אני רוצה צילום של התנוחה המיוחדת שלך עם המחשב. לא, בעצם לא. אני לא חושב שאוכל לעמוד בזה.

ולעיקר.

אני מציע לכתוב בראש ה"היתוך" – "מתמחים בטעם רע במיוחד".

מי שלא יכול לעמוד בטעם רע במיוחד, שלא ייכנס וזהו.

האמריקניזציה של החברה הישראלית משפיעה גם על תפישת הגבולות שלנו. בחברה של PC אי אפשר לצחוק על כלום, האם זו החברה שאנחנו רוצים להיות? (רמז: הצחוק יפה לבריאות ועוזר להתמודד עם טראומות גדולות וקטנות, כך שהוא מעין פרוזק טבעי וחינמי, שווה לנסות מדי פעם)

אני חושב שחלק מהתגובות הקשות לפוסטים האלה זה האופי
האכזרי והרצחני של הפיגוע הזה. "התרגלנו" כבר לפיגועים
הנוראיים עם חומרי נפץ והפיגוע הזה הזיז בנו משהוא האחר.
הפחד והאימה שאני חושב על עצמי אם אני הייתי שם וטרקטור
היה מוחץ אותי הם פשוט נוראיים.

חנן – צר לי לאכזב, אבל זו בכלל לא פוזה מצחיקה. הברכיים כפופות והלפטופ נשען עליהן.

ובדיוק בשביל דברים כמו ההצעה שלך יש לנו עמוד אודות מפורט.

CrazyVet – אני איתך לגמרי. והבעיה עם החברה הישראלית היא שבניגוד לחברה האמריקאית, אנחנו בעיקר דואגים שאנחנו לא ניעלב, וקצת פחות דואגים שלא להעליב. (כן, אני אומרת שאנחנו בכיינים מניאקים).

biohazard – אז אני חוששת שהבעיה כאן היא אצלך, ש"התרגלת" לזה מלכתחילה (או, אם נקרא לילד בשמו: דה-סנסטיזציה).

טרקטור זה מפחיד, אבל ההבדל העיקרי בין זה לבין פיגוע דריסה "קונבנציונלי" הוא שטרקטור הוא הרבה יותר גרוטסקי.

שרון – לא ברור שזה דף אודות.

חוצמזה, ההצעה שלי לדחוף את ה"אודות" לפרצוף של כל מי שנכנס לאתר, בכל דף.

כמו שכותב רונן האוטיסט – "בקשה קטנה: הגעת לכאן, קראת, זה מעניין אותך? השאר/י קצת. אולי יהיה לך גם מה להגיד בתגובה. הגעת לכאן, קראת, זה לא מעניין אותך? אנא, צא/י ואל תטריד/י. תודה מראש"

http://aci.selfip.org/blogs/ronen/

ברור, חד ולא נותן מקום לתירוצים.

[...] אבל אז הגיע הפוסט אצל אדר, ואחריו התגובות אצל ארז רונן, אצל שרון ואצל עידוק, מישהו התקשר לשאול איך זה שאני – כירושלמי – [...]

חנן, אין לדעתי שומדבר בהיתוך הקר, גם בלי שום דיסקליימר, שאומר "קחו אותנו ברצינות" ומי שלא מבין את זה, מוטב שימחק אותנו מהרסס שלו.

