בלוגים ששרון קוראת » בלוג זה לחלשים

Feeds

30784 items (16526 unread) in 102 feeds

• 2jk.org:: Intellect or Insanity (477 unread)
• Absolut Carmel (18 unread)
• AlleyMule
• ‫Connected (95 unread)
• ‫Morning Candy‬ (493 unread)
• ‫OMG (17 unread)
• ‫We CMS‬ (142 unread)
• ‫ברמה העקרונית (14 unread)
• ‫גם-שם (292 unread)
• ‫האויב הציני (3 unread)
• ‫הבלוג של אלית (35 unread)
• ‫הבלוג של רן יניב הרטשטיין / Ran Yaniv Hartstein's Blog (76 unread)
• ‫המכללה‬ (107 unread)
• ‫הסיפור האמיתי והמזעזע של‬ (175 unread)
• ‫הפנקס הפתוח‬ (80 unread)
• ‫הפרדוקס‬ (21 unread)
• ‫הצלחת המעופפת - לא מדע בדיוני‬ (96 unread)
• ‫יונית מוזס‬ (40 unread)
• ‫לא שומעים!‬ (266 unread)
• ‫מדע בזיוני (120 unread)
• ‫פרסום גרילה באינטרנט - ינאי הנגבי (65 unread)
• ‫רויטל סלומון‬ (208 unread)
• ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬ (138 unread)
• Bitterness Inc. (37 unread)
• Candy's mini blog (60 unread)
• CityMule - 'Brief Mainstream Reviews for the Masses'
• Content / Interactive (3 unread)
• Hope is the thing with Feathers (26 unread)
• It's All About Causality
• Press REC & PLAY (9 unread)
• rez plz (4 unread)
• shuru HABITU oor oo (32 unread)
• The Collective Blog feed (10 unread)
• The Daily Dolly (73 unread)
• things.co.il (62 unread)
• Touching Is Not Permitted (89 unread)
• TumbLizard (1 unread)
• xslf.com
• Yellow Spot (2 unread)
• אלעד בבלוגלי (127 unread)
• אנחנו בדרך להיות פרה קדושה (13 unread)
• אנקדוטות (58 unread)
• אסכולת הכורסא (518 unread)
• בטחון בתנועה (67 unread)
• בלוג דמיוני (104 unread)
• בלוג זה לחלשים (48 unread)
• בלונדינית בעיר הקודש (12 unread)
• בצק אלים (50 unread)
• ברכה גולשת בבלוגלי (2 unread)
• גרבילים של תשוקה (31 unread)
• דברים קטנים (136 unread)
• דברים קטנים באמת (18 unread)
• דיליש
• הבלוג של אחי דקר (61 unread)
• החברים של ג'ורג' (697 unread)
• החיפוש אחר המשהו (14 unread)
• היתוך קר למפגרים (1373 unread)
• המרתף (87 unread)
• המשתה - אייל גרוס (40 unread)
• הרהורים של אבא (177 unread)
• ואן דר גראף אחותך (86 unread)
• וובסטר 3 - חנן כהן (225 unread)
• זו ש -.- .- -. (40 unread)
• חדל קשקשת ברשת
• חדר 404 (2154 unread)
• חומוס להמונים (192 unread)
• חורים ברשת (2802 unread)
• חיבור (19 unread)
• טייק 2 :: יעל הראל (16 unread)
• טל גלילי (138 unread)
• ישראלים באפלה (109 unread)
• כוסית עם אובססיית שואה
• כי וטרינר חייב להיות משוגע
• כרובית ירדה לעולם (7 unread)
• לא יפה, לא אופה ולא מוצצת
• לא רואה בעיניים (96 unread)
• לחתוך את הקיווי (11 unread)
• לטאת האמבט
• ללא אליבי (30 unread)
• מִלָּה (14 unread)
• מהדורה אחרונה (177 unread)
• מתעוררת למציאות (108 unread)
• נגיסה מהתפוח (1 unread)
• ניימן 3.0 (411 unread)
• נפלאות התלונה (11 unread)
• סטארטר (45 unread)
• סימן שאלה (29 unread)
• סינמסקופ (1104 unread)
• עוד בלוג תל-אביבי (164 unread)
• עומר קפלן (36 unread)
• עונג שבת (270 unread)
• עלילות נויפלד בעיר זרה
• עתיד מזהיר (19 unread)
• פיראנה קארינה (40 unread)
• צריכה לחשוב על זה (681 unread)
• קודח (2 unread)
• רק אי שפיות (60 unread)
• רק רשת (1 unread)
• שידורי ניסיון (147 unread)
• שתי האגורות שלי (1 unread)
• תודעה כוזבת (261 unread)
• תעשו לט גו

בלוג זה לחלשים (48 unread)

• September 16, 2011
• 22:15

  נסיון

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  להתעלם.

• February 21, 2011
• 20:57

  שיניים 2

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  שני דברים חשובים למדתי בסוף השבוע האחרון. הראשון – לדחות טיפולים רפואיים שקשורים לשיניים לרגע האחרון זה אף פעם, אבל אף פעם, לא רעיון טוב. השני – אני ממש לא יודע להתמודד עם כאבים חזקים.

  לפני כשנה וחצי גילה רופא השיניים שלי כי אחת משיניי התחתונות, אותה שן בה עברתי לפני אי אילו שנים טיפול שורש, לא ממש נמצאת בקו הבריאות. “השורש סדוק. אי אפשר לתקן. צריך לעקור”, הוא אמר. לעקור? בחיים שלי לא עקרו לי שן. למעשה, בחיים שלי לא עקרו לי אף איבר מהגוף (קצוות של ציפורניים זה לא נחשב). הרופא כנראה ראה שאני מתחיל לרעוד, אז הוא הרגיע. “זה לא חייב להיות מיידי. אם אתה מרגיש טוב, אין טעם לעקור עכשיו. אבל מתישהו זה יתחיל לכאוב, ואז לא תהיה ברירה”. כמה שהוא צדק.

  הכאבים התחילו ביום רביעי. אני כבר מכיר את זה. אחת למספר שבועות השן המדוברת עושה פוזות, מזכירה לי שהיא קיימת, שולחת גלים של כאב כל פעם כשמנסים ללעוס איתה. אבל הפעם הכאבים לא הסתיימו, כהרגלם, כעבור כמה שעות, והתחילו להציק כם בשגרת היומיום, ולא רק בזמן לעיסות. ביום שישי כבר לא יכלתי לסבול יותר, ולחכות ליום ראשון לא נראה כמו אפשרות ריאלית, אז מצאתי בעזרת ההורים מרפאת חירום שפתוחה 24 שעות ביממה, ויצאנו במהרה לכיוון כיסא הרופא המבעית. “אתה מפחד?” שאלה אותי אהובתי כשהתקשרתי להודיע לה שהגיע הזמן להפרד מהשן. “אני בעיקר רוצה שיוציאו לי אותה כבר, שאני אוכל לדרוך עליה ולשרוף אותה”, עניתי. כמה שנאתי אותה באותם רגעים (את השן. לא את האהובה).

  כשעה וחצי והליך עקירה כירורגי אחד מאוחר יותר, השם הארורה סוף סוף היתה בחוץ. אבל אם חשבתי שבזה הסתיימו צרותיי, כמובן שטעיתי. אני אפילו לא מדבר על השתלת השן החדשה שתגיע בעוד כמספר חודשים וודאי לא תהיה תענוג גדול, אלא על הכאבים הגדולים שהחלו להופיע לי בפה ברגע שהשפעת זריקות ההרדמה בפה חלפו. אם חשבתי שהכאב של לפני העקירה היה בלתי נסבל, גיליתי שהכאב שאחריה הוא גיהנום אמיתי.

  שם הבנתי שאני לא מתמודד טוב עם כאבים. התפתלתי בכאבים על הספה, מלמלתי כל מיני דברים לא ברורים, בלעתי משכחי כאבים בלי סוף, קפאתי מקור, אני חושב שאפילו ירדו כמה דמעות. חוסר אונים כזה, שכל כך כואב ואין שום דבר לעשות נגד זה לא עשה לי טוב. אני מלא הערכה לאנשים שסובלים מכאבים בתדירות יותר תכופה ממני, כל מיני חולים ומסכנים. אני לא יודע איך הם מסתדרים. כך או כך, הכאב הרציני עבר אחרי בערך שעתיים, שנראו לי בזמנו כמו נצח. כאבים קטנים עדיין מגיחים מדי פעם, והדלקת שהסתתרה לה מתחת לשן הראתה את אותותיה עם כמה ימים של חום וכאבי ראש, אבל בגדול אני מודה שהגרוע מאחוריי. או ככה לפחות חשבתי, עד שפתחתי היום בבוקר עיתון, להתעדכן בכל מה שקרה בארץ הזאת בזמן שהייתי עסוק בלהיות מסכן.

  וזה לא שקרה יותר מדי. סתם, ימים שגרתיים כאלה. משבר קואליציוני, קיצוץ תקציבים, ח”כים רבים, ליברמן מאיים, נסראללה מפחיד, שביתות, עליות מחירים, ynet מפרסמים את עמוד הפייסבוק שלהם, על שלום אין בכלל על מה לדבר. אתם יודעים, הדברים הקטנים והמלחיצים האלה, שגורמים להרהר בעתיד של ארצנו הנהדרת, אם בכלל יהיה כזה. הימים האלה היו ניתוק מוזר מכל הפוליטיקה הזאת, כל האקטואליה הזאת. למספר שעות לא יכלתי לחשוב על שום דבר חוץ מהכאב הזה שפועם לי בתוך הפרצוף. האמת? אולי עדיף ככה.

• February 13, 2011
• 20:34

  למה בחיים לא אחדש את המנוי ל”הארץ”

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  עד לפני כחצי שנה, הייתי מנוי מאושר ל”הארץ”. תקראו לי שמאלן, אבל הארץ הוא האהוב עליי מהעיתונים היומיים. ואז, יום אחד, למרות שהייתי מרוצה מהעיתון, החלטתי שאני רוצה לבטל את המנוי. הסברתי לנציגת השירות שאני דווקא מרוצה מהתוכן, אבל שילוב של חשבון בנק שמצטמצם מחודש לחודש וחוסר זמן לקרוא את העיתון כל יום (ברוב הימים באותה תקופה לא היה לי זמן להוציא את העיתון מהשקית בה הוא הונח על סף ביתי בבקרים) גרמו למנוי לא ממש להשתלם לי באותה תקופה. “אני אוכל לעשות משהו כדי שתשאיר את המנוי?” שאלה אז נציגת השימור. “אם תשכנעי את הבוס שלי שיתן לי 500 שקלים תוספת לחודש, אני אשאר”, עניתי. היא לא הצליחה.

  במהלך הימים העוקבים זכיתי לאי אילו שיחות טלפון מכל מיני נציגי שימור של “הארץ”. כמו כל נותני השירות בארץ, גם בעיתון שמכנה את עצמו “לאנשים חושבים” חושבים שלחץ בלתי מתון + רגשות אשמה + הטרדות טלפוניות חוזרות ונישנות הן אסטרטגיה לגיטימית להפעלה על לקוחות. הסברתי אז שוב ושוב שאיני מתכוון לחדש את המנוי ושאני לא אחד מאותם אנשים שביקשו לבטל רק בשביל לקבל הטבה במחיר. הסברתי ובקשתי שיעזבו אותי לנפשי, שימחקו את הטלפון שלי מהמאגר שלהם ושכשארצה לחדש את המנוי בעתיד אתקשר בעצמי.

  אך נציגי שימור כנציגי שימור לא טובים בלהקשיב ללקוחות שמולם, הם טובים רק בלדבר, ולשכנע, ולעשות “רגשי” ולמכור. למכור למכור למכור. לפני כמה דקות התקשרה אליי נציגת מכירות של העיתון, שאמרה לי שבגלל שהייתי מנוי של מגזין דה-מארקר בעבר, היא מעונינת להציע לי מנוי מחדש. “יש לנו עורכת חדשה!” היא אמרה בהתרגשות, והתחילה להסביר לי באריכות על כל מיני מבצעים והיכרויות שאני זכאי להם. היא לא נתנה לי להשחיל מילה במשך 3 דקות של שיחה (נניח, לשאול לאחר שהיא הציגה את עצמה האם אני פנוי לשיחה, האם היא מפריעה לי בעיסוק קודם או האם בכלל בא לי לדבר איתה), וכשאמרתי לה שאיני מעוניין ושבבקשה תמחוק את מספר הטלפון שלי מהמאגר, היא ישר התחילה שוב בשצף מילים, “למה אתה לא רוצה? המגזין בלה בלה בלה בלה בלה והמחיר הוא בלה בלה בלה בלה בלה!”.

  בשלב הזה, אני חייב להודות, הייתי כבר די חסר סבלנות. אמרתי לה שאני מבקש ממנה לכבר את בקשתי, ושהסיבה בגללה אני לא מעונין לחדש היא לא עניינה. זו תשובה מתחכמת ואולי לא כל כך מנומסת, אני יודע, אבל הבנתי באותו רגע שאם הייתי נותן לה את הסיבה האמיתית זה רק היה מאריך את השיחה הזאת בעוד עשר דקות של שכנועים דחוסים, ולא היה לי כח אליהם. אציין רק שלמרות התוכן הלא כל כך נחמד, אמרתי את זה בטון שקט ומנומס. השיטה שלי, מסתבר, היתה יעילה יותר ממה שחשבתי: הנציגה איבדה באותו רגע כל זכר לנימוס בסיסי, אמרה בקול מלא בוז והתנשאות “אתה באמת לא מעניין אותי” וניתקה לי את השיחה בפנים.

  “הארץ” חשפו בעיני כי מאחורי חזות ה”עיתון לאנשים חושבים” שלהם מתנהל גוף שירותי שפועל באותם דרכים מפוקפקות של כל חברות הסלולר והתקשורת האחרות. כזה שלא באמת מקשיב ללקוחות שלו, לא מכבד את בקשותיהם, לא מוכן לקבל “לא” כתשובה. עכשיו נוספה לרשימה הזאת גם העובדה שהוא מעודד אנשי מכירות אגרסיביים, חוצפנים שברגע שמבינים שאין להם סיכוי לעשות מכירה הם הופכים לתוקפניים ועוקצניים. נכון, גם אני הייתי לא הכי בסדר בשיחה, אבל מכאן ועד לטון התוקפני שקבלתי בחזרה יש הבדל עצום. אני, גם כלקוח הפוטנציאלי וגם כזה שקיבל את השיחה לביתו, לא חייב להיות מנומס. נציגת המכירות, הן כנציגת שירות של גוף והן כזאת שהתקשרה אליי ללא הזמנה – דווקא כן מחוייבת.

  לפני כמה ימים כתבתי ב”חורימבה” שאם הארץ יעלו אפליקציה ל-iPad, אשמח לעשות עליה מנוי בתשלום. אחרי שהשיחה המשונה הזאת הסיכוי שזה יקרה ירד לאפס. אני בטוח שאת אנשי “הארץ” אני לא מעניין, אבל אני מקווה שאנשים שקוראים את הפוסט הזה יתעניינו קצת יותר, ושאם יש להם רצון מסויים לעשות מנוי לעיתון הם יחשבו פעמיים. הרי זה עיתון לאנשים חושבים, לא?

• September 13, 2010
• 13:39

  הבעיה האמיתית של מאבק שעון החורף

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  בגדול – אני לגמרי בעד המאבק האזרחי נגד שעון החורף המוקדם. החושך הזה מבאס לאללה, ואין שום סיבה שנקדים את כל העולם בשעון המחריד הזה, במיוחד שהקשר בין מזג האוויר שמחכה לנו בחוץ לבין חורף מקרי בהחלט.

  אבל, יש בעיה גדולה במאבק הזה בשעון החורף. לא אידיאולוגית, כאמור, ואפילו לא פרקטית (אני עובד מהבית, סדר היום שלי תלוי אך ורק בעצמי, אף אחד לא יתרגש אם אני אקדים בשעה לכל מקום). הבעיה היא טכנולוגית – השנים האחרונות הפכו את כולנו לעבדים של שעונים שמתעדכנים אוטומטית. שעון חורף? אין בעיה, החברה הסלולרית / חברת הכבלים / הגמדים שמפעילים את המחשב שלכם כבר ידאגו לעדכן לבד את השעונים, ככה שאתם תוכלו לעבור לשעון החדש ממש בלי להרגיש.

  קשה עד בלתי אפשרי לשכנע את המכשירים האלקטרוניים להזיז מחדש את השעון לשעון קיץ, וכשכמעט כל השעונים בבית (כי ביננו, מי משתמש כיום בשעונים של ממש? כולם בודקים בסלולרי או בשעון הקטן שמופיע על הממיר בסלון) מזיזים אתכם לשעון החורף – אתם כנראה הולכים לחיות לפי שעון החורף. אפילו אם אתם ממש, אבל ממש, לא מחבבים את אלי ישי.

• September 10, 2010
• 21:54

  פיץ’

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  כל מיני אנשים, שלא באמת מבינים מה הם אומרים, יספרו לכם שחתולים לא יודעים להראות אהבה. “זו חיה מפונקת ואנכית!”, הם יגידו, “הם רק רוצים שתיתנו להם אוכל ותלטפו אותם, ובתמורה הם, במקרה הטוב, יהרסו לכם את הספות ויעשו לכם פיפי על הריצפה”.

  האנשים האלה, כאמור, לא מבינים כלום. פיץ’, שהיתה החתולה הכי טובה בעולם, ידעה לאהוב. היא אהבה אותי, ואת ההורים שלי, ואפילו את החברים הקרובים, שהיו מגיעים לעיתים קרובות לבקר. היא החזירה את כל האהבה שהיא קיבלה בצורת גירגורים, ליקוקים, אמירת “מיאו” – אבל בעיקר בצורה הזאת שרק מי שיש לו חתול יוכל להעריך – מבט אוהב.

  כשאנשים שלא הכירו את פיץ’ ראו אותה לראשונה הם התעקשו שיש לה מבט רשע בעיניים. היו אלה שחשבו שהיא נראית כמו חתולה רשעה של סרטי פשע, סטייל החתול הלבן של הבוס הגדול בסדרת האנימציה המיתולוגית “שוטרים וגנבים”. אני הסתכלתי עליה ולא הבנתי על מה הם מדברים. העיניים שלה היו תמימות ומלאות אהבה. הן הכירו אותי (ואת שאר אלה שהיא אהבה), קיבלו אותי, אהבו אותי.

  אבל, שום דבר לא נשאר לנצח. פיץ’ הגיעה אליי כשהייתי בן פחות מ-10, וגם אז היא כבר לא היתה גורה. לפני כחודש היא חגגה, לפי הווטרינר שלנו, יום הולדת 20. שזה הישג מכובד לחתולים, שבדרך כלל מוותרים על החיים בסביבות גיל 13-14. אבל פיץ’, שכנראה אהבה אותנו מדי בשביל ללכת ולהשאיר אותנו לבד, התעקשה להשאר. היא התבגרה והזדקנה, אבל לא איבדה את החן שלה.

  היא כן איבדה, לאט לאט, את צעירותה. בשנתיים האחרונות היא איבדה, לאט אבל בטוח, חלקים גדולים ממסת גופה. היא נהיתה קטנה ורזה. בשבועות האחרונים גם חלק מהפרווה שלה נשרה. היא לא נשארה עירומה לגמרי, אבל מי שהיתה בימי הזוהר שלה כדור פרווה מפואר הפכה למעין יצור קטן, רזה, עם מעט פרווה ועיניים שנראו גדולות יותר ממה שהיו בצעירותה.

  ועדיין, העיניים האלה הראו את אותה אהבה. היא המשיכה להכיר אותנו, לאהוב אותנו, לגרגר כשנתנו לה ליטופים. היא עקבה אחרינו מחדר לחדר, היא העירה אותנו בבוקר בדרישות לליטופים (ואוכל), היא הסתכלה עלינו במבט לא מבין כנפרדנו ממנה לשלום כל פעם שהיינו צריכים לצאת מהבית.

  כבר כתבתי ששום דבר לא נשאר לנצח. השבועיים האחרונים הביאו עימם בעיות רפואיות, שסחטו מפיץ’ את כל מעט הכוחות שעוד נשארו לה. לטובתה אגיד שגם כשהיא גססה – היא עשתה את זה בסטייל. גם כשהיא לא הצליחה ללכת היא עדיין דאגה לגרגר ולשמוח, והיא נשארה אותה חתולה נהדרת ואוהבת כמעט עד רגעיה האחרונים.

  אבל גם זה נגמר. בסוף נגמר לה הכח. אחרי כמה שעות בהן היא בעיקר שכבה ללא תנועה ובהתה באוויר, הבנו שאין למה למתוח את חייה עוד. האהבה הלכה לה מהעיניים. מדי פעם היא העיפה בנו מבט והעיניים שלה אמרו, הפעם, רק “אני עייפה”. אז לקחנו אותה לרופא, בפעם האחרונה, ועזרנו לה ללכת לישון.

  20 שנה עם מישהו, אפילו שהוא רק חתול, זה משהו שלא הולך ברגל. יקח לי זמן להבין מה בדיוק עושים בלי פיץ’. את מי מחפשים ללטף כשקמים בבוקר, ולמי אומרים להתראות לפני שיוצאים מהבית, ומי יאהב אותך בלי שום גבולות בכל רגע בחייו. אבל למרות זאת, העובדה שחסכנו לה ימים אחרונים של סבל, ושנתנו לה ללכת בכבוד, נותנת לי לפחות זכרון אחרון טוב – אני אזכור אותה כמו שהיא הייתה עד הסוף – מתוקה, קטנה, אוהבת.

  

  מחר בבוקר נקפוץ ליום האימוץ של SOS חיות בהרצליה. לא בטוח שאמצא שם חתולה אחרת שיהיה ביננו קליק. אני עדיין זוכר את הקליק שהיה ביני ובין פיץ’, כשהלכנו לראות אותה בפעם הראשונה כשהייתי בן 8 ומשהו. היא היתה פרוותית וחמודה, אבל בגלל שהיא גם היתה פחדנית ולא אהבה ילדים היא לא ממש הסכימה להתקרב אליי, עד שמצאתי איזה ענף דק וארוך של אחד העציצים שהיו לבעלים הקודמים שלה, והיא הסכימה לשחק איתו ואיתי. הסתכלתי עליה כשהיא רדפה אחרי הענף וניסתה בכל כוחה לתפוס אותו – וידעתי, למרות שהייתי רק בן 8, שזאת החתולה שלי.

  מקווה שאצליח לשחזר את ההרגשה מחר, או בימים הקרובים, ושאמצא יצור פרוותי ומגרגר שיצליח למלא את השקט המוזר שיש עכשיו בבית. אפילו אם החתולה הבאה שלי תהיה רק עשירית ממה שפיץ’ היתה – זה יעשה אותה החתולה (השניה) הטובה בעולם.

• 21:54

  פיץ’

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  כל מיני אנשים, שלא באמת מבינים מה הם אומרים, יספרו לכם שחתולים לא יודעים להראות אהבה. “זו חיה מפונקת ואנכית!”, הם יגידו, “הם רק רוצים שתיתנו להם אוכל ותלטפו אותם, ובתמורה הם, במקרה הטוב, יהרסו לכם את הספות ויעשו לכם פיפי על הריצפה”.

  האנשים האלה, כאמור, לא מבינים כלום. פיץ’, שהיתה החתולה הכי טובה בעולם, ידעה לאהוב. היא אהבה אותי, ואת ההורים שלי, ואפילו את החברים הקרובים, שהיו מגיעים לעיתים קרובות לבקר. היא החזירה את כל האהבה שהיא קיבלה בצורת גירגורים, ליקוקים, אמירת “מיאו” – אבל בעיקר בצורה הזאת שרק מי שיש לו חתול יוכל להעריך – מבט אוהב.

  כשאנשים שלא הכירו את פיץ’ ראו אותה לראשונה הם התעקשו שיש לה מבט רשע בעיניים. היו אלה שחשבו שהיא נראית כמו חתולה רשעה של סרטי פשע, סטייל החתול הלבן של הבוס הגדול בסדרת האנימציה המיתולוגית “שוטרים וגנבים”. אני הסתכלתי עליה ולא הבנתי על מה הם מדברים. העיניים שלה היו תמימות ומלאות אהבה. הן הכירו אותי (ואת שאר אלה שהיא אהבה), קיבלו אותי, אהבו אותי.

  אבל, שום דבר לא נשאר לנצח. פיץ’ הגיעה אליי כשהייתי בן פחות מ-10, וגם אז היא כבר לא היתה גורה. לפני כחודש היא חגגה, לפי הווטרינר שלנו, יום הולדת 20. שזה הישג מכובד לחתולים, שבדרך כלל מוותרים על החיים בסביבות גיל 13-14. אבל פיץ’, שכנראה אהבה אותנו מדי בשביל ללכת ולהשאיר אותנו לבד, התעקשה להשאר. היא התבגרה והזדקנה, אבל לא איבדה את החן שלה.

  היא כן איבדה, לאט לאט, את צעירותה. בשנתיים האחרונות היא איבדה, לאט אבל בטוח, חלקים גדולים ממסת גופה. היא נהיתה קטנה ורזה. בשבועות האחרונים גם חלק מהפרווה שלה נשרה. היא לא נשארה עירומה לגמרי, אבל מי שהיתה בימי הזוהר שלה כדור פרווה מפואר הפכה למעין יצור קטן, רזה, עם מעט פרווה ועיניים שנראו גדולות יותר ממה שהיו בצעירותה.

  ועדיין, העיניים האלה הראו את אותה אהבה. היא המשיכה להכיר אותנו, לאהוב אותנו, לגרגר כשנתנו לה ליטופים. היא עקבה אחרינו מחדר לחדר, היא העירה אותנו בבוקר בדרישות לליטופים (ואוכל), היא הסתכלה עלינו במבט לא מבין כנפרדנו ממנה לשלום כל פעם שהיינו צריכים לצאת מהבית.

  כבר כתבתי ששום דבר לא נשאר לנצח. השבועיים האחרונים הביאו עימם בעיות רפואיות, שסחטו מפיץ’ את כל מעט הכוחות שעוד נשארו לה. לטובתה אגיד שגם כשהיא גססה – היא עשתה את זה בסטייל. גם כשהיא לא הצליחה ללכת היא עדיין דאגה לגרגר ולשמוח, והיא נשארה אותה חתולה נהדרת ואוהבת כמעט עד רגעיה האחרונים.

  אבל גם זה נגמר. בסוף נגמר לה הכח. אחרי כמה שעות בהן היא בעיקר שכבה ללא תנועה ובהתה באוויר, הבנו שאין למה למתוח את חייה עוד. האהבה הלכה לה מהעיניים. מדי פעם היא העיפה בנו מבט והעיניים שלה אמרו, הפעם, רק “אני עייפה”. אז לקחנו אותה לרופא, בפעם האחרונה, ועזרנו לה ללכת לישון.

  20 שנה עם מישהו, אפילו שהוא רק חתול, זה משהו שלא הולך ברגל. יקח לי זמן להבין מה בדיוק עושים בלי פיץ’. את מי מחפשים ללטף כשקמים בבוקר, ולמי אומרים להתראות לפני שיוצאים מהבית, ומי יאהב אותך בלי שום גבולות בכל רגע בחייו. אבל למרות זאת, העובדה שחסכנו לה ימים אחרונים של סבל, ושנתנו לה ללכת בכבוד, נותנת לי לפחות זכרון אחרון טוב – אני אזכור אותה כמו שהיא הייתה עד הסוף – מתוקה, קטנה, אוהבת.

  

  מחר בבוקר נקפוץ ליום האימוץ של SOS חיות בהרצליה. לא בטוח שאמצא שם חתולה אחרת שיהיה ביננו קליק. אני עדיין זוכר את הקליק שהיה ביני ובין פיץ’, כשהלכנו לראות אותה בפעם הראשונה כשהייתי בן 8 ומשהו. היא היתה פרוותית וחמודה, אבל בגלל שהיא גם היתה פחדנית ולא אהבה ילדים היא לא ממש הסכימה להתקרב אליי, עד שמצאתי איזה ענף דק וארוך של אחד העציצים שהיו לבעלים הקודמים שלה, והיא הסכימה לשחק איתו ואיתי. הסתכלתי עליה כשהיא רדפה אחרי הענף וניסתה בכל כוחה לתפוס אותו – וידעתי, למרות שהייתי רק בן 8, שזאת החתולה שלי.

  מקווה שאצליח לשחזר את ההרגשה מחר, או בימים הקרובים, ושאמצא יצור פרוותי ומגרגר שיצליח למלא את השקט המוזר שיש עכשיו בבית. אפילו אם החתולה הבאה שלי תהיה רק עשירית ממה שפיץ’ היתה – זה יעשה אותה החתולה (השניה) הטובה בעולם.

• August 18, 2010
• 14:24

  עידו רוזנבלום עדיין בשוק

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  את האמת – זו לא אשמתו של עידו רוזנבלום. הוא בסך הכל העלה שלוש נערות אתיופיות למונית הכסף שלו, זרם איתן, פלירטט איתן, הגיב לשטויות שלהן – קיצר, עשה מה שהוא תמיד עושה. איך הוא היה אמור לדעת שהפלירטוטים הלא מזיקים יביאו להתנהגות שתגרום לישראלים טובים ברחבי הארץ לחשוב שהנערות הינן נערות ליווי?

  ובתכל’ס, זו גם לא אשמת האתיופיות. בסך הכל עלו למונית, נתקלו בעידו רוזנבלום הח-תייייך, פלירטטו איתו כמקובל, אולי קיוו בסתר ליבן שבשבילן יסכים העידו לעזוב את היונית, צחקו, ענו על כמה שאלות וירדו. איך הן היו אמורות שבעקבות הנסיעה הנחמדה הזאת תחשוב הארץ שהן נערות ליווי, והן יפוטרו מעבודתן?

  ובסופו של דבר, גם הבוסים של אותן אתיופיות, שפיטרו אותן בעקבות השידור, לא אשמים. בהתחלה חשבו שהבוסים פיטרו בגלל החשד שהן נערות ליווי, אבל במהרה נמצאה סיבה הגיונית יותר: נערות ליווי או לא, במהלך הנסיעה במונית הכסף הסתתרו הנערות ממישהו שעבר ברחוב. כשעידו רוזנבלום שאל לפשר הדבר, הן ענו לו שהן הבריזו מהעבודה והבחור ברחוב הוא הבוס שלהן. לא צריך להיות סרסור כדי לפטר עובדות שמזייפות ימי מחלה ואז מספרות את זה לעולם בפריים-טיים.

  וביננו, גם עורך התוכנית לא אשם. אז נכון, הוא ערך, ככה בסבבה שלו, פרק קצת מניפולטיבי, התיז עוד קצת עשן לעבר העיסוק הלא מוגדר של הבחורות, גירה את הקהל לחשוב שוואו, הבחורות האלה ממש, אם היינו באילת, היו יכולות להיות שלנו תמורת חופן מזומנים.

  והקהל? צופי התוכנית? הו, הם בטוח לא אשמים. הטלוויזיה המסחרית גורמת לטמטמת מרוכזת מצד צופיה בצורה מכוונת ואכזרית – תנו לנו להגיד לכם מה לחשוב, מה לאהוב, על מה לדבר. זה קצת מתנשא להגיד שהקהל הם רק כבשים תועות, ושצופי מונית הכסף לא מבינים מניפולציות עריכתיות מה הן – ועדיין. מונית הכסף היא חלק ממגמה כלל תקשורתית, ואין להאשים את אלה שנפלו בפח שהטמינו להם לפני שנות שידור רבות.

  כנראה אין אשמים בסיפור הזה. ניצול טלוויזיוני, שלוקח אנשים תמימים והופכים אותם לבדיחה – קיים כבר שנים רבות. זה חלק מהחוקים הלא כתובים של עולם הבידור. רוצה להיות כוכב? זרוק את הכבוד העצמי שלך לפח. גם נינט, הסופר-סטארית, זכתה בחלק לא מבוטל מאהדת הציבור בזכות כמה קילוגרמים עודפים באיזורים הלא נכונים.

  ועדיין, יש כאן שיעור מאלף בכוחניות של הטלוויזיה, ולמען הדיוק – של זכיינית מסויימת מאוד בטלוויזיה. שבוע לאחר המקרה המקורי, שלח רוזנבלום התנצלות בפרק העוקב של מונית הכסף. ההתנצלות, שוודאי נוסחה בזהירות על ידי אנשי יחסי הציבור והמחלקה המשפטית של הזכיינית ולא על ידי רוזנבלום עצמו, מראה טוב מאוד את הכוחניות המדוברת.

  “לפני סיום, בשבוע שעבר שידרנו כאן קטע מקסים עם שלוש בחורות שעלו למונית באילת. כל כוונתנו היתה להעביר את הכיף שבקטע וחשוב לנו להגיד שלא היתה שום רמיזה או אמירה שיש בה כדי לפגוע באותן בנות. אם מישהו נפגע מהתוכנית אנחנו מצטערים. רצינו שאותן בנות יגיעו שוב למונית לקטע נוסף, והן סירבו. בכל מקרה אנחנו מכבדים אותן ומאחלים להן כל טוב”ֿ

  טוב, זה היה קטע מקסים! הכל היה כיף! לא הייתה שום רמיזה או אמירה כדי לפגוע! אבל אם מישהו כן נפגע (לא באשמת מונית הכסף! כי היא הרי לא שידרה שום רמיזה או אמירה!) הם מתנצלים. ובכלל, כפיצוי הם הציעו לבנות את כרטיס הזהב חזרה ללב הפריים טיים – לבוא ולהשתתף שוב במונית הכסף! לעבור עוד השפלות! לתת לזכיינית להרוויח עוד קצת כסף, לגזור קופון נוסף מהסיפור! והן סירבו!!! סירבו!!!!!! לא מסרבים לדון קשת. אבל בכל מקרה, למרות הסירוב (!) קשת מכבדת אותן. שזה יפה ומכובד. הן גם מאחלים להן כל טוב, שזה בכלל מרגיע.

  רוזנבלום “שכח” להתייחס לכך שבקשת העלו את הפרק המדובר לפורטל סלולרי עם הכתובית “נערות הליווי“. להאשים את העם ואת הבנות בקריאה מוטעית של הטקסט זה דבר אחד – אבל ברגע שגם עובד החברה ששידרה את הטקסט פירש אותו בצורה זאת – זו כבר אינה טעות.

  יאה יהיה עם קשה יקחו אחריות על המקרה. יודו פעם אחת בכח העצום שיש להם. “זו טלוויזיה, בייבי”, הם יכולים להגיד: “ולפעמים מה שנראה כהלצה תמימה בחדר העריכה יוצא מפרופורציות לאחר השידור. לא הייתה לנו כוונה לפגוע או להעליב, אנחנו מתנצלים בפני הבנות, ומבטיחים לפעול כדי שמקרים כאלה לא ישנו” הייתה יכולה להיות תשובה לא פחות דיפלומטית, אבל הרבה יותר מציאותית.

  אבל נו, למה שקשת תיקח אחריות? זו בכלל לא אשמתה. זו הרצפה שעקומה.

• August 04, 2010
• 21:07

  מצטערים על מותך. אולי אתה רוצה לקנות מצבה?

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אז מסתבר שאני מת. או לפחות, שמישהו מת. או משהו.

  אתמול בצהריים המוקדמות צלצל הטלפון בבית. אחד מהיתרונות הגדולים של לעבוד בחוץ הוא שמפספסים את השיחות האלה, שהן ב-99 אחוזים שיחות טלמרקטינג כאלה או אחרות. אבל לאחרונה חזרתי לעבוד מהבית, ועכשיו אני מצליח לדוג כמעט כל שיחת טלפון שמתבצעת לקו הבזק הביתי. כך או כך, מהצד השני נשמע קול לא מוכר. “שלום, הגעתי למשפחת ארז?” הוא שאל.

  אני כבר רגיל לכאלה שמתבלבלים. בכל זאת, “ארז” “רונן”, שני שמות שכל אחד מהם יכול להיות פרטי או משפחה. אז תקנתי אותו בנימוס. “זו משפחת רונן. אתה מדבר עם ארז. אפשר לעזור?”. הבחור בצד השני התנצל על הטעות. “זה בקשר למצבה”, הוא אמר. הייתי סקרן, אז עניתי לו “אוקיי”, והוא המשיך.

  “אנחנו כאן בחברת (הכנס את השם של החברה כאן, אני לא זוכר אותה וגם אם הייתי לא הייתי כותב) רוצים להציע לכם מצבה. אנחנו עושים גלעדים בראש קצת אחר, קצת שונים, ורצינו לבדוק אם אולי תהיו מעוניינים”. בשלב הזה כבר בישרתי לאיש שכנראה יש לו טעות. הוא נשמע מבולבל. “הייתה לוויה לארז רונן לפני יומיים בבית העלמין ברעננה”, הוא אמר לי. “אבל אני חי”. אמרתי לו. “אתה בטוח?” הוא שאל.

  הסברתי לו את ההגיון הפשוט. “נכון אנחנו מדברים עכשיו?”. “נכון.” “אז אני חי, אחרת לא היינו יכולים לדבר”. שתיקה קלה מהצד השני, עד שלבסוף המצלצל המסתורי הסכים איתי. “אתה צודק”. “כן, אני חי”, עניתי, והוא אמר בקול שמח “ברוך השם!”. לאחר מכן הוא הסביר שכנראה אני חולק שם עם עוד מישהו שגר, או לפחות נקבר, ברעננה, ומכאן הטעות. הוא איחל לי חיים ארוכים (לול!) וסיימנו את השיחה, שללא ספק יכולה להיות מוכתרת כשיחה ההזויה ביותר לשנת 2010 עד כה.

  כך או כך, אני לא יודע מה יותר מטריד אותי בכל הסיפור הזה: העובדה שמישהו חשב שאני מת, או העובדה שגם שאחרי אמות זה עדיין לא ימנע מכל מיני אנשים זרים לנסות למכור לי דברים בטלפון.

• July 18, 2010
• 9:45

  תפוחים ופרופורציות

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  ” – היי, תראו, יש לו אפל!

  - תפסו אותו!

  - תראו לו מה זה!”

  (ציטוט מתוך הסרט התיעודי העתידי: כך תעשה לחובב אפל)

  כת התפוח. ככה מכנים את אלה שנפלו בקסמה, או בקללתה, של חברת האלקטרוניה שמנהל בימים אלה סטיב ג’ובס. התסמינים של החברים בכת, לכאורה, ברורים ובהירים כשמש: אובבססיה למוצרים שמוציאה החברה, קנייה מיידת של כל מחשב / נגן / גאדג’ט חדש, אמונה עיוורת בג’ובס וידיעה מסתורית כי לא משנה כמה חמור הסרטן שלך – אפשר להרפא ממנו.

  רק מה, לאחרונה נראה שיש כת תפוח נוספת, ושכוחה עולה עשרות מונים על זה של המקורית. כי הטרנד היום, חברים, הוא לא לאהוב את אפל. הטרנד היום הוא לשנוא את אפל, ולבוז לכל משתמשי מוצריה. כת התפוח? נסו את כת התפוח הרקוב.

  עכשיו, וידוי: אני מחבב, מאוד, את חברת אפל. לא הייתי מכנה את עצמי מעריץ עיוור, אבל אני כן בעלים של מחשב נייד של החברה, אייפון דור שלישי ובקרוב גם iPad, שהחלטתי לרכוש אחרי כמה שעות בהן שיחקתי עם המכשיר והבנתי שככל הנראה הוא יתאים לשימושיי באופן כללי. וזה גם העניין המרכזי. אני קונה מוצרים של אפל כי אחרי בדיקות מקיפות הגעתי למסקנה שהם הכי מתאימים לי. מערכת ההפעלה שלהם נותנת לי את הפתרון הטוב ביותר לסוג העבודה שאני עושה במחשב, הטלפון הנייד שלהם ענה על כמה דרישות בסיסיות שיש לי ממכשיר נייד בצורה שאף מכשיר אחר שבדקתי לא הצליח לענות עליהן, וה-iPad הוא המכשיר הראשון ביקום שיאפשר לי לקרוא קומיקס אלקטרוני בצורה מעולה כשאני שוכב במיטה (ורק בשביל זה הוא שווה, בשבילי, את המחיר שלו. מוזר אבל נכון).

  מצד שני, ברור לי שזה שהמוצרים של החברה הזאת קולעים לטעם שלי לא אומר עליהם שום דבר חוץ מזה שהם קולעים לטעם שלי. אני לא חושב שמדובר במכשירים שמימיים שיביאו שלום לעולם, אני לא משוויץ בהם ומגלגל עיניים בפני כל משתמש Windows שאני רואה ברחוב, ואני ממש ממש לא ממליץ לאחרים לקנות בלי לחשוב פעמיים iPad (כי בתכל’ס, ללא האובססיה לקומיקס, אני לא חושב שהייתי קונה לי אחד). איש איש וטעמו, איש איש וצרכיו.

  וזה, כנראה, הבדל שאולי קיים ביני לבין חברים סטנדרטים יותר בכת התפוח הנ”ל, אבל גם אם האחרונים קיצוניים יותר – העליהום שקם עליהם / עלינו בחודשים האחרונים נראה לי פשוט חסר כל פרופורציות. לפני מספר שבועות, כשאפל הציגו במסיבת העיתונאים את האייפון החדש (עוד עליו בהמשך), צייץ בחור שאני מעריך ומחבב מילת גנאי שקושרה לכל מי שצופה במסיבת העיתונאים הנ”ל בשידור חי. אדם אחר שאני מעריך ומחבב כינה לאחרונה את כל מי שרוכש מכשירים של אפל “פראייר”. אני לא מדבר על טוקבקיסטים אנונימיים, אלא על אנשים אינטילגנטיים, נחמדים וחתיכים – שעדיין מרשים לעצמם להכנס לטרנד שמוריד מערכם של חברים על בחירות שהם עשו בעיצוב החיים הדיגיטליים שלהם.

  ונכון, ברור שזה לא אישי, וברור שזה חצי בצחוק (נניח), אבל זה עדיין מטופש ומטומטם. כשאחד מהבחורים שהזכרתי בפסקה הקודמת כתב דבר אחר, על נושא אחר, וחטף בעקבות כך תגובות מאוד לא מחמיאות – הוא מיהר להתגונן ולציין שזו הייתה דעתו, שזה מה שהוא חושב, ושלא צריך להתנפל עליו בגלל זה. מסתבר שהרבה יותר קשה להיות בצד השני, ושגם כשנתקלים בחוסר סובלנות על דברים יחסית קטנים, כמו העדפות טכנולוגיות או דעות על נושאים לא הרי גורל שנכתבות בבלוג – זה עדיין מאוד לא נעים ומרגיש מאוד אישי.

  ואולי את חוסר הפרופורציות הזה ניתן לראות בצורה הטובה ביותר במה שקרה לאפל עם ה-iPhone 4 שלהם. אפל השיקו, ולא בפעם הראשונה, מכשיר לא מושלם, עם בעיה מהותית בעיצוב. הבעיה נבעה ממיקום האנטנה שלו, שגרם לכך שאם אנשים החזיקו את המכשיר בצורה מסויימת באיזורים ללא הרבה קליטה – המכשיר התנתק מהרשת הסלולרית. העיתונאים חגגו, כי זה סיפור טוב: חברה עם רקורד מושלם נופלת מהר האולימפוס שלה בכך שהיא מוציאה מוצר שבור.

  רק מה, העיתונאים הנ”ל לא באמת טרחו לבדוק את ההסטוריה: מעבר לכך שאפל היא חברה עם רקורד ממש לא מושלם, הם התעלמו בהפגנתיות מכך שהדפק העיצובי הזה של האנטנה קיים כמעט בכל טלפון מודרני (וטרחו להזכיר זאת במילים מועטות לאחר אייטמים רבים), ושאמנם אפל מתחו את הדפק הנ”ל לקצה גבול היכולת, אבל שהם ממש לא לבד במערכה הזאת. העיתונאים בארץ גם לא טרחו לבדוק אם התקלה הנ”ל תשפיע על משתמשים בישראל, ארץ שברוכה בשמש וקליטה סלולרית, לפני שהם מיהרו לצאת בהצהרות על כך שהמכשיר לא תקין.

  במסיבת העיתונאים שכינס ביום שישי, סטיב ג’ובס נראה בעיקר מופתע מחוסר הפרופורציות אליו העניין הזה נופח. הוא באמת נראה כאילו הוא חושב משהו כמו, “רגע, דווקא על השטות הזאת נטפלים אלינו?”, וחשף את מה שכל בן אדם עם טיפה פרופורציות כבר ידע: מוצרים טכנולוגיים כמו טלפונים הם לא מושלמים. ניתן לפתור את התקלה בצורה מאוד פשוטה וזולה (שהפכה לחינמית), אבל גם ככה היא משפיעה על אחוז אפסי מהלקוחות. זה לא שהמוצר מתפוצץ לאנשים בידיים, הופך לשקרניק שרוצח בני אדם או, חלילה, מתחיל לנגן באקראי שירים של ג’אסטין ביבר. למעשה, זה לא שהוא לא עושה מה שמכשירים אחרים עושים כבר במשך שנים. אולי, כמו שאפל נוהגים להגיד, הוא עושה את הדפק הזה קצת יותר טוב ממכשירים אחרים, אבל מכאן ועד למה שעשו מזה יש דרך ארוכה.

  אבל נו, פרופורציות? עזבו אתכם מפרופורציות. חברי כת התפוח הרקוב ימשיכו להאחז בזוטות כאלה כדי שלא יצטרכו להודות באמת שהם לא מצליחים להבין או להתחבר אליה. שהמוצרים של אפל מצליחים לא כי הצרכנים שלה הם זומבים חסרי מוח או פראיירים – אלא כי המוצרים שלה פשוט מתאימים לצרכנים שלה (כמובן שזומבים כאלה קיימים – אבל בימינו הם קיימים לכל חברה או מוצר, ואפל לא נבדלת גם כאן). לא יותר ולא פחות. אבל נו, למה אתם מצפים? להשתמש במוצרים של אפל זה הכי סחי, לא פלא שההמון הזועם יוצא נגדנו.

  פאקינג היפסטרים.

• July 07, 2010
• 0:16

  בזק – כי הכי טוב לעבוד עליך כשאתה בבית

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  כשעבדתי בשירות הלקוחות של yes לפני שנים אחדות, צמד מילים היו חוזרים על עצמם פעמים רבות: הבטחות ברכישה. ככה כינינו בחברה מקרים בהם נציג מכירות הבטיח ללקוח פוטנציאלי הבטחות ללא כיסוי כדי שזה יתרצה ויחתום על חוזה התקשרות. קיצר – זו מכבסת מילים ל”נציג שלנו שיקר ללקוח, עכשיו הוא כועס, בואו נראה מה אפשר לעשות”. yes דאגה להגיד ללקוחות הכועסים אז כי היא מתנערת מנציגי המכירות השקרנים האלה, ושאם התלונות על אותן הבטחות ברכישה יתגלו כנכונות, החברה תדאג להפטר מהם. ברוב המקרים, אגב, הדבר אפילו לא היה נחוץ: רוב נציגי המכירות השקרנים היו כאלה שבכל מקרה התכוונו לעזוב את העבודה, וניצלו את החודש האחרון כדי לנסות לגייס כמה שיותר לקוחות בדרכים מפוקפקות וכך להרוויח בונוס שמנמן בצ’ק האחרון שלהם.

  לפני מספר ימים, בשעת ערב מוקדמת, קבלתי טלפון למספר הבזק שאני מחזיק בבית. באופן כללי, שני אנשים בלבד מכירים את המספר הזה – אמא שלי והחברה שלי. אז עניתי, כי אני אוהב את שתיהן. בצד השני של הטלפון הייתה נציגת בזק, שהציגה את עצמה כ”נציגת שימור”, ואמרה שבגלל שאני לקוח וותיק ונאמן ובלה בלה בלה, היא מציעה לי חבילת 200 דקות בהנחה. היא טענה שהיום אני משלם על החבילה הזאת סכום מסויים, ושאחרי ההנחה אשלם פחות. נשמע נחמד. ווידאתי שהיא אכן נציגת בזק, והסכמתי. היא תקתקה כמה תקתוקים במחשב, ואז אמרה שהיא גם מציעה לי שירות שיחה מזוהה במחיר מוזל. מכיוון שאין לי צורך בשירות שיחה מזוהה סירבתי. היא שאלה אם אני בטוח. הסברתי לה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאני בטוח ושאיני מעוניין בשירות. היא אמרה “אוקיי תודה להתראות” וניתקה את הטלפון.

  היום קבלתי טלפון נוסף בקו הבזק. על מסך המכשיר האלחוטי שלי הופיע המספר של אמא. בהתחלה שמחתי, כי אמא התקשרה, אבל אז עיקמתי את הפה – למה מופעל אצלי שירות השיחה המזוהה בכלל? הרי הבהרתי לנציגה בצורה ברורה וישירה שאיני מעוניין בו. יכול להיות שהיא הפעילה אותו למרות זאת?

  זה גרם לי לחשוב עוד, ולהזכר שבחיים שלי לא נרשמתי לעבר לשום חבילת 200 דקות, והיא הרי אמרה “היום אתה משלם עליה ככה וככה וככה” כשהיא הציעה לי את המחיר המוזל. מכיוון שהיא התקשרה אליי הבית, בשעת ערב נינוחה, מחברה מכובדת (יחסית) כמו בזק לא חשדתי לרגע שהיא עובדת עליי בעיניים. הרי לא שילמתי שום דבר על החבילה הזאת כי היא בחיים לא הייתה מופעלת אצלי – ככה שגם אם קבלתי אותה בהנחה – הרי עדיין הוספתי תשלום קבוע למנוי החודשי. תאמינו לי שאם הנציגה הייתה מסבירה לי את זה ככה הייתי מסרב גם לחבילת הדקות – כי איני זקוק לה באמת.

  זה הזכיר לי את ה”הבטחות ברכישה” האלה של יס. נראה שנפלתי קורבן לכאלה. נציגת upsale שככל הנראה עושה בונוסים על שדרוגים פנתה אליי, שיקרה לי בפנים, הוסיפה לי שירותים שאיני צריך במרמה ובשקר, אחד מהם אחרי שהבהרתי לה במפורש שאיני מעוניין בו. שחזרתי את השיחה הזאת בראשי מספר פעמים, ואין לי ספק שלא מדובר בחוסר הבנה מצער. הנציגה הבינה טוב מאוד שאיני מעוניין בשירות והיא הפעילה אותו בכל זאת. היא גם גרמה לי להבין שהיא מעניקה לי הנחה על מוצר שאני כבר משלם עליו כשלמעשה היא הוסיפה לי מוצר חדש לגמרי לשירות.

  אין לי ספק שבשיחה עם נציגת השירות שאקיים מחר, היא תתנצל ותגיד שהיא תשלח תלונה ושיטפלו בזה (אין צורך, אני בעצמי אשלח תלונה, עם העתקים למשרד התקשורת וההמונה להגנת הצרכן), ושהחברה מתנערת ממקרים כאלה וכו’. אבל כמו במקרה yes, אני תוהה עד כמה באמת חברה שמודל התגמול של נציגיה גורם להם “למכור בכל מחיר” יכולה לטעון בכנות שהיא מתנערת מהמקרים הנ”ל. אם היא הייתה באמת רוצה להתנער, היא הייתה משנה את שיטת הבונוסים, ומטפלת במקרים כאלה בצורה אקטיבית, לא רק כשלקוחות מתקשרים להתלונן לאחר מעשה.

  יובל דרור שיתף את קוראי הבלוג שלו בחוויות לא נעימות שהוא עבר במסגרת מעבר הדירה שלו, ועל איך אנשי הגז והנקיון עבדו עליו, שיקרו לו וגבו ממנו כספים שלא היו אמורים להיגבות. “איך הגענו למקום הזה שבו כל מי שנכנס אליך הביתה מנסה לגנוב אותך? איך הגענו למצב הזה בו כל איש מקצוע מנסה לדפוק אותך? מתי אנשים איבדו את ההגינות הבסיסית שלהם והחלו להתנהג כמו חיות אדם האחד כלפי השני?”, הוא כותב.

  ואני לא מבין למה הוא כל כך מופתע. אנשי המקצוע לא המציאו כלום. הם רק מחקים את החברות הגדולות, המונופוליסטיות, שהוכיחו שניתן לעשות רווחים של מליונים באותן דרכים בדיוק. חברות כמו בזק, yes וכמובן חברות הסלולר והאינטרנט עושות זאת הרי במשך שנים, ואף אחד – לא הלקוחות ולא הרגולטורים – באמת נוקטים באמצעים שימנעו את זה. אם כך, למה לאנשי המקצוע הפרטיים להתנהג אחרת?

• May 13, 2010
• 23:18

  נראה אתכם מנצלים את זה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  קטע קסום ב”נראה אותך”, שעשועון המתחיחות החדש של “קשת”, בו שי גולדשטיין ואבי נוסבאום תופסים זוגות שיושבים במסעדה, “מגייסים” אחד מהם וגורמים לו לעשות כל מיני משימות שונות ומשונות מבלי שבן זוגו המופתע יבין שמשהו לא בסדר. או כפי שאהוד הגדיר את זה - יגאל שילון במיטבו.

  אז מה ראינו שם? זוג מבוגר, שנשוי כבר למעלה מ-50 שנה, הגיע למסעדה. גולדשטיין ונוסבאום תפסו את האישה, גברת נחמדה, שהסכימה בגמגומים ולא הצליחה להפסיק לצחוק לרגל המשימות המטופשות שהטילו עליה (לשכנע את בעלה ללכת איתה להופעה של איל גולן, למשל). הבעל איכשהו לא גילה, והזוג יצא עם 2,500 שקלים. כשהם עלו לחדר ההפקה בקומה השנייה של המסעדה לשיחת הסיכום עם המנחים, התרחש הרגע הקסום.

  האישה, שעדיין ציחקקה ממבוכה, פשוט לא הצליחה להפסיק להתנצל. לא בפני בעלה, אלא בפני המנחים. “אני מצטערת אם הרסתי לכם”, היא אמרה שוב ושוב, בכנות אמיתית ונוגעת בלב, “אני פשוט לא טובה בדברים האלה, אני מצטערת שהרסתי”.

  וזה קסום, כי זה דבר אחד כשהטלוויזיה מנצלת אנשים ליצירת דרמות יש מאין ועשיית רייטינג בשעשועונים מטופשים, אבל זה דבר אחר לגמרי לגרום לאנשים הנ”ל לא רק לא להבין שהם מנוצלים - אלא להאמין שהם עצמם ניצלו את הטלוויזיה ועוד להתנצל על זה.

  
• April 12, 2010
• 13:30

  חרם שמאלני על צומת ספרים

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  ידידתי אלה שלחה הבוקר מייל המוני לחבריה (ב-bcc, כי היא בחורה לעניין ולא ספאמרית) על הפרשה האומללה של הוצאת “הספרון הכחול” מסניפי צומת ספרים עקב לחץ של גורמי ימין (לינק לפרשה בהמשך). מכיוון שהיא ניסחה בדיוק את מה שהיה לי להגיד על זה, ביקשתי את רשותה לפרסם את תוכן הדברים גם כאן:

  שלום חברים,
  דבר ראשון: התנצלותי בפני מי שקיבל את המייל הזה בניגוד לרצונו. אם קבלתו מפריעה לכם, שלחו לי מייל ולא אשלח לכם מייל קבוצתי פוליטי לעולם (וכידוע אני לא שולחת מיילים פוליטיים כמעט בכלל).

  ולעניין לשמו התכנסנו: אתמול צומת ספרים הורידה מהמדפים את הספרון הכחול, מניפסט השמאל הלאומי שכתבו שמואל הספרי ואלדד יניב (לא לבלבל עם אלדד זיו). זה מסמך בוטה (יש שיאמרו יותר מדי בוטה, יש שיאמרו פחות מדי) הכתוב מנקודת מבט ציונית- שמאלנית הרלבנטיות לימינו. הספר התחיל להימכר בימים האחרונים יחד עם דגל ישראל מגנטי בש”ח אחד, על-מנת שיגיע לכמה שיותר אנשים לפני יום העצמאות.

  מעבר לזה שאני ממליצה לכם לקרוא את המסמך בלי קשר (לינק למסמך, זהירות - PDF כבד) ולהעביר אותו לכל מי שנראה לכם שזה יעניין אותו (ציוני (בעבר או בהווה) ו/או שמאלני (בעבר או בהווה)), רציתי להפנות את תשומת לבכם לכך שצומת ספרים הורידה מהמדפים ספר ציוני בגלל לחץ ציבורי-דתי (כתגובה להתבטאויות בוטות לגבי מתנחלים).

  (אין לי פייסבוק, לכן אני לא פותחת קבוצה שקוראת לחרם על צומת ספרים עד שיחזירו את הספר ושולחת לכם מייל.) אני לא הולכת לקנות בצומת ספרים (חרם כלכלי של שמאלנים. מתי שמעתם כאן על כזה דבר לאחרונה?), וגם חשבתי להתקשר לסניפים שלהם (5 סניפים ביום?) ולבקש להזמין את הספר ולומר להם שאני לא קונה אצלם עד שיחזירו אותו. אם בכיף שלכם לעשות את אותו הדבר (או למחות בדרך אחרת),זאת רשימת הסניפים. לי זה נראה חשוב מאין כמותו.

  כתבה של גדי טאוב על ההתארגנות הפוליטית בעקבות פרסום הספרון הכחול

  מאז שליחת המייל נודע לאלה גם על קבוצת פייסבוק שכבר נפתחה בעניין.

  
• April 02, 2010
• 13:22

  השביתה שלא הייתה (על מתיחות לא מוצלחות)

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  לפני יומיים החלטתי, למרות חופשת הפסח, לקפוץ לרגע לתיבת הדואל האוניברסיטאית שלי ולבדוק אם יש שם דברים חדשים חשובים. התיבה בדרך כלל מפוצצת בספאם של החוג בו אני לומד, שרובו אינו נוגע לי, לכן אני משתדל לבדוק אותה לעיתים רחוקות. אבל משהו גרם לי להכנס לשם הפעם, וכותרת של אחד המיילים גרמה לי לסנן בפאניקה “אוי שיט”.

  “שביתת סטודנטים עם החזרה מחופשת פסח”, הרכיז המייל שנשלח ממחלקת ההסברה של אגודת הסטודנטים. המייל הכריז על שביתה עקב כוונתו של משרד האוצר להעלות את שכר הלימוד. שביתות הסטודנטים המהוללות בארץ כבר מזמן עברו כל גבול של הגיון, ונראה שהפכו מכלי מחאה לגיטימי לכלי מנדטורי שמאפשר ל”נבחרי הסטודנטים” להאריך את חופשות הסמסטר בלי הרבה מחשבה מראש על התוצאות הנלוות. כך, שביתות הסטודנטים הגדולות של השנים שעברו כמעט דפקו ללא מעט אנשים שאני מכיר את התואר, וגרמו בסופו של דבר לירידה משמעותית באיכות הלימודים שלהם באותם שנים. אני, איכשהו, התחלתי ללמוד בשנה ללא שביתה, אבל המחשבה של קיצוץ בסמסטר ב’, הדליל בפני עצמו, לא עשתה לי טוב. לאוניברסיטה נרשמתי כדי ללמוד. לא כדי לנפוש, לא כדי לבלות על הדשא. ללמוד.

  וכאחד שרוצה ללמוד, אני גם לא מתנגד, בסופו של דבר, לעלייה בשכר הלימוד. עלייה כזו אמנם צריכה לבוא ביחד עם תוכנית כלכלית מורחבת, שתיתן לסטודנטים נזקקים יותר אפשרויות למלגות ולהלוואות מהבנק, אבל בגדול כל מה שירים עוד קצת את רמת ההוראה הלא כל כך גבוהה שקיימת כיום באוניברסיטה, ואולי גם ישאיר חלק מהסטודנטים שלא באמת מעוניינים ללמוד (ויש המון כאלה) מחוץ לקמפוס - הוא דבר חיובי לדעתי, גם אם הוא יכאב קצת בכיס.

  כך או כך, שביתה. שיט. עד שראיתי את המייל האחרון ששלחה האגודה, שסיפר לנו שהשביתה לא הייתה ולא נבראה, ומדובר היה רק במתיחה של האחד באפריל, שמטרתה לגרום לאנשים להתגייס לטובת חוק הצעירים שהאגודה מנסה לקדם.

  קראתי את המייל ההבהרה ולא האמנתי.

  לא האמנתי שאגודה שמתיימרת להיות רצינית משתמשת במניפולציות כל כך זולות כדי שאנשים ירשמו לטובת פעילות שספק שהם בכלל מבינים מה היא אומרת. ברור שכשאומרים לרוב הסטודנטים “בואו, אנחנו עושים מאבק מגניב, תהיה שביתה, תהיה לכם הזמדנות לבלות במקום על הדשא בהפגנות ולוותר על השיעורים המעיקים האלה, רק צריכים שתחתמו פה שאתם תומכים” - אנשים יחתמו. אני, לתומי, קיוויתי שבהיותה זרוע של מוסד להשכלה גבוהה, אגודת הסטודנטים לא תשתמש באמצעים פוליטיים כל כך זולים כדי למשוך אנשים למטרתה - אלא תשתמש בחינוך, בהסברה, בנסיונות לגרום לסטודנטים להבין, הלכה למעשה, מה כל כך חשוב בחוק הצעירים שהיא מנסה לקדם.

