ראשית, יש לציין שהתחזות היא עבירה פלילית. אפשר לעשות ככה נזקים איומים ונוראים לאנשים, שלא לומר לשחק לאנשים עם הראש בצורה קטלנית. מצד שני, התחזות היא גם עניין משעשע מאוד לעתים.
סיפורנו המוזר החל לפני כשלושה שבועות, עת יהונתן שלח לי לינק לפרופיל הפייסבוק של נינט טייב.
תהינו קלות האם הוא אמיתי או לא, וצחקנו על זה למשך מספר דקות. למחרת חיפשתי שוב את נינט, וגיליתי שיש שתי נינט.
האם מישהי מבין שתי הנינטיות האלה אמיתית? איש אינו יודע. לאיש לא ממש אכפת כנראה.
העיקר שיש להן מאות חברים (לאחת מן הנינטיות יש מעל אלף חברים, האמת).
אגב, אחת הנינטיות האולי-פיקטיביות נמצאת במערכת יחסים עם יודה לוי האולי-פיקטיבי. השניה לא.
מכאן עלה הרעיון הדבילי של יצירת פרופיל פייסבוק פיקטיבי עבור סלב אמיתי לחלוטין.
בחרתי בקפידה תמונה סקסית ומטופשת במיוחד של אותו סלב צעיר ונאה (אך כזו שאף אדם שפוי בנפשו לא ישתמש בה לייצוגו בפרופיל האישי שלו), הזנתי פרטים מינימליים אודותיו (יום הולדת, אתר אינטרנט), ודאגנו לצרף אותו לרשת הישראלית ולכמה קבוצות פופולריות שנראה שכ-ו-ל-ם חברים בהן.
בתוך דקות ספורות, החלו לזרום הצעות החברות. בחורים, בחורות, סלבריטיז אמיתיים, וסתם פקאצות. כולם ניסו לגעת בזוהר הפיקטיבי. חייו של אותו סלב אינם מעניינים אותי כלל. אני לא עוקבת אחרי טורי הרכילות, אין לי מושג עם מי הוא יוצא כרגע, או עם מי יצא לאחרונה. היו מספר שמות שזיהינו. זה לא משנה. כל הצעות החברות אושרו. כולם זכו לגעת בזוהר ולהוסיף את הסלב החינני שלנו לרשימת החברים שלהם. רובם אפילו לא טרחו להשאיר לו הודעה. (מצד שני, השכנה שלו שהיא צלמת מסרה שהתמונות מוכנות).
וכמובן שאם אחד נוגע בזוהר, הרי שגם חבריו חייבים לעשות זאת. כל החבר'ה חברים של הסלב הפיקטיבי. כל פקאצה ממוצעת שהצטרפה אתמול לפייסבוק רצה ישר לחפש סלבריטאים. לו הייתי מפעילה בפרופיל שלו את כל אותן אפליקציות שבאמצעותן ניתן לצפות בקשרים החברתיים של משתמש מסויים, בטוחני כי היינו רואים שם רשת מורכבת של קשרים בין משתמשים ברמות שיגרמו לכל סוציולוג החוקר רשתות חברתיות לקבל אורגזמה רוחנית (נסתפק רק באחת כאן).
יותר משהנסיון הזה מלמד אותנו על אופי הקשרים הרופפים שפייסבוק מאפשרת לנו ליצור עם אחרים, הרי שזה מלמד אותנו על הטבע האנושי – על אפקט העדר, ועל הצורך שלנו להתקרב אל היפים והמצליחנים שכולם אוהבים. כנראה שזו המהות של סלבריטאות. כולם רוצים חתיכה ממך. כולם רוצים להתקרב ולו במעט לזוהר האופף אותך ולהגיד "אני מכיר את X". אפילו אם אנחנו לא מכירים אותו באמת, וכל שעשינו היה Poke וירטואלי למישהו במקרה הטוב. היו לא מעט שטרחו לתת פרטים אודות הרקע להיכרותם עם הבחור, ולעומתם אחרים הסתפקו בציון העובדה שהם חברי פייסבוק שלו, או כי התקיימה ביניהם תכתובת רנדומלית בפייסבוק. וזאת למרות העובדה שהתכתובת הזו תמיד היתה חד-צדדית, מאחר שאף אחת מן ההודעות שהגיעו אל התיבה לא נענתה, מן הסיבה הפשוטה שיש גבול לכמה שאפשר לשחק לאנשים עם הראש, וכי בכל זאת, זה כבר לא רק פלילי, אלא גם מלוכלך.
