עד שכבר סופסופ נמצאה דירה, וחשבתי שאני יכולה להירגע מהעניין, אני הולכת ונוכחת שמבוגרים אמיתיים הם עם מתיש לעתים.
יום חמישי בבוקר, אני מתייצבת בביתה של בעלת הבית העתידית, על מנת להתחיל לסגור עניינים.
עקב בלבול כלשהו, מתברר שהגברת ציפתה לקבל במקום את הערבות הבנקאית, אולם מאחר שהיא לא מסרה לי את הפרטים המדוייקים (וגם לא ממש הבהירה לי את זה), לא עלה בידי לי להכין מראש את העניין. היא נכנסת לפניקה, ומכריזה שמבחינתה העניין מבוטל כאן ועכשיו.
לאחר מסע שכנוע של חצי שעה, במהלכו נועצה באביה הזקן שהוא בעל הנכס (ושלא ממש נעים לי להגיד, אבל למרות שהוא סנילי במקצת, הוא הרבה פחות היסטרי מבתו), הגברת הסכימה לחתום עמי על זכרון דברים, לקחת ממני 12 צ'קים, ולקבוע לי אולטימטום שבמסגרתו במידה ולא אתייצב על מפתן דלתה עד יום ב' בשעה שתיים עשרה אפס אפס, היא תפדה את הצ'ק הראשון והחוזה מבוטל כליל.
עצבנית למדי, חתמתי על הקשקוש, כתבתי לה 12 צ'קים, והגעתי לעבודה באיחור של ארבע שעות.
שעות ספורות לאחר מכן, כבר הייתי בבנק לארגן את עניין הערבות הבנקאית, כדי שאהיה בטוחה שהעניין הזה סגור מבחינתי. ובכלל – בהתחשב בעובדה שהיא זו שמחזיקה כעת בהרבה מאוד כסף שלי, כל מה שאני רוצה זה לחתום על חוזה, ולקבל מפתח לדירה, כדי שאדע שיש לי מקום לגור בו (עם כל הכבוד לזכרון דברים ששורבט על דף נייר).
מסיבות אלה ואחרות (אבי עבר ניתוח בעין ולכן נמצא בביה"ח בימים הקרובים), נבצר ממני לקפוץ אל הגברת אמש על מנת לסגור את העניין, ולכן צלצלתי אליה לא מזמן כדי לשאול האם אוכל לקפוץ להביא את הניירת ושנחתום על החוזה היום, כי מחר אני עסוקה למדי עם שלל עניינים.
אני מצלצלת, והיא אומרת "תבואי בשבע". שתי דקות אחר כך, היא מצלצלת שוב ואומרת "לא יכולה היום בעצם". שתי שיחות טלפון אחר כך, אנו מסכמות שניפגש מחר, אחרי שהיא גם תדאג להחלפת המנעולים בדירה. ואז היא כמובן מצלצלת שוב, ואומרת "למה לא ביום שני?" אני מסבירה שביום שני יש לי המון עבודה, ושאני לא רוצה לבזבז עוד יום עבודה על בירוקרטיה. מחר אני ממילא בחופש ככל הנראה, ויותר נוח לי, וגם כאמור – יש לי עניינים הקשורים לבריאותם של בני משפחה לטפל בהם, ואני תכף בדרכי לאיכילוב. אנו שוב מסכמות על יום ראשון בערב.
עשרים דקות אחר כך, בעודי קונה סיגריות בפיצוציה הסמוכה, היא מצלצלת שוב, אומרת "לא שאלתי מה יש לאבא שלך". אני משיבה שהוא עבר ניתוח בעין. היא שואלת "קתטר?" אני אומרת שלא, ניתוח בעין שאינו קטרקט. היא אומרת בידענות "אההה, הבנתי, פרוסטטה". אני מתקשה להכיל את הצחוק שלי, וכמעט בולעת את הסיגריה שלי. לאחר שהיא מבינה שאין לה מושג על מה אני מדברת, היא שואלת האם אוכל לפקסס לה את נייר הערבות הבנקאית, כפי שהצעתי (ביום חמישי, כשכן היתה לי גישה לפקס בעבודה). אני מציעה לשלוח לה את זה בדואר אלקטרוני, והיא אומרת שאין לה מושג בכל "הטכנולוגיה הזאתי" והיא לא יודעת איך מדפיסים מדואר אלקטרוני, ושאבא שלה לחוץ מעצם העובדה שאני לחוצה לסגור את העניינים, ומעוניין "לבדוק את העניינים", קרי לעיין בשטר הערבות הבנקאית (כאילו, מה? לראות שזה לא מזוייף?).