  השימוש בנשק השביתה כמתיחה הוא לדעתי חציית גבול. שביתה היא עניין רציני, שמשפיעה באופן ישיר על כלל הסטודנטים. היא משפיעה לא רק על הלימודים שלהם אלא גם על חייהם האישיים: עבודה, תכנונים לעתיד ועוד. הכפתור האדום שנמצא אצל אגודת הסטודנטים צריך להיות שמור למקרים בהם הם באמת מרגישים כאילו אין ברירה, כאילו זה או שביתה או סוף האוניברסיטה כפי שהם מסכימים לקבל אותה.

  והדבר העוד יותר מרגיז בכל העניין הזה? שמייל האחד באפריל הזה נשלח בכלל ב-31 במרץ בשעה שש בערב. מסתבר שהחבר’ה באגודת הסטודנטים כל כך גאונים, עד שהם אפילו לא יודעים לקרוא לוח שנה כמו שצריך. אני לא יודע איך מרגישים שאר חבריי הסטודנטים, אבל אני מתבייש שאלה האנשים שמתיימרים לייצג אותי.

  
• March 11, 2010
• 18:06

  מה היית עושה אם היית פוגש את חיים הכט ברחוב?

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  פעם הייתה תקופה שכל מיני אנשים אמרו לי שהקול שלי דומה לקול של חיים הכט. זה היה הדבר הכי מעליב שאי פעם אמרו לי. מאז הספקתי לשכוח את זה, עד שראיתי פתאום פרומו לתוכנית החדשה שלו. הפרומו כל כך הגעיל אותי שאפילו לא שמתי לב איך קוראים לתוכנית הזאת (נו, השם שלה היה בסוף הפרומו, כשכבר ממש זעמתי). הקונספט של התוכנית הוא למצוא כמה ישראלים הם אנשים עם לב זהב וכמה מהם חארות של בני אדם. המתודה: בימוי של מקרי קצה במקומות ציבוריים, שיתעד את התגובות של עוברי האורח בעזרת מצלמות נסתרות.

  דוגמאות (אמיתיות לגמרי, מהפרומו): קופאית בסופר שעוברת הטרדה מינית על ידי הבוס שלה, שנושק לה בלחי ומבטיח לה שתקודם אם תהיה “חמודונת”. ילד קטן וחמוד מחפש אוכל בפחי זבל צמוד לשאוורמיה. תינוק בוכה במושב האחורי של רכב נעול. דמיינו קלוז אפים על האזרחים שנקלעים למחזות האימה הנ”ל. דמיינו את ההתלבטות שבעיניים שלהם. דמיינו את הכט, גדול הדמגוגים של התקשורת הישראלית, משבח את אלה שעזרו לדמויות הבדויות, קורא להם צדיקים. עכשיו דמיינו אותו הופך את כל אלה שראו והתעלמו לדמונים, לרשעים, לישראליים מכוערים.

  מפרוייקט לפרוייקט, משנה לשנה, מרשה לעצמו הכט להפוך לשופט ומוציא להורג, משיח מטעם עצמו והזכיינית. אם כשהוא צד אנשי מקצועי רמאים ב”יצאת צדיק” זה עוד היה חינני, ככל שהוא המשיך את הקריירה שלו הוא רק הפך לקיצוני יותר ויותר. הקונספט של התוכנית החדשה שלו מזעזע. האם אדם שלא עוצר את אותו בוס מטרידן בסופרמרקט הוא אדם נורא? אולי הוא פשוט אדם שלא רואה את התמונה המלאה, לא מכיר את הדמויות הפועלות, לא קולט אם מדובר בהטרדה מינית אמיתית או איזשהו הומור פנימי בין שני אנשים שעובדים ביחד (מה שקיים בעולם גם, וזה עם כל הכבוד להטרדות מיניות)? או שאולי הוא מפחד? מה הוא אמור לעשות, בעצם? לפוצץ את המטרידן במכות? לצעוק על הקופאית שתתעורר ותתלונן?

  האם התוכנית מכירה את האזרחים המתעלמים, שוודאי תוציא כאפתיים מגעילים שלא מעניין אותם דבר פרט להם עצמם? לא. הכט לא יודע את המצב הכלכלי או החברתי של קורבנות המלכודת הטלוויזיונית שלו. הוא וודאי לא יתייחס לכך שאנחנו חיים במדינה שצפירה בכביש יכולה לגרור סכין בבטן, כך שאנשים כיום חושבים פעמיים לפני שהם מעירים לאנשים שנתפסים כאלימים.

  מה שהכי עצוב הוא שעיסוק במוסריות בפריים טיים היא, על פניה, דבר חיובי. העולם כולו עובר בשנים האחרונות משבר מוסריות, ועיצוב מחדש של מה נכון ומה לא - והתקשורת ככלל ממעיטה להתעסק בכך בצורה עמוקה מספיק. הבעיה היא שעד שסוף סוף קם מישהו ומתעסק בנושא הזה, המישהו הזה הוא הכט, בחור שההוויה הטלוויזיונית שלו היא בינארית לחלוטין, שדרן שמציג עולם של שחור ולבן. כמה חבל שמוסר פועל בתחומים האפורים דווקא.

  
• March 04, 2010
• 17:11

  העיקר שאין לה ישבנים

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  “קול רענן” מקומונצ’יק חינמי שמגיע לתיבת הדואר שלי כל שבוע מאז שאני זוכר את עצמי, הוא העיתון האידיאלי לקחת לשירותים. אני בטוח שכל מי שעיין בו, או בכל אחד מהעיתונים של רשת “קול ה…” יבין על מה אני מדבר.

  כך או כך, השבוע פורסמה בשבועון כתבה עם השם המבטיח “אני אוהבת אצלו הכל. הוא מדהים בעיניי”, אותה כתבה הכתבת אירית מרק. מכיוון שהכותרת כל כך אינפורמטיבית, החלטתי שאני חייב להמשיך ולקרוא, כדי להבין לפחות מה רוצים ממני. מסתבר שזו כתבה על איילה רשף, אחת המתמודדות שהודחו מ”האח הגדול”, שמתכוננת לעודד את חברה, סער שינפיין, אותו פגשה בבית האח, שיתמודד בגמר היום בערב (את הפרטים הנ”ל אני יודע מהמשנה של הכתבה, אם תהיתם, מה שגם הסביר את ריבוי הפעמים ששמעתי בשבועות האחרונים את השמות “איילה וסער” בדשא באוניברסיטה).

  לא אלאה אף אחד בתובנות החיים המרשימות של הגברת רשף, שיכולות לפרנס מחקר אנתרופולוגי שלם בפני עצמו, רק אצטט ציטוט קצר מגוף הכתבה, שמוכיחה מעבר לצל של ספק את הטענה שלי מהפיסקה הראשונה כאן.

  איילה רשף היא יפהפייה, אינטליגנטית, ישירה, רזה ותמירה, ואין לה בכלל ישבנים כו שרואים בטלוויזיה “הטלוויזיה משמינה”, היא מסבירה.

  אין לה בכלל ישבנים? באמת? באמת שאין לה? אז מה יש לה שם מאחורה? האם היא עברה ניתוח אכזרי להסרת הישבנים? האם כשהיא מורידה את התחתונים מגלים חלל מדמם, או אולי סתם חור איפה שהרגליים שלה אמורות להתחבר?

  גם אם נתעלם מהעובדה שהמשפט הזה ככל הנראה לא נכון אנטומית, איך יכול להיות ש”אין לה בכלל ישבנים” נכנס לעיתון? זו אמירה מביכה, משפילה, שוביניסטית - והנסיון להקנות לה איזשהו אספקט אינטלגנטי ע”י החלפת המילה “תחת” ב”ישבנים” (לא ישבן אחד! ישבנים!) הופכת אותה לעוד יותר הזוייה (אם ערן צור לא מצליח לזה לעבוד, למה קול רענן חושב שהוא יצליח?). אם נכניס למשוואה גם את שגיאות הפיסוק האיומות במשפט הנ”ל - כנראה שנגיע למסקנה שאף עורך לא ממש עבר על הטקסט הזה.

  או שאולי מדובר בהפוך על הפוך? הכתבת ידעה שהאח הגדול זה המיץ של הזבל, אז היא כתבה אייטם שגם הוא המיץ של הזבל כדי לשקף איכשהו את הרדידות של הצופים? משום מה אני בספק, אבל הגברת אירית מרק, שעלולה להגיע לכאן אם תחפש את שמה בגוגל, מוזמנת להעמיד אותי על טעותי.

  
• February 28, 2010
• 1:25

  סרט ליום

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  החלטתי לאחרונה לנסות לעמוד ביעד קצת שאפתני של לראות סרט ביום (לא איכפת לי אם מדובר בסרטים חדשים או ישנים, טובים או רעים, טראש או איכות, מיינסטרים או אינדי). בסופי שבוע ובחופשים זה אומנם קלי קלות, אבל בימי שבוע שורצי לימודים, שלא לדבר על ימי עבודה שאולי מתישהו יגיעו (בשביל זה צריך למצוא קודם עבודה, כמובן) זה יהיה קצת יותר קשה. אבל אשתדל. במקסימום השאיפה הזאת תעבור מטמורפוזה, מסרט ליום לאו סרט או שני פרקים של סדרות ביום, ומזה לאו סרט או פרקים או שעת משחק באקסבוקס / פלייסטיישן ביום. בסוף זה כמובן יהפוך לאו זה או זה או זה או שנת צהריים ארוכה ביום, מה שיוריד את כל השאיפה הזאת לטמיון. אבל היי, רק התחלתי.

  כך או כך, אנסה לכתוב על הסרטים שאני רואה, ולדרג אותם במדד החלשים. המדד הוא בין נקודה אחת לסרט גרוע לאללה לבין עשר נקודות לסרט מצויין. חמש הוא הממוצע, דהיינו, סרט סבבה שאפשר להעביר איתו את הזמן, ככה שגם ציון של 6 חלשים הוא, בסופו של דבר, המלצה ללכת לראות את הסרט. לא המלצה חמה במיוחד, אבל עדיין המלצה. למה אני עושה את זה? ככל הנראה כדי למתוח את שרירי כתיבת הביקורות שלי. למה? לא יודע בדיוק, אבל זה נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות.

  את מרתון הסרט ליום שלי פתחתי בקטן. במקס שלי היו מוקלטים שני ההמשכים של “פארק היורה” שאף פעם לא ראיתי, אז הלכתי עליהם. הסרט השני, “העולם האבוד“, בויים אפילו על ידי סטיבן ספילברג, אז היי, בכלל טוב. או שלא. שלא כמו “פארק היורה” שהלהיב אותי גם כשראיתי אותו לפני מספר חודשים, שנים אחרי שהאפקטים החדשניים של אז הפכו למיושנים של היום, “העולם האבוד” היה מקושקש ואפילו קצת משעמם. ערכי המשפחה ובעיות האבהות שספילברג מטפל בהם בכל סרטיו נראה כאילו נדחפו בכח מאוחר יותר לתסריט, וכך הורגש במהלך כל הצפייה המאבק בין התסריט, שבסך הכל רצה להראות דינוזאורים וקטעי אקשן, לבין הבמאי שרצה לביים דרמה משפחתית. אפילו פארק היורה 3, שלא בויים ע”י ספילברג, כבר היה יותר טוב מזה: הבימוי הקולנועי היה אומנם פחות מוצלח (כי גם כשספילברג רחוק משיאו הוא עדיין “במאי טכני” מצויין שיודע להעמיד סצנות מדהימות), אבל לפחות לא היו יומרות והסרט הציג דינוזאורים שרודפים אחרי בני אדם בצורה נקייה ויחסית משכנעת.
  מדד חלשים: העולם האבוד (פארק היורה 2) -5 חלשים, פארק היורה 3 -6 חלשים

  המשכתי עם Up in the Air, שמציג בימים אלה בבתי הקולנוע. זה סרט בו ג’ורג’ קלוני משחק אדם שמשרתו היא לפטר אנשים אחרים (חברות שמבצעות גל פיטורין מעסיקות את החברה שלו כדי שתטפל בהודעות הפיטורין בצורה מהירה ויעילה), ולכן טס רבות ברחבי ארה”ב. קלוני התמכר לסגנון החיים הנוודי המודרני: הוא גאה בכרטיסי המועדון שבארנקו, שואף להגיע ל-10 מיליון מיילים בחשבון הנוסע המתמיד שלו, פיתח פילוסופיה שלמה לגבי איך לארוז תיק ומכיר כל טריק שיש כדי להפוך שהייה בשדות תעופה ובבתי מלון פרטיים לנעימה יותר. מנקודת פתיחה יחסית מעניינת (דיאלוגי הפיטורין של קלוני מצויינים וכך גם תיאור דמותו) הסרט הופך במהרה למסטיק צדקני, שמנסה ללמד את קלוני ואותנו שהחיים המודרניים האלה בעצם בודדים לאללה, ושעדיף להתיישב במקום אחד עם אישה נחמדה מאשר להעביר את הזמן בטיסות. מדובר, בסופו של דבר, בסרט מסע לא משכנע, בו המסע הפנימי של הדמויות הרבה פחות מעניין מהמסע החיצוני שלהן - וכראייה הרבה יותר התעניינתי מאיך נראה כרטיס הסופר-פלטינום של מועדון הנוסע המתמיד של קלוני מאשר בהאם הבחורה שהוא אוהב תהיה או לא תהיה בבית כשהוא יחליט לקפוץ לבקר אותה. מה שהכי מוזר בעסק הוא שכל הסיפור הזה מועמד לאוסקר. מצד שני, לפני שנה זכה בו Slumdog Millionaire (שלרגע שכחתי את שמו בעברית), ככה שגם ככה אי אפשר לצפות כלום מחברי האקדמיה האלה.
  מדד חלשים: אף אין דה אייר - 4 חלשים

  היום ראיתי את רכבת לדאג’רלינג, לקראת ההקרנה של “מר שועל המהולל” שמצפה לי ביום שני בערב בסינמטק. הרכבת היא קומדית-מסע שביים ווס אנדרסון המגניב והמוכשר. הבנתי שהגירסה שראיתי, ששודרה לאחרונה ב-Yes Movies HD, היא גירסה מקוצצת יחסית, מה שאולי הסביר למה הסרט הרגיש לא שלם, אבל אחרי שסיימתי אותו הרגשתי שגם הלפחות-סצנה-משמעותית-אחת שאני יודע שקוצצה מהגירסה הזאת לא הייתה מצילה אותו. על מה הרכבת? על שלושה אחים בני 30 ומשהו שלא סומכים אחד על השני שיוצאים לטיול בהודו, על רכבת האקספרס לדאג’רלינג. מדובר בטיול מאורגן שארגן אחד האחים כדי לקרב ביניהם מחדש, וכדי להפגש מחדש עם אימם שנטשה אותם לטובת חיי נזירות בהודו. ווס אנדרסון הוא נחמד, נחמד מאוד, ולכן מדובר בסרט מהנה לצפייה לכל אורכו, אבל למרות זאת הוא מרגיש מבולבל ומבלבל. דמויות האחים לא הצטיירו בצורה טובה במיוחד, ההתפתחות שלהם במהלך הסרט לא נראתה טבעית וקשה היה למצוא נקודות “להאחז” בהן כדי להתחבר רגשית לדמויות האלה, שבסופו של דבר נראות כשלושה בחורים אמריקנים מאוד מעצבנים. נקווה שהשועל יחזיר את הכבוד לאנדרסון.
  מדד חלשים: רכבת לדאג’רלינג - 6 חלשים

  זה מה שהספקתי בינתיים. השבוע מצפים לי מר שועל הנ”ל בסינמטק, הנסיכה והצפרדע של דיסני ביס פלנט ו”הקלפן והיצאנית” בהקרנת בקיאות בסרטים באוניברסיטה. בבית אני צריך לראות את “חיים של אחרים” (גם ללימודים), ומקווה להספיק גם את American Gangster של רידלי סקוט (שהתחלתי לצפות בו היום) ואת Precious המככב ברשימת המועמדים לאוסקר ויצא, בתזמון נוח במיוחד, בבלו-ריי.

  
• February 22, 2010
• 15:06

  עוד לא נולד הבנזונה שיעצור את דואר ישראל

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  נפל דבר בישראל: עקב חבילת נפץ שנשלחה בדואר, החליטה רשות הדואר לעצור את חלוקת דברי הדואר הרשומים, החבילות והצרורות בכל רחבי הארץ. לא בדואר ולא במשטרה מספרים בינתיים במשך איזו תקופה לא נקבל את דברי הדואר שלנו, מה הסיבה בגללה נעצרה החלוקה, האם נקבל פיצוי כספי על עיכובים במסירת דברי דואר וכו’.

  הנקודה הזאת כל כך קרובה ללבי כי אני מזמין לא מעט דברים בדואר. רק היום הספקתי להתחמק מעצירת החלוקה (שדברה כנראה עדיין לא הגיע לסניף שלי) ואספתי חבילה עם שני סרטי בלו-ריי. בימים אלה אני מצפה לעוד מספר חבילות שנשלחו לי, עם פריטים בשווי של כ-150 דולרים - ובשבועות הקרובים יצאו אליי עוד חבילות עם פריטים בסכומים דומים. אבל עכשיו אני כלל לא בטוח אם ומתי יגיעו אליי הפריטים שלי. אולי הדואר יחליט להשמיד את כל החבילות? אולי להעביר אותן בדיקה בטחונית נוספת, מה שבטח יגרום לאובדן של לא מעט חבילות? או אולי הוא סתם יעצור את החלוקה לשבוע-שבועיים, עד שהרוחות ירגעו, ואז נצטרך להתמודד עם תורים לא סבירים בסניפים?

  כך או כך, הפתרון של להפסיק את החלוקה, אלא אם כן יתברר כפתרון זמני מאוד של מספר שעות בלבד (דהיינו, שמחר בבוקר כבר יהיה ניתן לאסוף חבילות) הוא פתרון לא סביר ולא הגיוני. אני לא רואה פתרון הגיוני שיאפשר לדואר להתחיל לעבור על כל החבילות שכבר נמצאות בסניפי הדואר ומצפות למסירה כדי לוודא שאין שם פצצות נוספות - אלא אם כן הדואר מצפה שנשב עכשיו שבועות ארוכים עד שנוכל לקבל את החבילות שלנו שוב. גם תגבור של אמצעי הבטיחות הראשוניים יותר של הדואר, במרכזי ההפצה ובשדות התעופה, הוא דבר שלא יקח שעתיים לעשות ויוכל לעורר עיכובים של ימים או שבועות ארוכים.

  ובתוך כל זה מתעלמים בהנהלת הדואר מהעובדה שאנחנו לקוחות משלמים. כן כן. ברור שכל הקטע של חלוקת דואר תקוע לרשות הדואר, שמספקת גם שירותים בנקאיים שוודאי מספקים לה הכנסות נאות, כמו עצם בגרון. אבל למרות זאת, גם על הדואר שלנו אנחנו משלמים. מי ששולח דואר רשום משלם על זה שהדואר שלו יגיע ליעד תוך זמן סביר, ולא יעוכב בתוך הסניפים. גם מי שמשלם דולרים רבים על חבילות מחו”ל עושה זאת כדי שהן יגיעו אליו תוך זמן סביר והגיוני. אמנם יש חברות שילוח בטוחות יותר, שגובות עשרות דולרים יותר ממשלוח הדואר, אבל זה לא משנה את העובדה הבסיסית שגם על משלוחים רגילים אנחנו משלמים, ואמורים לקבל שירות הגיוני תמורת הכסף הזה.

  שלא תבינו אותי לא נכון, שירות הגיוני צריך לכלול בתוכו בטחון ראוי, ואם התגלתה בעיה מהבחינה הזאת אולי יש הגיון ב”לשבור את הכלים” לכמה ימים כדי לתקן את המקולקל - אבל שירות הגיוני גם צריך לכלול שקיפות ולא יכול להרשות לעצמו להשאיר, ולו לרגע אחד, לקוחות מבולבלים ואבודים שאין להם מושג האם ומתי הם יוכלו לאסוף, למשל, את הספרים שהזמינו מאמזון - או במקרים דחופים יותר את צ’ק המשכורת של הפרילאנסר שנשלח בדואר רשום, קבלות רכישה שדרושות כדי לסגור דו”ח חודשי למע”מ, כרטיס האשראי החדש ועוד.

  
• February 15, 2010
• 22:38

  שני סיפורים על ציפיות

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  כמו (כמעט) כל בוקר, גם היום התחלתי את יומי בכביש מספר 5, רוכב בקטע שבין מורשה לגלילות. הקטע המקולל הזה של הכביש אף פעם לא מרגיש לי בטוח, לא משנה אם אני נוהג באוטו המשפחתי והיחסית מוגן, בקטנוע או במשאית משוריינת. ההרגשה הזאת על הכביש, שהיא לא רק מנת חלקי, מגיע מכל מיני סיבות: השתלבויות יחסית קצרות ללא ראות טובה, ריבוי משאיות, קרבה למקומות עבודה ומה לא.

  כדי לצמצם כמה שיותר את הסיכוי שאפגע אני תמיד רוכב במסלול הימני, במהירות שנעה בין 90 ל-100 קמ”ש. גיליתי שבנתיב הימני לא מנסים לחתוך אנשים שנוסעים במהירות כזאת, כי רוב אלה ש-100 הוא הגבול התחתון שלהם בכבישים גם ככה נוסעים על השמאל, או לפחות בנתיב האמצעי. הנתיב הימני מאפשר לי גם חופש בריחה לשוליים כשצריך ומאפשר לי להיות יותר מרוכז ומודע למה שקורה מסביבי.

  כך או כך, לקראת גלילות, חתכה אותי יונדאי שהגיחה מהנתיב השמאלי. אני לא יודע כמה מכם רוכבים על רכבים דו גלגליים, ולכן אתאר את התחושה שמתחוללת בגוף כשחותכת אותך מכונית בכביש מהיר: הלב יורד לתחתונים. ממש. כמעט כל חתיכה כזאת מסתיימת בידיעה הברורה שהעובדה שאני עדיין רוכב על הקטנוע (בניגוד למרוח על הכביש) היא הרבה יותר מזל משכל - מספיקה טיפת שמן אחת על הכביש, או איזה ענף, או אפילו סתם עיכול כדי שאצטרך להתמקם מחדש בנתיב (בתוך הנתיב שלי, כן?), וכשאוטו חותך אותי בתוך הנתיב דברים כאלה - שעלולים לקרות בצורה אינסטנקטיבית - הם עניין של חיים ומוות.

  כך או אחרת, האוטו שחתך אותי עוד עשה זאת כדי לעקוף מימין מכונית אחרת. נזכר לרגע במהירויות: אני הייתי על 100 קמ”ש. המכונית האחרת הייתה פחות או יותר במהירות שלי. היונדאי היה משהו כמו 10 או 20 קמ”ש מהיר מאתנו. דהיינו - הבחור עקף מימין תוך כדי חתיכת קטנוע במהירות של כ-115 קמ”ש. משובח. כדי להשלים את התמונה - הוא גם היה עסוק בשיחת טלפון באותו זמן. אמנם בדיבורית, אבל עדיין.

  כמה רגעים מאוחר יותר, כשאותה יונדאי פנתה לכיוון הבסיס הצבאי (אנחנו בגלילות, זוכרים?), הצצתי לשנייה ונחרדתי לגלות שהנהג שלה הוא איש קבע, סרן לפחות (לפי המדים הכחולים). האוטו היה אוטו צבאי, עם מספר ל”התקשרו אם עשיתי עבירת דרכים”, אך כשרוכבים על קטנוע אין בדיוק אפשרות להוציא פנקס ולרשום את המספר של הרכב - מה שכנראה הייתי עושה אם הייתי יכול, פשוט כי נראה לי מטופש שקצין בצה”ל, שאמור לפעול לטובתי ולהגן על חיי - מנסה בצורה עקיפה לסיים אותם.

  ובינתיים, במקום אחר:

  תיבת הדואר האוניברסיטאית שלי מפוצצת במה שאפשר להגדיר רק כ”ספאם רלוונטי”. עשרות הודעות כגון “דרוש עוזר תאורן להפקה”, “הבהרה לגבי המבחן בתאוריות”, “עוזר ההוראה של הקורס בסמסטר ב’ הוחלף” וכדומה נוחתות בה מדי שבוע, ככה שקשה מאוד לברור את ההודעות החשובות באמת (וגם כאלה יש לא מעט). כשהמצב הוא כזה, קבלת ספאם לא רלוונטי לתיבה הנ”ל הופכת להיות מעצבנת הרבה יותר.

  אחד מחבריי לחוג שלח הודעת ספאם כזאת לפני כמה ימים, מכתובת הג’ימייל הפרטית שלו, בה הוא מזמין את כו-לם להופעה אלקטרונית בה הוא מנגן. מכיוון שברור שמדובר בבן-אדם חי ולא ברובוט מרושע, החזרתי לו הודעה בו ביקשתי בנימוס (באמת בנימוס!) שימנע בעתיד משליחה של דואר זבל אליי, מכיוון שכפי שהוא וודאי יודע התיבה מפוצצת גם ככה וזה מקשה על מציאת ההודעות הרלוונטיות. תוך דקות קבלתי ממנו תשובה בנוסח של “אתה צודק, אבל חשבתי שפקולטה לאומנויות יהיו יותר פתוחים לדברים כאלה. חחחחחחחחחח, כנראה הפקולטה למדעי ה”כאילו כזה”".

  אחרי השוק הראשוני מהמייל שלו, שקלתי לרגע לכתוב לו שאני מצדי ציפיתי שאדם שלומד ב”פקולטה לאמונויות” ידע לפחות איך לאיית נכונה את המילה “אמנויות”, כאדם שעוסק באלקטרוניקה (נו, מוזיקה אלקטרונית, מספיק קרוב) ידע שקבוצת החוג שלנו בפייסבוק היא מקום הרבה יותר אפקטיבי לפרסומות כאלה, וכאדם נורמאלי באופן כללי ידע כמה ספאם זה מעצבן ולא יעשה לחבריו (לחוג) מה ששנוא עליו.

  אחרי מחשבה של עוד חמש דקות וויתרתי על התגובה. אין לי מושג מי הבחור הזה, אבל לא הגעתי ללימודים כדי ליצור סכסוכים עם אנשים שעלולים לשבת לידי באחד השיעורים. אם הבחור לא מסוגל להגיב להודעה מנומסת ומנומקת שתוכנה היה “המייל שלך הפריע לי, חדל” ב”אוקיי, סליחה” אלא חייב להגיב בהתקפה - כנראה שהתקפה חוזרת היא לא מה שתגרום לו להבין שלהתנהג כמו בן אדם זה קצת יותר מלכתוב משהו בסטייל “אנחנו בפקולטה לאומנויות צריכים להיות פתוחים לאומנויות ולבוא להופעות חחחחחחחחח”.

  מצד שני, כן הייתה בי ציפיה שסטודנטים לאמנויות ידעו להגיב בנימוס על הערות מנומסות (אפילו לא אמרתי להודות בטעות!). או שקציני צה”ל ינהגו כמו בני אדם כשהם על מדים. אבל נו, כמו שהרס”ר שלי היה תמיד אומר (שוב חזרנו לצה”ל) - ציפיות יש רק בכריות. וגם אותן אוכלים.

  
• February 09, 2010
• 21:21

  על טויוטה ובעיות גז

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  הנה אנקדוטה: לאמא שלי יש טויוטה ולאבא שלי יש סובארו. אני מרבה לנהוג בשתי המכוניות. באיזו מכונית, לדעתכם, נתקלתי בתופעת “דוושת הגז הסרבנית”, שיורדת ויורדת ומסרבת לעלות בחזרה?

  התשובה: דווקא בסובארו. לא בגלל תקלה מהותית בדוושת המצערת, אלא בגלל גורם הרבה יותר פשוט: שטיחון הרגליים המטופש של הנהג. השטיחון הזה, בכל מכונית כמעט, יכול ואף נוטה להסתבך בין, מתחת ולפעמים אף מעל הדוושות. מספיק שפעם אחת לא יניחו את השטיחון כראוי אחרי שטיפת האוטו, וניתן להגיע למצב בו “האוטו מאיץ מעצמו”, או לשם הדיוק, השטיחון מנסה להוכיח שהוא יכול להיות אחלה נהג שודים.

  אז מה עושים? בולמים. עוד בשיעורי הנהיגה לימדו אותי שדוושת הבלימה חזקה בהרבה מדוושת המצערת, וזה אכן נכון. גם אם המצערת תהיה בפול-גז, לחיצה חזקה על הברקסים תעצור את האוטו. אז מעבירים לניוטרל או מכבים את המנוע, בודקים מה הבעיה וזה הכל בעצם.

  חברת טויוטה נמצאת בשבועות האחרונים בבעיה. בעיית ייצור בדוושת המצערת של הרבה מאוד מהרכבים שייצרה בשנים האחרונות יכולה לגרום לה להתקע במצב לחוץ ובכך ליצור האצה בלתי רצוייה במכינויות. לא נעים, אבל כל מי שיודע להשתמש בדוושת הבלם יעיד שזה גם לא בדיוק נורא, במיוחד אם מתחשבים בעובדה שהתקלה התרחשה, ככל הידוע, פעמים בודדות בלבד, ומספר המכוניות הנגועות במנגנון העלול להיות בעייתי וודאי עומד על מאות אלפים, אם לא מליונים (למיטב ידיעתי אף אחד עדיין לא פרסם אומדן מדוייק).

  ועדיין, אנשים מתנפלים על מוסכי החברה, ציי ליסינג מבטלים הזמנות, מומחי הכלכלה מנבאים לה צרות בעתיד הקרוב, העיתונים כותבים על זה כאילו מדובר באסון לאומי ובכלל, נראה שהטירוף חוגג. לא מזיקה לטירוף הזה העובדה שתאונות הדרכים שהתרחשו עקב בעיה זו הסתיימו בצורה קטלנית, אך אם נתחשב בכך שתאונות אלה בוצעו באמריקה, המקום בו לימוד נהיגה מתבצע בצורה לא ממש מקצועית, ושמאז כל העיתונאים בעולם כתבו בדיוק כיצד יש לנהוג כאשר מתבצעת האצה לא מתוכננת (כאמור - לבלום), ושככל הנראה טעויות קורות בכל פס ייצור בעולם, אני מתקשה להבין על מה כל ההתרגשות הגדולה והפאניקה המטורפת.

  הרי ביננו, כשאני נוהג בטויוטה של אמא שלי, אני הרבה יותר מפחד מבעל הג’יפ שנוהג בנתיב הימני ובדיוק עסוק בלדבר בסלולרי שלו / לקרוא עיתון / לצעוק על הילדים, או על בעל ה-BMW השחורה שדוהר בנתיב הימני ב-160 קמ”ש וחותך כל רכב בנמצא כדי לא, חלילה, לצאת פראייר ולא להצליח לעקוף בכביש את אחיו הישראליים. גם את בעל המאזדה שגונב רמזורים אדומים אני לא ממש מחבב, או בעלי הסיטרואנים שמתפרצים לכיכרות מבלי לתת זכות קדימה, או נהגי האוטובוס שעוברים נתיבים בלי להביט במראה הצדדית לוודא שהם לא עולים על אף אחד… קיצר, עם כל הכבוד לטויוטה - אני חושב שתשומת הלב של כל כתבי הרכב ומומחי התחבורה צריכה להיות מופנית למקומות אחרים לגמרי.

  ואם אתם בעלי טויוטה, אני יכול להמליץ לכם רק להרגע, להמתין בסבלנות לזימון למוסך, לא לשכוח כיצד משתמשים בבלמים, ולהשתדל לנסוע כחוק, בתבונה ובחוכמה. אולי ככה, עם דוושה עצבנית או בלי, תגיעו הבייתה בשלום.

  
• February 08, 2010
• 22:58

  גם אני מתבייש

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  “הארץ” מדווח שהרמטכ”ל שלנו מתבייש. האם הוא מתבייש ברמת הביצועים המזעזעת של הצבא שלו במלחמות האחרונות? אולי על סירובו העיקש של הצבא לקבל על עצמו וועדת בדיקה חיצונית ניטראלית? לא. דווקא לא על הדברים האלה, ולא על עשרות דברים אחרים ששווה להתבייש בהם.

  הוא מתבייש בגימנסיה הרצליה, התיכון התל-אביבי בו הוא למד בימי נערותו, אחרי שמנהל בית הספר הזה סירב להשתתף בתוכנית משותפת למשרד החינוך וצה”ל בו קצינים בכירים מגיעים לשוחח עם הצוות הפדדגוגי של בית הספר כדי להנחות אותם כיצד לשוווק את אהבת צה”ל לתלמידים שלהם.

  מנהל בית הספר אמר שהסירוב לצה”ל לא נעשה בגלל שהוא שונא את הצבא, אלא בגלל שהוא לא מאמין, חינוכית, שלקציני צה”ל יש זכות, סיבה, או יכולת לבוא ולהנחות מורים מקצועיים כיצד לנסות ולחנך את תלמידיהם. על כך שבית הספר ככל הנראה אינו דוגל בנסיונות דרדור להשתמטות מעידים אחוזי המתגייסים הגבוהים: מעל 95 אחוזים מבוגרי בית הספר מתגייסים לצה”ל. אבל הרמטכ”ל עדיין מתבייש.

  או שאולי הרמטכ”ל פשוט סיפק תשובה פופוליסטית לרעיון פופוליסטי? האם באמת יש לקציני צה”ל מקום במערכת החינוך? למה לא לתת, לשם הפלורליזם בלבד, גיבוי לאותו מנהל שסרב לתוכנית את אותו גיבוי שמקבלים המנהלים שקיבלו אותה בזרועות פתוחות?

  התשובות, כמובן, קשורות קשר ישיר לכל החוט העבה שמקשר בזמן האחרון בין חינוך לצבא. מנהל עירוני א’ שדיבר מול תלמידיו נגד הכיבוש (לא נגד צה”ל, נגד הכיבוש!) כמעט נצלב בתקשורת (בתמיכת ובגיבוי משרד החינוך), ישיבות הסדר שמזוהות עם סרבנות מוצאות מההסדר ורביהן נצלבים גם הם על ידי התקשורת, ואפילו אוניברסיטת חיפה מכנה חיילי עורף (ג’ובניקים בלשון העם) “משתמטים למחצה” במחקר אקדמי (!).

  המיליטריזם שקברניטי החברה הישראלית כופים עלינו חוצה את כל גבולות הטעם הטוב וההגיון. יותר מהכל זה מראה שחלק מקודקודי המדינה, החינוך והצבא ככל הנראה לא באמת מאמינים בצידקת הדרך ובנחיצותו של הצבא במתכונתו הנוכחית. הרי אם הם היו מאמינים בכל בלב שלם, הם לא היו מוציאים כל כך הרבה אנרגיות כדי לנסות לשכנע את הילדים במערכת החינוך שככה זה.

  או שאולי המצב הוא הפוך? מיליטריסטים וותיקים, שועלי מלחמות, גנרלים ושרי בטחון רואים שחלה ירידה מסויימת בתמיכה בצה”ל וברצון להתגייס, ומעוניינים למגר את התופעה עוד בחיתוליה, שלא, חלילה, נגיע למצב בו רוב העם יחשוב שיש דרך אחרת מלבד כיבוש וצבא. כאילו, דמוקרטיה דמוקרטיה, אבל עד כאן.

  
• February 04, 2010
• 19:04

  לבקשת טמקא

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  “לראשונה אחרי שנים, המדינה נעתרה לבקשת ynet ואפשרה לרוצח רבין לענות לשאלות עיתונאים”.

  בושה שיש לנו עיתונות שלא רק שמבקשת מהמדינה במשך שנים לאפשר לשאול שאלות את רוצח ראש הממשלה, אלא שגם מתגאה בכך. ומילא, מילא אם השאלות היו מצביעות על… לא יודע, משהו חדש, משהו שצריך לספר (נניח, יגאל עמיר מספר איך הוא חמק מעינו של השב”כ או משהו כזה), אבל להתגאות בדבר כזה רק כדי לשמוע את עמיר חוזר על טענותיו לבית המשפט על כך שנוקמים בו בכך שכולאים אותו בהפרדה מהאסירים הבטחוניים האחרים?

  אני חוזר על עמדתי שעומדת איתנה כבר שנים: יגאל עמיר צריך להנמק בכלא. כל פרסום עליו רק מחזק את רצונו להפוך למעין אייקון. העיתונות הייתה צריכה לדווח על העתירה הנוכחית שלו לבית המשפט, זה ברור, כי כאן אכן מדובר בחדשות, אבל להסתפק בכך. הבחור הגיש עתירה, בית המשפט דן בה, די. כל התעסקות נוספת בכך, כאשר “יגאל עמיר עונה לשאלות” היא הדוגמה הכי ברורה וצפוייה שלה, הוא רק כלי עשיית רייטינג נלוז ומציצני במיוחד.

  איכס.

  
• February 03, 2010
• 1:14

  שאלו יהיו הבעיות

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אני לא מאמין שזה קורה לי פעם שנייה. מארז DVD שהזמנתי מאמזון הגיע עם פאק באריזה, שגרם לאחד הדיסקים להיעדר. בפעם הקודמת זה קרה במארז של כל Six Feet Under, שכלל דיסק מסויים פעמיים על חשבון דיסק אחר. אז זה נגמר בהחלפת המוצר (ניצלתי את אהודק היקר, שטס לארה”ב ושלח אותו למרכז ההחזרות של אמזון מתוך ארצות הברית, מה שהוזיל את כל הסיפור). הפעם - המארז האולטימטיבי של Blade Runner, חמישה דיסקים. מסתבר שהדיסק הראשון, שכולל את גירסת הבמאי החדשה של הסרט, אומנם נראה כמו הדיסק הראשון מבחינת התווית שלו, אבל כולל את התוכן של הדיסק החמישי דווקא.

  זה אומר, למעשה, שקיבלתי את הגירסה האולטימטיבית של Blade Runner - ללא הפיצ’ר המרכזי שהוא הגירסה האולטימטיבית של הסרט. זה מעצבן, ומרגיז וטפשי - במיוחד כי המלאי של המוצר הזה אזל באמזון, ככה שלא אוכל לקבל מארז חלופי ותקין בתרומתו. שזה מעצבן, כי רציתי לראות את הסרט באיכות שהבלו ריי מסוגל לספק. מקווה שהוא יחזור למלאי של אמזון בקרוב, ואוכל להזמין אותו מחדש בהזמדנות אחרת.

  וכן, “שאלו יהיו הבעיות שלנו” והכל, אבל זה עדיין מעצבן. קצת.

  הדבר היחיד היותר מעצבן שקרה לי היום היה להכניס את דיסק ההופעה החיה של פונץ’ למחשב שלי בפעם הראשונה ולגלות, כמו שקורה לי כמעט כל פעם עם דיסקים ישראליים חדשים, שחברת ההפקה לא טרחה לעדכן את שמות השירים והאלבום ב-CDDB. לא יודעים מה זה? הסבר פשוט: מכירים איך זה שבכל פעם שאתם מכניסים דיסק לועזי למחשב, אז הוא יודע לזהות לבד באיזה דיסק מדובר ואתם ישר רואים את שמות השירים והכל? אז את המידע הזה המחשב שואב ממאגר נתונים פתוח שכולל נתונים על הרבה מאוד דיסקים. כשאני אומר פתוח אני מתכוון שכל אחד יכול לעדכן את הנתונים הנ”ל, ולדעתי זה לא יותר מדי לבקש מחברת הפקה לעדכן פרטים כאלה לפני שהם משגרים דיסק לשוק.

  ובכלל, לא יזיק לאותה חברת הפקה עלומה להשקיע טיפה ב-SEO ולגרום לכך שחיפוש שם האלבום בגוגל-תמונות יביא בתוצאה הראשונה את עטיפת האלבום באיכות סבירה. שוב, “שאלו יהיו הבעיות שלנו” והכל, אבל זה עדיין מעצבן.

  וכן, אני יודע, פוסטים של הוצאת קיטור על בעיות אישיות מינוריות זה ממש לא לעניין, ומעצבן לקרוא, אבל נו, שאלו יהיו הבעיות שלכם.

  
• January 25, 2010
• 21:54

  15 הדקות של יס

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  15 דקות, הדרמה היומית החדשה של יס, עושה הכל נכון: היא מקסימה, כתובת היטב, שנונה ולעיתים אפילו מצליחה להצחיק. אז נכון, אפשר לזהות קווי עלילה אובר-דרמטיים ואובר-משעממים, ויש רק לקוות שלא יפתחו אותם הלאה, אבל בגדול נראה שזה הולך להיות יורש ראוי ל”אולי הפעם” (שחולקת עם 15 דקות את אותו כותב ראשי) שכל כך אהבתי והצטערתי לשמוע שלא ממשיכה לעונה נוספת.

  אז מה זה בעצם, 15 דקות? על פניו נראה שזו הגירסה האינטליגנטית (עד כמה שאפשר לכנות דרמה יומית במונח הזה) ל”השיר שלנו” - סדרה המתארת מאחוריי הקלעים של תוכנית ריאליטי בשם “מגה סטאר” שהיא שילוב בין כוכב נולד לאח הגדול. ההתמקדות, לפחות בינתיים, היא על צוות הסדרה, בניצוחו של העורך המניפולטור (בגילומו של שי גולדשטיין שעושה אותו מצויין).

  מה עובד שם? המופרכות של העניין. המודעות העצמית מבוססת על בדיחות חביבות ואמיתות-טלוויזיוניות-נצחיות, ולא על דאחקות שנכתבו רק על הכוכבים של כאן ועכשיו כמו שנעשה ב”שיר שלנו” (לא מבינים את ההקשר? נסו לראות עכשיו עונה של השיר שלנו שנכתבה לפני כחמש שנים ותבינו שכל הבדיחות כבר פגות תוקף). השחקנים הצעירים לא מוכרים ברובם, וגם בין הבוגרים יותר יש פרצופים לא מוכרים - וזה תמיד יתרון בישראל הקטנה, שמלהקת את ליאור אשכנזי לכל תפקיד אפשרי ואת משה אבגי לכל תפקיד שליאור אשכנזי לא היה פנוי לגלם.

  מה יכול להשתבש? הרבה מאוד. זו עדיין דרמה יומית, והמרחק בין “דרמה יומית” ל”טלנובלה” דק מאוד אצלנו. מה גם שיש נטייה (מובנת) ליוצרי דרמות ישראליות להשקיע מאוד בפרקים הראשונים ולהתחיל לחפף לאחר מכן - דהיינו, למשוך ולמכר את הצופים בדם, יזע ודמעות ולפרוע את הקופון בתסריטים לא מושקעים ומשחק מחופף בפרקים המאוחרים. “15 דקות” יכולה לסבול מהתסמונת הזאת בקלות, ולהפוך ללא יותר מ”השיר שלנו 6″ (או 7? או 8? אני כבר לא עוקב). אם מתייחסים לעובדה שבין המפיקים ניתן למצוא את רובי דואניס וצביקה הדר, אז בהחלט אפשר להתחיל לדאוג (או לפחות להניות בהסתייגות).

  כך או כך, בימים הקרובים אמשיך לעקוב, וככל הנראה להנות. אם היא תהיה רק חצי מענגת ממה ש”אולי הפעם” הייתה היא תבטיח לעצמה אותי כצופה נאמן עד הסוף המר. אמשיך לעדכן.

  15 דקות משודרת מדי יום ב-20:05 בערוץ Yes Strars Next ב-yes. כתבתי עליה מרצוני החופשי בלבד, ללא שום פניה מצד yes או גורם אחר. הטקסט פורסם במקור בפורום טלוויזיה המעולה של Agenda.

  
• January 24, 2010
• 19:28

  מסר לספאמרים (ובונוס גם לקוראים האמיתיים)

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  (הערה לשני הקוראים האמיתיים של הבלוג: הבונוס שהוזכר בכותרת יגיע מיד אחרי הבהרה קלה לקהל הספאמרים שמתאסף כאן מדי פעם. הייתי כותב את ההבהרה בסוף הפוסט, אבל סביר להניח שקהל היעד שלה לא יקרא עד שם)

  בימים האחרונים אני מוחק יותר ויותר תגובות מצד ספאמרים, שבטח מכנים את עצמם “מומחי SEO” כדי שיוכלו לישון עם עצמם יותר טוב בלילות. התגובות בדרך כלל מורכבות משורה אחת חסרת משמעות (למשל “העיקר שהוא מצליח, לא?” בפוסט הקודם על ציון ברוך), וקישור לאתר קיקיוני כזה או אחר המקושר לשם (המתחלף) של הספאמר. קיצר - לא צריך להיות גאון כדי להבין שמדובר בקידום אתרים ולא בתגובה רלוונטית.

  כדי שיהיה ברור וחד משמעי: תגובות כאלה לא מקובלות כאן, ולכן אינני מאשר אותן. אם יתגלה לי שספאמר (סליחה, “מומחה SEO”) כזה או אחר הצליח להערים עליי ולהכניס תגובה פרסומית כזאת, אדאג למחוק אותה בדיעבד. אם אראה תגובות רבות המגיעות מאותה כתובת IP אדאג לפנות למחלקת ה-Abuse של ספקית האינטרנט אליו שייך הספאמר ואדווח אליו. ראו הוזהרתם.

  אם קראתם את כל זה ועדיין ברצונכם לפרסם את אתרכם הקיקיוני ב”בלוג זה לחלשים”, תוכלו למצוא את כתובת הדואל שלי ב”אודות” - פנו אליי ונסגור ביחד חוזה פרסום שיקנה לכם מקום של כבוד בבלוג ולי צ’ק שמן כל חודש.

  ועכשיו, כמובטח, הבונוס:

  תוכן ספאמרי בתגובות לא חדש לי ב”בלוג זה לחלשים”. שזה מפתיע, כי אף פעם לא הייתי בלוג פופולארי במיוחד, ולא הבנתי למה הספאמרים הנ”ל לא עברו להטריד בלוגרים עם קהל קוראים רחב יותר. אבל שיהיה, אולי זו מחמאה, או משהו, ואם כן אז יאללה בכיף. למרות הנאמר למעלה, היו שני מקרים קיצוניים של ניצול תגובות למטרות ציניות שהשאיר בי טעם מאוד רע בפה.

  המקרה הראשון היה לאחר שפרסמתי פוסט על הספר “ספק גורלי” של עו”ד אמנון בן לוי. את הספר קבלתי כשגרתי אצל הוריי בדואר. העו”ד שלח את הספר לכתובת הוריי, עם מכתב בו הוא מבקש, תמורת הספר שנשלח, תרומה לטובת מתמחה שלו, שחולה בניוון שרירים. אני ראיתי את הבקשה כחוצפה ממדרגה ראשונה: אמנון בן דוד פרץ לפרטיות משפחתי בצורה בוטה כאשר דחף לתיבת הדואר שלנו ספר שלא ביקשנו מעולם, ועוד דרש עליו תשלום (תרומה או לא, זה עדיין תשלום על מוצר שלא ביקשנו). בן לוי כתב שאם איננו מעוניים בספר הנ”ל, הוא יודה לנו עם נשלח לו אותו בחזרה בדואר - הליך שגם הוא כרוך בעלויות משלוח וזמן.

  כתבתי את מה שכתבתי באותו פוסט, ובסופו הצעתי לעורך הדין הצעה: אם מה שחשוב לו באמת הוא עניין התרומה למתמחה, הזמנתי אותו ליצור איתי קשר ולתאם איתי את החזרת הספר לשולח - על חשבונו (דהיינו, שישלח שליח שיקח את הספר, או מעטפה מבויילת על חשבונו). אני מצדי הבטחתי שאם הוא יעשה זאת, אתרום את כל הסכום ישירות לטובתו של המתמחה החולה.

  כמובן שעורך הדין לא שלח שום מעטפה מבויילת ולא יצר שום קשר. מה שהוא, או מישהו אחר מטעמו, עשה, היה לשלוח אליי צבא של מגיבים טוקבקיסטים, שצבאו על הבלוג על בסיס יומי בתגובות שנוסחן, פחות או יותר, היה “אמנון בן לוי הוא בעל לב זהב! אתה בחור ציני ומרושע!” וכו’, על כך שהעזתי להעביר ביקורת על הדרך (הצינית והמרושעת לדעתי) בה בחר העו”ד לקדם את ספרו ולחלוב תרומות. כמובן שכל התגובות הגיעו מכתובת IP זהה, ששייכת, כמה מפתיע, למשרדו של עורך הדין אמנון בן לוי. גועל נפש? לא אכחיש.

  אם הסיפור הקודם עוד נסבל, כי הרי לא צריך להתפלא כשעורכי דין מתנהגים לא יפה, הרי הסיפור השני בכלל עשה לי טעם של קיא בפה: בתקופה ש”בלוג זה לחלשים” היה מאמץ קבוצתי, כתבה בו חן דרכמן החיננית פוסט המלצה על חנות אינטרנטית לאיתור ומכירת ספרים ישנים משומשים. היא המליצה על החנות לאחר שהשתמשה בשירותיה. בהחל כל הכבוד.

  רק מה, לא עברו כמה ימים והבלוג התחיל להתמלא בתגובות המהללות את אותה חנות. אחרי תגובה אחת כזאת שאישרתי, התחלתי לחשוד, וערכתי בדיקת IP קצרה שאימתה את החשש: התגובות נשלחו מהחנות עצמה, ע”י בעליה, מנהלי האתר שלה או סתם עובדים פשוטים. מהתגובה השניה ואילך לא פרסמתי את התגובות הנ”ל, ואף הוספתי לפוסט הנ”ל הבהרה שתגובות כאלה אינן מקובלות.

  במחשבה שניה, כשאני מסתכל על הדברים בעיניים מפוקחות, לא הייתי בסדר: הייתי צריך למחוק את הפוסט כולו מיידית ברגע שהחנות ניסתה לעשות סיבוב על בלוג שפרסם עליה תשבוחות. נקמני וילדותי? אולי.

  מה אתכם? יש למישהו כאן סיפורי אימה נוספים על תגובות מטעם שנשלחו אליו בעבר? בהווה? בעתיד? אשמח לשמוע. זה נושא שמעניין אותי משום מה.

  
• January 23, 2010
• 22:28

  הראשון לציון ברוך

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  בראיון למוסף “7 לילות” של ידיעות אחרונות, התוודה הכוכבן ציון ברוך שהוא לא קרא ספר אחד שלם בכל ימי חייו (”זה משעמם לו את התחת”) ושהוא לא מבין את “האנשים המשכילים האלה”. כל החכמה שלו, לפי הנאמר בכתבה, הגיעה מהרחוב.

  אז נכון, אולי קטונתי בפני ההישגים המרשימים של מר ברוך, שכוללים מופעי בידוק מוצלחים ואי אילו רומנים מתוקשרים עם דוגמניות מבוקשות, כך שאולי יהיו כאלה שיגידו שהקנאה היא שמדברת מפי. עדיין. קראתי את הראיון הזה ולא הבנתי למה בחור מתגאה כל כך בפני כל המדינה (מינוס קוראי “ישראל היום”) בזה שהוא לא קורא ספרים או מעוניין בהשכלה או ידע באופן כללי. ממתי זה משהו שצריך להתגאות בו?

  ברוך כל כך בז לכל דבר שקשור לקריאה, שאפילו את הטקסטים שלו לתפקידים מקריאה לו ידידה, כדי שלא יצטרך, חלילה, לשטוף את עיניו באותיות ומילים ומשפטים. בהמשך הראיון הוא אף ציין שהדבר היחיד שמנע ממנו להתדרדר לפשע הוא הפחד מאביו, דהיינו, לא רק שציון מתפאר בנבערותו, הוא גם מודה שהוא בחור לא מוסרי במיוחד (מצד שני, זה בדרך כלל הולך ביחד).

  לא עצוב לי על ברוך עצמו. אנשים לא משכילים כמוהו אפשר למצוא בקלות, גם בין סלבריטאי ארצנו (מה שצריך להיות ברור בהתחשב בפופולאריות העצומה שלו), וגם גבוה יותר בחברה, נניח, בכנסת. עצוב לי על המסר שהראיון הזה מעביר לאי אילו בני נוער שאולי קוראים את הכתבה הזאת ואולי משום מה לוקחים את אותו ציון ברוך כהשראה כלשהי. בדיוק כמו נינט טייב, שמלמדת דור שלם של מעריצות שחוקי תנועה זה לחלשים, ושזה לגמרי לגיטימי להחנות בכחול-אדום-לבן-נכים, כך ציון ברוך מלמד את כל מי ששואף להצליח בבידור, או סתם לצאת עם דוגמניות, שאין שום טעם לצאת וללמוד, ושהשכלה זה לאשכנזים שלא מזיינים אף פעם.

  מצד שני אולי אני סתם דואג, ואם יש באמת מישהו שמסתכל על ציון ברוך כמקור כלשהו להשראה, אז אותו אדם גם ככה לא יכול לרדת נמוך יותר, ולא משנה מה יגיד אלילו בראיון בעיתון.

  
• January 15, 2010
• 19:00

  כתיבה אחרת

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  בערך מאז כיתה י’ החלום הכי גדול שלי הוא להוציא ספר. רומן או נובלה, אולי אפילו אוסף של סיפורים קצרים. לא כל כך משנה. העיקר שיהיו בו טקסטים שאני אהיה שלם איתם, ושתהיה לו עטיפה יפה, ושיהיה אפשר למצוא אותו בחנויות הספרים ובשבוע הספר.

  הכי קרוב שהייתי להגשים את החלום הזה היה לפני חמש שנים, כשהתחלתי לכתוב סיפור בשם “לחזירים אין כנפיים”, אותו פרסמתי בהמשכים בצורת בלוג בישראבלוג. זה התחיל כפרוייקט נסיוני כזה, הרבה לפני שהתחלתי את “חלשים”, כדי לבדוק את מגבלות הפורמט הבלוגי, לנסות להשיג קוראים קבועים ולשחק קצת עם פורמט הסיפור בהמשכים, שכחובב קומיקס אמריקני מובהק אני מאוד מאוד אוהב. “חזירים” התחיל אצלי בראש כמעין טלנובלה מסואפת, והתחיל את חייו בתור סיפור ללא כיוון, מעין “אתחיל לכתוב ואגיע לאן שאגיע”. ככל שעבר הזמן הסיפור התחיל להתגבר, ותוך כמה חודשים כבר היה ברור לי שיש כאן סיפור אחד גדול, עם התחלה, אמצע וסוף. יש לו אפילו מבנה עומק אחיד, עלילות משנה, דמויות תומכות ומה לא.

  המשכתי לכתוב את “חזירים” עד פחות או יותר אמצע הנראטיב שלו, כפי שנבנה בראשי. זה היה השלב בו נאלצתי להפסיק ולחזור אחורה - מכיוון שהסיפור התפתח אחרי שהתחלתי לכתוב אותו, הייתי צריך להוסיף הרבה מאוד פריטים בפרקים המוקדמים ביותר, אלה שכתב נכתבו ופורסמו, כדי שיתאימו לשינויים שנערכו בראשי מאוחר יותר, ולסיפור הכללי הגדול.

  הפרק האחרון במתכונת המקורית של חזירים נכתב מחודש מאי 2006. מאז אני מנסה להתחיל לכתוב את הסיפור מהתחלה, ללא הצלחה. מצחיק. הייתי קרוב, יחסית. היה לי כבר מספר נראה של עמודים כתובים, סיפור מגובש, דמויות שחיבבתי ומה לא. אבל ברגע שהייתי צריך לקחת צעד נוסף לכיוון אותו חלום, חטפתי רגליים קרות. את הפרק הראשון “החדש” של חזירים התחלתי לכתוב עשרות פעמים, כל פעם בכיוון אחר של כתיבה, בתקופה אחרת של חיי, ותמיד מה שיצא בסוף היה ערימת דפים עם טקסט שהגעיל אותי, וגרם לי לזרוק אותו לפח הווירטואלי במחשב שלי במהירות.

  בסוף השבוע שעבר גיליתי תוכנה בשם Scrivener. מדובר בשילוב של מעבד תמלילים ומנהל פרוייקטים. כל קובץ (או פרוייקט, כפי שמגדירה אותו התוכנה) מפורק לחתיכות חתיכות, מה שמאפשר לעבוד עליו בצורה מטודית ולא ליניארית. הורדתי את גירסת הנסיון של התוכנה הזאת כי שמעתי עליה המלצות כתוכנה לעריכת תסריטים, אך אחרי שהצצתי ב-Tutorial שלה לא יכלתי שלא להתלהב מהרעיון של לנסות להתחיל לכתוב מחדש את חזירים, הפעם באמצעות הכלי החדש.

  מה שהתוכנה מאפשרת לעשות הוא, כאמור, לפרק את הפרוייקט לחתיכות קטנות. ככה, עוד לפני שהתחלתי לכתוב את הסיפור עצמו, אני יכול לחלק את הסיפור לפרקים, את הפרקים לסצנות, ולכתוב תיאורים קצרים (סינופסיסים) של כל אחת מהסצנות. לכל סצנה אני יכול לבחור תגיות (כדי שיהיה קל יותר לחפש אותן מאוחר יותר), לשנות את מיקומה, להגדיר את רמת השלמתה (טיוטה ראשונית? סצנה מוגמרת? ועוד) ועוד עשרות אפשרויות אחרות שעדיין לא גיליתי. כל האפשרויות האלה מאוגדות תחת תוכנה לא מבהילה ולא עמוסה מדי, עם ממשק משתמש משובח. אחרי שלושה ימים של שימוש אני כבר די בטוח שבהסתיים חודש הנסיון אמצא לנכון להוציא עליה את 40 הדולרים הנדרשים לרשיון חוקי בשבילה.

  מה שמעניין אותי בכל הסיפור, הוא האם התוכנה הזאת באמת תצליח להוציא את “חזירים” (או כל סיפור ארוך אחר, לשם העניין) לפועל. חמש שנים הסיפור הזה נמצא אצלי בראש ובעשרות תיקיות במחשבים שונים ששירתו אותי בזמן זה. אני לא לגמרי מאמין שהתוכנה החדשה תגרום לי להשלים אותו סוף סוף, פשוט כי אני נוטה לא להתלהב מדברים שנסיונות העבר מלמדים אותי שלא יקרו, אבל עדיין - התוכנה הזאת גורמת לי להתרגשות ופרץ עבודה שלא פגשתי בו כבר שנים רבות בכל הקשור לכתיבה שלי. העובדה שאני יכול פתאום לשנות את הרגלי העבודה שלי, לפרק אותם, להרכיב אותם מחדש וכו’ - והכל באותה מסגרת, בלי להתחיל להתעסק עם עשרות קבצים שונים (או מחברות על מחברות של הערות רשומות בכתב יד צפוף) מרגשת אותי. כן כן. מרגשת.

  אבל למה בעצם זה צריך להיות ככה? האם אני עד כדי כך חלש, וצריך תוכנה מסויימת, אמצעי עזר, כדי להשלים פרוייקט שלא הצלחתי להרים בכוחות עצמי? האם הטכנולוגיה היא משהו שבכלל צריך ויכול להשפיע על יצירתיות? או שאולי פרץ האנרגיה שאני חווה בימים אלה פשוט הגיע מהחידוש, ויעלם ברגע שאתרגל לכלי החדש? אני מניח שהשבועות והחודשים הקרובים יעזרו לי להחליט. עד אז אני מקווה שאמשיך לערוך פגישות תחופות עם אביב ברקת, החזיר המעופף, לילך, איתי וכל שאר החבר’ה. עם קצת מזל, אולי גם אתם תוכלו לפגוש אותם (מחדש או בפעם הראשונה) בזמן הקרוב.

  
• January 13, 2010
• 14:24

  השפלה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אין ספק שאם משרד החוץ רצה, בדרכו המעוותת, לגרום להשפלה בטקס הנזיפה בשגריר הטורקי לפני יומיים, הוא הצליח. הבעיה: ההשפלה הנ”ל לא פגעה בטורקיה, אלא דווקא במשרד החוץ עצמו, וכיוצא מזאת, בישראל כולה.

  באופן אירוני, אפילו מי שנתקף בחזיונות אסון כששמע שנתניהו מינה את ליברמן לשר החוץ לא יכול להשתמש ב”אמרתי לכם” אחרי המקרה הזה, פשוט כי הוא פרוע מכל דמיון. סגן שר חוץ שמביים באופן חגיגי שיחת נזיפה עד לרמת התפאורה, ואומר בקול רם לעיתונאים שמבקשים לצלם לחיצת יד ש”לא תהיה לחיצת יד, זה כל הקטע” מספק אמנם שיעור מעולה בתקשורת, אל שיעור רע ומר בדיפלומטיה. יש לשגרירי ארצנו בגולה מזל גדול שמשרדי חוץ אחרים לא ראו את האפיזודה המביכה, ולא החליטו לקרוא לשגרירים שלנו ל”שיחות נזיפה” כאלה משלהם, רק כדי להבהיר לנו שבקשרי חוץ עם מדינות שהן, בסופו של דבר ידידות שלנו (אפילו אם הידידות חורקת), יש דברים שפשוט לא עושים.

