אני לגמרי לא מסכימה איתך. ראשית, זה רצון לשינוי שבא מבפנים, ואצל רוב האנשים, כשמעירים להם זה מעורר אנטגוניזם במקרים מסוימים, או ייאוש במקרים אחרים.

וזאת לפני שאמרתי משהו על ההנחה המובלעת כאילו לכל אחד אפשרי לרדת כשהוא רוצה היא טיפשית. לו זה היה כך, לא היו אנשים שמנים, כי לא משנה איך אנחנו מקבלים את זה בינינו לבינינו, העובדה היא בזה לא המצב המועדף על אף אחד.

שלא לדבר על כך שאחוזי ההצלחה של דיאטות לאורך זמן הם נמוכים ועומדים על פחות מעשרה אחוזים. עדיין לא מבינים לגמרי את המנגנונים של השמנת יתר, אבל היא מוכרת כמחלה. במובן שחוקרים אותה 0אני ממליצה על הבלוג המצוין של ד"ר דינה ראלט ברשימות). במובן שרוב בני האדם לא יחלימו ממנה. את מצפה מחולה לב או מחולה נפש שיחלים רק כי החליט? זו ציפיה מוגזמת. למרות האמונה העממית שכל מה שצריך הוא כוח רצון, זה לא באמת כה פשוט. (וכן, תמיד ישנם אלה שהצליחו, כי הכיול המסוים של הגוף והנפש שלהם איפשרו זאת. ומכאן הם מניחים שזה זהה אצל כל השאר)

ולסיום, העניין שבעיני הוא מהותי: קדושת המרחב האישי. להעיר למישהו (שלא ביקש זאת) משהו הנוגע לאי שביעות רצונך מסגנון חייו, זו גסות רוח. יש אנשים שחיים בצורה גרועה הרבה יותר, וגורמים נזק רב יותר וכאב לסביבתם. עליהם לא רואים את זה, כי הפגם שלהם אינו ניכר בהופעתם החיצונית. את מתירה את הפלישה למרחב המחיה של חלק מהאנשים. זו כמעט גזענות בעיני.

אין ספק – במקרים רבים, השמנה היא דבר שנובע ממחלות אלה ואחרות.
וידוע לי היטב מנסיוני עד כמה הרזיה היא תהליך קשה ומפרך, שרצוף בעליות ומורדות (פיזית ופסיכולוגית). אני חיה את התהליך הזה יום יום (ואני לא מוכנה להרים ידיים ולהגיד "פוס, לא משחקת יותר", כי אני יודעת לאן זה מביא אותי).

אלא שאני לא מדברת כאן על זה, אלא מתייחסת לאנשים שלכאורה, אכפת להם מאיתנו. שחלק מהציפיה שלי מהם, היא שאם אכפת להם ממני – יגידו לי את האמת בפנים (אבל בצורה מנומקת ושלא יזרקו את זה סתם כבדרך אגב).

כי גם ביקורת שלילית היא חלק מהתפקיד של האנשים שרוצים בטובתנו. ומניעתה מאיתנו מנציחה במקרים מסויימים מצב בר-שינוי (במידה זו או אחרת) שהוא לא חיובי (ולא משנה אם מדובר באנשים ששוקלים יותר מדי, שוקלים פחות מדי, מעשנים יותר מדי, שותים יותר מדי, או סתם זקוקים למייקאובר דחוף).

אני לא מתירה לכל אדם את הפלישה למרחב האישי של אחרים, אבל אני בהחלט מצפה מהיקרים לי ומאלה שאני יקרה להם שיבצעו פלישה כזו אל חיי במידה והם חושבים שעניין זה או אחר ישפר את חיי (ומכאן שמגיב אקראי בבלוג שיגיד לי "תפסיקי לעשן" יזכה לבוז, בניגוד למצבים בהם זה עולה בשיחה רצינית עם חברים ובני משפחה). כי לא להגיד כלום למישהו שפוגע בעצמו זה יותר גרוע מלעלוב בו.

