מקור: I Can Has Cheez Burger (לא בהכרח לולקאט הולם אבל הצחיק אותי)
לא שזה בהכרח יעזור גם אז – הטיפול של בזק בעניין, בניגוד לתגובה הזריזה יחסית, היה מביש עד-בלתי-קיים (אני עדיין מחכה שהם יבואו לקחת את הראוטר המזורגג ההוא). וגם קאר2גו למעשה לא ממש עשו הרבה. התקשרו להתנצל, הציעו לשלוח את הכרטיס למחרת עם שליח. לא הייתי זמינה באותו היום, וגם לא ביום א' שאחריו. בסופו של דבר הכרטיס בכלל נשלח ביום שני (לפי חותמת הדואר), והגיע לידיי ביום ד'. שבוע אחרי הפוסט, וכאמור – שבועים אחרי ההרשמה.
ומצד שני, לפעמים זה "כמעט מספיק" (באופן חלקי למדי) לקבל התנצלות. זה לא בהכרח מתקן את הנזק, אבל זה משפר את ההרגשה.יכול להיות שכן, הזרזיף החשוד והחמים הזה הוא באמת רק גשם.
ועדיין, התחושה שלי, שמרגיזה אותי מאוד כצרכנית, היא התובנה הזו (שאינה חדשה אצלי כלל) שאלא אם כן נצעק, בצורה שעשויה לגרום לנזק תדמיתי / גוגליסטי לגורמים שמקבלים מאיתנו את מיטב כספנו, ימשיכו לחרבן עלינו. ולא יעזרו אלף יועצי מדיה חברתית שיגידו שחשוב לקיים "שיחה" עם הלקוח, ויגיבו בשמו כשהשירות עצמו מחורבן.
וגם זה לא בהכרח. כי בהרבה יותר מדי מקרים, אפשר לצעוק ולצעוק, ואיש לא ישמע. המנות עדיין יהיו קטנות באופן חשוד, הירקות עדיין יהיו רקובים, ושירות הלקוחות ימשיך להתעלם מתלונות הלקוחות אותם הוא משרת.
אני הורסת ברגעים אלו ממש, אבל כרגע מופיע מתחת לכותרת "תגובות" משפט: "אין תגובות לפוסט אבל אם לא תצעק או תכתוב, האם מישהו יקשיב לך?". אז אני כותבת, ואולי מישהו יקשיב לי
אני שומעת! לא בהכרח מקשיבה, אבל שומעת!
אכן נכון. כמי שעבדה בעברה הרחוק בשירות הלקוחות של חברת סלולר ששמה מתחרז עם "מגאפון", אני יודעת שהמנטליות שם היא של "עד שהלקוח לא מאיים להפציץ את משרדי החברה, לא צריך לקחת אותו ברצינות יתרה". אלא אם ללקוח קוראים, נניח, צופית גרנט, ואז האחמ"ש בכבודו ובעצמו ידבר עם המנכ"ל כדי לסדר את מה שצריך (סיפור אמיתי).