[פוסט נוסף במסגרת עשרה: פרויקט הכתיבה הקבוצתית של אח"י דקר - שוב מזלטוב!]
אחרי קרוב לשמונה שנות בליגה, את לומדת די הרבה דברים על עצמך, על עצמך כבלוגרית, ועל בלוגרים בכלל.
הנה כמה מהם.
אני מקווה שלא תשנאו אותי בסוף הרשימה.
- הכתיבה ממכרת. גם הקריאה.
- ועם זאת, מאז שהתחלתי לכתוב בלוג, לא כתבתי שומדבר בשביל עצמי שאינו בשביל הבלוג שלי.
- לא משנה מה יש לך או אין לך להגיד. קודם תגידי את זה, אחר כך תראי אם יש מי שיתעניין בזה.
קיים סיכוי סביר שיהיה מי שיתעניין ושגם יהיה לו מה להגיד על זה. - גם אם אנחנו לא מודים בזה, כולנו מתים להיות פופולריים.
שיקראו אותנו ושיגידו שאנחנו מבריקים. - הבלוג הוא הממלכה האחרונה בהחלט של ה"אני-אני-אני".
מצד שני – מול ה"אני-אני-אני" הכותב, יושבים מאות "אני-אני-אני" מגיבים ומטרקבקים.
אסור לשכוח את זה למרות התענוג האגוצנטרי הנלווה לכתיבת בלוג והאשליה שמותר לנו לעשות שם מה שבראש שלנו. - "חכמת ההמונים" היא דעתנית, אובססיבית, ומרתקת. והזעם שלה מדבק כמו אש בשדה קוצים.
האנשים האחרונים שאתם רוצים להסתבך איתם הם אנשים שיש להם בלוג ופייג'ראנק מוצלח בגוגל.
בלוגרים הם מניאקים אובססיביים, ואנחנו נהנים מכל רגע. - אנשים, כברירת מחדל, הם נחמדים. גם הרבה יותר פשוט, שלא לומר מהנה, להיות נחמד מאשר להיות מניאק.*
ליתר דיוק – אנשים הם נחמדים עד שתגלו (או שתגרמו להם להראות לכם) את הצד הפחות נחמד שלהם. - נורא קל לחשוב שאנחנו מכירים אנשים מתוך מה שאנחנו קוראים אצלם ומתוך מה שהם כותבים אצלנו. אנחנו לא.
- רק בגלל שמישהו כותב פלצני – זה לא אומר שהוא באמת יצור פלצן, מעצבן ובלתי נסבל (התבדיתי מספר פעמים, לשמחתי).
באופן דומה – אנשים שכותבים מצויין הם לאו דווקא אנשים מצויינים.
(מה שכן, אנשים שכותבים חרא הם אולי לא תמיד חארות אבל הם בד"כ מעצבנים) - אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו הוא ללמד אותו.
* אם להודות על האמת, את זה בכלל למדתי מ-Sandman של ניל גיימן.



יש בפוסט הזה ערבוב לא מוצלח בין "אני" ובין "אנחנו" ו"אנשים" ו"בלוגרים".
תשאירי את ה"אני" וזה יהיה פוסט מצויין.
זו רשימה סובייקטיבית לחלוטין שמשקפת את רשמיי האישיים כמישהי שכותבת בלוג, קוראת בלוגים, מגיבה ומוגבת. היא אינה צריכה עריכה או שינוי, תודה רבה.
אלה הדברים ש"אני" למדתי, מתוך הכתיבה בבלוג וכל האינטראקציה הנגזרת מן המדיום הזה. על אנשים, שהם לעתים בלוגרים ולעתים הם לא, אבל הם תמיד אנשים, ועל הקהילה שמתקיימת סביב העניין הזה, שבתור אחת שרואה עצמה חלק ממנה, הרי ש"אני" היא חלק מה"אנחנו".
(והנה הוכחת את סעיף 5)
http://www.blogerim.net/node/15193
אם כל הכבוד לפינטו הזה, בקטגוריה שבה את מקום שני, לא נראה לי הגיוני שהוא ינצח בגלל שהוא שלח את חברים שלו להצביע.
אני הצבעתי לך כבר כמה פעמים, אבל נראה לי שכדאי שתפעילי את החבר'ה האחרים פה.