ההודעות שקיבל סלב הדמה שלנו היו מביכות לעתים ברמות שאת שואלת את עצמך מה את אמורה לעשות עם זה. מה מישהו אמור לעשות עם זה בכלל. מילא אותן בחורות שהגדירו ברקע ליחסיהם כי יצאו עימו כל כך הרבה זמן שהן כמעט נשואות לו. מילא אותם בחורים ששלחו לו נשיקות. קיבלנו הודעה מבחור שטען שהסלב שלנו הרס לו את מערכת היחסים שלו עם חברתו, מישהי חשבה שקיים סיכוי שהסלב שלנו ישמח לסייע לה למצוא דירה בשכונה התלאביבית המגניבה בה הוא מתגורר, שלל אנשים שלחו לו הודעות המתפעלות מכישוריו של אותו סלב בתחומי התמחותו ואף רצו ממנו עצות בתחום זה. עם זאת, הקטע שהותיר אותי ללא מלים היה מכתב ארוך שכולו וידוי אהבה נוגע ללב ממישהי שהיתה מאוהבת בו בילדותם.
כנראה שזה קל יותר כאשר יש לך לכאורה צינור ישיר אל מישהו. אין ספק שהוירטואליה תורמת לעתים בכך שהיא מקרבת אותנו אל אנשים מסויימים, אך בה בעת יוצרת ריחוק מסויים שמאפשר לנו להסיר את אותן עכבות שהיו מונעות מאיתנו לומר את אותם דברים לאנשים בעולם האמיתי. אני כבר לא יודעת מה עדיף – הקירבה המדומיינת, או המרחק האמיתי בהחלט.
קיבלנו גם לא מעט הודעות מאנשים שתהו האם זהו אכן הסלב האמיתי. כך או כך, רובם המוחלט של אותם חשדנים לא טרח להסיר את הסלב האכן-מזוייף מרשימת החברים שלהם. נו, מה שבטוח בטוח, לא? אולי זה הוא ואולי זה לא הוא.
ייתכן שזה קצת כמו האמונה באלוהים לפי פסקל – אם אלוהים קיים ולא האמנו בו – נלך לגיהנום. ואם אלוהים קיים ואכן האמנו בו – נגיע לגן עדן. ואם הוא לא קיים והאמנו בו – נו, שיהיה, לא הפסדנו כלום. ייתכן שכאשר מדובר בסיכוי הקלוש של אנשים להיות קרובים, ולו במעט, לדמויות הנערצות עליהם, מוטב להיאחז בסיכוי הקלוש שזו אכן האמת, לא? ייתכן שפשוט יותר מעניין ככה.
לאחר שבועיים בדיוק, הסלב הפיקטיבי שלנו הגיע ל-803 חברים. זה היה האות להיפרד ממנו לשלום, ולהחליפו ב"חזי" – מוסכניק דו-מיני משופם מן הפריפריה.
בתוך פחות מיממה, נעלמו מעל 100 חברים, והקיר ותיבת המסרים של הסלב הפיקטיבי התמלאו בתהיות מי לעזאזל הבחור המוזר הזה שצץ אצלם ברשימת החברים (רוב האנשים לא קישרו כלל בין הסלב למשופם). מצד שני, באופן מוזר, היו שהמשיכו לשלוח לו מתנות ואפליקציות משעשעות בנוסח "אתה לוהט!". היתה אפילו מישהי שהסירה את המשופם מרשימת חבריה, ואז החזירה אותו בחזרה. מי יודע? אולי הוא מתחזה למישהו שאיננו, על מנת להיפטר מכל המעריצים?
