ואז, חמש דקות לפני השינה, את מקבלת הודעה בגוגלטוק ממישהי ששואלת האם מחקת את החשבון שלך בפייסבוק.
את מנסה להיכנס לחשבון שלך, ואת מגלה שחסמו לך את החשבון.
לא קיבלת על כך מייל. את פשוט חסומה.
כל מה שאת רואה זה לינק לעמוד הזה, ובו שאלות ותשובות המרמזות על כך שעברת על תנאי השימוש של האתר.
ספאם – לא שלחתי.
בפורנוגרפיה – לא עסקתי.
ואם התחזיתי למישהו, הרי שאני מניחה שדווקא לא זהותי האמיתית צריכה היתה להיחסם, אלא זו הפיקטיבית. ואילו זו הפיקטיבית עדיין חיה ונושמת, ומקבלת הזמנות למסיבות מכוסיות חוב"תיות על ימין ועל שמאל.
אבל זה לא אמור לשנות מאומה: אני חסומה.
כולם שם, ורק אני לא.
והפעם זה אפילו לא כי אני לא רוצה להיות שם.
אלא כי הם לא מרשים לי.
68 חברים היו לי, ואינם. רובם (למעט מישהו שלמד איתי בתיכון שמצאתי במקרה ברשימת החברים של לרמן) הם אנשים שאני בקשר עימם ממילא, או לפחות אנשים שיש להם חשיבות בעיניי. על פניו, פייסבוק, או היעדרו, אינם אמורים לשנות מאומה.
ועדיין. כולם שם, ורק אני לא.
שלחתי להם מייל ובו שאלת WTF, וקיבלתי מענה אוטומטי מקסים שבין היתר אומר כדלקמן:
Thanks for contacting Facebook and enjoy the site!
כן. לו הייתי יכולה להיכנס לאתר, אין ספק שהייתי נהנית מן הידיעה שאני ברוקולי, או שכך וכך עשה לי פוק.
אבל אני לא יכולה להיכנס לאתר שלכם.
הגן נעול ואני בחוץ.
וכאן עולה השאלה הפשוטה:
באם יוכרז עליי כעל פסוּלת פייסבוק לעולמי עד – האם אפתח חשבון חדש, תחת כתובת דוא"ל אחרת, ואנסה לקבץ בהדרגה את כל חבריי הקודמים?
או שמא אשוב אל הקיום הבלתי-פייסבוקי שהיה לי עד לפני כחודש וקצת, ושדווקא היה די נוח מבחינתי. למעט היותו ערוץ נוסף להתקשקשות עם אנשים שאני מקשקשת איתם ממילא, ועוד כמה קשרים ישנים שהתחברו מחדש, אני עדיין דבקה בעמדתי מלפני חודש וחצי. פייסבוק זה מיותר.
יש משהו מבאס בידיעה שאת בחוץ. שכווווווולם שם, ורק את לא.
בעצם, גם הוא לא. וחייו אינם חיים מאז המאורע המצער.
facebooksocial networksbanned from facebook
