והבעיה היא שבניגוד לאחרים שאין להם זמן או שיש להם תקופת יובש (בין אם אכפת לנו למה ובין אם לא) – זה לא שאין לך מה לכתוב בשבועות האחרונים כמו שאין לך עניין לדבר על זה במיוחד.
שאת דווקא רוצה, מאוד, לכתוב על העניינים הקטנים והשוליים שמטרידים את ראשך הקטן והיפה, אבל כבר שכחת מתי בפעם האחרונה כתבת משהו אישי משלך בלי שתרגישי אחר כך עירומה לחלוטין תחת עינם הפקוחה של קרוב ל-300 ומשהו אנשים שאת נמצאת אצלם בקורא ה-RSS. חלקם יקרים לך, חלקם זרים לך.
את הרי אפילו לא מכירה באמת (שלא לומר מחבבת) כל כך הרבה אנשים. ולפעמים זה מטריד אותך יותר, לפעמים זה מטריד אותך פחות.
השורה התחתונה היא ששכחת כבר מזמן מה זה לכתוב בלי להיות מודעת לעצם העובדה שקוראים אותך.
בתיכון חיבבת מאוד את השיר הזה, אבל דווקא מכיוון שבאותם ימים כתבת בשביל עצמך, ולא היית מסוגלת להעלות על הדעת שיבוא יום והכתיבה שלך בשביל עצמך תשב שם בחוץ. לו גירסתך הצעירה היתה יודעת מה את מעוללת כיום, היא בוודאי היתה חושבת שאת מטורפת לגמרי. וייתכן שהצדק היה עימה. לו רק היית יודעת היום מה שידעת אז.*
חשבת בזמנו שהפתרון לבעיה הזו שלך עשוי להגיע מדחיית הקץ וההקשר – לתזמן פוסטים למתי-שלא-יהיה, שיתפרסמו כשהרלוונטיות שלהם תיעלם כבר ולאפאחד לא יהיה מושג על מה את מדברת. אבל זה לא באמת עבד, כי קיומם בטיוטות הזכיר לך כל הזמן את הסיבות לכתיבתם, וזה עשה לך רע אז מחקת את הפוסטים האלה, למרות שבזמנו היה לך ממש חשוב לומר את מה שכתבת שם. קיווית גם שהפתרון לעניין יהיה בדמות אותה פינה קטנה בבלוג שהקדשת לכתיבה מינימליסטית, על מה שמתחשק לך לכתוב אודותיו, באופן נפרד ומופרד מן הבלוג. אבל גם זה לא ממש עבד, כי במקום שאנשים יבינו שהיעדר היכולת להגיב משמעותה חוסר רצונך לקבל תגובות בנדון, הרי שגילית שאנשים נוטים לעתים להגיב אצלך בבלוג (או חלילה, לשלוח מיילים ולשאול במסנג'ר) עם שאלות אודות אותם מיני-פוסטים. שזה ממש לא מה שרצית.
הפתרון, כך הבנת כבר די מזמן, הוא להזיז את הדברים הצידה. לקחת את הנוירוזות שלך למקום אחר, להנות מהידיעה שאת עוד בלוג אנונימי (ומחורבן למדי, יש לציין) שמתעדכן לעתים נדירות להפליא. למעט קוראים אקראיים שמתגלגלים אליו, קוראים פוסט או שניים ועוזבים מבלי לומר מילה, הרי שאת נהנית מהיעדר כמעט מוחלט של תשומת לב. את סתם "עוד בלוג". אף אחד לא מקשר, ממליץ או מטרקבק אל המעט שיש לך לספר שם על עצמך.
תקופה מסויימת התכחשת בכלל לקיומו של מקום שכזה, עד שמתישהו אמרת בטעות למישהו משהו שאישר את קיומו, וקצת הלקית את עצמך אחר כך. אבל החלטת שלא ממש אכפת לך. עוד לא החלטת אם את רוצה לדעת האם מצאו אותך או לא. את מניחה שתתמודדי עם זה ביום שבו מישהו ישאל אותך בנדון. את אפילו מניחה שתגידי את האמת במידה ותישאלי, אבל את עדיין לא משוכנעת.
* ונראה מי מזהה מאיפה זה לקוח.
(-:
מזדהה. וקצת מצטערת שנתתי לך לקשר אותי למי שקישר.