  אבל אם נשים את הדיפלומטיות בצד, ונסתכל על הגרעין של העימות הנוכחי, נגלה בעיה מהותית יותר ביחס של משרד החוץ כלפי טורקיה (ולא רק, כפי שיובהר בהמשך). סיבת הנזיפה היא סדרה אנטי-ישראלית נוספת שמשודרת בטלוויזיה הטורקית, שהפכה ברטוריקה של משרד החוץ לאנטישמית (למרות שאנטי-ישראליות ואנטישמיות זה בכלל לא אותו דבר). אמנם לא ראיתי את הסדרה המדוברת, מלבד מעט הסצנות ששודרו במהדורות החדשות, אבל עדיין - אני לא מבין למה משרד החוץ מצפה ממדינה לצנזר באופן בוטה תכנים טלוויזיונים שלא משודרים בערוצים ממלכתיים (ובעצם, גם כאלה שמשודרים בערוצים ממלכתיים).

  כל עוד הסדרה היא רק שנויה במחלוקת, ולא כוללת תכנים אנטישמיים שאינם משתמעים לשתי פנים, מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית צריכה דווקא להתעקש שהיא תשודר. לא מתפקידנו לשמש כצנזורים של מדינה אחרת, ולמעשה גם לא מתפקידה של מדינה אחרת לשמש כצנזורית של יצרני הטלוויזיה שלה (למעט, כאמור, בנסיבות מאוד מאוד קיצוניות).

  משרד החוץ מיהר לשיחת הנזיפה הזאת בלי לחשוב קצת קודם על המשמעות הסמלית שלה. עזבו אתכם לרגע מההשפלה, מבימוי השיחה, מהסתרת הכוונה המקורית שלה מהשגריר הטורקי. ההסטריה חסרת הרסן שלנו מוציאה אותנו דומים מאוד לגורמים הקיצוניים המוסלמים שיצאו לרחובות אחרי פרסום הקרקטורה המעליבה עליהם בעיתון השוודי לפני מספר שנים. מדינת ישראל יצאה מדינה חשוכה במיוחד, שלא מבינה מאומה בחופש ביטוי, חופש אמנותי. גרוע מכך - היא גם לא סומכת על האינטלגנציה של צופי הטלוויזיה הטורקית לסנן בעצם מסרים שגויים (אם הם באמת שגויים) בטלוויזיה, ומאמינים שהתשובה הנכונה היא השתקה במקום הסברה. הסברה? פחחחחח. הצחקתם את משרד החוץ. למה שיתאמצו להסביר? אפשר לחשוב שזה התפקיד שלהם או משהו כזה.

  
• January 07, 2010
• 22:52

  והרי התחזית:

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אהוד קינן, חבר וקולגה לשעבר המכונה על ידי חבריו “אהוד קינן”, העלה מן האוב את התחזיות לשנת 2009 שכתבנו ביחד לפני קצת יותר משנה, ובדק איפה צדקנו ואיפה טעינו. אתם מוזמנים לבדוק אותנו בבלוג שלו, אני ערב לכך שיהיה לכם מצחיק.

  ואם כבר נזכרנו בתחזיות, קבלו את התחזיות המאוחרות שלי לשנת 2010 (מינוס שבוע, כדי שלא תגידו שאני מרמה).

  מזג האוויר: החורף ימשך שבועיים בדיוק, וגם בהם לא יהיה גשם אמיתי. זה לא יפריע למערכות הביוב העירוניות לקרוס בכל פעם שירד טפטוף. בסוף החורף הרשמי דני רופ יספר שלמרות שנראה שהיה מעט גשם, בעצם הגענו לממוצע הרב-שנתי אז אנחנו בסדר. לוולדרמונט תהיה נזלת, אבל בגלל שאין לו אף הוא לא יוכל לנגב אותה. אף אחד לא יגלה לדני רופ שאם לא יורד גשם בישראל במשך עשור רצוף, אז “כמעט הגענו לממוצע” זה מצב ממש ממש עגום. הקיץ יהיה חם ולח, אבל לבחורות עדיין יהיה קר ברגע שידליקו את המזגן, וכך כולנו נזיע למוות.

  טלוויזיה: הטלוויזיה הישראלית תמשיך לייצר טלנובלות מחפירות, ואז לקרוא להן “דרמה מופתית”, לסווג אותן כסוגה עילית ולטעון שהן יצירות מופת. העונה השביעית של ארץ נהדרת תגמר כעבור שלושה פרקים מקוריים ושבעה לקטים, ותוכתר על ידי אותה מבקרת שהגדירה את הפרק הראשון שלה כ”גרוע ומחפיר” “העונה הטובה שלהם עד עתה”. שני כהן תודה שהיא לסבית ותהפוך לפעילה לזכויות בעלי חיים, ותסכים לתרום קצת מהאף שלה לוולדרמונט. הוא לא יסכים. ומה באמריקה? סדרות טובות יבוטלו כעבור שבעה פרקים, סדרות גרועות יחודשו לעונה שביעית ושמינית ותשיעית. הסימפסונס יגיעו לארץ הקודש, אבל לא לערוץ הראשון. מאט סמית’ יהיה דווקא אחלה דוקטור.

  קולנוע: יהיה סרט אחד עם אדם סנדלר וסרט אחר עם בן סטילר, אבל בעצם זה יהיה אותו סרט בדיוק. יצאו יותר סרטים בתלת ממד ופחות סרטים עם דמויוות עמוקות. מספר הסרטים בכיכוב סת’ רוגן יהיה גדול ממספר הימים בשנה הקלנדרית. מישהו יתאכזב מהמשך של סרט שהוא ממש אהב. כולם יגידו שהם מאוד מרוצים מאמה וואטסון, אבל שמצד שני הרמיוני אמורה להיות בחורה רגילה ולא כוסית על, ככה שבעצם היא לא משהו. לוולדרמונט עדיין לא יצמח אף.

  פוליטיקה: ביבי כמעט יפרק את קדימה, אבל אז בעצם לא יצליח לפרק את קדימה, לפחות שלוש פעמים. שאול מופז יריב עם ציפי לבני ואז יתפייס עם ציפי לבני לפחות שלוש פעמים. גלעד שליט כמעט ישוחרר מהשבי אבל בסוף בדקה התשעים ההסכם יגיע למבוי סתום לפחות שלוש פעמים. וולדרמונט יצטרף לש”ס, אבל בגלל שאין לו אף יודח.

  אינטרנט: בנסיון נואש להחזיר ל-Wave את ההייפ שהלך לאיבוד, גוגל תחלק למשתמשים נבחרים “אנטי-הזמנות”, שיסגרו להם לסגור את חשבון ה-Wave שלהם. יפתח אתר חדש שלעומתו השימוש בפייסבוק ובטוויטר יראה לנו כהשקעת זמן נבונה ואיכותית, ולמרות זאת הוא יהפוך לאתר הכי פופולרי בעולם. בזק והוט ימשיכו להרחיב את הרשתות שלהן, ובעוד שנה נוכל לגלוש במהירויות של 20 גיגה, זאת בהנחה שנוכל לתפוס את שירות הלקוחות שלהם בטלפון כדי לשדרג. וולרמונט יפתח עמוד ב-Jdate.

  חיים: ברגע שארז יחשוב “וואו, אני יכול להמשיך להפליץ תחזיות במשך שעות!” יצלצל הטלפון, וחברתו תצהיר מהצד השני של הקו שהיא הגיעה והיא מחכה לי למטה. ארז יצטרך לסיים את הפוסט באופן ממש מהיר, להתלבש ולצאת. יכול להיות שהוא אפילו יקטע משפט, או אולי אפילו מילה באמצע. וולדרמונט יגרום לארז להצטלם בעי

  
• January 06, 2010
• 15:42

  פראנויה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  פתאום זה היכה בי: אני פרנואיד.

  זו לא תכונה חדשה אצלי. מעין פדנטיות שמונעת מאיזשהו חשש בלתי נשלט מכל מיני דברים לא ממש סבירים. מסוג התכונות האלו שגורמות לכם לתהות באמצע יום העבודה אם כיביתם או לא כיביתם את הגז כשיצאתם מהבית, אפילו שלא באמת השתמשתם בגז באותו יום. אז תחושות כאלה, רק כל הזמן.

  ככה אני מוצא את עצמי, יותר מפעם אחת בשבוע, חוזר לדירה אחרי שיצאתי אליה כדי לבדוק שהדלת של המקרר סגורה והתנור באמבטיה כבוי. תמיד כשאני בבית אני בודק שהדלת באמת נעולה מבפנים, ולא פעם אני יוצא מהמיטה החמה רגע לפני שאני נרדם כדי לבדוק שזה אכן כך. מדי פעם אני מכבה את מתג הגז במטבח, סתם כדי שאם במקרה הכיריים יחליטו שהן רוצות להתחיל לעבוד באופן עצמאי זה לא יגרום לשום דליפה.

  היום, כשהחנתי את הקטנוע ליד האוניברסיטה, נפלה לי אחת הכפפות מתחתיו. התכופפתי, וכשהרמתי אותה הבחנתי בשני צינורות דקים וקטנים שתלויים מתחת לקטנוע שלי, יוצאים מהמנוע ולא מחוברים לשום דבר. המחשבה הראשונה שלי הייתה “נו, זה שום דבר, הרי נסעתי בו כרגע והוא כבר מסויים”. ואז הפראנויה נכנסה להילוך גבוה. בהתחלה בחנתי בידיים את הצינורות, ניסיתי לקבוע אם הם קרועים או חתוכים. אחר כך ניסיתי לבדוק אם נוזל מהם משהו. בשביל ההדרן הלכתי לחפש בין עשרות הקטנועים הדומים דגם זהה לשלי, כדי שאוכל להתכופף לידו ולבדוק האם הצינורות האלה הם עניין שבשגרה או לא (לא מצאתי קטנוע זהה).

  באחת ההפסקות התקשרתי למוסך. כבר גמלתי בלבי להבריז מהשיעור, לרכב בזהירות ובאיטיות אליו בשביל שהמוסכניק יבדוק את הצינורות. לכו תדעו, אולי זה צינורות של הברקסים, או של הדלק, או של מה שלא יהיה! למזלי הייתי חכם מספיק בשביל לבקש את המוסכניק בטלפון קודם, ושאלתי אותו מה הוא חושב.

  למרות שהייתי במוסך הזה בדיוק פעמיים (פעם לבדיקה שגרתית ופעם אחרי תאונונת שעשיתי עם מנעול הדיסק), המוסכניק זיהה אותי. “זה בסדר, אם זו הייתה בעיה היית מרגיש אותה מייד, ויוצאים מהמנוע צינורים לניקוז נוזלים שלא מחוברים לשום מקום”, הוא אמר לי בקול צוהל, ואז הוסיף בשקט, “תקשיב, אחי, אתה דואג יותר מדי, כל הזמן אתה שואל שאלות כשהקטנוע עובד כמו שצריך”.

  ואז זה היכה בי. אז אני פרנואיד. נו, לכל אחד יש לפחות תכונה אחת מעצבנת ולא מוצדקת. לי יש הרבה יותר מאחת כזאת, והפראנויה ביניהן. נו, אז מה? מדי פעם זה קצת מביך, במיוחד כשהמוסכניק או האהובה מעירים לי, בנימוס, שאני קצת מגזים, אבל נו, בשביל שאני אוכל לישון בשקט אני מוכן לסבול עוד טיול קטן לדלת לבדוק שהיא באמת נעולה.

  עכשיו תסלחו לי, אני חושב שאבדוק אם יצא עדכון אבטחה חדש לוורדפרס, שלא חלילה אסבול מהתקפת ווירוסים חריפה שתחריב את הבלוג.

  
• December 30, 2009
• 15:45

  תובנות אקדמאיות

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  הנרי אונגר, מרצה לכל הקשור בתרבות המערב, נוטה להטיח רפש בסטודנטים שלו. הוא נוטה להזכיר לנו לעיתים קרובו שאנחנו בורים, תקועים עמוק בתוך המערות שלנו, לא מעוניינים באמת ללמוד או לדעת, או חלילה - לחשוב. ברוב הפעמים שהוא חוזר בפנינו על משנתו אני מסכים בערבון מוגבל, חושב שאולי יש משהו בדבריו, אבל שבסופו של דבר הוא מגזים, ושהמצב לא כל כך נורא, אחרת הוא היה עומד להרצות מול כיתה ריקה. הרי העובדה שאנשים באו לאוניברסיטה אומרת שהם רוצים ללמוד, להרחיב את אופקיהם, לא?

  לא. ידידי הטוב יותם טען באחד הפוסטים האחרונים בבלוג המשובח שלו, שיש הרבה אנשים שמגיעים לאוניברסיטה כדי להיות סטודנטים, ולא כדי ללמוד. היום, בהקרנה של “קטיפה כחולה” (דיוויד לינץ’) בחוג לקולנוע בו אני לומד, הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון. ככה זה שלמעלה מחצי כיתה (וכיתה כוללת כ-200 סטודנטים, כן?) רחשה בקול רם על כמה מטופשות התסרוקות בסרט, וצחקה בקול גדול בכל רגע שאחת מגיבורות הסרט אמרה שהיא אוהבת את הגיבור. כדי להמחיש כמה שהדיבורים האלה היו מוגזמים, אציין שגם כשהלכתי לראות את הסרט “2012″ והייתי תקוע באולם עם אי אילו ערסים שדיברו בסלולרי שלהם לכל אורכו - המצב היה פחות גרוע. עד כדי כך.

  אז נכון, “קטיפה שחורה” מרגיש קצת מיושן היום. אני באופן אישי לא ממש מחבב את דיוויד לינץ’, ואפילו, יש לציין, מצאתי את עצמי משתעמם לא פעם ולא פעמיים במהלך ההקרנה. ועדיין. מדובר בסרט עשיר, מבויים ביד אמן שיש הרבה מאוד מה ללמוד ממנו. אפילו לא מדובר באיזה סרט זר ולא קומיוניקטיבי, היי, זה דיוויד לינץ’, זה אמור להיות אהוד במיוחד על ידי אנשים שבחרו ללמוד קולנוע (ולפי איכות התרגילים שלהם בסדנאות המעשיות - בהחלט יש להם מה ללמוד. הרבה מה ללמוד).

  אבל כנראה שיותם צדק. שאנשים לא בחרו ללמוד קולנוע. הם בחרו להיות סטודנטים, וקולנוע נשמע להם טוב ומגניב מספיק. הם שמעו שיש חיי חברה נהדרים, ואפשר לשבת ולעשן על הדשא, ויש בחורות יפות וימי סטודנט ואווירה טובה. הלימודים האלה הם מה שמפריע בין ההפסקות, ואם אפשר להכניס טיפה הווי מאותן הפסקות טהורות בתוך שיעורים שאין בהם מרצים “מפקחים”, כגון הקרנות של סרטים - אז יאללה, גיים און.

  אז מה. אני חננת על? אני צריך להרגיש טרחן וזקן על זה שהגעתי לכאן בשביל ללמוד דברים חדשים, ולאו דווקא בשביל לבלות על הדשא ולהכיר אנשים חדשים (שחלק מהם דווקא בסדר, אבל הם עדיין לא העיקר)? אני צריך להתבייש לצעוק “שקט” באמצע הקרנה בה פשוט בלתי אפשרי להתרכז בסרט, כי אנשים החליטו שיותר יאה להם לדבר בתוך אולם ההקרנה מאשר בחוץ על הדשא (כי יש גשם היום, והדשא רטוב ולא נעים)?

  טוב נו. שיהיה. אשאר נרגן וחנון, ורק אקווה שבשנת הלימודים הבאה, אותם גורמים (שמהווים את רוב הכיתה) יחליטו שבשביל לדבר בשיעור לא שווה להשקיע קרוב ל-15 אלף שקל, ויתחילו להגיע להפסקות בלבד. על השיעורים, לטובת כולנו, עדיף שהם יוותרו.

  
• December 23, 2009
• 16:25

  שלשלו קקי לקלפי

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  סטופ דה פרינט, הולד הבריטיגנג, נפל דבר בישראל! או יותר נכון - ייפול דבר בישראל בסוף היום הזה, שהוא, מסתבר, יום הבחירות הרשמי לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב. הלובי הריק בדרך כלל של הפקולטה לאמנויות מלא בשולחנות, פלאיירים, חבר’ה שמטרידים בשאלה הנצחית “תגיד חבוב, אתה כבר הצבעת?” וכדומה.

  המאורע הוא כל כך מכונן, כל כך חשוב, עד שהפסקתי באמצע את כתיבת פוסט הביקורת על אווטאר, ומהרתי לפתוח חלון חדש עם פוסט חדש. בחירות! חגיגת הדמוקרטיה! איזה כיף!

  או גם: איזו תחושת גועל נפש. איזו בחילה. איזו צביעות. קרקס הבחירות התחיל לפני כשבועיים בערך. לפני שיעורים מרכזיים המובאים בפני כל החוג, עלו לבמה סטודנטים המתמודדים על מקום באגודה, וניסו לשכנע אותנו להצביע להם. ניסו זה אוברסטייטמנט. רובם פשוט מלמלו משהו לא מובן.

  “כן, אני, אהההה, מייצג את החוג שלכם… אההההה… אני אדאג ל…. אההה…. כן, משהו, כן… אהההה, אז בעצם… אההה, תצביעו לי, כי…. אההההה, אז זהו, תצביעו” היה כנראה התסריט עליו המועמדים התבססו כשהם ניסחו את נאומי הבחירות שלהם. גם הפלאיירים הצבעוניים שהם חילקו (תוך כדי חוסר התחשבות משווע בסביבה, הייתי מצפה מאנשים צעירים להבין שפלאיירים זו צורת פרסום שחלפה מהעולם ולא לבזבז כל כך הרבה נייר לריק) לא אמרו כלום.

  גם כשניסיתי לשאול את אחת הסטודנטיות שחילקה לי פלאייר בהפסקה מה האידיאולוגיה של המועמד שהיא קדמה, היא גמגמה שאין לה בעצם מושג, והיא סתם עוזרת לו ועושה לו טובה. המועמד עצמו, אגב, לא נתן לי הסבר מעמיק יותר. “אני פה כדי לייצג את האינטרסים של החוג באגודה”, הוא ענה, אך כשהקשתי ושאלתי אותו מה האידיאולוגיה שלו, ואיך הוא מתכוון להביא אותה לידי ביטוי אם יבחר - הוא שתק.

  זה לא חדש שבדמוקרטיה אנשים מצביעים מחוסר ידיעה. תראו לי יותר משני אנשים שאתם מכירים שמכירים את המצעים המפורשים של המפלגות אליהם הם מצביעים בבחירות לכנסת, שלא לדבר על לראשות העירייה. אני יכול להניח שרוב המתמודדים לאגודה חשבו שאם גם ככה רוב האנשים לא יטרחו לבדוק את העניין, אין שום טעם או עניין לכנס אידיאולוגיה - גם ככה אנשים יצביעו לחברים שלהם או לאיש עם השם הכי קליט (זו הסיבה, אגב, שאני די בטוח שבחור בשם שי גבסו יזכה אצלנו).

  אני העדפתי להמנע. אני יודע שפה ושם קיימים מועמדים עם אידיאולוגיות מוצקות מאחורי בקשתם להצביע להם. חלק מהם אף ניסו להסביר לי מה היא. אבל כאשר מערכת הבחירות כולה מבוססת על מתמודדים חסרי אידיאולוגיה, ובוחרים שכלל לא יודעים מה יהיה כח של אותם נבחרים, ולמה בדיוק הם צריכים לעזור להם להגיע למעמד הנבחרים, אני מעדיף להשאר מחוץ לקרקס.

  רק מה, בשביל הטעם הטוב לקחתי עוגיה מהשולחן של אחת התנועות הגדולות ביותר בקמפוס שמנסה לשכנע אותי להצביע לנציגיה. הם טוענים שהם טהורים ולא מושחתים ושטובת הסטודנטים עומדת בראש סדר העדיפויות שלהם ושהם לא עוסקים בכלל בכל הפוליטיקה הזאת. העדפתי להמנע מלהסביר להם כמה העוגיות שלהם מזכירות את הנקניקיות המפורסמות ממרכז הליכוד. פשוט הודתי להם על המתנה, והגעתי למסקנה שלפחות הבחירות האלה עושות לי קצת מתוק עם הקפה.

  
• December 10, 2009
• 18:35

  פוסט על אייפון

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  זהו. עברנו את זה! המאבק מאחורינו, והאייפון סוף סוף נמצא באופן רשמי בישראל. אחרי מספר ימים של אייטמים עיתונאיים רבים (בעיקר בעיתונות הכלכלית), השקת חצות לא אופיינית (שכנראה נועדה בעיקר לצרכי שיווק ולא באמת בשביל למכור מכשירים) ועוד הפתעות, נראה שסוף סוף אפשר לנוח ולהתרפק על הגאווה הלאומית החדשה שלנו. נינט, רדי מהכותרות, את כבר לא המאמי של המדינה! מהיום יש לנו (תרועת חצוצרות) א-י-י-פ-ו-ן-!

  בואו נהיה כנים לרגע: ברור שההייפ ששרר בימים האחרונים עקב הגעתו של אותו אייפון היה מוגזם מדי. מדובר בסופו של דבר במכשיר סלולרי, ואפילו אם הוא המוצלח ביותר מבין אלה המוצעים כרגע בשוק (ואני לא אומר שהוא כזה), זה עדיין לא כזה ביג דיל. סלולר. סה טו. מצד שני, על הייפ הזה בדיוק אני מעוניין לכתוב. בימים האחרונים שררה אווירה קצת מצחינה, בעיקר בבלוגים, מדורי הטכנולוגיה והעיתונות הכלכלית שלנו. בעולם האמיתי, אגב, השקת האייפון הייתה כמעט בלתי נראית, אבל כאחד שהוא גם קצת בלוגר בהווה, וגם הרבה כתב טכנולוגיה בעבר, אני יכול להבין למה אנשים מסויימים מרגישים מיאוס גדול מאותו הייפ ומאותו אייפון.

  כך או כך, האשמים כאמור הם העיתונים הכלכליים, מדורי הטכנולוגיה והבלוגרים. בואו נראה מה יש להם להגיד להגנתם.

  כמובן שהעיתונות הכלכלית, שהייתה אחראית לרוב ההייפ, תגן על עצמה ותגיד שהאייפון חשוב כל כך לא בגלל שהוא זה מגניב, אלא בגלל שהוא מכריח את חברות הסלולר להתחיל לחשוב על מודלים עסקיים חדשים, על יציאה לחירות מאימת הפלאפון-סלקום-אורנג’ (ובחג החנוכה! כל כך סמלי!) לטובת בריכת הטריליונתלאפים אפליקציות של האפ סטור וכדומה. ההשקה, אם נקשיב לתשובה התיאורטית של העיתונות הכלכלית, היא שאולי זה רק סלולר, אבל זו גם רעידת אדמה של ממש בתחום התקשורת בארץ, וככזו יש להתייחס אליה בהתאם.

  גם מדורי הטכנולוגיה יכולים להסתתר מאחורי חומה דומה: זה האייפון, חבר’ה! זה הגאדג’ט הכי נחשק בעולם, זה שינע עשרות מיליוני יחידות! אנחנו חייבים להתייחס לזה, ואם מנקודת מבט עיתונאית-אקדמאית בלבד. טוב. נניח.

  הבלוגים הם כבר מקרה מצער יותר, במיוחד בגלל שרוב הבלוגרים יצאו נגד האייפון. נראה לי שבימים האחרונים קראתי יותר פוסטים של “עשר סיבות לא לרכוש אייפון” מאשר כמות מכשירי האייפון שעתידה להמכר בכל הארץ בעשור הקרוב. הבלוגרים בהמוניהם טענו הרבה טענות, חלקן נכונות, חלקן שקריות. זכותם, כמובן. הבלוגיה בדרך כלל יוצאת כנגד הייפים (אלא אם כן מדובר בהייפים שהיא עצמה יצרה, ע”ע דב חנין) והאייפון לא יוצא מהכלל כאן. העיתונים והמדורים הטכנולוגים מתלהבים מהפלא של אייפון? אנחנו נצא נגד. ניתן אלטרנטיבה. נראה לקוראים שיש דרך אחרת, דרך חסרת אייפון.

  הבעיה שלי עם פוסטים כאלה הם בעיקר הריח החמוץ הנידח למרחקים שנפוץ מהם. מעין תחושת התנשאות של “כולם רוצים אייפון! אנחנו יותר טובים - אנחנו נגד אייפון!!!!!!1″. בתור בעל אייפון איני מרגיש צורך מהותי להגן על הבחירה שלי ועונה לכל מי ששואל אותו אם כדאי אייפון או לא ש”תלוי, לי המכשיר הזה מתאים, אתה יכול לשנוא אותו - הכל תלוי בצרכים שלך ואם מסך המגע יהיה לך נוח”. הבלוגרים היוצאים נגד האייפון, לעומת זאת, מנסים באופן מאוד מאוד בוטה להגן בחריפות נפש על הבחירה שלהם כנגד האייפון. שלא במודע, הם יוצאים fanboys אולטימטיביים - פשוט לא בעד מותג או מוצר מסויים אלא נגדו. כך או אחרת, אם יש סוג אחד של אנשים שאף פעם לא אוכל לסמוך על דעתם הם פאנבוייז.

  אז מהי דעתי הסופית בנוגע לכל העסק? שאייפון זה סבבה אם זה סבבה לכם. שההשקה שלו, שהואדרה בעיתונים ובחדרי החדרים של הבלוגרים, הייתה כמעט בלתי נראית במציאות (מרבית מחבריי הלא גיקים כלל לא ידעו שהוא הגיע, שלא לדבר על השקות החצות שלו). שבסופו של דבר, נחמד שישראל נכנסה לאחת המדינות בה אחד המכשירים הסלולריים המצליחים והמדוברים בעולם מופץ בה באופן רשמי (לא מסיבות של אהדת אפל, אלא מהסיבה שכיף להיות חלק מהעולם הגדול).

  ובעיקר שיאללה, חבר’ה, קצת פרופורציות.

  
• November 30, 2009
• 18:47

  הפחחחחחחח הגדול

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אין לי בעיה תרבותית עם “האח הגדול”, למרות שבדרך כלל איני נמנה על חסידיה. את העונה הראשונה ניסיתי לראות והיא פשוט שעממה אותי מדי מכדי לצלוח פרק שלם. גם את עונת ה-VIP ניסיתי לדגום פעם אחת ונתקלתי באותה עונת שעמום. שלא כמו רבים ממתנגדי התופעה, אני חושב שמדובר בסדרת ריאליטי בידורית ותו לא. היא לא יצירת המופת שחלק מחובביה עושים ממנה וגם לא הורסת התרבות כפי שמתנגדיה תופסים ממנה. היא סדרת טלוויזיה עם קצת יותר מדי הייפ (מצד שני, כל סדרה בקשת היא סדרה עם יותר מדי הייפ) וקצת יותר מדי אסי עזר. זה הכל.

  ובכל זאת, אתמול מצאתי את עצמי עם כאב ראש מטורף של עייפות אחרי יום לימודים ארוך מדי. הגעתי הבייתה בדיוק כשהפרק התחיל, ואמרתי לעצמי “יאללה, למה לא, זו יכולה להיות המנוחה שהראש שלי כל כך זקוק לה”. הבאתי שקית של ביסלי מהמטבח, הדלקתי את מפזר החום (שמתם לב שנהיה קר מאוד בלילות? ממש חורף) והתרווחתי בספה. יאללה ארז, יאללה אסי, נראה מה יש לכם לתת לי. והו, היה להם מה לתת.

  אחרי הצפייה בפרק, מתחילתו ועד סופו, הרגשתי בעיקר כאילו צפיתי בתאונת רכבת. זה היה מחריד, זה היה לא נעים, זה עשה לי הרגשה כזאת של כאב בטן, אבל לא הצלחתי להתנתק מזה כתוביות הסיום. האם זה אומר שזהו, התמכרתי, הפכתי לאחד העם ומעתה גם שמי יתנוסס כחלק משלושים אחוזי הרייטינג של התוכנית? כנראה שלא - ארחיב למה בהמשך.

  אבל לפני ההמשך, זה מה שקרה אתמול באח הגדול, למי שפספס: אחת מהדיירות בבית, בחורה הריונית שנכנסה עם בעלה בשם מעיין חודדה (נראה לי), התגלתה כבחורה די מחרידה, שהמילה המתאימה ביותר לתאר אותה תהיה בהמה (בלי קשר להריון שלה, כמובן). היא קיללה ללא הרף את הדיירים האחרים, רבה עם רבים מהם, שרה בקולי קולות (וזיופי זיופים) מבלי להתחשב באחרים וכדומה. דן-יה כינתה אותה בפוסט משלה בחורה חסרת כבוד לאף אחד ולשום דבר, וזו הגדרה די קולעת. חלק מהמשתתפים ביקשו לצאת מהמשחק עקב ההתנהגות שלה (והתבקשו “לישון על זה לילה”), והבחורה עצמה ספגה מספר אזהרות מהמצלמה המכונה “האח הגדול”. האזהרות לא עזרו, החודדה המשיכה להתנהג בצורה לא נאותה, עד שבסופו של דבר הגיעה “ההודעה הדרמטית” עליה עשו לנו טיזינג כל הערב, וכולנו בושרנו, בשידור חי, שמעיין הודחה עקב ההתנהגות שלה.

  הצפייה בתאונת הרכבת ששמה חודדה הייתה מרתקת. אנחנו פוגשים באנשים כמוה כל יום, בין אם זה בכבישים, בתור למכולת או סתם בעימות מקרי ברחוב. אף הפעם, כשבחורה כזו הייתה לכודה על מסך הטלוויזיה שלנו, ויכולנו לראות אותה מצולמת ומתועדת מכל הזוויות ומכל הכיוונים, כולל ווידויים מדהימים של “אני לא מבינה מה הם רוצים ממנייייייייייייי הרי הם התחילו איתייייייי זה הגיע להם הגיע להם אני הייתי בסדר גמורררררררררר”.

  היה משהו מאוד מביך בצפייה הזאת. זה הרגיש לי קצת כמו ביקור בגן חיות. כולם עומדים סביב הכלוב של איזה קוף טיפש במיוחד, שמנסה פעם אחרי פעם לטפס על עץ ונופל ממנו. הוא נופל, כואב לו, אבל הוא מתגבר ומנסה שוב, הולך כמו עיוור לכישלון אליו הוא נידון מראש. בהתחלה אנחנו מובכים, אבל מהר מאוד אנחנו צוחקים. וואו, איזה קוף טיפש, איזו חודדה מטומטמת, איזה יופי שהדיחו אותה.

  בתור צופה מודע, אגב, אינני יכול שלא לתהות מה הייתה הסיבה האמיתית להדחה. האם האופי הדוחה של הגברת? יכול להיות, אבל אני מרשה לעצמי להטיל ספק. אנחנו חיים בעולם כל כך ציני, שהדבר היחיד היותר ציני והנצלני ממנו הן זכיניות הערוץ השני, שלא פחדו בעבר לנצל אנשים כמו חודדה, ואין סיבה שיתחילו לעשות כך כיום. הסיבה, לדעתי, וזו ספקולציה בלבד, היא למנוע מצב של “בסרט הזה כבר היינו”. הרי העונה הראשונה של האח הגדול בוססה על קרב השחורים בלבנים, הערסים בחנונים, הקולניים בשקטים. להשאיר את חודדה משמעו לעלות שוב על אותו הנראטיב (הרי אף קהל שפוי בדעתו לא ידיח את אותה חודדה שמספקת כל כך הרבה אקשן), והמפיקים לא יכולים להרשות זאת לעצמם אם הם רוצים להשאיר את הקהל מרותק למסך. אבל זו, כאמור, רק ספקולציה על ההדחה. לכו תדעו מה הייתה הסיבה האמיתית לקיומה.

  ההדחה המדוברת, אגב, היא גם הסיבה בגללה אין לי ממש סיבה או רצון להמשיך ולצפות באח הגדול. “קשת” סיפקו לי פרק שלם, עם התחלה אמצע וסוף. חודדה עיצבנה, חודדה ננזפה, חודדה עפה. כל המסביב (איך יגיבו הדיירים, איך יגיב בעלה וכדומה) הם רעשי רקע לסיפור האמיתי, שנגמר כמו שהתחיל. להתראות חודדה, להתראות האח הגדול.

  
• November 27, 2009
• 14:11

  עיריית רעננה שלום רב,

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אני עוקב בדאגה אחרי כוונתכם להעלות את דמי הארנונה שצריכים תושבי רעננה לשלם, והפכה לשיחת היום בעיתונות המקומית בשבועות האחרונים. למיטב הבנתי, המהלך נמצא כרגע במשרד הפנים, מחכה לאישור הסופי שיאפשר לכם לגבות מאיתנו עוד כמה עשרות שקלים בחודש. למרות שאני מאלה שתמיד מאמינים שדברים טובים עולים כסף, ולא מתבייש לשלם על שירותים, אני מקווה שמשרד הפנים יזרוק את הבקשה שלכם מכל המדרגות.

  יש משהו מאוד צורם בהעלאת הארנונה בלב של משבר כלכלי. זה כאילו מנסים לשדר לעולם “התושבים שלנו חסינים ממיתון”, ו”אצלנו הכל בסדר”, אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. האם זמן בו לחלק נכבד מהתושבים שלכם יש פחות נראה לכם כמו זמן ראוי לבקש מהם יותר?

  אך זו אפילו לא הסיבה העיקרית בגינה איני חושב שעליית המחירים שלכם הוגנת. הרשו לי להיות לרגע אגוצנטרי, ולהציג את עצמי ואת מעמי בעיר. שמי ארז. אני סטודנט באוניברסיטת תל-אביב, ואדם צעיר באופן כללי. בנוגע למעמד שהבטחתי? ובכן, לי, כמו לכל הצעירים, יש מעמד של זבל גולמי בעיר הזאת.

  העירייה אף פעם לא טרחה לדאוג לי ולחבריי. אין מרעננה מערכת תחבורה ציבורית מספקת למרכזח תעסוקה קרובים (למה צריך לנסוע כמעט שעה באוטובוס עד אזור התעשייה של הרצליה? או ארבעים וחמש דקות לתחנת רכבת, שבאוטו פרטי לוקח להגיע אליה עשר דקות?), שלא לדבר על לעיר הגדולה תל-אביב, ובתוך זה לאוניברסיטה שלה. ואם כבר סטודנטים, לא רק שלסטודנטים של עירכם אין דרך נוחה להגיע לאוניברסיטה (אלא אם כן התברך מזלם באוטו), הם גם לא מקבלים שום הטבה בארנונה, כפי שנהוג לעשות בערים רבות, כולל תל-אביב, באזור.

  גם מצב התשתיות על הפנים. כבישי העיר מלאים בבורות, שיבושים, פתחי ביוב בולטים ופסי האטה בגובה של הר קטן - מבלי להתחשב בכלי הרכב שצריכים לנסוע עליהם. כבר אמרתי שאהיה אגוסצנטרי, אז ארשה לעצמי להמשיך: בתור רוכב קטנוע בעיר, אני חייב להעיד שרעננה היא המקום הכי מסוכן שאני מכיר מבין הערים בהן רכבתי. לא אחת הגעתי לאחד מתוך עשרות מפגעי הכבישים והודתי לאלוהים, בו אני לא מאמין בדרך כלל, שהצלחתי לשמור על שליטה בכלי הרכב שלי, ולא החלקתי בעקבות המפגע (בין אם זה בור בכביש, כביש שלא סלול טוב, מכסה ביוב בולט מאוד הממוקם באמצע הנתיב ועוד) לפציעה בינונית עד קשה. עד כדי כך. וזה עוד בלי לדבר על רמזורים שבלילות לא מזהים אופנועים, ונשארים אדומים לנצח, או פחות עד שמכונית תגיע משום מקום ותפעיל את המנגנון האוטומטי להפיכת הרמזור לירוק.

  יש גם את עניין מקומות הבילוי הלא קיימים, המבחר הנאה של פאב וחצי בדיוק לתושבי העיר, צביעת מקומות החניה בכחול-לבן (ככה שעכשיו גם את החברים מחוץ לעיר לא אוכל לפתות לבוא כשאספר להם שהחנייה בחינם), סגירת חלקים נרחבים של העיר בסופי השבוע, מערכות ניקוז שקורסות בכל חורף מחדש, שיפוץ רחוב אחוזה שמשום מה לא מתקדם לשום מקום (עדיין יש ברחוב הראשי שלנו חלקים שלמים שפשוט לא מיועדים להולכי רגל, וההליכה בהם בשעות צפופות היא סיוט ממושך) ועוד.

  זו לא שיש לי בעיה לשלם לכם יותר, עיריית רעננה היקרה. למרות הכל, אני אוהב לגור כאן, והעובדה שלא עברתי מכאן, כמו רוב חבריי, לעיר אחרת ברגע שיצאתי מקן ההורים, אומרת משהו. מצד שני, אני נאלץ להדבק למנטרה ישנה כדי לסכם את דבריי: רוצים יותר? תנו יותר.

  
• November 26, 2009
• 15:43

  מות הביקורתיות

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אתמול יצא לי לראות הצגה. לא עניין גדול, אבל היי, מאורע די נדיר בשבילי בשנים האחרונות למרבה הצער. ההצגה המדוברת הייתה “חמישה קילו סוכר”, שהוצגה בהאנגר של תאטרון גשר. כבר מקריאת התיאור שלה הייתה לנו הרגשה שמדובר במשהו שיזכיר הפקת חובבים, אבל בלענו את תחושת האליטיזם, והזמנו כרטיסים.

  מכיוון שאני לא משוכנע שתרוצו בהמונכם לחפש את תקציר ההצגה באינטרנט, אכתוב אותו כאן בשבילכם: בחור צעיר נקלע לסדרת מפגשים לא צפוייה עם סבו המת, שמבקש ממנו לתקן עוול הסטורי ולבקש מנכד של חבר וותיק שלו מתקופת המלחמה, שכותב עליו ביוגרפיה, שיוסיף שורה קטנה בנוגע למעורבתו של אותו סבא בהברחת סוכר לעיירה קטנה בברית המועצות. סוג של הצגת מד”ב, שהתגלתה ככזאת שמודעת לעצמה מאוד, והתכתבה לא מעט עם היותה הצגה. השחקנים יצאו לא אחת מדמותם, דיברו ישירות עם הקהל או בינם ובין עצמם, שיתפו ב”לבטים” שעלו בכתיבת המחזה והחזרות עליו וכו’.

  כבר בכניסה לאולם, הבנו שנקלענו להפקה כזו או אחרת שמקורה לפחות היה בבית ספר למשחק. כל הקהל, מלבדנו, הכיר זה את זה. נושאי השיחה החמים סביבנו היה מי נמצא באיזו שנה (ציטוט נבחר: “הפלצנים האלה משנה ג’ מתנשאים עליי כי אני רק שנה ב’! מניאקים!”), על איזו הפקה או תרגיל עובד מי, איזה מניאק המורה הזה ואיזה נחמד המורה האחר. הבנתם את הרעיון.

  ההפקה עצמה, אם להודות, הייתה בהחלט מהנה. לא הצגת העשור, רחוק מזה, אבל היא בהחלט סיפקה שעה וחצי של כיף, הציגה שחקנים טובים, דיאלוגים חביבים ורעיונות מעניינים (אם כי לא עמוקים כלל). היו לה גם לא מעט בעיות, כשהגדולה מכולן הייתה שהיא הרגישה יותר כמו תרגיל בבית ספר מאשר הצגה של ממש: נראה שהיוצרים שלה כתבו טיוטא ראשונית והחליטו לרוץ איתה, כך שהתוצאה הסופית הייתה לא מלוטשת מספיק. אך למרות זאת, כאמור, מהנה.

  התהייה הגדולה שלי הגיעה אחרי שההצגה נגמרה. בזמן שזרמנו עם הקהל אל מחוץ לקהל, שמעתי מסביבי לא מעט את המילה “גאוני” נזרקת לאוויר העולם. “זו הייתה ההצגה הכי טובה שראיתי בזמן האחרון!”, מישהו אמר ברצינות תהומית. “אני הולך להמליץ לכל מי שאני מכיר לראות את זה”, אמר אחר. כולם, להזכירכם, סטודנטים לתאטרון.

  לאן נעלמה בעצם הביקורתיות? האם הפסיקו ללמד את הסטודנטים האלה לראות, לנתח ולבקר את ההצגה שהם רואים? ללמוד מהדברים הטובים והרעים שלה? לא ברור. מצד שני, בעולם בו כל מי שיצא מ”ממזרים חסרי כבוד” מלמל “טרנטינו הזה - גאון” בשיא הרצינות - אני מניח שלא הייתי צריך להיות מופתע.

  
• November 01, 2009
• 22:30

  אנקדוטה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  הדבר היחיד שיותר גרוע מלרכב על קטנוע בגשם שוטף: לרכב על קטנוע בברד.

  או גם: לעזאזל, זו הייתה טבילת אש, או בעצם טבילת מים שהייתי מעדיף להמנע ממנה. החדשות הטובות (בשבילי. בשבילכם לא כל כך בטוח) היחידות שאני יכול למצוא בכל הסיפור הזה הן שלא איבדתי שליטה ולו לרגע אחד על הקטנוע החמוד שלי, ולמרות שהגעתי הביתה כשפלג הגוף התחתון שלי ספוג במים בצורה הכי רטובה שיכולה להיות (פלג הגוף העליון ניצל תודות למעיל רכיבה עמיד לגשם, שאכן התגלה כעמיד לגשם), זה היה בחתיכה אחת, בלי שום נפילות או החלקות או בלימות מבהילות.

  ואם כבר אנחנו כאן, אני נזכר שלמרות שהקטנוע הזה ברשותי כבר שבוע וחצי, עדיין אין לו שם. חצי שוקל לקרוא לו “בראד”, על שם דמות מיתולוגית ממופע הקולנוע של רוקי, וגם על שם הברד שהוא ואני נאלצנו לסבול בדרך מהאוניברסיטה הביתה היום. יש לכם רעיונות טובים יותר?

  
• 19:12

  האח הגדול, טלוויזיתו פתוחה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  נתחיל במשהו שעליתי עליו, שבעצם לא קשור לכלום: המילה “סלבית” (ע”ע סלב) היא המילה “לסבית” בסיכול אותיות (או שמא: שיכול אותיות? האינטרנט טוענת שאפשר גם וגם). מוזר? לא אכחיש. אבל לא קשור לכלום. נמשיך הלאה:

  דן-יה שוורץ. דן-יה היא בחורה משכמה ומעלה. גיטריסטית פרועה בלילות (בלהקת דפנה והעוגיות), אמא חרוצה ביום, ועובדת היי-טק (סוג של, לפחות) בין לבין. גברת יה שיחקה בראש לאחרונה עם הרעיון להצטרף לבית האח הגדול. על פניו, חשבה, מדובר בהימור בטוח, קאסטינג מתבקש: כוכבת רוק, אמא ולסבית בדמות אחת, שגם יכולה לזמר במקלחת ולעשות אייר-גיטר מרשים במשימות.

  מכאן לכאן, ואחרי דין ודברים עם ההפקה, הוחלט בעל פה שהיא אכן תקפוץ לבית. דן-יה, ככל הנראה, לא הייתה שלמה עם הליהוק, ומיהרה לכתוב עליו פוסט בבלוג שלה. עד מהרה, קראו מפיקי התוכנית את הפוסט, והחליטו שעם דיירת כזאת אין להם מה להתעסק (מה גם שפרסום העובדה שמישהו הולך להשתתף באח הגדול פוסלת את השתתפותו, לפי תקנון התוכנית). וכך, עוד לפני שהליהוק הפך לרשמי והחוזים המתאימים נחתמו - הודחה דן-יה באכזריות מהבית. הקורבן הראשון, לפני שהעונה השלישית אפילו עלתה לאוויר.

  הסיפור הקטן הזה גרם לי לתהות פה ושם על מהות הכוכבות. דן-יה התארחה לאחרונה ב”פודקאסט זה לחלשים“, תוכנית הרדיו-אינטרנט השבועית (עלק) של אהוד קינן ושלי. איני בקיא בנתונים של הפודקאסט, אבל אני מעריך שבמקרה הטוב היו לו, נניח, 30 מאזינים. אם הגברת שוורץ, לעומת זאת, הייתה נכנסת לבית האח הגדול, והופכת באחת לסלבית במובן הכי המוני של המילה - סביר להניח שהמספר היה מכפיל את עצמו פי עשרה לפחות. אם היא הייתה נשארת לפרקים האחרונים - פי אלף ועשרת אלפים ומי יודע מי כמה.

  אז נכון, לתפוס טרמפ SEO על חשבון כוכבנית ריאליטי הוא לא הדבר הכי טהור בעולם, אבל היי - כניסות לפודקאסט! שמח! וגם: לפני שהתחלנו להקליט, שיחקנו קצת, דן-יה ואני, ברוק בנד. פתאום תהיתי כמה בשכל הייתי יכול לעשות אם הייתי מצלם קצת. אם דן-יה הייתה הופכת לסלבית, הייתי יכול בקלות למכור את התמונות למדור הרכילות המדור לביתי, ואם לא אליו אז לפחות למי שמביא את המשחק הזה לארץ.

  מכאן, כמובן, עוברים לעתיד, הבלתי נמנע, של כוכבת תאורטית כזאת: דן-יה הייתה מנצחת (או מפסידה, אבל ביננו, היא הייתה מנצחת) את “האח הגדול”, מגלה שהפרס הכספי, אחרי קיזוז מיסים, מספיק בקושי לחבילת חיתולים, ומתנחמת, לפחות, בכך שהיא הפכה תמורת שיעבוד הדמות שלה לצופי ערוץ 2 לדמות המזוהה והאהודה ביותר בארץ.

  האגו טריפ בעקבות הגילוי יטריף אותה על דעתה. היא תפרוש במהירות מ”דפנה והעוגיות” (הם קטנים עליי”, ותקים להקה מתחרה, “דן-יה והשוקולדות” (כי ידוע ששוקולדה זה הרבה יותר מוצלח מעוגיה. באמת! תשאלו את כולם), תזניח את בנה הקטן לטובת בייביסיטרים מתחלפים, תתמכר לטיפה המרה (קפה. למה, למה חשבתם שהתכוונתי?), תעבור לגור מתחת למדרגות של צלמי הפאפארצי ומה לא.

  ואז, אחרי חודש, ישכחו ממנה. היא תדעך. פרצופה ישכח. כבר לא יבקשו ממנה חתימות ברחוב. היא תשאר חסרת כל. ממש כמו שפרה מי שזכתה בעונה הראשונה של האחהגדול, או, אלפי הבדלות, האקס הזה של מאיה בוסקילה שזכה בשנייה.

  מה אני בעצם מנסה להגיד כאן? האם עדיף לה לדן-יה שהגורל פתר אותה מהגורל האכזר, ומנע את הפיכתה לסלב-על לפני שיצאה למסלול זה? האם היא תשאר מאושרת ושמחה במקומה הנוכחי? האם בנה יגדל בריא ומאושר יותר עם אמא נורמאלית, ללא מניירות וללא תספורת קארה המאפיינת את כל המגה סלבית (ע”ע נינט ואותה שפרה ממקודם)?

  אולי. מה שבטוח יקרה הוא שהרייטינג של “פודקאסט זה לחלשים” ישאר ברצפה. חבל.

  
• October 27, 2009
• 9:55

  תחבורה לעשירים בלבד

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  בשבועות האחרונים אני עוקב בעניין אחרי המאבק של הרוכבים הדו-גלגליים כנגד התייקרות ביטוח החובה שמוחל עליהם. ההתייקרות, שאמורה להכנס לתוקף בעוד מספר שבועות, תעלה את מחיר הביטוח השנתי בכמה מאות, ולעיתים אף למעלה מאלף שקלים. 30 אחוזים העלאה. להמחשת הרעיון: בחור שרוכש קטנוע משומש בנניח, 7,000 שקלים, ישלם יותר ממחצית הסכום בכל שנה על ביטוח.

  הגיוני? אולי, אם מתחשבים בשיעור הרוכבים המעורבים בתאונות קטלניות, והעובדה שהביטוח המונהג כיום אינו מכסה למעשה את העלות הריאלית שלו. המשמעות היא שסך כל הכסף שנאסף בביטוח רוכבים אינו מספיק לכסות את החזרי הביטוח המשולמים למבוטחים בפועל. מירב ארלוזורוב מדה מארקר כתבה לפני מספר ימים טור דעה בעד ההתייקרות, וטענה שמדובר במצב של אין ברירה: ביטוח צריך להיות הגיוני כלכלית, ואין סיבה שמשלמי ביטוח אחרים, כמו למשל נהגי המכוניות, יממנו הלכה כמעשה את הביטוח של הרוכבים.

  ארלזורוב התייחסה בטור שלה לכך שהמדינה בכל מקרה עוזרת לא מעט לרוכבים בהקלות מס ורישוי. מה שנכון, לרכוש אופנוע זול משמעותית מלרכוש רכב כי המיסוי עליו נמוך יותר, וטסט שנתי לכלי דו גלגלי עולה עשרות שקלים, לעומת מאות ברכב.

  מצד שני, ארלוזורוב, כמו רבים אחרים, מתעלמים בצורה גסה מאספקט אחר של הרכיבה על רכב דו גלגלית: העובדה שהיא זולה מאוד, היא כל כוחה. אני רוכב חדש על קטנוע. כל בוקר אני עולה עליו, נוסע בזהירות רבה מרעננה לאוניברסיטת תל-אביב, וחזרה בערב. אני לא עושה את זה בשמחה גדולה. כל מכונית שאני רואה במראה היא אוייב פוטנציאלי, כל רכב שחותך אותי מוריד לי את הלב לתחתונים וכל רמזור אדום אני מתלבט מליון פעם אם לנסות להשתחל בין המכוניות העומדות כדי לעבור אותו, או להשאר בסבלנות במקומי, כמו מכונית מן המניין.

  למה אני כן רוכב, אם אני כל כך מפחד? כי אין לי ברירה אחרת. ממשכורת ממוצעת בשוק, אדם בקושי יכול להחזיק גם דירה בשכירות וגם רכב. העלויות גבוהות מדי: שכ”ד גבוה, מחירי האוכל הלא סימפטיים שלא מאפשרים שום גיחה לסופר ללא נזק של כמה עשרות שקלים במקרה הטוב, וכמובן עלויות החזקת הרכב: ביטוח, דלק, טיפולים וכדומה.

  מה יכול לעשות סטודנט, שמרוויח על פי רוב הרבה פחות מהממוצע? הוא יכול לנסות להסתדר עם תחבורה ציבורית, אך זה במקרים רבים לא אופצייה הגיונית. מרעננה לאוניברסיטת תל-אביב, למשל, לוקח להגיע באוטובוס כשעה ורבע (!). פי ארבעה, פחות או יותר, ממה שאותו מסלול לוקח ברכב פרטי. נוסיף לזה את העובדה שאי אפשר לדעת מתי האוטובוס המיוחל סוף סוף מגיע, כי לוח הזמנים שלו לא ממש קרוב למציאות, ואת העובדה שלא תמיד אותו קו נמצא כשרוצים לחזור הבייתה בערב ומקבלים כאוס מוחלט. סטודנט עם מערכת שעות תובענית צריך לבלות, נגיד, עשר שעות באוניברסיטה ועוד למעלה משעתיים באוטובוס.

  הדו-גלגלי, למעשה, הוא הדרך היחידה בשבילי לברוח מהסיוט הזה. לקבל חופש תנועה אמיתית. להגיע לאוניברסיטה בתנאים שלי, ולחזור הבייתה מבלי לדאוג האם הקו האחרון עבר, והאם עליי ללכת חצי שעה לתחנה בה עובר קו אחר, איטי עוד יותר, שיוביל אותי חזרה הביתה. הדלק זול יחסית, מחיר הכלי, גם אם הוא חדש, הוא בגבול ההגיון. להוסיף ביטוח רצחני, למעשה, מחסל סופית גם את האפשרות הזאת ללא מעט כאלה שבלעדיה - פשוט לא תהיה להם אפשרות הגיונית וסבירה להגיע מנקודה X לנקודה Y בפרק זמן סביר.

  ארלורוב ותומכים נוספים בהעלאת התעריפים, למעשה אומרים שתחבורה אישית היא עניין לעשירים בלבד. מי שיש לו כסף לאוטו ולכל הנלווה לו, כנראה יוכל גם לבטח אותו. מי שבוחר בדו-גלגלי עושה זאת לעיתים קרובות כי הוא מבין שאין לו אפשרות אחרת. שלא תהיה. מי צריך אותם על הכבישים בכלל?

  המצחיק הוא שיש כל כך הרבה דרכים נוספות לדאוג שהביטוח יהיה כלכלי יותר למדינה: העלאת גיל המינימום לרכיבה על דו-גלגלי, אכיפה מוצלחת יותר, חובת ביצוע שיעורי רכיבה מתקדמת כדי לקבל רשיון וכו’. ניתן לקדם חוקים שיעזרו להפחית את הסיכון לרוכבים בעלות לא כל כך גבוהה. אבל למה להתאמץ? תמיד אפשר להעלות את המחיר, לחסל את חופש התנועה לאוכלוסייה ללא אמצעים פיננסיים מספקים. היא גם ככה אוכלוסייה חלשה. שתסבול עוד קצת.

  
• October 22, 2009
• 11:41

  ראו איך מנגנים עליי. עד שאני נשברת

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  הרוק הישראלי גואש! הנגנים המסורים בלחץ! מסתבר שהבאסיסט של להקת המידנייט פיקוקס, להקת רוקנרול, עבר חוויה לא נעימה בכלל בפסטיבל “אינדינגב” שנערך בסוף השבוע, כאשר צופה נלהב מדי בהופעה של הלהקה הדי פרועה הזאת תפס את גיטרת הבאס שלו, וריסק אותה על האדמה, כאילו היה כוכב הרוק עצמו בשיאה של הופעת רוק כבד.

  יש לי כמה מחשבות שרצות בראש על הסיפור המשונה הזה. ראשית, אבל, חשוב לי לציין שכלל לא הייתי נוכח בהופעה הזאת, או בפסטיבל כולו לשם העניין. את הסיפור שמעתי כעדויות ממספר אנשים שכן היו שם. יש מצב שיש פה כמה פרטים לא מדוייקים, לכן אני לא חותם עליהם במאה אחוז, אך עדיין מרשה לעצמי להתייחס לסיפור עצמו בכלליותו. שנית, כדי למנוע חיפושים מיותרים בגוגל שיובילו לפה, אני לא מציין את שמו של הבאסיסט או מקשר לכל מיני מקומות הקשורים לעניין. פשוט לא רוצה פה בלגאן מיותר. תוכלו למצוא את כל הפרטים והקישורים עם חיפושים ממוקדים בגוגל או בפייסבוק.

  אז ככה: המידנייט פיקוקס הם להקה שניתן להגדירה כ”פרועה” בלי הגזמות. המוזיקה שלהם חזקה, האימאג’ים שהם מוסיפים לה, כמו רקדנים מחופשים לזומבים, קיצוניים מאוד, והקהל מגיב בהתאם: ההופעות שלהם מלאות בריקודי פוגו סוערים ואלימים. לא כוס התה שלי, אגב - אני לא מת על אלימות מכל סוג, אפילו אם היא בצורה של ריקוד שאמור להניב כיף מסויים (אם כי אף פעם לא הבנתי מה כיף בלחטוף מרפק של מישהו בצלעות. אולי אני מוזר). אולי זה גם משפיע על דעתי. אולי לא.

  נמשיך: בשיר האחרון של ההופעה קפץ כהרגלו הבאסיסט מהבמה אל הקהל, כשהגיטרה שלו עדיין עליו. מדובר בריטואל קבוע. הוא עושה זאת כבר הופעות רבות, ללא אבדות לגוף או לגיטרה. הפעם, וכאן יש כמה עדויות סותרות, קרה משהו אחר: יש כאלה שאומרים שבמהלך ריקודיו עם הקהל, רצועת הגיטרה שלו נקרעה וזו נשמטה על הקרקע. יש כאלה שמספרים שבחור אידיוט במיוחד פשוט חטף ממנו את הגיטרה בחוזקה. כך או אחרת - הגיטרה הגיע לידיו של הבחור האידיוט, חלק מהקהל המשולהב, שבשיא האקסטזה הניף אותה באוויר וריסק אותה על הריצפה.

  היה בום. ואז היה שקט. הקהל היה המום. גם חברי הלהקה. הגיטרה נשברה יפה, והבאסיסט עלה עם גופתה לבמה, מילמל כמה מילים, וירד ממנה. לפי אחת העדויות, בשלב מסויים הבאסיסט חזר לבמה, אמר משהו כמו “טוב נו, זה כבר טוטאל לוסט, מה יכול להיות…” וריסק אותה עוד מספר פעמים, הפעם על הבמה. אם כבר אז כבר.

  עברו כמה שעות. ההשפעה שהחומרים שמשפיעים על להקות כאלה עברה. הבאסיסט התעורר, והתעצבן. הגיטרה שלו שווה כמות מכובדת של אלפי שקלים. הוא כולה באסיסט בלהקת רוק שנמצאת עמוק בשוליים של המוזיקה בישראל. אולי (וסביר ש-) יש לו עוד עבודה צדדית, אבל כמה הוא כבר יכול להרוויח? גיטרות באס הרי לא גדלות על העצים, וגם לא אלפי השקלים הדרושים כדי לרכוש אותם. התעורר הבאסיסט עם משימה חדשה בחייו: לאתר את האידיוט ששבר לו את הגיטרה, ושמאז “ירד למחתרת”, ולתבוע לו את האמאמאמאמא, כדי שיקנה לו גיטרה חדשה.

  איפה עורכים חיפוש כזה בימינו? באינטרנט כמובן. פייסבוק ואתרים נוספים התמלאו בתמונות של הבחור השובר ותיאור קצר של הסיפור, עם בקשה אחת: מזהים את הפוחז? כיתבו לנו מי הוא, ואיך ניתן ליצור איתו קשר.

  סיפור מופלא. באמת. ומוזר. וקצת מצחיק, או מתסכל, תלוי מי מסתכל עליו. התחושה הראשונית שלי היא שאכן הבחור ששבר את הבאס צריך לחטוף את העלויות הכספיות עליו. ואז אני נזכר עם מי יש לנו עסק. הרי לא היה מדובר בהופעה של שלמה ארצי מארח את מירי מסיקה.

  המידנייט פיקוקס יוצרים מוזיקה מסויימת, שבפירוש תרבותי נפוץ יושב בול עם תדמית האלימות וניפוץ הגיטרות. הלהקה אף מעודדת זאת - הרי זה לא שהבחור קפץ לבמה, חטף את הגיטרה כשכולם הסתכלו לצד השני והטביע אותה באמבטיית חומצה. הוא עשה זאת כשהבאסיסט קפץ לקהל ורקד איתו פוגו - מעין הסכמה למה שמתרחש שם בקהל. הבחור השובר, כנראה באקסטזה מטורפת של רוק/פאנק/וואטבר, שלא לאמר שבטח גם בהשפעה של חומרים כימיים מסויימים (היכולים להיות, אך לא מוגבלים רק לאלכוהול), פשוט שיחק את התפקיד שאותה תרבות בה פועלת הלהקה כאילו הכתיבה לו לבצע.

  האם זה פותר אותו מעונש? לא. הוא בחור אידיוט. הוא לקח גיטרה של אלפי שקלים שלא שייכת לו וניפץ אותה על הריצפה. אך האם הבאסיסט המסכן, או גופת הגיטרה המרוטשת, חפים מכל אחריות למקרה? אני בכלל לא בטוח. במקסימום יכל הבאסיסט לקפוץ לקהל כשהגיטרה מונחת על הבמה. אתם יודעים מה, אולי אפילו זה לא, אבל מינימום לבטח את כלי הנגינה הזה, מקור פרנסה יש לזכור.

  הסיפור הזה, לדעתי, הרבה יותר מורכב ועמוק ממה שהאינטרנט עשה ממנו. אני יכול בקלות להזהות לצד השחור-לבן, “יש לנו בחור אידיוט ממש שתפס גיטרה חפה מפשע, ניפץ אותה וברח”, אבל לא יכול להתעלם לא מהרקע לסיפור, וגם לא למעשים המידיים של הבאסיסט לאחר המקרה: הוא הרי ניסה לנפץ את הגיטרה שוב. אומנם היא הייתה כבר שבורה, אך זה נותן לגיטימציה מסויימת לפירוש התרבותי של אותו אידיוט חסר אחריות, ורק מוכיח שתנועת הניפוץ הזאת נמצאת גם בלקסיקון התרבותי של הנגן.

  איך הסיפור הזה יתפתח? אין לי מושג. אולי הוא אפילו התפתח כבר בימים האחרונים, בהם לא כל כך בדקתי מה קורה איתו. אולי הבחור אותר ושילם. אולי אותר ונתבע. אולי לא אותר כלל. זה בכלל לא חשוב. מה שכן חשוב, הוא שכל המערכה האחרונה בסיפור הזה (או השנייה, לפי חלוקה קלאסית למערכות, כאשר השלישית עדיין לא נכתבה) יכולה להיות הרבה מאוד דברים, אבל דבר אחד היא ממש לא: רוקנרול.

