עומר רוזן מתאונן על כך שחברי "חונטת הבלוגרים" (מונח מבריק, למרות שעוד אין לנו כוח צבאי) העצבנית והאימתנית הם "עם רע", שנכנסה יותר מדי בזמנו במקבלוג (ההוא של הבשר המעובד, לא המקינטושאי), ועל כך שהבלוגוספירה לא קיבלה יפה את הבלוג האומלל ההוא, ואף התדרדרה לכדי ירידות אישיות לא סימפטיות כלפי זו שתפעלה את הבלוג.
בתור מישהי שככל הנראה חברה בחונטה הזו*, אני חשה צורך להזכיר את שאמרתי כבר מזמן: זה לא שבלוגרים הם עם רע, כפי שטוען עומר, אלא שבלוגרים הם פשוט מאוד חארות.
למעט איזה מייל או שניים, אני לא מכירה את עומר. אני גם לא מכירה את אותה בחורה שהתראיינה אצל עידוק (הפוסט ההוא איננו עימנו עוד מאיזו סיבה שלא תהיה). אני כן מכירה, מעריכה ומחבבת לפחות שלושה אנשים שעוסקים בתחום היחס"צ המקוון (קבלו זאת כגילוי נאות אם בא לכם).
עומר מנסה להזכיר לנו, שבמקרים של מתקפות אישיות כלפי אנשים שבסך הכל מנסים לעשות את העבודה שלהם, אנחנו עשויים לפגוע במוניטין המקצועי שלהם.
עומר שוכח, שאם מישהו מפשל בצורה אומללה, די מגיע לו לקבל על הראש. אם אני עושה טעות קריטית בעבודה, הבוס יקרא לי לשיחה ויגיד "זה לא צריך להיות ככה. תדאגי שזה לא יחזור על עצמו", ואני אצטמרר לדקה-שתיים, אפנים את הפידבק תוך שאני תוהה האם כדאי לי לעדכן את קורות החיים שלי, ואשתדל שלא לחזור על הטעות הזו.
ואם פישלתם באינטרנט – מיליוני הבוסים הקטנים שלכם (שאצבעם קלה על ההדק, וממילא אין להם מה לעשות בעבודה חוץ מלקרוא את טמקא ולטקבק שטויות על תקן של "אחד שיודע"**), יקראו לכם לשיחה ויגידו את אותו הדבר. על אחת כמה וכמה אם אתה (על תקן של עצמך, או על תקן של הארגון שמשלם את משכורתך) מזוהה בתור זה שעשה את אותה פדיחה. והדבר האחרון שאתם רוצים לעשות זה להאשים את הרצפה בהיותה עקומה, ואת האנשים הקטנים בכך שלא השכילו להבין את גדולתו של אותו צעד מוטעה.
עומר שוכח (אולי כי הוא מה"ברנז'ה" ההיא, וזה תחום שקרוב מדי ללבו), שלא זו בלבד שבלוגרים הם חארות קטנוניים, אלא שהם גם ממש לא אוהבים את השימוש-הציני כמעט של ארגונים מסחריים באותו המדיום בו הם משתמשים על בסיס קבוע לשם הפצת רעיונותיהם. זה לא שיש לנו בעיה עם בלוגים מסחריים. זה שיש לנו בעיה עם בלוגים מסחריים שנפתחים על ידי ארגונים שחברות פרסום ושיווק משכנעות אותם שבכך שהם יפתחו "בלוג" ריק מתוכן שימושי אמיתי, בו יפרסמו מסרים חסרי תועלת ותוחלת שנכתבים על-ידי אנשי שיווק ומכירות, הם עושים משהו בעל משמעות, מצטרפים לוובשתיימאפס הזה שכולם מדברים עליו, ומייד יצליחו להפיץ את משנתם בפני הקהל הצמא למידע שכזה.
הבעיה, ואת זה עומר דווקא לא שוכח, היא שהאנשים הקטנים הם לא אידיוטים (הם סתם חארות).