שבוע וקצת אחרי השינוי הדרמטי (נכון לשבת בבוקר), חזי עדיין יושב ברשימות החברים של מעל 560 איש, מקבל אפליקציות, מתנות, בירות והזמנות לאירועים כאילו אין מחר. אני תוהה האם אנשים בכלל שמים לב מי ה"חברים" שלהם, או שהופעתו של "גידול סרטני" (בהיעדר מילה טובה יותר) כמו חזי היא עניין כל כך חריג, שאיש אינו מצפה או שם לב לדברים כאלה. עם זאת, נראה שיש לחזי חיים משלו. היתה מישהי שתייגה את חזי בתמונות שלה מתאילנד.
כל הסיפור הזה מוזר למדי בעיניי. ראשית, בגלל שלמדתי כאן הרבה על משמעות הסלבריטאות עבור אנשים. אין אנשים רבים שאני מעריצה, ובכל הנוגע אליהם, קטנים הסיכויים שבכלל אחשוב להוסיף אותם ל"חבריי", על מנת ליהנות מן האשליה שיש לי קשר כלשהו עימם. אבל כנראה שיש אנשים שזה מספיק להם.
אבל הסוגיה המעניינת יותר לטעמי היא סוגיית הזהות – מאחר שבפייסבוק, אדם מזהה את עצמו בשמו ובתמונתו, הרי שבמידה מסויימת, אנו מקבלים כמובן מאליו, את העובדה שאכן כך הדבר. הרי לא ייתכן שמישהו משקר לנו ומתחזה לאדם שהוא איננו, לא? אנחנו רוצים לקוות שלא משקרים לנו. קשה לנו להעלות על הדעת שאדם אינו מי שהוא אומר שהוא.
אין לי ספק ששתי הנינטיות הן אמיתיות לחלוטין. לפחות עבור אותם אנשים שרוצים להתקרב אליהן. או לפחות עבור אלה הרוצים שאחרים יחשבו שאכן קיימת קירבה כלשהי ביניהם.
ושוב, עולה כאן הנקודה של קירבה. של המרחק המצטמצם בעינינו. הנה מישהו. כאן. קרוב. אנחנו רק צריכים לעשות לו Poke או לשלוח לו הודעה קטנה. זה קל. זה לא דורש מאיתנו כלום. ייתכן שהוא אמיתי, ואז יצרנו קשר עם אדם מעניין. ייתכן שהוא פיקטיבי לחלוטין, ואז לא הפסדנו מאומה. מקסימום, עשינו לעצמנו קצת פדיחות.
את כן הבנת את מה שאמרתי לך אז. נכון מוזר?
(אנונימיות? אני? מי אני בכלל?)
ומישהו עדיין תוהה למה אני לא בפייסבוק?
אף אחד – אין לי מושג מי אתה, ולכן אתעלם מן השאלה.
בלונדינית, כפרע, את צריכה קודם לפתוח בלוג.
רק אחרי זה אני אדרוש ממך לפתוח פייסבוק. למרות שהיה יכול להיות נחמד לזרוק עלייך פצצות מים מעת לעת.
חכי חכי, אחרי שהסמינריון יסתיים, אני מרימה לך וורדפרס מעוצב למשעי, ומכריחה לכתוב בו. או זה, או שתקבלי יוזר בהיתוך הקר, שזה בכלל בושה. ולא אכפת לי למי יש או אין וטו על הזמן הפנוי שאין לך.
חכי, חכי, אני אשלח אליך את היו"ר…
האמת שיש מצב שיהיה לי פייסבוק די בקרוב, כי הבוס מאיים עלי בפיטורים אם לא אפתח. דווקא להחזיק פייסבוק אחד לעצמי האמיתית ואחד לעצמי הסודית יהיה מצחיק מאוד.
אז יאללה. שיבוא. נראה אותו! הוא כזה רזה שאני אמעך אותו למוות ואפילו לא אשים לב שישבתי עליו בטעות!
ויאללה, מהר לפתוח פייסבוק! גם לך וגם לבלונדינית!
