בלוגים ששרון קוראת

Permalink for 'המלצה – "קיצור תולדות האנושות"'

0:24

המלצה – "קיצור תולדות האנושות"

20:26

יש רגע בשחיה שאתה לומד לצפות לו. זה הרגע שבו הגוף כבר חם, התנועות נעשות אוטומטיות, קצב הנשימה וההתקדמות נהיה אחיד, ופתאום אתה קולט שאתה יכול להמשיך ככה שעות. מי שעוסק בפעילות ספורטיבית אירובית מתמשכת, כמו ריצה או רכיבה או שחיה, בטוח מכיר את זה. הרגע שבו אתה מפסיק לחשוב על דברים אחרים או על כמה שקשה לך, ופשוט נמצא שם. במקום לחשוב על עבודה או על המטלות בבית והמינוס בבנק, אתה רואה בעיני רוחך את הזרועות שלך חותרות, מרגיש את הרגליים טוחנות את המים, ומתרכז בנשימות וביציאה חלקה מהקיר.

זה לא קורה בכל פעם. למעשה, רוב הזמן זה לא קורה לי. לפעמים הראש טרוד מדי, והשעה לא מספיק נכונה, ויש עוד יותר מדי שחיינים במסלול ששוחים בקצבים אחרים משלך, וצריך לשים לב אליהם. אבל לפעמים הכל מתחבר, והרגע מגיע.

זה קרה לי הבוקר.

ואחר כך חשבתי לעצמי, שגם מחוץ למים קורים רגעים כאלה, ושבעצם, בשבילם הבנאדם חי. לא, אני לא מדבר על הרגע שבו אתה עולה לפודיום ונותן נאום זכיה באוסקר או בנובל, אלה נדירים מדי, שלא לומר בלתי מושגים לכמעט כולנו. אני מדבר על רגעים קצת יותר יומיומיים. למשל הרגע שבו אתה משכיב את הילדים לישון ואומר להם כמה נהנית להיות איתם היום ביום כיף, רק אבא והם. או הרגע שבו משמיעים בדיוק את השיר הנכון ברדיו כשאתה לבד ברכב, ואתה סוגר חלונות, מגביר ולמשך כמה דקות, אתה נמצא שם. אולי זה הרגע, עשרים דקות לתוך המצגת שאתה מעביר ללקוח, שבו אתה שם לב שאתה אומר את הדברים הנכונים ומשתמש בדיוק במספיק הומור ומשדר את האנרגיה המתאימה והאינטראקציה בחדר מושלמת. ואולי זה הרגע שבו שתית בדיוק מספיק אלכוהול, ואתה עם החברים הנכונים בבאר הנכון עם המלצרית הנכונה, וברגע ההוא אתה נמצא שם, נוכח. או הרגע שבו אתה מנגן עם חבר טוב, ופתאום אתם שרים בטון הנכון והגיטרה מוציאה את הצלילים שרצית והמוזיקה היא פשוט המוזיקה הנכונה.

נו, רגעים כאלה. אתם מבינים אותי, נכון?

Permalink for 'זה מרגיש כמו אלימות. וקצת על אברי גלעד, האיש שאיבד את זה'

19:46

זה מרגיש כמו אלימות. וקצת על אברי גלעד, האיש שאיבד את זה

» ‎ אנקדוטות

מחשבה שעברה לי בראש אתמול: זה לא החשש שהמחאה החברתית של הקיץ האחרון התמוססה שמדכדך אותי. זו התובנה, לנוכח גל החקיקה הסקטוריאלי והפוליטי, ש”מישהו” מנסה לרמוס אותה בכוח במגף קלגסי וממוסמר. כי זה בהחלט מרגיש כמו אלימות.

חוק השתקה. חוק סגירת ברזי מימון לארגוני זכויות אדם. איומי סגירה של ערוץ מסחרי עם התחשבנות פוליטית ברקע. חוק (שבינתיים כנראה נמשך) שביקש להכפיף את חברת החשמל (!) לכהני דת. התקיפה של סמח”ט אפרים, איש ציבור ובטחון, והעובדה הסהרורית שאיש לא נעצר בתקרית ההיא. תקרית האוטובוס של טניה רוזנבליט, למרות הנסיון הדי-סהרורי לכשעצמו להשוות אותה לרוזה פארקס (תרדו מהעץ הזה, ליצנים). הפרדה בין המינים בטכניון, מעוז המדע והרציונליות. פסק הלכה של כהן דת שקובע שרופאים יהודים צריכים להתאמץ פחות כדי לטפל בגויים אם זו שבת. חוק להשתקת המואזינים.

שמים לב לקשר בין המלים? השתקה. סגירה. הדרה. אפליה.

זה מרגיש כמו אלימות.

***

הקטע הבא כבר איבד חלק מהרלוונטיות שלו, כי הוא קרה “רק” בשבוע שעבר. אצלנו זו הסטוריה עתיקה. אבל כבר השקעתי וכתבתי, אז יאללה, פאבליש.

בתחילת השבוע שעבר היה לי התענוג המפוקפק במיוחד להקשיב, באורח די חד פעמי, לתכנית הבוקר של אברי גלעד וג’קי לוי. קודם כל, התנצלותי לנהג שעמד לידי ברמזור על הפרצופים המוזרים, אני לא מופרע, פשוט הקאתי קצת בגרון וצרב לי. אברי גלעד פתח את התכנית בדיווח חלקי וחד-ממדי משהו על הסיבות לכך שבנק לאומי ביטל את קמפיין הנדבנות-תמורת-יח”צ שלו, המשיך בלעג מכוער נגד תנועת שלום עכשיו ויריב אופנהיימר שעומד בראשה, אליו הצטרף גם עמיתו לשידור חובש הלשון החלקלקה, וסיים במתקפה לעגנית על הבנק, שאמנם ראוי לכל גינוי אבל גם לברכה על ביטול הקמפיין, ובכל מקרה הגינוי לא קשור בשום צורה לשטויות שגלעד דיבר.

אברי גלעד אמר שם שבנק לאומי החליט להוריד את קמפיין העמותות שלו כי תנועת שלום עכשיו, שהתנגדה לכך ש’אם תרצו’ משתתפת בפרויקט, איימה על הבנק בקמפיין משלה שעודד את הציבור לסגור את חשבונותיו בבנק, והבנק התקפל. זהו כמובן ייצוג חלקי ומעוות של המציאות. חלקי, כי אברי גלעד שכח לציין את העובדה שאין עליה מחלוקת ש’אם תרצו’, תנועה פוליטית לעילא, משתתפת בקמפיין בניגוד לתקנון התחרות שקובע שעמותות פוליטיות לא יורשו לקחת בו חלק. ומעוות, כי על פי הדיווחים בתכניות החדשות הבוקר ברדיו שהקשבתי להן ממש לפני שנפלתי על תכנית ההבלים של גלעד ולוי, בנק לאומי הודיע שמספר עמותות פנו אליו וביקשו, לאור האווירה התקשורתית הבעייתית שעורר הקמפיין, להפסיקו מאחר שהוא יצר עבורם בעיות בפעילות. הנה הדברים מפי בלוג הבנק עצמו:

רצינו בטוב, אך תחת זאת מצאנו את עצמנו בלבה של ביקורת ציבורית, שפגעה גם בעמותות. מספר עמותות המשתתפות בפרויקט פנו אלינו באומרן כי האווירה שנוצרה סביב הפרויקט מעיבה עליהן, ואף מזיקה להן.

כל זה לא הפריע לגלעד ולבן-שיחו להפנות חיצי לעג לתנועת שלום עכשיו ולבנק לאומי. בין היתר אמר שם הפייטן לוי שגם אם כל התנועה תסגור את חשבונותיה בבנק לאומי, בכמה מדובר, שמונה חשבונות, גיחי גיחי, איזה שנון. וגלעד תקף את יריב אופנהיימר, ראש התנועה, בטענה שזה צבוע מצדו מצד אחד להילחם בחקיקה חד-צדדית פוליטית ומצד שני לאיים בחרם על רקע פוליטי. אני מקווה שאני לא צריך להסביר כמה מעוותת האמירה הזאת, ומה ההבדל בין חוק לבין התארגנות ציבורית, שלא לדבר על כך ש’שלום עכשיו’ הזדעקה בצדק. נדמה לי שהיו ימים שבהם גם לאברי גלעד לא היה צריך להסביר, אבל איכשהו הימים ההם חלפו ואינם.

22:20

בנקאות היברידית

» ‎ אנקדוטות

בנק מזרחי טפחות טורח כבר למעלה משנה על גיוס לקוחות חדשים בסדרת פרסומות עם דביר (מעבירים את דביר). בתור אחד שעשה את המעבר לפני שנה למזרחי (ללא קשר לפרסומות יש לציין), אני יכול לומר שבאמת המעבר חלק וכמעט לא מורגש.

לאחרונה יצא הבנק בקמפיין המשבח את הבנקאות ההיברידית. כלקוח קיבלתי עלון מודפס מושקע ויפה, גם הסרטון נחמד ולא מזיק. אבל באמת הם חושבים שיוכלו לעבוד עלינו עם הזמינות המדומה שלהם? שלח מייל לבנקאי האישי והוא יחזיר לך תשובה כשיעבור על תיבת הדואר הנכנס. אני מתקשר לבנקאי האישי ומקבל מענה טלפוני מצוות הסניף מבנקאי שלא מכיר אותי אישית ומתעקש לקרוא לי בשמי הנוסף ולא יניב כמו כל אחד אחר שמכיר אותי (בניגוד למענה הטלפוני של בנקים אחרים לפי הפרסומת).

לא פירטתי את כל "היתרונות" הנוספים של הבנקאות ההיברידית כי חסרה תכונה אחת או פיתוח אחד שישים את מזרחי עם הבנקים האחרים בשורה אחת מבחינה טכנולוגית וייתר את כל הקמפיין המוזר הזה – אפליקציה לסמארטפונים. אותה תוכנה קטנה וחמודה שמותקנת בסלולרי ומאפשרת לי לבצע את כל אותן פעולות שהבנקאי ההיברידי ישמח לבצע עבורי.

אנו כבר בפתחה של 2012 לא 2008, אפליקציות יש כבר לכל הבנקים הגדולים. משום מה מזרחי מתעכב בנושא זה וחבל. הסבלנות האישית שלי עומדת לפקוע.

דביר, בדד זה מזרחי שלא שיחרר אפליקציה לסמארטפון ולא הלקוחות של הבנקים האחרים שמציעים את כל אותם שירותים ויותר בלי לקרוא להם "בנקאות היברידית".

Permalink for 'על מצוינות, ילדים וכישרון מול כישורים'

19:15

על מצוינות, ילדים וכישרון מול כישורים

» ‎ אנקדוטות

ביום חמישי בערב שודר הפרק הראשון של תכניתם המעולה של רונאל פישר ופרופ’ יורם יובל, איך להצליח בשישה שיעורים. באותו ערב, הגעתי לטלוויזיה במקרה, כמו תמיד. וככל שנקפו הדקות וצפיתי בסיפור הנגלל לפניי על בנות משפחת פולגר, כך הבנתי שאני רואה לנגד עיניי חזיון נדיר מעין כמוהו: תוכן מעורר השראה ומחשבה בערוץ מסחרי. למי שלא מכיר את הסיפור, יש לכם שתי אופציות: לצפות בתכנית, או לקרוא את הכתבה הנהדרת שרונן דורפן (כמובן) כתב על המשפחה המופלאה הזאת לפני ארבע שנים.

בקצרה נאמר שיהודית, סוזן וסופיה פולגר (מימין) הן בנות למשפחה שהקימו לסלו וקלרה פולגר, שניהם דור ראשון לניצולי שואה מהונגריה. לסלו כתב ספר בצעירותו על גידול גאונים, ומאמין שלכל ילד בריא יש פוטנציאל להיות גאון. את התיאוריה הוא יישם על שלוש בנותיו, ובהצלחה מדהימה. השלוש הן גאונות שחמט, מחזיקות בתארים שעד שזכו בהן נחשבו לנחלת גברים בלבד, ומהוות, בעצם קיומן, ניפוץ מוחלט ושלם של כל הנחה מבוססת מגדר שכל מיני מגזרים שלא נזכיר את שמם אבל יש להם נטיה לזרוק נשים מטקסים צבאיים בגלל שהן נשים, מחזיקים בה. אגב, יהודית פולגר מסרבת לשחק בתחרויות לנשים בלבד והיא האישה היחידה בדרוג פיד”ה העולמי. היא גם עברה את בובי פישר האגדי כשקיבלה את התואר “רב אמן” כשהיתה בת 15 בלבד. היא כדי להבין איך הפלא הזה קרה ומדוע, בעיני לסלו ובנותיו, זה בכלל לא פלא, אני ממליץ לכם לצפות בתכנית.

***

למחרת בבוקר יצאנו, הזוגה ואני, להליכה בפארק הירקון. המסלול הוביל אותנו דרך מרכז הטניס שמול רידינג, שם עשינו עצירה קצרה לטובת אי אלו עניינים סניטריים. בזמן שהמתנתי בחוץ, צפיתי בזוג שחקנים, בחור ובחורה. גם הפעם, ככל שחלפו הרגעים, הבנתי שאני רואה כאן משהו קצת שונה. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שזהו אימון, ושהמאמן הוא הגבר. הדבר השני היה שהבחורה חובטת ממש, אבל ממש, טוב. כל מכה שלה היתה עצמתית, מדויקת. הדבר השלישי היה שהיא מאד מאד מרוכזת. הדבר הרביעי, וזה שהותיר בי הכי הרבה רושם, היו התנועות שלה.

עד עכשיו אני מנסה להבין מה ראיתי. אני לא בדיוק יכול להסביר את זה. היא פשוט נעה על המגרש בצורה שנראתה לי מושלמת. היא לא עמדה רגע במקום, ובכל חבטה, כל הגוף שלה היה מעורב, מהזרועות, דרך הגב והגו, ועד עבודת הרגליים.

כשהזוגה יצאה, אמרתי לה, את חייבת לראות, היא ממש מקצוענית. זוגתי העיפה מבט אחד ואמרה, ברור, זו יוליה גלושקו, המחבט מס’ 2 שלנו, דה. עכשיו, תקשיבו, ותתעלמו לרגע מהעובדה ש-(א) אני לא מבין גדול בטניס, ולכן (ב) הייתי צריך לזהות אותה. גלושקו היא מקום 160 בערך בעולם. למי שרגיל לקרוא את הקטילות של עיתונות הספורט המקומית נגד שחר פאר, שנמצאת מעל מאה מקומות מעליה, זה בוודאי נשמע כמו הישג לא מרשים. תחשבו שוב. אני אגיד את זה כך: יוליה גלושקו היא בין 200 שחקניות הטניס הטובות בעולם. אני יכול להבטיח לכם, שלראות אותה משחקת טניס ממרחק של שני מטר, זו חוויה מיוחדת, גם למי שלא מומחה לטניס, כמוני. אגב, גם היא חשבה שהיה לה אימון טוב ביום שישי בבוקר.

***

תראו, אני אמנם לא מכיר את הסיפור האישי של גלושקו, אבל קראתי לפני כשנה את הביוגרפיה הנפלאה Open של אנדרה אגאסי, וברור לחלוטין כי ההשקעה המטורפת (והבעייתית) של אביו באימונים של אנדרה הילד היא זו שהולידה את הצלחתו כמבוגר. גם בסיפור של בנות פולגר ברור לגמרי, ואף נאמר מפורשות בתכנית, שהשיטה של האב לסלו שנויה במחלוקת משום שהיא שוללת מהילד, במידה לא מועטה, את ילדותו. אף ילד לא נולד אלוף טניס או גאון שחמט – את ההישגים האלו בונה עבודה קשה וממושכת, לאורך שנים רבות, ועדיף להתחיל כמה שיותר מוקדם. עוד בנושא בספר (הבינוני לכשעצמו) של מלקולם גלדוול, Outliers.

***

כדי להשלים את הסיפור, הבוקר קראתי בכלכליסט כתבה מצוינת של אוריאל דסקל, שעניינה עליבות המקצוענות בעיסוק בספורט בישראל בכלל, ובטיפוח ילדים במיוחד. השורה התחתונה היא שכל מחקר, כל איש מקצוע מכובד שעוסק בנושא כמו אלו שמוזכרים בכתבה, מעידים על כך שיש לטפח מגיל צעיר את הכישורים הספורטיביים של ילדים. כישרון ממומש הוא למעשה כישורים שפותחו היטב:

כישרון הוא בעצם כישורים גופנים ונוירולוגיים. ולכן כשאומרים לנו ש"הדור מוכשר" או ש"יש דור זהב", זה בעצם שקר. כי כל דור יכול להיות דור זהב, אם יידעו לפתח אותו נכון. אין דבר כזה מלאך שנוגע במצח של ילד והופך אותו למוכשר יותר מאחרים. זה לא מתנה, זה משהו שעובדים עליו. "הכל קשור לאימון", כותב מת’יו סיד, אלוף בריטניה בטניס שולחן לשעבר, שחקר את נושא הכישרון וכתב ספר מרתק — "Bounce", הספר הראשון שבודק מהו "כישרון".

לבסוף, תמיד כשמדברים על הנושא הזה אני נזכר בפרסומת הנפלאה של מייקל ג’ורדן ל-Nike הנפלאה-פחות:

התמונות בפוסט לקוחות מויקיפדיה.

Permalink for 'מישהו ראה קצת חמלה בסביבה?'

23:35

מישהו ראה קצת חמלה בסביבה?

» ‎ אנקדוטות

מה שהקפיץ אותי הבוקר וגרם לי להתעורר, אחרי תרדמת כתיבתית של חודשים ארוכים, היה גזר הדין של ענת קם. אתם מבינים, אני באמת ובתמים האמנתי שהבחורה כבר שילמה את מרבית חובה. שבית המשפט יגיד שחומרת העבירה שלה בעיקר תיאורטית, אבל פרקטית היא גרמה מעט מאד נזק – במיוחד לנוכח כשלונה של החשיפה של אורי בלאו לעורר איזשהו דיון ענייני ומועיל בשאלת החיסולים שאושרו או לא אושרו על ידי קציני צה”ל – ויטיל עליה עונש בהתאם. לפני שאתם מתנפלים עלי, לא, אני לא בא לטעון שהחמלה היתה צריכה לעמוד לפני השופטים בבואם לגזור את דינה של קם. אני מדבר על התגובה ברחוב, בטוקבקים, בעדכוני הטוויטר והפייסבוק. אני מדבר על אלה שהתחילו את המשפטים שלהם ב’ענת קם היא ילדה שעשתה טעות, אבל’. אני אפילו לא מדבר על אלה שהתחילו עם ‘טוב שהבוגדת השמאלנית קיבלה את שלה’. אני מדבר על אלה שלא נותנים לעובדות לבלבל אותם כשהם כותבים משהו כמו:

אני זוכר שגם כשהפרשה התפוצצה, המגיבים האלו הוציאו אותי מדעתי. רבים כל כך יישרו קו בצורה אבסולוטית עם הנרטיב הלאומי, הפטריוטי, הבטחוני, זה שמייצג ומדברר את הדבר האמורפי הזה שנקרא ‘הבטחון הלאומי’ או מה שזה לא יהיה. מעטים הצליחו להביט ולראות מעבר לטוב ולרע, לא את אותיות החוק שקם הפרה, ולא את הזקפה הבטחונית שמעשיה ערערו, אלא את הילדה עצמה. בחורה צעירה שעשתה שטות, שצריכה לשלם עליה, אבל מוצאת עצמה נענשת לא פעם אחת, אלא שלוש פעמים: במעצר בית, בהוקעה ציבורית כבוגדת, וכעת במאסר ממושך, כאחרונת הפושעות.

אני מנסה להגיד את זה: עזבו את גזר הדין לשופטים. אם לשון החוק אומרת שהעבירה חמורה, אם המשמעות שלה קשה כפי שהתביעה טענה, זה תפקידם של השופטים להביא לידי ביטוי את מימושו בהכרעת הדין ובגזר הדין. ארבע וחצי שנים? בסדר. זה מה שהיא תשב. מגיע לה, לא מגיע לה. זאת לא הנקודה. בבתי המשפט מתנהלים מדי יום משפטים ששאלת המגיע זוכה בהם לתשובות חלקיות בלבד. הנקודה היא איך אנחנו, כבני אדם, מפרשים את מה שקרה כאן, ומה יש לנו להגיד. ומה שקרה נורא פשוט: ענת קם הוציאה מסמכים סודיים מרשות הצבא והעבירה אותם לעיתונאי. בכך היא עברה על החוק. היא נתפסה ועכשיו היא נענשת. בזה זה נגמר. היא לא הרגה אף אחד, לא שחטה שום חתול, למעשה לא גרמה שום נזק. מה שלא מונע מקצינים עלומים, מהסוג שאולי היה נחקר אם מישהו היה עושה משהו עם החומרים שהארץ פירסם, להגיד דברים כאלה:

בניגוד לפושעות שעמן תשב, היא לא דקרה אף שכנה בבטנה. לא חילקה סמים לילדים. לא שדדה מאף קשיש את כספו. כלום. אפשר כמעט להגיד שהעבירה שלה טכנית. שהיא קיבלה כרטיס אדום על אצבע משולשת לשופט. אז איך זה שהאיש ברחוב ממשיך להתייחס אליה כאחרונת הבוגדות והרוצחות?

חמלה היא רגש בסיסי, פשוט כל כך. לכאורה, אין שום צורך להתאמץ כדי להעלות אותו. אני בטוח שהאנשים שמפניניהם הבאתי למעלה מזילים דמעה למראה גור חתולים גוסס, פותחים את הארנק כשמתקשרים להתרים אותם להצלת ילדים חולי סרטן. אלה אנשים נורמטיביים לחלוטין. אז מה קורה אצלם שמנטרל את החמלה לאדם כמו ענת קם ולעונש שקיבלה? איזה רגש חזק יותר מציף אותם ומבטל את החמלה?

זו מחשבה מפחידה, והיא זו שמטרידה אותי יותר מכל. שאני חי במדינה שיש בה, כך נראה, מנגנונים ממסדיים שיודעים להפעיל את הבלוטות האלה בקרב הציבור, שגורם לאנשים להפסיק לראות אחד את השני. אני רגיל לקרוא על המנגנונים האלה בכתבות רקע על מדינות כמו צפון קוריאה, או לראות אותם פועלים בסרטים על המלחמה הקרה. אתם תסלחו לי, אבל עדיין לא התרגלתי לחשוב עליהם במושגים של אקטואליה מקומית.

פאשיזם? מה פתאום. לא כאן. לא אצלנו.

Permalink for 'עלילות משפחה פולנייה ופייסבוק'

22:21

עלילות משפחה פולנייה ופייסבוק

» ‎ אנקדוטות

גיסי בעשר השנים האחרונות הציע נישואין לחברתו. היא הסכימה. מה שבדרך כלל נגמר בשמחה וששון התפתח למיני משבר שממתין למתווכים ממדינות הקוורטט, או משהו בסגנון.הבחור שינה סטטוס בפייסבוק מ "במערכת יחסים" ל "מאורס" והחגיגה החלה.

חשוב לציין, ההורים (האמא פולנייה) והסבא וסבתא (הפולניים) קיבלו הודעה אישית בארבע עיניים לפי כל כללי הטכס . רעייתי ואחותה קיבלו הודעה טלפונית. אלא מה, הדוד (פולני), קיבל את המידע מהילדים שלו שראו את שינוי הסטטוס של בן הדוד. החברים של ההורים שמשום מה חברים גם של הבן שלחו הודעות SMS עם איחולים לחמי ולחמותי שלא הבינו איזה משבר מתפתח.

הדוד הפולני נעלב שלא הודיעו לו באופן אישי (גם לא בטלפון), התקשר לאמא שלו (הסבתא של החתן המיועד) שנזפה בבת שלה (חמותי, שתחיה?) שככה לא עושים ובעצמו לא התקשר לברך כי לא הודיעו לו. שעה לאחר קבלת ההודעה אצלנו, החלה רעייתי שתחיה(!) לתווך בין הצדדים ולנסות להגיע להסכם שלום. ההורים המאושרים (?) כועסים שקיבלו מסרונים מחברים, ושבשלב כזה לא מודיעים לאף אחד פרט למשפחה קרובה. לחברים מודיעים רק כשיש הזמנות והכל סגור ומסוגר.

ביום ראשון ושני התארחו אצלנו ההורים של אשתי לטובת השגחה על הצאצאים. בערב של יום ראשון ספרתי 5 שיחות בין האומלל שחי לפי קצב הטכנולוגיה העדכני לבין הוריו. הדברים הגיעו לכדי הכרזות על ריחוק של ההורים מכל מה שקשור לארגון החתונה (איום שלהם) ועד לכדי חתונה במעמד רב בלבד (איום שלו).

כל מה שנותר לי אחרי העצבים על ההורים שלא יכולים לקחת דברים בפרופורציה ואמורים היו לנזוף בדוד שלא קרה כלום ושיתחיל להירגע, היה להיכנס לדף הפייסבוק של גיסי ולהוסיף שם ברכה חמה ולבבית שהרגיעה קצת את הבחור ואף העלתה חיוך על פניו.

אתמול בערב לפני שיצאנו מהבית (בכל זאת ההורים כאן וצריך לנצל בייביסיטר בחינם), התעניינתי לגבי התפתחות המשבר וקיבלתי תשובה כי הבחור התנצל והצטער על כל מה שקרה. הללויה!

15:06

על רודנות הלייק

» ‎ אנקדוטות

לפני כמה שבועות פירסמתי פוסט בשם Read before you Like בבלוג המקצועי שלי. כתבתי שם שמאחורי כפתור ה’לייק’ מסתתרת פעולתו מנגנון חברתי-פסיכולוגי רב עוצמה של עקביות (consistency), שאמנם עובר דילול משמעותי ביישום האינטרנטי/פייסבוקי שלו, אך נוכחותו עדיין מורגשת:

… there could be something a little more subtle and subversive about using [the ‘Like’ button] that should make you consider using it. Because in its essence, it taps the type of commitment and consistency behaviors that Cialdini describes so well in his book. When I click on the Like button for a website or a Facebook page, I have in effect expressed a positive attitude towards that piece of web content, an attitude that later on I may want to appear consistent with, if engaged about it.

Google Plus בשבוע שעבר גוגל קטפה את כל תשומת הלב עם השקתו של שירות גוגל פלוס (אולי צריך לקרוא לו גוגל פאלוס, בבחינת למי יש יותר גדול,) שמייצג את הפרשנות הגוגלית לאיך רשת חברתית צריכה להיראות ולהתנהג. ואחרי כל העיגולים, והזולות, והניצוצות וכל השמות היפים שמישהו קיבל הרבה כסף כדי להמציא, מסתתרים, שוב, מנגנוני שייכות חברתית שמקורם עוד בימים שבהם אומבוקטו רצה להיכנס למערה וטימבוקטו לא נתן לו ולכן קיבל נבוט בראש.

לאור כל זאת, כאתנחתא רצויה מכל אלפי הניתוחים העבשים ברשת שמנסים לנבא אם גוגל פלוס תצליח להדיח את פייסבוק וכיו”ב שעמומונים, וגם בגלל שאני בנאדם קצת א-סוציאלי, התענגתי היום כל כך על הטור של ניל שטראוס בוול סטריט ג’ורנל, טור שנחתם בפסקה הנפלאה הזאת:

So let’s rise up against the tyranny of the "like" button. Share what makes you different from everyone else, not what makes you exactly the same. Write about what’s important to you, not what you think everyone else wants to hear. Form your own opinions of something you’re reading, rather than looking at the feedback for cues about what to think. And, unless you truly believe that microblogging is your art form, don’t waste your time in pursuit of a quick fix of self-esteem and start focusing on your true passions.

וכל המוסיף גורע.

התמונה בראש הפוסט ברשיון cc מהמשתמש mooi בפליקר.

18:35

האחות של הניסאן

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'יום קציר פורה בשדות הווב 2.0'

18:12

יום קציר פורה בשדות הווב 2.0

» ‎ אנקדוטות

היום נחתו בתיבת הדואר שלי שתי הודעות נרגשות.

בראשונה הודיע לי צ’אק דיטריך, מנכ”ל SlideRocket, חברה שייצרה מוצר מדליק למראה אך קשה לשימוש (לטעמי) שנועד להיות פאוארפוינט מבוסס ווב, שחברתו נרכשה על ידי ענקית הוירטואליזציה VMWare.

בשניה שמח צוות Tungle, שירות זימון וסינכרון פגישות, לבשר לי כי החברה נרכשה על ידי RIM, יצרנית בלקברי.

את המיילים קיבלתי כי אני משתמש רשום בשני השירותים הללו מזה שנים. בדגש על ‘רשום’, ולא אקטיבי. שניהם שירותים חביבים, עשויים היטב, לא חפים מפגמים אך בהחלט בולטים בעדר, ולראיה העובדה שהשתמשתי בהם. סתם, לראיה העובדה שנרכשו.

נדמה לי שמה שאנו עדים לו זו הבשלה מסוימת במגזר טכנולוגיות ושירותי הווב שפעם אהבנו לקרוא לו ‘ווב 2.0’. מדובר בכל אותם פתרונות שהחלו לצוץ בסוף 2005, בד בבד עם ההתקדמות ביכולתן של שפות ווב כמו ג’אווהסקריפט ו-php לספק חווית משתמש קרובה לדסקטופ לגולשי הווב. זו הרי מהותה של SlideRocket, שניסתה לעשות למצגות מה ש-Wix עושה בהצלחה מרובה לאתרי אינטרנט: היכולת לספק דרך הדפדפן חווית יישום עשירה כל כך שהמשתמש לא שם לב שזהו לא יישום דסקטופ. וזו מהותו של Tungle, שמאפשר למשתמשים לצבוע במעין ‘מברשת’ אזורים ביומן בהם ניתן לקבוע עמם פגישות, ואז לשתף את היומן והמידע הזה דרך הווב עם משתמשים אחרים והעולם כולו, באופן שאמור להקל על תהליך תיאום הפגישה.

על הראציונל

כפי שמצוין בידיעה בטק-קראנצ’, RIM ביצעה לאחרונה מספר רכישות, ביניהן מוצר ניהול אנשי הקשר החברתי Gist. מאחר ש-Tungle הוא למעשה יומן חברתי, אפשר לנחש שלחברה יש אסטרטגיה שכוללת שילוב שירותי ווב מוכחים ביכולות בסיסיות של הסמארטפונים שהחברה מוכרת כדרך להעשיר את חווית השימוש במכשירים וכדי למשוך עוד רוכשים. אם מוסיפים לכך את פיסת המידע לפיה Tungle פיתחו כבר אפליקציה עובדת לטאבלט החדש של RIM, הפלייבוק, הרכישה עושה עוד יותר הגיון.

הרכישה השניה טיפה פחות ברורה לי. VMWare ידועה כחברת וירטואליזציה. רכישה של חברה שייצרה יישום מבוסס ענן לעולם האופיס היא לא בדיוק מהלך אינטואיטיבי עבורה. התמונה מעט מתבהרת אמנם כשמוסיפים לתמונה את הרכישה בשנה שעברה של Zimbra, שרת ושירות הדואר שנרכש קודם לכן על ידי יאהו. אבל גם ההסבר של חבייר סולטרו, ה-CTO של VMWare, בראיון לג’יגה.אום, לא מספק מענה בהיר מספק. לטענתו של סולטרו VMWare מתמקדת במחשוב הענן והאופן שבו הוא משנה את הרגלי השימוש של ארגונים ובודדים כאחד. אבל משפט כמו “… [אנחנו] רוצים לשנות את האופן שבו משתמש הקצה חווה את המיחשוב שלו. האסטרטגיה שלנו מתרחבת ומתגבשת [במהלך הזה] שכן מצגות הן מטבע יסודי בעולם העסקי היום”, לא מסייע יותר מדי להבין מה VMWare רוצה להיות. האם היא רוצה להתחרות במיקרוסופט על שירותי אופיס בווב? האם היא רוצה להיות הסיילספורס של תוכנות האופיס? לא לגמרי ברור לי.

מילה על SlideRocket. לפני כשנה עשיתי נסיון אמיתי וכן לייצר מצגת מקצועית בעזרת השירות. זה לא היה קל, זה שבר לי את השיניים, וזה לקח לי פי שלוש יותר זמן מכפי שהיה לוקח לי באופיס 2010. אבל הגיק שבי בכל זאת נהנה לעבוד עם הממשק העשיר והייחודי שלהם.

השורה התחתונה מבחינתי היא שזה מרתק לראות את החלומות של 2007 ו-2008 מניבים פירות ב-2011. אני לא חושב שזה מקרי שיש כל כך הרבה אקזיטים של חברות ווב בעת האחרונה, ואני חושב שהמגמה הזאת, של רכישות טקטיות ואסטרטגיות על ידי חברות גדולות, כלומר של קונסולידציה של השוק, תימשך. וזה טוב ליזמים שידעו לחלום את החלום הנכון לפני ארבע שנים.

***

מצד שני, אם יאהו רוכשת ב-30 מליון דולר חברה שרק לפני שלושה חודשים נוסדה, ארבע שנים נשמעות פתאום כמו נצח.

14:13

תרגיל בהבנת מה שלא נקרא

» ‎ אנקדוטות

ראשית, הבהרה: פוסט זה אינו פוסט ביקורת על הדמויות שמוזכרות בו, ואין הכוונה להוריד מכבודם או ערכם.

בשער מוסף ‘פסח’ של ידיעות כיכבו השבוע פניה הנעימים של אסתי גינזבורג, כהקדמה לכתבת אמצע שהוקדשה לה ולהגיגיה. הטקסט שליווה את תמונת השער היה בעיני מופת של עיצוב ושיקוף במקביל של דעת הקהל. שימו לב:

רגע לפני שהיא נישאת לאיש עסקים המבוגר ממנה ב-16 שנה,
אסתי גינזבורג (21) מדברת על החתונה,
התאווה לאוכל
והאקסים ששניהם השאירו מאחור

לנוחיותכם, סימנתי בצהוב (לא בחירה מקרית) את האלמנטים העיקריים שבו.

ראשית, אנו למדים, היא עומדת להינשא לאיש עסקים. אין לי ספק, מדובר בחדשות קשות לאלפי גברברים שזממו ללכוד את ידה של הדוגמנית המבוקשת. אבל מדוע חשוב לציין שמדובר באיש עסקים? אולי כי לצירוף הזה יש משמעות בחברה הישראלית שאינה כה תמימה כמו במקומות אחרים. הנה, נסו בעצמכם: עמדו מול המראה ואימרו I’m a businessman/businesswoman. עכשיו אימרו: אני אשת/איש עסקים. מתי הרגשתם יותר מלוכלכים? הממ. נמשיך.

חתנה המיועד, מספר לנו הטקסט, מבוגר ממנה ב-16 שנה. עכשיו, יש כאן שתי אפשרויות. הראשונה היא שעורכי המוסף רומזים לנו על סטיה מסוכנת מגבולות הנורמה החברתית המקובלת של הפרשי גילאים בין בני זוג הבאים בברית נישואין. השניה היא שהם מציינים את ההפרש בדיוק מאותה סיבה שהם מציינים בשער לא את שמו של החתן ולא את יחוסו, אלא את העובדה שהוא ‘איש עסקים’. כלומר, כדי לרמוז לנו שיש כאן סיפור. הלאה.

עכשיו אנחנו למדים שגינזבורג היא בת 21. ופה כבר אי אפשר להסתיר את דעתם של העורכים על הסיפור. כלומר, זה שיש פה סיפור. כי מאחר שגינזבורג היא בבירור לא נערה חרדית (אלא אם קיבלה אישור בפסק הלכה מיוחד להופיע בשער הספורטס אילוסטרייטד), אזכור גילה נועד לסמן לנו, במקרה ועוד לא קלטנו שיש כאן סיפור, שיש כאן סיפור. היא בת 21, ציינו את זה, כן?

אחר כך מספרים לנו שהיא תדבר בכתבה על התאווה שלה לאוכל. תרשו לי לסטות לרגע מהנושא כדי שאוכל להקיא קצת בגרון. למה? כי כל העיסוק האובססיבי בשאלה אם גינזבורג אוכלת הרבה, כמה ומה ואיך, הוא עיסוק דוחה, מכוער, רדוד ועוד הרבה שמות תואר שלא נעים לי לכתוב אפילו. ואשמים בו רק, ואך ורק, עורכי העיתונים, כתבי הרכילות שלהם ומחצרצי ה”תרבות” שדוחפים את החוטם החזירי שלהם לצלחת שלה ואת העיניים הצרות מקנאה לגוף שלה והפכו את זה לנושא לדיון לאומי. לידיעת כל אלה: אתם אנשים קטנים ומסכנים.

בסוף אנחנו למדים ששני המיועדים משאירים מאחור אקסים. משפט שנועד כנראה בעיקר להסב את תשומת לב הקורא לכך שבן הזוג המיועד היה נשוי בעבר לעופרה שטראוס. אוקיי.

אז עכשיו אנחנו מבינים הכל. כל מה שצריך זה לשכתב טיפה את הטקסט, ותקבלו את מה שעורכי המוסף שאחראים לו היו כותבים אם היתה ניתנת להם חסינות מלאה:

רואים את הפנים היפות בצד?
הן שייכות לדוגמנית בולמית
שרק סיימה צבא וכבר הולכת להתחתן עם איזה מישהו
שעושה הרבה יותר כסף מכולנו ביחד,
והיא גם לא אשת החברה הראשונה שהוא נשוי לה.

כך, לפי הטקסט הזה, שבשתי גרסאותיו ובכל ורסיה אחרת מתאים יותר למדור הרכילות ולא לשער מוסף החג, מגדיר ידיעות את קהל היעד שלו: אנשים שטחיים, צהובים, שמחפשים את המלוכלך, שעיניהם צרות מקנאה ושמזמן איבדו את היכולת להבחין בין תכניות ריאליטי לחיים האמיתיים, ובעיקר כאלה שלא ישמטו את המוסף מידיהם בשאט נפש אחרי הצצה בשער.

***

אם אתם תוהים למה טרחתי וכתבתי פוסט כזה, הסיבה פשוטה. אני מאמין שאלה הדברים הברורים, אלה שניצבים שלנגד עינינו, אלה שמובלטים וזוכים לחזרות מרובות בנרטיב התרבותי-חברתי, שצריכים להטריד אותנו הכי הרבה. וכן, זה כולל את הדברים שמופיעים בשער מוספי העיתונים הגדולים.

לכן, בכל פעם כשאני רואה תמונת שער של איש צבא, אני קצת נרתע.

בכל פעם שאני מרפרף על עוד פרויקט של אחד הכלכליסטים מסוג ‘איפה עושים ראשי המשק את הסדר השנה?’, אני קצת נחרד.

בכל פעם שאני מגלה שעוד זוכה באיזו תחרות ריאליטי מופלצת קיבל שער, כפולה או סתם איזה ג’וב שהוא לא מוכשר לעשות, אני קצת נגעל.

בכל פעם שטקסט כמו זה מתגנב ל”אתר של המדינה”, אני מתחלחל.

ובכל פעם שמישהו מפרסם כתבת אמצע ושער במוסף חג על דוגמנית ומדגיש את גילה, הרגלי האכילה שלה וזהות חתנה, אני מטיל ספק. בהכל.

***

אגב, בכתבה עצמה, בליד, כתוב שגינזבורג תדבר על ‘הבישולים והניקיונות, והאפשרות שתפרוש מהמקצוע למען המשפחה שבדרך’.

אתם זוכרים בת כמה היא, כן?

אני מאחל לה ולבח”ל חיי זוגיות מאושרים ופוריים, ולנו עורכי עיתונים שיהיו ראויים יותר לתפקיד החשוב שהם ממלאים.

11:33

1+ לא ינצח את לייק

» ‎ אנקדוטות

נדיר שפיצ’ר חדש אחד מושך כל כך הרבה תשומת לב תקשורתית. אבל זוהי גוגל, וההשפעה העסקית העצומה שלה גורמת לכולם להתעניין, במיוחד לאור הבליץ התקשורתי. בכל זאת מדובר בשינוי במוצר העיקרי של חברה שמשפיעה על מאות מליוני אנשים ברחבי העולם, בדרך שבא הם מקבלים החלטות אישיות ועסקיות חשובות.

ה1+ של גוגל הוא, בגדול, לייק לתוצאות החיפוש ולפרסומות של גוגל עם אפשרות להוסיף טקסט המלצה באמצעות כפתור קטן לצד כל תוצאת חיפוש ופסומת. אחרי שניתנת ההמלצה כל אדם במעגל החברתי של הממליץ יראה אותה אם היא תעלה בתוצאות החיפוש שלו או בפרסומת שיראה. גוגל מזהה מעגל חברתי באמצעות אנשי הקשר בחשבון גוגל (כל מי שמשתמש בג’ימייל) וכל שירות אחר שמחברים אליו כמו twitter, linkedin וכו’. כך, לטענת גוגל, כל אחד יוכל לקבל המלצות מאנשים במעגל החברתי שלו בחיפוש אתרים או שירותים שונים, מה שאמור לשפר את איכות תוצאות החיפוש. בקרוב גוגל יאפשרו לכל אתר לכלול כפתור 1+ בדומה לכפתור הלייק של פייסבוק, על מנת לקבל יותר המלצות ישירות באתרים ולא רק בתוצאות החיפוש.

הציטוט הבא עניין אותי במיוחד בבלוג social web הרשמי:

We’ll also start to look at +1’s as one of the many signals we use to determine a page’s relevance and ranking, including social signals from other services.

למידע הזה יש חשיבות רבה עבור כל חברה שרוצה לקדם את אתריה ולקבל גולשים באמצעות חיפוש אורגני או מדועות בגוגל . ההמלצות הללו יוכלו להשיפע בצורה משמעותית ולכאורה אין למפרסם או לבעלי האתרים דרך לשלוט על ההמלצות הללו כך שהם יבטאו את רצון ההמון ויספקו תובנה טובה למה אנשים אוהבים. באופן תיאורטי לתוספת הזו באמת יש פוטנציאל לשיפור תוצאות החיפוש.

גוגל היא חברה שיכולה לרתום מידע בעל ערך שכזה ולעשות בו שימוש לטובה על מנת לשפר את השירות לגולשים ולחזק אתרים איכותיים שמייצרים ערך. הבעיה הראשונה תהיה סינון ספאם אבל יש עוד אתגר עצום העומד בפני גוגל שאותו אף פעם לא הצליחו לצלוח באופן משכנע. יש היום מעט מאוד גולשים שמשתמשים במוצרים של גוגל כדי לבצע אינטראקציה חברתית עם מעגל גדול של משתמשים. ג’ימייל הוא שירות דואר, לא רשת חברתית וגם אינטגרציה של הגרף החברתי מטוויטר לא תפתור את הבעיה. גוגל לא הצליחו לייצר שירות שיתחרה בפייסבוק ולא משתפים איתם פעולה בגלל שיקולים עסקיים. ברוב המקרים חלק גדול מאנשי הקשר בג’ימייל ובטיווטר הם לא באמת חברים אמיתיים וקשה לסמוך עליהם או לשתף איתם מידע אישי מה שעלול ליצור בעית הגנה על הפרטיות (ע”ע Google buzz).

נדמה שכרגע ההכרזה של גוגל היא הרבה ניפוח ללא שיניים אמיתיות כי אי אפשר להכריז על מוצר חברתי שכזה ולפות שיצליח להגשים את יעודו בזמן שהוא לא כולל את הרשת בחרתית הגדולה ביותר המכילה מאות מיליוני גולשים ברחבי העולם. אז למה גוגל לא עובדים עם פייסבוק ישירות? בגלל שהם לא ממש חברים. פייסבוק נמצא בשותפות פרסום משמעותית עם מיקרוסופט ובאופן לא מפתיע (ועם הרבה פחות באז תקשורתי) בינג הכריז על שילוב הלייק של פייסבוק לתוצאות החיפוש לפני יותר מחודש.

נבואת הזעם שלי היא ש1+ ילך בדרך של Google buzz וWave ולא יתפוס כאמצעי אמיתי ורחב יריעה לקבל המלצות איכותיות. יתר על כן, יש לי תחושה שספאמרים יתחילו לזהם את התוצאות באופן מאסיבי כדי לקבל תשואה בטווח הקצר. בסיבוב הזה’, למרות שיש להם יכולת מינוף עצומה לייצר הכנסות מחיפוש, גוגל עדיין מפסידים בקרב החברתי.

Permalink for 'תגובה לקול קורא: מה עושה אותי חילוני'

0:27

תגובה לקול קורא: מה עושה אותי חילוני

» ‎ אנקדוטות

שלום בוגוסלובסקי הציע לקוראיו לכתוב כמה מאות מלים בתשובה לשאלה שבכותרת. התנאים שהציב: ללא הסברים על דרך השלילה (על פי רבות מהתגובות אצלו, הציבור לא עמד בגזרה הזו), וללא הסברים נסיבתיים.

אז הנה הנסיון שלי להגדיר את הדברים שעושים אותי חילוני :

שאלת קיומו או אי-קיומו של אלוהים לא מעסיקה אותי והתשובה לה אינה מהותית לי.
אני מתיחס לאמונה כענין שבין אדם לעצמו. אני מכבד את אמונותיו של כל אדם, כל עוד הן לא משמשות הצדקה לפגוע או להתערב בחייו של האחר.
אני חי את חיי על פי שילוב של נורמות חברתיות ומסורת משפחתית בהתאם לבחירה שלי ושל בני משפחתי ובאופן שקודם כל אינו פוגע או מתערב בחייו של האחר.
בשאלות של מוסר ואתיקה אני פועל בהתאם לסעיף הקודם בשילוב עם קומון סנס וחוש מוסריות שמרגיש לי “נכון” ועונה על הקודים החברתיים-אנושיים הבסיסיים כפי שאני מבין אותם.
אני לא מנהל את חיי היום-יום שלי על פי תכתיבים של אחרים ואין לי חוברת הפעלה עבורם.
מצד שני אני מודע לכך שאני חי במסגרת של אילוצים שונים (לא להרעיש בין שתיים לארבע, לשלם ארנונה וכיו”ב) שאני מקבל על עצמי.
אין בי שום רעב לרוחניות או לחיפוש משמעות מעבר לזו שאני מייצר בעצמי בכל מעשה שלי (טוב, חוץ מהרגעים האלה שאני בוהה בטלויזיה או בפיד טוויטר משעמם במיוחד). אני מוצא את כל הרוחניות שאני צריך כשאני קורא ספר טוב, צופה בסרט איכותי או בפרק טוב של סדרת טלויזיה אהובה, כותב, יוצא עם אשתי לצעידה בפארק או מבלה עם הילדים. ואפרופו הילדים מהפוסט של שלום שמשחקים בפלייסטיישן: כמה מרגעי ה’רוחניות’ הטובים ביותר שלי הגיעו כששיחקתי במשחקי מחשב כמו Baldur’s Gate ו-Dragon Age.
אני חושב שזו זכותו של כל אדם להביע את המורכבות שלו ולזכות מהסביבה ליחס בהתאם למי שהוא ולא בהתאם לתיוג שלו. אני לא יכול לתאר לעצמי משהו מנוגד להשקפה הזאת יותר מאורח החיים הדתי-אורתודוקסי האובססיבי כל כך לתיוגים ותוויות.
אני מודע לזכויות ולחובות בקשר שביני לבין המדינה. המדינה ורשויותיה מגדירות את התחום הממסדי שאת חוקיו אני מקיים. אני לא מכיר בסמכותה של אף קבוצה או תת-קבוצה אחרת במדינה לקבוע ולאכוף חוקים אחרים.
אני מאמין שהשיטה המדעית היא הדרך התקפה היחידה לקבל תשובות לשאלות כמו איך משהו פועל, מה גורם לתופעה כלשהי, מה עשוי לקרות בעתיד במערכות נתונות (כך: תחזית מזג אויר, התרעת צונאמי לאחר רעידת אדמה, שלבים בהתפתחות מחלה) וכיו”ב. לפיכך:

על פי השיטה המדעית, אני רואה באבולוציה כתיאוריה היחידה המסוגלת כיום לספק תשובות טובות לשאלות מהותיות מתחום הביולוגיה, לרבות גילם של המינים על כדור הארץ ומוצא האדם.
אני מתיחס לבריאתנות כבדיחה לא מצחיקה שהמאמינים בה הם או טפשים מוחלטים או שמסרבים להודות בטעותם מפחד ההשלכות. למידע נוסף: ר. דוקינס.

Permalink for 'גלי כמשל למצבו העגום של המסחר האלקטרוני בישראל'

15:20

גלי כמשל למצבו העגום של המסחר האלקטרוני בישראל

» ‎ אנקדוטות

“אני הולכת לעשות עכשיו משהו שאתה לא עושה ואפילו לא ידעת שעדיין אפשר לעשות”, הזהירה אותי אשתי היקרה בזמן שישבה מול המחשב ואני שרוע מאחוריה, עיני חצי עצומות אחרי ערב ארוך של ארוחת ערב אמבטיות, נקיונות והשכבה. “אני לוחצת על פרסומת, של גלי, הדגם הזה נראה ממש יפה, הוא יתאים לי”, חזרה ואמרה בעודי מתאמץ להבין על מה היא מדברת. היא קוראת חדשות בynet, כן, את זה אני רואה, אבל העכבר זז שמאלה לצידי המסך ולחץ על כתם ירוק מוזר, ציור של סנדל צבעוני עם עקב.”מה קרה? לאן הגעתי?”, היא שאלה בפליאה, “אה, אני בפייסבוק… אההה… למה אני בפייסבוק? איפה אני יכולה לראות את הנעל מהפרסומת? היא ממש מצאה חן בעיני”.

לקח לי עוד כמה שניות להבין מה קרה. מסתבר שזוגתי היקרה שגולשת כאחד האדם, רואה פרסומות שמוצאות חן בעיניה ולחוצת עליהן, נקלעה לקמפין חברתי ומגניב של רשת הנעליים גלי. הפרסומת הנאה והמונפשת בצידי העמוד הראשי של אתר החדשות קישרה אותה ישירות לעמוד הפייסבוק של גלי. העמוד האניגמטי לא כולל יותר מדי מידע ומציע להיות ה”גלי של Gali” ולככב בקמפיין הקרוב. את החלק של לככב הבנתי, קמפיין זו כנראה המילה החדשה לפרסומת, אבל מה זה לעזאזל הגלי של Gali ולמה השם הזה, שזכור לי משחר ילדותי כחנות הנעליים הכי ישראלית כתוב באנגלית?

כל השאלות הללו ממש לא הטרידו את אשתי שבכלל חיפשה משהו אחר. “איפה אני יכולה לראות את הנעליים? אני ממש אהבתי את הדגם מהפרסומת”, המשיכה לחזור על דבריה ללא מענה הולם מצד המסך הכחול ירוק ולבן שהביט אליה בבוז של אחד שמבין יותר ולא בא לו להסביר למה, “איפה לוחצים לראות קטלוג ותמונות?”, הקשתה.

הצעתי לה ללחוץ על הקישור לעמוד המבצעים… כן שם בצד שמאל… איפה שכתוב מבצעים בקטן. אך אבוי, הלשונית הזו פשוט מציגה פלייר פרסומי מוקטן שקשה לקרוא אותו, אי אפשר להגדיל איתו ושלא מקשר לשום דבר. הצעתי לנסות לחפש את האתר של גלי ואולי שם מצוא מזור לרצונה… היא כל כך אהבה את מה שהיא ראתה למשך כמה שניות בפרסומת הראשונה (לפני עשר דקות) שהיא עדיין הייתה להוטה לראות ואפילו לקנות מייד.

“איפה הקישור לאתר? אני לא מוצאת, טוב אני אחפש בגוגל אבל רק שתדע שאם לא היית עוזר לי בחיים לא הייתי מנסה לחחפש את האתר. מה הם לא מבינים שצריך להסביר את הדברים טוב יותר?”. אחרי עוד כמה קליקים היא באתר האינטרנט של גלי, אני שולח עוד מבט מצועף מהספה, רואה שמדובר באתר די יפה, עם ממשק משתמש מעניין והרבה תמונות של נעליים ומייד עוצם את העיניים. עבודתי כאן הסתיימה, אני חושב לעצמי, זהו עכשיו היא תוכל להסתכל, לראות מחירים, אפילו לקנות מה שהיא רוצה ואני אוכל לשקוע להזיה מתוקה בסופו של עוד יום ארוך ומעייף.

“מה? אי אפשר לקנות כאן? אפילו אין מחירים… מה זה השטות הזאת? ואיפה הנעל שראיתי בפרסומת ובעמוד הפייסבוק. איזה מוזר, עמוד הפייסבוק אפילו לא מוזכר כאן. מה הם לא יודעים מה הם עושים? למה הם שמו לי פרסומת אם אני לא יכול בקלות לראות את כל הדגמים ולהזמין את מה שאני רוצה”. הצעתי שתלחץ על הקישור הקטן “סניפים”… שם למעלה… בסרגל הניווט העליון. “אה, יש סניף בG בכפר סבא, אולי יצא לי להגיע לשם בשבוע הבא, אבל אני שונאת להסתובב שם, תמיד צפוף ואין חנייה נוחה.”

מקבלי ההחלטות בגלי ובמאות חברות קמעונאות אחרות בישראל, במיוחד בתחום ההלבשה וההנעלה, קראו היטב את התסריט הזה, הוא לא דמיוני. זה לגמרי אפשרי שחברת הנעליים הכל כך ישראלית יכולה לנצל את ההזדמנות ולהפוך לzappos המקומית, המשביר לצרכן יכול ללכת בדרכה של JCPenney ולהסביר לישראלים איך קונים בגדים באינטרנט , שופרסל יכול להפוך לגרסא הישראלית של Costco.

