בלוגים ששרון קוראת

Feeds

22461 items (8203 unread) in 102 feeds

• 2jk.org:: Intellect or Insanity (203 unread)
• Absolut Carmel (18 unread)
• AlleyMule
• ‫Connected (49 unread)
• ‫Morning Candy‬ (241 unread)
• ‫OMG (4 unread)
• ‫We CMS‬ (120 unread)
• ‫ברמה העקרונית (14 unread)
• ‫גם-שם (278 unread)
• ‫האויב הציני (3 unread)
• ‫הבלוג של אלית (15 unread)
• ‫הבלוג של רן יניב הרטשטיין / Ran Yaniv Hartstein's Blog (40 unread)
• ‫המכללה‬ (54 unread)
• ‫הסיפור האמיתי והמזעזע של‬ (63 unread)
• ‫הפנקס הפתוח‬ (47 unread)
• ‫הפרדוקס‬ (14 unread)
• ‫הצלחת המעופפת - לא מדע בדיוני‬ (78 unread)
• ‫יונית מוזס‬ (28 unread)
• ‫לא שומעים!‬ (117 unread)
• ‫מדע בזיוני (68 unread)
• ‫פרסום גרילה באינטרנט - ינאי הנגבי (56 unread)
• ‫רויטל סלומון‬ (147 unread)
• ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬ (95 unread)
• Bitterness Inc. (23 unread)
• Candy's mini blog
• CityMule - 'Brief Mainstream Reviews for the Masses'
• Content / Interactive (3 unread)
• Hope is the thing with Feathers (17 unread)
• It's All About Causality
• Press REC & PLAY (4 unread)
• rez plz (3 unread)
• shuru HABITU oor oo (26 unread)
• The Collective Blog feed (9 unread)
• The Daily Dolly (70 unread)
• things.co.il (50 unread)
• Touching Is Not Permitted (80 unread)
• TumbLizard (1 unread)
• xslf.com
• Yellow Spot
• אלעד בבלוגלי (94 unread)
• אנחנו בדרך להיות פרה קדושה (13 unread)
• אנקדוטות (26 unread)
• אסכולת הכורסא (377 unread)
• בטחון בתנועה (67 unread)
• בלוג דמיוני (91 unread)
• בלוג זה לחלשים (40 unread)
• בלונדינית בעיר הקודש (12 unread)
• בצק אלים (20 unread)
• ברכה גולשת בבלוגלי (2 unread)
• גרבילים של תשוקה (29 unread)
• דברים קטנים (102 unread)
• דברים קטנים באמת (18 unread)
• דיליש
• הבלוג של אחי דקר (60 unread)
• החברים של ג'ורג' (246 unread)
• החיפוש אחר המשהו (14 unread)
• היתוך קר למפגרים (748 unread)
• המרתף (74 unread)
• המשתה - אייל גרוס (40 unread)
• הרהורים של אבא (89 unread)
• ואן דר גראף אחותך (42 unread)
• וובסטר 3 - חנן כהן (118 unread)
• זו ש -.- .- -. (24 unread)
• חדל קשקשת ברשת
• חדר 404 (1057 unread)
• חומוס להמונים (95 unread)
• חורים ברשת (796 unread)
• חיבור (15 unread)
• טייק 2 :: יעל הראל (16 unread)
• טל גלילי (92 unread)
• ישראלים באפלה (45 unread)
• כוסית עם אובססיית שואה
• כי וטרינר חייב להיות משוגע
• כרובית ירדה לעולם (7 unread)
• לא יפה, לא אופה ולא מוצצת
• לא רואה בעיניים (72 unread)
• לחתוך את הקיווי (11 unread)
• לטאת האמבט
• ללא אליבי (30 unread)
• מִלָּה (11 unread)
• מהדורה אחרונה (106 unread)
• מתעוררת למציאות (37 unread)
• נגיסה מהתפוח (1 unread)
• ניימן 3.0 (111 unread)
• נפלאות התלונה (8 unread)
• סטארטר (4 unread)
• סימן שאלה (7 unread)
• סינמסקופ (219 unread)
• עוד בלוג תל-אביבי (164 unread)
• עומר קפלן (29 unread)
• עונג שבת (125 unread)
• עלילות נויפלד בעיר זרה
• עתיד מזהיר (10 unread)
• פיראנה קארינה (40 unread)
• צריכה לחשוב על זה (390 unread)
• קודח (2 unread)
• רק אי שפיות (48 unread)
• רק רשת (1 unread)
• שידורי ניסיון (147 unread)
• שתי האגורות שלי (1 unread)
• תודעה כוזבת (122 unread)
• תעשו לט גו

Unread items (150)

• July 28, 2010
• 3:22

  ‫10 דרכים לדעת שאתה אובססיבי בענייני חומוס‬

   » ‎ חומוס להמונים
  ‫לא שאני טוען שיש דבר כזה כמו להיות אובססיבי מדי בענייני חומוס. למרות שלו היה, ייתכן בהחלט – אני הולך להפתיע אתכם עכשיו – שעבדכם הנאמן היה נחשב לכזה. הכותרת המקורית של הפוסט הזה הייתה אמורה להיות "10 דברים שאם … Continue reading →‬

• 3:00

  ‫שימו כספכם על קרן הדובי!‬

   » ‎ ‫לא שומעים!‬

  לא עובר יום בו לא נוחת בתיבת הדוא"ל שלי מכתב שאומר, פחות או יותר,

  דובי היקר,

  רציתי לספר לך עד כמה חיי השתנו מאז התחלתי לקרוא בקביעות בבלוגך המרתק. אין זאת אלא אקט של אלטרואיזם טהור שאתה מהין לחלוק עם הציבור הנבער מהרהוריך עטורי החוכמה ועתירי העזוז. והנה, אף כי חש אני חובה אדירה לך, אין בנמצא כל דרך בה אוכל להביע עד כמה אני אסיר תודה לך על תרומתך המתמשכת לידע האנושי ולסך האושר ביקום באופן כללי. אילו היית חי בקרבנו, הייתי לכל הפחות מזמין אותך לבירה טובה, אך מכיוון שקבעת את משכנך בניכר, אפילו אפשרות זו נשללת ממני.

  אנא, דובי, אמור לי – כיצד אוכל לחלוק מעט מעושרי הארצי עמך, כתודה על כתיבתך הנשגבת בבלוגך?

  בימים כתיקונם, כאשר מקבל אני מכתב שכזה, אני רק מחייך באצילות ומשיב לכותב כי נעמו לי דבריו עד מאוד, וכי עצם הידיעה כי דברי נגעו לליבו של אחר היא די שכר בעבור עבודתי.

  –

  טוב, אז לא. אבל עלתה בדעתי מחשבה^[1] שאולי בכל זאת יש שם בחוץ כמה פראייריםאנשים טובים שמעריכים את כתיבתי וישמחו לסייע לסטודנט עני בכמה גרושים. אני לא חושב שאני הולך להרוויח כאן משכורת חודשית מהבלוג, ואני מבטיח לא להעלב אם אף אחד לא יתרום – מה שכנראה יקרה; אם יצטברו יותר מכמה עשרות דולר בשנה אני אהיה די בהלם – אבל אני מניח שלא יכול להזיק לתת את האופציה. אז הנה, בטור השמאלי, יש כפתור לתרומה באמצעות פייפל. אני מבטיח להשתמש בכסף בעיקר למימון הוצאות ספרים הדרושים לי לצרכי התזה ולעינוג הנפש. או כדי לממן מסאז'ים לאשתי, שזה גם חשוב. או צעצועים לילד. או אוכל. תלוי מה חסר באותו רגע.

  בלי לחץ. מקסימום הילד שלי ישאר רעב. בגללכם.

  (אין לי מושג איך עובד הפייפל מבחינת זיהוי התורמים, אבל אם זה יתאפשר טכנית אני מבטיח גם לכתוב מכתב תודה אישי לכל תורם, שתוכלו למסגר ולתלות בשירותים.)

  --

  1. כי אני מעתיק מיוסי גורביץ, לא שאני משווה את איכות הכתיבה שלי לשלו, כמובן.

  

  

• 1:43

  ‫תמיד תהיתי מה יש בפנים‬

   » ‎ צריכה לחשוב על זה

  

  
  

  

• July 27, 2010
• 20:09

  ‫ציניות‬

   » ‎ ‫הבלוג של רן יניב הרטשטיין / Ran Yaniv Hartstein's Blog

  ציניות זה לראות את שתי המודעות האלה, ממש מרחוק, בלי להבחין בפרטים, ולדעת אינטואיטיבית, בוודאות מוחלטת, שאחת מהן היא מתיחה במקרה הטוב או פרסומת במקרה הרע, והשניה אותנטית לחלוטין.

   

  

• 19:06

  הווידג’טים של וולפראם אלפא: תשובות בכל אתר

   » ‎ חורים ברשת
  via blog.wolframalpha.com

  וולפראם מה? וולפראם אלפא עורר באז עם השקתו אך ספק רב אם רוב מוחץ מבין קוראי פוסט זה ביקר בו יותר מפעם אחת או בכלל. ובכל זאת, וולפראם אלפא הוא אחד ממנועי החיפוש הטובים ביותר שאינכם משתמשים בו. ליתר דיוק, לא מדובר במנוע חיפוש. בעוד גוגל הוא מנוע חיפוש ובינג הוא מנוע החלטות, וולפראם אלפא הוא מנוע תשובות. לצד Bing (תוצאות של וולפראם אלפא משולבות בבינג) והרבה יותר מתקדם ממנו, וולפראם אלפא הציג למנועי חיפוש פרדיגמה חדשה: במקום לקבל תוצאות, הוא תשובות מפורטות ממקורות מוסמכים והכל בעמוד אחד.

  היום השיק וולפראם אלפא ווידג’טים חדשים המיועדים להפיץ את התשובות של המנוע לכל גולש באמצעות אתרים חיצוניים. בעלי אתרים יכולים להתאים אישית, לשתף ולשלב את היישומונים האלה בכל אתר, בלוג או רשת חברתית. באמצעות היישומונים האלה תוכלו לחשב את גובהו ומשקלו העתידי של ילד על בסיס מידותיו הנוכחיות, להשוות בין היקף ההון של שתי חברות מסחריות או לחשב אינטגרלים, אם מתחשק לכם ממש להתפרע. בגלריית הווידג’טים יש מאות יישומונים נוספים: [developer.wolframalpha.com]

  

  פוסט מאת מערכת חורים ברשת
  
  חשבון המסתורין של חורימבה, תכנים שאין מי שיקח עליהם אחריות ושאר ירקות

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  

• 17:40

  ‫המבוגרים האחראים שלנו‬

   » ‎ החברים של ג'ורג'

  מעניין להשוות את תגובתה של התקשורת הישראלית לפרשת ענת קם ואת תגובתה של התקשורת האמריקנית להצפה במסמכים סודיים ממלחמת אפגניסטן שארגן וויקיליקס. במקרה הראשון, התייצבה רוב התקשורת הישראלית אוטומטית לצד האפרט הבטחוני הישראלי, והסבירה לנו כמה מסוכן להדליף מסמכים; היא שיתפה פעולה עם כינוים של כל המעורבים בפרשה "מרגלים", אף שמעולם לא היו כאלה, ורוב גדול מבין חבריה הסכים גם לרדיפתו של אורי בלאו, שבסך הכל עשה את תפקידו. התקשורת האמריקנית, מצד שני, התנהלה כמו תקשורת שקיבלה סקופ גדול: התמקדה בסקופ ולא התנדבה לשמש כשופר של המשטר.

  רוב המסמכים המסווגים, ועל כך יערערו מעטים, לא מהווים סכנה ברורה ומיידית לבטחון המדינה. חשיפתם לא מסכנת איש. במקרים רבים, המסמכים מסווגים כדי להסוות פאדיחות, פאשלות או סתם עובדות לא נעימות. התגובה המקובלת של צדקני השו-שו למיניהם – בבואם, למשל, למנוע דיון בעבודה ש<פתח מנטרה> על פי מקורות זרים </סגור מנטרה> יש לישראל נשק גרעיני בכמות שיכולה לאייד את כדור הארץ ולבקש עוד – היא אותה אמרה של אברהם שלום בפרשת קו 300: "מי שצריך לדעת, יודע".

  כלומר, סמכו עלינו, המבוגרים האחראים, שאנחנו נדע מה לעשות. אל תטרידו את מוחכם הפעוט בזוטות כגון אלה. אל תפריעו לנו עם עובדות, כגון זו שמציינת שארה"ב, שגילתה פתיחות לגבי הנשק הגרעיני שלה, ניצחה – פחות או יותר – במלחמה הקרה, בעוד שברה"מ, שהיתה כה חשאית עד שאפילו ספר הטלפונים של מוסקווה היה מסווג, קרסה וכל השו-שואיזם המפואר שלה התברר כבזבוז משאבים עצום.

  הגישה הזו היא במהותה אנטי-דמוקרטית: משטרים דמוקרטיים זקוקים לדיבור ולדיון, לא לדממה ולשתיקה. מהבחינה הזו, הציבור אכן מתאים להנהגתו: פעם אחר פעם, נתקל הקורא הישראלי בטוקבקיסטים זועמים, שמוחים על כך שעובדה בלתי מסוכנת בעליל (כמו מספר האקדחים שברשות צה"ל) מתפרסמת. האנשים האלה לא הפנימו את תפקידם כאזרחים: שהם, באמצעות הממשלה שהם בוחרים ושעליה הם מפקחים, הם שצריכים לנהל את צה"ל ושאר אפרט הבטחון. לא להיפך.

  הישראלי המצוי ממשיך להעמיד פנים שהאלה שם למעלה יודעים מה הם עושים, למרות שהראיות לכך מצטמצמות במהירות. בתחילת השנה – זוכרים? – חגגה התקשורת הישראלית, בקריצה הנדרשת, את ההצלחה הגדולה של חיסול מבחוח, שם שלא אמר שום דבר לישראלי הממוצע לפני שמאיר דגן העלה אותו לדרגת רב מרצחים לאחר מותו. ביוני, המבצע התברר ככל כך מוצלח בפגיעה בקשרי החוץ של ישראל, ובהוצאה לפנסיה של דור שלם של מחסלים ישראלים, שלשכת ראש הממשלה הודיעה שדגן לא יקבל עוד שנה בתפקיד ראש המוסד. התקשורת הישראלית הפכה את התבוסה של הקרב על המרמרה, בעידודו הנמרץ של דובר צה"ל, לדבר הטוב הבא – חינגת התבכיינות על העולם העוין. רוב הישראלים ממשיכים להאמין, עם זאת, שצה"ל יודע מה הוא עושה. 82% מהם – שיעור מדהים – אמרו זאת גם אחרי דו"ח וינוגרד הראשון. הטלת ספק בצה"ל, מבחינת רוב הישראלים, שקולה להכחשת שואה.

  מדהים, על כן, לחזות בקלות שבה שקעה השערוריה הבאה אל תהומות הנשיה: שר הבטחון אהוד ברק ביקש מהרמטכ"ל לקבל עותק של דו"ח איילנד, שביקר את הפאשלות של הממסד בפרשת המשט הטורקי – וגבי אשכנזי סירב. לאחר כמה צעקות, הסכים הפקיד הבכיר למלא את הוראתו של השר הממונה עליו, והעביר לו את הדו"ח שרצה לקרוא.

  הפרשנות, המתבקשת למדי, היא שבלשכת אשכנזי – שם מתעבים את ברק – חששו שהדו"ח ישמש את ברק בהשגת המטרה הקבועה שלו, קרי התחמקות מוועדת חקירה, הפעם של טירקל.

  אמנם, לברק יש עבר עשיר בתחום: הוא התחמק מחקירה בפרשת צאלים ב' (למרות ששיקר לוועדת החוץ והבטחון ואמר שלא נכח בתרגיל הקטלני ההוא); הוא החליק מתחת לרדאר של ועדת החקירה הראשונה של שמגר, זו שעסקה בטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה); הוא יצא איכשהו גם מוועדת אור, שעסקה במאורעות אוקטובר 2000 ולא התייחסה לקריאה של ברק ברדיו לשוטרים לפתוח את הצירים "בכל האמצעים" – פקודה שהצלופח הזהיר הקפיד לא לתת. אחרי כל אלה, התחמקות מטירקל לא צריכה להיות מסובכת במיוחד: הפאשלה, כמו כמעט תמיד, היא של הצבא, והפעם ברק לא בצד של הירוקים.

  אלא שזה לא העניין, כמובן. העניין הוא ששר הבטחון והרמטכ"ל מתנהלים באופן שהיה נחשב ללא בוגר בקרב ילדי גנון. אמנם, התרגיל הזה של צה"ל – לנסות שלא לתת מידע שהוא צריך לתת – לא חדש: בימי ראשות הממשלה הקצרים של ברק, כשהוא הקים את "מנהלת השלום", הצבא מנע ממנה לבצע את תפקידה בכך שסירב לתת לה מפות. ועדיין, קשה לקלוט את היהירות של רמטכ"ל שחושב שהוא יכול למנוע משר בטחון לעיין בדו"ח כשהלז מבקש זאת. אלמלא היה אשכנזי בדרך החוצה, ברק היה צריך להראות לו את הדלת רק בגלל התרגיל הזה.

  מתח בין שרי בטחון ורמטכ"לים, חשוב לציין, הוא לא דבר חדש, כבר מהימים שבן גוריון הקפיד לשמור על יעקב דורי החולני והלא מתפקד כרמטכ"ל, כדי שיוכל לכפות את רצונו על מפקדי צה"ל. דוגמא קיצונית מהשנים האחרונות היא הבוז שרחש דן חלוץ כלפי השר שלו, עמיר פרץ, והצורה שבה מידר אותו. חלוץ היה ענו מספיק להודות לאחר מעשה שהוא טעה בפרץ, שתפקד יחסית בסדר – יחסית לשאר הבכירים באותה המלחמה – אבל בזמן המלחמה עצמה, הוא גיבה את אלוף פיקוד העורף, יצחק גרשון, כשהלה פשוט סירב לפקודתו של פרץ להפעיל את חייליו כדי לסייע לאוכלוסיה בצפון. אפשר לסמוך על ברק שהטעות הזו של חלוץ – הודאה בטעות – לא תקרה במשמרת שלו.

  אז זה בסדר: לכו לישון, ילדים. אין לכם מה לדאוג. המבוגרים האחראים שומרים עליכם היטב..

  (יוסי גורביץ)

• 17:31

  ‫צרות של עשירים, אבל עדיין צרות‬

   » ‎ צריכה לחשוב על זה

  יש לי iPod Touch שאני מאוד מרוצה ממנו. נגן המוסיקה תומך בעברית, וכל האפליקציות הקטנות שאפשר להוריד חביבות ביותר. רק דבר אחד מפריע לי: המקלדת הווירטואלית.

  לצערי, אני חייבת לתקן כל טקסט שאני כותבת לפחות פעמיים, כי אני תמיד לוחצת על המקש הלא נכון בטעות. ואיך אפשר שלא? ברגע שהאצבע מתקרבת למסך, היא מסתירה את המקלדת, ואני לא רואה על מה בדיוק אני לוחצת.

  כנראה שלא תהיה ברירה, ואני איאלץ לרכוש את המוצר החדש מבית Apple, שלא מוכר לרבים: iHand Coordination.

  
  

  

• 17:25

  פרסי אופיר 2010: מצב המירוץ #3. אחרי המועמדויות

   » ‎ סינמסקופ
  המועמדויות פורסמו הבוקר, ועכשיו ננסה לעשות סדר. לפני הכל סיכום עצמי ופרטי: אני נאנח בהקלה שחושיי עדיין עובדים. לפני עשרה ימים סיכמתי בפוסט הזה מי הם הסרטים הבולטים במירוץ, וקבעתי שמבין 18 הסרטים, התחרות מצטמצמת למעשה לשבעה סרטים. ואכן, בדיוק אלה שבעת הסרטים שחילקו ביניהם את המועמדויות לפרסי הסרט והבימוי. אם מוסיפים לעניין [...]

• 17:00

  פעמון הכניסה של דירת הגיקים

   » ‎ חדר 404

  אסף שגיא ויוני רוזנשיין החליפו פעמון.

  

  

  

  

  

• 13:53

  לשם ריווח: על שרצר נ' סמירה וקריאטיב קומונס

   » ‎ 2jk.org:: Intellect or Insanity

  החלטת בית המשפט המחוזי בע"א 1055/09 ליאת שרצר בר נ' רבקה סמיירה (וראו סיכום באתר של עו"ד חיים רביה) היא החלטה משמעותית לא רק בדיני הגנת הפרטיות אלא גם בדיני המידע, בין היתר כי לראשונה נדונה השאלה מהי שימוש בשמו של אדם, כינויו, דמותו או קולו לעשיית ריווח. חוק הגנת הפרטיות, בסעיף 2(6) אוסר על שימוש כזה לשם עשיית ריווח, והעניין לגבי מהו שימוש נדון באריכות בעא 8483/02 אלוניאל נ' מקדונלד, אולם השאלה מהו עשיית ריווח היא שאלה מעניינת שטרם נדונה.

  נסיבות המקרה בעניין ליאת שרצר, בהפשטה יתרה, הן כדלקמן: שרצר היתה אורחת בחתונה בשנת 2002. בערך בשנת 2007 גילתה שרצר שתמונה מהחתונה, בה היא מופיעה ברקע, מופיעה באתר האינטרנט של סלון כלות. על פי ממצאי בית משפט השלום (א 47047/07 שרצר נ' סמירה), שרצר הופיעה ברקע בתמונה, כאשר הכלה, הלובשת את שמלת הכלות של הנתבעת, היא במרכז. שרצר פנתה לבית המשפט בתביעה על פגיעה בפרטיותה, בית משפט השלום דחה את התביעה וקבע כי התובעת נתנה הסכמה שבהתנהגות, וכי מדובר בתביעה קנטרנית. על ממצאים אלה שרצר ערערה.

  בית המשפט המחוזי דן, בקצרה, בשתי שאלות מהותיות: הראשונה היא מהו עשיית ריווח והשני הוא הגנת זוטי הדברים (עניין של מה בכך) בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות. בעוד שהטענה השניה מנומקת ומפורטת, ומסבירה כי לא כל פגיעה בפרטיות אוטומאטית מזכה בפיצוי, אלא שיש אפשרות, במקרים בהם לא מדובר בעניין מהותי, שחוק הגנת הפרטיות לא יתן לתובע לקבל פיצוי (וראו, בזכויות יוצרים ת"א (ת"א) 37759/07 שוחט נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ). הרעיון הוא להרתיע תובעי-סרק ואנשים שרוצים להתפרסם רק כי תמונתם הופיעה ברקע בצילום עיתונות או כי נעשה שימוש בשם הדומה לשלהם (וראו תא (י-ם) 6157/04 דוד ("הכי טוב") דבש נ' אדלר חומסקי & ורשבסקי).

  מנגד, השאלה השניה היא משמעותית יותר, ולא קיבלה התייחסות מספקת בפסק הדין, בין היתר כיוון שזו הפעם הראשונה שהשאלה עולה. השאלה היא מתי נעשה רווח בשימוש בשמו של אדם, או אלמנט אחר שלו טרם נדונה לעומק (והשוו את תא (חי') 534-08 חוה קורן ישראלי נ' שי כהן, בו בית המשפט המחוזי קבע כי אין למפורסמים זכות לפרטיות בשימוש בדמותם). בית המשפט, בצורה ברורה, מסביר כי "על מנת לקיים פגיעה זאת חייב הנפגע להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין שימוש בתמונה בה מופיעה דמותו, לבין מטרת הרווח שבאותו שימוש". קביעה כזו מאפשרת לנו לקבל פרשנות, ראשית, לדיון ארוך שהתנהל דווקא בנושא של זכויות יוצרים.

  אחד הרשיונות הנפוצים בתחום התוכן החופשי הוא רשיון Creative Commons Attribution Share-Alike Non-Commercial. הרשיון מאפשר שימוש ביצירות של אחרים, כל עוד מתקיימים שלושה תנאים: (1) ניתן קרדיט ליוצר המקורי; (2) כל יצירה שמתבססת על התוכן המקורי תשוחרר תחת אותו הרשיון ו(3) השימוש ביצירה יעשה למטרות לא מסחריות. השאלה הזו הובילה למחקר ארוך בנושא הבנת ההגדרה של שימוש לא מסחרי, שהתוצאות בו לא היו חד-משמעיות. כתוצאה מכך, השאלה האם ניתן לעשות שימוש ביצירות ששוחררו תחת הרשיון הזה באתרים, שלדוגמא, מציגים פרסומת, לא נענו בצורה חד משמעית. פסק הדין בנושא שרצר, אולי, נותן לנו פריזמה ראשונה שדרכה ניתן לצפות ולהבין מה הדרך להבין את כוונת הריווח (למרות שיש להבדיל בין "ללא רווח" ל"לא מסחרי").

  הדרישה כי יהא קשר סיבתי בין השימוש ביצירה לבין הרווח היא דרישה מהותית וברורה. כלומר, בעוד שאם אני משתמש באתר בתמונת אילוסטרציה כלשהיא, לא ניתן להוכיח בצורה מובהקת סטטיסטית כי יש קשר ישיר בין הצגת התמונה לבין הרווח שלי מפרסומות (כמו גם במקרים בהם אני משתמש בתמונה באתר אשר נגבה תשלום עבור הצפיה בו), רווח ישיר קם כאשר יש מסחר בתמונה. כלומר: על ידי סחר בתוכן עצמו, או בניית מודל עסקי אשר מניב הכנסות כתוצאה ישירה משימוש בתכנים.

  כלומר, השאלה מהו שימוש "לא מסחרי" היא שאלה עובדתית לא קלה, אבל בפירוש אינה שאלה שנובעת ממהות המשתמש, אלא דווקא ממטרת השימוש.

  

• 13:41

  בעקבות האסון ברומניה: לעקוב אחר נושא בזמן אמת בגוגל

   » ‎ חורים ברשת

  לעתים קרובות אנחנו רוצים להתעדכן במידע חדש מהשעות האחרונות ונדמה שגוגל לא מספק את הסחורה. כך היה אמש, כאשר התפשטו הידיעות בנושא האסון בו נספו חיילי צה"ל ברומניה. נכון, אפשרות לחפש ב-Google News, אך לא תמיד המידע העדכני שאנחנו מחפשים הוא ידיעות מאתרי חדשות. לפעמים אנחנו רוצים לדעת על מה אנשים מדברים עכשיו.

  בשנים האחרונות גוגל שיפרה דרמטית את משך הזמן הנדרש לה כדי לאנדקס תוצאות חיפוש חדשות ולעתים חולפות שניות מהרגע בו התפרסם תוכן חדש ועד להופעתו בתוצאות החיפוש בגוגל. למרות זאת, תוצאות החיפוש הרגילות הן חסרות גיל ונקבעות לרוב על פי רלוונטיות.

  כאשר השיקה החברה את סרגל אפשרויות החיפוש בדף הראשי של מנוע החיפוש Google.com בשנה שעברה, הודתה מריסה מאייר, סגנית נשיא גוגל למוצרי חיפוש וחווית משתמש , שחיפוש בזמן אמת מציב אתגרים לא פשוטים בכלל, בהם שליפת המידע הרלוונטי ביותר מבין התכנים הכי עדכניים, עוד לפני שיתיישנו ומבלי שגוגל יוכל להתבסס על האלגוריתמים הרגילים של מנוע החיפוש המתבססים על קישורים שצברו ותק מסוים.

  סרגל אפשרויות החיפוש מאפשר לכם לסנן את החיפוש על פי תוצאות חיפוש מהיום, השבוע, החודש, השנה או על פי טווח זמן מסוים.

  כדי לקבל תוצאות חיפוש בזמן אמת מטוויטר יש לבחור באפשרות Updates מסרגל אפשרויות החיפוש. עדכונים חדשים יזרמו כל הזמן ויתווספו לדף תוצאות החיפוש באופן דינמי. 

   

  

   

  הגרף המופיע מעל לתוצאות החיפוש מציג את היקף "הבאז" סביב הנושא ביממה האחרונה, כאשר ניתן גם לשנות את טווח הזמן. כאשר תקליקו על טווח זמן מסוים בגרף, יוצגו מתחתיו ציוצים שפורסמו בטוויטר באותו טווח זמן. אם תלחצו על האפשרות Now תחזרו לתצוגה של תוצאות חיפוש מעכשיו.

  

   

  כדי לקבל תוצאות בזמן אמת בעברית, משתמשי google.co.il יכולים לבחור באפשרות "הצג אפשרויות" מתחת לשדה החיפוש וללחוץ על הסינון "עדכונים" בסרגל אפשרויות החיפוש.

  

  אם קיבלתם יותר מדי תוצאות ואתם מעוניינים לצמצם את מספרן, בחרו ב-Search within results המופיעה מתחת לשדה החיפוש התחתון.

  

  החיפוש בזמן אמת של גוגל מתבסס בשלב זה על טוויטר בלבד. אפשר להניח כי אם וכאשר יכלול עדכוני סטטוס מרשתות חברתיות נוספות כגון פייסבוק, יספק תמונה רחבה בהרבה אודות הנושאים שמעסיקים את המשתמשים ברגע זה. אך בכך לא מוצו אפשרויות החיפוש החברתיות של גוגל. משתמשי Google.com בלבד יכולים לבחור באפשרות Social. תוצאות החיפוש מפנות לקישורים רלוונטיים על בסיס קישורים שפירסמו חברים ומכרים שלכם מטוויטר, גוגל רידר, Gmail ורשתות חברתיות נוספות. גוגל מסביר לכם כיצד אתם קשורים לאותו אדם.

  כפי שניתן לראות, תוצאות החיפוש בעברית רחוקות מלהיות רלוונטיות בשלב זה, אך באנגלית מתקבלות תוצאות רלוונטיות בהרבה. תוכלו לסנן את תוצאות החיפוש על פי חבר (כל הקישורים הרלוונטיים שהחבר העלה בנושא מסוים) בהקלקה על שמו בתוצאות החיפוש או בבחירה מרשימת החברים מצד שמאל.

   

  

  אם בקשת החיפוש שלכם היא לוקלית (למשל, חיפוש בעל מלאכה, מסעדה, הופעה או בית עסק אחר), תוכלו לבחור באפשרות Nearby. במידה והכתובת שלכם אינה מעודכנת בגוגל, תוכלו להזין את שם היישוב בו אתם מתגוררים בשדה Custom Location.

   

  בחרו באפשרות Timeline מסרגל האפשרויות על מנת להציג את תוצאות החיפוש על פני רצף זמן. במצב זה יציג גוגל טקסט רלוונטי מתוך דפים המציג אירועים על פי רצף זמן. להבדיל מחיפוש Updates המציג את התוצאות ברצף זמן, במצב Timeline לא מדובר בחיפוש בזמן אמת אלא בתוצאות חיפוש על פני שנים.

   

  עוד בנושא: נסו את "גלגל הקסמים" של גוגל

   פוסטים קשורים -->

  • נסו את “גלגל הקסמים” של גוגל
  • גוגל רידר מאפשר לעקוב אחר כל דף עם רסס אוטומטי
  • בדקנו: החיפוש החברתי של גוגל
  • גוגל תמונות: ממשק ויזואלי חדש לחיפוש

  -->

  פוסט מאת גל מור
  
  גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  

• 13:26

  התרסקות המסוק: ברומניה מסקרים בהרחבה/מתעלמים במופגן

   » ‎ חדר 404

  

  התקשורת הרומנת מסקרת בהרחבה את התרסקות מסוק היסעור (nrg מעריב), שלא מופיעה בכותרות הראשיות בעיתונים או במהדורות החדשות ברומניה (ynet). הא??

  ובמקו: מוֹדעוּת.

  

  הלשינו: ליאור וייץ ורועי זוהר.

• 12:38

  המועמדים לפרסי אופיר 2010

   » ‎ סינמסקופ
  פורסמו המועמדויות לפרסי אופיר. “הדקדוק הפנימי” מוביל עם 12 מועמדויות. “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” עם 8 מועמדויות. “פעם הייתי” עם 7 מועמדויות. “וביום השלישי”, “מבול” ו”התגנבות יחידים” עם 6 מועמדויות. “זוהי סדום” ו”המדריך למהפכה” עם 5 מועמדויות. “אנדנטה” עם 4. הסרט: “הדקדוק הפנימי” “פעם הייתי” “המדריך למהפכה” “מבול” “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” בימוי: ניר ברגמן, “הדקדוק [...]
• 12:03

  אחרי ההתחלה

   » ‎ סינמסקופ
  את “התחלה” ראו בסוף השבוע בארץ 45,000 איש. מספר עצום בהתחשב בעובדה שזה גם סרט ארוך מאוד וגם סרט שאמור להיות די מאתגר לקהל הרחב. ובכן, הידד: הקהל הרחב אוהב אתגרים. והוא מוכיח שכריסטופר נולן הפך למותג שמוכר כרטיסים: את “האביר האפל” - שהגיע עם ההייפ של הקומיקס, מותג באטמן, סרט המשך, הקרנה באיימקס ומותו [...]

• 11:00

  התשאול שלי בשב”כ

   » ‎ חדר 404
  פוסט של עידן לנדו

  
  

  

  ברוח התקופה, ועל מנת לקצר הליכים, פניתי לסניף השב”כ הקרוב למקום מגוריי וביקשתי לעבור “תשאול”. אחרי סדרה קצרה של אי-הבנות (“רגע, אתה עוכר ישראל או תוקע פגיון בגב האומה? לא כתוב לך בתעודת זהות? אז תוציא חדשה, כבר יהיה כתוב שם”), ותלך-תבוא-תלך-תבוא (“מבקרי ציונות זה קומה שניה, למה לא אמרת קודם? כאן זה יהודים-שונאי-עצמם”), הפנו אותי למחלקה המתאימה, בה”מ (מחלקת “וביערת הרע מקרבך”), ואמרו לי להתייצב ביום שני בשעה חמש.

  התייצבתי.

  הכניסו אותי לחדר קטן, מרוהט בנעימות, לא מרתף בכלל. ברקע התנגן שיר חרישי, נדמה לי של עמיר בניון, ועל הקיר היתה תלויה תמונה קטנה של ח”כ אנסטסיה מיכאלי, מחייכת באיפוק. חייכתי חזרה.

  “אתה תקרא לי קפטן ג’ימי ואני אקרא לך לנדאו, אוקיי?”, הכריז-ולא-שאל גבר בשנות ה-40 שלו, בעצם בגילי, שהגיח משומקום, כמו ג’יני, והתיישב בגמישות פנתרית בכסא שממולי. הוא לבש מכנסי ג’ינס וטי-שירט בצבע חום. היו לו שתי גבות, אף, פה, ושתי אוזניים.

  הוא נראה כמו כל אחד אחר, אם אי פעם שאלתם את עצמכם איך נראה חוקר שב”כ.

  על השולחן היו מונחים בערבוביה מרושלת שקית בייגלה חצי גמורה, כוס תה, שלושה מאמרי דעה של בן כספית ותמונת פספורט של ח”כ דוד רותם, מחייך באיפוק. חייכתי חזרה.

  “לנדו, לא לנדאו”, תיקנתי בנועם.

  הוא נעץ דרכי מבט ממושך, אל הקיר שמאחורי, ואמר: “לנדאו, מה מביא אותך אלינו?”

  “תראה, שמעתי שתישאלתם את יונתן שפירא, ורציתי גם”.

  “באיזו עילה?”

  “לא יודע. אני סומך עליכם”.

  קפטן ג’ימי שוב נעץ מבטו באוויר, בנקודה כלשהי בסמוך לאוזני הימנית, ולא אמר דבר במשך שניות ארוכות. פתאום קפץ – גם אני, מבהלה, קפצתי – על רגליו ושאג: “לנדאו, אתה דג רקק”.

  הפכתי במשפט הזה בראשי כמה פעמים, והוא שינה את צורתו כל הזמן. בסוף ראיתי אותו כך:

  “לנדאו, אתה דג”, רקק קפטן ג’ימי לרצפה.

  “לנדו”, תיקנתי, מגניב חצי-חיוך לאנסטסיה שעל הקיר, “ובתור דג, העדפתי להגיע אל החכה לפני שהיא תגיע אלי”.

  “מה יש לך להגיד לגנותך”?. הוא נראה משועמם.

  “הרבה, אתה יודע. למשל זה, וזה, וזה וזה“.

  “כן, כן”, הוא נופף בביטול. “הכל רשום ומתועד. נו?”

  “נו, אז למה לא הזמנתם אותי לתשאול, כמו את יונתן?” הרגשתי שאני מאבד את קור רוחי. “מה, אני לא טייס? אני לא חתיך?”

  “האמת, לא”.

  “אז לא יקרה אתי כלום?”, שאלתי בתימהון, בולע את העלבון.

  קפטן ג’ימי ליכסן אלי גיחוך עייף. הוא התחיל להסתובב בחדר בחוסר מעש. בשלב הזה שמתי לב שהמוסיקה פסקה, ובמקומה נשמע רק זמזום קבוע, טורדני. התה שעל השולחן היה ישן, מאד ישן, קבעתי לעצמי בצער. ביני לביני תהיתי כמה זמן עוד אמשיך לדחוס מונולוגים פנימיים לטקסט הזה, עד שקפטן ג’ימי יגיב אלי.

  “הדברים שאתה כותב מאד חמורים”, נשמעה לחישה חרוכה מכיוונו של הקפטן. לרגע לא הייתי בטוח שזה הוא מדבר או שהוא משמיע לי הקלטה ישנה. “הם גם פוגעים ברגשות הציבור”. עכשיו הוא נשמע מאד קרוב, כמעט בתוך הראש שלי.

  “הדברים שאתם עושים גם מאד חמורים”, השבתי, “וגם פוגעים בציבור ממש, לא ברגשות שלו”.

  הוא נעמד מולי ודיבר לאט, בקצב הכתבה. “אתה חושב שאתה חכם, אבל אנחנו חכמים יותר. אתה חושב שאתה כותב את המלים האלה, אבל אנחנו כותבים אותן מראש. לפניך”.

  המבט המבולבל שלי ודאי הרגיע אותו. הוא ניגש לשולחן, הרים את כוס התה, לגם ממנה, וירק מיד לרצפה. כלומר, רקק. אנסטסיה מיכאלי ודוד רותם החליפו מבטים.

  “אתה עוד לא מבין, אה?”, אמר לי, כמעט בחמלה.

  “לא ממש”.

  “על חיים פרלמן, שמעת?”

  “כן”.

  “ואיך הוא נפל, גם שמעת?”

  “שמעתי. עבד אצלכם, ואחרי זה שיפדתם אותו”.

  “אין כמו דדה”, קפטן ג’ימי זקף את סנטרו. עכשיו רק הביט בי בריכוז.

  

  התחלתי להזיע. הזמזום שברקע פסק, אבל עכשיו נשמעו נקישות קצובות, כאילו מישהו מתופף באצבעותיו מאחורי הדלת.

  “מה אתה אומר לי? שאני, עידן לנדו, סוכן שב”כ???”

  “לנדאו, לא לנדו”, נזף בי. עכשיו שיחק באצבעותיו. אשכרה, כמו החוקרים בסרטים, חשבתי. “אם אפשר בימין, למה לא בשמאל?”, שאל אותי.

  “אבל איך אני יכול להיות סוכן שב”כ בלי לדעת שאני כזה?” הרגשתי שאני מתחיל לאבד את חוט השיחה. רציתי לנגב את הזיעה אבל לא היה עם מה. חטפתי מהשולחן מאמר של בן כספית וניגבתי.

  “אולי אתה יודע שאתה כזה אבל אתה לא יכול לכתוב את זה?” קפטן ג’ימי הפך לנגד עיני מחוקר שב”כ לדמות בדיאלוג סוקראטי. כבר לא יכולתי לדעת מתי הוא רציני ומתי לא.

  “אהה, הבנתי”, זייפתי שוויון נפש לגלגני, “גייסתם אותי לשב”כ, שתלתם לי בראש דעות שמאלניות קיצוניות, אתם כותבים לי את הטקסטים ואחר כך מוחקים את כל זה מזכרוני. תשמע, אין ספק שהתקדמתם מאז פרשת נאפסו”.

  הוא חייך אלי בשביעות רצון. “תראה מה זה, גם הציניות שלך – עבודה שלנו. ללקק את האצבעות”.

  “למה?”, ניסיתי לשמור על קול יציב.

  “מה למה?” הוא באמת לא האמין שאני לא מבין. “תראה לי שיטה טובה יותר לתת בראש לשמאל הקיצוני. ניקח כמה מכם לחקירות, נכניס כמה לכלא – לא הרבה, אולי 20-30, לעשר שנים – וזהו, יהיה סוף סוף שקט. חלאס כל השטויות האלה על פשעי מלחמה, האג, חרם ואלביס קוסטלו. כולם יורידו את הראש וייכנסו לתלם”. הוא חיכך את ידיו כמי שזה עתה עלה בדעתו רעיון פשוט וגאוני להרחקת ג’וקים מהבית.

  “אבל אני שתול!”, רעדתי מזעם. “קודם יזמתם את הפרובוקציות שלי, ועכשיו תענישו אותי עליהן?”

  הוא משך בכתפיו בהצטדקות וגילגל עיניים במחווה המוכרת של “מה אתה רוצה ממני, אלה הנהלים, אני לא קובע פה כלום”.

  החוורתי. “אז זאת הסיבה שאין לכם מה לשאול אותי. כל מה שאתם רוצים לדעת, אתם יודעים מראש. כתבתם את תסריט הנפילה שלי בעצמכם”.

  קפטן ג’ימי לא טרח להנהן. פתאום נפנה אלי, גבותיו מכווצות בטירדה. “בעצם, יש דבר אחד בתיק שלך שאף פעם לא הבנו. ישבנו יחד כל הרכזים ושברנו את הראש, ולא מצאנו פתרון”.

  הרגשתי את הדם חוזר בששון לעורקיי. סוכן או לא סוכן, נעם לי לשמוע שהשב”כ לא פיצח אותי לגמרי. “מה לא הבנתם?”

  “למה לא עשית תג “שב”כ” בבלוג שלך? מלא תגים יש לך – דיכוי פוליטי, התעללויות, פשעי מלחמה – ורק “שב”כ” לא. למה?” דימיתי לשמוע תחינה בקולו.

  פתחתי את פי, ובדיוק כשהתכוונתי לתת לו תשובה, הטלפון הנייד שלו צילצל. הוא ענה, לחש משהו, סגר אותו, ופנה לצאת מהחדר.

  “רגע”, הזדעקתי, “אני משוחרר?”

  “כן, תיכף יבואו לקחת אותך”, השיב קצרות.

  “זה כל התשאול? מה אני אספר בבית? שישבתי חצי שעה עם חוקר שב”כ והשתעשענו במלחמת מוחות?”

  “איזה בית”, הוא גיחך, “לוקחים אותך למעצר. אתה כבר לא תצא מפה”.

  “מה מעצר, איזה חוק הפרתי?”, צווחתי אל הדלת הנסגרת.

  “החוק שהיה, החוק שיהיה, החוק שצריך להיות, מה זה חשוב”, הוא הימהם דרך החרך המצטמצם.

  “אבל מי יידע על זה? מי יידע מה קרה כאן?”, המשכתי לצווח.

  “אל תדאג, כבר העלינו את נוסח השיחה הזאת לבלוג שלך, עוד לפני שנכנסת”, שמעתי אותו מתרחק והולך, “כמובן, בשינויים ההכרחיים. בכל זאת, אנחנו לא רוצים להבריח קוראים בעלי קיבה רגישה”.

  הדלת נסגרה ושמעתי צליל נעילה מבחוץ. מישהו חידש שוב את המוסיקה של בניון. נשאתי מבט אל אנסטסיה שעל הקיר. היא כבר לא חייכה.

  ______________________________________________
  

  עידן לנדו הוא בלשן באוניברסיטת בן גוריון וכותב בלוג פוליטי-שמאלי, “לא למות טיפש“, שם התפרסם הפוסט במקור

• 9:24

  ‫מאד מחובר‬

   » ‎ וובסטר 3 - חנן כהן

  אתמול כתב גדי שמשון בטוויטר (בהקשר של תאונת מסוק צה"ל ברומניה)

  יצא באיי.פי. וכולם כבר יודעים. עכשיו תתאפקו עוד שעה ותנו לתורנים בקצין העיר לעשות את העבודה המזעזעת שלהם. ונקווה שבלי פאפארצי

  יש לי ילד בצבא ועוד מעט עוד אחד.

  מכיוון שאני מאוד מחובר, אני מניח שאם יקרה משהו נורא, אני אדע על זה די מייד.

  מצד שני, אני חושב שעדיף לקבל ידיעה כזאת מאנשים שזה מקצועם מאשר לקרוא את זה לבד מול מסך.

  אבל זה האינטרנט וככה זה.

• 8:51

  ‫פוסט love‬

   » ‎ ‫Morning Candy‬
  ‫דווקא בבוקר שאחרי חג האהבה הרשמי כדאי להתעורר ולהגיד תודה. יש כאלה שאומרים את זה מילולית, אני מעדיפה לשיר עם זה. את אברהם טל אני לא נוהגת לשמוע כמעט בכלל, ואם כבר, אז במסגרת של שוטי הנבואה. יש במוסיקה שלו משהו כזה שמתחבב על הרבה "רוחניים", והוא מביא גוד וייבס, אבל אחרי שטוחנים אותו ברדיו, להרבה [...]‬

• 8:00

  עיתונות איכותית: שמועה רחוקה, אגדה שנלחשת בסוד אך לא קיימת במציאות

   » ‎ חדר 404

  

  יובל דרור כתב ב”העין השביעית” על הפוסט של עיתונאי האינטרנט לשעבר:

  מי שמזדעזע [מהפוסט] לא חי את המציאות התקשורתית בישראל. אמצעי התקשורת בישראל, בעיקר העיתונות המודפסת אך בהחלט לא רק היא, מרגישים שהם מתהלכים כשחבל כרוך סביב צווארם. אי לכך, כל החשיבה לטווח ארוך עפה מהחלון ואת מקומה תפסה ההתנהלות לטווח קצר. קשה לזהות אסטרטגיה, תוכנית עבודה, חשיבה מתוכננת וארוכת טווח. [...] ניתן היה להניח שבעיתונות המקוונת, זו שנהנית מהתחושה שהיא מחזיקה בדגל המחר, יחשבו ברצינות על העתיד. בפועל, קורה ההפך. מנהלי השיווק הם בעלי הדעה והם דוחפים יותר ויותר פרסומות על חשבון תוכן עיתונאי בניסיון להחזיר לבעל הבית את הכסף ובמהירות. [...] את פירותיה של העיתונות הגרועה התרגלנו לאכול עד שהספקנו לשכוח מהי עיתונות איכותית. יש המתייחסים אליה כאל שמועה רחוקה, אגדה שנלחשת בסוד אך לא קיימת במציאות. הפירמידה העיתונאית בישראל מבוססת על מאות פועלים, צעירים וחסרי ניסיון, שאין להם שום כוונה להמשיך ולעבוד במקצוע פשוט מכיוון שבתנאים הנוכחיים אי אפשר להתקיים ממנו: אף אחד לא משקיע בהם, אף אחד לא באמת רואה בהם עיתונאים, אף אחד לא באמת חושב לטווח ארוך. עדיף לחשוב קצר; ממילא אנחנו תיכף עוזבים.

• 3:03

  כנראה שהוא באמת לא מוכן למלחמה

   » ‎ היתוך קר למפגרים

  “דובר צה”ל, תת אלוף אבי בניהו, אמר לחדשות ערוץ 2 כי התרגיל נועד לאמן את חיל האוויר באיזור לא מוכר, על מנת להכין אותו למלחמה”: NRG-מעריב מסבירים מדוע צה”ל לא מוכן למלחמה באיזור לא מוכר, אם המסוקים שלו מתרסקים.

  

  

• 3:02

  ‫פוסט פמיניסטי‬

   » ‎ ‫הצלחת המעופפת - לא מדע בדיוני‬

  לפני שבוע שאל אותי ת' אם שמעתי שביקשו מנשים להתלבש בצניעות להפגנות בשייח' ג'ראח (ושלח לינק) ואני הגבתי בבוז מוחלט ולא ממש מצאתי לנכון להגיב. כנראה שיש לו אף לטרנדים, לת' הזה, כי הנה שבוע מאוחר יותר הבלוגוספירה כולה עוסקת רק בזה, או לכל הפחות כולם מחמיאים לדובי (ת'כלס, מגיע לו) שלא לדבר על הוויכוחים האינסופיים שמילאו לי את הטוויטר.

  למרות שבהתחלה חשבתי שהתעלמות היא הדרך הטובה ביותר להתייחס לעניין הזה, אחרי שהסתכלתי על הטיפול בנושא הזה נתקפתי הרגשה שלא באמת הכל נאמר (ואני הרי קטנונית שכזו, אז הנה פוסט ארוך).

  ראשית, כדי לענות על הדילמה, רק אומר שאם ערבים באמת לא מגיעים להפגנה שנועדה לטפל במצוקה שלהם בגלל שיש שם (חו"ח) נשים בלבוש חושפני (מכנסיים קצרים וגופיות ספגטי), אז או שהמצוקה שלהם קטנה ממה שחשבנו ואז אנחנו יכולים להשאר בבית, או שהם לא צריכים אותנו (השמאל היהודי) כדי לנצח במאבק (לאור ההצלחות הרבות שלהם לאורך השנים לבד). כך או אחרת, אנחנו יכולים בשקט להדיר רגלינו משם. עד כאן ציניות, ועכשיו ברצינות: למה הדבר דומה? נדמיין מקרה היפוטתי של הפגנת המונים של למעלה ממאה ארגונים שונים למען זכויות אדם, ונניח שקיימים אנשים שמחליטים לא לצעוד שם כי כל מיני אנרכיסטים נגד הגדר יהיו שם, והומואים, וכל מיני כאלה חבר'ה -ערבים שבוכים בנכבה גם, היה עולה בדעת מישהו מהמארגנים להגיד לאנרכיסטים אל תבואו עם שלטים כי יש אנשים שנשארים בבית בגללכם, או להגיד לערבים אל תבואו עם דגלי אש"ף? בוודאי שלא! זו המהות של הפגנת "מצעד זכויות אדם". מי שמאמין בליבלריות חייב לממש אותה בשייח' ג'ראח.

  ועכשיו, אחרי שסיכמנו את נושא התנגשות הערכים הליברליים, נעבור לפמיניזם: מדוע הדרישה לצניעות הגיעה דווקא מנשים, מדוע היא כל כך מקובלת? האם נשים בכלל יכולות לשמש כעלה תאנה לדיכוי נשים? האם הטענה "המבקשות הן נשים" - היא טענה רלוונטית?

  פמיניזם ומערכות יחסים

  היה לי פעם ידיד שניסה להסביר לי את מניעי הפוסט-פמיניזם: "מה את רוצה מאיתנו (הגברים)? השיטה הפמיניסטית פשוט לא עובדת בשביל נשים. נשים דווקא כן רוצות שיתחילו איתן במקום העבודה. נמאס להן להיות רווקות. הן לא רוצות להיות לבד. הן דווקא כן רוצות ילדים…" נו, מה אני יכולה להגיד על הדאגה הכנה של גברים למין הנשי ובדידותו. האלטרואיזם של המין הגברי כל כך הורג אותי לפעמים שבא לי למשוך להם בלחיים ולעשות להם קוצ'י קוצ'י קו…!

  טוב, נו… אולי בכ"ז יש לי מה לענות על האמירה הזו: נשים רווקות גורר גברים רווקים. כן! כן! ממש כך! צ'ו צ'ו צ'ו… אז במקום שגברים יחדשו את התרגילים שלהם ויסתגלו לעולם שבו נשים יודעות שהן לא צריכות להכנס למיטה של אף אחד כדי להתקדם, הם מקדמים פוסט פמיניזם מתוך דאגה כנה לנשים המסכנות שבסך הכל רצו משפחה וילדים ובמקום נהיו רווקות-זקנות-ובלות-השם-ישמור-לא-עלינו, טפו.

  הבעיה מתחילה כשנשים קונות את הקשקושים האלה ואז מפיצות אותם, דוגמא קלאסית היא הטענה שנשים הן רעות בכלל, ורעות אחת לשניה בפרט. ראשית, כמעט לכל אישה שאמרה לי את זה אי פעם, הצלחתי להראות מייד שרוב החברות שלה הן נשים ושהיא סומכת עליהן מהגן בערך. שנית, גם אם נניח לרגע שנשים באמת מתייחסות רע יותר אחת לשניה ביחס למקובל אצל גברים (ואני מטילה ספק גדול מאד בטענה הזו - שהופנתה במשך שנים כלפי כל אוכלוסיה מדוכאת אי פעם על מנת להנציח מצבים של הפרד ומשול - וגם לא ברור לי בכלל איך מודדים כזה דבר) זה בוודאי סימפטום של אותה תופעה שגורמת גם לכך שנשים רבות עדיין בוחרות להסתכל על גבר בעיני עגל כאילו הוא הגבר היחיד בעולם למרות שהוא שמן ומקריח ועדיין יחליף אותן במודל צעיר ויפה יותר (שגם מעריך את עצמו מעט, בדיוק כמותן) בשניה שיתחשק לו, כי לפחות הן לא יהיו לבד. אולי זה האלמנט הבסיסי ביותר של דיכוי, חיפוש אחרי אדון.

  אבל הבעיה לא נגמרת בדימוי העצמי, מתברר שהכלים לשחרור האישה אינם אפקטיביים מספיק: האם הגלולה למניעת הריון משחררת את האישה? האם פוסטינור משחררת את האישה (וראו גם)? אני ארחיק לכת עוד יותר: האם הפלות בחברה המודרנית נעשות רק מבחירה? אלא אולי גם מבושה? האם הפלות לא משמשות את החברה כדי לשמור את ההריונות מחוץ לנישואים מחוץ לחברה והרחק מהעין? האם לא מדובר בשריד של אאגוניקה לטיפול בנשים "מופקרות" (לפעמים נראה לי שאתגר מעניין הרבה יותר לחברה המודרנית היה דווקא אם נשים היו מחליטות להשריץ כמו משוגעות מחוץ לנישואים וללא בן זוג. איך היו נראות הקצבאות? איך היו מטפלים מקומות עבודה ב"הריונית סדרתית" שכזו?)?

  אז איך כל האבסורד הזה מתרחש בעצם?

  אני חושבת שאת התשובה צריך לחפש בתופעות חברתיות מוזרות כמו נשים שמתמוטטות (למרבה הפלא) בנסיון לשלב בין לימודים, קריירה, גידול ילדים וזוגיות, לשם "ההגשמה העצמית" שלהן (הרי ידועה היא שהגשמה עצמית דורשת 25 שעות ביממה). מהצד זה נראה כמו נסיון אחוז אמוק של אישה להתאים את עצמה למודל החדש של שנות אלפיים שמסוגלת לעשות הכל-הכל לבד-לבד, גם אם יש לה בן זוג. כן, עצמאות זה דבר מתיש, תשאלו כל גבר. בנוסף, הסופרוומן שלנו מאופרת טיפ טיפ ומעודכנת בדיאטה האחרונה (כדי להעצים את נשיותה - כמובן, לא בגלל שכדי להצליח בעבודה ושכדי שהזוגה לא יקום וילך היא צריכה להראות טוב, מה פתאום?) מה הקשר בין זה לבין פמיניזם? - אף אחד לא יודע. אבל מכיוון שכך נתפס הפמיניזם, מה הפלא שנשים נרתעות ממנו? גם אני לא יודעת במה הייתי בוחרת: להיות סופרוומן או לשבת בבית.

  אז מאיפה הסטנדרטים האלה מגיעים? מי קובע אותם? יש וועדה? הדיונים שלה שקופים לציבור? התשובה היא כנראה שמי שקבעו את הקריטריון לאישה החדשה הן פמיניסטיות פטרנליסטיות (סטייל שלי יחימוביץ', למי שרוצה דוגמא) שיודעות יותר טוב מכולם איך אישה צריכה להיות ולהתנהג. לעולם לא יהיה ברור לי למה אם את עוזרת בית חסרת השכלה מהפריפריה, הרצונות והצרכים שלך לא מתאימים לתנועה הפמיניסטית, ואפילו אם זה נכון, מדוע התנועה לא טורחת להתאים את עצמה לרוב האוכלוסיה. אחרי הכל, אם גבר לא מרגיש צורך להוכיח את עצמו כל הזמן, אם גבר יכול להזניח תחומים מסויימים בחיים שלו בשביל להתמקד בתחומים אחרים, מה לכל הרוחות גרם לתנועה הפמיניסטית לאמץ קריטריונים נוקשים כאלה כלפי נשים?

  הקמפיין שפמיניסטיות הן נשים ממורמרות, מסכנות, שאף אחד לא רוצה, לסביות, שונאות מין, מכוערות, לא היה יכול להיות כל כך אפקטיבי אלמלא החיים הפמיניסטיים היו כל כך לא אטרקטיביים¹. ובכל זאת, למרות כשלונות רבים מאד של התנועה הפמיניסטית, כשבוחנים את זה - כשבאמת-באמת בוחנים את זה - כל מה שיש לפוסט פמיניסטים להציע הוא שבחור ישלם עליך במסעדה בזמן שהוא ממילא מרוויח בערך עשר ארוחות יותר ממך (אולי צריך להכניס את זה בתור סעיף חיזור בתלוש המשכורת). לעומת זאת, המהפכה הפמיניסטית לא דורשת מאישה שום דבר חוץ מ… (תחזיקו חזק!), לעשות מה בראש שלה. הו! לא!

