קשה לי להשיב על השאלה הזו, כי לי יש נטייה טבעית להיות חושפנית מדי ולדבר בנימה אישית ויש אנשים שזו באמת לא הנטייה הטבעית שלהם, וגם הזהירות מפני פגיעה היא דבר חכם. אבל הבלוג שלך, למרות הכל, הוא הבלוג שלך, ועם כל הכבוד לתגובות של אנשים – לא ייתכן שהן יכתיבו את התוכן שאת בוחרת להעלות לבלוג, לא?…

אם בחרת לכתוב משהו אישי שאין לך עניין שאחרים יקראו אז אני לא מבין מה רע בלכתוב את זה באופן פרטי. כן זה כאילו כתבת למחברת, אבל גם כתיבה בבלוג אנונימי בו איש לא יקרא שומרת על אותה האנאלוגיה. אם הרצון הוא לכתוב אבל שכן יהיה פידבאק, או לפחות לדעת שיש סיכוי שמישהו יקרא, אז זה כבר עניין אחר ובלוגלי או משהו דומה בהחלט יכול לעזור.

ואנדראחותך – זה לא עניין של תגובות. כבר למדתי שלא לפחד מתגובות כאן (רוב הזמן).
זה עניין של פרטיות. השלמתי כבר די מזמן עם היעדרה, ועדיין.

את כותבת תחת כינוי. האנשים מחייך ה"אמיתיים" שמכירים את הבלוג שלך הם אלה שביצעת עבורם את הקישור בינך לבין הבלוג. אני כבר לא.

עם או בלי קשר לאותה אנונימיות אבודה, לעתים (אבל כבר לא – רוב הזמן)אני מוצאת את עצמי בוהה במספר הההוא של הפידברנר באימה מטורפת. ולא מבינה על מה למה. ומאיפה לעזאזל יש לי הביצים לכתוב פה בכלל.

אין קללה גדולה יותר עבור בלוגר מן המודעות העצמית הנוירוטית.

זיו – ברור. סתם. מקרה קל של חשיפת יתר פתאום.
הרצון הוא לכתוב. נקודה. אלא שמחברות וקבצי וורד במחשב זה קצת מייגע.

מצחיק אותי רק שמהצורך לצמצם, עולה שוב שאלת ההרחבה מחדש.

שאלה טובה מאוד שאלת. גם אני לפעמים שואל את עצמי, בדיעבד, אם פוסט מסוים היה צריך לפרסם בלטאה או שזה לא היה במקום ובטח שיש מלא פעמים שאני כותב משהו ומשנה כי אני לא בטוח איך זה יצא החוצה. אולי זה כי במקרה שלי חלק גדול מאוד מהקוראים שלי הם אנשים שאני מכיר מהעולם ה"אמיתי" – נכון לעכשיו.

מעניין אם חקרו את ההשפעה של פרמטרים כמו מידת חשיפה וכדומה על ההתנהגות וההרגשה של בלוגרים נוירוטים. טוב, זה לא הזמן לשנות נושא לתזה…

ואולי אם זה כל כך פרטי יש ערך גם בכתיבה לעצמך, בלי מבטים חיצוניים, גם אם זה אנונימי.
את היומן שלי, כשאני כותב בו, אני שומר על המחשב שלי מוגן בסיסמה.

ערן - זהו, שאצלי זה היה להפך. קודם הזרים ההם, ואח"כ כמה מאותם זרים שנהיו פחות זרים, ואז האנשים משם בחוץ.
כך או כך, לעתים זה מטריף את הדעת.

אורי – זה לאו דווקא ה"כל כך פרטי", כמו ה"פרטי יותר ממה שאני מוכנה שימצאו עליי בגוגל"
(או סתם, הפרטי יותר ממה שאני מוכנה שכוווולם יידעו, ועם זאת אין לי בעיה עם לחשוף למי שמגיע להם בעיניי במידת הצורך)

למה שלא תיצרי לעצמך משתמש נוסף ב"היתוך קר" עם שם אנונימי (כמו "vandersister's sister" או משהו בסיגנון) ותכתבי שם? זה גם לא "יחשוף" אותך כשרון וגם יקדם טיפה את ה"היתוך הקר".

הבעיה בבלוגים אנונימיים, היא שלעיתים הם עלולים לתפוס תאוצה יותר מהבלוג הגלוי.

או.קיי., הבנתי. לא חשוב. תשכחי ממה שאמרתי…

מה רע במחברת? לא כל מה שישן הוא בהכרח לא טוב מספיק, ולא כל מה שחדש הוא בהכרח טוב יותר. בלוג, מטבעו הוא מדיום שנוצר ע"מ לשתף ובנוי על אינטראקציה בין הכותבת והקוראים. אם את רוצה לכתוב רק לעצמך היומנים הישנים יכולים להיות מדיום נהדר. הבת הקטנה שלי התחילה לכתוב אחד לפני כמה ימים ואני חושב שההתנסות שלה תהיה הרבה יותר טובה מאשר עם היא הייתה מתחילה עם בלוג.