שרון, תראי.
דבר ראשון, אני לא מענקי הבלוגוספירה האימתניים שקוראים כל בלוג ובלוג ומעודכנים בכל פיפס שמתרחש ברשת, כך שקשה לי לבוא מאותו מקום של "זה הסגנון של הבלוג שלנו, מה אתם רוצים" שאת באה ממנו. קחי בחשבון שהתגובה שלי באה לאחר שיטוט מקרי לגמרי בכמה בלוגים שכולם הגיבו באופן דומה, וציירו תמונה שאותי אישית הכעיסה. אמרתי כבר במקום אחר שאני לא מרגישה צורך לעשות תזה לפני שאני מגיבה אצלי בבלוג על משהו. הפוסט שלי היה רגשי, אישי, לא מנומק, מתלהם, צעקני, מכליל, דוחה באופן כללי וכל שאר סופרלטיבים נעימים.
אבל.
במסגרת המאבק שלך על חופש הביטוי של הכותבים ברשת את, ועוד רבים אחרים, מתירה את הרסן ומתייחסת לכל ביקורת תוכנית וסגנונית באשר היא כנסיון לצנזורה. גם אני משתמשת נלהבת בהומור שחור על נושאים נוראיים כמו שואה ופיגועים (במיוחד בתקופה ההיא שבה מיעטתי לצאת מהבית מרוב פחד). זה לא משנה את הזכות שלי להעביר ביקורת על שימושים מסוימים בהומור שחור, במיוחד כאלו שנראים לי *אוטומטיים*, לא מהותיים לתוכן האירוע, ומסמלים בעיני תופעה חברתית שלילית. לא התווכחתי על זה שמותר לך להביע כל דעה שבא לך ולפרסם כל בדיחה שבא לך. לא אמרתי שצריך לאסור עליך לפרסם אותה. אמרתי שהיא לא מצחיקה, והיא חסרת רגישות. הבעתי ביקורת נגד הבריחה שלך לעולם אסוציאטיבי-מילולי כמייצגת בריחה מהתמודדות רגשית אמיתית עם מציאות נוראית. מותר לי. את לא צריכה להצטער על הפרסום של הפוסט, לא ביקשתי ממך כלום. לא אמרתי שאת צריכה להתחשב ברגשותי כי אני פרח עדין שעלול לנבול באור השחור של הציניות. אמרתי בפוסט שלי שהבדיחה בטעם רע ושהפרסום שלה נורא צמוד לאירוע מעיד על זה שהראש שלך תקוע קצת בתחת. מה לעשות, ברחו לי כמה קללות.
הדיון המתארך הזה על הביקורת שלי מרחיק אותנו יותר ויותר מהאירוע עצמו ומהרגשות שאפפו אותי ואותך ברגע שבו החלטנו לכתוב את מה שכתבנו. בכלל למילים יש כוח לנתק אותנו עוד ועוד ממהות העניין. העניין היה עניין רגשי, לא רציונלי, שנבע מהצטברות של כמה פוסטים ולא רק שלך. וככה יש להתייחס אליו. בלי להתיפייף יותר מדי פה, אני פשוט ישבתי מול המחשב וראיתי שניה אחת את החדשות הנוראיות האלו ודמעתי, ושניה אחר כך ראיתי סרט על רובוטריקים. אוקי? זה הכל. זה עצבן אותי לאללה. אז כתבתי.
תכלס יצאה לי תגובה ארוכה, לא נורא.

אדר,

זו לא היתה הפעם הראשונה בה ביקרת בהיתוך הקר למיטב ידיעתי. ומכאן שהקטע של "לא מכירה את הסגנון שלכם ולכן אני מרשה לעצמי להיעלב" הוא לא תירוץ הולם בעיניי ואני שומעת בעיקר "אוי אוי אוי נעלבתי". אבל זה בסדר.

מצד שני, אני לא זו שהציעה לקבוצת אנשים שאיני מכירה ללכת להזדיין ולמות כי אני לא אוהבת את מה שיש להם להגיד. את מה שזכותם לומר, בדיוק כשם שזכותך להתעצבן ממנו.

אה, בעצם היום איחלתי את זה לכולכם אחרי שכבר הגיעו מים עד נפש מהצדקנות של כוווולם שחשים צורך לכפות עליי את הסטנדרטים שלהם ל"ראוי" ובתוך כך צולבים אחרים בשם המוסרנות והרגישות שלהם.