  כלומר הבעיה של הפמיניזם היא בעיה של שיווק, שבהעדר חזון ברור מהו פמיניזם מאד קשה להפיץ אותו. קשה מאד, למשל, להסביר לנשים (כפי שדובי ניסה) שהן לא צריכות לוותר על הזכות ללבוש גופיית ספגטי להפגנה, כי לא מדובר במסעדה עם קוד לבוש, אלא בדיכוי נטו.

  אז איך מלמדים נשים לעשות מה שבא להן ולהפסיק להתנהג כמו שניות לגברים? ולמה אני בכל זאת אופטימית שפמיניזם לא יפסיד לפוסט שלו?

  אבולוציה של רעיונות

  זאת שאלה מעניינת כי יש איזשהי קורלציה בין נשים פוסט פמיניסטיות/שוביניסטיות (ובהן אני מונה גם את אלה שלא מודעות לכך, כי הן בטוחות שהעובדה שהן עובדות פוטרת אותן מדיון בינן לבין עצמם לגבי החופש שלהן) להשרצת יתר של ילדים, שיהוו דור חדש לתפיסת העולם הזו, וחוזר חלילה. כן, יש פה שיקול אבולוציוני (והוא נכון, אגב, לכל הערכים המערביים מול ערכים של חברות שמרניות), בהחלט. ובכל זאת, אני חושבת שלמרות השם הרע שיצא לפמיניסטיות, אחת לכמה זמן מישהי תתפנה מעיסוקיה ותסתכל איך החברה הפמיניסטית שלה צומחת פרא ועושה מה שהיא באמת רוצה. זה לדעתי יספיק. ואם נחזור לשאלה המקורית, לא צריך ללמד נשים להיות פמיניסטיות, צריך לסדר להן זכות הצבעה, להעלות אותן על אופניים, השאר כבר ככל הנראה יקרה לבד.

  ולסיום, אם את אישה וקראת עד הסוף מגיע לך קישור כיפי שמצאתי במהלך כתיבה הפוסט.

  אה כן, שלוש וחצי צלחות (תודו שהתגעגעתם!)

  1. אני מקרה מיוחד, אני רק חושבת מה צופנים לי חיי משפחה ונתקפת כאב ראש, רוב הנשים נמלאות טרור דווקא מפני הקריירה - כל אחת והאינסטינקטים שלה - אז מה שדוחף אותי לזרועות התנועה הפמינסטית, ככל הנראה מרחיק את היתר

• 0:51

  אסון אווירי בצה”ל: אומת האינטרנט עוקפת את הצנזורה

   » ‎ חדר 404

  

  כאן >>

• July 26, 2010
• 22:31

  ‫כמה זמן אפשר לעצור את הנשימה?‬

   » ‎ צריכה לחשוב על זה

  מסקר לא רשמי שערכתי במו אפי עולה שרוב מדיפי ניחוח הזיעה באוטובוס הם גברים מבוגרים.

  סבא'לה, שים דיאודורנט!

  
  

  

• 22:22

  Can Kill The Virus

   » ‎ היתוך קר למפגרים

  הייתם משתמשים בנוזל מניעה חדשני מבית דיל-אקסטרים במקום בקונדום?

  

  

• 17:46

  סטארט דאון: למה ישראל מתייבשת

   » ‎ חורים ברשת

  דן סנור וסול זינגר מתחקים בספרם רב המכר START-UP NATION אחר הפלא הישראלי: איך מדינה קטנה מוקפת אויבים ומחוסרת משאבים טבעיים (לפחות לפני גילוי מאגרי הגז) הפכה למוקד גלובלי של יזמות טכנולוגית והיא מייצרת יותר סטארטאפים מסין, הודו, קוריאה הדרומית, קנדה ובריטניה. החוצפה הישראלית, כושר האלתור, ה"יהיה בסדר" וצה"ל, אולי החממה הטכנולוגית הגדולה בעולם וההשקעה של המדינה בטכנולוגיה חדשנית, הם הגורמים העיקריים להפיכת הוואדי הישראלי למתחרה בעמק הסיליקון.

  ירידה בהיקף ההשקעות

  אך למרבה הצער, לא עוד. הספר שזכה לשבחים של מג וויטמן, מנכ"לית איביי לשעבר, הוא תמונת מצב של העבר, לא של העתיד. 577 מיליון דולרים הושקעו בחברות ישראליות במחצית הראשונה של 2010, עליה של 6% ביחס למחצית הראשונה של 2009, על פי נתוני מרכז המחקר IVC (זהירות, PDF). זה נתון מעודד שעשוי להעיד על התאוששות, אך שימו לב לנתון הבא: במחצית הראשונה של 2010 קרנות הון סיכון ישראליות השקיעו 169 מיליון דולרים בחברות טכנולוגיה ישראליות, ירידה של 23% ביחס למחצית הראשונה של 2009. חלקן של קרנות הון הסיכון בכלל ההון שגויס עמד על 26% ברבעון השני של השנה, בהשוואה ל-33% ברבעון הראשון ו-40% ברבעון השני של 2009.

  ענף קרנות הון הסיכון מספק את הדלק לתעשיית ההיי טק ככלל ולחברות הסטארט אפ בפרט ובלעדי מימון גם מוחות מבריקים וחוצפה לא יועילו. אפשר להאשים את המשבר הכלכלי העולמי, אפשר להאשים את מודל הון הסיכון שאינו נטול פגמים מהותיים (בעיני ה-VC’s, המוצר הוא החברה ולא הטכנולוגיה שהיא מפתחת, פורצת דרך ככל שתהיה). אך זו תהיה דרך להביט במציאות דרך חור המנעול.

  מחסור בכח אדם מתאים

  כפי שכותב מייקל אייזנברג מבנצ’מרק, תעשיית ההיי טק הישראלית נתונה במשבר חריף שלא צפוי להיפתר גם לאחר שיתפוגגו ענני המשבר הכלכלי, ללא טיפול שורש כואב. העולם השתנה וישראל לא משתנה ביחד איתו בקצב מספק. לעומת ישראל, שבה יוצאים מהאקדמיה בכל שנה כמה מאות מהנדסים ואנשי היי טק, הודו וסין מנפקות אלפי בוגרי אוניברסיטאות, מהנדסים וטכנאים, והם מחפשים עבודה בכל מחיר. כח העבודה הזול הזה אולי חסר את רוח היזמות הישראלית, אך רבים מהם מתחנכים במערב ולומדים מהר. זו תהיה תמימות לחשוב שלאורך זמן היתרון של "אפקט דוד" יאפשר לבדו לישראל לנצח.

  אנו חיים בעולם שטוח כפי שקבע תום פרידמן ב"העולם הוא שטוח". השטחיות נובעת גם מהאינטרנט וגם מהגלובליזציה. סין והודו לוקחות את הבכורה מאירופה ומאמריקה. בעולם שטוח כל מודל עסקי הופך לקומודטי, מוצר שקל לחכות אותו. טוויטר ופייסבוק הצליחו ללא מודל עסקי. בתנאים הנוכחיים, אין סיכוי לצמיחה של חברות כאלה בישראל. אך למה לכוון גבוה? במצב הנוכחי קשה לצפות צמיחה של חברות בנוסח "אלביט", "סאיטקס", "צ’קפוינט" ואפילו קומברס.

  תרבות של אקזיטים

  דווקא אקזיטים של חברות חדשניות לזמנן כמו מירביליס וכרומטיס טמנו את זרעי הפורענות הנוכחיים. סביר להניח ששני בחורים צעירים שיושבים בגראז’ שלהם בתל אביב חושבים איך הם עושים את המכה ולא כיצד הם מספקים ערך מוסף לעולם. מצער לומר, אך בישראל יש יותר מדי סטארטאפים בינוניים ומטה, אשר אינם פותרים בעיות ונעדרים חדשנות אמיתית. סדרות כמו "מסודרים" יצרו להיי טק הילה שקרית של נהנתנות וכסף קל, כאשר בפועל, גם התמדה, כשרון ועבודה קשה אינם ערובה להצלחה. כפי שכותב אייזנברג, נתיב זה אינו מוביל לצמיחת הפייסבוק הבאה ומבזבז את הכישרון בין חברות קטנות שכל מטרתן היא להימכר במהירות ורובן ייכשלו בכך על פי הסטטיסטיקה.

  הימור על הטכנולוגיות הלא נכונות

  בעיה נוספת עליה עומד אייזנברג היא הימור על סביבות פיתוח לא חדשניות כמו דוט נט ו-#C. הצבא הישראלי נכבש על ידי מיקרוסופט במקום שיתמקד בקוד פתוח, ומשפיע בכך דרמטית על הכשרת המפתחים היוצאים מתוכו לשוק. הכישלון של מערך החינוך הטכנולוגי בארץ לא עוזר. אם נדמה למישהו שגוגל, פייסבוק, אמזון, טוויטר, Saleforce או כל חברת אינטרנט גדולה שצצה בשנים האחרונות התבססה על דוט נט, כדאי שיחשוב שנית. לא פלא שבישראל יש מצוקה אמיתית של גיוס כח אדם איכותי. העולם התקדם לעידן של מיחשוב עננים וחוות דאטה ענקיות הדורשות סקיילביליות טכנולוגית ואילו בישראל מתמחים בטכנולוגיות של מיקרוסופט, שמפגרת אחרי אפל וגוגל.

  הפיגור של האינטרנט הישראלי

  אלה לא הסיבות היחידות של המשבר. בעידן של Web 2.0 ששם דגש על מותגים וחווייה, הפיגור של האינטרנט הצרכני בישראל ביחס לארצות הברית הופך להיות מסוכן. האינטרנט שלנו איטי מדי, מוצרים טכנולוגיים כמו האייפון והאייפד מגיעים לכאן מאוחר מדי. רוב האתרים והאפליקציות הישראליות מפגרים מדי. אין לנו מקורות השראה טובים.

  מדיניות השקעות לא ממוקדת

  אחריות גדולה מוטלת על כתפיה של הממשלה, אשר באמצעות המדען הראשי התוותה לאורך השנים מדיניות השקעות לא ממוקדת ולא מעדיפה disruptive technologies. על רקע זה סבור משרד המסחר והתעשייה שחדשנות לא צריכה להיות קנה מידה לקבלת תמיכה ממשלתית, הצהרה מדהימה לכל הדעות. אך כאשר המדינה עצמה מתנהגת כמו קרן הון סיכון ודוחקת טכנולוגיות מחוץ לגבולותיה, האם זו מפתיע?

  פופוליזם נגד חברות גדולות

  בתרעומת שנשמעת ביחס למענקים שמקבלות חברות ענק כמו אינטל מהממשלה יש לא מעט פופוליזם. הביקורת על הריכוזיות במשק הישראלי מוצדקת אך אינה רלוונטית לעניין, מאחר ומרכזי המחקר והפיתוח של חברות הטכנולוגיה מייצאים לחו"ל ובפועל, כל מרכז מחקר ופיתוח מושך מוחות לישראל במקום שיברחו לחו"ל ומספק מקומות עבודה חדשים לשורה ארוכה של נותני שירותים בשרשרת המזון הטכנולוגית. טוב שהוסרה ההצעה להגביל מענקי מחקר ופיתוח לחברות שלהן מחזור מכירות של עד 100 מיליון דולר בשנה, כי דווקא לחברות אלה סיכוי טוב לפתח מוצרים טכנולוגיים חדשניים בתנאי שההשקעה אכן תופנה לפרויקטים שייצרו משרות חדשות וטכנולוגיות מתפרצות. אכן אין שום טעם להעדיף חברות קטנות רק משום שהן קטנות. לא רק שאסור להבריח חברות בינלאומיות מישראל, צריך לעודד אותן לבוא לכאן.

  טוב שהוחלט להגדיל את תקציב המדען הראשי ומרכז ההשקעות במקום התוכנית המקורית לקצץ בתקציב. טוב שניתנה עדיפות למבקשי מענקים שיוכיחו חדשנות, טוב שיוקם אגף חדש לתכנון מדיניות לטווח ארוך, אך ספק אם יש בצעדים החיוביים האלה פתרון אמיתי לבעיות המורכבות שתוארו כאן בחלקן, שפתרונם כרוך בתוכנית חומש שתציב את הטכנולוגיה העלית בראש סדר העדיפויות הלאומי. אם חושבים על זה, מדובר בעניין של ביטחון לאומי.

   פוסטים קשורים -->

  • פוסט שותף: סטארט-אפ ישראלי, הסוף
  • מיוחד ליום העצמאות: הפייסבוק של מדינת ישראל
  • פוסט שותף: האם יש עתיד לתעשיית האינטרנט הישראלית?
  • TheWadi: בלוג ואינדקס חברות טק ישראליות באנגלית

  -->

  פוסט מאת גל מור
  
  גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  

• 17:11

  ‫הלנו או לצרינו? לצרינו‬

   » ‎ החברים של ג'ורג'

  אחת הטענות המרכזיות של הבלוג הזה היא שהלכות שנאת האדם היהודיות מקובלות על רוב האורתודוקסים בישראל, או על כל פנים הם אינם מסוגלים להתגונן נגדם וייאלצו, בשעת מבחן, לבחור בצד של מקדמי ההלכות האלה מול הדמוקרטיה הישראלית. היום קיבלנו עוד הדגמה לכך.

  כוחות גדולים של משטרה נכנסו הבוקר להתנחבלות יצהר, הגיעו לישיבת "עוד יוסף חי", ושלפו משם את ראש הישיבה, יצחק שפירא. שפירא זכור לרע כמי שחיבר את הלכות הריגת לא יהודים, "תורת המלך", לפני כשנה. להעמדה לדין וכליאה של חלאות מסוגו יש תקדים, זה של עידוא אלבה לפני כ-15 שנים (ודווקא לא על סמך החוק נגד גזענות: החוק הזה מתיר במפורש גזענות דתית. כהנא הצביע עבורו).

  כמובן,קמה צרחה וצווחה בקרב החשודים הרגילים על כך שהמשטרה נכנסה ליצהר בכוח גדול, ולפנות בוקר. נו: יש לי ניחוש טוב מה היה קורה לצמד השוטרים שהיו נשלחים למשימה הזו. אני מניח שגם לכם. הקוזאקים, שהפכו את יצהר לבירת "תג מחיר" – היום כמעט הצליחו פלסטינים מותקפים לרסק את גולגלתו של פוגרומצ'יק שעסק בכך; יש לקוות שיצליחו יותר בעתיד – מייללים עכשיו.

  אם לפני שנה, כשיצא ספרו של שפירא, קיבלנו שתיקת רבנים רועמת והתחמקות מתשובות לאורך כל הקו, תעוזתו של החמור לנסות להשליך מעל גבו את המשיח-בעיני-עצמו הוציאה את הרבנים מהבונקרים, להגנתו של שפירא. שלמה אבינר, שלפני שנה ביצע תרגילי התחמקות מרשימים, היה היום נחוש הרבה יותר: הוא הגדיר את "תורת המלך" כ"יצירה הלכתית-אקדמית, לימודית" והלכות הריגת לא יהודי שבו הפכו פתאום ל"עמדה לגיטימית" שיש "להתמודד איתה באמצעות בירור המקורות ההלכתיים".

  בואו נפטר מהקשקוש האקדמי, שהרבנים משתמשים בו כדי לנסות לקושש לעצמם זכויות שלא מגיעות להם. שפירא אינו אקדמאי וחופש אקדמי רחוק ממנו. תלמיד שהיה מגיע למסקנה שהצדוקים ולא הפרושים צדקו, ושקשקושי התלמוד הם אכן קשקושים, היה נבעט מהישיבה לפני ששפירא היה מספיק לסנן "טוב שבגויים הרוג". נתמקד בדברים של אבינר: מסתבר שכשדוחקים אותו לקיר, מה שלפני שנה היה "אין דבר כזה, שדמו של גוי הוא הפקר ומותר לשפוך אותו סתם" (הדגשה שלי), כלומר לכאורה במחלוקת חמורה מצידו של אבינר, הפך לפתע ל"עמדה לגיטימית". אבינר, נזכיר, היה בין מקדמי התפיסה של הרבנות הצבאית הראשית שקבעה שלעיתים "אכזריות היא מידה טובה", ושטען שהפלסטינים הם פולשים שווי ערך לפלישתים. ההבדל בין אבינר ובין שפירא תמיד היה דק, זה של הממלכתיות; ומסתבר שכאשר הממלכה פונה נגד הרבנים, ההבדל הזה מתנדף.

  כשפרצה השערוריה לפני שנה, רבני צהר – אלה המנסים להציג לציבור החילוני אורתודוקסיה עם פני אדם – התחפרו עמוק בבונקר, ולא שמעת מהם גינוי לדברים. עכשיו היו"ר שלהם, דוד סתיו דווקא מגנה – אבל את מעצרו של שפירא, שהוא לדבריו "איום ונורא". הטקסט של שפירא, מצד שני, הוא מבחינתו של סתיו משהו שאפשר להתווכח "על מידת הלגיטימיות ההלכתית" שלו.

  אחרון חביב, יש לנו את שמואל אליהו, החומץ בן חומצה. הלז, שבניגוד לאנשי צהר או אבינר מעולם לא טרח להסתייג מדבריו של שפירא, יילל שהמעצר מוכיח ש"לא כולם שווים מול החוק". יש חוקים בישראל שאוסרים על הסתה לפגיעה באחרים; אליהו, שכבר נחקר בחשד לעבירה על חוק הגזענות כאשר הוציא פסק הלכה שאוסר על מכירת או השכרת דירה ללא יהודים, צריך להכיר אותם היטב. כל פעולתו הציבורית של שמואל אליהו מיועדת – כמו זו של שפירא, כמו זו של אבינר – לעקירתן של הדמוקרטיה ושל זכויות האזרח. השימוש שהוא עושה בהן הוא ציני, ומזכיר לנו עד כמה קטן ההבדל בין הרבנים שלנו לשייח'ים ולקאדים של האיסלמיסטים. הוא ודאי יודע מה היה קורה לשייח' שהיה מוציא עיון בהלכות הריגת יהודי; בואו נאמר שהרשויות לא היו לוקחות שנה לחשוב על זה.

  שורה של ארגונים אורתודוקסיים-חדשים, קונסרבטיביים ורפורמיים הביעו תמיכה במעצרו של שפירא. הרבנים הציונים, מקיר לקיר, התנגדו לו ואף החלו בלגיטימציה של עמדותיו, דבר שלא עשו לפני שנה. אני חושב שאפשר לראות בדיוק מי נמצא באיזה צד. עכשיו מעניין לראות איך יגיבו הרבנים החרדים.

  (יוסי גורביץ)

• 16:19

  ‫לך אל הנמלה‬

   » ‎ צריכה לחשוב על זה

  מישהי שעבדה איתי פעם, ושמחזיקה מעצמה חצי מנהלת של המקום, שוברת המון שיאים במשחקי Facebook בימים האחרונים.

  ומעניין שהכול קורה בשעות העבודה.

  
  

  

• 16:00

  גועלט”ו: קומוניקטים של ט”ו באב

   » ‎ חדר 404

  פוסט של גליה יהב

  
  

  

  ט”ו באב מהווה הזדמנות מצוינת להפתיע את בן/בת הזוג. כל שנה אנו מחפשים מה לקנות, נוברים בחנויות המתנות, ובסוף זה בדר”כ מסתיים עם פרחים, שוקולד או תכשיט לצוואר. לא רע, אבל גם לא מקורי. ומה יהיה השנה? האם נמשיך ללכת על הכיוון המוכר והנדוש? לא בהכרח. לפנייך מספר הצעות למתנות מיוחדות ולא שגרתיות שיגרמו לאדם היקר לך ביותר להרגיש ייחודי.‬

  ט”ו באב – זו הזדמנות מצוינת להתהדר בתכשיטים מצודדים המרחיבים את הדעת… ומחמיאים למראה. התכשיטים מעוצבים לפי פנימיות התורה. תכשיטי … מורכבים משתי אותיות למ”ד המרכיבות יחד את צורת הלב.‬

  

  שלום אנשים טובים, אני מנחה ארוע שנקרא “להזמין חבר נשמה”. חברות נשמה היא הרבה מעבר למושג זוגיות, היות וחברות נשמה היא מפגש במימד הנשמה. רוצים להבין לעומק מה זה מפגש נשמות ואיך להזמין חבר נשמה? אז בואו לארוע. אני אישית חש יותר ויותר שמשהו קורה בעולם שלנו ושבני אדם מתקרבים יותר ויותר למהותם, שהיא אהבה. 100 ש”ח. המחירים כוללים כיבוד קל, שתיה קלה/חמה והפתעות…

  ביום האהבה הקרוב יוכלו זוגות להוכיח שאהבתם מחזיקה באש, אך בעיקר גם במים. לראשונה בישראל, יתחרו עשרות זוגות בתחרות נשיקות המונית מתחת למים. הזוג שיחזק ב”מצב נשיקה” לאורך הזמן הארוך ביותר יוכרזו כמנצחים ויזכו בחבילת יום כיף, אירוח כפרי וסדרת טיפולים זוגית ורומנטית.‬

  

  כשצ’ינסיה, אשתו של ד”ר … עמדה לחגוג יום הולדת, החליט הד”ר לעשות הפעם משהו מיוחד – הכנת בושם אישי. בביקוריו באיטליה, נפגש עם מומחים בייצור בשמים. בערב אביבי ורומנטי העניק לצ’ינסיה את הבושם. מאז כולם שואלים אותה מהו הבושם בו היא משתמשת. הד”ר החליט לאפשר גם לנשות ישראל ליהנות מהמחווה האישית והרומנטית, …ומציע לאוהבים את המתנה המושלמת לחג האהבה. להשיג אצל קוסמטיקאיות מורשות. 450 ₪.

  לגבר הרוצה לפנק את בת זוגתו, הסטייליסטית האישית … שהלבישה כבר את חני נחמיאס, רווית אסף, נירית בקשי, צליל סלע – יום פינוק לט”ו באב, במהלכו נבחן ארון הבגדים של האישה ונעשות החלטות והמלצות מה מתאים לה , ובהמשך היום יוצאות השתיים לסיבוב מתוך מטרה ללמוד לקנות בגדים המחמיאים לגוף האישה ובעיקר ללמוד לקנות …– בגדים אופנתיים אותם ניתן ללבוש אח”כ ולא בגדים ששוכבים בארון. 900 ₪.‬

  

  מכונת אספרסו – כי הכי כיף לשתות ביחד קפה. מי שרוצה לפנק כמו שצריך – חברת … מציעה דגם מיוחד של מכונת אספרסו. הייחודיות – המכונה מעוצבת כך שיש לה שני ראשים המיועדים להכנה בו זמנית של שני ספלי קפה לחוויה הזוגית המושלמת.

  סדנת זוגיות של מכון … – סדנה מיוחדת המסייעת לחיזוק הרומנטיקה והקשר בין בני הזוג (לא לטעות – מיועד לזוגות שהיחסים ביניהם יציבים). בסדנה זו תוכלו לרכוש שפע כלים לשיפור מערכת היחסים. 10 מפגשים בהם תוכלו סוף סוף להבין את הצרכים של כל אחד מבני הזוג, לשפר את התקשורת הזוגית ולדעת לפתור קונפליקטים. מחיר מבצע מומלץ לרגל ט”ו באב.

  

  מתנה לאשה – ליין חדש של תיקים ומוצרי נייר מודפסים ומעוצבים. קולקציית תיקי לבבות צבעונית הכוללת: תיק מתהפך שבכל יום תוכלי להחליט על איזה צד את רוצה ללכת בדיוק כמו טישירט מגיע במגוון עיצובים. ניתן למצוא בצבעים של לבבות צבעוניים בשלל דגמים, לבבות בשחור אדום ולבן, לבבות בורוד וחום. התיק בעל רצועות מתהפכות שמאפשרות את היפוך הילקוט ושומרות על נוחות וגיוון. בנוסף ניתן לצרף קלמר לבבות.

  … מזמינה גברים אמיצים להגיע ולהכין במו ידיהם תכשיט מקורי לבנות הזוג – השקעה שכל/רק אישה תוכל להבין ולהעריך! גברים אמיצים פחות יוכלו להעניק לאהובותיהם סדנת תכשיטנות מתנה עם ערכת חומרי יצירה שכולה ברוח ט”ו באב.

  

  ____________________________________
  היה זה פוסט של גליה יהב, מבקרת אמנות ואוצרת

• 15:28

  ‫מאט הרקדן עבר דרך ישראל לעזה‬

   » ‎ אלעד בבלוגלי

  לפני כשלוש שנים ביקר בארץ מאט הרקדן. במהלך אותו ביקור הוא ביצע ריקוד המוני בכיכר דיזינגוף בתל-אביב.

  ביום רביעי שעבר מאט נחת בישראל ולטענתו בביקורת הגבולות הסתכלו עליו כאילו "חירבן" בתוך הדרכון שלו שהיה מלא בחותמות מלבנון, פקיסטן, אפגניסטן ועירק. למחרת עבר מאט לעזה דרך מעבר ארז ונהנה ללכת לבד במנהרת הולכי הרגל.

  

  מאט הולך לעזה

  הוא מתאר איך נרדם לקולות הילדים המשחקים בחוף הים של עזה והנשים המעשנות נרגילות במסעדה כאשר ברקע מפטרלות ספינות חיל הים.

  

  מאט מתארח בעזה

  מאזורינו המשיך מאט לערב הסעודית וצריך לחכות ולראות האם ישראל או עזה מככבים בסרטוני הריקודים שלו.

• 13:36

  ‫פינת הנושא החם: פמניזם והמאבק בשייח ג'ראח‬

   » ‎ The Daily Dolly

  הכל התחיל כאשר בבלוג של המאבק בשייח ג'ראח עלה פוסט שביקש מהמשתתפות והמשתתפים בהפגנות לבוא בלבוש צנוע.

  קראתי על הנושא לראשונה אצל דובי קננגיסר, שסיכם את המלך בקאטצ' פרייז מופלא: "אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב."

  בתגובות לפוסט של דובי גיליתי שאורן ווילקינס ירמיה כתב על הנושא עוד קודם.

  בהמשך העלו פוסטים מעניינים בנושא נעמה כרמי, יוסי גורביץ המופלא, חנן כהן ועירא אברמוב.

  אריה עמיחי פרסם שני פוסטים, בסדר הפוך לזה שבו נכתבו (זה שנכתב ראשון פורסם שני, ולהיפך).

  נדב פרץ הצטרף לדיון וכרגיל תרם זווית מעניינת.

  בעקבות העיסוק בנושא, חנה בית הלחמי רעננה דיון רלוונטי ממרץ.

  ובעקבות התגובות הרבות שהתעוררו, דובי קננגיסר פרסם היום פוסט הבהרות והרחבות.

  התגובות, ברוב הפוסטים, מעניינות לפחות כמו תוכן הפוסט עצמו, ושווה לעקוב אחרי הדיונים.

  ואם אתם כבר כאן, בחודש שעבר נחנך בספארי ברמת גן בית החולים לחיות בר של הספארי ורשות הטבע והגנים. בית החולים המשותף לעמותת בית החולים, לספארי ולרשות הטבע והגנים, מטפל בחיות בר שנפגעו בטבע ולאחר טיפול ושיקום משיבן אל הטבע. רוצים לעזור לבית החולים? אפשר לתרום, אפשר להתנדב, ואפשר סתם לשוטט באתר ולקרוא סיפורים מגניבים על חיות  בר שניצלו.

  בנוסף, אפשר להירשם לניוזלטר המגניב של הספארי ברמת גן, ולקבל כל חודש (פחות או יותר), חדשות וסיפורים על בעלי החיים. מומלץ בחום אם יש לכם ילדים (וגם אם לא, בעצם).

• 13:07

  שנית קטיפא: הזיה על הימין ההזוי

   » ‎ חדר 404

  
  

  פוסט של יהונתן זילבר

  
  

  

  הסערה ששטפה את חוגי הימין בארץ השבוע התחילה, באופן לא מפתיע, ברשת האינטרנט. ארגון “שנית קטיפא לא תיפול” מארגן את ההפגנה השבועית נגד מכירת פירות וירקות לתושבי הרצועה תחת הכותרת “אל תתנו להם ויטמינים!” ההפגנות מתבצעות תוך חיכוכים עם כוחות הביטחון ולעיתים קרובות נזרקות בהן עגבניות. באתר התנועה, “המלפפונים הם שלנו” (melafefon-ours.org) הופיעה הודעה שנדמתה תמימה לעין הבלתי מזויינת, אבל גררה אחריה קיתונות של מירמור וכעס, שחשפו את ריבוי תתי-הזרמים התת-קרקעיים השוצפים מתחת לפני השטח האחידים למראה של הימין הקשה בישראל.

  לשון ההודעה (המובאת כאן בקיצור; להודעה המלאה פנו ל: melafefon-ours.org/lo-kashe-lo-kasher)

  לא קשה, לא כשר

  חברים נפלאים ונהדרים! שמחנו לראות גם אתכם בהפגנה השבוע. כידוע לכם, אנחנו מארגנים את ההפגנות יחד עם חבורה נהדרת של נוצרים אוונגליסטיים מארה”ב המפגינים איתנו בשמחה ובעזוז ואפילו משתתפים בהוצאות על האוטובוס. לאחרונה התבשרנו שמתגלים ויכוחים קשים על הסנדוויצ’ים שמביאים איתם חברינו מארה”ב משום שהם מכילים לפעמים “בולוני” שהוא נקניק ממין שאינו כשר ולעיתים גם, השם יתברך, שילוב של “בולוני” וגבינה. אנחנו יודעים שלעיתים המנהגים של הגויים אינם נעימים, אבל כאשר מנהלים מאבק משותף מתוך כבוד הדדי, יש צורך גם בפשרות ובהתחשבות, הנובעות מהבדלים בתפיסות ובאורחות החיים. לכן ביקשנו מכל המשתתפים שלא להציק לגויים בזמן שהם אוכלים, לא לזרוק את הסנדוויצ’ים שלהם לפח כשהם יורדים לרגע מהאוטובוס, ונדמה לי שלא צריך להרחיב את הדיבור לגבי אותה תקרית שבה אחד משותפינו מצא את הסנדוויץ’ שלו ספוג בנוזל מסתורי.

  רבים משותפינו האוונגליסטים הביעו אי נחת בעניין היחס לארוחות הצהריים שלהם. חלקם אף נמנע במפורש מהגעה להפגנות בגלל הסוגיה הזאת. מאחר ושיתוף הפעולה הזה הוא קריטי בעינינו, ומאחר ונוכחותם של הפעילים מארה”ב בהפגנות הוא דבר שאנחנו לא מוכנים לוותר עליו, אנו מבקשים מכל המשתתפים לתת לאחינו לאכול לא כשר בנחת שנאמר כבדהו וחשדהו וכל עוד לא מציעים לכם ביסים, לא ליצור עימותים.

  ההודעה פורסמה ביום ראשון, ה-11 לחודש, ולא עוררה תגובות מיוחדות עד שהבלוגר דובל’ה טבנקין, המפעיל את האתר “אין פרטנר”, העיר עליה בבלוגו. “זו תופעה ידועה במאבקי הימין ברחבי העולם”, הוא כתב, “שבה מטרה אחת נרמסת כדי לשמש מטרה אחרת. כאילו אומרים לנו, אלוהי אברהם ויעקב יכול לחכות; אנשים יראי שמיים ושומרי מצוות, לכו חפשו את החברים שלכם במאה שערים; הוויטמינים חשובים יותר מהשבת“.

  ההודעה השיגה את מטרתה; עוד באותו היום התפוצצה הבלוגוספירה הימנית, כמו גם הפייסבוק והטוויטר, בדיונים נוקבים לכאן ולכאן. ד”ר רות כרמון, ממקימות אירגון “נשים למען ברית מילה”, כתבה מאמר חריף מאוד בגנות אי-ההתנגדות לבולוני. (“לצערנו כי רב,” היא כתבה, “ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן אנשים טובים ויראי שמיים תמכו במשטרים דכאניים ורצחניים, שונאי השם, רק כי הם היו בראש הנכון בכל הנוגע לשכנינו מעבר לגדר”). חריפות יותר היו התגובות למאמרה: הבלוגרית החרדית לחמית בת חנן העירה, “כל פעם שננגס ‘בולוני’ על אדמת ישראל קודש, הרי זה כאילו כל אחד מאיתנו יצא לרחוב בשבת על אופנוע תוך כדי שהוא שורף ספרי תורה ומגדל שפם כמנהג הישמעאלים”. היו מיעוט שהתנגדו לחריפות התגובות (“עכבר שבת” ציין כי “הערבים לוקחים לנו את המדינה והוויטמינים ואתם מתקוטטים על סנדוויץ’ של מישהו אחר”, אבל הוא זכה להתעלמות כמעט גורפת). אחת ממארגנות הפגנת הוויטמינים כתבה מנשר ארוך ובו היא כתבה, “אתם לא מבינים שגם הבקשה לאכול ‘בולוני’ בשקט באה מכיוון אנשים יראי שמיים ושומרי מצוות. אמנם השמיים לא אותם שמיים אבל כולנו ילדים של אלוהים. גם אם זה לא אותו אלוהים”. “משיח שקר” ענה לה: “כל זה טוב ויפה אבל הם עכו”ם יימח שמם ולמה את שונאת את השם יתברך?” דובל’ה טבנקין ענה בתגובה בבלוגו, “החוצפה היא שאומרים לנו שאם גם הם מאמינים באלוהים, אז לגרום לאלוהים שלנו לבכות זה פתאום בסדר”.

  בינתיים הפייסבוק המה: קבוצה חדשה בשם “ויטמנים [כך במקור] שונאים את אלוהים” זכתה לכמעט עשרים אלף חברים תוך שבוע. “חמור גרם אפיים” כתב בטוויטר שלו: “איך כולם עיוורים? איפה אתם גרים, על איזה כוכב לכת?” בינתיים פורסם בעיתונות הכללית כי צריכת הירקות והפירות בקרב פלשתינאים בין הגילאים 12-55 עלתה ב-12% ברבעון האחרון. משתמשת הטוויטר tfilin08 כתבה ביום ראשון, “סליחה באמת שאני לא הולכת וקוטפת לאש”ף את המלפפונים מתוך הצלחות זה בטח אומר שאני מתנצרת או משהו”. הבלוגר עודד נקניקי, חובש כיפה אך ציניקן מקצועי, פרסם שיר היתולי בנושאי כשרות של סנדוויצ’ים שהקליטה להקת הפאנק החסידי “שומו שמיים”.

  בינתיים הדיון הלך והחריף. עצומה שהסתובבה בבלוגו-, פייבסוקו- וטוויטרו-ספירות קראה לדרוש להציב משגיחי כשרות בכל מעבר גדול לגדה ולרצועה. חבר הכנסת מן הימין יעקב חבקוק הגיש הצעת חוק האוסרת מכירת ויטמינים ללעיסה לילדים בשטחי הרשות. עשרים בלוגרים, כמעט חצי מהבלוגוספירה, באו לכנסת לתמוך בו. בינתיים חמישה (!) בלוגרים מהימין הקיצוני-הקיצוני הקימו מחאה משל עצמם: הם דרשו שהסנדוויצ’ים של הגויים יהיו לא רק כשרים, אלא גלאט-כשרים, אחרת יחרימו את ההפגנות וגם יקראו לכל מי שהם מכירים לא לבוא גם כן. בדיון סוער בין תומכי הכשרות ובין תומכי הכשרות-גלאט קראה לחמית בת חנן לדובל’ה טבנקין “נאציל’ה”. קטטות אגרופים נצפו בכמה קפה-אינטרנט באיזור עפרה ומעלה אדומים. מישהו ירק על עודד נקניקי ברחוב.

  ביום חמישי פרצו הפלשתינאים את הגדרות ופשטו על כל מטעי הירקות בדרום ואכלו את כל הכוסברה. איש לא שם לב, משום שכולם בדיוק רבו באינטרנט.

  

  היה זה פוסט של יהונתן זילבר, מייסדו ועורכו הראשון של מגזין “גבר“. יהונתן כתב על הזין הכביר של צה”ל בגליון יוני 2010

• 13:05

  היום הכל בסדר. המשך מחר

   » ‎ סינמסקופ
  נראה שסאגת “המדריך למהפכה” הגיעה לסיומה. הנהלת האקדמיה החליטה אתמול אחרי הצהריים (כך מדווחת הבוקר נירית אנדרמן ב”הארץ”) שהסרט אכן יוכל להתמודד על פרס אופיר בקטגוריות הכלליות, ושדרישתו של שאול דישי לפסול את הסרט מהתמודדות נדחתה. אבל מה זה אומר לגבי השנים הבאות? איך זה ישפיע על תקנון האקדמיה מעתה? זה לא נמסר. את זה [...]

• 12:17

  גוגל תמונות: ממשק ויזואלי חדש לחיפוש

   » ‎ חורים ברשת

  חיפוש תמונות הוא לעתים אתגר חמקמק ולו בשל העובדה שאנחנו מחפשים צורות באמצעות מילים. לא תמיד אפשר לקרוא למראות בשמם, במיוחד כאשר המטא דאטה המצורף לתמונה או בקשת החיפוש שלנו לא מתארות במדויק את הייצוג הוויזואלי. Google Images, מנוע חיפוש התמונות של גוגל, כולל יותר מ-10 מיליארד תמונות ובניגוד למנוע הטקסטואלי, לעתים קרובות הוא לא מספק לנו תוצאות רלוונטיות די הצורך.

  גוגל מציעה זה זמן רב כיווננים לשיפור הרלוונטיות – למשל, סינון על פי קליפ ארט, איורים, פרופילים, תצלומים וסוגי תמונות אחרים. השדרוג האחרון למנוע חיפוש התמונות סיפק לו ממשק ויזואלי שמקצר את פעולת איתור התמונות.

  

  בזכות הממשק הוויזואלי החדש, תמונות נחשפות באופן מוצלח יותר. 1000 תמונות עשויות להיחשף במלוא הדרן בדף אחד נגלל. במקום לדפדף מדף לדף ולהקליק על תמונה ממוזערת כדי להגדיל אותה – פעולה בזבזנית בזמן ואנרגיה, אפשר להציב את סמן העכבר מעל תמונה מסוימת ולצפות בה בהגדלה.

  

  גוגל שילבה בתמונות המוגדלות פורמט מודעות מילים חדש בשם Image Search Ads. כאשר לוחצים על התמונה המוגדלת צופים בה על רקע הדף בו היא מופיעה.

  

  שימו לב לאפשרות Similar המופיעה מתחת לכל תמונה מוגדלת. תכונה זו נעזרת באלגוריתמים המנתחים את התמונה ומציגים תמונות הדומות לה – אף אם אינן תואמות לבקשת החיפוש המקורית. במקרה של אנג’לינה ג’ולי, הנה כמה מהתוצאות:

  

  תכונת Similar Images (אינה פעילה עדיין בחיפוש תמונות בעברית) תעזור לכם למצוא תמונות שאינן מתויגות בהתאם לשמן האמיתי – בזכות העובדה שתמונות אשר דומות להן כן מתויגות בשם זה. למשל, מנוע חיפוש התמונות יכול לאתר תמונות של תת-מין של לטאות בעזרת תמונה אחת של יחיד מתת-מין מסוים, גם אם התמונות האחרות אינן מתויגות בשם המדויק של אותו תת-מין. הטכנולוגיה אינה מתבססת רק על פי דימיון בצבע או במראה. למשל, אם תחפשו צבעונים לבנים ותלחצו על Similar Images, תצפו לקבל תמונות דומות בהן נראים צבעונים לבנים ולא תמונות אחרות בהן נראים צבעונים סגולים והרקע שלהם לבן. התכונה החדשה מתבססת על כח עיבוד מתקדם ואלגוריתמים שמסייעים לגוגל "להבין" מה בדיוק אתם מחפשים.  
   

  אם מאסתם בצבעונים הלבנים, תוכלו לעבור לתוצאות חיפוש של צבעונים צהובים בקליק אחד באמצעות פלטת הצבעים המשולבת מצד שמאל לתוצאות החיפוש:

  

   פוסטים קשורים -->

  • מיוחד לגולשי חורימבה: לקט תמונות ציוניות לשימוש חופשי
  • Google Reader Play: דפדוף ויזואלי בכותרות
  • נסו את “גלגל הקסמים” של גוגל
  • ניהול חכם של תמונות און ליין עם Picasa Web

  -->

  פוסט מאת גל מור
  
  גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  

• 10:21

  אלן רנה או רנה מגריט

   » ‎ סינמסקופ
  בין כל ה”התחלה” ו”המהפכה” שהעסיקו את הבלוג בימים האחרונים שכחתי לגמרי משני סרטים קטנים אך מרשימים ומומלצים שיצאו גם הם בסוף השבוע האחרון. באופן משונה, הם בעצמם משתלבים באופן מושלם לנושאי השיחה שלנו בימים האחרונים. “עשבים שוטים”. אני חייב להודות שאני כבר שנים די אדיש לאלן רנה, יוצר שבעבר הערצתי. אבל סרטו האחרון, “עשבים שוטים”, הוא [...]

• 9:58

  דין אחד: שחר מזרחי מול שי דרומי

   » ‎ 2jk.org:: Intellect or Insanity

  0.
  "גם שוטרים העוסקים במלאכת אכיפת החוק, הנאלצים להתמודד עם מצבים קשים, כפופים להוראות החוק. על כן בבואם לאכוף את החוק עליהם לעשות כן תוך שימוש באמצעים שהחוק מעניק להם" (עפ 8133/09 שחר מזרחי נ' מדינת ישראל). המשטרה היא המבצעת של המדינה בכל הנוגע לאכיפת החוק; המשטרה קיבלה את הכח מהמדינה על מנת להפעיל אלימות. אותה אלימות היא החריג לכלל, והיא מוסדרת במספר דרכים: למשטרה מותר להפעיל אלימות לצורך ביצוע פעולות מסוימות כמו מעצר חשודים, סעיף 19 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) קובעת כי "מי שמוסמך לעצור אדם חב מעצר רשאי להשתמש בכל אמצעי סביר הדרוש לביצוע המעצר, אם האדם מתנגד למעצר או מנסה להתחמק ממנו", כך גם במקרים אחרים. אולם, ככל הנוגע להרג חשודים, לשוטר אין דין מיוחד, אלא הוא כפוף להוראות חוק העונשין המאפשרות הרג במקרים ייחודיים בלבד: סעיף 34י לחוק העונשין מאפשר הגנה מהעמדה לדין במקרים של הגנה עצמית וסעיף 34יא מאפשר את הגנת הצורך, ההגנה האישית: זו שמאפשרת לרשויות החוק להפעיל אלימות במקרים חריגים שבחריגים, בהם בג"צ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל.

  1.
  בעניין הועד הציבורי נגד עינויים, קבע בית המשפט העליון כי "סייג ה"צורך" שבחוק העונשין אינו יכול לשמש מקור סמכות לשימוש בשיטות חקירה אלה וכי אין בו בסיס לקיום הנחיות לחוקרי השב"כ, המאפשרות שימוש בשיטות חקירה מעין אלה. בה בעת, אין בהחלטתנו שלילת האפשרות כי סייג "הצורך" יעמוד לחוקר שב"כ, בין במסגרת שיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אם יחליט להעמיד לדין ובין אם יועמד לדין פלילי, במסגרת שיקול-דעתו של בית-המשפט". כלומר, בית המשפט העליון החליט כי אין מקום ליתן הרשאה מראש להפעלת אלימות, אלא בכל מקרה בו המדינה מפעילה אלימות כנגד אזרחיה או נגד אחרים, עליה לחשוב על כך פעמיים (וראה, לעניין זה, בג"צ 769/02 הועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל).

  2.
  כלומר, דין אחד לשחר מזרחי, השוטר שירה במוחמד גנאיים, גנב רכב שלא היווה סכנה לחייו ולשי דרומי שהרג פורץ שלא סיכן את חייו ובעקבותו הוצעו תיקונים לחוק כדי להלבין את זיכויו של דרומי, ששבדיעבד אמור היה לסייע למזרחי. בכלל, אם כל בקשות החנינה למזרחי נדונות, והתמיכה שמזרחי זוכה לה מכל קצוות השלטון, היה דומה כאילו הוא ניסה לירות על גנאיים כאשר היתה סכנה לחייו, כשם שדרומי לכאורה עשה (לדרומי לפחות היתה סכנה לרכוש).

  3.
  אולם לא כך הדבר, בית המשפט העליון פסק כי "המערער ירה במנוח כדי למנוע את הימלטותו ועל מנת שלא "לוותר" לו, ולא מתוך תחושה של סכנה של ממש לחייו או לשלמות גופו. אכן, נראה כי המערער פעל מתוך מסירות ודבקות במשימה, אולם ערכים ראויים אלה הביאו במקרה שלפנינו לתוצאה הרת אסון".כלומר, המאבק נגד שלטון החוק, יחד עם הצעת חוק פופוליסטית נוספת, מביתו של דני דנון, שקובעת כי "לא יישא שוטר או איש ביטחון באחריות פלילית למעשה שהיה בתוקף תפקידו, והיה דרוש להדוף תקיפה כלפיו או זולתו, או למנוע בריחה של אדם שעבר זה מקרוב עבירה בת מעצר, מקום בו סבר השוטר כי נשקפת סכנה לחייו או לחיי זולתו" אינה שונה מהוראות החוק הפלילי בכלל, ומראה על הלהיטות לחקיקת יתר פופוליסטית.

  4.
  יש לזכור כי המשטרה קיבלה את סמכותה רק לצורך שמירה על אזרחים, ואם היא חורגת מסמכותה, יש להחליפה, במהרה.

  [פורסם במקור בעבודה שחורה]

  

• 9:42

  ‫קוצים של דרבן [תמונה וסיפור]‬

   » ‎ וובסטר 3 - חנן כהן

  
  

  קליק על התמונה לצפיה במסך מלא

  להורדת התמונה

  הבוקר נסעתי לעבודה בדרך נס הרים – עין כרם

  שני קילומטרים לפני העליה להדסה אני רואה דרבן דרוס על הכביש

  משונה – אני לא זוכר שראיתי דרבן דרוס על הכביש הזה

  עוד קילומטר בערך, עוד דרבן דרוס

  מה קורה פה?

  ואז נזכרתי

  אתמול היתה שריפה ביער

  הדרבנים ברחו מהשריפה אבל לא הצליחו לחצות את הכביש בשלום

• 8:48

  ‫Love her madly – פוסט אורח לטו באב‬

   » ‎ ‫Morning Candy‬
  ‫יש לי רגשות מעורבים לגבי טו באב. אני לא חושבת שצריך לציין דווקא ביום אחד את יום האהבה, ולא אוהבת את כל תעשיית המרצ'נדייז\קיטש\ארוחות ספיישל זוגיות שמסביב לכל היום הזה. עם זאת, אהבה זה חשוב,והיום הזה כנראה דורך תמיד לכולם על היבלות .אני אומרת,עדיף לאהוב כל השנה. אחת מהקוראות (שביקשה להשאר חסויה) וזיהתה את מצוקת המוסיקה [...]‬

• 8:00

  אסתר זנדברג והזרם הנאו-סטיריקני‏

   » ‎ חדר 404
  פוסט של הלל גרשוני

  
  

  

  סערה בשלולית ביקורת התקשורת: בכתבה של אסתר זנדברג במוסף גלריה ב”הארץ”, העוסקת בדוח על לימודי האדריכלות בארץ, בחרה הכתבת שלא לדווח על החלק העוסק במכללת אריאל בדוח, באומרה: “כמי שמשוכנעת שאין צידוק מוסרי לקיומה של אקדמיה בהתנחלות בשטחי כיבוש, ולא כל שכן לקיומו של בית ספר לאדריכלות שעיסוקו במרחב, לא תהיה התייחסות במדור לבית הספר לאדריכלות במכללת אריאל. היה אפשר לצפות מאינטלקטואלים ואנשי אקדמיה בינלאומיים חברי הוועדה שיימנעו מלעניק לגיטימציה למוסד, גם אם נאותו לעשות את כל הדרך לישראל”.

  קלמן ליבסקינד הזדעזע ואפילו יובל דרור ב”העין השביעית” צקצק בלשונו. רק אילן ברמן הסביר שמדובר ב”מעשה מחאתי, מידתי ומעורר מחשבה”.

  במחילה מכבודם של שלושת הכותבים הנ”ל, הם לא הצליחו לעלות על האופי האמיתי של כתבתה של זנדברג. כי זאת לדעת: זנדברג, יחד עם עוד קבוצת עיתונאים מצומצמת, שייכת לזרם סטירי-אוונגרדי חתרני, שמטרתו לערער על השיח השגור בכלי התקשורת הגדולים, וזאת על ידי הבאתו אד-אבסורדום, תוך הקצנה קריקטורית מובהקת.

  אנשי הזרם מאמינים כי חובה על הסטיריקן החדש לפעול מתוך-תוכו של השטח שאותו הוא מבקר, ולצורך כך הם נוקטים בשיטות הסוואה והתחמקות הלקוחות בעיקר מתורתם של אנשי השיעה האמונים על ה”תקייה” הגורסת היטמעות מוחלטת והידמות לאויב על מנת להכריעו מבפנים. הסטיריקנים החדשים משננים בכל הזדמנות את מילות המפתח “כיבוש”, “אפליה”, “פלסטין” ו”הדוסים האלה”, על מנת לרכוש את אמונם של קובעי הטעם הטוב כך שיוכלו להמשיך ולהפעיל את שיטות הסבוטאז’ המתוחכמות מתוככי מערכת “הארץ”.

  נציג מובהק של הזרם הוא העיתונאי הסטיריקן גדעון לוי, הנוקט בטקטיקה המכונה בפי מומחים לתחום “העמסה” (ובפי ההדיוטות “המאסה”). מדי שבוע מפרסם לוי טור על מסכנות הפלסטינים ורשעות הצבא הישראלי ו/או המתנחלים, ללא לאות במשך שנים רבות. הפואטיקה הסטירית של לוי מרשימה באיכותה, והיא מכוונת באלגנטיות אך בתקיפות אל עבר התעלמות התקשורת הישראלית בכלל ו”הארץ” בפרט מן הצד של תושבי יו”ש היהודים ומסיקור בעיותיו ואילוציו של צה”ל אל מול הטרור הפלסטיני. שיטת “ההעמסה” זכתה להצלחה כה מסחררת, עד כי למעשה לא ברור כמה אנשים קוראים בפועל את טורו של לוי. שיטת הקריאה המקובלת, מספרים, היא הסתכלות בכותרת ובתמונה המתחלפת תוך צקצוק בלשון ודפדוף לעמוד הבא. יש הטוענים כי בינתיים לוי התקדם בשיטותיו האוונגרדיות והוא מפרסם לצד הכותרת והתמונה שירים פרי עטו, רשימות מכולת, ושרבוטים אקראיים של החתול שלו. אמנם למעשה אין דרך לבדוק את הטענה הזו, שכן מחקרים הוכיחו כי לא נותרו בארץ קוראים המסוגלים להתגבר על אפקט ה”דפדוף תוך כדי צקצוק”.

  זנדברג, לעומת זאת, נוקטת בטקטיקה אחרת, הידועה בשם “השבירה”. טקטיקה זו נחשבת בדרך כלל כבוטה יותר וכעדינה פחות משיטותיו של לוי, אך יש לה החן שלה. הפנינה שצוטטה לעיל היא ככל הנראה אחד השיאים בכתיבתה של זנדברג: אמירה בוטה, ישירה, החודרת אל הקרביים. היכולת להטמיע סטירה אל תוך אמירה כה ישירה היא ללא ספק אחד הכישרונות הגדולים של זנדברג. הנה, אומרת זנדברג, אני שמאלנית. אני אדווח על המציאות איך שבא לי ואגזור מדוחות במספריים נתונים העוסקים בצד הלא-נכון של המפה. ההבלטה הקריקטורית של שיטת הז’ורנליזם הרגיל בתקשורת ראויה ללא ספק להערכה רבה, וחבל שכה מעטים הם המסוגלים להעריך פנינה שכזו.

  אין לדעת כמה עוד כתבים משתייכים בסתר לזרם הסטיריקני-אוונגרדי הזה, שראוי אולי לכנותו “פוסט ג’ורנליזם”. עם זאת רגליים לסברה שתת-קבוצה חדשנית עוד יותר עסקה לאחרונה בהקמה של פרויקט סטירי מושחז במסווה של עיתון שלם. על כל שוחרי הסטירה לקוות, אם כן, שהשמועות על מותו של עיתון “העיר” היו מוקדמות.

  הלל גרשוני הוא סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים וקשקשן בשעות הפנאי

• 7:32

  ‫על מה נאבקים?‬

   » ‎ ‫לא שומעים!‬

  היומיים האחרונים היו די מעניינים עבורי – קיבלתי כמות נכבדת מאוד של תגובות על הרשומה האחרונה שלי, גם ישירות בבלוג וגם בבלוגים אחרים, ובאופן כללי הטקסט שלי נחשף בפני כמות חריגה של אנשים.^[1] התגובות, כולל השליליות שבהן, היו רובן ככולן מעוררות מחשבה וענייניות, וזה תמיד כיף להשתתף בדיון שבו כולם מסכימים לכבד את כל הצדדים. פעמים רבות דווקא הבלקניזציה של השמאל גורמת לנו להקלע לויכוחים כה סוערים עד שאנחנו שוכחים שכולנו באותו צד של המתרס.

  בחלק מהתגובות עלו הערות שגרמו לי לחשוב שלא הייתי בהיר מספיק בניסוח המקורי שלי, אז אני רוצה לתקן מה שאפשר כעת. (אני מתנצל שאני לא זוכר למי לשייך איזו הערה, ובין כה וכה חלקן עלו מספר פעמים, אז אני פשוט אתייחס באופן כללי.)

  ראשית, אני רוצה להבהיר חזור והבהר שהפעילות של המפגינים בשייח ג'ראח היא חשובה ומבורכת בעיני. אינני יכול אפילו להגיד בכנות מלאה שאילו הייתי בארץ היה לי האומץ להצטרף אליהם להפגנות, ובוודאי שלא הייתי עושה זאת לעיתים תכופות, כך שבמידה לא קטנה אני רואה אותם כטובים ממני. מטרת הרשומה שלי לא הייתה להטיל בהם דופי, וצר לי אם כך התפרשו הדברים. בראשית דברי אמרתי שהם נתקלו במצב שממנו, כנראה, לא היו יכולים לצאת ללא שום פגע. הם בחרו בחירה מסוימת. אני חושב שזו לא הבחירה הטובה ביותר, אבל גם הבחירה שאני הייתי בוחר לא הייתה מושלמת. בסופו של דבר, כמו שאמרו רבים, יש פה שאלה של איזון, ומהו האיזון הנכון זו במידה מסוימת שאלה של טעם. הרשומה שלי לא באה להכות על חזם של הפעילים ולהטיל בהם דופי. לכל היותר, ביקשתי להפנות את תשומת הלב לאופן שבו חלק מהפעילים שהשתתפו בדיון הצדיקו את הבחירה באופן שלדידי חורג הרבה מעבר לתחום הלגיטימי עבור מאבק שהוא בבסיסו ליברלי. הטרוניה שלי הייתה פחות כנגד עצם הבקשה להצניע לכת, ויותר כנגד ההצדקה שחלק מהמגיבים בדיון המקורי נתנו לה, בדמות מוסר רלטיוויסטי או יצירת היררכיה של זכויות שבה הזכות הלאומית עליונה על זכותה של האשה (כמו גם זכותו של הגבר) על גופה שלה ועל האופן בו תציג אותו בציבור.

  כמו כן, ראוי להדגיש, כמובן, שלא כל הפעילים תמכו בבקשה – התגובות שציטטתי ברשומה המקורית שלי, כמובן, הגיעו מתוך דיון פנימי בקרב הפעילים, ומן הסתם היו שם גם כאלו שאחזו בדעה הקרובה יותר אלי.

  במיוחד הצטערתי לראות אנשים שפירשו את דברי כקריאה שלא להשתתף בהפגנות. להפך – הקריאה שלי הייתה כן להשתתף בהפגנות, אך להתעלם מהבקשה הבעייתית ולבוא בלבוש הנוח ביותר עבור הפעיל/ה. הקריאה שלי היא ליצור הפרדה מוחלטת בין המאבקים ולא להכפיף אחד לאחר. אלי גרייצר קישר באחת התגובות לכתבה על ניסיון אונס של פעילת שלום אמריקאית שהושתק כדי שלא לפגוע במאבק הלאומי הפלסטיני. אחרים דיברו על הטרדות מיניות להן זוכות הפעילות היהודיות שמגיעות לשכונה, ו"חוסר הבנה" מצד הגברים הפלסטינים שחושבים שאשה "משוחררת" היא גם "זורמת". לכך אין להסכין. זאת יש להציב כדרישה ברורה לפלסטינים, בלי קשר בכלל למאבק המשותף: רסנו את עצמכם. הכירו בזכותן של נשים על גופן. אין לוותר על עקרונות בסיסיים כאלו בשם אף מאבק. לא מדובר פה בהיררכיה. אין זאת שהגופיה חשובה מסיום הכיבוש, אלא שהם כרוכים אלו באלו. סיום הכיבוש יהיה בכייה לדורות אם משמעותו היא שקבוצה אחת בתוך האוכלוסיה הפלסטינית תזכה לחופש, בעוד שאחרת תדחק עמוק יותר לתוך הדיכוי.

