לפעמים אנחנו הגברים לא מודעים לזה ששמים לב, אבל מה לעשות זה מסתכל עלינו לא נסתכל בחזרה?

אחד – זה היה לגיטימי אילו הייתי עם הציצים בחוץ. אני לא. יש שם פתח. זה הכל. צריך להתאמץ.

אני מודה (ומקווה שפמיניסטיות יחסכו את הלינץ') שאם אני לובשת מחשוף, אין לי בעיה שיעיפו מבט (כל עוד הם לא שולחים מבט). בכל זאת, אני עוד צריכה להתחתן וכל זה, ובינתיים לא הולך משהו.

התכוונתי, כל עוד הם לא שולחים ידיים, כמובן.

שרית – ברור. מצד שני, אם כבר בודקים לי את הציצי, שיבדקו אותו בצורה שקצת פחות גורמת לי לרצות להקיא לתוך המחשוף שלי עצמי.
אם אני בודקת את התחת של מישהו, אני משתדלת לעשות את זה לפחות קצת בטעם.

שרית – אוי. פעכס. זרים במעליות ששולחים ידיים? חשבתי שאנחנו רק עובדות *ליד* מקומות שבהם זה מקובל.

יש אולי כמה סוציוביולוגים שיגידו שהתליון הקלטי הכסוף הנאה נמצא שם (במודע או שלא במודע) בדיוק כדי למשוך תשומת לב (ובאופן כללי: מקשטים את מה שרוצים למשוך אליו תשומת לב, מחביאים את מה שלא). אני תמיד מזכיר את זה כשאני רואה גברים או נשים עם אבזמי חגורה גדולים ובולטים, או כפתורים גדולים איפה שנמצא הרוכסן במכנסיים.

ערן – באופן מוזר ומפתיע, אין לי צוואר נוסף שאינו ממוקם כ-20 ס"מ מעל לציצים שלי שעליו ניתן לתלות עליו שרשראות (גם לא מדובר בכזה תליון גדול).

חוצמזה שהתליון המדובר (בעל ערך סנטימנטלי) תלוי שם כמעט כל הזמן. בין אם אני בחולצת גולף ובין אם אני בבגד ים.

למה בכלל ללבוש שרשרת? אני, למשל, לא לובש שרשראות. אני בטח לא רוצה שיסתכו לכיוון החזה שלי. במקום זה אני מדבר הרבה ובמילים גבוהות מתוך תקווה שאנשים לא יסתכלו עלי אלא יתפתו לחשוב שאני חכם. אני חושב שסוציוביולוגים (אולי תצליחי לגרור את גיל גרינגוז לכאן מ"רשימות". בטח יהיה לו משהו לומר בנושא) יסבירו שאיבדנו מזמן את המודעות לתפקידם של האלמנטים שמושכים תשומת לב לאזורים מסוים בגוף – השרשרת במקרה שלנו, כמושכת תשומת לב לחזה שופע, שנחשב בעצמו למסמן יכולת תפוקת חלב גבוהה לצאצאים פוטנציאליים (דבר שאגב הופתעתי לגלות שאינו נכון), בגדים שיוצרים מותניים צרות שמסמנים שהלובשת אותם אינה בהריון וזמינה לרבייה, וכו'. כך שהתליונים נלבשים גם עם מחשוף וגם בלי, ועדיין מסמנים את אותו הדבר. גיגול לא ארוך בטח יניב קישור למחקר שבדק להיכן גברים מסתכלים על אותה אישה ענודת שרשרת ובלעדיה.

נסי לשאול את עצמך – האם יכול להיות שבאופן לא מודע את מעדיפה שרשראות עם אלמנטים שמושכים תשומת לב לאזור החזה? אם זה באמת מעניין אותך, תוכלי לעשות מיני-מחקר על עצמך ועל הסובבים אותך ולפשפש בקופסאות התכשיטים של כולם, ולהצליב את זה עם ה-cup size.

