השבוע האחרון, ושיאו – היום, הולך ומסתמן כזוועה שאין כדוגמתה. (אזהרה: הפוסט הזה כולל הפרשות גוף ותיאורים כואבים)

קודם כל, לאחרונה הפסקתי כמעט לגמרי לעשן. זה נובע מסיבות פופוליסטיות לגמרי של עליית מחירי הסיגריות, ובעיקר היעדר רצון שלי לכסות את גרעונות המדינה. כלומר, לא כי זה יקר, אלא כי זה מעצבן אותי שההרגלים הרעים שלי אמורים לממן ניהול תקציבים כושל.

תוצאה אחת של זה, או כך חשבתי, היתה העובדה שאני מתעוררת כל בוקר עם אף קצת סתום, וליחה מגעילה.

אז זהו, שכנראה שזו לא היתה תוצאה של ניקוי רעלים עצמי, אלא פשוט שאני חולה. כי ביום שני קמתי עם טיפה כאב אוזניים.
וביום שלישי קמתי עם המון כאב אוזניים.

אז הלכתי לרופא השכונתי, שהיה מאוד נחמד, ונתן לי מרשם לטיפות אוזניים ואנטיביוטיקה.
בסופר פארם, הבחורה הנחמדה בעיקר היתה עסוקה בלספר לי על תופעות הלוואי (שלשולים, בחילות והקאות) של האנטיביוטיקה המדוברת (אוגמנטין) מתוך נסיון למכור לי איזה משהו עם ביו ובלי אנטי בשם שלו שאולי ינטרל את העניין אם אקח אותו שעתיים לפני נטילת האנטיביוטיקה (אותה אמורים לקחת עם האוכל, משמע, אני אצטרך לקום ממש מוקדם בשביל משהו צמחי שאולי לא יעבוד).
אמרתי לה תודה, אבל שאני לא מאמינה בצמחים, והמשכתי בדרכי.

כלומר, המשכתי אל האמפמ הסמוך, כדי לקנות חלב, וגיליתי לשמחתי שמוכרים בן אנד ג'ריס ב-19.90 ש"ח (אני יודעת שאני אמורה להחרים את אמפמ, אבל הייתי חולה ואומללה). קניתי שניים. בדיעבד, זה יתברר כצעד הנבון ביותר שעשיתי כל השבוע.

הגעתי הביתה, ושמתי את טיפות האוזניים. נרדמתי. התעוררתי עם אוזן פקוקה לגמרי והרבה יותר נפוחה משהיתה שעתיים קודם. משום מה, יש לי החשד שאיכשהו, טיפות האוזניים הן שגרמו לזה.
זמן קצר לאחר מכן גם התברר שאכן, הרוקחת צדקה ויש לאנטיביוטיקה הארורה הזו תופעות לוואי לא נעימות עבור מערכת העיכול. ושאני הולכת לבלות זמן רב על מזבח הפורצלן בימים הקרובים.

ברביעי, הכיף נמשך, והכאב התגבר. הנחתי שאנחנו מדברים על ירידה לצורך עליה וקיוויתי לטוב.
למעט העובדה שעכשיו אפילו ללעוס בקושי הצלחתי מרוב כאב ונפיחות.
למרבה המזל, כמו שאמר צ'כוב, בן אנד ג'ריס שנראה במערכה הראשונה, תמיד ייאכל בהמשך.

בחמישי, קמתי בשש בבוקר וגיליתי שבמהלך הלילה הצלחתי להעיף לעצמי סתימה. משמע – מרוב כאב אני גם חורקת שיניים! ובנוסף, לא זו בלבד שהאוזן סתומה, אלא שגם כל האזור סביבה נפוח, אם אני מטה את הראש, זה עושה גלוג-גלוג, ובכלל, אוזן שמאל שלי נראית כמו האוזן של דמבו. סימטריה זה לחלשים.

וכך הבוקר היה עמוס ונחמד במיוחד: 9:30 נסיעה להרצליה. 10:30 ארוחת בוקר עם האחות. 12:00 רופא שיניים. ואז לרוץ בחזרה לתל אביב, כי הרופא מקבל עד שלוש, ואני לא מסוגלת יותר עם הגועלנפש הזה שמערער את שפיותי.

עמדתי בלוח הזמנים בצורה מופלאה וכנגד כל הסיכויים.
(ואני חייבת לומר שמכבידנט בהרצליה הם ממש מקסימים. כל פעם מחדש.)

הגעתי לרופא. אמרתי לו "צמע, נפוח וכואב. ונראה לי שיש דרכים יותר טובות לדיאטה מאי יכולת ללעוס מזון ושלשול עצבני".
הוא דחף פנימה את הפנס שלו, גרם לי לצרוח קצת, ואמר "כן, נפוח".
אמרתי, "יופי, גאון. את זה אני יודעת. עכשיו מה?"
והוא אמר "אני שולח אותך למיון. ותתכונני לזה שעשויים להשאיר אותך לסופ"ש במקרה הכי גרוע".

