באחת מן התגובות לפוסט הקודם שלי שעסק בטרולים ועלבונות, מישהו מצא לנכון להוציא אותי מהארון. תגובתו נמחקה לבקשתו, לאחר שציינתי בפניו שהוא טועה לגביי, והוא ציין שמעולם לא חשב כך, ובכלל זו היתה בדיחה שנבעה מיבבותיי על היותי רווקה מרירה. (עם זאת, את התגובה שלי, אני משאירה באויר).
הפוסט הזה נכתב עוד בטרם התנצל הבחור וציין שמדובר בבדיחה בלבד. אני לוקחת דברים כאלה מאוד ברצינות.
כאמור, הבעיה העיקרית: אני לא בארון. העובדה שאני לא בארון נובעת בעיקר מהעובדה שאני אפילו לא לסבית.
כפי שכתבתי בתגובה שלי לאותו אדם- אני סתם פמיניסטית, ואפילו לא מוצלחת במיוחד. וגם רווקה סטרייטית מרירה להפליא.
כבר למעלה משעה שאני מוצאת את עצמי יושבת כאן, קצת בהלם, אפילו די נעלבת ממידת החופש שנטל לעצמו אותו אדם (שהוא אמנם בלוגר שאני מעריכה, אבל שהוא גם אדם שמימיי לא פגשתי) לפגיעה בפרטיות שלי.
וזה נורא בעיניי. בעיקר כי התגובה שלו לא היתה תגובה טרולית, אלא בעיניו, היתה בוודאי לגיטימית לחלוטין, תומכת ומתבדחת אפילו. ועם זאת, בשלוש מילים קטנות וסימן קריאה אחד, הוא חצה אצלי כל כך הרבה קווים אדומים, שזה מדהים אותי. מעולם לא דיברתי כאן על העדפותיי המיניות, או על חיי המין שלי. זכותי המלאה, לא?
ועם זאת, הוא מצא לנכון לעשות זאת בשבילי. ככה, נו, בקטנות, בשם הדאחקה.
בימים האחרונים דובר רבות על שני נושאים*: על הקוד האתי של הבלוגרים**, וגם על פתיחות וכבוד לאחר , ולא משנה מהי נטייתו המינית.
הרשו לי, במטותא, להתעלם מכל הטקסטים הנהדרים שנכתבו בנושא, ולדבר על סתם כבוד לאדם. לכל אדם. ובמקרה הזה, לאדם ההוא שאנו קוראים את הבלוג שלו. ובנוסף לכך, על מידת החופש שאנו נוטלים לעצמנו בעקבות הקריאה בבלוג של אדם זה או אחר – בין אם בטקסט עצמו, או בין השורות. נוצרת אצלנו הנחה מובלעת (מוטעית לטעמי), שבעקבות הקריאה הזו אצלם בבלוג, לאורך תקופה זו או אחרת, אנו מכירים אותם, ונוצרת בינינו מערכת יחסים שכתוצאה ממנה מותר לנו הרבה מאוד***.
אז זהו, שלא.
בעצם, הפוסט הזה בכלל לא מדבר על זכותו של אדם לפרטיות, אלא על זכותו לזרוּת.
אין לנו החופש**** לכתוב בתגובות אצל אדם, דברים אודותיו שנדמה לנו שעשויים להיות נכונים, כי אנחנו מסיקים שזה ככה, או אפילו כי הוא ציין אותם פעם בפנינו אוף-בלוג. בין אם אודות נטיותיו המיניות, מצבו הרפואי, שמו האמיתי, עיסוקו, או חיבתו לאכילת נחשי גומי חמוצים.
ואם אנחנו חשים צורך עז לכתוב אותם, די קל לבדוק עם אותו אדם האם הוא בכלל חש בנוח עם זה שנכתוב זאת אודותיו (בין אם בצחוק או ברצינות, או בהערת אגב שאולי חושפת אודותיו יותר ממה שחשבנו מלכתחילה).
כי אם פישלנו, זו פגיעה איומה ונוראה בעיניי לא רק בפרטיותו של אדם, אלא גם באדם עצמו.
אני בחורה שבחיים האמיתיים, נוטה למדר אנשים. באופן לא מודע, אני מקצה לאנשים סביבי פונקציות אלה ואחרות ומכניסה אותם אל תוך חיי, אל תוך עולמי, בהתאם לסיווג הבטחוני שהוקצה להם בכניסה. זו הדרך שלי לגונן על עצמי. יש בהחלט אפשרות להעלאת רמת הסיווג הבטחוני בהמשך (וכבר יש לי העונג להכיר מעבר לרמת הבלוג לא מעט אנשים, רובם כבר שודרגו הרבה מעבר לבלמ"ס).
