. שלוש. לרגע אחד חשבתי שעשיתי את זה. שהצלחתי לעשות את הבלתי אפשרי. שהשגתי את מה שמליוני אנשים חולמים עליו כבר מאות שנים. את הגביע הקדוש. שהשתקתי נהג מונית.

  היתה עוד דקה אחת של שקט ואז, תוך שהוא מסתכל קדימה ואפילו לא ממצמץ, הוא אמר: “אבל חייבים לשחרר את גלעד שליט”.

• November 24, 2009
• 2:29

  שיעורי משחק

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  מאז ומעולם היתה לשלומי בעיה להבין את רוח הסצינה:

  

• November 21, 2009
• 1:32

  מה הפסדתי בהישרדות?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  

  חזרתי. תרשו לי לחסוך מכם את שלל הקלישאות הרומנטיות סטייל: “ניו-יורק מדהימה בסתיו”, או “אתם חייבים לנסות את התפריט החדש של בלת’זר בסוהו” או “מישהו חייב לעשות משהו עם כל הכושים האלה”. מה שכן, עיר שבה בסופרמרקט מוכרים 18 סוגים של סוכר (ספרתי), נהג המונית שלך נראה כמו נציג עז א-דין אל-קסאם בתפוצות ושבנמל התעופה שלה לוקחים ממך טביעת רקטום, היא בהחלט עיר שגורמת לי להרגיש בבית.

  אני גם אחסוך מכם את כל התמונות התיירותיות שצילמתי, את הזבל הזה אני שומר לחברים בפייסבוק. כי מי שלא ראה תמונה של אשכנזי קטן עומד בהבעת חשיבות עצמית כשמאחוריו 3 עלמות מאביניון כאילו לא ראה תמונה משעממת בחייו. במקום זה אני אראה לכם את התמונות שצילמתי בשעה וחצי המשעממות ביותר שהעברתי בניו-יורק, שבהם ת’ הסתובבה בדווין ריד שזה המקבילה של הגויים לסופר-פארם ואני הסתובבתי אחריה בין המדפים ורציתי למות. אז במקום למות צילמתי כמה מהמוצרים היותר ביזאריים שראיתי שם. למשל:

  יש משהו מצחיק בזה שעל כל חבילות הטיטולים שמיועדות לתינוקות לבנים התינוקות מצולמים זוחלים בחיוך לכיוון האמא או מתגלגלים על הגב בהנאה בעוד שעל חבילות הטיטולים שמיועדות לתינוקות שחורים זה תמיד נראה כאילו הם בורחים ממשהו:

  

  אני כמעט מפחד לשאול מה קרה לקודמת:

  

  או הבובה הקריפית הזאת שהתחבאה בין ערימת פיות קטנות וחמודות. אם הייתי בקטע של כיתובי תמונה כנראה שהכיתוב היה “דויד היה נמוך ושמנמן, אבל זה לא הפריע לו להתלבש כמו פייה”:

  

  אבל מה, היה כיף. ניו-יורק מדהימה בסתיו ואתם באמת חייבים לנסות את התפריט החדש של בלת’זר. מישהו יודע מתי מתחילים הסיילים של הקיץ?

  

• November 15, 2009
• 1:00

  אני חושב שאני מתבגר

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  היום עברתי ליד שלט בניו-יורק שהכריז על שם הרחוב - Gay Street, והתאפקתי לא לצלם אותו.

• November 13, 2009
• 2:30

  המגנומטר אוהב אותך כמו שאתה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אין לי שום הסבר הגיוני לזה, אבל גיליתי שכשאני עובר במגלה המתכות בשדה התעופה אני מכניס קצת את הבטן.

• October 25, 2009
• 1:38

  דה-מרקר יודעים על מה הם מדברים. לא.

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  האייטם שאני כותב עליו כאן התפרסם לפני 5 ימים, אבל אם יש לכם משהו להגיד על זה אז לכו תזדיינו. הסיבה שנתקלתי בו באיחור היא שאת השבוע האחרון ביליתי במילואים בתנאים ובחום שאם נצטט את רב”ט ים שקלטה אותי (השם אמיתי, נשבע לכם): “זה כמו אושוויץ פה”. זיכרון קולקטיבי זה דבר חשוב.

  אבל בואו נחזור לאייטם. אני מתכוון לזה שהתפרסם בדה-מרקר מאת נתן ליפסון ושהכותרת שלו היא “זנב ארוך בפרסום: 4% מהגולשים אחראים ל-67% מההקלקות”. עכשיו, הביטוי “הזנב הארוך” נטבע ע”י כריס אנדרסון, עורך מגזין ווירד לשעבר שגם כתב ספר בשם הזה. אני לא מתכוון לשעמם אתכם, בשביל זה יש את כל הבלוגים ב”רשימות”, אבל בואו נגיד שהמשמעות של הביטוי “הזנב הארוך” היא בדיוק ההיפך ממה שמר ליפסון מתאר בכותרת”.

  עכשיו, אני יודע שזה מסובך האינטרנט הזה. יש שם כל מני חוטים כאלה ומחשבים עם צ’ופצ’יקים ושמות וביטויים שצריך לקרוא באנגלית, אבל בחייאת, דה-מרקר, אם אפשר שהאנשים שנותנים אצלכם את הכותרות לכתבות יקראו אותם ולא רק את שורת הנושא במייל שאליו הכתבה היתה מצורפת, כולנו נודה לכם מאוד.

  ואם לא, הם תמיד יוכלו למצוא מקום בזמן חדרה.

• October 08, 2009
• 21:19

  זה עדיף על הפינגווינים המזדיינים

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  

  ושוב הבלוג הזה עושה את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב, שזה לדווח על חדשות האתמול, היום. ואתמול נקלעתי להפגנה של רוכבי האופנוע בתל אביב. מה אני אגיד לכם? היה קרנבל.

  מאות על גבי מאות של אופנעונים וקטנוענועים גדשו את שדרות רוטשילד והסביבה תוך שהם חוסמים את הכבישים, צופרים בקול ורוקדים כשהם לובשים תחתוני טנגה קטנים מדי ויוצרים תוך כדי דימוי ויזואלי שיקח עוד די הרבה זמן עד שאני אצליח לעצום את העיניים לפני השינה ולא לראות אותו. אבל בעידן שבו הצטרפות לקבוצה בפייסבוק נחשבת מחאה חברתית וכל מי שכותב פוסט נוקב, על כמה קשה למצוא חנייה מתחת לבית שלו, מחשיב את עצמו אקטיביסט, היה נחמד לראות מחאה אמיתית, בועטת ובעירום חלקי.

  למה העירום החלקי? שאלה טובה. משתתפי ההפגנה טוענים שזה בגלל ש”הביטוח מפשיט אותנו”. אני טוען שזה בגלל שבתל אביב אף פעם לא היה צריך להתאמץ יותר מדי בשביל למצוא סיבות להתפשט. מצעד הגאווה? בי בי טי-שירט. מצעד האהבה? להתראות שורטס. פסטיבל הכלייזמרים החסידי? שלום שטריימל. מהי האמת? כמו התחתונים של רוכב הוספה השמנמן, גם היא עוברת כנראה איפשהו באמצע. אבל למה להתלונן? אלוהים יודע שאוקטובר בעיר הזאת לא מספק מספיק הזדמנויות לראות בחורות בביקיני.

• October 04, 2009
• 1:20

  אז מה אמרנו נסגר עם עונה שניה?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  יש לי וידוי. לא משהו מסעיר, אבל בכל זאת, וידוי. ראיתי את שלושת העונות הראשונות של פרוייקט מסלול האמריקאי. זה היה ריאליטי רהוט ואינטליגנטי שנתן כבוד ליצירתיות של המשתתפים לא פחות מאשר לצד הרכילותי והקאמפי שלהם. אחרי כמה זמן אפילו הצלחתי להתגבר על הזעזוע שנגרם לי כתוצאה מהמבטא הגרמני ה”קל” וחיתוך הדיבור של המנחה, דוגמנית העל היידי קלום. בכל פעם שהיא התעניינה בחביבות בשלומו של אחד המשתתפים זה היה נשמע כאילו היטלר מנסה להזמין בירה במקום שבו כל המלצרים יהודיים.

  ניסיתי לראות גם את פרוייקט מסלול הישראלי. או ליתר דיוק, ה-יס מקס שלי ניסה. אני לא הצלחתי. אז נכון שבארץ פיתחו את אמנות מתיחת עונה אחת של תוכנית ריאליטי לכ-300 תוכניות שמתפרסות על פני שש או שבע שנים, אבל עדיין, המסטיק הטלוויזיוני הזה נמתח בצורה כזאת שאם אתם הייתם מחזיקים בקצה אחד שלו ומישהו אחר בקצה השני, הרי שהמישהו הזה היה ממש רחוק מכם. אבל ממש רחוק. ואל תתנו לי אפילו להתחיל לדבר על גל אפל. אני מודה שאף פעם לא הבנתי את הביטוי “מגעיל ת’שועלים”, עד שראיתי את גל אפל רוכן לכיוון אחד המתמודדים ושואל אותו: “מה נסגר איתך אח שלי? לא עם הבגד, איתך”. אני לא יודע לאיזה כוכבים בדיוק מתכוונת שירז כשהיא הציגה אותו כל שבוע בתור “הסטלייסט ומלביש הכוכבים”, אבל בואו נגיד שאם הוא זה שאחראי לאוסף הכובעים של ציון ברוך הרי שאהוד ברק לא יהיה לבד על הספסל בהאג. ותסלחו לי שאני מהסס לקבל עצות סטיילינג ממישהו שנראה כאילו הוא נרדם בטיול השנתי וכל החברים שלו ציירו עליו עם טושים.

  מה שכן, התוכנית הזאת גרמה לי לעשות משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן. הוצאתי את הטלוויזיה מהבית.
  היא עמדה בחדר המדרגות ואחרי שהכריזו על הזוכים והתוכנית נגמרה, הכנסתי אותה חזרה.

• September 19, 2009
• 0:17

  זאת תהיה שנה נפלאה לדגי הבננה הכחולים

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולאחל שנה נפלאה לכל קוראי הבלוג, כולל לזה שכנראה הגיע אליו בטעות אחרי שחיפש “שמנים ערומים” בגוגל.

  רציתי לעשות את זה בעזרת השנה הטובה המכוערת ביותר שקיבלתי בשבוע האחרון. זה היה קרב צמוד, אבל אחרי שניפיתי את החשודים הרגילים שהגיעו בצורת תמונות גנובות מאימג’ בנק של צנצנת דבש, סרטונים של תולעים מזמרות שיוצאות מתפוח או סתם ציורים גרועים של שופר, נראה לי שיש לנו זוכה:

  

• September 16, 2009
• 0:01

  שלא תדעו עוד צער

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  פטריק “nobody puts baby in the corner” סוויזי נפטר בגיל 57. למרות שהוא כנראה יזכר בעיקר בזכות ריקוד מושחת (ואני לא בטוח שלא בצדק), הרי שכל מי שראה את point break יודע שלבנאדם הזה היתה אינטניסיביות וכריזמה ברמה ששום שחקן שפועל היום לא מסוגל להתקרב אליה. לפי מה שאני מבין הוא גם היה איש חביב. המוות שלו באמת מעציב אותי.

  מה שכן, אני חייב להגיד לכם שהרגע ראיתי את הסרט שומר הבארים וזה די נס שהוא שרד עד היום עם פציעת ירי בכתף, דקירה במותן וכל המכות היבשות שהוא חטף שמה.

  שלא לדבר על הקילה המטורף שהוא בטח סחב כל השנים אחרי שהוא עשה את זה:

  

• September 10, 2009
• 22:52

  בשביל זה הרגו נמר?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני מצטער. אני יודע ש”גרבילים של תשוקה” מתעדכן בתדירות שכבר לא מאפשרת לקרוא לו בלוג. הטוויטר של אריק שרון כבר מתעדכן יותר מהבלוג הזה.

  וגם היום אני לא איש בשורות. אין לי שום דבר מעניין להגיד. כלום. אבל כדי שלא תצאו מפה בידיים ריקות, אני מעלה תמונה ששוכבת לי באייפון כבר איזה חצי שנה. הזוג הזה עצר לפני ברמזור וכשקלטתי אותם, התחלתי להזדחל עם האוטו לכיוון שלהם תוך שאני מפעיל את המצלמה ומתפלל שהאור ברמזור לא יתחלף. אני יודע שלא יפה לצחוק על אנשים אחרים, אבל אני באמת לא חושב שאני צוחק מהם. יש בהם כל כך הרבה דברים שעושים בלאגן בעין, שאני חושב שהם עושים סיבוב של 180 מעלות ל-cool מוחלט.

  טוב, אולי לא מוחלט.

  

• August 27, 2009
• 0:55

  מריחים את ההצלחה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני לא יודע אם גם אתכם ניסו לשכנע להצטרף לאג’ל, עסקת הפירמידה המפוקפקת שפשטה בעיר כמו שריפה בשדה של גידולים דליקים במיוחד לפני כשנתיים, אבל בהתחשב בכמות החברים שלי שהשתתפו בעסק לזמן קצר, זומנו למצגות, בדקו את השטח או סתם קיבלו הצעה שאי אפשר לסרב לה לחיים של עושר, אושר והכנסה פסיבית, אני די הרגשתי left out לתקופה מסויימת.

  מצד שני, כמו שחברה טובה מאוד שלי אמרה לי: אנחנו ידענו שאתה לא תהיה פתוח לדברים כאלה. והיא צדקה. דברים נוספים שאני לא פתוח אליהם זה דחיפת חרקים לאזניים, ליקוק של שקעי חשמל ונסיעה בכבישים בין עירוניים בחלון פתוח תוך שאני שומע שירים של מושיק עפיה בשיא הווליום. איך שאני רואה את זה, הכנסה פסיבית יש רק במקלחות של הכלא.

  אבל בואו נחזור שניה לאג’ל. אתמול החנתי את הרכב שלי מאחורי אוטו מגעיל במיוחד. חבוט, מכוער, מטונף ובעיקר מצופה בכל הטוב שיש לאוכלוסיית הציפורים של תל אביב להציע. על הבונבון המוטורי הזה התנוסס בגאווה סטיקר שאיפשר להבין איפה מסתיים הסיפור הזה של העושר, האושר וההכנסה הפסיבית. אני מקווה בשביל בעל הרכב שהסבון לא יחליק לו מהיד.

  

• August 12, 2009
• 21:27

  אפ על הרגליים

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  זה שאני עדיין עושה מילואים זה מפתיע, אבל לא מפתיע כמו השלט הזה שצילמתי היום בבסיס צה”לי:

  

• August 06, 2009
• 0:19

  וטרינר, מפגרת. זה וטרינר

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני אוהב את חנויות הצעצועים הזולות שמפוזרות ברחוב הרצל, אבל במיוחד אני אוהב להסתובב בהם עם א. אתמול היא הרימה אריזה של צעצוע ואמרה לי בפליאה: “תראה, הם עשו צעצוע של איש מראיין סוס”.

  

• August 04, 2009
• 12:35

  יש כרטיס מועדון?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  הייתי היום במשרד הפנים על מנת לעדכן את כתובת המגורים שלי בספח תעודת הזהות. לא צלח. הפקידה העיפה מבט חטוף בתעודת הזהות המרוטה שהגשתי לה ואמרה שאני חייב להוציא תעודת זהות חדשה.

  פייר, אני לא מאשים אותה. אני נוהג לשאת את תעודת הזהות בארנק שבכיס האחורי, מה שאומר שביליתי לא מעט שנים בלשבת על התעודה הזאת. למעשה היא נראית כמו משהו שהכלב אכל, הקיא, אכל שוב, פלט מצידו האחורי ואז ניילן את מה שיצא. והוא לא עשה עבודת ניילון טובה בכלל.