הם יודעים היטב מתי עובדים עליהם. והם לא מתביישים להגיד את זה.
אלא שכשם שכמעט כל בלוגר מתחיל לומד – אתה צריך לעמוד מאחורי הדברים שלך***. ואנחנו מצפים מאותן חברות מסחריות שמפעילות בלוגים שיעשו את אותו הדבר. על אחת כמה וכמה, אפילו. אם כבר חברות מסחריות פותחות בלוגים – אנחנו רוצים שהם ייקחו את הקהל שאמור לקרוא אותם ברצינות.
אם כבר חברות מסחריות מנסות לבסס לעצמן זהות אינטרנטית – אנחנו רוצים שהם יעשו את זה כמו שצריך. שהם ישתלבו במערכת האקולוגית/חברתית אליה הם מנסים לחדור, ואנחנו רוצים שהם יעשו זאת באופן אורגני, ועם גילוי נאות.
מי אתה, מאין באת, והאם אתה (כנציג של ארגון) עומד מאחורי הדברים שלך.
אנחנו לא רוצים שהם ישאלו שאלות מפגרות תחת זהות שאולה אחת, על מנת שיוכלו להשיב עליהן תחת זהות בדויה אחרת, בדיוק כשם שאנחנו לא רוצים שהם יירו לכל הכיוונים וישפכו את החרא שלהם לכל עבר, פשוט כדי שבדו"ח החודשי שלהם ללקוחותיהם הם יוכלו להגיד "שתלנו 250 תגובות בפורומים של תפוז, ועוד 35 טוקבקים בנרג ימין קיצונייהדות".
אנחנו מתעצבנים. וכאמור, יש לנו אצבע קלה מאוד על ההדק הוירטואלי שלנו. ונכון שלפעמים אנחנו מפספסים קצת, אבל פגיעתנו כמעט תמיד קשה וכואבת (דווקא בגלל שגם אנחנו יורים לכל הכיוונים).
אנחנו חושפים את המגיבים הפיקטיביים בפורומים, ואת המטקבקים מטעם. כי הם מלכלכים לנו את מגרש המשחקים.
אנחנו נוקמים באלה שהזיוף שלהם עולה לנו על העצבים.
אנחנו בזים ליצרנית מכוניות שמכסה את תל אביב בשלטי חוצות שיורדים באופן אנונימי לכאורה על דגם של מכונית מתוצרתה, ואף מפרסמת מודעה זועמת בעיתון שבה היא יוצאת כנגד אותן מודעות אנונימיות, ויומיים אחר כך חושפת את הדגם המשופר של אותה מכונית.
ואם אנחנו בלוגרים, כאמור – אנחנו חארות. בין אם אנחנו שייכים לאותה "חונטה" ובין אם לא, השורה התחתונה ממנה אי אפשר להתעלם היא שכולנו חבורה של גרפומנים קטנוניים, שרק מחכים שמישהו יעצבן אותנו על מנת לרדת על האמאמא של הצורה שלו (אבל גם יודעים לפרגן כשמגיע).
כי אנחנו שונאים לראות שימוש ציני ומטופש של גורמים מסחריים במדיה החברתית בה אנו משתמשים בסיס יומיומי.
ובעיקר כי כל דבר כזה הוא אחלה חומר לפוסט.
* והיה מי שאמר, ולא בצדק לדעתי, "מלכת הכיתה" (אולי, במקרה הטוב, מלכת הכיתה הטיפולית המקבילה, כפי שאמר מישהו חכם ממני)
** אני ממש לא מנסה לרדת כאן על השם שעומר בחר לבלוג החדש שלו. אני דווקא משועשעת ממנו קשות.
*** לעיון נוסף: הסמינריון של יהונתן על נורמות ביטוי בבלוגוספירה.
חלקית לפחות אני מוצא את עצמי מסכים עם עומר. כשחנן זיהה את התגובות הפיקטיביות של טל פורקוש זה היה משעשע למדי, אני מודה. אבל התהודה שזה קיבל לכמה שניות אצל החונטה אכן תישאר כתם בעברה המקצועי לעוד הרבה זמן. היא אולי פישלה עם התגובות ההן אבל:
1. אני משוכנע שרוב מוחלט של האנשים שקראו\הגיבו במקבלוג לא היו מודעים לחשיפה של חנן. מה שאומר שהכישלון שלה לא היה כל כך נורא בעצם. אבל למי שישקול לשכור את שירותיה בעתיד זו תהיה אחת העובדות הראשונות אליהן ייחשף.
