ראשית, יש לציין שהתחזות היא עבירה פלילית. אפשר לעשות ככה נזקים איומים ונוראים לאנשים, שלא לומר לשחק לאנשים עם הראש בצורה קטלנית. מצד שני, התחזות היא גם עניין משעשע מאוד לעתים.
סיפורנו המוזר החל לפני כשלושה שבועות, עת יהונתן שלח לי לינק לפרופיל הפייסבוק של נינט טייב.
תהינו קלות האם הוא אמיתי או לא, וצחקנו על זה למשך מספר דקות. למחרת חיפשתי שוב את נינט, וגיליתי שיש שתי נינט.
האם מישהי מבין שתי הנינטיות האלה אמיתית? איש אינו יודע. לאיש לא ממש אכפת כנראה.
העיקר שיש להן מאות חברים (לאחת מן הנינטיות יש מעל אלף חברים, האמת).
אגב, אחת הנינטיות האולי-פיקטיביות נמצאת במערכת יחסים עם יודה לוי האולי-פיקטיבי. השניה לא.
מכאן עלה הרעיון הדבילי של יצירת פרופיל פייסבוק פיקטיבי עבור סלב אמיתי לחלוטין.
בחרתי בקפידה תמונה סקסית ומטופשת במיוחד של אותו סלב צעיר ונאה (אך כזו שאף אדם שפוי בנפשו לא ישתמש בה לייצוגו בפרופיל האישי שלו), הזנתי פרטים מינימליים אודותיו (יום הולדת, אתר אינטרנט), ודאגנו לצרף אותו לרשת הישראלית ולכמה קבוצות פופולריות שנראה שכ-ו-ל-ם חברים בהן.
בתוך דקות ספורות, החלו לזרום הצעות החברות. בחורים, בחורות, סלבריטיז אמיתיים, וסתם פקאצות. כולם ניסו לגעת בזוהר הפיקטיבי. חייו של אותו סלב אינם מעניינים אותי כלל. אני לא עוקבת אחרי טורי הרכילות, אין לי מושג עם מי הוא יוצא כרגע, או עם מי יצא לאחרונה. היו מספר שמות שזיהינו. זה לא משנה. כל הצעות החברות אושרו. כולם זכו לגעת בזוהר ולהוסיף את הסלב החינני שלנו לרשימת החברים שלהם. רובם אפילו לא טרחו להשאיר לו הודעה. (מצד שני, השכנה שלו שהיא צלמת מסרה שהתמונות מוכנות).
וכמובן שאם אחד נוגע בזוהר, הרי שגם חבריו חייבים לעשות זאת. כל החבר'ה חברים של הסלב הפיקטיבי. כל פקאצה ממוצעת שהצטרפה אתמול לפייסבוק רצה ישר לחפש סלבריטאים. לו הייתי מפעילה בפרופיל שלו את כל אותן אפליקציות שבאמצעותן ניתן לצפות בקשרים החברתיים של משתמש מסויים, בטוחני כי היינו רואים שם רשת מורכבת של קשרים בין משתמשים ברמות שיגרמו לכל סוציולוג החוקר רשתות חברתיות לקבל אורגזמה רוחנית (נסתפק רק באחת כאן).
יותר משהנסיון הזה מלמד אותנו על אופי הקשרים הרופפים שפייסבוק מאפשרת לנו ליצור עם אחרים, הרי שזה מלמד אותנו על הטבע האנושי – על אפקט העדר, ועל הצורך שלנו להתקרב אל היפים והמצליחנים שכולם אוהבים. כנראה שזו המהות של סלבריטאות. כולם רוצים חתיכה ממך. כולם רוצים להתקרב ולו במעט לזוהר האופף אותך ולהגיד "אני מכיר את X". אפילו אם אנחנו לא מכירים אותו באמת, וכל שעשינו היה Poke וירטואלי למישהו במקרה הטוב. היו לא מעט שטרחו לתת פרטים אודות הרקע להיכרותם עם הבחור, ולעומתם אחרים הסתפקו בציון העובדה שהם חברי פייסבוק שלו, או כי התקיימה ביניהם תכתובת רנדומלית בפייסבוק. וזאת למרות העובדה שהתכתובת הזו תמיד היתה חד-צדדית, מאחר שאף אחת מן ההודעות שהגיעו אל התיבה לא נענתה, מן הסיבה הפשוטה שיש גבול לכמה שאפשר לשחק לאנשים עם הראש, וכי בכל זאת, זה כבר לא רק פלילי, אלא גם מלוכלך.
ההודעות שקיבל סלב הדמה שלנו היו מביכות לעתים ברמות שאת שואלת את עצמך מה את אמורה לעשות עם זה. מה מישהו אמור לעשות עם זה בכלל. מילא אותן בחורות שהגדירו ברקע ליחסיהם כי יצאו עימו כל כך הרבה זמן שהן כמעט נשואות לו. מילא אותם בחורים ששלחו לו נשיקות. קיבלנו הודעה מבחור שטען שהסלב שלנו הרס לו את מערכת היחסים שלו עם חברתו, מישהי חשבה שקיים סיכוי שהסלב שלנו ישמח לסייע לה למצוא דירה בשכונה התלאביבית המגניבה בה הוא מתגורר, שלל אנשים שלחו לו הודעות המתפעלות מכישוריו של אותו סלב בתחומי התמחותו ואף רצו ממנו עצות בתחום זה. עם זאת, הקטע שהותיר אותי ללא מלים היה מכתב ארוך שכולו וידוי אהבה נוגע ללב ממישהי שהיתה מאוהבת בו בילדותם.
