שורבטתי על ידי כרמל לספר איך גיליתי את הרשת. כמובן שלא אומרים לא לכאלה אנשים, וזה גם מתחבר אצלי יפה לאחד המיתוסים שרציתי להפריך במסגרת פרוייקט הכתיבה הקבוצתית של חנית – מיתוס היותי גיקית איכותית שמבינה קצת בחרטא הזה.
בפעם הקודמת ששורבטתי, אמנם לקחתי את השרביט, אבל אז שברתי אותו בכוונה ובדיעבד היה לי קצת חבל, כי "חמש עובדות" התפתח בצורה מגניבה למדי.
אם כן, משורבטים הלאה: חנית, יוחאי, זו שיהונתן, הוד מעלתה – שאני משוכנעת שלחמישתם יש סיפור הרבה יותר מעניין משלי… (כרמל שירבטה שיבעה אנשים, אלא ששירה ואביעד שהם שני החשודים המיידיים הבאים מבחינתי קצת עסוקים בימים אלה, לדעתי, ולכן זה שירבוט רשות בלבד עבורם, ובעצם גם עבור חמשת הראשונים).
ובכן – וידוי. אני לא גיקית. אני חנונה. תולעת ספרים בלתי נסבלת, חסרת בטחון וכישורים חברתיים.
איך נפלתי לתת-התרבות הגיקית הזו זה עדיין מסתורין בעיניי. אבל בכל זאת, הנה המסלול הקטן שאני עברתי בעשור האחרון.
אתם קוראים את הבלוג של בחורה שעד שגילתה את האינטרנט, היתה משוכנעת שהמחשבים הם מן השטן, מקסימום שיחקה קצת XONIX במחשב ה-XT העלוב של ההורים, ונטתה לחטוף התקף פניקה בכל פעם שנדרשה להקליד איזה תרגיל לאוניברסיטה באמצעות פאר תעשיית התוכנה הישראלית – QText (אף פעם לא הסתדר לי איתו).
אם כן, בשנה א' (אי שם בשנת 1995-6), אמנם היתה לי תיבת דואר אוניברסיטאית, אבל לא ממש היה ברור לי למה זה טוב בדיוק (שלחתי פעם מייל לדודים בחו"ל מהטרמינל המכוער בספריה של האוניברסיטה, ונורא התרגשתי לקבל מהם תשובה!).
דווקא אבי, שקרא באותם ימים את ההראלד טריביון, נהג להשאיר לי גזירים של כתבות שנראו לו שעשויות לעניין אותי, כדי שנדסקס אותן בסופ"שים שבהם חזרתי מירושלים. מתישהו הגעתי למסקנה שהאינטרנט הזה עשוי להיות משהו מעניין. אפילו אם זה לא יתפוס, כי הרי מחשבים הם מן השטן. דווקא חברתי הטובה באותם ימים היתה ממש בעניינים, כי לאחיה היתה חנות מחשבים, ובכל זאת, לא הבנתי את הקטע.
בכל מקרה, שנה א' חלפה, ובשנה ב' הסתדר לי יופי במערכת לקחת סמינריון בנושא תקשורת ותרבות דיגיטלית*. כאמור, לא היה לי מושג ירוק מה זה, אבל החלטתי שאני כאן באוניברסיטה כדי ללמוד, ולכן מוטב שייצא לי לפחות משהו שימושי אחד מהתואר הזה (לו רק הייתי יודעת עד כמה…).
הסמינריון הזה היה די hands-on מבחינות רבות, וזכינו לבלות במסגרתו די הרבה שעות במעבדת המחשבים של האוניברסיטה. וזה היה מרתק בעיניי. פתאום למדתי שמחשבים הם ממש לא מן השטן, ולמעשה, למדתי במהלך אותו סמינריון קטן הרבה יותר ממה שלמדתי בכל שאר התואר**.