זכותך להעביר ביקורת על הומור שחור, זכותי להשתמש בו כמנגנון הגנה. אני חוששת שאת חוטאת בצביעות קשה אם את עצמך מציינת שאת משתמשת בזה לא מעט, ובה בעת את גם מתנגדת למה שאינו הולם בעינייך בנקודה מסויימת של הזמן. לו הפוסט הזה היה עולה היום, האם זה כבר היה בסדר בעינייך? שאדע לפעם הבאה.

היותך ירושלמית אינה מעניקה לך בלעדיות על רגישות או על מוסר. שלשום היה פיגוע בירושלים, מחר אולי יהיה אחד כזה בבאר שבע או בתל אביב. בכל המקרים זה כואב. בכל המקרים, אם יהיה לי משהו מצחיק להגיד על זה, אני אגיד אותו. ואם זה יקרה בבאר שבע או בתל אביב, אני משערת שגם את תגידי על זה משהו (אבל אולי לא בבלוג שלך, כי עכשיו את לא יכולה להרשות לעצמך חוסר רגישות שכזה, בהיותך מגינת הטאקט הבלוגוספרי עלי אדמות).

האירוע המדובר, הוא מה לעשות, עוד אירוע מצער בשרשרת אירועים שאני בספק אם ייפסקו בזמן הקרוב (הלוואי שכן, אבל גם סמולנים מסריחים שכמותי אינם נאיביים עד כדי כך). התגובה שלך, בין אם חד פעמית ונגזרת מהלם וזעם, גם היא עוד נדבך בנסיונות הפוליטיקלי קורקטיים לצנזר את המציאות כך שזו תהיה נעימה יותר.

אני מאחלת לך ולכולנו שהמציאות תספק לנו קצת פחות דברים להתבאס מהם. ואם זה לא יקרה (ולצערי, אני די בטוחה שזה לא יקרה), סביר להניח שזו לא תהיה הפעם האחרונה שתתעצבני מחוסר טאקט של אחרים. כי העולם חסר טאקט מלכתחילה. הוא לא צריך אותי כדי שאתיר את הרסן ואשתלח במה שכואב בו. המציאות עושה זאת די טוב גם בלעדיי.

[...] עונה לה בבלוג שלה, בתגובות ובשיתוף [...]

התגובה שלך פשוט לא עניינית ולא מתייחסת למה שכתבתי.
א. "לא מכירה את הסגנון שלכם ולכן מרשה לעצמי להיעלב" – אמרתי שאני לא מבקרת בבלוג שלכם ולא כל כך מכירה את הסגנון כך שהטיעון שלך לגבי זה שזה הסגנון של הבלוג פשוט לא רלוונטי לגבי אישית. אני לא ממש מבקרת בהיתוך קר, לא רשומה אליו, אולי הייתי שם איזה פעם פעמיים במקרה. לא בקטע של להעליב, פשוט לא הסגנון שלי, מותר לי.
ב. אני משתמשת בהומור שחור די הרבה ובכלל לא טענתי שאסור להשתמש בו. רק אמרתי שבמקרה ובעיתוי הספציפים זה צרם לי, אסור לומר את זה? מי מצנזרת את מי פה, שרון? בשם הצדקנות שלך לגבי חופש הביטוי את מרשה לעצמך לצנזר את כל מי שמעז להביע דעה סגנונית על הכתיבה שלך.
ג. מעולם לא טענתי שיש לי בלעדיות על מוסר. הטיעון שלי *לא היה טיעון מוסרי* אלא טיעון סגנוני.
ד. "סמולנים מסריחים כמוני" – אני שמאלנית חילונית מהפרברים היחסית עשירים של תל אביב שמתגוררת בירושלים, עוסקת בין השאר בתחומים של רווחה, מיעוטים וקליטה, ומעולם לא התייחסתי לנטייה הפוליטית שלך. את זו שמתעקשת להכניס את זה למשוואה למרות שלא נגעתי בנושא הזה. הנסיון הזה להציג את הדברים כאילו מישהו תקף את השיוך הפוליטי או הדתי שלך הוא מבחינתי התגוננות שאינה רלוונטית לנושא.
ה. אני רק רוצה להדגיש שוב שלא אמרתי שיש לאסור על מישהו לכתוב משהו, אלא הבעתי את דעתי לגבי מהות התופעה של הומור שחור מסוג מסוים מאוד, בעיתוי מסוים מאוד, שמעיד מבחינתי על תופעה חברתית ופוליטית עגומה. מה את עוד רוצה שאני אגיד כדי להסביר את עצמי? פעם אחרונה – לא היה פה נסיון לצנזר. לא כל ביקורת היא צנזורה. די עם זה כבר. מצטערת על הטון הכעוס אבל ההרגשה שלי היא שיש פה איזו הערמת תילי תילים של מלל על גבי משהו שסך הכל היה הבעה לגיטימית של רגשות לנוכח מקבץ תגובות לנושא מסוים.