(וכאמור, בדצמבר אני מרימה עבורך את blondinit.com, אז תתכונני!)
גאוני, גאוני, גאוני.
הניסוי הסוציולוגי המדהים ביותר שנתקלתי בו.
לא ייאמן איזו פלצנות ויוהרה קיימות בעולם.
נהניתי לקרוא כל מילה.
[...] ביצעה מחקר מענין, גם אם התוצאות היו די צפויות, בתרבות הנהייה אחרי סלבס כפי שהיא מתבטאת בפייסבוק. מזל שמישהו מהאקדמיה טורח מדי פעם לערוך מחקרים שמאששים [...]
היה שווה. רק בשביל הפוסט הזה לצחוק כל הדרך אל הפוסט.
גאון. אנשים עוד יכתבו עלייך ספרים
(ואז אני אגיד שאת חברה שלי בפייסבוק)
נו, תודי שהיית משועשעת לאורך כל השבועות האחרונים שבהם בכל פעם שנשברתי מהטיטאן בדקתי מה מצב החברים של ידידנו הפיקטיבי.
חכי חכי, יום אחד אני אתחיל לזרוק עלייך כבשים בפייסבוק תחת שם בדוי!
(אווווו. מפחיייייידדדדד!)
חה, אני אוהבת את העובדה שאפילו כשחזי הופיע בזירהה אנשים התעקשו להשאיר אותו ברשימת החברים שלהם ולהתידד איתו.
כשהצטרפתי למייספייס (כדי לקרוא את הפואמות של בחיר ליבי דניאל לבואה) לא כתבתי לו שום הודעה אישית חוץ מהערות פומביות על הפואמות הנ"ל כי לא הייתי בטוחה שזה באמת הוא.
רק אחרי שדווח לי שהוא הקריא חלק מהפואמות בסיבוב ההופעות הנוכחי שלו השתכנעתי וגם אז, המכתב ששלחתי לו הייה מאד רגוע. לעומת זאת ידידתי לשעבר או כפי שאני אוהבת לקרוא לה 'אנה המטורפת', כתבה לו ועדיין כותבת מכתבי אהבה מפורטים למדי. יש מעריצים שאין להם גבולות.
נו, זה כנראה ההבדל בינך לבין החוב"תיות ששלחו לסלב הפיקטיבי הזה הודעות לוהטות מהסוג שגורם לך לתהות האם הן שפויות ואם יש להן ולו טיפה של כבוד עצמי. אני ממש לא מבינה את הקטע הזה, אבל אם זה גורם להן להרגיש קרובות יותר למושאי הערצתן, אז שיבושם להן.
(למרות שבמידה מסויימת, אני שמחה בשבילן שמכתבי האהבה שלהן לא הגיעו ליעדם האמיתי)
חזי שולטטט!!!1111!!!
ניסיון מעניין אם כי מספיק לראות כמה מדורי רכילות יש בסוגי המדיה השונים ולדעת מראש מה יהיו התוצאות. אבל בטח נהניתם שזה מה שחשוב.
אני שמחה להגיד שישר ניחשתי במי מדובר ובחרתם בדמות מוערצת על שני מגדרים,לפחות.
ועכשיו אני בודקת אם מישהו מחבריי מצא את עצמו חבר שלו ואז אני אבטל לו את החברות איתי…
זה היה מאוד משעשע (ואכן, סלב פופולרי למדי בקרב כל שכבות האוכלוסיה).
לשמחתי, איש מבין חבריי לא היה חבר של חזי היקר. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם כן.
קטע חזק ביותר!
כל הכבוד על השעשוע.
אנשים מאוד כמהים לסלבז, גם אלה ששלחו לסלב המדומה ולחזי הודעות שונות ומשונות, וגם אלה שמחפשים סלבז בפייסבוק מבלי לפנות אליהם…
אבל… אני תמיד חשבתי שחלק מהעניין של להעריץ זה שמושא ההערצה הוא בלתי מושג בעליל. זה לא קצת מקלקל להם את ההנאה?
כנראה שחלק מההנאה זה להטריד מינית סלבריטיז?