אבל נו, תמיד אפשר לפתוח סתם "עוד בלוג".
בכל אופן מעורר מחשבה.
את לא לבד בעסק הזה
*שיעול*
עצוב קצת שאחרי כל הזמן הזה (וכל כך הרבה בלוגים), בסוף כל מה שאנחנו רוצות זה שלא ישימו לב אלינו ואל מה שאנחנו כותבות, לא?
מעניין מתי יקום האידיוט הראשון שישאל 'למה אין לינק'.
פחחח. מהרגע ששלחתי את הפוסט הזה, אני תוהה (באימה קלה, יש לציין) כמה אנשים משועממים וחסרי חיים עשויים לעבור על כל בלוג אפשרי בבלוגלי/ישרא/תפוז בחיפוש אחר משהו שעשוי להיראות כמו הבלוג שלי.
עזבי, אנחנו יודעות כבר יותר מדי על בלוגים. אין להם סיכוי למצוא. אני גם רואה את זה בסטטיסטיקות. יחי האנונימיות וה-Protection by numbers
יפה. אני רק יכול להגיד, שבעולמי המקוון והצר למדתי לשים קו בין הפומבי לאינטימי. יש דברים שהשתיקה יפה להם, ויש דברים שיושבים ב"טיוטות".
פעם בשנת 2001, כשהרגשתי נורא, זה היה עוד בצבא, רשמתי בלפ-טופ הצבאי של הפלוגה משהו מאוד עמוק ומרגש (אותי לפחות) ששחרר הרבה מאוד לחץ. לקחתי את הקובץ, וזרקתי אותו באחת הספריות במחשב.
אני לא יודע אם מישהו קרא את מה שכתבתי. אבל הייתה לי הרגשה של לזרוק בקבוק עם פתק באוקיינוס. גם אם אף אחד יותר לא ימצא אותו.
רויטל – ככל שידוע לי, יש לי מנוי רסס בודד, וארבע כניסות ליום! (במקרה הטוב). אני חוששת שהסיכוי היחידי האמיתי שמישהו ימצא אותי זה אם אגיע בטעות לאיזה אגרגטור פופולרי. וספק אם זה יקרה (ואפילו האגרגטורים מלאים בכל כך הרבה בלוגים, שסביר להניח שאפילו שם אפשר להיעלם).
אפי – הבעיה עולה כשאת כבר רגילה לכתוב את *כל* השטויות שעולות על רוחך, עד שאת פתאום מבינה שאת כבר לא יכולה/רוצה לכתוב את כל זה במקום שמישהו יקרא, אבל את עדיין רוצה לכתוב את זה. אני מניחה שזה קצת יותר בעייתי כשהבלוג שלך מתחיל כמשהו אישי, והופך למשהו שהוא לא.
(והקטע עם הלפטופ מקסים!)
אוח, כמה שאני מסכים איתך… ביותר מצורה אחת.
שרון, אני ממש אוהבת לראות שלא נכנסים לשם בכלל. זה פשוט תענוג. סוג של סטייה הפוכה, אני מניחה
לגמרי! כל פעם שאני רואה שאפאחד לא קרא שם כלום, אני ממש מרוצה מעצמי.
בכל התקופה הלא-ארוכה שאני כותבת שם, הגיבו אצלי פעמיים. וגם זה היה יותר מדי.
שתי הערות קטנות:
ראשית, הקטע שאני הכי נהנית ממנו היא הסתירה בין ההתענגות של רויטל על כך שלא נכנסים לבלוג "הסודי" שלה מחד, ובין כך שהיא בוחרת לפרסם את התכנים בבלוג ולא משאירה אותם ברשותה מאידך. זאת דוגמא אדירה למכלול הסתירות המגניב שאנחנו מהווים.
שנית, יש לפחות שני בלוגרים שויתרו על הדיכוטומיה ומפרסמים פוסטים אישיים להחריד לצד הפוסטים הרגילים (ואפילו לצד המקצועיים), לפעמים זה ממש מביך אותי – הם מכניסים אותי לתחתונים שלהם (או לתהליכים הנפשיים שלהם), למרות שאני לא מכירה אותם בכלל. כקוראת, לפעמים הייתי מעדיפה שיפתחו בלוג "סודי" ולא יעמתו אותי עם כל המידע האישי הזה.