כאן בבלוג אין אפשרויות לשדרוג בסיווג הבטחוני. אני לא מספרת לכם הכל בפורום הציבורי להחריד הזה. יש דברים שלא הייתי רוצה לספר לכם כאן, ושגם לא תמצאו אודותיי בשום מקום באינטרנט (לפחות לא תחת שמי המלא או עם מספיק פרטים שיאפשרו לכם לזהות שמדובר בי), ושהייתי רוצה לקוות שבמידה ואתם יודעים אותם אודותיי – תשמרו אותם לעצמכם, או לשיחות בינינו.
בדיוק כפי שבכיתה ב' נהגנו לכעוס על חברה טובה שסיפרה את הסוג הכי כמוס שלנו לכל הכיתה, כאן בבלוג – תישארו ברמת הטקסט.
זו אתיקה של בלוגרים, אתיקה של טוקבקיסטים, אתיקה של שולחי מכתבים למערכת, אתיקה של מגרש משחקים, וזו בעיקר התנהגות חברתית הגיונית והוגנת.
לא צריך קוד אתי לבלוגרים. כל מה שצריך זה קצת Common Sense באופן שבו אנו מתנהלים, ומעט כבוד – כלפי האחרים, ואולי גם כלפי עצמנו.
*ספק אם אצליח גם לקשור את הפוסט הזה לנושא החם השלישי, שהוא עזמי בשארה
**וכמו שציינה שרית – מה עם קוד אתי למגיבים?
***וזה נוגע כמובן הרבה יותר לבעלי הבלוגים הפסבדו-אישיים, כמו זה שלי.
****ואני מבחינה כאן באופן חד משמעי בין תגובה מעליבה במכוון, לבין תגובה מן המניין, הנשלחת על ידי מישהו שהתקבל על ידי כותב הבלוג כמשתתף לגיטימי.
אבל זה כל העניין שכתבתי עליו.
את מאשרת תגובות, ומכיוון שזה פגע בך כל כך לדעתי היית צריכה לנהוג בדיוק כמו שהיית נוהגת אם המגיב היה מוציא מהארון מישהו אחר שאינו את: לא לפרסם את התגובה.
בעיניי, אין הבדל בין אאוטינג על אחרים, ואאוטינג שלך, במיוחד כשהוא לא נכון.
יש לך את הזכות המלאה לעשות זאת.
וכמובן שעכשיו צריך למחוק את השם מהתגובה שלי. מצטערת.
כתבתי את התגובה שלי גם בפוסט המדובר (התגובה שלו עדיין שם, למיטב ידיעתי).
זה עניין של אינטראקציה בלוגרית בתגובות. אני חושבת שזה נכתב בלי כוונת זדון וגם בלי שום כוונה ללסביות, אלא פשוט כי יש מספר עלבונות ידועים מראש שנוהגים להטיח על ראשן של נשים שמרימות אותו יותר מדי. לזבית, כמו גם רווקה מזדקנת, ממורמרת, פמיניסית שעירה, וכדומה.
הבעיה היא בעיה של נימה. היות שאני מכירה קצת את המגיב, קראתי בהערה שלו את ההומור ואת החיבה שבה זה נכתב, ושוב, לגמרי בלי קשר לנטיותיך המיניות, אלא כתוספת נלעגת לשאר העלבונות הנלעגים שהוטחו בך. כלומר, לא תמיכה שמוציאה אותך מהארון, אלא תמיכה במובן של הגחכת הסיטואציה שבה מי שמעליב אותך משתמש ברשימת העלבונות הגנריים
(כוכבית למאותגרי קריאה – לא את – שתמיד נמצאים באזור: "לסבית" אינו עלבון. לא יותר מפמיניסטית או מאשה. אבל התארים הללו מוטחים כעלבון מפיהם של אנשים מאותגרים שכלית לעתים קרובות)
היות שאת מכירה אותו פחות, ובעיקר משום שמלכתחילה היית במצברוח קרבי, את פירשת אותו לגמרי מילולית, ובמובן הזה, נפגעת בצדק. אם הוא היה מתכוון לזה מילולית, אז כן, הפוסט הזה לגמרי במקומו.
עניין של טעות בנימה, חוששתני.
