[הערה לקוראים ברסס: כנסו, כנסו. יש מוסיקה בפנוכו]
אחד הדיונים המעניינים ביותר בעיניי בפורום המוקדש לניין אינץ' ניילז ברשת החברתית לסריגה בה אני חברה עסק בשאלה – מהם הצבעים המתאימים לכל אלבום. זאת אומרת – לו היית צריכה לסרוג את הפסקול, מהם הצבעים שהיית בוחרת עבורו? הדיון הזה לא התפתח מספיק לטעמי, והצטערתי על כך.
השאלה הזו מעניינת משתי בחינות, ואף אחת מהן אינה נוגעת כלל לסריגה.
(והרי למעשה, זה כמעט אף פעם לא הנושא כאן, גם אם נדמה שכן)
הראשונה היא שאלה ממש פשוטה: עד כמה אנחנו מסוגלים בכלל להשתחרר אצלנו בראש מן הדימויים שניתנים לנו מלכתחילה על ידי מי שמספקים לנו את החומרים האלה. למשל, בעטיפה של האלבום, או בוידאוקליפים. לאכזבתי, לא מעט מן המשתתפות בדיון אכן נכנעו במידה מסויימת לקונבנציות האלה. והפגינו חוסר דמיון מוחלט בכך שנפלו אל המלכודת הבסיסית ביותר, והקצו, למשל, לשני אלבומי האולפן האחרונים צבעים בספקטרומים הירוקים-כחולים-שחורים, שדומים דמיון רב לספקטרום הצבעים של גבי עטיפות אותם אלבומים (עם שיניים, שנת האפס).
השניה – השאלה המעניינת בעיניי בהרבה, והיא שאלת האסוציאציה והסינסתזיה. לרובנו, וגם לי, אין את היכולת לראות מוסיקה כצבעים. אבל יש כאלה שכן. ערן כ"ץ מלטאת האמבט מביא הסבר נפלא לתופעה הנוירולוגית המדהימה הזו בפוסט המבוא שלו לסדרת הסינסתזיה הנהדרת שלו (שהלוואי שהיה לי זמן להקשיב לה מדי שבוע). עשר שנים אחרי, ואני עדיין זוכרת את אותו שיעור בשנה ב' של לימודי הפסיכולוגיה, במהלכו של עוד אחד מאותם קורסים בביופסיכולוגיה/תפיסה/פסיכו' קוגניטיבית, במהלכו הציגה המרצה את התופעה הזו, ומצאתי את עצמי מבואסת קשות מן העובדה שאני לא סובלת מהפרעה נוירולוגית שכזו, המאפשרת לי לראות, לטעום, או להריח צלילים; זה נראה לי בזמנו (וגם כיום) כמו אחד הדברים הפנטסטיים ביותר שיכולים להיות, ולו בשל העובדה שאני לא מסוגלת להעלות על דעתי איך נראית או נשמעת המציאות עבור אדם שכזה שחושיו משתלטים זה על שטח השיפוט של זה.
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
לאחר שסופסופ הצלחתי מתישהו אתמול בלילה, להוריד בהצלחה (באמצעים בלתי חוקיים באופן מובהק) את "רוחות", האלבום האינסטרומנטלי החדש של ניין אינץ' ניילז (שרכשתי באופן חוקי למהדרין), כבר הייתי כל כך שפוכה מעייפות, שלא ממש היה לי פנאי לשבת ולהאזין לו כהלכה, אז העמדתי את הלפטופ על השרפרף שבחדר השינה, כיביתי את האור, הפעלתי את ה-VLC והלכתי לישון עם הרוחות.
בחושך, עם המוסיקה הזרה-לי-כמעט (מלבד אותם טראקים בודדים שהאזנתי להם במהלך היום באמצעות הנגן שנכלל באתר האלבום, וכבר התרגלתי אליהם במקצת), חזרתי שוב לשאלת הצבעים.
כמו שלפעמים, את עוצמת חזק-חזק את העיניים ורואה נקודות וכתמי צבע בתוך החושך שמאחורי העפעפיים שלך, כך ניסיתי, בחסות החשיכה והעייפות, לראות כתמים של צבע שיאפיינו עבורי את מה שאני מאזינה לו.
ה"עטיפה" של האלבום (במרכאות בלבד בשלב זה, כי כאמור, האלבום טרם יצא בפורמט פיזי כלשהו) היא אפורה. חדה. מינימליסטית. כמעט כמו גן זן יפני שהחיים והרגש נגרפו מתוכו בשם האסתטיקה והאין. לעומת העטיפה, הרי שהצילומים המרהיבים שב"חוברת" המצורפת (בפורמט PDF), וגם המוסיקה מחליפים צבעים ומצב רוח באופן לא הגיוני ובלתי צפוי ועוברים, לעתים בטווח של שניות בודדות, בין עדינות מופלאה לחדות, לכאוס ולעתים גם כאב שקשה לי לתאר במלים.