כנראה שזה קל יותר כאשר יש לך לכאורה צינור ישיר אל מישהו. אין ספק שהוירטואליה תורמת לעתים בכך שהיא מקרבת אותנו אל אנשים מסויימים, אך בה בעת יוצרת ריחוק מסויים שמאפשר לנו להסיר את אותן עכבות שהיו מונעות מאיתנו לומר את אותם דברים לאנשים בעולם האמיתי. אני כבר לא יודעת מה עדיף – הקירבה המדומיינת, או המרחק האמיתי בהחלט.
קיבלנו גם לא מעט הודעות מאנשים שתהו האם זהו אכן הסלב האמיתי. כך או כך, רובם המוחלט של אותם חשדנים לא טרח להסיר את הסלב האכן-מזוייף מרשימת החברים שלהם. נו, מה שבטוח בטוח, לא? אולי זה הוא ואולי זה לא הוא.
ייתכן שזה קצת כמו האמונה באלוהים לפי פסקל – אם אלוהים קיים ולא האמנו בו – נלך לגיהנום. ואם אלוהים קיים ואכן האמנו בו – נגיע לגן עדן. ואם הוא לא קיים והאמנו בו – נו, שיהיה, לא הפסדנו כלום. ייתכן שכאשר מדובר בסיכוי הקלוש של אנשים להיות קרובים, ולו במעט, לדמויות הנערצות עליהם, מוטב להיאחז בסיכוי הקלוש שזו אכן האמת, לא? ייתכן שפשוט יותר מעניין ככה.
לאחר שבועיים בדיוק, הסלב הפיקטיבי שלנו הגיע ל-803 חברים. זה היה האות להיפרד ממנו לשלום, ולהחליפו ב"חזי" – מוסכניק דו-מיני משופם מן הפריפריה.
בתוך פחות מיממה, נעלמו מעל 100 חברים, והקיר ותיבת המסרים של הסלב הפיקטיבי התמלאו בתהיות מי לעזאזל הבחור המוזר הזה שצץ אצלם ברשימת החברים (רוב האנשים לא קישרו כלל בין הסלב למשופם). מצד שני, באופן מוזר, היו שהמשיכו לשלוח לו מתנות ואפליקציות משעשעות בנוסח "אתה לוהט!". היתה אפילו מישהי שהסירה את המשופם מרשימת חבריה, ואז החזירה אותו בחזרה. מי יודע? אולי הוא מתחזה למישהו שאיננו, על מנת להיפטר מכל המעריצים?
שבוע וקצת אחרי השינוי הדרמטי (נכון לשבת בבוקר), חזי עדיין יושב ברשימות החברים של מעל 560 איש, מקבל אפליקציות, מתנות, בירות והזמנות לאירועים כאילו אין מחר. אני תוהה האם אנשים בכלל שמים לב מי ה"חברים" שלהם, או שהופעתו של "גידול סרטני" (בהיעדר מילה טובה יותר) כמו חזי היא עניין כל כך חריג, שאיש אינו מצפה או שם לב לדברים כאלה. עם זאת, נראה שיש לחזי חיים משלו. היתה מישהי שתייגה את חזי בתמונות שלה מתאילנד.
כל הסיפור הזה מוזר למדי בעיניי. ראשית, בגלל שלמדתי כאן הרבה על משמעות הסלבריטאות עבור אנשים. אין אנשים רבים שאני מעריצה, ובכל הנוגע אליהם, קטנים הסיכויים שבכלל אחשוב להוסיף אותם ל"חבריי", על מנת ליהנות מן האשליה שיש לי קשר כלשהו עימם. אבל כנראה שיש אנשים שזה מספיק להם.
אבל הסוגיה המעניינת יותר לטעמי היא סוגיית הזהות – מאחר שבפייסבוק, אדם מזהה את עצמו בשמו ובתמונתו, הרי שבמידה מסויימת, אנו מקבלים כמובן מאליו, את העובדה שאכן כך הדבר. הרי לא ייתכן שמישהו משקר לנו ומתחזה לאדם שהוא איננו, לא? אנחנו רוצים לקוות שלא משקרים לנו. קשה לנו להעלות על הדעת שאדם אינו מי שהוא אומר שהוא.
אין לי ספק ששתי הנינטיות הן אמיתיות לחלוטין. לפחות עבור אותם אנשים שרוצים להתקרב אליהן. או לפחות עבור אלה הרוצים שאחרים יחשבו שאכן קיימת קירבה כלשהי ביניהם.
ושוב, עולה כאן הנקודה של קירבה. של המרחק המצטמצם בעינינו. הנה מישהו. כאן. קרוב. אנחנו רק צריכים לעשות לו Poke או לשלוח לו הודעה קטנה. זה קל. זה לא דורש מאיתנו כלום. ייתכן שהוא אמיתי, ואז יצרנו קשר עם אדם מעניין. ייתכן שהוא פיקטיבי לחלוטין, ואז לא הפסדנו מאומה. מקסימום, עשינו לעצמנו קצת פדיחות.
facebooksocial networkscelebrities