אני מבהירה לה (שוב) שאם מישהי צריכה להיות לחוצה כאן, זו אני. כי הרי אני לא יכולה לגנוב את הדירה המזורגגת או משהו כזה, וכאמור, אני זאת שמסרה לה צ'קים רבים, בזבזה כסף על ערבות בנקאית, ובינתיים קיבלה רק כלום גדול (שלא לדבר על כאב ראש מחוסר האמון שהגברת מבטאת כלפיי בכל שלב ושלב). שלא לדבר על העובדה שאני חייבת לעבור דירה בתוך שבועיים וכבר מתחילה להילחץ מזה.
בסופו של דבר, אנו מסכמות שהיא תזכה לעותק של הערבות הבנקאית בתיבת הדואר שלה היום בשעות הערב, ושמחר נחתום על החוזה הארור ואף אזכה לקבל את המפתחות המיוחלים לדירה המזורגגת.
אני צופה שבין היום למחר בערב, יתקיימו עוד שיחות טלפון מבולבלות רבות, ואם ירצה אללה ישתבח שמו, ביום שלישי (במקרה הטוב) תזכה סופסופ כף רגלי לדרוך בדירה בה אני צפוייה לגור בשנה הקרובה (ואני עוד חשבתי, ברוב נאיביותי, שאספיק לקפוץ לשם הערב כדי להעיף מבט ולהתחיל לחשוב על מה הולך איפה, שלא לדבר על חלילה – אולי לשטוף שם את הרצפה וכל מיני דברים שכאלה).
מתישהו, גם אתחיל לארוז ולהעביר את עצמי דירה. עד אז, כנראה שאשתגע סופית.
בהצלחה.
אני חושב שהזקנה הזו גזעית, בעיקר לאור העובדה שקרוב לוודאי שהיא לא שמעה את המילה עין אלא… *ין וקבלה את זה בקלות כשאמרת את זה ולא חשבה שאת בחורה גסה.
איפה הדירה?
איזה סיוט. אפילו אני התעייפתי כבר
פפפפפפפפפפפפפפוףף. שייגמר כבר!
זאת עריצות.
בהצלחה מותק.
עפרונית – תודה.
זיו – אני חושבת שהיא פשוט התבלבלה בין קטרקט לבין קתטר. לא שיש לי מושג מאין הגיעה הפרוסטטה לסיפור. אבל מי יודע? אולי באמת יש לה אוזניים חלשות וראש מלוכלך, ואז זה אכן משעשע.
רויטל – פלורנטין בסופו של דבר. רציתי יד אליהו, אבל אין שם כלווווום!
(ראי עצמך מוזמנת לסיבוב שוק לוינסקי, ואני לא מוותרת על איזה סיבובון איתך בשוק התקווה סתם לצחוקים).
litra – אכן, יש בזה. נו. ככה זה עם בעלי הכסף והכוח, לא?
בלונדינית – תודות!
אני הייתי קצת חושש מבעלת בית כזו – היא עוד עלולה להפתיע אותך בדירה
כל שבוע בתואנה אחרת, רק כדי לבדוק שלא הרסת לה את הטיח המתפורר.
זהו, שהחוזה (שרק ייחתם אינשאללה) מציין שהיא חייבת להודיע לפני שהיא באה. אני מאוד מקווה שלא יהיה לה כוח לזה… *אנחה כבדה*
יאללה, העיקר שמצאת דירה. אני בתקווה לפחות פעם בשבוע, אם לא יותר. רק תגידי מתי
בהצלחה. ברוכה השבה לעיר!
רויטל – קבענו. טנטטיבית להחריד, אבל קבענו!
לרמן – תודה תודה. (סנוב)
Holly Jesus christ on a stick!
15K ש"ח ערבות בנקאית?! מאיפה אנשים מגייסים את החוצפה? את שוכרת את הדירה, לא קונה אותה!
אנשים, שימו לב. ערבות בנקאית זה ענין יקר (כמו שראיתם, 900 ש"ח עמלה על 15K פאקינג פיקדון), וזו זריקת כסף לפח. הפקדון הזה יצא מהכיס של שרון, ולא צובר עכשיו שום ריבית, כך שהוא כאב לה בכיס ובעלת הבית לא מקבלת עליו ריבית גם כן. הסיבה שבעלי בית מבקשים היום את הדבר הפסיכי הזה שנקרא ערבות בנקאית היא שעם שטר ביטחון צריך ללכת דרך בית משפט להוצאה לפועל, ואילו ערבות בנקאית הם משחררים בצ'יק נזיל לגמרי.