לפני שבועיים קראתי מאמר על מחקר הטוען שהישראלים רק מחפשים ולא קונים באינטרנט. החסם העיקרי היא חינוכם של הצרכנים והאחריות הזאת מוטלת על כתפי החברות הגדולות. החברות הללו מפספסות היום עשרות אלפי לקוחות ויותר בשלל שהם לא יוצאים מהשמרנות שלהם ולא נכנסים לתחום הeCommerce. הן גורמות למרמור בקרב הלקוחות שלהן ולא מלמדות אותם לקנות באינטרנט במקרה הטוב, ובמקרה הרע אותם לקוחות פשוט יזמינו מאתרים בחו”ל. לעשות עוד קמפיין מגניב עם עמוד נחיתה בפייסבוק זה נחמד אבל זה לא ממש יעזור אם ללקוח אין לאן להמשיך בשרשרת הקניה. אפילו קמפיין “חדשני” בגרופון או אחד העותקים המקומיים שלו לא יועיל לגשר מעל הפער הדגיטלי הגדל בין ישראל לעולם המערבי בתחום המסחר האלקטרוני.

במחשבה שנייה, אולי זה גדול על החברות הישראליות לייצר חזון מקוון כזה ואשכרה לקיים אותו. במקרה הזה כל שנותר לקוות הוא שיקום גוף חזק שיצליח לתווך מעל הפער הזה ולתקן את חווית השימוש באינטרנט בישראל עבור מליוני הגולשים הישראלים למרות שכוחות השוק הקיימים משאירים אותם שוב הרחק מאחור.

Permalink for 'בזכות האמפתיה: תנו סימפתיה ליורם ארבל'

21:58

בזכות האמפתיה: תנו סימפתיה ליורם ארבל

» ‎ אנקדוטות

אתמול התמודדתי עם בחירה לא פשוטה: האם לצפות במשחק כדורגל חלש וחסר ענין בין שתי נבחרות שאחת מהן כנראה קשורה למקום הולדתי, או להצדיק את קיומו של היס מקס ולראות כמה תכניות איכות מוקלטות, כמו איש משפחה (לצופי התכנית: נכון שהעונה הנוכחית לא ממריאה?!)

בחרתי לצפות במשחק, בין היתר כי הילדים היו בסלון ואיש משפחה היא לא סדרה חינוכית. אז ראינו את המחצית הראשונה, וזכיתי לשמוע בשידור חי את יורם ארבל עושה דבר שאני כבר לא רגיל לראות, או לשמוע, או לקרוא, במדיה הישראלית, ולכן תפס אותי בהפתעה מוחלטת.

הוא הביע אמפתיה. בשידור חי! אכן, תמונות קשות, יוקנת.

אמפתיה – ואני מרגיש צורך להסביר את משמעות המלה בדיוק משום שהיא כל כך נעדרת מהסביבה התקשורתית שלנו בשנים האחרונות – פירושה, לפי מילון ספיר, רגש של הזדהות עם האחר, וגם חיבה. סימפתיה, אגב, היא מלה נרדפת לאהדה, ועל פי אותו מילון, משמעותה גם חיבה, אבל גם תמיכה ברעיון. גם האמריקאים מבחינים בין שתי המשמעויות, כאשר sympathy תופיע לרוב בהקשר של הזדהות עם עמדה ול-empathy תהיה משמעות דומה אך יותר רגשית.

האבחנה העדינה הזאת נעלמת מעיני מי מערוץ 10 שהחליט על השעייתו המגוחכת של יורם ארבל ל-48 שעות מתפקידו. היא גם נעלמת מהציבור הישראלי, להלן הטוקבקיסטים ואלה שמטפחים אותם (כן, YNET, אני מתכוון אליכם), שמיהרו להזדעזע מדבריו של יורם ארבל, שכל חטאו היה, שוב, בכך שהביע אנושיות.

הנה הדברים שארבל אמר:

"בחורה ישראלית שעשתה מעשה נורא ואיום, ואפילו יותר מזה, יושבת סגורה בביתה כבר שנה, בצו כמובן. איך היא מעבירה את הזמן? היא אוהבת לראות כדורגל. אז לבחורה הזאת אנחנו נקדיש חלק מהשידור, כי מי שאוהב כדורגל – מגיע לו".

אגב, זה הציטוט המדויק, שפי שאני זוכר אותו מהשידור, והוא מופיע בעין השביעית. במקומות אחרים, כמו האתר של המדינה, העדיפו לערוך את הנוסח כדי שיישמע קצת יותר דרמטי: “"יש בחורה בבית שעשתה שטות גדולה, והיא יושבת מאז במעצר בית. היא אוהבת כדורגל ואנחנו ננסה להקדיש לה חלק מהשידור הזה". וגם עשו הקבלה מופרכת עם המקרה של יורם זק, שפלט גסות סקסיסטית בשידור. אמפתיה, אגב, זה משהו שחסר לחלוטין במערכת של וויינט, אם לשפוט לפי המקרה.

רבותיי, תקראו שוב את הציטוט. הראשון, לא השני. יורם ארבל הביע אמפתיה. הזדהות רגשית עם מי שהקדישה חלק מהמקום שניתן לה בעיתון כדי להביע את עצמה, להגיד שהיא אוהדת כדורגל. השאלה אם הוא הביע הזדהות גם עם המעשה שלה היא שאלה קנטרנית: הוא עשה את ההיפך מזה, ובהמשך אף הבהיר פעם שניה את עמדתו. אבל אל תתנו לעובדות לבלבל את כל אלה שבשיאה של הפרשה קראו לה מרגלת ואיחלו לה שתירקב בכלא ושאר ברכות נעימות. אלה מיהרו להתקשר לערוץ, פגועים ונעלבים – ממה? האם פגעה במי מהם אישית? האם מישהו בכלל נפגע ממעשיה של קם, חוץ מהאגו של הבטחוניסטים? – וגרמו ל”קברניטי הערוץ”, שזה שם קוד לחבורת ציניקנים חסרי חוט שדרה, להודיע על עונש השעיה מגוחך לא פחות של 48 שעות.

עונש על מה, אני שואל אתכם? ברצינות. שמישהו שם יסביר, על מה ההשעיה בדיוק?! האם ארבל עבר על איזשהו כלל, כתוב או לא כתוב? הנה הציטוט של תגובת הערוץ, כפי שהובאה בוויינט: "יורם ארבל טעה ותיקן את עצמו מיד. כפי שארבל ציין בעצמו, אנחנו לא מזדהים בשום פנים ואופן עם מעשיה של ענת קם". אוקיי, אז הוא טעה. דני נוימן טועה בכל פעם שהוא פותח את הפה. איל ברקוביץ’, ששידר לצד ארבל, טועה כשהוא מבקר בלי סוף את המאמן וחושב שאנחנו לא מודעים לאג’נדה הפרטית שלו לאמן אותה. הדס שטייף טועה כל בוקר באופן שבו היא מגישה את פינת הפלילים בגל”צ.

אבל הטעות של ארבל היא שהוא שגה באמירה שאינה בקונצנזוס. אם היה אומר משהו בסגנון “קראתי את הכתבה על ענת קם ואם אני השב”כ הייתי חוסם לה את השידורים של ערוצי הספורט”, אף אחד לא היה פוצה פה ומצפצף. מקסימום כמה נעבעכים כמוני היו מוחים בבלוגים ובטוויטרים שלהם. אבל ארבל הלך על האנושיות, ביטא אמפתיה, וכנראה שזה, רבותיי, חטא גדול מדי בתקשורת הישראלית של שנת 2011.

לסיום, מילה קטנה לילדי הסיפון של ערוץ 10: לא שאי פעם הקדשתי לכם או לשידורים שלכם תשומת לב מיוחדת. אבל מעתה אני חושב שאקדיש תשומת לב מיוחדת להמנע מלהגיע אליכם עם השלט.

ומילה אחרונה בהחלט ליורם ארבל: למרות מה שנדמה לך עכשיו, זה בסדר לא להיות סקיוריטלי קורקט. הכלבים אמנם נובחים עכשיו, אבל את השינוי הקטן שלך בחיים של בחורה ישראלית שיושבת סגורה בביתה כבר למעלה משנה, כבר עשית.

Permalink for 'הסברה? זו הבעיה הקטנה שלנו'

1:26

הסברה? זו הבעיה הקטנה שלנו

» ‎ אנקדוטות

הרגבים עדיין זעים על הקברים הטריים של חמשת נרצחי משפחת פוגל מההתנחלות איתמר, ובאתר BBC נכון לשעה זאת (19:03 יום א’, צילומסך משמאל) כותרת האייטם החדשותי הראשון היא ‘ישראל מאשרת בניה חדשה בהתנחלויות’.

עוד משיכה מהאוברדרפט של תדמית ישראל בעיני העולם. עוד ציון אפס להסברה הישראלית, תגידו. לא בדיוק, אני אומר. רק עוד הוכחה שהאשליה שניתן לייצג בהצלחה, באמצעות דמם של חמישה נרצחים תמימים, שלושה מהם ילדים, פן אחד בלבד של מציאות גאו-פוליטית מורכבת שנמשכת כבר מעל 40 שנה, ולצפות להשיג שכנוע והבנה בעולם, היא בדיוק זו: אשליה.

היסטריה

דווקא ברגעים בהם נדרש, יותר מכל דבר אחר, קול הנהגה שקול, שפוי ואחראי שיציב את הפרופורציות הנדרשות עבורנו האזרחים סביב ארוע שכל מהותו אובדן מוחלט של פרופורציות אנוש וחריגה מגבולות כל נורמה שהיינו רוצים לחיות לפיה, המנהיגות המדינית הישראלית הוכיחה שהיא היסטרית, ניתנת לתימרון ובעיקר לא אחראית.

שאלת הבניה בהתנחלויות עומדת בליבה של מחלוקת מדינית ותשומת לב עולמית. ראש ממשלה שמקבל החלטה – כל החלטה! – בסמיכות כה קרובה לארוע טרור רצחני במיוחד, מוכיח שהוא ניתן להשפעה על ידי הטרור ושאפשר בהחלט לקבוע עבורו את האג’נדה שלו. אין דרך לפרש אותו אחרת. זהו אינטרס ברור של מי שרוצה שהמו”מ המדיני בין ישראל לפלשתינאים ייכשל לגרום לשני הצדדים לבצע צעדים מעוררי מחלוקת. לצערי הרב, הגורמים האלה נמצאים משני צידי המתרס.

מנהיג אמיתי היה מתייצב מול המצלמות והמיקרופונים הבוקר ואומר משהו ברוח הדברים הבאים: “מה שקרה באיתמר נעשה על ידי אנשים מהסוג שהחברה האנושית כולה צריכה להקיא מקרבה. אבל אף רוצח, מתועב וקיצוני ככל שיהיו מעשיו, לא יקבע את מדיניותה של מדינה ריבונית. ביום הזה נתאבל על הנרצחים. בימים הבאים נבוא חשבון עם הרוצחים. ולאחר מכן נמשיך לשתף פעולה עם הגופים הבינלאומיים והרשות הפלשתינית על מנת להשיג הסדר קבע.” זהו זה. במקום זה, הפוליטיקאי שעומד בראש הליכוד הוכיח שיקול דעת והגיון מנהיגותי של אחרון הטוקבקיסטים כשאישר לממשלתו לצאת בקמפיין מזוויע של פורנוגרפיית רצח, בשם ההסברה, וחתם על היתרי בניה בשטחים.

פוליטיקת הדם ומשבר המנהיגות

הגדיל לעשות שר הפנים, באמת, אדם משכמו ומטה גם בימים טובים, כשקבע תג מחיר של 1000 יחידות דיור לכל נרצח, והביא לשפל מדרגה מצמרר את הפוליטיזציה של האבל והדם. לו אני מתנחל, אני יורק לשר הנכבד בפרצוף, על כך שקבע שחיי שווים חתימה ביורוקרטית על חתיכת נייר וערימת לבנים. עוד דוגמה לפטישיזם המקברי שהתפתח כאן כלפי קירות וקורות וגגות. מהמפיקים שהביאו לכם את רעיון חוק הביקורים במערת המכפלה. מהתסריטאי של “סלע קיומנו”.

איך אפשר להסביר היסטריה כזאת? איך אפשר להסביר שליפות מהמותן? לדעתי, להנהגה (?) אין ברירה אלא לשלוף כי אין קו מדיני ברור ממנו אפשר לשאוב תגובה קוהרנטית ושקולה, כזו שניתן גם להגן עליה ולהשתמש בה כדי לייצר מומנטום חיובי בדעת הקהל העולמית. יש אומרים שהשליפה, התגובה המהירה, היא תבנית קבועה אצל רהמ”נו. אני לא יודע אם זה נכון, אבל אני מספיק חכם כדי לדעת ששליפות והחלטות מהירות בהקשר המדובר הן סימן להעדר תכנית אב ולנטיה לכניעה לתכתיבים חיצוניים.

התפקיד שלנו האזרחים זה להזדעזע ממקרי רצח כמו באיתמר, להיכנס לחרדה קיומית ולחשוש לעתידנו ועתיד ילדינו. התפקיד של הממשלה הוא לדאוג שהחששות האלה לא יתגשמו.

לשלוף כל טוקבקיסט יודע. לחתום על הסכם שלום יכולים רק מנהיגים אמיתיים.

לא אצלנו.

אצלנו, רה”מ הנבחר אומר למשפחת הנרצחים: “הם יורים ואנחנו בונים.” כאילו זה מנחם. כאילו זה משנה. כאילו זה לא מס שפתיים לאלקטורט. שוב הרדוקציה של חיי אדם ללבנים ומלט.

אנחנו עם ללא הנהגה.

1:46

קוסאמין

» ‎ אנקדוטות

זה התחיל לפני ארבעה חודשים. הכאבים בברכיים הלכו וגברו, עד שנשברתי ובאחד מאימוני הכדורגל דיברתי עם יוסי. יוסי הוא איש נחמד, רץ מרתונים ומטפל בדיקור. אמרתי לו שכואבות לי הברכיים. הוא אמר לי להתחיל מיד לקחת קוסאמין ו-MSM. אמרתי לו בסדר, אבל מה זה קוסאמין? הוא רצה לענות לי, אבל המשחק בדיוק התחיל ובמקום זה הוא עשה עלי גליץ’ וחטף לי את הכדור.

אחרי שבוע נפגשנו שוב באימון. הוא שאל אם התחלתי לקחת קוסאמין ו-MSM. אמרתי לו שאת השני מצאתי, אבל בבית מרקחת הטבעי אמרו לי את המחיר של הקוסאמין, ואמרתי להם שאני מעדיף לשמור את הכסף שלי למקום בבית אבות לשם אגיע כנראה על כסא גלגלים עם הברכיים האלה. הוא אמר לי שהקוסאמין חשוב מאוד. שאלתי אותו שוב מה זה, אבל המאמן שלנו צרח עלינו שנסתום את הפה ונתרכז בחימום, אחרת יכאבו לנו הברכיים אחרי זה.

אחרי שבוע חמותי הגיעה אלינו כרגיל בשישי בערב. היא ראתה אותי מייבב מכאבים כמו ילד קטן אחרי עוד אימון כדורגל, ושאלה אם אני מטפל בזה. אמרתי לה שאני לוקח MSM ושאני אמור לקחת גם קוסאמין. ברור, היא אמרה. אתה חייב לקחת קוסאמין. אני לוקחת את זה כבר שנים. בשבוע הבא אביא לך קופסה. אבל אתה יודע איך לוקחים את זה? מאיפה אני אדע, חשבתי לעצמי, זה לא שיוסי הסביר לי או משהו כזה. לוקחים את זה בחודש הראשון שלוש פעמים ביום, ואח”כ פעמיים, ואח”כ פעם אחת ביום, היא אמרה, כך בערך.

שבוע אח”כ הגיעה הקופסה הראשונה. זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. התחלתי לקחת קוסאמין, פעמיים ביום.תיקח שלוש בהתחלה, חמותי הזהירה אותי בנפנוף אצבע. ברור, סימנתי לה והטלתי עוד קפליה סגולה-לבנה לתוך לועי.

ביום רביעי שלאחר מכן חזרתי הביתה בערב ומצאתי קופסה ענקית של קוסאמין על השולחן. אמא שלי היתה פה היום, אמרה הבת שלה בהיסח הדעת. היא אמרה שהקוסאמין נגמר נורא מהר אז שלא יחסר לך. שמתי את הקופסה החדשה ליד הראשונה, שלא יהיה להן משעמם. לפי חישוב זריז שלי נשאר לי עוד חודש לפחות לפני שהקופסה הראשונה תסתיים. אבל אף פעם אי אפשר להיות בטוחים. אולי הקטע של קוסאמין זה שהקפליות בולעות את עצמן ואז נרפאות להן הברכיים והן נמלטות מהקופסה באישון לילה ומסתננות לאילת ביחד עם כל הסודנים.

ביום שישי הגיעה עוד קופסה. הן נגמרות נורא מהר, אמרה החמות בלי שמץ של התנצלות. הרגשתי חולשה קלה באזור שממש מעל הברכיים, כי בברכיים רק כואב לי כל הזמן. פתחתי את הארון כדי להניח אותה ליד החברות שלה, ומצאתי שם…עוד…אחת. היא נראתה קטנה יותר ולכן הסקתי שהיא נולדה לשתיים הראשונות, שבאמת חשדתי שיש ביניהן איזה קטע.

בשישי הבא כבר עמדתי על המרפסת עם משקפת ובדקתי אם החמות מגיעה עם שקית. היא לא. נשמתי לרווחה, אבל אז חמי נכנס אחריה והיתה לו ביד שקית. יש כאן את המוסף שביקשתם ודואר שהגיע עבורכם. חייכתי כשלקחתי ממנו את השקית. וקוסאמין, הוא סיים והתפנה לנשק את הנכדים. המתנתי לשעת כושר וכשאף אחד לא שם לב התגנבתי לארון במסדרון והנחתי בו את שתי הקופסאות החדשות של הקוסאמין שהיו בשקית. עמדתי לסגור את דלת הארון כשמהמדף התחתון לכדה את עיני קופסה לבנה-סגולה מוכרת. התכופפתי. על המדף היו מסודרות עשרים וארבע קופסאות פלסטיק של קוסאמין. כמדומני הן נתנו לי הקשב.

אני לוקח קוסאמין כבר שלושה חודשים בערך. פעמיים ביום. או לפחות כך נדמה לי. עדיין לא סיימתי את הקופסה הראשונה. יש בה חמש קפליות קוסאמין. לדעתי יש בה חמש קפליות כבר חודש שלם. אין לי מושג למה אני לוקח את החרא הזה. הברכיים כבר לא כואבות לי כמו פעם, אבל זה בגלל שפרשתי מהכדורגל. מהכאבים. בארונות נגמר לנו המקום. קופסאות של קוסאמין מתגלגלות בבית. לילה אחד קמתי בשלוש והלכתי למקרר לשתות מים, ועפתי על אחת ששכבה על הרצפה. אני מוכן להשבע שהיא לא היתה שם כשהלכנו לישון, וששמעתי צחקוקים מהארון שלהן. בכל אופן, כשפתחתי את דלת הארון הן השתתקו.

בלילות אני חולם על קוסאמין. היא נמלטת ממני בשיער סגול-לבן גולש, ואני קורא אחריה קוסאמין קוסאמין. MSM עוצר אותי ואומר לי להפסיק לחקות את הכתיבה של יאיר לפיד. מה פתאום, זה אפרים קישון, אני מנסה להסביר לו לשווא, ומתעורר בזעה קרה. ניסיתי גם לקרוא מה כתוב על הקופסה, אבל מוטל עליהן איזה כישוף כנראה, כי אני שוכח את זה דקה אחרי. שוב ושוב. שמתי אותן ביד2, אבל אף אחד לא התקשר. בשבוע שעבר היה טלפון אחד. הרמתי, אבל בצד השני לא שמעתי דבר, רק נשימות מרוחקות וקטועות. זה בקשר לקוסאמין? שאלתי בהיסוס. היתה צווחה קצרה וצליל ניתוק.

אני רוצה לגמור עם הכל, בכיתי הערב לאשתי. תגמור את הקופסה הראשונה לפחות, היא ציינה ביובש. אמא שלי תתעצבן. הלכתי לארון והוצאתי את הקופסה. לקחתי קפליה אחת, והחזרתי את החמש שנותרו לארון. את יכולה לקחת את גופי, אבל לעולם לא את נשמתי, סיננתי לה, ושטפתי אותה במורד הגרון עם כוס מים פושרים.

לעולם לא את נשמתי.

Permalink for 'ישראל היום מציג: שבוע בחייו של גיבור-על'

11:39

ישראל היום מציג: שבוע בחייו של גיבור-על

» ‎ אנקדוטות

11:01

סיכום שנה: להיות עצמאי

» ‎ אנקדוטות

לפני שנה ושבוע , עזבתי קריירה בת 3.5 שנים כשכיר באמדוקס, ויצאתי לעצמאות. קדמו לכך 6.5 שנים של עבודה בחברת תוכנה בינלאומית אחרת, קטנה בהרבה, וביניהן 4.5 שנים בבוסטון ועוד שנתיים על הקו מינכן-ת”א. סך הכל עשור של עשיה בתפקידים שונים סביב מכירות ושיווק בשוק התוכנה הגלובלי. ועכשיו אני סוגר שנה בחוץ, זמן טבעי לסיכומים ומסקנות ביניים. באופן לא מפתיע, השנה הזאת הרגישה לי כמו הריון, אבל אם הייתי רץ עם האנלוגיה הזאת היתה מתעוררת מחאה מוצדקת בקרב כל הנשים שסוחבות תפרים מהקיסרי וצלקות נפשיות מהטרימסטר הראשון, אז נראה לי שאוותר עליה.

להיות בלי, לרצות עם

קשה לי לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו ניצני ההחלטה הגיחו לאויר העולם. כנראה באחת הפעמים שבהם הגיעה ההודעה הראש-חודשית על הגעת תלוש השכר, ואתה שואל את עצמך, בשביל מה אני צריך את זה, אני יודע בדיוק מה כתוב שם, זה לא השתנה הרבה בשנתיים האחרונות וכנראה שגם לא ישתנה בהרבה בשנה הקרובה. אבל יכול להיות גם שזה היה סתם ברגע של תסכול מקצועי, אחד מני רבים שכל שכיר חווה בחייו כשהוא נחבט באחת הפינות הקשות של הגוף הקטן/בינוני/גדול שהוא ביתו השני. מכל מקום, הידיעה עצמה התגבשה ככל שהבנתי שנתיב הקידום שעליו צעדתי, בסופו של דבר, לא יוביל אותי לאן שרציתי. והיא הלכה והתפתחה כששורה של החלטות ארגוניות ושינויים תפקודיים, שלי ושל אחרים שהשפיעו עלי, הובילו אותי למקום שבו לא היה לי עוד מקום. אני מנסה להגיד, בדרכי המסורבלת, שזה היה תהליך, והוא היה ארוך ולא כולו תמיד היה בשליטתי. אבל מתישהו הגיעה נקודת האל-חזור. זה קרה בדרך חזרה מעוד נסיעת עבודה למזרח הרחוק, בחניית הביניים בתאילנד. הייתי עם הבוס שלי, הוא קיבל שיחה, וכשסגר פנה אלי ואמר לי, עידן, אני יודע שאתה לא תאהב את זה, אבל בשבוע הבא אתה צריך לחזור לכאן עוד פעם. באותו הרגע ידעתי שנמאס לי סופית מאורח החיים הזה. בשבוע שלאחר מכן אמנם טסתי שוב. אני זוכר את עצמי מתיישב בכיסא בטיסה מנתב”ג חזרה למזרח, בערב יום ההולדת ה-37 שלי, ואומר לעצמי שאם יש מתנה שאני יכול לתת לעצמי, הרי שזאת תהיה הטיסה האחרונה, לפחות לכמה שנים, שאני עושה עבור מישהו אחר. זאת כמובן לא היתה הסיבה היחידה לכך שרציתי לעזוב, אבל זה היה מעין קש שהגיע בדיוק ברגע הנכון כדי שלגמל יישבר סופית. מאותו הרגע, בשיתוף מלא של הבתזוג, היה ברור לנו שהדברים הולכים לקראת…

עצמאות

כן, מרגע מסוים היה ברור לי שאני עומד להיות עצמאי, שאני רוצה להקים עסק קטן, ושזה בידיים שלי. וביום לא סגרירי במיוחד באמצע חודש דצמבר 2009, נכנסתי אל הבוס והודעתי לו. אם אני זוכר נכון, הדבר הראשון שהוא אמר לי, היה ‘אני רואה בעיניים שלך ששום דבר שאגיד לא ישנה את ההחלטה’. והוא צדק. חודש אחר כך, ב-21 לינואר 2010, יום שבהחלט היה סגרירי ואפילו קצת גשום, נפרדתי מהקולגות שהיו לחברים, ומהקולגות שלא, הזדכיתי על מה שצריך להזדכות, וברגע אחד באותו אחר צהריים הפכתי מעובד-חברה ללא-עובד. התחושה באותם ימים היתה של…

אופוריה. ואחריה, הרבה חשש.

תמונה ברשיון CC מהיוזר ipohkia@flickr

הנה מה שזכור לי מהימים הראשונים לעצמאות: בתי-קפה. פגישות עם מכרים. חידוש קשרים עם מכרים לשעבר. והרבה מאוד פינטוזים. שתבינו, זה לא שהיה לי ברור לאן אני יוצא. העיקר אז היה לצאת ולפתוח את הדלת להזדמנויות. היה לי כיוון מעורפל אחד, יוזמה עסקית שבחנתי וחשבתי להרים, ועוד רבע הצעה לרבע משרה. ידעתי שיש לי אוויר לנשימה למספר חודשים, בין חבילת הפיטורין, דמי האבטלה (עבורם נדרשתי להמתין 90 יום היות שהפיטורין היו ביוזמתי), והחסכונות הפנויים שהיו. אבל חוסר-הוודאות והחשש מהעתיד הכלכלי הלא-נודע היו שם מהשניה הראשונה, עוד הרבה לפני שקמתי ועזבתי. פתאום, מקרקע יציבה בדמות משכורת קבועה ומשרה ידועה, אתה קופץ לתוך סירה שמתנדנדת על המים ואין לך מושג אם הטלטלות יירגעו, או שיגברו עליך עד שתתהפך. רבותי, שלא תהיה לכם טעות: תמצית תמציתו של מהות המעבר לעסק עצמאי, הרגע בו זה באמת מכה בך, זה יום (אי) כניסת המשכורת לבנק בחודש השני שאחרי חודש העזיבה. אז, גבירותי, האדם מבין באמת ובתמים שהדבר היחיד שיקבע אם יוכל להמשיך ולקיים את רמת החיים שאליה התרגלה משפחתו, היא הצלחתו האישית לגמרי לייצר איזשהו מוצר, או לספק איזשהו שירות, ולהצליח למכור אותם למישהו שם בחוץ שמוכן לשלם עבורם. אז נכון, היה לי כסף להחזיק כמה חודשים מבלי למכור. אבל האופק היה קצר והלחץ, אחרי שבועות ראשונים של אופוריה, הלך וגבר. אותם חודשים ראשונים היו …

חודשים של התפכחות

חלום היזמות העסקית התנפץ על שני שוברי גלים אימתניים. הראשון אוביקטיבי לגמרי ונעוץ בהגעה למסקנה שאולי הרעיון העסקי נכון ותקף, אבל המודל האופרטיבי למימושו בעיתי ואינו רווחי בלשון המעטה. זה קרה אחרי בדיקות שונות, לרבות פיילוט שאפשר היה להגיד עליו שהניתוח אמנם הצליח, אבל הרופא כל כך התבאס ממנו עד שעזב את המקצוע ועבר לדיג תחרותי. ההתנפצות השניה קשורה ישירות לראשונה, ולהבנה שמה לעשות, אין בי את העיקשות האטומה, או האטימות העיקשת, או מה שזה לא יהיה שהופך אדם ליזם של ממש. אתם יודעים למה אני מתכוון. לדרייב הזה של היזם לסמן לעצמו מטרה רחוקה ולהתעלם מכל סימני הדרך, האזהרות והכשלונות בדרך, כדי להגיע אליה. ליכולת הזאת לוותר גם על קמצוץ ביטחון מינימלי ולזנק למים העמוקים בלי שום גלגל הצלה בסביבה. לא, אני לא כזה. אני מוכן לקחת סיכונים, אבל אני לא מוכן לקחת כל סיכון. בשלב הזה של חיי ברור היה לי שאני חייב לדעת שמה שאני עושה בכל רגע נתון יניב פירות, לא בעוד שנתיים, אלא בעוד חודשיים או שלושה מקסימום. בקיצור, רציתי למזער סיכונים. בכל זאת, משפחה וכאלה. במקביל התחילו לקרות דברים אחרים, במה שאני קורא לו …

שלב ההבשלה

אחרי כמה חודשים רגועים הגעתי למסקנה שכדאי לי, כמו שאומרים בפיזיוטרפיה, לשמור על טונוס שרירי המקצוע שלי. עשיתי זאת בעזרת משרה חלקית, כמנהל שיווק בפרילאנס, במסגרת חברת שירותי IT קטנה ואיכותית בשם ServiceWise, שמתמקדת בשירותים מקצועיים לסביבת Salesforce.com. במקביל בישלתי, במשך מספר חודשים, הזדמנות עסקית לשיתוף פעולה עם Penknife, סוכנות שירותי שיווק ופרסום מאנגליה שעם אנשיה עבדתי בעבר בכובעי כאיש שיווק באמדוקס. החיבור היה טוב ועם יתרונות לשני הצדדים, ובסופו של דבר סגרנו את התנאים ובקיץ איתחלתי את הפעילות המקומית של החברה בצורה מסודרת ורשמית. Penknife TLV עונה על הצורך של מנהלי שיווק בחברות ישראליות שפועלות בתחום ה-B2B (ובעיקר בתעשיות ה-IT והטלקום, משם מגיעים עיקר לקוחותיה) לקבל שירותים הוליסטיים מגוף מקצועי שיודע להגות, לתכנן, ליישם ולבצע קמפיינים שיווקיים בקרב קהלים בינלאומיים. בקיצור, לא משעמם לי, בלשון המעטה. העסק אמנם בראשית דרכו, יש עוד הרבה לאן לגדול ועבודה רבה לפניי בטרם אוכל להעריך את מה שאני עושה כהצלחה. אבל בדבר אחד אין לי ספק שהצלחתי: עמדתי במטרה שלי להיות בעל עסק ואדון לעצמי. אבל רגע, שיהיה לכם ברור, להיות עצמאי …

זה לא גן עדן

בצד היתרונות הברורים: להיות הבוס של עצמך; לעבוד מהבית; לחיות את הקשר הישיר בין המאמץ לתמורה, כלומר לדעת שאתה עושה ישירות לביתך, ישנם אתגרים רציניים, שמצדיקים פוסט נפרד. צריך לדעת לנהל חשבונות והתחשבנות מול רשויות המס; ללמוד לעבוד עם תזרים מזומנים של שוטף פלוס שלושים, שישים או יותר; להפנים שהשירות ללקוח מעל הכל ולהתנהל בהתאם, גם כשהלקוח תובעני. אבל הכי קשה זה לחיות עם חוסר הוודאות הכלכלית. אני יודע, גם שכירים מתמודדים עם זה. תשאלו כל מי שעבד בקומברס בארבע השנים האחרונות. אבל כשאתה עצמאי, ודאי וודאי בשנה הראשונה כשהעסק עוד בראשיתו, אתה הולך כל ערב לישון עם השאלה מאיפה יגיע הכסף בחודש הבא, ומתעורר אתה בבוקר. זה מכניס אלמנט קבוע של לחץ להתנהלות הכלכלית המשפחתית, וצריך ללמוד לחיות עם זה. הנה משהו שכל פרילאנסר או עוסק עצמאי מבין קוראיי כבר בטח יודע: לגרום לאנשים לשלם לך עבור מה שאתה עושה זה דבר בכלל לא מובן מאליו. כשהתחלתי להקים את העסק שלי, והתיעצתי עם קרובים ומכרים, הדבר שכולם חזרו ואמרו לי זה להיות סבלני. להקים עסק קטן, אמרו לי, ולהביא אותו למצב של יציבות, שלא לומר רווחיות, לוקח לא פחות משנה ולפעמים גם שנתיים, בהנחה שיש ביקוש למה שהעסק מוכר ותנאי השוק מאפשרים זאת. היום אני חותם על שנתיים בלי לקרוא את האותיות הקטנות אפילו.

טוב, האמת שאני יכול לכתוב שעות על כל האתגרים שכרוכים בלנהל עסק קטן. וכאמור אולי אעשה את זה, ואשמח להזדהות ופידבקים מהקוראים. אבל רציתי דווקא לסיים בתזכורת קטנה לסיבה האמיתית שעשיתי את כל זה, לשני הדברים שמניעים אותי ונותנים לי את הכוח, בכל בוקר מחדש, להמשיך לטפס קדימה והלאה.

Permalink for 'רשומה זמנית המשמשת לזיהוי ערכת נושא (0cf46af3-7f8e-4aa2-8dec-94f6324ac899 – 3bfe001a-32de-4114-a6b4-4005b770f6d7)'

6:28

רשומה זמנית המשמשת לזיהוי ערכת נושא (0cf46af3-7f8e-4aa2-8dec-94f6324ac899 – 3bfe001a-32de-4114-a6b4-4005b770f6d7)

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'פרסום ממוקד או מה המרחק שלך מפתח תקוה?'

3:07

פרסום ממוקד או מה המרחק שלך מפתח תקוה?

» ‎ אנקדוטות

הפוסט האחרון של עידן על איסוף המידע המאסיבי של פייסבוק התחבר לתופעה שראיתי בימים האחרונים בפייסבוק וגם אחרים התייחסו אליה. אתמול שמתי לב לסקר קצר המופיע בסרגל הימני של עמוד הפרופיל מתחת לכמה פרסומות השואל לגבי המיקום שלי ביחס לפתח תקוה – המקום בו ספק האינטרנט שלי נמצא.

פתח תקוה? ברגע הראשון חשבתי שזו עוד פרסומת חברתית מתחכמת אבל לא הבנתי את הפואנטה שלה, אבל אחרי כמה שניות נפל לי האסימון. זהו עוד נסיון של פייסבוק לאסוף אודותי עוד מידע, להבין מה המיקום הגיאוגרפי המדוייק שלי על מנת לספק פילוח טוב יותר למפרסמים.

אין ספק שכיום רוב רובם של הפרסומות שאני רואה פשוט לא רלוונטיות אלי והסיכוי שאלחץ עליהם נמוך מאוד. אני בכל מקרה לא דוגמא טובה משום שאני לוקה בעיוורון פרסומות וגם בכלליות מעדיף לחפש דברים באופן עצמאי ולבחור מתוך התוצאות האורגניות. הפרסומות בחיפוש כמעט תמיד יותר רלוונטיות בגלל שהמפרסם יודע מה עובר לי בראש באותו רגע ומה שווה להציע לי. זה הקושי הגדול ביותר של פרסום פאסיבי, ובפייסבוק כמו בכל פלטפורמת חיפוש, מנסים לפצות על כך באמצעות מידע דמוגרפי ואישי רב ככל הניתן ובנוסף טריקים חברתיים כמו לחץ קבוצתי (אם חברים מתעניינים אולי גם לי כדאי…). יותר מידע אישי שווה יותר רלוונטיות מה שמוביל לאחוזי המרה גבוהים יותר עבור המפרסמים. שביעות רצון מהמערכת מובילה להגדלת תקציבי הפרסום ופייסבוק מנסה להמשיך לסובב את הגלגל הזה מהר יותר על ידי שיפור המיקוד והאפקט החברתי – כולם מרוצים על גב המשתמשים התמימים שלא רואים את התמונה הגדולה וממילא לא מבינים איך זה יכול להזיק להם – כמו שאוהבים בביזנס האמריקאי.

אני לא ארחיב כאן על קפיטליזם חזירי והביטוי הגובר שהוא מקבל בתעשיית האינטרנט שאיבדה את התמימות שלה כי אני חלק מהתעשייה הזו ונהנה מפירותיה כך שאין לי מה להתחסד. אספר רק על יוזמה חדשה של TED בה נתקלתי לפני כמה ימים לגבי פרסומות ששווה להפיץ בגלל שהן מספיק מעניינות ומועילות. מבחינת פרסום פאסיבי, אני מוכן לצרוך אותו בעיקר באריזה כזו ואין ספק שזה הכיוון שהייתי רוצה שפרסום יתקדם אליו. אבל בינתיים, אין לי ספק שהמודעות הממוקדות והממוקדות למחצה לא יעלמו והמעגל של שיפור טקטיקות המיקוד המוגבר במחיר הפקרת הפרטיות ימשך. כנראה שאם אפילו ספאם לא נעלם מהעולם (כי הוא עדיין אפקטיבי) אז יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור.

20:19

הפתיון המושלם

» ‎ אנקדוטות

השבוע פייסבוק השיקו את הפתיון המושלם, סליחה, את הפרופיל החדש.

שימו לב לחלק העליון של הפרופיל, הישר מתחת לשם המשתמש. זה הדבר הראשון שהמשתמש רואה בפרופיל שלו. אמנם, מיד מתחת מופיע פס חדש ובו תמונות שמושכות את העין ואת תשומת הלב. ואכן, מי שכתב בימים האחרונים על הפרופיל החדש, התעסק בעיקר בעיצוב ובשאלה אם הוא מוסיף או גורע מחווית השימוש.

זאת טעות. או לפחות, זה לא מה שבאמת צריך לעניין ב’השקה’ הזאת. הענין כאן, לדעתי, הוא בכלל לא העיצוב. מה שאתם רואים לפניכם זה לא פחות ממנגנון איסוף המידע האישי היעיל ביותר שקיים כיום ברשת, אם לשפוט לפי מספר העדכונים שאני רואה בפיד שלי של חברים שאמנם עדכנו את פרופילם.

למי שלא רואה היטב, אדגיש שהקישורים החדשים שמופיעים מתחת לשם הפרופיל הם הזמנה להוסיף פריטי מידע אישיים, כמו מקום עבודה, עיר מגורים ואוניברסיטה. ובצד ימין מופיע כפתור מוגדל ומודגש שמזמין את המשתמש לעדכן את הפרופיל. כן, חברים, סליחה שאני מקלקל למישהו את ההתפעמות הנרגשת (נענע10 כותבים למשל ש“העיצוב המחודש הופך את המידע בעמוד הפרופיל לנגיש וויזואלי יותר,”) אבל מישהו חייב להגיד את זה: העיצוב הוא רק תירוץ, סיבה לגרום לכמה שיותר מבין חמש מאות וחמישים מליון המשתמשים שכבר בפייסבוק, לגשת לפרופיל שלהם, להיתקל באחד ממספר הקישורים החדשים שמופיעים בו שמעודדים אותם לעדכן, ובסופו של דבר להוסיף לו מידע שפייסבוק אח”כ הולכת ומוכרת לצד ג’ כזה או אחר על מנת שאלו ייצרו פרסום מכוון יותר וייאלצו לשלם עליו יותר כסף. לפייסבוק כמובן.

אז נכון, מה שפייסבוק איננו (כנראה) פלילי ואפילו לא בעיתי כ”כ מבחינה אתית. זו פשוט הפרקטיקה של הווב. אבל האחריות היא בהחלט של המשתמשים להבין ולדעת מתי עושים עליהם סיבוב. וכל מי שעוסק בממשקי משתמש יודע שלעיצוב עצמו יש השפעה גם ברמה הכרתית וגם ברמה תת-הכרתית על החלטות המשתמש. לא מזמן העלתי פוסט בנושא המחיר היקר שאנחנו משלמים על פרסונליזציה, בו כתבתי בין היתר:

בהחלט מקוממת אותי הדרך הפיוטית של פייסבוק לדרוך על הפרטיות שלי עם הכפכפים של צוקרברג, ראה המקרה של Rapleaf, שאלמלא הפרסום ב-WSJ היתה ממשיכה לשתף פעולה עם פייסבוק כדי לפגוע בפרטיות שלנו.

בסופו של דבר, קשה שלא להודות בכך שרוב האנשים פשוט אדישים להשלכות של איסוף המידע המסיבי של פייסבוק אודותיהם.

11:03

טיל לוגי דבילי

» ‎ אנקדוטות

יש לי פתרון מקורי לבקרים איטיים: אני קורא את עמוד הדעות של ישראל היום. העצבים שזה מעורר בי מבטיחים ערנות ומעודדים אותי לעשות לביתי כאילו אין מחר, כי הרבה פעמים זו בדיוק התחושה שמאמרי הדעה שם מותירים בי: שיום אחד נקום, ולא יהיה מחר. בכל אופן, היום התענגתי על טור דעה (?) של אמונה אלון, שקשרה בין הבצורת הנמשכת והכואבת שהיא שגרת חיינו בעשור האחרון, לבין… ובכן, לא בדיוק הבנתי וזה גם לא חשוב. הנקודה היא שהיא טרחה לציין שתפילות המוניות שערכו קהלי מתנחלים ופלשתינים במשותף – דבר יפה לכשעצמו – וכן תפילה ויום צום ותענית שארגנה הרבנות הראשית לישראל (AKA גוף ציבורי שכספי המסים שלי מממנים), לא סייעו והשמיים נותרו יבשים ועקשים.

הטור, אגב, כולל את הפנינה המקסימה הבאה:

מי שמאמין, מכוון את בקשת הגשם אל המשקיף עלינו מן השמיים ויודע שהורדת גשמים היא דרכו של הבורא לתקשר עם בני האדם. יש ארצות שהקדוש ברוך הוא לא כל כך מעוניין ביחסים קרובים עם תושביהן, ולכן הוא מספק להם שפע של מים בנהרות שוצפים, באגמים רבים ורחבי ידיים ובגשמים לאורך כל השנה. אנשים שיש להם מים כל צורכם אינם זקוקים לקשר קבוע עם הבורא. אבל יש אנשים שאלוהים מתאווה, כלשון חכמינו, לתפילתם. אצל אנשים כאלה הוא דואג ליצור חסר, שיזכיר להם לפנות אליו מפעם לפעם.

וזה הוביל אותי לתרגיל האהוב עלי: ‘עקוב אחר ההגיון הדתי של אלון’. וזה עובד כך:

יש בצורת.

ישנה ישות קוסמית כלשהי, נקרא לה ה’, שמסוגלת להשפיע על התאבכויות בשכבות הנמוכות של האטמוספרה, ולכן מסוגלת להוריד גשמים.

אותה ישות מסוגלת גם להקשיב, להבין ולפעול בתגובה לתפילות של אנשים.

היא גם שמה לב אם הם מתנחלים, לא סתם יהודים, או פלשתינים. וכשהם ביחד היא אמורה להתרגש מזה במיוחד.

ואם הם גם מתענים וצמים, היא בכלל באקסטזה.

וכדי שיעשו את כל זה, או סתם כי היא צריכה צומי, היא בכוונה מונעת מהם גשם.

לכן אם ייאספו מתנחלים, לא סתם יהודים, ופלשתינים גם יחד, ויתפללו לאותה ישות כדי שתוריד גשמים, הבצורת תיגמר.

מ.ש.ל.

Permalink for 'פרסונליזציה? בינתיים, המחיר יקר מהערך'

10:05

פרסונליזציה? בינתיים, המחיר יקר מהערך

» ‎ אנקדוטות

אני מאמין גדול בפרסונליזציה. אוקינוס המידע שאנו חשופים עליו הוא בעיה גדולה, והאפשרות להתאים את המידע למשתמש הבודד היא מרכיב חשוב בפתרון שלה. גוגל היתה הראשונה בעידן החדש להבין את הכוח שטמון ביכולת להביא באופן יעיל את המידע שהמשתמש זקוק לו, והראשונה להפוך את התובנה הזאת לכסף גדול. אבל החיפוש של גוגל עובד כמנגנון מפורש (explicit), כלומר אני מקבל מידע רק כשאני מחפש אותו באופן מפורש. הרבה יזמים מאמינים שהעתיד נמצא במנגנונים משתמעים (implicit), כאלה שיודעים לזהות את הכוונות שלנו ומתיימרים להביא אלינו את המידע שיעניין אותנו. בשבוע שעבר נחשפו מספר סטארט-אפים שעוסקים באופן ישיר בתחום הזה, של פרסונליזציה. החברות הללו מנסות לבנות מה שנקרא taste graph או interest graph, תלוי את מי שואלים. אם אתם שואלים אותי למשל, כל החברות הללו ללא יוצא מן הכלל מנסות לבנות מנגנון שאוסף מידע אישי עלינו כדי להדפיס ממנו אח”כ כסף, אם על ידי מכירת המידע למפרסמים באופן ישיר, או אם על ידי פתיחת המאגר לגישה של גופים משלמים שונים. ולכן אני, באופן מפורש ומשתמע כאחד, לא מתכוון להשתמש באף אחד מהשירותים הללו, כל עוד יש לי את הבחירה. הרשו לי לפרט.

Zebek מבוסטון (אני מבין שנגמרו שמות הדומיין האדיוטיים, ועברנו לחסרי הפשר לחלוטין,) הוא אחד המיזמים שנחשף השבוע בארה”ב. הסטארט-אפ מתיימר לאפשר ללקוחותיו, ביניהם בתי עסק, חברות מדיה וסלולר להתאים את המידע שלהם ללקוחותיהם משתמשי הטלפונים הניידים. הטכנולוגיה שלהם משתמשת, לדבריהם, ב”geo-location, collaborative filtering, social relevance, and sentiment analysis” כדי לאפשר לחברות לשלוח מידע והצעות “רלוונטיות” ללקוחות פוטנציאליים. אגב, ניסיתי לתרגם את הקטע הקצר שהעתקתי לעברית, זה פשוט יצא כל כך מקושקש שהעדפתי להשאיר במקור. לפחות באנגלית זה נשמע טיפה מרשים. אותי, בכל אופן, זה מעצבן. כי בתרגום הכי פשוט, מה שהם עושים זה לאסוף עלי מידע מכל מיני מקורות ואז למכור אותו לחברות שלא מעניינות אותי כדי שאלה יוכלו לשלוח לי ספאם לנייד, כן, גם בסמס. כאמור, הם לא היחידים.

Hunch הוא מנוע שבונה, לפי הטקסט הקצר והלא פחות מעצבן באתר שלהם, taste profile של המשתמש. אתם יכולים להתחבר דרך פייסבוק או טוויטר, ולענות על שאלון קצר של 20 שאלות שיעזור ל-Hunch “להכיר אתכם”. ואם אתם עושים את זה, באותה הזדמנות תשלחו לי גם את מספר כרטיס האשראי ותעודת הזהות שלכם, כי אם כבר אתם פראיירים, למה שגם אני לא אהנה. היי, Hunch, עזבו שאלון. הנה הפרופיל שלי: אני חתיך כמו ריאן ריינולדס, מרוויח מעל שש ספרות בחודש בירוקים, סובל מבעיות אישיות באזור המעי הקצר, ואוהב לשתות מיץ מלפפונים סחוט טרי על הבוקר. כבר שולח לכם את האימייל ומספר הנייד שלי. טא טא.

הלאה. אני מתחמם.

Gravity גם הם יצאו השבוע בהכרזות בומבסטיות. לפי הבאנר באתר שלהם, גרף הענין שלי (interest graph) שאייצר דרכם יאפשר לי לחוות את הווב האישית. כן, שוב, באנגלית זה נשמע רק טיפה יותר טוב. הם אפילו פיתחו משחק בטוויטר שנקרא Twinterest, שמתחבר לחשבון שלכם ומנתח את הפעילות בו כדי להסיק מה מעניין אתכם (אום לא התרשם ממנו בכלל). כמובן שנורא חשוב להם לדעת מה מעניין אתכם כי הם רוצים לעזור לכם, ולא, למשל, לחשבון הבנק שלהם. כן, קוראים יקרים, גם במקרה של Gravity אתם יכולים לשכוח ממניעים אלטרואיסטים ולהיות בטוחים שהצורך שלכם “לחוות את הווב האישית” מעניין את קצה הזרבובית של היזמים שכבר גייסו ל-Gravity משהו כמו 10 מיליון דולר. כל מה שהם רוצים זה שיהיה להם מסד נתונים גדול ככל האפשר כדי שיהיה להם מה למכור לפראיירים מהסוג השלישי : חברות ועסקים שקונות את הסיפור הזה של רלוונטיות.

לפני מספר שבועות הוול סטריט ג’ורנל פירסם כתבה על Rapleaf, שירות שאוסף מידע על משתמשים ממקורות שונים ברשת, בין היתר באמצעות התקנת cookies על מחשב המשתמש, ואז מוכר את המידע הזה למפרסמים. בקישור הבא אפשר לראות עד כמה מקיף האיסוף הזה. בעקבות הכתבה, אלפי משתמשים ניצלו את אפשרות האופט-אאוט ומחקו את הפרופילים שלהם מהשירות. ואם אתם חושבים שהפרופיל שלכם לא נמצא שם, אתם כנראה טועים, במיוחד אם אתם נמנים על משתמשי השירותים Rapportive או Gist, שני כלים שמתחברים לג’ימייל שלכם ומציגים לכם מידע נוסף על אנשי הקשר שלכם. שניהם מתחברים ל-Rapleaf, שבין היתר ספג ביקורת על כך שהצליב בין המספר המזהה של משתמשים בפייסבוק לפרופיל האינטרנט שלהם שהוא מוכר לרשתות פרסום מקוון, ובינתיים הפסיק את המנהג המגונה הזה.

אז תקראו לי תמים. תגידו שזה בדיוק מה שפייסבוק עושה, ואני בכל זאת משתמש בה. התשובה שלי היא שזו נבלה וזו טריפה. בהחלט מקוממת אותי הדרך הפיוטית של פייסבוק לדרוך על הפרטיות שלי עם הכפכפים של צוקרברג, ראה המקרה של Rapleaf, שאלמלא הפרסום ב-WSJ היתה ממשיכה לשתף פעולה עם פייסבוק כדי לפגוע בפרטיות שלנו. אני לא אדיש לזה, ועושה את מה שאני צריך לעשות כדי להגן על עצמי. אני ממעט להוסיף אפליקציות ולעשות לייקים, משתמש בהגדרות פרטיות מחמירות וניצלתי היטב את יום ה-unfriend שחל שלשום כדי להיפרד מ’חברים’ שהיו בעצם אנשים שאני לא באמת מכיר. ובכלל אני לא משתמש בפייסבוק הרבה. בגוגל, לעומת זאת, כן. זה כלי עבודה. אין לי ברירה. אני יודע שהם אוספים עלי מידע, אני יודע שהם משתמשים בי כדי לייצר עוד חומר גלם ממנו שאותו הם הופכים בסופו של דבר להכנסות מפרסום, ואני סופג את זה. וזה המקסימום שאני מוכן לספוג. לכל האחרים אני רק יכול להגיד שכל עוד הם לא גוגל או פייסבוק, אזי רק ביום שבו יחליטו לחלוק עמי באופן ישיר את הרווחים שלהם ממכירת המידע שהם אוספים עלי, אסכים לשקול להשתמש בהם.

בעצם, גם אז לא.

18:31

רטרוספקטיבה 2.0

» ‎ אנקדוטות

מבוא

אנקדוטות עלה לאויר בתחילת 2005. הימים היו טרום ימי ווב 2.0 העליזים, מייקל ארינגטון רק החל את דרכו המטאורית מעלה. העולם הטכנולוגי עוד בחן בהיסוס את שברי התנפצות הדוט.קום, ומיקרוסופט שלטה בווב עם דפדפן שהוציא את החשק לחיות.

פאסט פורוורד, שנה קדימה. אמצע-סוף 2006. האוויר מלא עד להתפקע בבאזז שרובו ככולו נושב מכיוון עמק הסיליקון. אלפי יזמים צעירים מעצבים לוגואים ירקרקים-תכלכלים עם אותיות הלווטיקה גדולות ומשיקים שירותי ווב למכביר לקהל מצומצם אך נלהב של מתלהבים מצומצמים. האמריקאים לוקחים את כל הענין לקצה ומשתוללים עם שמות מופרכים לרעיונות עסקיים מופרכים אף יותר, מוגשים באג’קס למשקיעי הון סיכון שלא יודעים את נפשם מאופוריה. רובם פותחים בלוגים כדי לספר לעולם איזה כיף זה להיות משקיע הון סיכון ובעיקר כדי לספר ליזמים מה הם צריכים לעשות כדי לא לבזבז להם את הזמן עם מצגות שיש בהן יותר מעשרה שקפים ופונטים קטנים מ-30.

פאסט פורוורד, שלוש שנים קדימה, סוף 2009. טק-קראנצ’ הוא מגזין רכילותי ש-90% מהכתבות בו הן על גוגל, טוויטר, אפל, פייסבוק או צירופים שונים שלהן. צוקרברג עוד לא יודע שהולכים לעשות עליו סרט, אבל הערכות השווי שלו בדרך לכוכבים. פייסבוק נעוצה חזק במיינסטרים. האקספלורר בדרך להיות הנטסקייפ הבא. בתי הקברות הוירטואליים מלאים בבלונים המפוצצים של מסיבות הסיליקון. כל מי שלא הספיק להירכש על ידי אחת הגדולות והמיזם שלו עדיין מתבסס על וריאציה של ‘בוא ניתן למשתמשים לדרג משהו ולשתף אחרים’, כבר מזמן משפצר את הרזומה. הסמארטפונים ושירותי הדאטה הם הקטר שבחזית תעשית הסלולר, וכולם שם כבר שכחו שרק לפני שנתיים שוק האפליקציות היה בגדר חי-מת.