  בכל אופן, יש לי שלוש תובנות שהגעתי אליהם בחמישים ומשהו הדקות שאותם ביליתי בתור המהיר (אני לא צוחק. ככה הם קוראים לזה - העמדה המהירה) לפני שהגעתי לפקידה שהשיבה את פני ריקם:

   - הטיפוגרפיה שבה כתוב על הפוסטרים “מדינת ישראל - משרד הפנים” מעוצבת כמו טקסט שהולך ומתרחק, בדיוק כמו בפתיח של מלחמת הכוכבים. זה לא מעניין או מצחיק, אבל אתם תופתעו בכמה דברים לא מעניינים ולא מצחיקים אתם נתקלים כשאתם עומדים בתור של משרד ממשלתי.

  - חסר לכם אינטימיות בחיים? תעמדו בתור לתעודות הזהות. עם כל הכבוד לקשיש החביב והמשופם שעמד מאחורי, בפעם האחרונה שנצמדו אלי ככה הייתה בדיקת איידס מעורבת בעניין.

  - תשכחו ממרכז שוסטר, את ניתוחי האף המופרכים ביותר תמצאו אצל פקידות משרד הפנים.

  

• July 31, 2009
• 0:29

  יהודים, לברוח

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  

  

  

  

  

  

• July 14, 2009
• 0:43

  אתה תחסר לכולנו

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  באיחור שאפשר להגיד עליו כל דבר חוץ מאשר אופנתי, גם אני רוצה להפרד ממייקל ג’קסון, אבל בדרכי שלי. דרכי שלי, כמובן, היא לעבור על התמונות מהלוויה שלו ולשאול - WTF?

  מישהו יכול להסביר לי בבקשה למה משתתפי הלוויה הזאת, שנערכה באולם סגור, ע”י כושים, לובשי שחורים, מרכיבים כולם כולל כולם משקפי שמש? איך הם הצליחו למצוא את הבמה המזויינת שלא לדבר על אחד את השני, זה כבר נפלא מבינתי.

  

    
  

    
  

    
  

    
  

• July 02, 2009
• 23:56

  הודעה ופרידה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  לא להיבהל. ההודעה היא ממני, הפרידה היא מרינו צרור. ההודעה קודם:
  בניגוד לשמועות, הבלוג לא מת. הוא רק מנמנם.

  ועכשיו לענינינו:
  רינו צרור עוזב את מעריב. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולהפרד לא רק מרינו, עיתונאי מוערך, טרחן ומשעמם בזכות עצמו אלא גם מהשיער שלו, שהעניק לי שעות רבות של אושר, צחוק, דמע, פליאה ואת ההכרה שיום אחד כולנו נמות. ואז יקברו אותנו בשיער של רינו.

  המעקב אחרי התספורות השונות של רינו צרור בשנים האחרונות מגלה משהו שנראה קצת כמו מצגת ויזואלית של ההיסטוריה של תאונות רכבת. זה נע מתמונות שגורמות לך חוסר נוחות קלה ומגיע עד לאימג’ים שיגרמו גם לגברים קשוחים שכבר ראו דבר או שניים בחיים להפנות מבט הצידה בבעתה. אני לא רוצה להתחייב על זה אבל פעם, כשנפלתי על שידור של “חוצה ישראל”, ראיתי ציפור קטנה מוציאה את ראשה החוצה מהפריזורה שלו, מביטה אל מצלמה בהפתעה קלה ואז נכנסת חזרה פנימה.

  אני מצרף 3 דוגמאות ל”לוק” מוצלח במיוחד של רינו.

  מראה האשה המשוגעת שצועקת על אנשים ברחוב:

  

  מראה ה”קן לציפור בין העצים ובקן יש 3 ביצים”:

  

  מראה ה”עשיתי החלקה יפנית. יצא לא משהו”:

  

• June 14, 2009
• 19:26

  עוד דייטים עם עוד סלבים

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  והפעם, רז שפירא, מי שזאת לא תהיה, ודני דין.

  

• June 12, 2009
• 0:30

  בטעם רע. מאוד

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  והנה עוד אחד בסדרת “דייטים עם סלבים” שאני הולך להתחרט עליו ולהוריד עוד יומיים. בינתיים, תיהנו.
  והפעם, דייט עם מירב מיכאלי:

  

• June 04, 2009
• 22:09

  אחי, ישך שקל לאוטובוס? אני צריך להגיע לאוסקה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  רק דברים רעים יש בבלוג הזה. לא, באמת, אני לא מבין מתי זה קרה אבל הבלוג הזה הפך להיות אסופה של שליליות נגטיבית אחת גדולה. אי לכך ובמאמץ לתת דחיפה קטנה בכיוון האופטימי, אני שם פה צילום של כוס טיפים שראיתי שהצחיקה אותי.

  בדרך כלל על כוסות הטיפים האלה יש פתק עם טקסט שבלוני מהסוג של “כל שקל שלך מקרב אותי לתאילנד”, מה שכמובן גורם לכם לרצות להגיד לבחור שמאחורי הדלפק שכל קפה שלו מקרב אתכם לשירותים, אבל על הפתק שהיה מודבק על כוסית הטיפים בסניף קפה ג’ו בנתניה היתה כתובה התחינה הבאה:

  

  למתקשים לקרוא, זה הטקסט:
  נינג’ות חטפו
  את משפחתי. אנא
  עזרו לי לאסוף
  כסף
  לשיעורי קונג פו.

• June 02, 2009
• 0:40

  עוד פעם אחת זה קורה ואני לוקח לך את הפלייסטישן

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  מצד שמאל, הפתיח לדרמת הנעורים המקורית (עם הדגש על מקורית, כן?) החדשה של HOT. מימין, העטיפה של משחק הוידאו FEAR.

  נו, צירופי מקרים משונים מאלה כבר קרו.

  

• May 28, 2009
• 22:36

  צייר לי כבשה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  האמריקאים קוראים לזה Tramp Stamp, לאותה כתובת קעקע שיושבת בשיפולי הגב התחתון ומעידה על מעמד סוציו-אקונומי מסויים מאוד או לפחות על שאיפה להשתלב בתעשיית הבידור למבוגרים. אבל אני מעדיף את הכינוי שחשבתי עליו היום בעקבות פגישה אקראית בקפה נואר - טאטוכאס.

  בתמונה למטה, הוכחה נוספת שאינטליגנציה זה סקסי.

  

• May 24, 2009
• 23:26

  זאת משיכת יתר, או שאתה סתם שמח לראות אותי?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  

  אני לא יודע מה קורה בקומה השניה של סניף בנק לאומי שבקצה אחד העם, אבל אם מה שעובר לכם בראש זה בנקאית במשקפי קרן, מגפי עור שחורים ושוט רכיבה קצר, זאת כבר הבעיה שלכם ורק שלכם.

  דרך אגב, איפשהו בצה”ל מסתובב מישהו שנקרא רמ”ד התרוממות. בחיי.

• May 15, 2009
• 22:19

  נפרדים מהאפיפיור

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  רק דבר אחד העיב על מה שהיה יכול להיות ביקור מושלם בארץ הקודש.

  

• May 08, 2009
• 1:18

  נקמת המרובעים

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  

• May 02, 2009
• 1:28

  ועכשיו, מסר קצר מאת יו ג’קמן

   » ‎ גרבילים של תשוקה

   

  

   

  

  

   

• April 29, 2009
• 1:36

  האיש הזה עוד יהרוג את כולנו

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני לא יודע אם אני הראשון שחשב על זה, אבל מישהו חייב לעצור את שי אגסי. כלומר, עם כל הכבוד למיחושים בחזה, אם האיש הזה יצליח לממש את התוכניות הזדוניות שלו הרי שהכינוי “הרוצח השקט” יעבור מהתקפי לב ישירות אליו.

  התובנה הזאת נחתה עלי היום כשראיתי חתול רחוב מנסה לחצות כביש רגוע יחסית בלי לשים לב לרכב מתקרב. החתול התחיל בצעידה נונשלנטית אל הצד השני, שמע את המכונית, הסתכל עליה ומייד הביא קפיצה זריזה אחורה שמנעה ממנו להפוך לקישוט מכסה מנוע. עכשיו, אם הרכב המתקרב היה אחד מאותם רכבים חשמליים - אלגנטים, זריזים ושקטים לחלוטין, הרי שהחתול הזה היה מנגן עכשיו על נבל בתזמורת הגדולה שבשמיים שבה חברים ג’ון לנון, ג’ים מוריסון וזהר ארגוב. סתם. אני צוחק לגבי זוהר ארגוב. הוא במחסן הציוד מעשן משהו.

  ואז הבנתי. מה ששי אגסי מתכנן זה למלא את רחובות הערים שלנו בעשרות אלפי כלי רכב שקטים לחלוטין שמתרוצצים לכל הכיוונים ושהפעם הראשונה שנשמע אותם תהיה כשהלבלב שלנו כבר יהיה תקוע בתוך האגזוז שלהם. שום ילד, ילדה, זקן או מאותגרי צדדים שמסתכלים לכיוון הלא נכון לא יהיו בטוחים יותר. כי כמו שאמר רידלי סקוט - “בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך צועק כי כרגע דרסה אותך מכונית חשמלית שהתגנבה אליך מאחור בשקט בשקט”.

  אני מצרף תמונה של שמעון פרס לוחץ לאגסי את היד, למרות שמה שאני באמת רוצה לראות זה את לחיצת הידיים שלהם אחרי שמישהו יוציא את סוניה מתוך הגריל של מכונית חשמלית שהרגע דרסה אותה. אבל אל דאגה. חזון האימים הזה לא חייב להתממש. יש לי פיתרון. כל מה שצריך זה לחייב את המכוניות החשמליות האלה לעשות רעש מלאכותי. אפשר להצמיד להם רעש של מכונית רגילה, אבל אני באופן אישי מעדיף שהם ישמיעו מוזיקה של אוטו גלידה.

   

• April 16, 2009
• 18:27

  יש משהו שאתה לא מספר לי?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  היום כשיצאתי מרופא השיניים ואמרתי לו “להתראות בעוד חצי שנה”, שמעתי אותו מסנן “אני חושב שזה יהיה עוד הרבה קודם”.

  

  

  

• April 14, 2009
• 21:42

  מישהו פה השתולל עם הצ’ילי

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  בתמונה למטה: מדריך צניחה שכבר מזמן היה אמור להיות בפנסיה, שרי גבעתי בפיסוק לגמרי לא מוסבר ומקסיקני אחד שממש צריך לשירותים.

  

• April 06, 2009
• 0:57

  אני מוכן להישבע שהוא עושה איתי מילואים

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני שמח לבשר לכם שהדרמה הסתיימה ושקופיף הלמור שנמלט אתמול מהספארי נתפס והוחזר הביתה.

  אני מודה שאתמול לא בדיוק הבנתי למה הוא נמלט מהשוטרים דווקא מערבה, לכיוון כפר שלם, אבל כשאני רואה את התמונה שלו היום בווינט זה כבר יותר ברור.

  

• April 04, 2009
• 19:55

  לפחות הם לא נתנו את הכותרת “לחופש נולד”

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני לא יודע למה, אבל כבר מזמן לא הצחיקה אותי כתבה בווינט כמו זאת שפורסמה היום ושהכותרת שלה היא “קוף ברח מהספארי, עלה על העץ והתחמק”.

  אבל במחשבה שניה, יכול להיות שאני יודע מה הצחיק אותי בכתבה - התמונה הזאת שמראה את משטרת ישראל בפעולה:

   

  לקוף, למקרה שדאגתם, שלום. הוא דילג לעצים אחרים וברח מערבה.

  

• March 19, 2009
• 0:28

  אפאס, נמוך משהו

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  ועוד אחד בסדרת דייטים עם סלבים

  

• March 18, 2009
• 1:50

  חבורת אידיוטים

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  בשבוע הבא אני טס לנפוש בקלאב-מד, אם אפשר לקרוא “לנפוש” לבילוי בבית זקנים שנתקע בשנות השבעים עם צוות מדריכים קולני שצועק כל הזמן אגא-דו-דו-דו שזה בצרפתית: “הצילו, נתקע לי חריץ גבינה בישבן, בבקשה תקראו לאמבולנס”.

  אבל מסתבר שלא הכל בצרפת נשאר מאחור. מערך ההזמנות של קלאב-מד בהחלט התקדם עם הזמנים, מה שאומר שהם עברו לכרטיסי טיסה אלקטרוניים. רק מה, האידיוטים האלה מדפיסים את כרטיסי הטיסה ה”אלקטרוניים”, שמים אותה במעטפה מ”נייר” ואז שולחים אותה ב”דואר”.

  

• March 02, 2009
• 1:26

  שחקן גדול

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  ובלי שום קשר לפוסט הקודם…

  

• February 27, 2009
• 19:15

  הדרך ליוני רועה רצופה הפגנות טובות

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אוקי. ניצחתם. רציתם לדבר על מאבק ה”יוצרים”? אז בואו נדבר. איך שאני רואה את זה, זה לא עד כדי כך מסובך. מדובר בחבורה של אנשים שגילתה להפתעתה שהשוק שהיא חיה ועובדת בו התכווץ כתוצאה מהמשבר הכלכלי שחלק מהם אולי קרא עליו בפוסט נוקב איפשהו, כנראה ב”רשימות”.

  זה קורה בהרבה תחומים שנוגעים במותרות בשנה האחרונה. זה קורה למסעדות, זה קורה לחנויות אופנה וזה קורה גם בתחום התרבות. ואם מישהו מכם ינסה לכתוב תגובה לפוסט הזה שאומרת שטלוויזיה, קולנוע, תיאטרון, מחול וכו’ הם בעצם לא מותרות, אני אשלול ממנו את זכויות האינטרנט לשבוע.

  איפה היינו? אה, כן. אותם “יוצרים”, שחיו עד עכשיו מתקציבים שהגיעו אליהם מהשמיים, גילו להפתעתם שלחלק מהם יש פחות עבודה ולחלק מהם, שומו שמיים, אפילו אין עבודה בכלל. זה קרה למסעדנים, זה קרה לעובדי היי-טק וזה בטח קרה לעובדי תעשיית הטקסטיל. אבל אתם לא רואים שום עובד לשעבר במינה-טומיי מתפרץ למטבח של ג’ירף ומתחיל לירוק לצלחות תוך שהוא צועק שמגיע לו כי הקאוואסן פאתאי הוא נשמת אפה של האומה. או כפי שנאם בפאתוס עילג מנשה נוי בהפגנת ה”יוצרים” שנערכה שלשום: “כי אומה שלא מדברת בשפה שלה, ואומה שלא יוצרת, ויודעת לדבר את הנפש שלה, זו אומה שלא תשרוד”. תודה על הדאגה הכנה וחסרת האינטרסים, מר נוי. האומה תשרוד.

  למעשה, כל הראיון שמנשה נוי נותן לוואלה בעניין הזה הוא סוג של יצירת נונסנס קטנה בפני עצמה שרק עוזרת לי להתקבע בהבנה שה”יוצרים” הם חבורת ילדים מפונקים שישברו כל צעצוע שהם רק יוכלו לשים עליו את הידיים כדי לקבל את מה שהם חושבים שמגיע להם. במיוחד, אגב, אם זה צעצוע שנתנו לילד אחר.