בין היתר למדתי קצת HTML במסגרת אותו קורס (ואגב – זו למעשה כל הכשרתי הפורמלית בתחום), ואפילו הרמתי לי איזה דף אינטרנט מעפן שכלל את מיטב השירה הדכאונית והמחורבנת שהעליתי אי פעם על הכתב. קישרתי לזה מתישהו מהחתימה שלי במייל, ונחרדתי כשמישהו שלח לי מייל תגובה בנוגע לכתיבה שלי (אכן, כבר ב-1997 הייתי חרדתית ככה)
למדתי גם שאני שונאת צ'אטים מרובי משתתפים. IRC היה מבחינתי גיהנום ופשוט לא הבנתי למה אני אמורה לרצות לדבר עם כל כך הרבה אנשים שכולם זרים לי לחלוטין (עד היום אני לא מבינה את זה, ושונאת לצ'וטט עם סתם אנשים באינטרנט).
לעומת זאת, השוס הגדול מבחינתי היה UseNet. וואו. הדהים אותי לגלות כל כך הרבה אנשים שמדברים על כל כך הרבה נושאים. ועוד נושאים מפגרים שמעניינים אותי! (ואוי, כמה דיונים חסרי תוחלת שאני ניהלתי בנוגע ל"חולית"…). ננעלתי במיוחד על קבוצת הדיון alt.tv.x-files (עוד וידוי חושפני ומביך: הייתי מעריצה שרופה של הסידרה). בשלב כלשהו, התפתחה שם קהילה שהתמקדה קצת פחות בסידרה, וקצת יותר במי ובמה שאנחנו, והיו שהתרעמו על כך, ודרשו שהדיון יועבר למקום אחר. אז מישהו קימבן לנו קבוצת דיון חלופית – alt.tv.x-files.x-ville, שהיתה לכאורה, עיר קטנה ומפגרת ברוח הסידרה. זה היה מטופש, אבל נהניתי. והדינמיקה היתה מרתקת בעיניי. עד היום אני בקשר עם כמה אנשים משם.
באופן לא מפתיע, העבודה הסמינריונית שלי עסקה בדיוק בזה. בקבוצת הדיון כמקום פיזי לחלוטין. בדינמיקה. באנשים.***
אם כן, מאותו סמינריון קטן ודבילי קיבלתי שלושה דברים:
(א) גיליתי שהשד לא כ"כ נורא. מחשבים הם דווקא דבר טוב כשיודעים מה עושים איתם.
(ב) למדתי HTML, וזה בסופו של דבר הוביל אותי, לאחר כמה שנים טובות (ובאופן די מקרי, כמו כל הדברים המשמעותיים בחיים שלי) לעבודה די רצינית בתחום, ובכלל התעסקות במדיום הזה עד היום.
(ג) אלמלא זה, בטח לא הייתי לומדת כיום את מה שאני לומדת לתואר שני, ובטח שלא היו לי תוכניות להמשך. ****
מתישהו, לאחר סיום התואר, כשכבר קניתי מחשב משלי והכל, גיליתי את הגרפיקה התלת-מימדית, והתחלתי להעביר שעות ארוכות במשחק חסר תוחלת ב-Bryce. בתור מישהי שיודעת מגיל אפס שהיא לא מסוגלת לצייר, אבל שיש לה חוש די טוב לעניינים האלה של קומפוזיציה וצבע – זה היה מהפכני עבורי. פתאום הייתי בעיני עצמי גם אמנית.
המהפך הגדול הבא מבחינתי בתחום ההתעסקות שלי באינטרנט הגיע משני כיוונים:
הראשון – היה אתר קהילות מסיבי בשם TheVines שהתפתח לשורה ארוכה של פורומים בנושאי ספרות, היסטוריה, בישול וכו'. ואז פתחו שם קהילת גרפיקה ותלת מימד ושומדבר אחר כבר לא היה חשוב מבחינתי. רינדרתי כמו מטורפת ונהניתי מכל שבריר של פידבק שקיבלתי ממי שלא יהיה (ורוב האנשים שהסתובבו בפורומים האלה היו אמנים הרבה יותר רציניים ממני).