רק רציתי להגיד שהפוסט הזה מעולה. באמת. סיכה גדולה גדולה בבשרו של הבלון הנפוח המכונה פייסבוק. מצד שני, עלה לי רעיון מעולה לאפליקציית פייסבוק, אני רץ לפתוח לעצמי דף ולכתוב את האפליקציה.
נשמע מעניין!
(לא ששומדבר יכול לפוצץ את בועת הפייסבוק, למרבה הצער)
מרושע, אבל התיוג בתמונה מתאילנד מצחיק.
משעשע עד מאוד. אני אומנם לא שותף בקהילת פייסבוק אבל להבין
תספרי לנו על עוד מעשים אמיצים? חבל על
את הרעיון אפשר
ההפסד של הכישרון הגולמי הזה *.*
צריך לזכור שכשמשחקים משחקים כאלה עם קבוצת אנשים שכוללת לא מעט ילדים צעירים, יכולות להיות השלכות מאוד שליליות לכך. במקרה קיצוני אחד, ילדה התאבדה אחרי ש"חבר" פיקטיבי בפייסבוק ניתק איתה קשר.
אתכם לועדת הלסינקי.
דובי – שים לב ללינק הראשון שכללתי בפוסט הזה, שנוגע להתאבדות עקב התעללות במייספייס. בדיוק בגלל זה למרות הצחוקים, השתדלנו לשמור מרחק.
דרומי – יאללה! לך על זה!
העניין הוא, לדעתי – שאת מגדירה את הפייסבוק בצורה שונה מרב האנשים. כפי שציינת שלא תגדירי סלבירטי או סתם מישהו שקורא את הבלוג שלך כ"חבר", אני דוקא – בתור מישהי שמתייחסת לזה כעוד תוכנה לעתות שעמום, אוספת לי סלבריטים. ברור לי שג'ניפר לופז אינה אמיתית. אפילו אם כן – אני משועשעת מזה שבראד פיט, אנג'לינה ג'ולי וגם כמה יודענים ישראלים בשקל אישרו אותי. הכי הרבה – תמיד אפשר לתקוף אותם עם הערפד שלי.
אני מתייחסת לפייסבוק באופן דומה לאיך שהתייחסתי בזמנו ללייבג'ורנל (או אפילו לקורא הרסס שלי) – מקום שבו אני "אוספת" את האנשים שיש לי קשר אליהם ואיתם. אפילו אם אני לא משתמשת בכלי הזה לשמירה על קשר אלא לשם התעדכנות במקרה הטוב, וקשקושיאדה במקרה הרע, עדיין, כל מי שאני אוסיף אליי לחברים, ייחשף למידע אודותיי שאני לאו דווקא רוצה לתת לכל אחד, ומכאן ההגדרה האולי "חריגה" הזו, שלמעשה תואמת יחסית לדעתי את הרוח המקורית של פייסבוק.
ואולי אני טועה.
[...] יכול להיות שלהוסיף בלוגים לקורא הרסס זה כמו להוסיף חברים בפייסבוק – מוסיפים אותם ואז שוכחים. ייתכן שמצאתי לי בזה הרגע [...]
[...] לענייננו. בניסוי סוציולוגי מרתק ומבדר שביצעה שרון מהבלוג "דברים קטנים" גילינו, שוב, שפייסבוק [...]
[...] עושה ניסוי מעניין בפייסבוק. אני, אגב, לא בטוחה מה עמדתי בנושא. מצד אחד, [...]
[...] דברים קטנים » on the internet, no one knows you're not a god: אוף טופיק – שרון, האוחזת בבלוג המשונה, מספרת על סדרת התכתובות ההזויות למדי שניהלה תחת זהות סלבריטאית בדויה שיצרה לעצמה בפייסקוק. הממ, שנכריז על תחרות? [...]
[...] שקיבלנו מידע על הקשרים החברתיים של אותו אדם על מנת לקבל את הסיווג הבטחוני שלו, הצעד המתבקש הבא הוא [...]
איזה יופי של ניסוי.