  
• October 19, 2009
• 20:51

  רשיון להרוג. את עצמי

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  “מזל טוב!” אמר לי אבנרי, המורה לרכיבה שלי בשבועיים האחרונים, “הטסט הלך מעולה, עברת, יש לך רשיון”. הרשיון המדובר הוא תוספת של איזו ספרה לרשיון הנהיגה הקיים שלי, שתגיד שמותר לי לנהוג גם עם כלים דו גלגליים בעלי נפח מנוע של עד 125 סמ”ק (קטנועים בעגה המקצועית, כך למדתי). מזל טוב! הוצאתי פיסת נייר שיש סיכוי לא רע בכלל שתוכל לגרום לי ללא מעט כאבים, ובטוח תגרום דאגות גדולות כל פעם שאצא מהבית לכביש.

  אז למה, בעצם? כנראה כי אין ברירה. אין אלטרנטיבה, כלכלית או הגיונית מבחינת הזמנים שהיא לוקחת, לגרום לארז להגיע מהבית שלו לאוניברסיטת תל-אביב ולהצליח לחיות בשלום עם מערכת השעות שלו. אוטובוסים? הצחקתם את אגד, שמוציאים קו ישיר מרעננה לאוניברסיטה פעם בשעה, שמפסיק לעבוד בשעה לא מאוחרת במיוחד (שלא מסתדרת עם שעת סיום הלימודים הכמעט קבועה שלי - שמונה בערב). פספסתי את הקו האחרון? אפשר ללכת לנמיר, 15 שעות הליכה לא נוראיות בשגרה, אך בלתי נסבלות אחרי יום של 10 שעות, ולתפוס קו לא ישיר בעליל ומאוד מעצבן.

  על רכבות מרעננה אין מה לדבר (כי אוטובוס לתחנת כפ”ס או הרצליה לוקחת כמו נסיעה לתל-אביב בקווים המגבילים. גאוני). גם לרכוש לעצמי אוטו, לצערי, אני לא יכול. פשוט אין מספיק כסף. העובדה שעזבתי את מקום העבודה שלי כדי להקדיש כמה שיותר זמן ללימודים, ומסמלת שנה נפלאה בה אצטרך להתבסס על החסכונות שלי מהשנים האחרונות (מה שלגמרי אפשרי מבחינתי) עוד יותר פוסלת את הרעיון.

  אז מה נשאר? דו-גלגלי. דו”ג. אפילו יש לו שם חמוד בראשי תיבות. המחירים נוחים (אפילו הביטוח, היקר מאוד, הוא סביל בינתיים), הדלק זול, הטיפולים זולים גם הם. גם שיעורי הרכיבה זולים. אין מינימום שיעורים, צריך לעבור טסט “שליטה” מטופש שדורש כמה שמיניות ואיזו בלימת חירום, אבל לא הצגת כישורי רכיבה נבונה בכביש (או בעצם, רכיבה בכביש בכלל. כל הטסט מתרחש במגרש חנייה). במקרה שלי, ארבעה שיעורים ארוכים וטסט אחד - הוצאה כוללת של משהו כמו 1,000 שקל כולל האגרות הזוועתיות למשרד הרישוי - ויש לי רשיון.

  כעת יהיה עליי לעלות על הכביש, ברגע שאקבל את הקטנוע (ביום רביעי, מסתבר), ולקוות שכל הסיפורים שקראתי באינטרנט, על “כולם מנסים להרוג את רוכבי הדו”ג והם רק צריכים לדעת להתחמק מהמוות” מוגזמים. לא כי אני חושב שאיני יכול להתחמק מהמוות, פשוט כי… ובכן, זה מפחיד. לאללה. ברמה של לרצות קצת לעשות פיפי במכנסיים, אבל אז לוותר, כי כביסה והכל, וצריך ללבוש את הזוג הזה לפחות עוד פעם אחת השבוע.

  אבל מה, כשמיכל דלק של קטנוע, שיספק לי שבוע-שבוע וחצי של נסיעות, עולה פחות מכרטיסיה של אוטובוס - שמתכלה תוך יומיים וחצי וגם לא מביאה אותי ישירות הבייתה (או יוצאת ישירות מהאוניברסיטה, למעשה), כשהזמן שלי מוגבל מאוד וכשהימים ארוכים מהגלות - צריל פשוט ללמוד להתאפק ולהשאיר את המכנסיים יבשים. מקווה רק שכישורי הזהירות שלי, אותם אני מנסה גם להפגין כשאני נוהג באוטו, יחד עם קטנוע שלפי המחקר שעשיתי אמור להיות הבטיחותי ביותר בקטגוריה שלי, יתנו לי לעבור את שלוש השנים הקרובות, עד התואר, עם כל אבריי מחוברים.

  אם לא, אני מצפה שכולכם תבואו לבקר אותי בבית החולים (גם אלה שאמרו שלא. אתם יודעים מי אתם!), יביאו לי מתנות שוות, כרטיסי ברכה של “החלמה מהירה” וממתקים לרוב.

  
• August 23, 2009
• 17:17

  תמיד ישאר לנו דודו זר

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אני לא חושב שיש משהו עצוב באנשים שמתאבדים. קשה לי להתאבל עליהם, או לרחם עליהם. הם בחרו את דרכם האחרונה, ואפילו אם הדרך לאותו שביל אחרון הייתה טראגית ומעוררת רחמים, מעשה נטילת החיים עצמו הוא בחירה מודעת, דרך להתחמק מכל מיני צרות, ועל כן אין לי שום סימפטיה לגביהם. גם לא שנאה, אגב. אני פשוט אטום לזה. בן אדם התאבד? יופי לו, מקווה שטוב לו שם מעבר לחיים, עכשיו תנו לי להמשיך את היום בשקט.

  עם זאת, זה יהיה לא נכון להגיד שהתאבדותו של דודו טופז לקראת סוף השבוע השאירה אותי אדיש. אין מה לעשות, דודו הוא דודו, והסיפור שדוד נקלע אליו, או אולי יש לנסח את זה “הסיפור שדודו גרם לכולנו להקלע אליו” היה מדהים בראשוניותו ובקיצוניותו. בדרן-על שהפך לסוג של מאפיונר חסר לב, ששולח בריונים להכות את אנשי התקשורת שדחו אותו, ולא סתם צ’אפחות אלה מכות נמרצות, לפעמים מול ילדים, לפעמים סתם מול כלבים, זה סיפור מטורף. טופז, שאף פעם לא אהב לרדת מהכותרות, הגיע למצב בו הוא לא יכל לשאת את האחריות על מעשיו בעיתוי אירוני: שמו ירד שוב מהכותרות, ופינה מקום לגל מעשי האלימות שפוקד את הארץ. בהתאבדותו, ציווה לנו דודו טופז עוד לפחות כמה ימים של כותרות ראשיות בכיכובו, של סיפורים מרגשים במוספי סוף השבוע (עוד על זה בהמשך) וחשיפות בלעדיות על כך שבתא המעצר שלו לא כיוונו מצלמה לכיוון המקלחת - וחבל, שכן סביר להניח שהיינו מקבלים גם חשיפה בלעדית באחד מערוצי הטלוויזיה - הפרופיל המלא, הלא מצונזר והעירום של טופז ברגעים האחרונים לחייו.

  נחזור להתאבדויות.

  כשהייתי בכיתה יא’, התאבד מי שהיה אז המורה לספורט שלי. כדי שאנשים שמחפשים את שמו האמיתי בגוגל לא יעלו עליי, אקרא לו נהר ערני. מי שמכיר יעשה את ההיקש לשמו האמיתי לבד. מי שלא יוכל לנחש. בכל מקרה, נהר, בחור חסון ואכזרי, שנודע ברחבי רעננה כמורה לשחייה מהקאנטרי קלאב שנהג לזרוק ילדים קטנים למים כשהם בוכים ומתים מפחד אך מנגד כמי ששכל את בנו במלחמה, נקלע לחובות, וכשהבין שהוא לא יוכל להחזיר אותם מבלי לשעבד את חייו לבנק, הוא לקח רובה ומכונית לשדה, ותקע לעצמו כדור בראש.

  זה קרה בחופשת סוכות. אני, באותו זמן, הייתי עסוק בפסטיבל “אייקון”, בו התגלגלתי לתפקיד ניהולי לא ברור כלשהו, מה שגרם לי לבלות שם ימים כלילות. היה נחמד. לאחר שהפסטיבל נגמר, תפסתי אוטובוס הביתה ביחד עם אסף, חבר מרעננה. בדרך היה טלפון. רותם, חברה לספסל הלימודים, הודיעה לי בקול חנוק מדמעות שנהר ערני התאבד. היא לא סיפקה פרטים נוספים, אולי רק את זמן הלוויה. אמרתי לה שאני בהלם, וניתקתי. אסף שאל אם הכל בסדר. שתקתי רגע, ואז אמרתי לו שהמורה שלי לספורט התאבד. שתקנו חמש שניות, ואז התפרצנו בצחוק.

  נהר ערני לא היה מורה מוצלח. הוא היה מהדור הישן של המורים לספורט, אלה שלא יודעים חולשה אנושית מהי, וחושבים שתלמידים שלא בכושר ומתלוננים שהם לא יכולים לרוץ 2,000 מטר מבלי לגמור לעצמם את השבוע בכאבי שרירים הם סתם עצלנים שמנסים להתחמק מפעילות גופנית. התאבדות של מורה כזה היא סוג של חלום של כל ציניקן. לא משנה איך הפכתי את זה בראשי, לא הצלחתי למצוא את המקרה עצוב. טראגי קצת, אבל על טראגדיות צוחקים. אז צחקתי.

  בטקס האזכרה שהתקיים ביום שחזרנו ללימודים, על במה מאולתרת במגרש הספורט של בית הספר, עלה מנהל בית הספר וספד לנהר. הוא אמר עליו כל מיני דברים, וסיים בכך שערני תמיד היה בחור חזק, לקח את גורלו בידיו, וככה גם סיים את חייו. אם לא הייתי שם לא הייתי מאמין שמנהל בתיכון אומר דבר כזה על התאבדות, כאילו זה הדבר החזק לעשות. אבל זה מה שמוות עושה לאנשים שנשארים מאחור - מבלבל אותם, גורם להם לאיבוד שיווי משקל, גורם להם להגיד דברים שהם לא היו אומרים בשגרה.

  וכאן אעבור לסמדר שיר. שיר לא התאבדה, חלילה, אבל היא בהחלט כתבה משהו, בעקבות מותו של טופז, שאני מאמין שהיא לא הייתה כותבת בשגרה. במוסף השבת של ידיעות, חשפה שיר על רומן שטופז והיא ניהלו לפני אי אילו שנים. אפילו בעלה לא ידע על הרומן הזה. גם אבנר גדסי, מי שהלחין את המגינה עליה הדביקה שיר את שירה “נפרדנו כך” שכתבה בעקבות הפרידה מטופז, לא ידע.

  עצוב? לא ממש. “הרומן האסור”, כפי שהגדירה אותו שיר במאמר שלה, התרחש כשטופז היה בן 25. סמדר שיר, לעומת זאת, הייתה אז בת 14. בפעם הראשונה שנפגשו, כשסמדר ניגשה אליו לבקש חתימה, הוא נתן לה אסימון ופתק “אני נותן לך אסימון, צלצלי אליי בעוד חמש שנים, כשתהיי גדולה”. מכאן לשם, זה התגלגל לרומן.

  בין השורות, ניתן להסיק שהיה שם סקס. זה לא נכתב במפורש, אבל נו-באמת. רק ההגדרה, רומן אסור, מסמלת. גם העובדה שכשאימה של שיר גילתה על הרומן היא התקשרה לאביו של טופז, והזהירה אותו שאם זה לא יתרחק מהילדה הקטנה שלו היא תדווח עליו למשטרה. קיצר, ככל הנראה, סקס בוסרי וצעיר עם גירסה צעירה של טופז, רגע לפני שזה הפך לסופרסטאר ועלה על המסלול שגרם לו, בסופו של דבר, לכרוך חבל חשמל של קומקום חשמלי על צווארו, לקשור את צידו השני לברז, ולהשעין את גופו קדימה כדי לנתק את עצמו מהמטרד הזה שנקרא אוויר.

  בכל מקרה, 14 ו-25. הנה שני גילאים שלא מתחברים ביחד. אפילו אם סמדר שיר הייתה בוגרת לגילה, והרי אנחנו יודעים שדודו טופז נשאר צעיר לגילו במשך כל הקריירה שלו, מדובר כאן במשהו שנורמאטיבית קשה לנו להבין. סקס עם בחורה כל כך צעירה, כשהפרש הגילאים הוא 11 שנים, לא יכול להתפרש בצורה אחרת מניצול מיני. אפילו אם זה היה בהסכמה, אפילו עם סמדר שיר הייתה בטוחה שהיא בוגרת ומוכנה ויודעת מה היא עושה, אפילו אם היא כבר לא הייתה בתולה - טופז היה צריך לבלום את זה, להמנע מזה.

  על זה סמדר לא כתבה במאמר שלה בידיעות. אותה סמדר שיר, שכותבת לא אחת לבני נוער, לא מזהירה את אלה שקוראים את טורה שמעשים כאלה, בגילאים כאלה, הם משהו שעדיף להמנע ממנו, לטובת כל הצדדים המעורבים בסיפור. אולי כי היא לא מוכנה להודות ששיקול הדעת שלה, בגיל 14, לא היה צלול במיוחד. אולי כי לא היה שם סקס בכלל, וסתם קראתי לא נכון בין השורות. או אולי היא פשוט הייתה עצובה ומזועזעת אחרי ההתאבדות של טופז.

  כך או כך, ילדים, אם יש מוסר השכל אחד מהמוות הזה (ויש יותר) לפי סמדר שיר, או לפחות לפי הפרשנות שלה לדבריה, הוא קשור לסקס עם קטינים, ולשירים שהלחין גדסי. הו דודו, יו לאקי בסטרד, אם זה היה כל אחד אחר, היו שוטפים אותו במוסריות, באצבעות מאשימות, ואולי אפילו בתואר “אנס”. אבל זה דודו, והוא התאבד, ואיזה עצוב זה יוווווווווווו. אז זהו, שלא. אני לא חושב שיש משהו עצוב באנשים שמתאבדים, ותחושת הקבס שלי רק עולה מהסיפור הזה. מלך הרייטינג אינדיד.

  
• August 10, 2009
• 16:21

  to yes or not to yes

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  והנה זה מתחיל. מדיניות תמחור לא הגיונית מצד yes מובילה אותי לשקול, ברצינות, מצב שבו עוד מספר שבועות אהיה נטול חיבור לשירותי החברה. ההחלטה הסופית, ככל הנראה, תהיה בידיים של yes, שעדיין מטפלים בפניה שלי, אבל עדיין, הסיכוי שאשאר, אחרי שנים רבות מדי, בלי ספק טלויזיוני של ממש (כי Hot לא ממש באים בחשבון, לפחות לא בינתיים) קצת מוזרה לי.

  לפני שאני מתחיל לכתוב רקוויאם, מעניין אותי מה חבר’ה כאן חושבים בנושא. הרי בתכל’ס, רוב שעות הטלוויזיה שלי לא קשורות לממיר של yes, אלא למחשב האישי ולחיבור המהיר לאינטרנט. נכון, מדי פעם נחמד להקליט המקס כל מיני סרטים או סדרות שאף פעם לא חשבתי לבזבז עליהן רוחב פס, ומתגלות לעיתים כפנינים של ממש, וגם פעילות הזיפזופ אחרי העבודה, או צפייה ישירה בלונדון וקירשנבאום זה משהו שלעיתים נחמד לעשות.

  ויש גם DDT. או DTT. או איך שלא קוראים לממיר הבסיסי, שיתן לי תמורת כמה מאות שקלים גישה לערוצים הבסיסיים באיכות דיגיטלית ללא תשלום לספק שירות. גם זו אופציה סבירה, לא? אומנם אין סרטים ואין סדרות, אבל את אלה גם ככה מספק המחשב והסניף הקרוב של האוזן השלישית.

  מה דעתכם? האם השינוי בחיי יהיה מוגזם, או דווקא מרגיע? למישהו כאן יש נסיון עם חיים ללא כבלים ולווין, או עם ממיר דיגיטלי בסיסי?

  (לשם הסר ספק, העניין הכספי שנוצר ביני ובין yes הוא מאוד ייחודי, ולא נוגע לרוב הלקוחות. אין לי שום טענות לגבי המחירים הבסיסיים שלהם, אותם אני משלם בכיף כל חודש, אלא על שירות מסויים מאוד ותמחור שנוגע לקבוצה מאוד מאוד מינימלית של אנשים)

  
• July 27, 2009
• 19:03

  אין כניסה לחיילים במדים

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אי שם במרכז תל-אביב, פועל פאב אפלולי בשם רוגטקה. חוץ משם מטופש, הפאב ומנהליו מפעילים מדיניות סלקטיבית בכניסה אליו. לא חדשות בישראל, פאב עם סלקציה, רק מה - ברוגטקה לא עומד שומר אימתני ומונע ממזרחים וערבים להכנס. לא, הם דווקא, ככל הנראה, יתקבלו שם יפה. הבעיה של בעלי המקום היא דווקא עם חיילים במדים.

  כך, ב”שש עם עודד בן עמי”, חשף חייל דו”צ, שהביא עימו עדות מצולמת: כשחייל במדים מעז להתקרב לדלת הכניסה לפאב, יתנפלו עליו הבעלים ויאסרו עליו להכנס. אם החייל גם יעז להתווכח איתם, הם יגידו שהאלימות שצה”ל מביא מניעה את האלימות באזור כולו, שהחיילים הם רק עבדים ושהפאב הוא מקום פרטי ולכן יש להם זכות להכניס או לא להכניס את מי שהם רק רוצים. או לא רוצים.

  ככה זה. בן עמי הזדעזע. בשיחה עם אחת ממנהלות המקום הוא זכה ל”אין לי מה להגיד לך” לא דיפלונטי וניתוק בפרצוף. לינוי בר גפן, במעבר בן “שש” ל”מה קורה”, המליצה לתבוע את הפאב, שכן לא מדובר במקום פרטי כפי שהם טוענים, ואלא אם כן כל מי שנכנס לפאב צריך להיות חבר רשום - מדובר באפליה לא חוקית, ועליה ניתן לתבוע ואף לנצח במשפט.

  בן עמי לא נכנס לפינה הזאת, וסיכם את דבריו ב”אולי עדיף פשוט לא להגיע לשם”. התגובה השפויה, כנראה. אייטם כזה בערוץ 2, אפליה נגד חיילים, וסביר להניח שימיו של הפאב הזה ספורים. כי ככה זה בארץ. כשמסרבים להכניס ערסים, ערבים, חנונים, בחורות לא נאות ומי-יודע-מה זה בסדר. אבל חיילים במדים? זה הגבול. עד כאן. נראה להם מאיפה משתין הדג. וכדומה.

  לי דווקא אין בעיה עקרונית עם רוגטקה. סביר להניח שלא אשב שם אף פעם, זאת דווקא לא בגלל סלקצית החיילים, אלא שמהשיחות המוקלטות שהושמעו בערוץ 2, נראה שבעלי המקום הם חבר’ה מעצבנים ופלצנים. אז לא תודה. אבל עדיין. נראה לי שהאייטם הזה נופח קצת מעבר לפרופורציות האמיתיות.

  ראשית, הגיוני שבעלי פאב לא ירצו שיהיו בו אנשים במדים. אומנם במקרה הזה בעלי הפאב הפלילו את עצמם וטענו מול המצלמה (הנסתרת) כי הם מסרבים להכניס חיילים כי הם חיילים. מעניין מה היה המקרה אם הם היו מסרבים חיילים פשוט כי יש להם קוד לבוש מסויים, נניח, טפשי ודבילי, אך עדיין - קוד לבוש. רוצים לצאת לבלות? אל תעשו את זה במדי עבודה (מכל סוג), וגם לא בכפכפים וכו’.

  אך גם אם זה לא העניין - קשה לי להבין את השנאה הזאת לבעלי פאב כזה, במיוחד אחד שממוקם במרכז תל-אביב, אזור שמבורך בלא מעט פאבים (עד שחולדאי יסיים להגלות אותם לנמל, לפחות). לא מכניסים לפאב אחד? סבבה. אל תחזרו אליו אף פעם, ותכנסו לפאב בדלת ממול. אפילו אם אתם במדים. או אם אתם ערבים. או, חס וחלילה - ערבים.

  הרי אם אתם חלק מהאחרונים, אין סיכוי שמישהו יהפוך מאי הכנסתכם למועדון אייטם בערוץ 2, ככה שלא ממש תהיה לכם ברירה אחרת.

  
• July 21, 2009
• 17:14

  דברים שלומדים בירושלים

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  הפעם הראשונה שלי בכנסת הייתה לפני כמעט שנה. נשלחתי לסקר דיון בחוק סינון האתרים, בוועדת המדע והטכנולוגיה. הגעתי לירושלים נרגש, קבלתי אישור כניסה למשכן שהדבקתי בגאון על החולצה, הודתי לבחורה עם העגלה שהציעה לי שתיה בוועדה והכנתי אייטם לתפארת.

  חוק סינון האתרים, שבינתיים ירד מסדר היום כאשר החליטו לא להחיל עליו דין רציפות (דין רציפות הוא חותמת גומי שחוקים צריכים לעבור כשהכנסת מתחלפת. חוק הסינון, שהתחיל את דרכו בכנסת הקודמת, לא קיבל את החותמת ולכן ירד, בינתיים, מהדאגות שלנו), אמר למעשה שספקיות האינטרנט יסננו את האינטרנט לפי דרישות של וועדה שתוקם לצורך העניין. הרעיון הכללי: אתרים פורנוגרפיים ואלימים במיוחד יחסמו. מי שדווקא כן ירצה לגלוש בהם, יצטרך לבקש מהספקיות שלו לקבל רשת לא מסוננת.

  חובבי חופש הביטוי זעקו אז, שהקמת “רשימת סוטים” כזאת, שתהיה אצל כל ספקית, היא לא הגיונית ומפרה את הזכות לפרטיות. הם טענו כי אין שום מניעה לסנן את האינטרנט, אך בשיטת opt-it, שלמעשה אורת שמי שרוצה רשת מסוננת יצטרך לבקש - ולא להיפך. באמצע הדיון, שהיה סוער וכלל לא מעט צעקות, יצא לרגע אחד מחברי הכנסת שיזמו את החוק, ממפלגת ש”ס, מכליו.

  “אתם, תגידו תודה שאני מאפשר לכם לקבל אינטרנט לא מסונן!” הוא צעק לכל פעילי הרשת החופשית וזכויות האזרח, “אם תמשיכו לעצבן אותי אני אדאג שגם זה לא יהיה לכם”. הוא התכוון לכך בשיא הרצינות. מפלצת פוליטית, שמבינה את הכח הפוליטי שיש לה, ומבחינתה האזרחים שטרחו להגיע לוועדה כדי להעלות טענות על החוק הם לא יותר ממטרד לא רצוי.

  המפלצת הפוליטית הזאת, שבדרך כלל מדברת במילים יפות ובשיא הנחמדות, אבל מדי פעם מתפרצת בעוצמה, הפתיעה אותי. רציתי לקוות שמדובר במעידה חד פעמית, שלא כל הפוליטיקאים ככה, שזה סתם. מאז, כאמור, כבר עברה כשנה, ולמדתי שההתפרצויות האלה אופיניות מאוד לפוליטיקאים שלנו, ששוכחים ששמנו אותם בתפקידם כדי שישרתו אותנו, ולא להיפך.

  קחו לדוגמה את חוק המאגר הביומטרי. אם הוא יעבור (ורוב הסיכויים, נכון להיום, שהוא אכן יעבור עד סוף השבוע) וייושם (כאן, למרבה המזל, מדובר בנקודה מסובכת יותר), לא רחוק היום בו נצטרך כולנו לתת את טביעת האצבע שלנו, כמו גם תמונת פנים מפורטת, למשרד הפנים. מהמידע הזה המשרד יוציא לנו תעודת זהות חכמה וקשה לזיוף, אך גם יקים מאגר עם כל הנתונים הביומטריים הנ”ל.

  אין לי רצון לפתוח כאן את היתרונות והחסרונות במאגר. לשם הסר ספק, אני מתנגד לו באופן אישי וחושב שהוא יהיה בכייה לדורות, אבל לא על זה אני כותב. אני כותב על הצורה בה החוק הזה מאושר, בסדרה של מחטפים וטריקים פוליטיים מלוכלכים אך כשרים, שמנהל ביד אמן חבר הכנסת מאיר שטרית - גם הוא בחור שנראה, במבט ראשון, נחמד וחביב, אולי אפילו קצת מצחיק - עד שגם ממנו מתפרץ הדיקטטור הקטן.

  “אני המחוקק כאן!” “אתם לא תפילו לי את החוק!” “אתם זורעים פחד בציבור!” וכדומה הם משפטים שנשמעים חדשות לבקרים בדיונים הרבים על החוק הביומטרי. שטרית מפנה אותם לקבוצה קטנה של אזרחים שמגיעים לכל ישיבה וישיבה כדי לנסות להשפיע על החוק. בשביל שטרית מדובר בכאב ראש לא קטן. הרי לשם הפרוטוקול הוא מחויב להקשיב לכל הטענות. מצד שני, הוא אמר לא פעם ולא פעמיים שדעתו בנוגע לחוק כבר סגורה, ושהוא לא מתכוון לשנות אותה - ככה שהמתנגדים האלה הם לא יותר מכאלה שמעכבים את ארוחת הצהריים שלה בעוד כמה שעות עם כל החפירות שלהם.

  הבעיה עם זה היא לא ששטרית סגור כבר על החוק, אלא היא ששטרית הוא חבר השלטון היחיד שמגיע לדיונים האלה, ובשם כך - המחוקק היחיד שמנסח את החוק. חברי הוועדה האחרים נעדרים מהישיבות, ולא בכדי: לוח הזמנים העמוס של הדיונים האלה, שחופפים על דיונים חשובים אחרים בוועדות, לא איפשרה לחברי הוועדה להגיע אליה - וכך נותר שטרית - יוזם החוק להזכירכם, כשליט יחיד בהצגה מבויימת היטב של דמוקרטיה.

  העניין הזה מדאיג, בעיקר כי מדובר בחוק שישפיע על כך אחד ואחד מאזרחי המדינה. בין אם ההשפעה תהיה לעמוד בתור של שעתיים להנפקת תעודת זהות חדשה, ובין אם מדובר בהשלכות הרות גורל יותר עקב קיומו של מאגר הנתונים הזה - מדובר בנושא מספיק רחב וחשוב, שהיה אפשר לצפות שעוד חברי כנסת, שלא לומר שרים, היו משתתפים בהליך החקיקה.

  אבל ציפיות, מסתבר, יש רק במיטה (אויש, אני חייב שקל על הבדיחה הזאת). בכנסת יש הרבה משחקים מלוכלכים, פוליטיקאים חסרי סבלנות, דיונים חד צדדיים ועוד דברים כאלה.

  בפעם הראשונה שהגעתי לסקר דיון בכנסת, עצרתי לדקה מחוץ למשכן, ובהיתי בו ביראת כבוד. בכל זאת - זו הכנסת! היום, לעומת זאת, אין כבוד ואין נעליים. אני מגיע למשכן, מרכין את ראשי, ממהר לאגף הוועדות וכשהדיון נגמר בורח כמה שיותר מהר, מקווה שיום יבוא והנאיביות השלטונית תחזור אליי, ושאצליח למצוא מונית לתחנה המרכזית.

  
• July 14, 2009
• 17:26

  העיקר שיופי טופי אחלה בחלה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  גם אני, כמו לא מעט מחבריי, הזדעזעתי מהפרסומת החדשה של סלכום, בה נראים חיילים משחקים סטנגה מעבר לחומת ההפרדה, כי הם בסך הכל רוצים קצת יופי טופי אחלה בחלה, וכי על כל דבר ניתן לגשר עם קצת כיף.

  אין לי ענין להכנס לאספקטים הפוליטיקים והבטחוניים של הגדר, וגם לא לחפור ביחס בו נוהגים, בדרך כלל, חיילים המשרתים קרוב אליה לאוכלוסיה הפלסטינאית שנמצאת בצד השני. אך גם בלי להכנס לפוליטיקה - הפרסומת גרמה לי לאי נוחות, בעקבות הייצוג הכל כך רדוד, כל כך חד צדדי וכל כך מנותק מהמציאות שסלכום הציגה, תוך כדי הפגנת חוסר רגישות משווע לאזרחים שנפגעו מהחומה.

  ראיתי, חשתי באי נוחות, וכעבור יום החלטתי לעשות מעשה: קיטורים בבלוג או בטוויטר זה טוב ויפה, אבל זה כלל לא מזיז לסלכום. אני מניח שאפילו להפך: כל פרסום הוא פרסום טוב, לפחות כאשר מאייתים את השם שלך כמו שצריך בעיתון, ואם הפרסומת גרמה לאנשים לצאת ולכתוב ולחשוב ולהתעצבן - היא עשתה את שלה. מה שכן יזיז לסלכום, אולי, הוא אם אני, כלקוח, אביע את מחאתי בצורה הבוטה ביותר שיש: אתנתק מהחברה.

  כאן אציין שברשותי שני קווים סלולרים: אחד במסגרת עבודתי כעיתונאי ב-ynet, ועוד אחד פרטי שמשמש אותי לעיסוקיי הפרטיים. כשדברתי עם נציג השרות (הנחמד, באמת) לא ציינתי ולו פעם אחת שאני עיתונאי, ודברתי איתו רק על הקו הפרטי, עליו אני משלם מכספי.

  השיחה שלי עם סלכום, שבסופו של דבר נקלעה למבוי סתום בניסוח של “תן לי לבדוק את זה ולחזור אליך תוך שעה”, היא דוגמה ומופת לחברה שפשוט לא יודעת לעמוד מול לקוחות דעתניים. נציג השירות (הנחמד!) שענה לי נשאר חסר מילים כשהסברתי לו למה אני מעונין להתנתק מהחברה.

  “השירות שלכם בסדר גמור,” אמרתי לו בכנות, “אין לי תלונות על טיבו, ואני גם לא חושב שאני משלם יותר מדי” (שקר, אני כן, אבל זה לא קשור), “זה פשוט שהפרסומת שלכם זלזלה באינטילגנציה שלי, ואני לא מעונין לתמוך כלכלית בחברה שבוחרת לפרסם את עצמה בצורה כזו”. כשהנציג מלמל לי את הנוסחים הקבועים, של ‘אני באמת מצטער ואני באמת שמח שאתה לקוח שלנו ואשמח אם תשאר כזה’, עניתי לו שאין כאן שום שמחה.

  הבהרתי לו גם שלא מדובר במשהו שהוא יכול לעשות, ושאני יודע שהוא נציג טלפוני, ולא קופירייטר במשרד פרסום, לכן הוויכוח שלי אינו איתו. הסברתי גם שמבחינתי החברה אמרה לי את דבריה שביטלה את דברי הביקורת על הפרסומת, וציינה שוב ושוב כי היא לא רואה בה דבר בעייתי. הנציג שתק לרגע, ואז ביקש ממני להמתין, וכנראה התייעץ עם נציג בכיר, כדי לראות מה ניתן לעשות עם הבקשה המשונה של הלקוח הזה.

  בסופו של דבר הנציג חזר אליי, התנצל על ההמתנה, ואמר לי שהוא צריך לבדוק כל מיני דברים, כדי לדעת כמה קנס עליי לשלם על שבירת ההתחייבות. “אחזור אליך תוך שעה”, הוא ענה. נפרדתי ממנו לשלום. כמובן שאף אחד לא טרח לחזור אליי מאז.

  מה יקרה בסוף הסיפור הזה? מחר אנסה להתקשר שוב. יש סיכוי סביר שבסופו של דבר אוותר על הניתוק, רק כי מצפה לי, ככל הנראה, קנס של כמה מאות שקלים, שאין לי כרגע יכולת כלכלית לשלם בלב שקט. חבל שחברה שמצליחה לגשר כל כך בקלות בין יהודים לערבים שמעבר לחומה, לא יכולים לגשר בין “שבירת ההתחיבות” ללקוח שלא מרוצה מהפרסומת הדורסנית והפוגענית שהיא פרסמה.

  נו אתכם, סלכום, מה הבעיה, תנו לי ללכת בלי קנס. אז תפסידו קצת כסף, לא נורא, העיקר שיהיה יופי טופי אחלה בחלה.

  
• June 23, 2009
• 19:58

  האגודה למען סבתא

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  יש יתרונות ברורים בלגור בדירה ששייכת למשפחה. שכר הדירה נמוך, בעלי הבית מוכרים והוגנים, ובאופן כללי כנראה שאף אחד לא ירמה לך ויבטיח “דירה מרווחת ושקטה” כשבפועל מדובר במחסן של מטר על מטר באמצע מוסך. לראיה הדירה שלי - נחמדה וחביבה, באזור שקט של רעננה (לא שיש ברעננה אזורים רועשים, אבל שוין). סבתא שלי, עליה השלום, קנתה אותה כהבטחת הכנסה אחרי שסבי נפטר. כשגם סבתא נפרדה מהעולם, ירשו את הדירה אמא שלי ודוד שלי. לפני מספר חודשים התחלתי לגור כאן, ובינתיים הכל כיף ומגניב.

  רק מה, לפעמים יש דברים שיכולים לקרות רק בדירות כאלה, משפחתיות, שיכולות להעלות את מפלס העצבים למליון, תוך שתי דקות. חוויה כזו עברתי הרגע. ישבתי מול המחשב בחדר העבודה, והטלפון צלצל.

  כבר מוזר. את מספר הטלפון בדירה הזאת יש בדיוק לבחורה אחת שאני מכיר, היא זוגתי (שתחיה! תחיי!), והיא לא נוהגת להתקשר בשעות כאלה, ואם כן, אז לסלולרי. אפילו אמא לא מכירה בעל פה את המספר כאן, שלא לדבר על אף בן אדם אחר. עניתי בחשד, ומהצד השני היה בחור צעיר ונחמד, ששאל אם הגיע למשפחת זילברשטיין - שם המשפחה של סבתי ודודי.

  פחות או יותר הבנתי לאן זה הולך. אמרתי שהוא לא הגיע בדיוק לזילברשטיין, אבל שאני מבין מאיפה נובעת הטעות. הוא אמר שהוא מחפש את יפה זילברשטיין, ושאל אם אני מכיר אותה. עניתי שכן. בכל זאת, סבתא שלי. הוא התחיל לספר בקול מתרגש שהוא מדבר מהאגודה למען החייל, ושהוא רק התקשר להודות ליפה, באופן אישי, על כל התמיכה שלה בחיילים בודדים לאורך השנים האחרונות.

  הסברתי לו, בקול די רם יש לציין, שזה קצת מוזר. סבתא שלי לא תמכה באף חייל בודד לאחרונה, אלא אם הם פתחו קווי התרמה מעבר לקבר. “היא נפטרה לפני כ-15 שנים”, הסברתי לו, “בפעם הבאה שאתם מנסים לשקר לתורמים פוטנציאליים בפנים, לפחות תבדקו שהרשומות שלכם מעודכנות”, וניתקתי.

  לשם הסר ספק: סבתא שלי לא תרמה באופן קבוע לאף חייל בודד. היא גם אף פעם לא גרה כאן.

  שתי אפשרויות: הראשונה - מדובר בנוכלות. מישהו מנסה למצוא כאלה שתרמו פעם שקל שתיים לאגודה, להודות להם ולבקש תרומה נוספת. את השם של סבתי הוא מצא בספר הטלפונים, כי הקו של בזק עדיין רשום על שמה. מעצבן, אבל הגיוני.

  השניה, והמעצבנת הרבה יותר: זו שיטה של האגודה. הם עוברים על רשומות בזק, מתקשרים ומודים על תרומות כדי ליצור סימפטיה וחיבור, זאת מבלי שאלה אליהם התקשרו באמת היו בקשר כלשהו עם האגודה. אם זו האפשרות הנכונה - לא רק שהיא מרתיחה, היא גם נוגדת את כל ענין הכנות והאינטימיות שדרושה כדי שמישהו יסכים לתרום לארגון: אם אגלה שארגון מסוים שיקר לי בשביל מאה שקלים, אז אולי את המאיה הזאת הוא הצליח לקחת לי, אבל אין סיכוי שאתרום לו שוב בעתיד.

  מה אתם חושבים? שמעתם על מקרים נוספים כאלה? אם כן בבקשה הגיבו, ואתקשר לדוברות של האגודה למען החייל כדי לנסות לברר פרטים נוספים.

  
• May 24, 2009
• 17:29

  שילכו לבית זונות

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  חברי למשרד, מר אהוד קינן היקר, סובל ממטרד לא קטן: אחת לכמה זמן מתקשרים אליו ממספר לא מוכר, ומנתקים מיד. כשאהוד חוזר למספר המוזר, הוא מקבל תא קולי שמזהה את עצמו כמכירה מיוחדת של פריטי הוצאה לפועל, שאומר “תודה שחזרתם אלינו, אנו עסוקים בפניות קודמות” ומבקש להקיש מספר טלפון, אליו יוכלו לחזור כשיתפנו.

  מכיוון שהזמן שלנו יקר, לא הצלחנו להתקשר למספר ולהקיש את מספרי הטלפון של כל בתי הזונות בעיר כמו שרצינו, כדי לגרום לסרסור או שניים להתעצבן על המטרידים הסדרתיים (התוצאה של זה על אחריותו של הסרסור בלבד). נשמח אם תעזרו לנו במשימה המבורכת.

  איך מוצאים טלפון של בית זונות? אה, זה פשוט. מחנים את האוטו בדרום תל-אביב לרבע שעה בשעת לילה, והאוטו יהיה מלא בכרטיסי ביקור של זונות. אפשר גם סתם לעיין בעמודי המודעות של הפנאי פלוס או המקומון הקרוב לביתכם, או פשוט לחפש באינטרנט. הייתי מפרסם את המספרים כאן - אבל יש ילדים שגולשים כאן.

  לאן מתקשרים כדי לבצע את השידוך? לכאן: 073-2244064 או 072-2454512. מומלץ בחום לבצע את השיחות מהעבודה, כי זה הרבה יותר בטוח ככה, אבל אל תגלו לבוס שזה מה שאמרתי.

  תודה על שיתוף הפעולה!

  
• May 02, 2009
• 23:44

  ושום מילה על גלעד שליט

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  הנה עקרון אחד מני רבים לפיו אני חי: אני לא אוהב להצטלם.

  כל מי שמכיר אותי יותר מיומיים מכיר את התופעה. תציבו מצלמה לפניי ותבקשו ממני לחייך, ואדחה אתכם בנימוס. תרבויות עתיקות האמינו שצילום לוכד את הנשמה. האמונות שלי לא כל כך קיצוניות, אבל אני כן מאמין שאני נראה מחריד בכל תמונה שאי פעם אקלע לתוכה, ולכן מעדיף להמנע מהתענוג מראש. כפי ששרה להקה שאני אוהב, תפסיקו לכוון אליי, תתנו לי קצת זמן אולי.

  לאי חובבי הפוטוגניות שלהם, כמוני, פייסבוק הוא אחת מההמצאות הכי מעצבנות ופוגעות בפרטיות שקיימות. כל אדם יכול למצוא איזו תמונה שמתישהו הצליחו לתפוס אותי בה, ולסמן אותה, שכולם ידעו. לאחרונה, למשל, עלה לאתר הארור הזה אלבום תמונות ובתוכו לא מעט שלי מלפני כארבע שנים. אין לי שום טענה למי שהעלה את האלבום (ואולי קורא כאן) ותייג אותי - זה אכן אני בתמונות האלה, ואף אחד לא צריך לדעת שיש לי בעיה עם זה. כן יש לי בעיה עם אותו פייסבוק עצמו, שמרשה לעצמו לתייג, למיין ולרכז - בלי לשאול אותי בכלל.

  פייסבוק הרי יודע לאותת לי ברגע שמישהו מתייג אותי בתמונה. הוא ישר שולח מייל, “היי ארז, תראה! אתה מתועד! הנה אתה! כנס ננס!”. למה שהמייל הזה לא יהיה בקשת אישור? “תקשיב, ארז, מישהו תייג אותך בתמונה, עשה טובה, אם אתה מעוניין, כנס לתמונה, תראה שזה אתה ותאשר את התיוג”. ככה לא הייתי צריך לבזבז עכשיו דקות ארוכות במעבר על כל התמונות והורדת התיוג המביך (זאת ועוד - אני לא בטוח שאם מישהו יחליט לתייג מחדש האתר ימנע את זה ממנו).

  קשה לי עם החשיפה הזאת. אולי חשיפה היא לא מילה מתאימה, זה לא שהתמונות ישר עולות מפייסבוק לעמוד הראשון של ‘ידיעות’. אשנה ניסוח. חסר לי עם חוסר השליטה הזאת. למרות שאני נותן לפזר את שמי ברחבי הרשת, ואפשר למצוא, די בקלות, לא מעט דברים מביכים עליי בגיגול פשוט (תודה לאל על ארז רונן השחקן, שמכסה את הסיפורים המביכים שלי מהתיכון בטריליון איזכורי גוגל סתמיים), אבל תמיד תמונות היו הקו האדום שלי. בחרתי כל תמונה שהעלתי לרשת בפינצטה. פייסבוק לוקח ממני את הכח הזה.

  אז במקרה הטוב יראו כל מיני חברים ומכרים תמונות מביכות שלי. לא נורא. במקרה הרע, אם חלילה אמות צעיר, יכנס איזה עיתונאי לעמוד הפייסבוק שלי, ויבחר תמונה לא משקפת. וככה יזכרו אותי. מאיזו תמונה מטופשת בה יש לי קוצים בשיער וחולצה מזעזעת מטיול שעשיתי בצבא עם חברים, או שיער ארוך ולא מסורק וחולצה עוד יותר מזעזעת מהפקת חובבים שהשתתפתי בה לפני שנים. וכל התמונות יהיו מתאימות לזו שבעיתון, כמובן, בכולן אחייך, ובכולן אהיה מוקף חברים וכו’ - רק מה - זה לא יהיה אני, שם בתמונות. זה יהיה זכרון עמום, משהו שלא זכרתי, שלא ידעתי שצילמו. משהו שלא רציתי שיהיה שם. אבל זה מה יש, וזה מה שיהיה שם, וזה מה שיזכרו.

  כי הרי את זה זוכרים. לא את עשרות התמונות אצל המשפחה, לא את הזכרון החזותי שנמצא בראש של החברים. מה שבסוף כולם יזכרו כשיחשבו עליי לאחר מותי זה את התמונה שפורסמה בעיתון.

  אני לא אוהב להצטלם. אני מוכן לקחת את מי שהמציא את המצלמה, לדחוף לו את הראש לאסלה ולהוריד עליו את המים. עד שזה יקרה, חברים, יש לי רק בקשה אחת בשבילכם: בבקשה, למען הזכרון שלי, למען הדורות הבאים, אל תתייגו אותי בפייסבוק.

  
• April 16, 2009
• 22:04

  יש לי מים לבזבז

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  חייבים להציל את הכינרת. ואם אפשר, על הדרך, גם את עור הפנים של בר רפאלי, נינט, רננה רז ועוד שלל סלבריטאים - יהיה אפילו יותר טוב. א-הם. כי, וזה ידוע לכולם, אין לנו מים לבזבז.

  את הפיסקה הבאה כדאי לקרוא בקול רם וברור ובטון מאיים וקצת מאשים. שנת בצורת, רבותיי! הכינרת מגיעה לקו האדום הסופר-דופר-תחתון, מתחתיו אסור אפילו להסתכל, ואתם, אתם, אזרחים רגילים שלי, ממשיכים להתנהג כתמול שלשום. כאילו, באמת, קצת התחשבות! הכינרת מתייבשת, ואתם ממשיכים להתקלח, לשתות, לשטוף כלים, להרתיח מים בשביל קפה ואני אפילו לא רוצה לחשוב מה אתם עושים עם הצינור הזה כשאתם שוטפים את האוטו.

  בגלל שהמצב כל כך גרוע, והעם שלנו כל כך לא מתחשב, החליטו במועצת המים לגייס את מירב סלבריטאי הארץ. אין לנו מים לבזבז, אומרים לנו כל הפסקת פרסומות מפורסמים כמו טייב, רפאלי, רז, רופ ועוד. מנצלים את הכוח המיסטי שקיים רק לסלבריטאים, משל היו בקמפיין שנוצר בפיקוחו של ערוץ הילדים. הרי מה לבר רפאלי, בחורה שהפגינה זלזול מתמשך בחוקי ואזרחי המדינה, ואפילו לא גרה כאן על בסיס קבוע, להטפה הזאת? ולמה שנאמין לדני רופ, שבקושי מצליח לחזות האם מחר ירד או לא ירד גשם, כשהוא מספר לנו שהכינרת עברה את הקו האדום?

  לא חשוב. העיקר שהם שם. ושמשתמשים שוב באותו אפקט עור מתקלף שמשתמשים בו כבר למעלה משנה עם רננה רז. כי לא רק מים אין לנו לבזבז, אלא גם תקציב לשלם לגרפיקאי להוציא אפקט אחר באפטר. אבל זה בכלל לא חשוב.

  מה שחשוב הוא שהקמפיין המטופש והמיותר הזה, כמו גם הידיעות על כוונת מועצת המים לחלק לכל האזרחים “חסכמים” ביחד עם שעון חול, שחלילה לא נתקלח מעל לארבע דקות ונבזבז מים יקרים, הם בדיוק הסיבה שהגענו למצב היבשושי הזה. הרי במדינה יבשה כמו שלנו, כשהגיעה בעברה יותר מפעם אחת למצבים של ארבע-חמש שנות בצורת רצופות, שהכינרת שלה ידעה עליות ומורדות (אך בעיקר מורדות) היו צריכים כבר מזמן להתעורר ולהפעיל אחד מעשרות האפשרויות לדאוג שגם אחרי בצורת מתמשכת, המצב לא יהיה כל כך קטסטרופלי. אבל האם עשו משהו? לא. פחחחח. עזבו אתכם. מקסימום נפיל את זה על האזרחים, ונגייס כמה סלבריטאים בהתנדבות לקמפיין.

  האזרחים לא גרמו למשבר המים, והם לא אלה שצריכים לשלם עליו. הקמת מתקני התפלה, טיהור מי שופכין לשימוש בחקלאות (כמו שחלק מהרשויות המקומיות עושות זה מכבר), הסרת סטטוס “חלקה חקלאית” (ואיתה הקצבת מים מטורפת) מנחלות שנמצאות בישובים שכבר מזמן אבדו זיקה לחקלאות הם דברים שהמדינה הייתה יכולה לעשות כבר מזמן, ולהמנע מהמצב הזה מראש. אמנם אז לרננה רז לא הייתה עבודה, אבל זה כנראה המחיר שצריכים לשלם בשביל כינרת מלאה יותר.

  אבל לממשלה זה לא איכפת. וגרוע מכך, כנראה שגם לרשות המים לא איכפת. במקום זה הם ינסו להגביל אותנו לארבע דקות מקלחת, פתרון מאוד דמגוגי, שכנראה כן יחסוך במקצת את בעיית המים, אבל על הדרך גם יגרום לקיץ הקרוב להיות מאוד לא נעים. ואני עוד נוסע באוטובוסים, שבדרך כלל לא ממוזגים. קצת רחמים! תנו לאחיי היהודים להתקלח! או שלפחות, ביחד עם החסכמים ושעוני החול, חלקו גם אטמי אף.

  ולכן, בתור אזרח שומר חוק ומשלם מיסים, כזה שמקווה שהממשלה שלו תעשה פעולות שיתנו לנו לחיות כאן את החיים הכי נורמאליים שאפשר במדינה כזו, אני מכריז כאן שלי דווקא יש מים לבזבז. באמת! אני גר לבדי בדירה שמספיקה לשלושה אנשים לפחות. אין לי מדיח, אין לי מכונת כביסה. המים שאני מבזבז שווים ערך למקלחת אחת עד שתיים ביום, שטיפת כלים קצרה כל יום, לפעמים למלא את קערת המים של החתולה וזהו. לפי החישוב, יש לי בערך כמות של איש וחצי נוספים לבזבז, על חשבון אלה שהיו יכולים לגור כאן אבל לא עושים זאת. מי שרוצה מקלחת ארוכה, או סתם בא לו ללכת מלחמת מים בחג השבועות הקרוב, מוזמן לכאן. אקבל אותו בזרועות וברזים פתוחים.

  ומה עם היוזמה השובבה שלי תגרום לנורא מכל להתרחש? מה אם הבזבוז הזה יגרום לכינרת להתייבש, ולמאגרי המים לאזול לגמרי? אז אולי הממשלה שלנו תתעורר. בהתחלה היא תצטרך לייבא מים מחו”ל, הליך יקר ולא נחוץ, וכנראה שאנחנו נצטרך לקנות הרבה בקבוקים של מים מינרליים. וזה יהיה יקר, וזה יהיה לא נעים. אבל זה יהיה זמני. כי אחרי שהמים יגמרו הממשלה תהיה חייבת לייצר כבר פתרון קבוע, כאלה הרי יש מספיק, הם פשוט דורשים עבודה. והרי הרבה יותר קל לפתור את זה באופן זמני ולבקש מאיתנו להפוך את שעון החול לפני שאנחנו נכנסים להתקלח, ככה עד משבר המים הבא.

  
• April 12, 2009
• 22:18

  אני רוצה כאלה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אח שלי נתקל בצעצועים האלה כשהוא הלך לטייל בעיר החדשה בה הוא גר (קיוטיו, יפן, אם במקרה תהיתם). בהתחלה הוא חשב שזה איזה ליין צעצועים בלעדי ליפן, אבל אז הוא הציץ באינטרנט ומצא את זה גם באתר הבינלאומי של הסברו. שזו, מסתדר, חברת צעצועים.

  קיצר, דמיינו את הצעצועים המגניבים לגמרי של הרובוטריקים, שכולנו אהבנו כשהיינו ילדים. היו לנו רובוטים שהפכו למכוניות, רובוטים שהפכו למטוסים, ולברי המזל שביננו היו אפילו כאלה שהפכו לדינוזאורים או חלליות, או אפילו ערים שלמות. טירוף! עכשיו דמיינו את הבובות של ספיידרמן. כאלה עם מלא מפרקי-כיפוף, ושהיה אפשר לדמיין, כששחיקנו איתם בילדות, שאנחנו ספיידרמן שמעופף לו מעל כל הצעצועים הלא שווים האחרים.

  עכשיו, דמיינו שצעצוע של רובוטריק וצעצוע של ספיידרמן עשו אהבה מטורפת. זה מה שיצא:

  

  זה ספיידרמן! והוא רובוטריק! שהופך לאופנוע. למתמידים, יש גם וונום שהופך למכונית:

  

  איירון מן שהופך למטוס:

  

  וולברין שהופך לג’יפ 4X4:

  

  ועוד צעצוע מגניב מאוד, מסדרה דומה אבל שונה, דארת’ וויידר שהופך לדת’ סטאר:

  

  כן. עכשיו תקנו לי כאלה. רובם אפילו לא כל כך יקרים!

  
• April 07, 2009
• 17:52

  אין מעברים קלים

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  בקצה רעננה יש דירה, עם שלושה חדרים, והיא שלי, רק שלי, שלי שלי שלי. בעצם, זה לא מדוייק. היא של אמא שלי ואחיה (דוד שלי, בעצם). אבל אני גר בה. רק אני. בעצם, גם זה לא מדוייק. יש כאן גם את פיץ’ החתולה המופתית. אבל חוץ מזה? חופש, עצמאות וכיף גדול. ובלגאן. יאי!

  אז אחרי שהתקופה המאוד מוזרה ומלחיצה שהייתה לפני מעבר הדירה (וכללה גם פרידה מאחי הגדול, שעזב אותנו ליפן לשנתיים לפחות) הסתיימה, אני מקווה מאוד שאוכל לחזור לכתוב כאן בקצב יחסית סביר. אז אתחיל את התקופה המחודשת של בלוג זה לחלשים, במספר תובנות שקבלתי בימים האחרונים, שהיו עמוסים בארגזים, כבלים, חשמלאים, טכנאים, שיעולים וחתולה מייללת אחת. קבלו אותי, בגירסת הסעיפים!

  * אין דבר כזה, מעבר דירה קל. זו פיקציה. ולא איכפת לי מה יאמרו כל הוותיקים במעברים, ששמעו שאני עובר לדירה מרוהטת, ושצריך להעביר רק כמה ארגזים עם דיסקים ומשחקים, פלוס טלוויזיה וכמה קונסולות משחק. תמותו, וותיקים! מעברים קלים לא קיימים. גם המעבר הקל ביותר כולל המון אבק, נקיונות, ארגזים, סדר, בלגאן ומה לא. אז נכון, בטח להתחיל לסחוב גם רהיטים של ממש, או חלילה לארגן התקנות של מטבחים וכאלה, זה עוד יותר מבאס, אבל כמו שכגיליתי - הקושי האמיתי במעברים הוא לא הדברים הגדולים. את הטלוויזיה הגדולה שלי העברתי די בקלות. זה כבד, נכון, ולפעמים צריך לקמבן כדי שהכל יכנס בדלת, אבל זה כבר רק קצת, ואז שמים את זה במקום ונגמר. הארגזים עם אינספור הדברים הקטנים, לעומת זאת, עדיין ממתינים לי ליד החלון הגדול בסלון, מחכים שאסדר אותם.

  * ובאותה נשימה - יש לי יותר מדי דברים.

  * יש שני סוגים של אנשים שאף אחד אף פעם לא ירצה לראות במפתן ביתם: הסוג הראשון - קצינים של צה”ל, שמגיעים עם הכומתה ביד, ומבשרים בצעד רב על נפילתו של קרוב בקרב. הסוג השני - טכנאים של בזק שמודיעים שהם בדקו, אבל בגלל שיש תשתית גרועה ברחוב אי אפשר לעשות פה אינטרנט במהירות של יותר ממגה וחצי.

  * ובאותה נשימה - המעבר מחמישה מגה לשניים וחצי (אני יודע, הוא אמר מגה וחצי, אבל שכנעתי אותו לתת לי עוד מגה אחת, אולי זה יעבוד, וזה עובד) מורגש. אוף.

  * בעבר בנו בתים עם תשתית חשמל שמתאימה, פחות או יותר, לשתי מנורות, חצי מכונת כביסה ודוד, בתנאי הוא דוד שמש שלא צורך חשמל. בימים הראשונים כאן החשמל היה כל כך עקשן, עד שכאשר הפקק קפץ כל פעם שניסיתי להדליק את הטלוויזיה. בסוף בא חשמלאי וסידר משהו בארון, ועכשיו זה איכשהו עובד, אבל עדיין - אם רוצים להבטיח שהחשמל לא יחליט להתאבד מדי פעם, צריך להחליף את כל החיוט בתוך הקירות, לכבלי חשמל קצת יותר עבים והרבה יותר תקניים מאלה בהן השתמשו כשבנו את הדירה הזאת לפני כמה עשרות שנים.

  * ובאותה נשימה - דוד שמש זה קטע מטורף. יש מים חמים כל הזמן, וזה לא עולה לי שקל חשמל. כיף! עושה טיפה נעים עם העובדה שבישראל אף פעם אין חורף באמת.

  * שיעול שיעול שיעול. מה שהתחיל כשפעת של יומיים, עם חום נמוך במיוחד שחלף מזמן, עבר למסכת שיעולים בלתי נגמרת, שגומרת לי כבר את הגרון כבר חודש. עם כל הבלגאנים של המעבר, רק היום היה לי זמן לקפוץ לרופא.

  * ובאותה נשימה - למה, כשעושים צילום רנטגן של הראות, שמים כיסוי עופרת כזה על הישבן, אבל לא על ה… אה… המקדימה? סדר העדיפויות של קופת החולים שלי נשגב מבינתי.

  טוב. יאללה זהו. מחר יש ליל סדר, מה שבדרך כלל מהווה תירוץ נהדר לכתוב פוסטים מטופשים על כל מיני דברים. עד אז - אני חושב שאוכל לי אגס, שקניתי לגמרי לבד בסופר, וארחוץ לגמרי לבד בכיור במטבח, לגמרי לבד.

  
• March 19, 2009
• 17:13

  לא כותב, אבל כן מדבר

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  קצת מצחיק, כי בזמן האחרון דווקא יש לי הרבה על מה לכתוב. כל יומיים צץ רעיון לפוסט, רק מה, עדיין לא נתקלתי בזמן שפתאום צץ, בו אני אוכל לכתוב את כל הרעיונות האלה. כל מיני דאגות, סידורים, שינויים מתקרבים ודברים כאלה גורמים לזה. טפו טפו טפו, עוד כשבועיים התקופה המוזרה תעבור, ואחזור לכתוב כאן בתדירות סבירה.

  בינתיים, בזמן שאני לא כותב, אני דווקא כן מדבר. בנוסף ל”פודקאסט זה לחלשים” השבועי, התחלנו היום מסורת חדשה גם בערוץ המחשבים של ynet. הטמקאסט הוא פודקאסט טכנולוגי, בו משתתפים ניב ליליאן (עורך הערוץ ומנחה הפודקאסט), אהוד קינן (כתב בערוץ וחברי לפודקאסט זה לחלשים) ואני מדסקסים טכנולוגיה. כעשר דקות לפרק. אפשר להאזין בדפדפן (אם הוא אקספלורר) או להוריד מפ3.

  (ובלי קשר לפודקאסט, בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מעדכן יותר ויותר את הטוויטר שלי, בזכות תוכנת אייפון נוחה להפליא, אז אפשר למצוא אותי גם שם)

  
• March 04, 2009
• 21:17

  הו הו הו אנד א באטל אוף ראם

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  תארו בעיניכם את מפקד חיל הים. איש אמיץ, עסוק. ימאי. יוצא לקרבות ימיים מרתקים על ספינות נהדרות, עם תותחים ותורן ומפרש. הוא חי את האוקינוס, נושם את הגלים. עולה לתורן, מוציא מהווסט שלו משקף, רואה אי באופק וצועק “יבשהההההה!”. כל החיילים שלו קוראים לו “קפטן”, ואפילו שודדי הים המסוכנים ביותר בעולם פוחדים ממנו. עדיין, הוא מפקד חיל הים של הצבא החזק בעולם. זה לא תואר שהולך ברגל.

  עכשיו תארו לכם את המפקד, צ’ייני הנורא, חוזר ממסע כזה בלב ים. הוא עייף וסחרחר, והדבר היחיד שהוא רוצה זה להטביע את יגונו בשיכר במסבאה הקרובה, איפה שהשיכר זול וקר, המלצריות נאות מראה, הקטטות קולניות והמיקום קרוב לנמל (כדי שיהיה אפשר לחזור לספינה במהירות). רק מה, בארץ אין בכלל מסבאות כאלה, לימאים, אז הוא נאלץ ללכת לדבר הכי קרוב לזה מבחינת הזיעה והזילות - מועדון חשפנות.

  ואז רואה אותו שם איזה עיתונאי, או סתם איזה משמיץ. והימאי הגיבור מוצא את פרצופו תחת כותרות מביכות, סטייל “מה חיפש הקצין הבכיר במועדון החשפנות?” (איזו שאלה מטופשת. סביר להניח שקצת ציצי). ופתאום קצינות ח”ן לשעבר קוראות להתפטרותו, והציבור זועם, והתקשורת מאשימה, והחלום לעזוב את חיי הים המדכאים האלה, בהם האדמה נראית כמו חלום רחוק ומתעתע והנר בחלון אהובתך עלול להיכבות בכל רגע, החלום הזה, בו הוא עוזב הכל לטובת משרד נוח בלשכת הרמטכ”ל הולך ונעלם. והכל בגלל קצת ציצי.

  עכשיו, אתחיל בזה שמועדוני חשפנות זה משהו שבעיני יחסית מגעיל. לא שיש לי בעיה עם בחורות נאות רוקדות חשופות חזה, אבל כן יש לי בעיה עם הזילות, הניצול (המודע או הלא מודע), הסליזיות והמסחריות שבעניין. לא ביקרתי במועדון כזה בימי חיי, וסביר להניח שגם לא אבקר. אין גם ברצוני להגיד שביקורו של האלוף באותו מועדון הוא סיבה להתגאות. ממש לא.

  מצד שני, העליהום הזה לא מובן לי. אז הקצין הבכיר ביקר, בזמנו החופשי, על לבוש אזרחי, במסגרת איזה אירוע פרטי של חברים, במועדון חשפנות. מה הסיפור? מה הביג דיל? על זה מפילים אלוף?

  במדינה בה הרמטכ”ל המיתולוגי היה בוזז עתיקות, שר האוצר הנהדר גנב (על פי החשד) כספים מניצולי שואה, שר אחר הבריח סמים בתוך סוכריות אם אנד אם (מה אשמות הסוכריות המסכנות?) ועוד אנשי ציבור רבים שכשלו ועסקו בפלילים של ממש - בחרו להעמיד על המזבח דווקא את זה שמעד בצורה אנושית הרבה יותר. מועדון חשפנות. כולה קצת ציצי. רצה להרגע קצת, אחרי יום עבודה מפרך. כאמור - לא משהו להתגאות, אבל בחייאת רבאק, אין כאן שום עניין פלילי, והוא כולה בן-אדם, גם לא מותר.