2. קצת בסתירה ל-1, רוב קהל היעד מלכתחילה היה ציני מספיק כדי להניח קיומן של תובות פיקטיביות, גם אם הוא שיער שהן מוסוות ככאלה ביתר מקצועיות, ולא ממש יזדעזע מהגילוי שיש כאלה.
בלי קשר, המקבלוג אכן נכשל. זה קורה הרבה מן הסתם, אם כל תרגילים היח"צניים היו מצליחים היה העולם מקום גרוע בהרבה. אבל הבעיה היא שהכישלון הבודד הזה, קצת בגלל החונטה, ימשיך להוביל בכל חיפוש של פורקוש עוד הרבה זמן.
האמת היא שכל זה מתקשר לעניינים שטורדים את מנוחתי לאחרונה לקראת ערב השמדת האינטרנט הממשמש ובא.
זו תגובתי הרשמית
בלי קשר למק-בלוג ולתרגילי יחצנות כאלו או אחרים, בהתייחס לביטוי חונטת הבלוגרים: כשאני חושבת על בלוגרים, בלי ציניות בכלל*, אני רואה לנגד עיני את אבירי החופש והדמוקרטיה**. לא כולם כותבים, לא כולם יכולים להתנסח אבל התיעוד היומיומי של עוולות ואיוולות, המחשבה העצמאית, האמירות הביקורתיות הקוראות לשינוי פני החברה ולשיפורה, הם החרבות, של חונטת הבלוגרים – האבירים והאבירות.
* סליחה באמת שיש לי מצב רוח הגיגי ומתפלסף, חסר חידוד ולצון הבוקר
**ומאמסטרדם, אני יכולה לומר שאתם עושים עבודה נהדרת.
רציתי להגיב אצל עומר, אבל הוא משום מה דורש הרשמה בשביל תגובות אז אני אגיב כאן, כי גם כאן זה רלוונטי.
רציתי להגיד לך שבניגוד לנזיפה של הבוס, שתישכח בעוד שבועיים אם תעבדי כמו שצריך, הנזיפה של הבלוגרים נשארת במקום הראשון בגוגל לעד.
מצד שני, אז גיגלתי 'טל פורקוש' וגיליתי שאין שם הרבה לכלוך, לפחות לא בדף הראשון. ככה שאולי אנחנו פחות גרועים ממה שאנחנו חושבים – לא בגלל שאנחנו לא רוצים, בגלל שאנחנו לא מצליחים.
אוח, מסכים עם כל מילה.
אני באמת לא מבין מדוע לקוח פוטנציאלי שנפגע ע"י גורם מסחרי או כל גורם אחר לצורך העניין, צריך לשמור לו חסד נעורים.
שמתי פתק בבחירות למפלגה X, הח"כים שנבחרו לא מקיימים את המנדט שלהם, פולטים אמירות מטופשות שמבהירות שהם לא מבינים מה הם עושים ולאן הם נכנסו – האם עלי להצביע להם שוב או רחמנא ליצלן, לשתוק ולא לומר את מה שאני חושב כי הם בני אדם וכי הם עלולים לא להיבחר שוב לכנסת?
זבש"ם. זה הג'וב שלהם. פישלו, יש השלכות. אתה לא יכול לפעול בזירה הציבורית ולקוות שהפידבק יהיה פרטי. זה משהו בסיסי. אם אתה לא מבין את זה, אולי לא כדאי שתפעל בזירה הציבורית.