פאסט פורוורד, היום.

השורות למעלה הן לא רטרוספקטיבה אמיתית. כך למשל, בקושי נגענו ברעידת האדמה הבלתי נתפסת כמעט שהאייפון חולל בשוק הסלולר העולמי מהרגע שיצא, כמו גם באובדן הרלוונטיות של מיקרוסופט בעולם החדש. ולא הזכרנו את השוק העצום של פרסום במנועי חיפוש שגוגל יצרה יש מאין. בקיצור, לא נגענו אף באחוז אחד מההתפתחויות שהיו בשוק הלייט-טק (lite-tech), מושג שישמש אותי מעתה והלאה לתאר את מכלול הפיתוחים בתחום הווב והסלולר שמשפיעים באופן ישיר על חוית השימוש של האדם הרגיל בכלים הללו ביום-יום. זהו מושג נוח מכיוון שהוא מבדל את התחום שעליו אני מדבר מההיי-טק ומהלואו-טק והוא מתייחס ליותר מאשר לתוכנה בלבד או חומרה בלבד.

מה שכן, ניסיתי להעביר לכם דרך השורות הקצרות הללו את התחושה הלא-בלתי מסעירה שבאמת, ובמובן הכי חיובי שיש, אנחנו – כלומר, אלו בינינו שחיים ונושמים את הלייט-טק – זוכים לחיות בזמנים מעניינים. מאחר שבלתי אפשרי לכסות יריעה שכזאת בפוסט אחד, אני מתכוון לכתוב סדרה של פוסטים תחת הכותרת שלמעלה.

התזה שלי, אם אפשר לקרוא לסדרה של שלושה פוסטים קצרים כך, מחולקת לשניים. בחלק הראשון, שבו אסכם את המהלך הרטרוספקטיבי שהתחלתי למעלה, בכוונתי להתבונן ב’מורשת’ של ווב 2.0, זו שאפשר לנתח אותה ולדבר עליה היום ללא הפרעות של הייפ ורגשות אחרים. אנסה לטעון שווב 2.0 היתה מהפכה טכנולוגית בעיקרה. היא היתה מהפכנית במובן הפרוזאי שמה שבא אחריה לא דומה למה שהיה לפניה. והיא היתה טכנולוגית במובן זה שהערך האמיתי שלה הוא בפופולריזציה ושכלול של הכלים שמשמשים היום מפתחים כדי לייצר חויות משתמש עשירות לווב ולסלולר. חוויות אלו הן התשתית שעל גבה התפתחו, ועדיין מתפתחים, המודלים העסקיים (שהיו חסרים לחלוטין בשנים הראשונות של ווב 2.0) של הלייט-טק, כמו מודל האפ-סטור או הטוויסט העכשווי וההגיוני יותר של מודל הפרסום המקוון, שבגלגולו הקודם והמפגר עיטר את מצגותיהן של לא מעט חברות ווב 2.0.

בחלק השני אנסה (ואני צופה הצלחה חלקית בלבד) להגיד משהו חדש על יסודותיה של הלייט-טק, בהם מדיה חדשה, מנועי חיפוש ופרסום מקוון, רשתות חברתיות , וידאו, סמארטפונים והפס הרחב. אטען שהלייט-טק מהווה את היישום המיינסטרימי של טכנולוגיות ותשתיות שנוצרו בתקופת השיא של ווב 2.0. בעצם, אנסה לטעון שכמו שנהוג להתייחס לתעשיות הבטחוניות ככר פיתוח והבשלה של חידושים טכנולוגיים שבסופו של דבר יעשו את דרכם לשוק האזרחי, כך הווב 2.0 בשנותיה הראשונות סיפקה את כר הפיתוח והבישול לתשתיות וטכנולוגיות שמאפשרות את הלייט-טק.

אז stay tuned, המשך יבוא.

Permalink for 'שיווק באינטרנט והמיינסטרים'

23:51

שיווק באינטרנט והמיינסטרים

» ‎ אנקדוטות

אחד הדברים שאני הכי אוהב במילואים (כן, יש משהו שאני אוהב בדבר הזה) הוא העובדה שאני נפגש ומשוחח עם אנשים שלא ממש קרובים אלי. אנשים שונים ממני שלא היו נמצאים במעגל החברתי שלי בשום סיטואציה אחרת ושבדרך כלל לא היתה לי כלל שיחה איתם.

לפני 5 או 6 שנים שיחות המילואים הללו באמת נסובו סביב נושאים שאני לא נוהג לדבר עליהם יותר מדי ביום יום שלי. כשסיפרתי שאני עובד בשיווק באינטרנט או בכתיבת תוכן באינטרנט החבר’ה בדרך כלל הנהנו והמשיכו הלאה לדבר על פוליטיקה, כדורגל, או תוכניות ריאליטי. לא עוד. היום ניהלתי לפחות 5 שיחות שונות עם אנשי מילואים “קלאסיים” על שיווק במנועי חיפוש, SEO ובניית אתרים. וזה לא מרגיש לי רק כבון טון זמני אלא כשינוי תפישה משמעותי וארוך טווח.

נדמה שהמרחק בין היזמים, המפתחים ואנשי השיווק המשופשפים באינטרנט לבין המשתמש הממוצע הולך ומצטמצם ככל שאתרים ושימושים שונים הופכים ליותר שגרתיים ויותר נגישים. אפילו בעלי עסקים קטנים מבינים שאם הם לא פותחים את עצמם לטכנולוגיה ולאמצעי שיווק מודרניים באינטרנט הם מפספסים חלק גדול מהציבור שכבר נמצא שם.

גם האקדמיה מחישה את צעדיה בכיוון הווב. בבר אילן, לדוגמא, יש מסלול טכנולוגיות ווב כחלק מהמחלקה ללימודי מידע (שנשמע לי יותר הגיוני מאשר שהמסלול הזה ישב במדעי המחשב). כחלק מהמסלול הזה מלמדים גם פיתוח ווב וגם שיווק ואפילו עושים תחרויות SEO (קצת ספאמי, אבל בחירת הביטוי לפחות מעניינת, ריטרן אוף אינבסטמנט – אני משער שהוא נבחר כי לא הייתה בו תחרות בגלל שהוא קצת משובש).

אני חושב לעצמי לא פעם, מה היה אילו הייתי חושב בגדול לפני חמש שנים, אולי הייתי במקום אחר לגמרי. אבל השינוי הזה בחדירת הווב למיינסטרים, אפילו בישראל, מדגיש עד כמה יש עדיין הזדמנויות ליזום, לחשוב בגדול וליצור את הדבר הגדול הבא באינטרנט.

Permalink for 'ארבע הערות על מימים, כוכבים בשמי הטוויטר וסדרות שוות'

0:04

ארבע הערות על מימים, כוכבים בשמי הטוויטר וסדרות שוות

» ‎ אנקדוטות

1.

מימים (memes), באופן עקרוני, מעוררים בי אנטגוניזם. הם מתקשרים אצלי לתודעת עדר ולהנעת ההמון. אז לא אגיד כלום על המים האחרון שהתפשט בפייסבוק ומחוץ לו. רק שמטבעם של מימים יעילים, גם כשלא מתיחסים אליהם, מתיחסים אליהם. אז הנה רשימת תחנות שבהן אפשר להיבדק לגילוי מוקדם של סרטן השד.

2.

אם איתרע מזלכם ואתם עוקבים אחרי בטוויטר, בטח שמתם לב שהזכרתי כמה פעמים לאחרונה את צ’אק. זה בגלל שזו סדרת טלויזיה מאוד מהנה. בשבוע האחרון גמעתי את כל 13 פרקי העונה הראשונה, ושתי העונות המלאות הבאות כבר מחכות לי על הדיסק. העונה הרביעית כבר החלה, ובאינטרנטים אומרים ש-NBC כבר הזמינה פרקים חדשים, מה שמאוד משמח אותי.

צ’אק היא דרמה קומית, שגיבורה הוא חנון-מודע-לעצמו שעובד ב-Buy More, חנות שהיא פארודיה של Best Buy. בפרק הפיילוט, צ’אק מקבל אימייל מחבר לשעבר, סוכן CIA שהסתבך, אשר מוביל אותו להפוך למעין גרסה אנושית של מחשב החלומות של כל סוכנות ביון. שני סוכנים מוצמדים אליו. האחד הוא קייסי, סוכן חמום שנתפר למידותיו של אדם בולדווין, הלא הוא ג’יין מפיירפליי. השניה היא שרה ווקר, (איבון סטרחובסקי), וכמובן שהמתח המיני בינה לבין צ’אק מכתיבים את הקצב של הסדרה. יש שם אקשן במשורה, עלילות חביבות ולא טפשיות מדי, הורמונים למכביר, דמויות קבועות שכיף לעקוב אחריהן, ואחד זאכרי לוי, שמשחק את צ’אק, החנון שכל חנון רוצה להיות. בקיצור: מי לייק.

3.

ואם כבר הזכרתי את פיירפליי, צופי יס יכולים לעקוב בימים אלה אחרי שריד אחר מהסדרה המופלאה ההיא: קפטן מל ריינולדס, בגילומו של נתן פיליון. לטעמי אחד השחקנים הכריזמטיים ביותר שהופיעו על מסך הכסף בעשור האחרון. לסדרה קוראים Castle, והיא סדרת בלש פרוצדורלית מהז’אנר של Bones או המנטליסט. אין בה שום דבר מיוחד, חוץ מפיליון. וזה מספיק בשבילי כדי לעקוב אחריה.

4.

חדי העין אולי שמו לב שהוספתי קישורים לחשבונות הטוויטר של כמה מכוכבי הטלויזיה שהזכרתי למעלה. זה התחביב החדש שלי: לעקוב אחרי האנשים שאני אוהב לראות בטלויזיה. לכולם, מסתבר, יש חשבון טוויטר. קלסו כבר לא לבד. חלקם מעניינים יותר, אחרים מטרחנים פחות, וכולם מבינים שהרשת יכולה לעשות הרבה טוב לסלבריטאות שלהם. והסיבה שאני עוקב אחריהם, על חשבון כמה מהנעקבים הותיקים שהופיעו לי בפיד מימים ימימה? זה ברור. אם כבר לספוג נרקסיזם, אז עדיף מהמקצוענים.

שבוע טוב!

11:48

הסיפור האמיתי

» ‎ אנקדוטות

17:57

חווית הקינדל

» ‎ אנקדוטות

שבועיים עם הקינדל מספקות די זמן להתרשם מחווית השימוש במכשיר המיוחד הזה. המכשיר שבידי הוא הדור האחרון שמיועד לקהל לא-אמריקאי: מסך 6 אינץ’, WiFi, מסגרת גרפיט שחורה וחיבור מיקרו-USB לטעינה והעברה ישירה של מסמכים מהמחשב. מחיר הקניה שלו הוא $140, אבל לזה תוסיפו עוד $20 דמי משלוח בינלאומי ובערך עוד 150 ש”ח דמי מכס, אותם תשלמו ישירות לחברת המשלוח. כך שהעלות הסופית קרובה ל-760 ש”ח לפי שער חליפין של 3.8.

הרושם הראשוני

הרושם הראשוני שהקינדל מעורר דווקא שלילי: “זה לא אפל,” חשבתי לעצמי כשהבטתי במסך המונוכרומי. ואכן, למי שחווה אתהצבעוניות המופלאה של האייפוד או האייפאד, ואת התגובה המרשימה של מסך המגע, ממשקי משתמש אחרים מעוררים קודם כל אכזבה. אבל כאמור, זה רק הרושם הראשוני. מהר מאוד משתלטת החוויה של אמאזון על היחסים משתמש-קינדל, וזו אכן חוויה שונה בתכלית מזו של אפל. אני אנסה לנסח אותה באופן הבא:

כשמחזיקים אייפון או אייפוד טאץ’ ביד, המכשיר הוא הכל. הוא הדומיננטי ביחסים משתמש-מכשיר. לרגע אחד הוא אינו מאפשר לשכוח שמה שאני מחזיק ביד זו יצירת חומרה של אפל. של סטיב ג’ובס, ליתר דיוק. השימוש במכשיר הוא חוויה חזקה ומתגמלת מאוד. לעומת זאת, כשמחזיקים קינדל, מהר מאוד המכשיר נעלם ברקע. התוכן הוא הדומיננטי. למעשה, זה מרגיש כאילו מתכנני החוויה עשו כל שביכולתם כדי לגרום למשתמש לשכוח שהוא בעצם משתמש, ולהרגיש כמה שיותר כמו קורא. כמו שצריך להרגיש מי שמחזיק ספר ביד.

אני אוהב את זה.

חווית הקריאה

בשבועיים האחרונים ביליתי שעות בקריאה על המכשיר. הוא לא מעייף את העיניים. המסך לא מרצד. וכאמור, אין בו צעצועים ושיגועים שמסיחים את הדעת מהקריאה. ספר נטו. הדפדוף קדימה ואחורה נעשה בעזרת כפתורים גדולים קבועים בשני צידי המכשיר, והתלונה העיקרית שלי היא שלעתים קרובות הם נלחצים שלא בכוונה. זה קצת מעצבן. בכלל, למי שרגיל לקרוא בשכיבה, או חצי שכיבה, כמוני, החזקת הקינדל דורשת הסתגלות. אחרי נסיונות רבים, מצאתי שתנוחת חצי-שכיבה כאשר המכשיר מונח על החזה ונשען על היד, היא התנוחה הנוחה ביותר. אבל המסקנה שלי היא שאין ברירה אלא לרכוש אחד מהכיסויים היקרים שאמאזון מוכרת, כדי שיהיה נוח יותר לאחוז בקינדל וכדי לשמור עליו מפגעי נפילות וילדים. הענין הוא שלשלם עוד $20 משלוח על מוצר שעולה בין $35 ל-$60, תלוי בסוג הספציפי שרוכשים, זה קצת מוגזם. אז אאלץ להמתין למישהו שחוזר מארה”ב שיביא לי. מכירים אחד כזה? שייצור קשר.

פרמטרים שונים במסך הקריאה ניתנים לכיוונון. גודל הטקסט, הריווח, מספר מלים בשורה, כיוון קריאה מאונך או מאוזן – כל אלה אמורים להספיק כדי להתאים להרגלי הקריאה השונים של כל אחד.

לקינדל יש מקלדת קבועה, קטנת-כפתורים, שכמעט ואינה מורגשת, ולמעשה 99% מהזמן אין בה שימוש. היא משמשת בעיקר להקלדת מילות חיפוש ולהוספת הערות משלכם לטקסט, פעולה זרה לתהליך הקריאה שאופיינית לשימושים סצפיפיים, כגון קריאה לשם מחקר. כדי לנווט בחנות משתמשים בעיקר בכפתורי החצים והעברת הדפים. אם יש לי הצעה לאמאזון, הרי היא לייצר גרסה של הקינדל ללא מקלדת כלל (רק מקשי חצים והעברת דפים), כאשר הניהול כולו יכול להיעשות בניווט בלבד או דרך מסך ניהול על המחשב כשהמכשיר מחובר. זה יוסיף עוד שניים שלושה אינצ’ים למסך מבלי להשפיע על גודל המכשיר כולו.

חווית הרכישה

את הספר שאני קורא כעת (למי שסקרן מסיבה כלשהי, זה The Drgaonbone Chair, הראשון בסדרת Memory, Sorrow and Thorn של סופר הפנטזיה האמריקאי האהוב עלי, טאד ויליאמס), רכשתי בחנות אמאזון. חווית הרכישה במכשיר חלקה ופשוטה. הקינדל מגיע כשהוא מקונפג לפי חשבון המשתמש באמאזון שרכש אותו (או, אם זו מתנה, לפי הפרטים שמילאתם בתהליך הקניה.) אין צורך לעשות דבר כדי לרכוש, מלבד להשתמש בממשק החנות שעל המכשיר שמאפשר לבחור בין הקטגוריות ספרים, בלוגים, עיתונים ומגזינים על מנת להגיע לכותר הרצוי, לרכוש אותו בלחיצת כפתור ותוך שניות לקבל אותו למכשיר ולהתחיל בקריאה. ואני מדבר על שניות בודדות, כן? הודעה על ההזמנה מגיעה מיד באימייל ואפשר לעקוב ולנהל את ההזמנות והרכישות בדף ניהול החשבון שלכם באתר אמאזון.

בניגוד לדיווחים מסוימים, לא הבחנתי בהבדל מחירי ספרים בין מה שהוצג לי לבין המחיר בפועל. אולי זה בגלל שהקמתי את החשבון שלי באמאזון בתקופה שעוד גרתי בארה”ב, ובפרטי החשבון תחת הגדרת המדינה זה מה שרשום שם. בכל אופן, אני משלם את המחיר שמופיע בחנות.

הקינדל משתלם: מקרה פרטי

בנובמבר הקודם ביקשתי וקיבלתי מזוגתי במתנה מנוי שנתי לאקונומיסט. אני מת על המגזין הזה, ומוצא שבממוצע בכל גליון יש כ-30%-40% תכנים שמעניינים ומעשירים אותי. היות שכל גליון אקונומיסט מלא בעיקר בתוכן ויחסית מעט מאוד פרסומות ומודעות, ומאחר שהחלופות המקומיות בדמות מוספי העיתונים השבועיים הם צל חיוור של מה שאני מחפש בתוכן עיתונאי חדשותי מגזיני, אני מדבר על הרבה מאוד תוכן והעשרה. אלא מה, התענוג הזה יקר, והמנוי שלי עומד לפוג. אמנם קיבלתי הצעה מפתה לחדש במחיר 821 ש”ח, שהם 16 ש”ח לגליון (בחנויות הוא עולה כמעט 40 ש”ח), אבל גם זה לא מעט כסף. האלטרנטיבה? לקרוא את התכנים הזמינים באינטרנט, ומבחינתי זה אומר לקרוא מאמרים בודדים בלבד כי קריאה על מסך המחשב היא חוויה מפוקפקת מאוד, או לוותר לגמרי. וזה מה שעמדתי לעשות, עד שהגיע הקינדל. הגרסה האמריקאית של האקונומיסט (ההבדלים בינה לבין הגרסה האירופאית שאני מקבל הביתה אינם משמעותיים מבחינתי) זמינה בקינדל במחיר של $10.5 לחודש, כלומר 40 ש”ח. זה כבר זול יותר, וחשוב מכך, זהו מחיר שאני מוכן ומזומן לשלם עבור התוכן הנפלא של המגזין הזה. כעת יש לי חלופה כדאית ונוחה. אמנם לא אתענג עוד על תמונת השער השבועית המופלאה, אלא בגרסתה המונוכרומית החיוורת על הקינדל; אבל התוכן כמעט כולו זמין במלואו, הניווט נוח, וזה הכי קרוב לדבר האמיתי, בקצת יותר ממחצית המחיר.

הטיפ

לאמאזון קינדל תקן יחודי עם סיומת azw, והמכשיר אינו תומך בתקן ePub הפתוח והמתחרה. אולם ישנו תקן פתוח אחר שהוא כן תומך בו: mobi, של הקורא האלקטרוני MobiPocket. למעשה, תקן azw הוא וריאציה סגורה של mobi. בכל אופן, ספרים אלקטרוניים בתקן זה ניתנים להעלאה ישירה לקינדל מהמחשב. המכשיר ממיר אותם אוטומטית לתקן שלו, ואפשר לקרוא אותם כמו כל ספר אחר. למי שתוהה מדוע הטיפ הזה חשוב, אשיב בשריקה תמימה וגלגול עיניים מלא משמעות לצדדים.

לסיכום

הקינדל הוא מכשיר שעושה בדיוק מה שנועד להיות: קורא ספרים אלקטרוני. הוא קל לאחיזה ונאה למראה, יש בו את הפונקציות החשובות ולא הרבה יותר מזה, והתכונה החשובה ביותר שלו היא היכולת להיעלם ברקע ולהשאיר לתוכן את הבמה הראשית. טעינה אחת מספיקה לשבועות של קריאה, והוא לא מעייף את העיניים יותר מספר רגיל. נכון, הוא לא צבעוני ולא תומך בעברית, כך שאם זה מה שאתם מחפשים, זה לא המכשיר שלכם. בכלל, אם אתם מאלו שמתלבטים בין הקינדל לאייפאד, השאלה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא מהו השימוש שחשוב לכם. אם אתם צריכים מכשיר נייד לגלישה באינטרנט, עם ממשק מהמם ואפשרות גם לקרוא ספרים ולהוריד אפליקציות ומשחקים, לכו על אפל. אם רק הקריאה חשובה לכם, אין בכלל שאלה. הקינדל הוא המכשיר בשבילכם.

Permalink for 'Temporary Post Used For Theme Detection (83e85195-2752-427b-8d6c-e22a5a791cbe – 3bfe001a-32de-4114-a6b4-4005b770f6d7)'

9:06

Temporary Post Used For Theme Detection (83e85195-2752-427b-8d6c-e22a5a791cbe – 3bfe001a-32de-4114-a6b4-4005b770f6d7)

» ‎ אנקדוטות

15:25

שנת הפניקס של אנקדוטות

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'אין כמו טפיחה קלה על השכם'

10:59

אין כמו טפיחה קלה על השכם

» ‎ אנקדוטות

23:51

למחזר מאמרים

» ‎ אנקדוטות

תחושת הבטן שליוותה אותי זה זמן רב קיבלה חיזוק מהפוסט הזה של יובל לפני כחודש. אמנם מה שהוא מתאר קצת שונה ממה שאני הרגשתי אולם זה נתן לי חיזוק. הרבה פעמים מצאתי את עצמי קורא כתבה או מאמר ב”הארץ” ושאלתי את עצמי איפה לעזאזל קראתי את זה קודם. בהיותי סנילי המקדים את זמנו ועצלן כרוני, לא מצאתי את הכוחות לחקור את הדג’ה וו שחוויתי. בעקבות הפוסט של יובל החלטתי לשים קץ לעצלנות ומצאתי את עצמי מחפש מהיכן קראתי את זה קודם. מאחר ואני מוצא את עצמי קורא פחות ופחות אתן כאן רק 2 דוגמאות מהחודש האחרון בהן מאמר של נחמיה שטרסלר מצא את עצמו לאחר שינויים קלים כמאמר המערכת מספר ימים לאחר מכן. ייתכן וזו פרקטיקה עיתונאית מקובלת. אם מישהו מכיר אשמח שיאיר את עיני.
נחמיה שטרסלר ב 23/2 על תאונת הדרכים ששיבשה את התנועה בכביש החוף
מאמר מערכת 24/2 בנושא כבישים אדומים.
נחמיה שטרסלר 2/2 הפעם בנושא חוק הסופרים
מאמר המערכת באותו נושא 15/2

עדות לעצלנות שלי היא העיתוי לפוסט זה. רציתי לכתוב אותו כבר לפני חודש אך התעצלתי. היום, בכנס איגוד המים הארצי, במהלך ארוחת הצהריים דיברנו על מודת המיחזור התופסת תאוצה. העליתי את נושא מיחזור הכתבות ואשת יחסי הציבור של הכנס ביקשה עדויות. מאחר והתחייבתי, הדרך לקופי פייסט מהמייל ששלחתי לה ועד לפוסט היתה קצרה.

*** איני יודע מדוע אתר “הארץ” הוריד את האפשרות לקרוא את המהדורה המודפסת באופן חופשי שבוע לאחור. אבל חיפוש קל בארכיון האתר מעלה תקציר, הדבקת המלל מהתקציר (או הכותרת) בגוגל מביאה את המאמר השלם בחינם. נודניקים. סתם מסבכים את העניינים.

Permalink for 'הודעה אישית לקוראי אנקדוטות'

18:15

הודעה אישית לקוראי אנקדוטות

» ‎ אנקדוטות

החודש לפני חמש שנים אנקדוטות עלה לאוויר. מאז ייסודו, הבלוג התאפיין בנושאי כתיבה חופשיים ובהעדר אג’נדה נושאית יחידה ומוגדרת. אפשר להגיד שעסקנו כאן הרבה בעניינים הקשורים לאורח החיים הדיגיטלי, בעסקי הווב והתוכנה, ובמדיה. אבל כתבנו גם על דברים אחרים. וכך גם יהיה בעתיד.

מה שכן, בשנים האחרונות צצו במות אחרות שמכסות את התחומים שכן ציינתי למעלה, ובצורה מכוונת ומקצועית יותר מכפי שאנקדוטות אי פעם התיימר לעשות. יחד עם הירידה בהספק הפירסום האישי שלי, ומצד שני השאיפה למקסם את החשיפה של הפוסטים המקצועיים יותר שכתבתי לאחרונה ושארצה לכתוב בעתיד, הגעתי למסקנה שבשלב זה עלי לדאוג להתאמה גבוהה יותר בין התוכן שאני כותב לפלטפורמה עליו הוא מתפרסם.

לפני מספר שבועות פניתי לגל מור, המייסד והכותב הראשי בבלוג חורים ברשת, לטעמי הבמה העצמאית המובילה בתחומה בישראל, והצעתי שאכתוב אצלו. כך נפתחה הדרך לשיתוף פעולה, במסגרתו פירסמתי עד היום שני פוסטים, וראיתי כי טוב. יתרה מכך, בעקבות שיחות נוספות, הסכמנו שאפרסם מדי שבוע פוסט בנושא מקצועי שקרוב בימים אלה לליבי בשל עיסוקיי. מעתה, פוסטים שאכתוב הקשורים לתחום –Enterprise 2.0 (מושג שאני לא נוטה להשתמש בו אך הועדף בשל הפופולריות שלו), יתפרסמו בחורים ברשת. באופן מדויק יותר, בכוונתי לכתוב על תהליכי המאקרו שמתלווים לחדירת הווב הצרכנית (the consumer web), אותה אתם מכירים דרך אתרים ושרותים כמו פייסבוק, טוויטר, foursquare ורבים אחרים, אל המרחב הארגוני והעסקי. ואם אתם מחפשים הסבר טיפה מפורט יותר, אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט הזה שעלה היום ב’חורים ברשת’.

אנקדוטות ימשיך להיות הבית שלי בכל הקשור לכתיבה חופשית בנושאים מגוונים, ככל שתנוח עלי הרוח, כפי שהיה עד עתה. בהזדמנות זאת, אני רוצה להודות לכל קוראי אנקדוטות באשר הם. יצרתם לנו כאן במה שמכבדת את הכותבים והתוכן, ושמתאפיינת בקהל קוראים קבועים גדול יחסית לפלטפורמות עצמאיות. ועל כך תודה.

עידן.

Permalink for 'פרשת לאור: מרמרי מועד. ומילה על הרב אלון'

20:41

פרשת לאור: מרמרי מועד. ומילה על הרב אלון

» ‎ אנקדוטות

פרשת ההטרדות המיניות בהן נקשר שמו של יצחק לאור יוצרת ענין בכמה וכמה רמות: הנושא החשוב, המושא המוכר לרבים והמימד הפוליטי של עשייתו, התפקיד שממלאות המדיה החדשה והמסורתית בפרשה. בנוסף, הנגישות הגבוהה של הציבור לדיון בפרשה, והאפשרות של רבות ורבים להביע את דעתם ולהשתתף בו, יוצרים סיטואציה חברתית שמרתק להתבונן בה, וכמו ניסוי בפיזיקה קוונטית, להשפיע עליה דרך ההתבוננות בה, כפי שפוסט זה מתיימר לעשות.

אתמול בבוקר הגעתי למאמר שפירסם חנוך מרמרי בעין השביעית, ובו הוא מתייחס לפרשה. המאמר עורר בי חוסר נוחות שהתקשיתי להבהיר לעצמי בתחילה. מאחר שטרם צפיתי בתחקיר של “המקור” שפוצץ את הפרשה, לא חשבתי שיש בידיי מספיק פרטים כדי להתיחס לענין בצורה פרודוקטיבית. אבל מאוחר יותר קראתי את דבריהם של רביב דרוקר איש “המקור”, ואת הדיון המתמשך אצל נעמה כרמי, וקיבלתי חיזוק לרושם העיקרי שלי: חנוך מרמרי, שאת כתיבתו ודעותיו שאני קורא ב’עין השביעית’ אני מעריך מאוד בד”כ, מעד ובגדול. חנה בית הלחמי ניסחה זאת בחריפות בתגובה שלה אצל דרוקר:

קראתי עכשיו את המאמר של מרמרי וזה מניפסט עלוב מאוד של (1) מגננה סרת טעם על הארץ, מנהליו, עצמו. (2) רשת ביטחון (ככל שאני לא אוהבת לתת סופרלטיבים ומעדיפה לדבר בסאב טקסטים – אני חשה צורך להדגיש – רשת ביטחון פאתטית) ללאור. אני מסיקה שכרגיל במקרים כאלו – רשת הביטחון לגבר שנתפס היא אחוות אלו שעדיין לא נתפסו (כתבתי על זה למיטב זכרוני בהקשרים אחרים בעבר – החברים של מרדכי, גולדבלט ואחרים).
מוטב היה למאמר הזה שלא ייכתב.

אני לא יודע לגבי “אחוות אלו שעדיין לא נתפסו”, זו אמירה קשה למדי. אבל אני מודה שמזמן לא התכווצתי כך במושבי כפי שעשיתי כשקראתי את הטקסט של מרמרי, כמו שקרה גם לבירנית גורן. כמו תמיד, אני בטוח שמה שהתרחש מאחורי הקלעים ושהוביל להחלטתו של מרמרי לכתוב, ועוד יותר – מה שלא נכתב, מעניין אף יותר ממה שכן נכתב וגלוי לעין. האם לאור או מישהו מקרוביו פנה למרמרי ורמז לו שרצוי שיתיחס לפרשה? האם יש כאן מקרה קלאסי של סולידריות גברית? או שיש כאן משהו אחר, אפל יותר? משהו הרי גרם למרמרי לכתוב מאמר שרק אדם קהה חושים יפספס את המגמתיות והסלקטיביות שלו בהתיחסות לפרשה ופרטיה. למשל, האופן בו מרמרי נטפל לשאלת ההיררכיה המעמדית המדויקת בין יצחק לאור להגר להב, והמלים הרבות מדי שהוא מקדיש לחשיבותו של לאור במערכת העיתון. או המשפט הבא:

מי שעוסק במלים יודע כי לא רק אמירתן קובעת את מידת הרעילות שבהן, אלא גם לנסיבות שבהן הן נאמרות יש משקל רב. להקשר הסביבתי, לאינטונציה, להבעת הפנים, להדדיות שביחסים בין בני השיח, לטיב היחסים בקבוצה כולה. מי שעוסק במלים יודע כי מה שיוצא מפיו של אדם בנימה משועשעת עלול להתפרש לפעמים אצל בן-שיחו כהעלבה מרושעת.

המשפט הזה מקומם לא כי הוא שגוי; הוא לא, יש בו אמת שמעוגנת בנסיון החיים של כל אחד מאתנו שעבד עם בני אדם, כלומר, כולנו. הוא מקומם כי בהקשר בו נכתב הוא מתחסד (לא צריך להיות “מי שעוסק במלים” כדי להבין את האמירה; אפשר לחשוב שרק אנשי מילה וספר יודעים מה זה הומור שחור), וגם כי זה נשמע יותר מדי כמו תירוץ שנועד להצדיק את התנהגותו של עמית שסרח.

*****

מענין לענין בענין קצת קשור, ראוי ומומלץ לקרוא את דבריו של מאיר שלו במוסף השבת של ידיעות, שם התיחס לפרשיה הבלתי נתפסת של הרב אלון והגלות שלו במגדל. אמש בחדשות ערוץ 2 שודרה כתבה בנושא, ואנשי חצרו ומלחכי כף ידו של הרב הנכבד במגדל כיכבו בה במופע פרימיטיבי של פולחן אישיות ועיוורון מוסרי. כמו שליו, שכתב את הטור מן הסתם לפני שידור הכתבה, גם אותי הם מגעילים.

Permalink for 'למה אני ממליץ לכם לראות את המרוץ לצמרת של עמרי כספי'

0:03

למה אני ממליץ לכם לראות את המרוץ לצמרת של עמרי כספי

» ‎ אנקדוטות

אמש שודר בתכנית “המקור” בערוץ 10 סרטו של עומר בנוביץ’, שעקב במשך השנה האחרונה אחרי התקדמותו של עמרי כספי מעוד שחקן בשורות מכבי, לעשיריה הראשונה של שחקני השנה הראשונה באן.בי.איי. הכתבה היתה מעניינת ומרגשת, כי סיפורי הצלחה מיוחדים תמיד מעניינים, וכי עמרי כספי הוא אחרי הכל הישראלי הראשון שמשחק בליגה שנחשבת לטובה בעולם.

אבל היה בה משהו נוסף. ובגללו, אני ממליץ לכם לגשת לאתר של נענע10 ולצפות בכתבה, אם לא צפיתם בה אמש. תחזרו לכאן כשתסיימו:

המרוץ לצמרת של עומרי כספי: צפו בסרט המלא

הבחנתם בזה? אני בטוח שכן. זה בולט בכל שוט של כספי, בכל שניה שהפוקוס על הפנים שלו. בכל תנועה שלו, בשפת הגוף שלו, אפילו בבחירת המילים שלו.

כן, יש לו כשרון לכדורסל. יש לו את הגובה והאתלטיות. כן, יש לו משפחה מדהימה שהתגייסה כולה למענו. יש לו אח שעזב הכל ובא לחיות אתו כדי לדאוג לכל הדברים שאדם מן השורה צריך בדרך כלל לדאוג להם בעצמו. מרתק לראות איך הכל סובב סביבו, הכל נעשה למענו, כדי שיצליח. אבל זה לא הכל. יש שם עוד משהו.

במהלך הצפיה בסרט הלכה וגברה אצלי התחושה שאני רואה משהו נדיר. משהו שמדי פעם, לעתים לא קרובות מדי בעולם העסקים, יצא לי לראות אצל מנהלים בכירים, מייסדי חברות ויזמים. בדרך כלל, לא תמיד, זה התלווה לתכונות אופי לא נעימות במיוחד, אבל אני לא מכיר את עמרי כספי ולא יודע להגיד דבר על אופיו.

תחזרו שניה לסרט, תגיעו לאחד מהקלוז אפים של כספי, ותקפיאו את התמונה.

תסתכלו לו בעיניים.

האיש מונע. יש לו שם בפנים מנוע בעירה שמספק לו דרייב אדיר להצליח במה שהוא עושה. עצם קיומו של הדרייב הזה לא נדיר כל כך. אני בטוח שכל אחד מכם מכיר אנשים מונעים, ושכמה מהקוראים כאן הם בעצמם כאלה. אבל כשזה מגיע עם חוגת העוצמה מסובבת עד הסוף, ועם השילוב הסביבתי הנכון, למשל של משפחה סופר תומכת, נתונים פיזיים, ויכולת בסיסית לשחק טוב את המשחק – התבשיל נהיה קטלני. מלקולם גלדוול כתב ספר על התופעה הזאת, של המצליחנים הגדולים באמת.ה- Outliers. אליבא ד’גלדוול (שהתברך בעצמו בכשרון מיוחד לייצר ספרים שלמים סביב תובנה בודדת שמספיק פרק אחד כדי להבין אותה,) את הסיבות להצלחה פנומנלית צריך לחפש בתנאים הסביבתיים שבהם צמחה. זה כמובן נכון גם כאן. אבל שוב, יש אצל כספי את המשהו הנוסף הזה, שהופך שחקנים מצוינים למייקל ג’ורדנים ומג’יק ג’ונסונים, או לחלופין, מנהלים מצליחים לביל גייטסים וג’ק וולשים.

אני לא יודע אם כספי הוא שחקן מצוין ואם הוא יהיה הדירק נוביצקי הבא. איש לא יודע לאן כספי עוד יגיע. לכל בנאדם יש את הפוטנציאל שלו, ואולי הפוטנציאל המירבי של כספי הוא להיות שחקן של 15 נקודות בממוצע למשחק. אולי הוא יבלה את כל הקריירה שלו באן.בי.איי, ואולי בעוד שלוש ארבע שנים הוא יתקבע במקום נמוך ברוטציה ויחליט לחזור לאירופה. זה לא משנה. הדרייב שלו תמיד יהיה שם. אני צופה לו גדולות, והוא מעורר בי השראה.

התמונה מהאתר הרשמי של כספי.

2:58

קינה למקבוק

» ‎ אנקדוטות

תראו, בגדול, אני אמנם גיק, אבל לא בדיוק שייך לעדות המתלהבים שהופכים כל גדג’ט חדש לאביזר פולחן. כך, במשך השנים, הקרבות הנצחיים בין אנשי המק לאנשי הפי.סי. עברו מעל לראשי בלי להשאיר חותם מיוחד. כן, אמרתי לעצמי, זה אחלה מחשב ומגניב והכל, אבל לא צריך להגזים. בכלל, הרעיון שהמחשב שלי יהיה יותר מגניב ממני (לא קשה כל כך, במחשבה שניה) קצת הפריע לי.

עד שקיבלתי מהמעסיק שלי מק.

apple_macbook_pro_15_inch_6_gen ולא סתם מק. מקבוק פרו. כזה יפה, עם גוף יוניבודי אלומיניום, שזה אומר משהו חשוב שקשור לאופן הייצור, אבל מבחינתי מתבטא בזה שמבחוץ המחשב הוא פשוט, איך לומר את זה, כוסון. אין, אין כמו להיכנס לבית הקפה המזדמן, להתיישב, להביט סביב על כל מחבקי הלפטופים למיניהם, ואז, בתחושת עליונות מתנשאת, לשלוף את החמש עשרה אינץ’ שלי ו… טוב, אני נסחף. אבל אם עבדתם על מקבוק, אתם יודעים על מה אני מדבר: מערכת ההפעלה שעולה תוך שניה מהרגע שהמכסה התרומם; המקלדת המוארת; המסך, אוי, המסך; הטיפוגרפיה שעושה כל כך נעים לעין; שלל האפליקציות שבחיים לא נגעתי בהן אבל זה נורא נחמד שהן שם; הרמקולים האיכותיים; הטיפול בחיבוריות אלחוטית. בקיצור, זו חתיכת חומרה שמגיעה דבוקה חזק לתוכנה שרצה עליה ויוצרת חווית משתמש מהודקת מהסוג שלא מקבלים משום חומרת מחשב אחרת.

זה היה לפני שלושה חודשים. אחרי כן חוויתי תשעים ימים של שכרון חושים, אם תרצו. ולפני שבועיים, זה נגמר. עם ההזדכות על הציוד, העברתי גם את המקבוק פרו לידיים אחרות.

לילות ארוכים לפני כן ביליתי רכון על המסך, מחפש דרך להשיג לי אחד כזה במחיר שלא יגרום לי לחידלון בנקאי ולזוגתי להשליך אותי מהבית דרך התריס הסגור. יום אחד קיבלתי טיפ אנונימי ששלח אותי, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, לאחת הגינות החשוכות בעירי. שם, בנקודה שנקבעה מראש, עמדתי ולחשתי לשיחים, אני כאן בשביל המקבוק פרו. אחרי שניות ארוכות של דממה מקפיאה, השיח לחש לי בחזרה בקול צרוב מצינגלה: הוא חדש מהקופסה. קניתי אותו לפני שנה אבל אין לי לב להשתמש בו, הוא כל כך יפה וטהור. אני מוכר לך אותו במחיר מציאה. רעדתי, ולא מקור. כמה? שאלתי בתקווה. השיח נקב במחיר. בדמיוני ראיתי אותי חוזר הביתה עם המחשב המופלא, מאושר ועליז, אוסף את חפציי ונפרד מהאשה והילדים, בדרך לרצות שבע שנים של עבדות כדי להחזיר את העלות. ראיתי אותם בוכים, אבא אבא, לאיפה הלכת, ואת אמם מחבקת אותם ואומרת, בקול חנוק, הוא הלך אחרי האהבה. כשהוא יחזור תהיו בדיוק בגיל שבו תוכלו לשנוא אותו הכי חזק שאפשר. מצד שני, אתם יודעים כמה עולים החוגים המחורבנים של הילדים? בחישוב זריז, אם אמנע מהם להתאמן להיות הז’אן קלוד ואן דאמים או הזלטאן איברהימוביצ’ים הבאים של רמת השרון, אוכל לחסוך מספיק כדי לקנות מקבוק פרו בעוד שישה שבועות בדיוק. אגב, לא היה לי אומץ לנסות את הטיעון הזה מול אמא שלהם.

כמו שיגיד לכם כל כלכלן מתחיל, בכלכלה חופשית השוק קובע את המחירים. במקרה של המקבוק פרו, מדובר בשוק תאב בצע ומניאק שיודע שהוא מוכר לכם טריפ טוב, ושאם רק תעלו עליו פעם אחת, אף פעם לא תרצו לרדת. מה שאומר שהמחשב שהיה לי מהמעסיק היה שווה, להערכתי, הרבהמאודדולרים. מחיר שבסדר הגודל שלו אפשר לקנות לפטופ חלונאי חזק פלוס נטבוק משודרג, ויישאר עודף לקנות אלה בשביל להרביץ למקבוקיסטים המתנשאים מהקפה. אין לי את הכסף הזה. כלומר יש לי, אבל הוא אמור לסייע לנו לרכוש דברים שוליים אחרים כמו דלק לאוטו (בשביל להסיע את הילדים לחוגים) ואוכל מהמכולת (כדי להאכיל אותם אחרי שהם חוזרים) . ניסיתי לבחון אפשרויות למפרטים מוחלשים, אפילו בדקתי מחיר של המקבוק הרגיל, רחמנא ליצלן. לא עזר. בסופו של דבר נאלצתי לוותר. ביליתי יומיים במחקר שוק נטול חשק ונחשפתי לעולם אפור ומשעמם של מחשבים ניידים מכוערים ונכים. מצאתי לפטופ של LG שעונה לדרישות המינימליות שלי, כלומר מספיק טוב כדי שלא אנפץ אותו על הקיר אחרי חמש דקות של עבודה, וחזרתי לעולם הפי.סי.

מה אומר לכם. אני שונא את האם אמא של הלפטופ החדש שלי. מסכן, לא אשמתו. דווקא חלונות 7 היא מערכת הפעלה סבירה בהחלט. אבל הסיבה שהתאהבתי במק לא קשורה ללאופרד שרצה עליו. לדעתי לא ניצלתי יותר מ-10% מהיכולות שלה. היא קשורה לאותה חווית משתמש שהזכרתי למעלה. וגם לי יש גבולות כשזה מגיע למחיר שאני מוכן לשלם עבורה. מה שמזכיר לי, מישו נוסע לארה”ב בעוד שלושה חודשים? שמעתי שיש קורא עיתונים חדש. תשעה אינצ’ים של שכרון חושים, עולה רק 800 דולר. אני כבר מתקשר לבטל את החוגים של הילדים. ממש אחרי שאעדכן את אמא שלהם.

Permalink for 'סטיב ג’ובס, מתכנן תבוני בע”מ'

17:26

סטיב ג’ובס, מתכנן תבוני בע”מ

» ‎ אנקדוטות

כמו שתקראו בכל חור בזמן הקרוב, אפל זה עתה השיקה את מכשיר הקסם החדש שיהפוך את הסלון שלכם למקום א-סוציאלי עוד יותר מכפי שהיה עד עתה. קשה שלא להילכד באוירת ההתפעמות הגלובלית מהגאונות של ג’ובס, ואין לי כוונה להתאמץ כל כך. נהפוך הוא. אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לאלמנט אחר בסיפור המדהים של החברה הזאת. אני קורא לו אלמנט התכנון התבוני.

כדי להסביר אותו, נשתמש בפורמט שכולכם מכירים, במטרה להדגים מדוע קל לטעות ולחשוב שהכל היה מתוכנן מראש.

אילו היה משיק חנות מוזיקה, ולא היה מוציא לשוק נגן מוזיקה נייד חדשני – דיינו.
אילו היה משיק נגן מוזיקה נייד חדש, ולא היה כולל בו יכולות וידאו – דיינו.
אילו היה משיק נגן מוזיקה ווידאו חדש, ולא היה כולל בו יכולות סלולריות – דיינו.
אילו היה משיק מכשיר סלולרי חדש, ולא היה כולל בו מסך מגע מהפכני – דיינו.
אילו היה משיק מכשיר סלולרי חדש עם מסך מגע מהפכני, ולא היה מאפשר לצלם באמצעותו בוידאו – דיינו.
אילו היה משיק מכשיר סלולרי ונגן מדיה עם מסך מגע מהפכני, ולא היה פותח אותו למפתחים – דיינו.
אילו היה משיק פלטפורמת פיתוח למכשיר הסלולרי, ולא היה כולל בה מנגנון הפצה לאפליקציות – דיינו.
אילו היה כולל בה מנגנון הפצה, ולא היה משלב אותה בחנות המדיה הקיימת – דיינו.
אילו היה משיק מחשב לוח חדשני, ולא היה כולל בו את כל האמור למעלה (למעט יכולות סלולריות) – דיינו.

על אחת כמה וכמה, שהוא השיק מחשב לוח חדשני בעל עיצוב מהמם, שכולל בתוכו את חנות האפילקציות והמדיה, מה שמאפשר באבחה אחת להפוך אותו גם לקורא ספרים ועיתונים אולטימטיבי לסלון ולמיטה ולכן ממקם אותו בעמדה מצוינת ליצור ולהשתלט על שוק מותרות חדש.

באמת, כשמביטים לאחור, קשה שלא לחשוב שסטיב ג’ובס פשוט תיכנן את כל המהלך האפי הזה. החלקים נראים במקום כאילו כך הם היו אמורים להיות אילו תוכננו על ידי אסטרטג-על בעל כוחות נבואיים. אני קורא לזה אלמנט התכנון התבוני, כי זה דומה להפליא לטיעון של מצדדי התכנון התבוני בארה”ב, במאבקם המתמשך נגד מצדדי הברירה הטבעית: בדיוק משום שהעולם כל כך מורכב ומכיל כל כך הרבה פתרונות גאוניים-למראה לבעיות סבוכות להחריד, מתחייב קיומו של מתכנן תבוני שהגה את הפתרונות הללו. מאוד מפתה, אבל גאון ככל שסטיב ג’ובס יהיה, אין שום סיבה לייחס לו כוחות אלוהיים. בהחלט יש כאן אסטרטגיה סדורה, הגיונית ואפילו מבריקה. אבל היא מבריקה דווקא משום שהיא כוללת בתוכה רכיבים דינמיים, שבאו לידי ביטוי בהחלטות שאפל לקחה בתגובה להתפתחויות עליהן לא היתה לה שליטה. גדודי ההאקרים שפרצו את האייפון ופיתחו עבורו אפליקציות לא הותירו ברירה לאפל – חברה שידועה לשמצה באובססית השליטה שלה בתהליכי ורכיבי הפיתוח של מוצריה – אלא לחשוף למפתחים את הפלטפורמה בצורה מסודרת ולאפשר להם לפתח עבורה אפליקציות. והאיטיונס נולדה קודם כל כאלטרנטיבה לתוכנות ניהול המדיה הישנות (היום היא כבדה ושנואה בדיוק כמוהן), ורק עם הזמן התפתחה למנגנון הפצה דיגיטלי של כל דבר שמכשירי אפל השונים יכולים להריץ, בעיקר בזכות מנגנון הבילינג הפשוט כל כך שלה: אתה נרשם פעם אחת, מכניס את פרטי האשראי, ומאותו רגע ועד בכלל נדרש רק לסיסמא כדי לבצע רכישה.

כך גם התוצר הסקסי האחרון מבית היוצר הג’ובסי. מחשבי לוח הם לא דבר חדש, ועד כה לא היו הצלחה גדולה. ודאי שאף אחד מהם לא השתלט על המרחב הביתי. אבל כשיש לך את הבלעדיות על שפה עיצובית שכבר הוכיחה את עצמה במגוון של מכשירים; כשיש לך מנגנון הפצה סופר נוח בילט-אין; כשיש לך תשתית אידאלית למכור כל סוג מדיה דיגיטלית, לרבות ספרים אלקטרוניים – כשיש לך את כל אלה, קשה יותר לפספס מאשר להצליח, גם בשוק שלא ממש המריא עד היום.

פוסט זה פורסם במקביל ב’חורים ברשת’.

Permalink for 'מותק, לטלויזיה נשבר המודל העסקי'

10:37

מותק, לטלויזיה נשבר המודל העסקי

» ‎ אנקדוטות

כן, אני יודע שאני איטי, ושאני כנראה האחרון מבין צופיה האדוקים של Dollhouse שגילה שהעונה השניה הנוכחית של הסדרה היא גם האחרונה שתשודר, כי פוקס ביטלה אותה. כנ”ל העונה השלישית של Sarah Connor Chronicles, שאני, כמו מחזר פתטי, מצפה להופעתה במרחבי הטורנטים כבר כמה שבועות, ולא טורח לבדוק, נניח, בויקיפדיה ולגלות שגם הסדרה הזאת בוטלה. לפני שנתיים זו היתה Jericho שבוטלה לאחר עונה אחת, למרות מחאת הבוטנים המפורסמת של המעריצים. ולפני כמה שנים זו היתה Firefly, סדרת המד”ב הטובה ביותר שלא ראיתם. איך אומרים? בית הקברות של הסדרות הטובות הולך ומתמלא.(בתמונה משמאל: נפגעת Firefly ו-Sarah Connor. לאחרונה נצפתה בשני פרקים של Dollhouse. אין כמו קרוס-אובר משובח בשביל לעשות לגיק כורסה את היום. התמונה ברשיון CC מויקימדיה.)

לא יודע. אולי עוד נותרה בי מן תמימות שכזאת, של העידן הפרה-ציני של עסקי הטלויזיה. אז, כשסדרה היתה עולה לאויר, אם היתה אפילו קצת טובה ויותר משני אנשים צפו בה, אפשר היה לסמוך על לוח השידורים שגם בשבוע הבא היא תשודר. כמובן, מאז ומתמיד מתקיימת ברירה טבעית בעולם סדרות הטלויזיה; אבל משהו התקלקל שם בעסק. הברירה כבר לא טבעית כשהיתה. כי – כך נדמה לי לפחות – אם פעם סדרות היו יורדות כי הן פשוט היו מחורבנות, היום גם סדרות איכותיות מאוד עפות מהלוח בתדירות גוברת והולכת. איכשהו, ככל שהזמן עובר, הקשר בין איכות הסדרה לאורך החיים שלה, הולך ומתנתק.

הקורבן האחרון, במקומותינו דווקא, היא ה’מירוץ למליון’, בעיניי תכנית ריאליטי עדיפה בכמה דרגות על הזבל המחריד שארז טל וגיא זוארץ מלעיטים אותנו בו. אלא שעלויות ההפקה שלה יקרות מדי, ובשבוע שעבר החליטה רשת לבטל את ההפקה. אפשר להבין את הסיטואציה. אחרי הכל, מדיה היא עסק קר ומחושב. פותחים אקסל, מחשבים כמה סלוטים לפרסומות יש בכל פרק, כמה פרקים, בכמה אפשר למכור כל סלוט, וכו’ וכו’, ומגיעים לשורת ההכנסות התחתונה. בצד השני שמים את הוצאות ההפקה והעמלות למשרדי הפרסום ועוד כל מיני תקורות, ובסוף משווים את השורות התחתונות, רואים אם שורת הרווח ירוקה או אדומה, ומקבלים החלטה. די פשוט. ובתור מדרון, גם די חלקלק. לא כי המרוץ למליון היא סוגה עילית שהעלמותה תיצור חור שחור בתרבות הישראלית. ממש לא. היא פשוט מייצגת מגמה מאוד שלילית, בעיניי לפחות.

חזרה לתמימות: אני שייך לאלה שרואים במסך הביתי, גם אם הוא כבר לא קטן, אמצעי בידור ולא רק סם מערפל חושים. אני גם מאלה שחושבים שאמנות טלויזיונית היא לא בלתי אפשרית. אמנם אתם רשאים להתווכח אתי כשאני טוען שג’וס וידון הוא אמן טלויזיה מהדרגה הראשונה, אבל הויכוח יהיה חסר טעם בדיוק כמו להגיד לאמא שלי שאת הזמן שהיא מאבדת מול האח הגדול היא לא תקבל בחזרה לעולם. בשני המקרים, רק עמדת הצופה קובעת. וזה עבד מצוין כל עוד החוקים היו החוקים הישנים. כל עוד אפשר היה לסמוך על כך שאותה יד עלומה שחורצת את גורלה של התכנית בוחנת קריטריונים שאינם אך ורק כלכליים יבשים. שגם איכות היצירה קובעת, וכך גם היכולת שלה לספק את צרכיו התרבותיים/בידוריים של קהל נישה ולא רק של הציבור הרחב. ושמישהו עם עיניים ביקורתיות וחוש טעם מפותח בוחן את הפיילוטים ורואה את הסדרות המיועדות לשידור ויודע לזהות כשיש שם משהו מיוחד. ובעיקר, שיש לערוץ את אורך הרוח לשדר את הסדרה גם אם הרייטינג נופל מהתחזיות.

אגב, יש לי שאלה למבינים בתחום: כשערוץ שידור בוחן את כדאיות ההפקה והשידור של סדרה, הם לא מחשבים גם את ההכנסות העתידיות מערוצי הפצה כמו די.וי.די וסינדיקציה? ברור שזה לא תופס לריאליטי כמו המירוץ למליון. אבל לכל הסדרות שהזכרתי למעלה יש פוטנציאל גבוה בקרב קהלי יעד ספציפיים, גלובליים ולא קטנים כל כך. ואלה קהלים שמגיבים טוב גם לאינטרנט, גם לדי.וי.די וגם לסינדיקציות.