  תעזבו אותו בשקט כבר. מספיק היה צריך להתפתל ולהתייעץ עם יועצי התקשורת ולמלמל איזו התנצלות, ואיזו “עשיתי טעות”, ולהתפלל חזק חזק שישכחו לו את זה עד הרגע בו שמו יעלה על השולחן, כשיחשבו על מינוי הרמטכ”ל הבא.

  או שאולי אנחנו פשוט רוצים את הגיבורים הצבאיים שלנו רובוטיים יותר? אולי ככה נוח לנו יותר להאמין להם, להריע להם כשהם הורגים מאות חפים מפשע ב”מלחמות”? אולי דווקא ניצוץ האנושיות הזה, הבילוי הסליזי והכל כך מובן, פתאום הזכיר לנו שגם הוא כמונו, ושגם אנחנו כמוהו היינו יכולים למצוא את עצמנו קפטנים של ספינה, מוקפים בהחלטות גורליות, מנסים (ואולי אפילו מצליחים) לחיות עם המצפון שלנו ועם הדרישות הבלתי אפשריות של התפקיד? עדיין, מפקד חיל הים של הצבא החזק בעולם. זה לא תואר שהולך ברגל. במינימום לוקח טקסי. למועדון חשפנות.

  
• March 03, 2009
• 0:52

  זבל פוטוגני

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  לפני די הרבה שנים, עסקתי בפעילות גופנית. לא משהו מסודר, לא משהו מטורף, זה לא כלל משקולות ובריכות ומה לא - אבל זה כן כלל טיולי אופניים נהדרים בימי שבת בבוקר.

  הייתי לוקח את האופניים ובשלב הראשון חוצה את רעננה, עם כל העלייה המעצבנת והבלתי-נסבלת של רחוב וויצמן, לנקודת המפגש שלנו, ליד הבית של מיכאל, בדרך כפר נחמן - הנקודה בה רעננה נושקת לשדות ולפרדסים של היישובים הסמוכים לה - רשפון, בצרה וכדומה. נסענו בדרכים האלו, החקלאיות, במקביל לפסי הרכבת, צפונה. לפעמים חתכנו מערבה לכיוון שפיים, לחוף הים הדי קסום, זה עם הצוק והבית-קפה המשונה ליד ארסוף. לפעמים המשכנו עד גבול נתניה. לפעמים סתם נסענו, בשבילים שלא הכרנו, כדי לחפש מקומות מגניבים לשים בהם את האופניים בצד, לשכב על הגב, לתת לשרירים הקצת-תפוסים מנוחה, לשתות מים, לצלם קצת, ולקחת את הזמן האיטי הזה, שיש רק בשבת בבוקר, ואת האוויר היחסית צלול שיש רק במקומות שלא צמודים לכבישים מהירים.

  באחת מהפעמים האלה מצאנו מזבלה יבשה כזאת, מסתתרת בין העצים, ממש קרוב לרעננה. מעין מקום קסום כזה, בו כל מיני אנשים יודעים שאפשר לזרוק בו שקיות זבל ישנות, שאין כוח או זמן לזרוק כמו שצריך למזבלה אמיתית. רוב הזבל שם היה ישן. כל מיני פגושים של מכוניות, רדיו ישן ומצחיק מפלסטיק, המון ניירות, קופסא ישנה של קצף גילוח, ספר שירי אהבה מצהיב ועוד. נכון, זה קצת מעצבן שמחריבים ככה את הטבע, וזורקים זבל במקומות שאמורים להיות בהם בעיקר עצים, אבל המחזה, המזבלה המאולתרת, היבשה, הזאת - יצאה לגמרי פוטוגנית ומרהיבה.

  

  

  היום, כשחיכיתי חולה וכואב לאוטובוס שיחזיר אותי מקריית שדה התעופה הביתה, דרך שהכרתי טוב מאוד במקום העבודה הקודם שלו, מצאתי עוד כמויות של זבל פוטוגני (ברמה קצת פחות טובה), מפוזר ליד תחנת האוטובוס. חיילים זורקים בדלי סיגריות, אנשי עסקים זורקים עטיפות של קטשופ, גרגרן כזה או אחר זורק ליבה של תפוח.

  משהו בזבל הזה, שמתחיל לאבד את הצבעים האמיתיים שלו, להיות דהוי יותר, להנזק מהשמש, ובמקרים אחרים מנמלים ומזיקים אחרים, גרם לי להוציא את המצלמה מהתיק ולקחת כמה תמונות (כנראה שלא מוצלחות מדי, אבל זה מה יש). וגם לרצות להתקשר לרשות המקומית, או להנהלת שדה התעופה, או למי שלא יהיה אחראי לפיסת הכביש והמדרכה הזאת, ולהפציר בהם לשלוח מנקים.

  

  

  

  

  

  הערה טכנית: מי שגולש לכאן עם ספארי, הדפדפן המוצלח מבית אפל, והוריד את גירסת הבטא החדשה שלו, וודאי שם לב שהדפדפן לא ממש מסתדר עם העיצוב של הבלוג. העברתי את זה לאחי המוצלח, שהוא גם האחראי הטכני של הבלוג, והוא ינסה לסדר את זה כשיהיה לו זמן (מה שבקצב הזה יכול להיות עוד שנתיים, בעצם). בינתיים אפשר לסבול, או לעבור לפיירפוקס - שם הבלוג עדיין נראה טוב.

  דבר נוסף: הפודקאסט החמישי עלה לאוויר. אתם מוזמנים להאזין אם בא לכם.

  
• February 24, 2009
• 15:04

  לא אשמתי שלא התעוררתי בבית

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אני לא איש של בוקר. כל מי שמכיר אותי יותר מחמש דקות יודע את זה. קשה לגרום לי לפקוח את העיניים או להשתמש בראש שלי לפני כוס קפה אחת לפחות, ואני לא מתחיל לפעול בתפוקה מלאה עד מינימום אחת בצהריים. זה גם אומר שקשה לגרום לי לצאת משלוותי בבוקר. אני אדם יחסית רגוע מטבעי, ובשעות הדמדומים בין היקיצה הלא טבעית לבין הרגע בו הראש שלי מסכים להתמודד עם העובדה שאני כבר לא במיטה אני בכלל מתנהג כמו היפי (רק בלי הקטע של הסקס החופשי, אוף) - מדבר חלש, מגיב לאט ומטיף לשלום ואהבה.

  היום קרה מקרה משונה, שכמעט הוציא אותי משלוותי הטבעית. זה קרה במעלית בדרך למערכת. באופן כללי אני נוהג להכנס למעלית עדיין עם אוזניות מההליכה (שבדרך כלל מכוונות על פודקאסט כזה או אחר), ולהוריד אותן במהלך הנסיעה הקצרה במעלית (זה קצת מצחיק, שנוסעים במעלית, אבל זה לא קשור). הפעם נכנסתי כשליאו לפורט דיבר על כל מיני דברים ב-Twit. איתי נכנסה למעלית מישהי לא מוכרת, שבדיוק הייתה בלבה של שיחה בנייד שלה.

  כשאני כותב “שיחה”, אני מתכוון צעקות. כשאני כותב צעקות, אני מתכוון כאלה שיכולים לגרום לכאבי ראש מטורפים. המעלית קטנה, האוזניות שלי היו על עוצמה די חזקה, ועדיין לא יכולתי שלא לשמוע אותה צועקת, על הבוסית שלה או על חברה שלה או על מה שלא יהיה. ובוקר. ועייפים. ועזבו, תנו קצת שקט. אז אמרתי לה, בנימה מאוד ידידותית-נחמדה (באמת!) “למה לצעוק על הבוקר?”. לא בכוונה להטיף או להגיד לה להיות בשקט (כי אחרת הייתי אומר “את מוכנה בבקשה לדבר קצת יותר בשקט?” אלא כדי להצביע על מה שהיא עושה - אני יודע שבדרך כלל אנשים שצועקים בסלולר במקומות ציבוריים לא כל כך שמים לב לעניין.

  היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח, וצעקה, הפעם עליי. “זו לא אשמתי שאתה לא מתעורר בבית! אני לא צריכה להיות בשקט כי אתה עייף או כי בוקר! מי אתה שתגיד לי מה לעשות!” וכדומה. אני נשבע שהייתי מאבד את העשתונות שלי אם לא היה לוקח לי זמן להבין שהיא בכלל צועקת עליי, ולא על חברתה לשיחת הסלולר -עד שהבנתי את זה היא כבר יצאה מהמעלית (בעוד היא אמרה לטלפון, ‘חוצפה שכזאת של אנשים’!).

  אז בעצם, באיזה שלב בדיוק העולם הזה התהפך ואף אחד לא גילה לי?

  
• February 22, 2009
• 21:56

  פודקאסט רביעי באוויר

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  הפרק החדש, מוקדם במיוחד (בדרך כלל אנחנו מעלים בימי שלישי), במקום הקבוע. הפעם אירחנו את אריה ירושלמי, חבר שעובד בערוץ 10, והיה די נחמד, ומלא בתקלות טכניות שגרמו להדים ותקתוקים מעצבנים לאורך כל הדרך! האח!

  בלי שום קשר, עלה לי היום רעיון לסיפור חדש, שזה אומנם, בהיכרות עם עצמי, לא אומר יותר מדי, כי בטח גם אם אתחיל לכתוב אותו אפרוש בערך בעמוד השני ולא אחזור אליו יותר אף פעם, אבל מצד שני זה די משמח, כי לא עלו לי רעיונות חדשים כאלה כבר די הרבה זמן, וכבר התחלתי להתגעגע לתחושה הזאת, של לסובב ולעצב ולחשוב על קונספט בראש שלי, לבד.

  
• February 16, 2009
• 3:14

  אתה המשורר

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  הדברים הרעים קורים גם לטובים ביותר לפעמים, וככה האייפון שלי מצא את עצמו, אחרי שנים רבות בהן הגאדג’טים שלי שרדו ללא רבב, טובל קלות בכוס קפה. לא משהו רציני, טבילה רדודה מאוד, לחצי שניה בדיוק, שאחריה מייד יצא משם ונוגב וננשף ומה לא, אבל עדיין - קפה.

  בערך חצי שעה לאחר המקרה, והמצב עוד לא ברור. כרגע הוא עובד. מגיב לגמרי, מוציא שיחות, המסך מראה ומרגיש, המטען טוען ומסנכרן. בהתחלה הוא עשה בעיות, וכאשר הוא לא היה מחובר לחשמל הוא משום מה חשב שהוא מחובר לאיזהשהו תוסף שלא נתמך באופן רשמי באייפון, מה שניטרל לי את הרמקול החיצוני שלו (AKA דיבורית). עכשיו גם זה, ככל הנראה, ולפחות באופן זמני, עבר - וגם הרמקול החיצוני מתפקד כראוי.

  הפאק היחידי שנשאר הוא שהמכשיר מסרב להשאר כבוי. שזה מוזר. מכבים אותו, הוא נשאר כבוי שניה ומיד נדלק שוב. ככה כבר איזה שלוש פעמים.

  אולי גם זה יעלם, כמו שתופעת התסף נעלמה. אולי הכל יחזור בגדול מחר - כי ידוע שגאדג’טים רטובים יכולים להטעות קצת את בעליהם האופטימיים ולעשות סימני חיים גם אחרי שהם נרטבים - עד המוות הסופי שמגיע מאוחר יותר, כשהרטיבות מחלחלת במעגלים ויוצרת קורוזיה זוועתית שמחסלת אפשרות קיום.

  אז בינתיים אני קצת פסימי, וחצי מוכן להפרד מהאייפון שלי מחר. אבל זו דרכי - פסימיות, כדי לא להתאכזב ברגע האמת. אוף. מעצבן. מישהו מכיר טכנאי טוב שיכול לתקן אולי דברים כאלה, אם ישארו לו פאקים קטנים והוא לא ישרף סופית?

  
• February 11, 2009
• 22:47

  רגע אחרי הסופה הגדולה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  במציאות בה אירועים חדשותיים, כמו למשל נאומים של כל מיני ראשי מדינות וכאלה, מנסים ליישר קו ולהתקיים בדיוק בשעה שמונה, כדי שיכנסו היישר ללב מהדורת החדשות, סופת הרעמים המטורפת שהתחוללה אתמול בעשר בלילה כאילו חיכתה בול, לרגע בו ערוצי הטלוויזיה ישדרו את תוצאות המדגמים.

  זו הייתה חתיכת סופה. רוחות חזקות, כאלו שעושות ווווווושים על החלון, וגשם מאוד חזק, ופתאום ברק, וחושך, חושך מצריים בחוץ, חוץ מהברקים הבוהקים שמבליחים מהשמיים מדי פעם, רגעון אחריהן מגיע הבום, שמצליח לגרום אפילו לפיץ’, החתולה האיטית והאדישה ביקום (אלא אם כן מפסיקים ללטף אותה) להרים את ראשה ולהסתכל עלינו במבט של “למה עשיתם רעש? בדיוק נמנמתי את שנת הפרה-לילה שלי”.

  ואז מדגמים. הממירים של יס שרדו את זה דווקא יפה, ולא קפאו יותר מדי נוכח מזג האוויר. גם יעקב אילון שרד את זה בסדר, עם אישור מחלה מרופא, וקול של נער מתרגש בבר מצווה. אנחנו שרדנו את זה פחות יפה. היו תוצאות, הן היו מבלבלות, וסימנו, בעצם, דבר אחד עיקרי: חשבתם שהסופה הפוליטית המכוערת הסתיימה בבחירות? פפף. הצחקתם את הבחורים - עם תוצאות כאלה, המדינה שלנו תדשדש בבוץ עוד הרבה מאוד זמן, וסביר להניח שהסחבת הפוליטית המצחינה הזאת תמרח לפחות כמו פרק של השרדות.

  ואז סיימו להגיד את כל המדגמים, מה שפצח את שעתם היפה של הפרשנים למיניהם, מה שאותת שזה הזמן הנכון ביותר לכבות את הטלוויזיה ולהנות קצת מהקולות של החורף שמסביב. רק מה - ברגע שהסתיימו אותם מדגמים, בום טראח, שחכה גם הסופה. הברקים הפסיקו, הגשם אזל, שלא לדבר על ברד או על רוחות שעושות ווש. שקט על פני הארץ. אותו שקט שלפני הסערה האמיתית.

  המסקנה: מכיוון שהשנים הקרובות הולכות להיות סוערות באמת (עדיין בצורת, כן?), ויהיו דיונים מפחידים מאוד על נאמנות ולאומנות, וימין ושמאל, וליברמן וביבי, ומלחמות ועצבים ומי יודע מה עוד. אז יאללה. שילכו כולם לחפש. אני התגברתי על עצמי ועל העצלנות / פחד מהלא-נודע שלי, ונרשמתי ללימודים אקדמאיים. הגיע הזמן, וכדומה.

  שהמדינה תתרסק, שהסופה תתחזק, שהמפלגה לה הצבעתי תרד אפילו מבזיון שלושת המנדטים שקיבלה - אני אנוח לי על הדשא בקמפוס, ואלמד לעשות סרטים.

  
• February 10, 2009
• 17:40

  פודקאסט זה לחלשים, עכשיו באתר מעוצב יותר!

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  הפרק השני (והארוך) של פודקאסט זה לחלשים, זמין לשמיעה והורדה באתר החדש שהקמנו במיוחד בשבילו. לכו על זה!

  
• 1:13

  סליחה, אפשר לגזול כמה דקות מזמנכם?

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אני חייב להתחיל בווידוי. אני חושב שיש לי המון פוסטים שמתחילים בווידוי, בעצם. אני צריך לשים לב לזה. אבל בעצם, זה לא מה שרציתי להגיד. כן. א-הם. ווידוי:

  יש לי הרגל מגונה. כשאני מתקשר לאנשים, לא משנה אם הם קולגות לעבודה, חברים או בני משפחה, אני תמיד משתדל להתחיל את השיחה באותה דרך. “שלום, דויד?” (זה רק אם קוראים לזה שהתקשרתי אליו דויד, כמובן), “מה עניינים? יופי. אתה עסוק? יש לך כמה דקות בשביל לדבר איתי?”.

  עם השנים למדתי שלאנשים יש הרגל מגונה הפוך. בעידן הסלולרי, מצאתי לא מעט אנשים שעונים לשיחות כשם עסוקים לאללה, או מארחים חברים, או נוהגים או סתם אין להם מצב-רוח. אבל הם עונים, ואז מתחילה שיחה ופתאום לא נעים להם להגיד שהם באמצע משהו. אז מדברים ומדברים, עד שפתאום, אחרי יותר מדי דקות, הצד השני מתוודה, “תקשיב, אני בדיוק באמצע פה, איכפת לך אם נדבר מאוחר יותר?”. ואז הבחור שהתקשר מגמגם קצת, ואומר שבטח, ושהוא לא התכוון להפריע, ומנתק, ומרגיש ממש לא נעים עם עצמו.

  אז אני משתדל להמנע. אני אומנם לא מפחד להגיד לאנשים “אני באמצע משהו” גם אם אני עונה לשיחה בתזמון לא נוח, אבל אני יודע שאחרים לא אומרים את זה בעצמם, אז אני נותן להם הזדמנות. נימוס כזה, אלמנטרי, בלגאנים.

  רק מה, לאחרונה הבנתי שאני בין היחידים ביקום שעושים את זה. ועזבו אתכם עכשיו חברים, או משפחה, או אנשים שמרגישים קרובים אליי. במהלך היומיים האחרונים נהנתי בחופש בבית, ועניתי ללא מעט סוקרים ואנשי מכירות וטלמרקטינג ומה לא. כולם פותחים את השיחה באותה דרך. “שלום, הגעתי לרונן?”. אז אני עונה שרונן זה שם המשפחה, ואני ארז בכלל. ואז הם מתנפלים: “שלום ארז, אני נקטרינה ממכון שחצ לסקרים אינטר גלאקטים, אני עורכת סקר על השפעת שלטונו של זורגיאק בגלקסית אלפא סנטורי, ואני מחפשת אנשים בוגרים עם הכנסה ממוצעת ומעלה, תרצה לענות על כמה שאלות?”.

  זה ארוך, וזה מעצבן, ולא נעים לקטוע את ההקדמה היפה הזאת באמצע - אפילו אם היא לוקחת עשר דקות תמימות ואני בדיוק באמצע של “דאוס” בטלוויזיה (כן, נו, אמרתי כבר בהתחלה שאני בעניין של ווידויים לאחרונה) ושכחתי לעשות פאוז ביס-מקס. מה כל כך קשה, לסוקרים, להציג את עצמם בקצרה, נניח “היי, אני נקטרינה, אני עושה סקר, יש לך חמש-עשר-מליון דקות פנויות להשתתף?”. זה פשוט, זה קל. זה גם מעורר סימפטיה, הזדהות. סביר להניח שלאנשים יהיה הרבה פחות נעים לענות “לא” על שאלה קצרה, מדוייקת ומנומסת מאשר לנתק בזעם אחרי הפרעה של חמש דקות של דיבור-רציף.

  זהו, בעצם. הייתי שמח להגיד שמהימים (והטלפונים) האחרונים לפחות למדתי לא לענות למספרים חסויים שמתקשרים באמצע היום (החוצפנים האלה אפילו לא מתביישים להתקשר בין שתיים לארבע! וזה מעצבן, כי בימי חופש אני משתדל לא לצאת מהמיטה לפני ארבע), אבל יש לי הרגל מגונה להיות סקרן מדי כשמדובר במספרים חסויים, סטייל, “אולי זה מהפנטגון ומתקשרים לבשר שאני סופר גיבור ויש לי כוחות על!” וכדומה, אז אני תמיד עונה, אפילו אם בדיוק עכשיו ניצחו את דוקטור גולד בזאוס, וזה ממש מותח לראות מה יהיה הלאה - ואני תמיד נופל.

  לא. אין לי כמה דקות פנויות. תודה ששאלתם.

  (מחר, טפו טפו טפו, פרק חדש של פודקאסט זה לחלשים באתר החדש הקמנו במיוחד בשבילו. שווה לכם, אולי, להעביר אותו לנגן אמפישלוש שלכם ולהאזין בדרך לקלפי. זה ינעים את זמנכם. אולי. אם לא, תמיד אפשר להעביר בחזרה לשירים של בריטני ספירס)

  
• February 08, 2009
• 1:19

  שחיטה בשידור חי

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אז כן, אני יודע, לראות הישרדות זה גרוע. זה מעצבן, זה ארוך, זה נמרח כמו מסטיק, זה מלא בפרסומות וזה המיץ של הזבל. ועדיין, אני הרי חובב זבל, אז אני דואג לראות את הגירסה הישראלית הקצת מבזה של הישרדות פעיים בשבוע בערוץ 10. בדרך כלל אני רואה וצוחק, או סתם מעביר מהר כדי לראות מי ניצח את מי, אבל בפרק של היום, אני חייב להודות, הצפייה עשתה לי הרגשה לא טובה בבטן.

  1. סיפורה של נוש

  ספוילר: מעיין פורטר היא המתמודדת שהודחה היום מהישרדות. מבחינת ליהוק, היא הייתה הנוש של ההפקה - בחורה מתוקה, חמודה, מצחיקה, לאכות אותה. בת 26. ליצנית (!) שמתנדבת (!!) במעונים לאוטיסטים (!!!). אופטימית. מאלו שתמיד מעודדות את השבט שלהן, בשיא המורל, ידיים למעלה, צעקות, יאללה בארו יאללה! בנוסף, היא גם צופיפניקית קלאסית, בעלת ליקוי דיבור (ליפסוס שכזה) שקשה לקבוע אם הוא יותר חמוד או יותר מעצבן, ונטייה להראות כמעט בכל פרסום של הישרדות בבגד ים חושפני.

  הכינוי שלה, נוש, נולד בראשה של נעמה כנראה כי היא באמת עושה רושם של אחת כזאת. נוש! איזו נוש! נוווווווווווש! וכדומה.

  2. נוש בעולם האמיתי

  טיפוסים כאלה, נושים, כולנו מכירים. הם החבר’ה שתמיד מחייכים ושמחים ונחמדים לכולם. פעם שנאתי אותם. ממש ממש. בתיכון, למשל, רציתי לא אחת להעיף להם סטירה. משהו בהתנהגות הזאת, האובר-שמחה ואופטימית, נראתה לי מזוייפת מאוד. או שהם לא באמת כאלה, או שהם פשוט שמים מסיכה על הפנים שמסתירה להם את העולם האמיתי.

  לשמחתי, גיליתי שרוב הנושים מאבדים את נושיותם בשלב מסויים בצבא. כך למשל מצאתי את עצמי נהנה (!) בחברתה (!!) של בחורה שבתקופת התיכון רציתי לחנוק במפגש מקרי כמה שנים מאוחר יותר, בו התגלה לי שהיא דווקא בחורה סימפטית ונחמדה מאוד, וכשהיא לא עסוקה בלעשות מורל ולמחוא כפיים בק-צב, אפשר להתייחס אליה כבן אדם של ממש ולא כקריקטורה.

  אבל אותה מעיין מהישרדות, היא שמרה על נושיותה לאורך 26 שנות חייה, והביאה אותה פר אקלסלנס לאיי הפנינה. בהתחלה זה היה מצחיק. ראינו והתמוגגנו - איך היא עושה ג’אגלינג עם אננסים (ליצנית או לא ליצנית?), איך היא מעודדת את השבט במשימות, איך היא מתחברת ומתחבבת על עולם.

  אבל עם הזמן זה הפך לקצת מעצבן. הנושיות לא הולמת אנשים, כאמור, ופורטר נראתה פחות ופחות כמו בן אדם אמיתי ככל שהזמן עבר. פתאום נזכרתי בשנאה התהומית שלי לכאלה מהתיכון, ושאם הייתי פוגש אותה ברחוב וודאי הייתי מעדיף לעבור לצד השני של הכביש, שלא פתאום תחלק לי שקית הפתעות מלאה בסוכריות שהכינה מבעוד מועד למקרים בהם תיתקל באנשים ברחוב. נוש!

  3. נוש וההחלטה המקרית

  אז נוש חיה לה, בשבט בארו האימפוטנטי, ומצבה נראה מבטיח. לא היו לה אוייבים, היא הייתה חביבה, היא נראתה טוב בבגד ים ונשארה שמחה וטובת לב. עד שאחד המתמודדים המתוחכמים יותר, אלה שלא מפחדים לשקר ולסכסך כדי להתקדם במשחק, שם אותה כמטרה, והחליט להביא להדחתה על חשבון בחורה אחרת, סימפטית פחות, שהייתה עד אז על כוונת השבט.

  אז הבחור הזה, עורך דין במקצועו, אלא מה, התחיל לחרחר ריב, וסיפר לזה שהיא רצתה להדיח את הזאתי, ולזאתי שהיא דיברה מאחוריי גבה על להדיח את ההוא, וכדומה. האי של בארו הזדעזע, כולם שנאו את נוש, שנשארה תמימה ולא ממש הבינה למה הפרצופים שסביבה הופכים לעויינים בכל פעם שהיא מתקרבת לשטח.

  בהנחה שהתוכנית משקפת, נניח, את המציאות שהתרחשה באי (אני לא כל כך תמים להאמין שזה ככה, אבל לצורך העניין, נניח שכן), מדהים לראות איך חברי השבט של נוש קנו את השקרים של עורך הדין התחמן. במחי עריכה של 10 דקות הפכה מעיין מליצנית חביבה לאוייבת השבט מספר אחת, גיבורה טראגית שלא מבינה מה חטאה - והכל במקריות, בהחלטה רגעית של אותו עורך דין, מגשר.

  מועצת השבט הייתה צריכה לסמל את הניצחון הפרטי שלי על כל אותן נושיות מהתיכון. סוף סוף אחת מהן תקבל את מה שמגיע לה, ותודח!

  4. נוש וההרגשה הלא נעימה בבטן

  רק מה, מועצת השבט המדוברת הייתה אכזרית במיוחד. נוש ישבה שם בידיעה שמשום מה כל השבט מתעב אותה, ולא כל כך הבינה למה. היא ניסתה לשאול, אבל כולם ענו לה תשובות מתחמקות וחלקיות, שרק בלבלו אותה עוד יותר. הטיחו בה שקרים ושמועות ועלבונות, והיא רק אמרה בנושיות מוחלטת שהיא מתגעגעת לאמא שלה, ושהיא ממש צריכה חיבוק שלה כי היא מרגישה שהמשפחה שהיא מצאה בשבט הפנתה לה גב.

  זה המשיך ונהיה גרוע יותר. נוש, תמימה וחמודה, המשיכה להיות מותקפת מכל כיוון. הגדיל לעשות עורך הדין שהתחיל את המסע נגדה כשיצא בהתבטאויות מטורפות כנגדה, שגרמו לה לפרוץ בבכי.

  הו זה, זה היה צריך להיות רגע הניצחון שלי. לראות את נפש הנוש נשברת, את מעטה האפיפיות שגורם לנוש לראות הכל בוורוד נשבר, את העולם האמיתי מחלחל פנימה, את חצי הכוס המלאה הופכת לריקה. תמימותה של נוש אכן נשברה, ובדמעות ובכי אמיתי של ממש, היא אמרה שהיא לא מאמינה שאנשים אומרים עליה דברים כאלה, שהיא בחורה טובה והיא לא מבינה מה רוצים ממנה, שאפילו האוטיסטים שטיפה בהם היו עם יותר מודעות רגשית מהחברים העצבניים לשבט.

  ואז נשברתי. משהו בנאום שלה, בקול שלה, בתמימות שכאילו נשברה. זה היה כיף לדמיין את זה בתיכון, את האנשים השמחים טועמים קצת מהדכאון והאפרוריות שכל כך איפיינו אותי באותה תקופה (ועדיין, לפעמים), אבל כשזה קרה על המסך, מולי, עכשיו, זה עשה לי רע. נוש הפכה מליצנית-גיבורה לגיבורה-טראגית. סופה במשחק היה מפתיע ומהיר. האי לא יהיה אותו אי לפניה, וכנראה שגם התמימות והשמחה לא יהיו כבעבר. טוב, נו, על מי אני עובד - כנראה שכן, כי לנושיות בדרך כלל יש יכולת הדחקה ממש מוצלחת.

  5. נוש והקנאה

  ובכל זאת, בין אם פורטר תחזור לנושיותה או לא - זה היה כואב לראות. ניצול ציני של תמימות, על ידי עורך דין כמובן, ואחד הרגעים הרגשיים החזקים בעונה בינתיים (שלא הייתה חפה מרגעים אחרים כאלה, אגב). כשנוש סיפרה בכתוביות שהיא מודה לחברי השבט שלה, כי הם עזרו לה להתמודד עם כשלונות, הרגשתי רע, קצת בשבילה אבל בעיקר בשבילי.

  אולי בעצם קינאתי בנושיות כל החיים? אולי רציתי גם אני, קצת קצת, להיות מסוגל להסתכל על העולם דרך משקפיים וורודים, לשמוח ולצהול ולהתנדב ולנסות לעשות את העולם מקום ורוד יותר? אולי זה בעצם חבל שאחת כזאת, שהצליחה לשמור על האידיאולוגיה והדרך והשמחה, נופלת?

  אולי.

  
• February 03, 2009
• 13:06

  פודקאסט זה לחלשים - הפרק הראשון

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  Enclosure: [download | LBL_PLAY]

  עד שאוריד תוסף לוורדפרס שיאפשר להטמיע כאן נגן, נעשה זאת בדרך הישנה והטובה (או פשוט נפנה אתכם לאהוד, שם כבר יש נגן בו אפשר לשמוע את הפודקאסט מבלי להוריד אותו):

  להורדת הקובץ ב-m4a (טוב לאייטיונז) | להורדה ב-mp3 (טוב לכל השאר)

  הנה הדברים עליהם דברנו השבוע:

  00:00 - פתיחה: מציגים את עידוק, מדברים על האות

  01:01 - דברי פתיחה: עידוק על ירושלים, אהודק על התחנה המרכזית החדשה וארז על המיקרו תשלומים שחלבו לו את הויזה.

  07:25 - טלוויזיה: תעמולת בחירות בכל מקום. הגשש וספי, ניצן הורביץ מחפש את הצפים, האם אורלב ידביק שפם?, תשדירי חד”ש מההסטוריה16:40 - טלוויזיה 2: ערוץ 10 בשום מקום (הדיון קצת איבד מהרלוונטיות שלו מאז שהקלטנו ביום ראשון, אבל הוא עדיין די מעניין).

  27:35 - על מה כתבנו? אהוד וארז לא כתבו על כלום, אבל עידוק כתב על אורן זריף(וגם פה), שהוביל אותנו לשיחה על טלקניזס, פלורסנטים, עיתונות כלכלית, חזאים, יחצ”ניות ועל למה הערבים ינצחו אותנו במלחמה הבאה.

  36:30 - ארז נמנם כשגוגל נפל. מה אתם עשיתם?

  40:40 - ארז הוציא 1,600 שקלים באופן אימפולסיבי על המשחק Rock Band 2. גם אהוד עשה מעשה דומה לפני מספר שבועות. למה להוציא כל כך הרבה כסף על כלי נגינה מפלסטיק, והאם ה-Wii היא הקונסולה הזולה ביותר?

  45:30 - המלצות לסיום: אהוד מתעקש להגיד צדי סופית, עידו פותר את הסכסוך היהודי-ערבי במשחק כדורגל וקטע קריאה וארז חושב שפורטיס משוגע.

  48:45 - איפה אפשר למצוא אותנו?

  49:13 - לילה טוב! להתראות!

  בפעם הבאה נשתדל להתגבר על בעיות המיקרופונים (נראה לי שיש שיפור מהפעם הקודמת), נסגור את הקובץ במונו כדי שלא יהיה לכם פינג פונג באוזניים, ונארח (אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון) את אלון גור-אריה מההיפופוטמים.

  
• January 27, 2009
• 11:16

  פודקאסט זה לחלשים - הפיילוט

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  Enclosure: [download | LBL_PLAY]

  שני מיקרופונים, Macbook אחד, בקבוק בירה, עוגת גבינה, אהוד קינן אחד וארז רונן אחד, שמדברים על כל מיני דברים שמעניינים אותם, וכנראה לא יעניינו אף אחד אחר מלבדם.

  זה הקונספט מאחורי “פודקאסט זה לחלשים”, שאת פרק הפיילוט שלו תוכלו להוריד ממש כאן. יש כאן ארבעים וקצת דקות של דיבורים על טלויזיה, קולנוע, אינטרנט ועוד. ההמלצה: להוריד ולנסות, כי אולי תגלו בדרך שאתם דווקא מחבבים את הקונספט של פודקאסטים (אני, למשל, ממש התנגדתי אליהם עד לפני מספר חודשים, ועכשיו אני מאזין בשקיקה ללא מעט תוכניות כאלה באנגלית). ההמלצה #2: להוריד לנגן האמפישלוש שלכם, ולהאזין בנסיעה באוטובוס, או במכונית: מנסיוני, נסיעה עם פודקאסט עוברת הרבה יותר מהר מנסיעה עם מוזיקה (אם כי במקרה שלנו, אולי זה יהיה הפוך).

  לינק להורדה (כפתור ימני ו”שמור כ…” ישמור לכם את זה. לחיצה ישירה תשמיע את זה בעמוד ריק ומוזר דרך הדפדפן): [ehudk.com]

  התקווה של אהוד ושלי היא להפוך את “פודקאסט זה לחלשים” למסורת שבועית. אנחנו מקליטים בימי ראשון, בתקווה להעלות ביום שני או שלישי. בתוכניות הבאות יהיו אורחים מפתיעים ומגניבים, ונדבר על דברים אחרים. לכו תדעו, אולי גם נהיה פחות לחוצים, ונתחיל להצחיק.

  הערות, רעיונות, הצעות אפשר להשאיר בתגובות (גם “ניסיתי להאזין ולא שרדתי דקה זה לגיטימי). רוצים להיות אורחים? שלחו לי מייל ל-ארזרונן@ג’ימייל.קום (מילה אחת באנגלית, כמו שזה נשמע, ללא רווחים). אחרי הביפ יש את הטיימליין של התוכנית, למי שרוצה לדלג לקטעים שמעניינים אותו.

  (more…)

  
• January 25, 2009
• 0:44

  הסיפור המופלץ של בנימין ביטון

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  יותר משהפתיע אותי לראות את “וואלס עם באשיר” מועמד לסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר המתקרב, יותר הפתיע אותי לראות את הנוכחות הבאמת מרשימה של “הסיפור המופלא של בנג’מין באטון”, סרטו החדש של דיוויד פינצ’ר (שעשה סרטים מוצלחים בעבר, כמו פייט קלאב הבעייתי אך המרהיב) - ובזמן שמדינת ישראל כולה התרגשה על מועמדות סרט נוסף משלנו לאחד הפרסים היותר נחשבים בעולם, אני לא הבנתי מה האקדמיה מצאה בבנג’מין והסיפור המופלא שלו.

  כשאבא שלי שאל אותי, כשחזרתי הביתה אחרי הסרט, מה אני אומר עליו, אמרתי לו שבנג’מין הוא סרט נהדר לקחת בספריית וידאו ליום כיפור. כי הוא ארוך. מאוד ארוך. וכולם יודעים שביום כיפור זה מה שאנשים רוצים - דברים ארוכים להסיח את דעתם מהרעב (או השעמום). כשאמיר שאל את אותה שאלה מאוחר יותר, הרחבתי יותר. אמרתי לו שזה סרט שבנוי מלא מעט רגעים קולנועיים יפים, שמחוברים בהרבה יותר מדי רגעים קולנועיים לעוסים, ממוחזרים, ומשעממים. ביחד כל הרגעים האלה יוצרים חוויה די מייגעת של שלוש שעות, שאומנם היא לא הדבר הגרוע ביותר שאפשר לבזבז עליו 35 שקלים בקולנוע של הזמן האחרון (זאק ומירי עושים פורנו נופל להגדרה הזאת) - אבל בהחלט לא יצירה קולנועית ראוייה לכל הכבוד מהאקדמיה.

  הסיפור של הסרט דווקא נשמע מגניב, והוא מבוסס, באופן מאוד מאוד רופף, על סיפור מד”ב ישן. בנג’מין באטון נולד כלום בגוף זקן, של אדם חולה בן 80. אמא שלו לא שורדת את הלידה, ואביו השבור נוטש אותו למרגלות בית אבות. מנהלת בית האבות, אישה שחורה וטובת לב, מחליטה לגדל את התינוק הזקנקן, למרות שהרופאים לא נותנים לו יותר מכמה ימים, לכל היותר, לחיות. רק מה - הרופאים טועים. בנג’מין שלנו דווקא ממשיך לגדול יפה, רק שבמקום להזדקן עם הזמן כמו כולנו - הוא מתבגר אחורנית. המסע מתחיל כעולל בגוף של בן 80, ומסתיים בבן 80 הלוקה בשיטיון, בגוף של עולל.

  את הדמות הלא פשוטה הזאת מגלם בראד פיט, שנעזר בהרבה מאוד מחשב. למעשה, בקטגורית האפקטים המיוחדים אין ספק שלסרט הזה מגיע אוסקר: באמצעות יופי של טכנולוגיות הצליח הבמאי פינצ’ר ואנשי האפקטים שלו להדביק את הפרצוף של פיט על שחקנים אחרים, צעירים או מבוגרים, ולהעמיס עליו קמטים / החלקה כדי שבראד פיט יוכל להמשיך לשחק - גם כשהדמות אותה הוא משחק היא הרבה מעל, או מתחת, הגיל שלו.

  התוצאה מרהיבה. בנג’מין באטון נראה אמיתי לאורך כל הסרט, ולא מרגישים כמעט אף פעם שיש כאן הדבקה ממוחשבת. שזה יופי. רק חבל שבראד פיט לא כל כך הצליח לשחק עם כל הטכנולוגיה הזאת, והדמות שלו פשוט לא מצליחה להעביר רגשות. לפיכך - מאוד קשה להזדהות איתה. הרגע היחיד מעורר ההזדהות, היא כאשר באטון הוא תינוק קטן שמסתכל בערגה על דמות אחרת ברעב / אהבה, בדקות האחרונות של הסרט. בכל שאר הסרט הדמות שלו פשוט לא הצליחה לגרום לי להרגיש כלפיה משהו. אולי קצת תיסכול מיני, מעין אחוות גברים, כאשר האהובה הג’ינג’ית שלו התמזמזה מולו עם מישהו אחר.

  כך או כך - על הבסיס הרעיוני המקסים של הסרט, והטכנולוגיה שאיפשרה אותו, דחפו יותר מדי עלילות משנה. סיפור התבגרותו של באטון כולל ספינת-גרר ישנה, קברניט אובדני ושיכור, ביקורים בבתי זונות, ביקור ברוסיה ומלחמת עולם אחת - זאת לפני שהתחלנו לגעת בסיפור הראשי של הסרט, שהוא סיפור אהבה מעניין בין באטון לאותה ג’ינג’ית ששמה כבר פרח מזכרוני - סיפור שמתחיל עם ילדותו של באטון כזקן בבית האבות, ומפגשו הראשון עם הג’ינג’ית כאשר היא הגיעה לבקר את סבתה - ומסתיים כעבור שנים רבות, ואי אילו תהפוכות, שבירות לב ובלגאנים נוספים.

  אם הסרט היה מתמקד בסיפור האהבה הזה, ומנסה לחקור אותו קצת יותר, אולי היה יכול לצאת משהו יותר מעניין. אבל פינצ’ר, כמו שהוא אוהב לעשות, נודד כל הזמן למחוזות אחרים, מוזרים. פינצ’ר הוא מהבמאים שאוהבים להזכיר לקהל שהם נמצאים שם, מאחורי הקלעים, ולדחוף כל כמה דקות סצנות מגניבות-אש שיוכיחו לכולם איזה במאי רענן וצעיר ומוכשר הוא. והוא אכן כזה - רענן ומוכשר, אבל אם בפייט קלאב התזזיתי הסגנון הזה עבד - בבנג’מין הוא ממש לא עובד, ורק הופך סיפור שעל פניו היה יכול להיות מקסים לעיסה מאוד ארוכה ודביקה ונמתחת של משהו שאפילו אי אפשר לזהות כסיפור אחרי שכל האבק מצטבר, ורול הקרדיטים סוף סוף מתחיל לרוץ.

  אבל האקדמיה כמו האקדמיה, בוחרת לא מעט סרטים שאני מתקשה להבין מה היא מוצאת בהם. בנג’מין הוא מועמד כמעט וודאי ללא מעט פסלונים. שוין. שיקבל אותם, שיזכה בתהילה - זה לא גורם לו להיות פחות משעמם. ואם כבר, זה רק מעודד לגבי אפשרות הזכיה של ‘וואלס עם באשיר’ - גם סרט שההתלהבות ממנו פסחה מעליי. באשיר הוא סרט יפהפה וויזואלית ומרשים רעיונות - אבל כזה שנכשל כשלון מר בכל הקשור למשחק (או דיבוב, ליתר דיוק, מכיוון שמדובר בסרט אנימציה) ודיאלוגים. הרמה של אלה, לדעתי, הייתה כל כך נמוכה, שבכל פעם שהגיע קטע כתוב (סרט חצי דוקומנטרי, אז היו בו גם הרבה עדויות מוקלטות שהיו מאוד אמינות ומרגשות) זה העיף אותי במהירות מהחוויה הקולנועית, והזכיר לי שאני כולה ארז שיושב ב’לב’ בתלאביב ליד אמיר וגל - אנשים פשוט לא מדברים ומתנהגים ככה במציאות.

  
• January 21, 2009
• 15:42

  אמאשך

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  דיס ג’אסט אין: רחל אימנו, היא ולא אחרת, היא היא הסיבה בזכותה נצחנו במלחמת עזה.

  לא מאמינים? ספרו זאת לעשרות מפיצי הסיפור (או מפיץ אחד עם עשרות תיבות דואר אלקטרוני) המופלא הבא: היו כל מיני חיילים בעזה, שהיו אמורים לסרוק כל מיני בתים חשודים ברצועה. אז הם באו לבתים, דפקו על הדלת, ויצאה אליהם אישה זקנה עם מטפחת, שדברה אליהם בעברית תקנית, ללא טיפת מבטא ערבי, ואמרה להם “חיילים יקרים! הבית ממולכד! מתחתיו יש מערת נפץ! אל תבדקו אותו!”

  החיילים קצת הופתעו, אז הם החליטו להמשיך לבית הבא ולחשוב מה עושים עם הזקנה מאוחר יותר. הגיעו לבית הבא, דפקו על הדלת, ואותה אישה, עם אותה מטפחת, יצאה גם משם. החיילים היו המומים! ממתי זקנות יודעות לרוץ מבית לבית כל כך מהר? הזקנה סיפרה את אותו סיפור: הבית ממולכד, מנהרת נפץ, בלגאנים.

  בשלב זה, סקרנותם של החיילים לא יכלה עליהם, והם שאלו את הזקנה מי היא, ומאיפה היא יודעת עברית כל כך טוב. “אני רחל, האמא שלכם,” ענתה הזקנה, “ושלחו אותי מהשמיים להגן עליכם”. בדיוק באותו רגע התקבלה הודעה בקשר הצה”לי: הבתים הנ”ל ממולכדים, מחכים לחיילים שיכנסו אליהם כדי שפעילי החמאס יוכלו לפצוע ולחטוף אותם.

  מצמרר? עוד לא שמעתם כלום! מסתבר שביום שישי הזה, ממש במקריות, פרשת “רחל אימנו” (או פרשה על רחל אימנו, אני לא ממש בקיא בפרשות) היא - כן היא! פרשת השבוע. בררררררררררררררררר.

  הסיפור הזה, אמין ומוכח ככל שיהיה, מקבל חיזוק מפתיע נוסף: הרב המקובל מרדכי אליהו (תמיד תהיתי מה זה בדיוק אומר, להיות רב מקובל. זה אומר שמזמינים אותו לערבי כיתה? שיש לו המון דייטים? שעמוד ה-Jdate שלו מפוצץ במסרונים?) הוא זה ששלח את רחל לעזרת החיילים. עכשיו זה בטוח נכון, וגם אם הייתם סקפטיים בעבר - עכשיו אתם כבר לגמרי מאמינים, ממש כמו מאלדר מתיקים באפלה.

  אתם יודעים מה? כל הקטע לגמרי מגניב. נכון, תמיד חשבתי שלאמא שלי קוראים יונית, וגם לא זכור לי שהיא אף פעם לבשה מטפחת, ובכלל, היא עדיין לא זקנה במיוחד ואף פעם לא הייתה בעזה - אבל אני מוכן להתפשר בשביל אחדות העם.

  זה גם נחמד לי לדמיין אותה שם, את רחל, מקפצת בין בית לבית בעזה, מדברת בעברית תנ”כית לחיילים ההמומים. “שלו נעליכם מכל רגליכם כי מתחת לבית זה מנהרה יש!” וכדומה. סביר שהחיילים לא נכנסו לא כי האמינו לה, אלא כי חשבו שהיא משוגעת, “פגועת הלם” בלשון העם, ולא רצו להפריע למנוחתה (או לחלופין - שהיא תפריע למנוחתם).

  נחמד לי גם שרבנים מסוגלים לשלוח את גיבורי התורה שיעזרו לעם ישראל בשעות קשות. אני מחכה ליום בו יהיה רב נחמד מספיק שישלח את משה, שיחצה את הים התיכון לשניים בתקופת המדוזות, או שיוציא קצת מים מסלעים כדי שרננה רז תוכל סוף סוף לנוח ולשטוף פנים. הייתי שמח גם לראות כמה שופטים תנ”כיים, שיעשו סוף סוף סוף לכל המקרים האלה של בורים ושוורים שקיימים בבתי המשפט, ולא מגיעים לסופם כי השופטים העכשווים, ימח שמם, מבולבלבים מהם.

  אבל הכי הייתי רוצה לפגוש אברהם אבינו (למרות ששוב, תמיד חשבתי שלאבא שלי קוראים דווקא אשר). הייתי יושב איתו על בירה, מדבר איתו על בחורות ועל מדבר וכאלה, ומשכנע אותו, ככה לאט לאט, שיעזוב, שאולי כל העסק הזה של יהדות הוא לא רעיון כל כך טוב. “הנה,” הייתי אומר לו, “הוא גורם להפצת כל מיני שמועות מופרכות לגמרי על ניסים כביכול בלב המלחמה הכי מכוערת שאפשר לחשוב עליה, על אמהות שמסתובבות בעזה ומזהירות חיילים. לך תדע, אולי כל מיני אנשים מוזרים עם בלוגים עוד יאמינו לכל זה”.

  בפרק הבא ב”חלשים”: חשבתם שמלחמת עזה הייתה ארוכה מהנחוץ, שהיא רק נמרחת ונמרחת ומסרבת להגמר? עוד לא ראיתם כלום - הסרט “הסיפור המופלא של בנג’מין בוטון” הוא כמו מלחמת עזה כפול מליון. כל זאת ועוד בפוסט הבא: הסיפור המופלץ של בנימין ביטון”.

  
• January 15, 2009
• 17:35

  אליך גדי

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  לאמא שלי קוראים יונית. אולי בגלל זה אני מעריך מאוד את יונית לוי, מגישת חדשות ערוץ 2, שאם להאמין לשצף הטוקבקיסטים והעצומות האינטרנטיות, שינתה לאחרונה את הטייטל שלה מ”עיתונאית במשרה מלאה” ל”בוגדת במדינה במשרה מלאה שתשרף כושלאמאשלה משפט שדה לפטר אותה לול!!1!!1″.

  שלא תבינו אותי לא נכון - אני לא מסוגל לראות מהדורה שלמה של חדשות ערוץ 2. האווירה הנשפכת מהמגישים והפרשנים עושים לי צרבת וירטואלית, ואני ממהר להעביר למהדורה המתחרה בערוץ 10 (שם אולי פותחים רגליים למפרסמים, אבל לפחות עושים את זה בסטייל) או ל-dvd של הרובוטריקים. למען האמת, למעט זיפזופים אקראיים, אני לא רואה את יונית לוי על בסיס קבוע, או בכלל, בטלויזיה.

  ולמרות זאת - אני מעריך אותה מאוד. היא בחורה רצינית, שנראית טוב אבל לא מנצלת את זה לטובתה (בדרך כלל) ומסתירה זאת תחת איפור סולידי, ארשת מבט רצינית-ולא-סקסית-בעליל ובחירות לבוש א-מיניות לחלוטין. היא מסרבת בתוקף להכנס למשבצת ה”תהיי יפה ותשדרי”, ששדרניות כמו טלי מורנו נופלות בו כמו זבובות.

  היא לא מפחדת להראות ניצנים של עיתונאות אמיתית, וגם לא חוששת לחשוף את היותה, במידה מסוימת, גיקית לא קטנה: כשדיוויד שור, היוצר של הסדרה ‘האוס’ הגיע לבקר בארץ, הייתה זו יונית שרצה לראיין אותו (מגישת מהדורה מרכזית שמראיינת מישהו בהקלטה זה משהו מאוד נדיר, ששמור בדרך כלל לראשי ממשלה או נשיאים), ולא כתב תרבות, פשוט כי היא מעריצה מאוד גדולה של הסדרה, ולא חששה להראות את זה במהלך הראיון.

  אה, וכנראה שליונית לוי יש גם, מעבר למעטה הקרירות הטבעית שאופף אותה, טיפת אנושיות בלב. שלא כמו עמיתיה הפסיכופטיים והפאשיסטים, היא נותנת לעצמה מדי פעם להביע עמדות מרומזות שיכולות להתפרש כלא פטריוטיות מספיק. או בכלל.

  לא ראיתי את השידור שהוביל לשצף העצומות כנגד לוי. אמרו לי שהיא העזה להרים גבה מול דובר צה”ל, או לטעון שיש פלסטינאים מסכנים, או משהו כזה. לא דבר קיצוני. היא לא עלתה לשידור עם זר פרחים לראשה, חשפה חזה למצלמה וצעקה “מייק לאב נוט וור, סטופ גאזה מקר נאו!” (ויש שיגידו - חבל). היא גם לא יצאה להפגין נגד המלחמה, או הצהירה שבקלפי היא עומדת לשים פתק של חד”ש. היא רק רמזה, שאלה, גיששה - טיפה של הגיון במערכת חדשות שמלאה בפרשנים פטריוטיים ולא שפויים.

  העליהום שזה גרם חסר תקדים מבחינת התקשורת הישראלית. אני לא אגיד שהוא מדאיג, כי הוא לא (עצומה באינטרנט, אפילו אם חתומים בה כמה אלפי אנשים, לא מייצגת את המציאות בדרך כלל). זה סתם עצוב. עצוב ברמה שאפילו אי אפשר לצחוק על זה, וחבל - בימים כתיקונם דווקא הייתי מתפתה ומכניס עוד כמה בדיחות לא ממש מצחיקות על החזה של יונית*.

  בתוך כך - יוזמה חדשה. להקים עצומות נגדיות, סטייל, “אל תהרסו את התוכנית - אנחנו אוהבים את יונית!” יהיה דבר מטופש לחלוטין. אם רוצים לטפל בבעיה, צריך לעקור אותה מהשורש - ואם הטוקבקיסטים רוצים שהעיתונאים שלהם לא יביעו דעה, אז יאללה, אני בעד. מי שיפתח עצומה קיברנטית שקוראת להעיף ולשים בכלא את רוני דניאל, על היותו, ובכן, רוני דניאל - מובטחת לו חתימתי (הווירטואלית. בשם חסוי. שחס וחלילה לא יעלו עליי).

  * זמן הימורים! כמה כניסות, לדעתכם, אקבל מגוגל תחת החיפוש “החזה של יונית”?

  
• 2:42

  חשמל זורם

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  רבע שעה של קסם: החשמל הפסיק לעבוד ברגע שליוויתי אותה לאוטו. הפסקת חשמל היא לא עניין שגרתי בתקופתנו (אלא אם מדובר בשיא הקיץ / חורף, ואז חברת החשמל לא עומדת בעומס), אבל זה קורה לפעמים. לא מפתיע. עזרתי לאמא להדליק נר (פשוט הארתי לה על המגירות עד שהיא מצאה את הנרות), עיכוב קטן של שתי דקות, וליוויתי לאוטו.

  הרחוב היה חשוך לגמרי. הכוכבים זהרו מלמעלה. ממש זהרו. כאילו אנחנו באמצע המדבר, ולא באמצע רעננה. החשמל היה כבוי בכל הבניינים מסביבנו. לא מעט שכנים סקרנים הציצו מהחלונות, חלקם עם פנסים, והסתכלו בהשתאות על הרחוב החשוך ממש. עשינו טיול של דקה ברגל, רק לראות איך זה נראה ברחובות אחרים. גם שם - חושך.

  החלטנו לעשות סיבוב בעיר. נבדוק עד איפה חוסר החשמל הזה מגיע, יקח לנו חמש דקות, והיא תחזיר אותי הביתה, לישון. נכנסו לאוטו. נסענו.

  הפסקות חשמל הן לא עניין שבשגרה, במיוחד אם הן מתפרסות על עיר שלמה (לפחות). נסענו עד לקצה של רעננה, וחשמל לא היה. רחוב אחוזה, הרחוב הראשי (יש שיגידו היחיד) ברעננה חשוך כולו. אין רמזורים, אין פנסי רחוב. מדי פעם עוברת עוד מכונית. אנשים הולכים מוקסמים על המדרכות. ניידת משטרה מפטרלת. חושך.

  זה נמשך ממש מעט זמן. רבע שעה אחרי שירדנו למטה כבר סיימנו סיבוב סביב העיר החשוכה. החשמל חזק שניה לפני שיצאתי מהאוטו שלה. פתאום חזרו פנסי הרחוב, ואז הרמזורים, ואז גם הבתים שמסביב התחילו להאיר מהחלונות. כמו קטע מסרט, שעובר קוסם ומדליק את כל האורות מסביב לחגיגה של חוסר חושך. טיק טיק טיק. אור אחרי אור אחרי אור.

  היה מוזר, וקסום, ובעיקר שונה. אני רגיל לעיר שלי מוארת. לחלונות ראווה שזוללים חשמל גם בלילה, ושלטי נאון כאלה במרכז העיר, וחדר אחד לפחות בכל דירה שנשאר מואר, למרות שכולם כבר הלכו לישון. פתאום - חושך. מסתכלים קדימה ורואים מטר אחד, וזהו. מסתכלים למעלה ורואים כוכבים. לא רק ירח - ממש כוכבים.

  כשעליתי בחזרה הבייתה קצת התחרטתי שלא לקחתי איתי מצלמה (למרות שלא יכלתי לדעת מראש וכו’ וכו’). ואז חשבתי, בעצם, שלצלם חושך זה אחד הדברים הכי מטופשים שאפשר לעשות. יש דברים קסומים שעובדים רק כשרואים אותם בעיניים.

  
• January 14, 2009
• 9:59

  כלבים נופלים על ארבע

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  מזמן לא כתבתי פוסט בוקר כזה, שנכתב באוטובוס בלי משהו ספציפי שיש לי להגיד, או אפילו קו מחשבה מסויים שמנחה אותי במהלך הכתיבה. סתם, כתיבה חופשית, בחסות קו 504, מרעננה עד מקסימום תל-אביב ומינימום מתי שלא יהיה שאסיים לשפוך את כל המילים שתקועות לי בראש, ללא סדר מסויים כאמור, בזמן האחרון. אז הנה. אני כותב.

  ***

  היו לי חלומות רעים הלילה, והרבה מהם. רק מה, חלומות כמו חלומות משאירים רק שובלים של זכרון במקרה הטוב. זכור לי בבירור שהתעוררתי לא אחת במהלך הלילה וחשבתי כמה רגעים, לפני שנרדמתי שוב, על החלום הגרוע שהעיר אותי, אבל חוץ מזה אני לא זוכר פרטים ספציפיים כמעט לגבי אף אחד מהחלומות. חוץ מאחד מהם.

  היינו במקום מסויים, בעיר. אני אפילו לא זוכר מי היה איתי. ראינו שיש איזה בניין עם חלון פתוח לרווחה בקומה השלישית. דרך החלון הציץ כלב, די גדול ומסיבי, שלפי התנועות שלו נראה כאילו הוא ישב על כיסא משרדי על גלגלים. הוא התגלגל לו בסקרנות, כאילו זה עתה גילה את קסם הכיסא המשרדי, וכל הזמן התקרב יותר ויותר לחלון.

  בהתחלה הסתכלנו וחשבנו שזה מאוד משעשע. הכלב נראה דבילי כזה. מצחיק. אבל לאט לאט הוא התקרב לחלון הפתוח, והיה לנו ברור שאם הכיסא יתגלגל קרוב מדי לפתח המסוכן, לא יהיה לכלב איך לעצור את עצמו מליפול. אז צעקנו, ועשינו תנועות מוזרות עם הידיים, ואיכשהו הפחדנו את הכלב שירד מהכיסא והתרחק מהחלון. הרגשנו מרוצים.

  עד שכעבור שתי שניות בדיוק הכלב הציץ שוב מהחלון. הוא הסתכל עלינו, אז למטה, אז רחרח קצת, ואז פשוט נפל-קפץ למטה. קומה שלישית. כלבים, לא כמו חתולים, לא נופלים על ארבע. רצנו לחצר של הבנין, לראות מה איתו, אבל זה כבר היה מאוחר. הוא אומנם היה עוד חי, איכשהו, אבל הוא נשם בכבדות, ועין אחת שלו הייתה מכוסה בדם, והוא לא בדיוק הסתכל לאף כיוון.

  בשלב הזה התעוררתי, חשבתי כמה רגעים, ואז נתתי לשינה לסחוף אותי בחזרה לחלום הרע, שלמרות שאני לא זוכר את הפרטים המדוייקים שלו, לא היה טוב יותר.

  ***

  נכון שכל יום עם העיתון מגיע מוסף יומי, 24 שעות או המגזין (הארץ לא נחשב)? אז למה, הו למה, יש את המנהג המגונה הזה להתחיל כתבה, ואז לגדוע אותה באמצע ולהפנות להמשכה, באחד העמודים האחרונים? זה נורא, ומרגיש כמו ספר אתה הגיבור. מספרים סיפור עיתונאי, תופסים את תשומת הלב של הקורא, ואז פתאום, בדרך כלל ממש באמצע משפט, בום טארח, נגמר, ואם אתה רוצה להמשיך אתה צריך להפר את כל הריכוז שלך, לעבור כמה עמודים, ולהתפלל שהכתבה תמצא אותך במצב שהיית בו לפני ההפניה.

  זה גרוע, ואף פעם אני לא מבין אם זה מצביע על עורך גרוע שמעודד את התופעה, גרפיקאי גרוע שלא מסוגל לעמד כמו שצריך, או עיתונאים גרועים שלא יכולים לעמוד במגבלת מילים. כך או כך, מי שלא יהיה אחראי - לפעמים כפולה היא רק כפולה. היא לא צריכה להיות כפולה ועוד רבע. תפטרו אותנו כבר מהעונש הזה.

  ***

  לפעמים בא לי להמשיך את ‘אנשים שבורים’, סיפור שהתחלתי לכתוב לפני אי אילו חודשים. פשוט לשבת על התחת, ולזרוק את כל מה שיש לי על מעבד התמלילים. הרי הסיפור די גמור לי בראש. אני יודע מה הולך לקרות, לאן הדמויות הולכות. את הסוף מעורר המחלוקת כבר ניסחתי לי עשרות פעמים בראש. הכל שם עדיין, במגירה אפלה, רק מחכה לצאת לאור.

  לפעמים גם בא לי לכתוב משהו אחר. קרוב יותר מאנשים שבורים. אפל יותר. שם שום דבר לא סגור לי בראש, והכתיבה תצריך לא מעט אילתורים ובישולים והידוק של הסיפור והטקסט, וגם למצוא סוף, שבטח במיטב המסורת שלי יהיה רע לתפארת - אבל יהיה לי הרבה יותר מענין, אם גם קשה, לכתוב אותו.

  ואז אני נזכר שדי, אין לי כח, או זמן, או מילים לבזבז. הדבר האחרון שבא לי לעשות אחרי יום עבודה הוא לחזור ולשבת מול מסך בוהק ולהקליד מילים על מקלדת, והדבר האחרון שבא לי לעשות בסופי שבוע הוא לצאת מהמיטה.

  אוף. אני צריך חופש. ארוך.

  ***

  אני עייף ובא לי קצת לנמנם, בדקות הקצרות שנשארו עד שאגיע לתחנה שלי. אז אסיים כאן. לחיי החופש והכלבים.

  
• January 11, 2009
• 16:56

  מה נסגר, ציפי?

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  קצת עצוב לי לראות את ציפי לבני, מדברת-נואמת-מתלהמת מאחורי פודיום מעוצב של משרד החוץ, שלצידה שר החוץ הגרמני שבא לדבר איתה. חבל לי כי אני קצת בעד לבני. כי אני בכנות מתכוון לשלשל “קדימה” לקלפי, הפעם בהחלט יש כאן משחק מילים מכוון. אשלשל, לא כי אני בעד המפלגה הזאת, שבעיקר משדרת שחיתות שלטונית, אלא כי פשוט שלבני היא התקווה היחידה, גם אם היא תקווה מאוד קלושה, שיהיה כאן שלטון טיפה אחר.