אני בכלל לא מסכימה עם כל סיפור החונטה המגוחך הזה. זה קצת כמו להתבכיין שאתה לא מקובל או משהו כזה, ולהצביע על קבוצת המקובלים כחבורת חארות.
חרטא.
לא כל אחד שפותח בלוג רואה לפניו מטרה מוגדרת. לפעמים זה משהו שקרה ברגע של שעמום והתפתח לכדי יצירה מעניינת. לא כולם גרפומנים, משועממים או חושבים שכל דבר הוא נושא לפוסט. לא אצל כולם הבלוג הוא מרכז החיים. וכן הלאה. בקיצור, כל ההכללות האלה לא רלוונטיות ולא נכונות.
הפלורליזם ה"נוראי" הזה, בו כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה ואפילו לייצר רעש ותהודה, כואב להרבה אנשים. בהתחלה הוא רק כאב לאנשי המדיה המסורתיים, שנבהלו כשראו שהבמה נלקחת מהם. עכשיו, באופן פרדוקסלי, הפלולריזם מפריע גם לכל מיני בלוגרים – אם מפני שהם לא מצליחים לייצר רעש בעצמם, או פשוט מפני שהבלוג הגדול והמצליח שלהם מאבד קהל לטובת הרבה בלוגים אחרים.
אני אומרת – איש הישר בעיניו יעשה. חברה מסחרית רוצה לפתוח בלוג? סבבה. רק מה – תהיו מודעים להשלכות. הכינו את עצמכם לתוצאות. תחשבו על זה כמו על כל מהלך עסקי אחר, אל תחפפו את זה כי זה "אינטרנט". ברגע שיוצאים אל הערבות הפרועות של הרשת, הכל יכול לקרות.
טוב יאללה. יותר מדי ארוך. מספיק. יום טוב לכולם.
איזה כיף לפתוח את הבוקר עם פוסט עלייך. היה לי חשש שאני אחטוף בעקבות הפוסט, אבל החונטה די ריחמה עלי.
כמה הבהרות:
1. החונטה של הבלוגרים- ביטוי היתולי לגמרי שהמצאתי על אותם 20 ומשהו בלוגרים בולטים בארץ. אם מישהו רואה את עצמו נפגע אני אמנע מלכלול אותו בהגדרה.
2. הפואנטה של הפוסט שלי הייתה שלפעמים צריך לדעת את המינון של הביקורת. עידו קינן כבר כתב על זה ב-YNET, למה היה צריך לטחון את זה שוב בכלכליסט+פוסט? דברים כאלו מרסקים קריירות.
3. גם אני התעצבנתי לראות את המקבלוג. הרי היה ברור שהוא נכתב על ידי מישהו שהתחזה ללקוח, שלא נדבר על זה שהתבנית שלו מחורבנת בפיירפוקס. עבודות כאלו רק פוגעות באלו שמנסים להביא את השיווק במדיה חברתית לסטנדרטים של חו"ל. ועדיין, ראו נקודה מס' 2.
4. אחד שיודע- אתם יודעים מאיפה זה בא. חבל לתת לזה משמעות בכוח. קחו את זה בצחוק, אתם יודעים, כמו ההרגשה שיש לכם כשאתם רואים סרט של מונטי פייטון.
[...] גפן כותבת אצלה בבלוג, כבר פעם שניה, שבלוגרים הם חארות כתשובה לפוסט של עומר [...]
שחר – בדיוק בגלל הגוגל, אני אפילו לא מזכירה את השם של הגברת כאן בפוסט. אני לא זו שצריכה להוסיף עוד מסמר בארון המתים של הגוגל פייג'ראנק של מישהו. זה כבר נעשה במקומי כמה פעמים בתגובות (ומעולם לא כתבתי על המקבלוג. כנראה שאני לא באמת בחונטה).