דולי – אכן, יש כאן פרדוקס מטורף – מצד אחד את רוצה שיקראו אותך (במקום שבו את "מרשה" לאנשים לקרוא אותך), ומצד שני את נורא רוצה שלא יקראו אותך, ובכל זאת – את "מרשה" לאנשים לקרוא אותך גם שם (ומתפללת שהם לא יקראו אותך בכל זאת). במידה מסויימת, אני חיה את הפרדוקס הזה כבר שנים, ועדיין לא החלטתי מה הדרך הנכונה מבחינתי (למרות שאני חיה עם זה קצת יותר בשלום).
זו דרך מעניינת בעיניי לבחון את הפסבדו-אקסהביציוניזם הזה (אצל מי יותר ואצל מי פחות) שנקרא בלוגינג, ושנגזר מהשימושים המוזרים שאנחנו עושים במדיום הזה.
[וכן, גם אני תוהה לפעמים WTF בבלוגים מסויימים. זה קצת מלחיץ אפילו (עד שמתרגלים), אבל זה גם תמיד מעניין. למרות שאין לי ספק שלא הייתי מסוגלת לעמוד במשהו כזה בעצמי]
אני עוד קצת חדש בעסק הזה, ולכן זו אולי שאלת תם. למה את לא כותבת באופן אנונימי? (כלומר, ברור שעכשיו כבר אי אפשר. הכוונה שלי היא למה מלכתחילה לא). לפחות בשבילי, הבעיה העיקרית בלכתוב דברים אישיים היא מאנשם שמכירים אותך באופן שטחי מחוץ לבלוג. כשאת כותבת באופן אנונימי, או שקוראים אותו אנשים שאת לא מכירה בכלל, ואז לא ממש אכפת מה הם חושבים, או שקוראים אותו אנשים שמכירים אותך טוב ויודעים מי את, ואז, טוב, לפחות לי אין התנגדות שהם ידעו את הדברים האישיים האלו. חלקם כבר יודעים אותם.
אני לא אומר שאין מקום לכתוב באופן גלוי. זה טוב, ומשרת סוג אחר של רצון לכתיבה. אבל אם המניע שלך הם דברים קטנים ואישיים, למה להיחשף?
(ואני מצטער מראש אם התשובה לשאלה הזו מופיעה באחד הפוסטים הקודמים)
אורן, אתה חדש כאן, אז הנה תקציר הפרקים הקודמים:
פעם כתבתי באנגלית, בקטנה, בלייבג'ורנל, מעט מאוד אנשים קראו את מה שהיה לי להגיד, וידעתי פחות או יותר מיהם. זה לא היה אנונימי, אבל מי בכלל שם לב אליי? וזה היה יומיומי ונחמד. אחר כך קרה זה. וזה לא היה נחמד במיוחד, אאוטינג זה אף פעם לא כיף. בין לבין, עם כל הקיטורים האלה, הבנתי שהרבה יותר נחמד לי לכתוב בעברית, אז שבתי לטפח את הישראבלוג שלא ממש הצלחתי לדבוק בו קודם. וזה היה נחמד, גם אם לא אנונימי, כי כבר הייתי "ההיא עם הגרביים".
ואז נשבר לי מישראבלוג, ופתחתי את הבלוג הזה, שלהפתעתי אפילו יש לו קוראים.
ומה הבעיה בעצם? מתח כלשהו בין האישי-כללי, לבין האישי-באמת. את הכללי אין לי בעיה לחלוק, את האישי-מדי, לפעמים דווקא כן. אבל זו תמיד היתה הבעיה שלי.
אני מסכמת את זה במשפט אחד: נדיבות לבם של זרים. יש קוראים בודדים, לפעמים גם מגיבים, וזה לפעמים עונה על צורך שאינו מתממש בכתיבת יומן רגיל (שגם את זה אני עושה). וחוץ מזה, היום הרבה יותר קל להתחבא בגלוי באינטרנט. יש המון בלוגים והיצף מידע, ואם את מספיק חכמה, את לא צריכה לדאוג. לא ימצאו אותך.
בדיוק – זה להשתמש במדיום הזה (כי כבר התרגלנו, ויותר קל לי לפתוח דפדפן מלהיזכר איפה הפנקס), ולדעת שאת סתם עוד דף שסביר להניח שאיש לא שם אליו יותר מדי לב.