כנראה שכולנו עדיין קצת חיות מתחת לבגדים (אני ינשוף. לא, בעצם אייל קורא).

תזכורת לעצמי: לא להוריד את משקפי השמש במעלית.

[תגובה לא מצחיקה וסקסיסטית, ועדיין פחות גרועה מהאנליזה של זה שמעלי, שאומר שאת בעצם רוצה שיסתכלו עליך ותפסיקי להתלונן]

זה לא מה שאמרתי.

מה שאני הכי אוהבת בגישה הסוציוביולוגית היא הראייה הסלקטיבית והמאוד מאוד צרה שלה. אם זה מתאים לחזונו של החוקר, הרי שענידת תליון/גריבת גרבי ניילון/כחכוח גרוני עמוק הם שריד בלתי ניתן למחיקה של עברנו המפואר כיצורים פרוותיים ומוכי-אינסטינקטים פראיים. אם זה לא מתאים לחזונו של החוקר, הוא יפטור את סוג ההתנהגות שמתנגש לו עם התיאוריה באמירה כגון "איבדנו את האינסטינקטים האלה במהלך האבולוציה".

חוץ מזה, אם היינו באמת מתנהגים לפי צו הטבע, ובודקים אנשים אחרים על פי פוטנציאל ההזדווגות והרבייה שלהם, היינו עסוקים בלהריח אחד לשני את התחת, ולא להסתכל על מחשופים. בקיצור, שרון, תגידי תודה שאותו גבר רק הסתכל על המחשוף ולא ניסה לרחרח את ישבנך.

אגב, אין לי בעיה עם גברים שמסתכלים על מחשופים, או נשים שמסתכלות על ישבנים או מה שזה לא יהיה, כל עוד זה לא חודרני וגס רוח מדי. ברור שלעיתים אנחנו מתלבשים בצורה מסוימת כי אנחנו רוצים שיסתכלו עלינו. מה שאני מתנגדת לו הוא הטענה שכל זה מסתכם בהתנהגות חייתית בסיסית ושכולנו בסופו של דבר יצורים פראיים שמעוניינים בסקס ותו לא. התקשורת שנובעת מלבוש ושפת גוף מבוססת גם על הבנייה תרבותית חזקה, והיא לא מקשרת אותנו לקופים, אלא לעצמנו. למה לבני אדם כל כך קשה לנסות ולראות מה ייחודי למין שלהם-עצמם, במקום לתלות את ההתנהגויות שלהם בשימפנזים וגורילות?…

ערן – זה דווקא בדיוק מה שאמרת.
ומכיוון ששאלת, אני עונדת שרשרת מאותה סיבה שאני עונדת עגילים. זה יפה בעיניי. החזה שלי אינו שופע במיוחד. גם המחשופים שלי בדרך כלל אינם עמוקים במיוחד. פגשת אותי (גם אם לדקות ספורות בלבד), וזכית לראות שאני בהחלט לא מאותן נשים שמנסות בכוח לשדר סקס אפיל. אני מספיק רציונלית וריאליסטית כדי לדעת שזה לעולם לא יהיה הצד החזק שלי.
ואגב, בעניין המותניים – זה אולי נכון, מצד שני אגן ירכיים רחב מעיד על כך שהאשה לא תמות בשעת הלידה. לך תסביר את זה מבחינה אופנתית?
(איל קורא אתה לא. גם ינשוף לא. אתה סתם גבר. כמו כל האחרים. תפרש את זה איך שבא לך.)

רואה שחורות – מותר לך להוריד את משקפי השמש. אני חושבת שאף אשה לא מתנגדת לזה שבוחנים אותה קלות. זה נהיה דוחה כשזה בוטה ומפורש.