  אתה לא חושב שהיתה כאן חציית קו אדום? נוי נשאל בקשר לפריצה של ה”יוצרים” לתוכנית של גיא זוהר מייד עונה בבטחון שלא. “עובדה שעד הפריצה לא דיברו על זה, לא שידרו את זה בשום ערוץ וגם באינטרנט לא שידרו את זה. עובדה שמהפריצה הזותי התחילו לדבר על זה”. אם הייתי חושב שיש ילדים מתחת לגיל 3 שקוראים את הבלוג הזה יכול להיות שהייתי מנסה להסביר את הכשל הלוגי והמוסרי בטיעונים של מי שהביא לנו את פאפאדיזי, אבל נראה לי שאני אוותר ואסתפק במילים האלה:

  אף אחד לא רוצה לראות את החלק הגדול של ה”יצירות” שאתם נלחמים כדי לקבל עליהם כסף. הם לא מעניינות, לא טובות ובטח שהם לא סוגה עילית. שלא תבינו אותי לא נכון. חלק מהיוצרים הם אנשים מוכשרים, יצירתיים וחרוצים שעושים דברים חשובים ומעניינים. האנשים האלה לא היו בהפגנה כי הם בדיוק עבדו. מי שהיה בהפגנה זה פוליטיקאים ודורי בן-זאב.

  בפעם האחרונה שהיו כאן אנשים שטענו שחשוב שהם יקבלו כסף כדי ליצור כי אי אפשר לסמוך על היצירה המסחרית או הפופולרית זה נגמר בערוץ 1. אז כשאני רואה את רני בלייר, יו”ר איגוד הבימאים, אומר בשיא הרצינות לכתב וואלה ש”השגת הגבול הראשונה הברוטלית והאגרסיבית היתה לא לדווח על ההפגנות שלנו. אוקיי? שמה היתה הפרת חוק דמוקרטי”, כל מה שאני יכול לדמיין זה את יוני רועה בערוץ 1, מראיין את ירדנה ארזי כשמאחוריו תפאורה מכוערת של גיטרה וכמה עשרות חיילים נוחרים.

• February 22, 2009
• 0:02

  עוף או בשר?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  

  כבר שבוע וחצי שאני מתלבט מה לעשות עם התמונה הכל כך מוצלחת הזאת, שמראה את בר רפאלי מקפצצת בגיל לפני מטוס גדול שנושא את דמותה עליו כאילו אין מודעות עצמית בעולם בכלל. אבל מכיוון שבכל תוכניות הסטירה והאירוח כבר טיפלו בנושא, שלא לדבר על בלוגים מכובדים בהרבה מהאכסדרה הצנועה הזאת, נראה לי שאני ארד מזה.

  אבל מכיוון שמדובר בעניין בטיחותי, אני רק חייב להגיד שעם איך שהמטוס הזה נראה, שלא יתפלאו עם איך שהוא ימריא יבוא מטוס אחר וזה מה שיקרה:

  

  ובמחשבה שניה, יש לי עוד משהו להגיד. כשלוקחים בחשבון שמתוך צוות השחקנים של “פיק-אפ” נגה שחר הגיע ל-Playboy ובר רפאלי ל-Sports Ilustrated, עורי מצטמרר שכשאני נזכר שהבא בתור ברשימת הקרדיטים הוא ששי קשת.

• February 13, 2009
• 0:28

  אושו הרגע קנה פה פומפיה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  איקאה. בביקור שלי היום שם גיליתי שהם לא רק מוכרים ריהוט זול וכלי מטבח, אלא שואפים גם לספק הכוונה הרבה יותר עמוקה לחיים ובכלל:

  

  ותרשו לי להודות בהזדמנות הזאת גם לדוגמנית החיננית מימין. המצלמה אוהבת אותך, בייבי.

• February 04, 2009
• 0:32

  אני לא מתכוון לכבד את הפוסט הזה בכותרת

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני הראשון שיודה שזה מפגר, מתבקש ונמוך, אבל בכל זאת:

  

• February 01, 2009
• 1:25

  תשמרו לי מקום, אני כבר בא

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  זה לקח קצת זמן, אבל ה-%^&*#$ מפסטיבל סגול חזרו לשלוח לי ספאם. אז תרשו לי לנצל את הבמה הזאת ולהודות להם על שהם טרחו ועברו על החוק רק כדי להציע לי להשתתף ב”פסטיבל הנשים של סגול כי מגיע לך…” למרות שלא נראה לי שעשיתי משהו בגלגול הזה שיהפוך את המשפט הזה לנכון, או לקחת חלק ב”מופע חשפנות - גברים בחשיפה רגשית”. סחטיין על הפילוח הממוקד, חבר’ה. ממי קניתם את מאגר כתובות המייל שלכם? מילד בן 14 שפועל ממקלט באור-יהודה?

  בנוסף, הם גם כתבו בראש המייל ש”בעקבות חוק הספאם אנו מתנצלים אם קיבלת מייל זה ללא רצונך” ואז את האפשרות להסרה, שזה אומר שלא רק שהם עוברים על חוק הספאם החדש אלא הם גם מציינים שהם מודעים היטב לקיומו של החוק ולעובדה שהם עוברים עליו.

  אבל אני מניח שזה מה שקורה כשאתם מקבלים את היעוץ המשפטי שלכם ממישהו בלי חולצה שקורא לעצמו ציף ציף כהן.

  

• January 26, 2009
• 1:33

  בשלב הבא הם כנראה ישלחו את מנואל

   » ‎ גרבילים של תשוקה

   

  קראתי ב-NRG שפרס מרגיע לקראת הגעת שליחו המיוחד של אובמה לארץ, ג’ורג’ מיטשל, אבל כשאני מסתכל על התמונה של מיטשל שמצורפת לידיעה אני לא רואה שום סיבה להרגע.

  כאילו, חליק, הבנאדם הזה כל כך דומה לג’ון קליז שככל שאני לא מסתכל על התמונה שלו אני יותר ויותר משתכנע שזה באמת הוא. כנראה שבאמת נשבר להם מאיתנו באופן סופי. זהו. הם הפסיקו לנסות ועברו לשלב הדאחקות. בואו נשלח את ג’ון קליז, הם בטח אמרו אחד לשני נחנקים מצחוק, זה לא שהוא יכול לגרום יותר נזק ממה שכבר קורה שם.

  עכשיו תראו. זה לא שאני בטוח במאה אחוז שזה באמת הוא, אז בחייאת, שמישהו יבקש מהמיטשל הזה לעשות קטע מתוך התוכי המת ויעלה את זה ל-youtube. כשהוא יגיע לקטע שהוא צועק “הלו פולי!” אני כבר אדע.

• January 21, 2009
• 1:40

  דיבור של צעירים

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  מסתבר שאין משפט שלא ישתפר אם לא יוסיפו בסופו את המילה “וזה”.

  דוגמאות לשימוש נכון ששמעתי היום: “יצאתי לגינה וזה. אחרי זה הלכתי לרוטשילד ופגשתי את חן ששאלה אם אני רוצה לקפוץ אליה הביתה וזה”.

• January 18, 2009
• 0:33

  רגע של גיקיות

   » ‎ גרבילים של תשוקה

   

  רק עכשיו גיליתי שהשחקן ריקרדו מונטבלן נפטר לפני יומיים. לרובכם השם שלו לא יואמר כלום, אבל בשבילי הוא תמיד יהיה הרשע מהסרט “נקמתו של קאן”, הסרט הטוב ביותר שנעשה בסדרת סרטי “מסע בן כוכבים” ויחד עם זאת הסרט הגרוע ביותר שנעשה בכל הזמנים.

  מעטים השחקנים עלי אדמות שהיה להם את הכישרון לשחק לצידו של ויליאם שאטנר ולהאפיל עליו בכל מה שקשור למשחק מוגזם.

• January 13, 2009
• 23:35

  בלון ניסוי

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני שוקל לנסות סדרה חדשה - דייטים עם סלבים. והשבוע:

  

• January 11, 2009
• 0:11

  כנראה הייתי ממש עייף

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  מכל מני סיבות הייתי חייב לעבוד היום (שבת). חזרתי הביתה בשמונה וחצי בערב מרוח לחלוטין ונפלתי על הסרט “כדורי הזעם”. הקומדיה האינפנטילית הזאת שעוסקת בתחרות פינג פונג סודית שבה טובי השחקנים בעולם משחקים אחד נגד השני כשהמפסיד מוצא להורג ע”י פסיכופט חביב בכיכובו של קריסטופר ווקן היא בדיוק מה שהייתי צריך כדי לעזור לי להוריד את היום הזה.

  הסיבה שאני מספר לכם את הסיפור המשעמם הזה הוא שלא יכולתי שלא לשים לב, כשעלו הכתוביות, שאת הסרט תרגם לעברית איזה בוגדנובסקי אחד, וכל מה שיכולתי לחשוב זה שאני מקווה שלא נתנו לו לשרת במודיעין.

  

• January 08, 2009
• 23:24

  מנפלאות הפייסבוק

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  קודם זה היה גלעד שליט, עכשיו זה דגל ישראל ובקרוב: 17 מחבריך שינו את תמונת הפרופיל שלהם לטוסטר אובן.

• January 03, 2009
• 0:29

  אולי תנסו לצעוק

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  הערה קטנה ליאיר גרבוז, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין ושאר 38 האמנים שמשתתפים בתערוכה “ואן גוך בתל-אביב” ושמתימרים לנהל בעבודותיהם דיאלוג עם ואן גוך.

  דיאלוג, בפעם האחרונה שבדקתי, הוא שיחה הדדית בין שני אנשים. ואן גוך, אני חושש, מבלה את 119 השנים האחרונות בלהיות מת לחלוטין, מה שעלול לגרום לו להתקל בקשיים כשיגיע תורו לתרום את חלקו לדיאלוג (המרתק, אני בטוח) שאתם מתכננים לקיים איתו.

  

• January 01, 2009
• 1:01

  אופס - מחזה במערכה אחת

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  עם כל הכבוד לטלויזיה, קולנוע והופעות של סרנגה בקיסריה, אני חושב שאנחנו לא הולכים מספיק לתיאטרון. אי לכך ובמסגרת השירותים הקטנים אך חשובים שהבלוג הזה מעניק לציבור מדי פעם, גרבילים של תשוקה גאה להציג בפניכם מחזה מקורי קצר בשם “אופס”.

                                                                 אופס

   יועץ: “כל הכבוד לכם. עשיתם עבודה ליגה. השיער, עור הפנים, הכל נראה 10!”

  פרסומאי: “תודה, באמת היה לא קל. דימה עבד על זה כל הלילה”

  יועץ: “ואפילו הגבות שלה באותו גובה הפעם”

  פרסומאי (מסתובב לדימה): “תותח אתה, תותח”

  יועץ: “אבל לא שכחתם משהו?”

  הפרסומאי מתקרב לעבודה וסוקר אותה בדקדקנות מלמעלה למטה.

  פרסומאי: “מה?”

  יועץ: “הלוגו שלנו? אתם שכחתם לשים את הלוגו שלנו”

  הפרסומאי מתבונן על העבודה בהפתעה קלה

  פרסומאי: “אופס. טוב אבוד”

  יועץ: “מה אבוד, אתה צוחק עלי? תשים אותו למעלה”

  פרסומאי: “איך למעלה? אין מקום. עם וזלין זה לא יכנס”

  יועץ: “אז למטה”

  פרסומאי: “אי אפשר למטה. שמה זה המסר”

  יועץ: “לא מעניין אותי. תפתרו את זה. הלוגו חייב להופיע”

  היועץ יוצא מהחדר.

  הפרסומאי מתקרב למודעה. הוא שוב סוקר אותה בדקדקנות.

  פרסומאי: “שיהיה. דימה, תדחוף את הלוגו שלהם על התמונה בפינה הימנית התחתונה.

  הפרסומאי יוצא מהחדר.

  דימה (מסנן לעצמו): תדחוף את אמא שלך לפינה הימנית התחתונה.

  מסך.

  

• December 29, 2008
• 23:07

  אכן שעה היסטורית

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  בשמונים אחוז מהמקרים בהם תפתחו את גל”צ בשעות הערב אתם תפלו על ליעד מודריק ופרופסור מיכאל הרסגור מטרחנים על ז’אן דארק, רק כדי לשמוע את ליעד מצחקקת במקום הלא מתאים, שואלת שאלה שתגרום לכם לחשוד שהיא לא בהכרח מבינה על מה הם מדברים או מנסה את כוחה בהתבדחות גסה שתעבור קילומטר וחצי מעל ראשו של הגרמלין הקשיש.

• December 28, 2008
• 23:28

  אוי כמה שזה מפגר 2

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  שי מיוחד לקוראי הבלוג - יצירה: שמן על קנבס

  

• December 24, 2008
• 21:33

  טובי הכותבים

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  לקח קצת זמן, אבל בסוף נזכרתי מה הפרומואים של ארץ נהדרת מזכירים לי. אלה שבהם הם כולם נואמים ביחד בקול אחד:

  

• December 19, 2008
• 23:26

  אבחנה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  איכות החתונה תעמוד ביחס הפוך לכמות האורחים שבאו עם נעלי פומה.

• December 18, 2008
• 18:05

  זיבי פינס

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני יודע שזה קורה לי יותר מדי בזמן האחרון ואני בהחלט מבטיח להפסיק עם זה (או לפחות להפסיק לכתוב על זה), אבל בשבת האחרונה קפצתי עם חברים למוזיאון תל-אביב ואני חייב להגיד לכם, איפשהו בשנים האחרונות עולם האמנות לקח את הפניה הלא נכונה באלבוקרקי..

  אני מציע שתנסו לקרוא את הקטע הבא שהוא רק חלק קטן מהטקסט הבלתי צליח לחלוטין שבעזרתו מתארת האוצרת הדס מאור את התערוכה “תל דברים” של האמן ציבי גבע:

  “באמצעים של שיבוש והסטה, חזרתיות וצבירה, גבע מטמיע שדות פעולה ומשמעות, נתונים לכאורה, ומייצר הכלאות לימינליות המבקשות לפתוח אפיקי שיח חדשים. אף אם גישתו למהלך הציור מושגית ביסודה, הרי העבודות עצמן נושאות מטען אקספרסיבי מפתיע, ותהליך העבודה כולו מושתת על יצירת מתח דיאלקטי בין ניגודים ועירוב של שדות שיח ופעולה שונים; עירוב המבקש, לעולם, להיוותר היברידי, רב-משמעי, רב-תרבותי, בלתי אחדותי”.

  ????????????

  הטקסט הזה הוא כל כך מופרך, כל כך סתום, כל כך מטופש, עד שאחרי שקראתי אותו שלוש פעמים ברציפות אני מרגיש שאני מבין הרבה יותר טוב מה ניסה לואיס קרול לומר באליס בארץ המראה (בתרגומו המצוין של אהרון אמיר):

  בְעֵת בָשָק וּשְלֵי פַחְזָר,

  בּאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ,

  אוֹ אָז חִלְכֵן הָיָה נִמְזַר,

  וּמְתֵי עָרָן כּרְדוּ.

  

• December 06, 2008
• 18:50

  ציף ציף מעל הרציף

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  די. מספיק. חלאס. שמישהו יקנה לרינו צרור מסרק. או מספריים. או משהו. יום אחד השיער הזה שלו עוד יאכל עוד כולנו. נקודת השבר שלי היתה אתמול כשראיתי אותו מראיין ב”חוצה ישראל” איזה דוקטורית לספרות משעממת כזאת או אחרת, כשפתאום ציפור הוציאה את הראש החוצה מתוך השיער שלו, בהתה לרגע במצלמה ואז נכנסה בחזרה פנימה.

   

• December 05, 2008
• 19:31

  האמת? נראה לי הוגן

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני כותב את הפוסט הזה כשאני נועל את הנעליים החדשות שלי. אני לא אוהב אותם. הם חומות, מעור ואני חושב שהם קצת גדולות עלי. אבל כשאני מסתכל אחורה ומנסה להבין איך קרה שקניתי אותם, כל מה שעובר לי בראש שוב ושוב במעין לופ אינסופי זה: למוכרת היתה כתובת קעקע ממש מגניבה. למוכרת היתה כתובת קעקע ממש מגניבה. למוכרת…

• November 30, 2008
• 22:16

  ותגיד לגליקריה שתפסיק לבוא לפה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אחד הדברים שהופכים את הנסיעה שלי הביתה בסוף היום לפחות נעימה מכפי שהיא היתה יכולה להיות זה שמדי פעם אני נופל בגל”צ על אוסף שירי הבכיינות היוונים ששמעון פרנס קורא לו תוכנית רדיו.

