(פוסט אורח מאת ד"ר ש., מאחרונות חברותיי בירושלים)

פוסט אורח זה נכתב בהרבה יזע, לאחר ניסיונות סרק לקבל יחס נאות מאנשי מוזיאון ישראל. כנראה השיפוצים הנרחבים שנעשו במוזיאון – מוסד ציבורי, בואו נזכיר – ייגעו מאד את מוחם וגופם, עד כדי זלזול גמור בבאי המוזיאון, לקוחותיהם.

אם חפצה נפשכם לעמוד בתור ארוך בשמש יולי הקופחת סורו היום בשעה 15:00 למוזיאון ישראל המתחדש, נזר הבריאה. שם, לאחר שתעמדו בתור לרכישת כרטיס כניסה למוזיאון, תוכלו לעמוד בתור נוסף בחוץ, בשמש, בו תתאמצו לקבל שובר כניסה למופע של יהודית רביץ שייערך הערב במוזיאון. אתם, ועוד 4000 איש לפחות. מספר המקומות מוגבל, אז צפוי שיהיה שם מאד שמח. ואני שואלת: למה ככה? למה להעמיד אנשים בשמש לריב על שובר? מדוע לא לעשות, נניח, רשימה של באי המוזיאון ואז לחלק להם שוברים לפי סדר הגעתם? מדוע לא לחלק שוברים לפי סדר ההגעה למוזיאון, לפי הכלל המוכר והמקובל של "כל הקודם זוכה"? אני אמנם פסיכולוגית ארגונית מנוסה בהכשרתי, אבל נחשו מה: אני די בטוחה שלא צריך את ההכשרה המפוארת הזו בכדי לחשוב על פתרונות משוכללים אלה. רק צריך הגיון בריא ואיכפתיות מבאי המוזיאון. אלה כנראה התאיידו בשיפוץ הנרחב.

זה נראה לאנשי מוזיאון ישראל הולם? ראוי? מכבד את לקוחותיו? זו הפרסומת שאתם רוצים?

היות שידעתי כי אני רוצה להזמין קרובי משפחה מבוגרים מחוץ לעיר לבקר במוזיאון ישראל, כולל השתתפות במופע של רביץ היקרה, פניתי טלפונית בסוגיה זו כבר לפני כשבועיים. הסברתי כי איני מתכוונת להעמיד את קרוביי בשמש לריב על שובר עם אלפי האנשים הצפויים להגיע. לא זכיתי למענה ראוי. "זה מה יש", אמרה נציגת מחלקת אירועים שענתה לטלפון לאחר צלצולים רבים, "לא טוב לך אל תבואי". מצוין, פשוט מצוין. השארתי אצלה את פרטיי בתקוה לקבל מענה מבעל תפקיד עם יותר סמכות ואולי גם יותר אדיבות. נחשו מה? זה לא קרה.

מחברים שמעתי כי במופע של שלום חנוך שהיה במוזיאון ישראל לפני יומיים אכן היה תור ארוך ועצבני בשמש.

היום בבוקר הגעתי פיזית למוזיאון. ביליתי שעה בניסיונות להסביר לבעלי התפקידים הבודדים שהסכימו להקשיב, את הבעייתיות בנושא -המתנדבים בדלפק הקבלה.
בשיחה טלפונית מהדלפק, שיזמתי אל סוזי נציגת פניות הציבור במוזיאון קיבלתי את התשובה הבאה: " זו ההחלטה שהוחלטה". הנפנוף שלה היה מוחלט ושלם, למרות ששטחתי בפניה את בעייתי הספציפית. כאשר צלצלתי לשאול לאחר זמן מה אם יש לה תשובה עבורי היא התחמקה, והנחתה את פקידי הדלפק לא להעביר לה יותר שיחות. כנראה עסוקה עדיין בשיפוץ המשרד שלה, או מה.
דוברת המוזיאון בה נתקלתי ברחבת הכניסה – מלווה אנשי תקשורת אורחים – אמנם גילתה יותר עניין, בייחוד אחרי שהעליתי בפניה את האפשרות הדמיונית לחלוטין בה אנשי התקשורת הנוכחים מוזיאון יצלמו בשעה 15:00 את פלאי התור השמשי ובו מאות אנשים עצבניים ודוחפים. עם זאת, גם היא נעלמה. זאת, לא לפני שגילתה לי שגם עובדי המוזיאון צריכים לעמוד בתור הזה כדי לקבל שוברים למופע. יופי – המוזיאון מגלה יחס מחפיר לעובדיו וזה אמור לנחם אותי, החברותא שתהיה לי בתור – 4000 איש עצבניים וסוזי סורפרייז בעל תודעת השירות המפותחת במיוחד.

אז בואו נזכיר לאנשי המוזיאון היקרים:
1. אתם מוסד ציבור, דהיינו נתמכים בכספיו של משלם המסים – אותו אזרח ותיק, אדם נכה או אורח שהגיע במיוחד מחוץ לעיר – אשר תעמידו בשמש לריב על שובר למופע עם עוד 4000 איש עצבניים ומתוסכלים.
2. אנו חיים בעידן המידע הזורם, עובדה פעוטה שאמורה להיות מוכרת לבעלי תפקידים פורמליים כגון נציגת פניות הציבור סוזי היקרה, והדוברת של המוזיאון. אז הנה אנו נפגשים פה, באינטרנט. I HOPE YOU'RE HAPPY NOW
3. חבר הנאמנים בבורד שלכם, וכמה תורמים מרכזיים, ישמחו לדעת על התנהלותכם המשובחת. אל דאגה, אני ואחרים נדאג ליידעם ונחסוך לכם את העבודה הקשה.
4. החלטות ניתנות לשינוי. גם החלטות טיפשיות כמו זלזול מחפיר בלקוחות שלכם. ההחלטה להעמיד אנשים בשמש ולהשפיל אותם כדי לקבל משהו שהבטחתם להם אינה גזירת גורל או כתובה בתנ"ך. אפשר, באמת אפשר, לשנות החלטות, בייחוד אם ללקוח שלכם איכפת מספיק להתריע מראש על הבעייתיות בהן.