הפוסט הזה היה צריך להכתב לפני איזה שבוע, בעקבות תוסף הצוואה האלקטרונית של צפריר לוורדפרס, אבל שכחתי, והפוסט המורבידי (אך משעשע במקצת, ולו בגלל הלוגו) של מאזינה ברקע הזכיר לי את הפוסט ההוא שלא נכתב. אז נו, הרי מזמן כבר לא היה לנו כאן איזה פוסט שמח על מוות!
בסדר. נניח שאת מתה. על מוות בנסיבות טרגיות ומה שעיתונאים עשויים לחפור אודותייך באינטרנט בעקבותיו כבר כתבתי פעם מזמן. זה בלתי נמנע ובלתי רלוונטי.
אבל כן, המוות שלך הוא אחד משני המאורעות שהם באופן אבסולוטי הכי גדולים בחיים שלך, והם גם שני המאורעות שלא תוכלי לכתוב עליהם בבלוג שלך.
(ואפילו יותר עצוב מזה: לא תוכלי לקרוא את התגובות!)
בתקופת הפיגועים-כל-שני-וחמישי, זכיתי לקבל לא מעט מיילים/תגובות היסטריות מחבריי בלייבג'ורנל, שנהגו לדרוש בשלומי באותם מקרים בהם שכחתי לעדכן במשך יותר מיומיים.
כמובן שהייתי בריאה ושלמה, אבל הם, כמו אמריקאים טיפשים שמבחינתם כל המזה"ת הוא מלחמה אחת גדולה, והם לא ממש יודעים היכן ממוקמת בתוכה ישראל, ובטח שלא יודעים היכן תל אביב בכל הבלאגן הזה, היו נחרדים גם כאשר CNN דיווחו על פיגועים בירושלים, כי פעם, מזמן, למדתי שם.
בניגוד לאמריקאי הממוצע, אני מניחה שהישראלי הממוצע ישמע על מותו של ישראלי אחר שהוא מכיר, ולו במקצת, בתוך 24 שעות. אולי אפילו פחות.
חדשות רצות כאן מהר וממילא כולם מכירים את כולם במדינה הקטנה הזו. כיוון שכך, אני מניחה שהידיעה על מותו של הבלוגר הממוצע תתפשט בין מכריו לבלוגספירה אפילו יותר מהר מזה. כי מספיק שאחד ישמע ויכתוב, וכל השאר כבר יטרקבקו. אין לי מושג מה הלך בבלוגספירה בשעות והימים שלאחר מותה של רפונזל (מעולם לא החלפנו ולו טוקבק, וכל הידוע לי אודותיה נודע לי לאחר מעשה). אבל אני מניחה שזה היה בדיוק זה.
ובכל זאת – מי יעדכן את הבלוג במקומך?
זכורים לי כמה מקרים (בעיקר לאחר 9/11) שנתקלתי ביומנים בל"ג, בהם הודיע בן משפחה או חבר על מותו של הכותב.
בד"כ פוסט קצר ולקוני, על נסיבות המוות, אולי גם משהו על מועד הלוויה. קצר, לקוני, וקורע.
תודה לאל, התוסף של צפריר לא ממש הכרחי לטעמי פה בארץ, כי די קשה למות פה לבד לגמרי בלי שאפאחד יידע ויודיע.
פעם, די מזמן, הזמנתי כאן אנשים לכתוב פוסט אורח. אלה שנענו לקריאה קיבלו הרשאות כתיבה של "עורך". לפני איזה חודש-חודשיים, החזרתי את הסטטוס שלהם לקדמותו, והשארתי מישהי עם הסטטוס העריכתי. אמרתי לה שעשיתי זאת פשוט כדי שיהיה עוד מישהו שיכול לכתוב כאן במידת הצורך. היא די נחרדה, אז הורדתי לה את ההרשאות האלה. למרות הערכתי האינסופית אליה, פתאום קלטתי שזו אחריות איומה ונוראה להפיל על מישהו. אז אין לי תוסף של שארי בשר (למרות שזה בעיניי רעיון מבריק!), גם אין אפאחד שהטלתי עליו את האחריות הזו.
ובכל זאת, במידת הצורך, אני מניחה שיצוץ מישהו שיגיד למשפחתי "הממ. כדאי לעדכן את הבלוג שלה". וממילא אני מניחה שכולם כאן כבר ישמעו על זה הרבה לפני שבני משפחתי יבינו שהסימניה Wordpress שבסרגל הכלים של הפיירפוקס מובילה ישירות אל לוח הבקרה של הבלוג הזה (בעיקר כי הם לא ממש מבינים מה זה פיירפוקס, ובטוח שלא יודעים מה זה וורדפרס).
כך או כך, כשאמות (וזה בטח יקרה מתישהו ב-50-60 השנים הקרובות), אני מצפה לראות את כולכם בהלוויה. וגם שתכתבו על זה אצלכם בבלוג (ושתשלחו לי טראקבק לגן עדן).
אחרי שנגמר כל הבלאגן, וסיימתי להתלהב מכמות האנשים שהורידו את התוסף שלי (כולל כאלה מערב הסעודית ולבנון!) התיישבתי למלא את הפרטים באפשרויות, והיו שם כמה רגעים מורבידיים.
כי כשצריך להחליט למי לשלוח את הפרטים שלי אם וכאשר, צריך גם לחשוב על נסיבות המוות, ואם זו תהיה תאונת דרכים, אז מי יהיה איתי באוטו, וכל מיני מחשבות שעדיף לא לחשוב אותן… oh well.
