מתברר ששורבטתי ע"י אטאלנטה שמעניין אותה משום מה לדעת למה אני כותבת בלוג.
היא עוד חדשה פה ולא יודעת שאני סוציומטית/פטית ששוברת שרביטים. אז אין לי ברירה אלא להרים את השרביט מהרצפה. כי לא נעים. ובכלל, מכיוון שבפעם הקודמת ששברתי את השרביט התבאסתי קצת בסופו של דבר, הפעם דווקא לא אשבור אותו, אלא אפילו אנסה להעביר אותו הלאה בסופו של דבר.

אז למה את כותבת?
קודם כל – למה לא? זה כיף. וכיום אני באמת כבר לא יכולה בלי זה.
נחמד לי להציף פה ושם משהו שמעסיק אותי, אנקדוטה קטנה מפה ומשם, ולשמוע, ממי שמוכן להקשיב או להגיב, מה יש להם להגיד על העניינים.

וכאן אולי המקום, פעם אחת ולתמיד, לסכם את הרומן שלי עם כתיבת בלוגים. אבל זה ארוך. אז תמשיכו לקרוא… (או שלא)

פתחתי לי לייבג'ורנל ביום ד' אחד בשלהי שנת 2000. השעה היתה 15:55, ואני הייתי משועממת למוות בעבודה.
באותם ימים הוא שימש אותי בעיקר כאמצעי לשמור על קשר עם מכר בארה"ב. משהו יותר מיידי ומעניין מסתם תכתובת דוא"ל.
כך או כך, התחלתי לכתוב, וראיתי כי טוב.
אני מתעבת פורומים וצ'אטים מרובי משתמשים זרים. לכן דווקא היה חביב עליי המדיום הבלוגי של ל"ג. פורום שכולו את.
והמשתתפים בו הם אנשים שאינם זרים לך לחלוטין (להיפך, את עצמך הרשית להם להכנס).
וגם אם הם כן זרים לך, עדיין – המקום הזה סובב סביב מה שמעניין אותך. הנושאים שאת מציפה.

אכן, האגוצנטריות במיטבה.

כאן אולי המקום לציין שמאז ומעולם, מעטים מאוד הם הבלוגים שאני קוראת ומגיבה בהם בקביעות מבלי שבעליהם מצאו אותי קודם, וזרקו פה ושם מילה או שתיים.
אולי אם כן, ראוי לתקן את האמירה הקודמת: אגוצנטריות מהולה בפדחנות אין קץ.

מפה לשם, מצאתי את עצמי יום אחד נזרקת מהארון הבלוגרי באופן שמרגיז אותי עד היום.
מבחינתי, דובר אז בסיוט הכי גדול שרק יכול להיות.
התגובה שלי לאותו מקרה מרגיז היתה כמעט אלימה.
מהפרספקטיבה של כמה שנים אחרי, וקרוב לחצי שנה של כתיבה תחת שמי המלא, זה נראה קצת מוזר.
ובכל זאת, באותם ימים, ממש לא הייתי מוכנה נפשית לזה שהשותף שלי לדירה, ו/או אנשים אקראיים בעבודה יגידו לי שהם הגיעו לבלוג שלי.
כמה שהתגובה שלי לעניין אולי היתה אלימה, כך גם אותה חדירה מוחלטת אל מה שהוא שלי שלי ורק של מי שגם הם "שלי" היתה מבחינתי מעשה אלימות מהסוג הכי נחות שרק יכול להיות.

כתוצאה מכך, עברתי לתקופה קצרה לקטר בשפת הקודש. (ולהציג לראווה את אוסף הגרביים הנאה שלי)
ושוב, ראיתי כי טוב. (לכתוב. אבל גם גרביים.)

אלא של"ג אינו פלטפורמה שאני נהנית לכתוב בה בעברית, בין היתר כי רובו המכריע של מעגל האנשים שהקפתי את עצמי בו שם אינו דובר את השפה.

אז פתחתי מחדש את הישראבלוג הקטן שיצרתי (וכמעט מייד זנחתי) שנה או שנתיים קודם לכן, והתחלתי להתקשקש גם שם.
גם זה היה נחמד, אבל שונה. יותר זר. פחות קהילתי.
או אולי קצת פחות קהילה מהסוג שמצאתי את עצמי מתחברת אליה.

באופן מוזר, מצאתי את עצמי כל השנים ההן מנהלת יחסי אהבה-שנאה מאוד ביזאריים עם הישראבלוג שלי.