(תגובה מפורטת יותר תבוא בהמשך)
אבל תקינות פוליטית לא מתייחסת לזה שהחברה הכי טובה שלך תתפוס אותך לשיחה ותגיד לך 'תשמעי שרון, כדאי שתעשי דיאטה'. היא מתייחסת למוכר במקדונלדס שיגיד לך 'תגדילי, מה אכפת לך, ממילא את דבה'.

ברור לי שלא.

הענין הוא שמרוב פחד *בגלל* התקינות הפוליטית גם החברה הכי טובה שלי לא יכולה להגיד דברים כאלה יותר.

כשאת שמנה בימינו, למשל, אין כמעט אפשרות (למעט פיגור שכלי) שלא תהיי מודעת למשקל העודף. האם באמת יש צורך להגיד את זה שוב ושוב? ועוד לייעץ עצות??? מה אם את אוהבת את המשקל העודף (ונתעלם מהעובדה שסביר להניח שלא עם כל התעמולה השלילית שהוא קיבל)?
וזוהי למעשה עובדה. משקל עודף כרגע היא עובדה מוגמרת. יש עובדות מוגמרות יותר: שחורים (למעט פריקים כמו מייקל ג'קסון) או ג'ינג'ים זוהי פשוט עובדה, אם אוהבים או לא זה טעם אישי.

ובעצם ניסיתי להגיד על עובדות מוגמרות – אין טעם להכחיש אותן ומצד שני אין טעם להדגיש אותן שוב ושוב במיוחד אם הן ברורות מאליהן. ובמילים אחרות: אין יותר אמריקה לגלות.

השאלה היא, בשיא הרצינות – בעולם שמצד אחד מקדש את הרזון, ומצד שני, דואג להאביס ולהלביש את שמניו – למה אנחנו מרשים לתקשורת ולאופנה להעליב אותנו על בסיס יומיומי ולגרום לנו להרגיש שמנים (או לא יפים מספיק), אבל אוסרים זאת על האנשים עימם אנו באים באינטראקציה יומיומית? (בהנחה שהם באים מתוך רצון לעזור לנו ולא מתוך רצון להעליב).

(להזכירך שיחה שהתקיימה עם אתיודעתמי: "הטרנינג הזה עושה אותי שמנה?" "אני מעדיפה לא להשיב לשאלה הזו" => שרון חוטפת מקלחת פאסיב אגרסיב במשך חודש).

או שאולי זו פשוט אני שלא מוכנה שיעשו לה יותר הנחות בעניין הזה.

תקינות פוליטית לא מתייחסת לאדם עשמו אלא לקבוצה, זאת אומרת שהחבר שאומר לך לרזות והמניאק שקורא לך 'דבה' לא קשורים לענין.

המקרה שאת צריכה להתייחס אליו הוא שאני כותב בבלוג שלי שנסעתי באוטובוס ולא היה לי מקום כי אחת דבה מחצה אותי, להבדיל מאם הייתי כותב שאחת מלאה מחצה אותי.

הבעיה העיקרית שאני מוצאת בpc היא שבניגוד לכוונתו המקורית הוא (כלומר הpc) דווקא מותח גבולת ברורים וצרים מאוד של מי "בסדר" (כל מי שאוחז בכינויים שנשארו) ומי "לא בסדר" ולכן צריך להזהר ולהשמר שלא להעליב את פגמיו.

להלן דוגמה: אני 1.57 בבוקר. אני נמוכה. זאת עובדה ואתם יכולים לקרוא לי נמוכה (ואפילו גמדה, אם אתם חברים שלי ו/או זרים מוחלטים שסינג'רתי להוריד עבורי מוצרים מהמדף העליון בסופר) עד שיגמר לכם הקול. מצד שני אם מישהו יעלה בדעתו לקרוא לי "מאותגרת אנכית" אני אתלוש לו את הלשון, כי מאותגרת אנכית* זה כבר אומר שלהיות 1.57 זה לא "בסדר", לא "בנורמה" ולכן צריך להזהר נורא שלא להעליב את נפשי הרכה. וכך, במחי pc, הפכתי מאדם נורמטיבי שמותר לצחוק עליו למוגבלת הזקוקה לרחמים.