שמעתם נכון – נזיל לגמרי! בדיוק כאילו שזה אצלם עכשיו בחשבון הבנק! יותר טוב אפילו מצ'ק עם תאריך פתוח כי הם יודעים שיש לזה תמיד כיסוי.
עם בעלי הבית שלי עשיתי עסק הרבה יותר פשוט. נתתי להם צ'ק מראש על החודשיים האחרונים ונגמר הענין. כמו בערבות בנקאית הכסף יצא מהחשבון שלי, כמו ערבות בנקאית הוא זמין לבעלי הבית להכניס לפק"ם או משהו שישמור לו על הערך, אבל לא משלמים 900 ש"ח לבנק על גורנישט מיט גורנישט! זה לא מועיל לאף אחד מלבד הבנק, ויותר מזה, בעל הבית לפעמים מוכן לרדת לחצי הסכום כשהוא רואה את הכסף אצלו נזיל בבנק.
תשאלו מה עושים אם השמוק לא רוצה להחזיר לכם את הכסף בתום החוזה? ובכן גם אין שום ביטוח שהוא לא יפדה את הערבות הבנקאית בלי לשאול אותכם ולא יחזיר את הסכום (כי היא ממילא זמינה לו ללא צו בימ"ש). מכאן שעדיף לתת לו צ'ק נזיל ונגמר הסיפור.
אוף, זה מרתיח. יותר מגוחך מזה היה לי רק פעם אחת. אני ובת זוגי כמעט שכרנו וילה של $700 כאן באיזור כפר יונה אבל בעלת הבית רצתה 45K ש"ח ערבות בנקאית. שלחנו אותה לכל הרוחות. רק העמלה שם היתה למעלה מ4000 ש"ח מתנה לבנק. אני לא מבין למה שמישהו ישתמש בשירות הדב הבנקאי הזה.
רק אני רואה בעיות ב-mySql בבלוג כאן? וגם נעלמה לי תגובה מאתמול…
בכולופן, שרון, שיהיה לך בהצלחה בדירה החדשה ועם הגברת המוזרה הזו ורפואה שלמה לאביך.
אני מבין שהיית באיכילוב. מקווה שלא ביקרת במיון הפנימי שם.
עם כל הכבוד לכותבת הבלוג, בתור אחד שהיה מהצד השני, מה מבטיח לבעלת הדירה שלא תחליטי יום אחד להיות דיירת "ידידותית" ולהתנחל בדירה ללא תשלום? מישהו מכם נאלץ להתמודד עם הכאב ראש הזה בעבר? לפי התגובות שלכם אני בטוח שלא…
זה לא שאני אומר שהכל שפיר בתהליך שעברת, אבל תנסו להבין את מה שעובר בראש של הצד השני ואת האינטרסים שלו ותראו שביטוח לבעל הנכס הוא פשוט חובה.
ערן: לכן לא משכירים לכל אחד מהרחוב. מראיינים אותו ורואים מי הוא. מרגע שאתה דורש סכומים כאלו גבוהים כל חודש ברור שלא ינחתו עליך אנשים עם הכנסה נמוכה במיוחד וערבות בנקאית שכזו לא כל אחד יכול לסגור. אם מישהו שכנע אותך ביושרו ונתן לך את כל זה ועדיין התנחל בלי לשלם אז או שהוא רב-אמן נוכל התנחלויות מהסוג הנדיר (פנה למשטרה) או שאתה עיוור לחלוטין לאופי אנושי ולא יודע למיין שוכרים ולשפוט את האמון בהם, העזר נא בידיד או קרוב משפחה (או עדיף אשה מהסוג עם האינטואיציה, אתה יודע, כמו בספרים)
עירא – עם אמון לא הולכים לבנק ואמון לא יגן עלייך בשיט. אולי את שופטת פנומנאלית של אופיים של אנשים, אבל רובנו המכריע לא יכול לנבא את העתיד על סמף ריאיון ופנים יפות. אני אישית מכיר מספיק מיקרים כאלו אישית.
אז מה הפתרון שלך, ערן? לא להשכיר בכלל? אני לא מבין מה אתה מציע בדיוק.