בפעם הראשונה בחיי גרמת לי לחשוב ברצינות גמורה על כתיבת צוואה. ועל כל מיני דברים מפחידים כאלה. במיוחד בהתחשב בעובדה שבני משפחתי בכלל לא יודעים שיש לי בלוג. או שאני חברה בפורומים שונים. או שיש לי חיים כלשהם בכלל מחוץ למשפחה. מי יודיע על מצבי לעשרות חברותיי וחבריי הפזורים בתפוצות?
הצילו
הפלאגין מעולה!
שמעתי כבר על מקרים בהם הבלוגר הודיע על התאבדותו כ"פוסט סיכום" בבלוג.
וסרטון הפספוסים מגלה שהאדמירל ממש פלצן (ליטרלי).
צפריר – זה באמת נשמע כמו רגע מטריד במיוחד.
מה בכלל גרם לך מלכתחילה לחשוב על יצירת בתוסף שכזה?
vandersister – אני מקווה שלא דיכאתי אותך יותר מדי?
ואכן, כל הזהויות והמיקומים האלה יוצרים בעיה אמיתית.
יוחאי – ההודעות האלה של אנשים זה פשוט נורא ואיום בעיניי (וגם פחדני-משהו בהתחשב בעובדה שהם בטח רק רוצים שמישהו יציל אותם מעצמם). אם כבר מישהו מחליט להתאבד, אז שלא יעשה טראומות לכל העולם ואחותו. זה אכזרי להפליא.
(ואכן, פלצן!)
כיוון שכל המשפחה מלבד אמא קוראת לי את הל"ג, אין מצב שהם לא ידעו. האם הם יחשבו על לעדכן, או ירצו חבורת זרים בשבעה, אני לא יודעת. נראה לי שבנזוגי שיחיה יצליח לעלות על זה במקרה הצורך.
אם זה יהיה משהו צפוי, כמו סרטן וכו', אני בטח אעביר את הפרטים למישהו.
אצלי במשפחה רק האחות הקטנה מכירה את הבלוג ושתינו לא קוראות כיום את הבלוגים האחת של השניה מתוך הסכמה וכבוד הדדי (בעיקר כי הבלוג שלה עוסק בהיפוכונדריה שלה, והיא החליטה שאם אני אקרא שם, בטח אנחש שהיא בהריון הרבה לפני ההודעה הרשמית למשפחה). אבל הם יודעים שיש לי כזה, ויוכלו למצוא אותו בקלות. אולי לא לערוך, אבל למצוא – על בטוח.
ודווקא נראה לי שיכול להיות נורא מעניין אם לשבעה שלי (טפו טפו טפו חמסה חמסה) תגיע חבורה של אנשים שהם זרים מוחלטים למשפחתי, ובמידה מסויימת גם זה לזה, ובעצם גם קצת זרה לי, ותחליף רשימות ורשמים. בכל זאת, הרי במידת מה, מדובר באנשים שמכירים צד שלי שהמשפחה שלי לאו דווקא מכירה.
(אני יכולה להשוות את זה רק לפעם הראשונה שבה, אחרי שנים של יצירה, הראיתי לאבי את עבודות התלתמימד שלי, והוא נדהם – מעולם לא ידע שיש לי נטיות אמנוצ'יות)
מה גרם לי לחשוב על זה?
הייתי צריך אחד כזה לעצמי, והייתי צריך ללמוד לכתוב פלאגינים, אז עשיתי אחד ועוד אחד…
אתה מתכוון למות בזמן הקרוב?!
בדיון דומה בבלוג אחר הצעתי להשתמש באפשרות תזמון הפוסטים של וורדפרס כדי לכתוב פוסט בסגנון "אם אתם קוראים את זה כנראה שאני מת" ולתזמן אותו לעתיד ואז פשוט לדחות ולדחות את תאריך הפרסום מחדש.
אוי. זה ממש ממש ממש מורבידי. נראה לי כמו רעיון די רע שההודעה על מותי תיכתב על ידי (אלא אם כן, חלילה, אמצא עצמי גוססת במשך תקופה ארוכה למדי).
אני יודע שאמות מתישהו בעתיד – אולי מחר בתאונת דרכים, אולי עוד שישים שנים בשיבה טובה.
חבל להדחיק את זה, עדיף להיות מוכנים, לא?
ומוטי, זו בהחלט אפשרות, אם אתה סומך על ההוסטינג שלך שלא יקפיצו בטעות את התאריך שנה קדימה… והתוסף שלי הוא לא בשביל להודיע לעולם שהבלוג מת, יותר בשביל להעביר למישהו סיסמאות של כל מיני דברים…
צפריר – אז שוב, למה לא לבחור מראש במישהו שאתה נותן בו אמון, ולתת לו הרשאות "עורך"? (מה שאני החלטתי שעדיף בלעדיו כי זה יצא מקאברי)
זה טוב גם לעוד שלל דברים ("דני נתקע בשדה התעופה בקזחסטן ואין שם אינטרנט אבל הוא מוסר שהנסיעה היתה טובה ושלא תדאגו לו")
הורדת להוד מעלתה את הרשאות הכתיבה!??????????????
רוצה אותן בחזרה? אם כן, את האחראית על לדווח על מותי כאן בבלוג!
לא, לא. לא.
טוב, אז לא. (יותר טוב ככה. באמת.)
[...] ב. כל היום טוחנים בגלי צה"ל את "עוד מעט נהפוך לשיר". אני לא כותב שירים אז אין לי זכות למות בעד ארצינו. במקום זאת אני יכול להתקין את התוסף "שאר בשר" של צפריר. כתְבה על זה יפה שרון גפן פה. [...]