האריזה האפרורית והמינימליסטית הזו מסתירה בתוכה עושר שלא ייאמן, וגן הזן שעל העטיפה נהרס ונבנה מחדש עשרות פעמים לאורך 110 הדקות ו-27 השניות של חוויית ההאזנה הזו.
עוד לא מצאתי את הספקטרום של הרוחות. אני צופה שאכשל בכך גם אחרי אינסוף האזנות. אבל זה לא אומר שלא אנסה.
ואולי דווקא זה היופי באינסטרומנטליות של האלבום הזה. היעדר המלים מקשה עלינו לשייך את הצלילים למשהו קונקרטי, והמשמעות שלהם נותרת בידינו.
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
לטראק החביב עליי מתוך האלבום הוקצה הצבע האפור – גם בחוברת וגם באייקון שהולבש על הקובץ עצמו.
ייתכן שאני לא יודעת מהם "הצבעים" באמצעותם אני מסוגלת לאפיין את האלבום כולו, אבל הקטע הזה הוא לא אפור. בכך אני בטוחה.
(וזה הטראק שהכי חבל לי שאין לו מילים בכל האלבום הזה, כי אני רוצה לשיר אותו)
הוא רק מתחיל ככה. אפור כמו מדרכה מלוכלכת ועכורה.
ואז הוא פורח. ונובל שוב. ופורח.
בשלל צבעים שמתפוצצים לך מול העיניים למרות שאת לא רואה אותם כלל.
ובדיוק שש עשרה דקות וארבעים ושש שניות אחר כך, הוא עושה קאמבק, אבל מתכהה מחדש, אם לא משחיר לחלוטין.
(באחד הקטעים הכבדים אך מלאי התקווה ביותר באלבום, לטעמי).
ואז הוא זורח. (החרוז לא בכוונה, נשבעת!)
אבל למעט רגעים ספורים, הוא לא עושה זאת באור גדול וחזק, חלילה.
הוא עושה זאת בטפטוף מינימליסטי שנדלק ודועך מחדש, עם שיאים קטנים וגדולים של אור וחושך ושל ואקום שאין לו צבע כלל, בין הרמוניות קטנות לחריקות ודקירות של משהו שאני אפילו לא רוצה לדמיין מה הצבע שלו, כי המחשבה הזו מכאיבה לי במוח (אבל אין לי ספק שצבעו ירוק רעל או כחול זרחני).
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
יהיו אשר יהיו הצבעים של האלבום הזה. הם בטח לא אפורים. האפור הוא רק הרקע להתפוצצות האוכלוסין עוכרת השלווה אך המדהימה הזו של צבעים שאני אפילו לא יודעת אם קיימים באיזו גלקסיה מרוחקת אחרת.
(ואני מאוד מקווה שהבנות מאותה פורום יפגינו קצת יותר דמיון במידה ואותו דיון יימשך)
[12 Ghosts II, 28 Ghosts IV ו- 34 Ghosts IV: מתוך Nine Inch Nails: Ghosts I-IV. מובא ברשיון CC-by-nc-sa ואוי כמה שזה מגניב]



סיניסתזיה זה אכן נושא מרתק, אבל יש לתופעה הזאת גם לא מעט צדדים שליליים. צפיתי בסרט תיעודי שעוסק בסיניסתזיה, ובחור אחד תיאר שיש מילים מסויימות שהוא שומע שמתקשרות לו לטעם מר בפה, ואין לו יכולת לשלוט בזה או להתחמק מזה.
אני שוקל להוסיף מילים של טרנט ל28, במיוחד כי יש מספיק קטעים שהוא שר בהם שאפשר לחתוך החוצה ולהרכיב (וגם כי זה בCC-BY-SA-NC, הא?)
לואיס – זה אכן נשמע כמו תופעת לוואי די לא נעימה.
מצד שני, גם זו דרך לחוות את המציאות שאנחנו לא זוכים לה, לטוב ולרע.
יהונתן – לך על זה, זה יהיה קטע ענק.(אבל מילה-מילה, כן? לא משפטים שלמים)
ועולה השאלה: האם אתה מצליח לעשות (ולא במובן התנ"כי) את טרנט ליותר מתוסבך וזועם משהוא בעצמו?
מעניין איך דווקא המינימליזם מוביל פעמים רבות לעושר מוסיקלי (או צבעוניות מוסיקלית, אם תרצי) לא רגיל, כי יש משהו בתבניות הפשוטות שמתפתחות לאיטן שיוצר אפקט של Proliferation – כמו ענפים שצומחים מתוך ענף בודד, ומהם ענפים ועלים נוספים וכן הלאה. כך אני חווה מוסיקה מהסוג הזה. לא נראה לי שזה עונה להגדרה של סינסתזיה, אבל זו חוויה בהחלט מעניינת
[...] מניחה שכבר הבנתם שאנחנו מאוד אוהבים כאן את טרנט רזנור ואת ניין אינץ' ניילז. כי טרנט הוא [...]