  לשאלה התרבותית – אינני מעמיד פנים שהלבוש המערבי הוא "נורמלי" בעוד שהלבוש הערבי הוא "סוטה" או "חריג". כל סגנון לבוש, כמובן, הוא תוצר תרבותי. יתרה על כן, אני לא אספר לכם שום דבר חדש כשאגיד שפריטים רבים בארון הבגדים הנשי המערבי הם לא פחות חלק מדיכוי נשי מאשר החיג'אב. נעלי עקב משברות-רגליים וחצאיות מיני מצרות-צעדים אינן יותר פמיניסטיות מאשר הרעלה או החצאית הארוכה. מה שחשוב כאן הוא פחות מה תלבש כל אחת, ויותר מי אומר לה מה ללבוש. ישנן נשים שמרגישות מועצמות בנעלי עקב, וישנן נשים שמרגישות מועצמות ברעלה. לא לי לשפוט אם מי מהן לוקה ב"תודעה כוזבת" או לא. השאלה היחידה שאני חושב שחייבת להשאל בכל עת היא "האם מותר לה להפסיק?" ומה הסנקציות על כך. בכל חברה תהיינה סנקציות מסויימות על לבוש חריג. כל החברות המודרניות כולן אוסרות על עירום מלא פרט למקרים ספציפיים.^[2] יש, על כן, מידה של חוסר הגינות בדרישה שהם, הפלסטינים, יתקדמו עד לנקודה שאנחנו הגענו אליה, אבל לא לדרוש מעצמנו להתקדם עד לנקודה שהיא, מבחינה תיאורטית, האידאל – כלומר, אף מגבלה על לבוש, כולל עירום מוחלט. מבחינה תיאורטית, אני חושב שהחוק לא צריך לאסור על עירום. מבחינה מעשית, לא תראו אותי מוחה על קיומו של האיסור בחוק, וסביר להניח שאם מישהו יעצר על כך שהסתובב ברחוב בעירום, אני לא ארים קול זעקה.

  אז האם אני צבוע? כנראה, במידה כזו או אחרת. ובכל זאת, הנסיגה לאחור נראית לי הרבה יותר גרועה מאשר אי-ההתקדמות.

  אבל האם זו נסיגה לאחור? כאן אנחנו מגיעים לנקודה שרק רמזתי אליה ברשומה שלי, והיא השאלה מהי המטרה הסופית של המאבק בשייח ג'ראח. לכולנו ברור ומקובל שהמתנחלים בשייח ג'ראח מנסים להשתלט על אזור שמאוכלס כרגע בפלסטינים ולהפוך אותו לשלהם. הם לא מבקשים להשתלב בחברה המקומית, אלא להחליפה. לאור זאת, כולנו מסכימים שהמהלך הכוחני הזה חייב להפסק והפלסטינים צריכים לקבל את בתיהם בחזרה. אך מה היה קורה אם סתם זוג יהודי היה מבקש לרכוש דירה בשכונה ולעבור אליה בלי לגרש איש מביתו ובלי להקים אף דרישה מהסביבה החדשה שלהם? האם במקרה כזה ידרשו הפעילים מאותו זוג להתפנות גם הוא? או שמא יחשבו שאין שום בעיה בכך כל עוד הכל נעשה בדרכי שלום? או, אולי, הם יחשבו שהיהודים יכולים להשאר אבל רק בתנאי שיתאימו עצמם לתרבות המקומית ויקבלו את תכתיביה?

  אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, הרי שמדובר פה על פעילות לשם הפרדה – תפיסה לפיה אנחנו פועלים כדי להשיג איזשהו "אנחנו כאן והם שם". אין לי מושג אם יש כאלו בין הפעילים, אך תיאורטית הדבר יתכן, שהרי יש רבים בשמאל הישראלי שחושבים שיש לסיים את הכיבוש מיד ולאלתר, ושניתן, עם סיום הכיבוש, להתנתק לגמרי מהפלסטינים. ישנם רבים בשמאל שחושבים שאין לנו מה לחפש בכלל בקרב הפלסטינים, והשאיפה צריכה להיות רק צמצום נקודות החיכוך הפוטנציאליות בין שני העמים.

  כפי שיודעים קוראים הבלוג הוותיקים, אני מתנגד לגישה הזו. אני חושב שהיא בלתי-ריאלית ובלתי-מוסרית כאחד. שתי האלטרנטיבות הנותרות, אם כן, הן חיים משותפים מתוך כבוד הדדי והכרה הדדית זה בתרבותו של זה, מבלי שנשית דרישות האחד על השני; או חיים משותפים כאשר האחד נאלץ להכפיף עצמו לדרישות האחר. במילים אחרות, הברירה היא בין חברה ליברלית כפי שהיינו רוצים שתהיה כאן, לבין יצירת חזית נוספת של מלחמת תרבות, בנוסף לזו שאנו מקיימים מול הדתיים. אם אנחנו חושבים שזה בסדר שהפלסטינים יקבעו מה מותר ומה אסור לנו, היהודים החילונים (וגם הפלסטינים החילונים, כמובן) בשטח "שלהם", אז אנחנו חייבים גם לחשוב שזה בסדר שהחרדים יקבעו לנו מה מותר ומה אסור בשטח "שלהם". אם אנחנו חושבים שזה לגיטימי לדרוש מאשה שתתלבש צנוע כדי שצעירים פלסטינים לא יטרידו אותה מינית, אנחנו צריכים לחשוב שזה לגיטימי לדרוש מאותה אשה להתלבש צנוע כשהיא עוברת בשכונה דתית כדי שלא יזרקו עליה חיתול מלוכלך.

  בקצרה, השאלה היא האם אנחנו נלחמים למען עתיד משותף או לא. אם לא, אז אני אינני שותף למאבק הזה. אם כן, אז המאבק הנוכחי גם בונה את העתיד המשותף הזה, וכדאי שכבר עכשיו העתיד המשותף הזה יהיה כזה שכולנו רוצים לחיות בו. אם כל המאבק השמאלני יסתיים בכך שייצרנו לעצמנו חברה עוד יותר מסורתית, עוד יותר בלתי-ליברלית, אז יצאנו ושכרנו בהפסדנו.

  –

  אברהם בורג פרסם אתמול טור ב"הארץ" בו הוא קורא – חכו לזה, הנה זה בא – להקמת מפלגת שמאל חדשה. כן. אבל האמת היא שאני לא רוצה ללעוג לו. כי בעוד שרוב הקריאות בסגנון הזה מבקשות איזו מפלגת שמאל אמורפית שלא ברור במה היה תהיה שונה ממרצ חוץ מזה שתהיה לה תדמית יותר צעירה וגם, איכשהו, פחות אשכנזית, המפלגה שבורג מבקש שונה:

  הגיעה שעתה של מפלגה ישראלית, יהודית-ערבית, שתחרוט על דגלה מחויבות מלאה לשוויון, בלא שמץ של אפליה וגזענות. בלי התסבוכים של מרצ ובלי המטען של חד"ש. מפלגה שתפליג הרחק מעבר לפרדיגמות הציוניות הקלסיות, המתעלמות עדיין מקיומם של ערביי ישראל. מפלגה שתדרוש שוויון מלא לכל אזרחי ישראל, לפחות כמו השוויון שאנחנו תובעים ליהודי התפוצות בכל מקומות מגוריהם.

  מפלגת "שוויון ישראל", שסימנה "שי", תיאבק למען מדינה שתהיה דמוקרטית מוחלטת, וכל היתר ייהפך לאישי או קהילתי. המפלגה תתמודד עם הסתירה הפנימית, המתחסדת, של "מדינה יהודית דמוקרטית", שמשמעה הרבה דמוקרטיה ליהודים ויותר מדי לאומנות יהודית לערבים.

  זאת תהיה מפלגתם של אלה המחויבים לערכי התרבות האוניוורסליים והישראליים העליונים: כבוד האדם, אהבת השלום, שאיפת החירות, צדק ושוויון.

  מצביעיה ונבחריה יקבלו עליהם את הגדרת ישראל כ"מדינה שמשטרה דמוקרטי ושוויוני, והיא שייכת לכל אזרחיה וקהילותיה. מדינה שבה בחר העם היהודי לחדש את ריבונותו ובה הוא מממש את זכותו להגדרה עצמית".

  בורג עדיין לא נוקט במילים הללו בדיוק, אלא מסתובב סביבן בזהירות, אבל הוא מבקש מפלגה "ציונית" שתדגול במדינת כל-אזרחיה. אני לא מחסידיו של בורג. יש משהו… מעצבן… באיש הזה. אבל הסנטימנט שהוא מביע כאן הוא כזה שאני מזדהה איתו. גם אני רוצה מפלגה כזו (אני הצעתי לקרוא לה 'צל"ש' – המפלגה הציונית לשיוויון). אין לה סיכוי, כמובן, אבל מותר לחלום. אפילו לאברום בורג מותר, ותמיד לשמח לשמוע על עוד אנשים שחולמים את אותו החלום.

  –

  חובה אחת קטנה אני חייב, ורציתי לתקן את המעוות. את הקישור המקורי לדיון של פעילי שייח ג'ראח קראתי בבלוג הקישורים "מה אני קוראת" של אפרת וייל. מומלץ למי שרוצה להחשף לעוד מעגל של מקורות מעניינים לקריאה.

  --

  1. מספר הכניסות ביומיים האחרונים לבדם מהווה כ-25% מסך הכניסות לבלוג בחודש האחרון.
  2. למעשה, באנגליה אין איסור על עירום, אלא רק על "חשיפה מגונה", כאשר זו מוגדרת בד"כ כחשיפה שמטרתה גירוי מיני, הטרדה או משהו ממין זה. גם בקנדה החוקים פחות מגבילים מאשר מה שאנחנו רגילים לחשוב כ"נורמלי". אני מניח שגם בגרמניה וסקנדינביה ההגדרות של מה נחשב בלתי חוקי מצומצמות יותר.

  

  

• 6:21

  ‫כלי לעריכת וידאו אונליין – JayCut‬

   » ‎ ‫We CMS‬

  כדי לערוך סרטוני וידאו בצורה מהירה וקלה, עריכה שאינה דורשת תוכנות מקצועיות, ניתן להשתמש בשירות אונליין חינמי לעריכת וידאו JayCut.

  

  jaycut - מסך עריכת הוידאו, טיימליין ומשאבים

  JayCut מספקת כלים בסיסיים לעריכת וידאו, ישנה אפשרות להעלות מהמחשב קבצי מדיה ולנהל אותם בתיקיות משאבים ולגרור אותם אל טיימליין (גם MP4, איזה כייף), לשלב בין שני קבצי וידאו ולהוסיף קובץ אודיו, להוסיף אפקטים ומעברים ועוד מספר אפשרויות, כאמור לצרכים לא מקצועיים של עריכת וידאו.

  

  ייצוא הוידאו - ישר ליוטיוב או לאתר

  בסיום הפקת הסרטון, ניתן לייצא אותו למחשב או ישירות ליוטיוב, או להשתמש ב-JayCut כשירות אירוח ולהוציא קוד לשילוב הסרטון  באתר ישירות מ-JayCut עם הנגן שלהם שהוא בסדר גמור (כמו הדוגמא כאן למטה שיצרתי בחצי דקה מחומרים שמצאתי על הדסקטופ). קוראינו דרך RSS שאינם רואים את הנגן, יוכלו לצפות בוידאו כאן.

  קרא רשימות נוספות בבלוג:

  • IrfanView – מדריך שימוש
  • איך לבצע צילום מסך עם גלילה למטה
  • Nexty – מערכת חינמית לניהול משימות
  • סקריפט לבניית אתר לקיצור כתובות
  • Insoshi מערכת חינמית לבניית רשת חברתית

  
  

  

• 4:00

  ‫03:00‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. משהו אצלו לא בסדר. אולי הוא חולה. הוא ממשש את עצמו, לבדוק אם הוא עדיין חי. הוא עדיין חי. אמצע הלילה. כואבת לו הבטן. הוא צריך להשתין. הוא צריך להבין מדוע הוא התעורר. מדוע חם כל כך בחדר, ומי לעזאזל כיבה את המאוורר.

  אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. אשתו יהודית ישנה לצידו. היא שמנה והיא נוחרת. יש לה בעיה של פוליפים. הוא התחתן איתה לפני חמש עשרה שנה רק כי אבא שלה הבטיח לו שיסדר לו עבודה בעסק המשפחתי. יש לו מפעל לכובעים ברמלה. כלומר, היה לו מפעל לכובעים לרמלה. בדיוק אחרי שהאיש התחתן עם יהודית, חודשיים אחר כך, באו ערבים והציתו את המפעל. ולא היה ביטוח. הלכה העבודה. עכשיו האיש תקוע עם יהודית, וכבר אמצע הלילה, והיא שמנה והיא נוחרת כמו חזיר.

  אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. הוא נזכר שכצמן ביקש ממנו להניח את הדו"ח על השולחן שלו עד שמונה בבוקר, והוא לא הספיק. עכשיו אמצע הלילה. הוא לא יודע מה לעשות עם זה. אמצע הלילה. אין תחבורה ציבורית והאוטו במוסך ואין לו איך להגיע למשרד. הוא מקלל את עצמו שהוא לא סיים את הדו"ח לפני שיצא, אבל הוא היה מוכרח לחזור הביתה. הוא פשוט היה מוכרח. הוא ישב במשרד, והסתכל על השעון והזמן לא זז, ונהיה לו חם, ונהיה לו חם ממש, וכל האנשים האלה, כל העובדים מסביבו כל הזמן באו ונכנסו ויצאו ובאו ונכנסו. הוא הרגיש הוא משתגע. הוא הרגיש שאם הוא לא חוזר הבייתה תיכף ומיד, סיכוי סביר שמישהו יסיים את היום הזה בחדר המיון של איכילוב. זה מה שהוא הרגיש. זה, וכמיהה דהויה ועצובה לפרילי בטעם תות באריזת פלסטיק לבנה וישנה.

  אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. איך הוא הגיע למיטה הזו. זו לא המיטה שלו. וזה לא החדר שלו. וזו לא האישה שלו. זו בכלל לא אישה, זה גבר, וגם הוא לא שלו. הוא מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה. על אדן החלון שוכב חתול ומנמנם. הוא זוחל בשקט אל מחוץ למיטה. לובש את התחתונים, לובש את המכנסיים. לוקח חולצה מן הקולב ושם על עצמו. הולך בשקט לסלון. גורב גרביים. נועל נעליים. מסובב את המפתח ויוצא בלאט אל חדר המדרגות החשוך.

  אדם מתעורר באמצע הלילה שטוף זיעה קרה. הוא ניגש אל המקרר, לוקח לגימה מבקבוק המים. אחר כך הוא ניגש לארון במסדרון, מוציא את הרובה, מוציא גם שלוש מחסניות. הוא משעין את הרובה אל השולחן שבכניסה, מתכופף אל התיק ומכניס את המחסניות אל התא הקדמי. הוא סוגר את הריצ'קץ' וחוזר למיטה. רגעים ספורים לפני שהוא נרדם הוא עוד מספיק לחשוב לעצמו, "איזה מזל, כמעט שכחתי".

  Share on Facebook

  

• 0:59

  ‫רצח בנתניה? לייק!‬

   » ‎ הרהורים של אבא

  

  מתוך העמוד הרשמי בפייסבוק של משטרת ישראל. עשרה אנשים עשו לייק לידיעה האיומה על רצח הילדים בנתניה. מה הם התכוונו לומר?

  מצאתי את הקטע הבא בדיון בקפה דה מרקר. אף אחד לא יחזיר לי את השעה שביליתי בקריאת דיונים אינסופיים בסגנון הזה:

  לא גבירתי. לא אני שובניסט.
  את פשוט לא יודעת לקרוא.
  כשתלמדי לקרוא עברית ולא בתורות המטופשות האליליות שאת מפיצה, אפשר יהיה לדבר איתך. אולי.
  עד אז עשי אהבה, עם פורנו בלי פורנו, ולא מלחמה.
  בהתאם לתורה שלך, קחי הכל למקום טוב, או צאי ממקום טוב.
  ואז בטוח יפתח מוחך הקטן והחמוד.

  אני מתנצל בפני הקוראים שיש לי, או בפני אלו שעוד נשארו לי אחרי המעשה המגונה שאני עושה כאן, על שאני מכריח אתכם להתמקד בטקסט שבציטוט. מה שבולט כאן לעין הוא הפער בין הסאב טקסט העוין, לבין המילים החביבות. כיוון שזה לא לגיטימי לבטא כעס, עצב, עוינות, או אפילו חוסר שביעות רצון בציבור.

  בסרטו של מייקל מור "רוג'ר ואני" המדבר על סגירת מפעלי ג'נרל מוטורס בעיר הולדתו, והעברתם למקסיקו למען בצע הכסף יש רגע בו יוצא הרכב האחרון מן המפעל, וכולם מוחאים כפיים. פתאום מישהו אומר: "למה אנחנו מוחאים כפיים?"
  התשובה היא – כי זה הרגש היחידי שמותר להביע בציבור.
  

  אלו הם עוד פנים של ההפרטה, ההדרה של הסבל והאומללות מהשיח הציבורי. כששירותי הרווחה קורסים, המשטרה לא מתפקדת מחוסר תקציב, והאזרחים מופקרים לנפשם, והערבות היחידה של הממשלה היא לרווחיהם של העשירים, מה עוד נשאר לעשות חוץ מלייק?

  ולסיום, אקלקל לכם לנצח את אחד השירים האהובים:

  • Subscribe to the comments for this post?
  • Share this on del.icio.us
  • Share this on Facebook
  • [nadav.blogdebate.org] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %0D%0A%0D%0A%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A%20%D7%94%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93%20%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%9E%D7%99%20%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A1%D7%91%D7%95%D7%A7%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9E%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%AA%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C.%20%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%94%20%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D%20%D7%A2%D7%A9%D7%95%20%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%A7%20%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%94%20%D7%94%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%94%20%D7%A2%D7%9C%20%D7%A8%D7%A6%D7%97%20%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%A0%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%94.%20%D7%9E%D7%94%20%D7%94%D7%9D%20%D7%94%D7%AA%D7%9B%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%95%20%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%A8%3F%0D%0A%0D%0A%D7%9E%D7%A6%D7%90%D7%AA%D7%99%20%D7%90%D7%AA%20%D7%94%D7%A7%D7%98%D7%A2%20%D7%94%D7%91%D7%90%20%D7%91%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9F%20%D7%91%D7%A7%D7%A4%D7%94%20%D7%93%D7%94%20%D7%9E%D7%A8%D7%A7%D7%A8.%20%D7%90%D7%A3%20%D7%90%D7%97%D7%93%20%D7%9C" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
  • Add this to Google Reader
  • [b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!

  פוסטים קשורים

  • קו השבר (81)
  • ורדפרס ופייסבוק – בין רשת חברתית ל'רשת חברתית' (5)
  • הפרטיות מתה. וגם האקטיביזם. (33)
  • ההומואים כקורבן של חברה משובררת (9)

  

• July 25, 2010
• 23:00

  ומה יעשו עם הדייקיות בתום מלחמת הקודש?

   » ‎ חדר 404

  כמה בלוגרים בולטים דנים בימים אלה בבקשת מארגני ההפגנות בשייח ג’ראח מהמפגינות הישראליות לבוא בלבוש צנוע. השיר Dykes and the Holy War מהאלבום “אין לבחור” של פוליאנה פראנק, שבימים אלה חוגגים לו עשרים שנה, מצטרף לדיון.

• 22:42

  ‫מדכדכת אותי המחשבה‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  הבוקר, מוקדם, הרבה לפני שיצאתי לעבודה, בער בי משהו בבטן, מלבד המעי הרגיז. רציתי לכתוב. גם ידעתי מה אני רוצה לכתוב. רציתי לכתוב פוסט, תחת הכותרת "מדכדכת אותי המחשבה". פוסט מבריק, רפטטיבי, כזה שכל תת-פרק שלו מתחיל במשפט "מדכדכת אותי המחשבה". היו לי המון מחשבות מדכדכות הבוקר. הן כבר היו מסודרות אצלי בראש בסדר לירי מבריק, שאותו רציתי להעלות על המסך. זה היה גאוני. זה היה סוחט דמעות.

  אבל המחשב היה כבוי. והוא כבר די ישן. ולוקח לו המון זמן לעלות. אז דחיתי את זה. אמרתי לעצמי, שטויות, תגיע לעבודה ותכתוב את זה שם. מהר, לפני שמתחיל היום.

  אז נסעתי לעבודה. היום לקח לי רק שעה וחצי להגיע. הפקק התחיל רק ממחלף שפירים. איחרתי לישיבת המערכת בכמה דקות, למרות שיצאתי מהבית שעה וארבעים לפני הזמן.

  בעבודה דבר רדף אחרי דבר. הזמן שלי התנדף ברוח מרגע שנכנסתי למערכת. בשלב כלשהו גם הלך המיזוג, ואיתו גם היכולת שלי להמשיך לחשוב.

  הערב הגעתי הביתה מוקדם יחסית, ב-20:30. שעה לפני שאני חוזר בדרך כלל, שתיים עשרה שעות בדיוק אחרי שיצאתי מהבית. הבן היקר שלי כבר ישן. הספקתי לראות אותו הבוקר ער למשך חצי שעה בערך. אולי מעט יותר. ככה זה כמעט בכל בוקר. הוא רואה אותי פעם ביממה. אין פלא שהוא מתרגש כשאני ניגש למיטה שלו בבקרים. בעוד שבועיים אהיה בן 30.

  מדכדכת אותי המחשבה.

  Share on Facebook

  

• 21:34

  בוקר טוב, קמתי בחמש בבוקר לקול בכי. ...

   » ‎ סימן שאלה
  בוקר טוב, קמתי בחמש בבוקר לקול בכי. הוא נכנס לי לחלום והתעוררתי בהדרגה לתוכו אז לקח לי קצת זמן להבין מה אני שומע. זה היה בכי של עצב, של בחורה, די חזק. מדי פעם היא נרגעה ואז חזרה לבכות. יצאתי למרפסת לראות מאיפה זה. זה היה מהכניסה לבניין. לא ראיתי מי זאת אבל שמעתי אותה, [...]

• 21:00

  ‫שייח ג’ראח, ביקיני, פמיניזם‬

   » ‎ הרהורים של אבא

  הפעילים בשייח ג’ראח מבקשים מהמשתתפים באירועי המחאה לא להגיע במכנסיים קצרות או בגופיות, מכיוון שלבוש כזה מרתיע, לדבריהם, פעילות ופעילים פלסטינים ומונע מהם להשתתף במאבק. שלא במפתיע, דובי קננגיסר, נעמה כרמי ויוסי גורביץ נחרדים מהקריאה הזו. כפי שמנסח את הטענה דובי:

  עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

  הכותבים אומרים לנו שמשמעותה של הדרישה הזו היא לשים את ‘הנשים בסוף’, כשם הפוסט של נעמה. אנחנו בוחרים לקדם את המאבק הפלסטיני – על גבן של נשים.

  אני מבקש להוסיף כמה הערות לדיון הזה:

  ראשית, כדאי לזכור שהפגיעה כאן היא פגיעה בנשים יהודיות. אישה פלסטינית שלא מהססת ללכת בגופיה, לא תירתע בגלל הבקשה של מארגני המאבק, גם אם זו תגיע אליה – היא רגילה, כנראה, לשבור נורמות חברתיות. אין ספק שיש מקום למאבק על זכויותיהן של נשים ישראליות, ואין ספק שהמאבק הזה קשור גם לקודים של ‘צניעות’. אבל כדאי להפריד בין שתי הקבוצות האלו. שאלת הפטריארכליות של החברה הפלסטינית לא עומדת כאן על הפרק.

  שנית, צריך לזכור ששאלות של קודי לבוש מערבות פעמים רבות בין סוגיות של דיכוי נשי לבין סוגיות של הבדלים תרבותיים. אין ספק שבכל מקום שבו אישה אינה סוברנית לקבל את החלטותיה עבור עצמה, היא מדוכאת; אין ספק שבכל מקום שבו אישה סובלת מאלימות עקב היותה אישה, היא מדוכאת; אפשר להטיל ספק בטענה שככל שאישה מכסה חלקים נרחבים יותר מגופה, כך היא יותר מדוכאת. האם החזה החשוף של נשות הזולו מעיד על הישגים פמיניסטיים יוצאי דופן? האם העובדה שבניגוד למצב לפני עשור, היום מקובל לראות את קצה הישבן של נשים – הופכת את הסקיני למופת פמיניסטי?

  יש מקרים שבהם הדרישה מנשים לכסות את גופן מקורה בדיכוי. יש מקרים שלא. אז איך יודעים? שואלים. שומעים את הנשים. מבינים את הרקע. לא מטילים את התפיסות התרבותיות שלנו, כמות שהן, על תרבויות אחרות – כי הן לא מתאימות שם.

  וכאן אנחנו מגיעים לטיעון הטקטי. לא הטיעון הטקטי של ‘המאבק הפלסטיני חשוב יותר מהמאבק הפמיניסטי’, אלא הטיעון הטקטי של ‘איך לקדם את המאבק הפמיניסטי’. למאבק בשייח’ ג’ראח יש היבטים פמיניסטיים חשובים. לפי עדויות המשתתפות במאבק, זה מאבק שבו נשים – משני הלאומים – נואמות, מובילות צעדות ועומדות בראש. האם זה פחות פמיניזם מגופיה?

  את התשובה לשאלה הזו אני לא יודע. גם דובי, נעמה ויוסי לא יודעים. כדי לדעת מה הצעד הנכון בסיטואציה הספציפית, צריך להכיר את הנפשות הפועלות. צריך לדעת אילו משמעויות הן נותנות לתוכן של מאבקים, לכתפיים חשופות, להנהגה נשית. עד כמה המינון של כל הדברים האלה משמעותי עבורן. כמו שחנן אומר – זה לא המקום לקביעות אבסולוטיסטיות, אלא מקום שבו אנו “צריכים להפעיל שיחה ופתיחות לאחרים מאיתנו”, כדבריו החכמים של חנן.

  פורסם במקור בבלוג של קהיליית מגדר

  • Subscribe to the comments for this post?
  • Share this on del.icio.us
  • Share this on Facebook
  • [nadav.blogdebate.org] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%94%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%97%20%D7%92%E2%80%99%D7%A8%D7%90%D7%97%20%D7%9E%D7%91%D7%A7%D7%A9%D7%99%D7%9D%20%D7%9E%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%20%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%90%D7%94%20%D7%9C%D7%90%20%D7%9C%D7%94%D7%92%D7%99%D7%A2%20%D7%91%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA%20%D7%90%D7%95%20%D7%91%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%AA%2C%20%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%95%D7%9F%20%D7%A9%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%A9%20%D7%9B%D7%96%D7%94%20%D7%9E%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%A2%2C%20%D7%9C%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%94%D7%9D%2C%20%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D%20%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D%20%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%A2%20%D7%9E%D7%94%D7%9D%20%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%AA%D7%A3%20%D7%91%D7%9E" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
  • Add this to Google Reader
  • [b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!

  פוסטים קשורים

  • אין פוסטים קשורים.

  

• 20:47

  ‫"באופן כללי, הוא יכול לומר שהחקירה מתנהלת על פי חוק"‬

   » ‎ החברים של ג'ורג'

  חיים פרלמן, שמוחשד על ידי השב"כ בכך שרצח ארבעה פלסטינים ודקר עוד שבעה במהלך סוף שנות התשעים, התייצב היום לראשונה בבית המשפט בפתח תקווה, והתלונן על העינויים שסבל, לדבריו, מידי אנשי השב"כ. העמדה שלי ידועה: נתון שהשב"כ מענה אנשים. נתון שהוא משקר בנושא. נתון שאף משפט זוטא בישראל, בכל שנותיה, לא מצא שעציר כלשהו עונה, אף שערכאות גבוהות יותר מצאו מאוחר יותר שעינויים אכן התרחשו. המסקנה המתבקשת, מבחינתי, היא שעד שיוכח אחרת עציר שטוען שעונה על ידי השב"כ אכן עונה.

  האמצעים העיקריים שהופעלו כנגד פרלמן כללו, לדבריו, אזיקה ארוכה – שיטה שהוועד נגד עינויים כבר תיעד כאמצעי נפוץ של השב"כ. חלק מהתיאורים של פרלמן נקראים כאילו נלקחו מהעימות בין ווינסטון סמית' ואו'בראיין – ה"יש לך ג'וקים בזקן". וכל הזמן הדרישה, שכאילו נלקחה מאולמות האינקוויזיציה, להודאה, הודאה, הודאה. אנשים שעדיין מתרשמים מיכולותיה של המחלקה היהודית צריכים לחשוב על זה שוב: מעבר לחקירה העלובה של יונתן שפירא, בשב"כ התייחסו ברצינות לטענותיו של פרלמן – שבעליל הוא עצמו לא האמין להן – שהוא סייע לברוך גולדשטיין וליגאל עמיר. הוא היה בן 14 ו-15 בהתאמה בשני האירועים. ספק אם בכיר בק.ג.ב. שאחרי ימי בריה היה קונה את השטות הזו. בשב"כ דווקא כן.

  מכאן הצורך הדוחק בהודאה: אם אין הודאה, וספק אם יש לשב"כ, אחרי 12 שנים, ראיות פורנסיות חדשות, הם יצטרכו לשחרר את פרלמן ולספוג עוד סנוקרת. אם הם יחזיקו אותו עוד כמה ימים, בסיועה של השופטת המיוחדת שלהם בפתח תקווה עינת רון, אולי תהיה הודאה. ואם תהיה הודאה, תהיה גם הרשעה, ואפשר יהיה לצאת מזה איכשהו.

  אבל לא זה הנושא הפעם. נציגו של פרלמן, עו"ד שרון נהרי, דרש לראות את ההקלטות של חקירתו של מרשו. זו היתה דרישה תיאטרלית, כי לשב"כ – מעניין למה – יש פטור מהקלטת חקירות. נציג המשטרה בדיון, וזה החלק המעניין, אמר ש"הוא לא נוכח בחקירות", אבל "באופן כללי, הוא יכול לומר שהחקירה מתנהלת על פי חוק".

  איך, בדיוק? איך יכול שוטר שאיננו נוכח בחקירה לומר שהיא מתנהלת על פי חוק? איך הוא יכול לומר שראשו של העציר לא מוחזק מתחת למים, למשל? הוא לא יכול. אבל תפקידו של השוטר הוא לחפות על השב"כ.

  במקרים רבים של חקירות פלסטינים, המשטרה כלל לא מעורבת בחקירה, שמתנהלת רק על ידי אנשי השב"כ. המשטרה מגיעה אחר כך, אחרי שהשב"כ כבר הוציא הודאה מהנחקר, איש שב"כ מכתיב לשוטר את הודאתו של הנחקר, ולאחר מכן השוטר מחתים את העצור על ההודאה, לאחר שהתרה בו כחוק, כך שכביכול ההודאה נמסרת על ידי העצור למשטרה, ולא לשב"כ. עו"ד לאה צמל מכירה את הנוהל היטב. כך מסתתר השב"כ מאחורי המשטרה, שלה בינתיים יש מוניטין טוב יותר; והחתימה על ההצהרה המשטרתית מסייעת לשב"כ לטעון לאחר מעשה שהנחקר לא עונה, משום שההצהרה אומרת שהנחקר מסר את המידע "מרצונו החופשי וללא כפיה". הדיווחים שפרלמן "עדיין שותק בחקירתו", בלשון טרוניה, כאילו לא היתה זו זכותו הבסיסית? הם הגיעו לנו דרך המשטרה.

  אז בפעם הבאה שיגידו לכם שחקירות השב"כ מתנהלות "על פי חוק", זכרו שהאמירה הזו מגיעה מצד שוטר שלא נכח בה, אלא השתתף רק בשלב הטיוח.

  אה, ועצה לחיים טובים אם אי פעם תקלעו לחקירה: אל תחתמו על ההצהרה, וחייבו את השוטר לרשום שאתם מסרבים לחתום. זו זכותכם החוקית. אה, ואף פעם – אבל אף פעם – אל תוותרו על זכות השתיקה שלכם. בוודאי שלא בלי נוכחות עורך דין.

  (יוסי גורביץ)

• 20:00

  הופעות בישראל: סרטון הדרכה

   » ‎ חדר 404

  נועם חמו יצר סרטון הדרכה מונפש ומוצלח להופעות בישראל. הסרטון הוא פרוייקט הגמר שלו במחלקה לעיצוב גרפי ותקשורת חזותית של המרכז לעיצוב ולחינוך ויצ”ו חיפה.

  המדריך הזכיר לי את המעברונים בסרט The Boys & Girls Guide to Getting Down, שהוא פנינה משונה בפני עצמו.

• 18:18

  ‫סֵייבְד בַּיי דֶ'ה בלעעע‬

   » ‎ צריכה לחשוב על זה

  החום הנוראי בחוץ הוביל אותי ישירות לחנות גלידה חביבה, אך המראה של המוכר היושב ומחטט באף במרץ רב גרם לי לעצור במקומי בחריקה, לעשות סיבוב של 180 מעלות ולהתרחק משם כמה שיותר מהר.

  
  

  
• 18:13

  ‫התחייבתי, התחייבנו, התחייבתם‬

   » ‎ צריכה לחשוב על זה

  לשבת בבנק הפועלים מול שלוש עמדות מאוישות שמשום מה לא מקבלות קהל ומול עמדה ריקה אחת, שהיא היחידה שמספקת את השירות שאני צריכה, תוך צפייה בלופ בפרסומות הפטריוטיות של "מחויבים" ו"להרגיש כמו בבית" זה ממש מצחיק.

  בעצם, "מצחיק" זו לא המילה הנכונה. "מרתיח" מתאימה הרבה יותר.

  
  

  

• 16:18

  ‫ACL CoNLL 2010 – פרינג' מדעי ועל הצורך בקהילה‬

   » ‎ ‫מדע בזיוני

  לפני שבועיים התקיים באופסלה, שוודיה כנס ה-ACL (Association for Computational Linguistics) ובצמוד לו ה-CoNLL (Computational Language Learning). בגדול אפשר להגדיר את הכנס כשיעמום. הריגוש הגדול נרשם בדרך לכנס כשאחרי שעתיים נחת המטוס שוב בבן גוריון ("תקלה קלה במערכת החשמל"). נחיתה שגרמה לפיספוס הקונקשן, ביזבוז לילה בהונגריה ופיספוס של החצי הראשון של גמר המונדיאל ושל חצי היום הראשון של הכנס. מלבד זאת עבר הכנס ללא אירועים מיוחדים. ובכל זאת – שליחנו בשוו\בדיה מדווח על כמה מאמרים מעניינים, מתחבט בחשיבותה של הקהילה האקדמית ומביא לכם כמה תמונות* (אופסלה, סטוקהולם**).

  
  

  יש הסוברים כי כנסים אקדמיים מטרתם שמיעת הרצאות והחלפת דעות. כמובן שזו טעות. כנסים מטרתם שיווק עצמי ויצירת קשרים. החלפת דעות היא רק אחד הכלים בארסנל – משני בחשיבותו לשתיית בירה משותפת. ובכן, בזירת הבירה נרשמה אכזבה רבתי. תוסיפו לזה את אופסלה – עיר אקדמית משמימה עד מוות, גל חום ששטף את סקנדינביה נטולת המזגנים ואת השיעמום הצפוי מכנס ענק וטכני ברובו וקבלו סוג של שירות מילואים. חום כבד, הפגישה השנתית עם האנשים המוכרים וימים מעולפים נגררים בלי תכלית מוגדרת. איך (בערך) שר מאיר אריאל – "בחדר מחכים לי חום ותה, פילחי תפוח וסיגריה וסיפור חזק וטוב… נפלו עוד ארבע חמש סיגריות  ופתאום נגמר לי כאן השיר… לילה קצר עבר על כוחותינו באופסלה".

  

  סיכום ביניים מיקצועי – שלוש שיחות ארוכות וחשובות עם פוטנציאל מחקרי/שת"פי (כולן עם ישראלים עמם אני נפגש גם בארץ). שתי שיחות שלח לחמך קלושות עם חוקרים מחו"ל. אכזבה רבתי מהברזתה של ליליאן לי המעולה שהייתה אמורה להעביר את ההרצאה המוזמנת (ואני הייתי אמור להתקרצץ עליה בקשר לפוסט-דוק).

  קהילה

  אחת התובנות אותם רוכש בעמל תלמיד הדוקטורט היא חשיבותה של הקהילה. לאוניברסיטה מגיע סטודנט חדור אידיאליים ותשוקת מחקר. רוממות החופש האקדמי בגרונו והוא משוכנע שכל מה שהוא צריך הוא לעשות מה שבא לו. לחקור את מה שמעניין אותו. ואז, בין דחיה לדחיה הוא מגלה שהמחקר לא מתקיים בוואקום אלא בקהילה. המאמר צריך להיות ממוען לקהילה מסויימת, הן תוכנית והם סיגנונית. ואז להתגמש ולהיתפתל. או למצוא את הקהילה המתאימה שלא תמיד קיימת. במובן זה השיעמום שלי מה-ACL הוא די צפוי. אבל במקרה שלי עוד לא ממש מצאתי את הקהילה הנכונה. והשם (שטוב משמן טוב) בקהילה הוא קריטי עד למאוד בבואך לחפש פוסט-דוק או משרה. ענייני הקהילה האקדמית וחסרונה דורשים פוסט נפרד, אולי תרומה למדריך המפוכח לתלמיד המחקר.

  

  לזכות  קברניטי ה-ACL נציין שגם הם מודעים לשיממון שהכנס משרה ולכן בשנים האחרונות מנסים לרענן קצת את השורות, לקבל גם מאמרים קצת שונים והשנה אפילו דיברו באריכות על שינוי שיטת הקבלה . כמעט ימות משיח. השינוי מתחיל מבפנים ויגיע, אולי, בעוד עשור.

  הרגע המרגש – הצגתי את המאמר של דמיטרי ז"ל. המאמר עצמו אלגנטי מאוד עם אלגוריתם שמשלב גרפים ואיחזור מידע מבוסס תבניות על מנת להעריך גדלים מסתוריים: Extraction and approximation of numerical attributes from the web.  כרגיל אצל דמיטרי, התוצאות הן לא פחות ממרשימות. הקדשתי גם כמה דקות לדבר על דמיטרי ועל המחקר שלו באופן כללי. אני חייב לציין שזה היה קשה (נפשית) ממה שחשבתי. אחרי המושב ניגשו אלי כמה אנשים שהכירו את דמיטרי ואת העבודות שלו וזה היה מנחם משהו.

  ומה בכל זאת היה לנו

  באופן כללי, סכמטי ולגמרי סובייקטיבי אני אחלק את הכנס לשלושה תחומים עיקריים. פרסינג (parsing), איחזור מידע ושימוש אינטליגנטי (IR, summarization, entailment) ואחרים. מביני דבר מספרים שהפרסינג היה די משעמם למרות כמה מאמרים חזקים. באופן מסורתי, האל דאום (השלישי!) נוהג לספק סקירה של המאמרים שעניינו אותו בכנסים. הסקירה שלו בא תבוא, אני מניח, והיא כנראה תהיה שונה לגמרי מהסקירה שתובא להלן ותורכב בעיקר מהפרינג'.

  ביאטה קלבנוב הציגה מאמר נאה שמשתמש במודל תורת-משחקימי כדי לתאר שימוש חוזר במטאפורות על יריבים פוליטיים (השאלה המרכזית היא למה יריבים פוליטיים משתמשים באותה מטאפורה למרות שהיא נתבעה על ידי צד אחד ואימוץ המטפורה על ידי הצד השני משחק, לכאורה, לידיים של טובע המטאפורה):
  A Game theoretical model for metaphorical bergaining
  אסוציאציה – מאמר/שיחה של בורחס על עושר מטאפורי אינסופי שנבנה על מספר מצומצם מאוד של מטאפורות. המאמר הבורחסי מופיע בספר מלאכת השיר.

  בגזרת ה-entailment (המצאה ישראלית מבית בר אילן שהפכה ללהיט מחקרי ולתחום בפני עצמו), מלבד מאמרים נאים של יהונתן ברנט ושל שחר מירקין, משך את תשומת ליבי דווקא מאמר-פוסטר של האיש רב השמות כריסטיאן דנסקו-ניקולסקו-מיציל (עם ליליאן לי). מה שנחמד במאמר הוא השימוש במושג המרתק של negative polarity items – מושג בלשני טהור, על מנת לפתור בעייה הנדסית של הסקת מסקנות מסוג מסויים (downward entailing operators). השילובים האלו של בלשנות אמיתית במחקר הטכני (NLP) הם נדירים ומשובבים. מלבד זאת, NPI הם קבוצת ביטויים חביבה עלי במיוחד, למשל בשום שרוכי נעליים. אה, והמאמר מכיל גם התחכמות מעניינת על יציר תביטויים כאלו באופן מלאכותי, טריק ליליאני אופיני:  Don't have a clue? Unsupervised learning of downward entailing operators.

  מאמר נוסף שאהבתי, מעט יותר מיינסטרימי הוא של זורניצה קוזרבה (Zornitsa Kozareva) ואדוארד הובי:  Learning arguments and supertypes of semantic relations using recursive patterns. המאמר מציע אלגוריתם ללמידת יחסים סמנטיים, זה לא חדש, אבל הוא משתמש בזרע (seed) יחיד לתהליך המינכהוזני של ה-bootstrappingוזה כבר מעניין כי תהליך כזה, אלגנטי ומגניב בעיקרון, נוטה להכניס למערכת רעש בלתי נשלט. אגב, היה שווה לשמוע את זורניצה ולו בשל האיזכור של מאמר אחר שלה מה-NAACL. המאמר הזה עבר לי מתחת לרדאר ובעיקרון הוא עוסק הערכה של הפרודוקטיביות של 'זרעים' (שכאמור, יש להם נטיה להצמיח גידולי פרא): Not all seeds are equal: measuring the quality of text mining seeds.

  ועדיין בבמיינסטרים, אם כי בפרבריו – מאמר של הקולגות עמרי אבנד ורועי רייכרט שעושים unsupervised pos tagging ,תוך שימוש בפרסר לא סטנדרטי (ומעניין) ותוך הישענות על תורת הטיפוסים (prototypes) הקוגניטיבית: Improved unsupervised POS induction through prototype discovery.

  הקורא חד העיין ורגיש הלב כבר שם לב שההעדפות שלי נוטות למאמרים שמערבים קצת רגש, כלומר תובנות מתחומים אחרים ולא רק מדווחים על איזה טוויק אלגוריתמי ששיפר תוצאה קודמת בפרומיל – מה שאני מכנה ביומרה – מאמרים עם שאר רוח. לכן הזוכה הגדול (שאכן זכה בפרס המאמר הסטודנטיאלי הטוב ביותר) הוא: Extracting Social Networks from Literary Fiction, של אלסון, דמס ומק-אוון. במאמר הם בונים מעין רשת חברתית של דמויות מקלסיקות של המאה ה-19. הרשת החברתית בנויה על סמך ניתוח (אוטומטי, כן?) של דיאלוגים בין הדמויות. זה מגניב. אבל מגניב מזה הוא השימוש שהם עושים בגרף החברתי על מנת להפריך תאוריות ספרותיות מקובלות שמנתחות את תופעת העייור (אורבניזציה) כפי שהיא משתקפת ביחסי הדמויות בקלסיקות תקופתיות. זה מה שאני קורא מאמר עם השלכות מעשיות. הקץ להנדסה! ריתמו את האלגוריתמיקה לטובת מדעי הרוח!

  

  —-

  *את המצלמה שכחתי בבית ואתם זוכים להנות ממצלמת הסלולרי (nokia 5800). לא רעה בצילומי חוץ רבי תאורה. נוראית לצילומי פנים. עמכם הסליחה.
  **בניגוד לאופסלה המשמימה***, הארכיפלגו הסטוקהולמי דווקא מגניב על שלל המוזאונים, הקניונים המפוארים (לא שמעו על המיתון העולמי?!) והקסבה הימי-ביניימית של העיר העתיקה .
  ***הקתדרלה הגדולה של אופסלה דווקא מעניינת והמעוניינים הסינמטיים יוכלו להתחקות בעיר על עקבותיו של אינגמיר ברגמן אוייב הכנסיה****.
  ****(*****)לפי מאמר שלו שהופיע באסופה עולם בדים של הלגה קלר [מזיכרון].
  *****לא יכולתי להתאפק מלהוסיף עוד הערה עטורת כוכביות.

  

• 16:00

  מפה אינטראקטיבית: איך משתמשים בפייסבוק ברחבי העולם

   » ‎ חורים ברשת

  פייסבוק ציינה 500 מיליון חברים בשבוע שעבר ולרגל המאורע פירסם בלוג הטכנולוגיה של הגרדיאן הבריטי נתונים על השימוש בפייסבוק במדינות שונות בהן מתגוררים חברי האתר. רוס פרז, אנליסט דאטה בחברת ויזואליזציית המידע Tableau יצר ויזואליזציה הממחישה את הנתונים האלה.

  המפה והגרף הנלווה הם אינטאראקטיבים. אפשר לצפות בנתונים אודות היקף השימוש בפייסבוק על פי אזורים שונים בעולם או על פי מדינות.

  Powered by Tableau

  מעניין לגלות שמספר חברי הפייסבוק מישראל, אשר לה 7.5 מיליון תושבים, נמוך רק במעט ממספר חברי הפייסבוק במצרים, עם 78 מיליון תושבים. (דרך RWW).

  

   פוסטים קשורים -->

  • אל תשימו את כל הביצים בפייסבוק אחד
  • מה נשתנה בפייסבוק: דפים קהילתיים וקישורים בפרופיל
  • התקינו חינם אנטי וירוס לפיד האישי שלכם בפייסבוק
  • למה קמפיינים לצעירים בפייסבוק מצליחים?

  -->

  פוסט מאת גל מור
  
  גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  

• 15:58

  ‫תוסף תגובות באזז‬

   » ‎ אלעד בבלוגלי

  בתחילת פברואר, אחרי שגוגל הוסיפו את שרות גוגל באזז, כתבתי פוסט בשם "מי צריך בלוג,יש באזז" בו תארתי מצב שתגובות לפוסט המתפרסם גם בבאזז, נכתבות חלקן בבאזז. במקרה ההוא הדיון כולו עבר מהבלוג לבאזז.

  לפני זמן מה העברתי את הבלוג שלי מבלוגלי להתקנה רגילה של וורדפרס והתחלתי לעשות סדר במחלה. עוד יש לא מעט דברים לסדר אבל לנושא התגובות בבאזז כנראה נמצא הפתרון בעזרתו של תוסף נחמד אשר מחפש בבאזז את הפוסט שלכם ומציג את התגובות שפורסמו שם כחלק מהתגובות הרגילות.

  

  תגובות הבאזז מודגשות

  התוסף

  התוסף נקרא Buzz Comments ופותח על-ידי כריסטופר סטיקל. למרות התמיכה המובנית בלוקליזציה נאלצתי לערוך מספר שינויים קטנים בקבצי המקור אשר כמובן הועברו, יחד עם קבצי התרגום, למפתח. עד שהשינויים ישולבו בגרסה רשמית מי שרוצה להשתמש בו כבר כעת יאלץ להורידו מעמוד זה (למטה) ולהתקין ידנית. כאשר תצא גרסה חדשה יתקבל עידכון בעמוד התוספים אבל גם אז רצוי לוודא שהגרסה החדשה תומכת בעברית.

  איך זה עובד?

  המינימום שצריך להגדיר בתפריט הגדרות -> תגובות באזז זה את כתובת הדוא"ל של פרופיל הגוגל שלכם בו מתפרסם הבאזז של הבלוג. לאחר ההפעלה, התוסף מחפש את הפוסטים שלכם בבאזז ומציג לגולשים את העתקי התגובות ממנו ברצף הכרונולוגי המתאים יחד עם התגובות הרגילות. התגובות שמקורן מבאזז לא נשמרות אצלכם בבסיס הנתונים אלא הזיכרון במטמון זמני. כמו-כן מתווספת אליהן הפניה אל התגובה בבאזז.

  אגב, את הצבע הירקרק והמזוויע ברקע של התגובות המגיעות מבאזז ניתן להשיג באמצעות קוד CSS שכן התוסף עוטף את התגובות בתג from_buzz.

  שימו לב: לעיתים יכול לקחת זמן רב (גם ימים על-פי המפתח) עד שתופענה התגובות הראשונות בפוסטים אך מניסיון שלי זה קורה די מהר.

  הורדה

  תגובות באזז גרסה 0.9.2 בעברית

  רוצים לנסות?

  גשו לפוסט הזה בבאזז והשאירו תגובה. חזרו לכאן אחרי זמן מה וראו אותה גם פה.

• 13:13

  שובו של הקאמבק: טכנו

   » ‎ היתוך קר למפגרים

  19 הרוגים בפסטיבל טכנו בגרמניה, מצביעים על כך ש15 שנים לאחר האסון בפסטיבל ערד, יש אנשים שעדיין חושבים שטכנו, כמו מוות בפסטיבלים, זה משהו אופנתי.

  

  

• 12:02

  צפו בתמונות "הפורנו הקשות" שגרמו לאפל לדחות אפליקציה

   » ‎ חורים ברשת

  מנכ"ל אפל, סטיב ג’ובס, מנהל זה זמן רב מסע צלב נגד הפורנוגרפיה באינטרנט ואף הבטיח לעולם "חופש מפורנו". ג’ובס לא רק מבטיח אלא גם מקיים: אפליקציות פורנוגרפיות לא מאושרות לפרסום בחנויות האפליקציות של האייפון והאייפד. לא מדובר רק באפליקציות הכוללות תכנים פורנוגרפיים אלא גם בכאלה שעלולות לכלול תכנים כאלה או מרמזות בדרך כלשהי על פורנו.

  בשבוע שעבר הוסרה מחנות האפליקציות iChatr, גירסת האייפון לשירות הצ’ט בווידאו צ’אט רולט. אמנם, חלק מהמצ’וטטים באמצעות השירות חושפים את גופם בפני בני שיחם, אך צ’אט רולט אינו מוגדר על ידי יוצריו ומפעיליו כפורנוגרפי ושיחות רבות המתנהלות בו אינן כאלה. לנו נראה כי אפל הרחיקה לכת בצעד הדחייה.

  כעת מתברר ש-DLP Mobile, יוצרי אפליקציה של מראה לאייפון 4, התבשרו על דחיית האפליקציה מה-App Store משום שבתצלומי המסך לדוגמה שהפיצה נראו תכנים "מגונים", "פורנוגרפיים" או "פוגעניים". תוכלו לבחון בעצמכם את התמונות הקשות.

  בתמונות נראית הדוגמנית האמריקנית לודמילה בוזינובה חושפת את כתפיה.

  

  במקרה של iChatr, אי אפשר להתכחש לעובדה שחלק מהמשתמשים חושפים את עצמם, אם כי משתמשים יכולים לחשוף את עצמם במגוון של אתרים הזמינים באמצעות דפדפן האינטרנט – גם דפדפן הספארי המשולב באייפון. במקרה של DLP Mobile, אין פורנו כלל.

  על פי פוסט בבלוג החברה, אפל דחתה את אפליקציית המראה רק על פי שתי התמונות הנראות למעלה, בשל "הפרה של סעיף 3.3.18 בהסכם הרישוי של תוכנית המפתחים של  האייפון:

  "Applications may be rejected if they contain content or materials of any kind (text, graphics, images, photographs, sounds, etc.) that in Apple’s reasonable judgment may be found objectionable, for example, materials that may be considered obscene, pornographic, or defamatory."

  באימייל הדחייה גם נכתב כי "תצלומי המסך של האפליקציה חייבים לעמוד בדרישות לדירוג 4+ (ללא תכנים פוגעניים) מאחר ותמונות אלה חשופות לכל המשתמשים בחנות האפליקציות".

  על אף שהחברה החליפה מיד את תמונות המסך ובעקבות כך אושרה האפליקציה, נראה שתהליך הבקרה והסטנדרטים של אפל לאישור אפליקציות פגום מייסודו. נכון ששמורה לאפל הזכות לאשר או לדחות אפליקציות כרצונה, אך אנחנו תוהים על פי איזה שיקול דעת ניתן להגדיר את התמונות האלה כפוגעניות, פורנוגרפיות או מגונות.

  האם ההתנהגות המוסרנית של אפל תפגע בה בשלב מסוים? האם אנשים מעדיפים לקבל את אפל כשומרת המוסר שלהם? האם מפתחים ימשיכו לספוג את הקפריזות של אפל או שהמדיניות הנוכחית תדחף אותם לאנדרואיד, שתהפוך לפלטפורמה הניידת המובילה בדיוק בגלל המדיניות הנוקשה של אפל? האם לדעתכם אלה התמונות פוגעניות, פורנוגרפיות או מגונות?

  אגב, בשבוע שעבר נודע שפרקליטי אפל שלחו מכתב אזהרה ליצרנית של כף לסילוק צואה אנושית משטחי קמפינג בשל השם שבחרה – iPood (בתמונה). 

  פוסט זה פורסם במקור ב-ReadWriteWeb, אחד הבלוגים הנקראים והמשפיעים ביותר בעולם בתחום הווב.

  עוד ב-RWW: האם Facebook Credits יהפוך למטבע הגלובלי הראשון?

  

   פוסטים קשורים -->

  • אפליקציה מומלצת לאייפון: SlickShopper
  • 10 אפליקציות חובה ל-iPad
  • ynet משיקה חנות אפליקציות סלולריות
  • האם אייפד הוא מזימה תאגידית של אפל?

  -->

  פוסט מאת ReadWriteWeb
  
  ReadWriteWeb הוא אחד הבלוגים הנקראים בעולם והבלוג מספר 1 בתחום טכנולוגיות מידע. ReadWriteWeb מפרסם את הפרשנויות המעמיקות והאיכותיות ביותר מדי יום על תעשיית האינטרנט. פוסטים נבחרים של ReadWriteWeb יתפרסמו ב"חורים ברשת" מדי שבוע

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  
• 11:09

  פייסבוק מאפשרת לבעלי אתרים לדבר עם המלייקקים

   » ‎ חורים ברשת

  פייסבוק הוסיפה יכולת חדשה ומשמעותית ביותר לבעלי אתרים המאפשרים למשתמשים להגיב ולשתף כתבות לניוזפיד שלהם בפייסבוק: הפצת תכנים חדשים לכל הפידים של האנשים שעשו לייק לפוסט, כתבה או דף ספציפי, כך מדווח אתר Allfacebook.com בעקבות פרסום בבלוג הרשמי של פייסבוק.

  עד כה, בעלי אתרים היו יכולים להפיץ תכנים חדשים רק לאנשים שהצטרפו לדף הפייסבוק של האתר. היכולת החדשה מאפשרת להם לפרסם תכנים לפידים של כל האנשים שעשו בעבר לייק לכתבות שפורסמו באתר. אם למשל תעשו לייק לפוסט הנוכחי, נוכל להפיץ פוסטים חדשים של חורים ברשת לפיד שלכם בפייסבוק, גם אם אתם לא מנויים לדף של חורימבה בפייסבוק.

  המהלך האחרון מחזק משמעותית אתרים חיצוניים שהטמיעו את פייסבוק ומגדיל את יכולת ההפצה שלהם לאנשים העוקבים אחריהם. התכונה החדשה גם מפחיתה מחשיבות מספר העוקבים אחר דף בפייסבוק, שכן כמות העוקבים האמיתית עשויה להיות גדולה בהרבה ולכלול את כל מי שעשה לייק אי פעם לתכנים שפורסמו באתרים שהטמיעו את פייסבוק בתוכם. בדרך זו, אתרים מבוססי פייסבוק הופכים להיות "דביקים" יותר ומאפשרים לבעליהם להגביר את התפוצה שלהם בזכות פייסבוק.

  

  נוסף על כך, פייסבוק שדרגה את גירסת ה-iFrame של רכיב הלייק באתרים חיצוניים ומעתה כל משתמש שיעשה לייק לתוכן באתר אינטרנט גם ישתף את הכתבה בפיד שלו בפייסבוק. לשם כך, יש לוודא שאתם משתמשים במצב layout="standard" ורוחב הרכיב נקבע ל-450 פיקסלים לפחות.

  פייסבוק גם מאפשרת מעתה לבעלי אתרים להוסיף את המאפיין ref לכל כפתור לייק שהם מטמיעים באופן שיאפשר להם לקבל מידע סטטיסטי חשוב על מבקרים חדשים, כמו מהיכן הם הגיעו בפייסבוק (החיפוש של פייסבוק, הפרופיל האישי או דף אחר). הנתונים האלה יהיו זמינים דרך ה-Page Insights לבעלי אתרים.

   פוסטים קשורים -->

  • אתרי הלייק מגלים: מה אוהבים חברי פייסבוק בכל אתר
  • PAki: התכנים החמים ברשת הישראלית על פי פייסבוק
  • פייסבוק מחליפה את ה-Fan ב-Like
  • האם אתם יודעים לדבר?

  -->

  פוסט מאת גל מור
  
  גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  

• 9:48

  ‫טיול עם ילדים – לינה בגן גורו ונחל הקיבוצים‬

   » ‎ אלעד בבלוגלי

  בליל חמישי האחרון התארחנו* ללינת שטח בפארק האוסטרלי גן גורו אשר נמצא צמוד לקיבוץ ניר דוד בבקעת בית-שאן. הגענו לגן לפנות ערב ונטינו את אוהלינו (המושאל, זה על המחצלת). הקבוצה כללה מספר משפחות, סה"כ כ- 25 הורים וילדים.  

  

  המאהל

  עד לחשיכה הבנות נהנו לשחק במבוך הצמחים הגדול ובעיקר לרוץ מכאן לשם ובחזרה. לאחר שהחשיך יצאנו לסיור לילי בגן בהדרכתו של נדב שעונה על כל השאלות עוד לפני שנשאלו ומפרק צנפות כאילו היו אגוזים.  

  

  נדב מפרק צנפה

  מסתבר שחלק מהחיות דווקא מעדיפות את שעות הערב ומגלות ערות מפתיעה. האמו לדוגמה גילה עניין רב בפנסים שלנו ומאד רצה לנקר אותם. גם הקזואר גילה בנו עניין אבל לא יצא טוב בתמונות, תמיד דופקים את השחורים.  