ואנדראחותך – נו, הרי זה היופי שבטיעונים היסטוריים שכאלה שהם מנסים להסיר את האחריות מבני האדם כאן ועכשיו בתואנה שזה שריד מימינו כקופים.
אגב, בתור היחידה מבין כל המגיבים כאן שזכתה לראות היום את החולצה בעלת המחשוף המפואר – האם יש בה משהו כלשהו שעשוי לשדר "תסתכלו לי על הציצי!!!1"?

הייתה לי פעם חברה עם חזה מ-מ-ש מפואר. היא סבלה באופן קשה מאד מגברים שבהו לה בחזה. היא פיתחה טכניקה מעניינת כדי להתמודד עם התופעה:
היא פשוט התחילה לבהות לגבר המביט בזין. באופן בולט ומופגן. היא דיווחה על אפקטיביות מופלאה של השיטה.

שרון – אני חייבת להודות בהכנעה שלא התעורר אצלי שום אינסטינקט חייתי לגבי המחשוף המפואר. אפילו לא כל כך שמתי לב אליו, ועימך הסליחה. ממש לא ראיתי שם משהו ששידר "יש לי ציצים!! יוווו!! תסתכלו איזה יופי!!"

מצד שני, כנראה שהאבולוציה פסחה עלי או משהו

נתאי – זה יופי של רעיון. מצד שני, בחיי שאני לא חושבת שהייתי מסוגלת לזה.
[כן, נו, פדחנית]

ואנדראחותך – שיט. אני כזאת כשלון. אני והציצים שלי.
[הולכת לקבור את עצמה בערימת חזיות מידה B]

ערן, מזל שאתה לא חושב שיש לי ציצים כדי שאנשים יסתכלו עליהם. לא, כי אנ יכולה גם להשטיח אותם בתחבושות, או לגדל כרס שתסתיר אותם, או ללבוש רק בגדים שגדולים עלי בשלוש מידות ואילו אני, שלא רק שאני לא עושה את כל הדברים האלה אלא גם לובשת חולצות בהן ניתן בבירור לראות שיש לי שתי בליטות (בעיקר אם מתסכלים עלי בפרופיל), ברור שאני מחפשת שכל מי שעובר לידי ברחוב יפשיט אותי.

אני הייתי מציעה לך לעשות מיני מחקר על עצמך ולבדוק למה כשמישהי אומרת שהתנהגו אליה בצורה שהייתה לה לא נעימה התשובה הראשונה שאתה מנפיק היא שזו אשמתה ושהיא לא יודעת, אבל היא רצתה את זה.

ןעכשיו אחרי שנשמתי קצת:

אני לא חושבת שזה לא בסדר להסתכל על א/נשים ברחוב. זה אפילו יכול להיות מאוד מחמיא. אני לא חושבת שכל אינטראקטיה בין נשים לגברים צריכה להיות מלחמה, אני לא חושבת שמתח מיני זה עניין רע, אני אפילו לא חושבת שיש משהו רע בלפלרטט קלות עם א/נשים, או להחמיא לאדם שאת/ה מדבר/ת איתו* אבל יש הבדל קל בין להסתכל על מישהי לבין להפשיט אותה, יש הבדל בין מבט מחמיא למבט שגורם לה להרגיש כאילו היא משלימה הכנסה בצומת, או כאילו היא שכחה להתלבש לפני שהיא יצאה מהבית. יש הבדל בין להסתכל על מישהי לבין לצעוק לה "מחמאות" מהחלון של הרכב, או מהצד השני של הרחוב. יש הבדל בין להגיד למישהי שהיא לבושה יפה לבין (כמו שעשה הירקן לשעבר שלי) לדחוף את האף למחשוף שלי כדי "להריח את הפרח היפה שתפור לך לחולצה"**

*למשל לפקיד/ה בבנק או לקופאית בסופר (בפעם הבאה שאני אראה שם קופאי יהיה מקף)

**כן ערן, אני יודעת, עכשיו תסביר לי איך אני שמה פרח על החולצה כי בתת מודע אני מעוניינת שגברים זרים יתחבו לשם את אפם. צר לי לאכזב אותך, הייתי בים, לבשתי חולצה על בגד הים שלי, שבכתפיה שלו יש פרח ונסעתי הביתה. בדרך התחשק לי אבטיח. אולי אתה חושב גם שאני הולכת לים רק כדי שאנשים ידחפו את האף שלהם למחשוף שלי.