השני – והמשמעותי בהרבה, הגיע בשלהי שנת 2000, כשחבר אינטרנטי טוב, שנהגתי להתכתב איתו ארוכות בדוא"ל כתב מתישהו כבדרך אגב שהוא פתח לעצמו LiveJournal, אבל שהוא לא בטוח למה זה טוב והאם בכלל ידבוק בו לאורך זמן. הסתכלתי, ואמרתי לעצמי שאולי זה יכול להיות נחמד, ושבטח יהיה יותר נחמד לכתוב שם, במקום לשלוח לו מיילים ארוכים אחת לשבוע. אז פתחתי לעצמי ל"ג קטן באיזה צהריים משועמם בעבודה.
והשאר זו היסטוריה מבחינתי, וכבר דשתי בה הרבה יותר מדי, אפילו כאן, אז נחסוך מכם את ההמשך המיותר של השנים 2003-2007.
* כרמל – ברנדה דנט היתה בשנת שבתון אז, ולכן לא זכיתי ללמוד אצלה.
** דו-חוגי, תקשורת ופסיכולוגיה, אם אתם מוכרחים לדעת.
*** קיבלתי 100, אגב. וגם היא נעולה באיזה דיסקט, מאז שגיאוסיטיס מחקו את גירסתה המקוונת בשנת 1999 או משהו כזה.
**** היפה זה שכבר בשנה ג', בשנת 1998-9, היה לי ברור שזה יהיה הכיוון האקדמי שלי אם אי פעם אמשיך ללמוד, אלא שהייתי עצלנית מכדי לחשוב על זה ברצינות באותם ימים.
The truth really is out there, you know…
כן, אלא שהאמת בוטלה אחרי 7 עונות, וטוב שכך, כי בסופו של דבר, היא לא עניינה אפילו אותי
אני חושב שבגלל הקריטריונים שדבורית הציבה (חייב להיות מעל שלושים) אני אהיה בבעיה, אבל אני אתמודד עם זה הערב.
אגב, מחובר משנת 1992; לפני שהמציאו WWW.
לכתוב איך גיליתי את הרשת אני לא אכתוב כי זה לא סיפור מאוד מעניין ("שמעתי יש דבר כזה, אינטרנט, אפשר למצוא שם פורנו. בחינם. הרבה פורנו. בחינם.)
מה שכן, הפוסט הזה גרם לי לחשוב על האחייניות שלי שלהן לא יהיו סיפורים של העולם לפני האינטרנט* כי הן גדלו לעולם שזה כבר חלק טבעי ממנו.
*וכן, אני בהחלט חושב שאפשר, אם ממש רוצים, לחלק את העולם של לפני האינטרנט בכל בית לאחרי.
אבל היות והוגה דעות גדול אני לא. אני אשאיר את החפירות לאחרים.
יהונתן – עם כל הכבוד לדבורית (ויש כבוד, והרבה), אני חושבת שכל מי שמעל גיל 25 עדיין מסוגל לספר סיפור מעניין על זה (חוצמזה שאני שירבטתי אותך ולא היא, אז אני קובעת את הכללים בשלב מוקדם זה של המם, לא?)
בטח כשמדובר על כאלה שגדלו לתוך האינטרנט לפני שרובנו ידענו מה זה, כמו במקרה שלך.
מוטי,
אתה גולש בנטסקייפ. זה מחזיר לי נשכחות.
מוטי – קבל שרביט של כבוד אם בא לך לספר על זה גם.
ואוי, כמה שאתה צודק. עצוב לי שאפילו אחי הקטן (בן 20 ומחובר עוד לפני גיל בר מצווה) לא יכול לספר סיפור בעל משמעות על זה. שלא לדבר על האחיינית בת השש.