[...] שגם אצל אחרים. אבל התגובה שהכי הסכמתי איתה היא זו של שרון גפן: בשלוש השנים בהן גרתי בירושלים, אותן שנים שלאחר רצח [...]

א. בהחלט מותר לך לא לבקר בבלוג. מותר לך גם לא לחבב אותו. השאלה היא עד כמה ביקורת היא לגיטימית על תוכן וסגנון כשאין לך מושג היכן את מצויה. בדיוק כשם שלא הייתי מצפה מחרדי להנות יותר מדי מהבלוג של יוסי גורביץ. הכל עניין של הקשר, לא? (לקריאה נוספת, גשי לקרוא את הפוסט המצויין הזה של ישי)

ב. אני לא מצנזרת כאן איש. אני בסה"כ מנסה להבין מתי את מתירה לי (ולדעתי את לא משלמת לי משכורת) להשתמש בהומור שחור.

ג. טיעון סגנוני? מי שמך להיות מבקרת הספרות של הבלוגוספירה?

ד. הסיבה היחידה שבגללה התייחסתי לנטיותיי הפוליטיות (ללא שום נסיון לרמוז מאומה לגבייך) נגעה לפסימיות שלי ביחס לעתיד הטרוריסטי הנראה לעין (שאולי לא שמת לב בגלל הסרטון הדבילי, אבל זה בדיוק היה מה שניסיתי לבטא גם באותו פוסט שכה נפגעת ממנו). וכלל לא התייחסתי לשיוכך הפוליטי/דתי שאינו מענייני וגם לא מעניין אותי כלל. אני חוששת שאת קוראת בין השורות מסרים שאינם שם כלל.

וכל הכבוד לך שעזבת את צהלה/רמתאביב כדי לטפל בנדכאים והחלכאים של הקטמונים. את רוצה שנקל?

ה. שוב. כשאני מביעה באופן לגיטימי את רגשותיי, אני לא מאחלת לאנשים להתפגר, ולא פותחת עליהם ג'ורה בשם "הטיעון הסגנוני". אני אולי בחורה בוטה מעת לעת, אבל אפילו אני לא הגעתי לשיאים כאלה.

והעיקר – תפסיקי לנסות ללמד את כולנו מה זה חיים בצל פיגועי טרור בירושלים. אין לך מונופול על זה, או על הומור שחור כאמצעי להתמודדות עם מצבי משבר. והא לך המלצת קריאה נוספת, במידה ופספסת, אצל דובי קננגיסר (בהנחה שאת מקבלת את הדברים שלו, בהתחשב בעובדה שהוא עושה דוקטורט בקנדה ולפיכך בוודאי מנותק ואדיש).

יש ענין כנראה של תיזמון קומי.

