זה התחיל מזה שהספל האהוב עליי, זה עם הסנופי, נסדק לפני מספר ימים באופן כזה שמים זורמים מתחתיתו באופן מצער.
לא נורא, יש לי עוד 13 ספלים לפחות. אבל הוא היה החמוד מכולם וגם האהוב עליי. ובכל פעם שאחותי באה לבקר, היא מתעקשת לשתות ממנו, כי גם לה היה כזה (קנינו אותם ביחד) אבל שלה נשבר מזמן והיא מתגעגעת.

ואז נשרה מצווארי השרשרת שאני עונדת כבר כמה וכמה שנים. סתם, נתלשה וצנחה לרצפה באמצע מגרש חניה והתליון נפל ממנה.
לא תכשיט יוקרתי או משהו כזה. סתם תליון קלטי שחיבבתי באופן ספונטני. אפילו לא מכסף טהור לדעתי. אבל עם ערך סנטימנטלי.
נפלה לארץ, וזרקתי אותה לתוך התיק. ולפני שעה מצאתי אותה בתיק, והצטערתי על סף דמעות לכמה רגעים.
אני מרגישה קצת עירומה בלעדיה, אבל אני חוששת שלא אתלה את אותו תליון על שרשרת חדשה.
צריך לחדש מפעם לפעם. אפילו אחרי חמש שנים.

והנה גיליתי לפני רגע שכנראה שהמעבר דירה היה קצת פחות חלק משחשבתי, שכן הספל הותיק ביותר באוסף הספלים הענף שלי איבד חתיכה קטנה בקצהו. וכשאני אומרת ותיק, אני מתכוונת בעצם לעתיק. אותו ספל אומלל נרכש ב-1995 כחלק משלישיה. אחד נשבר, והשני עבר עם סיום התואר לידיה של (כיום ד"ר) נ', שותפתי במעונות במשך שלוש שנים.

אני כבר בקושי מדברת עם נ', ועכשיו גם הספל הזה בלתי שמיש בעליל (כי אני מעדיפה שלא לחתוך את השפה בזמן שתיית קפה).
אולי זה סימן שאני צריכה להרים אליה טלפון, שלפעמים דווקא לא צריך לחדש אלא לראות מה קורה עם האנשים מפעם.