כבר איזה יומיים שבעודי ברמזור בדרך אל העבודה וממנה, אני בוהה בבהלת-מה בשלטי החוצות המפרסמים את "האלופה".
לא צפיתי בסדרה מימיי (אני בכלל מתגברת לאט אבל בטוח על התמכרות ל"השיר שלנו"), אבל משעשע אותי עד כמה שלטי החוצות של "האלופה" קורעים אותי מצחוק בהיותם צפויים ומטופשים (וגם עד כמה אני משועממת באוטו ולכן מקדישה זמן ומחשבה לאשפה שכזו במקום לחשוב על עניינים שברומו של עולם).

ולכן הא לכם דה-קונסטרוקציה בשלוש אגורות:

מצד אחד, שלט הגברים – יודה לוי ועופר שכטר, מישירים מבטם אל המצלמה. הם הכוכבים. לעומתם, הכוסון התורן עם הקוביות בבטן (אשר מתברר מאותם שלטים כי התעוור!) במשקפי שמש (המעידים בוודאי על עוורונו, אבל בטח מכסים על עיניים חסרות חיים בלי שום קשר), פוזה של דוגמן והבעת פנים ריקה, תוך חישוק שפתיים של מוצצת מקצוענית. ברור שעיקר תפקידו בסדרה הוא להיות שם. בשביל בנות העשר ואמהותיהן (אפילו האחיינית בת החמש מכירה את שמו. אני גיליתי אותו רק לפני שבוע).

מצד שני, שלט הנשים – שלוש פקאצות. על פני שתיים מהן הבעת פנים ריקנית ומפוחדת (נעמי ווטס שיכללה את המבט הזה ב"קינג קונג", ועדיין היה שם יותר רגש ואינטלקט). והשלישית דווקא מנסה לתקוע מבט חודר במצלמה, כמו הגברים, אולי (היא גם היחידה שם שלא לובשת כותונת לילה, אלא חליפת מכנסיים. כמה בּוּצ'י מצדה!), אבל לא ממש יוצא לה. היא מסתכלת קצת למטה, קצת פוזלת. היא יכולה להמשיך לנסות להיות כמו הגברים, אבל נראה בסוף תמיד יגרמו לה להיות קצת אאוט אוף פוקוס. ברור שהיא הרעה בסיפור הזה.

(ואולי אני טועה לגמרי. כאמור, לא צפיתי מימיי בסדרה, ודווקא טוב לי ככה. תקנו אותי אם בא לכם. או שלא.)