  היום למשל, זכיתי לשמוע את היצירה “החמצתי את הרכבת”. אני בטוח שאם הייתי מצליח להתאפק ולא להחליף תחנה הייתי שומע עוד משיריו של אותו יוצר גאון, בטח משהו כמו “גנבו לי את הארנק” ו-”אופניים דרסו לי את הרגל”.

  

• November 28, 2008
• 20:30

  ובהצלחה בבחינה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  חברת קידום, שעוסקת בהכנת תלמידים לפסיכומטרי, החליטה למלא את אזור המגורים שלי בקמפיין דוחה במיוחד מבית היוצר של פרסום גלר נסיס שקורא למתחרה העיקרי שלה: “יואל גבע - לך תצטיין!”.

  עושה רושם שקידום ומשרד הפרסום שלה כל כך מרוצים מהסיסמה הילדותית והמתחכמת שמלווה אותם עד שהם מנסים בכח לבדוק עד כמה רחוק הם יכולים ללכת איתה. כל הכבוד חבר’ה, הגעתם לנקודה שבה אפילו זרמון גולדמן מסתכלים עליכם בגועל.

  בהזדמנות זו אני רוצה להודיע למשרד הפרסום גלר נסיס וביוחד לאיש הקריאייטיב המבריק שחשב על הקמפיין הזה שאמא שלו מוזזת. מוזזת צין.

• November 23, 2008
• 0:44

  הלכה לי השבת

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  יש לי בטן מלאה על עולם האמנות. מסוג הבטנים שאתה מקבל בעקבות לילה של בירה זולה, נצ’וס בטעם נצ’וס ומרתון צפיה בהאח הגדול. כמי שבילה כמה משנותיו היפות באקדמיה בסמיכות לאלה שעל כרטיס הביקור שלהם כתוב “אמן”, אני מודע עד כאב לעובדה שעולם האמנות מורכב מ-99 אחוז דבילים חסרי כישרון שהגיעו לאמנות כיוון שבשאר המחלקות בבצלאל יש להם דרישות, כאילו, אקדמיות כאלה. ואני אמן, בנאדם. הם לא יכולים לבקש ממני דברים שחונקים את היצירתיות שלי. נשאר לך גראס, בנאדם? אני כבר יומיים רואה רק צהוב.

  לא שאני רומז שמיכל היימן, אומנית רב תחומית, אוצרת ומרצה בבצלאל, שייכת ל-99 אחוז האלה, אבל בואו נגיד שבתערוכת היחיד שלה “התקפות על חיבור” שמוצגת בביתן הלנה רובינשטיין ראיתי היום שני דברים אופיינים. את הקהל הרגיל של באי התערוכות האלה מסתובב באותה ארשת ממוקדת אך עגומה ששמורה לאנשים שמבקרים בתערוכת אמנות או לחלופין, לאלה שאיבדו את המכונית שלהם בחניון של איקאה.

  הדבר השני שראיתי הוא הטקסטים. אוי הטקסטים. תהרגו אותי אם אני מבין למה כל האמנים מרגישים צורך להתנסח כמו אבשלום קור שהרגע לקח אקסטזי. ואז קפץ בנג’י. אז רק למקרה שתחליטו לבקר בביתן הלנה רובינשטיין בזמן הקרוב ואז תתקלו בהם, אני מצרף פה כשירות לציבור כמה ציטוטים מההסברים שתלויים על הקירות ליד העבודות של מיכל ואז תרגום לעברית. בואו נתחיל…

  “בזירה של תערוכתה החדשה ממשיכה היימן להפגיש את פרקטיקת האמנות עם פרקטיקת הפסיכואנליזה, הקולנוע, התיאטרון והצילום. בתערוכה מוצגות סדרות חדשות בטכניקות שונות, המקושרות בינהן בחלל המוזיאון כמו בתוך מרכב של ארכיון המחולל מעברים פנים חזותיים”.    תרגום: יש הרבה עבודות אז היה צריך לתלות אותם בכמה חדרים נפרדים. הדבר היחיד ש”מקשר” את החדרים האלה זה אויר ושומרות רוסיות.

  “הסדרה הטרייה ביותר בתערוכה זו עניינה ספרים והאהבה לאיסופם המתמשך - כרכים השמורים בספרייתה של היימן, בארכיון שלה. היימן מראה את כוחה בהפיכת מכשיר הסורק הביתי ל”עין” חדשה, בחיפוש אחר המבט האחר הראיה, העדות שיטלטלו ויעירו את הלא נודע.    תרגום: היימן הכניסה ספרים לסורק ביתי וסרקה אותם כשמדי פעם רואים קטעים ממנה מחזיקה את הספר. אני מניח שהרעיון הקודם שלה, לצלם את הישבן במכונת צילום, נפל כיוון שכבר עשו את זה פעם.

  ” - כל אלה נצרפים בכור ההיתוך של מבטה הדיאלקטי הבונה וההורס, מחבר ומנתק, מקדש ומחלל עקבות של עשייה ומחשבה אנושית”.    תרגום: וואלה אין לי מושג. בשלב הזה אבשלום קור כבר יושב ערום על ענף ומיילל אל הירח. שמישהו יביא לו סולם, רצוי כזה ש”מייצר תודעה מורכבת הנפתחת לאפשרויות חדשות, שהן מעיקרי ענינו של המעשה האמנותי”.

• November 21, 2008
• 1:10

  חי על הקצה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  הכי אני אוהב כשאני מנסה להוציא את ה-USB מהמחשב, והוא מודיע לי שאני לא יכול לעשות את זה ומציע לי לנסות מאוחר יותר. ואז אני מוציא אותו בכל זאת.

  

• November 12, 2008
• 1:39

  התקשרו מארץ הפנטזיה, הם רוצים את הסנאי בחזרה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  בלי שום קשר למי שינצח היום בלילה ויהיה ראש העיר הבא של תל אביב, אין ספק שאת האתנחתא הקומית של הבחירות האלה סיפק האלוף במיל אורן שחור. אני לא בא להעליב פה אף אחד, אבל לפי דעתי אם תקלידו את הביטוי “הזוי” בוויקיפדיה תקבלו תמונה של אורן שחור מחייך, עם תסרוקת ההלוואה והחסכון החביבה הזאת שגורמת לו להראות כאילו מישהו שידך לו סנאי למצח.

  אורן, אם תרשו לי לקרוא לו בשמו הפרטי, הבטיח בקמפיין שלו חנינה למקבלי דו”חות, לצבוע את כל העיר בכחול לבן, הקמת בנייני דיור יוקרתיים בשכונות חלשות  ועוד כל מני תופינים. אבל השיא שגרם לי לתהות עד כמה הוא מחובר למציאות היה העיתון “חדשות אחרונות” שחולק ליד השער של גמנסיה הרצליה שבה הצבעתי היום בבוקר. עכשיו, אני לא רומז שהעיתון הזה יוצא מטעמו של אורן שחור או המטה שלו, אבל משהו בכותרת שזועקת “אורן שחור, אלוף במיל, בדרך לנצחון בסיבוב הראשון” גורמת לי לחשוב שאולי יש ביניהם קשר. בעמוד 2 של יצירת הפאר הז’ורנליסטית הזאת מפורסם “מדגם מאולתר” שבו פעילים של מטה אורן שחור הציבו קלפיות “ניטרליות” ברחבי העיר וגילו ששחור מוביל עם 30.6 אחוז מהקולות. הייתי יכול להמשיך ככה עד מחר, אבל נגמרו לי המרכאות.

  כל הסיפור הזה היה יכול להיות הרבה יותר משעשע אם לא הייתי נזכר פתאום שהאיש התלוש הזה עם יכולת קריאת המפה הבעייתית משהו וכישורי הניבוי ”המצויינים” (הופה, מצאתי עוד זוג מרכאות) היה קצין המודיעין הראשי. של צה”ל. אופס.

  

• October 23, 2008
• 0:37

  מחר ניקח אותך לפגוש את הנשיא קצב

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  חביבה, הכתבה המצולמת בווינט שמסקרת ארוע שנערך לכבוד ג’וזף פיינס במסעדה בתל אביב בשבוע שעבר. סתם. אני מגזים. כתבה סתמית על ארוע סתמי שנערך במטרה לקדם סרט סתמי. אבל התמונות, התמונות קורעות.

  קחו למשל את גילה אלמגור שכנראה תגיע גם לפתיחה של מזנון דרכים, ועוד תקבל שם פרס על מפעל חיים:

  

  או את אגם רודברג שמוכיחה לנו שאין דבר כזה חזה גבוה מדי. לא, באמת, כבר רכבתי על מתקנים בלונה-פארק שלא הגיעו לגבהים של מה שקורה שם:

  

  ניצה שאול חושפת סט שיניים שהיה גורם לאחים גרים להשאר ערים בלילה:

  

  וכמובן נינה (ויק) ברוש, שמלמדת אותנו שניתן לקיים קריירת דוגמנות מצליחה גם אם יד שמאל שלכם קצרה ומעוותת:

  

• October 20, 2008
• 18:09

  בנות, לא לזרוק תחתונים על המועמד!

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  יש לי הרגשה שהבחירות המקומיות הולכות לספק לנו די הרבה חומר בזמן הקרוב, ואני לא מדבר רק על ליצנים ידועים כמו גאידמק אלא גם על פוליטיקאים אפרוריים ונידחים כמו הרב מאיר פרוש.

  באתר הקמפיין של פרוש, שפונה במופגן לחילונים, כתוב: “אתם תאהבו את הקמפיין של פרוש, הוא חדשני, ייחודי ונועז”. ואכן, הוא כל כך חדשני הקמפיין הזה, שיש לו בלוג! ועוד בקפה דה-מרקר! אבל אם הטקסט הזה גורם לכם לחשוב על קמפיין צעיר, מגניב ודינאמי, אולי כדאי שתציצו בתמונות מעצרות הבחירות המסעירות, המטורפות והנועזות של האובמה הישראלי הזה, למשל זאת מ”מפגש התומכים מהמגזר החילוני”. מרגישים את החשמל באוויר:

  

  לא יפתיע אותי לגלות שמייד אחרי שהעצרת הזאת הסתיימה הוא המשיך למפגש של “תומכי פרוש - המשמרת הצעירה”:

  

• October 16, 2008
• 0:16

  זה האגזוז שלך או שאתה שמח לראות אותי?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אם אני זוכר נכון את שיעורי התאולוגיה שלי, לגיהנום יש שבעה מדורים כשהתחתון ביותר הוא מעוז הבורגנות שאני תקוע בו בשלוש השנים האחרונות, הצפון הישן של תל אביב. אני לא יכול להתחיל לתאר את כל מה שלא בסדר במקום הזה שאליו הולכים פילים למות כשהם מגיעים לגיל מסויים, אבל בואו נגיד שאני הבנאדם היחידי בבניין שלי שאין לו כובע קסקט ומנוי לשח”ל.

  ובנוסף לכל הצרות, יש פה גם בעיות חנייה. הבעיה בלגור בעיר שינה, גם אם העיר הזאת תקועה באמצע תל אביב, זה שמשעה מסויימת אין חנייה. אין ולא תהיה. זאת כיוון שבשעה 16:00 התושבים הוותיקים של האזור חוזרים מהסיבוב היומי שלהם שכולל את הדואר וקופת חולים, תופסים את כל מקומות החנייה השווים וממהרים הביתה לראות את חמש עם רפי רשף וכנראה גם ללקק את כל הבולים שהם קנו בדואר.

  אבל הבעיה שיש לי עם תושבי האזור הוותיקים היא כלב פקינזי מצוייץ (ואני מוכן להשבע שיש 3 כאלה רק ברחוב שלי, לאחד מהם יש אפילו חליפה ורודה וסרט קטן על הראש) לעומת הבעיה שיש לי עם תושבי האזור הלא וותיקים, להל”ן אנשי הליסינג. תוכלו לזהות את אנשי הליסינג בעזרת הרכב שלהם שהוא, ובכן, מליסינג. על צד המאזדה 3 שלהם תמיד מודבקת מדבקה גדולה שאומרת דברים כמו: Data Proximity, או GSM analitics או OMFG Interactive או כל מני שמות אחרים שגורמים לך להתגעגע להתפוצצות הבועה העליזה בשנת 2000.

  בשבוע שעבר ראיתי את אחד מהם חונה. הוא נכנס ברוורס עם המאזדה 3 שלו לחנייה שגם עיוור עם בעיות שמיעה היה מזהה כקטנה מדי ועשה את זה במהירות ובאגרסיביות של מישהו שיודע שבעוד שנתיים מישהו אחר ינהג ברכב שלו, כנראה אתם. זה לא שהרכב שלי לא נישק איזה פגוש או שתיים בחיים שלו - הי, זו תל אביב! זאת הרי עיר של מנשקי פגושים. אבל הוא פשוט נסע במהירות ברוורס עד שרכב שלו התנגש בזה שמאחוריו. ואז הוא המשיך לנסוע אחורה עוד קצת.

  הבחור יצא מהאוטו שלו עם הבעת פנים של מישהו שעשה את עבודתו כהלכה, אבל אז קרה משהו לא אופייני. הערתי לו. אמרתי משהו כמו: נראה לי שהאוטו שלך נוגע בזה שמאחוריו. הוא הסתובב להסתכל על הרכב שלו, כיווץ את גביניו ושאל: באמת? הסתכלתי על הרכב המכווץ שמאחורי המאזדה. שני הגלגלים הקדמיים שלו היו באוויר וקול יבבת מתכת חורקנית נשמעה מהכיוון. אמרתי שנראה לי שכן.

  הוא נכנס חזרה למאזדה, הניע ונסע קדימה. כמובן שהוא התנגש ברכב שלפניו, אם כי לזכותו יאמר שהפעם זאת היתה התנגשות הרבה יותר עדינה. הוא פתח את החלון ושאל: עכשיו בסדר? ניסיתי להקשיב. לא שמעתי חריקת מתכת. נפרדנו כידידים. הלכתי הביתה וכשהגעתי התקשרתי לברר כמה עולה מנוי בשח”ל. בשבוע הבא אני קונה קסקט.

• October 05, 2008
• 1:26

  המואביות בשטח, שבט נפתלי במתח

   » ‎ גרבילים של תשוקה

   

  מסתבר שהקמפיין שמאחורי הטיזר “הסיפור של כל יהודי” בא לקדם באיזושהי דרך משונה את יהודה ושומרון, אבל משום מה באימג’ים שמלווים את הקמפיין לא רואים ערבים או את הרבנית דניאלה וויס אלא שורה של ילדים מצחקקים וחמודים בתחפושות של דמויות מהתנך. אני מניח שהסיבה שההורים שלהם לא הצטלמו לקמפיין זה כי הם היו עסוקים בלפנצ’ר רכבים של מילואימניקים ולרקוק על ערבים, פעולות שלא משאירות זמן לצחקוקים עליזים מול מצלמה.