1. אנשים בכלל הגיבו במקבלוג? תגובות אמיתיות? שלא האשימו את מקדונלדס במזון רע וקטלני? שיו. כמה עצוב. (אני בכלל התכוונתי לסתם תגובות פיקטיביות בפורומים)
2. אני חושבת שאנחנו מניחים את זה תמיד, לא? ע"ע הבלוג של טיבטעם והבלוגים של השב"כ.
[וזהו. התלבטתי אם יש לי כוח ללכת לערב ההשמדה, ועכשיו אני חייבת ללכת, פשוט כדי לפגוש את האיש והאגדה שמאחורי הבלוג]
חנן – ענק!!!1
אפי – אני לא עושה כלום. רק מזיינת בשכל אחרי שאנשים אחרים עשו את העבודה האמיתית.
ודווקא הנזיפה בגוגל היא מטרידה (חפשי פעם אותי בגוגל ותמצאי שני דברים שהם אפילו לא שליליים במיוחד, אבל שהייתי מעדיפה לשכוח).
דרומי – ראה תשובתי לאפי.
אביעד – נראה לי שכאן הבעיה, לא? פעם הכשלונות האלה היו בין איש היחס"צ לבין הלקוח, ואולי לאיזה מדור/עיתון ברנז'ה נישתי, והיום גם הכשלון וגם הביקורת יושבים שם בחוץ… (ולא משנה אם זה המקבלוג או הטיבטעםבלוג או השב"כבלוג)
רויטל – לא ארוך בכלל, וכל מילה בסלע!
עומר – אני מקווה שהתגובה שלי עומדת בציפיות שלך מבחינת הירידות עליך?
1. אמרתי שזה ביטוי מבריק, לא?
3. כל עוד העבודה עצמה לא נעשית בסטנדרטים של חו"ל, למה שהציפיה תהיה ליחס כמו אל פרויקטים דומים בחו"ל? (ובטח שלא להאשים את קהל היעד שהוא לא מוכן לגאונות של זה). אני חושבת שגם ללקוחות, וגם לקהל היעד מגיע קצת יותר, לא?
4. כמו שאמרתי, השם הזה מצחיק אותי נורא. רק בחיאת, כמה בלוגים יש לך?
מה שאביעד ורויטל אמרו.
חנן – LOL!
וגם צריך להפנות פה לקטנוניסט היומי שעוסק ב"שאול פרחי ושקריו".
http://www.room404.net/?p=12142
שרון, אני מפרגן למפרגנת ואני שמח שאת אוהבת את השם.
העבודה של TBWA היא בהחלט לא בסטנדרטים של חו"ל. למק' יש בלוג CSR ועכשיו הם יצאו עם בלוגים לעובדים, אז ככה לא צריך להמציא את הגלגל, רק לחקור אותו. אבל הבלוג היא לא הנקודה. כפי שכתבתי אצל ארז וולף, זה נראה יותר אישי נגד משרד פרסום שהעז להשתמש בפלטפורמת וורדפרס, מאשר לגופו של עניין.
הבלוג לא היה צריך לרדת מהרשת. הוא היה צריך להשאר שם ושמישהו שיודע לנהל מדיה חברתית ינהל אותו. TBWA דיגיטל עדיין לא שם, אבל הם לא רחוקים מזה. אל תשכחי שאת קמפיין זרובבלה הם עשו, אז תני להם קצת קרדיט על ההבנה של כוחם של בלוגרים ובלוגים.
העניין הוא לא קטע של "אוי אוי אוי העיזו להשתמש לנו בוורדפרס". גם אדם שוב עשה את זהו ואפילו השתמש בתבניות שתורגמו על ידי הקהילה (וגם נתן קרדיט למי שתרגמו).
העובדה היא שהתגובה היתה (לדעתי) יותר בנוסח "אוי ואבוי הם השתמשו בוורדפרס והם עשו זאת בצורה כל כך חובבנית שעצוב ומביך לנו לראות את זה" ובגלל שאנחנו, האנשים הקטנים משתמשים בזה גם, ועושים זאת הרבה יותר טוב, אנחנו מרשים לעצמנו לצחוק על זה.