ציניות במיטבה
חזי שולת עם חמישה סימני קריאה ואחת בסוף
המעשה אולי ציני. את הפוסט עצמו אני לא רואה כציני כלל וכלל.
(תודה. חזי אכן שולתתת!!!1)
[...] מזוייפים בפייסבוק זה קטע מעניין, ומעורר מחשבות בנושאי זהות, אבל גם מוזר למדי מבחינת מה [...]
זה אחד הבדיקות האנטרופוליוגיות הטובות ביותר שאני ראיתי בזמן האחרון.
אני מבקש רק שתתרגמי את זה לאנגלית, כדי שאני אוכל להביר את זה לכל החברים והקולגות הלא ישראלים שלי.
פשוט מצויין שאני לא יודע בכלל מה להגיד, וכשאני אדע, אז זה בטוח יופיע בצורת פוסט. בינתיים זה הולך לדל.ישו.ס
[...] עשתה בדיקה משגעת בצורת זיוף עמוד פייסבוק של זמר ישראלי מפורסם. בחרתי [...]
ניסוי חברתי מבריק ומסקנות מעניינות!
זוהר. תודה, אבל אני לא מתרגמת את תכני הבלוג שלי לאנגלית עבור אפאחד ללא תשלום או ללא סיבה מוצדקת.
אני חושב שתרגום למען הכרה בינלאומית זאת סיבה מצויינת. שלא לדבר על פינגים, כניסות, ואולי עבודה בתור מפענחת רשתות חברתיות באיזה תאגיד גדול.
כן, אבל אנחנו לא מדברים על הכרה בינלאומית, או על הצעת עבודה מתאגיד גדול – אנחנו מדברים על זה שאני אשקיע מזמני כדי לתרגם משהו לאנגלית על מנת שאתה תוכל לכתוב עליו אצלך בבלוג.
(והניסוי הזה לא היה ייחודי במיוחד או עם מסקנות מעניינות במיוחד)
[...] להיות דמות פיקטיבית ויכול להמציא לעצמו זהות [שרון גפן, "On The Internet, no one knows you're not a god"]. יש לכך יתרונות ויש גם חסרונות. בני אדם נותנים יותר [...]
[...] שעה ורבע פלוס-מינוס, מסביר על ניהול זהויות ברשת ועל הניסוי ששרון והוא ערכו שהספיק לצבור קצת תהודה. נגמרות השעה ורבע וכבר הגיע [...]
[...] עם זאת – מה בעצם הייתי משיגה ממחיקה של כל הפוסטים שלי שמתייחסים לבלוג שלו, למחקר האקדמי המקביל של שנינו, ולרעיונות מטומטמים שהפכו לפרויקטים אידיוטיים או לניסויים משעשעים? [...]
באתי לראות מה חדש בפוסט על הניסוי.
אני מתפרץ פה לדלת שהוסרה מציריה מזמן, אבל לדעתי טעית בתגובתך לזוהר מנור. לא כל הבלוגרים מנסים לסנג'ר את כולם כדי לפרסם פוסטים. זוהר ציין שלניסוי שערכת יש קהל רחב יותר מקהל דוברי-העברית (שהוא קטנטן בקנה המידה של האינטרנט). מסיבות דומות עידו קינן, לדוגמה, מתרגם חלק מפוסטיו לאנגלית, ומפרסם אותם בבלוג האנגלי שלו. כי ככה באמת משפיעים. אז בהחלט, כשיש פוסט מעולה (וזה פוסט מעולה על ניסוי מעולה) שווה לתרגם, למען התרבות האינטרנציונלית.
ובבניין ישראל ננוחם.
אלעד, ייתכן שאתה (וגם זוהר) צודק כאן, אלא שאני מוצאת שלדרוש ממישהו אחר לתרגם פוסטים של הבלוג שלו. אילו הייתי רוצה לנהל בלוג באנגלית, הייתי עושה זאת.
חוצמזה, שהניסוי לעיל הוא:
(א) לא מוסרי במיוחד.
(ב) עובר על תנאי השימוש של פייסבוק וגם סיבך אותי איתם.