ב-2003 הבלוג הישן-עתיק-מת שלי באנגלית זכה לאזכור קטן בויינט מחשבים. בלוגים היו משהו מוזר שכזה באותם ימים. וזה גם עיצבן אותי כי הייתי צריכה לעשות לעצמי ולבלוג אאוטינג בעבודה. ופאקינג אין לכם מושג כמה שעיצבן אותי שהייתי צריכה לעשות את זה. יש אנשים שעד היום צוחקים עליי בגלל שהתעצבנתי כל כך (והיום זה נראה מגוחך). אחרים צוחקים עליי בגלל אינצידנט הגרביים (מי שצריך יודע. מי שלא, שיחפש בגוגל).
אבל האמת היא שאותי בעיקר עיצבן שכתבו עליי שם שאני אנימטורית. זה עיצבן אותי כי אני לא. הלוואי שכן.
מאז זרמו המון מים מזוהמים בירקון, והנה היום מתברר שאני אמנם לא אנימטורית, אבל שהבלוג הזה, כן כן, ערימת הקיטורים היבבנית-טכנולוגית-אורבנית-קולינרית-חתולית-סריגתית הזו שאתם קוראים הרגע ממש, הוא בלוג בנושאי סביבה ואקולוגיה.
אכן, כך אמרה רחל טל-שיר במוסף "גלריה" של "הארץ", והיא בוודאי צודקת (אם נפעל לפי אסכולת נחום ברנע לפיה העיתונאי בודק עובדות ולעומתו, הבלוגר אינו יודע על מה הוא מדבר וממציא דברים).
נכון, יש פה ושם פוסטי קיטורים על נושאים סביבתיים, ואני בעד כדור הארץ וכל זה (אפילו יש לי חולצה כזו), אבל הנושא ה"ירוק" אינו עומד לנגד עיניי. להפך, אני שוקלת להדפיס יום אחד את הבלוג הזה על נייר מולבן ולא ממוחזר ולכרוך אותו בפרוות ארנבות רכה כדי שישמש אותי ככרית בנסיעות אוטובוס ארוכות במיוחד.
ואתם יודעים מה? נניח שהעובדה שפה ושם אני מתבכיינת על העובדה שלא מכבים את האורות בעיריית תל אביב בסופי שבוע, או מעלה תיאוריות מוזרות על כך שפלורנטין מלוכלכת כי העיריה לא מציבה כאן פחי אשפה, ואפילו, חלילה, משועזעת (מילה חדשה!) מכך שקניתי שקית בד רב פעמית וארזו לי אותה בשקית ניילון.
אבל זהו שרוב הבלוג הזה כולו סתם קיטורים. אמנם היה מאוד נחמד אילו הייתי מקדישה את חיי לסביבה וכל זה, אבל אני לא.
הכתרתי בידי "הארץ" כבלוגרית סביבתית מוצדקת כמעט כמו הכתרתו של ההיתוך הקר בידי "טיים אאוט" כבלוג העוסק בתחום ביקורת התקשורת. אלא שרחל טל-שיר, ככל הנראה, לא קוראת כל כך טוב. בין היתר, כי אני חוששת שבניגוד למיניפוסט הקטן אצלי בסיידבאר, אני כמעט משוכנעת לחלוטין שלא כתבתי מימיי על פרסומות לשמירה על הסביבה שממלאות את תיבת הדואר שלי. הגילוי הזה אודות הפוסט המדובר היה חדש ומפתיע עבורי.
אגב, אם חפצה נפשכם לעיין בבלוג אקולוגי נחמד, קפצו אל הבלוג של "משמר המועצה" של החברה להגנת הטבע בתל אביב, ותתעצבנו.
(גילוי נאות: אני הקמתי עבורם את הבלוג)
נ.ב.,
אנשי "עכבר העיר" היקרים: נחמד באמת ששמתם בסופו של דבר לינק לחיץ ותקני אל הבלוג שלי. אבל למה לעזאזל הייתם חייבים להפנות אל עמוד האודות שלי שהוא הדבר הכי משעמם ביקום?