  הרעיון שבבסיס הקמפיין הוא שיהודה ושומרון, אותו מקום קסום ופסטורלי, מלא בסיפורים ש… אם תרשו לי לצטט לרגע את הטקסט נטול הפאתוס שמופיע באתר שלהם: “שזורים בהוויה של כל אחד ואחת מאיתנו” ו-”הסיפורים האלו נמצאים בשירים שלנו, בשמות שלנו, ברחובות שלנו. כי הסיפורים האלו הם חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו ויהודה ושומרון הוא חלק בלתי נפרד מסיפורים אלו“. טוב, אולי בכל זאת יש פה קצת פאתוס. ואני לא רוצה לקלקל את החגיגה, אבל בואו נעבור רגע על הסיפורים שבעזרתם הם מנסים למכור לנו את חבל הארץ הקדוש הזה - סיפור יוסף ואחיו (בן זקונים שחצן וכנראה מגעיל במיוחד שתופס תחת על האחים שלו והם בתגובה זורקים אותו לבור), סיפור דבורה הנביאה (מנהיג אויב מובס מבקש מקלט אצל בת ישראל וזאת עורפת את ראשו כשהוא ישן - שים לב, יא אבו מאזן), סיפור יעקוב (שגנב מאחיו את הירושה בעזרת אם תככנית ואב שכנראה אינו הכלי החד ביותר במגרה) וכמובן סיפור מגילת רות (שמוכיח לנו שאז כמו היום, מתנדבות מואביות טובות רק לדבר אחד. ואני מתכוון ללקט חיטה כמובן).

  אני מודע לזה שהפוסט הזה הוציא אותי שמאלני בטירוף, אבל בחייכם. יש סיבה שעמוד החדשות באתר המושקע שלהם עומד ריק ומיותם. זה לא שאין ביהודה ושומרון חדשות, זה רק שכולם נמצאות במדורי הפלילים.

• October 02, 2008
• 22:27

  שירת ה-iPhone

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  

• September 26, 2008
• 22:25

  הבעלים של היאכטה בחניון מתבקשים להזיז אותה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  לא הייתי בין 40,000 האנשים שנדחקו לראות את סר פול מופיע בפארק הירקון, בין השאר כיוון שאין לי יותר מדי עניין לראות את מי שנראה כמו ישישה בריטית שכרגע העירו אותה לשעת התה ומרוב חיפזון היא שמה את הפאה הפוך. יצגו אותי שם שרי אריסון ועופר גלזר שלפי מה שאני קורא בדה-מרקר שילמו 1500 ש”ח האחד על מנת לשבת ביציע המכובדים. אני לא יכול שלא לתהות באיזה שלב שרי גלתה לעופר שזאת בעצם לא הופעה של שרית חדד.

  

• September 18, 2008
• 23:41

  קריפטונייט. זה כדאי!

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני מניח שבסופו של דבר כל עם מקבל את הגיבור שמגיע לו. לבלגים יש את טינטין, לאמריקאים את וולוורין, ליפנים יש נערות במדי בית ספר שנלחמות בפשע ולנו יש את… יפית גרינברג?

  

• 23:41

  קריפטונייט. זה כדאי!

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני מניח שבסופו של דבר כל עם מקבל את הגיבור שמגיע לו. לבלגים יש את טינטין, לאמריקאים את וולוורין, ליפנים יש נערות במדי בית ספר שנלחמות בפשע ולנו יש את… יפית גרינברג?

  

• September 08, 2008
• 23:05

  יצא יופי

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני לא מסוג האנשים ששוחים נגד הזרם. אני אוהב את הזרם. כל זרם. לפעמים אני הולך ברחוב, רואה זרם ומייד מחליף לבגד ים וכובע אמבטיה ומתחיל לשחות. אבל כשרואים את ההתגייסות הגדולה והעצומה הזאת למען דב חנין, אי אפשר שלא לשים לב שמדובר באותם אימבצילים שוחרי טוב שבחרו בשינוי ב-2003 ובגמלאים ב-2006.

• September 05, 2008
• 21:27

  נראה לי שאתם יושבים לנו על הכסאות

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  ואם כבר בסרט “איים אבודים” עסקינן, רק עוד הערה קטנונית אחת. אם הגרביל זוכר משהו מהימים שבהם הוא היה מעורב בהפקת סרטי פורנו רך בסצינה המחתרתית של ברלין בשנות השבעים, כששולחים תמונות יחצנות לכלי התקשורת רצוי למחוק מהם את היד של איש ההפקה שמסמן לשחקנים לאיזה כיוון להתקדם. אחרת זה עלול להראות טיפה לא מקצועי.

  

• September 04, 2008
• 23:16

  סליחה אדוני, אתה יושב לי על הפופקורן

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  קצת באיחור ראיתי את הסרט “איים אבודים” של הבמאי רשף לוי ואני רוצה להגיד לכם שאם לא האלמנטים הבידוריים שבסרט, כנראה שהייתי הולך לבית של רשף ומבקש את 35 השקלים שלי בחזרה. באלמנטים הבידוריים, דרך אגב, אני מתכוון למשחק. במשך 90 דקות מצאתי את עצמי דבוק למסך כשאני צופה בקרב הענקים שנערך בין פיני טבגר ליובל רשף, שני שחקנים צעירים ומבטיחים שהתחרו ביניהם מי משחק יותר גרוע. למרות שמדובר בקרב צמוד הבחירה שלי היא כנראה יובל רשף. תעיפו מבט בתמונה למטה. זה אומנם נראה כאילו היא התיישבה על משהו כואב, אבל הפרצוף הדרמטי מדי אך משורבב השפתיים הזה הוא הפרצוף שבו הדמות שלה משתמשת בסרט כשהיא שמחה, עצובה, חרמנית, כשהאהוב שלה מת או כשהיא סתם לועסת מסטיק.

  

  אבל אל דאגה, מי שגונב את מירב תשומת הלב בסרט זה הבום. יכול להיות שאני מגזים קצת, אבל כבר שנים לא ראיתי סרט ישראלי שבו הבום מופיע כל כך הרבה פעמים עד שמגיע לו קרדיט על משחק. שוב, אני כנראה מגזים, אבל לפעמים היה נראה לי שאני רואה את הבום משייט בניחותה אל תוך הפריים, חובט בנונשלנטיות בראשם של השחקנים ההמומים וממשיך בדרכו החוצה. כל פעם שאני נזכר בזה אני צוחק מחדש. במחשבה שניה, היה שווה כל שקל.

  

  

• 1:50

  אני אפילו לא יודע לקרוא תווים

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  איזה מפגרים האלה מהספם. הם שלחו לי את ההודעה הזאת ואני בכלל לא יודע לנגן על פסנתר…

  

• August 31, 2008
• 23:52

  יקום כבודו

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  בכלכליסט אוהבים לכתוב על עורכי דין. למעשה הם כל כך אוהבים לכתוב על המקצוע הזה, עד שלפעמים נראה לי שמאוחר בלילה העורכים שלו לובשים גלימות עו”ד שחורות ומשחקים ברופא וחולה שתובע את הרופא על רשלנות מקצועית.

  אחת הדרכים שבה האהבה הבלתי קדושה הזאת מתממשת היא המדור “המומלצים של”, שבו כתבת העיתון שואלת בכל פעם עורך דין אחר במי מחבריו למקצוע הוא היה בוחר במקרים מסויימים. כך יוצא שהכתבת שואלת בכל פעם עו”ד נכבד אחר בין השאר את השאלה: “בנך נעצר בחשד לביצוע עבירות כלכליות. את מי תזעיק לעזרה?” או את השאלה: “החלטת להתגרש. בידי מי תפקיד את הטיפול בחלוקת הרכוש?”. כל שבוע מחדש אני מחכה לעורך הדין שיקום ויאמר “אני אוהב את אשתי ואין לי כל כוונה להתגרש” או “הבן שלי הוא ילד טוב. אין סיכוי שיבצע עבירות כלכליות”, אבל לא. כל שבוע מחדש אנחנו מקבלים תשובות ענייניות לחלוטין לשאלות המגוחכות, אישיות ומעליבות האלה.

  בשבוע הבא אני ממליץ לגוון. אני לא יודע איזה עורך דין אמור להופיע במדור, אבל שווה לנסות לשאול אותו את השאלות הבאות:

  - נתפסת מאונן בשירותים הציבוריים של התחנה המרכזית בעפולה. למי תפנה?

  - בנך נבחר לקונסול בפורטוגל. בשבוע הראשון לכהונתו הוא נמצא באמצע הלילה כשהוא קשור לעמוד חשמל, ערום לחלוטין ומסטול מהתחת. את מי תזעיק לעזרה?

  - אבא שלך ערומקו. מי יטפל בתיק?

• August 27, 2008
• 19:34

  יותר מדי זמן פנוי

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני בטוח שגם אתם קיבלתם בשבועות האחרונים את הלינק הזה (ותודה לטליה ששוב היתה ראשונה). כל מה שצריך זה למצוא תמונה שבה אתם מסתכלים קדימה, להעלות אותה לאתר והופה - הנה לכם צילומים מספר המחזור שמראים איך יכולתם להראות בשנות השישים, שבעים, שמונים וכו’. את הצילומים האלה אתם יכולים להעלות לבלוג שלכם (תרגעו, זה לא יקרה) או לשלוח בתפוצת נאטו כדי שגם אנשים שלא מחבבים אתכם יוכלו לדעת איך הייתם עלולים להראות בשנת 1962. וופדי פאקינג דו.

  אבל כאן במעבדות הגרביל לקחנו את הטכנולוגיה הזאת צעד אחד קדימה. באמצעות מתקן משוכלל שהוא שילוב של מכונת הזמן של דאג וטוני, עדשות טלסקופיות עדינות ומיקסר ידני הצלחנו לשים את היד על ספר השנה של אנשים שמישהו באמת היה רוצה לראות. למשל…

  עמיר פרץ, שהיום נראה כמו גרסה אתנית של המתופף של החבובות אבל בשנת 1970 נראה כמו חנווני רומני

  

  או אורית פוקס, שהיום נראית כמו ג’אבה ההאט אבל בשנת 1972 נראתה כמו המורה של הבן המפגר של ג’אבה

  

  או שאול מופז, שהיום אולי נראה כמו כיפת הסלע אבל ב-1974 הפריזורה שלו יכלה להתחרות בזאת של אורן זריף

  

  וכמובן צביקה פיק, שהיום אולי הייתם רוצים להחביא את הבת העיוורת שלכם מפניו אבל בשנת 1973 הוא נראה כמו הבת שהייתם רוצים להחביא

  

• August 21, 2008
• 0:11

  טוב, אני לא רוצה לשמוע מלה אחת ...

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  טוב, אני לא רוצה לשמוע מלה אחת רעה על אורן זריף. אז נכון שבדה-מרקר התפרסם שהוא רוצה לחייב את כל עובדיו להוסיף לשם משפחתם את השם זריף ונכון שעורך דינו הוציא תגובה שאומרת: “אני לא רואה בבקשה הזאת כל פסול” (ותוך כדי כך הביא גאווה גדולה למקצוע), אבל ברור שאם בעוד חודשיים זריף יחשוב על הודעה תמוהה אפילו יותר, כמו למשל שהוא רוצה לחייב את נשיא ארצות הברית ללבוש תחתונים ורודים - שזאת סגולה לאריכות ימים, אני בטוח שבדה-מרקר יפרסמו גם את הידיעה הזאת בלי לטרוח להשתמש בדבר הזנוח הזה שמתחבא באחורי מגירת הסנדוויצ’ים שלהם, שיקול דעת עיתונאי.

  אבל הסיבה האמיתית שבגללה אני לא מוכן להאמין למלה אחת רעה על זריף היא השיער שלו. תעיפו מבט במחלפות המפוארות האלה. אתם באמת יכולים למצוא משהו רע להגיד על מישהו עם שיער כל כך מבריק? כל כך מטופח?

  קחו בתור דוגמא את התמונה שלו עם סטיבן הוקינג המבועת - עם האוזן השובבה שמציצה מבין השערות.

  או את התמונה שלו עם השר אביגדור ליברמן - קארה כל כך מרשים לא ראיתי מאז ימי פארה פוסט.

  או את מראה ה-זה שיער טבעי, אבל עדיין הצלחתי לגרום לו להיראות כמו פאה - שאפשר לראות כאן.

• August 20, 2008
• 16:13

  אם רק השוודים היו יודעים

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אין לי שום דבר רע להגיד על איקאה. מצד שני, אין לי גם שום דבר טוב להגיד עליהם. מדובר בחברה שמתמחה בסחר הוגן שמתבטא במחירים זולים במיוחד שעבורם תקבלו איכות מחורבנת עוד יותר במיוחד, או כמו שכתוב על הכריכה של קטלוג 09 החדש שלהם: “סגנון החיים שלכם, בהנחה כמובן שהחיים שלכם עשויים מסיבית, מתפרקים אחרי חצי שנה וחסר להם שני ברגים”. סתם. זה לא באמת כתוב שם.

  אבל שום דבר, ואני מתכוון שום דבר, לא הכין אותי לאתמול. היו לי שעתיים להרוג בין שתי פגישות באזור התעשייה בנתניה ואיקאה נראתה המקום האידאלי לעשות את זה. מזגן, נקניקיות ומדפי בונדסטאג - מה עוד אפשר לבקש? אז זהו, שבתור התחלה, קצת פחות חרדים. אל תבינו אותי לא נכון, אין לי שום דבר נגד המגזר הפורה והיצרני הזה, אבל כשלוקחים בחשבון שעשרה קבין של תלמוד תורה ירדו לעולם ותשעה מהם היו אתמול באיקאה והעשירי הסתובב בחוץ וחיפש חנייה, אני חושב שאפשר להבין אותי.

  אני אפילו לא יכול להתחיל לתאר לכם את המראות הקשים שראיתי במתחם הקדוש הזה אתמול, שנכבש ע”י נחיל עצום ורב של חרדים ודתיים מכל המינים והגילאים. ראיתי אישה חרדית מבוגרת מסתכלת על פח אשפה זרחני צהוב ואומרת לבעלה: “תראה איזה יופי המנורה הזאת תהיה בסלון”, ראיתי זקן מפוחד שניכר עליו ששרד את בירקנאו ועכשיו הסתובב אבוד באגף “פתרונות אחסון” עם מבט בעיניים של מישהו שמבין שהוא כבר לא יצא מפה וראיתי יהודים עם זקנים וחליפות שחורות מסתובבים עם שקיות הניילון הצהובות של איקאה עליהם במראות שהזכירו זמנים אחרים שבהם יהודים הסתובבו עם משהו צהוב על הבגד. ברקע של כל המחזה הסוריאליסטי הזה נשמעה כל הזמן מערכת כריזה שהתחננה בפני הורים עלומים לבוא לאסוף את גאולה, מוישה וחננאל מכל מני מקומות אקזוטיים כמו ארונות בגדים, סלי כביסה ומגרסת האשפה.

   קניתי עציץ קטן, אלא מה. אני קורא לו יורגן.

  

• August 16, 2008
• 15:08

  אולי תצחצח שיניים או משהו?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  

  תכירו. אלו הם סוכריות ה-smint בטעם אפרסק שקופסה שלהם נמצאת תמיד במכונית שלי, כיוון שאתם אף פעם לא יכולים לדעת מתי הגוף שלכם ידרוש סוכריות דחוסות ללא סוכר שמכילות סורביטול, קסיליטול וחומר מונע התגבשות.

  אבל רק בזמן האחרון, הודות לפקק תנועה מעצבן במיוחד, טרחתי לקרוא את האותיות הקטנות שמודפסות על גב הקופסה הכתומה ונתקלתי במשפט המלבב הבא: “צריכה מוגברת יכולה לגרום לתגובה לקסטיבית”. מה? עם כל הכבוד לחיוך הרענן שמופיע על הקופסה, אני לא בטוח שריח רע מהפה יהיה מה שיטריד אותכם באמצעה של תגובה לקסטיבית.