* עם. עם כל הכבוד.
הצינון ושעת הלפנוץ-בוקר הזאת משפיעים.
ואגב, זה: האנשים האחרונים שאתם רוצים להסתבך איתם הם אנשים שיש להם בלוג ופייג'ראנק מוצלח בגוגל. כתבת את זה כל כך מדוייקף זה כל כך נכון.
לגבי 9: הכי מפתיע זה לפגוש מרצה שמאמריו פתלתלים ואיומים ולגלות שהוא אדם נחמד, ומשמח לגלות שהוא קוהרנטי למדי כשהוא לא מפרסם בשפה זרה. הכי מבאס זה להתאהב בכתיבה של מישהו ולגלות שהוא חרא של בנאדם. הכי משמח זה להתאהב בכתיבה של מישהו ולגלות שהוא בן אדם נפלא.
[...] אחד עשרה) שירים של מסמרים באורך תשעה אינץ' שרון על: עשרה דברים שלמדתי על בלוגים ובלוגרים (ובעיקר על עצמי כב… נהניתם מהפוסט ? כדאי להרשם לעדכוני RSS ולקבל הכל [...]
שרית – תודה. אבל אני חייבת להודות שאני לא ממש חשה צורך להשתתף בתחרות פופולריות שכזו.
זה שאני דוחפת את בלוג ההיתוך בתחרות זה כי מדובר מיזם מצחיק שאני נהנית ממנו, בניגוד לבלוג שהוא אישי שלי ולא צריך תואר זה או אחר.
אם הפינטו הזה רוצה לזכות, שיהיה לו לבריאות. אני מסתפקת ב-230+ מנויי RSS, כניסות נאות לבלוג, וקהילה חביבה של מגיבים שאני מחבבת ומעריכה.
ולגבי סעיף 6 – זה ברור מאליו, לא?
תוצאות החיפוש בגוגל, שמשקפות את העצבים של כל קונה/סועד לא מרוצה, הן הנקודה היחידה שלגביה ניתן לומר בוודאות שבלוגים משפיעים.
מורין – אין לי אפילו מילה להוסיף בתגובה.
סתם יושבת פה במעבדת המחשבים המעפנה של רקנאטי ומהנהנת בראשי כמו מפגיירת.
ואם גם תשני את הספרות לספרות רגילות ולא ליוונית פלצנית – זה בכלל יהיה נהדר
"תביא את הכסף זה שוד!"
"תיזהר ממני"
"מה זה?!? תביא את הכסף!"
"אל תגיד שלא הזהרתי אותך"
"מי אתה בכלל יא לפלף?!??"
"ראית את הפייג' רנק של בגוגל?"
"את הפייג' מה?!"
"אתה עושה טעות שתעלה לך ביוקר, אני ככה קרוב לכתוב על זה פוסט"
"טוב בוא נירה בו וזהו"
אפי,
יש מצב שאתה מעלה את זה כפוסט בבלוג היתוך קר?
אביעד – פלצנות זה הכי אחי!
אפי – אבל אם השודדים לא לקחו לך (כן, בעיקר לך) את הטלפון הסלולרי, עדיין תוכל לצלם אותם ולהעלות לבלוג!
(וכן! כן! תעלה את זה להיתוך הקר!)
בתור אחד שכותב מדי פעם על יין יש לי רק דבר אחד לומר:
פלצנות או למות.
במקרה שלך, היה מדאיג מאוד אם לא היתה פלצנות!
(למה מה רע במרטיני מקרטון? הא? הא? סנוב!)
ת'אמת, כי זה לוקח לי את העבודה.
כמו מכונות שמודדות כמויות או רובוטים.
לברמן אמיתי אין תחליף!
היית רוצה רובוט שיכתוב במקומך? או לחילופין פוסטים מקרטון?
מעולה.
אני חותם על זה.
תודה!
תודה
[...] שרון על: עשרה דברים שלמדתי על בלוגים ובלוגרים (ובעיקר על עצמי כב… [...]
[...] שרון על: עשרה דברים שלמדתי על בלוגים ובלוגרים (ובעיקר על עצמי כב… [...]
[...] שרון על: עשרה דברים שלמדתי על בלוגים ובלוגרים (ובעיקר על עצמי כב… [...]