הפרשה הזו הלכה במקור להיתוך הקר (הלינק הזה יהיה פעיל מחר בבוקר), ואז הבנתי עד כמה אני כועסת.
נתחיל בציון העובדה שעינויים, מכל סוג שהוא, הם דבר איום ונורא, שאין לו בעיניי הצדקה בשיט (אתם מוזמנים לנסות להתווכח איתי ולהביא פצצות מתקתקות, זה לא ישכנע אותי). אלא אם כן ימצאו מחר את אוסאמה בן לאדן, או שיתברר שהיטלר בכלל לא התאבד וגם טרם מת מזיקנה הודות לנפלאות המדעיות של הרייך השלישי.
אבל הדבר הזה נעשה. ביותר מדי מקומות. במדינתנו ההומאנית והנאורה-לכאורה ובמדינות אחרות בעולם. אני לא מחדשת לכם כלום.
וזה מרתיח ומקומם.
והנה התפרסמה היום ידיעה על המחאה המוצדקת מאוד של מוסיקאים נגד שימוש בשירים שלהם לצורך עינוי פסיכולוגי (ודווקא לא מטעמי תמלוגים) באחד המקומות שקיומם הוא הכי פחות מוצדק על פני כדור הארץ – בית המעצר בגואנטנמו ביי,
והשירים? רובם שירים שהאדם המצוי, זה שנחשף בוודאי לא מעט למוסיקת רוק או ראפ במהלך חייו, מכיר, מורגל לשכמותם, ואולי אפילו מחבב את חלקם. ייתכן שאתם לא בעניין של ניין אינץ' ניילז, רייג' אגיינסט דה מאשין, מטאליקה, אמינם, ד"ר דרה, או שיר הפתיחה של רחוב סומסום האמריקאי (פלייליסט חלקי זמין כאן). ייתכן אפילו שהמוסיקה הזו מביאה לכם את הג'ננה ממילא.
עכשיו תכבו את האור, שבו בחושך כמו הפולנים שאתם, ותקשיבו ברציפות לשיר הזה במשך עשרים שעות רצופות בפול ווליום (ואם אפשר, אז שגם יבוא מישהו ויבעט בכם מפעם לפעם, בשביל האפקט הקומי):
אתם הייתם משתגעים. גם אני הייתי משתגעת. ואני דווקא ממש אוהבת את השיר הזה.
ונראה לי שהאפגני המצוי, זה שבילה את רוב חייו בטליבנלאנד, ושסביר להניח שלא נחשף למוסיקה מהסוג הזה מימיו, עשוי להתחרפן ממשהו כזה הרבה יותר מהר מכם.
בקיצור, אני כועסת. אני כועסת על כך שבני אדם הם חארות. על כך שאנשים עושים אחד לשני דברים איומים ונוראים (אבל זה מכעיס אותי כל הזמן).
ואני רותחת על כך שבמסגרת אותם דברים איומים ונוראים, פריטים יומיומיים מהתרבות המוכרת לכולנו נשלפים ומנוכסים על ידי אותם אנשים איומים ונוראים, והופכים אותם לאובייקטים הזורעים פחד, הרס וחורבן.
ולא משנה אם מדובר בשיר (הזועם ממילא) March of the Pigs של ניין אינץ' ניילז, או בשירים מתוכניות לילדים.
רק אושר ואהבה, כן? (רצוי בלי דינוזאורים סגולים. במקרה לעיל, אפילו השמעה אחת היא בגדר עינוי).