• August 12, 2008
• 22:55

  נראה טוב, השניצל שלך

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  את סוף השבוע האחרון העברתי בברלין ואני חייב להודות שאני לא מבין מה רוצים מהגרמנים. עושה רושם שמאז ה”תקרית” האחרונה העם הגרמני הצליח להתגבר על הנטייה הטבעית שלו להתחיל לצעוד כל כמה שנים אל תוך מדינות שהוא לא אמור לצעוד אליהם ובמקום זה להתמקד במבנים ארכיטקטונים מרשימים וטיפוח שפמים. היה סבבה, ואפילו נראה לי שהצלחתי לאתר עבודה של מעצב העל נוויל ברודי בשכונת קרויצברג:

  

  בכל אופן, רק 2 הערות קטנות לחברת ישראייר שהועילה בטובה לקחת אותנו חזרה ארצה, גם אם באיחור אופנתי של שעתיים. הראשונה היא אנא, תעשה לעצמכם טובה ואל תגישו שניצלים. לא בטיסה בחזרה מגרמניה. כולנו יודעים שהאוכל שלכם חרא, אתם לא חייבים להדגיש את הנקודה הזאת עוד יותר. הבקשה השניה היא שהטייס לא יודיע בכריזה: “נוסעים יקרים, עוד 35 דקות ננחת בישראל, נא לנצל את הזמן הזה לסידורים האחרונים”, כי מה שקורה זה שאנשים מורידים את תיקי היד שלהם מהתאים העליונים והולכים לעמוד ליד הדלת.

• August 04, 2008
• 20:44

  ואפרופו מוטציות

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  ואם כבר בקמפיין של נענע10 עסקינן, מסתבר שמישהו במשרד הפרסום נוטה לקבל השראה מכל מני מקומות שאני לא בטוח שהוא אמור לקבל מהם השראה. תבדקו את הלינק הזה. או שסתם תעיפו מבט על התמונה למטה. החלק הימני שלה לקוח מהקמפיין של נענע10. החלק השמאלי לקוח מהמקום הזה, נו, איך קוראים לו… האינטרנט.

  

  בקרוב מאותו משרד פרסום, קמפיין לבנק דיסקונט שמבוסס על הילד המפגר הזה ששר נומה נומה.

  ותודה לטליה שהביאה אותנו עד הלום.

• August 02, 2008
• 12:42

  תראי אמא, פוטושופ!

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  

  אני חושב שהקמפיין שרץ עכשיו לנענע10 הוא ההוכחה הטובה ביותר למשפט הותיק שעכשיו המצאתי - שמח בחדר הישיבות, עצוב אצל מנהל המכירות. מילא שהדרך היחידה לקרוא את הטקסטים שכתובים על שלטי החוצות שמפרסמים את הקמפיין התמוה הזה זה להכנס עם האוטו בשלט במהירות של 80 קמ”ש, מילא שהמלה (מלה???) “וויזיה” צבועה בכחול שכל מי שאמור לעבוד בתחום הזה שנקרא פרסום או שילוט חוצות אמור היה לדעת שאנחנו נוכל לקרוא אותה בערך כמו שבכירי מפלגת הגמלאים יוכלו לקרוא את הקוד האתי של “צדק חברתי” של גידאמק בלי משקפיים תלת-פוקאליות, אבל שמישהו בבקשה יסביר לי את הקשר הקלוש כל כך בין האתר למודעות…

  אבל מצד שני, ותמיד יש צד שני, אם כבר לוקחים את הכסף של הלקוח וגורסים אותו אז בואו נעשה שמייח. לעזאזל עם הטווסוס והקרנב המשעממים, למה לא ללכת על:

  חפרפרחה: חפרפרת + פרחה 

  קבבון: קבב + בבון

  צ’יקן טיקן: תרנגולת + תיקן + אוכל הודי

  זיקפר: זיקית + פר

  שראפובה: שרפה + פאבלובה

• July 30, 2008
• 20:54

  אולי גם איזו גרב?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  “הגיע הזמן שהרשויות בארץ יקחו את הכפפה הזאת” - מתראיין בחדשות ערוץ 10 חושב שאיסוף פרטי לבוש יעזרו לרשויות להתמודד עם ההפקרות השוררת בתחום התעופה הקלה.

• July 19, 2008
• 20:04

  מדע מדוייק

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אוי אלוהים. האייטם שהתפרסם אתמול בדה-מרקר על אחת שהיא “מומחית לקריאת תווי פנים” שחברת השמה כלשהי גייסה לשורותיה, נקרא מתחילתו ועד סופו כמו קטע סטירי. למרבה השמחה כנראה שכל המעורבים בעניין, חברת ההשמה, הגברת עצמה ואפילו הראיון עם ה”מומחית” בדה-מרקר, כולם לוקחים את העניין ברצינות שגורמת לי לתהות מתי חברת ההשמה הזאת תגייס מומחה שמסוגל לבדוק התאמה של מועמד לתפקיד מסויים לפי צורת הרקטום שלו.

  בין הפנינים שניתן למצוא בראיון אפשר למצוא ציטוטים כמו:  ”צורת האף מסמנת לנו שהוא ‘טיפוס מסייע’. טיפוס שאנשים אוהבים להיעזר בו. עפעפיו מייצגות צורך בשליטה, דעתנות, כושר שכנוע, מגנטיות וקסם אישי. הקפל באזניו, מראה שהוא יודע לתרגם את עזרתו ושיתופי הפעולה שלו לכסף”. זה אומנם נשמע כאילו היא מדברת על לברדור חביב, אבל הכוונה היא כנראה לנוחי דנקנר. גם הציטוט: “צורת המצח שלו מבהירה שהוא בעל צורת חשיבה רחבה. זה לאו דווקא אומר שיש לו אינטיליגנציה גבוהה, אלא שאיסוף מידע חשוב מאוד בעיניו” מתייחס לארקדי גידמאק ולא לזן חדש של שימפנזות שמצאו בהרי האנדים.

  בהמשך הכתבה מופיעה הכותרת “מדריך לקורא בפנים” ואחריה הסברים. כאן בגרביל, בתור שירות לציבור, החלטנו לקחת את ההסברים שמופיעים במדריך הזה ולצרף לו הדגמות. בהתחלה זה אולי יראה לכם מפוקפק מעט, אבל כדבריה של הגברת: “מעולם לא טעיתי”…

  מצח גבוה ורחב - אנשים חכמים, רב-תחומיים, אוטודידקטיים, סקרנים ומלאי מרץ:

  

  גבות משולשות - אנשים בעלי כושר ביצוע ובעלי יכולת לאתר ולבצע רעיונות יצירתיים של אנשים אחרים:

  

  שפתיים בשרניות - טיפוסים תקשורתיים, נדיבים, יצירתיים, מיניים וחושניים:

  

  עיניים גדולות - סקרנות, התלהבות של ילד, יכולת הקשבה, טיפוס רגיש ופגיע:

  

• July 15, 2008
• 21:50

  חברים, הגעתי!

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  קשה לי להבין מה גורם לתיבת המייל שלי להפוך לקוסמת כל כך עבור ספאמרים למיניהם ובמיוחד לסיינטולוגים. אני נשבע לכם שיום אחד אני פשוט אשבר. אני אפתח את תיבת המייל שלי, אקרא בקפידה כל אחת ואחת מהודעת דואר הזבל שיחכו לי שם ואז אעשה בדיוק את מה שההודעות האלה מבקשות ממני. ביום הזה אני אקח כדור ויאגרה או משהו חזק באותה מידה, אני אלבש כובע כזה של בוגר אוניברסיטה בזכות התואר השני בכימיה מאוניברסיטת צ’ימיצ’נגה (וזה יהיה פריט הלבוש היחידי שיהיה עלי, כמובן) ואז אני אלך לבקר את החברים הטובים שלי בכנס הסיינטולוגיה. או זה, או שאתן קפיצה קטנה לפסטיבל סגול. משהו אומר לי שאחרי שהם יראו אותי ככה הם יהיו קצת פחות שאנטי.

• July 14, 2008
• 19:11

  דברים שלמדתי מכלכליסט 2

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  איפה עורכים ארוע בחדר פרטי:

  

• July 12, 2008
• 19:35

  אחלמה מהירה גם לך

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  לאחלמה פרץ, מסתבר, יש בלוג. אז קודם כל תרשו לי לברך את אחלמה פרץ בפרט ואת משפחת פרץ המורחבת בכלל (טוב, אני מתכוון לבעלה, עמיר פרץ) על הפריצה המרשימה שלהם למדיום האינטרנט.  אני בטוח שבשדרות, שהבלוג הזה אמור ללוות את התמודדותה של אחלמה לראשות העיריה שם, יהיה מדובר בהצלחה מסחררת. כלומר, ברגע שיצליחו לכוון את התחת של הגמל לכיוון שיאפשר לו לקלוט את הווי-פי של השכנים מחאן-יונס כמו שצריך.

  אבל אני לא בא לתפוס פה תחת על אף אחד. אני חושב שזה מצוין שפוליטיקאים מקומיים כותבים בלוגים, גם אם הבלוגים האלה מעניינים כמו, ובכן, משהו מאוד לא מעניין. תרשו לי רק לעזור לאחלמה ולצוות התוכן המקצועי שאני בטוח שמקיף אותה עם טיפה ביקורת בונה. אם אתם כבר כותבים פוסטים כמו, נגיד: “משבר החינוך בשדרות - נלחמים על כל ילד” ומתייגים את הפוסט הזה בעזרת תגים כמו: החינוך בשדרות, בחירות בשדרות וכו, אנא המנעו מזה שהתג הראשון יהיה “שגרות”. בהתחלה חשבתי שזה איזשהו מסלול מקצועי שמלמדים שם, כמו נגרות או מסגרות, אבל אז הבנתי שאיזה דביל עם תעודות לא מסוגל לאיית נכון את המלה “שדרות”, גם כשמדובר בתג הראשי בבלוג שעוסק, ובכן, בשדרות.

  

• July 06, 2008
• 20:20

  רק שאהרוני לא יקבל רעיונות

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  באזור הוידאו באתר msn ניתן למצוא את הוידאו הזה, שבו רואים בפעולה את ניקי בלוצ’י, כוכבת הפורנו לשעבר ו-D.J בהווה. או כמו שב-msn קוראים לזה: “ניקי בלוצ’י נותנת לקהל הישראלי בראש, בסט לוהט וחושפני”. במהלך הדקה ושש עשרה השניות של הסרטון המצלמה עושה זום-אין ומתמקדת ארוכות בחזה של בלוצ’י. על המסך לא רואים שום דבר אחר. לא ראש, לא צוואר, לא קהל - רק זוג שדיים שמקפצים ביחד עם המוזיקה.

  ולעניין אחר לגמרי, היום פורסם בדה-מרקר תחת הכותרת: “דרמה ב-msn ישראל” שהמנכ”ל שרגא מור עוזב ושליש מעובדי האתר צפויים לקבל מכתב פיטורים. מסתבר שהאתר בצרות. פשוט לא להאמין, אני אומר לכם. גולשים לא יודעים להעריך תוכן איכותי גם אם תוקעים להם אותו בפרצוף. עם זום-אין.

• 0:12

  לאנס, נראה לי שמצאתי את הביצה שלך…

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  איזה יופי שהטור דה-פראנס התחיל. וכשאני אומר איזה יופי, אני מתכוון שלא איכפת לי מזה בכלל. עם כל הכבוד ללאנס ארמסטרונג, יש משהו שגורם לי להיות חשדן כלפי תחרות שאפשר לנצח בה פעם אחר פעם גם כשיש לך רק אשך אחד.

  אבל יש דבר אחד שכן מצליח להצחיק אותי כל שנה מחדש וזה הקטע עם החולצות. בניגוד למה שאפשר היה לחשוב, צבע החולצות בטור דה-פראנס לא קשור להחלטות אסתטיות אלא להישגים שרוכבים מסויימים הגיעו אליהם במהלך המירוץ. כך מסתבר שהחולצה הצהובה לא מוענקת, כפי שחשבתי, לרוכב עם בעיית הכליות אלא דווקא לרוכב המוביל בדירוג הכללי. את החולצה הירוקה לובש הרוכב בעל מספר הנקודות הגבוה ביותר ולא זה שדרס הכי פחות סנאים בדרך ואת החולצה הלבנה עם הנקודות האדומות הכל כך, כל כך, הומואית, לובש הרוכב שחוצה ראשון פסגות ולא זה שממשיך לרכוב הכי רבה זמן גם אחרי שגנבו לו את המושב של האופניים.

  בתמונה למטה, אגב, אתם יכולים לראות את הסיבה שהספורט הזה חביב כל כך על קוראי הארץ…

  

• July 04, 2008
• 11:42

  אוי, כמה שזה מפגר

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  חשבון הבנק שלי בפלוס, מה שגרם לכספומט להוציא לי את הפתקית הבאה: ‘חשבונך עומד על 746 שקלים, או שאתה סתם שמח לראות אותי?’

• July 01, 2008
• 23:42

  בוולוו יש את הזכות הכי גדולה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  בכתבה ב-ynet שעוסקת בנסיון “רבני הוועדה לענייני תחבורה” לעודד את מה שהם מכנים “נסיעה כהלכה” בתחבורה הציבורית, מצוטט חוזר שהופץ בקרב תלמידות “בנות יעקב” שמצהיר: ‘בנות, זו זכות גדולה לשבת בחלק האחורי של האוטובוס’. בתמונה למטה, אגב, רואים את הרבנית מסדיגורה. זאת הדרך היחידה שהיא היתה מוכנה לנסוע בה.

  

• June 30, 2008
• 9:19

  תנו לרינו צרור לדאוג לכם לצינור

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני לא חובב גדול של וילוז’ני, אבל בסדרת הפרסומות שרצה לאחרונה עבור קופת הגמל תמר ושאומרת “תנו לתמר לדאוג לכם למחר”, הוא עושה עבודה מצוינת. עבור אלה מכם שפיספסו, בפרסומת אפלה ומונוכרומטית שנראית כמו כל אותם פרסומות לבשמים יקרים מדי, רואים דוגמנית יפיפה שנועצת את המחשוף שלה למצלמה, מסתובבת ומתחילה להתרחק תוך השלת בגדים. באותו רגע וילוז’ני (ותרשו לי בבקשה לא לקרוא לו וילו) מקפץ לפריים ואומר למצלמה משהו כמו: “נו מה, ברור שהדבר האחרון שמעניין אתכם עכשיו זה לדבר על פתרונות פנסיוניים וגיל הפרישה. אז קבלו דיל: תנו לכלל גמל תמר לדאוג לכם למחר, ואתם תמשיכו ליהנות מ”הדיאלוגים העמוקים”. בפרסומת נוספת מאותה סדרה רואים שתי פקאצות מארץ הפקצות יושבות בדירה פקאצית ומדברות בפקאצית שוטפת, כששוב וילוז’ני מדלג פנימה ואומר את הטקסט שלו.

  הפרסומת, כאמור, שנונה ועשוייה היטב. הבעיה שלי היא בסאב-טקסט. או אתם יודעים מה, זה אפילו לא סאב. יותר משהו כמו הייפר טקסט. מה שהפרסומת הזאת אומרת בעצם זה: רבותי, נכון שאחת המטרות של ועדת בכר היתה שאנשים יהיו יותר מעורבים בתכנון הפנסיוני שלהם. אבל בינינו, ברור שהפעם הראשונה שבה באמת תתעניינו בפנסיה שלכם תהיה כשתגיעו לגיל פרישה ותגלו שהכסף שאתם מקבלים כל חודש לא באמת מספיק לתרופות שאתם צריכים. מקסימום לקרבוסילן. אז תנו לתמר לדאוג לכם למחר, גם אם אתם לא יודעים מי זאת התמר הזאת, איפה היא גרה ולמה לעזאזל היא מגדלת חמישה חתולים, ותוכלו לחזור למה שבאמת מעניין אתכם - ציצים, טלנובלות ושמנים עם כוכבים.

  אבל מה, איזה חמוד וילו?