(כנראה שרק חשבתי שנשמתי, אני עדיין מחליפה צבעים מעצבים)

מותק, לנשום. לשתות קצת מים (או משהו יותר חזק מזה), וללכת לישון.
תמיד יהיו אידיוטים*. אין טעם להתעצבן מכולם בזה הרגע. את עוד צעירה** וכל החיים לפנייך.

__
* ודווקא ערן בד"כ לא נמנה עליהם.
** צעירה זה יחסי. וכל עוד מציצים לך למחשוף זה אומר שאת עוד לא זקנה בלה.***
*** למרות שבטח יש כאלה שמציצים גם לזקנות בלות.

ואנדר — דסמונד מוריס (שציטטתי לך אצלך הרבה יותר מפעם אחת) הוא זואולוג שכותב הרבה על בני אדם. בהקדמה לספרו "הקוף העירום" הוא כותב כך:

אני זואולוג והעל־קוף העירום הוא בעל־חיים. לפיכך הוא ציד ראוי לעטי, ואני מסרב להתעלם ממנו מעתה ואילך אך ורק מפני שכמה ממירקמי התנהגותו מסובכים ומרשימים מאוד. התירוץ שלי הוא שה"הומו ספיינס", חרף היעשותו משכיל כל כך, נשאר, בכל זאת, על־קוף עירום; באמצו מניעים חדשים נעלים, לא איבד אף אחד ממניעיו הארציים הנושנים.

ואני חושב שהמשפט המודגש (ההדגשה שלי) מסכם את דעתך ואת הדעה המנוגדת יפה מאוד — נכון, אנחנו לא כמו כל שאר החיות. המערכת החברתית והמודעות העצמית שלנו גבוהות ומסובכות לאין שיעור מכל מה שתמצאי אי פעם בכל מקום אחר (ואפשר למצוא בטבע כמה מערכות מדהימות במורכבותן), אבל מצד שני, אנחנו סך־הכל כמה קופים נטולי פרווה. תתפלאי כמה יש לנו במשותף עם כל שאר עולם החי.

(רגע, לא ניהלנו כבר את הדיון הזה?)

אני מתנצל על מה שאמרתי ומצטער על התוצאות. לא לזה התכוונתי, והייתי צריך להפעיל קצת יותר טאקט ושיקול דעת.

(וזה באמת אני, למרות שה-gravatar אחר, פשוט מהמחשב של הבית)

נראה לי הגיוני שענידת תכשיטים מקורה ההיסטורי ברצון למשוך תשומת לב בשביל להשיג הצלחה חברתית, מינית או לא. במקרה של שרשרת בין הציצים, לפעמים אני חושב שמדובר ברמז עומק. כלומר, חזה קטן גם יכול להרוויח מהענידה.

נדמה לי שכיום רצון מודע או לא למשוך בחורים אינו הסיבה לענוד שרשרת, כי הענידה היא נורמה שהשתרשה וקיבלה הרבה משמעויות אחרות, מעבר למשיכת תשומת לב. למשל, נדמה שבמקרה של שרון מדובר במשהו שקשור לזהות שלה, ולאו דווקא למה שהיא רוצה לשדר כלפי אחרים. אם כי זהות היא גם משהו שרוצים לשדר לאחרים.

בקיצור, זה מסובך מאוד, והגורמים רבים יותר מצורך ביולוגי למשוך מרביע.

