לא באמת היו לי כוונות לחגוג את אירועי הלילה הלבן (כלומר היו כוונות לנצל את המחירים המיוחדים בחלק מהמסעדות לצורך ארוחה עם חברים, אבל זה בוטל), אלא שבשלב מתקדם של הצהריים, חברה הציעה שנצטרף לאחד הסיורים המאורגנים ברחבי העיר. אמרתי יאללה מגניב. סיור של אמנות אורבנית וגרפיטים ושטויות שכאלה. אנחנו אוהבות את החרא הזה. בטח יהיה מגניב.
אז זהו, שהגענו למקום בשעה היעודה, והתברר לנו לזוועתנו שהתייצבו לאותו סיור בערך מאתיים איש, שאין למדריכה (המבועתת מן ההיענות המפתיעה) מגהפון, ושבעצם, זה הולך להיות לא משו.*
לקח לנו בדיוק 180 שניות כדי להחליט שהעניין הזה לא בשבילנו ושהעיר הזו היא מוזיאון גדול ומדהים של אמנות רחוב. ואנחנו לא באמת צריכות שמישהי תגיד לנו תסתכלו ימינה, כי הנה עוד קשקוש יפה. בשביל מה יש התברכנו בזוג עיניים וביכולת אבחנה דקה, אם לא בשביל לעשות בדיוק את זה בעצמנו.
ורק בשביל להיות מעצבנות, החלטנו ללכת בדיוק את הנתיב המיועד לאותו סיור (או לפחות בחלקו), אבל גם להנות מזה בדרך, כמו שתי מפגרות, שזה כידוע הכי נחמד, וגם הכי הולם במסגרת הנסיבות האמורות.
צילומים גרועים של העניין זמינים כאן.
עם תום הסיור הלא מאורגן, החלטנו ללכת בכל זאת לבחון את האירועים הייחודיים שאורגנו להם, ושמנו פעמינו אל שדרות רוטשילד. זו היתה קצת טעות. מהסוג שעושה לי קלאסטרופוביה רבתי וגורם לי לרצות לרדת מהארץ, אם אפשר, לאיזו מדינה שקריר בה קצת יותר. או לפחות לעבור לאיזה מצפה בגליל, או לעיירה קטנה ושכוחת אל שלא מנסה לארגן אירועי תרבות המוניים.
הבעיה עם האירועים התל אביביים האלה, היא כמובן שהם מושכים אליהם את כל העולם ואחותו. גם מתל אביב וגם מחולון-בת ים-פתח תקווה. זה מיוזע, צפוף ומחניק. כאילו שהמצב לא מספיק קשה גם ככה. בחיי שציפיתי לאיזה פיגוע פסנתרים מטורף באמצע שדרות רוטשילד (ותסלח לי אדר על חוסר הרגישות שלי).
אין כמעט משהו עצוב יותר מלשבת במסעדה (ממוזגת, השבח לאל) ולאכול דברים שאדם בריא בנפשו אינו אמור לאכול בשעה 11:30 בלילה,** ולבהות באנשים האומללים שעומדים בתור הדביק לג'אפאניקה, למען הזכות המפוקפקת לשבת באמצע השדרה ולבלוס סושי באיכות בינונית, פשוט כי זה כנראה מסוג הדברים שאמורים לעשות בתל אביב בשעות האלה.
בשנה הבאה, אני נשארת בבית. בלי סיורים, בלי מוסיקה, בלי למצוא את עצמי דבוקה בעל כורחי לאנשים מיוזעים כמוני, פשוט כי ניסיתי לעבור בשדרה, ובכך הפרעתי להם לבהות באיזה אמן רחוב שמתופף על עצמו***. זהו. לא צריכה טובות. שהחוב"תים יבקרו פה וירגישו שהם מתחברים למורשת התל אביבית הלבנה. אני רואה את העיר הזאת כל יום, לא צריכה טובות. לא צריכה זיעה.
* ואם להוסיף חטא על פשע, גם היה שם מישהו שכנראה עבד איתי פעם ושאני לא ממש זוכרת, אבל אני זוכרת די טוב שלא חיבבתי אותו במיוחד.
** אני עוד אתחרט על הטורטיה הזו. בעצם, אני כבר מתחרטת עליה. עצבות וכאב (בטן).
*** ומשום מה החליט לזנק דווקא על הנודניקית ההיא שכף רגלה דרכה בטעות בשולי המעגל שלו, בקריאות של "מותק!" ולדפוק לה חיבוק חם ואוהב (ומביך), לצהלות הקהל.
תודה שאישרת את תחושת הבטן שלי שאמרה "עזוב, לך לישון"
אוי, לחלוטין. זה היה בערך כמו יומעצמאות מבחינת כמות האנשים.
[...] לפוסט של שרון על הלילה הלבן. [...]
דווקא עבר עלי לילה מאוד נעים בנצרת עילית. אמנם היה קצת קריר והתכסיתי בשמיכת צמר, אבל חוצמזה היה ממש נחמד.
