אחד מהכללים המעטים מאוד שמנחים אותי בקיומי הקטן והמשעמם הוא שלא להתאבסס לעולם בענייני ה"מה היה יכול להיות אם". זה בעיקר מדכא מדי, שלא לומר – מאכזב במידה רבה.
אני חושבת שצברתי הרבה יותר מדי "מה אם" פוטנציאליים ביותר מדי תחומים לאורך חיי. אנשים, כיוונים, הזדמנויות, וכל היתר. והרי החיים קצרים מכדי להקדיש כל כך הרבה זמן לתהיות בנוגע לדברים האלה שפספסנו, לא ככה? ההווה יותר מעניין מהעבר. העתיד – אפילו יותר משניהם.
אני לא יכולה להגיד שיותר או פחות טוב או רע לי בלי כל אלה. פשוט כי אני משתדלת למחוק אותם ולעבור האלה.
אני אדפטיבית ככה. זה טוב, וזה גם רע. ובכל מקרה, מוטב לדעתי לאסוף את עצמך ולעבור הלאה, להזדמנות המפוספסת הבאה שמחכה מעבר לפינה. ואולי, אם יהיה לך מזל, תצוץ לה אחת ההזדמנויות הנכונות והנדירות האלה שדווקא תתפסי כמו שצריך לשם שינוי.
ניסויי המחשבה חסרי המשמעות האלה הם מזיקים בצורה הכי מיותרת כשאותו "מה אם" נעשה לא רלוונטי כבר מזמן (שלא לדבר על אותם מצבים בהם אותו תרחיש מעולם לא היה רלוונטי ובכל זאת, הרצת אותו בראש, ודווקא חיבבת את התוצאה). ועם זאת, עדיין. לפעמים זה בלתי נמנע, וקצת מעציב אותי.
סתם. כלום. שיחת טלפון בת שלוש-ארבע דקות מוקדם יותר הערב. קצרה, יבשה. ובכל זאת, כזו ששוב גרמה לי קצת לחשוב. לא משנה. אולי זה בכלל היה צריך לשבת בדברים הקטנים באמת וככה זה היה קצר יותר והייתי חושבת על זה פחות. שלא לומר – מבאסת את עצמי הרבה פחות רק מעצם היעדר המחשבה המפורשת על מה שאני בעצם כותבת כאן כרגע.
קל מאוד לשרטט תרשים זרימה של החיים שלך כתלות בהרבה מאוד בחירות, רק תדאגי שיהיה לך מספיק מקום, נגיד קמ"ר של דף אם את כותבת בקטן.
כמובן. ומה עם כל ההתקלות שבדרך שבחרו בשבילנו? הו, זה מחייב עוד כמה קמ"ר של נייר! העצים המסכנים!
זה בסדר, היום יש נייר נטול עץ. פלסטיק או משהו. הסביבה מסכנה.
והצמחונים אוכלים את יערות הגשם!
(יש חולצה כזו בת'רדלס. די מכוערת, האמת)
אכן. יש מי שחסים על החי וחיים על החסה, אבל מי חס על החסה?
בסרט "מכונת הזמן" על פי ה.ג'.וולס אומרת אחת הדמויות שהשאלה הכי נרואית שאדם יכול לשאול את עצמו היא "מה אם".
בדיוק. אין דבר נורא יותר מלשאול את עצמך שאלות שכאלה.
[...] שההחלטות שביצעתי הם בדיוק אלו – ההחלטות שביצעתי. שרון כתבה על זה יפה מאוד. אולי אנחנו לא כל-כך שונים בסופו של [...]