לא תמיד נעים אם מסתכלים לך על הגוף, מסיבות רבות.
הסיבה הראשונה היא שמדובר בשיפוט. את עוברת ברחוב וכל אחד שופט אותך. לא נעים, כי אולי הוא אומר: לא, לא מספיק גדולים\יפים. הסיבה הזו פועלת רק אם את לא בטוחה בחזותך החיצונית.

הסיבה השנייה היא שמדובר באינוס מוקטן (מאוד). הזר הזה, כשהוא מסתכל לך על השדיים, רומז שהוא חושב לעצמו עליכם ביחד במצב אינטימי. זה קצת כמו להגיד: אני חושב עליך ועלי מזדיינים. עכשיו כבר חלקתם רגע אינטימי, ואולי את בכלל לא רוצה לחלוק רגע אינטימי איתו? זה כמו מישהו שמביא לך צ'פחה כאילו את חברים מצוינים, ואתה חושב לעצמך שאתה בקושי מכיר אותו ומגעיל אותך לחשוב שהוא חושב שאתם חברים. רק שמדובר בסקס, אז זה הרבה יותר חמור מזה. הסיבה הזו פועלת רק כשהבחור לא מוצא חן בעיניך.

לבסוף, יש את כל העניין המעמדי. נשים סובלות ממעמד נמוך יותר בחברה, בין השאר בעזרת\בעקבות הפרספקטיבה שתופסת אותן כטובות בעיקר לסקס, אבל לא לדברים אחרים שמקנים כוח בחברה שלנו (למשל, צבירת ממון). זה לא נעים לנשים, כי הן חושבות שהן טובות גם לדברים אחרים ולא רק סקס, וכי הן סובלות ישירות ובעקיפין מהפרספקטיבה השוביניסטית. כשמסתכלים לך על השדיים, אז מזכירים לך את הדיכוי הזה והדיכוי הזה מתסכל, מפחיד, מעציב ומעצבן. הסיבה הזו קיימת רק אם את אינך מחזיקה בעמדות שוביניסטיות בעצמך, והיא חזקה יותר ככל שהמודעות הפמיניסטית שלך חזקה יותר.

שאלות?

(רק הערה אישית קטנה: כל זה רק ניתוח תיאורטי. במעש אני מרגיש שהטעם היחיד לחיים הוא שדיים, וכדי לא להציץ לכל מחשופון, קטן ככל שיהיה, נדרשת ממני משמעת עצמית עצומה).

עידו – אכן, ניהלנו את הדיון, אבל רק כדי לוודא שאנחנו על אותו דף פה (אם לעברת ביטוי נאה מאנגלית): אין לי בעיה עם הטענה שרבות מההתנהגויות שלנו הן חיקוי/שיקוף/שריד של התנהגות דומה בקרב בני-דודינו השעירים והפרוותיים. זה נכון, אין ויכוח. ברם, יש לי בעיה עם הפרשנות המעוותת של ההתנהגויות האלה, ובעיה עוד יותר גדולה עם העובדה שיש אנשים, הרבה יותר מדי אנשים, שרואים בתיאוריות האלה ובממצאים של המחקרים הללו תירוץ מצוין להצדיק התנהגות בלתי-מוסרית עד אלימה ממש. הסתכלתי על הציצים? טוב, אני סתם קוף. נגעתי בציצים? נו בסדר, אני בסך הכל קוף. כפיתי את עצמי על מישהי באלימות? נו, זה מה שקופים עושים. לא?

האמת היא שלא. אפילו לקופים יש מוסכמות. גם לבני אדם יש, אבל יש בני אדם שמתעלמים מהמוסכמות המוסריות האנושיות ומרשים לעצמם לעשות מה שבא להם. ואז הם מאשימים בזה את הקופים. אני במקום הקופים הייתי מתרגזת.

אהממ… כן, אנחנו בהחלט על אותו דף. וזה טוב מאוד, כי אני מכיר כמה אנשים שאפילו לא נמצאים באותה ספרייה.