אף אחד לא יכול להאשים אותי ביתר טאקט, וכבר כתבתי פוסט ארוך ומפורט למה PC זה מסוכן לחברה, ואני חושב שההומור שלי יכול להגיע לדרגות כהות מאוד של שחור, המגבלה היא שצריך שזה יהיה לענין וככל שההומור יותר שחור הוא צריך יותר להצדיק את עצמו ולהיות יותר מצחיק. יחד עם זה יש את ענין התזמון – מרחק מהאירוע וגם הקהל שבו מספרים את הבדיחה.

את הבדיחה הספיציפית הזו היית יכולה לחלוק איתי בזמן אמיתי והייתי צוחק איתך בלי בעיות. הייתי גם חולק את זה מיידית עם המשפחה שלי בתזמון המיידי (והם ירושלמים, אני הבוגד היחידי) וגם רובם היו צוחקים איתנו, אבל מה לעשות שבלוג זה דבר פומבי, והומור ילדותי כזה פוגע גם באנשים שהם לא PC ביום יום כשזה סמוך למאורעות.

אז אפשר להגיד עד מחרתיים שההיתוך לא לרגישים, ואפשר להגיד שאשמת הקוראים שגולשים לשם מיד אחרי שהם קוראים זוועה בטמקא בטאב השואש הצמוד, אבל הבוטום ליין הוא שעכשיו מסתובבת חצי בלוגוספירה וכועסת על שרון בגלל הפוסט הזה. לא על העורכת של ההיתוך, אלא על שרון גפן מ"דברים קטנים" גם כן. ולכן את טורחת גם להגיב כאן. הבאת אליך את ההמון הזועם עד הבית.

אני מאמין שאם הפוסט הזה היה מכוון להתפרסם 48 שעות אחרי האירוע הוא היה חוטף פחות תגובות כואבות כאלו. אני גם מאמין שאם הוא היה עולה עם אזהרה בכותרת או כל דבר אחר היו רק מסתכלים עליך עכשיו עקום ולא צועקים כל כך חזק.

לגבי הצד של ההתמודדות – מה אגיד, גם אני בורח. או לא רוצה לדעת מה קורה או צוחק בהומור שחור, כי גם אני הייתי בוכה פעם, ברמה שהיתה מכניסה אותי לדכאון של יום-יומיים שבהם לא הייתי יכול לעבוד מרוב דיכאון. אני איבדתי את החבר הכי טוב שלי בפיגוע הפיצוץ הכפול של צומת בית ליד ב1995, ומאז זה רק החמיר. אז אני מבין בהחלט את הצורך שלך בבריחה להומור שחור, אני משתמש בציניות למגננה כל החיים שלי. הבעיה היא שאנשים יכולים בקלות לערבב ציניות עם חוסר רגש, ואת ילדה גדולה שצריכה לדעת את זה. העובדה שפירסמת את זה מיידית ולא דחוי ב48 שעות היא חוסר הרגש שכאן. את לא יכולה לתרץ את זה בתור דרך התמודדות. אין כאן איך לייחס לזה כוונות טהורות ופשוטות.

לפרסם בדיחה כזו בבלוג כמו ההיתוך אחרי 48 (ואפילו 24 שעות כי בכ"ז, בולדוזר זה באמת מצחיק!) זה הומור ציני. מקובל עלי ואפילו מבורך.

לפרסם אותה מיידית בזמן האירוע זו גסות וחוסר רגישות. נקודה. תירוצים של "אחרת אני אבכה כל הזמן" והשוואות לקטעי פורנוגראפיה סקאטולוגית מראים על חוסר הבנה בסיסית של קהל הקוראים שלך והזולת בכלל. תתבגרי קצת, במובן של "קחי אחריות על מה שיוצא לך מהפה והמקלדת", במקום לכתוב פוסט בכייני ולא מתנצל כמו שעשית כאן, כי נראה שלמרות כל החזות של ציניות והומור שחור, נפגעת מהתגובות… אפשר להתייאש מחוסר הסובלנות להומור שחור וחוסר PC בהרבה מקומות אחרים, אבל במקרה הזה אין לך מה להפגע ולצעוק "מרביצים לי". במקרה הזה גמרת בזול עם מכה בגשר האף…

ולסיכום, זה מה שהסיטואציה הזכירה לי. עלי והצליחי.