• June 25, 2008
• 19:57

  לפי דעתי מגיע לו מחלקה ראשונה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  נראה לי שנכתב כבר מספיק על פעולות הייחצון העצמי שנעשות על גבו של גלעד שליט בתקופה האחרונה. אני מדבר על קמפיינים הזויים מהסוג של: חברת “משה מרים הכל” בשיתוף עם משרד הפרסום “בנצי דיגיטל”  מכריזים על יומיים שבהם כולם יצבעו את המסך שלהם בטיפקס לבן וילכו עם כובעים רחבי שוליים. לאות הזדהות כמובן. הבקשה היחידה שלי היא שאם אתם כבר משתפים פעולה עם הדברים האלה ומשנים, נגיד, את התמונה שלכם בפייסבוק, אנא תשתדלו שחיבור התמונה של גלעד עם שורת הסטטוס שלכם לא יגרום לשילוב המעניין הבא:

  

• June 24, 2008
• 20:18

  דפיקה גורלית - סיבוב שני

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  תקציר הפרקים הקודמים: דפקו לי את האוטו. הלכתי למשטרה ואמרו לי תבוא מחר. הלכתי מחר ואמרו לי תבוא מחרתיים. באתי מחרתיים (זה היום) וזה מה שקרה:

  

  האמת? לא יותר מדי. המאבטח בכניסה אמר לי לקחת מספר ושיקראו לי, אז לקחתי. מספר 267. נכנסתי למבואה הריקה והתיישבתי. אני לא יודע מה מעסיק את שוטרי משטרת ישראל בימים האלה, אבל אני ממליץ להם לבדוק לאן נעלמו המאתיים שישים ושישה אנשים שהיו אמורים להיות בתור לפני. בינתיים עברו במבואה מספר שוטרים וביניהם השוטרת שהסבירה לי אתמול שכל החוקרים כבר הלכו. היא נכנסה לאחד מהחדרים שמעליהם התנוסס בגדול שלט שאמר ”חוקר” וסגרה אחריה את הדלת.

  המשכתי לשבת. במבואה היו מספר דלתות שהובילו לחדרי חקירה וחלון קטן, מהסוג שהיה אפשר למצוא בקופות חולים של פעם. בחלון הזה ישבה פקידה שוטרת והסתכלה עלי בשלווה שיכלה לנבוע רק משנים של אימוני מדיטציה או לפחות מהידיעה שיש לך תור למניקוריסטית היום בארבע. הסתכלתי עליה בחזרה, אבל אחרי מספר שניות הייתי חייב להסתכל הצידה. זה היה כמו להסתכל על השמש. אחרי 20 דקות כאלה ניגשתי אל אומנית הזן ושאלתי מה קורה. היא הציצה במספר שהחזקתי ואמרה שכל החוקרים נמצאים כרגע בחקירה ושיקראו לי. התיישבתי במקום וחזרנו לשחק בנעיצות מבטים. היא הייתה ממש טובה בזה.

  בינתיים ניסיתי להציץ אל חדרי החקירות שהיו מאויישים. היו שלושה כאלה. באחד מהם ישב שוטר מגודל ועסק בשיחת רעים עם שוטר אחר. לשוטר האחר היה נרתיק אקדח ענקי צמוד לחגורתו. הנרתיק היה ריק. שקלתי לרגע להסב את תשומת ליבו לנושא אבל בסוף החלטתי שאין צורך. הוא יגלה את זה לבד באיזשהו שלב, כנראה במהלך המטווח הקרוב. בחדר השני ישבה השוטרת. הדלת היתה סגורה אבל עדיין אפשר היה לשמוע את הצחוקים הרועמים שבקעו מהחדר. אני לא יודע את מי היא חקרה שם, אבל לפי הקולות אני מהמר על ננסי ברנדס ושלום אסייג. החדר האחרון היה מאוייש ע”י שוטרת צעירה ולא בלתי אטרקטיבית. במשך למעלה מ-15 דקות היא עסקה בניקוי השולחן שלה בקפדנות אובססיבית שגרמה לי לשקול המלצה על טיפול תרופתי. אני מודה שבניתי על השוטרת הזאת, אבל לשווא. ברגע שהיא גמרה את התרפיה היומית שלה היא נעמדה, לקחה את התיק הקוקטי שלה ויצאה החוצה בצעדים מהירים בלי לתת לי מבט שני. גם לא ראשון.

  אחרי עוד 10 דקות כאלה גם הפקידה נשברה, נטשה את העמדה שלה והלכה לדבר עם השוטר המגודל. הוא נפרד מחברו השוטר השני שכנראה הלך לחפש את האקדח שלו וקרא לי פנימה. מכאן והלאה העסק הלך חלק, וכעבור 5 דקות יצאתי כשבידי הפרטים של בעל ההאמר שערך מפגש רעים עם הרכב שלי ביום שבת. אני מעדיף לא למסור פרטים בשלב הזה, אבל בואו רק נגיד שלבעלים יש שם עם ניחוח צרפתי ושהוא מתגורר בשכונת מצוקה שמשקיפה על המרינה בהרצליה. אני מבטיח לעדכן.

  כשחזרתי הביתה מצאתי בכיס את חתיכת הנייר עם המספר של התור שקיבלתי כשנכנסתי לתחנה. מאיזושהי סיבה על הצד האחורי של הנייר היתה פרסומת שאמרה “לא חוזרים ללמוד בלי קרביץ”. או שמדובר בטקטיקה מתוחכמת ביותר של משטרת ישראל שמטרתה להחזיר פושעים לספסל הלימודים, או שלקרביץ אין מושג מהתחת איפה הפרסום שהם משלמים עליו במיטב כספם מופיע. נחשו באיזו משתי התיאוריות האלה אני מאמין?

• June 23, 2008
• 20:45

  אחי, איך דפקו אותי

   » ‎ גרבילים של תשוקה

   

  מעכו לי את המכונית. מחמל נפשי, משוש חיי, my precious… דפוק נדפקה. טיילתי ביום שבת בנווה צדק וכשחזרתי לאוטו לא יכולתי שלא לשים לב שהפינה הקדמית השמאלית שלו חסרה. כלומר, היא לא באמת היתה חסרה, היא פשוט התקפלה פנימה כאילו פיל אפריקאי עשה עליה הפסקת סיגריה. זה היה הרמז הראשון שמשהו לא טוב קרה. הרמז השני היה חתיכת נייר קרועה שהיתה תקועה מתחת למגב ושבה נכתב: “האמר H3 שמספרו XXXXX-61″ (הצנזורה היא שלי בלבד. על הפתקית מופיע המספר המלא). עכשיו, לאלה מכם שזרים לעולם המופלא והמרתק של תאונות פגע וברח נסביר שמי שהשאיר את הפתק זה לא בעל ההאמר, חס וחלילה, כיוון שאין מספר טלפון. לא, מי שהשאיר את הפתק הוא עד ראייה שהיה מספיק נחמד לרשום את מספר הרכב שפגע וברח אבל לא מספיק נחמד בשביל להשאיר את מספר הטלפון שלו ולשמש כעד. בינינו, אני לא מאשים אותו. אנשים שנוהגים בהאמרים לא נוטים להשאיר עדים בסביבה.

  ביום ראשון בבוקר התקשרתי לסוכן הביטוח שלי שלקח את העניין בקלילות מפתיעה שלא לומר בעליצות שלא במקומה. אחרי התייעצות קלה ונסיון למכור לי ביטוח נגד רעידות אדמה הוא שלח אותי להתלונן במשטרה ועכשיו כשאני יודע מה שאני יודע, נראה לי שאני מבין מה שעשע אותו כל כך. הלכתי למשטרה. הגעתי למרחב ירקון, נשענתי על הדלפק בביטחון של אדם שמשלם את מיסיו בזמן ושלא עבר שום עבירה רצינית מאז 1992 וביקשתי להתלונן. השוטר מהצד השני הסתכל עלי במבט של מישהו שלא איכפת לו מכלום מאז 1982 ושלח אותי לסניף אחר, כלומר לבניין החדש בדרך סלמה. בנוסף הוא המליץ לי לעשות את זה רק למחרת, כיוון שמסתבר שניתן להגיש תלונות בנושא רק עד השעה 17:00. תלונות בנושאי אונס ורצח, אני מניח, הם יהיו מוכנים לקבל עד השעה 20:00. כל זה, דרך אגב, קרה אתמול.

  היום בבוקר הלכתי לעבודה. בשעה שלוש וחצי הפסקתי ללכת לעבודה, לקחתי מונית ונסעתי לבניין החדש והמפואר שהמשטרה בנתה לעצמה בדרך סלמה. שוב דלפק, שוב איש במדים, רק שהפעם מדובר במאבטח של חברת אבטחה פרטית שיושב בכניסה ושומר על השוטרים. אי אפשר להמציא דברים כאלה, אני אומר לכם. בכל אופן, המאבטח הנ”ל אמר לי שאכן הגעתי למקום הנכון, אבל אני בכל זאת אצטרך לבוא מחר. השוטרים, מסתבר, עובדים רק עד 16:00. הסברתי לו שהשוטר במרחב ירקון אמר לי שהם עובדים עד חמש והוא אמר לי בחביבות לחזור למרחב ירקון ולבוא בטענות אל זה ששלח אותי. סתם. הוא לא היה חביב בכלל. בשלב הזה הסבתי את תשומת ליבו לזה שהשעה היא 2 דקות ל-16:00. הוא, בתגובה, הסב את תשומת ליבי לזה שלוקח 20 דקות להגיש תלונה ושהם רוצים ללכת הביתה. שאלתי אותו למה הם לא כותבים ששעות הקבלה הם רק עד 15:40 והוא הבטיח לי שאם רק הייתי מגיע 5 דקות קודם, הם היו מכניסים אותי. בשלב הזה הבנתי שזה לא יגמר אם לא אספר וביקשתי לראות את הממונה עליו. זה לא עשה עליו שום רושם. הוא הצביע אל המבואה, היכן שעמדו שוטר ושוטרת שהמשקל המשותף שלהם היה גדול יותר מזה של האוטו שעל הפגיעה בו הגעתי להתלונן ואמר: בבקשה.

  הסתכלתי עליהם. הסתכלתי עליהם כמו שליאונידיס, בראש הכוח הזעיר שלו, הסתכל על הצבא הפרסי העצום שהלך והתקדם לעברו. הסתכלתי עליהם כמו שחיילי “חיל המשמר הוותיק” של נפוליאון הסתכלו על המעילים האדומים הבריטים שנערכו על הרכס מולם בקרב ווטרלו. הסתכלתי עליהם כמו שגולשי הגלים במאווי בודאי הסתכלו על הנחשולים של מפרץ פהאי בשנת 1995, אלה שהגיעו לגובה של 30 ומשהו מטר. הסתכלתי עליהם כמו כמו כל מי שאי פעם הסתכל על כוח שגדול ממנו פי כמה, על קרב אבוד, על מערכה שידע שלא יצא ממנה בחיים, ובאינטונציה ששמורה לקריינים בתחרויות האבקות מבויימות לחש לעצמו: Lets get it on!.

  הלוואי שיכולתי להגיד לכם שזה היה קרב שקול. הלוואי שיכולתי להגיד לכם שזה היה קרב הירואי. הקטע היחידי שאני זוכר מההתגוששות המילולית שהיתה לנו הוא שבאיזשהו שלב השוטרת אמרה לי: “מה אתה רוצה, בכלל אין לנו כבר חוקרים”. הסתכלתי עליה ונזכרתי בבראד פיט ומורגן פרימן ב”שבעה חטאים”, באנג’לינה ז’ולי ב”אספן העצמות” ובכל אותם שוטרים שראיתי בסדרות טלויזיה בריטיות ולא יכולתי שלא להסכים איתה. ככה לא נראים חוקרים.

  תחזיקו לי אצבעות. אני חוזר לשם מחר.

• June 20, 2008
• 0:14

  כלכלה למפגרים - שיעור ראשון

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  הפוסט היום הולך להיות טכני במיוחד ומלא במונחים כלכליים מסובכים, אז נא להתרכז. אילן בן-דב הוא בעל השליטה בחברה בשם טאו השקעות ושהדבר הכי חשוב שאתם צריכים לדעת עליו זה שהוא כנראה איש העסקים היחידי שלובש חולצות יותר צמודות מהמשתתפים בתוכנית “רוקדים עם כוכבים”. החברה של אילן, שמדבר במונחים כמו בודהיזמם, אשרמים ולגלות את האור, הפסידה די הרבה כסף בחודשים האחרונים. מה זה הרבה? תחשבו על האוברדרפט שלכם ואז תכפילו את זה במאתיים מליון. ממש הרבה.

  אבל למה אני מספר לכם את הסיפור הלא מאוד מעניין הזה? כי אתמול היתה ישיבה עם בעלי האג”ח של החברה (במילים פשוטות, מדובר באנשים שהלוו כסף לחברה והיו מעוניינים יום אחד לראות אותו בחזרה) ובישיבה הזאת הכלכליסט מצטט את אילן כמי שאמר: “תחשבו חיובי ונקווה שהכוכבים יהיו איתי”. עכשיו, אם הייתי שומע מישהו שמחזיק כסף שלי אצלו מתבטא כך האינסטינקט הראשוני שלי היה לרוץ בצרחות אל הגבעות. כשהייתי מגיע אל הגבעות כנראה שהייתי צורח עוד קצת. אבל כיוון שאני לא באמת מושקע בטאו השקעות, אני יכול להסתכל על העניין בצורה הרבה יותר שכלתנית. לכן חשבתי שוב והגעתי למסקנה שאולי אילן בן דב צודק. אולי הכוכבים באמת יהיו איתו. ובשביל זה בדיוק, רבותי, קיים הבלוג הזה. אז בואו ונשאל את כוכבים:

  קודם כל, כמובן, שאלנו את כוכבי “רוקדים עם כוכבים” שגילו הזדהות מלאה:

  

  אח”כ שאלנו כוכבות פורנו שגם היו בעניין:

  

  כוכבי הסדרה “מסע בין כוכבים”, לעומת זאת, כבר היו יותר מודאגים:

  

  ורק כוכבי ערוץ הילדים לא הבינו את השאלה:

  

• June 17, 2008
• 18:13

  יש פלסטיקאי באולם?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  

  משהו הפריע לי בפרסומת למרצדס שבה רואים את ונוס של בוטיצ’לי מזמינה את הגולשים להקליק על הבאנר (האימג’ הימני בתמונה למעלה). לקח לי כמה שניות עד שהבנתי איפה הבעיה - הגברת, ותסלחו לי על הצרפתית, מאותגרת פיטמתית. ניסיתי להיזכר בשיעורי תולדות האומנות מימי הסטודנטיאלים (היתרונות שבהשכלה קלאסית) וליתר ביטחון אפילו בדקתי באינטרנט ואכן לגברת היה היתה פיטמה, כפי שהאימג’ מצד שמאל מוכיח בביישנות חיננית.

  ולא שמפריע לי שהביצועיסט במשרד הפרסום שלמור-אבנון-עמיחי מחק את הפיטמה (מה העיניינים, דימה?). מה שמפריע לי זה שחוץ מאשר לטבוח את התמונה הזאת ללא הכר, לעוות לה את הצבעים ולעשות עוד אי אלו זוועות שיום אחד בית הדין המיוחד בהאג לעניניי פוטושופ עוד ידרש אליהם, הוא השאיר במקום פיטמה איזשהו כתם מטושטש ומעוות שבכל פעם שאני מסתכל עליו גורם לי להרגיש שלא בנוח מחדש.

• June 15, 2008
• 21:54

  וככה הלכו להם 20 דקות מהחיים שלי

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  ידידה שלחה לי לינק לפוסט הזה של ארז וולף שחושף תגלית משמחת - כותרות העמודים באתר כלכליסט מורכבות משם האתר (כלכליסט) ומיד אחריו כותרת הכתבה. התוצאות יכולות להיות משעשעות מאוד וארז מדגים ומפציר בקוראיו לחפש עוד כאלה. לא יכולתי לעמוד בפיתוי ומצאתי כמה כתבות שהחיבור בהם עובד טוב במיוחד:

  

• 19:02

  בטון מזויין 3

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  ובנווה צדק, העניינים מתחממים…

   

• 1:00

  מישהו יודע איך מאייתים אג’נדה?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  קראתי בבלוג של גל מור על עמותת “שקוף“, שקמה במטרה לייסד אתר חדשות גדול שיהווה תחרות לאתרים הקיימים. אם לצטט מתוך אתר שקוף: “האג’נדה שלנו נוטה לסוציאל-דמוקרטיה כחלופה לקפיטליזם קיצוני, הרואה את ההפרטה חסרת המעצורים כנובעת מאמת מוחלטת”. או כפי שהם בעצמם כותבים בכזאת רהיטות, אתר שקוף יפעל להחזיר את הדמוקרטיה הישראלית לידי אזרחיה.