בועז – תודה על ההצעה, אבל הצורך הוא לכתיבה אישית. לא כתיבה טיפשית.
(ושלומו של ההיתוך דווקא יופי מבחינת רייטינג. בשביל בלוג חדש, ובכלל. הלוואי על הבלוג שלי בצעירותו כניסות ומנויים כמו שיש להיתוך אחרי לא הרבה יותר מחודש וחצי של פעילות סדירה).
אבל הבנת למה התכוונתי. אז לא משנה.

בוריס – גם אם הייתי פותחת בלוג אנונימי ואישי, הרי שהוא בוודאי היה מתעדכן לעתים כ"כ נדירות (כי הרוב דווקא כן מגיע לכאן), שאני בספק אם מישהו בכלל היה שם לב לקיומו, או טורח להתעמק.

רוגל – מחברות הולכות לאיבוד, ונשכחות ככה סתם. החלק שאני אוהבת בפורמט הבלוגי הוא הזמינות שלו בכל מקום ומכל מקום. עם או בלי האינטראקציה עם הקוראים.

נשאלת השאלה – מה אכפת לך שהבלוג האנונימי שלך מתעדכן פעם בשבועיים וקוראים אותו 10 אנשים לפוסט? הרי המטרה היא לא הפרסום, נכון?

לכי, פתחי לך איזה ישרא או תפוזון קטן (כי בבלוגלי יש עוד איזשהו סיכוי שמישהו יגלה), תתחילי לשחרר שם. מה יש לך להפסיד?

שאני אתחיל למנות את הדרכים שפורמט וובי יכול להיעלם?
וברצינות – עם כל הכבוד לאינטרנט (ואני רוכש המון כבוד למדיום הזה – וגם מתפרנס ממנו), האם יש משהוא יותר אינטימי מלכתוב ליומן "כמו פעם" ?

דרומי – עלית על הנקודה- לא לחשוב על קהל.
אבל תפוז? ישרא? אשפה. ממשקים מעצבנים, פרסומות. לא מוכנה. אם בכלל אז רק בלוגלי.

רוגל – נכון, אבל אני חושבת שגם בבלוג, אם אתה לא מודע לקוראים שלך, אתה יכול להשיג אינטימיות כלשהי. ואני מניחה שאם הייתי פותחת בלוג "סודי" לכאורה, התגובות בו היו סגורות כברירת מחדל.

שרון, בכל מקרה קלטתי (ולכן התגובה השניה שלי): כמו לרבים אחרים בבלוגוספירה, גם לך יש סגנון כתיבה אישי משלך, וזה לא משנה איפה תכתבי – מי שמכיר אותך יוכל לזהות, גם אם השם בדוי, ולשנות את הסגנון את בטח לא רוצה (אחלה סגנון, אגב).

אה, והם נפלו שוב… נאו וואט..?

בועז – מן הסתם, זה נכון. ועדיין, אני מניחה שללא ההומור/רוע/סקרזם שלי (שלא לומר ללא הכוכביות), אולי היה קצת פחות קל לזהות שזו אני.

חוצמזה, ששוב – לא מדובר ב"הסתתרות", כמו ברצון לכתוב בלי אותה מודעות עצמית לקהל, שעם כל חיבתי אליו, קצת קשה להתעלם ממנו חצי מהזמן.

(ובלוגלי דווקא עובד אצלי יופי)

If you have that chance and you still have your LJ account, why don't you just write there as a privet entry?

מרץ' – כי ל"ג זה כבר לא זה מבחינתי (למרות שזה הפתרון ההגיוני)

שרון, יש לי עוד בלוג (אישי) שאני אפילו מגיב תחתיו.
עד עכשיו אף אחד לא ידע

אור – מגיב תחתיו גם אצלי???
אווו. תעלומה!

אני לא דואג. את לא תעלי על זה.

ולא בגלל שאת לא מספיק חכמה\מוכשרת\מתוחכמת\חריפה\יפה\אופה

אוווו. כאילו, ברור לך שעכשיו אני אחפש אותך בטירוף, נכון?

רק תעשי טובה אחת. אם את חושבת שעלית עלי, תשלחי מייל ולא איזה משהו מפליל. בבקשה.

ברור דה. (וגם לא מחפשת. נשבעת)

[...] אליי הוא נושא מידור המידע. שרון כתבה על כך בפוסט איפה, אם בכלל, כותבים והעלתה בעיה שמפריעה בעיקר לאנשי LJ לשעבר אבל אין ספק [...]