2:25 לפנות בוקר. אני אמורה לעשות עכשיו כל מיני דברים שקשורים לפרויקטים שאני עובדת עליהם, אבל האינטרנט מצא לנכון לשבוק חיים במפתיע, ואני ממילא לא מצליחה לישון, אז אולי מוטב שאנצל את הזמן הזה למשהו. אפרסם את זה, אם בכלל, כשאקום בבוקר והאינטרנט ישוב לעצמו (בתקווה שזה יקרה).

כבר יומיים שאני לא ישנה כמו בנאדם. מתהפכת שעות מצד לצד, נעה בין שינה לערות. עד שנרדמת, מתעוררת, בוהה באור שמתאסף בחלון, נרדמת שוב, ולבסוף גוררת את עצמי מהמיטה בבוקר ותוהה כמה ישנתי למעשה, אם בכלל. ואחר הצהריים – מתמוטטת מרוב חום ועייפות, ישנה שעתיים-שלוש, ומתפלאת למה לא מצליחה לישון בלילה.

עוד חודשיים וקצת ויגיע ספטמבר. ואז אולי נוכל להתחיל להתגעגע לאוקטובר.

אלא שבינתיים חם. ואני לא ישנה בלילות. והימים משונים (לא אהבתי את הסרט ההוא, אגב, אבל אולי כדאי שאצפה בו שוב. בכל זאת, עבר עשור ואולי הפעם אצליח להתגבר על שנאתי לג'ולייט לואיס).

כשאני אומרת שהימים משונים, אני לאו דווקא מתכוונת לכך בצורה רעה. למרות שבשבוע האחרון היו שם כמה מהימים היותר מחורבנים שנפלו עליי בתקופה האחרונה.

בין הפרויקטים שאני עובדת עליהם, והפגישות עם לקוחות קיימים או עתידיים, היה לי בשבוע שעבר ראיון עבודה. ליתר דיוק, היה אמור להיות לי ראיון עבודה, אלא שכשהגעתי למקום – לבושה יפה, מאופרת וכל היתר, אמר לי הבחור הנבוך שפתח לי את הדלת ותהה בתחילה מדוע בכלל נקבעה פגישה עם הביגבוס שאפילו אינו במשרד, ש"אופס, מתברר שכבר איישנו את המשרה ושכחו להודיע לך".

שזה בערך מסוג הדברים שממש גורם לך לרצות להטמין במקום פצצה קטנה ולשכוח להודיע על זה למשטרה. אבל אני ממילא לא מבינה שומדבר בחומרי נפץ, אז למה אני מקשקשת סתם?

וכצפוי, מהנקודה ההיא, היום ההוא רק הלך והשתפר, עת גיליתי שבמקום ללכת לרופא השיניים (שזה לא תענוג גדול בפני עצמו), נפל עליי העונג הספונטני של אוטו שלא זז, הודות למצבר שהחליט לשבוק חיים.

זה היה אחד מאותם רגעים כמעט סוריאליסטיים, שבהם את עומדת באמצע שדה הממוקם באמצע שומקום, ושואלת את עצמך מה את בעצם עושה כאן – הרי הסיבה שבגללה את כאן התבררה כמיותרת מלכתחילה, ומכאן שכל העניין הזה מיותר מיסודו.

כאמור, ימים משונים.
פעם הייתי מגיעה הביתה וישר כותבת על זה פוסט עצבני, ואילו היום, אחרי שאני מקטרת בזמן אמת על דברים כאלה בטוויטר, קצת פחות בא לי לחזור על עצמי.

אבל כבר דיברתי כאן פעם על טוויטר (ואם האינטרנט היה עובד, גם הייתי שולפת את הלינק המתאים, אבל הוא לא). וממילא כולם מדברים עכשיו על טוויטר ועל מהפכת המדיה החברתית הראשונה. אפילו אמא שלי כבר שמעה על העניין הזה.

אני חייבת להודות שניסיתי לשבת מול מנוע החיפוש של טוויטר ולהתעדכן בזמן אמת בחדשות מאיראן, וכל כמה שזה מרתק, רוב הזמן זה היה מייאש ולא רק בגלל שקורים שם דברים איומים ונוראים, אלא פשוט כי הרעש שם מדכא את האות עצמו. גם אם נניח שכל המידע החדש שמתקבל שם הוא אמין ונכון (והוא לא), כמות החזרות על כל פיסת מידע הופכת את מלאכת הסינון לקשה ומייגעת, ומזכירה לי את מה שקורה במבזקי החדשות המיוחדים אחרי פיגועים, עת אין לאיש מידע נוסף וכך אנו זוכים לשמוע שוב ת אותם דברי פרשנות ששמענו קודם, על רקע תמונותיהם של אנשי זק"א שעומדים ליד הפצועים וההרוגים. כי עם כל הכבוד לעשרות האלפים שמזדהים ונרתמים להפצת מידע, אחרי הפעם הארבעים שלינדה מאוקלהומה עם אייקון ירקרק עושה רה-טוויט לפיסת מידע על דרכי מילוט מכיכר זו או אחרת, זה נראה קצת מיותר בעיניי. בעיקר בהתחשב בעובדה שקרוב לודאי שאיש מבין האנשים שעשויים להתעניין במידע הזה אינו נחשף למה שלינדה מאוקלהומה או בוב מסיאטל מטוויטים.

ומצד שני, אני מסוגלת להבין מדוע לינדה או בוב חשים צורך לעשות את זה. וזה לא שעומדת לרשותם דרך אחרת לעזור לאותם אנשים, ולנסות ליידע אותם שאכפת להם.
הרי
"כל טיפה עוזרת, אמרה הזקנה שהשתינה בים" (שזה בערך הציטוט החביב עליי אצל ניל גיימן, וקרוב לודאי שזה גם אחד הביטויים החביבים עליו, מאחר שהוא מופיע בשניים מספריו לפחות).

טהרן אולי רחוקה, אבל כל המדיה החברתית הזו מקרבת אותה אלינו. ולא משנה בעצם אם "נדה", אותה בחורה שהעולם צפה במותה באמצעות סרטון שפורסם בפייסבוק והופץ לכל הרוחות בטוויטר, שנאה בחייה את "האויב הציוני", הרי שהעובדה הזו אינה אמורה למנוע ממני להתאפק שלא לבכות בעת הצפיה בסרטון ההוא, שלא לחוש חמלה כלפיה וצער על מותה. כולנו יודעים כעת את שמה (גם אם אולי זה לא היה שמה כלל?), וכולנו צפינו בה מתה. ועכשיו שהיא מתה זה כבר לא משנה. וקרוב לודאי שבין אם ההפיכה הזו תצליח, ובין אם לא, חבריה לא יסמפטו אותנו הרבה יותר בעוד חצי שנה. אבל כאמור, זה לא משנה, ולא זה מה שאמור למנוע מאיתנו לחוש חמלה כלפיהם ולהזדהות עם הרצון שלהם לחיים נורמליים יותר. אף פעם לא הגדרתי את עצמי ממילא כ"שמאלנית", אלא סתם כמישהי שבעד בבני אדם. אני מוצאת שזה פותר לי הרבה בעיות בחיים.

הם משדרים, בערוץ מקביל לזה שלי, תמונות של גופות ופתרונות להתמודדות עם גז מדמיע. ואני יושבת באוטו הדומם שלי ומקטרת על ראיון עבודה שלא היה ועל מנוע ששבק חיים, או יושבת על הספה ומתלוננת על נדודי השינה שלי ועל החום ועל האינטרנט שלא עובד. אני וכל שאר הרעש האנושי הזה.