  

  אמו - Emu

  לאחר ביקור אצל מספר חיות הגענו לשטח של הקנגרו. הקנגרו היא חיה הפעילה בלילה המסתובבת בלהקה. חוץ מהבת הקטנה שלנו כולם הסכימו שהיא חמודה וידידותית. הקטנה העדיפה לשמור מהם מרחק ביטחון הולם. קבלנו מנדב גרגירי תערובת להאכלה ויצאנו למשימה. הקנגרו כבר יודעים את העבודה שלהם. ברגע שמתקרבים אליהם עם יד אחת מושטת ופנס בשניה הם מתקרבים, בזהירות, ופשוט אוכלים. מסתבר שכמו כולנו, גם הקנגרו אוהב שמלטפים אותו.  

  

  קטנצי'ק

  שאחרי זמן מה בחברת הקנגרו המשכנו לקואלות ולמזלנו פגשנו אותן ערות שכן רוב שעות היום והלילה הן פשוט נמות להן. במעט הזמן שאינן ישנות הן אוכלות. 

  

  שוב עלי אקליפטוס?

  את הערב סיימנו בקומזיץ מסביב למדורה שארגן הצוות (תפ"א, תה, אבטיחים, עוגיות). באירועים כאלו אני תמיד חושב שהמבוגרים אוהבים תפוחי אדמה שרופים יותר מאשר הילדים (הערה קטנה לצוות: אל תחסכו בתפ"א). 

  

  קומזיץ

  כשקמנו, לאחר ארוחת בוקר של לחמניות, ממרחים, שוקו וקפה על מרפסת משרדי הגן, התארגנו לסיור באור יום לפני שפותחים את הגן לציבור הרחב. פגשנו את הקוקברה הצוחקת, קנגרו חולדה, גואנה, קקדו, וואלבי אבל ללא ספק גולת הכותרת היה הביקור בציפוריה החדשה שנפתחה בגן. הציפוריה היא מבנה עם גג רשת בו גרים תוכים שונים אבל בעיקר מסוג לורי. רוב הציפורים פעילות בשעות הבוקר כך שזו השעה הטובה ביותר לפגוש אותן. נדב צייד אותנו בשיפודי פירות (תפוחים, מילונים ועוד) ונכנסנו לביתן. תוך דקה עשו התוכים את המוטל עליהם.

  

  גדל לי איש על הרגלים

  לאחר שנגמרו הפירות המשכנו אל אזור הקנגרו בכדי לוודא שאכלו ארוחת בוקר. בהזדמנו זו הצלחנו לראות גם גור קנגרו עושה חיים בכיס של אמא שלו.

  

  היי, גם אני רוצה

  למרות הסקפטיות הראשונית של אם הבנות, כולם סיכמו את החוויה בצורה חיובית. רעיון לסטרטאפ: מיזוג באוהל

  נחל הקיבוצים

  לאחר קיפול האוהל, קצת אחרי השעה תשע בבוקר, עזבנו את גן גורו לכיוון מזרח לביקור וטבילה בנחל הקיבוצים. לבאים ממערב על כביש 669 יש לעבור את קיבוץ ניר דוד ולפנות ימינה לכיוון ירושלים. מיד לאחר הפניה יורדים מהכביש לצד ימין, עוברים דרך שער צהוב ואחרי דקה מגיעים למגרש החניה. רוב האנשים מסתפקים בהצטופפות ליד החנייה ושולחנות הפיקניקים אבל כדאי לבחור באפשרות אחרת.

  

  יש אפשרות אחרת

  לוקחים רק את מפתחות הרכב, מים, כובע, ומזרון ים (חובה). בקצה מגרש החניה חוצים את הגשר לגדה הצפונית ושם פונים שמאלה בדרך העפר. הולכים בשמש כעשר דקות (בדרך רואים עוד גשר מצד שמאל אבל ממשיכים ישר) עד שמגיעים לעץ דקל מצד שמאל על שפת הנחל. כאן מנפחים את המזרון ונכנסים למים. המים נעימים מאד ומגיעים עד לגובה של כמטר וחצי. הזרימה איטית ורגועה. בדרך מגיעים לשני הגשרים (שהוזכרו קודם) אותם ניתן לחצות בשתי דרכים. הפראיירים שצריכים ללכת עם הקטנה יטפסו מצד אחד וירדו בצד השני. כל השאר יגלשו דרך מעביר המים.

  

  לונה גל חצי טבעי

  לאחר סתלבט של כשעה מגיעים עם הערוץ עד למגרש החניה. כאן אוכלים משהו ויוצאים לדרך. דבאל לייק.

  תמונות רבות מגן גורו ונחל הקיבוצים אפשר לראות כאן.

  * גילוי נאות: הוזמנו להתארח בגן גורו מטעם אנשי היח"צ.

• 9:16

  גורלו של “המדריך”

   » ‎ סינמסקופ
  היום ב-13:30 תתכנס הנהלת האקדמיה במשרדי התאחדות ענף הקולנוע ברחוב פינסקר 16(*) לדון בעניין הסרט “המדריך למהפכה”. מול חברי ההנהלה יופיעו שאול דישי, שקרא לפסול את הסרט מהתמודדות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, ומולו ידברו יוצרי הסרט, דורון צברי ואורי ענבר.ביום חמישי דיווחה נירית אנדרמן ב”הארץ” ששליש מחברי הנהלת האקדמיה כלל לא יוכלו להשתתף בישיבה בשל [...]

• 8:29

  ‫עייפות החומר‬

   » ‎ ‫Morning Candy‬
  ‫אני פותחת את השבוע בלי תיקיות המוסיקה שלי, ובלי כלום. בשישי בערב השכבתי את המחשב לישון, והוא הלך לישון שנת נצח ולא התעורר מאז. את עוגמת הנפש מיותר לציין… אז אני כותבת שיר בוקר מהעבודה ומהטיוב, וכל מה שעולה לי בראש הוא כלום.הכל ריק ממחשבות או משירים. השיר היחידי שמתאים כאן, הוא שיר שלעניות דעתי כבר כיכב כאן, [...]‬

• 7:44

  ‫כדור שינה או כדור בראש‬

   » ‎ צריכה לחשוב על זה

  אם לא מצליחים להירדם בלילה, מומלץ בחום לא לקרוא לפני השינה ספר שדן באדם שחושש שיהרוג את התינוקת שלו באמצעות מכוש קרח, ולכן מחליט לרצוח במקום זאת זונה אלמונית.

  
  

  
• 5:42

  ‫אנשים עושים דברים מוזרים בחמש וחצי בבוקר‬

   » ‎ צריכה לחשוב על זה

  כתבתי עכשיו הודעה ב-Facebook לבחורה שאני חושבת שהיתה מתכתבת שלי בילדותי, לפני למעלה מעשרים שנה.

  אם היא תענה לי (בתקווה שלא תתהה מאיפה נפלה עליה המשוגעת הזאת), האם זה משנה בעצם? האם עדיין יהיה לי משהו במשותף עם מישהי שנהגה לכתוב את השם שלי באותיות מסולסלות על-גבי מעטפות ורודות?

  
  

  

• July 24, 2010
• 23:29

  ‫לתת למאבק לשנות אותך‬

   » ‎ וובסטר 3 - חנן כהן

  לפני כמה שנים, כשעבדתי בשתיל, יצר איתי קשר מישהו עם התייעצות לגבי הקמת אתר זה או אחר שאמור לסייע לקבוצה זו או אחרת. כבר לא זוכר מי ומה.

  שוחחנו על האתר ועל התהליך שהוא אמור ללוות ושאלתי את היזם הרבה שאלות שלא היו לו תשובות עליהן.

  ואז שאלתי אותו "שוחחת עם אנשים מהסוג שהאתר הזה אמור לעזור להם?" והוא אמר "לא, איזה רעיון מצויין".

  נזכרתי בסיפור הזה בגלל דיון שמתקיים כרגע בפינה השמאלית בעקבות בקשה להופיע בלבוש צנוע להפגנות יום השישי בשיח ג'ראח. קיראו כאן על לבוש, שותפות אמת, וכבוד הדדי

  אני לא משתתף בהפגנות בשיח ג'ראח ולא מתכוון לתת עצות למפגינים. אני רק רוצה להוסיף זווית ראיה מסויימת לשיחה.

  אנשים שנאבקים למען משהו ולמען מישהו מגיעים עם שכנוע וכוח פנימי. הכוח הזה משמש אותם (אותנו) לנסיון לשנות משהו אצל אנשים אחרים – פוליטיקאים, קבוצה יריבה וכו'.

  מה שאנחנו לא מצפים לו הוא להשתנות בעצמנו כחלק מתהליך המאבק. אנחנו מצפים להישאר במקום ולהזיז את האחרים.

  הרבה פעמים, אנחנו חוברים לאנשים אחרים במאבק. לפעמים אלה האנשים שאנחנו נאבקים למענם.

  האנשים שלמענם אנחנו נאבקים שונים מאיתנו. וכך נוצרות שתי זירות – זירה אחת שבה אנחנו מתעמתים עם הגוף שנגדו אנחנו נאבקים וזירה שניה שבה אנחנו משוחחים עם אלה שהמאבק הוא למענם.

  המצב הזה מבלבל. בזירה אחת אנחנו צריכים להפעיל כוח ובזירה השניה אנחנו צריכים להפעיל שיחה ופתיחות לאחרים מאיתנו.

  לא פשוט להיות בשתי הזירות האלה באותו הזמן.

  - – -

  עוד על הנושא – מבוכת הגבר הלבן מאת יוסי גורביץ, על נשים וערבים מאת דובי קננגיסר, נשים בסוף מאת נעמה כרמי.

  http://www.justjlm.org/?p=358

• 22:22

  מה עם תמלוגים ללוקאס?

   » ‎ היתוך קר למפגרים

  אדם המחופש לדארת’ ויידר שדד בנק בניו יורק באיומי אקדח. מאוחר יותר, ג’ורג’ לוקאס התקשר לשודד וביקש את התמלוגים שלו, או שהוא יתבע לו את האמאמא על זה שהוא משתמש בסימן המסחרי שלו לצרכי רווח.

  

  

• 20:18

  ‫מבוכת הגבר הלבן‬

   » ‎ החברים של ג'ורג'

  פעילי שייח ג'ראח הפיצו לפני כמה ימים קריאה למגיעים להפגנות להגיע בלבוש צנוע. הבקשה עוררה זעם ומבוכה, גם בקרב הפעילים עצמם (כפי שאפשר לראות בתגובות), ודובי קננגיסר ונעמה כרמי אמרו כל אחד דברי טעם. כל העסק יוצר דיסוננס קוגניטיבי, והנה הנסיון שלי לפתור אותו.

  קודם כל, הבקשה ל"צניעות" היא בעייתית מאד, בלשון המעטה. תפיסת הצניעות היא כלי נשק מובהק של דיכוי גברי: האשה, כביכול, היא מפתה מטבעה, ועצם מבט בעורה החשוף – עור היד, עור הכתף, הפנים, השיער – מסוגל להוציא גבר מדעתו ולגרום ליצרו להשתלט עליו. משום מה, התפיסה הזו לא הביאה לנסיון לחנך גברים לשלוט על עצמם – אחרי הכל, הבעיה היא בהם – אלא לדרישה שנשים תצמצמנה את עצמן מהמרחב הציבורי. ראינו מקרה קיצוני במיוחד לאחרונה, בהתנחלות אלון מורה, שהרב שלה – אליקים לבנון – אסר על בחירת נשים למועצה בין השאר מחשש של "תערובת בין נשים לגברים".

  אומרים לנו שהבקשה הזו היא הכרחית לצרכי המאבק על שחרור פלסטין. חלק מהדוברים טוענים שהדרישה הזו הגיעה מנשים. במחילה, אז מה? מי העניק לפמיניסטית ישראלית את הזכות לדחוק אחורה את זכויות הנשים הפלסטיניות על מזבח השחרור הפוליטי של הגברים הפלסטינים? לא הן תצטרכנה לשאת בתוצאות של ההחלטה הזו. אפילו אם מקורה בנשים פלסטיניות, מי נתן להן את הזכות לדכא את זכויותיהן של פלסטיניות אחרות?

  סביר להניח, אכן, שרגשותיהם של שמרנים פלסטינים עשויים להפגע ממראה אשה שאיננה לובשת צ'אדור. אז מה? נדרוש מנשים שמגיעות להפגנה לכבד את הדרישה הזו, בשם "כבוד האחר"? ה"אחר" במקרה הזה הוא בדרך כלל גבר עם תפיסות פטריארכליות.

  נחדד את השאלה. נניח שקבוצה של הומוסקסואלים בשייח' ג'ראח יחליטו לצאת מהארון, להקים ועד, ולדרוש להגיע גם עם דגלי הקשת בענן וכרזות הולמות להפגנות השבועיות. דבר כזה צפוי לפוצץ את הפיוזים של פעילי הוועדה העממית במקום. האם הפעילים הישראלים יסכימו לדרישה למנוע מעליזי שייח' ג'ראח להצטרף למאבק? אני מוכן לנחש שהם דווקא היו בעד מצעד הגאווה בירושלים. לפגוע ברגשותיהם של שמרנים יהודים זה בסדר, באלה של שמרנים פלסטינים – לא?

  עוד שאלה: הבה נניח שפלג חרדי בעיריית ירושלים יציע לפעילי שייח' ג'ראח דיל: בתמורה להוצאת צו פינוי למתנחלים במקום, פעילי שייח' ג'ראח יפעילו את כובד משקלם על מה שנשאר מהסיעות החילוניות בעירייה, כדי שהללו לא תתנגדנה להחלטה שתרחיב את מספר "קווי המהדרין" בירושלים, שמדירים נשים. האם זו עסקה ראויה?

  מה שיש לנו כאן הוא ליברליזם שניצב מול עצמו. עצם התפיסה שלפלסטינים מגיעות זכויות ושמותר להם לא לסבול עוול נובעת מתפיסה הליברלית הבסיסית ביותר, שאומרת שכל בני האדם שווים בזכויותיהם. קבלת התפיסה של "צניעות" אומרת שיש, בעצם, בני אדם ששווים פחות – נשים. אומרים לנו שהמאבק על זכויות הנשים הפלסטיניות וזכויות נשים ישראליות צריך לבוא "אחר כך", או, בלשון המשפט הקולע של דובי, מהלך של "אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב". למה לא להפוך את המאבק? להתחיל בקידום החירות בחברה הפלסטינית, ורק אחרי שתשחרר את עצמה להסיר גם את הכיבוש הישראלי?

  התשובה הפשוטה והעגומה היא שיכולת ההשפעה של ליברלים ישראלים על החברה הפלסטינית, כל זמן שזו נתונה תחת כיבוש, היא זעומה ובצדק. יש להם יותר יכולת השפעה – לא הרבה יותר, אבל יותר – על החברה שממנה הם באים, ועל כן, מאחר והמטרה היא לא לדפוק את הראש בקיר בחומות שלא יקרסו אלא להביא שינוי כלשהו, צריך להתמקד בהפסקת העוול הישיר.

  אבל כאשר הפעילים בשייח' ג'ראח נוקטים צעד כמו זה, הם פוגעים במאבק שלהם עצמם. הם מרחיקים אנשים שיכלו להיות תומכים, ומרפים את ידיהם של אנשים שכבר החלו לתמוך, משום שהם צועדים במשעול הקלאסי של הפיכה לאידיוטים מועילים. מוטב שהתנועה תחזור בה מההכרזה הזו; לפעילים הפלסטינים צריך להסביר שעם כל הכבוד, החלטה כזו פוגעת בתמיכה הישראלית במאבק. גם לליברלים, לא רק לשמרנים, יש רגישויות.

  (יוסי גורביץ)

• 19:09

  יוטיוב הופך גם לערוץ קליפים מבוסס המלצות אוטומטיות

   » ‎ חורים ברשת

  על אף שרוב האנשים עדיין נעזרים באמצעים מסורתיים כמו הרדיו כדי לגלות מוזיקה חדשה, התחרות מתחממת בזכות שירותים מקוונים לגילוי מוזיקה חדשה כמו Pandora ו-Last.fm. שירותים כאלה (שחלקם אינם נגישים בישראל בגלל ענייני זכויות יוצרים) לומדים את הטעם האישי שלכם ומזרימים אליכם שירים שעשויים למצוא חן בעיניכם. 

  בסוף השבוע שדרגה YouTube את ערוץ המוזיקה שלה ונכנסה אף היא רשמית לתחום של המלצות וגילוי מוזיקה. שדרוג ערוץ המוזיקה בא בעקבות שדרוגים דומים לערוצי התוכניות והסרטים של יוטיוב, כחלק ממגמה כוללת להפוך את האתר לאישי יותר למשתמש.

  

  שלא כמו אתרים בנוסח Pandora או Last.fm, שמבוססים ברובם על אודיו, היתרון הגדול של יוטיוב הוא הפן הוויזואלי. הצופה נחשף לפיד של קליפים בהם הוא יכול לצפות ולהאזין לשירים במקביל.

  הערוץ החדש חושף את הקליפים הנצפים ביותר, קידומים מיוחדים, רשימות השמעה שנוצרו על ידי מומחים, מוזיקה של יוצרים חדשים ואפשרות ליצור מיקסים בקליק. הערוץ גם חושף קליפים על פי ז’אנרים מוזיקליים, כאשר ניתן לבחור לנגן קליפים בז’אנר באופן אוטומטי ובכך להפוך את יוטיוב לערוץ קליפים.

  השדרוג של ערוץ המוזיקה התבצע בעקבות הוספת תכונה חדשה של רשימות השמעה אוטומטיות (Autoplay) אשר מזרימה עם הפעלתה סרטונים רלוונטיים ללא התערבות המשתמש. על פי הבלוג הרשמי של יוטיוב, בעתיד הקרוב נראה בערוץ הזה גם קליפים מקומיים בהתאם לאזור המגורים שלנו.

  

  מוקדם יותר החודש הכריזה יוטיוב על השקת חוויית צפייה חדשה כמו-טלוויזיונית בשם LeanBack. LeanBack מאפשרת לצופה להישען אחורה ולצפות ביוטיוב, בעוד האתר יוצר עבורו רשימת צפייה אוטומטית בסרטונים על בסיס הגדרות, העדפות, מנויים לערוצים וסרטונים ששותפו על ידי חברים בפייסבוק.

  ערוץ המוזיקה החדש נמצא בכתובת www.youtube.com/music.

   פוסטים קשורים -->

  • יוטיוב בן 5: צפו בסרטונים הקלאסיים של כל הזמנים
  • לראות את Spotify ולקנא: כמה חבל שאנחנו לא באירופה
  • אמש בת”א: בכיר ב-Youtube אירופה על סוד הוויראליות
  • נושא כאוב: קול באתרי אינטרנט

  -->

  פוסט מאת גל מור
  
  גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  

• 16:56

  ‫בלוגרים הם חארות. בעיקר כשהם חולים.‬

   » ‎ דברים קטנים

  מכיוון שאני חולה ואומללה ומשועממת, והבחור הנחמד מהומלס שצלצל אליי ביום א' בעקבות המייל ששלחתי להם ובו שאלתי מדוע עליי שלא להתלונן עליהם למשטרה, והיה מאוד מנומס והתנצל וזרק עליי באזזוורדס, אבל בסופו של דבר לא ענה למייל שלי ובו השבתי שאשמח מאוד לממש את הזמנתו ולהיפגש עם מנהל אבטחת המידע שלהם – הרי ששלחתי עכשיו תלונה רשמית אודותיהם לרשות למשפט טכנולוגיה ומידע בנוגע למאגר המידע שלהם ואבטחתו הכושלת.

  אין לי מושג איך בכלל מתבצעת אכיפה/ענישה של חוק מאגרי המידע. זה בטח ייגמר בקנס, אבל אני אשמח מאוד אם ימררו להם קצת את החיים.

  (מה גם שעדיין לא קיבלתי את מייל הסליחה-תחליפו-סיסמה שלהם, שזה קצת מעליב בעיניי)

  

  

• 16:50

  ‫צדק אדמות מול פמיניזם, ליברליזם מול פלורליזם‬

   » ‎ אסכולת הכורסא

  יש לי ידיד שמפגין כל יום שיש בשיח ג'ראח. הרוחות שם לפעמים סוערות, לפעמים אנשים מסיימים במעצר לכמה שעות (לרוב ללא הצדקה), המשטרה מנסה לפזר את ההפגנה למרות שזו נאספת ברשיון, בלגאנים.

  אם אתם לא יודעים על מה ההפגנה אני לא אתחיל לגלגל עכשיו את ההיסטוריה, אבל בגדול מדובר בכמה פלאסטינים והרבה יהודים שמוחים על הלאמתם (מפלסטינים) ומכירתם מחדש (ליהודים) של בניינים רבים בשכונה. השבוע נוסף טוויסט מעניין לסיפור, כשהשמאל הבורגני שמגיע לשם חטף ביקורת מהמפגינים הפלאסטינים שהלפלפיות שלנו לבושות לא מספיק צנוע. מטה המפגינים פרסם מודעה מתנצלת שכדי לכבד את רגשות המקומיים (ככל הנראה הדוסים היהודיים והמוסלמיים כאחד) יש לבוא בלבוש צנוע. נעמה כרמי, קננגיסר ועוד אחרים הביעו את דעתם לטובת חופש האישה להתלבש עם מחשוף. אומר דובי: "זהו רגע בו אפשר לבוא אל הפלסטינים עם אמירה ברורה: אנחנו נהיה לצידכם, כי אנחנו רוצים להפסיק את הדיכוי, אך לא נסכים שתקיימו מיעוט מדוכא בתוך מיעוט מדוכא.אם אתם רוצים את הסיכוי הנוכחי להשיג את חרותכם, אתם חייבים לתת גם לנשותיכם את חירותן. אי אפשר להלחם באמת בדיכוי אחד על-ידי חיזוקו של דיכוי אחר."

  אני מבין את הגישה הזו, כבר כתבתי פעמיים כאן בבלוג על הבעיות הטמונות שבריקוד על כמה חתונות הידוע בשם "רב תרבותיות". אני רק לא בטוח אם כאן המקום לערבב מאבקים כשרב תרבותיות הוא המוסכמה החברתית כרגע. הרי אני בטוח שבמצעד הפמיניסטי ההיפוטתי שיהיה עוד X חודשים לא ירגישו נוח לערב שלטים למען שיח ג'ראח. בלי ספק יבואו כמה מפגינים שיתפסו את מניפי השלטים האלו ביד, יקחו אותם הצידה ויגערו בהם שהם מדללים את המסר.

  הגישה הזו מתחברת לי גם למקרה שקרה בשבוע שעבר וגרר גל תגובות באירופה – עו"ד צרפתיה שבילתה עם ביתה בשופינג התחילה לסנן הערות ארסיות לעבר ערביה צרפתיה שהסתובבה בחיג'אב בחנות כשכולה מכוסה מלבד עיניה או פניה (הגרסאות סותרות). מכאן התחיל ויכוח שהפך לקרב מכות בו השתתפו עורכת הדין וביתה נגד האישה, עד שהגיעו הבעל המוסלמי ובעל החנות להפריד בין הצדדים והמשטרה אספה את שלושת חמומות המוח לחקירה. בצרפת ועוד מדינות אסור לנערות להסתובב בכיסוי פנים או ראש בי"ס ציבוריים, אבל למען ההגינות, החוק הזה גם חל על כיפות של יהודים ותליוני חי או צלבים או מגיני דוד מחוץ לחולצה (ועד כמה שאני יודע, נאכף).

  עד כמה שאני בעד מלחמה במנהגים פסולים ואפליות, אני מרגיש שיש לגלות יותר רגישות כשמדובר בצד המדוכא. כשילדה גדלה בחברה מדכאת זה פסול, כשקהילה ערבית סוגרת את עצמה מרצון בגטו תרבותי, שפתי וכלכלי בלב צרפת או בלגיה זה פסול, אבל הדרך להוציא אותם מזה הוא לא בלהכריח את הילדה הקטנה הזו להוריד את הבגדים בכניסה לבית הספר. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מסכים ב-100% עם פט קונדל כשהוא אומר שהחיג'אב (או הבורקה) היא סמל לאונס. היא סמל לתרבות שבה גברים אומרים בגאון שאין להם שליטה עצמית ואישה שלא הופכת עצמה לעציץ היא פיתוי בלתי נשלט בשבילם (ובאשמת העציץ, כמובן). אבל לתפוס ילדה בגיל 6-7 ולהפשיט אותה בכוח מהבגדים היחידים שהיא הכירה מבית אבא, או להעיף כיפה מראשו של ילד שלא זוכר יום שהלך בלעדיה, עלול להיות קצת מפחיד גם כן (במיוחד כשאצלי בדמיון, אני מודה. זה מצטייר כמו טקס ההדחה של משפט דרייפוס, בקטע מ"עמוד האש" שנחקק לי במוחי הצעיר). לא ברור לי שזה מהעביר את המסר הנכון. "כולנו חייבים להראות דומה" זה מסר פאשיסטי ולא מאוזן.

  האם צריך להשיב לערבים אדמות מולאמות או לפחות לפצות? כן.
  האם צריך להאבק בדיכוי הנשים בחברות הדתיות בארץ? כמובן.
  האם צריך לערבב את המסרים ולהתנות מאבק אחד בשני? אני לא חושב שיש לנו את גורמי הזמן והיושרה לצידינו כדי להצדיק את זה במצבינו. אבל בהחלט יום אחד, בעתיד יותר אופטימלי. כרגע אני חושב שזו טעות. עדיף לי הצדק לנשים מאשר לבעלי הבתים. אני ממליץ לכם לקרוא את התגובות אצל דובי, זה לא ויכוח פשוט. אני עם בקשת המפגינים ללבוש צנוע אבל לא בלב שלם, אלא בהרגשה שזו פשרה לא נוחה אבל חשובה לנקודה זו בזמן ובמקום. אנשים הם חיות שחושבות ביחסיות, אי אפשר להעמיס בבת אחת את כל המסרים, צריך לעשות קודם צעדי אמון איטיים.

  עדכון: דברים יותר ברורים ומנוסחים היטב מביאה דורית בתגובה הזו.

  התנועה הספקנית, שמינתה את ראנדי ודוקינס לסמליה, נחשבת לדי מוחצנת ודורסנית לפעמים, אבל גם שם לאחרונה אנשים מבינים שצריך להתגמש כדי לנסות להנחיל לאנשים ערכים חדשים אי אפשר לנסות לתלוש אותם קודם מהישנים. הנה אחד מכמה סרטונים שהופקו בסדרה:
  
  כמה ימים לאחר מכן הופיע פיל פלייט בכנס TAM8 ונתן הרצאה שלפי הטוויטר הכתה גלים, כותרתה כשם הסרטונים האלו, "אל תהיה פוץ". בחדשות לחלוטין לא קשורות, ד"ר פיל פלייט (הידוע גם כ"האסטרונום הגרוע" מבלוגו "אסטרונומיה גרועה"), מביא לנו בקרוב בערוץ דיסקאברי (שכבר מעסיק את ידידו אדם סאבאג' עם "מפצחי המיתוסים"), תוכנית חדשה בשם "היקום הגרוע". נראה שיהיה חביב

  תגים: אנשים, ביקורת, בלוג, בעיות, דת, הפגנה, חברה, חדשות, חופש, ליברליזם, משטרה, נשים, ספקנות, עתיד, פמיניזם, צדק, קהילה, רעיון, תרבות
  

  

  

• 16:19

  ‫אטומשקוף‬

   » ‎ ‫הסיפור האמיתי והמזעזע של‬

  אחד הדברים הכי טובים שאתם יכולים לעשות כדי לנוח מהחום ומהמילים, זה לנסוע למוזיאון העיצוב בחולון.

  בגלל המבנה
  אתם יוצאים מהאוטו (כן, מאיפה שאני מגיעה רצוי מאד להשיג אוטו כדי להגיע לשם), ומביטים סביבכם. בניינים על גבי בניינים, ישנים על גבי טרם גמורים, וכולם מעולפים מחום. עיר ישראלית מצויה. ואז אתם מסתכלים קדימה ורואים את המוזיאון. מבנה באדום שהולך ומחמיר לחום, ונראה כמו משהו בין ספינה לספינת חלל למוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק לבניין מסרט של טים ברטון.
  אתה מתקרב והולך וכל צעד שלך מגלה עד כמה המבנה הזה מושלם. העיגולים מושלמים. הצבע מושלם, כי הוא מתחיל מצבע שיכול להיות מתאים למבנה ציבור ומאמיר לכדי צבע של גן ילדים. ואפילו החומר, שבטח יש הרבה דברים מדעיים להגיד עליו, נראה מושלם, כי הוא לא חלק ולא לא-חלק, ונראה כמו משהו מהעתיד.
  והקטע איתו שהוא לא נראה רברבני כמו כל כך הרבה מהבניינים שבונים במדינה הזאת. הוא לא גבוה במיוחד. הוא לא צר במיוחד. הוא לא כולל זכוכית חלבית בחלונות ענקיים וגם לא פרזולי מתכת מיופיפים. מצד שני, הוא לא בדיוק משתלב בסביבה שלו, כי אגדות לא משתלבות בראש שלי עם שיכונים, אבל הוא נראה כמו משהו שילד מאחד השיכונים חלם עליו בלילה. וזה כל כך מהמם.

  בגלל הסידור
  מוזיאונים נוטים להעדיף את המוצגים שמציגים בהם על פני האדם המטייל בהם. אנד איטס סאקס. אני, בנאדם שכמוני, עדיפה פי כמה על כל יצירת אמנות, ואם אני, בתאדם שכמוני, לא יכולה לראות כלום כי המוזיאון גדול מדי או צפוף מדי או חשוך מדי או משעמם מדי, אז החוויה שלי נפגמת, גם אם ראיתי במוזיאון יציאת אמנות שהעיפה לי את הראש. אבל לא ככה במוזיאון העיצוב בחולון. במוזיאון יש כרגע תערוכה אחת שמחולקת לשני חללים: החלל המוצלל/חשוך והחלל הלבן/בהיר. בכל חלל יש בדיוק את כמות המוצגים שמספיקה כדי להתעכב על כל מוצג בנחת וכדי לראות מזווית העין את המוצג המסקרן הבא.
  ואם זה לא מספיק, יש קטע כזה, שאתה יכול ללכת מאחורי התערוכה, ולהקיף את העיגול. העיגול הוא בזווית המדוייקת כך שאתה הולך ויכול לראות רק שני צעדים קדימה, את השאר אתה צריך לדמיין. אז אתה במוזיאון, ואתה כבר אדם מבוגר, אז אתה לא חושב שמסתתרות שם פיות העיצוב, שידברו איתך על חומרים ויציגו בפניך יצורים שמעולם לא הכרת שהמציא מעצב יפני חובב חמידוּת, אבל אתה כן יכול לחשוב שבעוד שני צעדים אתה תגלה שחסמו בפניך את הדרך כדי לפנות מקום למשרדי ההנהלה או למחסן, אבל זה לא קורה. אתה יכול פשוט לצאת מחלל הכניסה, לפנות אל העיגול, להתייחד איתו, להרגיש את החומר ממנו עשויה השכבה החיצונית שלו, לצעוד, להרגיש את העיגול סביבך, ולהקיף את כל העיגול, בחזרה אל חלל הכניסה.

  בגלל התערוכה
  במוזיאון מוצגת עכשיו התערוכה "senseware", שאצר קניה הארה היפני. מטרת התערוכה היא לבחון סיבים חדשים והשימושים שלהם. כמו שאומר הארה: "התערוכה נוצרה במרחב הקושר בין טכנולוגיה, חומרים ויכולות אנושיות החוברים יחד לעורר את תהליכי הייצור העתידי". במלים אחרות, מוזיאליות פחות, התערוכה הזאת היא למבוגרים מה שמוזיאון המדע הוא לילדים. חשבת שאתה מכיר את העולם סביבך? תחשוב שוב, כי הטכנולוגיה שוב מקדימה אותך, והמעצבים שמכירים אותה הולכים לרגש אותך.
  התערוכה, כאמור, מחולקת לשני חללים והיא כוללת כל מיני רובוטים, מסכות, ריהוט לבית, אביזרים למוצרי מחשב, מנורות ובלוקים, שאפשר לייצר אם משתמשים בחומרים סופר חדישים שעושים דברים שאחיהם החדישים פחות לא הצליחו לעשות. הם יפנים, המעצבים בתערוכה, כך שאפשר לסמוך עליהם שהם לא מדברים על איזה דבר שהמציאו לפני חמישים שנה והם עוד לא שמעו עליו.
  את המוצג המדהים ביותר בשבילי יצר קנגו קומה. האיש, אדריכל במקצועו, חשב שיותר מדי זמן אנחנו משתמשים בשיטה ישנה למדי לבנות את הבתים שלנו: בלוקים מבטון. אז הוא לקח סיבים אופטיים גמישים מאד של חברת משהו-משהו והכניס אותם בתוך הבטון. הסיבים האלו יצרו בלוקים שהם חצי חדירים לאור. הם קשים כמו בלוקים, הם עמידים כמו בלוקים, הם מאפשרים יצירת מבנים מורכבים כמו בלוקים, אבל אם מקרינים עליהם אור, אפשר לראות את האנשים שהולכים בחוץ. בדיוק, אגב, כמו שאפשר לראות את האנשים בחוץ במבנים יפניים מסורתיים, שעשויים מנייר. אם חושבים על זה, זה בדיוק הפוסט מודרניזם במיטבו: הלאה הדיכוטומיה בין אטום לשקוף, יחי מצב הכלאיים מעורר המחשבה.

  ויש גם את זה, חמוד מאד, לא אכחיש. אני קוראת לו פוקי.

   

• 11:13

  ‫המקרה המוזר של האוטו בשעת לילה מאוחרת‬

   » ‎ הרהורים של אבא

  חברה לעבודה נתקעה באמצע הלילה בדרך לקיבוץ. הכביש חשוך לחלוטין. בגלל העבודות בכביש בוטלו בו השוליים, מה שהוביל לכמה תאונות קטלניות בחודשים האחרונים, ומשני צדדיו כפר בדווי. בנוסף לכל הצרות היא לא הצליחה למצוא את משולש האזהרה באוטו, ולכן לא שמה אחד.

  שאלתי אותה אם היא לפחות יצאה מן האוטו כדי שלא יפגעו בה נהגים שלא יראו אותה. היא אמרה שלא, כיוון שהיא פחדה מן הבדווים. שאלתי אותה אם הם עשו לה משהו. היא אמרה שכן, גררו אותה עד לתחנת הדלק הקרובה, שם היא ישבה ושתתה קפה בזמן שהיא חיכתה לגרר.

  • Subscribe to the comments for this post?
  • Share this on del.icio.us
  • Share this on Facebook
  • [nadav.blogdebate.org] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94%20%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94%20%D7%A0%D7%AA%D7%A7%D7%A2%D7%94%20%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2%20%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94%20%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%9A%20%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A5.%20%D7%94%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%A9%20%D7%97%D7%A9%D7%95%D7%9A%20%D7%9C%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9F.%20%D7%91%D7%92%D7%9C%D7%9C%20%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA%20%D7%91%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%A9%20%D7%91%D7%95%D7%98%D7%9C%D7%95%20%D7%91%D7%95%20%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9D%2C%20%D7%9E%D7%94%20%D7%A9%D7%94%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9C%20%D7%9C%D7%9B%D7%9E%D7%94%20%20%20%20%20%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA%20%20%20%D7%A7%D7%98%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%91%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9%D7%99%D7%9D%20%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D%2C%20%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%99%20%D7%A6%D7%93%D7%93%D7%99%D7%95%20%D7%9B%D7" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
  • Add this to Google Reader
  • [b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!

  פוסטים קשורים

  • על גאווה ודעה קדומה: קיבוצניקים כאלופי הגזענות (23)
  • מקווה שזו פרוטקציה (1)
  • מכתב פומבי למנהלי האגרגטורים (23)
  • מישהו אמר גזענות? (11)
  • למה מכתב פומבי? (13)

  

• 10:50

  ‫חדש בפיירפוקס: Tab Candy‬

   » ‎ ‫רויטל סלומון‬

  משתמשים כבדים בפיירפוקס הפכו את הדפדפן לתחנת עבודה של ממש, כזו שמשתמשים בה יותר מכל תוכנה אחרת. זה נכון לגבי מפתחי אתרים ואנשים שעבודתם קשורה באינטרנט, אבל לא רק. ככל שעובר הזמן, מתווספים לפיירפוקס פיצ'רים ותוספים מצוינים, שלעתים אף מחליפים תוכנות שלמות.

  אישית, פיירפוקס הוא התוכנה שעובדת אצלי הכי הרבה ובעצם כל הזמן. לפעמים זה רק גלישה ודואר אלקטרוני, ולפעמים זה פיתוח אתרים וכתיבת תוכן ועוד. אני בדרך כלל לא חורגת מ-5-6 טאבים פתוחים, אבל יש מי שאוהב להתפזר ולפתוח המון טאבים חדשים. אחרי כ-10 טאבים, העסק מתחיל להיות מבולגן ומבלבל. פיירפוקס מציעים פתרון חמוד מאוד, שנקרא Tab Candy. לדעתי, זה פתרון טוב למשתמשים מתקדמים יחסית - למרות שהתפעול שלו אינטואיטיבי וכיפי, יש פה פוטנציאל עצום לבלבול ואובדן פוקוס בשל החלוקה לקבוצות של טאבים. ובכל זאת, מגניב ביותר:

  An Introduction to Firefox's Tab Candy from Aza Raskin on Vimeo.

• 10:11

  ‫באטמן!‬

   » ‎ ‫רויטל סלומון‬

  נו, מהשטויות הקטנות האלה של האינטרנט.

• July 23, 2010
• 21:58

  ‫אוי לאוזניים! (או: אני נר)‬

   » ‎ דברים קטנים

  השבוע האחרון, ושיאו – היום, הולך ומסתמן כזוועה שאין כדוגמתה. (אזהרה: הפוסט הזה כולל הפרשות גוף ותיאורים כואבים)

  קודם כל, לאחרונה הפסקתי כמעט לגמרי לעשן. זה נובע מסיבות פופוליסטיות לגמרי של עליית מחירי הסיגריות, ובעיקר היעדר רצון שלי לכסות את גרעונות המדינה. כלומר, לא כי זה יקר, אלא כי זה מעצבן אותי שההרגלים הרעים שלי אמורים לממן ניהול תקציבים כושל.

  תוצאה אחת של זה, או כך חשבתי, היתה העובדה שאני מתעוררת כל בוקר עם אף קצת סתום, וליחה מגעילה.

  אז זהו, שכנראה שזו לא היתה תוצאה של ניקוי רעלים עצמי, אלא פשוט שאני חולה. כי ביום שני קמתי עם טיפה כאב אוזניים.
  וביום שלישי קמתי עם המון כאב אוזניים.

  אז הלכתי לרופא השכונתי, שהיה מאוד נחמד, ונתן לי מרשם לטיפות אוזניים ואנטיביוטיקה.
  בסופר פארם, הבחורה הנחמדה בעיקר היתה עסוקה בלספר לי על תופעות הלוואי (שלשולים, בחילות והקאות) של האנטיביוטיקה המדוברת (אוגמנטין) מתוך נסיון למכור לי איזה משהו עם ביו ובלי אנטי בשם שלו שאולי ינטרל את העניין אם אקח אותו שעתיים לפני נטילת האנטיביוטיקה (אותה אמורים לקחת עם האוכל, משמע, אני אצטרך לקום ממש מוקדם בשביל משהו צמחי שאולי לא יעבוד).
  אמרתי לה תודה, אבל שאני לא מאמינה בצמחים, והמשכתי בדרכי.

  כלומר, המשכתי אל האמפמ הסמוך, כדי לקנות חלב, וגיליתי לשמחתי שמוכרים בן אנד ג'ריס ב-19.90 ש"ח (אני יודעת שאני אמורה להחרים את אמפמ, אבל הייתי חולה ואומללה). קניתי שניים. בדיעבד, זה יתברר כצעד הנבון ביותר שעשיתי כל השבוע.

  הגעתי הביתה, ושמתי את טיפות האוזניים. נרדמתי. התעוררתי עם אוזן פקוקה לגמרי והרבה יותר נפוחה משהיתה שעתיים קודם. משום מה, יש לי החשד שאיכשהו, טיפות האוזניים הן שגרמו לזה.
  זמן קצר לאחר מכן גם התברר שאכן, הרוקחת צדקה ויש לאנטיביוטיקה הארורה הזו תופעות לוואי לא נעימות עבור מערכת העיכול. ושאני הולכת לבלות זמן רב על מזבח הפורצלן בימים הקרובים.

  ברביעי, הכיף נמשך, והכאב התגבר. הנחתי שאנחנו מדברים על ירידה לצורך עליה וקיוויתי לטוב.
  למעט העובדה שעכשיו אפילו ללעוס בקושי הצלחתי מרוב כאב ונפיחות.
  למרבה המזל, כמו שאמר צ'כוב, בן אנד ג'ריס שנראה במערכה הראשונה, תמיד ייאכל בהמשך.

  בחמישי, קמתי בשש בבוקר וגיליתי שבמהלך הלילה הצלחתי להעיף לעצמי סתימה. משמע – מרוב כאב אני גם חורקת שיניים! ובנוסף, לא זו בלבד שהאוזן סתומה, אלא שגם כל האזור סביבה נפוח, אם אני מטה את הראש, זה עושה גלוג-גלוג, ובכלל, אוזן שמאל שלי נראית כמו האוזן של דמבו. סימטריה זה לחלשים.

  וכך הבוקר היה עמוס ונחמד במיוחד: 9:30 נסיעה להרצליה. 10:30 ארוחת בוקר עם האחות. 12:00 רופא שיניים. ואז לרוץ בחזרה לתל אביב, כי הרופא מקבל עד שלוש, ואני לא מסוגלת יותר עם הגועלנפש הזה שמערער את שפיותי.

  עמדתי בלוח הזמנים בצורה מופלאה וכנגד כל הסיכויים.
  (ואני חייבת לומר שמכבידנט בהרצליה הם ממש מקסימים. כל פעם מחדש.)

  הגעתי לרופא. אמרתי לו "צמע, נפוח וכואב. ונראה לי שיש דרכים יותר טובות לדיאטה מאי יכולת ללעוס מזון ושלשול עצבני".
  הוא דחף פנימה את הפנס שלו, גרם לי לצרוח קצת, ואמר "כן, נפוח".
  אמרתי, "יופי, גאון. את זה אני יודעת. עכשיו מה?"
  והוא אמר "אני שולח אותך למיון. ותתכונני לזה שעשויים להשאיר אותך לסופ"ש במקרה הכי גרוע".

  ארזתי תיק עם המחשב/ספר/סריגה/תחתונים נקיים, חיבקתי את החתול לשלום והסברתי לו שאני אוהבת אותו אבל לפעמים אין ברירה, והסנדקים שלו שוקי ויונית יאכילו אותו אם אאושפז חו"ח, ונסעתי לאיכילוב.

  בדרך למיון, קניתי אייסקפה בארומה. היה מגעיל, אבל זה היה על תקן של ארוחת צהריים לאנשים שלא מסוגלים ללעוס.

  הגעתי למיון. היה מלא באנשים חולים באמת.
  אמרו לי שבי על מיטה פנויה.
  ישבתי. באה אחות. רצתה למדוד לי חום.
  הצבעתי על האייסקפה שמונח לידי על המיטה, ואמרתי לה "נראה לי שלא ממש יהיה לי חום, כמה שלא תתאמצי" (באמת שזה לא היה מכוון ולא קיבלתי השראה מהסצינה עם המדחום ב-ET)
  לשמחתי, היא החליטה שלא לנסות למדוד לי חום בפי הטבעת (באמת שחששתי שזה יקרה), ושלחה אותי דרך כל מיני מחילות אל מיון אף אוזן גרון אי שם במגדל למעלה.

  

  חדר המתים בטח נמצא כאן גם איפהשהו

  הבחור הנחמד במיון אא"ג הסתכל באוזן אמר "טוב, זה כל כך נפוח שזה פשוט נסגר שם", והחליט להפוך אותי לנר: שטף שם קצת, ואז תקע לי שם פתיל בשביל הטיפות. האמת היא שהוא בעיקר גרם לי לצרוח מכאב. ואז נתן לי מרשם ואמר "זהו, סיימנו. מעקב אא"ג בעוד שלושה ימים".

  חזרתי לקבלה, ושאלתי איפה מקבלים את התרופות שהרופא רשם לי.
  "את זה את קונה בבית מרקחת"
  "אבל כבר נכנסה שבת"
  "יש תורן בבן יהודה" (כתובת מדויקת זה לגמרי מיותר!)
  וכך שוחררתי.
  כל העניין לקח בערך 45 דקות.
  אני לא חושבת שאי פעם שמעתי על ביקור כל כך קצר בחדר מיון.

  יצאתי מבית החולים, צדתי לי נהג מונית, והודעתי לו שאנחנו הולכים לנסוע במעלה ובמורד רחוב בן יהודה עד שנמצא בית מרקחת (וכאן תודה גדולה מאוד לנועה ואורי שניסו לעזור בטוויטר לנסיונותיי הנואשים לאתר בית מרקחת פתוח, ולרויטל שצלצלה עם טיפים).

  מחלון המונית ראינו את הקופאיות מגרשות קונים מבוהלים שניסו להסתער על הסופרפארם בלונדון מיניסטור.

  והנה לכם טיפ חשוב: במידה ואתם זקוקים לבית מרקחת תורן בסופ"ש, דעו לכם שהמוקד של מגן דוד אדום לא יוכל לספק לכם מידע חיוני זה. מצד שני, המוקד העירוני של עיריית תל אביב דווקא כן. (ואם אתם בסלקום, חייגו ‎*10630)

  בסוף הגענו אל אחד מבתי המרקחת התורנים (בן יהודה 34) שהתברר כמופעל בידי רוקח הזוי במיוחד. לא זו בלבד שהוא התקמצן למלא את כל המרשם שלי, כי אין לו הרבה בסטוק כמות גדולה מהכדורים שאני אמורה לקחת, ומה אם עוד אנשים יזדקקו בדיוק לאנטיביוטיקה החריפה במיוחד הזו במהלך הסופ"ש?
  אותו רוקח מוזר גם הדגים שפת גוף עצבנית במיוחד, הפגין שליטה לקויה ביותר בחומר הנלמד וחשב שמה שהוא נותן לי זה טיפות עיניים, ולא הבין למה נותנים לי כאלה לדלקת אוזניים (אלה דווקא כן טיפות אוזניים). ובכלל, הציע לי לשים כאן ועכשיו את טיפות האוזניים. (כנראה חשב שאניח ראש על הדלפק?)
  כעת גם גיליתי את החסרון אחד בקבלת מרשמים מבי"ח: אין על זה השתתפות של קופת חולים. אבל העיקר הבריאות ומזל שזה לא היה ממש יקר. כנראה שאחר כך אצטרך לריב עם מכבי על קבלת החזר על שבעים השקלים האלה.

  לקחתי את התרופות שלי וברחתי משם.

  בדרך הביתה הצטיידתי בעוד בן אנד ג'ריס, וגם קצת בירה, ואני חושבת שיהיה בסדר.
  (בהנחה שהאנטיביוטיקה הזו תעבוד, ושהגולגולת שלי לא תתפוצץ מרוב מוגלה או משהו כזה)

  

  

• 21:28

  ‫יש לכם את החדש של אנה פרנק?‬

   » ‎ ‫גם-שם
   

  בתגית הזאת בטוויטר אפשר למצוא את המשפטים הכי מגוחכים שנשמעו בחנויות ספרים

   

  

  כאן ובהאפינגטון פוסט גם

• 19:36

  ‫דמעות התנין של המשטרה‬

   » ‎ החברים של ג'ורג'

  בית המשפט העליון החמיר במהלך השבוע את עונשו של הקלגס שחר מזרחי, שירה למוות במחמוד גנאים בשלישי ביולי 2006. בית המשפט המחוזי גזר על מזרחי 15 חודשי מאסר; בית המשפט העליון הכפיל את הענישה.

  התוצאה היתה צרחה וצווחה, התקפות על בית המשפט העליון ברמה שמזמן לא נראתה, כשהן מובלות על ידי מפכ"ל המשטרה והמינוי של ליברמן במשרד לבטחון פנים, יצחק "ערבוש" אהרונוביץ'; האחרון אף דורש הענקת חנינה למזרחי.

  חבר הכנסת דני דנון (ליכוד) מיהר להעלות הצעת חוק, שקובעת כי "לא יישא שוטר או איש ביטחון באחריות פלילית למעשה שהיה בתוקף תפקידו, והיה דרוש להדוף תקיפה כלפיו או זולתו, או למנוע בריחה של אדם שעבר זה מקרוב עבירה בת מעצר, מקום בו סבר השוטר כי נשקפת סכנה לחייו או לחיי זולתו". ההדגשה שלי. הצעת החוק מסייגת את רשיון ההריגה שהיא מעניקה בכך שהשוטר לא יוכל להשתמש אלא אם הותקף או אם מבצע העבירה – שצריכה להיות פשע – נמלט, כמו גם שההגנה הזו לא תעמוד לשוטרים במקרה של פעולה בלתי סבירה בעליל.

  הבה נבחן את המקרה של מזרחי. בית המשפט העליון, בצעד חריג, הגיב בתקיפות על ההתקפות נגדו מצד השוטר מס' 1 והשר שלו, ופירט את האירועים. מפסק הדין עולה כי מזרחי הפתיע את גנאים ותפס אותו על חם; גנאים ניסה להמלט אל הרכב שאיתו הגיע, וניסה לדקור את מזרחי במברג. גנאים הגיע אל הרכב, והחל בנסיעה איטית כדי לצאת מהחניה – הרכב שלו היה בין שני רכבים. מזרחי הגיע למקום, שבר את השמשה בצד הנהג וירה כדור אחד בראשו של גנאים. בכך חרג מזרחי מנהליה של המשטרה עצמה, שקובעים שהיה עליו לירות לעבר הגלגלים.

  במהלך המשפט, שינה מזרחי את גרסתו ובסופו של דבר טען כי "חש מאוים" על ידי גנאים, שכן סבר שידרוס אותו. בקצרה, כמקובל בקרב שוטרים בבית משפט, הוא שיקר: הוא עמד אז לצד רכב שחנה בין שני רכבים ושלא יכול היה לתמרן. הוא ביצע, בפועל, הוצאה להורג של גנב. בית המשפט דחה את הטענה, וקבע שמזרחי היה מודע לכך שהוא יורה לעבר ראשו של גנאים.

  המון מעשי גניבה מתרחשים בארץ מדי יום. רובם המכריע, למרות נסיונם של הגנבים להמלט אם מזהים אותם, לא נגמר במוות. מה שהמשטרה דורשת עכשיו הוא להעביר לידי כל שוטר את הזכות להוציא להורג אזרחים לפי שיקול דעתו; הוא תמיד יוכל לטעון אחר כך – כפי שטוען כעת מזרחי – שהוא "חש" מאוים.

  המצב הזה, שבו די ב"חשש" – חשש שתמיד אפשר לפברק לאחר מעשה, כפי שמעיד המעשה במזרק שהתחפש לקלשון – כדי לאפשר לשוטר להפעיל נשק קטלני יעניק לשוטרים כוח ושכרון כוח, וידרבן את השוטרים למעשי ירי בלתי אחראיים. כל מיני מפכ"לים לשעבר מייבבים עכשיו שה"שוטרים יפחדו לירות" ושוטרים התבדחו בנוכחות עיתונאים שהם יוצאים מעכשיו לסיור רק עם גז מדמיע ואלה.

  טוב מאד! שוטרים צריכים לחשוש להפעיל כוח קטלני. הם צריכים להפעיל אותו רק כאשר הם, או אלו שעל הגנתם נשבעו, נמצאים בסכנת חיים מיידית. לפני מספר שנים היה מקרה שבו שוטר הגיע לדירה שאליה פרץ בעל גרוש, שחטף את אשתו ואיים עליה בסכין. השוטר הרג אותו כשקירב את הסכין לפניה. זה בעליל היה ירי מוצדק; כאן, בניגוד למקרה של מזרחי, היתה סכנה אמיתית, והשוטר לא היה נתון בסכנה משפטית ולו לרגע.

  המשטרה טוענת כעת שהמוטיבציה של השוטרים תרד בעקבות הפסיקה. זה טיעון פסול: גם אילו היו אוכפים את החוקים נגד אלימות משטרתית – מקרה היפותטי, כמובן – המוטיבציה המשטרתית צפויה לרדת. זו לא סיבה טובה להתיר אלימות משטרתית, ועוד פחות מכך להתיר לשוטרים לירות באזרחים על פי שיקול דעתם. אז כן, בפעם הבאה שהם מתעמתים עם פורץ, שישתמשו באלה או בגז מדמיע, לא באקדח.

  כל זה, מבלי לומר מילה על החשד המנקר שמזרחי לא היה מעז לירות כך בגנב יהודי. לזה, הוא ודאי ידע, יהיו השלכות.

  הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

  (יוסי גורביץ)

• 17:34

  חורימבה לשבת: כלי שיבדוק אם המייל שלכם חשוף בכל הרשומות

   » ‎ חורים ברשת

  שלל סיפורים ברשת השבוע: האקרים טורקים יודעים את הסיסמאות שלכם, ממשלת ישראל מקדמת את הקוד הפתוח, מקימה אתר דרופל ומעסיקה מנהל מדיה חברתית, מדד המותגים של גלובס יוצר שיחה ברשת, פייסבוק בחצי מיליארד משתמשים ועוד קמפיינים חדשים במדיה החברתית.

  המיילים והסיסמאות שלנו בטוחים?

  סיפור השבוע ברשת הישאלית היה ללא ספק ההאקרים הטורקים שגנבו יותר מ- 100,000 חשבונות מייל עם סיסמאות של גולשים ישראלים. את הסיפור חשף הבלוגר הידוע כמוביל קידום מערכות הקוד הפתוח (ואחד האהובים עליי אישית) ארז וולף. וולף פרסם במהלך יום שישי שעבר פוסט בשם "אני חושב שיש לנו בעייה רצינית" בו  כתב שמהלך שיטוטיו ברשת נתקל בפורום טורקי בו רשימה של 32,000 חשבונות מייל עם סיסמאות שנלקחו מאתר ישראלי מסחרי גדול (בהמשך התברר שמדובר בהומלס) ואת הסיכונים הכרוכים שמגיעים עד לפריצה לחשבונות ועוד. הפוסט צבר עד כה כניסות של 23,000 ישראלים ו-138 תגובות , מספרים עצומים לקנה המידה של הבלוגוספירה הישראלית.

  הנושא צבר תאוצה בהמשך השבוע כשהתברר שלא רק הומלס היה בין הנפרצים אלא גם אתרי פיצה האט וחב"ד וכן שהמספרים מגיעים עד לכדי 100,000 חשבונות מייל. וואלה מדווחת שגם אתר המוזיקה "השרת העיוור" הוא בין הנפרצים.

  לנוחותכם, פרסם אייל שחר (שותפה של אורלי יקואל למיזם הנפלא go2web20) כלי שיעזור לכם לבדוק האם חשבונכם שייך לרשימת החשבונות הנפרצים. בניוזגיק מפרסמים את תגובת החברות הנפרצות וטיפים לאבטחת המידע שלכם, יהונתן קלינגר מפרסם את הפן המשפטי ועוד קצת בנושא פיצה האט.

  ממשלת ישראל בעולם השיווק!

  לפני כארבעה חודשים פירסמתי כאן בבלוג שממשלת ישראל מחפשת מנהל מדיה חברתית. לאחר שהשיקו לפני כשבועיים אפליקציית אייפון, עולה אתר  שיתוף הציבור בהחלטות הממשלה ולא רק זה, אלא האתר עולה במערכת דרופל, מערכת קוד פתוח, צעד קטן לאדם, צעד גדול לקוד הפתוח. במקביל גייסה הממשלה יועץ מדיה חברתית, מורד שטרן. הממשלה פועלת באופן נמרץ באמצעות בחשבון הטוויטר במרץ וכן יוצאת במיצוב מחודש הכולל ספר מותג ובניית ערכים. מאחלים להם המון בהצלחה. (ולא בציניות).

  מדד המותגים של גלובס

  מדד המותגים השנתי של גלובס התפרסם השבוע. בתוצאות המלאות תוכלו לצפות כאן. הניתוח הקצר של מי עלה ומי ירד התפרסם כאן. בנוסף למחקר שליווה את מדד המותגים התווספה השנה גם אפליקציית פייסבוק בה יכלו הגולשים לדרג את המותגים האהובים עליהם וכן לתת הסברים על בחירתם.

  הרעיון הוא נהדר אבל שני דברים הפריעו לי. הראשון הוא שימושיות האפליקציה שכללה גלילה פנימית שעבדה מהר ולא הייתה אפשרות להזזה ממקום אחד לשני, כלומר אם הצבתי את אורנג’ במקום ה-15 ורציתי למקם את בנק הפועלים במקומה, הייתי צריכה למחוק את אורנג’, לשים את בנק הפועלים ואז להחזיר את אורנג’ למקום אחר כך במקום גרירה פשוטה מהמקום ה-15 ל-16.

  הדבר השני שהפריע לי הוא נושא התוצאות. תוצאות גולשי הפייסבוק המפורסמות כאן, שונות מאד מתוצאות מחקר מדד המותגים ולא פורסם בגלובס ניתוח של השוני ועל אף שברור כי פייסבוק אינו מחקר מהימן ותקף, עדיין רציתי לראות איזשהו הסבר לשוני הכ"כ עצום (לדוג’ סלקום בעשירייה הראשונה באחד, ובעשירייה האחרונה בשני). המזבלה הכינו גלריות קריאייטיב למדד המותגים, מומלץ בחום.