אז אני תמים. שוט מי. ואני ממשיך להתלהב מסדרות חדשות, וקונה את ההייפ לפני כל עונת שידורים. ומתענג על הפרקים הראשונים. ואז, במוקדם או מאוחר, מגלה ששוב זה קרה, ושוב הפרידה המוקדמת מהדמויות, ושוב הסיפוק שנפגם. וזה גורם לי לחשוב שמשהו במודל העסקי של הטלויזיה שבור, והגיע הזמן לתקן אותו. אני לא יודע מה. אני לא מתיימר להבין בעסקים האלה. אילאיל גינות כתבה לא מזמן אצל חורימבה על כך שיוצרים כמו וידון מעבירים את פעילותם לאינטרנט (אם לא ראיתם, פנו לעצמכם 45 דקות וצפו בשלוש המערכות של המופע הנפלא של ד”ר הוריבל. להשיג באמאזון או בטורנט הקרוב לביתכם). זה נחמד, אבל מבנה העלויות של סדרות מושקעות עדיין לא מאפשר מעבר מלא להפצה באינטרנט, למרות שכערוץ הכנסות משלים זה בטח יכול להוסיף.

בינתיים, יש לי חוק חדש. אני לא מתחבר לסדרות חדשות לפני אמצע העונה השניה. ובלי לבדוק קודם בויקיפדיה.

Permalink for 'במותה, בריטני ציוותה לנו Real Time'

10:19

במותה, בריטני ציוותה לנו Real Time

» ‎ אנקדוטות

הלילה, ב00:04 זמן ישראל נקבע מותה של השחקנית האמריקאית בריטני מרפי בביה”ח סידר סיני בלוס אנג’לס בעקבות דום לב. מרפי הובהלה למקום לאחר שבעלה הזעיק את כוחות ההצלה כשהתמותתה בביתה, ככל הנראה ממנת יתר. מרפי פרצה לתודעה בשנות ה-90 ושיחקה בסרטים הוליוודים רבים ומוכרים כמו Cluelessו- 8Mile. בלוג הבידור הגדול ביותר בארה”ב TMZ היה הראשון לדווח על המקרה כעבור שעה וחצי בלבד. בעיני היא תיזכר בעיקר כמי שבמותה הביאה את בשורת ה-real time להמונים.

אחד השימושים המעניינים ביותר שאפשר לעשות באמצעות גוגל הוא לנתח אירועים חדשותיים. בשיאו של האירוע נרשמת נהירה מאסיווית למנוע החיפוש על מנת לקרוא עוד פרטים או למצוא מידע רלוונטי. הדוגמא הטובה ביותר מהתקופה האחרונה היא מותו של מייקל ג’קסון, שהביא לזינוק אדיר בחיפוש מידע רלוונטי.

עד לפני שנה או שנתיים כשקרה אירוע כלשהו, שמעתי עליו בדרך כלל ברדיו (שהוא מדיום הזמן האמיתי הראשון), כמובן שגם ניגשתי לגוגל למצוא מידע, אך לרוב לא ממש ראיתי את הסיפור העדכני בתוצאות. בשנה האחרונה, הרצון של אתרי אינטרנט להיות הראשונים לכסות אירוע יחד עם השימוש הגובר בטוויטר והיכולת המדהימה של גוגל לאנדקס מידע תוך מספר שעות שינה את התמונה. אפילו הפוסט הזה יאונדקס על ידי גוגל תוך שעה-שעתיים לכל היותר.

אבל לאחרונה הרף עלה וכל המהירות הזו כבר לא מספיקה. טוויטר האיץ את המהפכה שנחזתה מראש עוד מראשית עידן הבלוגים: כיסוי של חדשות בזמן אמת, ללא תיווך של התקשורת. למרות זאת, במקרים האחרונים בהם טוויטר אפשר את העברת המידע המהירה, היה נדמה שקשה לקבל תמונה מלאה של ההתרחשות. במהלך מהומות הסטודנטים באירן זרמו דיווחים שוטפים בכל שנייה מהשטח אך הם היו מבולגנים וכמעט בלתי קוהורנטים. עדיין נשארה התחושה שאי אפשר להתסדר בלי תקשורת ממוסדת שתעשה סדר בבלאגן ותהיה אחראית על עריכת המידע.

התוצאות האחרונות, פיצ’ר חדש של גוגל שרק הושק לפני שבועיים, שינה היום את התמונה בדיווח על מותה של מרפי. לפי התגובה של מאט קאטס (שראיתי מהטוויט שלו), גוגל זיהו תוך 5 דקות שקרה אירוע חדשותי סביב סט מסויים של מילות חיפוש, כלמר פתאום החלו לחפש בכמות הולכת וגוברת את שמה השחקנית שמתה. בעקבות הזיהוי נוסף לחלקו העליון של עמוד התוצאות איזור תוצאות אחרונות שמתחדש בזמן אמת עם תוצאות מטוויטר ומאתרים שונים המדווחים על האירוע. מי שקרא על האירוע בTMZ , שמע מחבר בצ’אט או מהרדיו, מיהר לחפש עוד מידע בגוגל וראה את זרם המידע המעודכן ביותר.

אין ספק שיש כמה בעיות שהשינוי הזה מוליד כמו סוג חדש של ספאם והעצמת הרדידות, אבל השיפור בזמן התגובה של גוגל לאירועים חדשים הוא מדהים ומדגים עד כמה השינוי הקונספטואלי שטוויטר הביא לעולם הוא בעל משמעות מעשית (למרות שאני עדיין לא בטוח שטוויטר עצמו ישרוד לשנים רבות). התוצאות המסוננות והמאורגנות בגוגל בהשוואה לערב הרב של טוויטר, ממחישות את השינוי, שלא לדבר על ההבדל העצום בכמות המשתמשים בין האתרים.

אגב, יש למישהו מילה טובה יותר לreal time מ’זמן אמיתי’?

התמונה של Rob & Jules ברשיון CC.

PR: 1">[http%3A%2F%2Fwww.flickr.com%2Fphotos%2F96147639%40N00%2F338181203%2F">1]

I: 189,000,000

L: wait…

LD: 132,392,436

I: 24300000

wait…

Rank: wait…

Traffic: wait…

Price: wait…

C: wait…

Permalink for 'גוגל בעברית? מספיק בקושי.'

1:04

גוגל בעברית? מספיק בקושי.

» ‎ אנקדוטות

אנחנו כבר רגילים לכך שהכל מגיע באיחור לישראל. חוץ מהאייפון ואינפיניטי, גם עדכוני אלגוריתם של גוגל עושים עלייה באיחור של חודשים ואולי אפילו שנים. בעולם (באנגלית בעיקר) גוגל משיקה עשרות מוצרי חיפוש חדשים כל שנה ועושה שינוי אלגוריתם דרמטיים וניסויים כל שני וחמישי, אצלנו דברים קורים בקצב אחר. בעוד גוגל עושים פה כל מיני כנסים מפוארים מלאי חיוכים והבטחות למטרות קידום מכירות עם מכובדים מישראל ומחו”ל, השירות העברי הבסיסי והחשוב ביותר שגוגל מספקים לא עומד בקצב שהחברה עצמה מכתיבה בחו”ל.

יש שאלות שלא נענות בגוגל - במיוחד בעברית בימינו, עדיין אפשר לעשות מניפולציה הרבה יותר מדי פשוטה לתוצאות החיפוש בעברית באמצעות שיטות פרימיטיביות שבעולם הגדול כבר מזמן אבד עליהן הקלח והשתיקה יפה להן.כחלק מעבודתי אני עוסק גם ב-SEO, בעיקר באנגלית, אבל אני מנסה לעקוב אחר הנעשה בארץ בתחום המעניין הזה. למרבה הצער אני מתאכזב כל פעם מחדש מאיכות התוצאות, בעיקר בביטויים תחרותיים.

דוגמא טובה מאוד הביא לאחרונה ירדן לוינסקי שמנסה לשפר את הדירוג של הבלוג שלו עבור הביטוי פסיכיאטר. הוא מספר בפוסט האחרון שלו איך מוניטין שהוא רכש ותוכן איכותי שהוא ייצר באופן עקבי לא עזר לו להתברג במיקום סביר בגוגל בביטוים החשובים בתחום. לעומת זאת מתחרים שמייצרים ספאם ותוכן משוכפל מצליחים להתברג טוב יותר – שיטות שמובילות לעונש בטוח והורדה מאסיבית באמינות ועקב כך בדירוג בשפות כמו אנגלית, גרמנית, ספרדית או צרפתית.

כמובן שהרבה יותר סקסי לדבר במסיבות העיתונאים על כלי פרסום חדשים או פיצ’רים נוצצים ואפשר לתרץ כל דבר בקוטנו של השוק המקומי. גם די קל להסתיר את העובדה שהאלגוריתם לא מעודכן מהציבור הרחב והבלתי טכנולוגי. אין ספק שבשנה האחרונה השתפרו בהרבה איכות התוצאות בגוגל ישראל אך ב2010 הייתי מאוד רוצה לראות שיפור של האיכות בהתאם לרמת התוצאות הקיימת כבר כעת בחו”ל.

Permalink for 'ספקי האינטרנט לא רק חוסמים p2p'

10:58

ספקי האינטרנט לא רק חוסמים p2p

» ‎ אנקדוטות

הבוקר קראתי בעיון את הכתבה של יהונתן קלינגר וניב ליליאן בynet אודות חסימת פורטים ותעבורת p2p בידי ספקיות האינטרנט. הבדיקה שעשו ניב ויהונתן מעניינת מאוד והם השתמשו בכלי אמין שבודק בצורה טובה את התעבורה. למרות זאת, הניתוח לא מדויק מכיוון שיש עוד גורם חשוב שמשפיע על מהירות ההורדה בp2p ובצפייה של סטרימינג וידאו. בלי להתחשב בגורם הזה, הכתבה לא מספקת תמונה מלאה של פעילות הספקיות בתחום מהירות הגלישה וההורדה.

קודם, על מנת להכניס את הנושא להקשר הראוי, אתחיל בסיפור קצר. לפני כמה ימים התחלתי הורדה של קובץ וידאו פופולרי מאוד מאוד באמצעות ביטורנט (מעל מיליון זורעים) בבית של חבר ולאחר כמה שעות התחלתי את אותה הורדה גם אצלי. מהירות החיבור שלו (הורדה של 2.5 מגה ביט והעלאה של 256 קילוביט) זהה לשלי, אבל אני מחובר באמצעות סמייל והוא בנטוויז’ן. הקובץ ירד אצלו במהרות ממוצעת של 40 קילו בייט לשנייה ואצלי במהירות המקסימלית של כ300 קילו בייט לשנייה. אז מה הסיבה להבדלים במהירות ההורדה? לא רק חסימת p2p.

I love p2p כבר לפני יותר משנתיים החלו ספקיות האינטרנט הישראליות לבחון טכנולוגיה שתשפר את ביצועי התעבורה שלהן במיוחד בחיבור מישראל לחו”ל. החיבור הצר הזה באמצעות שני כבלים תת ימיים של מד נאוטילוס, והעלויות הכרוכות בו החלו להטריד את הספקיות בעוד הדרישות מצד הלקוחות הלכו ועלו עם עלייתו של פרוטוקול הביטורנט. בשל תפוצתו, רוב תעבורת המידע בכבל נתפסה על ידי מורידים מישראל שהתחברו למחשבים בחו”ל על מנת להוריד קבצי וידאו גדולים.

באותה תקופה פיתוחים של שתי חברות סטארטאפ ישראליות שונות החלו להגיע לבשלות. Oversi ו-Peerapp פיתחו מוצרים המאפשרים לספקי האינטרנט לגלות מהם הקבצים המורדים ביותר על ידי הגולשים, לעשות להם caching מקומי ולספק אותם לוקאלית ברשת שלהם מבלי להעמיס על החיבור הבינלאומי היקר.

מכתבותי בדה מרקר בתחילת 2007, אני זוכר ששני השירותים הללו היו כבר אז בניסוי אצל כל ספקיות האינטרנט. כמו שהתחקיר של ניב ויהונתן מצא, גם אני חושב שהספקיות חוסמות או עושות throttling לתעבורת p2p. אני לא יודע בדיוק איזה ספק משתמש באיזה שירות היום, אבל אין לי ספק שהם משתמשים בטכנולוגית caching מהסוג הזה על מנת לספק קבצים פופולריים במהירות גבוהה ברשת שלהם. מי שסובל הוא בעיקר מי שרוצה להשתמש בביטורנט על מנת להוריד קבצים לא פופולריים.

התמונה של Brocco Lee ברשיון CC

21:26

אז האייפון יצליח או לא?

» ‎ אנקדוטות

מלים, כידוע, לא עולות כסף. אבל זה לא אומר שאין להן מחיר. לפעמים המחיר הוא ממשי, כמו בתביעות דיבה. לפעמים המחיר הוא בפגיעה במוניטין. ולפעמים הדובר סתם יוצא אדיוט ואפשר להסתלבט עליו. אם אתם בענין של לכתוב ולפרסם נבואות ואנליזות-לעתיד בתחום הנפיץ והנזיל של טכנולוגיה ותוכנה, ובטח אם אתם מתכוונים לעשות מזה עסק, כדאי שתציצו במאמר הנחמד הזה של ערוץ CNN Money.

הכותב אסף כמה וכמה נבואות והערכות מומחים שפורסמו ממש לפני ההשקה של האייפון. הזמן שחלף, עוצמת המהפכה שאפל עוררה בתחום כל כך גדול ומורכב כמו הסלולר, וההצלחה הכלכלית הפנומנלית (ראו למטה) של האייפון, רק מעצימים את אפקט הגיחוך שקריאת כמה מהנבואות הללו מעלה. הנה כמה תופינים נבחרים:

“האייפון הוא לא יותר מתכשיט מותרות צעקני שיקסום לחובבי גאדג’טים ספורים” – מת’יו לין, בלומברג, ינואר 2007.

“השאלה היחידה שנותרה היא, כאשר האייפון ייכשל, האם הוא יפיל את האייפוד יחד אתו.” – ביל ריי, הרג’יסטר, דצמבר 2006.

“אין שום סיכוי שהאייפון יצליח להשיג נתח שוק משמעותי…” – סטיב באלמר, מיקרוסופט, אפריל 2007.

*********

לפני כתשעה חודשים לערך, ניתחתי את ההשפעה של האפ סטור של אייפון על אפל. המטרה היתה להראות בכתובים שאפל משתמשת בחנות האפליקציות, ובאפליקציות צד שלישי לאייפון בכלל, לא כדי לייצר הכנסות ישירות, אלא כדי למכור יותר מכשירים. הנתונים שתראו בשקף אינם מעודכנים להיום, ובעיקר הנתונים הנוגעים להכנסות ישירות ממכירות אפליקציות אינם מאומתים ומבוססים על הערכות ורמזים, שהושוו להערכות דומות שפורסמו על ידי גורמים אחרים. לתשומת לבכם, גם אם ההערכה שגויה בסדר גודל של מאה או מאתיים אחוזים, זה לא משנה את ההשפעה היחסית על השורה התחתונה של אפל. המספרים הנוגעים לנתוני מכירות מבוססים על מידע מאפל עצמה. את הדיאגרמות על השקף צריך לקרוא משמאל לימין.

שימו לב שכחמישית מהכנסות החברה יוצרו על ידי מכשיר שהחדרתו לשוק החלה רק בחצי השני של העשור. שימו לב לחלק היחסי המזערי של ההכנסות הישירות ממכירת אפליקציות בסך העוגה. שוב, חשוב להבין, שגם אם ההכנסות כפולות ומכופלות ומשולשות, זה עדיין בוטנים.

אני בטוח שאם אחזור על הניתוח היום, אחרי השקת הגרסה האחרונה של המכשיר, התמונה תהיה מרשימה אף יותר. סתם בשביל הקטע בדקתי את ההכרזה האחרונה של אפל לרבעון הפיסקלי הרביעי שלה, שהסתיים בסוף ספטמבר 2009. סך ההכנסות הרבעוניות של החברה עמד על $9.87B, לעומת $7.9B ברבעון המקביל ב-2008, שהוא הרבעון שדגמתי בניתוח המקורי. שני מיליארד דולר נוספים של הכנסות רבעוניות, תוך שנה. צמיחה אורגנית.

********

נחשו איזה מכשיר תרם יותר מהכל לצמיחה הזאת? מה אתה אומר, סטיב?

ונסיים בציטוט של לורה גולדמן, מ-LSG Capital, שדייקה לא פחות מכל הליצנים האחרים, כשאמרה “מה מציע האייפון שטלפונים ניידים אחרים אינם מציעים? התשובה היא לא הרבה… המטרה המוצהרת של אפל למכור עשרה מליון מכשירים עד סוף 2008 שאפתנית.”

אנחנו בסוף 2009. אפל מכרה עד היום מעל 33 מליון אייפונים.

Permalink for 'הסיפור המוזר של הקראנצ’-פד'

10:47

הסיפור המוזר של הקראנצ’-פד

» ‎ אנקדוטות

הסיפור המוזר של השבוע, לפחות בעולם הווב, שייך ללא ספק למי שבדרך כלל מדווח על סיפורים כאלה, אם כי בהחלט אוהב להימצא בעצמו מדי פעם בעין הסערה. אני מדבר כמובן על מייקל ארינגטון, שדיווח במפתיע אמש בבלוגו על סיומה העגום של פרשיית CrunchPad, מחשב הלוח שביקש לפתח, להשיק ולשווק כמוצר האידאלי לגיקים שהם גם בטטות כורסה. מסתבר שהשותפה העיקרית לפיתוח, חברה בשם Fusion Garage, הסתבכה עם המשקיעים שלה והפתיעה את ארינגטון בנסיון להשתלט על המותג ועל המוצר עצמו. הסיפור כולו די מרתק, אם כי מעט סבוך ורב בו הנסתר על הגלוי, כפי שניתן לקרוא בפוסט הרגשני הזה של ארינגטון.

כל אדם בר דעת שקורא את הפוסט יכול להבין שהסיפור מסריח יותר מכפי שארינגטון מגלה. לכל הפחות לא ברור לי מדוע להוציא פוסט כזה ולהכריז על מותו של המוצר ושל המיזם עוד בטרם מוצו ההליכים הקדם-משפטיים (שלא לומר המשפטיים) בפרשה. ארינגטון בעצמו מדווח שהמשקיעים שמאחורי נסיון ההשתלטות העוין אינם מחזירים לו אימיילים או טלפונים. זה קצת ילדותי, משני הצדדים. אני מניח שהדבר הראשון שהיזם הנמרץ הממוצע היה עושה זה להמשיך לנסות ליצור קשר ולהפעיל את עורכי הדיון שלו, משהו שלארינגטון לא היתה בעיה לעשות בעבר בפרשיות אחרות והליך שהוא די מנוסה בו, מה עוד שהוא בעצמו עו”ד. במקום זה הוא מפרסם פוסט מלא פאתוס, כולל וידויים על כך שהוא חשב שהבעלים של Fusion Garage יהיה חבר שלו לנצח, ואיך הוא עשה לי את זה, וכו’ וכו’. מייקל, בינינו, אתה תמיד יכול לבחור את האופציה הגברית ופשוט לדפוק לאקס-חבר שלך מכות רצח.

לא ברור. ולא רק לי. יש כאלה שלא האמינו אף פעם שהמכשיר ייוצר. אחרים חושבים שלא היה לו סיכוי לחדור למיינסטרים בגלל מגבלות מסך המגע. הסקירה המקיפה מכולן נמצאת כאן.

מכל מקום, אם אתם מאוכזבים מכך שהקראנצ’-פד לא ייצא לשוק, אתם מוזמנים לנגב את הדמעות, יש אלטרנטיבות באופק. Nvidia הדליפה פרטים על המוצר המקביל שלה, ואני יכול לגלות לכם לפחות על עוד תכנית גרנדיוזית אחת, סודית בהחלט, של שחקנית לא קובנציונלית בתחום, לייצר משהו לא זהה לקראנצ’-פד, אבל קרוב.

Permalink for 'הדג מרוויח מהראש, או – למי אכפת?'

12:12

הדג מרוויח מהראש, או – למי אכפת?

» ‎ אנקדוטות

עם סוף העשור נראה שגם הגיע קיצן של כמה מהפרדיגמות ששלטו בו, לפחות ברמת השיח הציבורי-אינטרנטי. זו של הזנב הארוך, כנראה בשל הפופולריות הגבוהה שלה והפרופיל הגבוה של כריס אנדרסון, האיש ששמו נקשר בה, וגם בזכות הזמינות הנוחה לנתונים ולמידע שמאפשרים לבחון אותה, היא ללא ספק אחת המטרות הנפוצות לתקיפה. כעת האקונומיסט, שהוא בעיניי ההוכחה הקבועה לכך שתמיד יהיה מקום למגזינים איכותיים בדפוס ושתמיד יהיה מי שישלם עבורם (כמוני), הרים את הכפפה השחוקה כבר משימוש, והתפנה לבחון את התאוריה לאור המציאות. המסקנה, בלשון אחת מכותרות המשנה של המאמר, היא שהלהיט עדיין שולט ברמה ושחזונו של אנדרסון רחוק ממימוש. (המסקנה שלי, לעומת זאת, מופיעה בסוף הפוסט.)

העדויות, על פי האקונומיסט, טמונות בהצלחתם הפנומנלית של כמה להיטי קולנוע מהעת האחרונה, כמו Twilight: New Moon והשטות הזאת של אורן פלאי Paranormal Activity, כמו גם הצפי לשבירת כל השיאים מצד אוואטאר, סרטו החדש של ג’יימס קמרון. לפי האקונומיסט, בתי הקולנוע המלאים עד אפס מקום בהקרנות הלהיטים הללו ודומיהם, ביחד עם המספרים המגיעים מהתעשיה על הקושי למכור פריטים ממלאי שלכאורה אמור להיות גדול דיו כדי לייצר זנב ארוך עד מאדים, ועל תרומתו המכרעת של צוואר צר של פריטים לשורה התחתונה, מספקים ראיות לכך שהמהפכה שכריס אנדרסון חזה לא בדיוק יוצאת לפועל, ובוודאי שקביעותיה הנחרצות של התיאוריה בדבר ‘מותו של הלהיט’ אינן מתממשות. אחת האמירות המעניינות במאמר היא זו:

Of course, media consumption has not risen much over the years, so something must be losing out. That something is the almost but not quite popular content that occupies the middle ground between blockbusters and niches. The stuff that people used to watch or listen to largely because there was little else on is increasingly being ignored.

וכך, סיימון קאוול מאמריקן איידול יכול לסגור על חוזה של 100 מיליון דולר, בזמן ששורה הולכת ומתארכת של סדרות והפקות חדשות מתקשות לצלוח את מחסום העונה הראשונה בשוק הברודקסט האמריקאי. המאמר ממשיך עם ניתוחים של תעשיות הספרים והעיתונות, ומגיע למסקנה די עגומה מבחינה תרבותית שחברות מדיה שמעוניינות ברווחים חייבות לצמצם את השקעותיהן למוצרים שסיכוייהם להפוך ללהיטים גבוהים, בין היתר משום שהמרחב שתופסים מוצרים שאינם ממש להיטים אך גם אינם נישה, הולך ומצטמצם. אגב, כריס אנדרסון, כמובן, אינו מסכים עם הניתוח שתוצאותיו מסוכמות באמירה האחרונה. לטענתו הניתוח של נתונים מנטפליקס, שנעשה על ידי חוקרים ממכללת וו’רטון, מראה דווקא נתונים שתומכים בתאוריה שלו. וזה מוביל אותי לטיעון הבא שלי.

לטעמי, מנקודת המבט של הרוב המכריע של הציבור, שאינו מנהל את אחת מענקיות המדיה ואינו עובד באחת מההוצאות לאור הגדולות, הדיון כולו נשאר, כפי שתמיד היה, מאוד אקדמי. נניח שאני רוצה לפתח אפליקציה לסלולר ולהפיץ אותה באחת החנויות, באפ סטור של אפל מן הסתם. יש לי רעיון, יש לי ציפיות כלשהן לרווחים, או שאני סתם רוצה להתנסות בתחום ולבנות מוניטין. אבל אני לא חושב במונחים של זנב ארוך (הרי בכל מקרה אני רק קשקש בזנב הזה), ואם אני לא פנטזיונר, אני גם לא מבזבז זמן בלדמיין את היישום שלי הופך לרב מכר היסטרי. אני פשוט מפתח, מפיץ, זורם עם המשתמשים, ומקווה לטוב. ואם את רוצה לכתוב ספר, אני מקווה שאת לא משקיעה משאבים מיותרים בלדמיין איך הספר שלך תופס את חוליה C4 בצוואר הארוך והופך אותך לגרסה הנשית של דן בראון. הדיון הזה בעיקר מעניין תאורטיקנים כלכליים, אקדמאיים שמחפשים לרכב על גל הפופוליזם של אנדרסון – פופוליסט לא קטן בעצמו, וכתבים של האקונומיסט. לנו הוא מאפשר הצצה מתמשכת לעולם שבתוכו שוכנות החיות המוזרות הללו, ג’ונגל של אגואים ומלחמות מילים מעל גבי בלוגים ועיתונים שנגמרים בנוק-אאוטים מדומיינים.

Permalink for 'קראתי משהו מעניין, רוצים גם?'

19:28

קראתי משהו מעניין, רוצים גם?

» ‎ אנקדוטות

Young woman on ladder in libary showing young man book

אחד השימושים השימושיים יותר של טוויטר היא כרשת לשיתוף קישורים לתכנים מעניינים. בינינו, הייתי מעדיף לעקוב אך ורק אחרי משתמשים שמשתפים קישורים כאלה ומוותר על כל הנרקסיזם הטבוע בשימושים הפופולריים יותר של טוויטר. בדיוק בגלל היחס הגרוע של אות/רעש שמציעה הרשת הזאת, אני משתמש בפתרונות אחרים לגילוי ושיתוף תוכן מעניין ורלוונטי.

לאחרונה אני משתמש יותר ויותר באפשרויות השיתוף של גוגל רידר. הסיבה היא האפשרות הלא-חדשה לצרף הערה לקישור התוכן, ולצפות בהערות של אחרים לאותו התוכן. אם אתם תוהים במה זה שונה מטוקבקים או תגובות בבלוג, תחשבו לא על דיון אלא על הערות או הארות לתוכן עניינים, רק שאפשר לצפות בהן מהאגרגטור ולא חייבים להגיע לאתר או לבלוג עצמו. הרי הסיבה העיקרית לשימוש באגרגטור פידים כמו גוגל רידר היא היכולת לסרוק במהירות כמות גדולה של תכנים מכמות גדולה של מקורות, והצוות שם הבין כבר די מזמן שהמלצות והפניות של משתמשים הן מקור מצוין להצפה של תכנים מעניינים. כך כוללת גוגל רידר רשימה ארוכה ומרשימה של פיצ’רים לסימון, המלצה, שיתוף והפצה של תכנים.

הסיבה העיקרית להמלצה שלי היא שגוגל רידר היא יישום מוכוון-תוכן ולא מוכוון-משתמשת כמו טוויטר. התכונה היסודית הזאת מנטרלת את אפקט הרעש המטריד שקיים, כאמור, בטוויטר.

אגב, SideWiki שגוגל השיקו לא מזמן אמור לספק פונקציונליות דומה של הוספת הערות לתכנים, רק שם היא מתלבשת על בלוג או אתר המקור עצמם. הבעיה היא שהשימוש ב-SideWiki דורש התקנה של סרגל הכלים של גוגל, וזה ביג נו נו מבחינתי. וחוץ מזה כמו שציינתי אני רוצה כלי שיתוף והערות שיפעל בתוך האגרגטור עצמו, וזה מה שגוגל רידר מאפשר לי לעשות.

אתם מוזמנים לצפות בתכנים שאני משתף דרך הקישור הזה, פשוט הוסיפו את הפיד של העמוד לקורא הרסס שלכם. לחילופין, אתם יכולים להוסיף אותי לרשימת הנעקבים שלכם בגוגל רידר, ואשמח לעקוב אחריכם בחזרה.

Permalink for 'על פרסונליזציה באתרי תוכן'

20:21

על פרסונליזציה באתרי תוכן

» ‎ אנקדוטות

נענע10 הולכת ומשלימה את התיקונים לקטסטרופה הברודית, ולפני מספר ימים העלתה את דף הבית המחודש. אשאיר לאחרים את הדיונים המלומדים אם העיצוב טוב או לא (העיצוב של ברודי היה נכשל גם ללא כל הניתוחים והביקורות שהתפרסמו בשעתו), ואתמקד תחת זאת באחד החידושים המדוברים יותר טרם ההשקה: היכולת, כך נטען, לבצע התאמה אישית של תכני האתר לגולש ספציפי, כך שמערכת האתר תציף עבורו תכנים שאמורים לעניין אותו יותר על פי הרגלי הגלישה שלו מהעבר.

רומי יצחקי העלתה שתי נקודות למחשבה: אחת, שאי לחיצה על לינקים אינה מלמדת על חוסר ענין. השניה, שכדאי לאתרי התוכן ליישם פונקציונליות דמוית Like כמו שיש בכלים שונים ברשת החברתית, כך שגולשים יוכלו לסמן בעצמם את התכנים שמעניינים אותם, באופן שיאפשר לנענע10 ללמוד מה מעניין אותם.

לגבי הנקודה הראשונה, היא ברורה מאליה. אני מקווה שמעצבי נענע10 החדש אכן מתכוונים להשאיר אלמנטים חשובים כמו הכותרת הראשית והניווט הראשי ללא קשר להעדפות הגולש. הצפת התכנים בעקבות ההתאמה האישית צריכה להעשות בדרך עיצובית חכמה ולא “אלימה”.

הנקודה השניה מעניינת אותי יותר ונוגעת לדיון בשאלת ההבדל והקשר בין פרסונליזציה מפורשת (explicit) למשתמעת (implicit).

פרסונליזציה מפורשת: אני אגדיר למערכת איך ומה להציג לי

התאמה אישית מפורשת קיימת באתרי ווב ופורטלים כבר זמן מה. היא לובשת צורות שונות, אך יש לה מאפיין יסודי אחד: זו היכולת להתאים לגולש תכנים על בסיס העדפות שהוא עצמו מציין, בדרך זו או אחרת. הדרך המקובלת ביותר ליישום העדפות אלה היא מתן האפשרות לגולש לסדר את “קוביות” התוכן על המסך על פי רצונו. זו יכולת בסיסית של מערכות פורטלים, שם קוראים לקוביות פורטלטים. עם כניסת טכנולוגיות ווב כמו ajax ניתן לעשות זאת גם ללא תשתית פורטלית. סוג אחר של התאמה מפורשת היא פונקציונליות ה-Like שרומי יצחקי מזכירה, שבה הגולש מבצע איזו פעולה (תחשבו Digg) שמסמנת תוכן כלשהו כתוכן מועדף. לשם השוואה, הצוות של גוגל רידר משחרר בחודשים האחרונים שורה מתארכת של כלי שיתוף שכל תכליתם למקסם את הפוטנציאל שגלום בסימון תכנים מועדפים בכלי צריכת התוכן הייעודי של גוגל. גם Outbrain, תוסף המלצות התוכן לבלוגים, מתבסס על פעולה מפורשת של הגולש שנותן ציון לתוכן ספציפי. ל-Outbrain יכולות נוספות אך לא כאן המקום לדון בהם.

התאמה אישית משתמעת היא ענין מסובך יותר.

פרסונליזציה משתמעת: המערכת תלמד בעצמה איך ומה להציג לי

לפני קצת פחות משנה רכשה אמדוקס (גילוי נאות: מעסיקתי) חברה אירית בשם ChangingWorlds, אשר מיישמת פורטלים לסלולר ולווב עבור חברות תקשורת. החברה יצאה מהאקדמיה, ליתר דיוק מהמכללה של אוניברסיטת דאבלין, שם התנהל מחקר רב-שנתי במסגרתו פותח מנוע הפרסונליזציה האלגוריתמי שמשמש את החברה ביישום הפורטלים. המנוע מאפשר לבצע פרסונליזציה משתמעת. הדבר נעשה על ידי למידת הרגלי השימוש של הגולש באמצעות בנית פרופיל גלישה אישי. הפרופיל מאפשר להתאים לגולש תכנים באמצעות שינויים בהצבה של התוכן על דף הווב (content placement), להציג לו תכנים מסוננים שעשויים להתאים לו, ולהמליץ לו על תכנים חדשים. ההצלחה העיקרית של החברה היתה בעולם הפורטלים הסלולרים. שם, בגלל מגבלות הגלישה ב-WAP והמסכים הזעירים, יש חשיבות רבה להתאמה אישית שמאפשרת להוריד את מספר הקליקים בדרך לתוכן הרצוי ולהעלות את אחוז ההמרה של גולשים לקונים, בעיקר בכל הנוגע לרכישת תוכן סלולרי (רינגטונים וכדו’). מנוע הפרסונליזציה שמאפשר את כל זה מבוסס כאמור על אלגוריתמים שפותחו בעקבות מחקר במעבדות המדיה של אוניברסיטת דאבלין באירלנד, וזו גם הסיבה שאני כותב עליו בהקשר של ההכרזה של נענע10.

זה שהפרסונליזציה באתר של נענע10 תיעשה באמצעות קוקיז זה נחמד. כך אפשר לעקוב אחר התנהגות הגולש. אגב, יש כאן בעית פרטיות (עוד על כך בהמשך הפוסט) שעשויה להטריד אחוז, קטן אמנם אך קולני בפוטנציה, של המשתמשים. אבל נתעלם מזה, בדיוק כמו שאנחנו מתעלמים – כי נוח לנו – מכמות המידע שגוגל אוספת עלינו כשאנחנו משתמשים במנוע החיפוש או האימייל שלה. השאלה הקריטית היא כיצד מעובדים הנתונים היבשים שנאספים מהקוקיז של הגולשים באופן שמאפשר להסיק מהם מסקנות – ואז ליישם אותן. מנסיוני, זה לא ענין של מה בכך. ללא מנוע חכם, המסקנות שניתן להסיק וליישם כהתאמה אישית תהיינה בסיסיות. נו, אז לחצתי פעמיים על מדור הספורט ועכשיו יציגו לי ידיעות ספורט בעמוד הראשי? נחמד, לא מסעיר. השאלה המעניינת באמת היא האם האתר יידע שאני מתעניין בטניס ולא בכדורגל. בנדאל ולא בפדרר. בטורניר המאסטרס ולא בגביע דייויס, וכיוב’. כאן, ברמה הזאת וברמות עמוקות אף יותר של התאמה אישית, נמצאת היכולת לספק באופן מיטבי את צרכי התוכן של הגולשים. וכפועל יוצא, גם היכולת לעשות מהם כסף.

החזר ההשקעה בפרסונליזציה: פרסום ומסחר אלקטרוני

ההשקעה בטכנולוגיות התאמה אישית לגולשים חוזרת בשני אופנים עיקריים. האחד, דרך יישומי פילוח ופרסום. את אותו המידע שמאפשר למערכת האתר להציג תוכן רלוונטי יותר לגולש אפשר גם לנצל כדי להציג פרסומות רלוונטיות יותר לגולש. גוגל עושה זאת בהצלחה רבה דרך ניתוח תוכן העמוד, אם זה עמוד תוצאות החיפוש או עמוד הודעות הדואר שלנו בג’ימייל, או כל עמוד ווב אחר שהמוצרים השונים שלה מפיקים. מערכות התאמה אישית יכולות להשתמש במידע שהן אוגרות ובניתוח פרופילי המשתמש שהן בונות כדי להשיג תוצאות לא פחות טובות, מבחינת רלוונטיות הפרסומות, מאשר גוגל. ההחזר השני הוא דרך הכנסות ממסחר אלקטרוני, למשל באמצעות הצגת המלצות רכישת מוצרים שונים לגולשים, על פי הפרופיל שלהם, שיובילו להעלאת אחוז ההמרה של הגולשים לרוכשים.

התאמה משולבת: אופטימיזציה מלאה של הצגת תוכן

ברור מאליו שמערכות שמשלבות פרסונליזציה משתמעת ומפורשת גם יחד מסוגלות לייצר את הרמה הגבוהה ביותר של התאמת תוכן ותצוגה לגולש. למשל, המערכת של ChangingWorlds כבר יודעת לשלב פידבק מפורש של הלקוח יחד עם ניתוח הרגלי הגלישה שלו כקלט של מנוע ההתאמה האישית. חשוב לציין שהמערכת הזאת אינה זולה ואינה מיועדת לאתרי תוכן קטנים או לבלוגים, פופולריים ככל שיהיו, אך היא בהחלט יכולה לשרת אתרי מדיה גדולים. כאמור לעיל, כיום היא משמשת בעיקר בפורטלים סלולריים. לטעמי בהחלט יש מקום למערכת שתדע לעשות פרסונליזציה משולבת ושתהיה זולה וזמינה גם לאתרי מדיה ותוכן קטנים יותר, מבלי לפגוע בפרטיות הגולשים כמובן. בינתיים אפשר להסתפק בפתרונות כמו Outbrain שהזכרתי למעלה (שלמעשה מיישם סוג של פרסונליזציה משולבת אך, למיטב ידיעתי לפחות, ללא שימוש בבניה וניתוח של פרופיל משתמש), OutSpot או SpotBack הישראלי. יחד עם זאת, הפתרונות הללו נותנים מענה חלקי בלבד לצרכי פרסונליזציה, ולמעשה מתמקדים יותר בנסיון להציף תוכן רלוונטי.

הסכנה: פגיעה בפרטיות הגולשים

את ההמחשה הטובה ביותר לפוטנציאל הסיכון של פגיעה בפרטיות אפשר למצוא במקרה של Phorm, חברה אמריקאית המספקת מערכת בשם Webwise. המערכת מיועדת לספקי אינטרנט ופס רחב, ומשווקת כמערכת שמאפשרת לנתח נתוני גלישה של משתמשים על מנת להציג להם פרסום מפולח וממוקד. סוג של מקרה קצה של יישום פרסונליזציה משתמעת. נשמע טוב, נכון? רק שיש בעיה קטנה. Phorm עושה את זה על בסיס טכנולוגיה שנויה במחלוקת שנקראת DPI: Deep Packet Inspection. במלים פשוטות, המערכת ‘מציצה’ בחבילות התקשורת שמכילות את כתובות האינטרנט ופרטי אתרי הווב שהדפדפנים שלכם שולחים ומקבלים על פני החיבור שלכם, ומנתחת את תוכנן. לצורך ההבנה, השוו את הטכניקה הזאת לגוגל, שמנתחת את תוכן הדף שהיא עצמה מציגה לכם בתגובה לבקשה שלכם (כגון חיפוש או פתיחת הג’ימייל שלכם) על מנת להחליט אילו פרסומות להציג לכם. אם עדיין לא ברורה לכם הבעיתיות ב-DPI, תארו לכם שדואר ישראל יתחיל להדביק לכם פרסומות על פריטי הדואר שלכם שמותאמות לתכני המכתבים ששלחתם וקיבלתם דרכו. לא נעים. ספקיות תקשורת בבריטניה הסתבכו לאחרונה עם הרגולטור ועם הציבור עצמו כשביצעו ניסויים במערכת של Phorm, מבלי ליידע את הלקוחות שהשתתפו בניסוי. לא נעים וגם לא חכם. אם זה מעניין אתכם תוכלו לקרוא עוד פרטים כאן.

למרות ההבדלים הברורים בין הסיפור של Phorm לבין פתרונות פרסונליזציה כגון זה שמיושם בנענע10 או במערכת של ChangingWorlds, כל מערכת פרסונליזציה מהלכת על הקו הדק שמפריד בין מתן שירות טוב יותר ללקוח לבין פגיעה בפרטיותו. במקרה של גוגל, אנחנו מקבלים את הפרקטיקה שלה ללא מחשבה שניה בד”כ, בגלל שגוגל מספקת לנו מוצרים ושירותים חינמיים. במקרה של ChangingWorlds ענין הפרטיות נפתר בזה שהפעלת המערכת מותנית באישור חד-פעמי של לקוח הקצה, מה שנקרא Opt In.

התמונה ברשיון CC מאיזה חשבון בפליקר.

Permalink for 'אווילות לא עולה כסף. על העצומה להחרמת איקאה'

10:18

אווילות לא עולה כסף. על העצומה להחרמת איקאה

» ‎ אנקדוטות

נורא קל לפטור בציניות וגיחוך את ענין העצומה האינטרנטית הישראלית בעד חרם על איקאה ו-H&M וקמעונאיות שוודיות אחרות הפועלות בישראל בגלל פרשת הכתבה הנגועה באנטישמיות בעיתון השוודי שהאשים חיילים ישראלים בקצירת איברי פלשתינים למטרות סחר.

נורא קל, והאימיילים בתיבת הדואר שמפנים לעצומה ילדותיים להכעיס, ולכן הפיתוי לכתוב טוויט קצר וציני כמו שעשיתי. אבל הנושא הזה ראוי להתיחסות רצינית מעט יותר.

הנה העובדות.

עיתון שוודי ושמו אפטונבלדט, שבודדים מבין החותמים על העצומה (כעשרת אלפי כבשים בעדר עד עכשיו) מכירים אותו, את מידת השפעתו ואת הקו המערכתי שלו, פירסם כתבה שקשה להכחיש שמניעיה נגועים באנטישמיות. את הכתבה כתב עיתונאי, ואפשר להניח בסבירות די גבוהה שיש לו עורך. מותר בהחלט להגיד על שניהם שאם הם החליטו לפרסם הבלים הזויים כל כך, יש איזושהי בעיתיות במערכת השיקולים העיתונאית שלהם. בואו ניקח את זה צעד אחד רחוק יותר, ונקרא להם אנשים לא מקצועיים בעליל, או אפילו סתם ציניקנים רודפי רייטינג, טענה שמתחזקת לנוכח הדיווח האחרון שהם פירסמו כתבת המשך לעלילת הדם. אוקיי, עד כאן הכל סביר. אחר כך היה סיפור השגרירה שמחתה, ומשרד החוץ השוודי שהתעצבן עליה וסירב לגנות את הכתבה. בסדר גמור, למישהו שם דרכו על יבלת חופש הדיבור, אולי הסלמון עלה לו לראש, אולי גם זכרון ההשתוללות הברברית של המוסלמים בעקבות פרשת הקריקטורות האנטי-מוחמדיות צף ועלה והפחיד את מי שרגילים לפחד מהדברים האלה. גם עד כאן הכל סביר. וכמובן שאפשר לסמוך על שר החוץ המכובד שלנו שיתמודד עם הפרשיה בצורה דיפלומטית וראויה וללא התלהמות מיותרת. ועל העיתונים בישראל שלא יעשו מזה מטעמים.

רק שאז קפץ איזה חכם בלילה, מעדת הטוקבקיסטים, תת-זן האקטיביסטים, והחליט שזה יהיה רעיון נפלא להחרים את הקמעונאיות השוודיות כעונש על הכתבה האנטישמית וסירובו של משרד החוץ השוודי לגנותה. וכאן, רבותיי, ניתק הקשר עם הסביר ועברנו למחוזות האווילי.

כי מה הקשר בין איקאה לעיתון אפטונבלדט? האם בעלי איקאה קשורים לעיתון? נכון, אם זה היה קורה אצלנו הקשר הזה היה סביר למדי. תיכנסו לאיזו רשת באיזה קניון ישראלי עמוס משפחות מיוזעות (זה הזמן להגיד שבקניון איילון ממוקם השער הבין מימדי לגיהנום ואל תגידו שלא ידעתם), וסביר להניח שהבעלים שלה הוא גם הבעלים של גוף תקשורת כזה או אחר ושמיקי רוזנטל עשה או עושה עליו סרט שאף אחד לא ירצה לשדר. אבל האם יוזמי העצומה בדקו את הקשר בין יצרנית וודקה אבסולוט, שמופיעה גם היא שם, לבין הכתב דונלד בוסטרום? או בין וולוו למשרד החוץ השוודי? יצא לי לא מעט לעבוד עם אנשי וולוו. אנשים מקצוענים ונחמדים עד האחרון שבהם. תמיד אמרתי שבקהילת אנשי התוכנה וה-IT שהסתובבתי בקרבה בעשר השנים האחרונות, השוודים הם אלה שהכי טוב לעבוד מולם. הם אשמים שדונלד בוסטרום הוא חרא של עיתונאי?

כמובן שלא. וברור שכל אלה שקוראים להחרים מוצרי צריכה שוודים לא באמת חשבו על היעדר הקשר הזה. לא, הם פשוט עשו את מה שהכי הכי קל לאיש הקטן הכועס לעשות: להכליל ולהשליך. לנתק את הכעס מההקשר המקורי שלו, ולהפנות אותו למקור אחר שקשור למכנה המשותף הנוח ביותר לאיתור בין ההקשרים – במקרה הזה, המוצא השוודי שלהם. כדי שאפשר יהיה לעשות מזה הון קל, כמובן. במקרה הטוב, האיש הקטן הכועס הוא איזה טוקבקיסט אקטיביסט, תת-מחלקה דביל, והוא מוציא עצומה שחותמים עליה סוג האנשים שעושים פורוורד לאימיילים שלהם בלי להפעיל תא מוח אחד בראשם. במקרה קצת פחות טוב, האיש הכועס הוא השגריר לשעבר שלנו בשוודיה, אחד בשם צבי מזאל. במקרה הרע, האיש הקטן והכועס הוא שר החוץ שלנו.

אוגוסט הזה, אני אומר לכם. חודש מחורבן.

23:17

שאון

» ‎ אנקדוטות

[סיפור קצר]

"כִּי שֹׁדֵד יְהוָה אֶת בָּבֶל וְאִבַּד מִמֶּנָּה קוֹל גָּדוֹל וְהָמוּ גַלֵּיהֶם כְּמַיִם רַבִּים נִתַּן שְׁאוֹן קוֹלָם."

נביאים, ספר ירמיהו נ”א, פסוק נ”ה.

כשפול פקח את עיניו, באותו בוקר גורלי, הוא ידע שאיכשהו, בלילה, כשישן, השתנו סדרי עולם. משהו שם לא היה אותו הדבר. הוא התהפך על משכבו ועצם שוב את עיניו. בכל זאת, גם הבוקר, שונה ככל שיהיה, לא זימן לו כל סיבה למהר. כמה רגעים מאוחר יותר, החל להבין שהמשהו הזה שהשתנה לא עומד להניח לו לישון. קול המיה דקה ורצופה בקע מאיזשהו כיוון אקראי בחדרו. בתחילה חשב שזה הרדיו בחדר הסמוך שהשאיר פועל, אבל אין לו שום רדיו. אולי השכנים? הוא ניסה להתרכז ולאתר תבנית בתוך הרחש הזורם. לא, לא מוזיקה. יותר דומה… המממ. הוא לא זיהה את המקור.

פול התגורר בדירת שלושה חדרים בשולי מרכז העיר, על קו התפר בין הפרבר הטרנדי לאזור עסקי ההיי טק. מורגל היה בהמולת העוברים ושבים, על טלפוניהם וקולותיהם הרמים. בשאון המכוניות המזהמות, המוניות החצופות והאוטובוסים המעשנים. מה ששמע עכשיו היה אחר. שונה.

סיום תרגולת הבוקר (שיניים, קפה, עיתון, שירותים) מצא את דעתו מפוזרת. ההמיה, כך נדמה היה לו, הלכה והתגברה. הוא ניגש למרפסת חדר המגורים ופתח כמחצה את אחד התריסים, ממצמץ בעיניו כנגד שמש המזרח. בחוץ העניינים, כך נדמה, התנהלו כסדרם. קצב התנודות של העולם תחתיו לא תאם במאום לקצב הרצוף, המושלג, של ההמיה המתגברת באוזניו. הוא תקע לתוכן את אצבעו. זה לא שינה דבר.הוא שלף את אצבעו.

בתחושת מצוקה גוברת, מצא את האייפוד המיושן שלו. 8 ג’יגה חרוכים מרוב שמיעה של רוק משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. סטילי דאן, פליטווד מק, גרייטפול דד. הוא חבש את האוזניות (לא אלה המקוריות של אפל) ולחץ על שאפל. ג’פרסון איירפליין שרו לו באוזן על גלולות. זה הרגיע אותו קצת, ושיכך את השאון המתגבר באוזניו. אבל כשהסיר את האוזניות, כעבור כשעה, השאון חזר. אני משתגע, מלמל לעצמו. זה הקול שעושה הדעת שלי כשהיא יוצאת מעצמה כדי לא לחזור.

שעות הבוקר חלפו להן, חום התחלף בחום עז יותר. המזגן המיני-מרכזי עשה את עבודתו נאמנה, אבל פול הזיע והצטמרר. הוא נזכר פתאום איך אמש, לפני שסגר את היום, הזכיר לעצמו לעשות דבר מה חשוב למחרת. כלומר, היום. הוא ניסה להתמקד. זה היה שם, ממש על קצה חוט מחשבתו. הוא ניסה לאחוז בו, בחוט, אבל שאון ההמולה זינק לפתע לגובה חדש, ופול קרס לרצפה ולפת את ראשו, והחוט נעלם לו מעצמו. מתנשם ומתנשף, על סף בכי, פול השעין את גבו על הקיר, שילב רגליו, והכריח עצמו להתרכז.

זה היה קשה. זה היה הדבר הכי קשה שהוא עשה בכל ימי חייו. אגלי זיעה גדולים נטפו ממצחו על ברכיו החשופות והוא הרגיש כל אחד ואחד מהם. הוא המתין לאגל הזיעה הבא, וכשהגיע, ליווה אותו, מרגע היווצרו, דרך המסע הקצר על לחיו הימנית, עד לצלילה המרגשת וההתנפצות על עור הרגל הבוער. במצב תודעה זה הצליח, סוף סוף, לזהות רמז של הגיון בשגעון. כעת הבחין ששאון ההמולה מורכב היה למעשה מקולותיהם של מאות, אולי אלפים, של אנשים. הוא הצליח להבחין במילים, קטעי משפטים, מלל בלתי ברור ומלל ברור עוד פחות. פול נשם לאט יותר ויותר, הרפה את הלחץ בעפעפיו, שחרר את המתח בזרועותיו. שאון ההמולה גבר ובה בעת נעשה ברור יותר. דרך עיניו העצומות, ראה פול אנשים, נשים, ילדים, מדברים. הוא שמע אותם – את כולם – וזיהה אותם בשמותיהם. הוא לא הכיר אף אחד מהם. שאון ההמולה הלך והתגבר. עוד ועוד מילים, עוד קולות, עוד משפטים וחצאי משפטים וחלקיקי מילים והברות. הוא הלך והתגבר, הלך והתקרב.

עד שחלף בעד פול, ונשא אותו אתו.

Permalink for 'הרי התחזית: עליה במפלס התוכן לטכנוגיקים'

20:43

הרי התחזית: עליה במפלס התוכן לטכנוגיקים

» ‎ אנקדוטות

בחודשיים האחרונים מסתמנת עדנה קלה לטכנוגיקים בינינו שמתעניינים בתוכן סביר בעברית שישביע את רעבונם, ובכן, למילוי הדקות המזדמנות בין פגישות ועניינים ושאר מרעין בישין שמעסיקים אותנו בחול ובמועד, ובעיקר בימי הקיץ הללו הבלתי נסבלים במהבילותם.

אז בניגוד מוחלט למזג הרוח הכללי במישור החוף ופנים הגוף, שגורם לי לרצות לפרוץ בהתקפי בכי חסרי שליטה ולנשק את רגליהם של יצרני המזגנים, לסירוגין, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתפרגן על אתרים שמרססים לי בכיף אייטמים לאוסף העברי המדולדל-כהרגלו שלי בגוגל רידר.

הראשון הוא חורים ברשת, הבלוג במקור של גל מור שהולך ומשתדרג לו למין GigaOm מקומי. מעבר לכך שהלוק-אנד-פיל של האתר עבר למתכונת אתר תוכן סלאש מגזין רשת, בעזרתם, אני מניח, של מספר תוספי וורדפרס מובחרים, גל מור פתח את שורות הכותבים למעונינים, ובינתיים הצטרף לשורותיו רשמית עורך הדין שליו בן-ארי חובב הגוגליה, ולא-רשמית עורך הדין אפי פוקס חובב הקונספירציות. אני מודה שעד לא מזמן חורימבה לא היה בדיוק כוס התה שלי, עם הנטיה של גל מור למורבידיות בבחירת הכותרות בסגנון “מייספייס – כרוניקה של מוות ידוע מראש” או “מותה של יאהו” וכאלה. אבל זה משתנה, הרסס של חורימבה חזר להוביל את רשימת העבריים ברידר שלי, ואני נהנה, מתוככי הנפש הטכנוגיקית שלי, לקרוא את הפוסטים שהצוות מפיק. הנה רק היום הלכו שם מכות על נטבוקים.

האתר השני, 140, חדש יותר, ולמרות שאני לא משתגע על ההתחכמות בבחירת השם שלו, הרי שהתוכן שמייצרת מפעילת האתר מעיין כהן, לשעבר כתבת אינטרנט בדה-מרקר וגלובס, לא רע בכלל. למרות מראה וסגנון בלוגי במהותו, האייטמים כתובים וערוכים באופן שמזכיר את זה שהייתם מצפים לראות באתרי החדשות הללו, ובכלל אפשר להגיד די בוודאות ש-140 ממוצב כדי להתחרות ישירות על הגולשים שקוראים את מדורי הטכנולוגיה והווב באתרי החדשות הגדולים.

אתר שלישי ששווה אזכור, גם אם אני אישית לא משתמש בו, הוא ניוזגיק שהושק לפני מספר חודשים. האתר מפרסם ומרכז פוסטים וכתבות בתחומים טכנוגיקים ממקורות שונים ברחבי הרשת הישראלית. גם הוא מעוצב כמגזין רשת לכל דבר ברוח הימים, וגם הוא מקור חביב לדברים שמעניינים וובופילים וטכנוגיקים שכמותכם.