ארזתי תיק עם המחשב/ספר/סריגה/תחתונים נקיים, חיבקתי את החתול לשלום והסברתי לו שאני אוהבת אותו אבל לפעמים אין ברירה, והסנדקים שלו שוקי ויונית יאכילו אותו אם אאושפז חו"ח, ונסעתי לאיכילוב.

בדרך למיון, קניתי אייסקפה בארומה. היה מגעיל, אבל זה היה על תקן של ארוחת צהריים לאנשים שלא מסוגלים ללעוס.

הגעתי למיון. היה מלא באנשים חולים באמת.
אמרו לי שבי על מיטה פנויה.
ישבתי. באה אחות. רצתה למדוד לי חום.
הצבעתי על האייסקפה שמונח לידי על המיטה, ואמרתי לה "נראה לי שלא ממש יהיה לי חום, כמה שלא תתאמצי" (באמת שזה לא היה מכוון ולא קיבלתי השראה מהסצינה עם המדחום ב-ET)
לשמחתי, היא החליטה שלא לנסות למדוד לי חום בפי הטבעת (באמת שחששתי שזה יקרה), ושלחה אותי דרך כל מיני מחילות אל מיון אף אוזן גרון אי שם במגדל למעלה.

חדר המתים בטח נמצא כאן גם איפהשהו

הבחור הנחמד במיון אא"ג הסתכל באוזן אמר "טוב, זה כל כך נפוח שזה פשוט נסגר שם", והחליט להפוך אותי לנר: שטף שם קצת, ואז תקע לי שם פתיל בשביל הטיפות. האמת היא שהוא בעיקר גרם לי לצרוח מכאב. ואז נתן לי מרשם ואמר "זהו, סיימנו. מעקב אא"ג בעוד שלושה ימים".

חזרתי לקבלה, ושאלתי איפה מקבלים את התרופות שהרופא רשם לי.
"את זה את קונה בבית מרקחת"
"אבל כבר נכנסה שבת"
"יש תורן בבן יהודה" (כתובת מדויקת זה לגמרי מיותר!)
וכך שוחררתי.
כל העניין לקח בערך 45 דקות.
אני לא חושבת שאי פעם שמעתי על ביקור כל כך קצר בחדר מיון.

יצאתי מבית החולים, צדתי לי נהג מונית, והודעתי לו שאנחנו הולכים לנסוע במעלה ובמורד רחוב בן יהודה עד שנמצא בית מרקחת (וכאן תודה גדולה מאוד לנועה ואורי שניסו לעזור בטוויטר לנסיונותיי הנואשים לאתר בית מרקחת פתוח, ולרויטל שצלצלה עם טיפים).

מחלון המונית ראינו את הקופאיות מגרשות קונים מבוהלים שניסו להסתער על הסופרפארם בלונדון מיניסטור.

והנה לכם טיפ חשוב: במידה ואתם זקוקים לבית מרקחת תורן בסופ"ש, דעו לכם שהמוקד של מגן דוד אדום לא יוכל לספק לכם מידע חיוני זה. מצד שני, המוקד העירוני של עיריית תל אביב דווקא כן. (ואם אתם בסלקום, חייגו ‎*10630)

בסוף הגענו אל אחד מבתי המרקחת התורנים (בן יהודה 34) שהתברר כמופעל בידי רוקח הזוי במיוחד. לא זו בלבד שהוא התקמצן למלא את כל המרשם שלי, כי אין לו הרבה בסטוק כמות גדולה מהכדורים שאני אמורה לקחת, ומה אם עוד אנשים יזדקקו בדיוק לאנטיביוטיקה החריפה במיוחד הזו במהלך הסופ"ש?
אותו רוקח מוזר גם הדגים שפת גוף עצבנית במיוחד, הפגין שליטה לקויה ביותר בחומר הנלמד וחשב שמה שהוא נותן לי זה טיפות עיניים, ולא הבין למה נותנים לי כאלה לדלקת אוזניים (אלה דווקא כן טיפות אוזניים). ובכלל, הציע לי לשים כאן ועכשיו את טיפות האוזניים. (כנראה חשב שאניח ראש על הדלפק?)
כעת גם גיליתי את החסרון אחד בקבלת מרשמים מבי"ח: אין על זה השתתפות של קופת חולים. אבל העיקר הבריאות ומזל שזה לא היה ממש יקר. כנראה שאחר כך אצטרך לריב עם מכבי על קבלת החזר על שבעים השקלים האלה.

לקחתי את התרופות שלי וברחתי משם.

בדרך הביתה הצטיידתי בעוד בן אנד ג'ריס, וגם קצת בירה, ואני חושבת שיהיה בסדר.
(בהנחה שהאנטיביוטיקה הזו תעבוד, ושהגולגולת שלי לא תתפוצץ מרוב מוגלה או משהו כזה)