כמו האנשים האלה עם ההפרעה ההיא שגורמת להם לחשוב שרגל ימין שלהם כלל אינה שלהם, ולכן הם מבקשים לכרות אותה מעצמם.
כמעט ומחקתי, או סגרתי, או שסתם עזבתי עשרות פעמים.
מוכנה לקום וללכת ולעולם לא לחזור.
להישאר בבית הקטן שלי בערבות לייב ג'ורנל, ולהתרחק מכל השטויות האלה.

מצד אחד, ההנאה העצומה שבכתיבה. אנשים מעניינים, שהיו להם דברים מעניינים להגיד על השטויות האקראיות פרי מקלדתי.
ומצד שני, התחושה הזו שבניגוד לסלוגן של ישראבלוג באותם ימים – "החיים זה (לא) כאן".
כל מקום חוץ מכאן, אפילו.

מה אני צריכה את כל הפקאצות האלה שאומרות שהבלוג שלי יפה ומזמינות אותי לשלהן ומעולם לא קראו ולו מילה ממה שיש לי לומר?
לא צריכה אותן.
כן צריכה לכתוב.
כן צריכה שיקראו אותי.
כן! אני צריכה שיקראו אותי!

עד שמתישהו אמר ידיד יקר מל"ג, שהסתובב לעתים גם בישראבלוג – "למה לא תפתחי לך בלוג עצמאי?"
באמא'שך. מה לי ולזה?
יש לי כוח ללמוד מה זה וורדפרס?
ומי בכלל יקרא אותי שם?
נראה לך באמת שמישהו יזנח את מערכת הקבועים והמנויים החמימה, העצלנית, והמכוערת של ישראבלוג ויעבור לקרוא אותי במקום אחר?
אם בלוגר כותב ואין מי שיקרא, שישמיע קול (קוקוריקו תרנגול!) – האם לא מוטב שאותו בלוגר ירכוש לעצמו מחברת נאה, ויכתוב למגרה?

ישבתי ישבתי.
חשבתי חשבתי.
בסוף, מסיבה מטופשת כלשהי ששברה את גב הפרה, קניתי דומיין (היה כבר אחד, אבל הוא נגנב תחתיי ימים ספורים אחרי ששכחתי בכוונה לחדשו), קימבנתי הוסטינג, ועברתי לכאן.
קטנה, עצמאית, מוקפת זרים מוחלטים. בלי קבועים. בלי מנויים. בלי הפלטפורמה הגדולה וחובקת-כל שמחברת בין כולם.
סתם. את. הכל עכשיו זה את.
וזה דווקא טוב. כאמור – האגוצנטריות במיטבה.

למרבה הפלא, דווקא היו כמה נשמות טובות שמצאו לנכון להמשיך לקרוא את הדברים הקטנים שלי.
אז המשכתי לכתוב.

ובאופן מפתיע עוד יותר, עם הזמן, מצאו אותי עוד כמה אנשים.
רובם בטח הגיעו לכאן משנאת הקובריק, ולאו דווקא מאהבה לשרון, אבל דווקא אנשים נחמדים ומעניינים.
אנשים שדווקא נחמד ומעניין לי לקרוא ולהיקרא על ידם.
לפעמים זה הרגיש כאילו יש קצת יותר מדי מהם.
מהם, שמשום מה, קוראים את ההיא, הקטנה, עם החרדות, שהמקלדת שלה פולטת שטויות בקצב מסחרר.

אז נשמתי עמוק, צעדתי שני צעדים אחורה, והסתכלתי סביבי.
והבנתי שלמעשה, *בדיוק* מה שהיה לי קצת חסר שם, הרכיב את עצמו מולי/סביבי.
בסלון הקטן של ביתי המבולגן.

וזה בעצם דווקא משהו ממש טוב.
אז המשכתי לכתוב.
עדיין ממשיכה.
כי בעצם, אני כבר לא ממש יכולה אחרת.
ומחברות ממילא תמיד הולכות לי לאיבוד בסופו של דבר, אבל בלוגים קצת פחות.

ראוי לציין שהפוסט הזה ממש. אבל. ממש. לא. יצא. כמו. שהתכוונתי שייצא.
ועדיין, לא הייתי משנה בו אפילו מילה אחת.

משורבטים הלאה: (אבל לא חייבים. רק אם בא להם)
פי (למרות שהיא אוהבת אזני המן במילוי תמרים)
שירה
יוחאי
אביעד
טל
ובכלל, כל מי שבא לו להרים שרביט שנפל על הרצפה (כאמור, הסלון שלי מבולגן) ולכתוב על למה הוא גם.