  פייסבוק מגיעה לחצי מיליארד משתמשים

  למי שלא שמע ולא ידע וקשה לי להאמין שנותרו כאלו, פייסבוק חצתה השבוע את קו חצי מיליארד המשתמשים ולרגל האירוע היא משיקה אפליקציה חדשה שתאפשר לכם לספר כיצד אתם משתמשים ברשת החברתית והאם היא השפיעה על חייכם (דא…).

  בנוסף סקרנו כאן  אפליקציה של מתנות קבוצתיות לפייסבוק. בבלוג זה תוכלו לקרוא על המבחן: האם הפרסום המסורתי בפייסבוק עובד? מעניין. עוד בנושא פרסום עובד ולא עובד: מתברר שפרסים מעלים את כמות החיפושים של המותג ברשת. עוד על שיווק ברשת כותב יובל דרור בעין השביעית את המאמר המצוין עידן השיווק המטומטם.

  ראיתם את גלעד שליט על תמונות החברים שלכם? מדובר במיזם ישראלי של badges שהחל להתפרסם לאחרונה בכל העולם. מתברר שבקרוב תוכלו ליצור badge משלכם.

  פרסום במדיה חברתית: קמפיין ישראלי ראשון ב-foursquare ופה לפה משיקים קמפיין בנק נשיקות בפייסבוק עבור מנטוס, ביצוע מדליק.

  סוף שבוע נעים לכולכם, אתם מוזמנים לשלוח כל מה שתרצו לראות כאן ל orly@holesinthenet.co.il.

  

   פוסטים קשורים -->

  • חורימבה לשבת: נפתח ערוץ שיחה עם הח”כים בפייסבוק
  • חורימבה לשבת: בלוגרים לא אמינים וח”כים בפייסבוק
  • חורימבה לשבת: פייסבוק מתחזקת, גוגל מתפוגגת
  • חורימבה לשבת: פרטיות זה לחלשים

  -->

  פוסט מאת אורלי בראון
  
  אורלי בראון, מקימה ומנהלת מוצרים באינטרנט. פריקית של רשתות חברתיות. מרצה ומלמדת על שיווק במדיה חברתית ויח"צ בעידן הדיגיטלי. Fan של גוגל, פייסבוק, מוזיקה וחורים ברשת

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  

• 16:54

  גברים מיוזעים עם כלים כבדים

   » ‎ ואן דר גראף אחותך

  הבהרה: הפוסט הזה אינו עוסק בפורנוגרפיה. לצלילי עזיבתם ההמונית של רוב הקוראים, הרשו לי להסביר שמדובר במצב יומיומי בשבילי בשבועיים האחרונים. מאז שהחלפתי את דירתי הקטנה והמקסימה ברחוב השטינקמוביל בדירה יותר קטנה ופחות מקסימה ברחוב החביתוש אשר בעיר פתח שמיקווה, מתגלים מדי יום עוד ועוד בעיות תשתית קלות עד כבדות שיש לטפל בהן. כמעט כל בוקר מתייצב פה איזה אינסטלטור, חשמלטור, טכנאי-מזגנימטור כלשהו ומבצע מעשים מגונים בקירות הבית, צינורותיו, כבליו ואיבריו המוצנעים. כך שאם שמעתם לאחרונה קולות קחחחחחחח או חררררררר או דורדורדורדורדור וכו' בוקעים מכיוון גוש דן, כנראה שמחללים שוב את כבודה האבוד של דירתי הפעוטה.

  אחת הדוגמאות המופלאות לבעיה שטרם נפתרה היא האמבטיה. יותר נכון, הדבר המכונה "אמבטיה" אשר שוכן בחדר המיועד לרחצה. מדובר בריבוע שחוק של משהו שפעם היה חרסינה ואמייל, עם מדרגה גבוהה באמצע (מה שנקרא "אמבטיית ישיבה") וקירות גבוהים למדי סביב. כשראיתי את האמבט הזה בפעמים הראשונות, סברתי שאצליח להסתדר איתו איכשהו. ובכן, מסתבר ש"איכשהו" זה ביטוי גמיש מאוד: הקיר הגבוה יחסית של האמבט מכריח אותי לבצע מעין ריקוד קאן-קאן חינני בהילוך איטי כדי להיכנס לתוכו, והמדרגה שבפנים מאלצת אותי לאמץ תנוחת "פאסה" כרקדנית בלט* כדי לבצע פעולות מאתגרות כמו להסתבן או לחפוף ראש. למעשה, התחלתי לפתח תיאוריה לפיה כל תנועות הריקוד ה"מהפכניות" של ליידי גאגא נובעות משימוש באמבט ישיבה קטן מדי. לא שאני רומזת שליידי גאגא עושה דברים כאלה, כמו להשתמש באמבטיה. או לחפוף ראש. חלילה.

  בהתחלה, אחרי שהראיתי את הזוועה המתקראת "אמבט" לבעלת הבית, היא ניסתה לטעון שאפשר להתקלח בישיבה. לו היה נותר מעט צבע בפני השטח השחוקים למוות של האמבט האומלל הזה, טענתי, ייתכן שהייתי יכולה לעשות את זה. היות שבכל פעם שאני פותחת את הברז, חדר הרחצה מתמלא בניחוח של צבע רטוב, נראה לי שעדיף לא לשבת על המדרגה האומללה הזו. בעלת הבית אמרה שתעיף את האמבט העתיק לכל הרוחות ותתקין במקומו אגנית ומקלחון רגילים. גל העליצות שאחז בי נמשך פחות מ- 24 שעות, כי בעלת הבית גילתה שהחלפת האמבט תעלה לה בכמה אלפי שקלים; וכידוע, בדירה מושכרת לא משקיעים כי השוכר/ת בדרך כלל יסכים/תסכים לאכול הרבה חרא כדי להמשיך ולהישאר בדירה. היצע הדירות הוא כה אומלל, ושכר הדירה כה מרקיע שחקים, שאין מנוס אלא לבלוע את הצפרדע בשלמותה, מכף רגל ועד זנב.** על כן סיכמנו על פשרה: האמבט ייצבע מחדש, בתקווה שנחדש את נעוריו ואת ציפוי האמייל שלו כקדם. אין מנוס, בחודשים הקרובים אאלץ ללטש את יכולות ביצוע השפגט שלי.

  לפני קריאת הקטע הבא, אני מבקשת מאנשים בעלי לב חלש, אף רגיש וטעם אנין להפסיק לקרוא לאלתר. הפסקתם? יופי. מילה אחת: ביוב. שתי מילים: השכן מלמעלה. חברו בין שני האלמנטים הנ"ל, ותקבלו סימפוניה של רעשי גרגור ובקבוק משונים שמשמיעה האסלה שלי בכל פעם שהשכן מוריד את המים. בתחילה חשבתי שזה משעשע, שהאסלה שלי מתחילה לזמר את פזמונה המגרגר בתגובה לתנועת המים הכללית בבניין. אלא מאי? אין אני יודעת מה אכל השכן שלי לארוחת הערב אמש, אך מסתבר שהדבר לא היטיב עם קיבתו. וכיצד אני יודעת זאת, אתם שואלים? כי הוא הוריד את המים. ואז האסלה שרה שיר; ואז התפשטה בכל הדירה צחנה שלא ניתן לטעות במקורה. מזונו של השכן, שעבר אי-אילו תהליכים, הגיע לדירה שלי בנתיבי המים. כן, אתם יכולים להקיא עכשיו, אני כמעט הקאתי.

  במקום להקיא, ניסיתי להוריד את המים. אני אומרת "ניסיתי" כי הפעולה הצליחה חלקית: נדרשו עוד כמה שטיפות של הניאגרה עד שה"כבוּדה" הואילה בטובה להמשיך את דרכה אל השפד"ן. מיהרתי כמובן למזער נזקים ולנקות את האסלה האומללה: זקני פתח שמיקווה לא זוכרים מתי בפעם האחרונה נשפכה כמות כזו של אקונומיקה לתוך אחת מאסלות העיר. לו היה לי הידע המקצועי הנדרש בשביל להבעיר את חדר הרחצה כולו באש לצרכי טיהור, הייתי עושה זאת. טלפון בהול לבעל הבית (למעשה יש לי שני בעליבתים, הם זוג נשוי) הניב שיחה מהירה עם אינסטלטור שיתייצב פה בבוקר יום ראשון. עם כלים כבדים, כמובן.

  הערה לסיום: זה עתה קראתי מחדש את הפוסט, וגיליתי שהשתמשתי בו במילה "אומלל" כמה וכמה פעמים: אל דאגה, זה לא אומר שום דבר על מצבי הנפשי. עכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת לשפשף את עצמי במברשת ברזל ואקונומיקה, לעשות שפגט ולהוריד את עצמי באסלה.

  * בערך ככה, רק בצורה הרבה פחות חיננית. ועם הרבה יותר סבון.

  ** בטח שיש לצפרדעים זנב. קטן כזה.

  
  

• 11:46

  ‫ציפיטפוט‬

   » ‎ החברים של ג'ורג'

  (הערה: הפוסט הזה פורסם במקור ב"אחר", בתחילת השבוע, והוא מובא כאן בהסכמתו של רון מיברג).

  הצעת חוק שהועלתה לאחרונה בכנסת אוסרת על ישראלים לקרוא "להחרמת ישראל" – מבחינת הצעת החוק, גם הגדה המערבית היא ישראל – וקונסת, גם רטרואקטיבית, ישראלים שחרגו מהקונסנסוס הציוני והעזו להיאבק בכיבוש באמצעים לא אלימים. הדמות הבכירה ביותר שחתמה על הצעת החוק היא דליה איציק, יו"ר הכנסת לשעבר, חברת קדימה.

  אחת ממובילות ההתקפות על ח"כ חנין זועבי היתה חברת כנסת חדשה יחסית, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שאף כינתה אותה – "בטעות", כמובן – "ח"כ זובי". הרקורד המרשים האחר של שמאלוב-ברקוביץ' כולל טענה שענן האפר שפלט הר הגעש האיסלנדי הוא נקמה של יהוה צבאות על השואה, תמיכה נלהבת ב"אם תרצו", מחאה על "שגעון הדמוקרטיה הישראלית" ו"דבקות בערכים אוניברסליים והומניים", הצעת חוק.שתאסור על "משתמטים" ללמוד באוניברסיטה, ועוד. כמקובל בקרב בריונים מהסוג הזה, שמאלוב-ברקוביץ' התחמקה משירות צבאי, לטענתה בשל בעיות בריאות, והסתפקה בשירות לאומי, שם ביצעה תפקידים פקידותיים שכנראה יכלה לבצע גם במדי זית. בניגוד למה שאולי אפשר להניח, שמאלוב-ברקוביץ' איננה חברה בישראל ביתנו. היא חברה בקדימה.

  בין התוקפים האחרים של זועבי היה ח"כ יוחנן פלסנר, שלא היסס לאתגר אותה, והציע לה ללכת לעזה: "תלכי לעזה לפחות לשבוע ונראה אותך שם מדברת על זכויות נשים, על זכויות אדם, על זכויות אזרח. שבוע אחד בעזה - ונראה מה קורה לך. רווקה, בת 38, נראה איך מתייחסים אליה שם". כבר ניחשתם באיזו סיעה חבר פלסנר, אני מניח.

  התקשורת הישראלית המתה השבוע סביב זיכויו של צחי הנגבי מעבירות של שוחד בחירות והפרת אמונים, תוך שהיא עושה הכל כדי להמעיט בחשיבות העובדה שהנגבי, האתרוג החדש שלה, הורשע בעדות שקר. הנגבי מיועד כעת לשוב להנהגת קדימה.

  כששרון עזב, בשלהי 2005, את הליכוד ולקח איתו שורה של בכירים, אמרה חברת הכנסת הנלעגת מהליכוד, גילה גמליאל, ש"שרון הוציא את הבררה מהליכוד". צחקו עליה נורא אז, אבל מסתבר שהיא צדקה.

  * * * * *

  לקדימה יש נכס אחד בולט, קוראים לו ציפורה לבני. אף אחד לא יודע בעצם מה טוב בציפורה לבני; היא לא הותירה שום חותם בשום תפקיד שבו כיהנה. היא חייבת את חייה הפוליטיים לאביגדור ליברמן, המנטור הראשון שלה, ולאריאל שרון. יש לה יכולת מרשימה להתבטא במתינות – כלומר, לא לומר שום דבר שניתן לציטוט או נחרת בזכרון - ואומרים שהיא גם יודעת לתופף. היו רק שני אירועים שבהם היא אמרה דברים אמיצים יחסית. הראשון היה כשלון מהדהד: היא דרשה מאולמרט להתפטר אחרי מלחמת לבנון השניה, והוא סירב בבוז. בתגובה היא עשתה… כלום. האחר היה כאשר חברי כת גלעד שליט באו להציק לה בדרישה שתאשר את שחרורם של עשרות מתכנני פיגועים (טוב, הם מציגים את זה אחרת); היא סרבה ולתדהמתם, היא גם נימקה. נוצרה סופה בכוס תה קר שהחזיקה יומיים. מצד שני, כאשר החרדים בבני ברק דרשו להסיר את תמונתה מכרזות הבחירות, היא העדיפה להעמיד פנים שמדובר בגשם, והסכימה.

  הסיבה שהיא מחזיקה ב-29 מנדטים, כלומר במצב החריג מאד של עמידה בראש מפלגת אופוזיציה שהיא גם המפלגה הגדולה ביותר, היא העובדה שהיא הצליחה לשכנע מספר גדול של בוחרים שאם לא יבחרו בה, בנימין נתניהו יהפוך לראש ממשלה. ובכן, הם בחרו בה והוא בכל זאת הפך לראש ממשלה. מה עכשיו?

  כלום, כמסתבר. מדי פעם לבני עורכת איזו מסיבת עיתונאים ואומרת משהו שרובם לא טורחים לצטט, כי קשה להם להאמין שהוא מעניין אפילו אותה. בהצבעה ל]ני כשבוע על שלילת זכויות היתר של זועבי, הגנו עליה שני רוויזיוניסטים ותיקים, רובי ריבלין ודן מרידור. לבני, שבאה מאותו המחנה עצמו, מילאה פיה מים. זה לא פופולרי. זה יכול להבריח קולות מהמרכז והקולות הערביים ממילא אבודים מבחינתה. אם היא נזפה בשמאלוב-ברקוביץ' על שנאת האדם שלה ובפלסנר על השוביניזם שלו, היא עשתה את זה בשקט מוחלט. מול ההתקפה הגואה והולכת כנגד מה שנשאר מהמדינה החופשית בישראל, קולה של לבני לא נשמע.

  או, בעצם, לא לגמרי מדויק: בתחום אחד היא הצטרפה להתקפה על ישראל הליברלית. היא תקפה את "הבערות בתחום היהדות" בקרב מצביעיה וקוננה על כך שהפרהסיה של תל אביב לא נראית כמו זו של בני ברק – אותה עיר, כזכור, שבפרהסיה שלה אי אפשר לתלות את תמונותיה של לבני עצמה. העובדה הזו, כמסתבר, לא מפריעה במיוחד ללבני, שעדיין חושבת שהיא תוכל לעשות את התרגיל הקלאסי של מפלגות השמאל-מרכז: למכור את המצביעים שלהם ואת העקרונות הליברליים שלהם לחרדים, במקרה הטוב כדי להגיע לאיזשהו הסכם שלום, במקרה הרע כדי לקושש כמה שנות שלטון. לבני, בקצרה, אמרה למצביעים שלה שהם שכחו מה זה להיות יהודים.

  אז הנה קצת יידישקייט: החזיר, טוען התלמוד, פושט את טלפיו בעת רביצה כדי להעמיד פנים שהוא טהור ולהטעות את הבריות. לבני היא טלפי החזיר של קדימה. היא זו שאמורה לשכנע אנשים סבירים להצביע עבור אסופת חדלי האישים, הגזענים והמושחתים שמאכלסים את הרשימה שמאחוריה. והגיע הזמן להצביע על כך.

  (יוסי גורביץ)

• 5:37

  ‫על נשים וערבים‬

   » ‎ ‫לא שומעים!‬

  פעילים שמסייעים לארגון החלק הישראלי של ההפגנות בשייח ג'ראח פרסמו לאחרונה קריאה לחבריהם למאבק להגיע להפגנות בלבוש צנוע. הפעילים, שמודעים לנפיצותה של הבקשה הזו, לא רק טרחו להבהיר ש"אף אחד לא מבקש מנשים לעטות חיג'אב" אלא אף הציגו את הבקשה כנושא בעל משמעות חשובה דווקא לקידום הפמיניזם: "רבות משותפותינו הפלסטיניות, וגם כמה משותפינו הפלסטינים הביעו חוסר נוחות בעניין הלבוש החשוף. חלקן אף נמנעות במפורש מהגעה להפגנות בגלל הסוגיה הזו [...] נוכחותן של הפעילות הפלסטיניות בהפגנות היא דבר שאיננו מוכנות לוותר עליו". משמע: הדרישה באה מהנשים הפלסיטיניות (ולכן, לכאורה, אין מדובר בדיכוי האשה), והמטרה היא דווקא קידום ההשתתפות הפוליטית של הנשים הפלסטיניות, ולכן היא מצדיקה את הגבלת חרותן של הנשים היהודיות.

  מדובר בתופעה נפוצה למדי במאבקים של השמאל: קשה להלחם למען כל המטרות הנעלות בבת אחת, וקשה לקדם את השיוויון של כולם בו בזמן. התוצאה זכתה לכינוי "קניבליזם בלקניזציה שמאלנית"^[1] – המאבק לקידום מטרה שמאלנית אחת נעשה על חשבון מטרות שמאלניות אחרות, לעיתים תוך רמיסתן ממש. הדוגמא הקיצונית ביותר לתופעה הזו היא פית"ה, ארגון זכויות בעלי החיים, שהכלי הכמעט בלעדי שלו להשגת תשומת לב ציבורית היא חיפצונן של נשים ושימוש בפורנוגרפיה רכה. חברת ההלבשה ה"אתית" והירוקה אמריקן אפארל נוקטת באותה הגישה ממש. אבל לא תמיד נמצא המאבק הפמיניסטי בצד המפסיד – הפמיניזם עצמו הואשם פעמים רבות בהתנהגות דומה. כך, למשל, הואשם הפמיניזם הליברלי של הגל השני בכך שהוא דאג לזכויותיהן של נשים לבנות בנות המעמד הבינוני הגבוה בלבד, ושאת חרותן של אלו הן קנו על גבן של נשים לא-לבנות ובנות המעמדות הנמוכים יותר. המאבק בין זרמים שונים של פמיניזם בעשורים האחרונים לעיתים קרובות נסוב בדיוק סביב השאלה כיצד ניתן לקדם את שיוויון האשה כאשר אין הסכמה בין הנשים לגבי משמעותו של שיוויון כזה, שכן מה שחלקן רואות כהשפלה ודיכוי (שלא לומר "תודעה כוזבת"), אחרות רואות כחלק מעיקרי אמונתן, תרבותן והגדרתן העצמית כנשים.

  כעת פעילי ופעילות שייח ג'ראח עומדים בדיוק על קו השבר הזה ומנסים לנווט את דרכם בשלום, אך אני אופתע מאוד אם הם יצאו מהקרב הזה ללא פגע.  השאלה היא האם אפשר לא לבחור – האם אפשר לפעול גם לקידום עניינם של הפלסטינים (שעל פי הדיווח לפחות חלקם אינם מקבלים את הדרישה הליברלית לחרות מלאה לנשים) וגם לקידום ושמירת חירותן של הנשים? או שמא חייבים לבחור? ואם חייבים לבחור, איך בוחרים?

  נכון לעכשיו, הפעילים בחרו להגביל (גם אם במידה מצומצמת) את חירותן של הנשים היהודיות הבאות להפגין למען המטרה המשותפת של כולם. אמנם בהודעה המקורית, המנוסחת בקפידה, לא נאמר כך, אך בתגובות עלה די מהר הטיעון של "אפשר לחשוב" ו"איך אפשר להשוות" בין הפגיעה המהותית והמתמשכת בפלסטינים לבין הפגיעה השטחית וחסרת המשמעות לכאורה בנשים. "זכות ערביי ירושליים לשיוויון בפני החוק, ולאי גרוש מבתיהם, חשובה בעיני מונים רבים על זכותי ללבוש מכנסיים קצרים," כותבת שירה, לדוגמא. אבל אם שירה מנסה להציג כאילו הפגיעה כאן היא רק בה עצמה (ולכן זכותה למחול על כבודה), הגדיל לעשות מני ונגע בנקודה הבעייתית ביותר: "צריך לבחור את המאבקים החשובים כרגע. והמאבק נגד ההתנחלות בשייח ג'ראח עומד במקום גבוה יותר מבחינתי בסדר העדיפויות מאשר הדאגה לזכויות נשים בחברה הפלסטינית." נכון אמר מני – הכניעה לתכתיב כאן משמעה ויתור על המאבק למען שיוויון בתוך הקבוצה הפלסטינית, ולא רק ויתור רגעי של הנשים היהודיות על איזו נוחיות כלשהי. וגם על זה הוא מוכן לוותר. ואיך אפשר בלי מילת ה-ק' — "התפישה שבאנו לעזור או שהלבוש או ההתנהלות שלנו נאורה או נכונה יותר היא קולוניאליסטית מיסודה. אני לא הגורם המחנך" (אלונה). עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

  ולמה, בעצם, שלא נהיה גורם מחנך? השמאל מנסה לחנך את כולם, מדוע לא את אותם פלסטינים שנהנים מסיועם? הרי דווקא אותם פלסטינים נמצאים כעת בעמדה הטובה ביותר כדי להכיר בצדק שבערכים השמאלניים. אם נחכה עד שתושג המטרה ורק אז נסתובב ונתחיל לנסות להרצות להם על שיוויון מגדרי, זה יהיה מאוחר מדי – החירות שהושגה במאבק תזרום כולה לידי הגברים בקבוצה, והנשים תוותרנה מחוסרות קול להאבק על שיוויונן. דווקא סיטואציות כמו זו הנוכחית יוצרות הזדמנות פז להשוואת תנאיהן של הנשים לגברים. מאז ומתמיד רגעים של מאבק היו רגעים שבהן הנשים הורשו לתפוס עמדות כוח שלא ניתנו להן בזמנים שלווים יותר, ואם הן לא ניצלו את הרגעים הללו כדי למסד את מקומן החדש בחברה, הן איבדו אותו. כך היה במלחמת העולם הראשונה כאשר נשים נקראו אל הדגל, ובעקבות זאת הצליחו להשיג זכויות פוליטיות וחברתיות במקומות רבים שנשארו עימן גם אחרי המלחמה. (אולי זה לא צריך להפתיע אותנו שהדמוקרטיה האחרונה בעולם שנתנה זכות הצבעה לנשים הייתה שוויץ…) אפילו הכתומים שנאבקו כנגד ההתנתקות נאלצו לתת עדיפות למאבק הפוליטי שלהם על פני רצונם בדיכוי בנותיהם, והן הורשו להשתתף בהפגנות חרף האפשרות למה בעיניהם הוא מגע בלתי צנוע בינן לבין חיילים ושוטרים. אינני מכיר את הציבור הדתי-לאומי כדי לדעת איזה השלכות ארוכות טווח, אם בכלל, היו למאבק הזה על מעמדן של נשים בחברה הזו, אך לא אופתע אם מתחת לפני השטח רותחת שם מנהיגות נשית.

  זהו רגע בו אפשר לבוא אל הפלסטינים עם אמירה ברורה: אנחנו נהיה לצידכם, כי אנחנו רוצים להפסיק את הדיכוי, אך לא נסכים שתקיימו מיעוט מדוכא בתוך מיעוט מדוכא. אם אתם רוצים את הסיכוי הנוכחי להשיג את חרותכם, אתם חייבים לתת גם לנשותיכם את חירותן. אי אפשר להלחם באמת בדיכוי אחד על-ידי חיזוקו של דיכוי אחר. התנגדותו של השמאל לדיכוי נובעת מתוך ראיית עולם כוללת, וכל דבר בה קשור בכל דבר אחר. לא ניתן להשתמש בלשון ליברלית בעבור הסרת עול הדיכוי מהעם הפלסטיני, אך להמנע מהלשון הזו בבואנו לתאר את דיכויה של האשה הפלסטינית (או היהודית, למעשה – זה לא כאילו המאבק הפמיניסטי בקרב יהודי ישראל הושלם זה מכבר).

  הרציונל של אנשים דוגמת יצחק לאור או אותה אלונה שצוטטה לעיל, שיכולים מצד אחד להתנגד נחרצות לדיכויו של העם הפלסטיני ומאידך לא לראות כל בעיה בדיכויין של נשים כאלו או אחרות, אינו ברור לי כלל. אינני מבין איזו השקפת עולם קוהרנטית יכולה ליצור שילוב מוזר שכזה. צורת החשיבה היחידה שיכולה להוביל לכך, עד כמה שאני רואה, היא פעילות פוליטית לשם מירוק המצפון, על ידי אלו שקונים את התאוריה שהכיבוש ורק הכיבוש הוא מקורו של כל הרוע, ואין בילתו.

  אך מירוק המצפון אינו אידאולוגיה. המלחמה בכיבוש ובדיכוי צריכה לנבוע מתוך ניתוח המציאות ומתוך השקפת עולם קוהרנטית. נכון לעכשיו, וחרף העבודה החשובה והכוונות הבאמת טובות של מארגני ופעילי שייח ג'ראח, ההחלטה שלהם בנוגע לדרישת הלבוש הצנוע מהמפגינים מצביעה על כך ששני האלמנטים הללו לוקים אצלם בחסר.

  --

  1. משום מה זכרתי שהשתמשו במונח קניבליזם. חיפוש בגוגל, לעומת זאת, העלה שהמונח שהתכוונתי אליו היה בלקניזציה שמאלנית. אני לא בטוח שקניבליזם שמאלני אינו מונח מוצלח יותר. נו, שויין.

  

  

• 3:08

  שיטוטים חסרי פואנטה ביוטיוב

   » ‎ מתעוררת למציאות
  סטיבן הוקינג הזמר המשמח, בשיתוף עם הביסטי בויז כמובן: פי ג'יי הארווי בשיר שמזכיר דברים שראוי לשכוח: חלומות מתוקים עשויים מזה: השיר הזה קונה אותי, לא יודעת למה, אביתר בנאי: סוס: תות: מדונה, הרבה שטויות שמעתי, אבל זה כיף: ריטה: שיר שחרשו עליו והוא תמיד יפה לי, מינימל: שיר שחרשו עליו אף הרבה יותר וזכה [...]

• 2:52

  ‫מונוסודיום גלוטומט, מיוצר באוטומט‬

   » ‎ חומוס להמונים
  ‫במוסף G של גלובס של אתמול פורסמה כתבה סבבית בהחלט בשם "נקודת ה-G של הטעם". היא עוסקת בטעם החמישי, "אוממי" ובחומר המושמץ שיוצר אותו: מונוסודיום גלוטומט. עשתה לנו תיאבון. המונוסודיום גלוטמט (MSG בקיצור), נתגלה בשנת 1907 על-ידי קיקונה איקיאדה, חוקר … Continue reading →‬

• 1:24

  ‫מתחת לאור הירח‬

   » ‎ ניימן 3.0
  ‫שבתי הבייתה מהסמינר. הפסקה של כמה שעות לפני הטיסה לישראל. עייף, תשוש, ארזתי מהר את התיק למחר, פייסתי את השותפה על משהו קטן, והעברתי את המפתח לדייר הבא. חצות. אפשר להרגע כמה דקות לפני השינה. בחרתי רנדומלית דיסק מהערימה ולחצתי על פליי. קסם באוויר. גשם בחוץ. [סמינר בגרמניה. התמונה הגרועה הזאת פה מסיבה אחת ברורה. בקבוקי הבירה. [...]‬

• July 22, 2010
• 20:17

  ‫מותו של מכשף‬

   » ‎ החברים של ג'ורג'

  לפני כחודש וחצי, עשה מרדכי אליהו – טרוריסט, רב ראשי, גזען, מקובל ונביא שקר - משהו מועיל סוף סוף והתפגר. היום הודיע הבן שלו, החומץ בן חומצה שמואל אליהו (ההוא שלא הועמד לדין על גזענות לאחר שהוציא פסק הלכה שאוסר להשכיר דירות ללא-יהודים בצפת) על אקט חריג שנעשה במהלך קבורתו: אל תוך הקבר דחפו מקובלים אחרים קלסר, מלא בפסקי דין שמצווים על מלך מלכי המלכים, מי שאמר והיה העולם, המכונה במקומותינו יהוה, להביא את הגאולה, כאן ועכשיו.

  מתקבל הרושם שאליהו וחבר מרעיו מפקפקים בכך שיהוה מקשיב לפסיקות שלהם – לא שיש מי שיאשים אותו דווקא בשל כך; אבל אולי צריכים היו לקרוא בקול גדול. אלוהים הוא, אחרי הכל, אפשר שיג ושיח לו, אפשר דרך לו; אולי ישן הוא, ויקץ – מה שנשמע סביר בהתחשב בכך שהם חזרו על הפסיקות האלה שנה אחר שנה. על כן, הם פשוט קברו את פסקי הדין עם נבלת המכשף הוותיק.

  * * * * *

  קבורת חפצים עם גוויה, כדי שתשמש אותה לאחר מותה, בהגיעה אל עולם-הבא כלשהו, היו נפוצות מאד בעולם הפרימיטיבי. המצרים התפרסמו בכך במיוחד; הפירמידות מולאו בכל טוב מצרים, כדי שלפרעה בדימוס יהיה כל מה שהוא זקוק לו עם תחילת הקריירה השניה והארוכה מאד שלו. עמי ערבה וסוסים היו מקימים תילים, וקוברים בהם את הצ'יפים שהלכו לעולמם עם כלי נשקם, למקרה שהוא יתקל בתאו משוטט ויתקוף אותו רעב. לעיתים שחטו גם את סוסיו על התל. ההינדים – האלה שאנחנו מאמינים משום מה שהם עם שקט ולא מזיק – נסחפו לגמרי והבריטים היו צריכים לדכא את מנהג הסוּטי, שריפת האלמנה כדי שבעלה המת לא יהיה בודד, עוד במאה ה-19. הגיוני לגמרי, על כן, שכאשר קוברים רב חשוב, קוברים איתו את פסקי הדין שלו. כלומר, הגיוני לגמרי אם אתה פרימיטיבי.

  למילה הכתובה תמיד יוחס כוח רב, משום שרוב האוכלוסיה עד תקופה קרובה מאד לא ידעה לקרוא. ידיעת קרוא וכתוב היתה משויכת לכהנים ומכשפים בחלק ניכר של התרבות האנושית; הבבלים, שגרעו המון מהידע האנושי, ראו בעצם הכתיבה אקט מאגי, והם שנתנו לנו את הכישוף באמצעות מילים. התפיסה שאפשר להשפיע על משהו אם אתה יודע את שמו היא מאגית במובהק, והיא חלק בסיסי של היהדות העממית (ראו המנהג לשנות את שמו של חולה, כדי לבלבל את מלאך המוות, שבמסורת היהודית נתפס כאינטליגנטי רק מעט יותר מסילבן שלום). סיפור קבלי ידוע, המעשה הנורא ברבי יוסף, מתאר איך באמצעות ידיעת שמות מלאכים כמעט ומצליח קבליסט להשמיד את הסיטרא אחרא ולהביא שלום לעולם. המילה החשובה במשפט האחרון, כמובן, היא "כמעט".

  התפיסה שאפשר להעמיד לדין את אלוהים, שכמו כל דבר הוא כפוף לבית דין, היא יהודית במובהק, נובעת מהסיפור על "תנורו של עכנאי" בתלמוד, שקבע שמשעה שיש דין, אין עוד מקום לנבואה, קירות נודדים, בנות קול ושטיקים על טבעיים אחרים. הסיפור עצמו הוא חלק מובהק מנסיונם של כותבי התלמוד למנוע מכל מיני גורמים חיצוניים, כמו מטיפים נודדים ובעלי שד (שלעיתים נקראים בעלי שם, לא במקרה) לחמוס מעט מהכוח שתפסו בעצמם. התוצאה היתה, לעיתים, נשגבת – כמו קריאתו הנוראה של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב "למה בחרתנו להיות קורבנותיך", או כמו המשפט שערכו על פי האגדה אסירי אושוויץ ליהוה (המחזה משובחת של רגע השיא של התביעה אפשר לראות כאן) – אבל בדרך כלל נלעגת. דוגמא בולטת היתה זו של בית הדין של חב"ד, בשיא מחלתו הסופנית של משיח השקר שלהם, שפסק שיהוה חייב לרפא אותו כאן ועכשיו, כמו גם להכתיר אותו לאלתר למשיח. ריבונו של עולם התייחס לפסק הדין הזה כמו ממשלת ישראל לפסק דין של בג"צ, כלומר התעלם ממנו בבוז.

  אפשר להניח בבטחון שהתייחסותו של רוכב הערבות לפסק הדין של מרדכי אליהו תהיה זהה.

  * * * * *

  כמובן, מן הראוי לציין שאין סיבה טובה להאמין למה שמספר שמואל אליהו על קבורת אביו. היא התרחשה לפני חודש וחצי, היתה אירוע פומבי מאד, וזו הפעם הראשונה שמישהו מתאר אירוע משונה כמו תחיבת קלסר לקבר. נזכיר גם שלשמואל אליהו יש היסטוריה של ניפוח דמותו של אביו, כמו בכל פרשת "רחל העזתית", ושאת הסיפור על הקבורה המשונה הוא מספר בספר שהוציא לאחרונה, שגם אותו צריך למכור איכשהו. יתר על כן, מעשיות על שטיקים של מקובלים שנשמעות לראשונה לאחר מותם הן לא בדיוק דבר חדש: יצחק כדורי היה שם קודם.

  אבל מה שמעניין פה הוא העובדה ששמואל אליהו מקדם את הסיפור הזה. הוא מאמין שהסיפור הזה מועיל לו. הוא מאמין שהוא מקדם את מאבקו להנצחת אביו (אולי, בקרוב, נשמע על נס של אשה עקרה שנכנסה להריון לאחר שהתפללה על הקבר, סימן בדוק לעושר חדש במשפחת אליהו) ולא שהוא מוציא אותו פרימיטיבי חשוך.

  עכשיו, יכול להיות ששמואל אליהו מטומטם מהצפוי ושהוא לא יודע מה הוא עושה. יכול להיות, באותה מידה, שכאשר הוא מקדם את הסיפור הזה, הוא עושה זאת מתוך הכרתו את הציבור שאליו הוא פונה, או לפחות חלק קטן אך די רווחי שלו. אתם יודעים, הציבור שבלע את סיפורי רחל וזה שאמרו עליו שמרדכי אליהו היה הרב שלו.

  לגזור ולשמור, לפעם הבאה שיגידו לכם שהיהדות היא דת מתקדמת. משפחת אליהו מחזירה אותה לעידן הפרעונים – וכנראה יודעת למה.

  (יוסי גורביץ)

• 16:10

  מיקסטייפ 95 – יפה ולחוץ

   » ‎ Press REC & PLAY

  Enclosure: [download | LBL_PLAY]

  להורדה 01 – אהבה – Alone again or 02 – החברים של נטאשה – קנה מה שאין 03 – צלופחים – All the beautiful things 04 – רונה קינן – כשסנונית בישרה את בוא האביב 05 – ערן צור – בחוץ 06 – רג'ינה ספקטור – Laughing with 07 – רונאן שטיינבאום – I'm not [...]

• 14:11

  ‫פוסט אורח: באישה ובארץ‬

   » ‎ החברים של ג'ורג'

  פורסם היום שבחור טברייני שלח לאשפוז צעיר מפני שדיבר עם בחורה. צעיר ערבי שדיבר עם בחורה יהודיה ליתר דיוק. לפי מה שפורסם, הוא שאל "באיזו זכות אתה מדבר איתה" והכה בראשו בחפץ מתכתי. בנוסף לפסק הדין התמוה שמאשים באונס מישהו שלא טרח ליידע בחורה שהוא ערבי לפני הקוויקי שעשו (ונאה דרש גדעון לוי שכינה זאת "התחזות לאדם"), ולתכניות של עיריות פתח תקווה ותל אביב למניעת קשרים בין בחורות יהודיות ובחורים ערבים, מי שמסתובב בירושלים יכול לראות את פרצופו העגום של נריה אופן, (שהורחק משכונת פסגת זאב בעוד אקט אנטי-דמוקרטי בזוי, בצו אלוף פיקוד העורף), ניבט אליו מפוסטרים על לוחות המודעות. ההסבר המסופק שם להרחקתו הוא "מפני שניסה למנוע מערבים להטריד בחורות יהודיות". במשפט הזה, שווה להסתכל עוד פעם.

  צעירים ערבים שמגיעים לשכונות יהודיות ומטרידים צעירות היא תופעה נפוצה בירושלים. אפשר לייחס אותה לכל מני דברים, אבל היא בהחלט קיימת. אבל מן הסתם, נריה אופן, המתנחל הקיצוני, לא בדיוק הגיע לשכונה עקב סנטימנטים פמיניסטיים. הערסים המקומיים החמושים בנשק קר, שאותם הוא ארגן כדי לעסוק ב"ניקוי השכונה מערבים" (הם, או שכמותם, חגגו את יום השואה לפני שנתיים בלינץ' בעוברי אורח פלסטינים) לא בדיוק ג'נטלמנים גדולים בעצמם בכל מה שקשור ביחסם לנשים, בלשון המעטה. מה שיש כאן זו פשוט נסיגה גלויה ליסודות הקמאיים שמניעים את הגזענות והלאומנות באשר היא- גברים ש"מגנים" על המונופול שלהם על הואגינה של בנות השבט, מפני הגברים של השבט השכן. את המשפט "להגן על הבחורות" צריך לקרוא כ"להגן על הרכוש".

  ואם מדברים על נסיגות, היום פורסם ששרידיו הפיזיים הרב מרדכי אליהו זצוקמרהדגג"ש וכולי, ירדו לקבר יחד עם קלסר עב כרס שמכיל דיונים ופסיקות של "בית דין של מקובלים" שפסק שהמשיח צריך להגיע עכשיו ומייד. למיטב הבנתי (המוגבלת, שכן אני בסך הכול תוצר של החינוך החילוני הרדוד), נשמתו של הרב אמורה להגיש את הגרסה האסטרלית של הקלסר (כי אני די בטוח שגרסת הנייר עדיין במקומה) ל"בית דין של מעלה", וזה אמור לבצע את הפסיקה כלשונה. אם כי לא ברור מה יכולה להיות הסנקציה.

  תראו. העניין הזה של אנשים שמתחצפים לאלוהים זה דבר ישן מאוד ביהדות. לדעתי האישית, זה כנראה הדבר הכי יפה ביהדות. אברהם נכנס באלוהים על כוונתו לגרום ל"נזק סביבתי" במסע הענישה שלו על סדום ועמורה במילים "התספה צדיק עם רשע", יש את הסיפור התלמודי היפה עם הקירות ואמת המים, שבו נאמר לאלוהים שהתורה כבר לא בידיים שלו ושיתעסק בענייניו. ויש גם את הסיפור על האסירים באושוויץ שהעמידו את אלוהים למשפט שדה. אבל תסמכו על הפסיכים המקומיים שלא יסתפקו בכיעור שקיים ביהדות בשפע גם בלעדיהם, אלא יוסיפו עליו נדבך משלהם ויכערו גם את מה שנשאר.

  מי שדחף את הקלסר לידי הגופה היה איש בשם ישועה בן שושן. הוא היה זה שכינס אותו "בית דין" סודי של מקובלים, שבו השתתף גם אליהו. בן שושן הוא איש רב כישרונות. הוא מיסטיקן, שוחט, מוהל, בעל עבר צבאי מפואר בסיירת שקד, והוא גם ניסה לפוצץ את המסגדים בהר הבית כדי למנוע את הנסיגה מסיני, במסגרת מה שכונה אז "המחתרת היהודית". אבל בואו נעמיק קצת את תוך מאורת הארנב. הכוונה לא הייתה לגרום לבלגאן מדיני כזה או אחר שיעצור את השלום הבזוי, הרעיון לא היה כל כך ארצי. בן שושן חושב שהמוסלמים יכולים להיאחז בארץ רק מפני שהם "יונקים כוח רוחני" מהר הבית. ברגע שתחנת השאיבה שעל ההר תפוצץ, יהיה אפשר להעיף אותם. אבל זה רק חלק מהסיפור.

  יהודה עציון, טרוריסט לשעבר נוסף מה"מחתרת" ואיש מכובד ב"מגזר" גרס שהמשבר שייווצר מפיצוץ המסגדים יהיה כל כך חמור, שאלוהים לא יוכל שלא להתערב ולמנוע את השמדת עמו הנבחר, ועל הדרך גם ייזכר שהוא הבטיח לרב קוק גאולה ויעשה, סוף סוף, את העבודה שלו. אז כן, ידוע לי שרוב הימין הדתי מחזיק בגרסאות מדוללות של התפיסות הנ"ל, אבל כשזה הרב מס' 1 ב"מגזר", שלפחות מאה אלף אנשים מופיעים בלוויה שלו, שהוא בעצמו טרוריסט לשעבר ואלה האנשים שהוא עובד אתם, אני מודאג.

  מה שמשותף לשתי התופעות הנ"ל הוא לא רק העובדה שהן מצביעות על נסיגה רבתי והתכנסות סביב המרכיבים הקמאיים ביותר של הזהות היהודית - תופעה שהתגברה קשות החל משנות ה-90 כתגובת התקפדות של ציבור עם מנטאליות שטעטל להיפתחות הפתאומית של ישראל לשאר העולם ולקריסת הסכמי אוסלו והאלימות שבאה בעקבותיה. המשותף בין התופעות הוא שה"הגנה" על הואגינה היהודית מפני חדירת גורמים זרים היא בסך הכול גרסה עממית של מיסטיקה מוטרפת שבה מחזיקים המנהיגים הרוחניים של הימין הדתי. "עשב בר" נוסף, הלל וייס, אמר בזמנו ש"כיבוש הוא מצוות עשה, באישה ובארץ". גם ארץ ישראל היא אישה שעליה גברי השבט תובעים בעלות אקסקלוסיבית.

  (שלום בוגוסלבסקי)

• 12:25

  ‫סרטים עגולים ביוטיוב‬

   » ‎ ‫פרסום גרילה באינטרנט - ינאי הנגבי
  ‫מתי לאחרונה ראיתם סרט עגול ביוטיוב? הנה רעיון משעשע ששלח אחד הקוראים This is a post from OnlineRambo.com סרטים עגולים ביוטיוב ‬
  
  online guerrilla marketing. How to make money on the internet. BlackHat marketing in blogs, forums, websites, social networks.

  

• 11:06

  Google Books בישראל: טוב או רע לספרות העברית?

   » ‎ חורים ברשת

  גוגל הודיעה הבוקר על התחלת השלב הראשון בהעלאת ספרות ישראלית לרשת. החברה סורקת ספרים ישראלים לפורמט דיגיטלי ולאפשר לגולשים לחפש בהם, בשיתוף עם מוציאים לאור ישראלים. הספריה המקוונת של גוגל בגירסה העברית זמינה בכתובת books.google.co.il.

  ספריות מקוונת כבר פעילות בעברית. למשל, כותר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית, שיצא בקרוב גם בגירסה לאייפד. עם זאת, קשה להתחרות במשאבים הטכנולוגיים של גוגל ואם יש חברה שתוכל לתרום משמעותית להמשכיות של הספרות העברית גם במדיה הדיגיטלית, הרי זו היא.

  

  בינתיים רק "כתר” חתמה על הסכם לשיתוף פעולה אך גוגל שואפת לחתום על הסכמים עם מו”לים נוספים ולהעשיר את הספרייה המקוונת. גוגל נקלעה בעבר לסכסוכים משפטיים עם הוצאות ספרים ובעלי זכויות שטענו שפרויקט הספרים גוזל את זכויותיהם. הסדר בעניין נבחן בימים אלה על ידי בית המשפט בארצות הברית.

  גוגל מדגישה שהספרייה המקוונת מספקת ערך מוסף לקורא, אשר מקבל החל מהיום גישה קלה ומהירה יותר למבחר רחב של ספרים ובנוסף, מאפשר לסופרים ולמו"לים להגיע לקהל קוראים רחב יותר. מנגד, הפרויקט, אם יצליח בעזרת בסיס המשתמשים העצום של גוגל, יהפוך את הוצאות הספרים לתלויות בחברה ויפקיד את שימוש הספרות העברית בידי חברה מסחרית.

  ספרים רבים נעלמים מהמדפים זמן קצר לאחר שראו אור וגוגל יכולה להעניק להם חיים חדשים וליצור "זנב ארוך" חדש לאבני דרך בתרבות הישראלית. עם זאת, היינו שמחים לראות תחרות משמעותית לגוגל ספרים, כדוגמת זו שמספקות לה יאהו ואמזון בארצות הברית.

  איך זה עובד?

  במסגרת Google Books, הוצאות ספרים ושותפי תוכן מספקים לגוגל את הספרים והיא ממירה אותם לפורמט דיגיטלי. את הספרים ניתן לחפש או דרך Google Books או דרך מנוע החיפוש של Google.co.il.   כאשר גולש מבצע חיפוש אחר ספר המוגן בזכויות יוצרים, יציג Google Books תצוגה מוגבלת של הספר ויספק קישור לחנויות ספרים אינטרנטיות המוכרות את הספר. חיפוש אחר ספר אשר נמצא במאגר הספרים בזכות הסכם עם אחד המו"לים או שותפי התוכן, יאפשר למשתמש לקרוא את הטקסט המלא של הספר ותינתן אפשרות להורידו כקובץ pdf.

  הספריה המקוונת מציעה אפשרויות חיפוש מתקדמות של ספרים בעברית עבור הגולש הישראלי. כך לדוגמא, אם מקלידים "נולדתי בדירת קרקע קטנה מאוד, נמוכת קומה", מנוע החיפוש הייעודי  של Google Books,  יאתר את הספר “סיפור על אהבה וחושך” של עמוס עוז.

  Google Books מאפשרת למשתמש לארגן את אוספי הספרים שלו במדפי ספרים, לדרג ספרים, לכתוב עליהם ביקורת ולשתף עם גולשים אחרים.

  

  גוגל מפנה את הגולשים לרכישת הספרים בחנויות ספרים מקוונות וממליצה על ספרים רלוונטיים הדומים לכותר הנוכחי. נחכה בקוצר רוח להשקת ה-API של Google Books גם בעברית, מהלך שיאפשר למפתחים לשלב את הספרים באתרים ואפליקציות חיצוניות ויקדם עוד יותר את זמינות הספרות העברית.

  

  

  פוסט מאת גל מור
  
  גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  

• 11:00

  “התחלה” (Inception), ביקורת

   » ‎ סינמסקופ
  עדכון: יש המון תוספות. הביקורת על “התחלה”, בהמשך. בינתיים, אני כבר פותח את הפוסט ומזמין אתכם להצית את פתיל הדיון במה שהוא, עבורי, כרגע סרט השנה. סרט כה מופתי - עם תסריט אדיר ובימוי פנומנלי, ועם כל כך הרבה עומקים ורבדים.אתם צריכים לרוץ אליו ואז להגיע הנה ולהשתתף בדיון. אני פותח כאן את הפתיל לדיונים עם [...]

• 10:12

  האם הפרסום בפייסבוק עובד: מקרה מבחן 2

   » ‎ חורים ברשת

  ב-14 ביולי ערכנו בבר אילן יום פתוח להיכרות עם המחלקה ללימודי מידע. המרצים הוותיקים התכוונו לפרסם כתמיד מודעה בעיתון. אני, בתור המרצה ליישומי אינטרנט מתקדמים, המלצתי בחום שנערוך את מסע הפרסום בפייסבוק, המקום שבו נמצאים 41% מהישראלים – 3 מיליון איש. כיוון שאנשי מחקר הננו, הוחלט ללכת על 2 האפשרויות, ולבדוק מי משתיהן אפקטיבית יותר.

  התארגנות למבצע

  1. הגדרנו מטרה: רישום מרבי של מתעניינים בדף האירוע בפייסבוק.
  2. פתחנו דף אירוע. נוסח דף נחיתה.
  3. ניסחנו מודעות, וכדי להגדיל את האטרקטיביות שלהן גם רכשנו כמה תמונות ב-iStockphoto.

  הקמפיינים

  את המודעות קיבצנו לכמה קמפיינים:

  רוצה ללמוד

  
  

  

  הרשמה ליום הפתוח

  

   

   

  

   

   

  וקמפיין שהוספתי לקראת סוף התקופה, וקיבל את השם הדס

  

  

  הרכבת הקמפיינים

  את הקמפיינים הגדרנו כך:
  

  אוכלוסיית היעד למודעות הייתה גולשים מישראל בני גיל 20-30, מקצת המודעות הוגדרו גם לבני 40. תושבי ישראל בחלקן אף הוספנו חיתוכים לפי דוברי עברית וערבית

  בהמלצה שקיבלנו נתנו "ביד" גבוה לכל הקלקה – 0.7 ל-0.8 $ להקלקה.

  את המודעות קישרנו לדף אירוע שפתחנו בתוך דף המתעניינים של אוניברסיטת בר אילן בפייסבוק.

  ב-27 ביוני, שבועיים וחצי לפני התאריך המיועד, יצאנו לדרך והתחלנו להזמין משתתפים.

  (סוד מקצועי: מתוך היכרות עם התופעה שאנשים לא נכנסים למסעדה ריקה, ולכן מיהרנו, ראש המחלקה ואני, להירשם לאירוע. איך אומרים בצנחנית? – אחריי!).

  סיכום השבוע הראשון: 4 נרשמים

  במהלך השבוע הראשון עקבנו אחר הנתונים – בעיקר של החשיפות, אך גם של הדולרים המחויבים בכרטיס האשראי.

  בסוף השבוע ניתחנו את  הנתונים שהיו לנו לדוגמה בקמפיין "רוצה ללמוד":
  

  קמפיין הרשמה ליום פתוח:

  
  
  >

  בסוף השבוע הראשון נרשמו 4 מתעניינים, ביניהם פרופסור בר-אילן ושרון גרינברג. יחס ההמרה היה נמוך.

  הפקת לקחים שלב א’

  טוב, לא לילד הזה פיללנו. בחנו בעיון את הגרפים והטבלאות, התייעצנו שוב, והגענו למסקנה שדף הנחיתה – דף האירוע בפייסבוק – סובל מיבשושיות-יתר. עכשיו היה סדר הפעולות כזה:

  1. ניסוח מחדש של דף הנחיתה.
  2. הגדלת מחיר ההקלקה, כדי להפוך את המודעה אטרקטיבית לפייסבוק.
  3. יצירת מודעה שמזמינה אנשים ללחוץ על הלייק – "חושבים שהעבודה באינטרנט היא העתיד? – לחצו על הלייק". ההנחה הייתה שכל לחיצה על הלייק זה תוריד את מחיר המודעה.
  4. קמפיין נוסף – בשל הרישום הנמוך לדף האירוע ביקשתי מהדס אשתי שתכין קמפיין שונה – וכך נולדה סדרת המודעות של הדס. גם  היא סבלה מיחס הקלקה נמוך (ומכאב ראש).
  5. המרת הקישור שמפנה לפרטים על המחלקה לימודי מידע בדף האירוע לקישור של bit.ly, כדי לראות אם יש הקלקות בדף הנחיתה. לאכזבתנו, נרשם שיעור נמוך של הקלקות – עשרות בודדות.

  ימים אחרונים, והמתח רב

  בימים שלפני סוף הקמפיינים ראינו כיצד שיעור ההופעה של המודעות בפייסבוק גובר, ואיתו גם שיעור ההקלקות על המודעות.

  יום לפני האירוע הסתיים מסע הפרסום בפייסבוק. לדף האירוע נרשמו 17 איש, מתוכם 11 מתעניינים  אמיתיים.

  כמה זה עלה לנו

  מסע הפרסום בפייסבוק עלה 720 $, פלוס מחיר התמונות שנרכשו (כמה עשרות דולרים).

  הנתונים לגבי מסעות הפרסום חלקיים:
  
  

  
  

  ממשק המשתמש של ניהול הפרסומות הוא פשוט אך דל, ולא כולו פעיל. ניסיתי להפיק  נתונים היסטוריים מן הקמפיין "הדס", בלא הצלחה.

  מישהו הכריז על מותן של המודעות בעיתון?

  ב-14 ביולי, חמוש בדגל הטריקולור (סתם, סתאאאם) עליתי אל דוכן המרצים. בפתח דבריי שאלתי את המשתתפים כמה מהם הגיעו דרך פייסבוק.

  רוצים לנחש כמה?

  נחסוך לכם: לאכזבתי, הורמו בסך הכול  2 ידיים (לא של אותו בן אדם)

  כששאלנו כמה משתתפים נחשפו למודעות בעיתון? הורמו הרבה יותר: 10 הגיעו דרך מודעה בעיתון "הארץ" ו-10 דרך המודעה ב"ישראל היום".

  ובמילים פשוטות: בסך הכול 2 הגיעו מפייסבוק ו-20 דרך מודעות בעיתונים.

  שלב הסקת המסקנות

  1. פייסבוק עדיין אינו מספק את הסחורה. הסתייגות: ייתכן שחברת אינטראקטיב הייתה מצליחה לייצר מודעות אטרקטיביות יותר משלנו, הן בהיבט של קופי והן בהיבט של קריאייטיב.
  2. אין מה להספיד כל כך מהר את מחלקות המודעות בעיתונים
  3. לפייסבוק יש הרבה מה ללמוד מגוגל בנוגע לממשק ניהול של מערך הפרסום והטיפים למפרסם.

  זנבות ושאריות

  בתום המפגש, אחרי שהרמנו את הכיסאות וכיבינו את האור, הגיע הזמן למחוק את פרטי כרטיס האשראי שלי מהחשבון בפייסבוק. גם אני קרבן של אתר הומלס (רק עם סיסמה סתמית), ובאופן כללי איני נוטה להשאיר את כרטיס האשראי שלי בידי חברות כאלה או אחרות.

  את מספר כרטיס האשראי שלי לא הצלחתי למחוק. צריך קודם למחוק את חשבון המודעות שלי, ורק אחר כך אוכל למחוק את חשבון  כרטיס האשראי שלי.

  אז איפה הייתם ביום הבסטיליה? או יותר נכון – בשבועיים וחצי שלפניו?

  פורסם במקור בבלוג של שרון גרינברג, הכניסה חינם, ילדים בחצי מחיר

  בנושא דומה: רשמים מניסוי חורימבה במודעות החברתיות של פייסבוק

   פוסטים קשורים -->

  • האם הפרסום מת?
  • כיצד עובד הניוז פיד של פייסבוק?
  • למה קמפיינים לצעירים בפייסבוק מצליחים?
  • ילדים בפייסבוק: הכל מתחיל בחינוך

  -->

  פוסט מאת שרון גרינברג
  
  מנהל פיתוח טכנולוגיות האינטרנט של רשת אורט ישראל. מלמד באוניברסיטת בר אילן – סדנה במולטימדיה ואינטראקציה. מרצה בכנסים בתחומים של אינטרנט, מדיה חברתית וניהול ידע

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  

• 5:35

  ‫שרבט תפוזים של קיץ‬

   » ‎ בצק אלים

  
  

  כרגיל יש לי הצתה מאוחרת. באמצע הקיץ אני נזכרת שבעצם תפוזים זה ממש סבבה. זה קשור לכך שהצד הרומני שבי (טוב, אני 100% רומנייה) לא יכול לחלוף ליד התפוזים המצ'וקמקים והזולים בסופר מבלי לחשוב איזה מטעמים אפשר להכין מהם. ובדיוק בתזמון מושלם שלח לי יובל, קורא נאמן ממרילנד, לינק לאתר המקסים של הגברת ג'יל סאנטו פייטרו (שעבדה פעם במדור האוכל של הניו יורק טיימס) ושם הופיע מתכון לשרבט מנדרינות מפתה ביותר. אמנם אין כאן צורך במכונת גלידה, אבל כן מומלץ להשתמש בפוד פרוססור, שהוא זה שמביא את הברד הטעים הזה למרקם של שרבט. סוג של גלידה קלילה כזו.

  כן, אני מודעת לעובדה שנגמרה עונת התפוזים ושאלה שנמכרים ברשת אדומה ב3.5 שקל לקילו הם תפוזים מקירור שראו זמנים טובים יותר. אבל עדיין יש להם קליפה ריחנית ומיץ שמשתבח פלאים עם קצת תגבור של לימון. אז כל הצקצקנים – לכו לאכול גלידת זעפרן וקוויאר איפשהו. וכל השאר – לכו על זה, אתם תודו לי. הכמות: 6 מנות נדיבות.