שאלת המימון

או, שאלה טובה. שלושת האתרים מייצגים שלוש טקטיקות שונות להכנסות תוכן מפרסום ומעניין יהיה לראות את התוצאות כעבור שנה ושנתיים. לא שאני באמת מצפה שהתוצאות הללו ייחשפו, אבל זה יהיה מעניין אם כן. חורים ברשת מציג שילוב של פרסומות גוגל יחד עם באנר בראש האתר. 140 נהנה מחסותה של נענע10 שמממנת את האתר ומספקת לו פרסום, וגם מקדמת אותו בתפריט הראשי שלה. ניוזגיק, הצנוע מכולם, מסתפק בפרסומות גוגל ואני מניח שגם זה לא נעשה כדי להאכיל את הפיות שכותבים שם, אולי כדי לכסות את עלויות האחסון ותו לא. נו, ככה זה כשאתה לא יוצא אחת ממערכות העיתונים, כמו שני האתרים הראשונים. וזה בסדר גמור: גם אנקדוטות עשה את עיקר הונו, מבחינת מספרי קוראים ומנויי רסס, בתקופה שליאור היה הכוכב הלוהט של מדור ההיי טק בדה-מרקר וכולם רצו שהוא יעשה להם כתבה, או ילד, או שניהם.

שורה תחתונה

בסך הכל זה די כיף לראות נישת תוכן מתמלאת לה לנגד עינינו במיזמים עצמאיים. אין צורך להתלבט בין השלושה, פשוט צרפו את הרסס שלהם לקורא המועדף עליכם ותהנו מכולם, ואל תשכחו גם לבקר שם כדי שהחבר’ה ירוויחו קצת מהפרסומות. לצערי השוק עדיין קטן מדי, ואני מעריך, שוב מבלי לדעת את המספרים האמיתיים, שגודלו במונחים מקומיים אינו עולה על 10-20 אלף גולשים בחודש. כלומר גם אם תצרפו את כל היוניקים של שלושת האתרים יחדיו בחודש אחד, לא תגיעו לערך שאפשר לתרגם לכסף של ממש עבור הכותבים. אני מניח גם שהם יודעים זאת בעצמם ושהאתר מספק להם הטבות אחרות שנמדדות במונחים של מוניטין, חשיפה וסיפוק הצורך הגרפומני. או במקרה של אפי פוקס, חשיפת תחנת העבודה הנטבוקית שלו.

23:10

הלורקס

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'פרסומות גוגל בערוץ הראשון'

22:10

פרסומות גוגל בערוץ הראשון

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'הצבועים הולכים להצביע בעד האצבע'

17:04

הצבועים הולכים להצביע בעד האצבע

» ‎ אנקדוטות

1:00

הם לא קוראים עיתונים

» ‎ אנקדוטות

מורגן סטנלי, בנק ההשקעות הגדול, פירסם לפני כשבוע דו”ח שעורר סערה זוטא בחוגי האנליסטים בלונדון ובעולם. הדו”ח נכתב על ידי מת’יו רובסון, אנליסט צעיר – ממש צעיר, בן 15 וחצי – ונושאו הרגלי צריכת המדיה של בני הנוער בבריטניה. הנה כמה מהממצאים העיקריים:

בני נוער לא מקשיבים לרדיו. את המוזיקה שלהם הם צורכים דרך אתרי הסטרימינג
מת’יו לא מכיר אף אחד שקורא עיתונים. מיעוטם קוראים את החינמונים המחולקים ברכבת או ברחוב
רוב בני הנוער פעילים מאוד ברשתות חברתיות, בעיקר בפייסבוק. אבל הם לא משתמשים בטוויטר, כי הפרופיל הטוויטרי עני יחסית לזה הפייסבוקי ואף אחד לא ממש קורא אותו, ובגלל שבאנגליה משלמים על הודעות טוויטר לסלולר אז הם מעדיפים לשלוח מסרונים
רוב בני הנוער משתפים פעולה ושמים לב לקמפיינים לשיווק ויראלי, אבל מתעלמים מפרסומות בשלטי חוצות, באינטרנט ובטלויזיה
הם צרכני מוזיקה גדולים אבל נמנעים כמעט לחלוטין לשלם עבורה
לתשעים ותשעה אחוזים מהם יש טלפון סלולרי. כמעט כולם משתמשים בחשבונות pre-paid, כלומר בכרטיסי הטענה כמו הטוקמן
הם מעדיפים מכשירים של סוני-אריקסון (כן, גם אני הרמתי גבה) בגלל יכולות הווקמן המובנות והפיצ’רים המרובים. רובם לא מחזיקים מכשירים יקרים במיוחד.
הם לא מורידים רינגטונים בתשלום ולא משתמשים בשירותי דור שלישי מתקדמים, בגלל העלות הגבוהה. הם משתמשים בסלולרי שלהם בעיקר למסרונים ולשיחות

בקיצור, אין כאן תובנות מפתיעות במיוחד ואני מניח שעיקר הרעש התעורר סביב גילו הצעיר של המחבר. בכל זאת, האמירה הנוגעת לצריכת עיתוני הדפוס חזקה למדי, וגם אם אינה חדשנית, היא צריכה להתווסף למאגר ההולך וגדל של ראיות לפיהן עתידה של עיתונות הדפוס עגום למדי. גם ה”תגלית” שבני נוער אינם צורכים טוויטר לא לגמרי הפילה אותי מהכסא. טוויטר תמיד הרגיש לי כמו פלטפורמה לגילאי 24-45, כלומר אנשים שהריקנות המוחית הטיפשעשרית כבר הספיקה מזמן להתחלף אצלם בצורך אובססיבי לתקשר עם כל העולם ואחותו, ויועצי מדיה חברתית.

למרות האמור לעיל, שווה לקרוא. הדו”ח קצר ותמציתי ואם תמצאו את עצמכם מופתעים מהדברים שכתובים בו, תדעו בוודאות ששכחתם כבר את הנער האדיוט שפעם הייתם.

Permalink for 'מכור חלק ג’ – המירוץ אחר העדכון'

23:48

מכור חלק ג’ – המירוץ אחר העדכון

» ‎ אנקדוטות

בשבוע האחרון אבא שלי נמצא ביאכטה אי שם בים התיכון בין חיפה לקפריסין. הוא לא מעדכן אף אחד איפה הוא, מה הוא עושה ועל מה הוא חושב. הוא אפילו לא יודע שבכנסת מפריטים קרקעות ומעבירים את חוק המאגר הביומטרי, שכפיר התרסק בקולומביה או שהעליתי תמונות חדשות של הנכד שלו לפייסבוק הבוקר. הוא רק מתעורר לעוד בוקר שמתחמם לאיטו לקריאות השחפים ושכשוך הגלים. ואנחנו? ממשיכים את המרדף אחרי העדכון המתמיד.

יותר ויותר אנשים שואלים אותי איך להיכנס לטוויטר וגם אחד מהיעדים בעבודה הוא לשפר את הנוכחות שלנו במדיה החברתית. וכל זה מזכיר לי פוסט ממרץ 2005, ופוסט המשך שנכתב שנה לאחר מכן. היום אני חוזר אחורה, לרגל חידוש פניו של הבלוג. מעניין להסתכל אחורה ולראות שכבר אז חשבתי על שורת הסטטוס עוד לפני שממש הכרתי אותה לעומק.

בפסוטים הללו כתבתי שההתמכרות הזו מגבירה את הניכור ועל התקשורת ההמונית שאיבדה את הגוון האישי. היום אני מרגיש שבין פייסבוק לטוויטר דווקא האישיות והחבריות רק שינתה את פניה אך לא דעכה ונעלמה. אני חבר של אנשים שאני מכיר ורוצה להתכתב איתם ומערכת היחסים הזו מקדמת אותי.

בכל זאת, למרות שההתמכרות הזו דווקא לא יצרה כל כך הרבה ניכור כמו שחשבתי, לא איבדתי קשר למציאות ואני אפילו מסוגל לתחזק מערכת יחסים תקינה יחסית עם אשתי והבן שלי (למרות שאני יושב באמצע הלילה מול המחשב), אני מעט מודאג. אני מרגיש שאיכות המידע שאני צורך הולכת ויורדת בהדרגה ביחד עם יכולת הריכוז שלי.

לאחרונה אני מרגיש איך גודל הפאקטים שזורמים אלי קטן וקטן. כל מה שארוך מדי או מעמיק מדי נחתך באמצע וזורק לי במוח הודעת שגיאה: עבור הלאה, אל תישאר מאחור. אני צריך את העדכונים המהירים כדי להישאר בעניינים ולשמור על היתרון התחרותי שלי. אבל המשמעות של להיות מעודכן היא הסיבה העיקרית שאני כבר כמעט שלא מתעמק בשום דבר לאורך הרבה זמן. ההתמכרות שודרגה כבר מזמן להפרעת תשומת לב חלקית מתמשכת והרגלי הגלישה שלי יחד עם פרצי המידע של החברים שלי רק מזינים את הבעיה. אני הולך ומגביר את האיכות על חשבון הכמות וההבנה המעמיקה מפנה מקומה לקליטה זריזה ורדודה.

אני נוהג לצחוק עם חברים בעבודה שכשאני בבית אני שם שעון מעורר כל חצי שעה גם בלילה כדי להתעורר ולבדוק מה קורה. הבדיחה הזו לא כל כך רחוקה מהמציאות ורק בסופי שבוע כשאנחנו מטיילים בצפון אני ממש מתנתק ומצליח לא לעדכן ולהתעדכן, והאמת שזה עושה לי טוב ובכל זאת אני תמיד חוזר לסורי. באותם סופי שבוע אני מרשה לעצמי להתלונן על כך שאך אחד לא מתעמק בנושאים מורכבים , הרדידות משתלטת על כל חלקה טובה ו”מערכת החינוך דפוקה”. בערך כשאני עובר בפולג לכיוון דרום אני שוכח מכל זה ומתחיל לתהות אם הפרק החדש של אנטורז’ כבר ירד לי.

ואבא שלי? בקרוב יכנס למרינה בלימסול בלי דאגה על הלב הוא בודק את המתח במפרש הראשי ותוהה עם האוסובוקו באיה נפה עדיין טעים כמו שהוא זוכר. בעצם אני בכלל לא יודע מה הוא עושה עכשיו, הוא כבר יספר לי הכל כשיחזור.

התמונה של Outsanity Photos ברשיון cc.

22:59

הבעיה שלי עם טוויטר

» ‎ אנקדוטות

במשפט אחד – זו פלטפורמת תקשורת שיש לה מאפיין יחודי: התוכן ויצרן התוכן אינם מופרדים.

עכשיו אסביר.

למי שחזר הרגע מביקור של כמה שנים על הירח, טוויטר עובד לפי העקרון הבא: אני מחליט אחרי מי אני ‘עוקב’. מאותו רגע ואילך אני מקבל את כל (או רוב) התוכן שאותו אדם מייצר באחד משלל הכלים שמתחברים לפלטפורמה.

עכשיו, מלבד מגבלת האורך – 140 תווים לעדכון – אין שום מגבלה או חוקים לתוכן שאדם יכול להעלות לטוויטר. אותו אדם עשוי לכתוב, בהפרשי זמן קצרים, על וידאו שראה על הרצאה מצוינת ב-TED, על לקוח שעצבן אותו, על המרקם והצבע של המנה הראשונה במסעדה בה הוא אוכל כרגע, על זה שבעוד שעה יש לו פגישה בת”א, או על זה שהוא לא נרדם כי החתולים של השכנה מיוחמים. מן הסתם, רמת הענין שהעדכונים השונים הללו מעוררים משתנה לחלוטין. בהחלט יש סיכוי שארצה לראות את הוידאו, יכול להיות שאגלה אמפתיה בענין הלקוח המעצבן, אני לא ממש מתענין בנפלאות המנה שהוא מקבל במסעדה, ובטח שלא אכפת לי שהוא עכשיו בדרך לת”א, ולא משנה עד כמה אנחנו חברים. בכלל, מבחינתי, כל עדכון שאינו מוסיף לי מידע שעשוי להיות מעניין או מועיל, אם אישית ואם מקצועית ואם מכל בחינה אחרת, הוא עדכון מיותר. כך שההתמודדות העיקרית שטוויטר מחייב אותנו להתמודד היא עם היחס המשתנה של רעש/אות במה שנקרא הטוויטסטרים שלנו (רצף העדכונים הנכנס).

עכשיו, זה לא שבעית היחס רעש/אות יחודית לטוויטר. לשם השוואה, כשאני קורא עדכונים בקורא הרסס שלי, אני עובר במהירות על הכותרות. אם משהו מעניין אותי, אני פותח וקורא. אם אני שם לב שאחד ממקורות הרסס שלי לא מספק לי תוכן מעניין כבר זמן רב, אני מוחק אותו מהרשימה. פשוט וקל. הרעש כמעט לא מפריע כי אני שולט בתכנים על ידי שליטה במקורות וסריקה מהירה של כותרות. בטוויטר הכותרת והתוכן הם אחד. התכנים כל כך קצרים שאין משמעות לסינון תוך כדי קריאה.

אבל הבעיה היותר גדולה, כמו שציינתי בתחילה, היא שבטוויטר התוכן ויצרן התוכן גם הם אחד. השאלה אחרי מי אני עוקב קיבלה כבר מזמן פירוש רחב יותר מאשר מי מקור התוכן שלי. זו הפכה להיות שאלה עם משמעות אישית. ואם אתם עוקבים אחרי הקשר בין טוויטר לאירועים באיראן, אפילו פוליטית.

לזה אני מתכוון כשאני כותב שבטוויטר התוכן ומקור התוכן אינם מופרדים. יש משתמשים שאני מכיר ומעריך כבני אדם, כבלוגרים, כאנשי מקצוע. אבל אחרי שעקבתי אחריהם בטוויטר גיליתי שרוב העדכונים שלהם פשוט לא מעניינים אותי. זו לא בעיה שלהם, זו בעיה שלי. זו בעצם בכלל לא בעיה. חוץ מזה שהם יודעים שאני כבר לא עוקב אחריהם. או עשויים לדעת, אם זה מעניין אותם (ויש המון אנשים שזה מעניין אותם). ולזה כבר יש משמעות. אולי זה יפריע להם, אפילו קצת. אולי זה קצת יעצבן אותם. יש בטוויטר משתמשים שאם אתה לא עוקב אחריהם, הם לא יעקבו אחריך. ישראל בלכמן קרא לזה פעם ‘הפוליטיקה של טוויטר’, שצמחה בין היתר במקביל לצמיחת החשיבות של מספר העוקבים שיש לאדם בפלטפורמה. תהליך מאוד טבעי ברשתות חברתיות מכל סוג שהוא, אגב. הרי חוק החזקה ברשת החברתית הוא תוצר ישיר של מאפייני התנהגות אנושית שטבועים בנו עמוק.

מבחינת טוויטר, לעקוב אחרי משתמש זה להתחתן אתו חתונה קתולית. זה הכל או לא כלום. אין היום שום כלי, שאני מכיר לפחות, שמאפשר לסנן ביעילות וללא מאמץ את התוכן שמגיע אלי מהמשתמשים שאני עוקב אחריהם בטוויטר. למרות שיש כלי עזר שפותחו על ידי הקהילה, כמו השימוש בסולמית כדי לציין מונח חיפוש שהשימוש בו מאפשר להגיע בדף אחד לכל העדכונים שכוללים אותו, הרי שאין תוכנת קצה לטוויטר שיודעת לקבל הגדרות של מילות מפתח ועל פיהן לסנןאת כל התוכן הנכנס. אתם יודעים מה, עזבו מילות מפתח. מספיק לי כלי שיאפשר לי לעקוב אחרי מישהו בלי לקבל אף עדכון שלו.

כלי שכזה יאפשר לי סוף סוף – על בעית הסינון של טוויטר כתבתי עוד במאי 2008 וכמו שאתם שמים לב היא עדיין מטרידה אותי — להפריד בין מקורות התוכן לבין איכות התוכן שאני מקבל מטוויטר.

18:16

לא רציניים

» ‎ אנקדוטות

אני לא עוקב אחרי העיתונים הכלכליים, לא בפרינט ולא בווב. קודם כל כי אין לי זמן. שנית כי רוב מה שיש להם להגיד לא מעניין אותי, את החדשות העסקיות שלי אני צורך בדרכים אחרות.

אבל גם כשיש לי זמן ומשהו מעניין אותי, אני נתקל בכתבות עם כותרת כמו זו בכלכליסט: “חוזה הענק של אלווריון – התקשורת העולמית מצטטת את כלכליסט”. כותרת שגרמה לי לגרד בראש במבוכה ולשאול, הלו, זה עבר עורך? או שגם העורך חשב שזה מכובד לכתוב את זה?

וכאילו כדי להתחרות עם כלכליסט באולימפיאדת ההגחכה, דה-מרקר יצאו עם יצירת מופת קצרה שכותרתה התחילה במלים הללו: “דב מורן בגילוי לב:”, מלים שלא יכולות להבטיח טובות להמשך, ואכן תחתן נפרסת כתבה – מה אני אגיד לכם – פשוט מביכה. ולא בגלל מה שדב מורן אמר בכנס בו דיבר ובו נכח הכתב, כי אני בהחלט יכול להבין שבהקשר של הרצאה מול יזמים צעירים הדברים רלוונטים ועשויים לענין את קהל היעד. אבל הדברים האלה פשוט נשמעים רע כשהם מובאים מחוץ להקשר ההוא, והכותרת לא מוסיפה כבוד לאף אחד. או במלים אחרות, יש כתבות שעדיף לא לפרסם, גם אם מושא הכתבה הוא איש שעצם אזכור שמו מושך קוראים.

אפרופו מושאי הכתבות, לפעמים הם אלה שבאמת הופכים את הענין ללא-רציני (או לרציני עד להחריד, תלוי במי מדובר ואת מי שואלים). כמו שרי אריסון בכותרת המופתית הבאה: "ראיית העתיד שלי מפחידה; חודשיים לפני הצונאמי באסיה חזיתי גל אדיר שהורג אלפי אנשים; קיבלתי מסר – לא למכור את שיכון ובינוי וכך עשיתי". כל מילה נוספת מיותרת.

אבל למה להידבק לכלכליסטים והמרקרים למיניהם, הרי הם ילדים לעומת האייטם שתפס עמוד שלם ב‘ישראל היום’ באחד מימות השבוע שעבר, כולל שני (!!) פריימים מצילומי הטלוויזיה, של הנשיא ברק אובמה — כולם לעצור את הנשימה — חובט בכף ידו ב…זבוב. וזה לא רק ‘ישראל היום’, שהוא גם ככה יומון קטן ומצחיק בד”כ; באותו הבוקר שמעתי את אותו האייטם מדווח גם בחדשות רשת ב’ של שמונה, עם דגש על ארגון מגיני הזבובים ששלח מכתבי מחאה לנשיא בעקבות התמונות המרשיעות.

נו, את מה שאני חושב על האנשים שאחראים לכותרות ולכתבות הללו אתם יכולים להבין לבד.

*****

אגב, לשלושת הכתבות הראשונות הגעתי דרך פיד הטוויטר שלי. לרביעית הגעתי עם כוס הקפה של אותו הבוקר. מה שגורם לי לחשוב שקפה זו דרך מצוינת לעורר אותי בבוקר, אבל טוויטר זו דרך לא פחות טובה לעורר אותי לכתוב בבלוג אחרי חודשים ארוכים של בצורת.

21:49

מערות ופחדים

» ‎ אנקדוטות

הטיול המשפחתי אמש במערות בית-גוברין הותיר אותי, לאחר מעשה, במצברוח פילוסופי. לאחר מעשה כי בזמן מעשה יש ילדים באזור, וילדים, למי שלא יודע, הם חיסון די יעיל נגד חשיבה פילוסופית, בעיקר כי צריך לדאוג מאה אחוז מהזמן שהם לא יהרגו את עצמם, או סתם יטריפו לך ולסביבה את הדעת. אבל מאוחר יותר, בערב, אחרי שהם נרדמו, חשבתי.

חשבתי על העבר האנושי שקירות המערות היו עדים אילמים לו, וחשבתי על העבר שיהיה, כלומר על העתיד שבחלוף הזמן יהפוך גם הוא לעבר. חשבתי גם על החלק שלנו, בני האדם, בעיצוב העבר הזה. חשבתי על המערות הצידוניות ועל מעשי ההשחתה שעשו בציורי הקיר שבהן תושבי האזור הערבים בשם האיסור על עשית פסלים, ועל הנזק שגרם גילוי שולי כזה של פונדמנטליזם ליכולתם של דורות העתיד ללמוד את העבר.

חשבתי על המערה הראשונה אליה ירדנו, שבנויה בצורת צלב כפול וקירותיה מלאים מאות כוכים בהם גודלו בעבר הרחוק יונים. מנקודת תצפית מסוימת המערה גרמה לי לדמיין את מערות הסיצ’ הענקיות שבכוכב חולית של פרנק הרברט. בהן, מן הסתם, לא היו כוכים לגידול יונים. בתרגום של עמנואל לוטם לספר של הרברט מופיע, אגב, הציטוט הבא:

"מפגש הבורות והדעת, האכזריות והתרבות – ראשיתו בכבוד שאנו חולקים למתינו."

חשבתי על זה שניתן למדוד את מידת ההשתכללות של החברה האנושית באמצעות מדידת היכולת שלה להשפיע על הסביבה החומרית שלה – על ציורי קיר, על האדמה, העצים, האקלים, המים.

חשבתי על המנון לליבוביץ’, ספר האפוקליפסה הקלאסי שלא מזמן סיימתי לקרוא. הספר, שמתחיל בתיאורה של תרבות פרימיטיבית נחשלת שהיא תוצר של שואה גלובלית מעשה ידי אדם במאה העשרים, מתאר כיצד תגלית אחת מקרית של נזיר מתבודד, שנקלע למקלט חבוי במערה עתיקה, מובילה, בשרשרת ארועים נפתלת אך סבירה לחלוטין, לעלייתה של תרבות אנושית משוכללת חדשה. ואז גם לנפילתה. הספר כבד, גם סגנונית, גם מבחינת התוכן, וגם מבחינת עושר הרבדים שבו, שמכריח אותך לחשוב, כל הזמן לחשוב. זה לא ספר אסקפיסטי, רחוק מזה.

טוב, לחשוב הרבה מדי זה לא בריא בעידן של 140 תווים. וזה עושה את הבנאדם רעב.

אז הכנתי לי שייק פירות ויוגורט והתיישבתי לראות שני פרקים מהעונה השניה של סדרת המד”ב The Sarah Connor Chronicles. אסקפיזם מיי אס. גם שם, כמו בהמנון לליבוביץ’, יש אפוקליפסה. גם שם היא גרעינית. גם שם יש עיסוק די אינטנסיבי בעתיד שכבר התרחש וביכולת של האדם להשפיע על גורלו. מצד שני, יש גם את לנה האדי שעושה שרה קונור מדהימה, ואת סאמר גלאו עם הלוק הסמי-פסיכוטי שתפור עליה, ואת שירלי מנסון מגארבג’ שמשחקת את עצמה, כלומר רובוט קטלני ומתוחכם במיוחד. נדמה לי שכבר כתבתי פעם שזו בעצם הסדרה הכי מעצימת-נשים בסביבה. הגברים הם הרעים, או אלה שצריך להגן עליהם, או כאלה ששיחקו פעם בבוורלי הילס.

****

מוזר, הטקסט הזה עשוי ליצור את הרושם ששואות גרעיניות די מעסיקות אותי. מצד אחד, זו תהיה מסקנה חלקית; אני לא אובססיבי בענין. מצד שני, אפשר להאשים אותי? התקשורת מתעסקת ב’איום האיראני’ כבר שנים, ואם קוראים את הכותרות בלבד על ציר זמן מכווץ, אני בטוח שאפשר לראות בבירור את האסקלציה הולכת ומתקדמת. והרי מה הוא האיום האיראני אם לא איום בשואה גרעינית? רוצה לומר, מישהו רוצה – ומצליח – להחדיר בנו פחדים. והמישהו הזה הוא לא בהכרח אחמדניג’אד, ולא בהכרח דובר פרסית. ואם סיימנו בפחדים והזכרנו קודם את חולית, אי אפשר בלי הלחש נגד הפחד של מסדר בנות הגשרית מאותו התרגום, באדיבות ויקיציטוט (משם גם הציטוט הקודם):

"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר."

אגב, ניסיתי את הלחש הזה. לא עובד.

13:10

סיפוק מיידי

» ‎ אנקדוטות

השבוע נתקלתי לראשונה בשירות מרתק בעיניי שנקרא Get Satisfaction. הטאגליין שלהם הוא: People-powered Customer Service. אם אני מבין נכון, השירות הזה מאפשר לכל חברה או ספק שירות לבנות קהילת משתמשים שתומכת בעצמה ובכלל המשתמשים של השירות או המוצר.

איך זה עובד? רושמים את החברה שלכם ומקבלים קוד שמייצר Widget שצף על האתר שלכם בצד המסך. על ה-Widget כתוב ‘פידבק’ וכשלוחצים עליו הוא פותח חלון שמאפשר לגולש להשאיר פידבק, להציע הצעות ייעול, להצביע בעד או נגד הצעות ייעול של אחרים, וכו’. צריך להירשם כדי להשאיר תגובות, וזה כרגע מינוס קטן. כמתבקש, GetSatisfaction מפעילים את השירות על האתר שלהם כך שאפשר להתנסות ולהינות. הצעת הייעול הפופולרית כרגע היא להפוך את השירות לרב-לשוני, כ-280 משתמשים הצביעו ‘גם אני’ עבורה. גם אני הצבעתי ‘גם אני’.

כמה זה עולה? אפילו המודל העסקי שלהם מעניין. יש שלוש רמות תימחור: חינם, בסיס ופרו. ההבדלים ביניהם קשורים להגבלה על מספר הגולשים שמשתמשים בשירות בחודש, על מספר הקריאות ל-API של השירות, על מספר העובדים שמוגדרים כ-Moderators בשירות, ולהצגת פרסומות בשירות. המחיר של חבילת הבסיס הוא $149 לחודש. לא זול.

למה זה מעניין? מה שיפה בעיניי זה שחברה שכל מהותה לאפשר לחברות אחרות לתת שירות טוב יותר ללקוחות שלהן השקיעה, כך נראה, מחשבה לא מעטה באיכות השירות שהיא עצמה מספקת. החל מזה שהם אוכלים את התבשיל שלהם, המשך בעיצוב הנעים לעין והמאוד פונקציונלי של אתר הבית שלהם, וכלה במודל העסקי שנראה שהושקעה בו מחשבה רבה – זאת דוגמה ממש יפה לדעתי לאיך לבנות עסק אינטרנטי. מה שאני גם אוהב זה שהכל נעשה בלי כל ההו-הא שמלווה חברות אינטרנט מצליחות אחרות כמו 37Signals, שעוד לא הצלחתי להשתמש יומיים רצוף באף מוצר שלה (למרות שאני בדיוק מנסה את Highrise ודווקא די מרוצה בינתיים, אבל עוד לא עברו יומיים).

עשיתי חיפוש קצר לראות מה כותבים ברשת על השירות הזה. מסתבר כמובן שהוא לא היחיד, הפוסט הזה מסכם כמה כלים שמספקים שירות דומה בתחום שנקרא Idea Aggregators, אבל מציין שהם המובילים. על פי Compete.com מעל מליון איש גלשו לאתר של GetSatisfaction בממוצע בחודשים האחרונים.

***

רשימת הפיצ’רים והשיפורים של גרסה 3.0 לאייפון שתצא בקיץ לשוק (יש גרסת בטא למי שרשום בתכנית המפתחים של אייפון) כל כך מרשימה, שבקלות אפשר לשכוח שיש עוד 3.5 מיליארד מכשירי סלולר אחרים בשוק. אותי מקצועית מעניינים השיפורים למפתחים, כמו היכולת לתמוך במכירה בתוך אפליקציות, לדוגמה של שלבים מתקדמים במשחק. זאת פלטפורמה מדהימה, מדהים לדמיין לאן היא עוד עשויה להגיע. מה שלא פחות מדהים הוא קצב שחרור הגרסאות. תגידו מה שתגידו על אפל, זאת חברה שיודעת לפנק את שוק היעד שלה.

14:02

לינק בייטינג

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'מפתחים, על שוק האפליקציות לסלולר כבר חשבתם?'

16:40

מפתחים, על שוק האפליקציות לסלולר כבר חשבתם?

» ‎ אנקדוטות

כשיצא האייפוד, תוך חודשים ספורים הוא השתלט על שוק נגני המוזיקה. כשיצא האייפון, הוא הפך עוד לפני ההשקה למכשיר הסלולרי הלוהט של העשור. אבל כשאפל הוציאה את גרסה 2.0 לאייפון, ובתוכה את חנות האפליקציות App Store, תעשית האפליקציות לסלולר התהפכה על פיה. עד יולי 2007 זו היתה תעשיה מנומנמת, שלא לומר גוועת, לא אטרקטיבית בעליל למפתחים, ממגוון סיבות. היום מדובר בדבר החם ביותר בשוק ה-VAS - שירותי ערך מוסף - בעולם הסלולר. הנה ארבע סיבות מדוע, אם אתם מפתחים ואתם בדיוק עומדים לבחור את פלטפורמת הפיתוח שלכם, כדאי לכם לשקול דווקא פלטפורמה סלולרית.

1. יישומים לסלולר הם הרינגטונים של סוף העשור

בכנס השנתי הגדול של תעשית הסלולר, Mobile World Barcelona, שהתקיים בפברואר השנה, נרשמו לא פחות מעשר הכרזות על חנויות לאפליקציות לסלולר. שידור חוזר של בהלת הרינגטונים? אולי. ואולי יש כאן משהו גדול הרבה יותר. אבל מה שחשוב הוא זה: ה-App Store של אפל וה-Android Market של גוגל הן רק הסנוניות שמבשרות את בוא מבול חנויות היישומים הסלולריים. RIM, יצרנית בלקברי, שהוא המכשיר הנייד החכם הנמכר בעולם, משיקה את החנות שלה בעוד מספר שבועות. Palm הודיעה גם היא על חנות שתלווה את השקת ה-Pre. מיקרוסופט, מהמובילות בתחום עם מערכת ההפעלה המשתפרת שלה לניידים, כבר הודיעה על SkyMarket. ויש עוד לא מעט הכרזות, כולל חדשות טריות על חנויות שעומדות להציע להורדה אפליקציות למכשירי אייפון פרוצים במסלול עוקף אפל. וכל אלה יצרניות מכשירים ומערכות הפעלה, עוד לא אמרתי מילה על חברות הסלולר עצמן…

2. הדור הבא של המכשירים כבר כאן

אנשי שיווק בתחום יידעו היטב למה אני מתכוון: הקלישאה הגדולה ביותר בסלולר נקראת ‘הדור הבא’. היא אלמותית, אפשר להשתמש בה תמיד ולכל מצב. לכל דור יש את הדור הבא. זה כמו להגיד ‘הרכב של מחר’ או ‘מטוס העתיד’. אמירה שהקליפה שלה דקיקה ותוכנה לרוב חלול. במקרה של מכשירי סלולר, ה’דור הבא’ כבר כאן ואין צורך לחכות לו יותר. ויסלחו לי משווקי החברות הסלולריות, אבל זה נכון. לא מעט אנשים מחזיקים בכיסם מכשירי סלולר שמבחינת עוצמת המיחשוב והתיחכום שלהם מסוגלים לעשות לא פחות ממחשבים ניידים מתקדמים. למעשה, במאמר הזה כתוב שב-2008 נמכרו, לראשונה, יותר מכשירים ניידים חכמים ממחשבים ניידים. HTC פופולרית, וכמובן יש את האייפון ואת סדרת ה-N של נוקיה, ולאחרונה החדש של סמסונג. כל אלה מאפשרים בנית ממשקים לא רעים בכלל (ובמקרה של אפל, גאוניים) למשתמש העסקי והביתי, וברובם יש דפדפנים מובנים שמספקים חווית גלישה משופרת מאוד ביחס למה שרובנו מכירים עד עתה כחוויה כל כך גרועה עד שהיתה חסם לא קטן בדרכה של הווב לסלולר. הפועל היוצא של המצב: אפשר לפתח יישומים מתוחכמים יותר ויותר למכשירים סלולריים. השוק נפתח.

3. השאלה מהיכן יגיעו ההכנסות נפתרה (לפחות בחלקה)

זוכרים את הימים שכולם שאלו את כולם ‘מה המודל העסקי שלך?’ וכולם ענו ‘פרסומות’? אחח, איזה ימים טובים. הם לא עברו אגב, פשוט התווסף עוד חלק לתשובה: ‘מכירת אפליקציות לסלולר.’ תראו, זה מאוד פשוט. אפל מוכרת מעל מיליון דולר ביום בחנות האפליקציות שלה. על כל הורדה אפל לוקחת שלושים אחוז, היתר הולכים למפתח/ת. אנליסטים מעריכים שעד אמצע השנה באפשרותה להגיע לסך של חצי מיליארד דולר הכנסות רק ממכירת אפליקציות. וכמו בחוק שימור החומר, גם כאן המשוואה פשוטה: אפל מרוויחה כי הלקוחות מוציאים כסף. כלומר, יש שוק. כלומר, יש כנראה מספיק אנשים שרוצים להוריד אפליקציות שמרחיבות את יכולות הנייד שלהם. עכשיו, זה לא כל כך פשוט. בהיותם מוכנים לשים את הכסף הנדרש כדי להיות בעלים של המכשיר, ועוד יותר כדי לרכוש חבילות גלישה סלולריות כדי להשתמש בו כשאין WiFI, קרי רוב הזמן, משתמשי אייפון משתייכים לקצהו העליון של שוק המשתמשים. במלים אחרות, אלו משתמשים שעבורם להוציא עוד כמה דולרים על אפליקציה זה לא ביג דיל. הם לא בהכרח מייצגים את ה-mass market. ובכל זאת, אם מאמינים לאנליסטים שחושבים ששוק הניידים החכמים דווקא יגדל בשנים הקרובות, למרות המשבר הגלובלי, הרי שזהו עדיין פלח שוק אטרקטיבי שיכול לייצר נפח לא קטן של הכנסות עבור יותר משחקנית אחת. קחו את הבלקברי. עם כל ההייפ שאפל נהנית ממנו, RIM מוכרת יותר מכשירי בלקברי מאייפונים ברחבי העולם. מי יודע מה תעשה חנות האפליקציות של RIM, וכמה הכנסות באפשרותה לייצר גם לחברה וגם למפתחים שכבר החלו להעלות לחנות אפליקציות, שבועות לפני פתיחתה הרשמית.

4. גם אפליקציות ווב תופסות

אחת הבעיות של שוק האפליקציות הסלולריות קשורה לריבוי הפלטפורמות. למעשה יש לא מעט מבקרים שחוששים ששטפון החנויות יגרום לפגיעה במפתחים וספקי היישומים ולא להיפך, כי גם כך הבחירה בפלטפורמה היא כאב ראש לא קטן למי שצריך להחליט היכן לשים את הכסף. האם ב-J2ME שמתאימה למאות מליוני מכשירים, אלו שנקראים בעגה המקצועית feature phones או מכשירי בסיס, ומאפשרים ממשקי משתמש מוגבלים מאוד? אולי ב-BREW של קוואלקום? גם אדובי נכנסה לקלחת עם Mobile Flash. יש את אנדרואיד כמובן. ועוד הרבה אופציות, כולל אחת כל כך מתבקשת שקל לפספס אותה, ואפילו כבר רמזתי עליה בסעיף 2: הווב. אפשר פשוט לפתח אפליקצית ווב, לדאוג שהיא פועלת היטב על הדפדפנים המובילים, ולחסוך את הבלגאן שכרוך בפיתוח לפלטפורמות שונות. המינוס הוא שכך מפסידים את ה-mass market, וגם את היכולת לגשת ליכולות המובנות של המכשיר עצמו; באייפון, זה אומר למשל שאי אפשר לנצל את יכולות ה-tilt המפורסמות, או את מסך המגע. אבל אלו בסך הכל אלמנטים חביבים של ממשק משתמש, ואם היישום שלכם לא דורש אותם, למשל אם הוא מהווה front-end לאיזשהו שירות ווב שעומד בפני עצמו, זה לא צריך להפריע לכם. ב-app store של אפל אפשר למכור אפליקציות ווב כאילו היו אפליקציות רגילות, וכך אמור להיות גם בחנויות האחרות, אם אני מבין נכון.

סיום, אבחנה מקומית ושאלה

מה דעתכם? האם אתם מפתחים / שוקלים לפתח לאחת הפלטפורמות שהזכרתי? אין לי ראיות ודאיות, אבל נדמה לי שגם כאן, כמו במקרה של ווב 2.0, שוק הסטארטאפים הישראלי קצת מפגר אחרי הטרנד. אני יודע שיש כמה עשרות אפליקציות ציוניות בחנות של אפל, אבל כמה מהן מובילות? למשל, היה מעניין אותי לדעת כמה הורדות יש לאפליקציה של פרינג. מכירים עוד אפליקציות ישראליות פופולריות?

Permalink for 'Amdocs Innovation Camp – (Almost) Live Blogging'

12:17

Amdocs Innovation Camp – (Almost) Live Blogging

» ‎ אנקדוטות

[שבת בערב] השעה 20:45 והיום השני של Amdocs Innovation Camp מתקפל לו לסיום, או מגיע לשיאו, תלוי את מי שואלים. אני, באופן אישי, די מחוק, אבל אחרי שאמש הברזתי בענק והתרסקתי למיטה עוד לפני השעה עשר, ועל כן הפסדתי את המסיבה, ואת משחק הפוקר שבו ג’ף פולבר קרע, מסתבר, את כולם – אני לא מתכוון להישבר אלא להישאר להמשך הערב. הפעילות היום עמדה בסימן סדנאות רבות ומעניינות, ואקורד סיום בדמות ארוע Crazy Cooking, או UGC: user generated cooking. אני נרתמתי, יחד עם נדב, קולגה עתיר אנרגיות, להרים עמדת Boston Stone Cold, שזו גלידה שמערבבים לתוכה סוגי תוספות לבחירת המזמין בעזרת שני שפכטלים ומשטח שיש קר, כמו שאפשר לראות בתמונה מימין. מי שטעם נהנה, אנחנו בהחלט נהננו.

אז מה היה לכם שם?

קודם כל, הרבה מאוד תוכן משתתפים ברוח ה-unconferences שבדמותן הסופ”ש הזה נבנה. כלומר, תחשבו EurekaCamp , או Kinnernet, או כל כנס 2.0 אחר מהשנים האחרונות. זה אומר שאת התוכן קבעו והעבירו המשתתפים. גם אני. ואם אתם רוצים לדעת מה עשיתי, תמשיכו לקרוא.

שנית, היו כאן, אתמול ושלשום, קבוצה לא קטנה, כעשרים שלושים במספר, של קבועי Kinnernet ואושיות אחרות בסצנת יוסי ורדי המקומית. כן, גם הוא היה. וגם יוסי תאגורי, יובל טל, דורון ניר, מיכל גבע, יובל קדם, דרור גיל, רוסטאם טייגר, ואחרים וטובים שאני קצת פחות מכיר. ואת פולבר הזכרתי?

אבל מלבדם יש כאן גם עוד ארבעים חמישים עובדי אמדוקס מכל העולם, שבאו כדי להשתתף בכנס, או האל-כנס הראשון שכל כולו נועד לקדם את רוח החדשנות בחברה. אמדוקס וחדשנות?! אתם בטח מתפלאים. או. גם יוסי תאגורי התפלא, והוא אפילו העלה שאלה בטוויטר שלו מוקדם יותר היום, מי חושב על חדשנות כשהוא חושב על אמדוקס. התגובות שהוא קיבל מצביעות על מה שכולנו בחברה יודעים: רוב האנשים רואים באמדוקס את החברה ההיא שעושה בילינג. חדשנות? לא משהו שמגיע מהבנינים המוכרים בצומת רעננה.

לשנות את התפיסה הזאת, גם מבפנים וגם מבחוץ, זו המשימה של טל גבעולי, האיש של אמדוקס למשימות Innovation. לא כאן המקום לפרט את מגוון הדברים שהאיש הזה עושה, אז אני מסתפק בלומר שכל חברה גדולה כמו אמדוקס צריכה את הטל גבעולי שלה. הוא זה שאירגן את Amdocs Innovation Camp הראשון, וזו לא משימה פשוטה, בתקופה כל כך בעייתית. וברור שרצו לבטל את הכנס, אבל טל עמד בפרץ, והכנס התקיים לו בכל זאת. וזה אומר שבאנו לכאן לא רק להינות, אלא גם לעבוד. על מה לעבוד? תקראו למטה. לפחות את מה שאפשר להגיד.

איזה סדנאות היו?

הרבה. היו לנו סדנאות היכרות עם אייקדו. הפרחת בלוני סבון ענקיים. ג’גלינג. הפגזת תפוחי אדמה. שיגור בלונים פורחים בוערים. מדיטציה. תרגול חרבות. ציור פורטרט עצמי. צילום טיפות גשם. צילום בכלל. הפקת סרטים. הפקת מגזינים. סשן מוזיקה. מצגת סרטונים מובחרים מכל הכנסים שהוזכרו למעלה. יובל טל הציג את Boxee. פולבר העביר שיחה אישית ודי נוגעת לב על העבר וההווה שלו והאופן בו תקשורת ומדיה מתחברים לאישיות שלו. יוסי ורדי העביר מצגת על איך להכין מצגות מבלי להתאמץ. שלום אלקין הראה איך מתקינים חלונות בדקה אחת. תומר מרקדו מהצוות שלי דיבר על מערכות לומדות במיחשוב. מיכל גבע דיברה על מדיה חברתית בשימוש חברות B2B, סשן במהלכו יוסי תאגורי עשה לי אאוטינג בוטה מלווה ב-PR עצבני (תודה יוסי!) על היותי בלוגר מוכר מחוץ לכותלי החברה. אגב, בגלל האאוטינג הזה אני יושב וכותב עכשיו. כמה וכמה קולגות ניגשו אלי וביקשו את הכתובת של הבלוג ושאלו שאלות, וקצת בעייתי מבחינתי להראות להם בלוג שלא כתבתי בו כבר חודשיים או שלושה. נו, אם זה יחזיר לי את החשק לכתוב, גם זה לטובה. בכל אופן הבהרתי שתמורת סכום כסף מתאים אני בהחלט מוכן להשתמש באנקדוטות כדי לכתוב דברים חיוביים על אמדוקס. עכשיו אני מחכה לטלפון ממחלקת השיווק.

איזה סשן אתה העברת?

אני העברתי סשן שכותרתו היתה “לרסן את השטפון: איך מהנדסי כבישים יכולים לעזור לנו להתמודד עם עומס מידע.” כהכנה לסשן, ישבתי עם חמי, אחד המהנדסים האזרחיים המובילים במדינה, וקיבלתי ממנו שיעור זריז בפתרון חדשני לבעיות עומס בכבישים מהירים. הבאתי אתי צילומי אויר של כביש 431 החדש שמדגימים את הפתרון. הבאתי סרטון מהסדרה היה היה שהילדים שלי רואים שמדגים איך אבותינו הקדמונים התמודדו עם שטפונות. וקישרתי את הכל לבעית עומס המידע שעובדים ארגוניים מתמודדים אתה, ובעיקר בעית ניהול האימייל. הדיון מהר מאוד הפך לפגישת אלכוהוליסטים אנונימיים, כשכל אחד משתף את האחרים או במה שמציק לו או בפתרון שלו לבעיה. היה מעניין, וכמו שאומרים אצלנו, היה actionable, כלומר ייתכן מאוד שננסה ליישם כמה מהתובנות שעלו בשיחה בפועל בחברה. אגב, לא מדובר על פתרונות טכנולוגיים, מה שעלה באופן די בולט זה שהבעיה המרכזית קשורה לתרבות ארגונית ולהרגלי ניהול ידע, תקשורת ופרויקטים לקויים. ישראל, יש לנו הרבה על מה לדבר.

אז על איזה עבודה אתה מדבר?

שאלה טובה. היום ומחר נשארים כאן רק האמדוקסאים. ביחד אנחנו אמורים לרתום את האנרגיה היצירתית שהשתחררה כאן במהלך הסופ”ש על מנת לנסות ולאתר פתרונות חדשניים לבעיות הגדולות ביותר שניצבות בפני אמדוקס בזמנים לא פשוטים אלה. על החלק הזה אינני רשאי לדבר, מטעמים מובנים. ואם אתם מוטרדים, קיבלתי אישור לדבר על החלק הראשון של הכנס. למעשה, פנו אלי מפורשות כדי שאכתוב על הכנס. וזה משהו לא טריויאלי באמדוקס, חברה שלא אוהבת לדבר על עצמה. חלק מרוח השינוי? אולי.

בעיניי, עצם העובדה שאמדוקס הוציאה כנס שכזה לפועל ראויה להערכה רבה. מי שעוקב אחרי ודאי ישים לב שזו פעם ראשונה שאני כותב באופן מפורש על מקום עבודתי. ולא בכדי. אני עושה זאת כי אני חושב שמקום העבודה שלי, על שלל הבעיות שלו – ותאמינו לי, אמדוקס רחוקה מלהיות מקום עבודה מושלם, מבחינות רבות – ראוי לשבחים על המהלך האמיץ הזה. לגבי מה ספציפית אני עושה בחברה, על זה אולי אספר פעם אחרת.

יש המון תמונות וסרטונים מהיומיים האחרונים, ברגע שיועלו אשמח לשתף במובחרים שבהם.

17:56

זאת לא הסיבה

» ‎ אנקדוטות

0:21

SMS בחינם? לא נראה לי

» ‎ אנקדוטות

היום פורסם בהארץ ובידיעות אחרונות על שירות חדש של שליחת SMS בחינם. הרעיון אינו חדש והוא קיים בתוכנת ICQ, גוגל מנסה להיכנס לתחום ואני בטוח שיש עוד חברות רבות וטובות. ניסיתי את השירות החדש המוגש לנו על ידי Spikkosms ולדעתי הבלתי מקצועית יש להם כשל מרכזי במודל העסקי. על מנת להנות מ - SMS בחינם ההודעות שנשלחות דרכם מחויבות במענה עליו הם גובים 50 אג’. בהודעה השלישית ששלחתי כניסיון כבר קיבלתי התרעה על הפסקת השימוש. פה לדעתי טמונה הבעיה:
איך אני כמשתמש יכול להבטיח מענה להודעת SMS? הרי הרבה הודעות נשלחות לצרכים אינפורמטיביים בלבד ללא ציפייה לתגובה וגם אם כן יש תגובה, איך אני מחייב את המקבל להשיב הודעה דרך השירות (הודעה המגיעה כאי-מייל) ולא לנייד שלי. אני לא מדבר כמובן על הצורך לשבת ליד המחשב על מנת להוציא הודעה ולקבל אותה.
דבר נוסף, הודעה החורגת מגודל סטנדרטי של SMS תקוצץ בהתאם ולא תפוצל לכמה הודעות (כמו בסקייפ למשל, שם משלמים על כל הודעה).
יתרון אחד יש לשירות והוא שאין צורך בתוכנה ייעודית או בהתקנה. השירות ניתן כמשלוח הודעת מייל מכל חשבון שהוא (גם עסקי).

משהו מתחום אחר:
באופן חריג ראיתי היום פרסומות בערוץ 2. הובטח מאורע שלא היה כמותו בו בתכנית הבאה של לא נפסיק לרקוד(?) יודחו 10 משתתפים בפרק אחד וארבעה יעלו לגמר. לא ראיתי פרק אחד בתכנית ואין לי מושג כמה רייטינג יש לה אבל המסר אותו קיבלתי הוא ברור: התכנית כשלה, בוא נלך לגמר ונעבור לעונה המי יודע כמה של כוכב נולד.

בהצלחה!

Permalink for 'יומן עורף מבולבל 2: מחאות שקטות'

10:54

יומן עורף מבולבל 2: מחאות שקטות

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'קורה לכם שאתם גולשים ברשת ופתאום דורכים על חרא?'

15:56

קורה לכם שאתם גולשים ברשת ופתאום דורכים על חרא?

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'לא מתבהמים, לוקחים אחריות'

1:37

לא מתבהמים, לוקחים אחריות

» ‎ אנקדוטות

הפוסט הבא נכתב כתגובה למאמרו של שרון אסיסקוביץ שפורסם הערב בחדר 404. מומלץ לקרוא אותו קודם כדי להבין על מה אני מדבר.

שרון היקר,

קודם כל באשר לשמורות הטבע החשובות כל כך לבניית המטאפורה שלך. מקור המונח מפעילות החיזבאללה בדרום לבנון, שם נמצאו מסתורים ובונקרים חבויים רבים בזמן מלחמת לבנון השנייה. מתוך המסתורים הללו פעלו אנשי חיזבאללה בשנים האחרונות בפעולות כנגד צה”ל לרבות בירי טילים ארוכי טווח על אוכלוסיה אזרחית. הכינוי שהודבק למסתורים הללו נובע מכך שמדובר בשטח צמחייה צפוף האופייני לגליל ומצוי בארץ בעיקר בשמורות טבע. במהלך העימות הנוכחי בעזה השאילו הצבא והעיתונאים את המונח שכבר השתרש בשפתם כמקום מסתור וירי טילים לגזרת הלחימה הדרומית למרות שבעזה הרבה איזורים עם צמחיה צפופה.

אין ספק שאני לא חושב שכל מחיר הוא הוגן להגנה על אזרחי המדינה והצבא חייב להמנע מהרג בלתי מבוקר של חפים מפשע. גם אין ספק שחלקים באוכלוסיה שלנו מתייחסים לפלסטינים כמחבלים בהכללה גסה. ובכל זאת, אני בטוח שבהנהגה אין מי ששמח להרוג אזרחים סתם ככה. אם אזרחים נקלעים לקו האש בטעות, זה מצער מאוד. למעשה, אני משוכנע שגם לממשלה רועדות הידיים למשמע מספרי הקטל באוכלוסיה אזרחית הכוללות מאות ילדים. יש לעשות כל שאפשר על מנת להימנע בפגיעה בהם. אבל כאשר החמאס מנצל את האוכלוסיה בציניות אכזרית ומשתמש בה כמגן אנושי, זה הופך את הסיטואציה לקשה ומסובכת הרבה יותר מכפי שאתה מתאר.

בפוסט האחרון שלו כאן באנקדוטות, כתב עידן שהוא לא משוכנע שהמחיר הנורא של הרג משני הצדדים יביא שלום ארוך טווח ואני בספק אם יש מי שיודע מה יוליד יום. הצהרות מנהיגנו לגבי אחריות מעשיהם וכובד המשקל הרובץ על כתפיהם נשמעות כמו קלישאות שחוקות אבל אני נוטה להאמין להם הפעם. יתר על כן, אני לא רואה אופציה טובה יותר על מנת להגן על אזרחי המדינה ולנסות להביא לרגיעה. אני לא חושב שהתבהמנו אבל כרגע אין לנו ברירה אלא לנהוג בצורה חמורה מאוד ולקחת את אותה אחריות על גורלה של רצועת עזה בזמן בו החמאס מוכיח את חוסר היכולת שלו לעשות כן. אני מקווה מאוד שהקלישאה הגדולה מכולן, טוהר הנשק, נוערה מאבק והוחזרה לאחר כבוד למרכז המצפון הלאומי שלנו על מנת שנמנע מההתבהמות עליה אתה מדבר ונוכל לחיות עם עצמנו גם בתום הפעולה.

Permalink for 'מלחמה זה דבר נורא: יומן עורף מרוחק ומבולבל'

0:01

מלחמה זה דבר נורא: יומן עורף מרוחק ומבולבל

» ‎ אנקדוטות

יום שני ללחימה הקרקעית בעזה, יום עשירי מאז תחילת המבצע. ערב בדירה המחוממת והנעימה ברמת-השרון, אי שם במדינה אחרת לגמרי מהמדינה שמתחילה אחרי צומת אשדוד דרומה.

אני יושב מול החדשות, רוצה מאוד להתנתק אבל מתקשה. המציאות כפי שהיא משתקפת ונרמזת בדיווחים קורעת לב וקרביים. בשעות האחרונות מתנהלים קרבות כבדים של צה”ל בחמאס בפאתי עזה. אנשי החדשות מדברים על היקף פעילות חריג אך אינם חושפים, בלחץ הצנזור מן הסתם, את הפרטים שאולי ידועים להם ואולי, גם להם, לא. התחושה הקשה היא שיש נפגעים רבים לכוחותינו, מי ייתן ואתבדה.

כתבה מצוינת של אושרת קוטלר משווה, בחוסר הצלחה יש לומר, בין יום בחייה של אחות בחדר המיון בברזילי לבין מנהל חדר המיון בבי”ח בצפון עזה. חוסר הצלחה כי הסבל של הפלשתינים, מבלי להמעיט לרגע דל מסבלם של הישראלים שנפגעו בגופם ובנפשם מירי הטילים, הוא פשוט סבל קשה לעיכול ולתפישה. רמת הציוד, כמות האספקה, מספרי הנפגעים וסוג הפגיעות: בכל המדדים, בית החולים הישראלי עדיף. מצד אחד, יש בתוכי מישהו שלוחש, טוב שכך. מהצד השני אגרוף קר של אימה וזעזוע לופת את הלב והקרביים לנוכח הפגועים שמגיעים לבית החולים העזתי, חלקם ילדים.