גם אנשים שיתפתלו אלפי התפתלויות כדי לא להגיד "שחור" (תאור עובדתי נטו) על המנקה הניגרי שלהם** ואז "יחמיאו" לבחורה בתואר "כוסית" הם דוגמה מצויינת לאיך הpc מחזק ומצר את גבולות הנורמה ולא מרחיב אותם, כפי שהוא מתיימר לעשות.

*ושאר ביטויים שכבר שמעתי, בעיקר מדוברי אנגלית למיניהם
** עד כדי להגדיר אותו כ.. נו… הבחור ה…נו…האפרו אמריקאי מניגריה. (אירוע משעשע אך עצוב שששמעתי יותר מפעם אחת).

מודי – שוב. אני אחזור על עצמי בפעם השלישית (והאחרונה, כי נמאס לי. אנשים לא קוראים תגובות):
בשם התקינות הפוליטית, אנחנו נמנעים להגיד לכולם ש"את דבה".

ובחיים שלך לא היית כותב שאחת מלאה מחצה אותך.
וגם אם כן, ה"מחצה" הוא הבעייתי כאן, לא?

אם כבר, אז כבר: ביום רביעי הלכתי כהרגלי לשומרי משקל. היתה שם מישהי שזה לה כנראה השבוע השני, בחורה גדולה למדי (מאוד מאוד), שהתלהבה מאוד מהעובדה שהיא הצליחה לרדת שני קילו בשבוע (שזה הישג יפה). ומרוב אושר, היא החלה לקפוץ. בהתחשב בעובדה שהמפגש מתקיים בקומה השניה – התחלתי לתהות בחשש האם הבניין בנוי מפל-קל או לא (הרצפה רעדה באמת ובתמים). ואז היא גם התיישבה לידי. לשמחתי, היא ישבה על שני כסאות, אז לא נמחצתי.

אז מה הבעייתיות כאן? מצד אחד, אני מעזה לבטא כאן רגש לא חיובי כלפי מישהי שמנה ממני. ומצד שני – הסיבה שאני עצמי נכחתי באותו מקום זהה לסיבה שהיא נכחה שם. האם אני מחוייבת לחוש כלפיה סימפטיה מאחר ששתינו סובלות מאותה הבעיה, או שמא אסור לי אפילו *לחשוב* את שחשבתי? כי במידה רבה, הפוליטיקלי קורקט אוסר עליי אפילו לחשוב כך.

(בשביל הרקורד – לאחר שהיא התיישבה ולא מעכה אותי, בירכתי אותה על ההישג ואיחלתי לה, בחום ובכנות, הצלחה בהמשך)

שרון, נראה לי שלמילה עצמה אין כוח ללא כוונה. כלומר, תלוי למה את מתכוונת כשאת בוחרת במודע להשתמש, או לא להשתמש, במילה "תקינה פוליטית". ידוע ששמנים צוחקים על שמנים, ומרוקאים צוחקים על מרוקאים, ופולנים צוחקים על פולנים – מניסיון, אמא שלי, שהיא פולניה וגם שמנה (!), מרבה לצחוק על שתי האוכלוסיות הללו. אני לא רואה בזה חוסר תקינות פוליטית, כי כל עוד הדבר נעשה ברוח טובה, אין בזה שום פגיעה אלא הכרה במצב קיים. כן, יש הרגלים שהשתרשו בקרב יוצאי פולניה. זה הופך אותם לנלעגים? לא. זה פשוט חלק מהפולקלור, וזה משעשע. גם אני, שנולדתי בישראל לאם ואב ישראלים, עדיין נושאת חלק מההרגלים הפולניים, ומי שאומר לי "אוף, איזה פולנית את" – צודק פעמים רבות. השאלה היא אם הדבר נאמר כדי לפגוע ולזלזל בי, או בדרך ההלצה, כדי לשעשע אותי או לסנוט בי בנימה ידידותית. יש הבדל, וההבדל הוא גדול.