  עכשיו, גל הוא עיתונאי רציני ואינטליגנטי שמספק ניתוח רציני ואינטליגנטי של המיזם והאפשרויות התמונות בו, אבל כל מה שאני יכולתי לחשוב כשעברתי עליו זה שהיה לי הרבה יותר קל לקחת את ”החלופה הסוציאל-דמוקרטית” הזאת ברצינות אם בתחתית דף הבית שלהם לא היתה מתנוססת ההודעה הבאה:

  

• June 12, 2008
• 19:59

  דברים שלמדתי מכלכליסט

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  זה הזמן להכנס לשוק ההון:

  

• June 10, 2008
• 21:37

  באמת הגיע הזמן

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  נראה לי שסוף סוף מתחילים להרגיש את השפעת הבלוג על התרבות המקומית:

  [www.nrg.co.il]

• June 08, 2008
• 17:20

  פוסט ארוך במיוחד

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  תכינו את עצמכם. זה הולך להיות יותר ארוך ופחות מצחיק מכל מה שהתפרסם בבלוג הזה עד היום. אני יודע שהפוסט הזה הולך לקומם עלי חברים, בני משפחה ובחורות שהייתי רוצה לקיים איתם יחסי מין. אני יודע שהוא עלול להיתפס כמגונן על מישהו שאין לי שום כוונה לגונן עליו ושבטח לא צריך את העזרה שלי, אבל אין לי ברירה. הנושא הזה יושב לי בבטן כבר שנה בערך והוא הולך וגדל. עוד מעט הוא יגיע לטחול ואז זה כבר יהפוך לסיכון בריאותי. מוכנים? הנה זה מגיע: חולדאי דווקא בסדר. 

  הסיבה שאני כותב את זה היא הבון טון המטורף שצבר תאוצה בשנה האחרונה ובמיוחד פוסטים בכיינים מהסוג הזה שאני קורא יותר ויותר (ואין לי שום כוונה לפתוח פה מלחמת בלוגים) ובמיוחד התגובות הזועקות לשמיים שמלוות את הקינה הנוראה הזאת ושעיקרה הוא: אלוהים, בבקשה תעשה שחולדאי ילך ואז שוב שכר הדירה יהיה נמוך ותהיה הרבה חניה ולא יהיו פקקים יותר ורבין יחזור אלינו וכולנו נרוץ בהילוך איטי לבושים בבגדים לבנים בשדות של חרציות צהובות כשנעימת הנושא של “בית קטן בערבה” שורקת לנו מפי הטבעת. כל זה יקרה, הם מאמינים, ברגע שחולדאי ילך. אז זהו, שאני לא בטוח.  כשאתם קוראים את התגובות אתם מבינים שחלק גדול מהאנשים האלה לא באמת מבינים מהו תפקידו של ראש עיר. הם באמת ובתמים חושבים שחלק מתפקידו של ראש עיריית תל אביב זה להתקשר לבעל הבית שלהם ולבקש שלא יעלה להם את שכר הדירה. ואחרי שהוא יגמור לעשות את כל הטלפונים האלה, חולדאי אמור לרדת למטה ולשמור להם מקום חנייה עד שהם יחזרו מהעבודה. ושוב, אני לא בטוח.

  תפקידו של ראש עיר זה להפוך את העיר למקום טוב יותר עבור האנשים שגרים בעיר הזאת. נקודה. אני זוכר פעם לפני כעשר שנים, כשנסעתי באוטובוס ולפני ישבו שתי תיירות אנגלוסקסיות, אחת מהם אמרה לשנייה באנגלית: “אני חושבת שזאת העיר הכי מכוערת שהייתי בה אי פעם”. והיא צדקה. שלא תבינו אותי לא נכון, יש אזורים בתל אביב שעדיין מסוגלים להתחרות בכבוד עם כפרים בטורקיה ומזבלות בטג’קיסטן. אבל ישנם אזורים שכבר מתחילים להראות יותר טוב. אז נכון שכתוצאה מזה יותר אנשים רוצים לגור בתל אביב ושכר הדירה עולה. תתמודדו. אלוהים יודע שאני מתמודד עם זה כל חודש מחדש. וזה נכון שאין חניה, אבל אין חניה גם בלונדון, פריז וניו-יורק. אתם יודעים איפה יש חניה? בערד. טונה של חניה. רחובות על גבי רחובות של חניה שמחכה רק לכם. הייתי מחנה שם את האוטו בעצמי אם לא הייתי מפחד שיכנס לי חול ובדואים למנוע. וכן, אני יודע שנעשו טעויות בשיקול דעת שגורמות לכולנו לרצות להיכנס לעירייה ולהגיד שם לכולם: You will never work in this town again, אבל בסך הכול הכללי, אני די מרוצה. ההערה היחידה שיש לי למר חולדאי, שאני בטוח שקורא בקביעות את הבלוג הזה, היא שאני חושב שלא נעשה מספיק על מנת לשמור על “הצעירים המגניבים” שהם הלב של כל מטרופולין אמיתית (וצר לי, אם אתם כותבים תגובות לפוסטים בקפה דה-מרקר אתם בהחלט לא נופלים לקטגוריה הזאת). כי ללא “הצעירים המגניבים” האלה אתה עלול למצוא את עצמך עם עיר שהולכת ומזדקנת, הולכת ונהיית אפורה יותר, הולכת ונהיית, ובכן, ירושלים.

  

• June 06, 2008
• 23:47

  בטון מזוין 2

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  ובינתיים, בנווה צדק…

  

• June 05, 2008
• 1:04

  פוסט פלצני במיוחד

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  הייתי בשבוע הספר. היה נחמד, למרות שאני לא בטוח שמי שחשב על הקונספט הזה דמיין עשרות דוכנים מאוישים ע”י פקצות ושבהם  ניתן למצוא יצירות מופת מהסוג של ספרו של חיים מלמד: “קזינו, מדריך ההימורים המלא” או את האלבום המהודר: “אני אוהב אותך בית”ר”.

  זה לא שאני חושב שאין מקום גם לדברים כאלה בשבוע הספר, אבל יכול להיות שכדאי להמציא מלה חדשה עבור ספרים מהסוג הזה. כלומר, אסופות דפים שעליהם ניתן למצוא יצירות של בולגקוב, דאגלס אדאמס או גרהם גרין ימשיכו לשאת את התואר “ספרים”, בעוד שדפים אחרים שעליהם אפשר למצוא טקסטים שמלמדים אותך איך להצליח בחיים, ספרי ניו-אייג’, יצירות של הרלן קובן וכמובן כל מה שאי פעם יצא בהוצאת ידיעות אחרונות יקבל שם חדש, נגיד “ספדים” או “ספגים”. כך תוכלו לומר: “הייתי בסטימצקי וקניתי שני ספרים ואת הספג האחרון של יאיר לפיד. יקרנים רצח הזונות”.

  שקלתי לקנות את ספרו של מיכאל בולגקוב “הביצים הגורליות” רק כדי שאני אוכל לשאול את המוכרת אם היא ממליצה עליהם, אבל בסוף הסתפקתי ב”משהו רענן” של וודהאוס. מכרה לי את הספר הזה צעירה קופצנית שהפעם האחרונה שקראה ספר הייתה כשהיא עלעלה במדריך שהגיע עם המכשיר הסלולרי שלה. הולך ופחות הדור. או זה, או שהחולצות שלהם הולכות ונהיות קטנות משנה לשנה. אני די בסדר עם שתי האופציות.

• May 31, 2008
• 23:45

  תחיה חיים ארוכים ותשגשג, תשובה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  כמעט השתכנעתי שפרוייקט תעלת הימים של תשובה זה משהו הגיוני וריאלי, אבל אז ראיתי את הסרטון הילדותי הזה שמדגים בתלת מימד מיושן את חזונו של תשובה. מילא העובדה שבסרטון רואים איך במטה הקסם של כלי העריכה הדיגיטליים הערבה הופכת לסוג של אירלנד ירקרקה ופורחת, מילא ההדמיה שמראה ערים של גורדי שחקים שבהם יגורו כל אותם אנשים שכנראה יעזבו את תל אביב והשפלה רק כדי להיות קרובים יותר לתעלת הביוב המשודרגת שתשובה מתכנן, מה שבאמת הרס אותי זה שכשראיתי את הסרט, משהו שם היה מוכר. ואז הבנתי. מישהו מכר ליצחק תשובה את החזון של מסע בין כוכבים. אני לא צוחק - תעיפו מבט בתמונות הבאות. שתיים מהם הם מתוך ההדמיה של “עמק השלום” שתשובה מתכנן. השתיים האחרות הם מתוך מסע בין כוכבים…

  “עמק השלום”:

  

  beam me up, scotty:

  

  “עמק השלום”:

  

  beam me up scotty:

  

• May 29, 2008
• 21:07

  בטון מזוין

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  

  די להסתכל על התמונה הזאת שהתפרסמה היום בדה-מרקר כדי להבין שמישהו בעיריית תל-אביב יצא מדעתו. כלומר, עד כמה חסר ביטחון אתה צריך להיות בפין שלך על מנת לתכנן, לאשר או להקים מגדל כזה. ואז לאכלס אותו ברופאי שיניים צרפתים. אני לא יכול להבין למה אי אפשר היה להשאיר את שכונת נווה-צדק לתושבים הטבעיים שלה, כלומר לאוליגרכים רוסיים שעשו מיליארדים מעסקאות נפט מפוקפקות ועכשיו מחפשים דרך שקטה ולא מנקרת עיניים להוציא את ההון השחור הזה, קרי בנייה נמוכה בסטנדט גבוה. ליבי ליבי לשכנים האומללים שנגזר עליהם לשמש כאשכים לאיבר הבטון המזדקר הזה.

• May 28, 2008
• 19:36

  נראה לי שזה בכוונה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני לא שותף לכל העליהום הזה על פייסבוק. בהנחה שאתם לא מוסיפים לפרופיל שלכם את שלל האפליקציות המפגרות שכל זבי החוטם והמצורעים מתעקשים לשלוח אחד לשני השכם והערב, מה שתשארו איתו זה רשת חברתית יעילה, עניינית ופופולרית. אבל כמובן שגם לפייסבוק יש דברים מעצבנים, והבוקסה People you may know היא אחת מהם. אני יודע שאני מכיר את האנשים האלה. אני מכיר אותם כבר שנים. ואם הצלחתי עד עכשיו לשמור מהם את המרחק שאני רוצה לשמור מהם, לא את, פייסבוק יקירתי, תצליחי לגרום לי להתחיל להגיד להם שלום במסדרון. אבל אני מודאג. נראה לי שפייסבוק לומדת. היא רואה שאני מתעלם מהבוקסה הזאת וזה לא מוצא חן בעיניה. יש לי הרגשה שזה מתבטא בחברים שהיא מציעה לי בזמן האחרון…

   

• May 25, 2008
• 22:33

  ואתם חשבתם שג’וני דפ נראה גיי

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  נראה לי שהאירוויזיון השנה היה אומואי במיוחד. עושה רושם שכל השנים שבהם המזרח אירופאים היו כלואים מאחורי מסך הברזל, נאלצים לראות את האירווזיון בהחבא מפחד ידם הארוכה של סטלין ונתן שרנסקי, התפרצו בבת אחת. והתוצאה, אפס, צבעונית משהו. כמו שנאמר, הדרך לפרנק נף רצופה באוקראינים מקפצים בתחפושת פירט. אני מודה שיצא לי לראות מעט מאוד מהמופע, אבל עדיין יצאתי עם כמה תובנות:

  - אפרופו צבעוניות יתר, הבמה נראתה כאילו משאית של טמבור דרסה את צביקה פיק.

  - היה רגע מביך כשנראה היה שהזמרת האוקראינית איבדה את העדשה, אבל האבדה נמצאה במהירות. אנחנו עדיין מחפשים את התחתונים.

  

  - גרמניה שלחה ארבעה כוכבניות מפוקפקות שאני די בטוח שהפנים שלהן מוכרים לי, כנראה מהצד הלא נכון של הוידאומט.

  - פורטוגל שלחה את נבחרת המתמודדים בגרסה המקומית ל”לרדת בגדול”.

  

  - מסתבר שתימנים מסוגלים לזייף.

  - ובסוף הערב כל הצופים הלכו הביתה ואכלו זין:

  

  

  

  

• May 21, 2008
• 22:45

  למה התכוון המשורר?

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  מילות השיר שהכי נשמעות כאילו הסולן הוא זיון גרוע (מתוך רומיאו וג’וליאט של הדייר סטרייטס):

  Juliet, when we made love you used to cry
  You said I love you like the stars above
  I’ll love you till I die 

• May 20, 2008
• 22:17

  תמרור אזהרה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  כל הרעש שעושים עכשיו סביב שריפת ספרי הברית החדשה באור יהודה גרמו לי לחשוב. אם במקום בו שורפים ספרים ישרפו בני אדם, מה זה אומר על מקום בו ממחזרים עיתונים?

• May 19, 2008
• 23:03

  יופי, מעריב

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני אשכרה זוכר את הרגע שבו הבנתי שאתר NRG לא באמת יצליח להתחרות ב-YNET. זה היה כשנתקלתי בו באייטם שעסק בקמפיין בסיאול למען הגברת המודעות למלחמה באיידס. היו קונדומים מעורבים בעניין, מה שהביא את העורך ב-NRG לתת לאייטם את הכותרת “עוד לא יבש השפיך“. טשרניחובסקי לא היה מתנסח יותר טוב.

  היום הבנתי שלמרות מתיחת הפנים, גם אתר NRG החדש לעולם לא יגיע לשום מקום. זה היה כשקראתי את הפתיח לכתבה שעסקה בסקרלט ג’והנסון, ושהתחיל במילים: “צמד העופרים המכובד של סקרלט ג’והנסון בחר שלא לעטר השנה את השטיח האדום של פסטיבל קאן”. על הכתבה הזאת חתום אחד רוני שיינר. בדקתי באינטרנט, ורוני שיינר היא בכלל בחורה. העין קוראת, אבל הלב, הלב מסרב להאמין. שלא לדבר על הלבלב והכבד.

  

  בתמונה למעלה ניתן לראות לראות את צמד העופרים של סקרלט ג’והנסון. הייתי מראה לכם גם את ה-beaver של קייט בלאנשט, אבל הוא בדיוק רץ להתחבא מתחת למיטה. באותו מדור איכותי, אגב, תמצאו גם את הכתבות “אנג’לינה ג’ולי חושפת” ו-”כל חופשה טובה מתחילה בחוקן”.

• May 14, 2008
• 23:59

  הלם ותדהמה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  רקטת גראד פגעה בקניון באשקלון: 15 נפצעו. אני בהלם. יש קניון באשקלון?

• May 13, 2008
• 22:16

  יופי של רגישות, חבר’ה

   » ‎ גרבילים של תשוקה

  אני יודע שקשה להאמין, גם אני שמעתי את זה פעמיים לפני שהבנתי שאוזני לא הטעו אותי בפעם הראשונה. מסתבר שלפרוייקט יום הזיכרון בגל”צ שהיה מוקדש לחיילים שנפלו ובעקבות זה שיר נכתב עליהם, קוראים ‘בקרוב נהפוך לשיר’.