(ואם צריך עדות אופי לטובתו: בעיני, אם יש אדם אחד ברשת שהוא נטול זדון לחלוטין ורגיש במיוחד לזכויותיהם של מיעוטים, הרי זה המגיב)
שרית – אני חסה הרבה פחות על עצמי ממה שאני חסה על אחרים – אלא שלשמחתי, עד כה, לא נוצרו לדעתי מצבים שבהם נדרשתי לנקוט בפעולה לשם הגנה על פרטיותו או שמו הטוב של מישהו אחר.
עזבי, את יכולה למחוק את התגובות שלי וזהו, אני מבינה שהן לא התקבלו, ואני לא אוהבת לראות אותן מסורסות. אני מבינה שאת כה כועסת, שהדיון צריך להידחות למועד אחר. סורי.
זו ש – את מכירה את המגיב גם מעבר לבלוג. אני לא.
כיוון שכך, אין לי עדיין העונג להכיר את הדקויות שבהומור שלו.
הוא אולי התכוון לזה כבדיחה, אלא שהפוסט שלי לא היה מבודח כלל וכלל.
האמירה "יש לכם מה להוסיף?" היתה סרקסטית, וכמוה כשאלה רטורית בלבד.
ושוב – אני מגיעה כאן לעניין דרגות החופש. יש דברים שמותר ואסור לנו לומר על אחרים. בין אם כבדיחה ובין אם ברצינות. יש מצב שבהמשך הם ירשו לנו להגיד זאת עליהם, אבל ראוי ורצוי שנכיר אותם מעט טוב יותר לפני שנרשה זאת לעצמנו.
הייתי באמצע לכתוב לך תשובה!!!
(הסירוס היחידי כאן הוא בהשמטת שמות. מאחר שהתקבלה התנצלות ובקשה להסרת התגובה שכה הרגיזה אותי, מצאתי לנכון להסיר את שמו מהתגובות שלך ושל שרית בנושא)
את צודקת, היתה פה טעות כפולה בהבנת הנימה, שכידוע, היא אחד הדברים שהכי קשה להעביר באינטרנט. הוא טעה בנימה של הפוסט, וחשב שזה פוסט קצת מבודח, במובן של "נו, איזה עוד שטויות הפקאצות יכולות להגיד עלי". והוסיף את התוספת המבודחת שלו לרשימה שאת העלית (לדוגמא, בבלוג של אריאלה חברתי, העלבון-לכאורה "לסבית" מופיע לעתים קרובות בתגובות, כי זה חלק מהלינגו, ושם מובן שמדובר בעלבון הגנרי המטופש, בהפוך על הפוך (על מגיבים מטומטמים שכותבים לה את זה מדי פעם ברצינות), ולא בדיון שקשור בכלל לנטייה המינית)
אלא שהפוסט שלך נכתב מתוך כעס אמיתי (ואני מודה – גם לי זה לא היה ברור. הכותרת היא דומשמעית, מהבחינה הזו. היא יכולה בהחלט להתפרש כהזמנה להוסיף עוד דברים מפגרים ולא קשורים למציאות שאפשר להגיד עליך. עד שלא ראיתי מה הולך בתגובות), ולפיכך מובן למה טעית בנימה של התגובה שלו.
העניין הוא כזה, כשקוראים בלוג של מישהו, אפשר בקלות להרגיש אליו קרבה גדולה וחיבה, שמתוכה מובן שאם כותבים לו "איקס", זה יכול להתפרש אך ורק בפרשנות חיובית. (שאלה לי: בדקי את זה על דרגות קרבה שונות של אנשים. כלומר, נגיד אני, מגיבה אצלך קצת יותר, ולכן ייתכן שאם אני הייתי כותבת לך את אותה תגובה בדיוק, היית מבינה אחרת את ה"נימה" שלי. ואולי אם מישהי שהיא חברה שלך גם במציאות היתה כותבת את זה, היית קוראת את ההומור גם אם היית הכי כועסת בעולם. לא?
מכאן, נדמה לי, שהמגיב טעה בפרשנותו את מידת הקרבה ביניכם, ובעיקר טעה בהבנת הנימה של הפוסט שלך. טעויות של תום לב. דבר אחד שלדעתי הוא לא עשה ולא התכוון לרגע לעשות, זה אאוטינג.
(רואה, אפילו הדיליי בין התגובות תורם את שלו לאי ההבנות. מהבחינה הזו, לא פלא שמריבות הן כה קלות ברשת. אין מימיקה, אין אינטונציה, וגם אין סינכרון)
בדיוק – הכל נובע מהקשר, וממידת הקירבה.
