כשסיימנו את מפגש הסריגה השבועי, תהיתי האם ללכת עם אחת הבנות לכיוון לונדון מיניסטור, כי זכרתי שאני צריכה לקנות משהו בסופרפארם, אלא שכמובן לא זכרתי מה (אלא אם כן הגעתי לטיפת השמפו האחרונה, תמיד אסתובב בסופרפארם כשאני מנסה להיזכר למה אני כאן).
אז ויתרתי על העניין (בין היתר מפאת חוסר עניין להיתקל בחבורת ילדי לינוקס שחושבים שהם האקרים) ולפיכך עליתי לקו 26 שייקח אותי הביתה. או לפחות כמעט עד הבית.
האוטובוס עצר מול ה-Loveat ברח' מקווה ישראל, ואני ירדתי. ליתר דיוק – מעדתי על עצמי (נעליים מחורבנות! מבצע או לא מבצע, לא הייתי צריכה לקנות אותן! הן גורמות לי רק סבל, אני נשבעת לכם!), וכך דפקתי/עיקמתי/שפשפתי את הברך, הקרסול, המרפק,וכף היד, ולקינוח גם נתפסו לי כמה שרירים במקומות לא צפויים.
הסתכלתי סביב, לראות אם מישהו שם לב בכלל וצוחק מהנפילה המביכה.
אפאחד לא צחק. אלא שאפאחד (כולל הבחור שירד מהדלת השניה) גם לא שאל אם הכל בסדר.
גררתי את עצמי לספסל מול בית הקפה, הדלקתי סיגריה, והתחלתי לקטר בטוויטר
אגב, יותר משמשעשע להטוויט על זה, בכלל הזוי לקבל תגובות לדברים האלה בזמן אמת בטוויטר או בטלפון.
חבורת הגברים הזקנים שישבו בשולחן ממול בהו בי. אין לי ספק שהם ראו את כל מה שקרה.
נעצתי בהם מבט זועם בזמן שהם קשקשו על מסעדות ועל חופשות בחו"ל, וממש התאפקתי שלא לבכות.
יש רגעים כאלה, שבהם את מבינה שבאמת לא אכפת לאיש.
סיימתי את הסיגריה, והחלטתי שבטרם אצלע הביתה, אצלע קודם לסופרפארם. לשם שינוי, אפילו ידעתי מה אני צריכה לקנות שם.
אי שם בשיטוטיי בין היוד לתחבושות האלסטיות, צלצלה חברתי א', לעדכן בנוגע לטיפולי הכימותרפיה שלה. הרגשתי איום ונורא לקטר לה על זה שנפלתי וכואב לי ביד וברגל ובתחת, בזמן שהיא אמורה לספר לי על בחילות, הקאות, אובדן שיער ומה לא ואני אמורה לתמוך. קיטרתי קצת בכל זאת (והתנצלתי על הזוטות השוליות האלה). אין ברירה. שאלה היו הצרות של כולנו.
ואז מצאתי את עצמי בבעיה מטופשת: ממש ממש ממש רציתי להיפטר מהנעליים הארורות לטובת כפכפים. כאילו, כוסאמק – הנה אני צולעת לי בנעליים לא נוחות, שאני כל הזמן כמעט נופלת מתוכן אל המדרכה. ואין זוג כפכפים אחד בכל החנות המחורבנת הזאתי.
מצד שני, באמפמ הסמוך קרוב לודאי שיש ויש.
התיישבתי בתחנת האוטובוס, קיללתי את היקום, את רשת הריבוע הכחול שמתעללת בעובדיה, ואת העובדה שפעם אחת בחיים שלי התעצבנתי מספיק ממשהו כדי לנקוט עמדה בנדון ואפילו לנסות ולשכנע אחרים שכדאי גם להם (באמת שכדאי לכם!).
צלעתי הביתה. למרות הנעליים הלא נוחות, המכאובים וכל היתר.
הרגשתי חרא, אבל לפחות הרגשתי בסדר עם עצמי.
נראה איך אני ארגיש מחר, אחרי שהקרח יימס, ושרוב המכאובים ייעלמו (או כך אני מקווה לפחות).
אוי, לא נעים.
החלימי במהרה.