מזל, הייתי אמור להגיע ובסוף העולם בחר בשבילי שלא.
אביעד – החסרון העיקרי אבל הוא שהיית בנצרת עילית, לא?
נמרוד – העולם מקבל עבורך החלטות נכונות.
אני חסכתי לעצמי את התענוג ונמנעתי מראש מת"א אתמול,
ומזל שכך כי אחרת הייתה מתווספת עוד חוב"תית לרשימה.
כן, גם אנשים שלא גרים -בתוך- ת"א, אלא לידה, יודעים מה זה ת"א.
חלקנו אפילו – רחמנא לצלן – עובדים בת"א, ומבלים בה! ויודעים מה זה שדרות רוטשילד גם בלי שיהיה שם אירוע עלק-תרבותי עם פסנתרים. מה? פסנתר? כן, אני יודעת מה זה פסנתר! זה הדבר גדול הזה שדופקים עליו כדי שיעשה מוזיקה, נכון?
אז כל עמך ישראל נהר לת"א ללילה לבן. וזה הפתיע אותך כי..?
כל עמך ישראל גם נוהר לטעם העיר, עיר הבירה ושלל האירועים האחרים שיש בת"א. זו לא עיר קטנה ומשפחתית בפריפרייה וגם לא מושב אליטיסטי עם וועדות קבלה. גם אני לא אוהבת את כל ההמולה והצפיפות באירועים כאלה, ולכן אני נמנעת מראש. אבל את רוצה להגיד לי שאם זה היה אירוע לתל-אביבים בלבד, זה היה נראה אחרת?
מה אני אגיד לך – אכזבת.
יש אנשים שאני מצפה מהם להתבטאויות טיפשיות כאלה, אבל אחרי תקופה לא קצרה שאני עוקבת אחרייך כאן כקוראת שקטה, הצלחת להוציא ממני תגובה ולא בגלל סגנון הכתיבה שלך.
ג'אפאניקה זה לא סושי באיכות בינונית, זה סושי באיכות נמוכה.
אני חושב שהבעיה העיקרית שלא היו יותר מדי אטרקציות בלילה הזה. בשנה שעברה הייתה העלאה של מקום אחר ועיר זרה בקאמרי, שנורא נהניתי ממנה, ואילו השנה נדמה היה כאילו החליטו שממילא כולם רוצים רק להגיע לרוטשילד, אז אין סיבה להתאמץ ולעשות משהו אחר.
ולא שאי אפשר היה לנצל את הלילה לעשות משהו באמת חיובי. בעיקר, לפתוח מקומות ואירועים שלרוב פתוחים עד אחה"צ בלבד. לפתוח את השוק, לערוך חוגים פרטיים (או אולי במתנ"סים), או שכל המסעדות יגישו "עסקית" ב am במקום pm (כלומר בין 24-4 בלילה במקום 12-16 בצהרים). זה היה מגניב. אבל זה מה שלא עובד בתל אביב – הנסיון לגרור גם את האוכלוסיה האמיתית בעיר, ולא רק את הצעירים שמהגרים לשם, ליוזמות כאלו.
Islay – לא. פיקנסין זה סושי באיכות נמוכה. חשוב לשמור על דירוג הולם.
אורן – דווקא היו המון, אבל המון המון אנשים מבוגרים (קרי: מעל גיל 45), ומשפחות שהסתובבו בשדרה עם ילדים, שזה היה נחמד לראות (ואני מקווה בשבילם שהם סבלו פחות ממני בדוחק הזה).
אני עם אורן – היה ממש משעמם השנה, למרות ששמעתי שהיו הופעות בים.
וכמי שהגיעה מהצד השני של רוטשילד – גם שם היו המון אנשים, אז פרשנו לג'פניקה הרחוק יותר, זה עם המיזוג. נראה לי שסושי בינוני ב-1 בלילה זה כמו סושי מעולה בכל שעה אחרת.
או. מיזוג זה שולתתת.
אנחנו ישבנו בבנדיקט ולא אכלנו מהתפריטים המיוחדים, תוך שאנחנו בוהות וצוחקות על נהר האדם הדביק. המיזוג היה איכוצ'י. הטורטיה קצת פחות (וגם השירות לא ממש).
ב-1 בלילה באמת שכבר לא משנה מה אוכלים. בלוטות הטעם ישנות.
לא, פיקנסין זה בכלל לא סושי וזה לא במדרג. הבור מתחיל מג'פאניקה.
איזה קטע! בפליקר שלי מופיעות אותן תמונות בדיוק!
זה סדר עדיפויות שגוי. היית צריכה לוותר על הלילהלבן ולבוא למלחמת המים במקום זה, למחרת. מקסימום הנאה וקלוריות שרופות במינימום חוב"תים ו/או ממון מבוזבז.
אה, אבל הייתי גם בזה! (יחסית, חלקית)