שארגיע אותך בקשר לנקודה האחרונה? אפשר לעשות סיכום כמו זה שעשיתי עם אחותי טרם טיולה להודו (סיכום, הודעה חד צדדית, מה זה משנה).

אם את חוזרת משם מוארת או מוצאת את עצמך, את מקבלת מכות.

טוב, עכשיו שניסחת את זה ככה.

טוב, קראתי.
לקח לי קצת זמן כי כל שורה שלישית איבדתי את ההכרה מרוב שיעמום.
אז תנוח דעתך.
יש כמה קוראים כאן שממש לא משתייכים לקהל היעד של "מיהם קוראיך".
מה שכן, מודעות עצמית יתרה זה ממש לא טוב.
לפחות לא בקטע של הבלוגינג.
אני כן רוצה להגיד משהו על הקטע המקושר.
הוא מדגים מצוין את אחת הבעיות שיש לי עם כותבים מהאקדמיה ברשת.
אישית, האקדמיה רחוקה ממני מרחק שנות אור ואולי אני לא האדם הנכון לשפוט.
אבל לפעמים נדמה לי שהם לוקחים נושאים שנהירים לכל בר-דעת ופשוט קוברים אותם בהררי מילים שמסתירות כמה דל התוכן שלהם.
לפחות כאלה שכותבים בפלפטורמות פופולריות ופונים לציבור הרחב.
סיבות להתמכר לאינטרנט? אני יכול לחשוב על לא מעט סיבות ברורות מאליהן ואף אחת מהן לא תכלול ציטוט של לאקאן.

כן. הקטע הזה בעייתי בדיוק מהבחינה הזו. זה מה שכ"כ מטריד לגביו. מעט מאוד אמירה, הרבה מאוד שמות.
(ואל תשאל מה אומרים בדיוק מישל פוקו וג'וליה קריסטבה על העניין הזה)

סוגיית המודעות העצמית היתרה של הבלוג נובעת בימים אלה מהעובדה שלאחר שמצאתי את עצמי מארחת את הבלוג הכיתתי על שרתי הקטנטן (זה דווקא בכיף), כמה מחבריי לכיתה נרשמו לקבלת עדכונים על הבלוג הזה (וגם על זה, יאללה, מגניב, בעצם), ומעכשיו, מה שאני לא אכתוב, אני ארגיש שאני עושה לעצמי פדיחות כי הרי הבלוג הזה נהנה נורא מלהיות שטותניקי לעתים קרובות מדי.
כאילו, כן – קוראים את הבלוג הזה כמה אושיות-על, וזה מגניב בשלל רמות, אבל אותם אני לא רואה פעמיים בשבוע בכיתה ועדיין מצוייה בשלב הזה במערכת היחסים שלי איתם בו אני רוצה שיחשבו שאני בחורה נחמדה ומעניינת (נו, שיגלו שאני ממש לא בזמן ובמקום המתאימים)

יאפ.
אני סובל מבעיה דומה באחד הבלוגים שלי.
אך סייג לחוכמה שתיקה.
בכל מקרה, היות ועושה רושם שרוח השיתוף שורה על הבלוגספירה העצמאית, אני אשמח לפתוח איזה תת-דומיין בחברת האכסון שלי במקרה ותרצי התחלה חדשה ואנונימית.
זה לא שרוחב הפס מנוצל יותר מדי:)

הו תודה! ממש נחמד מצדך! (-:
אבל זה בסדר. בשביל זה יש לי כבר איזה 6 שנים לייבג'ורנל קטן ושטותי (עם הרשאות וסיסמאות ושאר ירקות בשביל הדברים שיותר בריא בעיניי שלא ייחשפו לעיני כל)

כמה בלוגים בכלל יש לך? אני מכירה רק את זה הלינוקסאי ואת הדוג'ו (שמשום מה נטה להתעדכן ע"פ לו"ז די דומה לזה שלי בתקופה בה עוד נטיתי לקרוא קבוע את הבלוגים בוובסטר של הבלוגרים הקטנים)

הא. התכוונתי לדוג'ו. לא חשבתי שאת מכירה.
יש עוד בלוג בלינמגזין, אבל הוא מוזנח עוד יתר מהדוג'ו ועוד איזשהו פורום בהייד פארק שתיפקד על תקן בלוג לפני שידעתי מה זה בלוג.
והיה פעם משהו בישרא.
וזהו.

נו זיהיתי באשמת שם הדומיין המגניב. סורי. (-:

אבוי. היו לך יותר בלוגים ממני! (אחד בל"ג, אחד בישרא שהפך לבלוג הזה, MSN ספייס אחד שנזנח בתוך שבועיים, ובלוגר אחד שניסיתי לאסוף בו מתכונים ונשברתי אחרי שבועיים כי אני בקושי מבשלת)

מעניין שהיה לך בלוג מתכונים שנזנח כי את לא מבשלת הרבה.
במקרה, הושמתי למנהל פורום מתכונים בהייד פארק למרות שכישורי הבישול שלי פשוט לא קיימים.
ובזה מיציתי את סקירת פועלי ברשת והסטת נושא הפוסט המקורי:)

זה שאני לא מבשלת הרבה לא אומר שאני לא אוהבת לבשל!!! אני פשוט רווקה מרירה המסרבת לאכול את אותו מזון במשך שבוע (ולכן במקום לבשל בעצמה אוכלת כל הזמן טבעולים וסנדוויצים עם פסטרמה, שיהיה מגוון)

לפי [שם של הוגה דעות פוסט-מודרני מפורסם כאן] ההיפר-קישוריות באינטרנט היא המסיטה את תפיסת האני ולפיכך גם את הקיום המקוון שלנו לאלפי כיוונים שונים אך מקושרים, משל היתה האנושית כרקמה חיה המורכבת מרשת נוירונים אינסופית.
(שרון מתאמנת בפלצנות)

מעניין אם טים ברנרס-לי, ממציא ההיפר קישור ,ידע שהוא מסיט בכך את האני ולפיכך…נו, מה שכתבת.
אני חושב שלא, כי אחרי הסבר כזה הוא בטח היה מתחרט:)

כן, לשטויות שכאלה יש נטייה אומללה לעשות דברים כאלה.