  כי את ביבי אנחנו מכירים. ולא, תודה, אני לא רוצה אותו שוב יושב על הכיסא המרווח של ראש הממשלה. גם לראות את ברק יושב בו שוב הוא חוויה שבכיף אוותר עליה. ברק הוא הרי אותו הביבי, וביבי הוא הרי אותו הברק. רק שם המפלגה אחרת. את לבני אנחנו לא מכירים. היא משדרת סוג של תמימות שלטונית. כנות, אפילו. אני מאמין לה, למרות הפורטרט המחריד שעל שלטי החוצות, ולמרות הססמאות הלעוסות של הקמפיין שלה.

  אבל עכשיו, היא עומדת מאחורי דוכן הנואמים, וצועקת שישראל תלחם בטרור, ושצה”ל יודע להלחם בטרור, ושהם מבינים רק כח שם בחמאס, ושזה לא סכסוך שאפשר לפתור בדיבורים. ואולי היא צודקת, איכשהו, וכנראה שזה נכון, ושכל עוד החמאס בשלטון אין לנו ממש סיכוי להגיע להסדר כלשהו - ועדיין.

  הדיבור הזה, של אחרון הגנרלים, אמור להוכיח לצופים בה שגם היא, כמו ה”מנהיגים הגדולים” של ישראל, יכולה להיות קרבית. רוצים מנהיג שהוא לא גנרל? שלא מתבטא כמו המ”מ שלכם מהטירונות, בהתלהמות הבהמית והלא אינטלגנטית הזאת שהצבא שלנו יודע לייצר כל כך טוב? אז לא, עזבו אתכם, לא בזמן מלחמה. לבני, כמו אחרון האהוד ברקים, מדברת בגוף שלישי, ומשתמשת במילים “ישראל חזקה” ו”אין לנו פרטנר”.

  אז מה, למי מצביעים עכשיו? נמאס ממנהיגים צבאיים, ונמאס גם מחוסר המעש המטורף של מרצ בקדנציות האחרונות, שגרם לי להתחרט שנתתי להם את קולי במערכות הבחירות האחרונות, ושום ניצן הורוביץ לא יוכל לשנות את זה (אולי שריד). הירוקים עסוקים בלהשמיץ אחד את השני במקום לפעול לטובת המטרות עליהן הם כביכול אחראים. הגמלאים לא עשו כלום עם הכח העצום שהציבור נתן להם. אז מה, העבודה?

  לא, כנראה שלא. למרות שהבחירות עוד יחסית רחוקות, וכנראה עוד יתרחקו, אני עדיין חושב שאצביע לקדימה. זאת בזכות שלי יחימוביץ’, שהופיעה גם היא בעדכון החדשות, ופרשנה בעצבנות את דבריה של לבני. “מדהים אותי שהיא חושבת שאין פרטנר, וצריך פתרון צבאי” (ציטוט לא מדויק), היא אמרה, ואז, בלי אפילו ללחוץ אנטר ולעבור פיסקה, דיברה בשבחו של ברק, שהוא, הוא כן חושב שיש פרטנר, והוא לוקח אחריות, והוא, הוא, הוא האיש.

  איכס. הצביעות הזאת מגעילה אותי. ההתנגחות הפוליטית במי שפועלת בדיוק כמו ראש המפלגה שאת כל כך מהללת. תזכורת למה התחזיות של מספר חד ספרתי של מנדטים לעבודה דווקא מעודדת אותי. נחזור לציפי. היא אולי מתנהגת כמו גנרל, אבל נו, שוין, היא לפחות הגנרל שאנחנו לא מכירים עדיין.

  
• December 31, 2008
• 18:17

  תחזיות לשנה החדשה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  בעקבות גל התחזיות הנהדרות שתוקף כל פיסת דשא ירוקה באינטרנט, החליט גם “בלוג זה לחלשים”, בשיתוף “הבלוג של אהוד קינן” ו”נביאים אחרונים” להציג את התחזית שלנו לשנת 2009. כשתסתיים השנה הבאה, נוכל לחזור לפוסט זה ולראות אם צדקנו או לא. אנחנו לא רוצים להשמע נפוחים מעצמנו, אבל יש לנו הרגשה שרמת הדיוק שלנו תעמוד על 90 עד 100 אחוזים.

  פוליטי
  יהיו בחירות השנה. המפלגה הגדולה ביותר תקים את הממשלה. יהיה שר מש”ס. ראש הממשלה יהיה או גבר או בחורה, ששמו / שמה הוא בתבנית XיXי.

  מדיני
  המבצע בעזה ימשיך גם בשנת 2009. הערבים עדיין ישנאו אותנו. לאחמדיניג’אד עדיין יהיה את השם שהכי קשה לאיית בכל העולם. יהיו הפגנות בעד ישראל והפגנות נגד ישראל.

  כלכלי
  עדיין נרגיש את ההדים של המשבר הכלכלי. נגיד בנק ישראל יכריז על ריבית חדשה. מחירי הדלק יתעדכנו בכל תחילת חודש. אהוד יאסוף מספיק שנקלים כדי להשתלט על העולם. מישהו בעולם יאבד את הארנק שלו, ויתקשר למוקד שירות הלקוחות כדי לבטל את כרטיס האשראי שלו.

  היי-טק
  יהיו פיטורים. יהיו גיוסים. קרנות הון-סיכון יפסידו כסף. יהיה סטארט-אפ שימציא מוצר מדהים שלא עושה כלום.

  סלולר
  הדור הרביעי ישתלט על העולם ויציע חיבור סלולרי לאינטרנט במהירות האור. נוקיה תוציא את ה-N97 שיזכה לביקורות נהדרות בתקשורת, אבל יעלה כמו החללית שהוא מסוגל להנחית, ולכן היחידים שיהיה להם אותו הם עיתונאים ש”ישכחו” להחזיר אותו ליחצ”נים. ה-SMS הנפוץ ביותר: “ערה?”. ה-SMS הכי פחות נפוץ: “ער?”

  פלסטיקה
  טאפרוור תמשיך לייצר קופסאות כאלה שאוטמות ממש טוב את האוכל, ונמכרות בחוגי בית. ילדים ימשיכו לשחק בצעצועים. הרובוטריקים ינצחו את השקרניקים.

  אקלים
  השכנים שלנו עדיין ימשיכו לתלות כביסה בקיץ. דני רופ ימשיך לצעוד מהשולחן של המגישים אל עבר המסך הגדול הזה שלא מבינים מה יש עליו. בקיץ יהיה חם, אבל מה שבאמת יעצבן זו הלחות. בחורף יהיה קר, אבל מה שבאמת יעצבן זו הלחות.

  קולנוע
  יצא סרט אנימציה. יצא סרט שמבוסס על קומיקס. שחקנית כלשהי תתראין לעיתון כלשהו ותדון בסוגית העירום. תצא קומדיה. הרובוטריקים ינצחו את השקרניקים.

  טלויזיה
  “הישרדות: איי הפנינה” תסתיים מתישהו, ויהיה מנצח (ארז), או מנצחת (אהוד). ערוץ הסרטים יקרין לפחות סרט אחד ביום בכיכובה של ג’ודית לייט. אם תזפזפו בין כל ערוצי הסרטים אחרי השעה שתיים בלילה, יש לכם סיכוי טוב ליפול על ציצים, או סרטים עם בילי זיין (למעשה, זה אותו דבר).

  בלוגים
  יהיה יום ששני הקוראים של הבלוג הזה יקראו לקורא נוסף, ואז יהיה שלושה קוראים - אבל הקורא השלישי מהר מאוד יכנע ויעבור לקרוא את הבלוג של יובל דרור.     

  
• December 28, 2008
• 17:46

  מי שלא מקשיב לאמא הולך תמיד עקום, מי שלא מקשיב לאמא פגום

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  קשה לי להתחבר מהר למוזיקה חדשה. בדרך כלל אני צריך כמות מכובדת של האזנות לפני שאני מגבש דעה על שיר חדש, שלא לדבר על אלבום או אמן. זו אולי הסיבה שלא מעט דיסקים עדיין נחים לי על המדף, צוברים אבק, ולא נכנסים יותר מדי למגש התקליטורים של המערכת. זה בטוח הסיבה שבגללה אני לא מרבה ללכת להופעות של להקות ואמנים שאני לא מכיר.

  זה לא שיש לי משהו נגד מוזיקה חדשה. ממש לא. אין הרבה דברים יותר כיפים מלהתחיל לחפור ברפרטואר של מוזיקאי חדש שממש עושה לי את זה. זה פשוט שבדרך כלל - בפעם הראשונה שאני רואה מישהו מופיע עם החומר שלו - אני לא נהנה. לא מצליח להתחבר, לא מצליח להבין, לא מצליח לגבש דעה. תנו לי קצת יותר זמן - ואולי אפול שבוע. אבל בהופעה ראשונה? עזבו אתכם, חברים, אני מעדיף ללכת לישון מוקדם הערב.

  כנראה בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן להתיישב ולכתוב על ההופעה המפתיעה והנהדרת שנפלתי אליה ביום ראשון שעבר. לא ציפיתי שאהנה כל כך, שאתלהב כל כך - ולכן לא פיניתי מראש זמן לכתוב את זה. אבל מה, איכשהו, בלי הכנות מוקדמות, יצא שביום ראשון שעבר, בלימה לימה התל-אביבי, עם נעמה, חזינו בסוג של קסם על הבמה. קסם ביזארי לגמרי, אולי הכי מוזר שיצא לי לראות, ובמבטא רוסי כבד, אבל עדיין - קסם.

  

  האינטרנט הגדיר את ההופעה של קריצ’י פלצ’י כהופעת קברט רוסי. התיאור נשמע לנו מספיק מוזר לטעמנו, אז הלכנו. במרכז תל-אביב כמו במרכז תל-אביב, ההופעה שהייתה אמורה להתחיל בעשר התעכבה לחצות, וכבר חשבנו על לוותר על הכל ולברוח הביתה כדי שאוכל לגנוב כמה שעות שינה לפני השבוע החדש - אך בדיוק כשהתכוונו לבקש חשבון עלה על הבמה בחור משונה, גבוה כזה, עם מכנסיים עד הברכיים, שיער פלטינה וחותלות (!), והתחיל להשכב על הבמה ולעשות עליה כל מיני תרגילי מתיחות מוזרים.

  הוא התחיל להתגלגל על הבמה, ולעמוד על הראש, ולתופף עליה. לא הבנו אם הוא בחור משועמם מהקהל שהחליט להשתובב קצת לפני שהוא מת מהשעמום, או שמא סוף סוף מופע הקברט נתחיל. אז נשארנו. עד מהרה הצטרף אליו בחור נוסף, בחור רוסי צנום, גבוה, עם תסרוקת אימו ומראה כללי של ערפד. הם השתובבו קצת בתרגילים אקרובטיים מרשימים (במיוחד לאנשים לא גמישים בעליל כמוני), עלו כמו שצריך על הבמה - והתחילו את ההופעה.

  הבחור עם שיער הפלטינה התיישב מאחורי דרבוקה, כשלידה היה מונח קלרינט. הערפד לקח את הגיטרה החשמלית, שהייתה מונחת ליד כיסא ועליו ערימה של כלי הקשה ביזאריים. אחרי דקות ארוכות בהן הגיטרה לא כל כך התחברה למגבר, והיה צריך לכוון ולשנות ולבדוק, שיער הפלטינה הסביר לנו, במבטא רוסי כבד (שעוד יחזור), שמה שאנחנו הולכים לראות ולשמוע זה משהו כמותו לא ראינו או שמענו מעולם - במיוחד לא בישראל. הו, כמה שהוא צדק.

  קריצ’י פלצ’י ניגנו יצירה בשם “משפטו של קרוצ’ינסקי”, שאני יכול לתאר רק כאופרת רוק, רק שצריך להחליף את הרוק במוזיקה רוסית. בכל מקרה, היו שירים עם נראטיב אחד ארוך, שסיפרו סיפור.

  הסיפור היה ביזארי. סופר בו על קרוצ’ינסקי, שחלם שהוא בתוך כדור שקוף, אבל אז בא זבוב והפריע לו לישון, אז הוא הרג את הזבוב. מייד הגיע לו צו שהזמין אותו לבית המשפט. האשמה: רצח. הוא רצח זבוב, הרוצח המטורף! בבית המשפט הוא מספר לשופט שמשאלתו האחרונה היא לרכב על פיל. לפני הקראת גזר הדין - השופט בולע דבור ומת. ואז קורה עוד משהו שסוגר את הסיפור, אבל לא בדיוק הצלחנו להבין מה הוא היה, עקב המבטא הרוסי הכבד, שקצת הקשה על ההבנה של הטקסטים.

  הסיפור ביזארי - והמוזיקה נהדרת. כבר בשיר השני נזכרתי ב”בילויים” שאני כל כך אוהב, ושאף פעם לא הסתירו את ההשפעות המוזיקליות בשירים שלהם. פריטות גיטרה מהירות, תיפוף בקצב בסיסי וקלרינט. פשוט, קל, אך נהדר ומדבק. כאן ביוטיוב אפשר לדגום את “חפץ” מתוך היצירה - לחלוטין לא השיר הכי טוב בה, אבל עדיין, כזה שמייצג מה פחות או יותר הולך שם.

  בסוף ההופעה, להדרן, ניגנו החבר’ה גם שירים מקוריים שלהם - ביזאריים לא פחות מהמחזה, שאחד מהם נשמע קצת כמו סיפור מרגש של תלמיד רוסי במערכת לימוד ישראלית וגזענית, עם הפזמון האלמותי “מי שלא מקשיב לאמא הולך תמיד עקום, מי שלא מקשיב לאמא פגום”. מילים כדורבנות, ללא ספק.

  מה אגיד ומה אומר? שעה וקצת שעברה מהר מאוד, והשאירה טעם מוזר בפה, של עוד, של ‘וואו, מתי יש שוב’, ושל איך לעזאזל לא שמעתי מקודם על הדבר הזה. זה לא מיינסטרים, ולמעשה, זה מוזר ברמות שקשה לתאר - ועדיין - זה אחד הדברים היותר מגניבים שיצא לי להיות בהם לאחרונה.

  אחרי שכל העסק נגמר ניסיתי ללכת לבחור עם החותלות, ולהגיד לו שהיה ממש מגניב ושנהנתי המון - אבל הוא היה מוקף בהמון רוסים מפחידים, ואז בעצם הבנתי שגם אם אגיד לו שנהנתי, בטח לא אבין מה הוא יענה לי עקב המבטא הכבד שלו. אז וויתרתי. ואז גם הבנתי שנעמה ואני היינו, כנראה, הישראלים צברים היחידים בקהל - שהיה מורכב כולו מרוסיים שלא הסתירו את המוצא שלהם (דהיינו, דיברו וצעקו ברוסית, ושתו המון וודקה).

  מוזר, מעניין ודורש תיקון: מי ייתן שבהופעה הבאה של קרצ’י פלצ’י, במידה וכזו אכן תתקיים, יגיע גם קהל שנולד כאן, ולא מפחד לטעום קצת תרבות אחרת - אפילו שהיא מוזרה לאללה.

  
• December 22, 2008
• 23:55

  מערכת החינוך במיטבה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אין לי רצון, או צורך, או יכולת לשם העניין (אני באייפון, לא נוח להקליד וכו’) להאריך במילים.
  
  הדף ההו כל כך מייצג הזה צולם בקלסר של תלמידת כיתה ז’, בכיתת מחוננים. לא, לא הפכתי לפדופיל, פשוט העברתי שעה ממש מוזרה בחנות כלשהי בסנטר, ונחשפתי לזה.
  
  (מקווה שהתמונה צורפה כמו שצריך)
  
  ואני שואל, באמת, כיתה ז’? זה גם מה שאני למדתי אז? כי לי זכורים דפי עבודה קצת יותר מאתגרים בתקופתי.
  
  מה גם שלמה רובוט אנושי (פרדוקס בפני עצמו) הוא דומם, ולא חי? נראה לי שיש כאן שאלה פילוסופית שלא מטופלת כראוי.
  
  תוספת: לא, זה לא צירף את התמונה כראוי. דמיינו שטור אחד מסומן כ”חי” בעוד השני כ”דומם”, והתלמידים צריכים לנחש מה זה מה.
  
  אתקן בהזדמנות.

  
• 10:17

  ימי שני וחגים

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  יש משהו בחגים האלה שגורם לאנשים להתנהג קצת מוזר. נניח, לגרום לנהג הנרגן של האוטובוס שלי להכריז באחת התחנות, בה הוא עצר לזמן ארוך במיוחד, על עיכוב קל.

  “נוסעים יקרים, איתכם הסליחה. אנחנו מחכים לנוסעת מאוד חשובה, שארגנה לנו מסיבת חנועה. עוד דקה היא תגיע”, הוא אמר, וכל הנוסעים נאנחו בקול גדול. היי, מה זה דקה עכשיו? אנחנו מאחרים לעבודה - ואם אנחנו היינו מאחרים לתחנה, אין מצב שהיית מחכה לנו. היית פשוט נוסע, בלעדנו, משאיר אותנו בודדים וגלמודים עד הקו הבא. ומה השטויות האלו על מסיבת חנוכה? אין מצב שזה אמיתי. הרי נהגים לא אוהבים שאוכלים להם באוטובוס - זה משאיר להם לכלוכים.

  אבל, מציאות לחוד וחנוכה לחוד. הנוסעת הגיעה, בידה מגש ענקי של סופגניות, וגם כמה בקבוקי שתיה. הנסיעה עברה לה במעבר עיקש במעבר של האוטובוס, ונסיונות שכנוע של הנוסעים לאכול סופגניות. אני הייתי עם אוזניות, והייתי עסוק בלכתוב על העניין לטוויטר שלי, ואז לסמס אותו, אז היא כנראה חשבה שאני איש עסוק מדי, או אנטיפטי מדי, ודילגה עליי. שזה קצת טוב, כי גם ככה הייתי מסרב.

  חגים, הרי, ואנשים מתנהגים מוזר. סופגניות זה מסוג הדברים שאף אחד לא היה חולם לאכול, אם לא היו חנוכיות מסביב. נכון, לפעמים, כשמכינים את זה בסדר, ויש מילוי מגניב, אז זה יכול לצאת טעים ממש - אבל זה לא מכסה על העובדה שזה בצק שטוגם בתוך שמן עמוק ממש, וזרקו עליו קצת אבקת סוכר. רק מלחשוב על זה - הצרבת הדמיונית שלי מתחילה לאותת לי שלא כדאי לאכול את זה, לא כדאי בכלל.

  אתמול אומנם סירבתי לאותה צרבת, ומצאתי את עצמי גורס לי סופגניה מרולדין, במילוי ריבת חלב, ואפילו הצלחתי לקום מהכיסא אחר כך, וללכת ולהנות מהופעה ממש ממש מוצלחת בתל-אביב (עוד על זה בהמשך, זה משהו ששווה פוסט משלו) - אבל זה לא מונע ממני להרגיש את אותה עופרת יצוקה, נחה לי חזק חזק בקיבה, ואת ריבת החלב מתחננת על חיה, “תנו לי לצאת, תנו לי להתעכל בשקט”.

  אתמול, בדרך לתל-אביב, זפזפנו בתחנות ברדיו. כשהגיע גל”צ, נשמעו הצלילים המוכרים של “ממה מיה”. נשארנו להקשיב, והופתענו לשמוע, במקום את הקולות העליזים החביבים עלינו כל כך (חזרו כולם - סו-פה-פר דו-פה-פר!), קולות מוזרים, שקצת זייפו, ולא ממש שרו מילים אמיתיות - עד בו הפזמון, בו הם שרו בהתלהבות אין קץ, “חנוכיה!” על משקל ממה-מיה, ואז, בפזמון החוזר, “בני-עקיבא!” על חשבון ממה מיה. זה היה קסום, ולא היה יכול להתרחש ביום חול.

  אבל, חנוכה הוא חנוכה, והרדיו דיווח אתמול שלמרות המיתון, ולמרות שמחיר הסופגניות עלה, ולמרות שהעולם נמצא בקריז בריאות כזה, ואף אחד כבר לא אוכל ג’אנק פוד בכמויות, ולמרות שלספור קלוריות הן כבר לא מילים גסות - למרות הכל, הביקוש לסופגניות דווקא עלה, ואנשים קונים יותר ויותר - קטנות וגדולות ועם מילוי ועם ציפוי. קונים, אוכלים, ומדליקים נרות.

  אבל לא אני. לא עוד. האחת של אתמול, ועוד אחת שחטאתי וקניתי לפני שבוע כקינוח בעבודה - די. זה מספיק לי. לא אתפתה עוד! Down with sufganiot! לא עוד צרבת! וכדומה. לפחות עד הפעם הבאה שתשבר - אבל אם כבר שבירה, שלפחות זה יהיה במאפייה יוקתית, עם סופגניה במילוי קרם באווריה - ולא במסיבת החנוכה של קו 504.

  
• December 19, 2008
• 16:02

  אייפון זה לחלשים

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  עשיתי את הלא יאומן, וביחד עם שדרוג האייפון שלי לגרסה 2.2, גם הורדתי אליו אפליקצית בלוגים, מאת אותם מפתחים שיצרו את התוכנה בה אני עורך את הבלוג על המחשב האישי שלי.

  זה מוזר. נראה שזה הולך לעבוד, ושהטקסט הזה אכן יעלה, כשאסיים לכתוב אותו, היישר לחלשים. ועדיין, פוסט שאני כותב בעזרת האייפון עדיין מרגיש לי כמו סוג של סמס ארוך, ואני לא יודע כמה, אם בכלל, אשתמש בתוכנה הזאת שוב.

  הבעיה העיקרית היא ההקלדה. המקלדת של האייפון יחסית בסדר, ואני מקליד בה יחסית מהר, בטוח יותר מהר ממה שלא מעט אנשים מקלידים במקלדת רגילה של מחשב, ועדיין. היא קטנה ווירטואלית, ואני מרגיש קצת נכה איתה.

  כאילו אני כותב רק עם יד אחת. אני רגיל שהמחשבות שלי מוזנות למחשב בערך במהירות בה הן חולפות לי בראש, וכאן באייפון הקצב הרבה הרבה יותר איטי.

  נראה. אולי אשתמש בזה כדי להעלות עדכונים קצרים. אנקדוטות. אולי גם זה לא.

  מקסימום, כולה 99 סנט.

  
• December 15, 2008
• 18:02

  מי עייף? ארז עייף!

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  רק בגלל שכבר יש לי תנופה כל כך יפה של שני פוסטים יומיים רצוף, וחבל לי להפסיק את זה, אז אני כותב. למרות שמצב העייפות שלי הוא די קטטוני, ולחבר מילים ביחד למשפטים כרגע זה בערך הדבר הכי מסובך בעולם.

  כך או כך, מי פה כבר זמן מה לא יופתע מהפוסט הבא. הוא חוזר כאן כל שנה. אבל הוא לא מצליח לשנות שום דבר, וכל פעם מחדש אני נתקל באותה תופעה מעצבנת, וגם ככה, כאמור, לכתוב רעיונות חדשים זה לא משהו טריוויאלי במצב העירנות הנוכחי שלי, אז יאללה, קבלו שידור חוזר, רק במילים אחרות ובטח עם מלא טייפוז.

  נהגי אוטובוס יקרים שלום. זה ארז כותב לכם. אתם בטח מכירים אותי, אני הטמבל הזה שגם בגיל 26 מעדיף, משום מה, לקנות כל חודש מחדש חופשי חודשי ולעשות את הדרך מרעננה לתל-אביב בקווים שונים ומשונים במקום לקנות לעצמי אוטו. לא סביר, אני יודע, אבל זה עניין של החלטה.

  קיצר, נהגים חביבים, יש משהו שאני לא מבין. אני יודע שבחורף קר בחוץ. צריך ללכת עם מעיל, ולפעמים יש גם גשם. אני גם יודע שבחורף יותר אנשים נוסעים באוטובוסים - סביר להניח שזה קשור בכך שלנהגי אופנועים יש בעיה לנהוג בגשם, אבל אף פעם לא בדקתי את התאוריה. בכל מקרה - קר בחוץ.

  בכלל שקר בחוץ, אני יכול להבין מאיפה הקונספציה השגויה שלכם מגיעה. אני מבין, אתם חושבים משהו כמו, היי, קר, צריך שיהיה לנוסעים שלנו חם וכדומה - ועדיין - העובדה שחורף בחוץ היא לא סיבה מספיק טובה כדי לחנוק את כל הנוסעים שלכם בכל נסיעה ונסיעה.

  זו, בעצם, הבעיה החוזרת של אוטובוסים בחורף: אין מזגן (כי קר בחוץ!), אין איוורור (כי… אמממפפ, לא יודע), אי אפשר לפתוח חלונות כי באוטובוסים יש רק חלונות ענקיים שמכניסים מליון רוח שמעיפה את כולם - ודי להכות על חטא, כאמור, האוטובוסים עמוסים לעייפה ביותר נוסעים מכרגיל.

  התוצאה? נסיעה מחניקה במיוחד. אין אוויר באוטובוסים בחורף. מכיוון שבדרך כלל גם אין בולמי זעזועים באוטובוסים (לא רק בחורף. בכלל. זה בטח קשור לקפיצים שיש בכיסא הנהג, שדואגים שזה לא ירגיש שום מהמורה בעוד הנוסעים נזרקים לגבהים משונים), יוצא שחמש דקות אחרי עלייה לאוטובוס אני מוצא את עצמי עם בחילה נוראית. בשלב מסויים אני גם מתחיל להזיע. ואם התמזל מזלי ויושיבים לידי עובדים זרים שאוכלים חטיפים תאילנדים מוזרים כאלה עם ריח עז של… אני אפילו לא יודע מה (ולא, זו לא גזענות, זו האמת לאמיתה) - אז זה בכלל חגיגת חושים.

  כן כן. להזיע! בחורף! כל כך טפשי. בחייאת, נהגים, לא סתם יש אפשרות במזגן אפשרות לאוורר. אפשר גם להשקיע כמה גרושים ולקנות חלונות יותר קטנים, ככה שנוסעים שסובלים מהמצב, כמוני וכמו שאר עם ישראל, יוכלו לנשום אוויר.

  או ש, אתם יודעים, אולי הגיע הזמן שאני פשוט אקנה לי אוטו וזהו.

  
• December 14, 2008
• 16:23

  כשהמוספם הופך לספאמר

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אתמול, בין שחיטת חייזר אחד לחברו ב-Gears of War 2 המצויין, התפנתי לרגע כדי לבדוק מה מצב הדואל שלי דרך ה-iPhone. “דינג!” צפצף המכשיר כשסיים את הבדיקה, “יש לך 50 הודעות חדשות!”. “50?!?” שאלתי אותו כלא מאמין, וקצת נעלבתי שהוא לא ענה, אבל אז נזכרתי שהוא רק מכשיר סלולרי ולא באמת יודע לדבר. אז הבלגתי, ובדקתי במה מדובר.

  50 הודעות, כאמור, כולן דו”חות “דבר הדואל שניסית לשלוח לא הגיע ליעדו”. “אבל רגע,” דברתי אל המכשיר שוב, “לא ניסיתי לשלוח היום שום דואל! מה זה קורה פה?”. פתחתי במהירות את המחשב האמיתי ונכנסתי לחשבון הג’ימייל שלי. שם ראיתי שלא מדובר ב-50 הודעות, שזה המקסימום שה-iPhone יכול להציע, אלא בשבעים - ושמשום מה הג’ימייל שלי שלח כמה עשרות / מאות הודעות פרסומת לאתר מוזר שמוכר מתנות מפוקפקות לחג המולד, ובטח גם גונב מספרי כרטיסי אשראי על הדרך.

  רגע, הפכתי ספאמר בלי להרגיש? מה קורה כאן בכלל? האם כל חבריי יתבעו ממני 1,000 שקל פר הודעת מייל? מה קורה פה? מה? סגרתי מייד את המשחק, וניסיתי להבין מה בדיוק התרחש.

  בסופו של דבר, אני מאמין שאיכשהו מישהו פרץ לי, באופן חיצוני, לחשבון הג’ימייל. אם לא הייתי משתמש מקינטוש אז בטח הייתי מאשים איזה סוס טרויאני, אבל, כאמור, אצלנו אין דברים כאלה (דמיינו אותי אומר את זה עם אף מורם, זה הרבה יותר אפקטיבי). אז שיניתי סיסמה בג’ימייל, לכל מקרה שלא יהיה. וליתר בטחון, על הדרך, גם ניגשתי ללפטופ הישן, פי.סי של HP שמשמש מדי פעם, כשאין ברירה אחרת, לעשות דברים שאי אפשר במק, ופירמטתי לו את הצורה.

  הבעיה היא, שגם אחרי הפעולות האלה, וגם אחרי שכבר עניתי לכל האנשים הנחמדים שהגיבו לספאם שלי בשאלות (”למה שלחת לי ספאם?”), אזהרות (”תזהר, המחשב שלך שולח ספאם”), או סתם דברי חוכמה (”וויאגרה עכשיו במבצע!”), וגם אחרי שנוכחתי לראות שהמייל כבר לא שולח שום דבר - אני עדיין לא רגוע.

  אין דרך אמיתית לדעת, בוודאות, מאיפה הספאם הזה הגיע. האם מישהו באמת פרץ לי לחשבון? האם סוס טוריאני? האם יש לי אישיות מפוצלת? פנייה לשירות התמיכה של גוגל בדרך כלל מניבה הודעה מוקלטת מראש, שבטח תמליץ לי לשמור על הסיסמה שלי במקום בטוח, יבש ולא בהישג ידם של ילדים. לא משהו שאני לא יודע לעשות לבד.

  לפחות דבר אחד טוב יצא מכל העסק: מחשש (מוצדק) שבגוגל יחליטו שאני ספאמר מדופלם ויחליטו לסגור לי את החשבון שם, התחלתי לעשות גיבוי לכל המיילים שיש לי בתיבת הג’ימייל. שזה, בעצם, די הרבה מיילים, שיורדים בקצב מסחרר מהשרת של גוגל לתוכנת הדואר במחשב שלי. כיף! כרגע אני עומד על קצת יותר מ-10,000 מיילים, חלקם בני כמעט ארבע שנים.

  כמובן שאני עושה את הדבר השפוי היחיד, וקורא את כולם בקצב. החזרה הזאת, למיילים הישנים, לאנשים שאני כבר לא בקשר איתם, או שדווקא כן, היא מרתקת ומעניינת במיוחד - ואני מגלה שמעבר על מיילים ישנים, בדיוק כמו מעבר על פוסטים ישנים בבלוג, הוא משהו מגניב לגמרי שמומלץ לכל אחד לעשות מדי פעם - ולו רק להרגיש שהוא הרבה יותר חכם ממה שהוא היה לפני שנתיים (למרות שבפועל הוא עדיין טיפש).

  אולי דווקא שווה להיות ספאמר.

  
• December 13, 2008
• 18:47

  לא בכוח

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  לפני מספר חודשים, היה מעין טרנד של כותבי בלוגים להודיע על פרישתם מהעסק. “לכתוב בלוג זה לא עסק פשוט”, הם כתבו, ומנו סיבות לעניין. חלק מהם אמרו שיעברו לאמצעים אלקטרוניים תובעניים פחות, כמו טוויטר. חלק סתם אמרו שיעזבו ולא יחזרו. רובם, אגב, כבר חזרו לבלוגספירה מאז (ורובם הספיקו לעזוב ולחזור עוד טריליון פעמים מינימום).

  זה הזכיר לי תקופה שהייתה ב”במה חדשה” האתר הקהילתי הראשון בו הייתי חבר של ממש. גם שם, בשלב מסויים, נהיה טרנדי לעזוב. בפורום החברתי של האתר, פרסמו כל מיני חבר’ה, על בסיס יומי ממש, הודעות פרישה מרגשות. “נמאס לי!”, הם כתבו, עם סימן הקריאה במקור, “אין לי מה לחפש פה! אני הולך! ולא אחזור!”. ואז, כשאנשים לא הגיבו להם, לא טיפחו להם את האגו ולחשו להם מילים יפות באוזן, כמו, “לא, אל תעזוב, אנחנו צריכים אותך וכדומה” - הם התעצבנו וכתבו הודעות של “הנה! לאף אחד לא איכפת שאני עוזב! המקום הזה חרא! חרא!!!11!”. ואז, בדרך כלל, זה היה השלב בו אני הגבתי להם בתגובה המתבקשת, “לא אמרתם שאתם עוזבים”?

  כי כשעוזבים מקום, כשבאמת מרגישים שכבר אין סיבה להשאר, אין מה להגיד, אז פשוט עוזבים. במקסימום אומרים שלום לחברים הטובים, אבל לא יוצאים בהצהרות מפוצצות של “יו, אני הולך מכאן”. בכל מקרה ההצהרות הנ”ל הן בדרך כלל קריאה לתשומת לב.

  כשהבלוגספירה נכנסה לסחרחרת ה”אני עוזב”, כתבתי פוסט על זה. אמרתי אז שבלוג הוא כמו בית. שמי שכותב בלוג עושה את זה בשביל הכיף שלו, ושאם העסק נהיה קשה, ולחוץ, וסתם לא מתאים - אפשר פשוט לעזוב, או להוריד את הרגל מדוושת הגז - וזה בסדר גמור, ולגמרי מובן, ושלא צריכים לכתוב פוסטים של “אני הולך! נמאס לי! זה קשה!”. לא צריך לעניין אף אחד שזה קשה או לא מתאים. הבלוג, לפחות במקרה שלי, הוא קודם כל בשביל עצמי. אם לי לא נוח כאן - אני פשוט אעבור למקום אחר.

  ההחלטה להפסיק לעדכן כאן לא הייתה החלטה מודעת. לא קמתי בוקר אחד, אמרתי, “יו, נמאס לי מחלשים” ומחקתי כל זכר לבלוג בזעם. ממש לא. זה פשוט שפתאום, בעקבות כל מיני דברים, כבר לא כל כך בוער לי לכתוב כאן. מדי פעם בשבועות האחרונים ניסיתי להכנס ולכתוב, ישבתי דקותיים מול דף ריק, ראיתי שזה לא הולך ופשוט סגרתי. לא בכוח. זה הרי הבלוג, הבית. הדברים צריכים להיות כאן אמיתיים. מספיק אני צריך ללחוץ ולכתוב לפעמים על האדים של הדלק כשאני בעבודה - אז למה לעשות את זה גם כאן בבלוג?

  לא טרחתי לכתוב פוסט “אני הולך”. גם כי אני לא מאמין בפוסטים כאלה, וגם כי ידעתי שבדיוק כמו שתקופת החוסר חשק לכתוב כאן הגיעה - ככה היא גם יכולה להעלם. יש בבלוגספירה מספיק דרמה-קווינס שכל יומיים הולכים-חוזרים. אני פשוט כאן. כותב כשבא לי, נח כשלא.

  בימים האחרונים, מסתבר, כל מיני אנשים שמו לב לזה שלא מתעדכן כאן. המספרים לא היו גדולים, כמובן, פועל יוצא מכך שלבלוג יש רק שני קוראים, אבל עדיין - קבלתי כמה מיילים ותגובות לפוסט הקודם מאנשים שקראו כאן ושמו לב שבזמן האחרון אני קצת בלתי נראה. שזה נחמד, ומעלה חיוך אפילו.

  אז, בגדול, הסיבה שאני לא מעדכן כאן היא, כאמור, כי אני מסרב לעשות את הבלוג הזה בכוח. אני מאמין ומקווה שמתישהו אחיה את קצב העדכונים של המקום הזה לבסיס יומי, כמו פעם - אבל נכון לעכשיו - זה פשוט לא הולך (מצד שני - זה יכול להשתנות גם מחר. לכו תדעו).

  תודה כנה לכל האנשים שהביעו עניין. מקווה שאחזור ללוח שידורים מלא בהקדם האפשרי - אבל אני לא מתכוון להתרסק על זה. כאמור, זה בלוג. זה לכיף, זה לנשמה. לא בכוח.

  
• November 17, 2008
• 22:30

  מינגלינג זה לחלשים

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  הנה ווידוי מרתק: אני ממש לא אוהב מסיבות עיתונאים. זה נכון שיש משהו קסום במפגשים האלה, שמתרחשים על חשבון זמן העבודה, ואפשר לאכול בהם ולשתות קפה יחסית-יקר, ושכל מה שצריך לעשות זה לשבת ולהקשיב לכל מיני אנשים שמדברים על דברים. לפעמים גם מקלידים את הדברים שהם אומרים ללפטופ כדי להוציא מהם אייטם, אבל בתכל’ס, זה לא מרגיש כמו עבודה.

  אחת מהסיבות העיקריות לכך שזה לא מרגיש כמו עבודה, וגם לחוסר החיבה שלי לעניין, היא עניין המינגלינג. לשם העניין, מניין כתבי הטכנולוגיה בארץ הוא ממש ממש נמוך. אנחנו עם הולך ונעלם. זה אומר שהפרצופים במפגשים האלה הם אותם פרצופים, השמות הם אותם שמות. זו ברנג’ה של ממש, ובאופן כללי אני לא כל כך אוהב להיות בברנג’אות.

  הנה ווידוי נוסף, פנימי: נכון להיום, משהו כמו חמישה חודשים בעבודה, אני עדיין לא מרגיש כמו חלק מהחבורה. זה כנראה קשור לכך שהיכולות החברתיות שלי מאפשרות לי, מינימום, תקשורת עם אדם חדש אחד מקסימום במקביל - אם צריך להתמודד עם כמה, כמו שקורה באירועי מינגלינג כאלה, המוח שלי נתקע ואני לא כל כך יודע עם מי לדבר ומה לעשות ואיך. הסיבה השניה היא שהזכרון שלי הוא די גרוע - וגם אחרי כמה מסיבות כאלה, אני עדיין לא מצליח לזהות כמעט אף כתב אחר.

  אז אני לא אוהב. וכשיש מפגשי עיתונאים שאני צריך להגיע אליהם, אני בדרך כלל מנסה להגיע כמה שיותר מאוחר, כדי לדלג על ארוחת הבוקר המסורתית ולהגיע ישר ללב הדברים. לשמוע, לדווח אם צריך, ולחזור למשרד - שם אומנם הרבה פחות מגוון, אבל לפחות יש אנשים שאני מכיר ומחבב וכבר לא סתכלים עליי מוזר כשאני מנסה לשווק את חוש ההומור הקלוקל שלי.

  ואם מפגשים של עיתונאי טכנולוגיה הן לא כיפיים בכלל בשבילי, אירועי תרבות הם כבר ממש גיהנום.

  לא משנה איך, מי, כמה או למה, אבל אתמול בערב מצאתי את עצמי באירוע כזה. מסוג אלה שכשנכנסים עטים המון צלמי פפראצי של פנאי פלוס, כי אולי אני איזה סלבריטאי. והיו סלביטאים. והיה צפוף. והיה כיבוד סליזי. נינט דווקא לא הייתה, אבל חוץ ממנה - השמיים הם הגבול, ובגלל שהיה כל כך צפוף, יצא לי להתחכך בלא מעט ידוענים. גם הם, אגב, מזיעים, בדיוק כמו אנשים רגילים, ואני בטוח שהחולצה שלי תוכל להמכר בסכום נראה באיביי (או לפחות הייתה יכולה להמכר, אם לא הייתי משליך אותה לכביסה).

  במדור הרכילות של פנאי פלוס או רייטינג או מה לא, תמיד יש את התמונות האלה, מהאירועים האלה. הסלבריטאים עומדים ומחייכים, והכל נראה כל כך נפוח ומזויף. וזה באמת ככה. מי שהייתי איתו באירוע, עיתונאי וותיק ממני בהרבה, אמר שמעטים האנשים שבשבילם הוא מוכן להגיע לאירועים כאלה. עיתונאי אחר, קולגה, שבא לסקר את הערב (אני דווקא באתי בשעות הפנאי שלי) אמר שבשבילו ערבים כאלה הם הגהנום. כל כך נכון. כל כך לא כיף.

  הדבר הטוב היחיד שיצא מכל העסק, הוא שפתאום, מסיבות עיתונאים טכנולוגיות נראות לי ממש לא נוראיות.

  
• November 12, 2008
• 14:24

  ששון ושמחה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  בלב המוזיקה המזרחית המקפיצה, בין המנה הראשונה לעיקרית, הבנתי את זה פתאום: אני פשוט לא מתחבר לחתונות.

  לא היה קשר לכלה, שהיא אחת מהבחורות הכי מגניבות שיצא לי להכיר, ועזרה לי לעבור תקופות קשות ממש. גם לא לחתן, שאני לא מכיר הכי טוב בעולם, אבל לפי הסיפורים והמפגשים המעטים נראה אחלה בחור. גם לא לחברים לשולחן - אנשים טובים לכל הדעות. זה פשוט כל המאורע. הטקס הדתי הלעוס, ואז המוזיקה הזאת, והדי.ג’יי שמזמין את כולם לרקוד יאללה יאללה לרקוד לא להתבייש למה אתם לא קמים. בדרך כלל גם האוכל לא משהו - מעין גירסה תעשייתית של מנות-מסעדה בינוניות. ושמלת הכלה מהממת, והאיפור, והטוקסידו של החתן, והבדיחות של הרב.

  בשלב מסויים נשארתי לבד בשולחן. מבחירה. עייפות של יום עבודה נחתה עליי יחסית בהתחלה, והעלימה כל סיכוי שאתגבר על אי החיבור הטבעי ואגש לרחבת הריקודים. העייפות הזאת גם גרמה לי להמנע מיותר מדי אלכוהול - פשוט הרגשתי שזה לא יהיה רעיון טוב, במיוחד בהתחשב בכך שעוד הייתי צריך למצוא את דרכי בעיר זרה לבית של חברים, שם השתכנתי במהלך הלילה. קיצר, בלי להתכוון לכך, יצאתי הבחור הנרגן שדבוק למקומו, ולא יוצא במחולות עם כל השאר.

  אז יצא לי לחשוב. כי זה מה שעושים, בעצם, כשנשארים לבד בשולחן. חשבתי קצת על המלצר האובר-מתלהב, קצת על נסיעת הרכבת בדרך לאירוע, קצת עם האולם, על האוכל. חשבתי גם על הרקדניות הברזילאיות שרקדו באולם הסמוך, והתחלתי להעלות בראש שלי התחלה של סיפור קצר, שאולי, לכו תדעו, טפו טפו טפו, יום אחד אכתוב. ואז פתאום דמיינתי את עצמי.

  נניח שבעתיד ארצה להתמסד. לא משהו שקרוב אליי, אבל נו, אתם יודעים, נניח. אז מה, חתונה? עם כל חוסר החיבור שלי לסוג הזה של אירועים, אפילו שהאחת מהידידות הכי טובות שלי עומדות מתחת לחופה, למה שבעצם ארצה לעשות את זה לעצמי? בסדר, נניח הקטע הדתי עוד אפשר להבין. אני לא מתרגש ממנו ובהעדר קירבה ממשית לדת הוא גם לא אומר לי יותר מדי, אבל שוין - הוא יכול להיות חשוב למשפחה, או לכלה, או למישהו. והוא קצר, יחסית. דואגים מראש שהרב לא יתחיל לקשקש, אומרים את מה שצריך, שותים טיפה יין, שוברים כוס. נקסט.

  ריקודים? מה, באמת? לא יודע. לא כיף לי בריקודים. אני מרגיש שהגוף שלי נע באופן מצחיק ושכולם מסתכלים עליי וחושבים ‘פשי-אללה, הבחור פשוט לא יודע להתנועע’. מה שנכון. והמוזיקה, בדרך כלל, די גרועה, כי למרות שלא באמת רוצים את האייל גולנים והשרית חדדים, בעצם חייבים, כי זו הנורמה, וכי זה מה שמקפיץ את הקהל, ונו, באמת, המוזיקה שאני אוהב לא תעניין אף אחד מהאורחים.

  אז צריך לזייף חיוך, או פשוט לשתות המון, ולרקוד. ואז להסתוב בין האורחים, ולראות שהכל בסדר, ולהצטלם. ואז פתאום כל האירוע מתחיל להראות מגוכך. מה זה הטוקסידו הזו? מה זו השמלה? אלה לא אנחנו. ואז מתחילים להסתכל על השעון. לחשב את השעות לאחור. עוד שעה, נניח, קצת אחרי הקינוח, כל הזקנים יתחילו ללכת. עוד חצי שעה וגם המבוגרים, והקרובים הרחוקים. ואז החברים מהעבודה. וככה, עוד שלוש שעות, מקסימום, ישארו רק חברים ממש טובים, ואז שעה משם - נגמר, ואפשר לארוז, ולסכם, ולברוח הביתה, ולהוריד את האיפור הזה, ולהתקלח, ולשבת קצת, ולנשום.

  כי זה, כנראה, מה שהייתי רוצה לעשות אחרי טקס כזה, שבין אם מתחברים אליו או לא מהבחינה הדתית-מסורתית (וגם אם לא, תיד אפשר לעשות חתונה אזרחית), הוא אומר המון מהבחינה האישית זוגית. כן, אני כנראה קצת רומנטיקן, אבל יש לזה משמעות, וזה כנראה מאוד חזק ומוזר ומפחיד לעמוד מתחת לחופה, ולהסתכל לבת הזוג בעיניים, ופתאום לדעת שכל העסק עלה מדרגה, ואפילו אם כבר גרים ביחד לפני, ואפילו אם “נשואים וירטואלית” - זה פתאום רשמי, וחתום, ויש אורחים ומשפחה ועדים, ומפחיד.

  וכשמפחיד אז צריך אוויר. צריך לנשום. להתאושש. להבין. לא לרקוד, ולקפוץ, ולהתלהב מ”כולם אומרים שאני קצת משוגעת”. מצד שני, אולי אני סתם לא מבין כלום, או מנסה לחפש סיבה לזה שאני פשוט לא מתחבר לחתונות.

  
• November 10, 2008
• 10:05

  מנאייק

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  עזבו אתכם שעברו כבר יותר מארבע שנים מאז הפעם האחרונה בה לבשתי מדי צבא, שאני כבר לא זוכר איך מרגישות נעליים צבאיות, שקשה לי לזכור מה אומרים הצבעים של הכומתאות (כומתאות? כומתות?) - לא חשוב כמה זמן עבר, וכמה רחוקה ההוויה הצבאית ממני, התגובה לחייל משטרה צבאית בתפקיד נשארה בדיוק אותה תגובה עוד מהיותי רב”ט: לבדוק במהירות שהכל בסדר איתי, להשפיל את המבט, ללכת מהר ולהתפלל לא לשמוע את המילים “היי חייל!” מופנות אליי.

  “מבצע מלביש” הוא כינוי שניתן לימים בהם כח גדול יחסית של מ”צדיקים מתלבשים על בסיס מסויים. הם עומדים בכניסה הראשית לבסיס, אורבים לחיילים התמימים, ועוברים עליהם אחד-אחד, במטרה אחת ויחידה: להוציא להם דו”חות. מה שכל כך יפה בתפקיד המ”צ, הוא שתמיד יהיה על מה לתת דו”חות. גם אם החשודים המידיים, כגון גילוח, ציחצוח, כומתה וכו’ בסדר, תמיד אפשר לרדת עוד יותר עמוק. תראו לי חייל אחד שבצבא יותר משלוש שעות ובשני הנעליים שלו נשארו הדיסקיות, ואראה לכם בתמורה חייל שלאבא שלו, במקרה, יש מפעל לדיסקיות.

  אתמול בבוקר, בשער הראשי של הקריה, נערך מבצע שכזה. משהו כמו עשרה שוטרים עמדו שם, וקריאות ה”היי חייל” הסיוטיות נשמעו מכל כיוון. לקחו לי כמה שניות להזכר שאני לא חייל, ולא ממש צריך להתרגש מכל העניין, אז פשוט נעמדתי כמה דקות בצד, והסתכלתי על המאורע כמהופנט. יש משהו מקסים בלראות מ”צדיקים מתנפלים על הטרף, ממש כמו בסרט טבע מוצלח.בהתחלה החייל לא מבין מה קרה לו. מי קורא לו, למה. ואז הוא מבין. הוא מסתכל אחורה, מתפלל שהשוטר התכוון למישהו מאחוריו. לא. הוא לא. העיניים שלו משדרות פאניקה. הוא בודק מהר שהדיסקים עליו, שהוא מגולח, שהנעליים מצוחצחות. פתאום הוא נזכר שהוא שכח את פנקס השבי שלו בארנק השני. שיט. באסטד. מה עושים עכשיו?

  הוא מסתכל לצדדים, אולי לברוח? לא. השוטרים האלה בכל מקום, הם יתפסו אותו תוך רגע! ואז הוא נזכר במשהו שהוא קרא פעם באיזה ספר, שקשור גם הוא לסרטי הטבע האלה: אחד הדברים הכי נוראיים בטבע הוא האכזריות הבלתי נתפסת של הטורפים. ברור שהם יאכלו את הטרפים שלהם, זה רק הגיוני ככה, אבל למה האריות צריכים לאכול את הזברות המסכנות כשאלה עדיין בחיים? זה הרי בטח כואב רצח לזברה המסכנה, שצריכה להסתכל בחוסר הבנה על כל מיני בלונים אדומים נוצצים, שעד שניה היו בתוך הגוף שלה, נבלעות בלוע האריות, זאת תוך כדי כאבי גסיסה נוראיים.

  הספר הזה סיפר שלזברות, כמו לחיות אחרות, יש מנגנון שנועד למנוע את העניין הזה. נניח שזברה רצה ורצה ורצה, מהר מהר, אולי עוד תצליח להתחמק מהאריות והגורל המתקרבים, אבל אז היא מבינה, איכשהו, שזה כבר לא יעבוד לה. לזברה יש יכולת נהדרת להבין שנגמרו לא הצא’נסים. זה הרגע בו היא קופאת. זה בדרך כלל מגיע מאית שניה לפני שהאריה תופס אותה. הזברה נכנעת. המוח שלה מבין שזהו, הלך עליו, ומנתק את עצבי הכאב. סתם ככה. אין כאב. יש רק מוות רגוע, ומוזר, אבל לא כואב.

  והחייל, שכאמור נזכר בעניין הזה, מפעיל את המנגנון הזה גם אצלו. הוא נכנע למ”צ, מוכן לדו”ח, מוכן אפילו למשפט הצבאי שיבוא אחריו, ולריתוק. פתאום זה לא כל כך משנה. השוטרת הצבאית שעצרה אותה היא פרחה עם שיניים עקומות. באזרחות הוא אפילו לא היה שם עליה אם הייתה יושבת לידו באוטובוס. אולי בגלל זה היא כל כך נהנית לרשום לו את הדו”ח כשאין לו פנקס שבי להראות לה. אבל לו, כאמור, לא איכפת. יאללה. שתביא את זה. ואם אפשר, שגם תוציא לו כמה איברים פנימיים תוך כדי. אם כבר היא התחילה את העבודה, אז לפחות שתסיים.

  
• November 02, 2008
• 10:22

  תנו לו לשתוק

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  לא הרבה חדש בתקשורת הישראלית. לכבוד יום השנה לרצח רבין, מצאו כתבי החדשות הזריזים שלנו איזו פירצת אבטחה בכלא בו כלוא יגאל עמיר, והצליחו לראיין אותו טלפונית. אני מניח שזה קל, הרי רק לפני מספר חודשים, מאותו כלא בדיוק, הצליח עמיר לחייג לשכן של אישתו ולאיים עליו, לאחר שצינור התפוצץ בביתה של האחרונה, וזו סירבה לקרוא לאינסטלטור כדי שיתקן אותו שלא יציף את הדירה שמתחת. זבל אנושי, מסתבר, נשאר זבל אנושי - אפילו כשמדובר בענייני אינסטלציה.

  בכל מקרה, ראיון טלפוני עם הרוצח, שהיה אמור להיות משודר במהדורות יום שישי. רק מה, סערה ציבורית ותקשורתית של ממש היכתה במהדורות החדשות הנ”ל, בעיקר, כך אני חושש, מצד גופי תקשורת שלא הצליחו להשיג את הראיון הנכסף, והחליטו שאם כבר אין להם את הסקופ, אז המינימום שהם יכולים לעשות זה לצאת כנגד אלה שכן השיגו אותו. תהיה המטרה אשר תהיה, בסופו של דבר היא הושגה, וערוץ 2, כומ ערוץ 10, החליטו לגנוז את הראיון. אתמיודעים, לפחות עד השנה הבאה.

  השאלה המקצועית, אני מניח, היא אם “יש כאן סיפור”. האם ראיון עם הרוצח המתועב בנקודה הזאת בהסטוריה היא רחוקה מספיק מהרצח עצמו כדי שלזו יהיה ערך עיתונאי אמיתי. התשובה, כמובן, היא שלילית, ולו רק “באשמת” התקשורת עצמה: אם זאת הייתה עוזבת את עמיר לנפשו במשך 13 השנים האחרונות, וזה היה פיתחון הפה הראשון שניתן לו מאז הרצח, אז היה ערך עיתונאי. כיום, כשעמיר ומשפחתו הם סלבריטאים של ממש, כשדעותיו ידועות לכל, אין שום דבר שהוא יכול לחדש לנו בראיון. אז הוא יגיד שוב שהוא לא מתחרט, ושהיו לו הזדמנויות אחרות לפני הרצח, ושכולם עוד יראו איך בסוף הוא יצא מהכלא ויצחק על כולנו בדרך לרצח הפוליטי הבא. אז יגיד. וההמונים ישמעו, וחלק יתמרמרו, ויתעצבנו, ויכעסו - וחלק אחר יהנהן, ויבין, ויסלח.

  אבל העיקר, כמו תמיד כשמדובר בעמיר, הוא שבשורה התחתונה דווקא הוא ינצח. עמיר, הרי, הוא זונת תקשורת. הוא אוהב כשמדברים עליו, שמזכירים אותו, שמעלים את דעותיו לכותרות. אני מניח שגם אני, עכשיו, קצת נופל בפח הזה שהוא טומן לכולנו. רק לא לשכוח אותו, רק שלא יפסיקו לדבר עליו.

  אני לא יודע מה עבר בראש של העיתונאים כשחשבו שהראיון הנ”ל לגיטימי, שיש לו מקום במהדורות יום שישי. בעצם, אני מניח שאני יודע: האגו העיתונאי, זה שצמא לסקופים, לחשיפות, להאדרת המוניטין, כנראה התגבר על השיקול הטוב שלהם. אומנם לא ראיתי את מהדורות יום שישי (אני מנסה להמנע כשאני יכול), אבל הצופים מדווחים שדווקא רביב דרוקר, עיתונאי ופרשן שאני מאוד מחבב בשיגרה, דווקא יצא בחירוף נפש בעד הראיון הנ”ל, והביע את התנגדותו להחלטת ההנהלה לגנוז אותו. דווקא יאיר לפיד, שלהגיד שאני לא מחבב אותו שווה ערך ללהגיד שמרור הוא מריר, יצא כנגד הראיון (לעומת גדי סוקניק, עוד מרור, שדווקא דיבר בעדו), ויצא דווקא ממש בסדר. כשמגיעים מילים טובות - אפילו ליאיר לפיד - ניתן לו.

  אני מקווה שבמעבר הימים והשבועות עיתונאים כמו דרוקר וחבריו יגיעו למסקנה שהראיון הנ”ל מיותר, ולא נחוץ, וכנראה מוקדם מדי. אני מקווה גם שנתוני הרייטינג העלובים של ערוץ 10 - שלא הודיע על החלטתו לגנוז את הראיון עד הדקה התשעים, מצביעים על כך שגם העם עצמו ממש לא מעונין לצפות בעמיר מפטפט בטלפון, וגם ימנעו מלנסות טריקים כאלה בעתיד.

  עמיר, בינתיים, הועבר לכלא בטחוני. אולי שם הוא יוכל להירקב בשקט, בלי לדבר עם עיתונאים. אולי, עם קצת מזל, עוד 13 שנה כבר נצליח לשכוח אותו, ולזכור מהסיפור הזה רק את רבין.

  
• November 01, 2008
• 16:54

  היפה והבלוגר

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  יש דברים שערוץ 10 יודע לעשות. חדשות, למשל. וגם להרוס את הפורמט הכמעט בלתי ניתן להריסה של הישרדות. וגם, מסתבר, לתקשר עם בלוגרים.

  כן. בלוגרים. אותם יוצרי תוכן אינטרנטי, שלרובם אין אתיקה מקצועית, רגשי נאמנות או השפעה רחבת היקף על הציבור. בלוגרים הם הרי לא עיתונאים, וגם אם כן, הרי שבבית שלהם, בבלוג, הם לא כותבים באותה זהירות, מקצועיות ואולי אפילו תחושת שליחות שבה הם כותבים לעיתון בו הם עובדים. ככה זה, בלוגים זה המקום לשחרר קיטור, לכתוב כי רוצים לכתוב, לא לשים זין עם אף אחד, לכתוב רק כשמתחשק, לעשות מה שבא.

  ולכן זה קצת מפתיע, שערוץ מסחרי בישראל פונה לבלוגרים ונותן להם כל מיני ממתקים ובונוסים. זה התחיל כבר לפני מספר חודשים, אבל השבוע האחרון הייתה הפעם הראשונה בה חזיתי בפלא, באירוע “היפה והחנון” שהתקיים במשרדי החברה. בתפריט: Q&A עם הפיינליסטים, כיבוד קל ומשחק טריוויה לאותם פיינליסטים, שבסופו זכה הזוג שניצח בזוג כרטיסים לסרט בסינמה-סיטי (!). אין ספק, בערוץ 10 יודעים איך לפנק את הטאלנטים שלהם.

  כך או כך, תובנות חדשות על היפה והחנון המפגש הזה לא הביא לי. אני עומד מאחורי הדעה אותה גיבשתי בסוף הפרק השני - מדובר בריאליטי הכי נחמד שעשו בארץ. הוא כיפי, מצחיק, משמח וממש לא מזיק. אמנם הוא סובל מהמחלות הרגילות של תכניות הריאליטי בארץ - שזה בעיקר מחסור חמור בעורכים נורמליים, מה שיוצר פרקים ארוכים מדי ומריחות זמן שמוציאות את כל הקצב והופכות את התוכניות למוצרים שקצת קשה לצרוך - אבל היי, אחרי הישרדות היפה והחנון מרגיש קצבי כמו קליפ פופ משובח - מה שאומר שבעיניים אוביקטיביות הוא ערוך באופן יחסית סביל (אם כי עדיין יש מקום לעשרות אלפי קיצוצים).

  השונה ביפה והחנון, אני מניח, הוא שכל המועמדים נראים נחמדים ממש. שלא כמו בהישרדות, לא מדובר בפורמאט בו תקיעת סכינים היא חלק מהאסטרטגיה לניצחון - כאן למעשה הזוג המודח נבחר במבחן ידע, כך שאין באחריות הזוגות האחרים לבחור את מי להדיח - מה שעושה את כל ההבדל, ונותן להם מספיק ביטחון כדי לפתח קשרי חברות אחד עם השני - מה שניכר גם במפגש. הזוגות הפיינליסטים לא נראו כמו מתחרים על פרס כספי. הם נראו כמו חברים. ישבו, צחקו, העבירו דאחקות. העובדה שלא כמו בהישרדות, ההפקה לא ניסתה “לדחוף” יריבויות בכוח, רק עבדה לטובת התוכנית: ריאליטי ללא ריאליטי, שגורמת להרגיש טוב ואפילו, לפעמים, לחבב את המתמודדים.

  אבל אלו לא תבונות חדשות, כאמור. התבונות איתן יצאתי מהאירוע הזה היו, בעיקר, על בלוגרים עצמם.

  מרבית הנוכחים באירוע היו ילדים. בעלי כל מיני בלוגים בתפוז או בישראבלוג או איפה לא. היה אפילו נציג של מעריב לנוער, שהוא אומנם עיתון פרינט, אבל בימינו יש לא מעט בלוגרים שכותבים יותר טוב מהנהוג שם - ככה שאני מניח שזה היה ראוי. היו גם כמה חבר’ה בגילי, שבעיקר ישבו בצד החדר והתביישו להשתתף - פשוט כי זה הרגיש יותר מדי כמו מפגש של חבר’ה צעירים-מעריצים.

  מסיבה זו, למשל, נמנעו שאלות מורכבות יותר בחלק ה-Q&A, שנשאר בגבולות השאלות הצפויות שנלעסו כבר שוב ושוב בראיונות בעיתונים. כאמור - היו שם כמה אנשים שהיו, אולי, יכולים לשאול שאלות קצת פחות צפויות ואולי גם קצת יותר מעניינות - אבל זה הרגיש לא מתאים, ובמקום זה נשאבנו לרצף “שאלות ששלחו הקוראים של מעריב לנוער”.

  מה שגורם לי לשאול מה בעצם המטרה של מפגשי הבלוגרים האלה. והתשובה, העצובה, היא ליצור באזז אצל הילדים. זו מחשבה שיווקית נכונה, אני מניח. אפיק פרסומי זול מאוד לקהל יעד בררני במיוחד - גשו אל מעצבי דעת הקהל של אוכלוסיית הגיל הזה, שהיום כוללת גם בלוגרים פופולאריים, ותקבלו כרטיס לליבם.

  לטובת ערוץ 10, כאמור, הם גם כן ניסו לפנות לבלוגרים קצת יותר בוגרים, גם במפגש הנ”ל וגם בעבר. שלחו דיוידיאים עם פרקים של תוכניות עתידיות, הזמינו למפגשים וכדומה. אבל הבלוגרים הבוגרים, כנראה מהסיבות אותם ציינתי בפסקה השנייה, כנראה לא סיפקו את הסחורה, ומהר מאוד התחוור לי שלא על בלוגים סטייל חלשים חשבו מארגני האירוע - לפחות לא כיעד עיקרי.