הטלויזיה הישראלית מדווחת בקצרה ובתמונות מטושטשות על הפגיעה בשבעה בני משפחה אחת ברפיח. ברשתות הזרות לא מרחמים, והדם אוזל מפניי כשאני רואה את תמונות האב נפרד בנשיקה מפניו השלווים כבר של ילד מת שנראה בגיל של הילדים שלי, שישנים עכשיו, שלווים גם הם, בחדר ליד. רק שהם יקומו מחר בבוקר ליום חדש.

החמאס אחראי למלחמה. וגם אם אני מסרב להאמין שהחמאס משתמש בגופם של ילדים כדי להתגונן מפני צה”ל, הרי שברור מתמונות השיגורים שהם יורים מתוך שטח בנוי בצפיפות ושבכך הם מסכנים במודע ובאכזריות את האוכלוסיה שנמצאת שם. ולמרות כל זאת, יש שם בעזה עשרות אלפי ילדים שאין להם ולו בדל של אחריות למה שקורה סביבם. כל מה שהם יודעים זה שהם מופצצים ושהישראלים אחראים לזה, ושהם נקראים להיות שהידים בחסות שטיפת המוח של הממסד החמאסי, וכולכם יודעים כמה קל להשפיע על ילדים. ילד יאמין לכל דבר שמבוגר בר סמכא יגיד לו. בעזה, הסמכות היא בידי אלה עם הרובים.

אילנה דיין מייצרת עוד משדר מופת כשהיא משוחחת בגובה העיניים עם ילדים מאזור עוטף עזה, שדרות ואשקלון. ילדים שגדלים עם פסקול של אזעקות, רעם נפילות רקטות ופחדים שמי יודע אם אי פעם יימחקו.

מקווה לחדשות טובות יותר בהמשך הערב והלילה, ומי ייתן שהמלחמה תיגמר ויהיה שקט שם בעזה וסביבה, לאורך זמן. אני מנסה לשכנע את עצמי שאם זה המחיר שצריך לשלם בשביל להגיע לשקט ארוך טווח, שלא לומר להסדר מדיני בר קיימא, אז אולי אין ברירה.

אני לא ממש מצליח להשתכנע. לא באפשרות לשלום, ולא בכך שהמחיר הנורא אכן שווה את זה.

Permalink for 'מקהדס: בכורה במק אקספו 2009'

21:57

מקהדס: בכורה במק אקספו 2009

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'אבל אנחנו כבר שנים חיים בדז’ה-וו'

15:31

אבל אנחנו כבר שנים חיים בדז’ה-וו

» ‎ אנקדוטות

בהמשך לדברים של יובל ויונית, אני מזדהה עם התחושה שיובל מבטא כשהוא מדבר נגד המפגינים שיצאו לסינמטק בקריאות “לא להתקפה, די למצור, כן לשלום”. מצד שני אני גם מזדהה עם התסכול שהביא את הפעילים הללו להפגין. וכאן טמון אחד משורשי הקושי הגדולים של ההתמודדות שלנו עם המצב המסובך בעזה: המציאות כל כך לא ברורה, כל כך מבלבלת, כל כך רוויה במשקעים רגשיים ולאומיים ואישיים וכל כך מלוכלכת מעובדות כפולות משמעות והסברה מגמתית, שאף אחד לא יכול לצאת טוב מכל ויכוח בנושא. וזה עוד לפני שהתמודדנו עם הטענה שבעצם אין שום טעם בויכוחים האלה ושיש בהם כמעט בהכרח יותר סרק מראיון עם שפרה במוסף תרבות לסופ”ש.

ובכל זאת, כך אני רואה את הדברים:

אם ההפגנה שיונית השתתפה בה אמש היא נגד אוזלת היד של ממשלתנו שהובילה גם לגשם הרקטות וגם להתקפה שלנו על עזה, אני איתה. הטילים על עזה בהחלט משכיחים את העובדה שמאז 2006 אנחנו נשלטים על ידי אחת מהממשלות האימפוטנטיות והמזיקות ביותר שאי פעם משלו כאן, ומדובר בהישג לא מבוטל כי ההסטוריה הפוליטית הישראלית עתירת סיפורי אימפוטנציה (שמישהו יגדיר לי אחרת את מפלגות שינוי והגמלאים).

מצד שני, אם זאת הפגנה נגד הפעולה בעזה, אז המפגינים הללו מנותקים בצורה מדאיגה מהמציאות. לא סביר להניח לדרום לחיות במציאות המסויטת (כמו שהגדירה תושבת ניר-עם בכתבה נוגעת ללב שבן כספית ואיילה חסון הכינו לערוץ 1, על סבלם של תושבי הדרום, ששודרה אמש בפעם השניה כדי להזכיר לכולנו למה עפו הטילים אמש ללב עזה) ואין זו אשמתם של התושבים שהממשלה אשמה במצבם. זה לא צריך לעניין אותם. הבטחון האישי שלהם הוא הצורך הדחוף כרגע, ומכיוון שאני בטוח שגם יונית תסכים שכרגע אין שום תנאים לדיאלוג של ממש (וכן, אני בהחלט מודע לכך שאף פעם לא יהיו תנאים אידאלים ושבעבר גם כשהיו תנאים טובים יותר לא בהכרח התממש הדיאלוג), אז אני מאמין שאין מנוס מהפעלת כוח צבאי נחוש ועוצמתי נגד החמאס.

בנוסף אני מתקשה לעכל את הטיעון הזה של יונית:

אילו הייתי חיה במקום שבו נופלים טילים, יתכן מאוד שהדבר היה משבש את שיקול דעתי התקין ואת הרציונליות הבסיסית ופקוחת העיניים שלי, וגורם לי לחשוב דברים אחרים, כמו למשל ש"צריך להכניס להם בכל הכוח". זה לא שיקול רציונלי. זה שיקול שמונע מפחד – רגש חזק מאוד שמאפיל על הכל. זה גם צעד שהוא קאונטר-פרודקטיב, ושאין שום סיכוי שבעולם שיעשה משהו כדי לפתור את הבעיה. להיפך. אבל אני לא חיה במקום שבו נופלים טילים, והפחד היחיד שאני חשה הוא הפחד שמדינת ישראל תידרדר למקום אפל מאוד, שממנו אין חזרה.

הבעיה שלי עם הטיעון הזה היא שעל סמך עשרות ראיונות שקראתי, שמעתי וראיתי בתקשורת עם תושבי האזור, הרי שמלבד המתלהמים הרגילים, רובם לא מחפשים “להכניס להם בכל הכוח.” כל מה שהם רוצים זה להפסיק לחיות תחת איום הרקטות. מאחר שהאופציה המדינית להשיג את המטרה הזאת אינה נמצאת על הפרק ואינה ממומשת, מאיזו סיבה שלא תהיה (כאמור, אם אני קיבוצניק מניר-עם או מושבניק מתקומה או תושב שדרות, מן הסתם אין לי חלק בתהליך קבלת ההחלטות של הממשלות שמסרבות לנהל דיאלוג עם החמאס ולא סביר להטיל עליי אחריות כזאת, או את הסבל הנגרם ממנה במישרין ובעקיפין), הרי שנותרת האופציה הצבאית.

אז מה יש לנו כאן? ממשלה אימפוטנטית מחד שנושאת באחריות לא מבוטלת לעומק המשבר, ומאידך אין באפשרותה לעשות דבר מלבד מה שהחלה לעשות אמש: לתקוף כדי להגן על אזרחיה. מסובך.

11:43

על יח”צנים ועיתונאים

» ‎ אנקדוטות

הפוסט הבא הועתק לכאן אחרי שהבנתי שהוא קצת ארוך בשביל תגובה אצל יובל דרור בעקבות הפוסטים שלו על רני רהב בגלוב ובעין השביעית.

במהלך סוף השבוע ביקרנו את הורי אשתי. אביה חזר בתשובה לפני כמה שנים ולעיתים תכופות אנו נקלעים לדיונים בנושאי דת ומוסר. אתמול דיברנו על כך שילדים עד גיל 13 לא אחראים למעשיהם בפועל ולא נענשים על חטאים. אבל, אמר לי חמי, מחנכים את הילדים כבר בגיל צעיר לקיים מצוות כדי שיתרגלו וימשיכו באותה דרך חיים גם אחרי שיהפכו ברי מצווה.

קשה לדבר על יח”צנים בהכללות כמו שקשה לדבר על מוכרי גלידה בהכללות. בכל זאת, התפקיד הוא מכירתי-שכנועי ומושך אליו לרוב אנשים בעלי אופי מתאים. גם על עיתונאים קשה לדבר בהכללה אבל מנסיוני הם כמעט תמיד אחלה אנשים עם דיעות מבוססות ומוסר גבוה. ובכל זאת, כאשר עיתונים רבים (ונדמה שעיתונות כלכלית נגועה בכך במיוחד) מתבססים בצורה כל כך מאסיבית על הודעות לעיתונות וקושרים קשרים חזקים כל כך עם גופים מסחריים קשה לצפות מעיתונאים הגדלים באווירה כזו לפתח, יש מאין, יכולת מופלאה לעמוד במבחנים מוסריים.

ייתכן שלמאמרים בעין השביעית ולפוסטים בבלוגים תהיה יכולת מסויימת לרסן את התנהגותם הכוחנית של יח”צנים (משהו אומר לי שלא, אבל ניחא), אבל אני חושב שהעיתונים והעומדים בראשם צריכים לפעול לוויסות עצמי ולחינוך בצורה יותר נמרצת. ייתכן שיועילו השתלמויות וסדנאות לעיתונאים על עבודה עם יח”צנים, אולי יעזרו מעט מערכות מידע פנים מערכתיות להצלבת מידע יח”צני טרום פרסומו. ישנם וודאי עוד הרבה שיטות אבל על גופי המדיה העוסקים בדיווח חדשותי להתחיל לפעול במהרה.

כבר לא מעט זמן יש תהליך מתגבר של איבוד אמון בעיתונות (”התשקורת”) שהולך ומחריף בעקבות ההבנה המחלחלת על טיב מערכת היחסים בין עיתונאים רבים להון ושלטון. המגמה הזו מצטרפת לאובדן האמון של הציבור בפוליטיקה ובפוליטיקאים. אותם אנשים שאומרים לי שהם לא מתכוונים להצביע בבחירות גם מייד מצרפים שהם “לא קוראים עיתונים”. אני מאוד מקווה שעיתונאים יבינו שהאינטרס המסחרי הפרטי שלהם הוא לפנות בצורה טובה יותר לציבור הרחב ולהעלות אותו לרמה שלהם. כרגע נדמה שבמקום זאת הם מאפשרים לגופים מסחריים ושלטוניים לדחוק אותם מטה אל הביצה היח”צנית.

Permalink for 'מחמאה לא צפויה והמלצות קריאה'

3:37

מחמאה לא צפויה והמלצות קריאה

» ‎ אנקדוטות

קורא הרסס שלי עדכן אותי שב’בלי פאניקה’ התפרסמה ביקורת לספר שאהוב עלי למדי: שולית הרוצח, של רובין הוב. את הביקורת כתבה דניאלה דרור.

כיצד זוכה אדם להתגלגל למשרה מפוקפקת וידועה לשמצה ולהפוך לרוצח מלכותי?
התשובה מצויה בסיפור חייו של פיץ, בן ממזר לשושלת הרואים למרחק בממלכת שש
הדוכסויות. זכרונו הראשון והמעורפל של פיץ מתחיל אי שם בגיל שש, בלילה ש
נטש אותו סבו במקום הקרוי טירת הצבי. זכרונו היחיד מאמו הוא קולה הצעיר
המתחנן בפני סבו שלא יפריד בינה לבין בנה.

הטרילוגיה עצמה היא אחת הטובות שקראתי (דווקא טרילוגית ההמשך, The Tawny Man, איכזבה ונטשתי עוד לפני תום הספר הראשון), ויש לדעתי לא מעט קווי דמיון בינה לבין סדרת ‘שיר של קרח ואש’ המשובחת של ג’ורג’ ר.ר. מרטין. שתיהן כוללות מינון מינימלי של כשפים, שפע תככים והמון פסיכולוגיה ופיתוח דמויות, אם כי מרטין בהחלט לקח את ענין התככים ועומק הדמויות לרמות אחרות. פיץ הוא אחד הפרוטגוניסטים האהובים עלי בכל הזמנים.
המחמאה הלא צפויה מגיעה בסוף הביקורת, ולמרות שאני לא ממש מסכים אתה, עדיין: תודה דניאלה!

אפרופו טרילוגיות, בטיסה הארוכה לג’רזי אמש ראיתי ברצף, במערכת הבידור המצוינת של קונטיננטל, את שני הסרטים הראשונים של שר הטבעות. אין מה לומר, פיטר ג’קסון עשה עבודה מדהימה, למרות אלייז’ה ווד. מחר בטיסה חזרה אצפה בשלישי. בין לבין סיימתי לקרוא את Interesting Times של טרי פרטצ’ט, אחד המשובחים שלו בעיניי, אם לשפוט לפי מספר הפעמים שמצאתי את עצמי צוחק בקול רם.

Permalink for 'השעה שמונה, אתם מאזינים לחדשות טוויטר, והנה עיקרן תחילה'

0:01

השעה שמונה, אתם מאזינים לחדשות טוויטר, והנה עיקרן תחילה

» ‎ אנקדוטות

הארועים הקשים במומבאי השבוע איפשרו, ולא בפעם הראשונה, לערוצי המידע האלטרנטיביים שהווב מציעה לפרוח. כמו ברעידת האדמה בסין בחודש מאי, גם הפעם טוויטר סיפק עדכונים בזמן אמת מהשטח על ידי אלפי הודים לופתי מקלדות ומכשירים סלולריים שהראו לערוצי המידע והחדשות הרגילים את הגב במרוץ להגיע ראשונים אל הציבור הרחב והגלובלי עם מידע איכותי ובלעדי.

או שלא.

כן, האמת לא כל כך אוטופית כמו שהאשר עידנים למיניהם היו רוצים שתהיה. התחלתי לעקוב אחרי הערוץ הזה בטוויטר מהשעות הראשונות למתקפה, והבחנתי במספר תופעות או בעיות:

מיעוט מקורות: בסה”כ שמות המעדכנים די חזרו על עצמם, ולא התרשמתי מגיוון רב בתחום.
מיחזור מידע שכבר פורסם בערוצי החדשות הרגילים: ידיעות רבות היו פשוט שכתוב של ידיעות מהמדיה האלקטרונית. בשלב מסוים זה היה פשוט מגוחך כשהערוץ הפך למרכז לביקורת התקשורת עם ציונים לכלי התקשורת השונים והרבה מאוד מיחזור. היטיב לבטא את זה בחור בשם Confuseius שכתב בטוויטר:

if reporters fight for brking news, and politicians for a soundbyte, we on Twitter are worse. grab the latest Tv headlines and paste

הרבה נתונים, מעט מידע: כן, פה ושם היו טוויטים של אנשים מאזור הארועים, אבל מעבר לכך שלא היו הרבה כאלה, רוב העדכונים בהכרח לא כללו פרטים של הארועים אלא רק את החלקים הגדולים שבתמונה: יש קולות פיצוץ מהטאג’, יש אש באוברוי, יורים בבית חב”ד. נכון שהיה בלבול גדול מאוד גם בקרב גורמי הבטחון המעורבים ישירות בארועים, אבל כל מי שינסה לטעון שבערוצים האלטרנטיביים המצב היה טוב יותר, הרי שלפחות לפי טוויטר, הוא מטעה וטועה. הפעם היטיב לבטא את זה אלכסנדר וולף מ-InformationWeek שכתב: I was struck, as never before, by the ability of data to outstrip information.

בסך הכל, רמת החדירות הגבוהה ודו-הכיווניות של הווב מייצרות קרקע פוריה לפריחתם של ערוצי תקשורת אלטרנטיביים בין בני אדם. מן הסתם, החשיבות של ערוצי התקשורת הללו עולה במצבים קיצוניים, כמו שהיה במומבאי או באסון הטבע בסין. זוהי שעתם של אנשים כמו ארון שאנבהג, אבל זו גם שעתם של טרולים, נודניקים, אומרי-כלום וסתם טרחנים שמבינים שהגיעו במקרה למוקד חם של התרחשות מקוונת והם מנצלים את ההזדמנות, במקרה הטוב, לקבל צומי, ובמקרה הרע לייצר כמות מעצבנת של רעש סטטי והבלים מקושקשים.

אלכסנדר וולף שהזכרתי לעיל מוסיף וכותב על אותו ערוץ טוויטר ששימש אותי, והאבחנות שלנו דומות. כך הוא כותב (ההדגשה שלי):

Corroborating my case is this story from the Metro UK web site. While it purports to show bloggers tweeting about the terrorist attacks, I’d say that, instead, it shows them
meta-tweeting. As in, a news story goes ’round the world, and then pops back up on the Internet.

22:54

בלוגרים, אינק.

» ‎ אנקדוטות

ויהי ערב, ויהי בוקר יום א’, ויסערו הבלוגרים העצמאיים במקומותנו וירגשו, יען כי הודיעה חברת הסלולר הכתומה כי גדישמשון ועוד ארבעה בלוגרים מעבירים את מרכולתם לאיזה מיזם תוכן חדש ומלהיב בחסות המותג הכתום.

אז ככה:

א. אני חושב שזה טוב מאוד גם לבלוגרים דנן, וגם לכל שאר הבלוגרים הישראלים. דלות האינטרנט המקומי מכתיבה מציאות שבה פרט לחשיפה ב-Ynet ובעוד שניים שלושה אתרי תוכן גדולים, אין לבלוגרים עצמאיים שום דרך להגיע למה שחברות סלולר אוהבות לכנות ה-mass market. אורנג’ תספק חשיפה לא רעה, קודם כל לחמשת המופלאים, ודרכם גם לאחרים.

ב. כל החמישה מתפרנסים מכתיבתם. אורנג’ מציעה להם כסף עבור כתיבתם. לעומת זאת, אף אחד מהם ככל הידוע לי אינו מרוויח במישרין מהבלוג הנוכחי שלו או שלה. ארגו: זו עסקה משתלמת.

ג. לכל המקוננים על ריח הכסף-תמורת-מוניטין שעולה מהעסקה, אין לכם מה להלין. כאמור בסעיף ב’, מדובר באנשים שיצירת תוכן היא פרנסתם, ולא סתם תחביב. אני מבטיח לכם שאם מישהו מחר מציע לי סכום כסף (שיהיה סביר בעיניי) כדי לכתוב כאן ובתנאי שאעבור לדומיין אחר, לא אהסס לרגע, ועל הזין שלי SEO וכל הבולשיט האחר.

ג. גם אם גל מור צודק וזו היתה טעות של אורנג’ שהיתה צריכה להסתפק בסינדיקציה חכמה, ושל הבלוגרים עצמם שלא היו צריכים לוותר על הפלטפורמה העצמאית שלהם, אני עדיין חושב שמבחינת הכותבים זו בחירה חכמה ונכונה. לאף אחד מהם אני לא צופה בעיה לשמור על קהל הקוראים שלהם גם אם המיזם ייכשל והם יחזרו לפלטפורמה פרטית, אפשרות שללא ספק כל אחד מהם הביא בחשבון.

ד. מעניין אם אורנג’ פנו גם לרונן דורפן?

ה. אני בהחלט מסכים עם גל מור שרצוי היה שאורנג’ יצרפו גם כותבים טריים ולא רק אנשי תוכן מוכרים.

ו. עידו קינן?!? שהתוכן שלו בחדר 404 כל כך נישתי, כל כך לא mass market? והוא יכתוב על “כיף באינטרנט”?! WTF?

ז. בסופו של דבר, בלוגרים ישראלים עדיין מעניינים בעיקר בלוגרים ישראלים. התקווה שלי היא שאורנג’ באמת ישנו קצת את המאזן הזה, ודיינו.

נ.ב לא קשור, אבל אני מאוד מרוצה מהטוויט האחרון שלי

Permalink for 'הרובוט המצייר של מכסחי המיתוסים'

10:58

הרובוט המצייר של מכסחי המיתוסים

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'וורדקאמפ 2008 - לא לייב בלוגינג'

11:32

וורדקאמפ 2008 - לא לייב בלוגינג

» ‎ אנקדוטות

אז הגעתי לכנס וורדקאמפ 2008 בדרך הכי קרובה לאופן סורס חברתי שאני יכול לדמיין, קרי באוטובוס. התיישבתי התמקמתי וכמעט התחלתי את מלאכת הלייב בלוגינג אך מייד אמרתי לעצמי שאין טעם כי בשביל זה יש את טוויטר. אז את הדיווחים המעניינים בוודאי תוכלו לקרוא בטוויטר כאן . אני אנסה לסכם כאן את הנקודות החדשות והמעניינות עבורי בהרצאות שאשמע במהלך הכנס.

ההרצאה הראשונה של שרית עמר ותומר ליכטש עוסקת בשימושים אלטרנטיביים בוורדפרסץ למרות שהם סובלים ממעט קשיים טכניים (לאסוף כמה מאות בלוגרים באיזור מצומצם ולקוות שהאינטרנט האלחוטי יחזיק מעמד זה ממש wishful thinking) הם הציגו כמה שימושים יצירתיים לוורדפרס. תומר פתח בפילוסופיות קיברנטית ואמר ש”בלוג זה רק הדיפולט של וורדפרס” . בין השימושים המעניינים הם הציגו מנהל אנשי קשר, חנות אלקטרונית ומערכת ניהול תוכן מלאה.

בשלב הזה אני חייב להתנצל בפני כל מי שמצפה כאן לעדכונים מעוד הרצאות וסדנאות (שמעתי שהחלקן מוצלחות מאוד), יצאתי לאיזור המינגלינג ונתקעתי. אפשר בוודאות לאמר על וורדקאמפ 2008 שהוא הדבר הקרוב ביותר להתגלמות פיזית של רשת חברגיקית ישראלית. אחד האנשים המעניינים שפגשתי היה רענן בר כהן, מנהל הפיתח העסקי של אוטומטיק (החבר’ה שהמציאו את וורדפרס) שלא הבין למה אתרים ישראלים כל כך לא מתקדמים לעומת חברות סטארט אפ ישראליות שעובדות עם השוק האמריקאי.

אחרי ארוחת הצהריים נכנסתי לסדנא של מאיה מרום על עיצוב תבניות בוורדפרס. כמו הרבה אנשים אחרים בכנס וגם המון בלוגרים שפגשתי בבר היא מדגישה שהיא לא יודעת php והיא לא מתכנתת. העובדה הזו נוטה לחזור על עצמה שוב ושוב ובעצם אפשר למפות סוג חדש של אנשים שהם לא מתכנתים ולא הדיוטות אלא מעמד ביניים שאני אוהב לכנות “מתעסקים”. המתעסקים מסתמכים על מתכנתים שיצרו תשתיות מאוד נוחות, הגיון בריא והרבה copy +paste מדוגמאות קיימות באינטרנט. דבר אחד מבדיל בין סתם מתעסקים לאנשים כמו מאיה מרום וזה כישרון. מאיה היא מעצבת מוכשרת וצלמת טובה (וכנראה גם טבחית בחסד) ולכן הבלוג שלה מיוחד כל כך. כישרון זה כנראה לא משהו שאפשר להתגבר עליו בcopy+paste.

17:14

קצת סמנטיקה לא תזיק

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'המלך והמלכה האמיתיים של הווב'

18:05

המלך והמלכה האמיתיים של הווב

» ‎ אנקדוטות

יש לי תיאורית קונספירציה, לפיה חברות המדיה הגדולות המציאו את ווב 2.0 כדי לבלבל את כל היזמים והסטארטאפיסטים ולגרום להם לשחק בקקי בזמן שהן מושכות זמן בנסיון לעכל את מפלצת האינטרנט ולספוג אותה למודלים העסקיים שלהן.

זה לא אומר שהן מצאו כבר את הדרך. אבל אולי הן מתחילות להתקרב. וזה בדיוק מה ש-Hulu, כלומר NBC שמושקעת בה, עשתה. ועכשיו MTV, כלומר Viacom, מתחילה גם היא לעשות. שועלי ווב 2.0 שישחקו עם האתר החדש של MTV Music יקוננו כדרכם על העדר פיצ’רים בסיסיים שאפשר למצוא בכל שירות וידאו מוזיקה וובי שמכבד את עצמו, כמו Jogli, כגון רשימות השמעה, יכולות שיתוף חברתיות, או אפילו ניווט בסיסי שלא מייצר דף ווב בודד לכל וידאו קליפ בלי יכולת, למשל, לצפות בקליפים נוספים של אותה הלהקה.

זה לא באמת מעניין. להשקה של אתר MTV Music וספרית הוידאו קליפים האדירה, החוקית והמצוינת שלו, יש השלכות שחורגות הרבה מעבר לשימושיות או איזה cool factor ווב שתיימאפסי.

ההערכה שלי לגבי ההשלכות הללו מתבססת על האבחנה הבאה: MTV Music היא האיום הגדול ביותר על ספקיות האינטרנט והפס הרחב מאז P2P ויוטיוב. מיד אסביר מדוע, אבל קודם קצת רקע על המהות העסקית של מפעילות רשתות אינטרנט ותקשורת. (לרקע נוסף אפשר לקרוא פוסטים נוספים שכתבתי בעבר בנושא)

בקצרה, אפשר לומר שהמהות היסודית של פעילותה העסקית של כל ספקית פס רחב היא להרוויח כמה שיותר כסף עבור כל ביט תקשורת שעובר ברשת שלה. נניח, לצורך הפשטות, שיש לי רשת ויכולת להעביר מעליה אלף ביטים בדקה. נניח שיש לי עשרה לקוחות/משתמשים, וכל אחד מהם משתמש במאה ביטים בדקה בממוצע, ומשלם לי דולר, כשהתשלום הוא לא עבור מאה הביטים הללו, אלא עבור עצם היכולת להשתמש ברשת. על כל דולר כזה, אחרי קיזוז התשומות הקבועות והתפעוליות, אני מרוויח עשרים סנט. עד כאן תיארתי את המודל העסקי הבסיסי של כל ספקית אינטרנט בעולם, כמו נטוויז’ן או קווי זהב או בריטיש טלקום.

אחד ממרכיבי העלות המשמעותיים ביותר בחברות כאלה הוא הרשת עצמה. לרשת, כמו לכל דבר סופי, יש גבולות: היא אינה יכולה לתמוך בתעבורה אינסופית. אם חמישה מבין עשרת הלקוחות שלי צורכים מאתיים ביטים בדקה בממוצע, וכשתכננתי את הרשת לשנתיים הבאות חזיתי צמיחה של עשרים אחוז בנפח ולא של חמישים אחוז, אני חייב להגדיל את קיבולת התעבורה של הרשת (כלומר להשקיע בה) או להסתכן בפגיעה באיכות השירות לכלל הלקוחות ובנטישה של חלקם.

כאן נכנסת הווב לתמונה. ספציפית יותר, כאן נכנסים שירותי ווב שמזרימים וידאו (סטרימינג) כמו יוטיוב, DailyMotion ואחרים. כדי להבין את ההשפעה שלהם על הפס הרחב, מומלץ לקרוא את הפוסט הזה, ממרץ השנה, של PlusNet, ספקית פס רחב בבריטניה. שימו לב לפסקה הבאה וגם לקישור שכלול בה:

Over the past few weeks we’ve seen huge increases in streaming traffic, by and large this is all down to the BBC’s iPlayer and when you look at the data there’s growth in streaming of between about 20% and 70% for just about every product we offer and for each hour of the week.

BBC iPlayer הוא שירות וידאו סטרימינג ש-BBC השיקה בתחילת השנה. השילוב של תכנים איכותיים ומזוהים היטב של מותג הבי.בי.סי יחד עם יכולות הוידאו לפי דרישה של הווב גרמו למליוני משתמשים לאמץ את השירות בהתלהבות. קצת יותר מדי בהתלהבות, למען האמת, מנקודת מבטן של ספקיות האינטרנט בבריטניה. בשנה האחרונה השתתפתי, מטעם החברה שלי, בפגישות עסקיות עם ספקיות פס רחב בריטיות ואני יכול להגיד לכם ממקור ראשון שאחד הדברים שהכי מציקים להם זה חוסר היכולת להרוויח כמו שהן היו רוצות מהניצול הגובר של הפס הרחב שהן מספקות.

וכאן אנחנו חוזרים ל-MTV Music ולמאגר העצום של וידאו-קליפים חוקיים לגמרי שהם העלו לווב. הפוטנציאל של השירות הזה מבחינת אימוץ על ידי הקהל הרחב הוא אדיר. כנער ובשנות העשרים שלי ערוץ MTV היה פתוח בטלויזיה שלי נון סטופ. היום, מליוני צעירים שגדלו בעולם של ווב ואינטרנט יכולים לצרוך את ה-MTV שלהם on-demand מהאתר. סביר להניח שמאות אלפי דסקטופים ולפטופים יישארו פתוחים ימים שלמים על האתר הזה, במיוחד אחרי שהמתכנתים שם יוסיפו יכולות בסיסיות כמו רשימות השמעה.

אתם יכולים להבין מה זה יעשה למודלים העסקיים של ספקיות האינטרנט בעולם. אם להיות בוטים, זה מחרבן אותם לגמרי. על קצה המזלג, אני מעריך שבחודשים הקרובים נראה יותר ויותר תכניות תמחור פס רחב שמגבילות את נפח התעבורה החודשי, טרנד שכבר החל. ואולי (גם אם פחות סביר, בגלל הדיון הפתוח עדיין על net neutrality) נתחיל לראות תכניות זולות שאינן מאפשרות צריכה של שירותים עתירי פס אך מאפשרות גלישה רגילה ללא הגבלה. יהיה אשר יהיה, אין ספק שמודל ה-all you can eat אינו עוד מודל בר קיימא עבור חברות הפס הרחב. MTV Music ו-BBC iPlayer לא יצרו את הבעיה הזאת, הן רק האיצו את התממשותה.

אם לחזור לתיאורית הקונספירציה שלי – ואני אמנם מתלוצץ, אבל לא לגמרי – נדמה לי שאנחנו נכנסים לשלב חדש בחיפוש המתמיד אחר מודלים עסקיים רווחיים באינטרנט למדיה. בשלב הזה, מצד אחד נראה שחקניות מדיה שלומדות לנצל את נכסי התוכן שלהן, את המדיום הוובי ואת המודלים הפרסומיים הבשלים שיש לו להציע (ר”ע Hulu); ומצד שני ספקיות פס רחב שמבינות שאם לא תיכנסנה למשחק הן עלולות להפסיד הכל, ולכן כדאי להן לייצר שיתופי פעולה שונים עם חברות המדיה הגדולות במטרה להוסיף את מימד התמחור והבילינג שיש להן להציע לסך אפשרויות המונטיזציה של מדיה. כלומר, לא מן הנמנע שבעתיד הלא-רחוק בזק בינלאומי תציע לנו חבילת גלישה שתכלול נפח תעבורה מוגבל חודשי יחד עם גישה לשידורי Mako באיכות גבוהה. אז השורה התחתונה היא שהכסף בווב לא נמצא בפייסבוק או בטוויטר ואפילו לא ביוטיוב. הוא נמצא בתוכן איכותי שמישהו השקיע בו כסף ומשאבים (ועל כן הוא מבטיח החזר מפרסום) וברשת עצמה שמאפשרת לצרוך אותו. אלו המלך והמלכה השל הווב. תוכן גולשים? רשת חברתית? מיקרו-בלוגינג? אלה יהיו לא יותר מפיצ’רים בערוצי המדיה של העתיד. תעקבו אחרי MTV Music ותראו.

Permalink for 'עוד פוסט ממורמר על וידאו באינטרנט'

0:07

עוד פוסט ממורמר על וידאו באינטרנט

» ‎ אנקדוטות

12:34

מה זה mako?

» ‎ אנקדוטות

15:09

פנטסטי

» ‎ אנקדוטות

אמש, רגע אחרי העבודה ורגע לפני דרינקים עם הקולגות בבאר הארבעה המוצלח, הצלחתי לחמוק משגרת הערב הרגילה בבית לטובת ביקור בסינמטק בדוכני פסטיבל אייקון למד”ב, פנטזיה ומשחקי תפקידים.

המטרה - ספיגת אווירה גיקית, התבשמות בניחוחות ילדות ומנה בריאה של אסקפיזם – הושגה במלואה. אפילו נרשמתי כחבר מן המנין באגודה הישראלית למד”ב ופנטזיה.

מאז שאני זוכר את עצמי קורא, אני זוכר את עצמי קורא פנטזיה. ואני בהחלט כולל את סדרת הספורטאים הצעירים של אבנר כרמלי / שרגא גפני בתחומי הז’אנר, כן? סיפור אודות כדורגלני-על שמובילים את נבחרת ישראל להישגים עולמיים זה לא משהו שאפשר להגדיר אחרת.

פחות או יותר בכיתה ט’ או י’ בתיכון (גמנסיה הרצליה, אוי כמה שאני לא מתגעגע אלייך), רפרטואר הקריאה שלי עבר סופר-נובה קטנה בעקבות שתי התפתחויות קשורות. הראשונה היא חשיפה למבוכים ודרקונים, משחק התפקידים הנפלא שבלעדיו שנות התיכון המחורבנות היו עוד יותר מגעילות. השניה היא יבוא אישי של סדרות פנטזיה באנגלית, כמו רומח הדרקון והבלגריאד, שעברו מיד ליד בין החברים. מאז אוסף הפנטזיה שלי הלך וצמח והיום הוא מונה להערכתי כמאתיים ספרים שמפוזרים בכל מיני מקומות ושהגיעה השעה, כעת כשיש לי ספריה נאה בבית החדש, לרכז במקום אחד.

בכל אופן אני מתעכב על הספרות כי בהחלט התרשמתי אמש מהחנות שצומת ספרים הרימו במתחם הסינמטקי. מסתבר שיש המון מה לקרוא בעברית בפנטזיה, גם ספרות מתורגמת וגם ספרות מקור. הרבה הרבה יותר ממה שהיה בזמני, כשהיינו פושטים על חנות דיונון הוותיקה באוניברסיטה אחת לחודש בתקווה למצוא יבול חדש של יבוא, בהיעדר אופציות מקומיות אחרות (נו, מלבד החנות ההיא בדרום העיר של ספרים משומשים, איכקורימלה). מכל מקום, זה כבר ממש לא המצב. בחנות אמש היה מבחר מאוד יפה, ממש מדפים עמוסים בפנטזיה ומד”ב. היה כיף לשוטט ביניהם. רכשתי לי את הכרך הראשון של מר גורל של ג’ונתן סטריינג’, את המנון לליבוביץ’ של וולטר מילר הבן, ואת הלויתן מבבל של הגר ינאי. עכשיו נותר רק להחליט איזה מהם לקרוא כשאסיים לקרוא את War of the Flowers של טד ויליאמס.

השיטוט הוליד גם פיסת נוסטלגיה אישית, כשנתקלתי בספר הרציני היחיד שתרגמתי, בתקופה אחרת של חיי, הראשון בטרילוגיית הרואים-למרחק של רובין הוב. שולית הרוצח הוא נקרא. את הטרילוגיה קראתי באנגלית עוד לפני התרגום וכשהוצאת ‘אסטרולוג’ הציעה לי לתרגם אותו, אי שם ב-1998, מאוד שמחתי. על עבודת התרגום עצמה אין טעם להרחיב – הדפדוף אמש בדפי הספר היה ממש קשה לי ומצאתי עצמי נזוף ומוכה ביקורת עצמית, אבל מסיור רנדומלי במעט המקומות ברשת שבהם כתבו על הספר הביקורת על התרגום לא היתה חריפה מדי, יותר על ההגהה.

בשנים האחרונות קראתי קצת פחות פנטזיה מהרגיל, אני לא יודע למה. ניסיתי סוגות אחרות. אבל אני גם לא חושב שזה מקרי שהפנטזיה שבה וממלאת את קריאת הפנאי שלי בחודשים האחרונים. כנראה שיש לי צורך מוגבר באסקפיזם, בשקיעה מודרכת בעולמות דמיוניים ורחוקים ככל האפשר מעולמנו שלנו. אני גם חושב שהצורך הזה נובע ממעגל מרוחק יותר ממעגל החיים האישיים. הוא קשור, לדעתי, לסביבה הכוללת שבתוכה אני חי את חיי: המקום, התקופה, התרבות, החברה, הפוליטיקה, הכלכלה. הכל. בשונה מהעומס של שגרת החיים הרגילה, הסביבה הכוללת הזאת מייצרת שחיקה מסוג אחר. זאת שחיקה שלא מתבטאת בעייפות הפיזית שכל מי שיש לו ילדים ודאי רגיל בה. זאת לא שחיקה שטחית, ושינה בריאה או אפילו יומיים בצימר בצפון ללא הילדים אינם מרפאים אותה. היא מתרחשת מתחת לפני הקרקע. היא מכרסמת את היסודות, ואת המחיר שלה לא מרגישים כרגע, אלא מאוחר יותר. הדרך היחידה להימנע מלשלם אותו בעתיד הוא להחליף אותה בסביבה בריאה יותר. עשיתי את זה פעם, לפני תשע שנים, כשעברתי לגור בארץ אחרת. אולי אעשה זאת בעתיד. כרגע אין מצב שזה קורה, ולכן החיפוש אחר חלופות.

הקריאה בספרות פנטזיה מספקת עבורי יותר מצורך באסקפיזם. כמו כל אמנות ראויה לשמה, החשיפה אליה מחזקת את היסודות שלנו כבני אדם, מטעינה אותנו באנרגיה מהסוג שלא מודדים בקלוריות ולא מוצאים בצ’אקרות או בקריסטלים או בכל קשקוש אחר שמשתמש במונח הזה. היתרון בפנטזיה טובה הוא שמעבר לאותו ערך שמשותף לכל יצירת אמנות טובה, היא מספקת לי עולם תוכן מוכר ורצוי. סביבה שמוכרת לי עוד משנות ילדותי, סביבה שאף פעם לא ממש עזבתי, לא משנה היכן גרתי ומה עשיתי.

טוב, כל הדיבורים האלה החזירו לי את החשק לגלגל איזו קובית d20 בריאה מעבר למסך ה-DM. למרות שלא שיחקתי AD&D מאז סוף התיכון, החלטתי מזמן שעדיין לא שיחקתי את המשחק האחרון. אז אם מישהו מכיר חבורה שמחפשת לוחם עם נטיות קלריקיות ומעט מאוד זמן פנוי, אתם יודעים איפה להשאיר את הפרטים.

התמונה מפליקר אך אינה חוקית לדעתי. זהו תאור של סצנה מתוך רומח הדרקון ובו רואים את רייסטלין, דמות ראשית בסדרה, נלחם בארכימכשף.

11:01

סוף והתחלה

» ‎ אנקדוטות

ראש השנה העברית מגיע השנה בתזמון די מעניין, אם לשאול ביטוי מהסינים.

העולם נמצא על פי תהום פיננסית, למעשה כבר עבר אותה. אין טעם להכחיש, אין הגיון להדחיק, זה מגיע ויגיע גם אל פתחנו, אם נרצה או לא. נכון, זה לא משהו שתקראו עליו אם קורא הרסס שלכם מכוון על חדשות הווב האחרונות בנוסח שש-דרכים-להוסיף-פאייטים-לדפדפן-שלכם או עוד תחזית על גודל השוק העתידי של סלולרים מבוססי גרבילואיד, ועדיין, טיפה יותר חשוב ומועיל לעתידכם. אז הנה לכם כמה המלצות קריאה.

בנוסף, האופק הפיננסי הקודר הוא רק ההתחלה. בשנה האחרונה, האיום האיראני מעולם לא היה מאיים יותר. השלטון בישראל מעולם לא נראה חסר יציבות יותר (היום אני קורא ששאול מופז רוצה לחזור לענינים ולהיות שר הפנים. קבלו את גיבור העל החדש שלנו: איש הזיגזג.) מחיר הדלק מעולם לא היה גבוה יותר, והדולר כבר הרבה שנים לא היה נמוך כל כך. למעשה הדבר היחיד שנמוך מהדולר זו הטלויזיה שלנו. אה, וגם רמת הכדורגל שלנו. לקינוח מריר, שחרורו של גלעד שליט מעולם לא נראה רחוק יותר.

מצד שני, גם אם הכל נכון ונורא נוח לקונן, הרי שבפרספקטיבה האישית, הלא-ציבורית, היתה לי דווקא שנה לא רעה בכלל. השלמנו מעבר לדירה משלנו סוף סוף, יפה וגדולה באזור משופר ביחס לקודם. הילדים המשיכו להסב לנו נחת (טוב, לא רק, אבל אני מדבר על המאזן הסופי, אוקיי?). בעבודה עסקתי בדברים מעניינים. סיימתי בשעה טובה את התואר השני והנמרח. הפרקטיקה של הזוגה שיגשגה. אפילו סבתא שלי, למרות איומים חוזרים ונשנים מצידה, עדיין חיה ובועטת. בעיקר במטפלת שלה. לפני שבוע וחצי, באזכרה של בעלה, היא הביטה אל הקברים בחלקה המטופחת בעומר, נאנחה ואמרה, כהרגלה, נו, בשנה הבאה אני כבר אהיה כאן. מי ייתן לך, שאלתי אותה. הרי שבועיים אחרי שתגיעי לכאן כל המתים יקומו ויברחו מהניג’וסים שלך, כולל סבא. היא כמעט נפלה מההליכון מרוב צחוק וחדלה מאיומיה. לפחות לכמה דקות.

והיו עוד דברים טובים בשנה האחרונה, בצד רגעים של עצב וכאב. ככה הן השנים, יש להן מן מנהג כזה, להוסיף לנו עוד ועוד זכרונות ולהתעלם מהרצון שלנו שאלה תמיד יהיו זכרונות טובים או שיהיה בהם איזשהו הגיון פנימי, איזה איזון קוסמי שיאפשר לנו להביט קדימה ולהגיד לעצמנו שגם אם רע עכשיו, יהיה טוב אחר כך, או ההיפך. זה לא עובד ככה. זו עלולה להיות השנה הגרועה בחיי, או הטובה שבהן. הכי סביר שזו תהיה שנה מעורבת, כמו כל היתר.

אז כל מה שאני מאחל לעצמי ולכם, זה שנהיה בסביבה כמה שיותר כדי לחוות אותן, ושגם אם איזון קוסמי חיובי הוא לא יותר מהזיה של כסילים מסוממים מרוחניות זולה, שנזכה בכל זאת להינות ולא לסבול, לחיות ולא בכאב, לשמוח ולא להתעצב.

שנה טובה.

5:33

הצטרפות מקרים? לא יודע…

» ‎ אנקדוטות

10:10

נענע10 - מילה טובה

» ‎ אנקדוטות

הררי ביקורות (שליליות ברובן) הוטחו נגד העיצוב החדש של נענע10 אחרי השקתו בשבועות האחרונים. אחרי שכולם סיימו להתפלמס נכנסתי שוב לאתר והחלטתי לתת לו קרט בלאנש ולנסות לקבל ממנו תמורה לצרכים האישיים שלי. האתר פונה להרבה סוגי קהלים שונים ולכל אחד דרישות אחרות, הדרישות שלי מסתכמות בעיקר בצפייה בתוכן וידאו של ערוץ 10. אני צורך את כל הוטלוויזיה שלי דרך האינטרנט משום שאין לי חיבור כבלים/יס/אנטנה בבית, וזה אמור להסתדר טוב עם הסיסמא החדשה של נענע10: “אינטרוויזיה” (וברשותכם, למרות צלילו המוזר, אאמץ את הביטוי במהלך הפוסט הזה).

ונענע10 מספק את הסחורה בצורה מצויינת. בניגוד למה שחושבים כנראה המנהלים בערוצי הטלוויזיה, אני ממש לא מעוניין לצפות בקלפיםי של שלוש דקות כשאין לכך הצדקה מלאה, הנגישות לתוכניות שלמות בצורה של VOD היא ברכה. בגלל שאני לא צופה בטלוויזיה באופן סדיר פספסתי, לצערי, את סדרת המופת של ניצן הורוביץ, “העולם הבא”. באמצעות האינטרוויזיה אני יכול לצפות בפרקים בנוחות (יש לי מחשב מדיה שמזרים וידאו למסך גדול בסלון) וגם לעצור את הוידאו כשאני רוצה לעשות פיפי. הפרסומת היחידה מופיעה בתחילת כל קטע וידאו (גם אם אורכו 40 דקות) למשך כ-25 שניות. אל תצטטו אותי בזה, אבל למען האמת, אני אסתדר גם עם יותר פרסומות אם זה יעזור להביא יותר תוכן טוב לאינטרנט בחינם.

הניווט המוזר בראש האתר (זה עם הצבעים הזוהרים) מתגלה כלא נורא ומאפשר להגיע לעמוד המבוקש במהרה. אני לא ממש צורך באתר הזה תכני החדשות או חלקים אחרים באתר ובוחר שלא להסתכל על כותרות הנגטיב בצבעי דיסקו שנמרחו על הדף באופן חסר הגיון. כשמתמקדים רק בתוכן הוידאו, נענע10 עשו עבודה מעולה. פרט לאתר של יס (שלוקה בשמישות מעט בעייתית), לא מצאתי אתר וידאו ישראלי שמאפשר גישה נוחה כל כך לשידורי טלוויזיה.

זו בעצם מילת המפתח כאן, תוכן. אתר קשת המריא בזכות התוכניות הפופולריות ששודרו בטלוויזיה וגרמו למיליוני צפיות גם באינטרנט. למרבה הצער, בקשת (וגם ברשת) כנראה חושבים ש”ככה זה באינטרנט” וחייבים לחלק את כל תוכנית לקליפים קצרים גם כשאין בכך כל הגיון. למרות העיצוב החדש והקצת מרתיע, בנענע10, יש הגיון. למרות שאם הייתי במקומם, הייתי זונח את הלברדרור והקרנב החמודים אך טפשיים ומתמקד בלהסביר שהם פשוט מציעים VOD לערוץ 10 בחינם, מבחינתי לפחות זה היה מספיק.

12:33

נורא טוב

» ‎ אנקדוטות

15:55

שובו של הפלאפל-מן

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'חוקי השימוש(וניות) ברשת על-פי YNET'

13:08

חוקי השימוש(וניות) ברשת על-פי YNET

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'חשיפה בלעדית: זוהה מקור ההשראה לצבע הרקע של נענע10'

21:58

חשיפה בלעדית: זוהה מקור ההשראה לצבע הרקע של נענע10

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'בדקי עצמך: האם את אשת הייטק סטנדרטית?'

17:55

בדקי עצמך: האם את אשת הייטק סטנדרטית?

» ‎ אנקדוטות

הציטוט הבא מדה-מרקר כל כך מופתי שהוא הצליח לחלץ ממני (ומסתבר גם מעמית, דרכה הגעתי ליצירה הקטנה הזאת) פוסט, לראשונה אחרי מי יודע כמה זמן. כך נפתח הראיון שערכו טלי חרותי-סובר ואורי ברקוביץ’ עם נטלי קרמר, ראש הפיתוח במודו:

ראיונות עם נשים מנהלות מתחום ההיי-טק נוטים להפוך לא פעם למפגש מתסכל במיוחד: אף שמדובר בנשים מבריקות ומצליחות על פי כל קנה מידה אובייקטיווי, הניסיון להוציא מהן אמירה משמעותית ומעניינת משולה להכאה בסלע נטול טיפת מים.
אשת היי-טק סטנדרטית תרגיש מאוד בנוח לדבר על המוצר, ומאוד לא בנוח לדבר על עצמה. היא מומחית גדולה בכל מה שקשור לתפקידיה, אבל מומחית קטנה מאוד בכל תחום משיק. על תקרת הזכוכית היא שמעה, אבל אישית לא נתקלה בה אף פעם, וכל ניסיון לדבר על משהו שאינו קשור להיי-טק באופן מובהק נתקל בדרך כלל במשיכת כתפיים קלה ועצבנית.
תכונה אחת עוברת כחוט השני בין כולן: הן ממוקדות מטרה באופן מעורר התפעלות. אישיות תוססת ומעניינת, לעומת זאת, לא ברור אם יש שם. גם השיחה עם נטלי קרמר - מנהלת קבוצת התוכנה של חברת מודו ואחת הנשים הצעירות (29) הנחשבות להבטחה הגדולה של ענף ההיי-טק הישראלי - הלכה באותו מסלול. המטרה ברורה, הדרך סלולה, אמירות שחורגות מקלישאות מכאיבות - יוק.

אני מציע שתקראו שוב את הטקסט הנ”ל. אני חושב שזה די משעשע שהכתב מתלונן על העדר ‘אמירות שחורגות מקלישאות מכאיבות’ מצד המרואינת, כשכל הטקסט לפני כן סובל מקלישאתיות מופרכת אחת גדולה.

21:52

על תרבות הצריכה

» ‎ אנקדוטות

21:33

פניני טוקבק

» ‎ אנקדוטות

נראה לי שכל הדיון על הורדות ושיתוף קבצים די מיצה את עצמו ובכל זאת, דעה שפורסמה הבוקר בווינט.
הדיון של הטוקבקיסטים די חוזר על רעיונות שנטחנו בעבר לא מעט, ובכל זאת, אחת התגובות היותר מעניינות שקראתי, מס’ 39:
” נניח שיש לשכן שלי עץ תפוחים. אני לוקח תפוח, אוכל אותו, ואת הגרעינים שותל בגינה שלי, משקה ומדשן, ומגדל עץ תפוחים משלי. אני מחזיר לשכן תפוח זהה לזה שלקחתי. ודמיין מצב היפותטי שבו כל התהליך הזה לקח 0 זמן, כלומר מעולם לא היה חסר לשכן תפוח, אבל עכשיו גם לי יש עץ.
זו הקבלה הרבה יותר טובה.
ואם נפתח את ההקבלה הזו, אזי אני יכול להרכיב מהעץ של שכן א’ ומהעץ של שכן ב’ זן חדש של תפוחים, והם יכולים - כמוני, לקחת מהעץ שלי, ולהנות מהעבודה שלי, שהיא תולדה של העבודה שלהם.
זה המודל של Creative Commons (חפשו בגוגל) - מאחר ואפשר לחלוק את החומר אונליין מבלי שיחסר לאיש, אפשר לנצל את זה כדי למנף את התעשייה, לעודד פיתוח תרבות ולתרום לחברה באופן כללי.
המודל של חברות התקליטים הוא שמאחר ולהם יש משהו שלך אין, ואתה רוצה אותו, זה שווה להם כסף. עלות הייצור לא רלוונטית. מה שרלוונטי עבורם זה רק כמה אתה כצרכן מוכך שלשם. בעולם העסקים קוראים לזה “לחלוב את הפרה”. והאמנים שחתומים עם חברות תקליטים לא יוצרים מאפס, יש להם השראה ממוזיקה שהם נחשפו אליה. אבל חוקי זכויות היוצרים (בינתיים) מאפשרים ליצור עבודה מקורית גם אם היא לא “חדשה לחלוטין”. ואין דבר כזה חדש לחלוטין. מה שמזכיר לי בדיחה:
מדענים מצליחים לשבט גנטית בני אדם, ללא שימוש בחומר אורגני. המדען הראשי אומר לאלוהים: “אלוהים, הצלחנו ליצור בני אדם מאפס, אנחנו לא צריכים אותך יותר”. אלוהים עונה לאתגר, ומבקש הדגמה. המדען מרים חופן אדמה, ומתחיל למזוג לתוך מבחנה. “רגע רגע”, אומר אלוהים, “תשתמש באדמה משלך!”

ומאחר ורק אלוהים מסוגל ליצור יש מאין, כל המודל של זכויות יוצרים, המגביל את השימוש ביצירות קיימות, לוקה בחסר. ”

Permalink for 'איזה סלולרי היית לוקח לאי בודד?'

23:59

איזה סלולרי היית לוקח לאי בודד?

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'שוק פרטי ותחרותי? לא בישראל'

21:52

שוק פרטי ותחרותי? לא בישראל

» ‎ אנקדוטות

22:33

תיעוד דיגטלי

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'גמר יורו 2008: ויוה אספניה! (פוסט מתגלגל)'

22:12

גמר יורו 2008: ויוה אספניה! (פוסט מתגלגל)

» ‎ אנקדוטות

ספרד אלופת אירופה!

כל כך קל לאהוד את הספרדים. כדורגל יצירתי, סוחף, ים-תיכוני ולא מהצד המזרחי שלו.

קל לנו לאהוד אותם גם כי הם כאלה מפסידנים. זה קצת מזכיר לנו את החולשה שלנו, אומה שהתברכה בהסטוריה עשירה של לוזריות כדורגלנית, גם אם אנחנו יכולים לחלום על מסורת, איכות וכסף כמו שיש בליגה הספרדית.

קל במיוחד לאהוד אותם לנוכח היריבה, גרמניה השנואה. המכבי תל-אביב של הכדורגל העולמי והאירופי. הנבחרת שלא משנה כמה יפה הכדורגל שהיא משחקת, תמיד יקראו לה “רובוטית” ו”משעממת”. והגרמנים, רבותי, משחקים כדורגל מהנה בהחלט בטורניר הזה. but then again, הם גרמנים. אז אנחנו נגדם.

אז אם כל כך קל לאהוד אותם, למה שלא נעשה את זה? יאללה אספניה. והנה אנחנו בדקה ה-22 פברגאס מרים מהאגף וטורס איכשהו מצליח להתרומם מעל התרנים הגרמנים עם השמות המסובכים ולנגוח לקורה. עד לפני כמה דקות היה חושך מהצד שלנו בזמן שבאלאק (שחקן מלוכלך) ולאם (סילון) חתכו את האגף הימני שלנו כמו גבינה רכה. עכשיו נראה טוב יותר.