  • לשרבט:
  • חצי כפית ג'לטין
  • 5 כפות מי ברז
  • כוס וחצי מיץ תפוזים סחוט טרי (מכ-4 תפוזים למיץ, להשיג בסופר ברשת אדומה בזיל הזול)
  • לימון אחד – לתגבור טעם המיץ

  • שליש כוס סוכר
  • חצי כוס (בערך חצי מיכל של 250 מ"ל) שמנת מתוקה 32% ומעלה
  • להגשה עם ווריאציית הגרניטה:
  • חצי כוס שמנת מתוקה
  • חצי כפית תמצית וניל
  • 1-2 כפות סוכר

  עלות משוערת:

  8 שקלים

  עבודה נטו:

  12 דקות

  ההכנה

  ז'אנר הגלידות הביתיות ללא המכונה לא מפסיק להכזיב – ובכל פעם אני מגלה גרסה קצת שונה ומוצלחת יותר למעדן הזה, שכל פעם מנסה לשרוד אצלי בפריזר ליותר משלושה ימים אבל לא מצליח. והפעם המרכיב הסודי – ג'לטין (טאם-טאם-טאאאאאם!!). גרגרי הג'לי הידועים לשמצה שהוחרמו במטבחי לשנים רבות עד שגיליתי את עוגת מוס הלימון של אורנה ואלה שלימדה אותי להפסיק לדאוג ולהתחיל לאהוב אותו. אם אתם מפחדים מג'לטין יש רק שני עקרונות פשוטים שאם תקפידו עליהם – ההצלחה מובטחת. המתכון הזה "בצק-אלימי" באחריות – סמכו עלי! אם אין לכם פוד פרוססור בבית, גללו לסוף המתכון לשדרוג פסיכי שיהפוך את התוצאה (הטעימה והמרעננת בפני עצמה) לקינוח מרשים ומשובח ביותר.

  

  יש כל מיני דרכים להשיג גלידה חלקה יחסית מבלי להשתמש במכונת גלידה. אני לא אכנס לפיזיקה שמאחורי זה (מי שרוצה להרחיב בנושא, שילך לקרוא את ספר הגלידה של דיוויד לייבוביץ – מומלץ ביותר), אבל מילות המפתח הן בדרך כלל שומן, סוכר, ואלכוהול – שלא קופאים במקפיא. עוד חבר בנבחרת הזו הוא ג'לטין, שיש לו יכולת בלתי-רגילה בספיגת נוזלים – ואלה בדיוק אותם נוזלים שקופאים לגושי קרח והופכים את הגלידה הביתית הממוצעת לדרעק אחד גדול. אז מה הם שני העקרונות לעבודה עם ג'לטין? צריך להשרות אותו במי ברז לכמה דקות, ואז צריך לחמם אותו בעדינות כדי להמיס את הגרגרים. ואז מקבלים תערובת קצת ג'לי-אית, שכל דבר שנוסיף אותה אליו יתייצב מאוד עם הקירור. לא התכוונתי לקלל אתכם עם כל הפרטים הטכניים – אז בואו ניגש אל התכל'ס.

  

  קודם כל צריך לקנות ג'לטין. קופסה עולה קצת יותר מ-10 שקלים ויש בה שני שקיקים של 14 גרם כל אחד. יש שני סוגים של אבקת ג'לטין (לאחד קופסה אדומה ואחד קופסה כחולה) – יש ביניהם הבדל פעוט במחיר, אבל אין הבדל בטעם (נראה לי שזה עניין של כשרות, בעיקר) – אני לא אכנס להבדל במקור הג'לטין כי אתם ממש לא רוצים לדעת. אגב, למטיבי לכת במטבח יש גם עלי ג'לטין, שהם יותר מגניבים מאבקה, אבל זה כבר הארדקור ואי אפשר להשיג את זה בסופר. אז תפסיקו להתחכם, טוב?  טוב.

  

  מודדים חצי כפית מאבקת הג'לטין הזו, ושופכים אותה לתוך קערית קטנה עם בערך 5 כפות מים מהברז. מוודאים שגרגרי הג'לטין התפזרו היטב במים ולא נדבקו לגוש אחד. ניסיתי, אגב, גם כמות כפולה של ג'לטין כדי לראות מה יקרה, ולא היה שום הבדל. את הג'לטין צריך להשאיר במים ככה ללפחות 5 דקות כדי שיתנפח קצת. אפשר גם רבע שעה ולא יקרה כלום. בזמן שהג'לטין שוחה לו בחדווה עוברים לתפוזים שלכם.

  במתכון המקורי ג'יל השתמשה במנדרינות, אבל ראיתי שיש בכל הסופרים משהו שנקרא "תפוזים למיץ". שאלה תפוזים קטנים יותר, כבדים יחסית לגודלם, והאמת? קצת מצ'וקמקים. רק מה – הם עולים בין 1.90 ל-3.50 ש"ח לקילו שזו מציאה מטורפת. גם אצל הירקן מצאתי תפוזים כאלה. מומלץ לא להתפתות לקנות תפוזים "רגילים", אלא דווקא את התפוזים למיץ, שיש בהם יותר יחס משקל/מיץ. צריך בערך 4 תפוזים טיפוסיים כאלה בשביל המתכון (בערך קילו), אבל אני ממליצה לקנות יותר, כי המיץ שיצא לכם כל כך טעים, שסביר להניח שתשתו ממנו יותר מידי. כפי שהזכרתי מקודם, המיץ של התפוזים האלה קצת מתוק ואנמי מידי לצרכינו, ולכן נפמפם לו את הטעם עם מיץ מבערך לימון אחד. אז צריך גם לקנות לימון.

  

  לפני שסוחטים להם את הצורה, לוקחים את אחד התפוזים ומגררים לו את הקליפה. אם יש לכם מיקרופליין כמו שלי, אז צוף ודבש. אם אין, פשוט קלפו את הקליפה לרצועות דקות עם קולפן ירקות (זהירות לא לקלף מהחלק הלבן כי הוא סתם מר), ואז תדוגו החוצה את הקליפות מהבלילה אחרי השימוש. והנה הדגמה לכך שאני טיפשה וקניתי סתם שני מיקרופליינים כי חשבתי שהם שונים. הם בול אותו דבר. אבל עדיין אני אוהבת את שניהם.

  למה מקלפים לפני שסוחטים למיץ? כי אחרי שסוחטים ונשארת רק הקליפה בלי הקונטרה של הפרי מבפנים, זה מסוכן והפרי מחליק ואז נחתכים (מנסיון, אלא מה?).

  

  ברגע שגיררתם לכם קליפה מתפוז אחד (בערך כף אחת של גרידה דקה), תתחילו לסחוט. המתכון דורש כוס וחצי של מיץ תפוזים, אבל המתכון בונה על תפוזים בעונה ולא תפוזים בעסה של קיץ. והמתכון גם לא בונה על זה שאחרי שמתגברים במיץ לימון וטועמים כדי לוודא שבסדר, זה כל כך טעים ומרענן עד ששותים בטעות חצי מהכמות, בגלל השוונג. ולכן אמרתי לקנות תפוז או שניים יותר כדי שתרגישו נוח לגנוב כמה שלוקים לעצמכם.

  

  סוחטים את התפוזים עד שמגיעים לכמעט שתי כוסות ואז טועמים. המיץ צריך להיות חמצמץ ולא אנמי. סוחטים גם מיץ מהלימון ומוסיפים ממנו בהדרגה וטועמים, עד שנוצר טעם של מיץ תפוזים של חורף (שהוא חמוץ ומתוק ורענן מאוד). לי לרוב מספיק מיץ מבערך חצי לימון. עבור קצת יותר מכוס וחצי. זוכרים להפסיק לשתות את המיץ בזמן, כי סחטתם אותו למטרה מסויימת, דהההה?

  

  ועכשיו אחרי כל הפצ'קריי של מיץ התפוזים (אני נשבעת שכל עסק התפוזים לוקח 3 דקות, זה רק נשמע יותר כי אני נסחפת עם ההסברים) נחזור לג'לטין שלנו. אם השרינו אותו כמו שצריך הוא אמור להתנפח ולהראות כמו כדוריות ג'לי קטנות. יש מצב שאפילו המים מסביב קצת יסמיכו.

  

  מוזגים את התערובת לסיר בינוני (זכרו שאחר כך הוא צריך להכיל גם את המיץ) ומתחילים לבשל בעדינות על אש קטנטנה. מערבבים עם כף. שימו לב שהמים לא צריכים לרתוח, אלא רק להתחמם לרמה שתמיס את כדוריות הג'לי השקופות עד שיעלמו לגמרי ואז זה ייראה כאילו יש רק מים בסיר (בתמונה השתמשתי בסיר רחב יותר וכסוף כדי שתראו את ההבדל).

  לא להרתיח!! הרתחה תהרוס את הג'לטין.

  

  ברגע שנעלמות כל הכדוריות מוסיפים לסיר (כשהוא עדיין על האש הנמוכה) את מיץ התפוזים המתוגבר.

  

  מוסיפים גם את הסוכר (צמצמתי מהכמות המקורית של חצי כוס לשליש כוס כי היה לי קצת מתוק מידי).

  

  ואחרונה חביבה – מוסיפים גם את גרידת התפוז. רואים איך גיררתי אותה על נייר מגבת? ככה הכי קל להעביר אותה ממקום למקום. כאמור, אם אין לכם מיקרופליין, פשוט קלפו את החלק הכתום של הקליפה (בלי הלבן, הוא מר) והוסיפו לסיר. הוציאו ממש רק לפני ההקפאה. מערבבים את התערובת היטב על האש הנמוכה לבערך חצי דקה ודי. מכבים את האש.

  

  התערובת תהיה חמה מאוד למגע וזה בסדר, אבל אסור להגיע למצב שהיא תרתח! חצי דקת הערבוב הזו היא רק כדי לוודא שהג'לטין מתערבב פנימה כמו שצריך – ולא מעבר. מסירים מיד מהאש ומוזגים את התערובת לקערה או לקופסה שבא תקפיאו את השרבט.

  

  בשלב זה צריך רק לערבב פנימה את השמנת והופ להמקפיא, אבל הנודניקית אמרה שצריך לצנן את זה במקרר קודם. וכמו שאתם מכירים אותי, בפעם השלישית שהכנתי את זה ניסיתי להיות חכמולוגית ולשפוך את השמנת פנימה ישר לתוך הקופסה כשתערובת המיץ והג'לטין עדיין חמה. ונחשו מה קרה? השמנת התפרקה קצת, ואחרי הצינון נוצרה שכבה לבנה וג'לטינית למעלה (אבל תכל'ס לא היה הבדל במוצר הסופי אחרי שטחנתי אותו).

  

  אז תהיו ילדים טובים ותצננו את התערובת טוב טוב במקרר למשך כשעה, עד שהיא קרה, וטיפה'לה מסמיכה מהג'לטין (היא לא הופכת לג'לי של ממש, אלא רק מסמיכה קצת. ניסיתי כמות כפולה של ג'לטין ולא ראיתי הבדל במרקם של השרבט הטחון).כשהתערובת קרה, מוסיפים פנימה את השמנת המתוקה (לא נראה לי מומלץ לנסות שמנת עם פחות מ-30%, כי יצא לכם קרח ולא שרבט) ומערבבים היטב. הנה זה מקבל צבע של שרבט אמיתי:

  

  אם השתמשתם בקליפות תפוז גדולות הגיע הזמן לדוג אותן החוצה (עדיף להשאיר אותן בקערה תוך כדי הקירור כדי למצות מהן מקסימום טעם ולהוציא רק ברגע האחרון). מכסים היטב בניילון נצמד או סוגרים את הקופסה עם מכסה (הכי טוב קופסה ריקה ונקייה של גלידה) תוקעים בפריזר ללילה שלם. אם אתם חרוצים, אתם יכולים לערבב את זה עם מזלג כל שעתיים. אבל לא קריטי.

  

  אחרי כ-12 שעות הקפאה התערובת מוכנה לשלב הבא. אם אין לכם פוד פרוססור אז לא מומלץ לחכות מעבר ל-24 שעות, כי היא תהפוך לקרח מוצק ומבאס ויהיה קשה לגרר אותה עם מזלג. אם יש פוד פרוססור היא יכולה בכיף לחכות 4 ימים כשהיא מכוסה היטב. מה זה היטב? עם שכבה כפולה של ניילון נצמד או נייר אלומיניום, או מכסה של קופסת פלסטיק. שלא תקבל ריח של שניצל תירס!

  מי שיש לו פוד פרוססור – יכין שרבט

  

  כשהתערובת קפואה כהוגן, מגרדים אותה החוצה לתוך הפוד פרוססור (הכי נוח עם מזלג). עובדים מהר כדי שהיא תישאר קרה מאוד מאוד. טוחנים למשך 2 דקות רצוף. מידי פעם עוצרים כדי "לנגב" את השוליים או התחתית מחתיכות שלא נטחנו. אחרי 2 דקות תקבלו שרבט במרקם חלומי, אבל החיכוך בפוד פרוססור גורם לו להינמס מהר מאוד. ולכן, הופ הופ, מהר להעיף אותו בחזרה לקערה או הקופסה שלו, ולהכניס אותו בחזרה לפריזר לשעה לפחות.

  

  המרקם הרך והכיפי שלו יישמר למשך יממה שלמה (כמו כאן בתמונה). לאחר מכן הוא יתחיל להתקשות שוב, ותצטרכו לטחון אותו שוב כדי להנות ממנו ממש. שימו לב שאם השרבט מתרכך לכם יותר מידי בחוץ, כל האפקט של האוורור שהוא עבר ילך לאיבוד, כי כשהוא נמס כל האוויר שהחדרנו פנימה בורח החוצה.

  

  אם אתם מטיבי לכת ומשעמם לכם בחיים (כמוני), תוכלו להתחכם ולהעביר את השרבט הטחון לשקית זילוף ואז לזלף ממנה לכוסות אישיות (שמומלץ להקפיא מראש, כדי שהצורה היפה של הזילוף תישמר היטב).

  

  שימו לב שהכמות במתכון מספיקה רק ל2-3 כוסות פלסטיק גדולות, ומומלץ לזלף לכוסות קטנות יותר כדי שיספיק להרבה מנות.

  מי שאין פוד פרוססור -יכין גרניטה (לא פחות טעים!!)

  

  מגרדים את התערובת הקפואה עם מזלג בנחישות ומועכים כאילו זה תפוחי אדמה. מתקבלים פתיתים קטנים ורכים, שאותם ראוי לכנות גרניטה (כמו ברד, רק יותר רך וכיפי). עובדים מהר וברגע שיש גרניטה מוכנה מחזירים אותה למקפיא לייצוב של שעה לפחות לפני ההגשה. אם אתם מפחדים שגרניטה זה "פושטי" מידי ורוצים גן עדן של ממש – קחו את שאר השקית של השמנת המתוקה שנשארה משרבט (השתמשנו רק בחצי שקית) והקציפו אותה לקצפת עם חצי כפית תמצית וניל וכף או שתיים של סוכר. הגישו את הגרניטה עם כף גדושה של קצפת וניל ותתמוגגו מאושר. זה גם הדבר הכי פוטוגני בעולם, אבל תסלחו כי הייתי צריכה לעלות על מטוס לסן פרנסיסקו ולא הספקתי לצלם את הווריאציה הזו. אז תסתפקו בצילום של משהו דומה מבון אפטיט. ממממממממממממממממממממממממממ.

  שדרוגים
  מבחינתי עדיף שהפוסט יהיה הכי קצר ופשוט, אבל מדגדג לי בקצה האצבעות להציע לכם שדרוגים מעניינים – נסו ודווחו לי בתגובות!
  - להוסיף גרנד מרנייה או קמפרי (כף או שתיים יספיקו)
  - לנסות עם מיץ אשכולית אדומה (עדיין יש בסופר)
  - להוסיף חופן של עלי נענע או בזיליקום (כן!), בלי הגבעולים לתערובת החמה, לצנן את הכל ביחד, ולהוציא את העלים לפני ההקפאה.
  - להחליף את הסוכר בחלב מרוכז

  פינת התכל'ס
  משרים את הגל'טין במים פושרים למשך כ-5 דקות עד רבע שעה. בינתיים מגררים דק מקליפתו של תפוז אחד וסוחטים יחד עם שלושה תפוזים נוספים עד שיש קצת יותר מכוס וחצי מיץ. טועמים את המיץ ומוודאים שהוא מספיק חמוץ וטעים. אם צריך (ובקיץ צריך), מתגברים עם מיץ לימון לפי הטעם. מחממים את תערובת הג'לטין בעדינות בסיר בינוני למשך כדקה רק עד שכדוריות הג'לטין מתמוססות ונשארים עם שלולית מים "רגילים". מוסיפים את המיץ, הסוכר וגרידת התפוז. מערבבים על אש קטנה כחצי דקה ומסירים מהאש. אסור להרתיח את התערובת בשום שלב. מצננים במקרר עד שקר. מוסיפים את השמנת המתוקה. מכסים ומקפיאים. טוחנים בפוד פרוססור 2 דקות או מגרדים עם מזלג (ואז מגישים עם קצפת ממותקת עם קצת וניל).

  אוף-טופיק
  רוצים להתעדכן במעלליי הקולינריים בסן פרנסיסקו?! (למי שלא מעודכן, אני שם עד אוקטובר בהתמחות אצל גוגל) קפצו לקבוצה בפייסבוק.

• July 21, 2010
• 21:03

  ‫הם נחמדים מדי‬

   » ‎ החברים של ג'ורג'

  איתמר ואני השתתפנו אמש (ג') בכנס בלוגרים שאורגן על ידי מרצ, שהיה מיועד לדון בשאלה "מרצ לאן". בדיון השתתפו יו"ר הסיעה, ג'ומס "חיים" אורון, מוסי רז, ומספר פונקציונרים אחרים של המפלגה. הוא נערך לרגל קמפיין חדש שמרצ מתכוונת להתחיל בימים הקרובים. הדיון היה סוער, התדרדר לעיתים לצעקות, והרושם הכללי היה שהמפלגה נמשכת לכמה כיוונים.

  לא יצא לנו לומר את כל מה שרצינו לומר, אז הנה זה כאן.

  מרצ היא מפלגה שהיסטורית, מורכבת מכמה קבוצות לא לגמרי הומוגניות: קיבוצניקים, עירונים ליברליים, ערבים ליברלים, ופעילי שמאל רדיקליים, כמו גם קבוצה קטנה של מה שכונה בשעתו "פעילי שכונות". החיבור הזה הוא חיבור לא טבעי, תוצר של התמזגות של שלוש מפלגות - רצ, מפ"מ ושינוי - ב-1992, והוא היה כל כך לא טבעי עד ששינוי פרשה כבר בשנות התשעים. השאלה היא מה הלאה

  במהלך הדיון אתמול עלתה שוב התביעה שמרצ תוותר, או לפחות תסתיר, את דגל זכויות הפלסטינים שלה, כדי שתוכל לנופף בדגל החברתי. העמדה הזו לא חדשה: כבר ב1988, במאמר במגזין המשובח של רצ דאז, "פוליטיקה", מחה ארי שביט על כך שהשמאל "דואג יותר לערבים" וככזה לא מצליח למשוך קולות של "העם האותנטי", שלכאורה מחפש הזדמנות להצביע לשמאל מכורתו, אבל הקרבה לפלסטינים מונעת זאת ממנו.

  אנחנו סבורים שמדובר בעמדה פגומה, הן מהבחינה הפרקטית והן מהבחינה המוסרית. נתחיל מהפרקטית. שום דבר לא יצא למרצ מעמעום עמדותיה כדי לנסות למשוך מצביעים משכבות המצוקה. זה כבר בדוק אמפירית: פעם אחר פעם עמדו אנשי מרצ נדהמים מול העובדה שהם עשו המון עבור השכונות ועיירות הפיתוח, וכתוצאה מכך המצביעים שם ריירו על יוסי שריד, אמרו שהוא שר חינוך מצוין, שהוא עשה המון – והלכו להצביע לש"ס ולליכוד.

  בשכונות ובעיירות לא מצביעים בשביל מרצ, לא משנה מה קורה. על הסיבה לכך לא מדברים הרבה – זה לא בריא, פוליטית – אבל צריך לומר שחלק ניכר מהתושבים שם הם גזענים. הם שונאים ערבים ואשכנזים, לא בהכרח בסדר זה. הגזענות הזו מתודלקת בדת היהודית, בתפיסה של עם נבחר, שמקדמת גם תפיסה פטריארכלית ושמרנית של מעמד האישה, ההומוסקסואלים ועוד. בקצרה, העמדות של מרצ, ברוב הנושאים, קוטביות לעמדות של תושבי השכונות.

  העמדות הללו של התושבים שם הן, בניגוד למה שנוטים לחשוב אנשים טובים, העמדות האמיתיות שלהם. יש תפיסה שאומרת שאם רק ניטיב את מצבם, נוסיף בית ספר, נשפר את החינוך, נבנה מתנ"ס, נביא עבודה, נסלול כבישים, נשקיע בתשתיות – הם יראו את האור, יבינו שאנחנו בצד שלהם, ויעברו למרצ. הפטרנליזם הזה לא יתגשם. הפערים אמיתיים. הם נובעים מתרבות אחרת. ישנה תפיסה מרקסיסטית שאומרת שתושבי השכונות והעיירות סובלים מתודעה כוזבת, ואם רק היו אומרים להם מה באמת קורה, הם היו נפעמים מהחזון שהביא להם האדם הלבן והופכים מיד לחיילים נאמנים של המהפכה. על התפיסה הזו אפשר רק לומר שהיא מעליבה את האנשים שעליהם היא מושלכת. אפשר, במאמץ סיזיפי שייקח שנים של חינוך – כמובן, בהנחה שלמרצ תהיה גישה למשאבים הנדרשים, כמו שליטה במשרד החינוך, הנחה בעייתית מאד כיום – להעביר חלק מהאנשים האלה אלינו. לא את רובם. וזה ייקח המון זמן. וזמן אין לנו.

  אחרי הבחירות של 2004, בלוגר דמוקרטי זועם ציין את העובדה שהדמוקרטים הפסידו במדינות "אדומות", אבל שבכל מדינה אדומה שבה היו ערים בנות חצי מיליון ומעלה תושבים, העיר הזו היתה נקודה כחולה. הוא קרא לדמוקרטים לשלוח את הכפריים לחפש את החברים שלהם ולהתמקד בתושבי הערים. התפיסה שלנו כלפי תושבי עיירות הפיתוח והשכונות לא רדיקלית עד כדי כך: בהחלט צריך לסייע להם, להעביר חוקים מתאימים במידת האפשר, זו חלק מהמשמעות הבסיסית של שמאל; אבל הם לא יכולים לעמוד במרכז הפעולה של מרצ, ואי אפשר לבצע את המאבק הזה תוך פזילה לכיוונם שאומרת "רואים מה עשינו בשבילכם? עכשיו תצביעו נכון". תחום הפעולה העיקרי של מרצ צריך להיות מאבק בכיבוש ובעוולותיו.

  הסיבה לכך פשוטה: הכיבוש הוא העוול החמור ביותר שמבצעת ישראל. אין ספק שחיים בעוני, שמהם הפרט לא יכול לחלץ את עצמו, היא פגיעה בזכויות האדם והאזרח שלו. אין ספק, מצד שני, שמצבו של אדם שחי בעוני ותחת כיבוש והתנכלות של מתנחלים, חמור משמעותית יותר. לזה האחרון אין אפילו זכות חוקית לשפר את מצבו. מוסרית, מרצ צריכה להפנות את מירב מאמציה לסייע לאלו שבהם פגעה ישראל יותר.

  במהלך הדיון אמש, התייחס ג'ומס לכך שהמפלגה פועלת לפי "הנימוסים וההליכות" של הכנסת. עם כל הכבוד, הזמן לנימוסים חלף ברגע שליברמן הפך לשר חוץ ודוד רותם ליו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט. הכנסת הנוכחית מערערת את עצם הבסיס של הדמוקרטיה. איתמר אמר אתמול שאת הח"כים שהצביעו בעד הסרת חסינותה של ח"כ חנין זועבי היה צריך לשים ללעג ולקלס; ח"כ של מרצ היה צריך לעמוד על הדוכן, להקריא את הסעיפים הרלוונטיים מחוק יסוד הכנסת, ולומר שכל ח"כ שתומך בהצעה הזו אחרי זה, הוא או טיפש שאינו מבין את תפקידו או נבל שבז לו. מרצ הסתפקה בנאום, במקום שחייב שבירת כלים. אני טענתי שחברי הכנסת של מרצ צריכים לעשות שימוש התקפי בחסינות הפרלמנטרית שלהם, מהסוג שעשתה זועבי, ומהסוג שבאמצעותו בעבר הקריא תופיק טובי את הידיעה על טבח כפר קאסם ישר לפרוטוקול הכנסת ועקף בכך את הצנזורה; נועם שיזף טען שוב ושוב שמרצ צריכה להיות אקטיבית יותר במאבקים, להשתתף בהם בצורה פעילה הרבה יותר. זו היתה נקודת מחלוקת רצינית עם ג'ומס ובכירי מרצ – והנסיון שלהם לפעול כאילו אנחנו עדיין בשנות התשעים, מעבר לכך שהוא יעיל פחות ופחות, גורם להם לאבד את הפעילים. 

  נקודה נוספת היא קדימה. ציפי לבני כייסה את מרצ והסתלקה עם שלושה מנדטים שלה. מרצ מנומסת מאד כלפי קדימה. אין מקום לנימוס כזה: צריך לפנות לבוחרי קדימה, להציג להם את יוליה שמאלוב-ברקוביץ' ושאר התפלצים שהם הכניסו לכנסת, ולשאול אם זה מה שהם רצו. נימוס משחק לידיה של קדימה. הבוחרים, שלא בדקו מי נמצא אחרי לבני ברשימה, כנראה לא יודעים גם היום. קדימה היא לא שותף, היא יריב. אין לה בעיה לתקוף את השמאל; לא צריכה להיות למרצ בעיה לתקוף את קדימה – ואת אסופת חדלי האישים שהיא מה שנותר ממפלגת העבודה, על אחת כמה וכמה.

  מרצ צריכה, מעבר לכך, להניף את הדגלים הישנים שלה: המאבק בכפיה הדתית ובהפיכתה של ישראל לחברה דתית יותר, והשמירה על זכויות האזרח. מעטים זוכרים, אבל רצ הוקמה על ידי שולמית אלוני כדי לקדם זכויות אדם וזכויות אזרח בישראל, וזה היה נלעג לגמרי בשנות השישים והשבעים. אנחנו חוזרים לשם במהירות, והמפלגה חייבת להלחם על הנושאים האלה.

  מה שמביא אותנו לבעיה פרסונלית: ג'ומס לא מתאים להנהיג את מרצ. הוא דומה, במובנים רבים, לגורדון בראון הבריטי: ידען מאין כמוהו בתחומי הכלכלה והרווחה, מכיר היטב את החוקים – לעזאזל, הוא כתב רבים מהם - אבל נטול כריזמה, ומאד לא מזוהה עם הנושאים האחרים של מרצ. אילו היינו במדינה סוציאל-דמוקרטית, הוא היה מנהיג מושלם. אבל אנחנו לא. אנחנו במשבר על סף תהום. אנחנו צריכים מנהיג חריף, תוקפני, כריזמטי – אנחנו צריכים שולמית אלוני. יתר על כן, הוא זה שהוביל את המפלגה לתבוסה. כשזה קרה ליוסי שריד ויוסי ביילין, הם פרשו.

  מרצ, כפי שהיא נתפסת כרגע, מזכירה מאד – בדימוי, לא במציאות – את מפא"י הישנה. אם היא חפצת חיים – ואם ג'ומס חושב שיש לו בעיות עכשיו, שיחכה שהדור הצעיר של השמאל יגיע לקלפי – היא חייבת להשתנות. לברוא את עצמה מחדש. זה לא יהיה קל, אבל זה עשוי – אם יהיה שינוי דרסטי – להיות מעשי. במצבה הנוכחי, היא תחדל להיות רלוונטית בבחירות הקרובות. וזה יהיה רע לכולנו.

  (יוסי גורביץ, איתמר שאלתיאל)

• 20:28

  פייסבוק מציינת 500 מיליון ושואלת: מה הסיפור שלכם?

   » ‎ חורים ברשת

   פייסבוק מציינת 500 מיליון המשתמשים שש שנים לאחר השקת הרשת החברתית. לרגל האירוע תושק בקרוב אפליקציה חדשה באתר: Facebook Stories, (אשר עדיין לא פעילה בשעת פרסום הפוסט) פלטפורמה ציבורית שתאפשר למשתמשים לספר לאחרים כיצד הם משתמשים בפייסבוק ואיך שינתה הרשת החברתית את חייהם (במידה וכן).

  החברה מפרסמת סיפורים של חברים בבלוג הרשמי של פייסבוק בחודשים האחרונים, אך הכלי החדשה הוא פלטפורמה המאפשרת לכל גולש לשתף עם אחרים את סיפור הפייסבוק שלו. מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, מסביר במילותיו את השירות החדש ומודה ל-500 המיליון המשתמשים הראשונים.

   

  ומה דעתכם? מתי תציין פייסבוק מיליארד המשתמשים ואולי מכאן אפשר רק לרדת? אם הייתם יכולים לומר לצוקרברג משפט אחד בלבד, מה הוא היה?

  רוצים להתעדכן בסיפורים החמים במדיה חברתית וחדשנות? עקבו אחרינו בפייסבוק, בטוויטר או ברסס.

   פוסטים קשורים -->

  • מנכ”ל פייסבוק ידע עם מי מהחברים שלכם תצאו לדייט
  • התבטאות של מנכ”ל פייסבוק: “מי שסומך עלי – מטומטם”
  • גרטנר: פייסבוק תוביל, טוויטר וכל השאר יתפתחו סביבה
  • אינפוגרפיקה: פייסבוק שלא הכרתם במספרים

  -->

  פוסט מאת גל מור
  
  גל מור הוא הכותב הראשי והבעלים של "חורים ברשת". במקביל, גל מייעץ בתחום אסטרטגיות אינטרנט, מאפיין ממשקים ושירותים וכותב טורים בכלי תקשורת מובילים.

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  

• 20:20

  כבוד השופט אריק קרטמן, אני חף מפשע

   » ‎ היתוך קר למפגרים

  בעוד שלרוב הסלבריטאים יש הופעת אורח כזו או אחרת בפרקים של משפחת סימפסון, מארק צוקרברג הצליח להביא להוצאת אחת הדמויות מתוך הסדרה אל החיים האמיתיים ולקח לעצמו את ליסה סימפסון בתור עורכת דינו.

  

  
• 18:18

  הקונדום שלנו מאובטח ב256 ביט

   » ‎ היתוך קר למפגרים

  תכירו: Durex SSL.

  

  

• 17:46

  נקודת מיחזור

   » ‎ סינמסקופ
  1. בעניין אסיפת הנהלת האקדמיה שתתקיים ביום ראשון בנושא “המדריך למהפכה”. אני קצת חוזר על עצמי כאן, אבל הדרך הכי אלגנטית לפתור את סוגיית הזכאות למועמדות היא ליישר קו עם האקדמיות בעולם ולקבוע עוד השבוע שסרט שזכאי להגיש את מועמדותו ל”פרס הסרט הטוב ביותר” הוא סרט שכבר הוצג לפחות שבוע בבית קולנוע מסחרי מרכזי (לא הקרנות [...]

• 16:44

  ‫תלמידים מדודים‬

   » ‎ אסכולת הכורסא

  באתר "שיתוף" מייסודו של מיקי איתן העבירו הילוך ופתחו אותו היום לציבור (ובכך גם הושק האתר הראשון על כלים חופשיים בתהיל"ה: דרופל+LAMP כמו בספרים). הדיונים בינתיים בסגנון בלוג ולא משהו משוכלל כמו "אקלי", אבל אתם יכולים לראות איך זה מתנהל (לצערי כרגע טיפה ברדק) בנושא "העולם נגד פרופ' בלר" הלא הוא חוק ראמ"ה. הפרופסור מציגה את עמדתה – "הנתונים חשובים אחרת איך נדע איך לעזור למי" ושולפת מחקר מ-1965 כדי להצדיק את הענין.

  בלר כותבת (הציטוט המלא בלינק):

  ג'יימס קולמן נחשב לאלברט איינשטיין של חקר החינוך. עד מחקרו פורץ הדרך ב-1965 הניחו כולם שהישגים בחינוך הם תוצאה ישירה ובלעדית של תקצוב בית-הספר: יש מימון, יש תוצאות. קולמן הוכיח שכולם טועים.

  לראשונה בתולדות מדע החינוך, אסף קולמן בשיטתיות מידע על 150 אלף תלמידים בארה"ב: רקע אישי, מקום מגורים מדויק, השכלת הורים, הכנסה משפחתית, היסטוריית ציונים, ועוד. הוא מיין אוקיינוס של פרטים אישיים, שעד אותו מחקר נחשבו לרכילות אישית, דיסקרטית. לאחר שניתח את מאגר המידע, התברר שהישגים כלל אינם תוצאה ישירה של תקצוב, אלא יותר של רקע סוציו- אקונומי של התלמידים, אקלים בית ספרי, עמדות מורים, מיומנות מורים, ציפיות שלהם מתלמידים ועוד. התובנה של קולמן – שהיום אולי נשמעת מובנת מאליה, אך בשנות ה-60 נחשבה לסנסציה – היא תוצאה של מחקר שיטתי, כמותי, מדעי.

  [...]

  עניתי:

  פרופ' בלר היקרה,

  המחקר של קולמן בן כמעט 50 שנה, ומאז השתנו דבר או שניים ביעילות של כריית מידע, ונאסף לא מעט ידע ופותחו הבנות לגבי הסכנות של ריכוז מידע אישי רב מדי.

  אם היית פוצחת היום במחקר שכזה (שלא לדבר על היקף כזה), היית צריכה לקבל אישורים מפורטים מכל הורה על שחרור סודיות על מידע על קטין והיית צריכה לעמוד בהרבה תקנים מחמירים ולהשמיד את המידע המזהה מיד עם תום דגימתו והעברתו דרך אגרגטור סטטיסטי כזה או אחר.

  אך כאן את מבקשת לבנות מאגר קבע, מתעדכן, פרטני, אישי, עוקף אישורים ותקני פרטיות, לא בתקנה ולא בצורת פרויקט פנימי של משרד החינוך אלא כחוק מדינה.

  לא רק זאת אלא שאת מבקשת לחוקק אותו רטרואקטיבית, משמע שאת מאשרת שעד היום נעשה הדבר מחוץ ואולי בניגוד לחוק, וזו חוצפה שאין לה כפרה. אני מאוד בעד מידע ציבורי ובעד מחקר מדעי, אבל יש קווים אדומים שנחצו כאן, ואת הצעת החוק שאמורה להזיז את הרווים לנוחיות מאן דהוא אינני רואה כמשפרת את המצב.

  כבר היום דולפים שמות וכתובות תלמידים ממועצות מקומיות ואולי ממשרד החינוך, מאות אלפי תלמידים מקבלים הביתה דואר זבל, פרסומים לקייטנות ולשאר שירותים פרטיים לפי מאגרי נתונים שנמכרו עבור בצע כסף לידיים פרטיות. הפנימיה למחוננים בירושלים יוצרת קשר עם הורי תלמידים לפי תוצאות שדלפו של מבחני "הדסה". לפעמים זה לטובה ולפעמים לרעה, אבל בידי הגופם האלו אני לא מוכן להפקיד מאגר נתונים מזוהים מפורט עוד יותר של תלמידים ומשפחתם. יש עשרות דרכים אחרות לחקור בעזרת אגרגציה ברמה בית-ספרית או מחוזית ולא הזדקק למאגר נתונים מטריד כמו זה שאת בונה.

  אשמח מאוד אם ימשכו חזרה כל סעיפי איסוף ואגירת המידע המזוהה מהצעת החוק מלבד ציוני המבחנים האוביקטיביים הדרושים.

  עוד דבר שחוזר על עצמו ככל שאני קורא את המחקרים של כנס צ'ייס השנתי ומאמרים שונים על חינוך טכנולוגי, לתקוע ילדים מול מחשבים זה כלי נהדר לקבל פידבק מיידי וכמותי על יכולותיהם והצלחתם לאורך ציר הזמן, אבל זו לא שיטה טובה ללימוד או לחינוך. כמו שאומרת דר' ג'יל בולט טיילור ומחקרים רבים לאורך ורוחב ארה"ב, חצי הכדור המערבי נמצא יותר מדי בחצי המוח השמאלי ושכח את הימני. אני זוכר מחקר בשיקגו שצוטט ב-Freakonomics החוקרים הראו שילדים שנבחרו באקראי לעבור לבית ספר יותר "נחשב" לא שינו את ההישגים הלימודיים הטיפוסיים שהיו להם (ובהתאמה למקור הסוציואקונומי של סביבתם), אבל כן השתפרו הרבה כשעברו לבתי ספר טכניים. אני יכול להעיד רק על עצמי, אבל מצבי הלימודי והחברתי השתפר פלאים כשהצלחתי לברוח מחטיבת הביניים הכותשת שלי לתיכון אורט למגמת אלקטרוניקה, אבל זו לא דוגמא. השכל הישר שלי אומר שילדים צריכים אינטראקציה חברתית מול ילדים ומורים, צריכים אינטראקציה עם העולם הפיסי, להלחים, לקדוח, להרכיב, לכופף ולהתעסק בדברים כדי לפתח את האינטלקט.

  באחת מהרצאות טד, טען המרצה שנאסא לא לוקחת יותר מהנדסים, אפילו לא מהנדסי תוכנה, שלא היה להם מעולם רקע של עבודה בידיים. המחקרים היום מראים בלי צל ספק שכל התעסקות עם דברים מכאניים ופיסיים בונה יכולות קוגניטיביות משופרות גם בפתרון בעיות לוגיות-אבסטראקטיות כמו כתיבת תוכנה. הושבת ילדים מול מסך ומקלדת לא עושה את העבודה. לכן אני כל כך מעריך אנשים כמו לארי רוזנסטוק, המורה לנגרות שהקים את רשת "בית ספר הייטק" שמקיפה היום לא רק תיכונים אלא מתחילה כבר מהגן. התלמידים לומדים פרומטאלית רק 10% מהזמן, השאר מוקדש ללמידה שמוגדרת Project Oriented, אמנות, מדעים, הסטוריה וחברה משולבים זה בזה. ההגדרות של "זמן לימוד", "זמן עבודה", ו- "זמן כיף" אינן קיימות, כי לא נכון ומיותר להבדיל ביניהן. אני חושב שמערכת כזו אולי לא נותנת לפרופסורים כמו בלר את הנתונים האובייקטיביים שהיא אוהבת כל כך, אבל העובדות מדברות ברור באחוזי המסיימים, בהצלחתם בבחינות לאומיות כמו SAT ובאחוז הממשיכים ללימודים גבוהים. המקום עושה לי חשק לחזור לתיכון:

  (וזה אולי יזכיר לחובבי טד גם את ההרצאות של גבר טאלי).

  אבל אני לא חושב שהמדידות של ראמ"ה יעזרו למדוד סקרנות ושיתוף פעולה, או יעודדו חינוך יותר טוב באיזו צורה. אני חושב שבשביל זה צריך אנשים טובים במערכת החינוך, שיתוגמלו כראוי ויוכלו להשקיע בתלמידים שלהם, ילמדו אותם סקרנות, נתינה, קבלה ולפלוראליזם, או כמו שאומר את זה מורי ורבי פרופסור שמעון שוקן, ללמד אותם להעריך מורכבות. לגמרי במקרה גיליתי שההרצאות מטדחוץ תל אביב עלו סוף סוף לטיוב לפני שבוע, והנה ההרצאה של שוקן. כשהוא לא ממציא כלים לשיעורי מחשב מבריקים, הוא מטפח תחביבים לא שגרתיים:

  למי שחיכה לראות את שאר ההרצאות מהכנס, אני ממליץ גם על ההרצאות של שטיינברג, ברזין, שפירו והולמן.

  אז לסיכום, פרופסור בלר. לא רק שהמאגר שלך בעייתי מבחינת פרטיות, הוא גם לא מקדם את החינוך לאיפה שצריך לקחת אותו, ולכן לא מביא את התלמידים לאיפה שהם צריכים להגיע. אני מקווה שהמאמצים והתקציבים יופנו לאפיקים הנכונים.

  תגים: Crictor, haaretz, TED, TEDX, TEDXTLV, אלקטרוניקה, אמנות, אנשים, בית ספר, בעיות, הסטוריה, חברה, חוצפה, חוק, חינוך, חשוב, ילד, כסף, למידה, מדע, מוח, מורה, מחקר, מידע, מרגיז, פרטיות, קיימות
  

  

  

• 14:14

  מעוצבן על משהו? עדיף תמיד לרצוח ערבי מאשר לזרוק נעל על יהודי.

   » ‎ היתוך קר למפגרים

  ואם לא היה ברור לנו כמה מדאיג לחיות בציון; בית המשפט העליון החמיר בעונשו של שוטר שירה למוות בפורץ רכב שלא היווה סכנה לחייו. במסגרת התגובות המתלהמות, נרשמה תגובתה של יו”ר עמותת “זכויות השוטרים”, אושרה אסף:

  [אסף] השוותה בין שלוש שנות המאסר שנגזרו על פיני כהן, זורק הנעל על נשיאת בית המשפט העליון, לשנתיים וחצי שנגזרו על מזרחי: “המסר היה מאוד ברור – שוטרים לא שווים לשופטת ביניש. אני קוראת לשוטרים לסגור את התחנות וללכת הביתה”

  אכן, עדיף היה להרוג את הערבי ולצאת בזול מאשר לזרוק נעל על בינייש. אם היה שוויון אז החבר שלך היה נשלח למאסר עולם.

  

  

• 12:25

  ‫המרפאים והמכנסיים המתים‬

   » ‎ ניימן 3.0
  ‫[תודו. זו כותרת מוזרה לפוסט] אני עדיין בסמינר בפורסטנברג. ואמש, אחרי שיחה עם הבוס, אחת השיחות המוזרות בחיי, בה הואשמתי, בנשימה אחת, בהיותי כשלון מוחלט וכשרון אין קץ* – ירד עלי דכדוך קל ויצאתי החוצה לשמוע את רנדולף מנגן. [חשבתי שתמונה מפסטיבל רוק ראויה פה. גם כי זה פוסט רוק. וגם כי ביקרתי בפסטיבל הספציפי הזה עם [...]‬

• 11:57

  “החוב”, הבקרוב

   » ‎ סינמסקופ
  אחרי ארבע סדרות טלוויזיה שזכו לרימייק אמריקאי הגיע תורו של הסרט הישראלי הראשון להיעשות מחדש תוצרת הוליווד (ויה אנגליה). היו ניסיונות בעבר להפוך סרטים ישראליים לאמריקאים. היה פעם דיבור ש”חולה אהבה בשיכון ג’” של שבי גביזון יהפוך לסרט בכיכובו של ג’ון טורטורו; ו”הכוכבים של שלומי” היה אמור להפוך לסרט אמריקאי בהפקת סלמה האייק. אבל עכשיו [...]

• 10:04

  ‫כמה מילים על סרטי החודש‬

   » ‎ אסכולת הכורסא

  שנה ומשהו חיכו זוגתי ובנה לאיירבנדר (הסדרה-שקראו-לה-אווטר-אבל-קאמרון-גנב-לה-את-שם-הסרט), ואז לפני כחודשיים ראינו את הקדימון ועיקמנו את האף, לאיפה הלכה המגניבות של הדמויות ותנועות הלחימה? ואז לפני חודש גיליתי שמביים אותו מ. נייט שאמשלאמאלמיין, והרגשתי שהולך להיות חרא של סרט. היום דישדשתי בעגבניותרקובות וגיליתי שאכן חציר העם – ניקוד 8 ולא יותר. אני ממליץ למי שעדיין קצת ילד ואוהב אנימה, להציץ בסדרה המקורית במקום זה. אני חושב שעל הסרט אני אוותר.

  לצידו ולא במפתיע קיבל טוי סטורי 3 ציון גבוה אבל הופתעתי שגבוה כל כך! 99% לסרט לגיל הרך שכלל תכנים מאוד לא רכים – כמעט שעתיים(!!) שכללו התעללות קשה נגד דמויות אהובות, מוות, אלימות, הזנחה, בגידה וסצנה כואבת במיוחד לצפיה שבה מובלים כוכבי הסרט למשרפה על סרט נע, אושוויץ-סטייל. האם בני 5-10 צריכים לקבל אלימות בעוצמות מייקל ביי כדי להיות מוכנים יותר טוב לחיים? האם מועיל להם בגיל הזה לקבל מוות בכלל ומוות מתוכנן-מראש של צעצועים (איך תתרגמו planed obsolecense?) בצורה כל כך מוחצנת ומוקצנת? מדהים שרק שלושה מבקרים כתבו נגד הסרט מתוך כ-250 ביקורות שספר עגבניותרקובות (אחד מהם מספר גם על ההתקפה הנוראית שחטף על ביקורתו המנומקת, ג'יזס). אני ממליץ על הסרט אבל לא לילדים קטנים. עד כמה ש"צעצוע של סיפור 2" היה אפל ומדאיג, מספר 3 עוקף אותו פעמיים בסיבוב. אני יצאתי ברגשות מבולבלים מהסרט, וכועס על כך שאינו אפילו PG, שלא לדבר על PG13. אל תבינו אותי לא נכון, הסרט גם מצחיק ומרגש לטובה, אבל אני אדם שלא בוכה גם כשצריך (והפתיע את עצמו בפרק הסיום סוחט הדמעות של ד"ר הו לפני חודש), אבל טוי סטורי 3 כברר ממש תקע לי גוש בגרון, וזו מתקפה רגשית שאני לא מאחל לילדים בני 10. 8 בסולם הכללי, ציון 5 כסרט לילדים.

  ואולי זה המצב הנכון ואני מזדקן? אולי כשפותחים וקוראים בעיתוני מדע על קטאסטרופות אקלים מתקרבות, בעיתוני כלכלה על קטסטרופות כלכליות, בפרסומים אחרים על משבר המשאבים, משברים פוליטיים, משברי תרבות, ילודה וכולי, אולי הסרטים האלו, האלימים לילדים, רק מכינים אותם לעולם האמיתי של עוד 20-30 שנה, ואני כנביא-זעם לא קטן צריך להגיד להם בכלל תודה? אנחנו חיים בזמנים מאוד משונים, אני חייב לציין.

  תגים: Crictor, אלימות, ביקורת, המלצה, חשיבה ביקורתית, ילד, כלכלה, מדע, מוות, סיפור, סרט, צרכנות, תרבות
  

  

  

• 6:37

  ‫לך לעזאזל, מר איצקוביץ‬

   » ‎ ‫תחשוב טעים, יהיה טעים.‬

  0.

  אחד הדברים שגורמים לי לאהוב את העבודה שלי, הוא העובדה שלמרות שאני רק ילד בן כמעט-30, יש לי יכולת (לפחות חלקית) לקום בבוקר, ובדרכי לעבודה להחליט מה יקראו למחרת עשרות אלפי זוגות עיניים ויותר, רק בגלל שמשהו ממש ממש עצבן אותי באותו בוקר.

  זה לא קורה המון – שחדשות נולדות מתוך הבטן – אבל זה קורה. וכשזה קורה, כשחדשות נולדות מהבטן, זה בדרך כלל מרגיש טוב יותר מסתם חדשות.

  1.

  זה מה שהיה אתמול. קמתי בבוקר, קראתי ידיעה בדה-מארקר על עמותת מגדל אור, שבית המשפט המחוזי בחיפה החליט למנות לה מפרק זמני בגלל גירעון מצטבר של 9 מיליון שקל. מדובר בעמותה שמזה עשרות שנים מעניקה במסירות שירותי שיקום לעיוורים על מנת שיוכלו להשתלב באופן נורמלי, או כמעט נורמלי, בחברה הכללית. על שירותיה נסמכים 3,500 עיוורים. לפני שהחליט בית המשפט לפרק את העמותה, הוא ביקש לראות האם משרד הרווחה מוכן לכסות את הגירעון. משרד הרווחה סירב.

  אני ממליץ בחום לקרוא עוד קצת בעניין בעבודה שחורה.

  משפט אחד קומם אותי במיוחד בידיעה שהתפרסמה בעיתון. מנכ"ל משרד הרווחה, נחום איצקוביץ, אמר כי משלם המסים אינו צריך לממן מכיסו את גירעונה של העמותה שהגיע למצבה העגום בגלל ניהול קלוקל מצד ההנהלה.

  2.

  המשפט הזה הרתיח לי את הדם.

  2.5.

  התגובה הייתה שני עמודים בעיתון שמתפרסם הבוקר. והיה גם טור.

  3.

  באמת מר איצקוביץ? משלם המסים אינו צריך לממן מכיסו את כיסוי הגירעון של העמותה שהגיעה למצבה רק בגלל ניהול כושל? ברצינות? חבל שמשלם המסים צריך לממן את המשכורת שלך, מר איצקוביץ.

  תהיתי היכן היית כשמשלם המסים נאלץ לממן מכיסו, מבלי שמישהו שאל אותו, את גירעונות העתק של קופות החולים, או את הסדר פריסת החובות של הקיבוצים, או את כספי מימון המפלגות ומימון הבחירות (שאינם צמודים למדד או נושאי ריבית) או את הגירעונות של הרשויות המקומיות השונות, שהמדינה מעבירה להן מענקי איזון בגובה של מיליארדים מדי שנה, רק בגלל שלא ניתן לפרק אותן כמו שניתן לפרק את עמותת מגדל אור.

  תהיתי היכן היית, מר איצקוביץ, כשמשלם המסים נאלץ לממן מכיסו את בניית ההתנחלויות, את השמירה על ההתנחלויות, את מיגון ההתנחלויות, את הכבישים העוקפים המובילים להתנחלויות, את פינוי ההתנחלויות, את הפינוי מחדש של ההתנחלויות. היכן היית מר איצקוביץ? נמנמת? לא ידעת? לא שמעת? לא שמת לב שאפאחד מעולם לא שאל את משלם המסים מה בדיוק הוא היה רוצה שיעשו עם הכסף שלו?

  4.

  לעזאזל איתך מר איצקוביץ. 9 מיליון שקל זה לא כסף. אם מישהו היה מועל בסכום הזה במשרד הרווחה, אף אחד לא היה שם לב בכלל. זה בקושי עיטוש. תקציב המשרד שלך לשנת 2010 הסתכם ביותר מ-4 מיליארד שקל. התקציב השנתי לאבטחת שר הרווחה בוז'י הרצוג הוא 3 מיליון שקל (והתקציב השנתי של אבטחת כל שרי הממשלה הוא יותר מ-85 מיליון שקל). מה זה בשבילך 9 מיליון שקל? מה הם בשבילך 3,500 עיוורים?

  5.

  ולמרות האטימות הגועלית של מר איצקוביץ במקרה זה, השאלה האמיתית שעומדת כאן על הפרק היא לא עתידה של עמותת מגדל אור, אלא עתיד השירות הניתן היום לעיוורים באמצעות העמותה, והאחריות של הממשלה לתושביה ולשירות שהיא אמורה להעניק להם.

  אם המדינה החליטה שחלק מהשירותים שניתנים לתושביה, ובעיקר לקבוצות החלשות והפגיעות באוכלוסייה, ניתנים באמצעות המגזר השלישי, שנסמך ברובו על מימון ממשלתי, תתכבד נא המדינה ותיקח על כך אחריות. המדינה צריכה לדאוג לפקח ברצינות על העמותות שהיא תומכת בהן, לוודא כי פעילותן תקינה ועומדת באמות מידה מסוימת – ברמת השירות, ברמת הניהול ובפרמטרים נוספים. המדינה צריכה לוודא כי העובדים ומקבלי השירותים לא יהיו אלה שיסבלו במקרה של הנהלה שסרחה באחת העמותות, כפי שאולי קרה במגדל אור. כשם שהמדינה יודעת לפזר מועצה מקומית משום שלא הצליחה לאשר תקציב, למשל, ולמנות תחתיה ועדה קרואה (כפי שקרה למשל בירוחם עם עמרם מצנע), כך היא יכולה לעשות במקרה של עמותות בהן היא תומכת.

  6.

  כל עוד אנו חיים במסגרת של מדינה, הרי שהמדינה אחראית לתושביה, בין אם תרצה ובין אם לא. אין לה כל צידוק אחר. אז כן, מר איצקוביץ, יכול להיות שאתה עושה דברים מדהימים ונפלאים לאורך כל השנה, אבל כאן נפלת. תתפלא, מר איצקוביץ, אבל משלם המסים צריך לכסות את גירעונה של עמותת מגדל אור. היה עדיף אם הסכום הזה היה מגיע מכיסך האישי, מר איצקוביץ, משום שאתה זה שמעלת בתפקידך לאורך השנים כשלא וידאת שהעמותה הזו מתנהלת באופן תקין. אבל כעת, משהגיעו הדברים לאן שהגיעו, לא העיוורים צריכים לשלם את המחיר. כל עוד אנחנו חברה סולידרית, שאינה מתעלמת מאנשים שהגורל היכה בהם – אנשים שכל חטאם הוא שהם דווקא מנסים להשתלב בחברה היצרנית הנורמטיבית – כל עוד זהו המצב, הרי שהציבור צריך לשלם את המחיר הזה. למעשה, אני אשמח שלראשונה ייעשה שימוש נאה בסכומים שאני מפריש מדי חודש למס הכנסה.

  Share on Facebook

  

• 4:51

  ‫Huzzah‬

   » ‎ ‫לא שומעים!‬

  חבר'ה, בואו רגע. אני רוצה לדבר אתכם. שבו, שבו. זה נושא חשוב. אני רוצה לבקש ממכם משהו, ואני יודע שעבור חלקכם זה יהיה קשה, כמו לוותר על חבר טוב. כמו לוותר על הקפה של הבוקר. אבל זה למטרה טובה. זה לא סתם בגלל שאני נוירוטי, באמת.

  אני מבקש ממכם, אנא, תפסיקו להשתמש במילה "הזוי". באמת. זה לא שהמילה הזוי היא מקור כל הרע, זה לא שאם אנשים יפסיקו להשתמש בה השמש תזרח ותנשב בריזה נעימה והחמאס יחלק פרחים לעוברים ושבים בחוצות תל-אביב. לא, זה יהיה הזוי. אבל אם יש מילה אחת שנעשה בה שימוש עודף, נטול הקשר ומשמעות, וחסר כל תועלת, הרי שהמילה היא "הזוי". אין לי מושג איך היא החדירה את עצמה לשיח שלנו בצורה כה משמעותית, אבל בעת האחרונה הכל הזוי – השמאל הזוי, הימין הזוי, השיחה הזויה, המסיבה הזויה, הקטע הזוי, התמונה הזויה. אפילו על חלום שמעתי מישהו אומר שהוא הזוי.

  יש לי תאוריית מחמד, שהמילה הזוי, במיוחד בהקשר הפוליטי הנפוץ במיוחד שלה, נכנסה כקונטרה מתחרזת ל"שפוי". יש את השמאל/ימין הקיצוני ההזוי, ויש את ה"רוב השפוי". אני שפוי, אתה הזוי.

  בכל מקרה, המילה הזו מקפיצה לי את הנרווים. עושה רושם שהיא משמשת כתחליף הרשמי של הקיץ לטיעונים כנגד עמדות שהדובר אינו אוהב, אבל אין לו כוח ממש לסתור אותן, או לפחות להמציא שם תואר מקורי עבורן. ברגע שאמרת על משהו שהוא הזוי, אין צורך, מסתבר, להראות מה לא בסדר בזה, או מדוע הדבר ההזוי-לכאורה אינו מסתדר עם המציאות. כמו מעין תאום רשע של ה"מהמם" הריקני-גם-הוא, ה"הזוי" מרוקן את התוכן מכל דיון.

  אני אודה לכם את תמנעו משימוש במילה הזו בסביבתי המיידית.

  

  

• July 20, 2010
• 23:32

  ‫רונן חן – למה אתה מנסה להרוג אותי?‬

   » ‎ דברים קטנים

  בסוף העונה שעברה רכשתי באחת מחנויות רונן חן חולצה ממש חמודה – גופיה עם קשקושים פסיכידליים, מבד מנצנץ קלות, בגזרה מוצלחת שקצת מטשטשת קצת את הכרס, ובה בעת מדגישה מחשופים. בקיצור, חולצה כייפית. לבשתי אותה פעם-פעמיים בקיץ שעבר, כיבסתי אותה ביד לפי ההנחיות, ואז שכחתי ממנה והיא חזרה לארון עד שמצאתי אותה שם לפני כמה שבועות. אמה מה? מהחולצה נודף ריח מוזר. ולא ריח של ארון. וגם לא ריח של זיעה. ריח מוזר. כיבסתי אותה שוב, הפעם עם אקסטרא מרכך כביסה. ועדיין, החולצה מסריחה.

  בשישי האחרון, החלטתי ללבוש אותה בכל זאת, אולי היא זקוקה למעט איוורור. שמתי על עצמי מעט בושם, וקיוויתי לטוב. בעודי יושבת ומחכה להגעתה של רונה, התחיל לכאוב לי הראש. בעודנו הולכות אל ה"אוקטובר", אמרתי לה שלדעתי החולצה שלי מנסה להרוג אותי. היא צחקה עליי, הסניפה את החולצה ואמרה "וואלה את צודקת".

  זה עתה כיבסתי את החולצה במכונת הכביסה. עם ים מרכך. ותליתי אותה במקלחת. עכשיו חדר האמבטיה כולו מסריח בגלל החולצה.

  תודה לך, רונן חן!

  

  החולצה הקטלנית במקלחת

  

  

• 23:00

  כשל עוגיית מזל בפייסבוק

   » ‎ חדר 404

  רעות גנדל מדווחת על אפליקציית עוגיית מזל בפייסבוק: “פתחתי עוגייה אחת אחרי השניה, וזה מה שקרה!”

  

• 21:31

  על הפתרון ועל המחיר: כיפת ברזל.