אויש. נטסקייפ גולד תנצב"ה. רק לזה שווה להקדיש פוסט שלם.
תודה על הכבוד
אבל בתור קשישה רבתי פיתחתי חוסר חיבה מסוים לשרביטים מכל סוג, פרט אולי לאלה שמתיישבים עליהם.
מה גם שכבר פירטתי את תולדות עלייתי לרשת באיזה פוסט נושן, לפחות פעם אחת, ואין דבר גרוע יותר מקשישה שחוזרת ומספרת שוב ושוב את אותם הסיפורים
אני גם מהמבוגרים מספיק כדי לזכור איך עבר ברחוב איש עם עגלה ומכר אינטרנט לשכנים, או לפחת איך התחברנו לפני שהייתה ממש אינטרנט (והייתי צעירה מדי לצ'יטוט וגלישה חופשיים באנגלית ולא ממש הבנתי מה העניין). רק די הרבה אחר כך גיליתי את הפורומים (לספר שהתחלתי בפורום של העמותה לקידום משחקי תפקידים? כן, זה קהל בייתי, הם יבינו) ומשם גם נשארתי עם הניק. די מאוחר אפילו פתחתי בלוג, שהתחיל בנידנוד של ידיד ובאתר פרטי ואם וכאשר אחיה אותו שוב אעביר אותו מתפוז לאיזו פלטפורמה נוחה יותר. אולי בלוגלי.
רק בשנה האחרונה התחלתי להפריח בעצמי אתרים לרשת (העבודה הנוכחית שלי היא על tzura.biz) ואולי אני אהיה שרון כשאהיה גדולה…
בנתיים אני אנסה להשאיר תגובות כדי לראות כמה מוזר צריך להיות הדפדפן כדי לא להיות מזוהה במערכת, אם אפילו לנטסקייפ היא כבר מוכנה. כרגע אני מדווחת מתוך שואש 3 – minefield.
הצחקת אותי עם XONIX . חוץ מזה, הסיפור ממש מענין.
אני לא חושב שהסיפור שלי יותר מענין, (בעיקר כי זה היה ממש מזמן ואני לא זוכר הרבה דברים) אבל אני אנסה…
לדעתי הסיפור שלך דווקא מקסים.
ובכלל – בחורות גיקיות (או חנוניות) הן יצורים מופלאים.
זו ש – אם כך, את פטורה לחלוטין מהשירבוט (כאמור, גם אני לא מחבבת שרביטים במיוחד)
ולנסיה – סיפור מגניב! (אבל למה להיות שרון? שרון משעממת!)
(אבל דחיל רבאק תפסיקו לשחק עם הדפדפנים!)
יוחאי – XONIX הוא המשחק הטוב ביותר בכל הזמנים! אפילו יותר מפונג וההוא עם הכדור הקטן ששוברים איתו בלוקים (לרגע הקלדתי פה בלוגים. אויה!)
לירון – תודה.
כוסאמכם הצולעת, מוטי וולנסיה. די לשחק פה עם דפדפנים אקזוטיים מזוייפים. אין לי טיפת עניין לקבל עדכונים במייל על כל אחד מהמשחקים המפגרים שלכם.
(ואני לא אומרת את זה בצורה נחמדה בכלל)
אני מוחקת את כל האשפה הזו שלכם ואודה לכם אם תפסיקו לטנף לי את התגובות בבלוג.
תמיד אהבתי את השמיים החשמליים של ה-bryce. אבל אני הייתי יותר טיפוס של לקשקש אנשים ברשת. חכי חכי לפרק הבא אצלי…
אין על השמיים החשמליים של Bryce. אבל גם האנשים ברשת הם די אחלה. אפילו די מעניינים לעתים.