והנה הדקה ה-25 וטורס פותח מבערים בצד הימני ומגיע עד לאשכים של יאנס להמן וכופה חוץ. משחק טוב מאוד עד עכשיו.

29: טורס מקיים יחסי מין בגלישה לכדור עם אחד המגנים הגרמנים. צ’אבי חוטף חפצים בראש מהקהל.

32:30: אני לא יודע מה נתנו לטורס לאכול לפני המשחק, האיש כל כך מהיר. איזה גול מדהים! איזה טאץ’ נפלא בכדור. ישראל, תאכל איזו נקניקיה עם סאוארקרוט. זה הולך להיות ערב ארוך! אחת אפס ספרד.

38: באלאק מדמם מהפנים, השופט הגרמני שולח אותו לקבל טיפול בספסל, באלאק מנסה לשכנע אותו שהוא דווקא יותר מפחיד ככה. השופט מאפשר לגרמנים לבעוט שוב בעיטה חופשית מהאגף ויש לי תחושה רעה.

41: הגרמנים לוחצים, ארבל מתבלבל שוב וטוען שהגרמנים לוחצים ולכן ההגנה הגרמנית צריכה להיזהר לא לספוג שער. בינתיים באלאק באמת מפחיד שם שחקנים והשופט מראה לו ולאיקר קסיאס משום מה את הצהוב.

43: כל הדיבורים שם בפוסט השני על נקניקיות ופרינגלס עושים אותי רעב בראש, אבל הבטן (כרס) עוד מלאה באבטיח שטחנתי על ההתחלה. נתאפק בינתיים.

סיכום מחצית: גרמניה התחילה חזק, במיוחד מהאגף הימני שלנו, אבל מאז שהחבר’ה השתחררו וטורס ויתר על הילוך שני ושלישי והתחיל ללכת ישר על טורבו, הדברים נראים טוב יותר. יתרון מוצדק. סיכום שדרים: אפס תובנות מעניינות לגרנט, ביצועים סבירים לארבל בעמדה הרגילה שלו.

50: ארבל שוב טועה אל מול שידור חוזר שמראה בבירור א) שקלוזה נוגע בכדור עם היד ו-ב) שקלוזה לא בנבדל ומתעקש שהסימון של השופט שהיתה נגיעת יד היה בעצם לנבדל. לא רציני.

54: קסיאס נוגע בכדור. זה מזמן לא קרה. נקווה שגם לא יקרה. בינתיים עוד מסירה נהדרת של צ’אבי לעומק אל טורס אבל הפעם להמן מנצח במאבק. אצל הספרדים אני מתרשם חוץ מטורס גם מסילבה ששורף שטח באגף ומאינייסטה שמשחק רגוע וטוב.

60: הגרמנים מראים סימני התאוששות מדאיגים עם מספר מצבים מסוכנים ברחבה הספרדית תוך כמה דקות.

63: ססק פברגאס מסיים את חלקו בטורניר עם חילוף מוצדק לדעתי כי הוא כמעט שלא השפיע על המשחק. בינתיים ברדק, סילבה נותן ראסיה קטנה לפודולסקי אבל השופט הראשי ושופט הקו לא רואים. בעיטה חופשית של רועה החזירים - החוצה.

67: איך להמן הוציא את הנגיחה הזאת של ראמוס מהקו, אין לי מושג. הספרדים יושבים לגרמנים על השער בשתי הדקות האחרונות. ישראל יכול להריח שער כמה שהוא רוצה, כל מה שהוא מריח זה את הגזים של הסאוארקרוט.

78: טורס מוחלף חמש דקות אחרי שהוצהב. עוד החלטה טובה של ארגונאס המאמן הספרדי.

81: התקפה מלהיבה של הספרדים נגמרת בכמעט שער. איך היה מתאים לי לגמור כאן ועכשיו את המשחק, הגרמנים נראים משום מה כאילו גם להם זה מתאים.

85: בעיטה חופשית לספרד קרוב לרחבה הגרמנית, קו ישיר לשתיים אפס. צ’אבי מעיף ליציע, מזכרת לאוהדים. אני חושב שזה בדיוק הרגע האופייני לגרמנים להשוות ולשבור מנטלית את היריב.

92: במקום להכניס גול ולגמור את זה, הספרדים משחקים כדורגל ראוותני ולא קילרי. אני לא אוהב את זה, גם אם הנצחון נראה כמעט מובטח.

זהו זה. הנבחרת שיותר הגיע לה, ששיחקה כדורגל טוב יותר, שהיתה טובה יותר. הנבחרת שלא היתה גרמנית - ניצחה. טורס, צ’אבי הרננדז ואינייסטה הם גיבורי המשחק שלי. אראגונס הוא גיבור הטורניר, ואיזה איזה מזל שדויד וייה נפצע.

ויוה אספניה.

Permalink for 'גמר יורו 2008: יאללה גרמניה! (פוסט מתגלגל)'

21:36

גמר יורו 2008: יאללה גרמניה! (פוסט מתגלגל)

» ‎ אנקדוטות

לף ברואין? יש. גרעינים שחורים? יש. פרינגלז? יש. מיקו החקיין? טריוויאלי. מבחינתי אפשר להתחיל.

כשהתחיל הטורניר הייתי בעד הולנד. המשחק הראשון שלהם בטורניר היה המשחק שגרם לי לעקוב אחרי המשחקים באדיקות. ידעתי שעל הכתומים האלה אפשר לסמוך. עידן כמובן ידע טוב יותר והימר מההתחלה על הגרמנים. הוא מבוגר יותר, ולכן גם חכם יותר. לי לקח קצת זמן, אבל בסוף הבנתי שלגרמנים יש בעצם את כל מה שאהבתי אצל ההולנדים – הקבוצתיות המדויקת, הכוח והטקטיקה. ובענק.

כולם ידעו לומר היום שהם אוהדים את ספרד בגלל הכדורגל היצירתי והחם (אולי גם בגלל הכנסת האורחים המפורסמת שלהם), אבל שגרמניה תנצח. אני מוותר על דמי התיווך – גרמניה טובה יותר ולכן היא תנצח. אם אתם איתי, אתם מוזמנים להתפקד בפוסט הזה. יאללה חגיגה!

הספרדים חיכו לאירוע הזה 44 שנים. מה זה עוד 44 בשבילם?

המשחק התחיל.

8:27למשחק: גרמניה דומיננטית, משאירה את המשחק בחצי הספרדי, ומתקרבת בעקביות לשער.

13:57: הספרדים יוצאים להתקפה ראשונה וכמעט שער עצמי לגרמנים. WTF?!

16:10: פותח את הפרינגלז. הטעם של הצ’דר מאכזב. ספרד התאוששה לצערי.

21:32: אני תוהה איפה הפוסט הספרדי של עידן. כמעט גול של ספרד. בחייאת…

24:57: השופט מצוין. הגרמנים קצת פחות, אבל אני אופטימי. הספרדים התעוררו והמשחק נהיה הרבה יותר מעניין.

30:52: פברגס חופשי מול השער ובועט. מתחילה לחלחל אצלי ההרגשה שאני בצד הלא נכון.

32:38: שער לספרד. איזה גול של טורס. להמן, השוער הגרמני, שנחשב לנקודת החולשה של הגרמנים הוכיח שהוא אכן חלש.

35:00: נראה לי שעידן צודק, ושאני הולך לאכול נקניקיה עם סאאורקראוט…

מחצית: ספרדים, אשכנזים, יהודיייייים!

46:22: המשחק ממשיך. ע’ (שחזרה הביתה) טוענת שבמשחק בין קבוצה טכנית לקבוצה יצירתית, היצירתיות תנצח. אני נגד יצירתיות בכדורגל, מה זה? שיעור קרמיקה?

59:37: כמעט גול של באלאק.

61:22: נראה שגרמניה התעוררה. אני מרגיש גול מתקרב. גם אנגלה מרקל. זה מביך.

67:33: השער הגרמני מאוים. הספרדים זריזים, הגרמנים המומים. גם אני.

76:16: ע’ אומרת שרק בגלל ההתקפה הזאת מגיע לספרדים לנצח. צודקת.

90:00: השופט אנטישמי!

סוף המשחק. 1-0 לספרד. קיבלתי את כל הנקניקיה.

Permalink for 'קדם-פוסט מתגלגל: גמר יורו 2008'

20:31

קדם-פוסט מתגלגל: גמר יורו 2008

» ‎ אנקדוטות

23:23

קפטן 2.0 - הדור הבא

» ‎ אנקדוטות

בחודשים האחרונים עם לדת הצאצא הראשון לבית הנר למדתי להעריך שעות שינה. בחודש האחרון אפילו הצלחתי לשחזר חלק בלתי מבוטל מהם עם מעברו של העולל לשגרה קצת יותר נוחה. למרות זאת בשבוע שעבר זרקתי לכל הרוחות את כל עקרונות המנוחה שלי למען תחביב ישן שחשבתי שעזבתי. הפכתי שוב למכונת פורומים משומנת וגיליתי מחדש עד כמה אני אוהב לנבור וליצור באינטרנט.

בפוסט הקודם סיפרתי, לזכר ימים עברו, על פורום קפטן אינטרנט המתפורר שנקרע בין מריבות וסכסוכים. מסתבר שה"לזכר ימים עברו" חלחל בי יותר עמוק מכפי שהתכוונתי והחלטתי לבנות פורום חליפי שיאפשר לקהילה הזו להמשיך להתקיים. אז קבלו את קפטן 2.0, פאר יצירת phpbb (גרסא 3.01) בתרגום עברי כולל כמה מודים והתאמות (על חשבון עוד שעות שינה :-), שכבר תוסס למדי ואוכלס ב-55 משתמשים מהפורום הישן. למרות שמו, ל-2.0 דווקא אין בינתיים צ’כלולי אג’קס ואפקטי מראה אבל יש אנשים טובים, זה כנראה מספיק.

[ולפינת הקידום חסר הבושה]

כיום הדיונים נסובים סביב הרבה נושאים שונים אבל שורשיו של הפורום הם כקהילת תמיכה. המקומיים ידידותיים ומבינים בהרבה תחומים ואני ממליץ לנסות אותם בכל שאלה. בנוסף אפשר לדוג מהפורום לא מעט קישורים למאמרים או אתרים מעניינים. הנה פנינה שמצאתי היום, אפרופו הפוסט על הטלוויזיה הישראלית ברשת. Isramedia הוא אתר שמקשר לכל ערוצי הטלוויזיה בארץ כולל שידורים חיים (תודה לnimlonim).

Permalink for 'הצליעה של הטלוויזיה בישראל אל האינטרנט'

1:34

הצליעה של הטלוויזיה בישראל אל האינטרנט

» ‎ אנקדוטות

כשהחלטנו בבית להתנתק מיס ללפני כמה חודשים כבר סגרתי כמה שנים טובות בהורדת סרטים ותוכניות טלוויזיה מהאינטרנט. שנים בהן לא הרגשתי בנוח להתנתק מהטלוויזיה המסורתית ולעבור לצפות בשידורים באינטרנט (זורמים והורדה) בלבד למרות שהם סיפקו לי את כל צרכי הצפייה שלי.

בחודשים האחרונים הגעתי למסקנה שהמצב השתנה ואין כבר שום דבר בטלוויזיה הרגילה שמצדיק את התשלום הגבוה (יותר מ-2500 ש"ח לשנה!). כבר יותר משנה המחשב הנייח שלי מחובר ישירות לטלוויזיה בסלון. תוכניות שלא משודרות בארץ בצורה סדירה או כאלה שמגיעות באיחור ליס או לכבלים נמצאות אצלי על המחשב. למרות כל הזמינות הזו, עכשיו אני כבר יודע שאת ההתנתקות בחרנו לעשות בגלל המחיר הגבוה ולא בגלל שהטלוויזיה באינטרנט מספיקה, כי היא ממש לא.

כל הערוצים הגדולים בארץ מאפשרים לצפות בתוכניות רבות בסטרימינג באתרים שלהם אבל כולם עושים עבודה די רעה. איכות השידור סבירה במקרה הטוב, התכנים בדרך כלל חלקיים למדי (למרות שממילא רוב התוכן שמיוצר בארץ רדוד למדי) והשימושיות ברוב האתרים של גופי השידור השונים מחפירה. האמת, ממרום ניתוקי, גם השידורים בטלוויזיה באמצעות הכבלים או יס נופלים ברוב המכשלות הללו שלא לדבר על כמויות הפרומואים והפרסומות הבלתי הגיוניים. אז למה הציפיות שלי גבוהות ואני טורח להתעצבן? כי היה יכול להיות הרבה יותר טוב.

רוב הצפייה שלי באתרים של קשת, רשת, ערוץ 10, ערוץ הספורט וערוץ 1 היא של שידורים חיים כמו חדשות וספורט. דווקא השידורים האלה קשים יותר להעברה לאינטרנט ולא בהכרח מדובר במדיום המושלם עבורם. בכל זאת, אני מוכן להתפשר על איכות שידור לא מושלמת, על פרסום (אפילו אם הוא בוטה) ואפילו על קטיעה של השידור כשעוברים לתוכן אחר שלא משודר בלייב. למרות כל אלה, אני ממש לא מוכן שיזלזלו בי כל כך, וזה בדיוק מה שעושים. למה, למען השם, הפסקת פרסומות משמעותה מעבר לרצף פרומואים מתיש, מעצבן ורפטטיבי במיוחד לאתר האינטרנט? למה מעלים את הווליום לפרומואים האלה, שלא לדבר על איכות ההפקה המחרידה שלהם. זה בלתי נסבל! אם כבר אני כזה קהל שבוי והגעתי במיוחד לאתר כדי לצפות בתוכנית בלייב ואפילו אין לי שלט עם אפשרות זפזופ מהירה, למה לגרום לי לרצות להסתלק?

יש עוד המון בעיות. ברוב האתרים אין לוח שידורים מיוחד לאינטרנט ואין דרך ברורה להבין אילו תוכניות אפשר לראות בשלמותן לפי דרישה מאוחר יותר. המעצבן מכולם הוא שמפרקים תוכניות לרסיסים של 3-5 דקות. יש תוכניות שלא נועדו לצפייה בקליפים כי הן לא מורכבות ממערכונים ללא הקשר, זה פשוט מעצבן. נדמה שמי שבנה את האתרים האלה לא ממש חשב על מה יועיל לגולשים אלא על מה הולך עכשיו אצל הצעירים, ובדרך נעשו כל המשגים האפשריים.

יש כמה צדיקים בסדום ובראשם האתר של יס שעושה עבודה לא רעה (בתור פורטל צפייה לפי דרישה) והאתר החדש של MTV ישראל בביצוע של חברת tvinci פורץ דרך. הפיתרון שלי, הוא להתרחק עוד יותר משידורי הטלוויזיה הרגילים, לפחות עד שישכילו כאן לאחד מאמצים ולחקות את hulu החסום לצפייה מישראל (אנטישמיות, אלא מה ), מה שהיה יכול להיות הפיתרון המושלם עבור השוק הישראלי הקטן. אבל כמו בכל תחום, גם בזה יעברו כמה שנים טובות עד שניישר קו עם חו"ל. בינתיים אין ברירה אלא להמשיך להוריד.

התמונה של Midnight-digital

1:11

לא קשור לכדורגל

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'נא לא למהר ולהספיד את הבלוגים הישראלים. תודה'

13:55

נא לא למהר ולהספיד את הבלוגים הישראלים. תודה

» ‎ אנקדוטות

13:38

תיקון טעות מצערת

» ‎ אנקדוטות

11:46

המרד על הקפטן

» ‎ אנקדוטות

אזהרה: הפוסט הזה מתאר חלק מהשתשלות חייה של הקהילה שנוצרה בפורום קפטן אינטרנט באתר הארץ ובה השתתפו בעבר הכותבים של בלוג זה. לא בטוח שזה יעניין כל אחד.

זה התחיל לפני די הרבה שנים, אולי 5 וחצי, אני לא בדיוק זוכר. באותו יום הפניתי את הדפדפן, כרגיל, לאתר הארץ ולפתע שמתי לב למשהו חדש שלא היה שם קודם. באותו יום נולד פורום קפטן אינטרנט באתר הארץ תחת מדור המחשבים והאינטרנט הותיק. הפורום לא היה המשך של קהילה כלשהי בIOL או צאצא של פרויקט אחר אך הוא מייד אסף חבורת משתתפים קבועים והדיונים נסובו סביב אתרים חדשים, תוכנות שיתוף ועזרה מכל הלב לגולשים לא מנוסים שנקלעו למקום כדי לקבל סיוע מהיר (למי שלא יודע, הבלוג הזה הוקם ברבות הימים על ידי קבוצת יוצאי הפורום שממנה שרדו רק עידן, יניב ואני, אפשר למצוא לכך שרידים אצלנו בארכיון).

הדבר המיוחד בקהילה היה האופי הפתוח והחופשי שלה. כל אחד יכל לכתוב על כל נושא ונוצרו קשרים בין קבוצת אנשים מוכשרים וידענים די מלוכדת שפקדו את המקום עשרות פעמים ביום. גם אני נכנסתי לפורום כל יום, כל היום ונקשרתי למקום. עד כדי כך נקשרתי שכשקיבלתי פנייה מirol, המתכנת בהארץ שבנה את הפורום ותפס עליו פיקוד, להיות מנהל, מייד הסכמתי. לאחר שבוע אפילו הגעתי לפגישה במשרדי הארץ ושם דיברנו על גבולות בפורום ועל רעיונות שונים לשיפורים.

בפועל, מבחינה טכנולוגית הפורום היה מיושן, ללא אמצעים לניהול או סינון והשיפור המשמעותי היחיד שנעשה בו (בעקבות הפצרות חוזרות ונשנות) היה החיפוש (שirol הספיק לעשות לפני שעזב את הארץ). כל זה לא שינה בכלל לעשרות המשתתפים הקבועים שהגיעו ונשארו בגלל האווירה והחברים. קשה לשכוח טיפוסים מעניינים כמו מיכלי (שאפילו כתבה כאן שני פוסטים די, אה… מיוחדים), מסה שלא גילה אם הוא הוא או היא, fuzzyami, bezo והרבה אחרים. המקומיים אפילו החליטו לקחת את הפיתוח לידיים וכמה מהקבועים ייצרו סקריפטים בgreasemonkey ותוספים לשועל לשיפור השימושיות.

לאחר תקופה ארוכה של "ניהול" הפורום בה לא עשיתי אף פעולת מודרציה (וממילא נדרשה כניסה ישירה למסדי הנתונים כדי לאפשר את זה) פרשתי מהתפקיד והמשכתי כמשתתף רגיל. היו טרולים, היו כל מיני התבטאויות חריפות ולא במקום, אבל שום דבר שהפר את השלווה יותר מדי. מעט אחרי שעידן (פיגו) יזם את הקמת אנקדוטות התחלתי לאבד עניין בפורום שהדיונים בו עברו בעיקר לקישורים חדשים להורדות מוזיקה, סדרות או סרטים בשירותי p2p. במקביל, העולם הפרטי שלי התמלא בדברים חדשים ולא ממש נזקקתי לקבוצת התמיכה הזו. הפסקתי להגיע לשם.

מאז עברו יותר משנתיים ולפתע, לפני כמה ימים, קיבלנו מכתב מאחד המשתתפים הקבועים מפעם שהציע לנו לחזור לבקר בפורום. הוא שלח לנו טקסט וביקש לפרסם אותו כאן. הנה כמה קטעים ממנו:

מי שביקר לאחרונה בפורום של קפטן אינטרנט בוודאי לא יכול היה להתעלם ממפגן הקללות, התנגחויות ופוסטי הצפה שמילאו את המקום. אני מניח שזו לא פעם ראשונה (ואחרונה) שדבר כזה קורה אולם עבורי לפחות מדובר במשהו קצת שונה היות והפורום של האיש עם השפם היווה עבור רבים ואני בינהם, נקודת ממשק משמעותית לעולם האינטרנט.

למרבה הפלא אנשי ה”ארץ” לפני הפיכתו לטוש לא התנגדו יתר על המידה לחגיגה הפירטית שמתרחשת אצלם באתר (וזה בהחלט לזכותם). בנוסף לבקיאות בהורדות ובנבכי הרשת, מיכלי התאפיינה גם בשפה שנונה ובוטה (ויש יאמרו מידי) אשר לפעמים גרמה גם לפגיעות אפילו קשות בחברי הפורום.

הרוח הטובה הביאה אף ליצירת התוסף המיוחד לפורום שאפשר שיפור בשימושיות של האתר שמידת ההשקעה של הארץ בו ירדה והלכה (עד שנעלמה כמעט לגמרי) שנוצר ושופצר על ידי מספר חברים. כך חיינו יחד באושר ועושר לא מעט זמן, מידי פעם היה ריב כזה או אחר מבליח בשמי הפורום אבל בסך הכל המצב היה סביר לפחות עבור רוב חברי הפורום.

הפיצוץ אירע בחודש האחרון וקשה לשים את האצבע על סיבה בודדת אך בסך הכל החלה סידרה של מריבות אישיות ומכוערות כולל שפת ביבים והצפות שמעולם לא נראו קודם. התוצאה - פיצול ועזיבה של חלק מחברי הפורום ובינהם אילן, מיכלי, גלסיקה, ביליבוב ורונית שהקימו פורום חדש. כמי שמאמין באנשים ובסולידריות בינהם שיכולה לעשות דברים גדולים זה דיי עצוב לראות איך משהו שהיו בו לא מעט אלמנטיים כאלה שהתקיים ללא ניהול מכוחה של הקהילה נגמר (או השתנה לחלוטין).

בעקבות זה הגעתי לפורום ואחרי שחזור הסיסמא האבודה אמרתי יפה שלום ושאלתי מה קרה. מתברר שמשתמשים מצאו פרצה בקוד המיושן של הפורום (שמלבד הוספה של לוגו הדה מרקר לראש העמוד לא עשו בו שום דבר ב-3 השנים האחרונות) והצליחו להירשם בשם משתמש של משתמשים אחרים על ידי הוספה של רווח לשם המשתמש המקורי. התחבולה הזו גרמה לבלבול ופרנואידיות בתוך הקהילה והדגימה את בזעיר אנפין את הבעיה שטורדת את כל הרשת בתחום גניבת הזהויות. אפילו כשמדובר בשמות משתמש פיקטיביים מראש הבלאגן שנוצר היה קשה מנשוא. למרות הפיצול שנוצר בקהילה עם זליגה של חלק ממנה לבית זמני בקפה דה מרקר (והוחלט לא לפרסם אליו את הלינק בפומבי אלא רק לפי הזמנה) היא לא התפרקה.

עצוב לראות פורום מת אבל במקרה של פורום קפטן אינטרנט, החיבור בין האנשים היה חזק יותר מהטכנולוגיה שאיפשרה להם להתחבר. מקרים כאלה ממש לא ייחודיים לפורום הקפטן וכבר קרו לפני שנים במעבר קהילות מIOL לתפוז אבל כשאתה מרגיש שותף למשהו, אפילו אם התחושה נוסטלגית ומעורפלת, זה נוגע בך. הפוסט הראשון שפרסמתי באנקדוטות במרץ 2005 על עצם הכתיבה באינטרנט היה קצת אשר עידני (וזה היה אפילו לפני ששמעתי על אשר עידן) אבל כבר אז האמנתי באנשים וטוב ליבם יותר מבטכנולוגיה שהיא רק כלי שיכול לשמש לטוב או לרע. אני מקווה שגם במקרה הזה היא תמשיך לשמש לטוב.

17:47

רסס ברוורס

» ‎ אנקדוטות

עד לא מזמן התייחסתי לקורא הרסס שלי כאל קיבת התוכן שלי. כמו הקיבה האמיתית, היא תמיד רעבה לעוד ובעיקר עסוקה בלהתנפח ובדרך לנפח גם את בעליה.

אז האבסתי אותה בעוד ועוד פידים. כל דבר שנראה לי רבע מעניין, נכנס פנימה. הלך הרוח המוביל היה: אם כבר ביזבזתי דקה כדי להיכנס לבלוג או האתר החדש הזה, נבזבז עוד עשר שניות בלהוסיף אותו לרידר.

וכך הלכה הקיבה ותפחה לה, מתמלאת בעשרות פידים אזוטריים יותר או פחות, בשידורי חדשות נישתיים וממסדיים, ובהמון תכנים שאילצתי לתוך המבנה הלא-קשיח של התיקיות שלי: מי לתיקית שיווק, מי לתיקית חדשות טלקו, מי לוובשתיימאפס, וכו’ וכו’.

במלים אחרות, במשך חודשים ארוכים חוויתי התקף מתמשך ובעצימות נמוכה של בולימיית רסס.

אלא שבשבועות האחרונים, זה עתה הבחנתי, התהליך לא רק נעצר, אלא אף התהפך. במקום לשעוט קדימה ולבלוס עוד פידים, התחלתי (וכאן תסלחו לי אם לא אמשיך בקו הגסטרואנטרולוגי של האנלוגיה) להיפטר מפידים. מדי יום, באצבע קלה ובזרוע נטויה, אני גואל את גוגל רידר מעוד ארבעה-חמישה פידים שלמיטב זכרוני לא טרחתי להציץ בהם מאז נוספו בגאון לרשימה, או לחלופין, גם אם כן, הרי שלא הרשימו אותי בתוכן יוצא דופן באיכותו.

זה משחרר. תמיד אהבתי לעשות unsubscribe לפידים. יש בפעולה הזאת משהו מתריס וחותך. מסר אילם ליצרן התוכן, שמע, חביבי, תפסיק לבזבז לי את הזמן עם השטויות שלך, שלום ולא להתראות. אני לוקח חזרה את הבעלות על ה-attention שלי.

רוברט סקובל התפרסם כמי שכתב פעם שהוא מנוי לעשרים אלף פידים ועוקב אחרי כולם. עשרות תחקירנים ובמאי תעודה יצאו לשטח כדי לסקר את ההספק המדהים, וסקובל חיזק את מעמדו כנודניק הגדול ביותר בווב הרעבה לצומי. אני, אם תסלחו לי, מעדיף לבלות את הזמן הפנוי שלי בים עם הילדים או בבהיה בנבחרות היורו מבזבזות את הזמן עד שגרמניה תיקח את הטורניר כי כדורגל יפה זה טוב לשלבים המוקדמים אבל לגמר מגיעים גברים שהשם שלהם נגמר ב-‘תאלר’ ולא ילדי כנסיה עם שמות כמו כריסטיאנו או נאני.

but I digress.

בקיצור, את גרנדל, מפלצת הגוגל רידר שלי שרוששה אותי ממשאבי הצומי, אני בדרך לאלף. עכשיו נשאר להתמודד עם אמא שלו: אאוטלוק האימתנית על עשרות ומאות המיילים התובעניים שהיא תוחבת מולי מדי יום ביומו בדרישה הרבה יותר מחמירה לטיפול והתיחסות.

(בתמונה: אני מתכונן לעשות פדיקור לגוגל רידר)

18:30

זה מטורף לא למחזר

» ‎ אנקדוטות

20:48

רקורסיה של גיימרים

» ‎ אנקדוטות

0:11

מוסיף יוצא מהארון

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'לא עולה כסף להתלונן על שירות שלא עולה כסף'

9:07

לא עולה כסף להתלונן על שירות שלא עולה כסף

» ‎ אנקדוטות

כמו שכתבתי כאן מספר פעמים לאחרונה, מאז שגיליתי את טוויטר אני משתמש קבוע בשירות. לאחרונה השירות סובל מבעיות, אה, רציפות בשירות (למתעניינים הנה כמה מלים מגל מור על הסיבות לכך, או פשוט תפתחו את הדפדפן שלכם, המלל על טוויטר כבר יישפך פנימה). מה שמוזר בסיפור בעיניי, זו ההתעסקות של הבלוגים הטכנולוגיים המובילים בצרות של השירות הקטן, התעסקות כל כך אובססיבית ומעיקה שהיא גרמה לי לנקות את קורא הרסס שלי מכמות לא מעטה של פידים שלא הצליחו להניח לענין הזה.

לכולם יש טענות: על הארכיטקטורה הגרועה של השירות. על עודף היישומים שמעמיסים על שרתי ה-API של טוויטר. על הבחירה ב-Ruby on Rails כפלטפורמת הפיתוח. על כך שהחברה לא מתקשרת מספיק עם קהל הלקוחות שלה. על כך שבאחת התקשורות הללו החברה האשימה, ספק ברצינות ספק לא, את הפופולריות של רוברט סקובל, טרחן הווב שתיים אפס האולטימטיבי. יש כאלה שהציעו אפילו לשלם מכיסם דמי מנוי חודשיים כדי לקבל שירות יציב שאינו נופל, ואחרים שטענו שלא צריך טוויטר אם יש FriendFeed והוכיחו בדרך שאין להם מושג ירוק כי השירותים אינם דומים, כי FriendFeed הוא לא יותר מסוג של טפיל וובי מודרני. אבל הגדיל לעשות מכולם מר ארינגטון עם הפוסט ההזוי הזה. איך אומרים, אם זה לא אישי זה לא מעניין.

בואו ניקח לרגע צעד אחד לאחור. לחבר’ה שהמציאו את טוויטר היה רעיון מגניב. הם יישמו אותו, המשתמשים אהבו, והשאר כתוב בדפי הארכיון של טק-קראנצ’ והחיקוי הזול שלו, הווב הקוראת-כותבת. החברים החביבים של טוויטר לא גובים כסף על השירות. גם ה-API שלהם פתוח בחינם, לכל דורש. למעשה, זה אחד הגורמים המרכזיים לצרות שלהם – כמות הייישומים שמנצלים את ה-API של טוויטר גדלה מדי יום והעומס עליהם גדל בהתאם. הם אפילו לא דוחפים פרסומות כאילו היו בלוגרים עם יותר מעשר כניסות יומיות. הכל לשירות הקהילה. כלומר, ברור שהם חולמים שם על איזה אקזיט פראי, אבל כולנו חולמים, והם עושים, ובינתיים, כאמור, בחינם.

אז רבאק. תגידו תודה ותסתמו את הפה. טוויטר לא עובד? תעברו לשירות הבא. גם ככה זה מה שאתם עושים – מנסים כל הזמן את הדבר החדש הבא. אני יודע כי גם אני עושה את זה. לפעמים

***

אני, לעומת זאת, משלם ימבה כסף להוט על הכבלים מדי חודש. לפני שבועיים הם הצליחו להוציא אותי משלוותי עם שירות טכני שלא הצליח להתמודד, במשך עשרה ימים, עם שרשרת בעיות שהתחילה עם VOD שלא עובד, המשיכה עם ממיר חדש עם “אפס תקלות” שסירב להציג ערוצים מסוימים ועשה ברוגז עם השלט, והסתיימה בסגירת מעגל נאה עם ממיר חדש שכן עובד, אבל, כן כן, בלי VOD. שלשום גיליתי שהשירות הסורר מסרב לעבוד, אבל פשוט אין לי כוח לפתוח עוד קריאה אצלם – מה שלא יהיה, באוגוסט עם המעבר לדירה החדשה אני מחליף ליס או שאולי נבטל בכלל ונישאר עם ערוצי הבסיס. אמנם אני חייב להודות שמודעות השירות של הוט מצוינת ושהם מאוד נחמדים ומנסים לעזור, אבל אני רוצה שירות שעובד, לא אנשי תמיכה חביבים, ובניגוד לטוויטר, אני משלם לא מעט כסף עבור זה (ראוי לציין כאן שהפיצוי שהוצע לי כולל ביטול החיוב לכל החודש). אפרופו הנושא הזה, הנה קישור לפוסט שכתבתי במסגרת המקצועית שלי. הפוסט, אגב, נערך קשות על ידי הכוחות העליונים לפני ששוחרר לאוויר העולם בגרסה שתקראו, מה שגרם לי להחליט לא להתאמץ יותר לכתוב עבורם. לתשומת לב בלינק ושאר חסידי הבלוגים הארגוניים. אבל זה כבר באמת נושא לפוסט אחר, אז כדאי שאסיים כאן.

8:59

מק’הדס הסרט כאן

» ‎ אנקדוטות

6:55

לשחק או לא? בטח שכן*

» ‎ אנקדוטות

1:48

מפגש עם Eee חדש

» ‎ אנקדוטות

רק התחלנו להתרגל ל-EeePC של Asus, וכבר יוצא הדור השני המשופר של המחשב האולטרה-נייד המבוקש. אפי פוקס, מבכירי עורכי הדין בישראל, אוחז באחת מהיחידות הראשונות בארץ של הדגם החדש, והוא העניק לי את הזכות הבלעדית לשחק קצת עם הפלא.

נתחיל בדומה והשונה. הרוחב והעובי דומים, האורך גדל בכמה מילימטרים, והמשקל עלה לקצת פחות מקילוגרם אחד. השינוי החיצוני הגדול ביותר הוא כמובן המסך, שגדל ל-9 אינץ’ ומכסה כעת את כל שטח החלק העליון של המחשב. הרזולוציה גדלה ל-600×1024. המסך בהיר ונעים לקריאה, אם כי באור השמש הוא לא בדיוק שימושי. מעל המסך יש מצלמת 1.3 מגהפיקסל - שיפור גדול לעומת ה-0.3 של הדור הקודם.

המקלדת סבירה בהחלט, בהתחשב במימדים. מתרגלים להקלדה די מהר, כולל הקלדה עיוורת בשתי ידיים. לפני המקלדת יש משטח מגע, כמקובל במחשבים ניידים. המשטח הזה קצת לא מוצלח, ולא רגיש מספיק. אסוס גם טרחו להוסיף לו תמיכה בשתי אצבעות - סטייל ה-iPhone - כך שאפשר “לצבוט” ולהגדיל או להקטין תמונה, לדוגמה. תכונה בלתי שימושית לחלוטין, בדיוק כמו באייפון.

מלבד שלושה שקעי USB יש גם קורא כרטיס זכרון SD, שקע רשת (יש כמובן גם רשת אלחוטית), יציאת VGA (תומך עד 1200×1600), וגם יציאת אודיו 5.1.

המעבד נשאר זהה: סלרון ULV, במהירות שעון של 900 מה”צ. אלא שבדגם הקודם המעבד הואט בכוונה (על מנת לחסוך בסוללה) ל-630 מה”צ, וכאן לא, ולכן יש שיפור במהירות. מרגע ההדלקה ועד שהמערכת זמינה עוברות 19 שניות, אלא שאפי הפעלתן כבר הספיק להעמיס מכל טוב התוכנה החופשית, וכעת הזמן עומד על 26 שניות.

המחשב אמנם איטי, אבל בהחלט מספיק לדברים הבסיסיים: גלישה, וידאו ב-YouTube, וגם אופן אופיס. סרטוני DivX על מסך מלא הם כמעט בקצה היכולת. זו הסיבה שעדיף להישאר עם הפצת הלינוקס Xandros המותקנת על המחשב; יש גם גרסה הנמכרת עם Windows XP Home, וכמובן שאפשר להתקין אותה לבד, אבל על חשבון ביצועים. אין צורך לחשוש מעבודה עם לינוקס: אסוס דאגו לממשק נוח ופשוט ביותר, שיתאים לכל אחד. מתקדמים יכולים להיפטר ממנו ולעבור ל-KDE.

למי מתאים המחשב הקטן הזה? אי אפשר להשתמש בו בתור מחשב עיקרי. הוא איטי מדי להרבה דברים, ודאי שקשה להקליד בו מסמכים ארוכים, ומשטח המגע בעייתי. ויתור על דיסק קשיח אמנם משפר את העמידות לזעזועים ומפחית משקל, אבל גם מפחית מאוד את שטח האחסון. כנראה שמי שעובד כבר עם מחשב נייד לא צריך עוד אחד, רק קטן יותר. אבל מי שמסתמך על מחשבים שולחניים, יכול לסחוב את ה-Eee לכל חור. רשתות אלחוטיות זמינות היום במקומות רבים, ומחשב זעיר כזה הוא מושלם לשליפה מהתיק והתחברות מהירה. המסך הגדול יותר מתקן את אחת הבעיות העיקריות של הדגם הקודם, ומעבד יותר מהיר תמיד מתקבל בברכה. ועם כל הכבוד לרצון לשחק Bioshock בדרכים, עם מטלות המחשוב שרובנו צריכים מחוץ לבית, ה-Eee מתמודד בכבוד.

23:07

דרוש: תמי 4 לווב

» ‎ אנקדוטות

הגילוי של ערוץ התקשורת החדש שנוצר על ידי כלים כמו טוויטר מעסיק אותי לא מעט באחרונה. החידוש, כידוע לאלו ביניכם שבכלל אכפת להם, נעוץ בהכרח לצמצם את המסר ל-140 תווים או פחות, ובאפשרות להגדיר אחרי מי בדיוק אנחנו מעוניינים ‘לעקוב’ ואפילו מי איננו מעוניינים ש’יעקוב’ אחרינו, אם להשתמש בטרמינולוגיה של טוויטר. עוד על השירות למי שאינו מכיר, אפשר לקרוא אצל אריק או בנענע10. לחווית המשתמש דואגים שלל כלים דסקטופיים כמו Twhirl ושירותי ווב כמו FriendFeed או Quotably.com.

הבעיה הגדולה של טוויטר, שמציקה ללא מעט אנשים וכבר נכתבו עליה אי אילו מלים, גם אצלנו, היא שעל הערוץ הזה רץ ים של תוכן זבל. הבעיה הגדולה יותר, היא שכל אחד מגדיר ‘זבל’ אחרת. יתרה מזאת, כל אחד מפרש את השימוש שלו בטוויטר באופן המתאים לו. וזה לגיטימי לגמרי. אלא שהתכונה הזאת של טוויטר יוצרת בעית עודף מידע בצד המקבל.

כל עוד משתמשים ב-Twitter.com כדי לקרוא עדכונים של אנשים, הבעיה אינה אקוטית במיוחד. בזמננו הפנוי אנחנו גולשים לדף הבית שלנו שם ומרפרפים על העדכונים האחרונים של הרשת החברתית בדיוק כמו שאנחנו עושים בפייסבוק או בקורא הרסס המועדף עלינו. הבעיה צפה ועולה דווקא כשמשתמשים בכלים יעודיים כמו Twhirl, כאלה שמביאים את עדכוני הטוויטר אל שולחן העבודה שלך ויוצרים הפרעות חוזרות ונשנות, בדמות צלילים ופופ אפים שמציגים את העדכונים האחרונים בזרם השוטף שלא פוסק להגיע. כמובן שאפשר להגדיר אפשרות שבה לא נקבל כל התרעה, אבל אז אנחנו קצת פוגעים במטרה לשמה הורדנו את היישום. פתרון נכון יותר היה מאפשר סינון חכם של התכנים הנכנסים לפי קריטריונים שקבענו בעצמנו.

למשל, נניח שאני עוקב אחרי דביר רזניק. דביר משתף מדי פעם לינקים לחומרי קריאה שעניינו אותו , ומדי פעם כותב מה הוא עושה בשגרת יומו: נפגש לצהריים עם זה, הולך לפגוש את הלקוח ההוא, מוריד משהו במחשב, וכו’. עכשיו, נניח שאכפת לי לדעת מה דביר עושה בכל רגע נתון. לעומת זאת, נניח שתחום הענין שלי שונה משלו, אז בכלל לא מעניינים אותי הקישורים שהוא משתף. הענין הוא שמרגע שהגדרתי שאני עוקב אחרי דביר, כל מה שהוא יעלה לטוויטר יגיע גם אלי, מבלי שיהיה לי מה להגיד בנושא.

עכשיו תכפילו את הבעיה בכמות האנשים שאני עוקב אחריהם, ותקבלו איזשהו מושג על שטף המידע שמגיע אל שולחן העבודה שלי ושמראש אני יודע שאינו מעניין אותי. אם רק היתה לי דרך להסביר לטוויטר מה מעניין אותי ומה לא. זאת, אפרופו, היא הווב הסמנטית, זו שמשתמשת בנכסי האחסון והעיבוד והחדשנות האדירים שמחוברים אליה כדי לסנן עבורנו את המידע הרלוונטי לנו. אבל ברשותכם לא נגלוש לדיון אשר עידני.

אגב, הבעיה אינה מוגבלת לטוויטר או ל-Twhirl. כל מי שמשתמש באימייל מכיר אותה, על אחת כמה וכמה אם אתם משתמשים ארגוניים. ובינינו, גם הטלויזיה היא כזאת. למעשה, כל ערוץ תקשורת שדוחף לך מידע ללא מסננים הניתנים לכיוונון על ידך, הוא מקור להיצף תוכן ומידע לא רלוונטי. הנה עוד דוגמה לבעיה, הפעם מתחום השימוש היומיומי במכשיר הסלולרי.

נוסחת השימוש במכשיר הסלולרי לשיחות פשוטה מאוד: מישהו רוצה לדבר אתי. הוא מחייג אלי. הטלפון מצלצל אצלי. אני עונה או לא. הכשל נמצא בשלב השלישי. רוצה לומר, במצב רגיל, אין לי כל שליטה על מי מחייג אלי והאם מתאים לי שאותו אדם, או אותה קבוצת אנשים (חברים, בני משפחה, קולגות, לקוחות, וכו’), יפריעו לי באותו רגע נתון. הטלפון מצלצל, אני יכול לראות מי זה על הצג, ולהחליט אם לענות או לא. מה שלא יהיה, ההפרעה כבר התרחשה. נכון שאני יכול לשים את המכשיר במצב רטט או דומם, אבל אז אני עלול לפספס שיחות שכן חשובות לי. למרות שהמדיום הסלולרי כבר קיים כמעט חמש עשרה שנה, חברות הסלולר לא השכילו לפתור עבורנו את הבעיה המעצבנת הזאת. ולמה להן, אם רובנו בכלל לא מודעים לפאק הבסיסי הזה בתפקוד התקשורתי שלנו? מעניין לציין שיש חברות שמציעות פתרונות לבעיה, כמו GrandCentral שנרכשה על ידי גוגל לפני מספר חודשים, או כלי תקשורת מבוססי VoIP כמו פרינג שכוללים אלמנט presence שעוזר לפתור את הבעיה.

אם לחזור לענייננו, הטענה שלי היא שקיימת בעיה אמיתית של עודף ערוצי מידע ומיעוט, שלא לומר חוסר מוחלט, של כלים יעילים לסינון אקטיבי של המידע הזה. לצורך הענין, כל אגרגטור חדש שיוצא, כמו FriendFeed עתיר הבאזז, רק מעצים את הבעיה. אני טוען שהצורך האמיתי בתעשיית המידע היום הוא בדפלקטורים ולא אגרגטורים; במסננים שיעמדו בשער ויחסמו לפחות חלק משטף המידע שמציף אותנו ופוגע בסופו של דבר ביעילות שלנו.

אם אתם מזדהים עם הבעיה ובא לכם להרים את הכפפה, צרו קשר. בטוויטר כמובן

התמונה מ-iStockPhoto , השירות הכי שווה בווב.

19:58

אולי לא מאוחר מדי

» ‎ אנקדוטות

18:31

תנו למחזר!

» ‎ אנקדוטות

אחד הנושאים החמים בתקופה האחרונה הוא התחממות כדה”א והשפעת בני האדם על האקלים. אחד הויכוחים נוגע למידה בה עלינו לקחת אחריות ולשנות דפוסי התנהגות ואף למעלה מזה, להתחיל ולפעול למניעת ההתחממות הגלובלית. גם עלינו לא פסח הויכוח.
הטענה שלי (תגובה 8 בלינק לעיל) היא שפעולות אחרות פשוטות יותר וזמינות יותר יכולות לעזור (או לפחות לגרום לנו להרגיש טוב יותר). במקום לבכות, להתלונן ולהתדיין בבלוגים ובפורומים עלינו גם להעלות את המודעות והאפשרות למחזור. אני טוען הרבה זמן כי המודעות כבר קיימת ברמה סבירה (וכבר היה לי ויכוח לא קל עם חברים בעבודה על כך), מה שחסר זה הזמינות: פחים למחזור נייר בהישג יד, מכולות למחזור בקבוקי פלסטיק באיזור פחי האשפה וכו’.
כחלק מהאמונה שלי הייתי אוגר כמה שקיות טובות של ניירת ועיתונים ונוסע לפחי המחזור באוניברסיטה (ואמר לי כבר חבר שבנסיעה אני תורם לזיהום, אז לא, זה לא היה ספיישל אלא כחלק מנסיעות מתוכננות). לאחרונה (כחודשיים, אבל לא יצא לי לכתוב את הפוסט מה שתורם לאמינות המעקב לאורך זמן) פוזרו ברחבי שכונת רמות ב”ש פחים למחזור נייר (חברת ק.מ.מ). הופתעתי לטובה וגם הוכחתי לחברי כי המודעות קיימת, לפחות באופן חלקי, הפחים מתמלאים בתדירות גבוהה מה שמעיד על מודעות לנושא. כמובן שרצוי היה קצב מילוי מהיר יותר, אבל אני מאמין שזה יגיע.
במקום העבודה שלי אני פועל כבר זמן מה להגדיל את כמויות הנייר הנשלח למחזור ולהוספת פחים ייעודיים לא רק ליד מכונות הצילום אלא גם במשרדים ובמתקנים השונים. מה שהתברר לי הוא כי חברת אמניר (אין אינטרס מסחרי) מעניקה פחים מיוחדים העשויים מקרטון ממוחזר קשיח בחינם ומפנה את הנייר הנאסף בתדירות מוגדרת.
אני רוצה לקרוא לכל מי שקורא את הפוסט ליזום צעד זהה במקום המגורים / העבודה. זה לא עולה יותר מדי (אם בכלל).

Permalink for 'מדיה חברתית ועתיד העיתונות*'

23:20

מדיה חברתית ועתיד העיתונות*

» ‎ אנקדוטות

בשנת 2005 פורסם ב-Businessweek מאמר בשם Blogs Will Change Your Business, שהיה אחד מהמאמרים הראשונים שעסקו בשימוש שעסקים יכולים לעשות בכלי Web2.0 (בעיקר בלוגים). המאמר הזה, שנכתב (בהתאם למדיה עליה דיווח) ברישול, כאוסף של פרגמנטים ורסיסי מידע היה בעצם יריית הפתיחה בניסוי של ה-Businessweek בכלי Web2.0 והבסיס להקמת הבלוגיה של המגזין.

Blogspotting, הבלוג הראשון בבלוגיה הביזנסוויקית, ולמעשה התוצר של אותו מאמר שהזכרתי בהתחלה, נכתב על-ידי שני עיתונאים בכירים של המגזין - סטפן בייקר והת’ר גרין, שהמשיכו וחקרו את הקשר שבין כלי Web2.0 (או כלי מדיה חברתית, כפי שעברו לכנות אותם עם הזמן) לבין עסקים, ארגונים והמדיה. כעבור שלוש שנים, כתוצאה מהנסיון שצברו וההתפתחויות בתחום, פרסמו בייקר וגרין עידכון למאמר המקורי, הפעם תחת הכותרת Social Media Will Change Your Business. במאמר החדש ישנה גם התייחסות להשפעה שיש לבלוגים על המדיה המסורתית:

Thursday 9 a.m. Hate to get wiggy here. But if the blogs eventually swallow up ad revenue, Blogs don’t swallow most of the ad revenue. More of it disappears into search advertising and online classifieds, such as Craigslist and eBay. what’s going to happen to us?

Yes, we, too, are under the gun. MSM, the bloggers call us. Mainstream media. And many of them delight in uncovering our errors, knocking us off that big pedestal we’ve occupied since the the first broadsheets started circulating.

We have to master the world of blogs, too. This isn’t because they’re taking away ad revenue, at least not yet, but because they represent millions of eyewitnesses armed with computers spread around the world. They are potential competitors—or editorial resources.

בשבוע שעבר החליט סטפן בייקר לנסות לכתוב כתבה על טוויטר בעזרת שימוש בטוויטר. הוא הזמין את חברי הקהילה הטוויטרית שלו להצטרף לכתיבת הטקסט ולשתף אותו במחשבות שלהם בעזרת hashtag. התוצאה - המון מחשבות ותובנות. אולי (כנהוג בטוויטר) יותר מדי:

I’m feeling overloaded.

יהיה מעניין לקרוא את הכתבה לכשתתפרסם.

"עתיד התקשורת" הוא נושא חם מאד כרגע. אני לא יודע מה יהיה בעתיד, קטונתי, אבל יש לי הרגשה שההתנסות המתמשכת של ה-Businessweek במדיה החדשה, היא המפתח להבנת מערכת היחסים העתידית של המדיה המסורתית עם המדיה החברתית. אין דרך לדעת איך יראו עיתונים או אמצעי תקשורת אחרים בעתיד (מה זה בכלל "העתיד"? עוד חמישים שנה? שלוש שנים? חמש דקות?), אבל עד שיגיע העתיד, המדיה המסורתית חייבת לקחת חלק ולהתנסות במה שקורה סביבה.אחרת היא תתנוון ותהפוך ללא רלוונטית.

בארץ עוד לא רואים את זה קורה, ואם המצב הזה יימשך, עתיד התקשורת הישראלית באמת יהיה בחינמונים. זה יהיה מבאס.

*זה הפוסט הראשון באנקדוטות שנולד משיתוף הפעולה החדש בין הגלוב ואנקדוטות. במסגרת האיחוד יכתבו אנשי הגלוב (יובל, מוסיף, ר"ש ותמר) גם באנקדוטות ואנשי אנקדוטות (עידן כרמלי וליאור הנר) יכתבו גם בגלוב. החלוקה התימטית בין הבלוגים היא - אינטרנט, טכנולוגיה ומחשבים באנקדוטות; חברה, פוליטיקה ושטויות אחרות - בגלוב. שחר של יום חדש? לא נכחיש זאת.

20:25

בלוגירה

» ‎ אנקדוטות

13:55

הצביעו בהמוניכם!

» ‎ אנקדוטות

10:53

טוויטר, חשוב או לא?

» ‎ אנקדוטות

18:35

חברה שלי מבינה אובונטו?

» ‎ אנקדוטות

בימי ככתב אינטרנט בדה מרקר הייתה מן מנטרה קבועה ששמעתי וגם כתבתי ש”לינוקס מעולה לסרברים אבל לא מוכן לדסקטופ”. גם אני רק שיחקתי אז עם לינוקס ולא ממש השתמשתי, שלא לדבר על לגרום לאנשים סביבי להשתמש במערכת ההפעלה.

היום קראתי את הפוסט על “ניסוי החברה-אובונטו הגדול“. הפוסט מפרט את ההתמודדות של ארין, בחורה עם ראש על הכתפיים שמבינה איך להתמודד עם מטלות מורכבות בווינדווס, בעולם הלינוקס. הגיק שהפיל את כל זה עליה הוא החבר שלה. טוב, כנראה היא גם סוג של גיקית אם היא סובלת את זה…

למרות תקוותי הגדולות, ארין לא הצליחה בחלק גדול מהמטלות שהוכנו עבורה והוכיחה את הטענה שלינוקס לא בשל לדסקטופ. די הופתעתי. אשתי, בחורה שראשה על כתפיה לא פחות, דווקא מסתדרת יפה עם הפינגווין (או יותר נכון הרון *). אבל במחשבה שניה, ההשוואה לא במקומה. היא לא נאלצת להתמודד עם אף הגדרה ומקבלת הסבר על כל תוכנה חדשה ממני.

כשדיברתי על זה עם חבר, הוא מייד ירה שגם משתמשי ווינדווס לא מצליחים להתמודד עם מטלות חדשות בלי הדרכה. לפי כמות שיחות התמיכה שאני מקבל מאמא שלי, הוא כנראה צודק. ובכל זאת, הייתי מקווה שלינוקס יספק מענה טוב יותר, במיוחד לאור אומללותה של ויסטה.

בשנה האחרונה התחלתי להיחשף יותר ללינוקס (גם דרך חבר’ה בעבודה) והתחלתי להשתמש, בעיקר באובונטו. לאחרונה אפילו המרתי את כל המחשבים בבית ללינוקס ורק מחשב העבודה שלי מריץ היום ווינדווס. בנוסף הפכתי למיני אוונגליסט אובונטו, “אובונטוביסט” :-). אני לא רוצה להישמע כמו טוקבק דבילי לכתבה במדור מחשבים, אבל למרות הכישלון הראשוני ב”מבחן החברה”, אני רואה גדולות ונצורות לאובונטו וללינוקסים המודרנים האחרים, בקרוב מאוד.

16:58

אינוביישן

» ‎ אנקדוטות

- יוסי?

- כן צילה.

- רמי כאן. רמי שרון מהנהלת חשבונות. יש לו פגישה אתך. אפשר להכניס אותו?

- כן צילה. תודה.

הדלת נפתחת. בחור צעיר נכנס בהיסוס פנימה וסוגר אחריו את הדלת.

- שלום רמי. מה שלומך? שב בבקשה. במה אפשר לעזור?

- אה… מר קפלון, זה בקשר לפרויקט תשעים ותשע אחד.

- איזה פרויקט?

- תשעים ותשע אחד. אתה יודע, כמו שמונים עשרים בגוגל. מותר לנו להקצות אחוז אחד מהזמ…

- כן כן, נזכרתי. הפרויקט של אלי גרמון. רעיון נהדר, בהחלט.

- אז יש לי איזה רעיון חדש שפיתחתי במסגרת האחוז מהזמן שלי ורציתי להציג לך אותו.

- בסדר. תן לי רק שניה לוודא שיש לי פגישה ממש בעוד שתי דקות שתאפשר לי לסלק אותך מכאן. סתם, סתם. הומור של בוס קשיש. קדימה. שוט.