   » ‎ 2jk.org:: Intellect or Insanity

  0. כסף, ושיקולים אחרים שקשורים אליו.
  הניסוי המוצלח במערכת כיפת ברזל היום מראה בדיוק את מה שתמיד טוענים: פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתינאי הוא סוגיה של כסף ושיקולים של הקצאת משאבים לאומיים בלבד. במשך שנים עלו טענות כאילו לא ניתן יהיה, באם יסוגו חיילי צה"ל מרצועת עזה ומהגדה המערבית, לשמור על בטחונם של אזרחי המדינה. לכן, פיתוחה של גדר ההפרדה כאפארטוס של שליטה וחיץ בין ישראל לפלשתינאים (עם כל ההסתייגויות מהתוואי של הגדר, ומפעילויות נוספות, עדיין, צריך להודות שהחומה עושה את שלה). כעקרון, פתרון טכנולוגי בא לפתור סכסוך מדינתי, על ידי קביעת עובדה בשטח: בסך הכל, מספר הפיגועים על פי המשטרה החשאית בישראל ירד, ואף הבטחון כך. אולם, גדר-חומת ההפרדה עלתה כסף, אך אותו כסף השיב את עצמו לבסוף.

  1. על הטכנולוגיה ועל היגיעה.
  מערכת כיפת ברזל היא פתרון טכנולוגי פשוט שמסיר חסם נוסף בדרך להפרדה בין ישראל לפלשתין. מדובר בטכנולוגיה עילית שנועדה להגן על תושבי ישראל מפני ירי של רקטות קסאם וקטיושה על ידי יירוט של הרקטות באוויר. בעוד שהחומה יצרה חיץ אמיתי שמנע מעבר של אנשים, כיפת ברזל יצרה חיץ אווירי ומצליחה כעת, באמצעות הטכנולוגיה, להשתיק דעה פוליטית שמונעת תהליך שלום. אותה טענה היא כי יש לפגוע באוכלוסיה אזרחית בעזה כנקמה על ירי הקסאמים; מנגד, מערכת כיפת ברזל תהפוך את הקסאמים למטרד אשר אינו מסכן חיים, ובכך תאפשר לטפל בבעיות האמיתיות.

  2. על המחיר של הטכנולוגיה.
  אבל כמו לחומת ההפרדה, גם לטכנולוגיה יש מחיר. 50,000 דולר על כל יירוט של קסאם; זהו מחיר הגיוני לשלם עבור חיי אדם ועבור מניעת נזק לרכוש (בהנחה שהמחיר יוזל בהמשך). זהו גם מחיר שיגרום לכך, בצורה אבסורדית, שלכל מיני גורמים מסחריים יהיה אינטרס להמשיך את הסכסוך. אולם, הפיכת הסכסוך באיזור הדרום לכזה שאינו מסכן חיי אדם אלא לכל היותר מהווה מטרד כלכלי מאפשרת שיח מקדם שלום. ההתנהגות ההרסנית והרצחנית של החמאס בעזה הופכת ללא יותר ממטרד כמו תאונות דרכים, כמו ג'וקים במטבח, כמו החום בתל-אביב: נסבל, אבל בדיוק נסבל מספיק כדי לא לרדת מהארץ.

  3. על הטכנולוגיה של המחיר.
  וכעת? כעת ניתן להשתמש בארכה הזו, בכך שהטכנולוגיה שלנו התעלתה על הטכנולוגיה של הצד השני ולתת להם ארכה להתכונן ולפתח טכנולוגיה טובה יותר, או לפנות לשלום. כעת, ממשיכה ישראל להראות שהיא מתעלה על הצד השני, ובמקום להרוג חפים מפשע כנקמה, היא מוצאת שוב ושוב פתרון טוב יותר לסכסוך. עכשיו, יש לנו רק לראות איך לטפל בבעיה הנוספת: עניין פעוט של זכויות אדם.

  

• 21:29

  ‫איגוד האינטרנט הישראלי נגד אינטרנט (וגם נגד דמוקרטיה ושקיפות)‬

   » ‎ דברים קטנים

  אלעד זלומונס, שהיה אמור להיות חבר בועדת הבחירות לועד איגוד האינטרנט הישראלי מספר קצת על ההתנהלות מאחורי הקלעים במנגנון האיגוד, ואיך תופסים חברי הנהלת איגוד האינטרנט (אלה שנבחרים בידי חברי האיגוד) את תפקידם:

  נאמר לי "שככה זה בדמוקרטיה" וגם "במשטר דמוקרטי, הרוב קובע לא בגלל שהוא צודק, אלא בגלל שהוא זה הנושא בתוצאות ההחלטה" זה כמובן לא נכון שכן כולם, כולל אלו שהתנגדו, נושאים בתוצאות. במקרה זה החלטתי להתפטר שכן אי השקיפות היא נושא מרכזי לדעתי בהתנהלות הנהלת האיגוד.

  אבל זה בסדר, כי הסוגיה של פרסום פרוטוקולים, תקציבים, ושלל מידע שראוי שיפורסם בפני חברי האיגוד הם נושאים שכנראה לא אמורים לעניין את חברי האיגוד, אחרת הם כבר היו מתפרסמים. או כפי שמתאר זאת אלעד:

  אחת הדוגמאות הבולטות לחוסר השקיפות היא אי הפרסום של התקציב השנתי. אנחנו נמצאים כבר אחרי מחצית משנת 2010 אך עד היום אין אנו יודעים מה היה תקציבו לשנת 2009 (וכמובן לא לשנת 2010). לאן הלכו כשמונה מליון ש"ח? [...] נושא השקיפות באיגוד האינטרנט (או ליתר דיוק חוסר השקיפות) עלה כבר לפני כשנה באסיפת האיגוד השנתית. כבר אז הודיע רימון שהועד ישקול מה ואיך ניתן לפרסם מפרוטוקולי הועד. לצערי לא היתה כל התקדמות מאז.

  חלפה שנה כמעט מאז הצטרפנו, די הרבה חברים "מהאינטרנט" לאיגוד האינטרנט הישראלי, בנסיון להביא בסופו של דבר, לשינוי בארגון מבפנים.
  בשנה שעברה הצלחנו "רק" למנוע את העברתה של תקנה שהיתה מונעת מחבורת אנשים להצטרף במכה אחת, ולהשתמש בכוח שמקנה להם קולם כחברים להצבעה על תקנות הארגון מבלי להמתין שנה עד שיוכרו כחברים מן המניין (כן, אני יודעת שזה קצת נשמע כמו מחטף. זה מה שזה היה).
  השנה, אלה מאיתנו שהצטרפו בשנה שעברה יוכלו לא רק להצביע באסיפה השנתית, אלא גם לבחור ולהיבחר לועד הארגון.

  כן, זה מירוץ לטווח הארוך. אבל אני באמת חושבת שנוכל להגיע לאנשהו בסופו של דבר אם נרוץ ביחד.

  

  

• 20:51

  קצר במכונית החשמלית

   » ‎ חדר 404

  כשל: במשרדי מיזם המכונית החשמלית בטר פלייס לא עבדו היום במשרדים שלהם בגלל שריפה שפרצה כתוצאה מקצר חשמלי.

  

• 20:00

  ודי לחכימא

   » ‎ חדר 404

  באתר ההכרויות לציבור הדתי “שניים שהם אחד“, אחת האפשרויות לתיאור המראה החיצוני של מחפש השידוך היא “אל תסתכל בקנקן”.

  

• 19:19

  חוסה לך ברח

   » ‎ היתוך קר למפגרים

  אז הכרת בחורה באיזה אתר אינטרנט, הבאת אותה הביתה, ועשיתם קצת יותר ממה שהיא ציפתה לעשות. אז נכון, נתת לה קצת סם אונס או משהו, אבל זה לא שהיא לא ידעה למה היא נכנסת. הרי כל המטרה של אתרים באינטרנט היא להכיר למטרות של סטוצים. וחוץ מזה, אתה כנראה לא הראשון ולא האחרון שעשה את זה. הצעתנו אלייך? קח יועץ תקשורת טוב שיכתוב משהו בטוקבקים.

  

  
• 19:19

  חוסה לך ברח

   » ‎ היתוך קר למפגרים

  אז הכרת בחורה באיזה אתר אינטרנט, הבאת אותה הביתה, ועשיתם קצת יותר ממה שהיא ציפתה לעשות. אז נכון, נתת לה קצת סם אונס או משהו, אבל זה לא שהיא לא ידעה למה היא נכנסת. הרי כל המטרה של אתרים באינטרנט היא להכיר למטרות של סטוצים. וחוץ מזה, אתה כנראה לא הראשון ולא האחרון שעשה את זה. הצעתנו אלייך? קח יועץ תקשורת טוב שיכתוב משהו בטוקבקים.

  

  

• 18:39

  ‫בין תשעה באב ל-20 ביולי‬

   » ‎ ‫יונית מוזס‬

  בסימבוליקה כמעט בלתי נסבלת, תשעה באב יוצא השנה ב-20 ביולי. ניסיתי פעם, בעצם פעמיים, לציין את ה-20 ביולי מהצד האופטימי שלו, זה של ה"דחף המוסרי" לפעול נגד הרע, גם בתנאים שבהם הסיכון הוא מקסימלי. עשיתי את זה מתוך ניסיון לבחון, דרך הקצה, את האפשרות שלא להגיע אל הרע הזה שוב, את האפשרות לעצור רגע לפני שהאופציה היחידה להימנע מחורבן היא התנקשות במישהו, במקרה הזה בהיטלר. כלומר – עוד אלימות.

  כשבודקים אם מאן דהו הוא פציפיסט או לא, נוהגים לשאול אותו האם היה לוקח נשק כדי להילחם בנאצים. ההיגיון אומר שאם בוחרים נקודה שרירותית אחת בזמן, אפשר לבחור גם אחרת. התשובה שלי לשאלה כזו היא שהייתי מעדיפה לחזור ל-1918 ולנסח מחדש את הסכמי ורסאי, כך שלא יהיה לי כל צורך לקחת נשק ולהילחם בנאצים. או אולי ל-1923, לשכנע את השופטים והפוליטיקאים להימנע מחנינה ולפרק את הוויג'ילנטה המתהווה טרם שתהפוך לכוח משמעותי. או אולי ל-1933, להגיד להינדנבורג – כל אדם אחר. כלומר, הייתי מוכנה בכלל להתייחס לשאלה רק בתנאי שכל האופציות האחרות מוצו. והאופציות האחרות – מספרן אינסופי.

  אבל זו כבר היסטוריה. היא קרתה כפי שקרתה. לשנות אותה אי אפשר. ההיגיון אומר שאולי אפשר ללמוד ממנה משהו.

  ההיגיון, לרוע המזל, כבר לא משחק כאן שום תפקיד. אם יש משהו שאני באופן אישי מתקשה להתמודד איתו יותר מכל דבר אחר – זה בדיוק זה. אני לא יודעת אם אני פציפיסטית או לא. אני בהחלט יודעת שסדר חייב להיות. איזשהו סדר. משהו שיחזיק את הכל ביחד, אפילו אם זה רק חוט מתפורר. אם גם זה הולך, אני לא יודעת מה לעשות, מה לומר, איך לפעול. הכאוס משתלט. וכאוס אצלי זה שם נרדף לייאוש, לאלימות. קרוב יותר לתשעה באב מאשר ל-20 ביולי – ניסיון נואש וכושל ככל שהיה. הלמינגים האיצו את הקצב. התהום קרובה מאי פעם.

  ההיגיון אומר שבשנת 2010, אחרי כל כך הרבה ניסיון מר, שלנו ושל אחרים, נבין קצת יותר טוב מהו המחיר הבלתי נסבל של אובדן הדמוקרטיה. ההיגיון אומר שבשלב זה של ההיסטוריה האנושית, נבין סוף סוף שדמוקרטיה מתגוננת היא דמוקרטיה שמחבקת את ומחנכת למגוון, ריבוי, פתיחות ושקיפות, ולא כזו שמבטלת ומשמידה את עצמה תוך כדי תהליך ההתגוננות. ההיגיון אומר שלכל הפחות, הניסיון וההיסטוריה שלנו עצמנו הם אלו שיקבעו את הקווים האדומים שאין לחצותם. אז הוא אומר. כנראה שחם מכדי להקשיב לו עכשיו.

  **

  בתקופה האחרונה קורים יותר מדי אירועים שיש להתייחס אליהם, יותר מדי "מסמרים אחרונים בארונה של הדמוקרטיה". נדמה שהאש באמת פשטה בשדה הקוצים, שהסכר באמת נפרץ, והעומס הוא בלתי נסבל. להגיב על אירועי הרגע כבר לא מספיק לכלום, לא מסייע לכלום, בטח שלא לכבות את האש המשתוללת הזו. כל יום יש משהו חדש. הכנסת מחוקקת חוקים גזעניים ופאשיסטיים, שלא לומר נגועים בצביעות עמוקה (כמו חוק החרם, למשל), ללא הכרה. כמעט בו זמנית, מצליחה אותה הכנסת – שפלה, עלובה וחסרת כל כבוד או יושרה – לחון מתנגדי מדיניות ממשלתית אחת שעברו על החוק, ולהעניש מתנגדי מדיניות ממשלתית אחרת שלא עברו על החוק, ולרדת תוך כדי המעשים הללו לתהומות חדשים של ביזיון. וה"עם" שאותו מייצג בית המחוקקים הזה? אדיש במקרה הטוב, מתבהם במקרה הפחות טוב. שום מחשבה לטווח רחוק של יותר משלוש דקות. שום היגיון, ולו הבסיסי ביותר. הכל מתלהם, רדוד, נקי מדיון אינטליגנטי, ריק לחלוטין מתוכן. כולל סמלי המדינה, כולל הגדרתה העצמית. וללא תוכן, מסקנתם ההגיונית כל כך של חברי הכנסת היא שצריך להגדיל את הקנסות.

  וגם על זרועות השיפוט והאכיפה לא פסח התהליך. איך אומרים, כשהדג מסריח מהראש. המשטרה מתנהלת בחלקה כבר מזמן כוויג'ילנטה. המשטרה החשאית מתחילה לתפקד כשטאזי לכל דבר, כולל העלמות אנשים, שימוש מופרז במילים גדולות שמסתכמות לפסקי דין קטנים, בעיטה בכל הליך תקין ורדיפות פוליטיות. בית המשפט מתקפל לעיתים קרובות מדי, למעשה, כמעט תמיד, בפני הרמיסה הבסיסית של כל העניין הזה של חוק ומשפט, לשמע הונאת ה"ביטחוני" הגדולה.

  אפלטון אמר פעם, לפני זמן רב מאוד, "אלה שחכמים מכדי לעסוק בפוליטיקה, נענשים בכך שהם נשלטים על ידי טיפשים מהם". אנחנו חיים את הציטוט הזה היום. השפויים והחכמים במדינה מתרחקים מהפוליטיקה הפרלמנטרית כמו מאש. לבדלנות הזאת יש סיבות רבות, ובעיקר רציונליזציות מרובות. אנחנו מוצאים את עצמנו בתקופה העצובה הזאת עם אינספור עמותות וארגונים וקבוצות וקואליציות שעוסקים במלאכת הקודש של ההתנגדות היומיומית המפרכת והפרטית, אבל עם אפס כוח, אפס יכולת השפעה על המכלול, על המדיניות.

  הייתי מעורבת פה, צפיתי מהצד שם, ואני אומרת לכם היום שאין לי מושג איך משנים את המצב הזה. יש רטוריקות והרגלים התנהגותיים שהם כבר כל כך מושרשים וכל כך "טבע שני" לשמאל המפורק בפרט ולחברה האזרחית בכלל כאן, שאני ממש לא מצליחה לראות את הדרך או את הסיכוי לשנותם, את הדרך או את הסיכוי לחזור אחורה ממדיניות ה"הפרד ומשול" הכל כך מוצלחת שמיושמת כאן כבר שנים, למשהו שידמה קצת למדיניות של קבץ, אחד וצור אלטרנטיבה שלטונית.

  אותו אפלטון אמר כי "אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שמפחד מן החושך. הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת כאשר אדם מבוגר מפחד מן האור". שם אנחנו נמצאים היום, בבריחה היסטרית מהאור, קורסים במהירות אל החור השחור של הדמוקרטיה המתפוררת. ואין ממש מה שיעצור את הנפילה.

  לפרקים הקודמים:

  20 ביולי 2007 – דמוקרטיה מתפוררת

  20 ביולי 2006 – נאום פוזן, הקשחת הלב, ומשהו על ה-20 ביולי

  

• 18:39

  ‫208 הסיסמאות הנפוצות בישראל לפי נתונים שנאספו על ידי פורצים טורקיים, כנראה‬

   » ‎ ‫הבלוג של רן יניב הרטשטיין / Ran Yaniv Hartstein's Blog

  סיסמה	מופעים
  123456	2419
  1234	1875
  12345	1115
  12345678	445
  123123	218
  1111	216
  qazwsx	189
  1234567	164
  0	155
  123	154
  121212	152
  1212	139
  111111	122
  55555	109
  pizza	100
  1q2w3e4r	91
  pizzahut	90
  QWERTY	83
  1q2w3e	82
  12341234	80
  password	79
  11111	76
  654321	76
  5555	69
  112233	67
  666666	65
  4444	62
  7777	61
  פיצה	61
  q1w2e3r4	60
  1qaz2wsx	58
  q1w2e3	54
  102030	51
  123qwe	49
  1	48
  ????	47
  ?????	46
  2580	46
  qwer1234	44
  123321	43
  2468	42
  1976	42
  2222	39
  פיצההאט	36
  1122	34
  homeless	33
  11223344	33
  1980	32
  ??????	31
  1010	30
  3333	30
  12344321	30
  qwe123	30
  12121212	30
  4321	29
  Password1	28
  1984	28
  9999	28
  1973	28
  abc123	27
  1974	26
  1948	26
  6969	26
  7777777	26
  a1a1a1	25
  888888	25
  123654	25
  555555	25
  ???????	25
  a1234567	24
  8888	24
  אין	24
  q1q1q1	23
  11111111	23
  87654321	23
  1981	23
  1975	22
  1979	22
  696969	22
  13579	22
  333333	22
  131313	21
  1983	21
  phmv	20
  7	20
  7007	20
  159753	20
  2323	20
  222222	20
  54321	20
  Aa123456	20
  10203	20
  abcd1234	20
  101010	20
  israel	19
  1978	19
  1234qwer	19
  1qazxsw2	18
  1960	18
  111	18
  1969	18
  1986	18
  1414	18
  88888888	18
  meital	18
  147258	18
  999999	17
  1313	17
  232323	17
  superman	17
  shalom	17
  99999	17
  2424	17
  blabla	17
  ????????	17
  /'קראט	16
  1982	16
  hapoel	16
  mishmish	16
  98765	16
  22222	16
  123987	16
  phmvvty	16
  2112	16
  piza	16
  qwertyui	16
  1956	16
  1111111	16
  1357	16
  321321	15
  a12345	15
  homeless	15
  181818	15
  987654	15
  77777	14
  134679	14
  telaviv	14
  moshe	14
  2000	14
  951753	14
  mandala	14
  2408	14
  2311	14
  2008	14
  1977	14
  8520	14
  1/2'3ק	14
  1967	14
  147852	14
  a1a2a3	14
  snoopy	14
  1007	14
  1611	14
  252525	14
  141414	14
  124578	13
  132435	13
  1/2'3ק4ר	13
  4545	13
  2244	13
  ???	13
  7878	13
  11	13
  sharon	13
  1233	13
  2410	13
  2711	13
  121314	13
  1955	13
  159357	13
  maccabi	12
  1006	12
  pizzapizza	12
  12qwaszx	12
  1985	12
  1954	12
  444444	12
  1211	12
  1971	12
  202	12
  1818	12
  100100	12
  hello	12
  a123456	12
  1515	12
  1958	12
  8080	12
  2607	12
  2104	12
  aaaaaa	12
  qazwsxedc	12
  1961	12
  ש1ש1ש1	12
  1212123	12
  zaq12wsx	12
  dira	12
  2002	12
  shachar	11
  1964	11
  zxcvbn	11
  6666	11
  a1b2c3	11
  6677	11
  12	11
  lalala	11
  1603	11
  1q2w3e4r5t	11
  2233	11

  מכיוון שרוב הסיסמאות נאספו, ככל הנראה, מהומלס ומפיצה האט, יש לא מעט סיסמאות שקשורות לשני האתרים האלה. סימני שאלה היו פעם, כנראה, סיסמאות בעברית.

  המידע מבוסס על סט של כ-110,000 סיסמאות.

  עדכון: הסיסמה שלי בהומלס היתה "FNV21J0i". בהצלחה.

• 18:11

  Old Spice: מאחורי הקלעים של הקמפיין המנצח

   » ‎ חורים ברשת

  איך משתלטים בסערה על הרשתות החברתיות ומשיגים הכרה בינלאומית עם פרסומות בלבד? צוות של אנשי קריאטיב, גיקים, משווקים וכותבים התכנסו במקום סודי בפורטלנד לפני כשבוע והפיקו 87 סרטונים הומוריסטים קצרים לטובת יצרנית הדיאודורטנים Old Spice במסגרתם שחקן ענה לשאלות הגולשים בסרטונים שפורסמו בזמן אמת.

  הם סחפו אחריהם את גולשי טוויטר, פייסבוק ובלוגים רבים. אפילו חברי הקהילה הציניים של 4chan אהבו את זה. עד כה נצפו הסרטונים יותר מארבעה מיליון פעמים. תוך 24 שעות הועלו לרשת 181 סרטונים שרשמו מיליוני צפיות והזרוע עדיין נטויה.

  תוך יממה הפך [www.youtube.com] לערוץ הנצפה ביותר ביוטיוב. 36 שעות לאחר תחילת הקמפיין, הרייטינג המשולב של סרטוני התגובה עמד על 23 מיליון צפיות. המספר אף מרשים יותר בהתחשב בעלות הזולה של הקמפיין: ללא פוסט-פרודקשן או עריכה, ומשכורותיהם של אנשי הצוות ומוסטפה בלבד. המספר עלה ל-30 מיליון צפיות לאחר 72 שעות – שיעורים דומים לאלה של הפרסומות בסופרבול האמריקני, אשר עלותן כשלושה מיליון דולרים.

  איך זה עבד?

  Old Spice, סוכנות השיווק Wieden + Kennedy והשחקן אייזיה מוסטפה חברו יחד לצורך הפרויקט. היוצרים פנו למשתמשים במגוון רשתות חברתיות והזמינו אותם לשאול שאלות את דמותו של מוסטפה בסרטונים. השאלות המעניינות ביותר וכן שאלות מאנשים בעלי נוכחות בולטת ברשתות חברתיות זכו לקבל תשובה מצולמת ישירה בשמם. בין השאר, הקבוצה הפיקה סרטונים הפונים לקווין רוז, מייסד Digg, השחקנית אליסיה מילנו ורבים אחרים, חלקם מפורסמים ואחרים לא.

  הסרטונים מופקים היטב, משעשעים וכמעט חסרי אפקטים מיוחדים. מרשים בהתחשב שכולם צולמו בטייק אחד. אפשר לייחס חלק גדול מההצלחה לעובדה שסרטונים אלה מחניפים לאגו של הנמענים – אך יש בה גם הרבה יותר. הקמפיין מרגיש אישי, גם אם לא זכיתם לפנייה אישית. האנשים שקיבלו פניות אישיות ורבים אחרים שלא זכו לתשובה צייצו, פייסבקו ושיתפו קישורים לסרטונים ברשתות החברתיות שלהם.

  איאן טייט, מנהל הקריאטיב האינטראקטיבי ב-Wieden, מוביל את המהלך: "במובן מסוים אין שום דבר יוצא דופן במה שעשינו. בסך הכל החיינו דמות באמצעות ערוצים חברתיים בהם רבים מאיתנו עושים שימוש יום יום. מלבד זאת, דאגנו ליצור תכנים בהמשכים בזמן אמת".

  טייט הסביר כי ההבדל העיקרי בין הקמפיין הנוכחי לאחרים הוא צורת העבודה ההדוקה בין צוות הקריאטיב למקצועני מדיה חברתית ואנשים טכניים. "שילבנו מומחי מדיה חברתית היישר אל תוך התהליך היצירתי. הנה תשובה לא רעה לאלה שטוענים שאין דבר כזה, ‘מומחה מדיה חברתית’ וכי התחום מורכב מאוויר חם בלבד. הידע הגיקי של טייט, כמו של אחרים, תרמה ללא ספק להצלחת הקמפיין.

  "בחדר ההפקה עבדו שני אנשי מדיה חברתית ומפתח שבנו יחד מערכת ששולפת תגובות מהרשת בזמן אמת", אמר טייט.

  טייט: הצוות מאוד נהנה בזמן הצילומים. לא ראיתי התלהבות כזו בעבר והסיבה היא שזה מדבק ורואים את התגובות בזמן אמת".

  עד כמה אהוב הקמפיין של אולד ספייס? אפילו 4chan, הקהילה האנונימית הניהיליסטית שתרמה לעולם את LOLCats ו-RickRolling, לא נשארה אדישה כאשר מוסטפה ענה לאחד מחבריה, ובזכותה נרשמו לסרטון יותר מ-800 אלף צפיות.

  טייט אומר שחברת האם של Old Spice, פרוקטר וגמבל, הפגינה אומץ כאשר התירה לצוות שלו חופש יצירתי לכתוב תכנים שיווקיים בזמן אמת עם פיקוח קטן עד אפסי לצדו.

  "נהגנו באופן אחראי. הם הציבו בפנינו שורה של כללים לכתיבת התכנים וכאשר היה נדמה לנו כי אנחנו עלולים להפר אותם, פנינו אליהם".

  "אם ההצלחה הזו מרמזת שאפשר להפיק פרסומות טלוויזיה ב-30 דקות, הרי שכולנו מחוסרי עבודה", צוחק טייט, "זה תחום חדש מבחינתנו. אנחנו פועלים באינטרנט בזמן אמת ומפיקים תכנים באיכות טלוויזיונית. השילוב הזה הוא שעורר את תשומת לבם של האנשים".

  אולד ספייס המשיכה להעלות סרטונים עם פנייה אישית לערוץ היוטיוב שלה עד שביום רביעי האחרון נראה אייזיה, די עייף, בסרטון הבא:

  גולשים רבים ימשיכו לצפות במוסטפה מחייך ומספר בדיחות מאצ’ואיסטיות טיפשיות לגולשים אחרים גם הרבה לאחר שהקמפיין הסתיים.

  הקמפיין לא נגמר ביוטיוב. אם תרצו, תוכלו להגדיר מענה קולי אוטומטי בטלפון שלכם בקולו של איש האולד ספייס. Old Spice או Wieden כלל לא עומדות מאחורי המהלך, תוצר של גולשים באתר החדשות החברתי Reddit. השחקנית אליסיה מילנו הפיצה סרטון תגובה לאולד ספייס בו הפצירה במוסטפה לתרום 100 אלף דולרים לשימור חיי הטבע במפרץ מקסיקו כשהיא לבושה בחלוק אמבטיה בלבד.

  

  פוסט זה פורסם במקור ב-ReadWriteWeb, אחד הבלוגים הנקראים והמשפיעים ביותר בעולם בתחום הווב.

  עוד ב-RWW: מכירות ספרי הקינדל עברו את הספרים המודפסים באמזון

  

  

  פוסט מאת ReadWriteWeb
  
  ReadWriteWeb הוא אחד הבלוגים הנקראים בעולם והבלוג מספר 1 בתחום טכנולוגיות מידע. ReadWriteWeb מפרסם את הפרשנויות המעמיקות והאיכותיות ביותר מדי יום על תעשיית האינטרנט. פוסטים נבחרים של ReadWriteWeb יתפרסמו ב"חורים ברשת" מדי שבוע

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  

• 17:00

  שיווק במדיה חברתית: לייק על הראש שלכם

   » ‎ חדר 404

  

  יובל דרור ב”העין השביעית” נכנס במומחי סושיאל מדיה ובשיטות השיווק שלהם:

  ברגעים אלו ממש מסתובבים בישראל מאות, אם לא אלפי אנשים, שטוענים שהם יכולים לשווק את העסק שלך, כן, שלך, בפייסבוק. הם יודעים מה זה פרסום ויראלי, שיווק גרילה ומיתוג גודזילה. הם פתחו חברה, ובחברה מועסקים עובדים, ולעובדים האלו יש ניסיון של לפחות חודשיים בביצוע אינגייג’ינג שלאחריו מגיע מוניטייזיג לקונברסיישן שנוצר בין הברנד ליוזרס.
  [...]
  גורם המעורה בשוק התוסס של שיווק במדיה חברתית אמר ל”עין השביעית” שלהערכתו כמאה עמודי מותגים ישראלים בפייסבוק נראים כך ונוהגים בדיוק כך. לטענתו, הדבר נובע מפאניקה של אנשי הפרסום שהבינו שפייסבוק אינו טרנד חולף, אך אין להם מושג מה לעשות בו.

  לכן חלק לא מבוטל מהשיווק במדיה החדשה נראה כמו הפעלות בתנועת נוער ממש מחורבנת, משימות אוויליות שהקשר בינן ובין המותג הוא לעתים מקרי לחלוטין, ושהדרך לזכות במשהו עוברת במסלול של אי-הבנות, תלונות וזיופים. איפה גן הילדים המבורדק והחובבני הזה ואיפה Old Spice, שהפך לסרגל המידה שאליו ישוו כעת כל הצלחה במדיה החדשה?

  

• 16:42

  ‫פוסט בדיקה‬

   » ‎ ‫הבלוג של רן יניב הרטשטיין / Ran Yaniv Hartstein's Blog

  

• 16:29

  ‫בתא קטן, מבודד וקפוא‬

   » ‎ החברים של ג'ורג'

  תהיתי לפני כמה ימים על התנהלות המחלקה היהודית של השב"כ בפרשת חיים פרלמן. השב"כ עצר אותו והוא מונע ממנו גישה לעורכי דינו, וזאת – בקצרה – בטענה שפרלמן, בהיותו בן 17 עד 23, היה אחראי לסדרת פיגועי הדקירה שבוצעה בירושלים בסוף העשור הקודם, שבמהלכה דקר למוות ארבעה אנשים ופצע עוד שבעה; פרלמן חשוד גם באחזקת נשק. כל העסק הסתבך משמעותית כשעורכי דינו של פרלמן, שכמסתבר הבין היטב שהוא על סף מעצר, חשפו שסוכן שב"כ ניסה לדרבן אותו לרצוח את שייח' ראאד סלאח.

  לאחרונה חלה התפתחות נוספת בפרשה: השב"כ עצר ברנש נוסף, דוד סיטבון, בו הוא חושד שפרץ לבתים ולבסיסים צבאיים וגנב משם נשק וציוד לחימה עבור פרלמן. כדי להגביר את הלחץ על העצור הזה, הצליח השב"כ למנוע גם ממנו להפגש עם עורך דין.

  פרלמן, כזכור, הואשם בסדרת מעשי דקירה. דקירה, בדרך כלל, מתבצעת באמצעות מכשיר חד כלשהו – סכין היא הבחירה המועדפת על תשעה מתוך עשרה רוצחים בדקירה. יתרונה הבסיסי של סכין לרוצח העתידי היא שאפשר לקנות אותה בשלל חנויות, מבלי לעורר כל חשד, כל זמן שאתה מקפיד שלא לצחקק בקול ושלא להזיל ריר לעיני המוכר. רכישתה איננה גוררת רישום ובניגוד לכלי נשק נפיצים, אין שוק שחור בסכינים. אילו חפץ סיטבון בסכינים, הוא לא היה צריך לפרוץ לבסיסים. הוא היה יכול ללכת לחנות כלי המטבח הקרובה למקום מגוריו.

  אז סיטבון כנראה לא היה מעורב ברציחות. יכול להיות שהוא היה מעורב באישום האחר כנגד פרלמן, אחזקת נשק, סעיף שחומרתו פחותה הרבה יותר. כאן צריכה להשאל השאלה למה, לעזאזל, למנוע עורך דין מסיטבון. עורך דין היא זכות בסיסית, שמיועדת להגן על העצורים מפני הודאת שווא בפשע שלא ביצעו; להיטותה של משטרה – כל משטרה - לסגירת תיקים על פני עבודה קשה למציאת הפושע האמיתי מחייבת את מערכת הצדק לאפשר לנחקר, שנמצא גם כך במצב קשה, לספק לו עורך דין.

  שלילת עורך דין, שנעשית לאחרונה לנוהל שגרתי – ראו מקרה מח'ול ועומר סעיד – היא דבר פסול מבסיסו. אפשר, בדוחק רב, לתרץ נוהל כזה ב"סכנה ברורה ומיידית", אבל אף אחד מהמקרים האלה אינו עונה על הקריטריון. מה שאנחנו רואים, בכל המקרים הללו, הוא נוהג מתגבש ומתקבע של זכותו של השב"כ לחקור אדם תוך העלמה למחצה: הוא מוחזק, מבודד, במתקן חקירות, ללא כל סיוע. יש, אמנם, פיקוח משפטי מינימלי – מדי פעם, מאריך בית המשפט את המעצר ואת מניעת הגישה לעורך דין – כך שלא מדובר בהעלמה מלאה, נוסח ארגנטינה או צ'ילה של החונטה. אבל הגישה לעורך דין, אם ללמוד ממקרה מח'ול, מגיעה רק לאחר שהשב"כ כבר הוציא, כנראה בעינויים, הודאה מהנחקר, הודאה שממנה בשיטת המשפט הרקובה שלנו אין חזרה. קרובי משפחתו של פרלמן כבר מתלוננים שהוא מוחזק ב"מקרר", שיטת עינויים פשוטה, שאיננה מותירה סימנים על גופו של הנחקר, שהיתה מקובלת מאד בברית המועצות וששורדיה שם השוו אותה למוות איטי ברעב. השב"כ, כמובן, מכחיש. הוא תמיד מכחיש. מעולם לא מצא בית דין ישראלי שהשב"כ שיקר, מעולם הוא לא מצא שנחקר עבר עינויים.

  השב"כ לא צריך להקפיא את פרלמן. מאחר והאיש נתון לחלוטין בידיו, הוא יכול להשתמש בשיטה הפשוטה הרבה יותר של מניעת שינה, זו שהאינקוויזיציה כינתה tormentum insomnium: היא לא מותירה סימנים ואין כמוה, אחרי כמה ימים, לשכנע נחקר לחתום על מה שלא רוצים ממנו. אחר כך נשאר רק לשקר לשופט ולנסות להצניע את החיוך.

  השב"כ אמר לנו שהוא מונע עורך דין ממח'ול כי הוא מרגל מסוכן. הוא אמר לנו שהוא מונע עורך דין מפרלמן כי הוא רוצח מסוכן, אם כי מעשיו בוצעו בעבר. עכשיו הוא אומר לנו שהוא מונע עורך דין גם מסוחר נשק – ואנחנו מתרגלים. לאט לאט, עוקר השב"כ זכות יסוד, מהמועטות שעוד נותרו לנחקרים, מידיהם.

  אני לא יודע אם פרלמן וסיטבון אשמים או לא. יכול להיות שכן (אם כי הסיפור של השב"כ תמוה מאד); יכול להיות שהם אשמים רק בחלק מהדברים שיוחסו להם; יכול להיות ששניהם חפים מפשע. אני יודע רק דבר אחד בוודאות: זכויותיהם נרמסות ברגעים אלה ממש, בשתיקה כמעט מלאה של כלי התקשורת והבלוגוספירה הישראלית. לא קוראים להם ענת קם והם לגמרי לא באים מלב הברנז'ה התקשורתית, אבל מי ששותק כשמונעים מפרלמן וסיטבון את עורך הדין שלהם ואולי גוררים אותם לאיזה תא הקפאה, מאבד את הזכות להתלונן כשאותו הדבר בדיוק יקרה גם לו.

  הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

  (יוסי גורביץ)

• 15:15

  המתנה שלא מפסיקה לרגש

   » ‎ היתוך קר למפגרים

  

  מצד אחד, די משמח אותי ש-PoopSenders לא שולחים ליעדים בינ”ל, כי זה אומר שאין מצב שמישהו ישלח לי אחד כזה.
  מצד שני, די מצער אותי ש-PoopSenders לא שולחים ליעדים בינ”ל, כי זה אומר שאין מצב שאני יכולה לשלוח אחד כזה.

  ועדיין, מדובר לדעתי בשירות חשוב מאין כמוהו, וחבל שחנות המתנות של הספארי ברמת גן לא מממשת את הפוטנציאל הגלום במקום לצרכים דומים.

  (תודה, חיים!)

  

  
• 15:15

  המתנה שלא מפסיקה לרגש

   » ‎ היתוך קר למפגרים

  

  מצד אחד, די משמח אותי ש-PoopSenders לא שולחים ליעדים בינ”ל, כי זה אומר שאין מצב שמישהו ישלח לי אחד כזה.
  מצד שני, די מצער אותי ש-PoopSenders לא שולחים ליעדים בינ”ל, כי זה אומר שאין מצב שאני יכולה לשלוח אחד כזה.

  ועדיין, מדובר לדעתי בשירות חשוב מאין כמוהו, וחבל שחנות המתנות של הספארי ברמת גן לא מממשת את הפוטנציאל הגלום במקום לצרכים דומים.

  (תודה, חיים!)

  

  

• 14:10

  עננו

   » ‎ סינמסקופ
  אם הייתם באחת ההקרנות של “רהיטים זעירים” בפסטיבל ירושלים, יצא לכם להתוודע לאחת היוצרות הצעירות, המוכשרות והחינניות שצצו באחרונה בקולנוע האמריקאי העצמאי, לינה דנהם. ומתברר שבירושלים התקיימה הבכורה הבינלאומית של הסרט, כלומר, ההקרנה הראשונה של הסרט מחוץ לארצות הברית, אחרי הבכורה העולמית בפסטיבל sxsw באוסטין, טקסס, שם היא זכתה בפרס הסרט הטוב ביותר. שבוע אחרי [...]

• 14:00

  תוגת ההומלסית

   » ‎ חדר 404
  פוסט של דורה קישינבסקי

  אמרו לי לנסות להיות אופטימית לגבי חיפוש הדירה, אז הנה:

  

• 11:00

  סיקור ההאקרים הטורקים: עיתונאי כמקצוע ראשי, תחום סיקור כמקצוע משני

   » ‎ חדר 404
  פוסט של עינת מירון

  
  

  

  תחילת יוני 2010: משט טורקי עושה את דרכו לעבר עזה ובמערכות הבקרה של חברת אבטחת המידע מגלן הנורות מתחילות להבהב והדגלים מורמים – פעילות סריקה נרחבת וחריגה בהיקפה מתרחשת ברגעים אלה ממש. הניסיון של אנשי מגלן אומר דבר אחד ופשוט: אנחנו צפויים למתקפה חסרת תקדים, בהיקף ובעצמה. כמי שאמונה על יחסי הציבור של החברה אני מנסחת הודעה מפורטת ומפיצה לאמצעי התקשורת. בתגובה, חלק מהכתבים שקיבלו אותה חזרו אלי וביקשו לקבל עדכון כשיקרה משו ממשי. הסברתי שכדאי להתריע קודם ואף לפרסם את המלצות הצעדים להתגוננות שמגלן קיבצה, אבל את חלק מהעיתונאים זה לא עניין. “כשיקרה משהו – תודיעי”.

  והנה, יום אחד בלבד עבר וכבר מאות אתרים פרוצים. דיווחתי לכתבים ואף הבהרתי בהודעה שהפריצות הללו, עם שינוי תמונת עמוד הבית שהם כל כך אוהבים, הן פריצות פשוטות רק לכאורה, שנועדו להסוות פעילות אחרת, עמוקה ואיכותית יותר. “הכי חשוב שתשלחי תמונת מסך ששתלו האקרים הטורקים”, הם בשלהם.

  כמה ימים לאחר מכן, כשהפריצות התרחבו ואף הגיעו לעמודי הפייסבוק והטוויטר של גולשים ישראליים, הרוטינה חזרה על עצמה. יחד עם הפריצות למדיה החברתית, נעשו גם כמה פריצות, בהן לאתר של עיריית ת”א, שלמומחי אבטחת המידע של מגלן לא השאירו מקום לספק – פריצות איכותיות, בעומק האתרים, כשניתן להניח, בהגיון בריא, שבאתר ישנה הטמנה כלשהי של קובץ עוין. ה-defacement (השחתת פני האתר), כפי שהסברנו בהודעות כל הזמן, עשה את העבודה, שהיא להסוות פריצה יסודית ועמוקה יותר, בעוד אנשי מערכות המידע טועים לחשוב שבעצם שינוי הסיסמה לשרתי האתר או החלפת התמונה, תיקנו את הבעיה.

  יום שישי 16.7.2010, ארז וולף (גילוי נאות: עבדתי איתו, מעריכה אותו מאוד וגם יודעת מה הדרך לקיבתו :)) עולה על רשימה הכוללת אלפי כתובות דואל וסיסמאות ומקיש מתוך הממצא שהפריצות ההן, מאז המשט הטורקי, עולות לנו ביוקר רב ואנחנו בכלל לא יודעים.

  התקשורת כולה מתגייסת. אין ספק, כשאיש יחסי ציבור מספר לתקשורת על אירוע כלשהו, התקשורת ספקנית ואף ממעיטה בערך המידע. כשבלוגר, איש אינטרנט מוכר במייליה, מספר על אירוע כלשהו, התקשורת תעוט על הסיפור כאילו מדובר בגילוי מרעיש.

  

  אחד היתרונות הבולטים שלי כאשת יחסי ציבור הוא בגישה הישירה לאנשי המקצוע המובילים בתחום. כשאני מנסחת הודעה היא עוברת את העין המקצועית של הלקוח שלי ולכן חייבת להיות מדויקת, אינפורמטיבית, מובנת. בתוך חודש של עבודה עם כל לקוח אני הופכת לכמעט מומחית בתחומו. אני נדרשת ללמוד את החומר, להבין אותו, לייצר היקשים ממנו כך שאוכל לשמש מקור מידע איכותי לאנשי התקשורת. אם בגלל עומס העבודה ואם בגלל תחומי עניין שונים, לא תמיד מבינים העיתונאים את כל מה שנאמר ומוצג להם. השאקלים שבהם ישאלו שאלות וילמדו. אחרים יתפדחו לשאול, או שיחשבו שהם יודעים לבד ופשוט יגישו לקוראים שלהם מידע חלקי או לא מובהר.

  הפרטים שחשף וולף כבר מוכרים. אם היו אותם עיתונאים מתמקדים בטקסט שהוגש להם או מגלים קצת יותר בקיאות בתחום שעליו הם כותבים הם היו מגלים את הפרטים כבר אז. אבל רובם עיתונאים, לא מומחי אבטחת מידע ולא מומחי יישום סאפ ולא מומחי פיתוח ממשקי משתמש ולא מומחי קידום במנועי חיפוש, ולכן, לעתים, טורי דיעה או ידיעות חדשותיות נכתבים בחוסר גדול, שלקורא מהשורה אולי נשמע דעתני ומחכים אבל לקורא המבין נשמע אחרת לגמרי.

  כולי תקווה שבפעם הבאה כשעיתונאים, בכל תחום, יקבלו הודעה לתקשורת ממקור שהם מחשיבים אמין, הם יקראו אותה קצת יותר ביסודיות, יבינו מה נאמר בה, ויותר חשוב, את מה שלא נאמר בה, ואולי אפילו ישאלו שאלה או שתיים כדי לנסות ולייצר מתוך הידיעה שהופצה בתפוצת נאטו את אותו הערך המוסף שיבדל אותה מזו של הקולגה שלהם, את הערך המוסף שיצעק שהכותב אשכרה מבין על מה כתב. אם רק היו העיתונאים מוצאים מעט זמן לשאול שאלות, להתמקצע בתחום הסיקור שלהם, הם היו חושפים כבר לפני חודש וחצי את שנחשף עכשיו.

  • נספח: ההודעות לעיתונות שנשלחו ממגלן >>

  עינת מירון מנהלת את מירון תקשורת משווקת, המתמחה ביחסי ציבור וייעוץ תקשורתי לחברות טכנולוגיה. מירון כתבה על יחצנים, בלוגרים ותשלומים בגליון אוגוסט 2009

• 10:13

  ‫תמונות שכמעט נעלמו‬

   » ‎ ניימן 3.0
  ‫מעבר על אוסף התמונות שלי מהחודש האחרון העלה כמה שאני מחבב במיוחד. החלטתי להקדיש להם פוסט. קטן. צנוע. זניח. [באיזורים מסוימים בגרמניה, פולין או המדינות הבלטיות - מארח כל עמוד חשמל קן חסידות ענק. המקומיים אדישים לכך לגמרי. אני התלהבתי וניסיתי לחלץ תמונה איכותית. זה לא קל, עקב המרחק הגדול] [סתם בבית בסתם שביל עפר צדדי בפולין. [...]‬

• 9:23

  ‫מתוק לו מתוק לו‬

   » ‎ ‫Morning Candy‬
  ‫על טעם וריח אפשר להתווכח. על מתוק, כמעט ולא. זה גם מה שחשב אייל מרדיו פרימיום כששלח לי את הבחורה הבאה עם מילה אחת פשוטה "בשבילך". קוראים לה Eliza Doolittle , היא מאנגליה, והאלבום הראשון שלה שוחרר לפני משהו כמו שבועיים. היא עשויה כולו פופ טהור, והאמת שלי היא הזכירה מאוד את קייט נאש וחברות. זריקת סכרין [...]‬

• 8:00

  מותגים מאבדים שליטה באינטרנט (לינק לכתבה המלאה)

   » ‎ חדר 404

  

  מאבדים שליטה // מותגים יכולים לשלוט על הקמפיינים שלהם, על עיצוב המוצרים, על חלונות הראווה של החנויות – אבל במרחב הדיגיטלי הם לפעמים כמעט ולא מצליחים להתמודד עם משברים מותגיים. נסטלה, במבה, סמירנוף אייס, פייסבוק ואפילו יאיר לפיד כבר יודעים כמה זה כואב // קליקיטי קליק >>

• 7:12

  ‫סיפור לתשעה באב (ויש מוסר השכל)‬

   » ‎ וובסטר 3 - חנן כהן

  לפני איזה שלוש-ארבע עשרה שנה, לכתוב עברית באינטרנט היה סיפור לא פשוט. העברית היתה ויזואלית, זאת אומרת שהיה צריך לכתוב את הטקסט משמאל לימין – ככה  – ןימיל לאמשמ. עבדתי אז מטעם חברת בשן מערכות בתיכנות אתר האינטרנט של משרד החינוך.

  הגיע אלינו פרסום שיש חברה שיצרה שירות שבעזרתו אפשר להעלות קובץ של מעבד תמלילים ולקבל בחזרה דף אינטרנט בעברית. שמחה וששון!

  החברה הזמינה את הלקוחות הפוטנציאלים ליום עיון שבו ידגימו את יכולות התוכנה ויתנו לנו לתרגל עבודה איתה.

  הגענו למכללה הבין תחומית בהרצליה ושם הראה לנו ישע סיוון את התוכנה.

  לקראת הצהריים אמר לנו ישע שיש תקלה. התברר שהיום הוא התשעה באב וחדר האוכל של המכללה סגור.

  הם נאלצו להזמין במיוחד אוטובוס ולהסיע את כולנו לאיזור התעשיה בהרצליה ולהאכיל את כולנו באחת המסעדות.

  אחר כך חזרנו ותירגלנו שימוש בתוכנה. אני כמובן חיפשתי בה באגים.

  ומוסר ההשכל? כדאי שהיומן יכיל תאריכים עבריים. אולי ייחסכו הפתעות לא נעימות. אפשר גם יומן עם תאריכים מוסלמים, נוצרים ופגאניים.

  ועוד משהו שקשור לתשעה באב – שינאת חינם.

  מיקרוסופט היו אלה שגיירו לראשונה את האקספלורר ואיפשרו כתיבה נוחה וטבעית של עברית באינטרנט מימין לשמאל.

  תודה, מיקרוסופט.

• 3:01

  ‫בהדונס אבן-גבירול‬

   » ‎ חומוס להמונים
  ‫כרונולוגית, הבהדונס של אבן-גבירול הגיע לפני זה של פלורנטין, וגם ביקרנו בו קודם. כמו שקורה לנו לפעמים כשאנחנו לא סגורים על משהו, התמונות שצילמנו העלו עובש בזמן שחשבנו מה לכתוב, או איך. בהדונס אבן גבירול אבן-גבירול 150 תל-אביב פתוח 24/7 … לקרוא את ההמשך →‬

• 1:27

  גם אני ביוטיוב

   » ‎ מתעוררת למציאות
  לא שומעים כלום, מקריאה את הפוסט האחרון ואני לא מדברת ברור. פאק. בפעם הבאה אני אעשה יוטיוב שמח.

• 0:01

  ‫פיתוחים חדשים בטכנולוגיות ריגול‬

   » ‎ ‫לא שומעים!‬

  שימו לב: אמצעי הקלטה זה עשוי להיות לא חוקי בתנאים מסויימים. ראו הוזהרתם!

  

  

  

• July 19, 2010
• 23:02

  ‫Please ignore again‬

   » ‎ אלעד בבלוגלי

  Noting here.

• 21:48

  ‫המדריך לקוויר המתחיל: SilverFuture‬

   » ‎ ניימן 3.0
  ‫אני נמצא השבוע בפורסטנברג לצורך סמינר אינטנסיבי שאותו עזרתי להכין*. אחת המשתתפות, יוליה, היא טרנסקסואלית שסיימה דוקטורט לא מזמן. באופן טבעי השתתפותה מעוררת סקרנות בקרב הסטודנטים והסגל כאחד, וביקשנו ממנה לדבר קצת, אם לא איכפת לה, על טרנסקסואליות בברלין ובכלל. הכנתי מזה רשימות על גבי רשימות של מקומות ואירועים בהם אני חייב לבקר בהזדמנות הקרובה. [...]‬

• 19:52

  יש איזה מלנכוליה מדבקת באוויר

   » ‎ מתעוררת למציאות
  זכרתי שהקיץ היא עונה שמחה, שאין בה את הדממה. אני צריכה לראות חדשות כדי לדעת מה קורה בחוץ, ולמה זה הדכאון. אפילו הובו מדוכדך, אפילו אחותי נורא רזתה, אפילו אפילו. הכנסת שמנה והיא מנסה שיטת דיאטה, את זה אני זוכרת מהחדשות. דץ התגרש מדצה, רמי וריטה נפרדו וריטה בכתה אל הכרית. יש איזה משהו הרבה [...]

• 18:33

  ‫כי אני לא מבזבז מספיק זמן באינטרנט‬

   » ‎ ‫לא שומעים!‬

  כפי שחלקכם כבר יודעים, הפכתי לאחרונה לעורכו של אתר מדעי החברה בישראל. בין השאר אני מנסה לרכז שם כמה שיותר כתובות של בלוגים של ישראלים מתחומי מדעי החברה. מכיוון שאני יודע שיש כמה כאלו פה, אני מבקש את אישורכם להציב קישור לבלוג שלכם מהאתר. אני יכול לתאר לעצמי שחלקכם (בעיקר הדוקרטורנטים מביניכם) ירתעו מלקשר בין הבלוג האישי שלכם לבין אתר מקצועי, ובכל זאת הייתי שמח אם תסכימו לכך. אני חושב שהדבר ישרת גם את הקהילה וגם אתכם.

  יש לכם את האימייל שלי.

  

  

• 17:37

  ‫יש שופטים בירושלים‬

   » ‎ החברים של ג'ורג'

  בית המשפט המחוזי בירושלים דן את סבאר קאשור, פלסטיני ממזרח העיר, ל-18 חודשי מאסר משום שקיים יחסי מין עם יהודיה, תוך שהוא מעמיד פנים שהוא יהודי; הם גם קנסו אותו ב-10,000 שקלים. הוא הציג את עצמו בפני היהודיה כיהודי רווק, אף שהיה למעשה ערבי נשוי. המשפט החל, למעשה, כאשר המתלוננת טענה שבוצע בה אונס בכפיה, אך שינתה את גרסתה במהלך עדותה ואמרה שהסכימה ליחסי המין משום שהאמינה שקאשור הוא יהודי.

  עכשיו, אם אני הייתי שופט, ומישהי היתה מתחילה את הדיון בטענה שבוצע בה אונס בכפיה ואחר כך משנה את עדותה ומדברת על יחסי מין בהסכמה, הייתי מזכה את הנאשם ומורה לפתוח נגדה בהליכים על עדות שקר. במקרה שלנו, השופטים – צבי סגל, משה דרורי (כן, ההוא) ויורם נועם – הרשיעו אותו ב"אונס במרמה". צבי סגל התעלם מבקשתו של הסניגור להטיל על קאשור עונש של עבודות שירות, ופסק "שומה על בית המשפט להגן על האינטרס הציבורי מפני עבריינים מתוחכמים בעלי לשון חלקלקה ומתק שפתיים, שבכוחם להוליך שולל קורבנות תמימים, במחיר הכבד מנשוא - קדושת גופם ונפשם".

  שאלה: הבה נניח שקאשור אכן היה יהודי, ושהוא היה אומר לאשה שהוא מהנדס תוכנה בכיר ושביכולתו לשדרג משמעותית את חייה, מה שהיה שקר גס. האם הוא היה נשלח ל-18 חודשי מאסר? האם הוא בכלל היה מועמד לדין? האם המשטרה היתה מקבלת בכלל את התלונה? ואם יהודי כשר מתל אביב היה מעמיד פנים שהוא מיליונר אמריקני? האם הוא היה מועמד לדין? נידון ל-18 חודשי מאסר, תוך סירוב לעבודות שירות מצד נאשם חסר עבר פלילי?

  נראה שאונס במרמה איננה עבירה נפוצה. במקרה אחד, צייר הורשע לאחר שתחב אצבעות לאבר מינה של דוגמנית בטענה שמדובר ב"סיבה אמנותית". במקרה אחר, מתחזה למקובל – מצאו את ההבדלים – אנס "מטופלת" בטענה שמדובר באמצעי ריפוי. באף אחד מן המקרים האלה לא נטען כי יחסי המין היו בהסכמה. בהרכב ישב, כאמור, משה דרורי, שבעבר נמנע מלהרשיע אברך שדרס בזדון אשה אתיופית; שם הוא דווקא הסתפק בעבודות שירות. כנראה שהונאה חמורה בעיניו משמעותית מדריסה מכוונת.

  דרורי לא ישב לבד בדין: שלושה שופטים קיבלו את הפסיקה הזו, שריח חריף של הגנה על "טוהר הגזע" עולה ממנה. בשעתו, ניסה מאיר מרטין כהנא להעביר חוקי גזע בישראל, שיהפכו קיום יחסי מין בין יהודים ולא יהודים לעבירה פלילית. יש לקוות שבית המשפט המחוזי בירושלים לא הולך בעקבותיו.

  (יוסי גורביץ)

• 16:52

  תעלילתי

   » ‎ סינמסקופ
  The plot thickens. בשבת שלח שאול דישי מייל למרק רוזנבאום, יו”ר האקדמיה, בו הוא דורש מהנהלת האקדמיה לכנס בהקדם דיון ציבורי דחוף בנושא הכללת “המדריך למהפכה” בתוך קטגוריית הסרט העלילתי בפרסי אופיר. דישי, כזכור, מתנגד להכללת הסרט בקטגוריה הזאת. למעשה, באותו מכתב הוא הציע לרוזנבאום שבמקרה ש”המדריך למהפכה” ייכלל בחמישיה של אחת הקטגוריות העלילתיות, להוציא [...]

• 16:42

  “כמובן שאצלנו אין להאקר מה לעשות עם הסיסמה, מלבד להזמין פיצה בשמכם. ולשלם עליה מכספו הוא”

   » ‎ חדר 404

  הודעת אימייל שפיצה האט שלחו אתמול ללקוחותיהם בעקבות הפריצה לאתרם (גירסת טקסט אחרי הקיפול). הלשינה: אודין שדמי.

  

  לאחר בדיקה שערכנו הבוקר, מסתבר שאומנם האקרים תורכים פרצו לאתר האינטרנט של פיצה האט וגנבו את רשימת כתובת המייל והסיסמאות.

  יש לציין שאנו לא שומרים מספרי כרטיסי אשראי לא באתר האינטרנט, ולא בשום מקום אחר, ועל כן, אין סיכון לאובדן כספי כלשהו.

  החשיפה היחידה הינה לשם המשתמש , כתובת האימייל וסיסמת הכניסה לפיצה האט.

  כמובן שאצלנו אין להאקר מה לעשות עם הסיסמה, מלבד להזמין פיצה בשמכם. ולשלם עליה מכספו הוא.

  ואולם, אנו מצטערים ומתנצלים על עוגמת הנפש שעלולה להיגרם מעצם החשיפה של הנתונים, ופועלים מייד לסגור פרצה זו.

  אנו ממליצים לאילו שמשתמשים בסיסמא זו גם לאתרים אחרים, להחליף אותה.

  ושוב סליחה.

  צוות פיצה האט ישראל

• 16:00

  פותגייט: הקמפיין הבא של ערוץ 24

   » ‎ חדר 404

  יוצר: חן רותם.

  

• 14:00

  סלקום מגינים עליכם מפני… מה, בעצם?

   » ‎ חדר 404

  מכירים את הקטע המעצבן הזה שאיזה האקר טורקי מפעיל בוט שמסיר אתכם מהרישום לכל מיני ניוזלטרים? אז איזה מזל שסלקום שמו קפצ’ה על עמוד ה-unsubscribe שלהם כדי למנוע מההאקר הטורקי לבצע את זממו. מה, לא מכירים את הקטע המעצבן הזה?

  

  הלשין: גיא וידר.

• 12:12

  יש לך חריץ שמציץ?

   » ‎ היתוך קר למפגרים

  ובמדור “אני מת על אבינועם שחר והשטויות שלו”: אבינועם משיק את תחרות “החריץ של המדינה“, שנועדה לקדם לקוח כלשהוא שלו. מטרת התחרות: להצטלם עם החריץ מבצבץ, לעשות לייק על העמוד, ומי שיזכה להכי הרבה לייקים יקבל פרסים שווים.

  

  
• 12:12

  יש לך חריץ שמציץ?