בדומה לכך, יש גם הרגלים שהשתרשו בקרב שמנים. השמנה היא סוג של מחלה/התמכרות, ואני לא רופאה אז לא אכנס לרקע הביולוגי/פיזיולוגי, אבל ככל התמכרות – גם לנו יש התנהגות של ג'אנקים שיכולה להיות מצחיקה. ואין סיבה לא לצחוק על זה, אם הדבר נעשה ברוח טובה. לא מזמן התיישבה לידי גבירה אחת באוטובוס, ושתינו נאלצנו להידחק והיה קצת צפוף. "סליחה", אמרה לי הגברת, "אני קצת שמנה". – "לא נורא, אני יותר", אמרתי לה בחיוך, ושתינו צחקנו. למה לא לצחוק? אם מישהו היה יושב לידי ואומר "אוף, אני נמחץ, איזה דאבה את, יא אללה, תעשי כבר דיאטה יא מגעילה" – זה כבר היה לא במקום.

לגבי חברים שמעירים… מניסיון, בכל מה שקשור למשקל, אצלי זה גורר את התגובה ההפוכה. תמיד הייתי אומרת "כן, נכון, את צודקת", ואז יוצאת למסע זלילה ממושך מרוב רגשות אשם ורחמים עצמיים. כשכבר הצלחתי לרדת במשקל ולחיות בצורה קצת יותר נבונה, עשיתי זאת כי הצלחתי להבין שאני לא *חייבת*, בעצם, לרדת במשקל. מותר לי גם *לרצות* את זה בעצמי, כי זה לטובתי, ולא כי מישהו אומר לי ש"צריך". אבל זו אני. אז אני מאמינה לך כשאת אומרת שהלוואי ומישהו היה אומר לך כבר מזמן, אבל… לא נראה לי שזה היה מצליח עד שלא היית רוצה בזה בעצמך.

ומילה אחרונה באותו עניין. בכל פעם שאת, נניח, משתעלת לידי, אוחז בי רצון להגיד לך שהעישון לא ממש עוזר לך בתחום הזה, ולא משנה אם זה מגיע מאלרגיה או מאסתמה. עישון בטח שלא מועיל לריאות. וגם… עם כל הכבוד לאורח החיים הבריא בנוגע לאכילה, כל עוד את מרעילה את עצמך על בסיס יומיומי, זה קצת חסר טעם. עכשיו, אין לי ספק שזה לא יגרום לך להפסיק לעשן. אולי בעוד שנה או שנתיים או השד יודע מתי, תכתבי פוסט על זה שחבל שמישהו לא אמר לך כבר לפני המון זמן להפסיק לעשן, לפני שהריאות שלך יהפכו לצמד גושי פחם. אז הנה, אמרתי. את מוזמנת לכעוס עלי… ואולי גם לעשות משהו. כי את יודעת שהדברים נאמרים מתוך אכפתיות. בעצם, ברוח ה- PC, את לא מעשנת, את "מאותגרת-חמצנית"

אם מישהו היה קורא לי "מאותגרת אנכית" לא הייתי נעלבת, סתם חושבת שהוא טמבל. מה מאותגרת אנכית, מה? כאילו, אתה לא רואה שאני מטר וחצי?

(מדף צבעי השער האדומים שאני מקפידה לפקוד אחת למספר חודשים ביקש למסור שג'ינג'י זה לא כינוי גנאי בשום רמה שהיא)

לדיון הזה נכנסתי כבר בדרך אחרת, אז אני רק אעצור לרגע להסיר את הכובע על פוסט משובח ומדויק.

נראה לי שהבעיה היא שכולם נתקעו קצת על הדוגמה (שאני מסרבת להתייחס אליה) ולא על העיקר, הבעי עם תקינות פוליטית היא מכבסת המילים.