עירא, אתה, בתור האדם שנרשמו לזכותו הכי הרבה מקרים של היעלבות מההומור השחור של ההיתוך הקר, אז בחייאת, אל תצטדק לי כאן ותדבר שטויות. אני חוששת שלפני שאתבגר, אתה צריך לרדת מהעץ הגדול של הצדקנות הצבועה שלך.

ואם הבלוגוספירה כועסת, שתכעס. זו לא תהיה הפעם הראשונה או הפעם האחרונה שבה יפי נפש בכיינים צצים משומקום ומתעצבנים על מה שיש לי להגיד.

התגובה שלי יושבת כאן ולא בהיתוך הקר, כי ההיתוך הוא לא הבלוג האישי שלי, וההמון הזועם הוא בדיוק אותם בכיינים שלא קראו מעולם את הבלוג שלי גם קודם, אלא פשוט ראו איזה טרקבק פה ושם והחליטו לבוא ולשפוך עליי את חמתם. שיהנו. מצדי שגם ימחקו אותי מקורא הרסס שלהם (ואני בספק אם מלכתחילה הבלוג שלי, או ההיתוך הקר היו שם אי פעם.

שרון, אני לא חייבת להיות מבקרת קבועה בבלוג שלך כדי להעביר עליו ביקורת. מי שמי להיות מבקרת הספרות של הבלוגוספירה? אני עצמי, כפי שמתחייב מהאופן של עולם הבלוגים שבו אין מינויים, אוליגרכיה, דמוקרטיה או דיקטטורה. גם לחרדי מותר להעביר ביקורת על יוסי גורביץ', אחרת איפה הדיון האמיתי ואיפה הכיף והיחודיות של העולם הזה?
אמרתי שאת מכניסה בכוח נטייה פוליטית כיוון שהתייחסת לעצמך כאל "סמולנית", כאילו שאני התייחסתי לכך בבלוג שלי, ולא כך.
ההערה שלך לגבי צהלה וכולי מעליבה ממש, אין דרך אחרת להתייחס אליה. והיא זו שגם תחתום את נסיון ההתקשרות שלי איתך. להתראות.

אדר, את כן חייבת להיות מבקרת קבועה בבלוג כדי להעביר עליו ביקורת.

עזבי בלוג, כל טקסט או דבר.

בלי הקשר, אף ביקורת לא תהיה רצינית.

ואם את לוקחת את עצמך ברצינות, ולא רק מתלהמת, אז תבדקי את ההקשר לפני שאת מבקרת משהו.

כמו שהתזמון של הסרטון הוא הקשר, כך גם המקום שבו הוא פורסם.

את יכולה להגיד "על הזין שלי הקשר" אבל אז גם ככה תתקבל הביקורת שלך.

מותר לעשות הכל. השאלה היא איך את רוצה שזה ייתקבל.

היתה לי כאן תשובה ארוכה אבל יותר קצר לי להגיד: לכי להזדיין אבל אל תמותי לנו, ואני אומר את זה רק מכוונות טובות

"שהחוב"תים יבקרו פה וירגישו שהם מתחברים למורשת התל אביבית הלבנה. אני רואה את העיר הזאת כל יום, לא צריכה טובות".

בחולון, בבת ים כמו בנצרת עילית ובשכונת חיים "יש שם אנשים כמוך וכמוני". את כל כך צריכה להרגיש ייחודית? מהו בכלל הייחוס התל אביבי? האם כתבת כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך? האם מקום מגורייך הנוכחי בדרום של תל אביב מיוחס כלשעצמו?