- אדון קפלון, הרעיון שלי ישנה את פני תעשית הפרסום בזמן אמת. מדובר במהפכה בסדר גודל גוגלי, שתעשה לשוק ההופעות החיות והתיאטרון את מה שהאינטרנט עשתה לעיתונים. ומי שיהיה שם ראשון, יהיה הגוגל הבא.

- אוקיי, אני מסוקרן. אז מה הרעיון?

- אדוני, הדרך הכי טובה להציג לך אותו תהיה באמצעות דמו. חבר’ה, תיכנסו בבקשה.

[הדלת נפתחת. לחדר נכנסים שלושה עובדים, לבושים בטייטס צמודים וחולצות הדוקות, הכל בשחור]

- אה, מה זה, רמי?

- זה הדמו. מוכנים? קדימה.

[רמי קם על רגליו, מניף ידיו בתיאטרליות ומתחיל: ‘להיות או לא להיות, זאת השאלה’ הוא עוצר, והשלישיה פוצחת במחול מורכב שכולל צעדי בלט, נפנופי קרטה בידיים, טלטולי ראש, ועוד דברים שמר קפלון לא מצליח לגמרי לראות. תוך כדי, הם מדקלמים: ‘אוהבים שייקספיר? עכשיו, בחנויות הספרים. הוצאה מחודשת ומסעירת חושים של מיטב היצירה השייקספירית. רם אורן התלהב. אבירמה גולן התלהטה. כולם רוצים את שייקספיר החדש אצלם על המדף.’ כשהדקלום והמחול מסתיימים, הם נסוגים ללא אומר מן החדר. רמי שרון ויוסי קפלון נשארים לבדם. מר קפלון מתיישב לאט, אצבעותיו שלובות מתחת לסנטרו, ואחרי שתיקה ארוכה הוא פונה לרמי שרון שיושב כל העת דומם ומתוח מולו]

- תן לי להבין, אה, רמי, כן? הרעיון שלך הוא שתוך כדי הצגת תיאטרון תועלה על הבמה פרסומת, אה, חיה…?

- אדוני, זה מתבקש. הקהל באולם הוא קהל שבוי, והוא קהל איכותי: מדובר באנשים שיש להם כסף למנוי או כרטיס תיאטרון. ניתן לפלח אותם גם לפי סטטוס סוציו-אקונומי וגם לפי גילאים. גוגל היו מתים שיהיה להם המידע הזה. מתים! תראה איזה זהב הם הפיקו רק מזה שהם יודעים מה אנשים מחפשים באינטרנט.

[מר קפלון פותח בחשאי מגירה נסתרת בשולחנו. הוא בוחן אותה בשתיקה, ולבסוף מוציא את הפריט הקטן שבתוכה ומניח אותו, עדיין מוסתר, בחיקו]

- והפרסומת, אם הבנתי נכון, תלוית הקשר? זו הצגה שייקספירית, אז הפרסומת היא להוצאה חדשה של שייקספיר?

- אה, אדוני, יש לך עין חדה. קלטת.

- המממ.

יוסי קפלון מרים את האקדח, מכוון לראשו של רמי שרון ולוחץ על ההדק. רמי מת עוד לפני שגופתו מסיימת לקרוס על הרצפה. האיש שהרג אותו משיב את האקדח למגירה, מתרומם מכסאו בכבדות, וניגש לחלון להתבונן בנוף התל-אביבי המתאבך תחתיו. הוא מפשפש בהיסח הדעת בכיסו, ומוציא משם כרטיס זוגי להצגה בקאמרי. הוא בוהה בכרטיס, מחזירו לכיס, ושב להביט בבניינים האפורים.

הפסקת פרסומת.

Permalink for 'מיקרוסופט מביאים אותה בספרינגסטין'

10:37

מיקרוסופט מביאים אותה בספרינגסטין

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'בדה-מרקר גילו איך עושים כסף בווב'

7:43

בדה-מרקר גילו איך עושים כסף בווב

» ‎ אנקדוטות

אם גם אתם רוצים לדעת את התשובה לשאלה המטרידה, קיראו עד הסוף.

אז ביום א’ הייתי בכנס דה-מרקר, ליתר דיוק ביום הראשון והבינלאומי שלו. מה יש להגיד, הארגון היה מרשים. מתחם Avenue באיירפורט סיטי הוא מתחם כנסים ברמה גבוהה. המקום היה עמוס לעייפה באלפי חיות נטוורקינג מנפנפות תגיות ומדקלמות מנטרות סתומות כמו פרודקט פלייסמנט, סושיאל אוורית’ינג, אדוורטייזינג דיס אנד אדוורטייזינג דאט, וכמובן מונטיזציה שמונטיזציה. בקיצור, הרבה עברית לא היתה שם.

קרייג ניומרק, מייסד craigslist הנפלא שדרכו מכרתי מכונית, מצאתי דירות להשכיר וריהטתי חצי מהן בשהותי בארה”ב, נתן הרצאת פתיחה שמסריה היו חיוביים כל כך עד שכמה אנשים סביבי תהו אם הגענו לגרסת “הסוד” של ווב 2.0. הפאנל אחר-כך, בראשות יוסי ורדי הבלתי נמנע אך היעיל תמיד, ושנושאו היה ‘אנה אנו הולכים’, היה חלש מאוד ונתן את האות לפאנלים שבאו אחריו שהיו לא פחות חלשים. הוא החל בנאום ארוך ומוכן מראש של משה ליכטמן ממיקרוסופט, שאת תוכנו אני זוכר במעומעם בלבד כי הוא הזכיר לי מצגות מכירתיות בנוסח market trends שכל כך שנואות עלי מתוקף תפקידי. אבל האיש מרשים בהחלט ואמר דברי טעם, אין לי ספק.

בלט בחולשתו פאנל בנושא שמעניין את כולם, אותו ניהל איתן אבריאל העורך הראשי של דה-מרקר, ששאל איך עושים כסף בווב 2.0. היו שם מישהי מ-Ning, מישהי מ-Seesmic, אנדרה הענק, ועוד מישהו שאנדרה הסתיר לי. אם אתם חושבים שאני צוחק כשאני אומר שאנדרה הענק היה בפאנל, יש לכם טעות מרה. הוא אמנם טען שקוראים לו איציק כהן ושהוא שחקן מכבי ת”א לשעבר ושהיום הוא CEO של חברה בשם ClipSync, והוא בהחלט דיבר לענין (אם כי החברה שלו אינה מספקת שירותים או מייצרת מוצרים לצרכן הסופי אלא לחברות מדיה) אבל אני מאוד מצטער, זה הכל שקר. קוראים לו אנדרה הענק והוא כיכב כמדומני בסרט הנסיכה הקסומה בדמותו של פזיק. בכל אופן לתוכנו של הפאנל לא הקשבתי כי כל הזמן פחדתי שאנדרה ימשוך בכתפיו או יזיז את אצבעו או יטה את ראשו ויהרוג את האמריקאית הקטנה שישבה לצידו. היה מאוד מלחיץ. מהמעט שכן שמעתי, לא חידשו שם כלום. ההיא מ-Seesmic הזכירה subscription model וההיא מ-Ning אמרה שקהילות חברתיות ברשת יכולות להיות מנוע לא רע לרכישות מוצרים מקוונות, אבל אף אחד לא ניסה לתחקר אותן על מה לעזאזל הן מדברות וכמה הכנסות בדיוק הן צופות שניתן לעשות מהדברים האלה ואיך זה בכלל אמור לעבוד.

(בתמונה מימין: אנדרה הענק עושה סדר בפאנל)

לצערי פיספסתי את הסדנא של יניב גולן מ-Yedda שהסביר איך בונים קהילות בווב, אבל כשעברתי בחוץ ראיתי שהאולם היה מלא לחלוטין וגם מקומות בעמידה לא היו. גם את הסדנא של אלכס סירוטה מ-FoxyTunes לא ראיתי, אבל אחר כך ישבתי עם אלכס, יניב ועמית כנעני בסדנא של עופר אלדר מ-Incredimail שניסה להסביר איך זה שיש לחברה 86 מליון הורדות. זה קשור איכשהו לאייקונים.

נכחתי גם בתחרות הסטארט-אפ המבטיח ביותר. שלושת הסטארט-אפים שהציגו נגעו, איך לא, לתחום הפרסום המקוון. קודם הציגו SeamBI ואח”כ Veyond, אבל הסטארט-אפ השלישי, PLYmedia, הוצג בצורה כזאת דינמית ומשכנעת על ידי נמרוד קוזלובסקי שהיה ברור שהם יזכו, למרות ששאלות הפאנל חשפו שהשימוש המרכזי ל-PLY הוא לצרכי הוספת כתוביות על ידי יצרני תוכן (מה שנשמע לי כמו אחלה פתרון לשוק לא קטן). לעומת זאת התשובות של קוזלובסקי לשאלות הפאנל על איך בדיוק עובד מודל הפרסום אותו הוא הזכיר היו מאוד לא משכנעות.

בסופו של דבר, ביציאה בדרך לרכב, הבנתי איך עושים כסף בווב. פשוט מאוד: גובים 15 ש”ח על החניה משלושת אלפים המשתתפים בכנס. הלו, חניה לא אמורה להיות חלק מהשירות? ודאי וודאי כשהכניסה עולה 430 ש”ח, כלומר, למי שלא השיג הזמנה.

ומילה אחרונה: תקראו את הפוסט הקצרצר והקולע הזה של אורלי.

23:16

אהבתי

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'ובימים ההם, אין כותב אחד ואין אמת אחת'

23:04

ובימים ההם, אין כותב אחד ואין אמת אחת

» ‎ אנקדוטות

ההקשר של קריאה בווב דומה לזה של קריאה בעיתון: בשני המדיומים אנחנו קוראים כדי להתעדכן בהתפתחויות שונות בעולם סביבנו (אם כי לא מזמן קראתי שאחוז ניכר מהכתבות בעיתונים הן על התרחשויות עתידיות, כלומר על דברים שבכלל לא קרו), וגם כדי להיחשף לדמויות שאיננו מכירים או כדי לחזק את הכרותנו עם דמויות ידועות. המדיומים מתחרים ישירות זה בזה; זו לא עובדה חדשה. בזכות התפתחות הוידאו ברשת, התחרות אף מרחיבה את גבולותיה וכוללת גם את הטלויזיה. בשישי שעבר אירחנו בני משפחה, ולקראת סוף הערב הבאתי את הנייד לסלון והתחברנו לאתרים של קשת (אתר סביר) ורשת (אתר גרוע) כדי לצפות בקטעים של ארץ נהדרת וקצרים. אם זאת לא תחרות, מה כן?

אלא שהתחרות כנראה משנה גם את המהות. רוגל אלפר כתב לפני כשבועיים (לא, אני לא רואה בעיה בזה שאני מגיב לטקסט מלפני שבועיים) מאמר בשם ‘מדה-מרקוס לדה-מרקר’ במגזין של מעריב, אודות נפילתו של פורמט המאמר העיתונאי. הוא מתמקד בסוגית אובדן הסמכות (אובדן חשיבות המרכז, אם תרצו), וכותב בין היתר:

מדובר בתופעה תרבותית חובקת כול. הסמכות האליטיסטית נמחקת מההוויה. אין מבקרי תיאטרון עם הכוח של גמזו. אין מבקרי ספרות, קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה ותרבות כללית שמעצבים דעת קהל. אנשים מעוניינים לייצר תוכן ולהשמיע דעות, או להשתתף בדיון כשווים, הרבה יותר משהם מעוניינים להקשיב, לצטט ולאמץ דעה של בר סמכא.

המשפט האחרון בציטוט גרם לי לעצור ולחשוב לרגע (כבר דבר טוב לכשעצמו) - האם זה באמת נכון? יצאנו לשטח לבדוק.

לבלוג האולטרא פופולרי טק-קראנצ’ יש קרוב לשמונה מאות אלף מנויי רסס, כלומר קוראים קבועים, ומליוני מבקרים באתר עצמו. מספר התגובות פר אייטם הוא גדול יחסית לבלוגים אחרים, אך עדיין נוטה להסתכם בעשרות או מקסימום מאות. זניח לעומת סך הקוראים של האתר. הרבה פחות מאחוז. האם אפשר להגיד שקוראי טק-קראנצ’ נוהרים לשם כדי “להשתתף בדיון כשווים”, או שהם מגיעים לשם כי זה מקור הידע והמידע המרכזי על ההתרחשויות החמות בזירת הווב? האם אי אפשר להגיד על מייקל ארינגטון שהוא “בר סמכא” בתחום שהוא כותב עליו?

ולמה ללכת רחוק. לגלוב המדובר כל כך בימים האחרונים יש מעל אלף קוראי רסס קבועים, ועוד כמה וכמה אלפים מבקרים יומיים באתר. כל אייטם בגלוב מייצר דיונים סופר ערניים, אבל אם תספרו את סך המגיבים פר אייטם, זה יגיע לעשרות בודדות בממוצע. אחוז קטן מכלל קוראי האייטם הנתון.

אני מניח שאלפר התכוון בדבריו לתופעת הטוקבקים, אליה כבר התייחס בעבר, אבל גם כאן אין לו שום קייס. Ynet נקרא על ידי מליוני גולשים ישראלים. הכתבות הכי פרובוקטיביות יביאו כמה מאות טוקבקים. לעתים נדירות אף קרוב לאלף. אחוז זניח מכלל הקוראים של האתר.

רוגל אלפר, כמו עמיתיו עמנואל רוזן ורזי ברקאי ואחרים, מביטים ברשת ורואים בה, בצדק כפי שטענתי בפסקה הראשונה,יותר איום מאשר פלטפורמת הפצה נוספת לתכנים שלהם. אלא שכתוצאה מכך הם מנפחים מעבר למידותיהן הטבעיות תופעות שמקורן ברשת, כמו טוקבקים וגלובים, על מנת להצדיק את גודל האיום שהם חשים, ועל מנת להשתתף בנסיון הקולקטיבי של עמיתיהם לתחוב אצבעות לסכר שלהרגשתם עומד להיפרץ בכל רגע ולהטביע אותם בגלים גלים של חוסר רלוונטיות.

רוגל כותב בפתח המאמר שלו:

במרחב התקשורתי הנוכחי קל מאי פעם לפרסם דעה ואילו ערכה של הדעה נמצא בשפל. יש כמות: בלוגרים, פורומים, טוקבקיסטים, שדרני רדיו ומאזיניהם, מומחים טלוויזיוניים. אבל אין סמכות.

בלי להאריך עוד בדיון, אלפר, שהוא בעצמו פובליציסט שאני תמיד שמח לקרוא, נובח על העץ הלא נכון. במקום להאשים את “הקלות הבלתי נסבלת של הדעה” ואת האינטרנט עדיף שיפנה אצבע מאשימה למול”ים ויתר קברניטי התעשיה שלו שמזנים את המקצוע כבר שנים, מצעירים את השורות בלי מחשבה קדימה, משלמים פרוטות ומעסיקים עורכים לא מיומנים ולא מנוסים רק כדי להוזיל עלויות, ובאופן כללי עושים פחות או יותר כל מה שאפשר לעשות כדי לוודא שהם יפסידו בטווח הארוך לאלטרנטיבות, כמו אלו שצומחות ברשת.

תוספת מאוחרת לטקסט למעלה שהתחלתי לפני כשבוע:

גם יאיר לפיד, שבניגוד למנהגי אהבתי את טורו האחרון והארוך מהרגיל בשבעה ימים, מקונן על אובדן נקודת המרכז המיתולוגית ועל התפזרותה של האמת הצרופה לאלפי רסיסים שכל אחד מהם מחזיר לעינינו אור קצת אחר. אלא שלפיד ממקד קצת יותר את טיעוניו, לעומת אלפר, ומצביע על האלגוריתם האימתני של מנוע החיפוש הגוגלי כמקור הבעיה, ואני מזדהה במידה לא מועטה עם תחושת האי-נוחות שהטקסט מבטא. זהו טקסט ראוי לקריאה, ושווה דיון פי מאה מהתחקיר האינפנטילי על הישרדות שנמרח על השער של המוסף ושממלא ללא ספק את הפורומים והבלוגים שאני לא קורא בעשרות ומאות של ‘אמרנו לכם’ מיותרים או ‘שיואו איזה רמאים ההפקה של הישרדות’ מיותרים לא פחות. ובענין הישרדות, גם הטור האחרון של רוגל אלפר במגזין פרומו שווה יותר מהתחקיר הזה. אלא שברור לי מה יהיה נושא השיחה מחר בארוחת הצהריים אצל שולצי. מזל שלא אהיה שם. אני בקומוונציה של הדה-מרקר. מי עוד מגיע?

Permalink for 'אם היו תומכים, פיירפוקס היה יכול להיות טוב לעסקים'

18:22

אם היו תומכים, פיירפוקס היה יכול להיות טוב לעסקים

» ‎ אנקדוטות

מתי כבר יבינו בארץ שפיירפוקס זה חשוב לפחות כמו אינטרנט אקספלורר, או יותר. הרבה זמן לא הפניתי לסת’ גודין (טוב הרבה זמן לא כתבתי) אבל הפוסט שלו על משתמשי פיירפוקס עורר בי מחשבה עתיקה שיושבת לי במוח כבר המון זמן. משתמשי פיירפוקס מוזנחים בצורה מחפירה על ידי חלק גדול מאתרי האינטרנט בישראל. אתרים רציניים שנבנו על ידי חברות רציניות לכאורה גדולות כמו דרונט ,scepia, ואחרות פשוט מזלזלות במשתמשי פיירפוקס שלא לדבר על ספארי או אופרה.

כשאני חושב על זה, אם אני מעוניין לבצע פעולה כלשהי באינטרנט באתר רשמי של גוף גדול, רוב הפעמים אני פשוט עובר מראש לietab כי אני יודע שאחרת משהו רע יקרה (פעם אפילו נסגר לי הבראוזר בלי התראה). למה?? אגב, בהקשר הזה, שווה לציין את אתרי gov.il שבדרך כלל עומדים בתקנים בצורה מעודדת ביותר וניתנים לצפייה ברוב הבראוזרים. הממשלה נבנו

אם חוזרים לעניין, גודין מסביר איך משתמשי פיירפוקס הם לא רק נתון מיעוט בסטטיסטיקה של האתר אלא בעצם אוכלוסיה שמבינה עניין באינטרנט ואשכרה משתתפת ולא רק צופה מהצד. אם הייתי צריך לחשוב על מאפיין בולט עבור משתשמשי אינטרנט אקספלורר אז הייתי אומר שאלה אנשים שבסבירות גבוהה יכנסו ל”אינטרנט” (כלומר לעמוד הבית הדיפולטי) ויחפשו את מילת המפתח “גוגל.

אני יודע שזה לא מקורי, את התלונה הזאת שמעתי כבר אלף פעמים, במיוחד כשעברתי על הטוקבקים בקפטן אינטרנט אבל באמת שחבל שחברות בניית האתרים מזלזלים כל כך, אין לי ספק שיש לזה השפעה עסקית מדידה. לאחרונה העברתי את המחשב הביתי לאובונטו לינוקס (מומלץ בחום!) ומצאתי את עצמי מתקין מעקף מוזר כדי להשתמש באקספלורר 6 על לינוקס בשביל שלל האתרים המטופשים. האמת לא רק האתרים שלא תומכים בפיירפוקס אשמים, גם אתרים (רוב האתרים הישראלים) שמשדרים את תוכן הוידאו שלהם רק בפורמט ווינדווס מדיה מעצבנים ביותר. אני מאוד מקווה שזה יתחיל להשתנות בקרוב. מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

בראוזרים
התמונה של של clompers

12:49

שינויים בהרגלי הכתיבה

» ‎ אנקדוטות

יובל דרור כותב על הסיבות שהניעו אותו להודיע על סגירתו הלא-הרמטית של הגלוב, ובמודע או שלא במודע, מצטרף לגל של בלוגרים שמגלים עייפות חומר ניכרת מהמדיום התובעני הזה. נכון שבניגוד לכותבים שמוזכרים בקישור יובל לא העביר את פעילותו למדיום אחר אלא פשוט הפסיק אותה, אבל המניעים כנראה לא שונים במהותם.

קצב העדכונים באנקדוטות ירד אף הוא בחודשים האחרונים. יש משהו בדבריהם של אנשים כמו יואי מקליאוד או סטיב רובל שמעבירים את כובד משקלם כיצרני תוכן ליישומי מיקרו-עדכונים כמו טוו’יטר. אולי זה לא מקרי שדווקא בשבועות האחרונים גיליתי את טוו’יטר ואני משתמש בו מדי יום. אולי מבלי להיות מודע לכך חיפשתי מדיום שיאפשר לי להמשיך לפרסם ולהיקרא מבלי שאדרש להשקעת הזמן והאנרגיות והריכוז שהכתיבה בבלוג דורשת.

יש בזה גם משהו קצת מטריד, בזה שהפורמטים הולכים ומתקצרים. היות שהכותבים הם גם קוראים ולהיפך, יש קשר ישיר בין הסבלנות ההולכת ומתקצרת של הכותבים לסבלנות ההולכת ומתקצרת של הקוראים. לווב חוקים משלה. כלכלת השפע של הידע שנאסף בה מייצרת כל הזמן כלים חדשים לניהול השפע הזה. אגרגטורים למיניהם. אגרגטורים של אגרגטורים. כלי מיקרו-עדכונים. כלי מיקרו-עדכונים לכלי המיקרו-עדכונים הקודמים. עדכון דרך הנייד. עדכון דרך האויר. אין לזה סוף.

או אולי יש לזה סוף. אולי הסוף הזה יגיע כשמישהו יפתח (אחרי גיוס סבב ראשון של חמישים מליון דולר כמובן) תוסף שמתחבר לחור של התחת ומשדר, ב-WiMAX או בדור שלוש נקודה חמש נקודה אפס, כל הפלצה שלנו לכל סוגי הערוצים שאנחנו מתחזקים, יצורי אגו שכמותנו. או אז יתגשם חלום הממשק האולטימטיבי ונוכל להתפנות לדברים החשובים באמת בחיים.

בינתיים, ועד שזה יקרה, אפשר להעריך שקצב העדכונים באנקדוטות ימשיך להיות נמוך מבעבר, ושיובל לא יחזור לפרסם פוסט יומי בגלוב. לכתיבה יש מחיר, כמו שהוא מציין בפוסט הפרידה הרשמי שלו. ואם סך התגמולים שהכתיבה מייצרת - ואני מקווה שברור לכולם שלא מדובר רק בתגמולים כספיים שבמקרה של בלוגים הם לחלוטין לא רלווונטים - לא משתווה למחיר הזה, גם הצורך העז ביותר לכתוב בסופו של דבר דועך לו.

13:00

אנקדוטות עובר לישראבלוג

» ‎ אנקדוטות

לאחר מו”מ ארוך ביני, עידן ואילנה מישראבלוג הגענו למסקנה שהדבר הטוב ביותר עבור העתיד של הבלוג שלנו הוא לעשות שינוי דרמטי. אחרי יותר מ-3 שנים על וורדפרס במסגרת עצמאית כמעט שלא הייתי מוכן לשמוע על זה, אבל עידן המשיך ללחוץ. בסופו של דבר, הקש ששבר את גב הגמל היה השדרוג לוורדפרס 2.5. אחרי שראיתי את הפלטפורמה העתידית של נענע10 לבלוגים (עם כל הכבוד ליריב חבוט) השתכנעתי שזה העתיד, מה שטוב מספיק עבור רביב דרוקר טוב גם לנו.

אז עכשיו זה באמת סופי, אנקדוטות יעבור בעוד כמה ימים לישראבלוג בצורה מלאה. לכל קוראינו הנאמנים, אל חשש, הפיד שלנו ימשיך לקשר לבלוג החדש וכל הארכיון יעבור ביחד איתנו. באתר הישן נמשיך לתחזק את הפוסטים הישנים ולא נמחק אותם בינתיים אבל בעתיד ככל הנראה הדומיין anecdotot.net יקשר לבלוג החדש. יש סיכוי קטן שאופי הכתיבה שלנו ישתנה מעט על מנת להיות יותר מותאם לסביבה החדשה, אבל אני מאמין שהקוראים יסתגלו לכך תוך זמן קצר מאוד.

לצערי הרב הנקודה הבעייתית היחידה היא שנפסיק לפרסם את הפוסטים שלנו ברשיון CC ורוב הזכויות יעברו לנענע 10. הרי צריך להתפרנס, לא?

למרות שבעבר טענתי שוורדפרס היא הפלטפורמה האידיאלית, עזרתי מעט בארגון כנס וורדקמפ ואפילו תרגמתי כמה תבניות אני ממליץ לכל הבלוגרים הרציניים לעשות את המהלך שאנחנו בחרנו לעשות. בסופו של דבר, זו הדרך הנכונה, הבחירה של דור העתיד.

Permalink for 'הטעות של Google Calendar Sync'

7:03

הטעות של Google Calendar Sync

» ‎ אנקדוטות

בתחילת החודש גוגל הוציאה לאור כלי חדש למשתמשי היומן המקוון המצוין שלה, שאמור לאפשר סינכרון מלא דו-כיווני בין יומן האאוטלוק הדסקטופי לבין היומן הגוגלי. הכלי נועד לפתור בעיה שעד עתה משתמשים פתרו בעזרת כלי צד שלישי וכל מיני פתרונות טלאי מפותלים.

עד כאן הכל טוב ויפה.

אלא שגוגל קצת משחקת אותה ראש קטן. מסתבר שהכלי חסר ערך לחלוטין למשתמשים ארגוניים, כלומר כאלה שיש להם כתובת דואר ויומן ארגוניים בנוסף לחשבון הג’ימייל שלהם, ושמעוניינים, כמוני, לעשות את מה שנדמה היה להם שהכלי יאפשר להם לעשות: להעביר את כל היומן הארגוני שלהם לגוגל באופן שיאפשר לכל מי שאינו בארגון לראות מתי הם זמינים/פנויים (ללא הפרטים כמובן) ומצד שני יאפשר להם לעבוד על היומן הגוגלי כשהם אינם מחוברים לשרת הארגוני או מכל סיבה אחרת.

גוגל, שיודעת היטב שרוב משתמשי אאוטלוק בעולם הם משתמשים ארגוניים, מסתירה במעמקי דף ה-FAQ שלה את המידע החשוב הבא: הסינכרון עובד רק עבור ארועים שבהם האדם שמשתמש בכתובת הג’ימייל אליה משויך היומן הוזמן כאורח או שהוא המארגן. במלים פשוטות, כשהתקנתי והפעלתי את הסינכרון, שום* פריט מהיומן הארגוני שלי לא עבר ליומן גוגל שלי, כי אני לא בדיוק נוהג להזמין את עצמי (קרי את כתובת הג’ימייל שלי) לפגישות בארגון, וודאי שאיש בארגון אינו מזמן את הג’ימייל שלי לפגישות.

גם אחרי שקראתי את ה-FAQ לא האמנתי שגוגל עשתה את תרגיל ההטעיה הקטן הזה, ולכן נכנסתי לקבוצות הדיון ושם גיליתי שאני לא היחיד שמצא עצמו מתקין - ומופתע לרעה.

אז מה הקטע? למה לא לכתוב, בדף הווב ממנו ניתן להוריד את הכלי, שהכלי לא מיועד למשתמשים ארגוניים? כמה משתמשים שאינם ארגוניים עובדים עם אאוטלוק? הרי מדובר באחוז זניח מכלל משתמשי אאוטלוק, שהיא אפליקציה כבדה שלא ממש מתאימה למשתמש הביתי, ושיש לה אלטרנטיבות מצוינות כמו Windows Mail או Thunderbird.

העובדה שגוגל מודעת לחסרון הזה אך נמנעת מלהבליט אותו, כפי שמוכיח הדיון בקבוצת הדיון שקישרתי אליו, רק כדי לגרום לאלפי משתמשים כמוני להוריד ולהתקין את היישום, לא הופכת את גוגל לפושעת. זה לא באמת עד כדי כך מהותי. זה סתם מעצבן לגלות שיש שם מישהו על המקפצה ומה שהוא מחזיק ביד זה לא צינור מים.

* למעשה, חלק קטן מהפריטים כן עברו. אין לי שום הסבר לזה כי כתובת הג’ימייל שלי אינה בין המוזמנים באותם פריטי יומן. זאת ועוד, במהלך הסינכרון הכלי נתן לי חיווי לפיו אלפי אירועים עברו בין היומנים, מה שגרם לי להאמין שהכלי בכל זאת עובד. אלא שכאמור כל אותם ארועים אינם מופיעים ביומן הגוגלי.

13:02

לפגוש את לארי ניבן

» ‎ אנקדוטות

איתן אלקין, איש המסע הגדול ביבשת אמריקה, הגיע זה עתה לחדרי והציע לפרסם פוסט אורח על כנס שנערך בשבוע שעבר במכון ויצמן ובו התארח סופר המד”ב לארי ניבן. עוד לפני שקראתי היה ברור לי שאני מעלה.אחרי שקראתי אני רץ לעשות כהמלצתו בסוף הפוסט. תיהנו.

לפני כמה ימים הלך לעולמו ארתור ס’ קלארק, אחד מסופרי המדע הבדיוני (מד”ב, לידידיו) הגדולים ביותר, אדם שחזונו הפך למציאות עם שיגור לוויני התקשורת של היום. כשסיפרו לי על מותו, חיפשתי בגוגל קצת יותר ואז תפשה את עיני כותרת קטנה שסיפרה כי הסופר לארי ניבן נמצא בארץ באיזה כנס.

תוך דקות איתרתי את המידע – על כנס בבר אילן בשיתוף עם האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה וכנס נוסף במכון וויצמן ברחובות.

לארי ניבן. אחד מאחרוני דור הנפילים של המד”ב, מי שכתב את “עולם טבעת” ועוד המון ספרים שחלק גדול מהם מתרחש בתוך יקום שהוא המציא (the known space) מאוכלס באנושות כפי שהיא תהיה בעוד שנים וכמה גזעים תבוניים מאוד ריאליסטים ועם זאת ממש לא אנושיים בחשיבתם. הספרים שלו בנויים הרבה פעמים על הקשרים בין אותם גזעים על רקע של מדע מתקדם אך עם חוקי משחק נוקשים. סופר השייך לזרם הקשה (ה Hardcore Sci-Fi) שכבר נדמה לי שאין לו ממשיכים. כאשר שאלו את ארתור ס’ קלארק מי סופר המד”ב האהוב עליו השיב, ללא היסוס, “לארי ניבן!”.

אני קניתי ספר ראשון שלו כשהייתי בערך בן 14, את “כוכב ניוטרון” (עם העטיפה הבלתי נשכחת של מכסה צלוחית סוכר מעל ריבת תות) ונשביתי בקסם.

במשך השנים קראתי עוד ספרים רבים שלו עם התענוג לשוב ולפגוש גיבורים מוכרים או את העקבות של ספרים קודמים בספרים חדשים, כמו חלקים של פאזל שלאט לאט מצטרפים לתמונה כוללת. לכן, כששמעתי על הכנס, החלטתי, למרות הקושי לדחוף את האירוע ברצף המחויבויות שלי (עבודה, בית), שאני אנסה להגיע ולראות את הסופר בכבודו ובעצמו. אני לא מחובבי המד”ב המושבעים שמרימים ברכת יד קלינגונית זה לזה, אבל בכל זאת מדובר בסופר שכתב עשרות ספרים ומי יודע כמה סיפורים קצרים, שחלק גדול מהם קראתי (די נדהמתי לגלות את העובדה הזו כשהסתכלתי ברשימות). אם אשתמש באנלוגיה של במאי קולנוע, זה לא ספילברג או סקורסזה שבא לשאת דברים, אבל בהחלט שקול לטים בורטון כיוצר מוערך אם כי פחות מוכר (ועכשיו הסתבכתי עם האנלוגיה… )

החלטה היא החלטה. נערכתי בהתאם ולקחתי עימי ספר (שיחתום לי, המנוול), מצלמה ועל מנת לחדור בשקט אל האירוע – לבשתי את חולצת הStar Wars שלי, זו עם כרזת הסרט ביפנית, כדי להיטמע בקהל (החולצה אכן עוררה גניחות קנאה כמה פעמים).

אני הגעתי לאירוע הסיום ביום ארוך עם הסופר, ראיון פומבי שלו עם אורן נהרי, איש הערוץ הראשון ומראיין מצוין. כפי שציפיתי, הקהל, הגברי ברובו, הורכב בעיקרו מגיקים וחובבי מד”ב סטריאוטיפים. הרגשתי ישר בבית (מה עוד שפגשתי חבר ותיק).

המתרגם עמנואל לוטם (מתרגם מצוין שתרגם את רוב ספריו אם לא את כולם) הציג את הסופר ואת אורן נהרי שהתיישבו על שתי כורסאות והחלו לשוחח.

אמנם גילו ניכר בו (הילד בן 70) ולעיתים התקשה לענות (במיוחד מצאה חן בעיני השאלה שנשאל מן הקהל, מה דעתו על p2p – הוא ענה שהוא לא אוהב שגונבים את ספריו) אבל כשהובילו אותו השאלות ליצירותיו שלו, לתהליכי הכתיבה שלו הוא קלח והיה מרתק. מדי פעם תיבל את סיפוריו באנקדוטות שבהן לקחו חלק כל הגברדיה הותיקה של המד”ב (היינלין, אסימוב, פוהל ועוד) להזכירם שהסבא החביב שעל הבמה הוא עדיין מהשורה הראשונה של הסופרים בז’אנר שלו שהכיר אישית את כל אותם אנשים. אני שלא קראתי זמן רב אותו שמחתי לגלות שחזרו אלי בלי מאמץ שמות, עלילות, פרטים וכשמדי פעם נאבק להיזכר בעובדה או שם, מיד הקהל נחלץ לעזרתו. הוא נאלץ מדי פעם לענות לשואלים הצעירים ששאלו אותו, למה לא כלל עובדה מסוימת בספריו והשיב שהמדע לא ידע זאת כשנכתב הספר.

אורן נהרי הפתיע אותי (סחתיין, אורן!). הוא שלט בחומר והפגין ידע בספרים ובדמויות כאחד המעריצים – או שאכן מעריץ נושן או שהוא יודע להתכונן היטב. הוא ניהל שיחה קולחת עם הסופר שסיפר לו על הדמות שהכי אהב (בייוולף שייפר) ועל ספריו שאהב במיוחד (the mote in god’s eye או קיסם בעינו של אלוהים), התלונן על כך שלא עושים סרט מספריו (הוא מכר זכויות לספרו “עולם טבעת” ולא דאג להגן על עצמו וכך חוסם הקונה כל ניסיון לעשות סרט, אפילו ניסיון של ג’ימס קמרון במאי טרמינטור וטיטניק נכשל בשל כך) חלק מן השיחה סבב סביב ההסבר שלו לגבי הקשיים לבנות עולם וגזע זר אמין.

לאחר ההרצאה, הקהל נפרד ואני נגשתי אל הסופר שישב בצד עם כמה אנשים. במשך כחצי שעה ישבתי עם הסופר ועוד כמה חבר’ה ושוחחנו על הספרים שלו, בשקט ובשלווה.

תענוג.

כמה פעמים יצא לכם לשבת עם סופר (ולא חוכמה עם כל הסופרים הישראלים החדשים), סופר שקראתם בילדותכם ולשוחח איתו על ספריו. לי לא יצא עד כה.

כשבאו לקרוא לו לארוחת הערב החגיגית נפרדנו בידידות. שוחחנו עוד קצת כשהלכנו איש-איש לדרכו בשבילים החשוכים של מכון וויצמן ואני המשכתי הלאה, הביתה וחזרה למציאות.

אני יושב מאז וקורא מחדש את הספרים.

האיש גאון.

קחו, תתחילו ב”מגונן” ותמשיכו ל”עולם טבעת”, “כוכב ניוטרון” ועוד טונות של ספרים. תתחילו, האינרציה תיקח אתכם הלאה.

Permalink for 'קילר-פלטפורמה במקום קילר-אפליקיישן'

23:08

קילר-פלטפורמה במקום קילר-אפליקיישן

» ‎ אנקדוטות

לפני מספר חודשים כתבתי כאן שחלק משמעותי במהות של ווב 2.0 נעוץ בהרחבת אפשרויות התקשורת בין אנשים (one-to-few, one-to-many, few-to-few וכו’ וכו’). ההשוואה שהשתמשתי בה היא לשירותי מסרים מידיים על סוגיהם השונים, שתומכים בתקשורת בין-אישית ובמידה מוגבלת גם קבוצתית, אך אינם אידאלים לתקשורת פחות אינטימית, שלא לומר המונית. לעומתם, רשתות חברתיות וכלי מיקרו-עדכונים כמו טוו’יטר מאפשרים תקשורת בין הפרט לקבוצות שאינן מוגבלות בגודלן, משניים שלושה חברים ועד כמה שאתם רוצים.

במשך זמן רב נמנעתי מהשימוש בטוו’יטר. ההייפ הפריע, והאמנתי לכל אלו שאמרו שזה לא מעניין לקבל עדכונים על זוטות כמו מתי מישהו שותה קפה, אם היתה לה יציאה מוצלחת, וכיו”ב. בקיצור, עשיתי טעות שהיא טעות קלאסית שהמון אנשים עושים: ערבבתי בין הפלטפורמה לתוכן שמשתמשים מייצרים עליה.

למעשה, כל כך הרבה אנשים עושים את הטעות הזאת, עד שאפילו האנשים החביבים שעומדים מאחורי commoncraft, שמייצרים סרטוני וידאו בהם גזירי נייר משמשים כדי להסביר בשפה פשוטה נושאים לא מובנים מאליהם, נפלו בפח. הסרטון שלהם מתמקד גם הוא בסוג התכנים שטוו’יטר כפלטפורמה יכולה להעביר, במקום להתמקד בדבר החשוב באמת, שהוא בעיני עצם יצירת ערוץ תקשורת חדש בין פרטים לקבוצות.

וטוו’יטר בהחלט יודעים שהם פלטפורמה ולא עוד יישום. הם משקיעים בממשקי התוכנה הפתוחים שלהם (API) ומאפשרים יצירה של מגוון שירותים וכלים נלווים על ידי מפתחי צד שלישי, שחוסכים מהמשתמש את החוויה הלא נעימה ולא מהותית של ביקור באתר המכוער, כמעט במכוון, שלהם, כאילו הם אומרים ‘אל תגיעו לכאן בכלל’. אני למשל משתמש ביישום הדסקטופי Twhirl אשר פועל מעל גבי פלטפורמת הפיתוח Air של אדובי, שהיא נושא לדיון אחר לגמרי. אחרים משתמשים בתוכנת המסרים המידיים שלהם, או בסלולרי, או בשלל כלים ודרכים אחרים, לרבות אאוטלוק.

אנחנו, אם עוד לא שמתם לב, חיים בעידן של קילר-פלטפורמות, לא קילר-אפליקיישנס. כי מי יודע להגיד מה הוא היישום במקרה של טוו’יטר? לא האתר שלהם. גם לא תוכנת הלקוח שאני משתמש בה, כי כאמור יש אחרות לא פחות טובות. היישום, במקרה של טוו’יטר, הוא הפלטפורמה. כנ”ל פייסבוק.

אבל אפילו הפלטפורמה היא לא העיקר כאן. העיקר, כפי שהתחלתי וכתבתי, הוא שמוקמת לנגד עינינו תשתית תקשורת חדשה, בין-אישית ובין-קבוצתית. ההשוואה המתבקשת היא לסמס, ואם לוקחים בחשבון כמה רחוק הגיע היישום הסלולרי הפשוט ההוא, מותר להתנבא שגם פלטפורמות מיקרו-עדכונים כמו טוו’יטר עשויות להגיע רחוק. מה שמאיר את הרכישה של גוגל את Jaiku, שיבוט טוו’יטר מוכוון-סלולר, באור בוהק של מהלך אסטרטגי מחושב היטב.

אם בכל זאת הצלחתי לעניין אתכם, אתם מוזמנים, שוב, להוסיף את זרם העדכונים שלי בטוו’יטר דרך הכתובת הזאת.

21:58

עדכונימים

» ‎ אנקדוטות

ייגרמאיסטר, כותב בלוג הקטילות על ONE שגם עוסק מדי פעם בביקורת (גם אם ארכנית משהו) על תקשורת הספורט בישראל, הפסיק את פעילות הבלוג שלו בתפוז בעקבות מכתב אזהרה ש-ONE שלחו לתפוז. רונן דורפן כותב על זה יפה כאן, ואפי מכסה כאן. רק שאני לא מבין מה כל הסיפור של ייגר: שיפתח בלוג עצמאי. זה קל ופשוט, כמו להעביר ערוץ כשרוני דניאל מתחיל לדבר בחדשות.

Wix שחררו גרסה חדשה של אתר העשה-פלאש-בעצמך שלהם. שעות של הנאה ויישום מאוד מוצלח, ואני לא אומר את זה כי יש להם את מנהלת המוצר הכי טובה בשטח.

עדכון: מנהלת המוצר דנן מבטיחה כניסה לבטא הסגורה של Wix לכל מי שיציינו ברישום שהגיעו דרך אנקדוטות.

מוזילה שחררו את הבטא הרביעית של פיירפוקס שלוש, לקראת שחרור הגרסה המלאה מתישהו בעתיד הקרוב. בטא 3 היתה מצוינת, ובבטא החדשה יש עדכונים למנגנון הכנסת הכתובת והמועדפים, לכלי ה-Add Ons וההורדות המשופרים, וגם יש טענה שהדפדפן מהיר לאללה. היות שייקח כמה ימים עד שהמפתחים ישחררו גרסאות תאימות של ה-add ons שאני משתמש בהם, הדפדפן באמת טס לי.

בטיוטות שוכב לו פוסט על שירות חדש ומסקרן שנקרא fav.or.it, שמאיים לשנות את הפרדיגמה לפיה קורא הרסס נועד רק ל… קריאת רסס. רק היום הצלחתי להתגבר על מנגנון רישום בעייתי לבטא הסגורה שלהם, ובינתיים הרשמים מעורבים. עוד - בהמשך.

לבסוף, הודעה מסעירה: פתחתי חשבון בטוויטר. למעוניינים לעקוב אחרי העדכונים שלי, ואני מבטיח לנסות להיות אינפורמטיבי ומועיל וגזר, שם המשתמש שלי הוא idanca. למעוניינים להבין למה רק עכשיו או למה בכלל, אין לי תשובות אינטיליגנטיות. הכי טובה שמצאתי היא שזה מדיום שראוי שאתנסה בו.

Permalink for 'קח ארבע פרסומות, תן לי את העתיד של הילדה'

12:27

קח ארבע פרסומות, תן לי את העתיד של הילדה

» ‎ אנקדוטות

לפני שבוע זה היה משה מהישרדות שנחשף בהסכמתו במלוא ערוות יחסיו המעורערים עם משפחתו אל מול המצלמות, ולמול מבט ה-”אני יודע שזו מניפולציה מכוערת אבל ההפקה הכריחה אותי” של גיא זוארץ.

ניחא. האיש בוגר (בגילו לפחות). זבש”ו.

אבל מה שערוץ שתיים עושה עם הקידום האגרסיבי לעונה החדשה של סופר נני, עם הילדה שיורקת על אביה (קטע ששודר בימים האחרונים אולי 17 אלף פעם,) זה כבר משהו אחר לגמרי.

כאן מדובר על ילדה בת ארבע וחצי שהוריה, כן, אותם אלה שאמורים היו להגן עליה מפני העולם החיצון האכזר עד שתגיע לגיל שבו אפשר להתחיל, חשפו אותה לעין מצלמות הפריים טיים כשהיא מתנהגת באופן לכל הדעות חריג, שלא לומר, כאבא לילדים, מזעזע, ולא עצרו לרגע אחד לחשוב מה זה יעשה לה בעתיד.

הרי לנצח היא תהיה “הילדה שירקה על אבא שלה.” תמיד היא תצטרך להתמודד על הסטיגמה שהוריה, בעידודו הנלהב של ערוץ הזבל המסחרי, הקפידו להדביק לה בגיל שבו אין לה כל אחריות, לא מוסרית ולא משפטית, על מעשיה. תמיד היא תהיה הבעייתית. הדפוקה. הילדה הזאת מתחילה מחדש מרגע זה את החיים שלה במינוס עצבני באשראי.

על מה חשבו ההורים האלה? מה שווה הסופר נני הזאת אם היא לא מבינה, ולו באינסטינקט מינימלי של מישהי שאני מניח שהיא אמא בעצמה, שהיא שם גם בשביל להגן על הילדים ולא רק על ההורים נטולי שיקול הדעת שלהם? איך ניתן להביע את מלוא הבוז שאני חש כלפי ערוץ הזבל שתולה בעליצות את חרפתה של המשפחה בראש חוצות? הרי ברור לי שהם הגנו על עצמם יופי טופי בחוזים משפטיים מחושקים, ושגם אם ההורים יתעשתו מתישהו, אין להם שום דרך, לא למנוע את השידור, ולא לתבוע את הגוף המשדר על נזקים נפשיים.

אאאאאאאאאאיכס.

19:10

בעבור חופן בוחרים

» ‎ אנקדוטות

זה קרה בשבוע בו קרו דברים יותר גרועים. שבוע בו נפתחו חזיתות קשות ומטרידות בדרום ארץ כנען, ובו טילי אויב עקשן ואכזרי גבו קורבנות בדם ונפש.

מפלגת השמרנים הסקטוריאליים (ש”ס), מפלגה המנוהלת על ידי חבורה צינית של פוליטיקאים בראשותו של מנהיג קשיש אך מנוסה, הצליחה לכופף קואליציה רפה של בובות על חוטים ואנשים שהמושג מקצוענות בעשיה זר להם כמו שמושג האחריות זר לעומד בראשם, ולהעביר חוק מאוד מועיל לציבור, והכוונה כמובן לציבור קטן ונישתי של רבנים ו”מחנכים” שמודאגים מאפשרויות חופש הביטוי שהאינטרנט הזוועתית מציעה.

איש אחד יצא למולם. עם אקדח על מותנו, סיגריה שמוטה על שפתיו וכוסית ויסקי בידו, עמד הזאב הבודד בלב ערבות השיח הציבורי השוממות, וקרא לנציג השמרנים להתעמת עמו. האקדוחן המזוקן ג’יימס אטיאס נענה לאתגר. מאחוריו ניתן היה לשמוע את קולו של מנהיגו לבן הזקן דוחק בו “לך וקרע למתרומם האשכנזי הזה את פי הטבעת. אלוהים איתך.”

It wasn’t a pretty sight.

קאט.

גבו של ג’יימס אטיאס נראה למצלמה, מתרחק בצליעה מהזירה. מקטורנו השחור קרוע, כיפתו שמוטה בזוית מסוכנת מעל אוזנו. פייד אאוט. פייד אין.

על גבה של פרדת משא קשישה, הזאב הבודד מתרחק מהמצלמה בדרכו אל השמש האדומה השוקעת. הוא יודע שהמלחמה רחוקה מהכרעה, אבל בקרב האחד הזה, הוא ניצח.

גדי נתן לאטיאס בראש גם בתכנית הרדיו של 102FM בחמישי בערב. לדבריו הקטע המוקלט יועלה לוואלה מתישהו, ואז אצרף אותו לפוסט הזה.

13:54

זה פלטפוס או פלטפורמה?

» ‎ אנקדוטות

7:12

אשר עידן מכה פעמיים

» ‎ אנקדוטות

Permalink for 'עוד על מודו: ביקורת המבקר'

22:20

עוד על מודו: ביקורת המבקר

» ‎ אנקדוטות

גל מור כותב בבלוגו טקסט ביקורתי על מודו ודב מורן. בחרתי להגיב לו כאן ולא אצלו, סתם כי ככה אני ארוויח עוד פוסט ;-)

בקצרה, גל טוען שדב מורן סובל מהתקף היבריס ושההצלחה של מודו רחוקה מלהיות מובטחת.

הנה התשובות שלי לטקסט שלו:

א. פאק, אנשים, תנוחו! אני מוכן לשים את המשכנתא שלי על זה שהאיש אמר מה שאמר על נוקיה (שהם צריכים ללכת לכנסיה להתפלל) בהומור, חבל לנפח אמירה צבעונית ומשעשעת כזאת לכדי אמירה על אופיו של האיש. אין סיכוי שאדם כמוהו באמת ובתמים חושב שהוא יכול להראות לנוקיה את הדרך לכונס הנכסים. יש בהחלט סיכוי שהוא רוצה לעורר מקסימום רעש ומהומה ובאזז סביב המוצר שלו בשבוע ההשקה בו גם מתקיים הארוע החשוב ביותר בעולם הסלולר.

ב. יש גישה שאומרת שאם אתה לא באמת מאמין שהמיזם שלך ישנה את העולם, אל תטרח לקום בבוקר. אני חושב שהגישה שדב מורן משדר היא הנכונה והיא לא נובעת מהיבריס, אלא מרצון לדרבן את העובדים והשותפים להצטרף מכל הלב לחזון שלו.

ג. להגיד על דב מורן שידבר פחות ויעשה יותר זה כמו להגיד לאולמרט לעשות יותר ולדבר פחות, כלומר, לא רלוונטי למציאות. לאיש יש קבלות, פור קרייסט סייק, ויש בהן הרבה אפסים לפני הנקודה.

ד. לפי גל, המודו שקול ל-”סים בגודל מפלצתי.” מוזר, כי בפעם האחרונה שניסיתי לשמוע מוזיקה או לחייג למישהו ישירות מהסים שלי, זה לא כל כך הלך.

ה. לגבי הסיכוי של מודו, אני מסכים עם הזהירות של גל. נראה לי די בטוח להגיד שכל הערכה על מידת ההצלחה שלו כרגע תהיה בגדר נבואה ואתם יודעים למי זאת ניתנה (רמז: לא לעורכי מדורי מחשבים וגם לא למנכל”ים של חברות סטארט-אפ, כולל מודו.)

7:17

עוד פספוס של קשת

» ‎ אנקדוטות

אתמול בערב פתחתי את הטלויזיה וזיפזפתי, ומצאתי את עצמי בוהה לפתע מול המערכון המיוחד לגלוב שעשה אורי גוטליב במסגרת משדר מיוחד שלא היה לי מושג עליו עד לאותו רגע ושמו “לידיעת הגולשים”. מסתבר שבמסגרת היום לאינטרנט בטוח שמיקרוסופט דאגה לסדר לנו כדי למכור עוד קצת תדמית, לינוי בר-גפן הכינה תכנית על בלוגרים, טוקבקיסטים וגולשי רשתות חברתיות למיניהם, כלומר, על גיקים וקרציות כמונו. התכנית מן הסתם לא חידשה לי שום כלום, אבל כן הביאה ראיונות עם אושיות ידועות, חלקן בלתי נמנעות בדיוק כמו שבלתי נמנע שעמנואל רוזן יגיד ‘הטוקבקיסטים האלה’ לפחות פעם בכל עשרים וארבע שעות, או שיראיינו את יוסי ורדי בכתבה על האינטרנט. אבל היו שם גם דמויות שפחות הכרתי, כמו ליאת בר-און שכותבת ארבעה בלוגים, כולל הדודה מלכה הפופולרי בישראבלוגיה, או אלי יצפאן, שמסתבר שהוא בדרן מוכר במקומותנו.

אז למה אני חושב שזה פספוס של קשת? כי במקום ללמוד מגוטליב איך עובדים עם המדיום; במקום לנצל את האובססיה של עכברי הרשת לעיסוק בעצמם (בר-גפן אומרת שם ש’שני שליש מהישראלים גיגלו את עצמם בשנה האחרונה’. מאיפה יש להם נתון שכזה לכל הרוחות?); במקום לפמפם להם בשבועות האחרונים שהולכת להיות תכנית עליהם, ולדאוג שיהיה אחלה באזז היכן שהבאזז צריך להיות, ז’תומרת כאן ברשת, היכן שמאות ואלפי בלוגרים וטוקבקיסטים יכולים לקחת את המסר ולהעביר אותו במיילים ובעל פה לקהל היעד האמיתי של התכנית, כלומר, לכל יתר בני ישראל - קשת לא עשו כלום. שום כלום. שום קידום בסיסי לתכנית. אני אפילו לא זוכר פרומו בטלויזיה, אם כי לזכותי ייאמר שחוץ מארץ נהדרת פה ושם אני ממש לא מתעכב על 22 בשלט.

אפילו מוסיף, שיזם את כל הקטע של גוטליב והגלוב, ידע על התכנית רק כי מישהו מההפקה סיפר לו אתמול. אני בטוח שאם הוא ויובל היו יודעים מראש הם היו שמים אייטם בגלוב כדי ליידע את הקוראים שלהם, ולא רק בדיעבד. גם אם תוכיחו לי שהיו בבלוגים ובפורומים פה ושם אזכורים מראש שתהיה תכנית כזאת אתמול בערב, עובדה שזה לא הספיק כדי לחלחל לכל השורות. וזה בדיוק הפספוס.

וזה בכלל לא מפתיע. זה בכלל לא מפתיע שאנשי הטלויזיה הם קלולסים לחלוטין בכל מה שקשור לפוטנציאל של האינטראקציה בין הטלויזיה לרשת. זה לא מפתיע שהתובנה שיש פוטנציאל כזה מגיעה מהצד של הרשת ולא מהצד שלהם. חבל שבינתיים רק אורי גוטליב מבין את זה.

ובתפקיד סימן הקריאה בסוף הפוסט הזה, הנה אתגר: מי שמוצא וידאו של התכנית באתר של קשת מוזמן להדביק קישור בתגובות. שני לילות בצימר בראש פינה יוענקו למוצא הישר.

בלוגים ששרון קוראת » אנקדוטות

Feeds

אנקדוטות (58 unread)