הנקודה היא לא המוכר במקדונלדס ולא החברה הטובה, אלא אלו שבאמצע. אלו שאנחנו עובדים איתם או גרים ליידם וכו'
אלו משתמשים לעיתים בשפה "מכובסת" כי כך נהוג, ולפעמים כי הם כאלו. במקרה השני – הם ישארו כאלו, במקרה הראשון אולי היינו יכולים לדעת מה דעתם באמת.

קשה להתגונן או להתמודד (ברמה האישית והפנימית – לאו דווקא המילולית) כשלא באמת יודעים מה קורה…

אני חושב שצריך להפריד בין שני דברים שונים לטעמי – תקינות פוליטית וטקט.

טקט הוא דבר חשוב לכל פרט בחברה, בכל אינטראקציה עם אנשים ובטח שמנסים להגיד דברים שהם לא נעימים. על גבולות הטקט (שלדעתי לא קשורים ל PC) לדוגמה חברה שקוראת לך "דבה" אני חושב שצריך לדבר בדיון נפרד, אחר במהותו.

באשר לתקינות הפוליטית. אני מאמין שכמו כל דבר בחיים חשוב כאן האיזון. אין ספק שישנם ביטויים פוגעניים, שפשוט חבל להשתמש בהם, בטח אם פוגעים באדם כזה או אחר. הגבול עובר (כמו תמיד) בקומון סנס. להרגיש מי האדם שעומד מולי, למי הטקסט שלי מכוון, מי יקרא אותו ואיך הוא יקבל את זה. בנוסף, אני חושב שצריך להיות ביקורתי כלפי הביטויים שלמדנו להשתמש בהם יום יום ולחשוב מהיכן הם הגיעו. לדוגמה – לקרוא לכפרים הלא מוכרים בנגב "פזורה", כלומר, אנשים שהתפזרו וצריך לאסוף, לרכז אותם – הוא שימוש בטרמינולוגיה שבאה לשלול את הליגיטימציה של התושבים ולשרת מדיניות גזענית ואתנוצנטרית. אני מאמין שכלפי ביטוי כזה אפשר להפעיל את "כללי" הPC ולנסות לשנות אותו.

מצד שני, אפשר לומר שהכפרים הלא מוכרים בנגב אכן מפוזרים ולכן הכינוי "פזורה" מתאים ולא כרוכה בו שום משמעות ערכית. ממש כמו "כושי" למהגר מאתיופיה. זה אתה שמסיק שאם הם מפוזרים צריך לאסוף אותם. הנה, גם השיער שלי פזור הרבה פעמים, ואף אחד לא מושיט לי גומיה ואומר "תאספי, גמדה!"

בגדול, מסכימה איתך (ללא קריאה מעמיקה בדיון שבתגובות), עם הסתייגות בולטת אחת. נכון ש-שמנה היא שמנה היא שמנה, ולא יעזרו מילים מחמיאות יותר כ"juicy", ובטח שלא ה"מלאה" המעפן הזה. זה חשוב לקבל משוב נקי ואמיתי מהקרובים אלינו, כאלה שיש סיכוי שנקבל משהו מדעתם, אבל זה לא נותן לאף אחד- גם לא לאותם קרובים- את הזכות הבוטה הזאת להתערבות, שאצל שמנות מתבטאת ב"מאמי אולי תעשי קצת דיאטה". יש הבדל בין לקרוא לדברים בשמם, ובין לתת לזרים הצעות ייעול מחוצפות ופולשניות. מאמי יודעת שהיא שמנהמנה, היא לא משלה את עצמה, והיא לא התעניינה בדעתכם לאחרונה.

חוצמזה, אני נגד פוליטיקלי קורקט. כיהודונית שמנה ו-וויט טראשית אחת לחברתה?

את השיער שלך אף ממשלה לא החליטה "לאסוף" בניגוד לרצונו. (בואי לא נמשוך את השיחה הזו גם לכאן? )

תקינות פוליטית זה טקט שנקבע ע"י ועדה.