כשאתה אומר "אל תשכחי שאת קמפיין זרובבלה עשו TBWA", אתה יוצא מההנחה שאו שאני מהברנז'ה או שמעניין אותי מי עשה מה ב"תעשיה".
אני לא, וגם לא מעניין אותי.
קמפיין זרובבלה אולי עשה באזז בברנז'ה מבחינת "תראו איזה מגניבים וחדשניים אנחנו שמנצלים את כוחו של תוכן הגולשים", וקצת אולי בשביל הלקוח שהרגיש שהוא עושה משהו חדש שעוד לא נעשה כאן, וקצת בבלוגוספירה מבחינת "תראו מה זרוב עשתה הפעם" – אבל מעבר לזה, מדובר בעניין זניח, שקל לשכוח.
זה נשמע לי כמו אוי אוי אוי הילדים המקובלים לא רוצים להיות חברים שלי.
מישהו מהברנז'ה צריך להיות עוד יותר תוקפני כלפי המקבלוג! משרד היח"צ שעסק בזה מכר שטויות למקדונלדס ישראל, ועשה לו שירות דוב נוראי. מישהו חושב שמקדונלדס קיבלו בחזרה את כמה אלפי הדולרים שהם שילמו על זה? בחיים לא.
לקבל פינג ממך זה כבוד
תודה
ניב – הכבוד כולו שלי וכך גם העונג לקרוא את הבלוג שלך.
(ולא נסחפנו בכלל עם הכבוד שבפינג ממני, הא? תרגיע, בבהילות!)
גם בלוגרים הם אנשים, וכמו הרבה אנשים אחרים (שהם לא בלוגרים) יש להם נטייה לפגוע ב, לבקר את ולרכל על מי שפגע בהם, ביקר אותם או ריכל עליהם. כל ההבדל הוא שלגוגל הרבה יותר קשה לשכוח.
שרון,
מהתגובה שלך אני יכול להסיק שלקחת באופן אישי את השימוש בפלטפורמת וורדפרס, אחרת לא היית כותבת שעצוב לך שמישהו עושה בה שימוש חובבני.
העניין הוא שלא ברור לי מה ההגדרה לשימוש חובבני. האם זו חוסר התאימות לפיירפוקס? האם זה בגלל שהם לא עמדו בקוד אתי לא כתוב שבו הבלוגר מנהל מערכת יחסים של שקיפו
מעבר לזה אני אשתוק כי TBWA הוא המשרד האחרון שראוי לזה שאני אגן עליו ועוד בחינם.
שרון,
מהתגובה שלך אני יכול להסיק שלקחת באופן אישי את השימוש בפלטפורמת וורדפרס, אחרת לא היית כותבת שעצוב לך שמישהו עושה בה שימוש חובבני.
העניין הוא שלא ברור לי מה ההגדרה לשימוש חובבני. האם זו חוסר התאימות לפיירפוקס? האם זה בגלל שהם לא עמדו בקוד אתי לא כתוב שבו הבלוגר מנהל מערכת יחסים של שקיפות עם הקוראים שלו?
הנקודה שלי בפוסט המקורי היא צורת הביקורת. את יכולה לאהוב או לא לאהוב קמפיין, אבל לרדת על בנאדם באופן אישי כי חילל את קודש קודשי הוורדפרס זו כבר הגזמה.
מעבר לזה אני אשתוק כי TBWA הוא המשרד האחרון שראוי לזה שאני אגן עליו ועוד בחינם.
והנה פספסת את הפואנטה שלי לחלוטין בעניין הוורדפרס.
מכיוון שאני מכירה את המערכת, אני יודעת שאפשר לעשות איתה דברים נהדרים. מבחינה טכנית, היה עצוב לי *עליהם* שזה היה המיטב שהם יכלו לעשות עם המערכת. שהם, כחברה המתיימרת כנראה לשיווק ופרסום אינטרנטיים (סליחה "אינטראקטיביים"), אולי מסוגלים למצוא גרפיקאים שיעצבו בלוג ממש יפה, אבל בה בעת, לא מסוגלים למצוא מתכנת PHP יחיד שישפצר את העניינים כהלכה.