   » ‎ היתוך קר למפגרים

  ובמדור “אני מת על אבינועם שחר והשטויות שלו”: אבינועם משיק את תחרות “החריץ של המדינה“, שנועדה לקדם לקוח כלשהוא שלו. מטרת התחרות: להצטלם עם החריץ מבצבץ, לעשות לייק על העמוד, ומי שיזכה להכי הרבה לייקים יקבל פרסים שווים.

  

  

• 11:29

  ‫קלאסה אחרת, אנפלאגד – פתק החלפה (כולם)‬

   » ‎ תודעה כוזבת

  אבנר מגיע ראשון.

  הוא עומד בפינת הרחוב ומקלל את עצמו. כמה מתוחכם נשמע לעצמו בשעה שבין לילה לבין בוקר, “אותו מקום, אותה שעה”. עכשיו הוא לוטש עיניים בשעון של הסלולרי שלו. אותה שעה בדיוק, אבל מי חוץ ממנו יכול לזכור את זה בכלל. האחרים, הוא מבין פתאום, ייקחו את הזמן שלהם, יפחדו להקדים, ובכלל מי אמר ש”אותה שעה” אמור להתייחס לשעה שבה התיישבו שם, כל אחד יכול להבין את זה אחרת.

  לא נורא, יש לו זמן לנסות ולשחזר את השבוע שעבר עליו. את הרצף הזה שבו ימים היטשטשו ודיממו זה לתוך זה, כמעט מהרגע שקם מכיסא הפלסטיק ועד שנרדם אתמול בסלון באמצע ארץ נהדרת.

  כבר באוטובוס לעבודה קיבל את שיחת הטלפון המאיימת של עורך הדין של השפיגלים. כל מיני מונחים משפטיים נשזרו זה בזה ברצף שהותיר אותו שבור וחסר נשימה. שעתיים אחר כך הגיע צלצול נוסף, כמעט מרגיע. אף אחד לא רוצה להפוך את זה לשערורייה, יש דברים שהשתיקה יפה להם, הכנתי חוזה, יש לך שבוע לפנות ונשכח מהכל.

  אחר כך גיחות חוזרות ונשנות מהעבודה לדירה המתרוקנת ובחזרה, בכל פעם שואל מכונית ממישהו אחר, מעמיס שקיות וארגזים, עורם אותם בחדר שחזר להיות שלו, בינתיים לפחות. גורר את עצמו מיום ליום, ורק ההבטחה הזו של “אותו מקום, אותה שעה” מחזיקה אותו.

  יד מונחת על כתפו “אותה שעה, בדיוק, מרשים שזכרת”. זה המוכר. הם פוסעים זה לצד זה, משחררים את המוכרת הצעירה שלא מסתירה את ההפתעה והשמחה שעל פניה. הוא מתיישב ליד השולחן, מניח למוכר למרק אותו לפני שהוא מניח עליו כוס זכוכית קטנה, ממלא אותה בברנדי.

  ***

  דנית עוד לא מעכלת את השבוע שעבר עליה, נכנסת למכונית.

  הטלפון מאבא בראשון בצהריים. “יש לך הרבה מאוד להסביר אחר כך, בינתיים חשוב שתדעי שהעורך-דין שלי סגר את הכל עם העורך-דין של השפיגלים, גם בשביל החברים שלך. יש להם שבוע לפנות את הכל בשקט ולחתום על זה ששום דבר ממה שקרה לא מגיע לתקשורת”. היא רוצה למחות, להסביר שהיא ילדה גדולה, שלא ינסה לדאוג לה, “את תינוקת” הוא משתיק אותה “ותגידי תודה שיש לך אותי כשצריך, בכל מקרה הדירה שלך כבר מרוקנת והמובילים בדרך הביתה”, הוא מנתק את השיחה.

  היא נותנת לג’י.פי.אס להוביל אותה לחור שגבי ודבי תקועים בו שוב.

  ואז, בהפתעה, אחרי יומיים של נזיפות הוא משתנה. “אני מבין שיש לך חלומות, ואת רוצה תל אביב, אבל כל הקטע הזה עם השכירות הוא ממש טיפשי, מיותר לגמרי, גם מבחינה כלכלית”, היא לא ממש עוקבת, לא ממש מבינה עד שהוא אומר במפורש. הוא רוצה שתבוא איתו מחר לחתום על חוזה, קנה דירת שני חדרים במרכז העיר. היא רוצה למחות.

  הכניסה למושב מדכאת אותה, המפגש המחודש עם שניהם מרתיע אותה. כשהיא רואה אותם, ישובים זה לצד זו על ספסל תחנת האוטובוס המאובק היא עוצרת לרגע, מסמנת להם לחכות, מעמידה פנים שהיא עונה לטלפון.

  “אני ממש מצטערת” היא ממלמלת דרך החלון הפתוח, “נפל עליי משהו דחוף לאללה, אני חייבת לחזור”.

  כשהיא נעלמת גבי מרגיש בחילה. הוא מוותר על המתנה לאוטובוס, מנשק ברפרוף את המצח של דבי וחוזר הביתה. היא נשארת ישובה על הספסל. היא נשארת שם גם אחרי שהאוטובוס לתל אביב עובר.

  ***

  ארי הופתע לגלות את הארגזים מהדירה של שרית כשחזר, אבל לא שאל שאלות. הוא חיבק אותה בשמחה, הניח שפשוט רצתה להקדים את המעבר המתוכנן.

  הציע לה עזרה עם הרהיטים, אמר שיוכל להשיג רכב מסחרי מהעבודה איזה ערב, אולי יקרא לחבר שיעזור לו לסחוב. אבל היא סרבה, אמרה שהכל כבר מסודר, שמצאה משהו דרך אבא שלה, לקחה חצי יום חופש ברביעי בבוקר.

  עכשיו הם מחכים לחברים שלו שיבואו לראות איתם כדורגל, יישארו לארוחת ערב שהוזמנה מהקייטרינג שעשה גם את הרמת הכוסית לכבוד החתימה על החוזה. כסף לא חסר עכשיו הרי. היא רוצה להתחמק, להגיע לפיצוצייה, אבל הוא נעלב, מסביר לה שהם חוגגים ככה את המעבר שלה. רגשות האשם על יום רביעי מנצחים אותה בסוף, החיוך הזחוח על עמית כשיצא מהבית לא נותן לה לעזוב. היא מסדרת את קערות הפיצוחים על השולחן.

  ***

  עידו לא ממש מבין איך הוא שוב באותו מקום, אבל השפיגלים הבהירו את המצב היטב. כל מה שסגרו עם החברים שלו יכול להשתנות בשנייה אם רק יעז לחשוב להתחכם. ועכשיו, כשבעלה יודע, כשהכל כבר גלוי נדמה לו שדליה נעשתה אגרסיבית יותר בדרישות שלה.

  “אתה לא הולך לשום מקום” היא אומרת לו בפשטות כשהוא רוצה להתלבש “בטח לא לפגוש את חבורת הלוזרים שחשבת שאתה מנהיג למהפכה. מתי זה היה? בסך הכל שבוע, מצחיק, לא?”

  “כן, מצחיק, אם את אומרת”.

  ***

  עמוק לתוך הלילה אבנר ממשיך לשבת על אותו כיסא פלסטיק, ממשיך לרוקן באיטיות כוסות של ברנדי. המוכר עומד לידו אחת לאיזה זמן “נראה, אולי מישהו מהם עוד יגיע בכל זאת” הוא מנסה לנחם, “אולי הם חשבו שהתכוונת לשעה שבה יצאתם מכאן”. אף אחד מהם לא מאמין לשטות הזו, אבל אבנר שמח להיאחז בה דרך עוד כוס. מזמין לעצמו טוסט בולגרית עם זיתים.

  “תגיד” הוא פונה למוכר שמניח לפני צלחת “אתה חושב שיש סיכוי לקבל פתק החלפה לחיים המחורבנים האלה?”

  “וואי, אני ממש מצטערת” הוא שומע קול נשי מאחוריו “תקעו לי משמרת ערב בעבודה ורק עכשיו הצלחתי להגיע, איפה כולם?”

  מיכל גוררת כיסא ומתיישבת מולו, סיגריה כבויה בין שפתיה “מה צריך לעשות בשביל לקבל כאן אש?” היא שואלת, והמוכר שולף מצת פלסטיק שקוף מהדלפק.

  היא נושפת באיטיות את שאיפת העשן הראשונה, מחייכת אליו, “מה נשתנה?” היא שואלת.

  הוא מחייך אליה בחזרה.

  סוף

  • Subscribe to the comments for this post?
  • Share this on del.icio.us
  • Share this on Facebook
  • Line: 43
    Message: Incorrect key file for table './b2l_shrinker/phurl_urls.MYI'; try to repair it&source=shareaholic" rel="nofollow" class="external" title="Tweet This!">Tweet This!
  • [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%90%D7%91%D7%A0%D7%A8%20%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%A2%20%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F.%20%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%93%20%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%AA%20%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%91%20%D7%95%D7%9E%D7%A7%D7%9C%D7%9C%20%D7%90%D7%AA%20%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95.%20%D7%9B%D7%9E%D7%94%20%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%97%D7%9B%D7%9D%20%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%A2%20%D7%9C%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95%20%D7%91%D7%A9%D7%A2%D7%94%20%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9F%20%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94%20%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%9F%20%D7%91%D7%95%D7%A7%D7%A8%2C%20%E2%80%9C%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%95%20%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D%2C%20%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%94%20%D7%A9%D7%A2%D7%94%E2%80%9D.%20%D7%A2%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%95%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%A9%20%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%A9%D7%A2%D7%95%D7%9F%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%A1%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%A8%D7%99%20%D7%A9%D7%9C%D7%95" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
  • [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%90%D7%91%D7%A0%D7%A8%20%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%A2%20%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F.%20%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%93%20%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%AA%20%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%91%20%D7%95%D7%9E%D7%A7%D7%9C%D7%9C%20%D7%90%D7%AA%20%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95.%20%D7%9B%D7%9E%D7%94%20%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%97%D7%9B%D7%9D%20%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%A2%20%D7%9C%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95%20%D7%91%D7%A9%D7%A2%D7%94%20%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9F%20%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94%20%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%9F%20%D7%91%D7%95%D7%A7%D7%A8%2C%20%E2%80%9C%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%95%20%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D%2C%20%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%94%20%D7%A9%D7%A2%D7%94%E2%80%9D.%20%D7%A2%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%95%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%A9%20%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%A9%D7%A2%D7%95%D7%9F%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%A1%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%A8%D7%99%20%D7%A9%D7%9C%D7%95" title="Email this to a friend?">Email this to a friend?
  • Add this to Google Reader

  Related posts:

  1. קלאסה אחרת, אנפלאגד – #יובש2010 (כולם ביחד)
  2. קלאסה אחרת, אנפלאגד – ידיים למעלה (כולם ביחד)
  3. קלאסה אחרת, אנפלאגד – מקום נקי, מואר היטב* (כולם ביחד, פלוס אחד)

• 11:29

  ‫קלאסה אחרת, אנפלאגד – פתק החלפה (כולם)‬

   » ‎ תודעה כוזבת

  אבנר מגיע ראשון.

  הוא עומד בפינת הרחוב ומקלל את עצמו. כמה מתוחכם נשמע לעצמו בשעה שבין לילה לבין בוקר, “אותו מקום, אותה שעה”. עכשיו הוא לוטש עיניים בשעון של הסלולרי שלו. אותה שעה בדיוק, אבל מי חוץ ממנו יכול לזכור את זה בכלל. האחרים, הוא מבין פתאום, ייקחו את הזמן שלהם, יפחדו להקדים, ובכלל מי אמר ש”אותה שעה” אמור להתייחס לשעה שבה התיישבו שם, כל אחד יכול להבין את זה אחרת.

  לא נורא, יש לו זמן לנסות ולשחזר את השבוע שעבר עליו. את הרצף הזה שבו ימים היטשטשו ודיממו זה לתוך זה, כמעט מהרגע שקם מכיסא הפלסטיק ועד שנרדם אתמול בסלון באמצע ארץ נהדרת.

  כבר באוטובוס לעבודה קיבל את שיחת הטלפון המאיימת של עורך הדין של השפיגלים. כל מיני מונחים משפטיים נשזרו זה בזה ברצף שהותיר אותו שבור וחסר נשימה. שעתיים אחר כך הגיע צלצול נוסף, כמעט מרגיע. אף אחד לא רוצה להפוך את זה לשערורייה, יש דברים שהשתיקה יפה להם, הכנתי חוזה, יש לך שבוע לפנות ונשכח מהכל.

  אחר כך גיחות חוזרות ונשנות מהעבודה לדירה המתרוקנת ובחזרה, בכל פעם שואל מכונית ממישהו אחר, מעמיס שקיות וארגזים, עורם אותם בחדר שחזר להיות שלו, בינתיים לפחות. גורר את עצמו מיום ליום, ורק ההבטחה הזו של “אותו מקום, אותה שעה” מחזיקה אותו.

  יד מונחת על כתפו “אותה שעה, בדיוק, מרשים שזכרת”. זה המוכר. הם פוסעים זה לצד זה, משחררים את המוכרת הצעירה שלא מסתירה את ההפתעה והשמחה שעל פניה. הוא מתיישב ליד השולחן, מניח למוכר למרק אותו לפני שהוא מניח עליו כוס זכוכית קטנה, ממלא אותה בברנדי.

  ***

  דנית עוד לא מעכלת את השבוע שעבר עליה, נכנסת למכונית.

  הטלפון מאבא בראשון בצהריים. “יש לך הרבה מאוד להסביר אחר כך, בינתיים חשוב שתדעי שהעורך-דין שלי סגר את הכל עם העורך-דין של השפיגלים, גם בשביל החברים שלך. יש להם שבוע לפנות את הכל בשקט ולחתום על זה ששום דבר ממה שקרה לא מגיע לתקשורת”. היא רוצה למחות, להסביר שהיא ילדה גדולה, שלא ינסה לדאוג לה, “את תינוקת” הוא משתיק אותה “ותגידי תודה שיש לך אותי כשצריך, בכל מקרה הדירה שלך כבר מרוקנת והמובילים בדרך הביתה”, הוא מנתק את השיחה.

  היא נותנת לג’י.פי.אס להוביל אותה לחור שגבי ודבי תקועים בו שוב.

  ואז, בהפתעה, אחרי יומיים של נזיפות הוא משתנה. “אני מבין שיש לך חלומות, ואת רוצה תל אביב, אבל כל הקטע הזה עם השכירות הוא ממש טיפשי, מיותר לגמרי, גם מבחינה כלכלית”, היא לא ממש עוקבת, לא ממש מבינה עד שהוא אומר במפורש. הוא רוצה שתבוא איתו מחר לחתום על חוזה, קנה דירת שני חדרים במרכז העיר. היא רוצה למחות.

  הכניסה למושב מדכאת אותה, המפגש המחודש עם שניהם מרתיע אותה. כשהיא רואה אותם, ישובים זה לצד זו על ספסל תחנת האוטובוס המאובק היא עוצרת לרגע, מסמנת להם לחכות, מעמידה פנים שהיא עונה לטלפון.

  “אני ממש מצטערת” היא ממלמלת דרך החלון הפתוח, “נפל עליי משהו דחוף לאללה, אני חייבת לחזור”.

  כשהיא נעלמת גבי מרגיש בחילה. הוא מוותר על המתנה לאוטובוס, מנשק ברפרוף את המצח של דבי וחוזר הביתה. היא נשארת ישובה על הספסל. היא נשארת שם גם אחרי שהאוטובוס לתל אביב עובר.

  ***

  ארי הופתע לגלות את הארגזים מהדירה של שרית כשחזר, אבל לא שאל שאלות. הוא חיבק אותה בשמחה, הניח שפשוט רצתה להקדים את המעבר המתוכנן.

  הציע לה עזרה עם הרהיטים, אמר שיוכל להשיג רכב מסחרי מהעבודה איזה ערב, אולי יקרא לחבר שיעזור לו לסחוב. אבל היא סרבה, אמרה שהכל כבר מסודר, שמצאה משהו דרך אבא שלה, לקחה חצי יום חופש ברביעי בבוקר.

  עכשיו הם מחכים לחברים שלו שיבואו לראות איתם כדורגל, יישארו לארוחת ערב שהוזמנה מהקייטרינג שעשה גם את הרמת הכוסית לכבוד החתימה על החוזה. כסף לא חסר עכשיו הרי. היא רוצה להתחמק, להגיע לפיצוצייה, אבל הוא נעלב, מסביר לה שהם חוגגים ככה את המעבר שלה. רגשות האשם על יום רביעי מנצחים אותה בסוף, החיוך הזחוח על עמית כשיצא מהבית לא נותן לה לעזוב. היא מסדרת את קערות הפיצוחים על השולחן.

  ***

  עידו לא ממש מבין איך הוא שוב באותו מקום, אבל השפיגלים הבהירו את המצב היטב. כל מה שסגרו עם החברים שלו יכול להשתנות בשנייה אם רק יעז לחשוב להתחכם. ועכשיו, כשבעלה יודע, כשהכל כבר גלוי נדמה לו שדליה נעשתה אגרסיבית יותר בדרישות שלה.

  “אתה לא הולך לשום מקום” היא אומרת לו בפשטות כשהוא רוצה להתלבש “בטח לא לפגוש את חבורת הלוזרים שחשבת שאתה מנהיג למהפכה. מתי זה היה? בסך הכל שבוע, מצחיק, לא?”

  “כן, מצחיק, אם את אומרת”.

  ***

  עמוק לתוך הלילה אבנר ממשיך לשבת על אותו כיסא פלסטיק, ממשיך לרוקן באיטיות כוסות של ברנדי. המוכר עומד לידו אחת לאיזה זמן “נראה, אולי מישהו מהם עוד יגיע בכל זאת” הוא מנסה לנחם, “אולי הם חשבו שהתכוונת לשעה שבה יצאתם מכאן”. אף אחד מהם לא מאמין לשטות הזו, אבל אבנר שמח להיאחז בה דרך עוד כוס. מזמין לעצמו טוסט בולגרית עם זיתים.

  “תגיד” הוא פונה למוכר שמניח לפני צלחת “אתה חושב שיש סיכוי לקבל פתק החלפה לחיים המחורבנים האלה?”

  “וואי, אני ממש מצטערת” הוא שומע קול נשי מאחוריו “תקעו לי משמרת ערב בעבודה ורק עכשיו הצלחתי להגיע, איפה כולם?”

  מיכל גוררת כיסא ומתיישבת מולו, סיגריה כבויה בין שפתיה “מה צריך לעשות בשביל לקבל כאן אש?” היא שואלת, והמוכר שולף מצת פלסטיק שקוף מהדלפק.

  היא נושפת באיטיות את שאיפת העשן הראשונה, מחייכת אליו, “מה נשתנה?” היא שואלת.

  הוא מחייך אליה בחזרה.

  סוף

  • Subscribe to the comments for this post?
  • Share this on del.icio.us
  • Share this on Facebook
  • Line: 43
    Message: Incorrect key file for table './b2l_shrinker/phurl_urls.MYI'; try to repair it&source=shareaholic" rel="nofollow" class="external" title="Tweet This!">Tweet This!
  • [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%90%D7%91%D7%A0%D7%A8%20%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%A2%20%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F.%20%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%93%20%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%AA%20%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%91%20%D7%95%D7%9E%D7%A7%D7%9C%D7%9C%20%D7%90%D7%AA%20%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95.%20%D7%9B%D7%9E%D7%94%20%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%97%D7%9B%D7%9D%20%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%A2%20%D7%9C%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95%20%D7%91%D7%A9%D7%A2%D7%94%20%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9F%20%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94%20%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%9F%20%D7%91%D7%95%D7%A7%D7%A8%2C%20%E2%80%9C%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%95%20%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D%2C%20%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%94%20%D7%A9%D7%A2%D7%94%E2%80%9D.%20%D7%A2%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%95%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%A9%20%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%A9%D7%A2%D7%95%D7%9F%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%A1%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%A8%D7%99%20%D7%A9%D7%9C%D7%95" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
  • [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %D7%90%D7%91%D7%A0%D7%A8%20%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%A2%20%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F.%20%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%93%20%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%AA%20%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%91%20%D7%95%D7%9E%D7%A7%D7%9C%D7%9C%20%D7%90%D7%AA%20%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95.%20%D7%9B%D7%9E%D7%94%20%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%97%D7%9B%D7%9D%20%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%A2%20%D7%9C%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95%20%D7%91%D7%A9%D7%A2%D7%94%20%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9F%20%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94%20%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%9F%20%D7%91%D7%95%D7%A7%D7%A8%2C%20%E2%80%9C%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%95%20%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D%2C%20%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%94%20%D7%A9%D7%A2%D7%94%E2%80%9D.%20%D7%A2%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%95%20%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%A9%20%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%A9%D7%A2%D7%95%D7%9F%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%A1%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%A8%D7%99%20%D7%A9%D7%9C%D7%95" title="Email this to a friend?">Email this to a friend?
  • Add this to Google Reader

  Related posts:

  1. קלאסה אחרת, אנפלאגד – #יובש2010 (כולם ביחד)
  2. קלאסה אחרת, אנפלאגד – ידיים למעלה (כולם ביחד)
  3. קלאסה אחרת, אנפלאגד – מקום נקי, מואר היטב* (כולם ביחד, פלוס אחד)

• 11:00

  מתכון מהיר: לוקשים

   » ‎ חדר 404

  

  1. חכו שמשתמש תמהוני יפתח באתרכם פרופילים מזוייפים לכל 120 חברי הכנסת.
  (אם אין לכם סבלנות לחכות: בקשו ממישהו).
  (אם אין לכם חברים: פתחו את הפרופילים בעצמכם).
  (אם אין לכם כוח לפתוח 120 פרופילים: פתחו 2-3 אטרקטיביים במיוחד).
  (אם אין לכם זמן לפתוח 2-3: פברקו 2-3 פרופילים בפוטושופ).

  2. שלחו הודעה לעיתונות.
  (אם אין לכם כוח לנסח הודעה לעיתונות: שלחו אימייל אדום).
  (אם אין לכם כוח לשלוח מייל: פרסמו טוקבק).
  (אם אין לכם סבלנות לטקבק: פרסמו סטטוס בפייסבוק שלכם).

  3. הכינו ציטוט משעשע מפי בכיר בחברה עבור הכתבה.
  משהו כמו “אם היה מדובר בכרטיס אחד או שניים היינו כמובן מבצעים בירור דיסקרטי עם בעל הכרטיס. אבל איכשהו… לא נראה לי שמדובר במגיפת סטוצים שפושה בכנסת”.

  4. הכינו תירוץ עלוב לאי-פנייתכם לרשויות האכיפה.
  למשל, אמנם כל הפרופילים נפתחו מאותה כתובת IP, אבל מכיוון שמדובר במעשה קונדס אין בכוונתכם להגיש תלונה.
  (הקפידו לא לתת את הסיבה האמיתית: “אנחנו מעוניינים בפרסום חינם בתקשורת, תודה”).

  5. הגישו קר.

• 10:51

  ‫כולנו יהודים‬

   » ‎ Touching Is Not Permitted

  אנחנו לא נתערב שם והם לא יתערבו פה

  אביגדור ליברמן, שר החוץ, מדבר על חוק הגיור החדש שמבטל את יהדותם של יהודי התפוצות בישראל ומנתק סופית את היחסים בין ישראל ויהדות התפוצות, תשעה באב - יולי 2010

• 10:07

  ‫תל אביב,קינג ג'ורג‬

   » ‎ ‫Morning Candy‬
  ‫קמה בבוקר לשתות איזה קפה. הראשון הולך לפח.חסר טעם. השני הולך אחריו, נפל על חוסר איזון בין המרכיבים.בשלישי אני עושה אספרסו, שיהיה מר ויעיר אותי. בוקר שמתחיל בלי קפה טוב, סופו שיגמר רע, אז לוקחת את הטוסטוס לסיבוב התעוררות מהיר בעיר. אני נוסעת לקינג ג'ורג, אם כל האוטובוסים.שם מרגישים חיים גם בשבע בבוקר. קיוסקים של פעם [...]‬

• 9:50

  על ביומטריה במקום העבודה ושעון נוכחות ביומטרי

   » ‎ 2jk.org:: Intellect or Insanity

  (…) מעין דק, עובדת צומת ספרים, הוחזרה לעבודתה בהמלצת בית הדין לעבודה בשבוע שעבר. עו"ד רותם שפירא, ממשרד שפירא, פרידמן, צבר, ואנוכי, הגשנו בקשה דחופה לבית המשפט להחזרת מעין לעבודה (עב 17342-07-10 דק נ' צומת ספרים) ולאחר שזה קיבל את הבקשה (עב 17342-07-10 דק נ' צומת ספרים), התקיים ביום חמישי דיון. הסיבה לפיטוריה מעין דק היתה חוסר הסכמתה לתת את טביעת האצבע שלה למעביד, ותלונותיה כנגד הפגיעה בפרטיות. דק היא חלק מהתארגנות עובדים במסגרת כח לעובדים, וצפוי שכרגע, לאחר הסכמה כזו, לפחות לא יכריחו עובדים אחרים לתת את טביעת האצבע שלהם.

  אבנר פינצ'וק עמד מעט על התהיה לגבי הצורך בביומטריה במקום העבודה, אולם ראוי להסביר את הסכסוך מהתחלה כדי לנהל על כך דיון הולם.

  "מעמדה של הזכות לפרטיות כזכות יסוד וכן אופייה המיוחד, מחייבים, כי פגיעה בפרטיות העובד תיעשה רק אם קיימת למעביד סמכות מפורשת לנהוג כך, ואין די בהסתמכות על כוחו של המעביד לנהל את המפעל על פי מיטב שיקול דעתו" (ו' וירט-ליבנה "הזכות לפרטיות אל מול האחריות הניהולית במיון מועמדים לעבודה – ההיבט המשפטי" ספר שמגר מאמרים חלק ג' (2003) 775,
  805)

  אין כמעט מחלוקת כי לעובד ישנה זכות קנויה במקום העבודה. הזכות שלא יחטטו לו בדואר האלקטרוני (עב 010121/06 טלי איסקוב נ' הממונה על חוק עבודת נשים ו‫עב' 1158/06 רני פישר נ' אפיקי מים) הזכות שמעביד לא יכנס לתיבת המייל הפרטית של העובד, וגם לא לתיבה האישית שלו במקום העבודה הורחבה לאחרונה בפסקי דין נוספים כגון ה"פ 1529/09 חן בת שבע ואח' נ' יוני בן זאב, אף שבאותו המקרה לא דובר על דיני העבודה. מנגד, מעסיקים החלו לנצל את כח המיקוח שלהם מול העובדים ודרשו עוד ועוד ויתורים על פרטיות. אחד הויתורים המשמעותיים ביותר היה במקרים של מבחני השמה, בהם המידע הפרטי של העובד נותר רק בידי המעסיק ולא בידי העובד.

  אולם, בטביעת האצבע יש מימד נוסף: מימד של התחקות פיסית אחר אדם; לא רק לצפות באמצעות מצלמת אבטחה האם העובד גונב מהמעביד, אלא גם לדעת ולתעד במה הוא נגע. כבודו של העובד הוא זכותו להעזב בנחת מהמעסיק, הזכות לנהל משא ומתן אודות זמנו ומרצו, אך לא על אודות פרטיותו. ישנם דברים שמעסיק אינו צריך לדעת וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה שומר עליהם: נטיה מינית של עובד, עברו הפלילי (אלא אם יש צורך בכך למשימה ייחודית). איסור האפליה נועד לשמור על מצב בו העובד אינו צריך לפחד להיות שונה, להיות ייחודי או להיות עצמאי.

  גם מעסיק שיטען כי הוא זקוק לטביעת האצבע על מנת לנהל שעון נוכחות יהיה כפוף לחובת המידתיות על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. במקרה כזה, יש לשאול האם ניתן להשיג את אותה התוצאה באמצעים אחרים. אם מטרת שעון הנוכחות הביומטרי היא למנוע מצב בו העובד מחתים כרטיס עבור אחר (ועם כל הקלות של פריצת מנגנונים ביומטריים). ניתן לעשות זאת באמצעות עשרות חלופות, שאחת מהן עדיין יכולה להיות כזו בה המידע הביומטרי נשמר רק על כרטיס העובד, וזה מאומת מול שרת. אפשרות אחרת היא באמצעות שעון נוכחות מבוסס קוד אישי, ויש עוד עשרות דרכים שאפשר לחשוב עליהן.

  אלא מה, המעסיק הישראלי, כמו רשויות אחרות, פשוט לא מתחשב בפרטיות כאשר הוא מתכנן מערכות מידע. הפרטיות היא זכות החסר של המסכן.

  [פורסם במקור בעבודה שחורה] [דעה קצת שונה בטמקא]

  

• 8:02

  ברכות לדירה הישנה

   » ‎ בלוג דמיוני

  סופסוף אזרתי את מאגרי האומץ הדלילים שלי והתקשרתי לבעל הבית. אני חיה באמונה שלדחות דברים רעים לרגע האחרון בהחלט זו פילוסופיית חיים לגיטימית, אבל החוזה נגמר עוד חודש וקצת אז לא הייתה ברירה אלא לשאול כמה שאלות קשות (כמו "אולי בבקשה בבקשה תשקול בחיוב, אם אפשר, לחדש לי את החוזה?" ו- "יש סיכוי להישאר בדירה במחיר שלא יגרום לי לצאת לרחובות ולחפש תעסוקה לא חוקית כלשהי?"). בעל הבית שלי חביב בצורה מאוד עניינית, ולכן כבר בטלפון הודיע שהוא מחדש לי את החוזה (הידד!), ואפילו באותו מחיר (שמראש היה סביר לחלוטין יחסית לגודל הדירה). תדהמה בקהל.

  למקרה שאתם לא מבינים את חוסר היכולת שלי לייצר מילים בנקודה זו של השיחה, אני חייבת לציין שזה נס במימדים תנכיים, לא רק יחסית להיסטוריה הנוראית שיש לי עם דירות, אלא גם בהתייחס לשוק הדירות התל אביבי שנועד בעיקר כדי לסחוט כספים משוכרים (בצורות חוקיות יותר או פחות. בעיקר פחות). שום ים סוף שמחליט לזוז ספונטנית לצד זה או אחר לא היה מרשים אותי באותו רגע. כמעט בכיתי בטלפון מרוב אושר, אבל פחדתי שהוא יקח את זה כרמז שמותר לו להעלות את השכ"ד בכמה מאות שקלים לחודש אז התאפקתי. פחות או יותר.

  ובאמת שכבר שקלתי להישאר בדירה גם עם העלאת מחירים קלה. אחרי הכל, מה זה עוד 200 ₪ לחודש כשמראש אין לך את ה- 3,000 ₪ המקוריים? אין לי שום יכולת, נפשית או פיזית או אחרת, לחפש עוד פעם דירה ולעבור שוב, ובטח שלא בחום הנוראי הזה שממסמס את הרצון לתפקד כיצור רציונלי לכדי שלוליות זיעה. כוח הסבל שלי כבר שחוק חמורות. אז אני אחיה בשלום עם הבניין שבונים לי ליד האוזן, ואקבל בהבנה את השיפוצים שעומדים להתחיל מול החלונות של חדר השינה. חזון אחרית הימים – קיץ בלי פוסטים מתבכיינים על איך אני עומדת להפוך בכל רגע להומלסית. ניצלתם!

  אני מנסה שלא להתרגש מדי עד שיהיה חוזה חתום, אבל אני פשוט כל כך שמחה כרגע שקשה לי להישאר נייחת. אני חושבת שאני אלך לנקות את הבית. מגיע לו. ומחר אני אקנה וילון אמבטיה ושטיח חדשים וצבעוניים. ומתישהו אני אמצא מישהו שסופסוף יקדח כמה חורים בקיר – אני לא מאמינה שהצלחתי לחיות שנה בלי מראה. אוי, השמחה.

  
  

• July 18, 2010
• 23:11

  ‫בשולי אירוע ההאקרים הטורקים: למה דווקא פיצה האט‬

   » ‎ ‫We CMS‬

  זוכרים את העניין ההוא מאתמול עם הטורקים שפרצו לאתרים ישראלים? לאחר שעברנו על הקובץ עם 32,560 החשבונות, הגיע הקובץ עם 70,000 חשבונות. הקובץ הראשון, היה ברור ששייך לאתר הומלס, אך הקובץ השני מכיל למעשה 10 קבצים שכל אחד מהם מכיל רשימת כתובות – ההנחה היא שכל אחד ממאגרי הכתובות האלו נשלף מאתר אחר שנפרץ. באף אחד מהקבצים לא מופיעים פרטים מלבד פרטי החשבונות, כך שלא ניתן בעצם לדעת מאיזה אתרים הם הוצאו, איזה אתרים נפרצו.

  אז איך שוייך אחד הקבצים לפיצה האט?

  כאן המקום להודות לאלעד אוסדון שהשתתף במחקר על קובץ 70,000 וקבע כי הוא שייך לפיצה האט (החלטנו לא לפרסם כאן בבלוג) כפי שגם בוואינט הגיעו לאותה מסקנה.

  כל העניין הבעייתי בפריצה הוא שאנשים עושים שימוש באותו שם משתמש וסיסמה בכל האתרים אליהם הם נרשמים. במקרה הזה דווקא אדם שמקפיד להשתמש בכל אתר בסיסמה אחרת, סייע. ישנם משתמשים שכדי ליצור סיסמה או שם משתמש שונה לכל אתר, כוללים את שם האתר בסיסמה, כך שהיא תהיה שונה מאתר לאתר אך עדיין יוכלו לזכור אותה. למשל, לאתר טיפו הסיסמה תהיה: טיפו1234 ולאתר פיצההאט הסיסמה תהיה: פיצההאט1234. זו שיטה יחסית נפוצה והיות ובאחד מהקבצים נמצא משתמש שאכן יצר סיסמה כזו וכך היה ניתן לשער שהנתונים של אותו קובץ הוצאו מאתר פיצה האט. עדיין יש 9 שלא זוהו (אחד מהם מכיל כמעט רק כתובות ac.il)

  כמה הערות נוספות על כל הבלגאן:

  1. אני חושב שההיסטריה והרעש שנוצר סביב המקרה הם חיוביים ויסייעו בחינוך למדיניות סיסמאות אישית יותר אחראית.

  2. לפי הבנתי המאד מוגבלת, ההאקרים הטורקיים המדוברים הם קבוצה שולית ולא מאד מקצועית שבמקרה זכתה לבמה נרחבת בתקשורת המקומית. זה מקרה לא ייחודי ולא קיצוני ביחס למה שמתרחש כל הזמן, אבל יצא נוח לכולנו ליצור סביבו דיון.

  קרא רשימות נוספות בבלוג:

  • אני חושב שיש לנו בעיה רצינית
  • התוכנות הפרוצות הכי פופולריות ומי גאון
  • הם לא גיבורים
  • עוד אחד נפל חלל – פריצה לחשבונות ב-One

  
  

  

• 21:02

  ‫הביאו לי את ראשו של הרב הראשי‬

   » ‎ החברים של ג'ורג'

  ראש ממשלתנו היקר עד אימה הודיע היום בקול ענות חלושה שהוא מתנגד להצעת חוק הגיור של ישראל ביתנו וש"ס, ושהוא חושב שהיא מזיקה. מיד קמה עליו הברית הבלתי קדושה של ישראל ביתנו וש"ס לבולעו: ש"ס איימה לפרוש מהקואליציה, כמובן. זה המהלך הראשון והאחרון שלה. היא לא מכירה מהלך אחר. ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו הלך צעד אחד קדימה, שבמדינה נורמלית היה גורם לראש הממשלה לפטר את שרי המפלגה רק כדי להוכיח שהוא טועה: הוא אמר בלעג ש"ראש הממשלה לחיץ, הוא יהיה בין אלה שיצביעו בעד החוק." גורם לך כמעט להתגעגע לאריאל שרון, שעם כל מגרעותיו המרובות ידע להוריד את שרי ש"ס על ארבע ולפטר אותם כשנסחפו, ושאף אחד לא חשב שהוא לחיץ. אבל נתניהו הוא קריקטורה של ראש ממשלה: מלך אביון/נע לרגעים/נחפז מפגעים/נבהל בשיגועים/עד מתי ימלוך?

  הוויכוחים הם אותם ויכוחים מייגעים. הדתיים מאיימים ב"ספרי יוחסין", שלא יאפשרו לגרים וחילונים להתחתן עם דתיים וחרדים. דובי קננגיסר ענה היטב על כל מה שצריך לענות בנושא כאן. אם יש חדש בפרשה, הרי זו מעורבותו של שלמה עמאר, הרב הראשי – ההוא מהחטיפה והתקיפה, לא ההוא מהשוחד והמעשים המגונים.

  באופן חסר תקדים בהיסטוריה של ישראל, הודיע היום עמאר – פקיד ממשלה, אוכל לחמו של הציבור – כי אם הקואליציה לא תעביר את חוק הגיור, על המפלגות הדתיות לפרוש ממנה.

  המצנפת עלתה כנראה לעמאר לראש, כי הוא חושב שהוא קרדינל קתולי בצרפת של המאה ה-17, אייתולה באיראן שאחרי השאח', או מינימום חכם באשי בימי הטורקים. כלומר, הוא חושב שיש לו זכות להשמיע הצהרות ציבוריות על האופן שבו צריכה הממשלה להתנהל, ושהוא יכול ממרומי משרתו לקבוע את גורלה של ממשלה בישראל.

  הוא טועה. הראשון לציון הוא, כמו עמיתו האשכנזי, פקיד ממונה. הוא מחזיק ברוטציה בתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול. הוא איננו ממונה לכל החיים, כחכם באשי, כקרדינל או כאייתולה, אלא לכהונה קצובה בת עשר שנים. אמנם, קציבת הכהונה היא דבר חדש ביחס, וימיה פחות מארבעים שנה – אבל בכל זאת, זה החוק.

  לפקיד ממונה, לשום פקיד ממונה, אסור למתוח ביקורת על הממשלה הממנה אותו. אנחנו רגישים לכך מאד כאשר קצינים עושים זאת, משום שהסכנה שבכך ברורה. אבל, אם לצטט את הרצל, המדינה צריכה לדעת להשאיר את הקצינים בקסרקטין ואת הרבנים בבית הכנסת. הסכנה שברבנים המתערבים ישירות בפוליטיקה נראית לנו משונה, משום שאיננו מכירים די הצורך את ההיסטוריות של מדינות שבהן הקריסה לא היתה לתוך פאשיזם "קלאסי" אלא לתוך פאשיזם דתי. ספרד של פראנקו היא מקרה אחד, סלובקיה של הכומר יוזף טיסו היא אחר, ומשטר האוסטשה של הקרואטים היא מקרה שלישי. היום אומר עמאר את דברו בענייני חוקי גיור, ומחר רב בכיר אחר יחליט לתקוף את הממשלה משום שראש הממשלה אוכל שרימפס.

  רוצה עמאר לתקוף את הממשלה – יואיל נא לפשוט את גלימתו ולהסיר את מצנפתו, ויתכבד ויקח מספר. אמנם, הסכנה בפעולה מצד עמאר קטנה יחסית: אין לו שום מעמד בציבור, ולמצגר עוד פחות; יוסף שלום אלישיב היטיב לבחור גמדים לתפקיד, כדי להקטין את הרבנות הראשית; בניגוד לאפיפיור או לעובדיה יוסף, לשני המוקיונים האלה אין אוגדות וספק אם יש להם מחלקות. ועדיין, במדינה מתוקנת היה שר המשפטים מזמן אליו היום את עמאר, מודיע לו שהוא יוצא לחופשה ללא תשלום עד לבירור עניינו, ומכנס בדחיפות ועדת הדחה.

  זה כמובן לא קרה ולא יקרה. כל כך התרגלנו לבוז למבנים של הדמוקרטיה שלנו – הפוליטיקאים יכולים להאשים בעיקר את עצמם, אבל לציבור המושחת עד העצם החי בישראל, שחיתותם של מספר פוליטיקאים נוחה מאד – ששוב איננו מזהים שיש קווים שלפקידים אסור לחצות. אם יאמרו לעמאר שמה שעשה לא היה תקין, סביר שהוא יופתע באמת: ממשל ראוי מעולם לא היה בקדימות גבוהה כאן.

  ובכל זאת, עמאר צריך ללכת. ובכל זאת, הוא לא יילך.

  (יוסי גורביץ)

• 19:57

  ‫סחים, הם קלאסה אחרת (1)‬

   » ‎ תודעה כוזבת

  Just when I thought I was out… they pull me back in.

  כן, באמת חשבתי שזה כבר מאחוריי. שום דבר, האמנתי, לא יחזיר אותי למדמנת העיסוק האובססיבי בתופעה של בלוג הסחים. היו לי כמה שיחות המשך לדיון הזה. שיחות שיצאתי מהן חמוש בתובנה כלשהי. חשבתי פתאום שהייתי לא בסדר. חשבתי על זה שהדברים שכתבתי, הטון שבחרתי, היו נחרצים מידי, אישיים מידי, פוגעים. נזכרתי בדברי שטות שכתבתי פעם סביב התמודדות בכוכב נולד שטרחתי לטעון בהרים של משמעות סמלית, מתעלם מאנשים בני עשרים פלוס מינוס שרק רוצים להגשים חלום.

  אז משהו דומה קרה לי גם עם בלוג הסחים, ההרגשה הזו שמישהו קרא את המלים שלי, מלים ששוב התעקשו להעמיס יותר מידי משמעות על פרויקט קצת מטופש בכוונה, לפעמים מצחיק מאוד, שיש יותר סיכוי שאני, במלים האלה, הצלחתי לפגוע במישהו משיש סיכוי שמישהו באמת ובתמים נפגע מכך שאיזו תמונה מעמוד הפייסבוק שלו מצאה את עצמה תחת כותרת של “סחים, הם…” בכל מקרה, חשבתי כאמור, לשם אני לא חוזר.

  אבל אז הגיעה הכתבה הזו ב”העיר” (לא בטוח שכתבה היא המילה המדוייקת, אבל ניחא) כולל

  עם הזמן אף קם ל"סחים" נמסיס – בלוג מתחרה בשם "צחים", שאותו כותב בעל הבלוג האנונימי "תודעה כוזבת". כיאה לכל דבר שקשור לבלוג ה"סחים", גם לגבי הטייק אוף קשה לקבוע אם הוא נעשה במודע או שהוא באמת בז למתחריו (מפעיל "סחים" כתב עליו: "הקים אותו האיש שלא ממש אוהב אותנו"). כך או כך, הבלוג מציג אזכורים ותמונות מהרשת של כל מיני אנשים בשם צחי, בצעד שאמור להגחיך את איתור ה"סחים" בבלוג המקורי.

  ואף תגובה של מפעילי בלוג הסחים בעניין

  אנחנו אוהבים את הבלוג 'צחים' ומפרגנים ליוזמים שלו, קצת כמו שמפרגנים לילד מתקשה ודחוי.

  לא, לא זה מה שהחזיר אותי פנימה.

  אבל בפייסבוק התחילו להתפתח דיונים בנושא, ובאחד מהם, אמרה רעות

  אבל בסוף היום אני חושבת שמה שניתאי כתב בזמנו היה הכי קרוב לאמת. נדמה לי שעצם העובדה שלא מעט אנשים הבינו מיידית את כוונת המושג והתחילו להשתמש בו מעידה על כך שבהחלט יש כאן משהו. משהו שמזכיר לי את השופליפטרים של העולם או המיסשייפס, מיסטייקס, מיספיטס. עם זאת, הדיון שאלי העלה בזמנו על גיקים נ' חנונים גם רלוונטי לכאן לדעתי.

  ואז הבנתי.

  הבנתי שסדרת קלאסה אחרת, שנולדה, מסיבות אחרות לחלוטין, לכאורה לפחות, שלושה ימים אחרי הפוסט הראשון שכתבתי על בלוג הסחים, עוסקת בדיוק באותו נושא. אולי זו הגזמה, אולי נכון יותר יהיה לומר שהיא עוסקת, או לפחות מרחפת ליד הנושא האמיתי שבלוג הסחים יכול היה לעסוק בו, משהו קרוב יותר לתיאור של נתאי שרעות הזכירה. משהו שמדבר על תופעת הסחיות כחלק משרטוט מחודש של קווי השבר בחברה, שמגדיר מחדש מעמדות, אולי אפילו רומז לכיוון של מאבק מעמדי בחברה שבה מעמד כבר הפכה לכאורה למילה מוקצה מחמת מיאוס (ולראיה: המעמד היחיד שמותר לכנות אותו כך במפורש הוא “מעמד הביניים”. האחרים הם מגזרים או עשירונים או אלפיונים). במלים אחרות, כל פולמוס הסחים, אם היה אפשר לכוון אותו למקום הנכון הוא בדיוק החומר שממנו רקח ג’רוויס קוקר לפני חמש עשרה שנים את תקליט הניינטיז המושלם, Different Class.

  פתאום נזכרתי שכבר יש לי תכנית ישנה, קצת יותר ישנה מהבלוג הזה, לכתוב משהו שייקרא “הארכיאולוגיה של הניינטיז” על הטרילוגיה של פאלפ שהגדירה עבורי את העשור ההוא. אז הנה מגיע חלק ממנו, ממש בקרוב.

  • Subscribe to the comments for this post?
  • Share this on del.icio.us
  • Share this on Facebook
  • [b2l.me] title="Tweet This!">Tweet This!
  • [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %20%20%20%20%20%20%20%20Just%20when%20I%20thought%20I%20was%20out...%20they%20pull%20me%20back%20in.%20%20%20%20%20%20%D7%9B%D7%9F%2C%20%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA%20%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%AA%D7%99%20%D7%A9%D7%96%D7%94%20%D7%9B%D7%91%D7%A8%20%D7%9E%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99.%20%D7%A9%D7%95%D7%9D%20%D7%93%D7%91%D7%A8%2C%20%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%AA%D7%99%2C%20%D7%9C%D7%90%20%D7%99%D7%97%D7%96%D7%99%D7%A8%20%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%99%20%D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%9E%D7%A0%D7%AA%20%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A7%20%D7%94%D7%90%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%99%20%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%20%D7%94%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D.%20%D7%94%D7%99%D7%95%20%D7%9C%D7%99%20%D7%9B%D7%9E%D7%94%20%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9A" title="Email this via Gmail">Email this via Gmail
  • [hahem.co.il] (sent via shareaholic)%0D%0A%0D%0A----%0D%0A %20%20%20%20%20%20%20%20Just%20when%20I%20thought%20I%20was%20out...%20they%20pull%20me%20back%20in.%20%20%20%20%20%20%D7%9B%D7%9F%2C%20%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA%20%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%AA%D7%99%20%D7%A9%D7%96%D7%94%20%D7%9B%D7%91%D7%A8%20%D7%9E%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99.%20%D7%A9%D7%95%D7%9D%20%D7%93%D7%91%D7%A8%2C%20%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%AA%D7%99%2C%20%D7%9C%D7%90%20%D7%99%D7%97%D7%96%D7%99%D7%A8%20%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%99%20%D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%9E%D7%A0%D7%AA%20%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A7%20%D7%94%D7%90%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%99%20%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%20%D7%94%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D.%20%D7%94%D7%99%D7%95%20%D7%9C%D7%99%20%D7%9B%D7%9E%D7%94%20%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9A" title="Email this to a friend?">Email this to a friend?
  • Add this to Google Reader

  Related posts:

  1. סחים, יש להם ילדים
  2. קלאסה אחרת, אנפלאגד – המרגל (עידו)
  3. קלאסה אחרת, אנפלאגד – מה נשתנה? (אבנר)

• 19:16

  צפו ברדיו של יוטיוב

   » ‎ חורים ברשת
  via youtube.com

  Youtube Radio הוא קונספט חמוד שמאפשר להתייחס לסרטון כמו למכשיר רדיו ישר. אפשר להעביר ערוצים ולשמוע באמצעותם שירי הלל ליוטיוב בז’אנרים מוזיקליים שונים. קונספט והפקה: גיא דיין. מוזיקה ומילים: אדם בן עזרא. איור: דניאל ברק. סאונד: דן ציפורי. זמרים: אדם בן עזרא, גיא דיין ומעיין הירשביין. אהבנו.

  

  פוסט מאת מערכת חורים ברשת
  
  חשבון המסתורין של חורימבה, תכנים שאין מי שיקח עליהם אחריות ושאר ירקות

  אתר אינטרנט | LinkedIn | Facebook | Twitter

  [www.holesinthenet.co.il] title="שתפו בטוויטר">

  

  
  

  

• 18:52

  ‫עיר מדינה‬

   » ‎ ‫הסיפור האמיתי והמזעזע של‬

  [זה הראשון בסדרה של שני פוסטים. את הפוסט השני, על "החלום הישראלי", אני מקווה לכתוב בימים הקרובים. איכשהו, שני הספרים נראים לי קשורים, אבל הפוסט הזה התארך]

  

  את "תת-עולם" ו"רעש לבן" קראתי מזמן, לפני האוניברסיטה. דון דלילו התברג אצלי אז לעשירייה הפותחת. מאז, בקביעות, הוא גורם לי להטיל ספק בהערכה ההיא. אני לא זוכר הרבה מ"כלב רץ", כנראה בצדק; ו"אמנית הגוף" ו"מאו II” היו מחורבנים. "קוסמופוליס", האחרון שלו שתורגם לעברית, גרם לי להבין מה אולי הבעיה – דון דלילו הופך לסופר חשוב, וזה הורג אותו.

  את "מאו II” הוא הוציא ב-1991, כנראה בהשפעת הפאתווה שהוטלה על רושדי. "אמנית הגוף", נובלה תמוהה ואוורירית, יצאה עשור אחר כך, ב-2001. כל מה שאני זוכר מהנובלה הזו הוא חיבה משונה ל"אינטרנט" (במרכאות, כן), שמזכירה יותר מכל קשקושים צרפתיים על מות המרחב. "קוסמופוליס" יצא ב-2003, שנתיים אחרי פיצוץ בועת ההיי-טק, וכל כולו עוסק בכלכלה ובהמון. זה נראה קצת כאילו דון דלילו בוחר אלו ספרים לכתוב לפי כותרות העיתונים, קצת כאילו הוא מתאמץ להיות זה שמגדיר תקופה. איך כתוב במאחורה? "קוסמופוליס, הרומן ה-13 של דון דלילו, הוא רומן קצבי, מרגש וקשוב להפליא לרגע ההווה".

  "קוסמופוליס" מתאר את מסעו הארוך של מיליארדר צעיר וגאון ברחובות העיר, לרקע שאונה המרצד של קריסת הבורסה. לא לחינם המיליארדר, אריק פקר, הוא גאון. זה נותן לדלילו הזדמנות לתאר את שלל התובנות המרעישות שלו לגבי העולם שבו אנחנו חיים. למען השם, יש לו אפילו "קצינת תיאוריה", שדנה עמו בהשלכות התיאורטיות של המרחב הכלכלי. הנה שיחה לדוגמא:

  "אתה יודע מה מייצר הקפיטליזם. לפי מרקס ואנגלס."

  "את קברניו," הוא אמר.

  "אבל אלה אינם קברנים. זהו השוק החופשי עצמו. האנשים האלה הם פנטזיה שהשוק יצר. אין להם קיום מחוצה לו. אין שום מקום שאליו הם יכולים ללכת כדי להיות מחוץ לשוק. אין חוץ".

  המצלמה איתרה שוטר רודף אחרי גבר צעיר בתוך ההמון, תמונה שנראתה כמתקיימת באיזשהו מרחק גדול מן הרגע.

  "תרבות השוק היא מוחלטת. היא מולידה את הגברים והנשים האלה. הם הכרחיים לשיטה שהם מתעבים. הם נותנים לה מרץ, והגדרה. השוק הוא שמניע אותם. הם נסחרים בשוקי העולם. לכן הם קיימים, כדי לדרבן ולהנציח את השיטה" (קוסמופוליס, עמ' 81)

  הגעתי לציטוט הזה בדפדוף אקראי. לא שמרתי אותו במיוחד. כל הספר נראה כך, כשהמחשבות של פקר נשמעות בדיוק כמו התיאורים של דלילו. עמודים על עמודים שנראים כמו שיעור אמורפי בגילמן. ואין טעם להתווכח. אין טעם לשאול למה מפגינים הם "נסחרים בשוקי העולם". ככה זה. דלילו אמר.

  לכן אני גם לא יכול סתם להניח שדלילו סתם התדרדר קצת, ואני לא יכול אלא להטיל ספק בהתלהבות הישנה שלי מספריו הקודמים. כאמור, קראתי אותם לפני האוניברסיטה. אני יכול לדמיין את עצמי נהנה גם מהספר הזה, אם הייתי קורא אותו לפני עשור. דווקא היתרון הגדול שיש לדלילו – היכולת לאתר קטגוריות חברתיות – עוברת כאן קריקטוריזציה. והיכולת הזו היא נהדרת, גם בספרים גרועים. באחד הרגעים ב"קוסמופוליס" עובר פקר ליד מפגין שמצית את עצמו. דון דלילו לא מניח לזה לרגע. הוא מקדיש פסקאות על פסקאות להפגנה התמוהה הזו, אדם יושב בוער. זה מרתק אותו, כמו שזה צריך לרתק כל אדם, לולא הקלות שבה אנחנו מסווגים דברים לתיקיית הספאם של האיזוטרי. אבל כאן, ב"קוסמופוליס", הספר הוא רק תירוץ לעשרות אבחנות כאלה, טובות יותר או פחות, כמו יומן של תיאורטיקן חברתי מתחיל. המסע, דמות הגאון של אריק פקר, העיר, הכל בספר נועד כדי לשמש במה לאבחנות האלה. והן מפרקות אותו מבפנים.

• 17:51

  ‫בין חסמבה ל-GNU‬

   » ‎ ‫מדע בזיוני

  בכיתה ד' או ה' נחת עלי חיידק הסדרות. באותה שנה קראתי בשיטתיות את כל ספרי טרזן (10), כל סיפורי שרלוק הולמס (4 קובצי סיפורים קצרים ועוד 3 או ארבעה סיפורים ארוכים יותר) וגם את כל סיפרי חסמב"ה שיצאו עד אז (32, נדמה לי). כשאורי קציר הזמין אותי לסיור בעקבות חסמבה בתל אביב ששתי כמוצא שלל רב. גם נוסטלגיה מהילדות, גם סיפורי תל אביב גם מדריך שעל טיבו הגיעו אלי שברי שמועות וגם רציתי לפגוש את אורי.

  כבר בתחילת הסיור הסתבר שאני בור סוד סדוק. אורי הקריא מהספר הראשון שסצנה דרמטית ממנו התרחשה בפינת הרחובות דיזינגוף וארלוזרוב, בדיוק במקום בו עמדנו. בעוונותי לא ממש זכרתי שום דבר מעלילות חסמבה. זכרתי את הגיבורים, זכרתי את המערה החשמלית אבל לא זכרתי ולו אחד מגיבורי המשנה ואף אחת מהעלילות.  אוי לבושה.

  ולמרות זאת הסיור היה מרתק. יגאל מוסינזון, שבתוך עמו הוא ישב, כתב על בעלי הבית (ירון לונדון) ועל השכנים. על הרוקח בפינת הרחוב ועל תחנת המשטרה שמול החלון (שם התחיל הסיור). אורי הוביל אותנו במרחבי הספקולציה הספרותית שקושרת פיסות מהחיים של מוסינזון אל השמות והמקומות בספר. אין חובב רכילות שלא יתענג על ההשערות בדבר זהותה של תמר או גישתו החברתית של מוסינזון.

  [הערה: הופתעתי לגלות שרבים מהדמויות משוייכות במובהק למשפחות פועלים. זה (ירון) בנו של מסגר וזה [אהוד השמן] בנו של נהג משאית… ]

  בנוסף לענייני חסמבה השונים סיפר אורי גם על אושיות תל אביביות צבעוניות. בין היתר הופיעו לסיור גם לאה גולדברג הערירית וחובבת הילדים. שמעון צבר, פסל וסופר ילדים [עשה את הפסיפס בבריכה בגן העצמאות] שגלה ללונדון, מרגוט קלאוזנר המליונרית הייקית שהביאה לארץ את תאטרון הבימה, פרשה בכעס ובסוף הפכה לספיריטואליסטית ועוד טיפוסים מטיפוסים שונים כמו גם בית קברות סודי וכמובן מערה חשמלית אחת נסתרת בין סלעי הכורכר.  [לסיור הצטרף גם ילד ששאל האם המערה באמת קיימת. העירוב הבורחסי בין בדיה למציאות בהחלט היה מבלבל ומענג.]

  בקיצור – תודה לאורי ומומלץ לחובבי הנוסטלגיה, משוגעי ההיסטוריה ולאוהבי תל אביב.

  אורי. למעשה הצטרפתי לסיור גם כדי לפגוש את אורי, האיש שמאחורי אפלטון. לצערי לא יצא לי ממש לדבר איתו כי בסוף הסיור הייתי חייב לרוץ לקחת את הילד מהגן. אולי בסיור הבא.

  וכמובן שאני לא יכול בלי הערה טרחנית-מקצועית-אסוציאטיבית-מנפחת שכל. חסמב"ה היא הרי 'חבורת סוד מוחלט בהחלט'. בכל פעם שמישהו פלט את הצירוף "חבורת חסמבה" צרם לי הייתור המיותר. זה אמנם לא ממש שם רקורסיבי כמו GNU וגם לא ממש למת הניפוח אבל אלו קפצו לי לראש.

  תוכן חצי מסחרי: כאן תוכלו לראות הזמנה לסיור הבא ולינקים לפוסטים אחרים המספרים על הסיור, כל אחד מהזווית שלו, חלקם כוללים צילומים מהסיור.