בהחלט הייתי מקבלת ביותר הבנה תגובה זהה לחלוטין לו זו היתה נכתבת על ידך. בעיקר כי הוא הגיב אצלי 6 פעמים בלבד, ומעולם לא בתגובה בעלת נימה אישית במיוחד, ואילו את הגבת רק קצת יותר מזה, לאורך תקופה ארוכה יחסית, ולרוב ברוח הרבה יותר אישית.
וכן, מטריף את דעתי מה שהולך כאן עם התגובות שנדרש להן אישור מאז ששידרגתי את הבלוג.
(ודווקא את התגובה שלו, הבלוג אישר בחדווה רבה, והציב אותה בפניי כעובדה מוגמרת, עת התיישבתי לקרוא מיילים על הבוקר. אילו הייתי נדרשת לאשר אותה, ייתכן והייתי בוחרת שלא לעשות זאת, ורק לשלוח לו מייל ובו אני תוהה וואט דה פאק)
אוהו. שמח כאן היום.
טוב, קודם כל, אני חייבת להעיד על עצמי שאני אוהבת נחשי גומי חמוצים, ועוד יותר מזה אוהבת סוכריות גומי יין. כך שיצאתי כבר עכשיו מארון ממתקי הגומי.
ובנימה יותר רצינית, אם היה לי שקל על כל פעם שמישהו קרא לי "לסבית פמיניסטית שעירה/שמנה, פריג'ידית/שצריכה זיון דחוף, שורפת חזיות/שונאת גברים" וכו' וכו', לא הייתי צריכה את התלושים לחג שקיבלנו בעבודה. אני מסכימה עם זו ש, הכינוי "לסבית" פה משמש ככינוי גנאי, על אף שהמילה אינה מיועדת לגנאי – באותה מידה שבה גברים קוראים לגבר אחר שהוא רכרוכי או פחדן בעיניהם "הומו". אז זה באמת מסוג הנאצות הסטנדרטיות האלה שאין להם שום משמעות – מעבר לזה שהם מעידים על טעמו הרע וגילו המנטלי הזעום של הכותב.
נראה לי שהעניין הוא מאוד פשוט. השורה התחתונה היא זו: יש לך משהו ענייני להגיד על תוכן הפוסט – דעה, מידע נוסף, טענת נגד – בכבוד. יש לך רק רצון לדבר על כותב/ת הפוסט ולהשמיץ אותה/ו באופן אישי – אמץ לך תחביב אחר, כמו יוגה או פיסול בסבון. תגובה שכל מטרתה היא הטחת עלבונות, או שהיא מהווה למעשה הטחת עלבונות במסווה של הבעת דעה לגיטימית, היא טרולית בהגדרתה וזכותך המלאה, כבלוגרית, לזרוק אותה לפח.
והכי חשוב, יקירתי, כמו שאומרת סבתא: "אנשים הם דרעק, מאמל'ה, אל תעשי לך צרות מזה".
זהו, שהוא דווקא התכוון לזה בהומור, לא כעלבון.
אני לא מקבלת את הטיעון שמותר לנו לומר דברים איומים ונוראים על תקן של "הפוך על הפוך" הומוריסטי. ז"א – מותר, לפעמים. ראוי קודם לכן שנבחן בינינו לבין עצמנו איך יתייחס לכך הצד השני לאור מערכת היחסים הקיימת בינינו. אבל זה לא נוגע רק לבלוגים ממילא. דרגות החופש מכות שנית.
הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. ואני מוסיפה: והדרך לגן עדן (=אייסברג) רצופה אי הבנות (ובעיות חנייה).
הלכתי לקרוא את הלינקים שנתת, שכמו עצלה גדולה, לא קראתי קודם כי חשבתי שמדובר בהמשך של פלישת הפקאצות שראיתי בפוסט על הקפה.
מסתבר שלא.
ובכן, אני חושבת שזה ממש יפה שחלק מתושבי הקפה כבר הספיקו לפתח לוקאל-פטריוטיזם
אבחנה שניה נוגעת למיצוב עצמי של מבקר העל, מין חצי שופט-חוקר כזה, שאני מאתרת אצל הבחור ההוא, שדי ברור לי שאני יודעת בדיוק מיהו. הוא טען באוזני לא מזמן שהתבגר, מסתבר (ולא רק ממה שכתב כאן) שנהיה צדקן לעת בגרותו.