  שזה בסדר, אני מניח. סתם קצת עצוב - עד שמתייחסים לבלוגרים כסוג-של-עיתונאים, ניתנת ההרגשה שזה בעצם סוג של עיתונאי נוער - כשבעצם היחס לבלוגרים צריך להיות של בלוגרים. אנחנו, כאמור, לא עיתונאים (לפעמים כן, אבל לא כאן). אנחנו כותבים בשביל הכיף, ולקהל שקורא אותנו בשביל הכיף. ומכיף, כנראה, לא עושים שיווק.

  
• October 27, 2008
• 16:08

  איך נפלו נפילים

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  לפני די הרבה זמן הוכרזה בגאון סדרת מדע הבדיוני הראשונה בישראל. יצר והפיק אותה אחד מיוצאי הקומדי סטור, לוהק אליה צוות שחקנים ששווק כ”צעיר ורענן”, והיא שובצה למשבצת שידור יוקרתית בערוץ הישראלי של יס. היינו אז צעירים ומלאי תקוות, ובתכל’ס, העבר הוכיח שעם הרבה רצון טוב אפשר לעשות גם עם מעט תקציב, מה שבדרך כלל מאפיין הפקות ישראל (במיוחד בתקופה פוסט ‘בטיפול’), סדרת מדע בדיוני טובה.

  מה שלא אמרו לנו אז, בעצם, היא שסדרת המד”ב היא בראש ובראשונה סדרת ילדים. ןלמרבה הצער, היא אפילו לא הייתה אחת טובה. היא התקדמה בקצב של “השיר שלנו”, הווה אומר שתי סצנות מחולקות לכל פרק, השחקנים בה היו במקרה הטוב חביבים מינוס ובמקרה הרע (והנפוץ הרבה יותר) חסרי כל כישרון משחק ומעצבנים ממש, העלילה חזרה על עצמה והייתה מאוד צפוייה, והסדרה ננטשה על ידי כל יצור תבוני בן למעלה מחמש שנים אחרי משהו כמו ארבעה פרקים.

  זה לא מנע ממני לזהות את השחקן הראשי שלה, כאשר הוא ניגש אלינו בבוקר שבת (האמת שמבחינת השעה זה כבר היה צהריים, אבל בשבת המושג נזיל) לפני מספר שבועות, הגיש תפריטים, חייך ושאל אם אנחנו מוכנים להזמין שתייה.

  יש משהו קצת מביך בלזהות את איש השירות שמולך ממקום אחר, במיוחד כמשמדובר במלצר. זה עושה קצת לא נעים ברגליים, כי קשה לדעת איך להתייחס. בפעם הקודמת, עם אותה נעמה בדיוק, זו הייתה דנה, בחורה שלמדה איתי בחטיבת הביניים ואף הייתי מיודד איתה זמן מה בתקופת התיכון. זיהינו אחד את השניה כשנכנסנו למסעדה, והיא מהרה להגיש לנו תפריט. היה קצת לא נעים, כי בעצם, מה אמורים לעשות? אני לא רוצה לקבל שירות ממכרים שלי. זה לא אמור לעבוד ככה. אני גם לא רוצה להתלבט, בסופו של דבר, כמה טיפ להשאיר להם. טיפ גדול, כי הם בעצם חברים, או אולי שזה רק יעליב אותם, סטייל ‘אני לא צריך יחס מיוחד!’. בדרך כלל אני הולך על האופציה הראשונה, אבל היי, לכו תדעו.

  הדבר דומה ושונה כשמי שעומד מולך בסינר מצחיק של מלצרים הוא מישהו שהיה, בעברו הלא כל כך רחוק, סוג של ידוען. אז נכנסים למשוואה גם רגשות רחמים וקצת גיחוך. אולי זה לא צריך להיות ככה, כי כל עבודה מכבדת את בעליה, או משהו, אבל היי, זה הבחור הזה מהסדרת מד”ב, שהופיע על השער של פנאי פלוס ושכמה נערות שטופות הורמונים תלו פוסטרים שלו, וקראו לו “הדבר הגדול הבא” בפורומים עלומי שם בפינות האפלות של הרשת (הווה אומר - הקהילות של וואלה). מה הוא עושה פה עם תפריטים?

  למרבה ההפתעה, גיבור העל התברר כמלצר די מוצלח. למעשה, כישורי המלצרות שלו היו הרבה יותר מרשימים מכישורי המשחק שהוא הפגין באותה סדרת מד”ב (אם כי, לכו תדעו, אולי הוא בעצם שחקן אלף-אלף, והבעיה אז הייתה הבימוי). מצד שני, זה לא מנע ממני להסתכל במשך כל הארוחה לצדדים בפאניקה: באותה סדרה כל פרק כלל לפחות רשע-על אחד עם כוחות מיוחדים שהגיע ופגע בחפים מפשע. פעם, אפילו, כל דימונה התפוצצה בפיצוץ גרעיני (אל דאגה - המלצר האמיץ הציל את היום בעזרת מכונת זמן, או משהו כזה) - וכל זאת בעוד הבחור נמצא באיזור בטחוני לאללה.

  אם המאבטחים והגדרות ששמרו עליו בסדרה לא הצליחו למנוע מהרשעים לחדור ולפגע - הרי שיהיה להם ממש פשוט להגיע לנמל תל אביב הלא מאובטח ולעשות תוהו ובוהו. מה שבסופו של דבר לא קרה, אם כי אחת הלחמניות בסלסלת ארוחת הבוקר עשתה תוהו ובוהו בבטן שלי.

  
• October 26, 2008
• 18:29

  יום הבוחר

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אם הכל מתנהל כשורה, אז בערך עכשיו ציפי לבני נפגשת עם שמעון פרס. אני מניח שפרס מציע לה כוס תה, כי תה זה מנומס ומרגיע, והיא מסכימה ומבקשת גם ביסקוויטים, שיהיה מה לטבול. אחר כך הם ידברו קצת על מזג האוויר, ואז יגיעו לפואנטה. “נכשלתי”, תגיד לבני בפרצוף מיוסר, “לא הצלחתי להרכיב ממשלה, צריך בחירות”. פרס יסתכל עליה במבט מלא אמפתיה - מי כמוהו מבין איך היא וודאי מרגישה. הוא יהנהן בעצב, ימזוג עוד קצת תה, ויוליך אותנו לתהליך שיעלה את בנימין נתניהו לראשות הממשלה בעוד משהו כמו ארבעה חודשים.

  אפשר להבין, אני מניח, את הסיבות של לבני לבחירות. היא מנסה לשדר פוליטיקה ישרה, בלי בולשיט. הסחטנות הפוליטית בה היא נתקלה בנסיונותיה להרכיב ממשלה רחבה. המפלגה הזאת רוצה עוד ועוד כסף, וזו עוד ועוד הבטחות, וזו כיסאות וזו תיקים וזו מי יודע מה. היא הייתה יכולה להתרצות, להבטיח ולתת לאוצר לשבור את הראש כשזה ירכיב את התקציב הקרוב, אבל בסופו של דבר בחרה לא לעשות זאת - ובמבחינתה בצדק: אם הייתה פועלת כמו כל פוליטיקאי אחר ומרכיבה ממשלה בכל מחיר בשביל כמה חודשים של ישיבה בכסא הנוח של ראש הממשלה, לא הייתה לא שום זכות קיום מול הפוליטיקאים שיתחרו נגדה בבחירות.

  ככה לפחות היא נשארה בעמדה של הבחורה הישרה היחידה בעולם של שקרנים ורמאים וגנבים. כנראה שהקלף הזה לא יעזור לה אל מול ביבי, אלוף אהדת הקהל של בעלי הזכרון הקצר, אבל זה קלף, היחיד שיש לקדימה לשחק בו לקראת בחירות שנראות, לפחות עכשיו, אבודות.

  אבל עזבו אתכם לבני. מה שבאמת לא ברור לי זה ש”ס. אלה שהפילו, בסופו של דבר, את קיומה של הממשלה, וגררו את כולנו לבחירות. הטענה שלהם היא שהסיבה לסירוב היא אי מתן מספיק קצבאות לבוחרים שלהם, מה שאולי, איכשהו, נותן הרגשה כאילו שהם באמת דואגים לאינטרסים של הציבור שבחר אותם. מצד שני, החלופה, בחירות, הגיונית אפילו פחות: לגרור את המדינה לבחירות בתקופה כלכלית כל כך מעורערת זה מעשה שיגרום לרעידות אדמה נוספות בשוק ההון - ויפגע במאגרי הכסף של אזרחי המדינה - כל זאת בלי הבטחה, או אפילו תוצאות סקרים, שבבחירות הבאות הם יהיו יותר כוחניים ויוכלו להשיג יותר כסף.

  אז כן, מספרים שאלי ישי מפחד מאריה דרעי, ושהכל זו הפגנת כח, או משהו. לא יודע. אולי זה נכון, אולי לא. מה שבטוח הוא שקבוצה מאוד מצומצמת של אנשים - מנהיגי דת, לא פחות, שאמורים להיות שקולים בדעתם - עשו מה שהם עושים תמיד: מסתכלים רק על עצמם, לא על התמונה הרחבה, וגוררים את המדינה איתם למטה. קיוויתם שהכלכלה תייצב אחרי בחירתו הצפויה של אובמה? פחחחח. עזבו אתכם, בחייכם - ש”ס דנו אותנו לעוד מספר חודשים לפחות של אי וודאות כלכלית ובטחונית.

  נו טוב - לפחות, בעקבות כל הסיפור הזה, במחיר של הדלק יורד בפראיות. לפעמים, כשאין ברירה אחרת, צריך ללמוד להסתכל גם על חצי הכוס המלאה.

  
• October 22, 2008
• 13:38

  פוליטיקה ישראלית ב-60 ימים

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אני אוהב את שאול מופז. יש לו קרחת נוצצת, וחתך דיבור מגניב, וגם שיר מהמם של להקת הבילויים. אבל מה שאני הכי אוהב בו, זה איך במהלך הבערך 60 ימים האחרונים הוא הצליח להציג תמצית נהדרת של הפוליטיקה הישראלית בכלל (ומפלגת קדימה בפרט), במהירות ובדחיפות, כאילו היה שחקן מרכזי באחת מגרסאות ה-60 שניות בכיכוב ארנבונים.

  זה מרשים. בזמן הקצר הזה הוא הספיק להפסיד בבחירות פנימיות, להכריז שהוא פורש מפוליטיקה, לנמנם שנ”צ, להכריז שהוא חוזר לפוליטיקה, להכריז שהוא תומך במי שניצחה אותו באופן פוליטי והוגן בבחירות הפנימיות, לרחרח קצת את השטח, להכריז שהוא לא תומך בלבני ושהוא לא ילך לממשלה בלי ש”ס, ולעמוד בראש מרד פוליטי חדש של פעילי מפלגה במי שנבחרתה להיות המהיגה שלהם. כאמור, נשאר רק להצמיד לו אוזניים ולהנפיש את הכל בפלאש.

  אבל נו, טוב, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. הוא היה יכול אשכרה להבחר בבחירות לראשות קדימה, ואז רק אלוהים יודע מה היה קורה.

  
• October 12, 2008
• 12:12

  נשוב אחרי החגים

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  שני הקוראים של חלשים בטח שמו לב שבימים האחרונים הבלוג לא ממש מתעדכן.

  מכיוון שאני לא מוצא כל כך זמן פנוי בתקופת החגים (לא שחיי עמוסים במיוחד, אבל פתאום נגמר לי הזמן, ואם כבר יש אז אני מנצל אותו כדי לישון, כי לישון זה כיף), החלטתי להוציא את כל צוות “בלוג זה לחלשים”, שזה בעצם אני, לחופשה מרוכזת.

  נחזור בכוחות מחודשים אחרי החגים. שיהיה סוכות שמח.

  
• October 01, 2008
• 20:45

  הסלולרי הכי טוב בעולם

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  פתאום שמתי לב שעבר כבר כמעט שבוע מאז שנחתתי בארץ, ועדיין לא פרסמתי כאן שום דבר חדש. את רוב האשמה אני נאלץ להטיל על כל הזמן שלקח לי לחזור לקצב הרגיל שלי. היו מלא פרקים של סדרות טלוויזיה אמריקאיות להשלים, וארוחות חג, ולפגוש אנשים, ולישון המון (אני האדם היחיד שאני מכיר שחזר מאיטליה עם ג’ט לג. ארורים יהיו ישראייר!) וכדומה.

  אחד מהדברים שעשיתי באינטנסיביות די גדולה היה לשחק עם הצעוצע החדש שקניתי לי בסיאנה, iPhone דור 3, עם 16 גיגה, בצבע לבן. עלה לא מעט כסף, אבל היי, בשביל זה אני עובד, נראה לי, לפחות עד שאצא מהסככה הנחמדה של בית ההורים, אי שם בתחילת חודש אפריל.

  בכל מקרה, אייפון. שחקתי בו לא מעט, כאמור. התקנתי דברים ובדקתי כל מיני אופציות. מה אומר ומה אגיד? האם הוא הסלולרי הכי טוב בעולם, כמו שאפל מנסה לשווק אותו? אל תרביצו לי כשאני כותב את זה, אבל יש סיכוי סביר שלפחות נכון להיום, התשובה היא חיובית לגמרי. מכיוון שאין לי כח לכתוב הררי טקסט, אעשה את זה ברשימת יתרונות / חסרונות. יאי!

  יתרונות

  מסך מגע די מגניב - לא יעזור, כל פעם שמתפעלים את המכשיר הזה, עדיין קשה להאמין שהוא באמת עובד. מסך המגע מדהים, המולטי-טאץ’ עובד בצורה נהדרת, והמכשיר כולו מגיב בצורה מאוד מאוד מהירה - הרבה יותר מכל מכשיר מגע אחר שאי פעם יצא לי לבדוק.

  דפדפן מטורף - עוד דבר שלא יעזור. מי שמחפש מכשיר אינטרנט נייד - האייפון (או האייפוד טאץ’) הוא הבחירה הטובה ביותר. כאשר הדבר הכי רע שאפשר להגיד על דפדפן סלולרי הוא שהוא לא תומך בפלאש - מבינים שבעצם מדובר במוצר די מוצלח. וזה נכון. הספארי הנייד מאפשר להציג באופן כמעט מושלם את רוב האתרים שאני גולש אליהם באופן קבוע. עם החיבור לדור השלישי, זה ממש פרקטי באוטובוסים ונסיעות ארוכות (וזו גם הסיבה העיקרית שקניתי אותו, אני מניח).

  המון אפליקציות - אני מסתובב כבר הרבה חודשים עם ה-N95 של נוקיה. הסתובבתי כמה שבועות עם ה-E71. שניהם מכשירי דגל של חברת הסלולר הגדולה בעולם, ועדיין, בשבוע וקצת עם האייפון אני מוצא אותו כהרבה יותר שימושי ומגוון משני הניידים הנ”ל, שאגב, מריצים מערכת הפעלה פתוחה (בניגוד לאייפון).

  חנות האפליקציות של האייפון רוחשת באחלה תוכנות שבעולם. האייפוד שלו הוא נגן המוזיקה הכי נוח שהכרתי. הוא יודע להוריד ולסנכרן לבד פודקאסטים בצורה הכי פשוטה שאפשר, וכל ההתעסקות איתו, מעבר לשימוש כמובן, מסתכמת בלבחור מה רוצים להתקין, ללחוץ, לחבר למחשב וללחוץ על כפתור הסינכרון. בלי מליון תוכניות, התקנות מתוך המכשיר ועוד סיבוכים. הכל פשוט עובד.

  וזה אולי היתרון המשמעותי ביותר - הכל פשוט עובד. לא בצורה מושלמת, אומנם, ויש תוכנות שמתרסקות פה ושם, אבל את זה יש גם ב-N95, שמריץ הכל בצורה איטית להחריד בהשוואה לאייפון. כן כן. הוא עובד, והוא עובד מצויין.

  חסרונות

  מצלמה - מצלמת סלולרית אף לא הייתה כוס התה שלי, אבל גם בשבילי התירוץ למצלמה שיש שם היא אכזבה די רצינית, במיוחד בגלל הפוטנציאל הקיים במכשיר כמו אייפון עם מצלמה איכותית - תוכנות עיבוד ושיתוף תמונה עם מסך המגע, למשל, היו יכולות להפוך צילום ספונטני, מה שנקרא פוינט-אנד-שוט, למשהו שונה לגמרי. אבל הן לא, כי התמונות שהמכשיר מספק נראות נורא על המחשב ומחוצה לו. חבל.

  טלפון - הטלפון באייפון טוב. יש לו איכות שמע מצויינת (לפחות ברשת דור 3), הוא די מהיר והוא נחמד מאוד. רק מה - קצת מוזר לי שבמכשיר שאמור להיות בראש ובראשונה פלאפון - צריך שתי לחיצות כדי להגיע ללוח המקשים (וגם רשימת אנשי הקשר, שלא לדבר על הסמסים, עולה יחסית לאט). זה לא בלתי נסבל, אבל זה בהחלט שינוי קונספט מעניין - האייפון הוא הטלפון הראשון שהיה לי שלא מרגיש בכלל כמו טלפון.

  פריצה - אני לא אוהב לפרוץ מכשירים. באמת. אני מעדיף שהם ישארו סגורים ומהודקים ויפים. רק מה, באייפון אין ברירה, במיוחד אם אנחנו דוברי עברית.

  העברית שהתקנתי עובדת מצויין, ומרגישה מקצועית כמו העברית הממוקצעת במכשירי הנוקיה שלי, אבל העובדה שהייתי צריך להתחיל להתעסק עם פריצות בשביל להתקין אותה די מבאסת אותי. מצד שני, בפריצות יש גם יתרון, במיוחד בדמות כל מיני אפליקציות נחמדות אחרות - כמו אמולטור לנינטנדו, או יותר חשוב בשבילי: תוכנה שהופכת את האייפון למודם סלולרי. ביחד עם חבילת הגלישה הבלתי מוגבלת בסלקום, זה הופך את המכשיר הזה לממש ממש מגניב, וכן - כנראה הסלולרי הכי טוב שאי פעם היה לי.

  
• September 26, 2008
• 11:50

  הטיסה הביתה - דו”ח הישרדות

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  2:22 בלילה (זמן איטליה) - מחוץ לשדה התעופה דה וינצ’י, רומא, איטליה

  אסור לסמוך על ישראייר. עזבו את האוכל המגעיל, את הדיילות הלא אטרקטיביות ואת העובדה שמשום מה הטיסות שלהם לא מופיעות על הלוח בשדה התעופה - מסתבר שבנוסף לכל הצרות האלה, יש להם גם בעיות עם הצמיגים של המטוסים.

  בהתחלה, בעצם, זה נשמע כמו בדיחה. הטיסה שלנו, שהייתה אמורה להמריא באחת עשרה וקצת ולנחות בחזרה בישראל בערך עכשיו, התעכבה והתעכבה והתעכבה, ואז איזה איש צוות בחליפה אמר שהצמיג של המטוס התפנצ’ר, והם מחפשים אחד חלופי. לא ידוע כמה זמן זה יקח. ישבנו וניסינו להרדם על ספסלי המתכת המחרידים של שדה התעופה, אבל זה לא ממש הלך. בערך שעה אחר כך התחלנו לזרום לכיוון היציאה מהשדה, שם, טענו אנשי הצוות, יחכו לנו אוטובוסים מופלאים שיקחו אותנו לבית מלון בו נעביר את הלילה. הטיסה, במקרה שלא הבנו, בוטלה.

  2:30 בלילה (עדיין זמן איטליה) - אוטובוס

  יאי! אחרי מה שהרגיש כמו יציאת מצריים, בה נחיל של איזה מאתיים ישראלים עייפים שכבר תכננו לביות בעמדת הפטור ושמור של הדיוטי פרי הלכו כמו זומבים בתוך שדה התעופה הנטוש (האיטלקים, מסתבר, אוהבים ללכת לישון מוקדם, אז בלילה שדה התעופה הבינלאומי שלהם סגור לחלוטין) - אחרי כל זה סוף סוף עלינו על האוטובוס (נאלצנו להמתין לנגלה השנייה, מה שמוכיח ששנים של שעות אוטובוס עדיין לא הקנו לי את יכולות ההידחפות הדרושות למצבים כאלה), בדרך למלון.

  הטיסה? מחר בעשר וחצי. בשבע יתקשרו להעיר אותנו. תהיה ארוחת בוקר (נהדר! ארוחת בוקר במלון עם ישראלים לסיום החופשה באיטליה זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שהייתי צריך). בתשע צריך להיות שוב בשדה התעופה, ובעשר וחצי היא תצא, אחרי שבמהלך הלילה הצוות אמור להצליח להביא את המטוס לפאנצ’רמאעכר הקרוב ולסדר את הפנצ’ר. מה שמעלה את השאלה -כמה גדול צריך להיות הג’ק עליו מעלים מטוס? המממם.

  בקרוב מגיעים למלון. מעניין אם תהיה שם נקודת חשמל (כי הסוללה של הלפטופ הולכת ומתרוקנת, וגם מצב הסלולרי לא כזה איי-איי-איי).

  2:46 בלילה (איטליה, אלא מה?) - הלובי של המלון

  יש תור לאיש הקבלה של המלון. הוא צריך לבדוק את כל הדרכונים, ולהקליד לכולם את השמות במחשב, ולהנפיק מפתח וחדרים ומוות. כולם פה מסביב כבר עייפים. אין פה אחד שלא השלים עם זה שהטיסה מתעכבת במליון זמן, ומהבחינה הזאת אנשים דווקא ברוח יחסית טובה, עם חיוכים ודאחקות וגיבוש, אבל נראה שכולם כבר קצת הבינו את הפואנטה, ולפחות שאת הארבע שעות שיש לנו עד ההשכמה שכבר יתנו לנו לנצל.

  אבל נו, ישראייר כמו ישראייר - שום דבר לא בא בקלות.

  3:50 בלילה (זמן ישראל) - במציאות אלטרנטיבית

  דברים שתכננתי לעשות בערך עכשיו: לאכול מילקי, ללטף את פיץ’, לענות לפיץ’ על המיואים, להעיר את הילה ששמרה על הבית בשבוע וקצת האחרונים ולהגיד לה שחזרנו הביתה, למצוא מקום לישון (כי הילה בטח התנחלה במיטה שלי), לישון. לישון. לישוןלישוןלישון. לישון עוד קצת. לקום. לאכול. להתחיל להוריד טריליוני אפליקציות לאייפון. לנמנם. להתעורר. להתקלח. להפגש עם נעמה. וכדומה.

  דברים שלא תכננתי לעשות בערך עכשיו: להיות באיטליה, להיות בלובי של מלון באיטליה, להיות בלובי של מלון באיטליה בלי מזוודה ובגדים להחלפה וכלי רחצה ומברשת שיניים.

  ולמרות כל זה, כל העניין הזה הוא סוג של חוויה. עוד 12 שעות, במידה ולא יתגלה תקר בעוד אחד מגלגלי המטוס, כל זה כבר יהיה מאחוריי, ואוכל לעשות את כל הדברים שברשימה בתחושת הקלה גדולה הרבה יותר.

  3:15 בלילה (זמן איטליה) - עדיין הלובי של המלון

  אנטואן הוא בחור נחמד. למרות שמו המוזר, שנובע מכך שאין לי באמת מושג איך קוראים לבן אדם הזה, הוא איש ישראלי אסלי, נחוש ודעתן. ברגע שהוא הבין שיש בעיות בשדה התעופה, הוא תפס פיקוד, התקשר, בדק, בירר, ובסופו של דבר, לדבריו, הוא (כן כן! הוא!) היה זה שהצליח לגרום לישראייר להזיז את התחת ולהשיג לנו מלון.

  את האמת? אולי הוא צודק. בכל הזמן הזה אני הייתי עם המשפחה, בפינה של אחד השערים הסמוכים בטרמינל, וניסיתי ללא הצלחה להרדם על הספספלים הלא נוחים שם.

  בכל מקרה, אנטואן, שהוא קצת שמנמן ומדבר במבטא הונגרי מצחיק, הגיע למלון, וקיבל, תאמינו או לא, חדר עם מנוע. שזה מוזר, כי חדרים בכלל לא צריכים מנוע. מכוניות צריכות מנוע. מטוסים צריכים מנוע (וצמיגים). חדרים? לא ולא.

  אז אנטואן התעצבן. וכי איך שלא? הרי יש לו מנוע בחדר! מנוע! אם הוא היה רוצה אחד הוא היה הולך לסוכנות השכרת מכוניות. אבל הוא הלך למלון. והוא שילם על החדר (אני הייתי בטוח שישראייר שילמו עליו, אבל נו, לא נהיה קטנוניים). והוא רוצה שיעבירו אותו לחדר בלי מנוע, או שהוא קורא למשטרה. משטרה! שיעלה איתו שוטר לחדר, יראה את המנוע, ויעצור אותו! רק ככה המנוע הפוחז הזה יראה מה זה, כנראה.

  אנטואן די עצבני. הוא ירד במעלית, עקף את התור הענקי המשתרך לדלפק הקבלה (חמש דקות לכל אורח כפול מאתיים אנשים זה מלאנתלפים דקות), וביקש, כאמור, שיחליפו לו את החדר. לאנשים יש זכרון קצר, והם אמרו לו משהו כמו “תעזוב את הפקיד ולך לסוף התור, נודניק”. הוא לא רצה. אמר שהוא עזר להם יופי, ועכשיו, כשהוא צריך את העזרה שלנו - גורנישט. איך אנחנו אמורים לעזור לו? להגיד לפקיד הקבלה המסכן, שכנראה תכנן על משמרת לילה רגועה, שהוא ברמת צריך להעביר אותו לחדר, אם אפשר הפעם אחד בלי מנוע.

  לי, בעצם, יש רעיון יותר טוב. אולי שכל שאר הנוסעים יעשו מגבית, ונארגן לאנטואן סוויטה נשיאותית במלון של שדה התעופה. הוא הרי דאג לנו, עכשיו תורנו לדאוג לו.

  03:50 (זמן איטליה) - חדר 401

  הגענו לחדר. בהתחלה הכרטיס לא עבד אז היינו צריכים לחזור ללובי ולהחליף אותו. בפעם השניה זה הצליח.

  יש מיטות ומקרר עם מים מינרליים קרים, אבל אין שקע פנוי אז היינו צריכים לנתק את המקרר והטלוויזיה. שוין. יש שירותים גם, שזה נחמד, מקום להניח את הראש לעוד שעתיים וטיפה עד שמעירים אותו.

  בהצלחה, ולילה טוב.

  07:30 (זמן איטליה) - חדר האוכל

  בונג’ורנו!

  אלו היו שתי שעות שינה נהדרות. באמת! אני חושב שהלחתי אפילו לחלום איזה שבר חלום לא ברור. למעשה, לפי מצב העייפות הנוכחי, יש סיכוי די סביר שאני עדיין חולם, ואני לא ער באמת. מצחיק, אני אפילו מפנטז על הכיסאות של המטוס, כי שם אפשר לתפוס עוד תנומה קצרה, ותנומה זה ממש נחמד.

  התנהלות האורחים בארוחת הבוקר הייתה מפתיעה לטובה. הישראלים החליטו שרומא צריך להתנהג כרומאים, ולא פשטו באמוק על המזנון החופשי. מצד שני, יש סיכוי סביר שזה קשור לעובדה שהאוכל כל כך מגעיל, שאפילו זבוב מת היה מוותר עליו. מצד שני, זו לא חוכמה - הוא מת. אולי עלה על טיסה עם צמיג מפונצ’ר.

  10:45 (זמן איטליה) - שדה התעופה של רומא (שוב)

  החדשות: ב-12 המטוס אמור להמריא. האמת המרה: אני כבר לא מאמין פה לאף אחד.

  כי מעבר לצחוק, ולכך שבסופו של דבר מדובר בחוויה (קצת מפוקפקת אבל חוויה), תחושת האי וודאות, שהיא פועל יוצא של היחס המחפיר עד הלא קיים שקבלנו-לא קבלנו מישראייר, גורם לכך שפשוט אין לנו מושג מה הולך פה. שום מושג. אפילו לא קלוש. נמריא? לא נמריא? יש צמיג? אין צמיג? אלוהים יודע.

  מה שחשוב זה שקבלנו שוב את השקיות של הדיוטי פרי, ושאחי הגדול קנה גישה לאינטרנט לכמה שעות. עם המזל שלנו - ברגע שהוא יחזור מהשירותים יתחיל הבורדינג, וכל החמש שעות שהוא קנה יבוזבזו לריק.

  11:27 (זמן איטליה) - שדה התעופה של רומא (עדיין)

  ב-12 המטוס ימריא? פחחח. הצחקתם את ישראייר. בינתיים כבר 11:30, והבורדינג עוד לא התחיל. להגיד שזה מרגיש כמו שידור חוזר של אתמול בלילה יהיה מדוייק - היי, אפילו השעות תואמות, רק שעכשיו צהריים ולא לילה.

  מעניין אם נגיע בסופ”ש הזה בכלל. האופטימיות הזהירה שהרגשתי כשראיתי את הטיסה שלנו מופיעה על לוח ההמראות של שדה התעופה כבר עברה חלפה לה.

  חדשות מהחזית: אח שלי שמע איש בטחון שאומר “עוד שתי דקות מתחילים”. מה מתחילים? רק אלוהים יודע. מקווה שזו תהיה ההודעה האחרונה בזמן איטליה.

  15:10 (זמן ביניים שבין איטליה לישראל) - מטוס

  יאי! אנחנו טסים! בשמיים! עם עננים מסביב! וככל שהדקות עוברות - ככה אנחנו מתקרבים לנקודת האל-חזור, שגם אם עוברים אותה ואז מגלים תקלה (נניח, המים בווישרים של המטוס נגמרו, כפי שהציע אהוד) אז בעצם צריך להמשיך ליעד, כי כבר לא משתלם לחזור למוצא. איזה כיף!

  שעתיים וארבעים דקות טיסה. השמועות טוענות שבחמש וחצי, פלוס מינוס, כבר ניגע בקרקע. נחמד מאוד. זה אומר בערך בשבע שמונה בבית. מדהים איך יום שלם יכול להתבזבז בגלל גלגל תקול אחד.

  19:10 (זמן רעננה) - בית

  אושר! נגמרה ההרפתקה. אפשר לחזור לחיים הרגילים (או לפחות - לנקיון מטורף של הבית. אבל אחריו - לחיים הרגילים! אלא אם, אתםיודעים, יהיה חסר למגב שלנו צמיג).

  
• September 21, 2008
• 18:22

  נכה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  במוזאון הפיצ’י, שנמצא בפירנצה (עיר די משעממת, למרות התהילה המאפיינת אותה), הרגשתי שאני לא יכול יותר, ועשיתי שוב את מה שהפך הרגל בטיול הגדול לארצות הברית, לפני קצת יותר משנה. “סליחה?” פניתי באנגלית עילגת לאחת מאנשי הצוות, “אפשר לקחת כיסא גלגלים?”.

  פלטפוס זה דפקט די מצחיק. למרות שבמקרים מסויימים, כמו שלי, הוא חמור מספיק בשביל להוריד לפרופיל לא קרבי, ולמרות שאחרי הליכה ממושכת הוא יכול לגרום לכאבי תופת ברגליים, הוא רחוק מלהחשב כנכות של ממש. ובצדק. ועדיין, זה לא נעים. בארץ כמעט זה לא מורגש. רק לפעמים, אחרי ימים עמוסי הליכות, נניח, בכל מיני שבוע הספרים או פסטיבלים כאלה או אחרים, הרגליים מתחילות להציק. אבל שם, אפשר פשוט לחזור בערב הבייתה, לשבת, לנוח ולחזור לשגרה היומית, שביננו, היא די עצלנית - עם המון ישיבה. בחו”ל, לעומת זאת, זה אחרת.

  כל יום הופך למרתון של הליכות, שבסופו (או באמצעו. או בתחילתו) הרגליים כבר כואבות. ואז חוזרים למלון או לצימר או לבית החווה (יאי בית חווה!), נחים כמה שעות, ושוב - יוצאים למרתון הליכה נוסף, לפני שהרגליים מספיקות להרגע. זה כיף, ורואים נופים, ופוגשים ערים, ולפעמים גם קונים צעצועים (מישהו אמר אייפון? לא אני), אבל בשלב מסויים הרגליים כל כך כואבות, עד שהן פתאום מפסיקות לכאוב. זהו.

  השלב הזה שמעבר לכאב הוא הכי נורא. קודם כל, הוא נורא מלחיץ. הגוף מאותת שמשהו אמור לכאוב, שהרגליים האלה לא אמורות לשאת כל כך הרבה לחץ לכל כך הרבה זמן. אבל לא, הכל יחסית רגוע. אחרי כמה דקות כאלה, הגוף פשוט מתחיל, לאט לאט, להכנס למצב של אפיסת כוחות. מהר מאוד אין כח לדבר, שלא לדבר על להסתכל על כל אותו נוף וערים וצעצועים. פשוט נגררים, איכשהו, ומחכים לשעת המנוחה באותו מלון / צימר / בית. בסוף מגיעים, נחים קצת, מתעוררים במצב (יחסית) סביר, בו כבר שוב מרגישים את הכאב - ומתחילים את כל הסבב הזה מהתחלה.

  אז אתמול, במוזאון הפיצ’י, הרגשתי שלהמשיך ככה יהיה אסון. יש משהו קצת מוזר בלשבת פתאום על כיסא גלגלים. יש הרגשה כזאת שהפריווילגיה, או העונש, של כיסא גלגלים, זה משהו ששייך רק לנכים האמיתיים. כאלה שבשום מצב שהוא לא יכולים לעמוד על שני רגליים וללכת. וככאלה, כל מי שנמצא על כיסא גלגלים זוכה למעין מבטי רחמים מלווים בסנוביזם (אבל אולי זה רק כי מי שיושב בכיסא הוא, מן הסתם, הרבה יותר נמוך מהעולם) מכל הסובבים אותו.

  נכון, אנשים זזים ומפנים מקום ומחייכים חיוכים מאולצים, אבל יש הרגשה כזאת, שעמוק עמוק הם חושבים, “וואי, איזה מזל שאני לא הוא”.

  ואכן מזל. מזל שאני לא הוא, אותו נכה שחייב להתנייד בעזרת הכיסא הארור כל הזמן. לא רק כי לנווט בכיסא כזה זה לא הכי פשוט בעולם, ושצריך וואחד שרירי ידיים כדי להצליח לצלוח כמה שעות רצופות בתוכו, אלא בעיקר כי העולם לא בנוי לנכים. מדי פעם מנסים להנגיש, לבנות רמפות, וכאלה, אבל אי אפשר, פשוט אי אפשר, לבלות יותר מעשר דקות ישובים בכיסא גלגלים מבלי שהצאוור יתפס. פתאום כל העולם משתרע למעלה. תמונות במוזאון הרחק מעל קו הראייה. פרצופים של אנשים מסתכלים עליך מלמטה, ועם התאורה מספיק חזקה אפשר לראות את כל מה שהולך להם בתוך הנחיריים. מחריד קצת.

  לי זה היה ככה בדיוק שעתיים. שעתיים של מוזאון, שהיו קצת מביכות וטיפה משפילות ובעיקר לא נעימות, אבל היו עדיפות, בהרבה, על האלטרנטיבה. קצת מעציב אותי לחשוב שיש כאלה שאצלם זה תמידי. ולכן המסקנה היחידה שאני יכול לתת לכם, חוץ מלהקדיש יותר זמן לעיירות קטנות מאשר לפירנצה במידה ואתם מבקרים בטוסקנה, היא כזאת: תשמרו על הרגליים שלכם.

  
• September 19, 2008
• 20:29

  הרפתקאות ארז בטוסקנה הגדולה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  ג’ובאנה, בעלת הוילה בה אני ומשפחתי נתגורר בשבוע וחצי הקרובים, טוענת באתר האינטרנט של הדירות שהיא משכירה שיש בהן חיבור לרשת, איפהשהו באיזה לובי נידח. אין לי מושג מה זה אומר, ואם אצליח לארגן לעצמי איזו חצי שעה איכותית מול האינטרנט מאוחר יותר היום, אבל אולי. אולי לא. זה מה שכל כך יפה בטיולים לחו”ל - אי הוודאות.

  הים התיכון נראה כחול מעבר למעטה העננים שנשקף מהחלון. כרגיל בטיסות שלי בשנים האחרונות, הושיבו אותנו ליד הכנף - מה שתמיד קצת מלחיץ, כי רואים אותה זזה לפעמים, ומתנדנדנת, ומבינים שכל הקטע הזה של מטוסים זה הרבה פחות יציב ממה שזה נראה על הקרקע. אבל היי, מאוחר מדי להתחרט, המזוודות כבר בתא המטען, בן גוריון כבר מזמן מאחורנו, אפילו נקודת האל-חזור כבר עברה. עוד שעה, פלוס מינוס, נוחתים ברומא, לוקחים את האוטו ששכרנו מראש, ומתחילים בדרך לטוסקנה, לעבר הוילה המסתורית של ליידי ג’ובאנה.

  ב”חוצלארץ”, כנראה השיר המצויין היחיד באלבום החמוד של “בלגאן”, מנסה דנה ברגר, דרך המילים של דן תורן, לשכנע שמה שצריך לעשות זה להסתובב ברחובות העיר כאילו זו הייתה חוצלארץ. לשבת לבית קפה, בלי לתכנן מראש, להתחיל עם בחורה אקראית, מה שיהיה יהיה. תחשוב שזה חוצלארץ, כאמור.

  לא שיש לי תוכניות להתחיל עם בחורות איטלקיות, אבל המחשבה של עשרה ימים חופשיים כאלה, בלי עבודה ובלי לוח זמנים מוגדר ועם קצת נופים חדשים ואוויר אחר עושה לי נחמד, שזה קצת עוזר לכך שגם יש בי צד שקצת חבל לו לעזוב את הארץ, אפילו לחופשה קצרה. איכשהו שני הצדדים מתאזנים להם יחדיו, ועם התקווה שהטיול הכי כיף ויעבור ללא תקלות - אני צופה חופשה משעשעת ויעילה.

  מה יהיה עם חלשים ב-10 הימים הקרובים? אין לי מושג. הייתי רוצה לחשוב שאמשיך לעדכן כאן בקצב של השבועות האחרונים, הווה אומר פוסט כל יומיים-שלושה, אבל כאמור - חו”ל זה סוג של אי וודאות, וקשה לי להעריך אם יהיה לי על מה לכתוב, והאם יהיה לי מספיק זמן פנוי לכתוב את זה. אולי בעצם אני אעלה לכאן פוסטים מצולמים? אולי המלצות לטיולים? אולי יהיו עכשיו ימים שלמים בלי עדכונים? אין לי מושג.

  בחו”ל, הרי, הכל אפשרי.

  
• 20:29

  הרפתקאות ארז בטוסקנה הגדולה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  ג’ובאנה, בעלת הוילה בה אני ומשפחתי נתגורר בשבוע וחצי הקרובים, טוענת באתר האינטרנט של הדירות שהיא משכירה שיש בהן חיבור לרשת, איפהשהו באיזה לובי נידח. אין לי מושג מה זה אומר, ואם אצליח לארגן לעצמי איזו חצי שעה איכותית מול האינטרנט מאוחר יותר היום, אבל אולי. אולי לא. זה מה שכל כך יפה בטיולים לחו”ל - אי הוודאות.

  הים התיכון נראה כחול מעבר למעטה העננים שנשקף מהחלון. כרגיל בטיסות שלי בשנים האחרונות, הושיבו אותנו ליד הכנף - מה שתמיד קצת מלחיץ, כי רואים אותה זזה לפעמים, ומתנדנדנת, ומבינים שכל הקטע הזה של מטוסים זה הרבה פחות יציב ממה שזה נראה על הקרקע. אבל היי, מאוחר מדי להתחרט, המזוודות כבר בתא המטען, בן גוריון כבר מזמן מאחורנו, אפילו נקודת האל-חזור כבר עברה. עוד שעה, פלוס מינוס, נוחתים ברומא, לוקחים את האוטו ששכרנו מראש, ומתחילים בדרך לטוסקנה, לעבר הוילה המסתורית של ליידי ג’ובאנה.

  ב”חוצלארץ”, כנראה השיר המצויין היחיד באלבום החמוד של “בלגאן”, מנסה דנה ברגר, דרך המילים של דן תורן, לשכנע שמה שצריך לעשות זה להסתובב ברחובות העיר כאילו זו הייתה חוצלארץ. לשבת לבית קפה, בלי לתכנן מראש, להתחיל עם בחורה אקראית, מה שיהיה יהיה. תחשוב שזה חוצלארץ, כאמור.

  לא שיש לי תוכניות להתחיל עם בחורות איטלקיות, אבל המחשבה של עשרה ימים חופשיים כאלה, בלי עבודה ובלי לוח זמנים מוגדר ועם קצת נופים חדשים ואוויר אחר עושה לי נחמד, שזה קצת עוזר לכך שגם יש בי צד שקצת חבל לו לעזוב את הארץ, אפילו לחופשה קצרה. איכשהו שני הצדדים מתאזנים להם יחדיו, ועם התקווה שהטיול הכי כיף ויעבור ללא תקלות - אני צופה חופשה משעשעת ויעילה.

  מה יהיה עם חלשים ב-10 הימים הקרובים? אין לי מושג. הייתי רוצה לחשוב שאמשיך לעדכן כאן בקצב של השבועות האחרונים, הווה אומר פוסט כל יומיים-שלושה, אבל כאמור - חו”ל זה סוג של אי וודאות, וקשה לי להעריך אם יהיה לי על מה לכתוב, והאם יהיה לי מספיק זמן פנוי לכתוב את זה. אולי בעצם אני אעלה לכאן פוסטים מצולמים? אולי המלצות לטיולים? אולי יהיו עכשיו ימים שלמים בלי עדכונים? אין לי מושג.

  בחו”ל, הרי, הכל אפשרי.

  
• September 14, 2008
• 18:54

  בקרוב: שובו של ג’ו קרביים

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  זה התחיל בחטיבת הביניים. פעם בשבוע שובץ לנו במערכת השעות “שיעור מחשב”, שהיה שם קוד ל”אין לנו כל כך מה ללמד אתכם, ויש חדר שלם שמלא במחשבים שאין לנו כל כך מה לעשות איתם, אז תשבו שעה אחת שם ותעשו מה שבא לכם”. בעולם שלפני האינטרנט, ‘מה שבא לכם’ כלל בעיקר מרתונים מטורפים של שולה מוקשים, סוליטייר וגולת הכותרת - בונוס.

  עד שבשלב מסויים קמתי ואמרתי - לא עוד! לא עוד התחמקות מפצצות מטופשות, סידור קלפים דביליים או רמאות בשבץ נא. טוב. האמת היא שלא ממש קמתי, אבל בצעד מחאתי שאף אחד לא שם לב אליו לא פתחתי אף אחת מהאפליקציות הטחונות, ובמקומן הפעלתי את וורד, מעבד התמלילים החביב על כולנו.

  במשך כמה דקות הייתי מהופנט מול המסך הריק. הסמן של המיקום היבהב, אבל לא נתתי לו להלחיץ אותי. רק בהיתי בו, קצת מבוהל, במשך כמה דקות. ואז התחלתי לכתוב.

  הייתי ילד, בעצם. חטיבת ביניים זה לא צחוק. מכיוון שבאותה תקופה הייתי בקטע של כל מיני סרטי אימה מטופשים, החלטתי לכתוב סיפור אימה. מה שיצא הוא עמוד אחד, מלא בתאורים גרפיים מרנינים שסיפרו על ג’ו קרביים, רוצח סדרתי שממש, אבל ממש אוהב להוציא לקורבנות שלו את הקרביים. סיימתי לכתוב, עיצבתי וורד-ארט מגניב בשביל הכותרת, והייתי מרוצה ממש. את התוצאה הדפסתי במדפסת הצבעונית (!) שהייתה בכיתת המחשבים, והראתי לגאווה לכל החברים, שרק הסתכלו עליי במבט של “תתרחק ממני, משוגע, ותן לי לשחק בונוס בשקט”.

  אמן מיוסר שכמותי, לא נתתי לביקורות המסרסות להפריע לי, וגם בשבוע העוקב התיישתי מול הוורד, וכתבתי את הפרק השני של קרביים. ואז את השלישי. והרביעי. וכדומה. ג’ו קרביים המשיך איתי לתחילת הסיפור, עם עלילה מסועפת ודי גרועה, עד שנמאס לי ממנו אחרי משהו כמו עשרה פרקים. אני חושב שעדיין יש לי הדפסות שלהם אי שם במגירה, עם שאר אלפי הניירות שאני שומר.

  את ג’ו פגשתי שוב לקראת סיום הצבא. הייתי משועמם ומדוכא ומתוסכל במשך רוב שעות היום, אז הוצאתי את זה על מחשב ה-PC (!) שהיה לנו בחדר (מצרך נדיר בבסיס בו שירתתי). ג’ו קרביים חזר לסיפור חדש לגמרי. הוא עדיין אהב להוציא לאנשים את הקרביים, רק שהפעם, למיטב זכרוני, זה היה מגניב יותר ואפילו, פה ושם, יחסית טוב (מבחינת כתיבה ועלילה), נניח, איכשהו. את התוצאה שלחתי במייל הצה”לי לכל מיני אנשים, ומכיוון שאני טמבל, לא טרחתי לשמור את כל הקבצים על דיסקט ולקחת אותם איתי כשהשתחררתי.

  מאז עברו הרבה שנים. הייתי בטוח שג’ו הלך לאיבוד, אבל משום מה בשבועות האחרונים ממש בא לי לנסות ולהשיג את אותם קבצים מימי הצבא. העובדה שנעמה שלחה היום אחות לצה”ל באותה לשכת גיוס בה שירתתי, גרמה לי לחשוב ‘נו, שיהיה’, ולנסח מכתב מרגש לחיילים שמשרתים שם עכשיו. “עשו טובה,” ביקשתי שם: “גשו למחשב ונסו לבדוק אם הקבצים עדיין שם. עדכנו אותי.” השארתי מייל וטלפון, ותארתי לעצמי שלא באמת אשמח מהם כלום.

  נעמה, שהוכיחה בפעם הטריליון שהיא בעצם מאוד מאוד מגניבה, לא שכחה את המכתב, ומסרה אותו לחלון חדר הגיוסים. חיילי חדר 5, אותו תת-מדור מיתולוגי בו שירתתי, נראו מסוקרנים לקבל מכתב מקופל. בשעות הצהריים המוקדמות קבלתי טלפון. “שלום! אני מחדר 5″, אמר הקול החביב מהצד השני, ששייך, מי היה מאמין, לאח קטן של מי ששירת איתי באותו חדר 5 לפני למעלה מארבע שנים, “הקבצים שלך פה במחשב, אני אשלח לך אותם במייל”.

  באמת שזה היה נחמד ונעים ולא צפוי. אני מקווה שאותו בחור לא ישכח לשלוח, ושג’ו קרביים סוף סוף יצא מהכלא הצבאי שלו. אם זה אכן יקרה, אני מניח שאני אפרסם את הפרקים ממש כאן, כי אני הרי גרפומן שאוהב שאנשים קוראים את השטויות שהוא כותב. זה די מגניב. אני חושב גם לפתוח לג’ו קרביים פרופיל בפייסבוק. סתם בשביל הכיף. ובכלל. קרביים! נוסטלגיה! דביליות! זה מגניב, ומעורר תהיות על העבר, ובעיקר גורם לי להרגיש צעיר שוב.

  קיצר, אם הכל ילך כשורה ואכן אקבל במייל את הקבצים - ג’ו קרביים: בקרוב על מסך זה.

  
• 17:19

  כל כך מגניב

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אחרי הביפ יש משהו מגניב ממש. (more…)

  
• 8:59

  טו פארטי אור נוט טו פארטי

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  עוד (קצת פחות מ-) שלושה שבועות יום הולדת. שבוע וחצי מתוך הזמן הזה יעבור אי שם בוילה (או שמא - אחוזה?) בטוסקנה עם המשפחה, מה שמשאיר לי, בפועל, לא כל כך הרבה זמן כדי להחליט אם אני רוצה לנצל את היום המיוחד-מדכא הזה כדי להזמין על מיני חברים ולעשות מה שהצעירים קוראים לו “מסיבה”, או שמא להסתגר בחדר, לשים את הסלולרי על שקט ולנסות לתת לדבר הזה לעבור מהר, בערך כמו גוסטב על ניו אורלינס, ללא נפגעים.

  לפני שלוש שנים היה לי יום הולדת ממש מחורבן. כזה שגרם לי לרצות להסתגר ולא לצאת אף פעם, וזה אכן מה שעשיתי. היה מחריד, אבל עבר, וחודש לאחר מכן כבר נשכח. הצפה בדירה שלנו גרמה לנו לארוז הכל, ולעבור לגור חודש בדירה שכורה (על חשבון הביטוח) בצד החדש של רעננה, בזמן ששיפוצניקים עשו ניתוח פלסטי לבית ילדותי. ההורים ניצלו את הבלגן כדי לצאת לסוף שבוע בצפון, והשאירו אותי עם דירה חדשה ריקה. כמובן שהחלטתי להזמין אנשים.

  התקשרתי לזיו, כדי לשאול אותו אם בא לו לעזור לי לארגן את העניין. “וואו, ארז, תודה!” הוא ענה לצילצול שלי, עוד לפני שהספקתי להסביר לו למה התקשרתי. “למה תודה?” שאלתי. “מה למה? התקשרת להגיד לי מזל טוב, לא?” התפתלתי קצת, ואז, “אההה, בטח!”, מה שהוביל לייסודה של ה”ארזיו”, מסיבת יום ההולדת המשותפת. לראשונה אירגנו שקיות הפתעה (עם סוכריות גומי, קצת במבה-ביסלי וסיגריית נובלס), מוזיקת ניינטיז עליזה (מקרנה! שושה!) ומגבר אורות מגניב שהאיר את הסלון באורות צבעוניים (וגם המיס כמה דיסקים על הדרך). היו אנשים, היה כיף, וכמעט השכיח כמה גרוע היה יום ההולדת עצמו.

  ה”ארזיו” חזר על עצמו עוד פעם אחת, בתור מסיבת השפמים הגדולה של 2006. הרבה אנשים באו עם שפמים, ואפילו ערכנו תחרות-שפמים-פר-אקסלנס, בו הזוכה המאושרת (יעל, אם זכרוני עובד כשורה) זכתה בפרס יוקרתי ומרהיב - ערכת גילוח. היה מוזר ומשונה ודי נחמד. אין באמת סיבה למה וויתרנו על המסורת לפני שנה, והשארנו את ימי ההולדת שלנו די שוממים, אבל הארזיו לא חזר על עצמו בשלישית, ובאופן כללי, יום הולדת 25, שנחגגה לפני שנה מינוס שלושה שבועות, הייתה די אומללה ולא כיפית.

  ומה עכשיו? עכשיו 26. שזה מתחיל לנשוק לטווח הגילאים המפחיד הזה. שזה קצת מפחיד. וקצת מלחיץ. אבל מצד שני, גיל 25 הוכיח את עצמו להיות די מוצלח. די במפתיע, קרו בו לא מעט דברים טובים, ואפילו כמה דברים מצויינים ממש. החלטה אחת גדולה שעשיתי הייתה משתלמת מאוד, גם אם פגעה בדרך בכל מיני אנשים (ועל כך אני מצטער). עזבתי עבודה אחת מתסכלת (פוטרתי בעצם, אבל למי איכפת) ונכנסתי לעבודה אחרת, מספקת פי כמה. פגשתי אנשים חדשים. קרו דברים.

  מה שגורם לי, קצת, לרצות להזמין אנשים ולשמוח איתם ביום הסמלי הזה השנה. כנראה הפעם בלי שפמים, מה שבטח יצריך אותי לחפש קונספט אחר (מסיבת נינג’ות אולי? או שלמישהו כאן יש רעיון מעניין?), אבל היי, אם החברים שלי הסכימו לגדל שפמים סביר להניח ששום דבר כבר לא יבריח אותם. משום מה.

  ומצד שני, החשש. אז הייתה שנה חביבה, אז מה? ומה אם התקופה הטובה תחלוף פתאום, כלעומת שבאה? זה יכול לקרות. ואם זה באמת זמני ושברירי (אולי זה לא, אבל היי, מי יודע), אז לכו תדעו, אולי בעצם כדאי לנצור את הנחמדות קרוב ולבד (או יחסית לבד), להסתגר בחדר, לתת לסערת השלושה באוקטובר לעבור אותי, ולצאת ממנו זקן יותר, אבל להתנהג כאילו שום דבר לא קרה, אני עדיין בן 25, השנה הטובה שלי. כי הרי היי, אם אצליח לעבוד על עצמי, אולי גם אצליח לעבוד על הגורל.

  
• September 11, 2008
• 22:03

  סרבאק.

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אוף.

  אין דבר יותר מבאס מלקנות דיסק קשיח חיצוני, שייעודו העיקרי הוא איכסון כמה גיגות של תמונות שבשיגרה סתם יושבות ומכבידות על ההארדיסק הפנימי והלא גדול במיוחד של הדיסק הנייד - ואז לאבד את כל הגיגות האלה במהלך העברת הקבצים.

  אני באמת לא יודע מה השתבש כאן. העברתי מהדיסק הפנימי לחיצוני, בדקתי שהתמונות עולות מהמיקום החדש, סיירתי קצת לראות שהכל בסדר ורק אז מחקתי את הקבצים המקוריים. כשעה אחר כך - פוף - קבצי התמונות בדיסק החיצוני, שכאמור פעלו מצויין, נעלמו כלא היו (לשם ההגינות נאמר שכנראה הייתה בעיה בספרייה הספציפיה בה שמתי את התמונות). משהו כמו ארבעה גיגה של תמונות, כמה מאות כאלה, מחצי השנה האחרונה.

  המזל הגדול שלי הוא שאני לא בן אדם סנטימנטלי במיוחד לתמונות הישנות שלו. מאוד חבל לי על האבידה, ויש מעט תמונות שבאמת רע לי שהתנדפו להן, אבל רוב החומר שהיה שמור היה סתמי למדי, וסביר להניח שלא הייתי מסתכל עליו יותר. אולי זה ילמד אותי לחשוב קצת יותר לפני שאני מצלם, ואף פעם, אבל אף פעם, לא לסמוך על מחשבים.

  
• September 10, 2008
• 11:43

  הספירה לאחור - דו”ח הישרדות

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  8:46 - קו 502, הרצליה

  התעוררתי בשבע וארבעים, כרגיל. קצת התאכזבתי. ציפיתי שאם כבר העולם יגמר, שלפחות יואיל לעשות את זה כשאני ישן, ויחסוך ממני את שעות הקימה הנוראיות האלו. אבל לא. העולם הזה, אפילו כשהוא נגמר לא יכול להתנהג כמו שצריך.

  בכל מקרה, למי שפספס את הפוסט המטופש של אתמול, או את כל הכתבות בעיתונים ובטלוויזיה ואיפה לא, יש סיכוי שהיום, ממש היום, העולם שלנו עומד להגמר. כן כן. יש איזה ניסוי מדעי שכולל מאיץ חלקיקים וכל מיני חורים שחורים, ואם, במהלך הקמת הניסוי הזה, היה ולו חישוב אחד מוטעה - אז לכו תדעו מה יקרה פה. נכון, אני יודע, זה קצת מבאס, סוף העולם, במיוחד אם זה יקרה לפני שנדע מי הודח בפרק של הערב ב”יפה והחנון”, אבל, היי, לא בוכים על עולם שנשפך.

  לכבוד המאורע, החלטתי, כמיטב מסורת סרטי ההישרדות, להקים כאן מעין פוסט הישרדות שכזה. אעדכן במהלך היום, כמיטב יכולתי, במה שאדם צריך לעבור בעולם המשוגע הזה ערב קריסתו אל תוך חור שחור מלאכותי. מלחיץ? עוד לא ראיתם כלום. אעדכן את הפוסט במהלך היום, ככה שאם אתם כאן דרך RSSים ומשום מה הדברים האלה מעניינים אתכם, אולי מומלץ לפתוח את הבלוג עצמו כדי להשאר מעודכנים בתלאות האפוקליפסה. אה, וכדאי גם שתמצאו דברים יותר מעניינים לקרוא - זה יעשה לכם רק טוב.

  בכל מקרה, היום מתחיל באוטובוס. מכיוון שאני מתחיל את היום שלי במפגש עיתונאים באיזור תעשייה של עיר מסויימת בשרון, נאלצתי לוותר על הנסיעה בקו האוטובוס הרגיל שלי, וקפצתי בלית ברירה לאחד אחר, מה שבעיקר הזכיר לי דיון מעניין שערכתי עם אחד מהמפיקים אצלנו, בו הסברתי לו את משמעות המילה שינמוך. אם אז הסברתי לו ששינמוך זה כמו להתקין חלונות XP במחשב שמקודם הייתה מותקנת בו Vista, הרי עכשיו ברור לי הדוגמה הטובה יותר הייתה צריכה להיות כוללת קווים של אגד.

  שינמוך, רבותיי, הוא לעבור מנסיעה בקו 504, הנוח והנחמד וזה שתמיד אפשר לשבת בו לבד - לנסיעה בקו 501. הוא איטי, הוא צפוף, הוא חם והוא עובר בהרצליה. האם יכול להיות גרוע יותר?

  מצד שני - זה דווקא הולם. הצפיפות וההלם משדה הקרב שנקרא לו אוטובוס (”סליחה בחור צעיר, אולי תקום ותיתן לי לשבת?” “אמם, לא!” “חוצפן!” “למה חוצפן?” “כי צריך להדור פני זקן.” “גבירתי, עם כל הכבוד, את לא זקנה”. “איך אתה מעז?” “בת כמה את בכלל?” “שלושים”, וכדומה) וודאי יכינו אותי לצפיפות ולכאוס ברחובות עת יתחיל הניסוי (אולי הוא כבר התחיל? לכו תדעו). הו אז, כשרעידות האדמה יתחילו והעולם יתחיל לאיטו להבלע לתוך החור השחור, יתחיל הכאוס האמיתי.

  חבר’ה ירוצו בפאניקה. בתולים יעברו ברחובות ויתחננו מבנות המין הנשי לתת להם, כי נו, למות בתולים זה ממש לא לעניין. בנות המין השני יצטרכו לעבור בגבורה נחילים של בתולים חרמנים רק כדי להגיע למפתן ביתו של רן דנקר, שם יתחננו על נפשן, “בחייאת רן, רק סיבוב אחד, נו, למות בלי להשתגל עם רן דנקר זה ממש לא לענין”. אם הייתי קורט ווניגוט, וודאי הייתי מוסיף עכשיו and so on. אבל אני לא. והוא כבר מת, הממזר, הקדים את כולנו בכמה חודשים.

  עשרות נוכלים יבזזו חנויות ודירות (לא ברור למה, הרי גם ככה העולם בא לקיצו), זוגות נאהבים ינצלו את הדקות האחרונות בחייהם לחיבוק אחרון, מדענים ינסו לשגר את הוולדים שלהם בחללית לעולם אחר, ועוברי אורח שיצאו לטייל עם הכלבים שלהם לא יטרחו לאסוף את הקקי שלהם. כאוס, כבר אמרתי?

  אז נכון, הכאוס של קו 502 בבוקר צת יותר נורא, אבל היי, אתם יודעים איך הם אומרים - קשה באימונים, קל בקרב. אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה, כי הייתי ג’ובניק, אבל משתמשים בו לא מעט, אז אני מניח שהוא נכון. כך או כך, הנסיעה מתקרבת לקיצה, שלא יתגלם הפעם בצורת חור שחור (סבלנות, יום ארוך עוד לפנינו), אלא בצורת תחנת אוטובוס באותו איזור תעשייה עירוני. אעלה את תחילת הדו”ח ברגע שאמצא אינטרנט אלחוטי, ואמשיך לעדכן ככל שהיום יתקדם. אתם, כמובן, מוזמנים לשתף חוויות אפוקליפטיות משלכם כאן בתגובות, כדי שכשחייזרים שחיים בצד השני ש החור הראשון יתקלו בבלוג הזה כשינסו להבין מה זה העולם המוזר והמת הזה, הם יבינו, ולו רק קצת, מה עבר על האנושות ביום האחרון לחייה. בהצלחה לכולנו.

  11:36 - קו 601

  מוזר שלא הצלחתי למצוא בלב אזור התעשייה הנ”ל נקודה חמה פתוחה אחת. כנראה עוד סימפטום של סו העולם המתקרב - כל בעלי הראוטרים האלחוטיים החליטו סוף סוף לפעול לפי מה שכולם ממליצים, ולסגור את הרשתות שלהם לכל מיני גולשים מזדמנים. כל או כך - הדו”ח עדיין נשאר בנבכי הדיסק הקשיח ולא יצא לאוויר העולם.

  עליתי, לראשונה בחיי, על קו 601, גם הוא של אגד, בדרך מאותו איזור תעשייה למשרד. קצת מעצבן, ללכת לעבודה שניה לפני שהקיום מפסיק, אבל היי, צריך להפרד מכל הקולגות ולשמור על נימוס בסיסי. בינתיים לא נרשמו תופעות טבע מוזרות מסביב. העולם עדיין עומד, הטבע עדיין קיים, והאנושות עדיין מתנהגת כתמול שלשלום.