דניאל, הנקודה היא שהמושג "פזורה" לכשלעצמו לא כולל משמעות ערכית, כמו שהמילה "שחור" בפני עצמה מתארת את צבע העור של האדם ולא אומרת שום דבר חיובי או שלילי על אופיו.
כשקוראים לכפרים האלן "פזורה", מתייחסים אליהם בהקשר הגיאוגרפי/אורבני/תכנוני, כך שמדובר בתיאור די מדויק ודי רלוונטי לנושא.
ואגב, מדינה (או מדיניות) לאומית היא לא בהכרח מדינה (או מדיניות)גזענית (אבל זה כבר ממש דיון שאני לא רוצה להכנס אליו). אם הממשלה רוצה לבוא ולאסוף לי את השיער היא מוזמנת. אני עדיין קצת מדוכדכת מהקיצור שהוא קוצר רק שלשום (וגם באופן כללי), ככה שאין לי כוונות לעשות את זה בעצמי.

שוב, אפשר לומר שהאלמנט התכנוני (מי תכנן? מי לא שותף בתכנון?) מתעלם מהקיים בשטח ומצרכי האוכלוסיה והופך אותה ל"פזורה" – בכדי לקיים מדיניות ששורשיה גזעניים (חוות בודדים הן גם "פזורה"? למה לא מתייחסים אליהן בתואר המפוקפק?)

בסדר, בסדר. אבל כל זה לא ישתנה אם תקרא להם "הכפרים הלא מוכרים" או "הבדואים האלו שהקימו נקודות יישוב בלי לשאול אף אחד" או "ההם".

נסי לחשוב על תקינות פוליטית כעל החלפת ביטויים קולקטיבית שמאפשרת לחברה לפתוח דף חדש עם קבוצות אתניות, מגדרים וכו'. העובדה שרוב האנושות משתמשת בעניין באופן השטחי ביותר ופשוט מחליפה מונח במונח בלי להקדיש לעניין שנייה של מחשבה זה עצוב, אבל זה טבעה של האנושות. אני יודעת שלי באופן אישי, החלפת המונחים הזאת גורמת לעצור כל פעם, אפילו אם זה רק לשנייה, ולבחון את מה שאני אומרת ומה שאני חושבת ואת איך שזה גורם לי להרגיש. זה טוב בעיני לשבור את האוטומטיות (אבל צריך לשים לב כמובן לא להחליף אותה באוטומטיות אחרת).

Islay, תודה. זה בדיוק מה שרציתי להגיד ולא הצלחתי לנסח עם עצמי.

לא ממש רציתי להכנס לדיון הזה. בכל זאת כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת. קראתי שוב, נהיה לי עצוב ומחקתי הכל.

אני יודע על עצמי מה המגבלות / חסרונות שיש בי. אני לא צריך לשמוע מאחרים מילים שאני יודע שעלולות לפגוע בי.

"פוליטיקלי קורקט" הוא דבר שגוי בבסיסו. אם מישהו שואל ביוזמתו – לדעתי התשובה הישירה תהיה הנכונה ביותר. אני, אישית, אשתדל לא להעלות נושא שעלול לפגוע במישהו מיוזמתי. אני משתדל לא לעשות לאחרים את מה שאני לא אוהב שעושים לי.

יש אנשים שאת לא יכולה לנצח איתם. מה שתגידי, יהיה רע.

Islay – "תקינות פוליטית" זה "פוליטיקלי קורקט" ל"פוליטיקלי קורקט"?

בועז, תקינות פוליטית זה עברית ל"פוליטקלי קורקט".

Islay,
כמו שציינה שרון בפוסט עצמו, החלפת הביטויים באחרים לא משנה את דעתם על נושא. היא מספקת להם מסכה להתחבא מאחוריה, תוך כדי טפיחה עצמית על השכם "כמה מתקדמים וליברלים אנחנו", מבלי לטפל במהות.
ד"א לפי BB "קנדי" הוא השלב האבלוציוני הבא של "אפרו-אמריקאי".