נו. העיקר שהוא מאושר מקיומו הקפאיני, ועוד יותר מזה – מתגובותיו כאן אצלי בבלוג (כבר השאיר לי הבוקר תגובה נאה לפוסט הקודם, ובו האשים אותי במניפולציה פופוליסטית).
הייתי רק מעדיפה, שאם הוא כה נהנה בקפה, וכ"כ בז לי באופן אישי – שיעשה מה שאני נוהגת לעשות, ויסתובב במקומות שנחמד לו בהם, ולא יבזבז את זמנו על בלוגים ואנשים שבעיקר מעצבנים אותו כל הזמן.
ארמ.
הייתי הראשון שהגיע לתגובות, ובהחלט הבנתי את זה כאילו זה הזמן להגיד כל דבר טיפשי ומגוחך וחסר קשר שאפשר להגיד עליך.
איך עוד אפשר להבין "יש לכם מה להוסיף?"
מצד שני, מעיון מאוחר נראה כאילו מי שכתב את זה הגיב שלישי או רביעי, כשהדיון כבר לא במקום…
(והאמת, אוי לבושה, כמעט וכתבתי את הביטוי שמישהו פעם הטיח בולווט ולדעתי הוא מצחיק וממש ממש מגוחך, "לסבית מכפייה". אבל עכשיו אני מרגיש הקלה שידי קלה על כפתור סגירת הטאב כשמתעורר ספק בקשר לנחיצות התגובה. אני כותב ביום איזה עשר תגובות שאני לא מפרסם בסוף…)
צפריר, גם אני כותב בערך אותו מספר תגובות ביום שלאחר קריאה מחודשת אני מחליט לא לפרסם (חלקן באורך של הפוסט הנוכחי).
כשאני ראיתי את הכותרת "יש לכם מה להוסיף?" לפוסט המדובר, אני הבנתי את זה כשאלה רטורית לגמרי, לא חשבתי בכלל שאפשר לראות את זה אחרת. רק לאחר תגובתה של "זו ש" הבנתי שיש כאן למעשה דו-משמעות ושאולי אפשר להבין משהו אחר – שאולי מישהו רואה את זה כשאלה ששרון שואלת על מנת לקבל תוספות באמת.
"אני חסה הרבה פחות על עצמי ממה שאני חסה על אחרים"
למה
אבל למה?
כי זה הבלוג שלי. ולכן אם יש מקום אחד שבו יהא זה הגיוני ולגיטימי לרדת עליי – זה פה.
לחלופין, לא לגיטימי בעיניי לפגוע באחרים באופן מפורש (ז"א כולל אזכור שמות ו/או רמזים שיקלו על אחרים לזהותם)
לעומת זאת – הנה דילמה אמיתית, בדיוק בנושא הזה:
מה עושים עם מצב שבו משתמש א', אומר משהו על משתמש ב', שהוא אנונימי מבחינת כל הקוראים, אבל מוכר היטב למשתמש א' – המידע הזה חסר ערך ועניין עבור כולם, מלבד שניהם. משתמש ב' מוצא עצמו נפגע מעצם האזכור, כי הוא נפגע מכך שהנושא הועלה כאן – מה עושים?
(בחרתי שלא לטפל בזה מאחר שבאמת – רק שניהם יודעים במה מדובר, עם כל הצער שאולי נגרם בכך)
אני לא יודע מה המקרה המדובר, אבל אני במקומך הייתי משתדל להשאיר התכסחויות אישיות, אישיות ככל הניתן. שוב, אני לא יודע מה פרטי המקרה, אבל לפי התיאור שלך הייתי מוחק.
אני מסכימה עם עידו.
זהו – שלא היתה כאן התכסחות אמיתית לדעתי. א' אמר משהו על ב', שאפילו לא היה משהו רע, ועם זאת נתפס בעיני ב' כפגיעה בו, למרות שלדעתי אפאחד אחר לא יבין ולא יידע במה מדובר (לי בטח שאין מושג ואני שמחה שכך) – ובכל זאת, האמירה של א' (שלא סיפקה מידע ממשי על ב'), באותו הקשר, דווקא היתה כמעט רלוונטית לעניין הנדון.
אבל כן, התכסחויות אישיות בין אנשים – מקומן בחוץ. לשמחתי זה לא קורה כאן הרבה.
[...] ואצל אייל. הדיון כולו מוצג בבלוגדיבייט. שרון כותבת על הזכות לזרות בעקבות הפוסט הקודם שלה בו בקשה להפסיק לקלל אותה אם [...]