לגבי פוסט הרובטריקים, האם זהו עיניין של PC ושל רגשות ציבור? האם נכון לומר שרוב העניין עוסק ברגשות שלך ובצורך שלך להפגין משהו כלפי חוץ? לעניות דעתי, הפוסט שלך איננו ביטוי אוונגרדי, אומנותי או אינטרטקסטואלי עמוק, אלא פשוט אמירה סרת טעם שמצאת לנכון לומר ממניעייך שלך בתזמון ובהקשר חברתי שגם פגעו באחרים.

אני אינני מאמין שיש אדם המעוניין במזיד לפגוע באנשים, לעורר רגש שלילי או להטיח אמירות פוגעות. הצעתי, אל תתאמצי כל כך להצדיק את תגובתך ואת מה שנבע ממנה. כולנו שוגים לפעמים או מרחיקים לכת.
גם את.

יום טוב ומוצלח יותר עבורך.

אווו. אתה יודע לצטט מפוסט אחד שלי ולהדביק את זה בתגובות לפוסט אחר שלי, ואף מסוגל לבנות תמונת עולם שלמה אודותיי מתוך המסקנות שאתה גוזר משניהם. כל הכבוד!

שקלתי, לרגע קט, להבהיר את האמירה ההיא על תל אביב והלילה הלבן, ואז החלטתי שלמעשה, איני חייבת להצדיק את דבריי בפני איש. לא בעניין החוב"תים ולא בעניין הרובוטריקים. הרי ממילא לא אשכנע את הנהנים מזעמם הצדקני, אז מדוע עליי להמשיך ולנסות? האם אני אמורה לקוות שלפתע אשכנע את המשוכנעים בזעמם? לא.

אתה מוזמן לכתוב לי עוד שיר מעליב בחרוזים, אם תחפוץ.

אבל למעשה, כל עוד לא הוכח אחרת, מבחינתי, היחס שלי כלפיך דומה לזה המתבקש מכתובת הדוא"ל הפיקטיבית בה אתה משתמש בתגובותיך כאן. פשוטו כלשונו – nobody important.

(מצד שני, הייתי שמחה לו תסביר לי מדוע אתה קורא באדיקות את הבלוג שלי, שאין לי ספק קל שבקלים שאתה לא נהנה כלל מקריאתו)

מתחת לכל הדיון החשוב הזה יש משפט אחד שמהדהד לי בראש:

"כנראה שאלה שמתקשים לצחוק על מוות לא מתקשים לשלוח איחולי מוות לאנשים אחרים."

מי שמכיר קצת יודע שמאחורי כל זה יש לב ענק ופועם.

אני אנונימי. יש לי מייל בג'ימייל אבל אני אף פעם לא בודק אותו. זה המייל שאני משתמש כאן להגיב. אני קורא כאן כי את כותבת טוב וסך הכל את משעשעת. אז אני אעשה מעשה אמיץ ואמשוך אליי אש:
מזל גדול שהמחבל לא היה ישראלי יהודי, כי אז כל האימונים בGTA היו משתלמים וזה היה מגה פיגוע של מאות הרוגים.

אם נרצה, אפשר להגיע לרמות של שחור, שגם אם שרון תחיה עד גיל 500 ותעשן כל יום פאקט של ווינסטון, הריאות שלה לא יהיו שחורות כמו ההומור שאני מדבר עליו. זה אפשרי. כל ההצטדקות של אנשים, ולהכניס פנימה כל מיני שטויות של בועה תל אביבית, זה פשוט BS. אנחנו, הם, כולנו נצחק על מה שאנחנו רוצים מתי שאנחנו רוצים.

אני רק לתקן את אדר – זה גורביץ. גם לי לקח זמן להתרגל.

אני פשוט שמח מהתרומה שלי לדיונים בבלוגוספירה. זה לא הפוסט הראשון בזמן האחרון שזוכה לתגובות שכוללות את השם "נצרת עילית".