דווקא לא מזוייפים. באמת ניסיתי להגיב מהBLACKBERRY. אני מתנצלת על התגובה הכפולה – לא בכוונה. הייתה לי תקלת גלישה באמצע. ממש לא התכוונתי להרגיז.
ומה שבעצם ניסיתי להגיד, הוא שנזכרתי בנסיונות מעוררי הרחמים שלי בברייס. יש אנשים שמוטב להשאיר להם דף ועפרון הגעתי לשיא של לב זכוכית מרחף… אפילו על צביעה בפוטושופ לא ממש השתלטתי, אם כי ריטוש תמונות הוא שעשוע מבדר לשעות הפנאי.
גם אני איומה ונוראה בצביעה. אבל במניפולציות אמנוצ'יות על דברים (שלא לומר שיפצור תמונות באופן עצבני), אני חושבת שנהייתי די טובה עם השנים.
(ההתנצלות התקבלה)
[...] אבל זה לא עובד. [...]
(ובלי אזכורים לגבי האיברים האינטימיים של הורתי? אני כמעט מאוכזבת
)
ד"א – אני מבינה מהתגובה שהתגובות שלי כן נקלטו במערכת. איך הופיע דפדפן ה BB?
אני לא חושבת שאמנות בכלל היא הקטע שלי, על אחת כמה וכמה אומנות דיגיטלית. ככל שקל לזייף את האומנות, כך נראה לי שקשה יותר ליצור משהו באמת יצירתי ומרשים במדיום. היום כל ילד יכול להשתולל בפילטרים אוטומטיים, אבל מעטים ממש יוצרים אומנות. לפחות באומנות פלסטית אפשר להרשים ביכולות טכניות.
להיפך, ולנסיה. היום האתגר הוא ליצור אמנות דיגיטלית שלא יהיה לה את הלוק של "אמא תראי איזה פילטרים מגניבים יש לי".
(וקפצי רגע לפוסט הממתקים – יש לנו פייבוריטים משותפים!)
לזה התכוונתי, הרבה יותר קשה להרשים באמנות דיגיטלית כי על המימד הטכני בה קל יחסית להשתלט (חוץ מאשר לי).
ראיתי, אבל לא חשבתי שתשימי לב לתגובות בפוסט ישן. המן נשמע בדיוק כמו מה שהתכוונתי אליו. עננים בארץ האגדות בטח עשויים ממנו
.
הערת אגב – איזה כיף! יש לי שוב מקלדת עם א'!
[...] טוב בלילה? – gyuval חיים יבין לא גר בטלויזיה שלכם! – שרון משחק/פרוייקט חדש: איך גיליתם את הרשת? (שעושה שניים במחיר [...]
[...] על ידי שרון, שסומנה על יד כרמל, יוזמת המשחק המשחק (המקורי [...]
[...] התחילה עם זה, העבירה לשרון שמסרה ליוחאי, ומשם לנדב שהפקיד אצל ירדן שבחר להוריש לי [...]
שלום שרון,
אפשר להרחיב את הנושא ולשאול: כיצד גיליתי את המחשב?
כאשר למדתי בטכניון, היה מחשב אחד לכולם והוא תפס בנין שלם!
כדי להריץ תוכניות נאלצנו לנקב כרטיסים במכונות גדולות, לאחר מכן
להיסחב איתם למכונת הקריאה ולחכות ולחכות ולחכות לתוצאות שהודפסו
על ניירות גדולים(עם חורים בשני הצדדים). כמובן שהיו טעויות בהרצה
הראשונה וכל התהליך חזר על עצמו. על רשת אף אחד לא חלם, והיא עדיין
פלא אם לא יהרסו אותו.
גילה
הרשומה נתקבלה בבלוגדיבייט
I found your entry interesting do I've added a Trackback to it on my weblog
התקבלה בבלוגדיבייט תגובה לרשימה זו
Yohay כתב תגובה לרשימה זו בבלוגדיבייט. כותרת התגובה: הרשת – הצעדים הראשונים שלי