איך סבתא שלי היתה אומרת? לחמור מראים חצי עבודה.
הם עלו עם בלוג שהיה לחלוטין חצי עבודה. ומכאן שהם מראים בדיוק מה שהם חושבים על קהל היעד שלהם. ואפילו לא דיברתי על התוכן של הבלוג.
וברור שלא מגיע רק לה על הראש. היא הרי לא עבדה בוואקום, לא? אלא שהיא זו שעשתה את השטויות בעלות מידת הניראות הגבוהה ביותר, ולכן היא זו שחטפה את הריקושטים. תעבוד מאחורי הקלעים, ואפילו אם תעשה שטויות, אפאחד לא יידע שזה אתה, וגוגל יאהב אותך קצת פחות.
בעיניי מה שמתפספס כאן באמת הוא חוסר הפרגון העיתונאי של עידו לתחום שגברת ט.פ ניסתה להכנס אליו, וזה נושא אחר לגמרי. מצד שני, כל עניין חוסר האג'נדה של TBWA הזוי בעיניי – אני לא יכולה לדמיין קמפיין "רגיל" שיעלה בלי אג'נדה, סתם כדי שיהיה.
גם אני הייתי מודה על הפינג ומספר איזה כבוד זה לקבל אחד ממך, רק שבלוגלי ופינגים לא ממש מדברים לאחרונה.
בכל מקרה, נדמה לי שאחת הבעיות המרכזיות בסיפור הזה מזכירה גם את דיון הספאםוה-SEO שהתפתח אצל יובל וגלש לעוד כל מיני מקומות. נניח שמשרד פרסום ישן וקונבנציונלי חתום על קמפיין שהצליח לעורר את כעסה של החונטה, ונגיד שאני לקוח שמעוניין לשכור את שרותיו של אותו משרד פרסום. אני אריץ חיפוש בגוגל, אגלה כמה פוסטים נזעמים, לצד אזכורים במדורי הברנז'ה המשוקצים של אתרי החדשות. "נו" אני אחשוב לעצמי "אז קהילת האובססיביים של האינטרנט לא אהבה את העבודה הקודמת שלהם, לא נורא". אבל אם אני מחפש משרד שידאג לנוכחות אינטרנט ואני מגלה את אותו דבר בדיוק אני אחשוב שהוא נכשל במשימה המרכזית שלו. במקרה של המקבלוג הכישלון הוא ברור איך שלא מסתכלים עליו, אבל בכלל לא בטוח שצריך לייחס חשיבות יתר לטענות החונטה ולחיבה של גוגל אליהן גם במקרה כזה.
ואם כבר אני כאן, נדמה לי ש"אגדה" היא כמעט תגובה בנשק לא קונבנציונלי על "מלכת הכיתה", אבל אני משער שמגיע לי.
שחר – אם אנחנו מדברים על גוגל כשופט הסופי, הרי שעבור סתמאחד שאינו מצוי ברזי הביצה האינטרנטית, ואין לו מושג מי אלה כל הקוטרים האלה, לא באמת משנה *מי* הם האנשים שייבבו על זה. השאלה "מי" חשובה רק בשלב המיידי, לא בטווח הארוך. מצד שני, ברור שאם יובל דרור יכתוב על X, ו-50 איש יטרקבקו אליו ויכתבו גם הם על X, הרי שהפגיעה היא גם לטווח הארוך, וזו השפעה שונה לגמרי של החונטה.
ועדיין, זה רק גוגל. וזה רק בכיינים באינטרנט. אני באמת חושבת שמייחסים לזה קצת יותר מדי חשיבות (אולי כי אנחנו ממש-ממש-ממש רוצים להאמין שבלוגים משפיעים).
וכן. האיש והאגדה.