  מתי יתחילו תסמיני האבדון? בטח בקרוב. עדכונים בהמשך. למרבה הפלא, יש לי הרגשה שהפוסט הבא לא יכתב מקו 701, למרות שההמשכיות, במקרה זה, הייתה יכולה להיות די מגניבה.

  13:11 - משרד

  הגעתי למשרד בשלום. החור השחור, לעומת זאת, עדיין לא הגיע. אולי הוא תקוע בפקקים?

  13:21 - עדיין משרד

  iDigital, נציגת אפל בישראל, משיקה את מערכת ההפעלה OS X בגירסה עברית. עוד הוכחה שסוף העולם מגיע.

  
• September 09, 2008
• 23:23

  דייב ואלינור בסוף העולם

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  “אז, ניפגש ברביעי?” הוא שאל אותה בטלפון. “כן”, היא ענתה, והוא שוב התפלא כמה מתוק הקול שלה.

  אחרי חודשים ארוכים של נסיונות שידוך, אמא שלו סוף סוף הצליחה להשיג לו את המספר שלה. בהתחלה הוא אפילו לא רצה אותו. כשהייתה מספרת לו על הבת היפה של המניקוריסטית שלה הוא פשוט היה מהנהן ומחייך בבושה. הוא הרי שנא שמסדרים לו בחורות, תמיד זה רק יצר פגישות מביכות שלא הובילו לשום מקום. מה גם ששידוך של אמא? הוא אהב את האישה הזאת הכי בעולם, אבל בכל הקשור בטעם שלו לבחורות היא אף פעם לא הייתה מבריקה במיוחד. את החברות שהוא הכי אהב היא תמיד תיעבה, ולאלו שהוא יצא איתן רק כדי להעביר את הזמן היא התייחסה כאל הבנות שאף פעם לא היו לה.

  אבל לאט לאט הוא נשבה בקסמיה. סיפורים הגיעו יד שניה מהמניקוריסטית, שסיפרה על כמה שהבת הזאת שלה, אלינור, היא מוכשרת ומצחיקה ומפתיעה. היא למדה משחק בסטודיו תל-אביבי קטן אך איכותי, ולמרות שהיא עוד לא סיימה שנה א’ כבר השיגה כל מיני תפקידים בהצגות וסדרות טלוויזיה. היו לה ארבעה חברים רציניים, אבל כולם היו בתקופה שעדיין למדה בבית הספר היסודי. למעשה, מכיתה ו’ היא רווקה, למרות שאותם ארבעה עדיין דואגים להתקשר אחת לכמה שבועות ולנסות לחדש את הקשר (היא, מצידה, שומרת על פאסון). יש לה שלושה אייפודים מלאים באלפי דיסקים, והיא תמיד מסתובבת עם שלושתם בתיק. היא אוהבת חתולים אבל אלרגית אליהם, אז כפיצוי מגדלת תוכי מדבר. הסיפורים הקטנים האלה הצליחו, משום מה, להכנס לדייב ללב, עד שהחליט שאולי באמת יהיה נחמד אם הוא יפגוש את אותה אלינור מיתולוגית גם בחיים האמיתיים.

  אז התחילה מסכת הייסורים, שרק גרמו לדייב לרצות לפגוש אותה עוד יותר. המניקוריסטית שאלה את ביתה אם היא מעונינת בשידוך, וזו אמרה שרק אם אותו שידוך יוכיח את עצמו במספר משימות. המשימה הראשונה הייתה לכתוב לה מכתב, בכתב יד, שיצחיק אותה ויפחיד אותה בו זמנית. המשימה השנייה הייתה להעביר לה, דרך סלון היופי של אימה, את החציל הכי יפה שהוא יכול למצוא (זה אפילו לא נראה לו מוזר. הוא פשוט קנה חציל בריא וסגול, ורשם עליו במרקר כסוף את המילה “רן דנקר”). המשימה השלישית כללה הקלטה של פלייבק עם מילים מצחיקות למנגינת השיר “דיוה” של דנה אינטרנשיונל, והרביעית דרשה ממנו להצטלם עם חבורה של ילדות קטנות ולחשק איתן בגומי.

  את המשימות הוא עשה ברצון ובחיוך, ושקיבל מאמו פתק קטן ומקומט עליו מספר הטלפון שלה, מייד אחרי שהשלים את המשימה החמישית (מענה על חידון שהיא שלחה לו בדואר, וכלל עשרות שאלות טריויות על סדרות ילדות כמו חתולי הרעם, עמיקו וחבריו ועוד). בהתחלה הוא רצה לשמור על אדישות ולחכות יום יומיים לפני השיחה, אבל מהר מאוד סקרנותו גברה עליו, והוא התקשר עוד באותו ערב. קולה, כאמור, היה מתוק וחמוד, והשיחה קלחה. הם צחקו ודיברו והכירו אחד את קולו של השני, עד שפתאום שמו לב שדיברו כבר כמעט שעתיים, ועדיין לא קבעו פגישה.

  לבסוף סגרו על רביעי בצהריים. דייב רצה בערב, אבל אלינור אמרה שהיא לא מפספסת את “היפה והחנון” בשביל שום דייט שבעולם. דייב, שהפסיק לראות את זה ברגע שאולה הודחה, רק חייך במבוכה. “אז, ניפגש ברביעי?” הוא שאל. “כן”.

  ביום רביעי הוא הגיע לבית הספה בו קבעו. בהתחלה הוא חשב להביא פרחים, אבל זה נראה לו רומנטי ואפילו קצת רגיל מדי יחסית למשימות המוזרות שהיא הטילה עליו טרם הפגישה, ולבסוף החליט שבמקום זר פרחים יביא לה זר חצילים, על כל אחד מהם הדביק תמונה של חתול רעם אחר. כשנכנס לבית הקפה, הוא אפילו לא היה צריך להתקשר לנייד שלה כדי לבדוק מי היא. הוא ישר זיהה אותה. ישבה בקצה המקום, לבד, עם שער שטני אסוף, עור מבריק ועיניים ירוקות בוהקות. היא נראתה מדהים. דייב, שעד אז לא האמין באהבה ממבט ראשון, התאהב באותו רגע.

  במבט ראשון, כאמור. כמה חבל שעוד לפני שהספיק להעיף מבט שני, קל וחומר לגשת ולדבר איתה, בלע אותו, ואז אותה, ואז את כדור הארץ כולו, החור השחור.

  לפרק הקודם באנתולוגית דייב ואלינור (למרת שבתכל’ס הוא לא הקודם יש גם את זה שנמצא בתגובות)

  (איזה פוסט מטופש, בשם אלוהים. אוף. שיגיע חצות וחמש דקות כבר ואני אוכל ללכת לישון)

  
• September 08, 2008
• 19:03

  האנלוזר 3

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  שימו לב לקסם: הפוסט הקודם חודד, נוסח שוב, נערך ואז עלה כמאמר מערכת ב-ynet. קסם, כבר אמרתי? תזכרו איפה קראתם את זה קודם, או משהו.

  
• 10:32

  האנלוזר 2

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  סוף השבוע הביא עימו בשורה לכל מי שמלא נוסטלגיה לשנות התשעים העליזות: עהוד טננבוים (הטייפוז, כמו שכל מיני מקומות פה, כדי לחמוק מתחת לרדאר של גוגל), מי שלפני כעשור פרץ לאתר הפנטגון, חזר לכותרות לאחר שנתפס בקנדה לאחר שביצע עם עוד שלושה שותפים הונאת אשראי בשווי שני מיליון דולרים קנדיים.

  טננבוים, שכינה את עצמו בנערותו “האנלייזר”, נתפס אז די במהירות. רשויות החוק האמריקניות זעמו עליו בזמנו, ודרשו מהמדינה להסגיר אותו או להכניס אותו להרבה מאוד זמן. התקשורת אז, ביחד עם המדינה כולה, די ציפצפה על זה, והפכה אותו לסוג של גיבור. דויד הקטן, מול גולית! הוא למד לפרוץ לאתרים לבד, ופרץ לאתר המאובטח (כן, בטח) ביותר בעולם! רק סיים תיכון וכבר גאון מחשבים! וכו’ וכו’. לאהוד “גאונים” פרובוקרים זו הרי מומחיות כאן בארץ, וכצפוי, גם את העונש שנקבע לו, שלושה חודשים במחבוש, הוא סיים לרצות מוקדם, לאחר שחתם על עיסקה לפיה יתגייס למערך המחשבים של המודיעין.

  מאוד דאגו להתעלם, בזמנו, מהעבודה שטננבוים לא היה הרבה יותר מעבריין לא יוצלח במיוחד. הרי חצי מהעבודה של האקרים הוא לדעת לכסות עקבות ולא להתפס, מה שקצת מעמיד באור מגוחך את כל תארי הגבורה שקיבל אז, כאילו היה לפחות איינשטיין בעידן האינטרנט. אפילו היענו-האקרים של ימינו, אלה שפורצים ומשחיתים כל מיני אתרים של ארגוני טרור או סתם שמאלנים, עושים את העבודה טוב יותר.

  זכור לי שבאותם ימים אבא שלי היה מאוד עצבני על הטיפול התקשרותי בפרשה. זו הייתה, בסופו של דבר, מעין נקודת התחלה לעידן הפשע הוירטואלי, ועל ידי מתן לגיטימציה לפושע-רשת, כאילו נתנו לכל מיני זאטוטים אישור ש”מה שקורה באינטרנט - נשאר באינטרנט”. אם אפילו הפנטגון (!) לא מצליח לגרום לפושע עלוב להענש באופן מרתיע, אף אחד לא יוכל.

  אין דרך לדעת מה היה קורה אילו טננבוים היה נענש בצורה חמורה יותר, והאם זה היה מחסן אותנו נגד כל בעיות המוסר והאכיפה בכל הקשור לפשעי רשת. סביר להניח, למשל, שזה לא היה גורם למשטרה להיות יעילה הרבה יותר ממה שהיא היום בעניין, אבל למרות הכל אני מאמין שטיפול נוקשה יותר היה יכול בהחלט לגרום לאינטרנט שלנו להיות קצת יותר בטוח וסימפטי.

  והאנלייזר? דברים לא משתנים, מסתבר. הוא חשוד, כאמור, בגניבת שני מליון דולרים (קנדיים, היום הם שווים אפילו יותר מהאמריקנים). אם החשדות נכונות, אפשר להגיד בלב מלא שלא רק שעבריין נשאר עבריין, אלא שלוזר נשאר לוזר. שוב פרץ, שוב עבר על החוק, ושוב נתפס. הפעם, ללא גיבוי העם, שיהפוך אותו לגיבור, אולי הוא גם יקבל את העונש המגיע לו.

  תקציר הפרקים הקודמים: הכותרת לפוסט היא כהמשך לפוסט האנלוזר של אהוד קינן. רוצו לקרוא. רוצו!

  
• September 06, 2008
• 5:15

  אני חושב שהעולם יפה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  את איציק פגשנו בנווה צדק. הלכנו לנו על הכביש, כי אין שם ממש מדרכות, ומטר לפני סוזן דלל הוא ניגש אלינו. בחור די נמוך, עגיל שהיה אופנתי אי שם בשנות התשעים באוזן שמאל, בגדים מוקפדים. “סליחה?” הוא שאל בנימוס, “אפשר לשאול אתכם שאלה ספציפית?”

  אם היא ספציפית, אז למה לא? חשבתי שהוא הולך לשאול איפה זה סוזן דלל (מאחוריך, טמבל), או אם אנחנו מכירים מקומות נחמדים לשבת בהם, או משהו מוזר כזה. “יאללה, תשאל”, אמרתי לו. אז הוא שאל. או יותר נכון סיפר. מסתבר שאיציק הנחמד הוא בחור קצת חרדתי. יש לו ידידה בחצר של סוזן דלל, והוא חייב, אבל חייב להגיע ללונדון מיניסטור כדי לקנות תרופות שיעזרו לחרדה שלו. בעצם, הוא באמצע התקף. התקף חרדה. והוא חייב עזרה, חייב! ואפשר להתקשר לאמא שלו, לשאול אותה, היא תגיד, הוא? התקף חרדה. עוד מהצבא היה חרדתי. והוא חייב עזרה. חייב.

  משהו בסיפור שלו נשמע לי קצת חשוד. יצא לי לראות בחיי לפחות אדם אחד עובר התקף חרדה, ולמרות שאני מניח שכל חרד הוא עולם ומלואו, איציק עצמו נראה די רגוע כשסיפר לנו על מצבו העגום. מעבר לכך, מה ללונדון מיניסטור ולנו? הסברתי לו שאנחנו לא נוסעים לשם בכלל, כי עוד הייתי תמים והאמנתי שהוא כולה רצה טרמפ, וחשבתי שזו, נגמר. אבל איציק? רק שאלה, ספציפית, המשיך.

  לא, מסתבר שהוא לא רצה טרמפ. הוא צריך, והוא מתבייש לבקש, באמת, לא נעים לא, אבל הוא צריך עזרה. כלכלית. כי אין לו כסף, הוא חרדתי, הנה, הטלפון של אמא שלו, הוא מוכן לתת לנו והיא תסביר הכל, רק לא להתקשר עכשיו כי היא ישנה. והוא צריך רק כסף לכדורים. כדורים פסיכיאטריים! הוא יכול להוכיח לנו, כי יש עליו כמה מהכדורים הישנים, אבל הוא רוצה פיתרון לטווח הארוך, לא לקצר, ובגלל זה הוא צריך עזרה. כלכלית. כמה שהוא מתבייש לבקש, הוא חייב עזרה.

  אני הייתי קצת בשוק. לא יודע למה. מקבצי נדבות זה לא דבר נדיב, אבל משהו בדיבור ובסיפור קצת הימם אותי. היא, לעומת זאת, לא התבלבלה לרגע, ובחרה, למרות הכל, להחלץ לעזרתו. עשרים שקלים. שטר חדש כזה, מהחומר המיוחד שלא מתפורר בכביסה. הוא לקח אותו ברעבתנות. זהו? נגמר? אפשר ללכת? לא. איציק, רק שאלה ספציפית, ממשיך.

  עשרים שקלים, מסתבר, זה ממש לא מספיק. כי התרופות, תרופות זה עניין יקר. הוא רוצה לסגור את העניין הזה אחת ולתמיד. לטווח הארוך. והוא באמצע התקף חרדה, ממש עכשיו. וזה בסדר, כי בעשרים ושבעה בחודש יהיה לו שוב כסף, ואפשר להתקשר לאמא שלו, ולתאם זמן להפגש, והיא תחזיר את הכסף! כמה כסף? מאתיים ותשעה שקלים. לא פחות. אנחנו נראים אנשים טובים, אנחנו חייבים לעזור לו, הוא כבר לא יודע מה לעשות.

  בשלב הזה קצת יצאתי מהשוק, ועזרתי לה להסביר לו שהוא לא יראה מאיתנו עוד כסף. אנחנו צריכים כסף לחזור הביתה, ואנחנו מצטערים, אבל זה מה שאנחנו יכולים לתת. איציק לא נכנע, והציע ללוות אותנו לכספומט הקרוב (!) כדי שנוציא כסף כדי לתת לו, ככה יהיה לנו גם איך לחזור וגם איך לספק לו את מאתיים ותשעה השקלים. לא. לא תודה. סליחה. עשרים שקלים. זה הכל. אחרי שכנוע קל הוא הבין ועזב אותנו לנפשנו.

  כמה רגעים מאוחר יותר, בכניסה לסוזן דלל, הוא ניסה לשאול עוד אנשים את השאלה הספציפית. הם היו מנוסים יותר בנווה צדק, כנראה, והדפו אותו. הוא שוב פנה אלינו, אבל זיהה ולא שאל שוב. רק אמר שהנה, הוא ממש באמצע התקף, הוא כבר לא יודע מה לעשות, ואולי הוא בכלל יזמין אמבולנס, אבל אמבולנס רק יעלה לו עוד כסף, ושאולי, רק אולי, יש לנו כסף להביא לו, שהוא יוכל להזמין אמבולנס, או לפחות מונית. הזכרנו לו שנתנו לו את כל מה שאנחנו יכולים לתת. הוא נראה מאוכזב, איציק, ופנה לאנשים הבאים שנקרו בדרכו, בהתקף החרדה הכי רווחי בתולדות השכונה.

  
• August 31, 2008
• 21:31

  יום הבלוגים הבינלאומי

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  לא, לא הכנתי רשימה של חמישה בלוגים מומלצים, אבל אני לגמרי עומד מאחורי מה שהקולגות שלי ואני פרסמנו בטמקא, אז בעצם זה כאילו כן הכנתי.

  
• 14:03

  כשסוף שבוע נגמר - פיה מאבדת את הכנפיים שלה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  לפעמים זה לא ממש ברור איך לפעמים ימים נמתחים ונמשכים ולפעמים נדמה שפשוט לא נגמרים, אבל ברגע שמגיע סוף השבוע, היומיים הקסומים האלה, בהם אפשר לישון המון וצאת מהבית בלי לעשות בראש חשבון של ‘אם אחזור בשעה הזאת, יהיו לי ככה וככה שעות שינה, ומחר אני אהיה עייף במיוחד”, עוברים במהירות מסחררת, בכלל בלי להרגיש. באמת! לא הרגשתי, ועכשיו אני שוב כאן, באותו קו אוטובוס קסום שמוביל אותי לתל-אביב, בדרך לעוד יום עבודה, עוד שבוע שיגרה. פוסט בוקר, כזה בו אני שופך מחשבות ומילים תוך כדי נסיעה, בלי לחשוב יותר מדי, לא היה כאן כבר די הרבה זמן. אז הנה אחד. בתאבון.

  מחר, בנוסף ליום ההולדת של דודי האהוב יוסי, מתחילה עוד שנת לימודים. בשביל תלמידים, אני מניח,החודשיים האלה של החופש הגדול עוברים מהר בדיוק כמו שלי עובר סוף השבוע. עוד לא הספיקו להתרגל ליציאות ולהסתובבויות הבלתי נגמרות ברחובות (כי איזה פאב ראוי לשמו מכניס תלמידי תיכון?), וכבר מחר צריך לקום מוקדם, להתלבש, לסדר את הילקוט, ולצאת לבית הספר.

  מדי פעם יוצא לי לחלום שאני חוזר לבית ספר. חלום שחוזר על עצמו לא מעט הוא כזה בו אני מגיע, ביום הראשון ללימודים, לבניין בית הספר (בדרך כלל זה שילוב מוזר של חטיבת הביניים והתיכון), וכמו בכל יום ראשון לשנה חדשה, צריך למצוא את כיתת הלימודים, הפיזית, החדשה. אף פעם לא הצלחתי להבין למה כל שנה צריך לעבור חדר, כשבתכל’ס הרבה יותר פשוט לעשות מחזורים של שלוש שנים ולתת לתלמידים להתרגל לסביבה שלהם. אבל מילא. אני מחפש את הכיתה, כאמור, ומסתבך. עולה לקומה אחת, ומישהו אומר לי שאני צריך לרדת שתיים. חוזר למטה, ואומרים לי שצריך לעבור מסדרון. אחרי המסדרון אני פוגש את השרת, שאומר לי שאני בכלל בבניין השני, בקומה העשירית, ממש מול השירותים. מגיע לשם, לא מוצא, אבל לפחות מנצל את ההזדמנות כדי ללכת לשירותים, ואיפהשהו בתוך כל זה אני מבין שאני בכלל לא במקום.

  זו הרגשה מוזרה כזאת. פתאום אני מבין שרגע, הרי כבר סיימתי צבא, אז לפי ההגיון בטוח שסיימתי בית ספר לפני. אני מבין את זה, וממשיך להסתובב במסדרונות הבלתי נגמרים, וכל הזמן מנסה להזכר, אם לא בית ספר, מה אני אמור לעשות עכשיו. באיזה שלב אני בחיים. לא משנה כמה שאני הולך ומסתובב, אני לא מצליח להזכר. וכבר יש צילצול, וכל מיני מורות זועפות שואלות אותי למה אני לא בכיתה, ואני לא יודע מה לענות להן. עד שאני מתעורר. וגם אז, כשאני מבין שאני בעצם במיטה, לוקח לי קצת זמן להתאפס על עצמי, להבין מה השיגרה הנוכחית, מה הספקתי לעשות מאז שעזבתי את בית הספר.

  כשחיכיתי לאוטובוס, שאיחר, לראשונה בקריירה שלו, באיזו רבע שעה, ניסיתי להזכר בכיתה א’. ליתר דיוק - ביום הראשון של כיתה א’. לא הצלחתי. מעבר לכך, אני אפילו לא מצליח לזכור איך קראו למחנכת שלי דאז. ורדה אולי? לא יודע. הכל מתבלבל. אני כן זוכר שביום השני עמית, מי שהיה אז החבר הכי טוב שלי, וגם במקרה היה שכן ממש קרוב, ממש דלת ליד דלת בחדר המדרגות (ואיפה שבחלום כלשהו התגוררה, משום מה, סבתא שלי), פגש אותי באותו חדר מדרגות. הוא היה לבוש בפיג’מה, והכריז שהוא לא בא לבית ספר. מבריז. שזה די נחמד, בתכלס, ומשהו שכולנו עשינו לא מעט פעמים, אבל לא יצא לי להכיר עוד אנשים שהתחילו כבר ביום השני ללימודים. מגניב.

  XXX

  מעבר חד: רחוב ז’בוטינסקי הוא רחוב די קסום, ולא בגלל נתיב התחבורה הציבורית, שהופך אותו לממש מהיר לאוטובוסים, אלא בגלל הגבול בין בני-ברק לרמת גן. יש משהו קסום בבני-ברק. כמו חלקים מסויימים בירושלים, נראה שהעיר הזאת לא בדיוק מצליחה להכנס לסינק עם ההווה. היא מלאה בחלודה וחלונות ראווה מיושנים, ומסעדות שמוכרות אוכל במחירים כאלה שאפילו האדם הקמצן ביותר בעולם היה מפחד להכניס לפה (נניח, שאוורמת “הסוד” שמוכרת מנה ב-17 שקל. אני מניח שהסוד במקרה הזה הוא מאיפה מגיע הבשר), והמון שלטי חוצות של משיחים ושל עשרת הדיברות וכאלה.

  נוסעים קצת, ופתאום, בלי אזהרה מוקדמת, רמת-גן. רבי קומות מטורפים, בורסה ליהלומים, מסעדות עם מחירים שמזכירים את האינפלציה, ומה לא. רק מה, גם אחרי הגבול הזה, יש כמה דקות של נסיעה בו גם רמת גן קצת מזכירה את שכנתה החרדית. כאילו גם היא צריכה טיפה זמן גיאוגרפי כדי להתאים את עצמה למציאות, לצאת מהקסם האווירתי של בני-ברק (ואני כותב את זה ברצינות לגמרי. האווירה בבני-ברק קסומה ומהפנטת) ולנסות להיות תל-אביב. לאותה תל-אביב, אגב, לא לוקחת אפילו שניה אחת כדי להפוך לעצמה. ברגע שנכנסים אי אפשר לטעות, והאווירה האורבנית המאוסה, של נתיבי תחבורה ראשיים בתוך רחובות, מדרכות צפופות, לחות בלתי נסבלת והמעצבן הזה ליד גשר הקריה שטוען שהבייגלה שלו הוא עולמי (מה זה אומר, בכלל?) ומשוויץ בכשהוא מסיים את הסחורה הוא הולך לים, משתלטת על כל המסביב, כאילו להגיד לרמת-גן, ‘לא משנה כמה תנסי, חביביתי, אין לך סיכוי’.

  XXX

  לא רק שאין לי יותר דברים בראש לכתוב עליהם, גם מזמן הסתיימה נסיעת האוטובוס הנ”ל. אני יושב פה כבר במשרד, במיזוג, אחרי כוס הקפה השנייה ואי אילו אייטמים שעלו לאוויר. עכשיו גם הפוסט הזה יעלה לאוויר. מעגל קסמים שכזה. או אולי לא. אני לא יודע.

  
• August 28, 2008
• 10:40

  איי

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  אחת לכמה חודשים זה קורה לי. אני מתעורר בשעת בוקר מוקדמת ממש, עדיין מטושטש מהשינה שנקטעה פתאום, והדבר היחיד שאני יודע זה שכואב לי. ואז, ככל שעוברות השניות, אני מבין שלא סתם כואב לי - אלא ממש כואב לי. זה עניין של שניות, בהן הכאב המוזר והלא ברור הזה, שבחוצפה שכזאת פשוט חדש לי לתוך החלום ושלף אותי לעירות, משתלט על כל חלק בתודעה. אז בדרך כלל מגיע החלק בו אני צורח, עדיין לא בטוח בעירנות, אולי, לכו תדעו, זה איזה חלום מוזר במיוחד. הצרחה מהדהדת בבית, שבדרך כלל ריק בשעות האלה. רק אז, משהו כמו עשר או עשרים שניות שמרגישים כמו הרבה הרבה יותר, אני מתחיל לנסות להבין מה קורה.

  וזה מה שקורה, בעצם. יש שריר אחד, ברגל. מכיוון שאין לי מושג קלוש באנטומיה, אני יכול רק להמר, משאריות של זכרון, שמדובר בשריר שבשוק (או שמא השוק הוא שריר? באמת שאין לי מושג). לפעמים, בלי שום אזהרה מוקדמת, השריר הזה מחליט להמתח. אין איזו תנועה מיוחדת שאני צריך לעשות כדי להגיע לזה. המתיחה הממש כואבת הזאת פשוט מתרחשת, כשבא לה. לפתור אותה זה עניין ממש פשוט. צריך רק לאגור מספיק כוחות נפשיים כדי להתגבר על הכאב ולהביא את הגוף למצב עמידה. אני מניח שהמשקל מפעיל לחץ על השריר ומחזיר אותו למצבו הטבעי, או משהו. לא יודע. זה מפסיק לכאוב, וזה מה שחשוב.

  אתמול, בפעם הראשונה בעצם, זה קרה לי בזמן שהייתי ער. גיליתי כמה דברים מעניינים. הראשון - גם כשזה קורה בעירנות מוחלטת, השוק הפתאומי הזה, גל הכאב, גורם לגוף ולראש להתבלבל ולא כל כך להבין מה לעשות. זו הרי צריכה להפוך לרוטינה די קבועה: השריר הזה נמתח, אני חורק שיניים, קם, נעמד והופ - עובר. אבל לא. הגוף זוכר את הכאב וגם הראש אומר שפעם כבר הרגשתי אותו, אבל משום מה כל הידע על איך להפטר ממנו נעלם כלא היה, ורק ההרגשה המוזרה הזאת, כשכל התודעה נשטפת בכאב הרגעי, מוחקת את כל שאר המחשבות בראש.

  הפעם לא צרחתי, לפחות. אולי כי לא רציתי להבהיל את נעמה, ואולי כי בזמן עירנות, דרך ההתמודדות שלי עם כאב היא בדרך כלל מילמול של כל מיני מילים לא קשורות, ושילובן הבלתי קשור עם המילה “מגניב”. הכאב עבר, השאיר את מקומו להרגשה מוזרה בשריר, שגורמת לי לצלוע (אבל ממש בקטנה). נחמד.

  האם זה רק אני, שנתקל בכאבים לא מוסברים מדי פעם? הרי בסך הכל אני בחור, יחסית, בריא. מדי פעם התקפי אלרגיה, פעם בשנתיים יש כמה ימים של שפעת וכף רגל שטוחה אומנם לא יתנו לי את תואר “האיש הבריא בעולם”, אבל בסופו של דבר מצבי בסדר, יהיו שאפילו ירחיקו לכת ויגידו בסדר גמור. או שלא? או שרק אותי תוקפים לפעמים הכאבים המחרידים האלה, שלא כל כך ברור למה הם טובים ומה גרם להם לקפוץ לביקור, אבל הם חזקים מספיק כדי להעיר משינה ולגרום לצרחות מחרישות אוזניים?

  עזרו לי להרגיש נורמאלי. בבקשה.

  
• August 27, 2008
• 8:54

  מדינת משטרה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  העייפות של הבוקר, שתוקפת אותי בדרך כלל כשאני ממתין לאוטובוס ושואל את עצמי בלב מה אני עושה כאן, בשעה כזאת, ער ועומד במקום ישן מתחת לשמיכה, מתעלת את המחשבות שלי לכל מיני כיוונים מעניינים.

  הבחור עם הזיפים והאוזניות השחורות הגיע לתחנה כמה דקות אחריי. יש לי מקום קבוע כשאני מחכה לקו 504, שאומר הישענות על עמוד תאורה שצמוד לדופן החיצוני של תחנת האוטובוס. אומנם זה לא בישיבה, אבל התחנה עצמה עושה על כל המקום הזה צל, שמאוד הכרחי בסוף אוגוסט, ולא מגיע, למרבה האירוניה, לספסלים שבתוך התחנה עצמה. עמדתי שם, נשענתי על העמוד, ניסיתי להזכר למה אני ער, כשאותו בחור עם זיפים הגיע מעבר לפינת הרחוב, עם סיגריה ביד.

  כמובן הוא נעמד ישר לידי, וחסם את מנת אוויר הבוקר שלי בקיר של עשן. נו. קורה. אני כבר רגיל, והעייפות רמזה לי שהרבה יותר טוב להשאר ולספוג קצת עשן מאשר להפעיל את הרגליים ולהוציא אנרגיה על מציאת מקום אחר ומוצלל לחכות בו. גם ככה האוטובוס כאן עוד שתי דקות. שטויות.

  בזמן שהוא עישן עליי, נזכרתי במשהו שאפפרת אמרה, לפני הרבה שנים. ישבנו בדיזינגוף סנטר עם כל מיני אנשים שלא ממש חיבבנו. אחת מהן, בחורה מעצבנת במיוחד, הייתה מאלו שאהבו להשוויץ ביכולות העישון שלהן. “אין, אני מכורה, שלושים קופסאות ליום, אחרת אני לא מתפקדת”. והיא אכן הורידה קופסאות בקצב מטורף. סיגריה אחרי סיגריה אחרי סיגריה. אוויר נקי? עזבו, יש ניקוטין. רק מה, בתור מעשנת בעצמה, אפפרת שמה לב שהבחורה הזאת לא הייתה מכורה ולא נעליים. מכורה לפוזה, אולי. אחרי הסיגריה השישית בעשר דקות שהיא סיימה, אפפ לקחה אותי לצד וביקשה ממני לשים לב לעובדה שהבחורה הנ”ל בקושי מעשנת. היא פשוט מחזיקה את הסיגריה הבוערת ביד, נותנת לעשן להסתלסל למעלה, אבל מספר הפעמים שהיא ממש שואפת אותו קרוב לאפס.

  ככה בדיוק הבחור עם הזיפים עישן. רוב הזמן הסיגריה הייתה מונחת ביד שלו. פעם בחצי דקה הוא לקח איזו חצי שאכטה, ובסופו של דבר, כשהסיגריה עוד הייתה חצי שלמה, פשוט זרק אותה באלגנטיות וקוליות אין קץ על המדרכה.

  פתאום חשבתי כמה נחמד אם הייתה לנו כאן מדינת משטרה אמיתית. אם פתאום, משום מקום, היה מגיח שוטר מבין השיחים, מבקש בנימוס מהבחור להוריד את האוזניות השחורות שלו, להציג תעודות ולתת לו קנס כל ליכלוך. כן כן. הרי יש קנסות כאלה. הבחור הזה אפילו לא טרח לכבות את הבדל שזרק, שלא לדבר על ללכת את החמישה מטרים שהפרידו בינו לבין הפח-מאפרה הקרוב. קנס. קנס על הזילזול בסביבה (ויש לציין שעיריית רעננה עושה עבודה משובחת - הרחוב היה פשוט מצוחצח, ובדל הסיגריה היה פיסת הלכלוך היחידה בכל שדה הראייה שלי). קנס על הליכלוך ועם הזיהום. על זה שחלאס, יש סטנדרטים, סביבתיים וחברתיים, שפשוט הולכים ונעלמים. אם כשאני הייתי קטן ההורים שלי היו נוזפים בי אם הייתי רק חושב על להשליך עטיפה של ארטיק על הריצפה, הרי שהיום לאף אחד לא באמת איכפת.

  ואם כבר אז כבר. גם לראות קנסות לנהגים עבריינים, אבל לא כאלה שקל לתפוס (סטייל “עצרת סנטימטר אחרי קו העצירה, קבל קנס”), יהיה נחמד. זה אפילו לא קשה. אם משטרת התנועה תצא לסיורים אמיתיים, בתנועה, בכבישים, ולא במנקודות מארב נוחות, היא הרי תתפוס את הנהגים הנ”ל, שחותכים ונוסעים בנתיב הנגדי ולא נותנים זכות קדימה ומה לא, בקלות.

  ומכאן אני יכול לפתוח רשימת קיטורים שלמה! על הבוקר! יאי! למשל, הייתי שמח שהיה עונש מוות על כאלה שהולכים לקופת האקספרס עם עגלת קניות מלאה, או אנשים שמנים ומעצבנים שעוקפים אותך בתור לדואר כי “אני כאן רק לאסוף חבילה” (אה, פשוט כי אני פה בשביל להתחתן, באמת לא כדאי שסתם אעכב אותך), או סתם לכל מיני מנכ”לים ובוסים שהחליטו שיום העבודה צריך להתחיל בתשע בבוקר במקום, נניח, בשתיים בצהריים.

  יאללה. בואו נעשה מהפכה. ואם לא מהפכה, אז לפחות עוד כמה שעות שינה כל בוקר, כדי שכל המחשבות המוזרות והקצת פאשיסטיות האלה ירגעו קצת. בבקשה?

  
• August 26, 2008
• 16:54

  בואו נעשה עסק,

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  על כל מייל בתפוצת נאט”ו שאני מקבל יותר מפעם אחת ממכרים (דהיינו, מישהו שאני מכיר אישית, אבל עדיין חושב שזה לגיטימי להפציץ את התיבה שלי באותו מידע מליונתלאפים פעמים), שמזמין אותי לכל מיני אירועים פרטיים, או מעביר לי בפרוורד כל מיני שטויות, או עושה כל דבר שפולש לי לתיבת הדואר באופן מעצבן מאוד ולא אישי בכלל - אני נכנס לאתר שאני יודע שמקושר לספאמרים, ומכניס לשם את כתובת הדואל של מי ששלח לי את אותם מיילים אומללים. הבנת את זה, עומר?

  מי איתי?

  
• August 24, 2008
• 20:29

  רק רדיו חזק

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  הפוסט הזה הולך לכלול שני וידויים מרגשים. הראשון הוא שאני, בסך הכל, כמעט לא שומע רדיו. בתכל’ס לפעמים נדמה שאני דווקא צרכן די אידיאלי לגלי האתר. הרי אני אוהב מוזיקה, מאוד אפילו. אני הולך ללא מעט הופעות, מכיר לא מעט אנשים שגם הם, כמוני, חובבי מוזיקה, ומתעניין באופן כללי בכל מה שקורה בסצנה המוזיקלית.

  אבל רדיו? לא, תודה. פעם בדי הרבה זמן, אם אני במקרה באוטו בשעה הנכונה, אני נותן את הכבוד הראוי ל”רוק בישראל” ברשת ג’, אבל יהיו כאלה שיגידו שאני לא ממש אובייקטיבי. מדי פעם גם יוצא לי ליפול על תוכנית מעניינת ב-102, אבל אלו מורכבות בעיקר מדיבורים. מוזיקה ברדיו? לא. תודה.

  אני, הרי, איש של הרגלים ושל חוסר סבלנות. אוסף הדיסק שלי מוזער מזמן אל תוך האייפוד, שמלווה אותי כמעט לכל מקום אליו אני הולך. גם את האוסף צמצמתי לאחרונה לרשימת השמעה חכמה הכוללת את השירים שאני אוהב במיוחד, והם בעיקר אלה שרצים אצלי, ב-suffle, בנגן. מסכן השיר שאני לא כל כך אוהב שיתגלגל לו במקרה לאוזניים שלי. זמני קצר, סבלנותי לא קיימת, וכפתור ה-Next תמיד זמין. רק מה, ברדיו אין כפתור Next, וגם הסיכוי שאני אפול על שיר שאני לא אוהב גדול בהרבה משכזה יופיע לי פתאום באייפוד.

  אז לא. רדיו זה לא בשבילי. לנסיעות ארוכות (וגם קצרות, בעצם), אני מכין תמיד כמה דיסקים מגוונים בשביל להעביר את הזמן. במשרדי העבר, בהם השותפים התענגו על זוועות רדיופוניות כדוגמת “מנהרת הזמן” הנוראית, תמיד היו לי אוזניות בהישג יד. אחד הדברים שהכי שנאתי בצבא הייתה הכפייה לגלגל”צ, שכן שם, בגלל איזו פקודת מטכ”ל מטופשת, אסור לחיילים במדים להיות עם אוזניות, ואף אחד במדור לא הסכים לסבול את המוזיקה המוזרה שלי. מה מוזר בפליימינג ליפס רק אלוהים יודע.

  זה היה, בעצם, הווידוי הראשון. השני, שיגיע ממש עוד מעט, מתייחס לכל מיני ידיעות שפורסמו בעיתונים שבוע שעבר לגבי פלייליסט ברשת ג’. התחנה עבדה בשנים האחרונות בשיטת פליליסט, אך לאחרונה, לאחר עשרות כתבות וטענות וצעקות מצד יותר מדי גורמים, החליטה לבטל את השיטה. שמחה והמולה! רק מה, אז גילו שגם בלי השיטה רשת ג’ נוקטים בסוג של הוראות לעורכים, רק שהפעם במקום שאת ההוראות הנ”ל תכתיב וועדת פלייליסט, הן מוכתבות מהשירים המדורגים גבוה במצעד השבועי של התחנה. אבוי.

  והנה הוא הווידוי: אני לא חושב שיש רע בשיטת הפלייליסט. להיפך.

  בשביל להבין את הדעה הזאת צריך קודם להבין מה שיטת הפלייליסט אומרת. העניין הוא למעשה הכתבת קו מוזיקלי על-ידי הנהלת התחנה, שמחייב את עורכיה. זה נעשה על ידי הרכבת רשימת שירים. הרשימה מחולקת לכל מיני קטגוריות. למשל, עורך מוזיקלי יכול להיות מונחה לשבץ לפחות שיר אחד מתוך שירים שמוגדרים כ”להיטים השבוע”, שני שירים שמוגדרים כ”שירים רגועים”, “שיר מזרחי” ועוד כמה שירים כראות עיניו.

  מהרעיון הכללי הזה, היישום עצמו נתון בידי מנהלי בתחנה. גלגל”צ, למשל, ידועים בכך שהם מנהיגים פלייליסט מאוד מצומצם ולא באמת נותנים לעורכים המוזיקלים, רובם צעירים שעדיין לא הספיקו ללמוד את המקצוע, בחירה אמיתית במה שהם יכולים להשמיע למאזינים. אפשר בקלות לזהות תחנות כאלה, עם פלייליסט מצומצם - הן כל הזמן משמיעות בדיוק, אבל בדיוק, את אותם שירים.

  הפלייליסט ב-ג’, למיטב ידיעתי, היה הרבה יותר רגוע: הייתה מחויבות מסיימת להשמיע הרבה פעמים את “שיר השבוע” שנבחר בישיבת הפלייליסט, אבל מעבר לזה לעורכים הייתה זכות בחירה יחסית רחבה של שירים, למיטב זכרוני ניתנה להם האפשרות להשמיע שירים שכלל לא עברו את “ישיבת הפלייליסט” שמחליטה האם גורל שיר הוא לאותה רשימה או מחוץ לה, בתדירות נמוכה.

  באופן כללי, במידה ומיישמים את שיטת הפלייליסט בצורה טובה וחכמה, מדובר בכלי רלוונטי ואפילו די הכרחי למנהלי תחנות הרדיו, וזאת כדי לשמור על קו מוזיקלי אופייני. נכון, יש לשיטה חסרונות, כמו החשש שהפלייליסט יהפוך את התחנה ללעוסה ומחזורית, או ששישים טובים “יפוספסו” ולא יושמעו אף פעם. זה נכון, וזה קורה, אבל לא בלתי סביר להניח ששירים היו מפוספסים גם בשיטות עריכה פתוחות יותר.

  זכותם של מנהלי התחנות לרצות שלתחנה שלהם יהיה קו עריכתי-אומנותי כראות עיניהם. בדיוק כמו שלעורך ראשי של אתר תוכן, למשל, יש אמירה ברורה לגבי אופי התכנים שיפורסמו אצלו. השאלה היא, אם כך, מי אלה העומדים מאחוריי הרשימה. האם מדובר באנשי מקצוע, או שמא בבעלי אינטרסים? וכמה העורכים מוגבלים לשיטה? האם היא נהוגה לאורך כל שעות היום או רק ב”פריים טיים” של הרדיו? האם היא מכוונת קהל יעד, או מעורבבת ללא מחשבת תחילה?

  כמו ביותר מדי מקרים, מה שבאמת חשוב בתחנות הרדיו היא לא השיטה - אלא האנשים והרציונל שעומד מאחוריה.

  
• August 20, 2008
• 9:07

  זוגות זרים

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  עומס אחרי מחלף מורשה איפשר לקו 504 האלוהי לעצור ולהתעכב בסמוך לאוטובוסים אחרים. משועמם מהנסיעה, ומשום מה לא עייף בכלל, הסתקרנתי והצצתי לחלונות של האוטובוסים השכנים, שהיו, כך נראה, הרבה יותר עמוסים מהקו המרווח והנחמד שלי (כל השורה האחרונה בשליטתי! מוואהאהאה), ודרשו מהנוסעים להסתדר ולשבת, זרים מוחלטים, בזוגות הצפופים של כסאות האוטובוסים.

  התופעה הזאת תמיד הייתה קצת מעניינת לי. תמיד כשאני עולה על אוטובוס עמוס בו אני צריך להתיישב ליד מישהו, אני עושה מהר בראש חישובים מהירים, שכוללים, חוץ מכיוון הסינוור של השמש, גם על יד מי כדאי לשבת. לזה יש אוזניות רועשות מדי, הזקנה הזאת מריחה כמו בית מרקחת, הבחור עם השיער הקצוץ נראה קצת לוקה בנפשו וכדומה. החוק הבלתי כתוב אך המנוסח להפליא שלי הוא לנסות למצוא מישהו או מישהי שנראים קרובים לי בגיל, ואוחזים במבט של “מה לכל הרוחות אני עושה באוטובוס”. הסיכוי שהאנשים האלה יטרידו אותי הוא, מנסיון, אפסי עד לא קיים.

  יש עוד חוקים כאלה, לא כתובים, וההצצה הקצרה בחלון האוטובוסים האחרים חשף שלא רק אני מקיים אותם. אסור, למשל, להיישיר מבט במי שיושב לידך. זה בוטה מדי, ואפילו קצת מקריפ. אם מי שיושב לידך מוציא משהו מעניין, נניח ספר, או לפטופ, מותר להסתכל, אבל רק בפזילה, ובזהירות, שלא ישים לב. מי כמוני יודע שאנשים שמדביקים את העיניים שלהם למסך הלפטופ שלי כשאני, למשל, כותב פוסטים בזמן נסיעה, יכולים להוציא אותי מדעתי. אוקיי, מחשב, אוטובוס, זה מגניב, ואני יכול להבין ולהעריך מבט ראשוני, אבל בחייאת, להתמקד במסך כאילו זה היה מסך-אישי קטן במטוס? לא עניינכם. תתרחקו.

  אנשים שיושבים ליד אנשים זרים באוטובוס תמיד יקנאו בזוגות המכרים שעלו ביחד, או יותר גרוע, נפגשו במקרה במהלך הנסיעה. אלה ידברו ויצחקו ויעבירו את הנסיעה בכיף, ומעבר לכך שזה קצת מפריע לשקט הנחמד שחלק מנסיעות האוטובוס עלולות לספק, זה גם מעורר מחשבות של בדידות, של ‘אוף, למה לי אין עם מי לחלוק איתו את הנסיעה’.

  יש גם את אלה שמתיישבים קרוב לנהג ומנהלים דווקא איתו שיחות נפש. את אלה אף פעם לא הבנתי. האם הם מכירים אותו? או שסתם הגיעו למסקנה שאם זה מבלה את כל יומו בנסיעות חדגוניות במסלולים קבועים, הוא וודאי ישמח לחבר, אפילו זמני, איתו יוכל לנהל שיחה קולחת? אני לא יודע. זה תמיד נראה לי משונה, ואף פעם לא מצאתי צורך מיוחד להתחיל להכיר את הנהג שלי (בדיוק כמו שאף פעם לא הבנתי את כל ז’אנר פלירטוט עם מלצריות בפאבים). הוא ינהג, אני אשב בפינה שלי וארד בתחנה. הקשר שלנו מקצועי בלבד, תודה. לא צריך להכניס הכירות אישית לעניין.

  אבל אולי, בעצם, זה רק אני? אולי זו הביישנות, או שנאת האדם הבינונית פלוס מינוס, או העייפות? אולי בעצם יש עולם שלם בחוץ, בו אנשים מכירים ומדברים וצוחקים באוטובוסים?

  לפני די הרבה זמן נועה שאלה אותי איך אני מתנהג כשזרים מתחילים לדבר איתי באוטובוס. עניתי לה שאני בדרך כלל עונה להם מה השעה, או איפה זה יד לבנים, ובזה הקשר נפסק. היא אמרה שדווקא איתה מתחילים לדבר לא מעט, ושהיא כל הזמן לא יודעת איך להגיב. כמובן שהעובדה שנועה היא בחורה נותנת לה יתרון מיידי בעניין הזה (אני זוכר שראיתי פעם איזה בחור ניגש, בלי בושה, לבחורה אקראית באוטובוס ופשוט ביקש את מספר הטלפון שלה. בלי הקדמות, בלי הצגות, בלי כלום. היא סירבה, הוא אמר בסדר וחזר לשבת. היה מרנין, במיוחד הקטע שהיא סירבה). אבל זה באמת גרם לי לחשוב. איך אני אגיב?

  מהיכרות עם עצמי - סביר להניח שאגביר את הווליום באייפוד ואעשה את עצמי כאילו לא שמעתי.

  
• August 18, 2008
• 8:36

  עם כל הנמלים שיש צריך לקנות תכשיר

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  “אתה יודע, למרות מה שכולם חושבים, נמלים זו החיה שאוכלת, כקולקטיב, הכי הרבה בשר בטבע. לא אריות, לא בני-אדם. נמלים”. היא אמרה כשישבנו במטבח, שתינו כוס קפה, ובהינו בנחיל הנמלים שטיילו בנחת על השיש שמולנו, מחפשות פירורים שיוכלו לחמוד לעצמן ולהחזיר לקן, שנמצא איפהשהו בתוך סבך הצנרת שיש לנו מתחת לכיור במטבח. הייתי צריך לענות לה שאולי זה נכון, אבל היי, סביר להניח שמדובר גם בחיה שאוכלת, כקולקטיב, הכי הרבה קקי (מה יש לי עם קקי בפוסטים האחרונים, מה?) בכל חיק הטבע, ככה שאי אפשר לקחת אותה כדוגמה לשום דבר, אבל לא אמרתי את זה. גם כי זה לא עלה לי בראש באותו רגע, אבל יותר חשוב, פשוט כי היא לא אחת שכדאי להתחיל להתווכח איתה בכל הנוע לעובדות חסרות משמעות.

  אחת לכמה שנים זה קורה. קן נמלים אקראי מגיע לדירה שלנו, מחליט שהשכנים נאים בעיניו, ומתנחל לו באותה צנרת סבוכה. קשה לפספס אותן. אומנם מדובר בנמלים מהסוג הקטן מאוד, אלה שנראות כמו נקודות קטנות כשמסתכלים עליהן מלמעלה, אבל הכמות שלהן מטורפת. כל יום, כל שעה, כמו במסדר צבאי מוקפד, הן מגדירות מטרה (למשל, השיש), ויוצאות בטור אחד מופתי כדי ללקט מזון. זה די מהפנט, בעצם.

  לפני כמה ימים אמא שלי מצאה אותן במגירת הלחם. יש לנו כזאת. הן ניצלו את העובדה שמישהו לא אטם טוב את השקית בה נחה החלה, ופוררו אותה לגמרי. אמא שלי זרקה את מעט הפירורים שהיצורים הקטנים השאירו, ומיהרה לעטוף ולאטום את שאר המצרכים שנשארו שם. איך הנמלים האלו ידעו על מגירת הלחם, רק אלוהים, ואולי המלכה שלהן, יודעים.

  אני, בדרך כלל, חי בשלום עם אותן פולשות קטנות. הן אפילו די חסכוניות, בעצם, מסתערות על פירורים וחוסכות את המאמץ הכרוך בהעברת סמרטוט או טיאטוא. אז נכון, יש משהו קצת מטריד בכל העניין הזה של נמלים במטבח, אבל נו, גם ככה כל מה שאני אוכל עובר את מסלול המקרר-מיקרו, והנמלים, שיודעות מה טוב להן, לא מעזות להתקרב למקומות האלה.

  השלב בו בדרך כלל קורה המהפך הוא הזמן בו הנמלים מחליטות להיות קצת יותר אסרטיביות, ולצאת מגבולות המטבח. הו אז הן מגלות, די מהר, את אחד ממקורות המזון הזמינים והבלתי נדלים שיש לנו בבית: צלחת האוכל וצלוחית המים של פיץ’. החתולה הלבנה שלי חובבת אוכל יבש, שהנמלים מפוררות בקלות כדי לקחת בחזרה הביתה. באותה הזמדנות, לא מעט מהן מחליטות שבגלל שממש חם בקיץ אפשר להפוך את קערת המים לבריכת שחיה מאולתרת. נכון, טבילה בבריכה זו התאבדות וודאית בשביל החבר’הלך הקטנות, אבל זה אף פעם לא מנע מהן להשתכשך במים בהנאה.

  ואז פיץ’ הופעת לייצור הכי מסכן בעולם. כמו כל חתול, בצעירותה הגברת הייתה ציידת מדופלמת, שרדפה אחרי ג’וקים והביאה לי בגאווה פגרים של זבובים לחדר. היום, במרומי גיל 18, היא עומדת חסרת אונים מול הנחיל האכזרי שפולש לה בצלחת. לפעמים היא אומרת להם מיאו, מקווה שזה ירחיק אותן .כשזה לא עובד היא פשוט חוזרת לחדר שלי בהכנעה, רעבה ומובסת, ונכנסת לדכאון קצר של כמה דקות, עד שכל העניין נשכח מזכרונה הלא כל כך מבריק, והיא מנסה ללכת שוב לאכול. וחוזר חלילה, עד שאני נחלץ לעזרתה, מנקה את הצלחת, מחליף את המים, ועומד על המשמר עד שהיא מסיימת לאכול, שהנמלים הקטנות לא יעזו לחשוב על לחזור לשם, פן ימצאו את גורלן האכזר בצורת נעל גדולה שנוחתת עליהן בעוצמה.

  זה גם בערך הזמן בו פלישת הנמלים מסתיימת. כל עוד הן מתעסקות עם אנשים בגודל שלהן, הווה אומר, בני אדם, אני עוד סלחן. אבל ברגע שהן מנסות לפגוע בפיץ’, אני מוציא מהארון את כלי הנשק הכבדים, בדמות תרסיסים שונים ומשונים. ספריי אחד לפה, ספריי אחד לשם, ושמירה על קנאות מטורפת בכל הקשור לנקיון המטבח במשך מספר ימים, ואין שום זכר לאורחות הלא קרואות האלה. חבל. עכשיו צריך לחזור לטאטא אחרי האוכל.

  
• August 17, 2008
• 17:22

  Deep down below

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  הגעתי אתמול לבארבי בתחושה מוזרה. היא הייתה מורכבת מאיזה 90 אחוזים של עייפות, ועוד עשרה אחוזים של מצב רוח לא משהו. בתכל’ס לא כל כך היה לי כח להופעה, בעצם. בשעה מהרגע בו נכנסנו למועדון המעושן עד שפורטיס והלהקה עלו לבמה התלבטתי ביני לבין עצמי כמה יכעסו שלושת החבר’ה שתפסו איתי טרמפ אם אני פשוט אחזור הביתה ואשאיר אותם לגורלם במועדון, בלי דרך בטוחה לחזור הביתה.

  כמובן שלא עשיתי את זה. גם בגלל שאני בן אדם טוב, ובעיקר בגלל שלפני ההופעה נתתי ליעל, שירדה מהאוטו לפני שמצאנו חניה כדי לקנות את הכרטיסים, שטר של 200, ותארתי לעצמי שאם אני לא אקח אותה הביתה היא לא תחזיר לי את העודף. ההופעה התחילה ב-23:00, המוזיקה נכנסה פנימה, עשתה לי טיול קטן בין האוזניים, מדי פעם גרמה לי להזיז איזו רגל לפי הקצב, או למלמל עם הקהל “אז כדאי שתדעי” אחד או שניים, אבל נו, זה לא היה זה. הופעות ללא מצב רוח זה מבאס. זה נותן הרגשה כזאת של רוח רפאים שנאחזת ברגשות אנושיים שנשכחו. פעם, הרי, היה לי כיף ממש בהופעה כזאת. מה קרה הפעם?

  ואז הגיעה נקודת המפנה. כמה אקורדים שלא זוהו מההופעות הקודמות, מבטים מבולבלים של “איזה שיר זה, בעצם?”, ואז Inner Station. אומנם שמעתי את השיר הנפלא הזה ממש לא מזמן, בהופעות של מינימל, אבל עדיין. פתאום החידוש המפתיע בסט ליסט הצליח לגרש את תחושות הניכור, להעיף את כל העייפות מעבר לחלון ולקבור את תחושת הנאחס חסרת ההצדקה מתחת לאדמה. פתאום הייתי כאחד הקהל, צעקתי “Deep Down Below!” ביחד עם עידו אגמון וגיל סמטנה, וניסיתי לדמיין את מלכה שפיגל תורמת את קולה הנהדר לפזמון.

  משם זה רק השתפר. אירוח קצת מוזר של שלומי שבן, שלא כל כך התאים לאנרגיות של ההופעה אך, לעומת זאת, הביא איתו את “איפה הסוסים”, היה מגניב. גם אלי דג’יברי, חמוש בסקסופון ומכנסי עור אדומים, עלה לבמה, ועזר להפריח חיים בביצוע הג’אז הקצת מאוס, לטעמתי, של נעליים. דבש בהדרן. גם חימושניגיגי. ואפילו עשרות הפרחות שעלו לא במה לא הצליחו להרוס את אין קיץ לילדות.

  מה שמעניין אותי זה איך הכל התהפך בזכות שיר אחד. באופן כללי, ברוב ההופעות שאני הולך אליהן יש את השירים האלה, הנהדרים ממש, שעושים פתאום את כל ההגעה להופעה לשווה במיוחד. ‘אפור’ ו’קרול’ במאור כהן ופיטר רוט באמצע השבוע שעבר, ‘פרפר’ במוניקה סקס, ‘נאמנות ותשוקה’ בהופעות הנהדרות של אביב גדג’ (ששוב נעלם. אוף איתו), ‘מיהו המילל ברוח’ ומבול ברונה קינן.

  אני חושב שפעם צריך לארגן סופר-הופעה כזאת, שתהיה מורכבת רק מהשירים הממש שווים האלה. שיר מפוצץ אחרי שיר מפוצץ אחרי שיר מפוצץ. בלי נפילות מתח. בלי המכות אפורות והלחיות נכונים והאני צריך אותכים. רק רגעים מוזיקלים טהורים. זה יהיה מגניב, ובטח יוכל להעביר לי את העייפות המעיקה הזאת שנפלה עליי לקראת השבוע החדש.

  
• August 15, 2008
• 19:37

  פתיחה

   » ‎ בלוג זה לחלשים

  המטרה הראשונית שלי הייתה לנצל את העובדה שיום שישי הגיע, כדי לאפשר לעצמי 12 שעות שינה רצופות. זה לא הלך. הצלחתי רק 11. כפיצוי, מצאתי את עצמי חוזר למיטה בצהריים וגומע עוד שלוש שעות, ככה סתם, כי אפשר. ואז התעוררתי עם כאב ראש. זה לא קורה לי הרבה, במיוחד לא בעוצמה הזאת. אבל הפעם כן. מיגרנה כזאת, שכואב להזיז את הראש, או להסתכל לאור, או לשמוע צלילים. שכבתי על הגב וחיכיתי שזה יגמר, או שאני אעלם, או שיקרה משהו מעניין, אבל שום דבר לא השתנה. אז קמתי באיטיות, זזתי איכשהו מספיק כדי להגיע לאדווילים שבמטבח, לקחתי אחד, וחזרתי למיטה. אחרי שעה בערך זה איכשהו עבר, השאיר רק שאריות קטנות של כאב עמום מאחוריי העין. מוזר.

  בכל מקרה, כאב הראש הזה מוכיח, בעצם, למה אני כל כך אוהב לכתוב בבלוג. כרגע, הבלוג הוא המקום היחיד שמאפשר לי לכתוב פסקאות פתיחה כאוות נפשי, בלי להתחשב בכלום. הן אפילו לא צריכות להיות קשורות לנושא הפוסט! אפשר לזרוק מה שיש לי בראש, או סתם אנקדוטה משעשעת שרציתי לכתוב אבל לא הייתה לא מסגרת מתאימה לנצל אותה, או להתחיל מ”אמצע הסיפור” שהפוסט אמור לספר. מה שבא לי, אפשרי. זה נהדר.

  בכתיבה לטמקא זה לא ככה. שם צריך לזכור שפיסקת הפתיחה צריכה להיות אינפורמטיבית מאוד. הקוראים רוצים לדעת על מה האייטם, בדייקנות רבה, כדי שהם יחליטו אם הם רוצים לקרוא אותו או לא. אז יש את שאלות ה-מ’, ויש את מי דיווח, וכאלה. אין שום מרווח רשימה. כותבים מה קרה, מתי, למה. קצת משעמם, ולפעמים מעצבן ממש - במיוחד שבתכל’ס צריך לנסח את אותו מידע פעמיים: פעם אחת בשביל הפיסקה הראשונה ופעם שנייה בשביל כותרת המשנה. המם.

  בכתיבה, אמם, נקרא לה יצירתית (כי ספרותית זה פשוט פלצני מדי), הסיפור שונה. אומנם שם יש קצת מרחב נשימה, אבל צריך להיות הרבה יותר זהירים מבכל מקום אחר. הפיסקה הראשונה בכל סיפור בכלל, והמשפט הראשון בפרט, הם החלקים הכי חשובים בו. הם צריכים להיות כאלה שימשכו מיד את הקורא פנימה, יתנו לו בדיוק את מינון המידע המדויק שיגרום לו לרצות להתעמק ולהבין על מה מדברים. סיפורים צריכים להתחיל בפואנטות, או ציטוטים מעניינים, או סתם משפטים מבריקים. כשמצליחים למצוא התחלה טובה לסיפור, זו הרגשה נהדרת. יש ימים ושבועות שלמים שאני מסתובב עם משפט מנצח שאני ממש ממש אוהב, אבל לא מצליח למצוא סיפור שיוכל להמשיך לו. יש גם את ההיפך, התסכול הגדול - רעיון טוב לסיפור, בלי שום מושג איך להתחיל אותו. לא מעט עלילות שהסתובבו לי הראש לגמרי נקברו בעקבות המחלה, ואני לא רוצה לחשוב כמה סיפורים של סופרים טובים באמת לא מצאו דרכם לנייר בעקבותיה.

  אבל בבלוג? בבלוג מותר הכל. אולי לא לכולם, כמובן, אני די בטוח שיש לא מעט כותבים שמתייחסים לכתיבה בלוגאית כעיתונאית / יצירתית לחלוטין, ומחילים עליה את החוקים הנ”ל, אבל לא אני. הבלוג כאן בשבילי, הרבה יותר ממה שהוא בשבילו. לשמחתי הוא כבר הצליח לצבור, משום מה, את הכמה אחדות / עשרות של קוראים קבועים, שעוקבים אחרי מה שמתרחש כאן וכנראה יקראו את רוב מה שאני כותב (וגם אם לא, אין לי באמת דרך לדעת), ושגם אם יכנעו באמצע פוסט, או יחליטו מתישהו למחוק את עצמם מעדכוני ה-RSS, יתנו לי ברוב המקרים את האמון לקחת אותם גם מעבר לפיסקה ראשונה, ויסכימו לצלוח, נניח, דיבורים נרחבים על קקי, או סתם מה שנראה כמו התחלה של פוסט על כאבי ראש, כדי להגיע להמשך.

  זה נחמד. זה מה שרציתי לכתוב. להתחיל במה שרוצים, בלי להתפשר בכל מיני עניינים פנימיים של מה מותר ומה אסור, מה צריך ומה לא. לפעמים בא לי לנסות זאת גם בפסקאות סיום, לכתוב פתאום קטע לא קשור, אבל זה, כך נראה, הרבה פחות מובן ונסלח.

  בכל מקרה, הנקניקיה החריפה באמת הייתה חריפה, וגם הרגילה הייתה בסדר, אבל כנראה לא הייתי צריך לקחת אותן מלכתחילה, כי לא באמת הייתי רעב, ואני גם לא כל כך אוהב חרדל.