ההתעלמות הגורפת מזכירה לי את הנפילה שלי מלפני כמה שנים, נפילה רצינית וכואבת לאללה של נקע שלוקח לו איזה חודשיים-שלושה להחלים לגמרי (בדיעבד איזה כמה רופאים נזכרו להגיד שאולי בעצם זה היה שבר קטן. ייפי), ועוד באמצע הכביש, ססאמק על הבור ההוא. כמה משפחות בדיוק עברו שם, ואף אחד לא טרח להרים את הראש או לבוא לעזור, למרות שראו שאני לא ממש מצליחה לקום. חמודים.
אה, ועל קרוסליים מעוקמים/נקועים וכו' מומלץ לשים קרח והרבה, עד שהכדורגל הקטן והנחמד שפעם קראת לו קרסול מחליט לחזור לממדי כדור טניס, או אם יש לך מזל, כדור פינג פונג. אני ממליצה על פעולה משולבת של שקית אפונה קפואה בצד אחד ופיתה קפואה בצד השני, קשורים במגבת גדולה. יותר משזה מקרר, זה מונע ממך לזוז מעבר למה שאת באמת צריכה, וזאת התרופה העיקרית.
איזה גיבורה שלא התפתית. כל הכבוד והחלמה מהירה לקרסול.
אויש, מסכנונת… מקווה שהעפת את הנעליים למקום אליו הם ראויות, ושלא תניחי להן להתעמר בך שוב.
לגבי האדישות, מצער תמיד לגלות שהאמרה "כל ישראל ערבים זה לזה" הייתה נכונה אולי לפני דור או שניים. לא צריך לחפור הרבה אחורה כדי לגלות שאנשים מתעלמים, או מקסימום מסתכלים מהצד, מאנשים במצוקה. אני תמיד שואלת את עצמי איך הייתי מתנהגת בסיטואציה כזו, ומקווה שאחרת, אבל לא יכולה להיות בטוחה בזה בכלל.
וכל הכבוד על הנחישות לגבי אמפמ, מחזקת אותך במאבקך הצודק.
שרונג אשת העקרונות. עלי והצליחי! (ברגע שהעצמות העקומות יתיישרו כמובן)
להגיב? להוסיף הערה ברידר?
הרידר גם מקדם את הפוסט. שיהיה.
ברור שלהגיב, כאילו דה?
אכן כן. למרבה המזל (?) יש לי כזה קרחום לפריזר שאפשר לשים על דברים, אז הוא כל הזמן עובר ממרפק לברך וחוזר חלילה (עם גיחות למקפיא לצורך הקפאה מחודשת).
נפילות זה קקה. אנשים שלא עוזרים זה עוד יותר קקה.
גיבורה? פחח. יותר בכיוון של אין לי חשק לעמוד בתור בשביל לקנות כפכפים באיכות ירודה במחיר מופקע מקופאית מתוסכלת שלא משלמים לה מספיק כסף וגם דופקים אותה בתחת.
לולולול תודה מותק!
כן ברור שנורא קל לשפוט אנשים (בעיקר כשאנחנו אלה שצריכים עזרה).
וגם לי אין מושג מה הייתי עושה. יכול להיות שלפחות הייתי מנסה לוודא שלפחות מישהו אחר ניגש לאותו אדם ועוזר לו. בעיה עם הקטעים האלה.
לפני מספר שנים, שמתי פעמיי לסופרפארם, וכשירדתי במדרגות בכניסה לחנות, צנחתי בקשת לא חיננית והתרסקתי על האספלט. התעקם לי הקרסול גם כן, בצורה כל כך כואבת שממש התקשיתי לנשום כמה דקות. אף אחד לא ניגש אלי, למרות שלא מעט אנשים עברו במקום. רק אחרי שלוש דקות בערך, כשהתיישרתי וניסיתי לבצע אומדן נזקים, אישה מבוגרת אחת שאלה אם אני בסדר. השבתי שלא, לא ממש.
תוך כדי קיפצוצים הביתה והמטרת קללות על מדרגות שנתקעות באמצע הדרך, נזכרתי בכל הפעמים שבהם אני דווקא כן הושטתי עזרה לאנשים ברחוב/אוטובוס/מקומות ציבוריים שונים, ואמרתי לעצמי שלפחות אני לא דרעק כמו אלה שלא עזרו לי. גם משהו.
חזקי ואמצי, ברכות החלמה מהירה לכל המקומות הדואבים.
מה שלא הורג מחשל, תקני קרוקס